רמב"ם על מנחות יא
ראו גם נוסח המשנה מנחות יא רמבם
מנחות פרק יא
[עריכה]אלו המלאכות כולן קבלה, וכן הפירוש, שהיו עושין אותן מימות משה עליו השלום ועד ימיהם.
ו"דפוס" - הוא ידוע ונקרא טפוס.
והיו ללחם הפנים שלושה טפוסין, אחד שנותנין אותן בו כשהוא עשוי [בצק], והשני שאופין בתנור עד שהיה עומד בין שני אורין, ושלישי שנותנים אותן לכשיצאו מן התנור:
הסיבה שמחמתה מותר ללוש אותם חוץ לעזרה, ולא יהא מותר לאפות אלא בעזרה, לא נתבארה בתלמוד. רק נתקשה למה הוצרכו לאפות בעזרה ולא הוצרכו ללוש.
וכבר בארנו שבית פגי בית מחוץ לעזרה, היה מוכן לבשול המנחות כפי הנראה לעין.
ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כרבי שמעון:
כבר בארנו פעמים שזה הכלל שאמר רבי עקיבא אמת, לא ישתבש בשום פנים בשום דבר מכל המצות:
יש בהם מעשה כלי בפנים - ואינם צריכין כלי שרת אלא בפנים כמו שזכרנו. וזה המאמר מחובר במה שאמר שלחם הפנים מותר ללוש אותן בחוץ ונאפה בפנים.
ומה שאמר כיצד, הוא שאל על סיבת היות לחם הפנים נאפת בדפוסים, ואמר שסיבת זה שיהא בעל שטחים משש רוחות. וכן שתי הלחם.
ומה שאמר זד"ד - הוא סימן לצורות שתי הלחם, שבאורך כל אחד משתיהן שבע טפחים, וברוחב ארבע טפחים, ובגובה ארבע אצבעות. והסימן בצורת כל חלה מלחם הפנים יה"ז.
ומה שאמר שיהא לו פנים הרבה - רוצה לומר שמקיפים אותה ששה טפחים כמו שבארנו:
השלחן אמרה תורה עליו "אמתים ארכו ואמה רחבו"(שמות לז, י). רבי יהודה אומר, אמת כלים בת חמשה טפחים. ורבי מאיר אומר, כל אמה שנזכרת בתורה או בדברי חכמים הוא בת ששה טפחים, זולתי מזבח הזהב וקרן מזבח החיצון והסובב והיסוד לפי שהן בת חמשה כפי מה שנבאר בשלישי ממידות.
והלכה כרבי מאיר.
וכשנותנין הלחם על השלחן כמו שאמר רחב החלה לאורך השלחן, יהיו במלא השלחן שתי חלות אחר שכופלין קצותם כמו שזכר. אחר כך נותן שתיהם למעלה מן השתים, עד שיהיו מן השתים עשרה חלות שתי מערכות, שש בכל מערכה כל אחת ואחת על חברתה, והוא מה שאמרו שכל "שתים מערכות, שש המערכת".
והביא ראיה ועליו מטה מנשה - שהוא בסמוך לו וקרוב ממנו, וכן מה שנאמר בלבונה "על" בסמוך.
והלכה כאבא שאול:
[מפוצלים מראשיהן - כזה Y].
ואמר רחמנא בשלחן "ועשית קערותיו"(שמות כה, כט) אלו דפוסים, "וכפותיו" אלו בזיכים, "וקשותיו" אלו סניפין, "ומנקיותיו" אלו קנים.
והיו ארבעה עשר לכל סדר כמו שאני אבאר:
- נותנין החלה אחת על השולחן על הסדר שזכרנו.
- אחר כך יהיה עליה שלושה קנים מאותן הקנים, ועל הקנים חלה אחרת.
- ואחר כך שלושה קנים, ועליהן חלה שלישית.
- אחר כך שלושה קנים, ועליהן חלה רביעית.
- אחר כך שלושה קנים על החלה הרביעית, ועליהן חלה חמישית.
- אחר כך שני קנים על החלה החמישית, ועל שני הקנים החלה הששית, שאין עליה אלא אחת בלבד.
ואלו הקנים יכולין להסירן ערב שבת, וכן מחזירין אותן מוצאי שבת, ולפיכך אין דוחין את השבת, הואיל ואפשר לעשות שלא בשבת.
כל הכלים לאורך הבית - זולתי הארון שארכו לרוחב הבית, והיה מונח בקדש הקדשים כזו הצורה:
ומן הצורה הזאת יתבאר לך מקום השולחן ומקום המנורה ומזבח הזהב באיזה מקום היה מן ההיכל, ואיך היה מונח כל אחד מהן, ושמזבח הזהב חוץ למקום השלחן והמנורה, כשיעור הרחקתו מן המזבח:
כבר ידעת שסדור הלחם יהיה ביום השבת שנאמר "ביום השבת ביום השבת יערכנו הכהן"(ויקרא כד, ח) וגו'. ויום השבת יאכל אם לא ימנע הצום. ומחלקים לחם הפנים בין משמרה הנכנסת ומשמרה היוצאת כמו שבארנו בסוף סוכה.
וכשתעיין כל קרבנות יום הכפורים לא תמצא בהן מה שיאכל זולתי שעיר חטאת הנעשה בחוץ, וכבר נתבאר בחמישי מזבחים שהחטאת תאכל ליום ולילה עד חצות. ואם חל יום הכפורים בששי בשבת אי אפשר לאכול שעיר חטאת ליל שבת מבושל, לפי שאין מותר לבשלו לא ביום הכפורים ולא ביום השבת.
ואמר שהבבליים היו אוכלין אותו חי בלי בשול, מפני שאיסטומכתם חזקה, זהו מה שאמר מפני שדעתן יפה.
וזה דוחה טענת מי שכופר ומאמין שיום הכיפור לא היה מעולם לא ביום ששי ולא ביום ראשון, אף על פי שכל מה שאמר מזה במשנה הוא על דרך התנאי, שאם חל כבר אמרה המשנה הלכה למעשה שבבליים היו אוכלים חי, ולפיכך אין ראוי להיות בכאן מחלוקת, ואי אפשר גם כן לומר שזה העניין שלא נהיה כמוהו. והרבה דברים יש בתלמוד שמחזיקים זה. וסוף העניין מסור בראיה בזמן שיש שם בית דין כמו שבארנו בראש השנה. ודע זה:
דין לחם הפנים לערכו ביום השבת על השולחן, ונותנים עמו שני בזיכי לבונה באותה שעה גם כן, ומניח הכל עד שבת הבאה, ומוציאין הלחם והבזיכים ונותן אחרים, ומקטיר הבזיכים שהוציא ביום השבת גם כן ואוכלין הלחם, וכל זה דבר תורה.
ולפיכך אמר סדר הלחם בשבת כמצותה, וסדר הבזיכים אחר השבת, ומניח הכל עד שבת הבאה, והקטיר הבזיכים שנתן עם הלחם ראשון, אותו הלחם פסול ואפילו נתקדש, ועל כן אין בו דיני נותר ופיגול וטמא לפי שאינו קדוש.
וכן אם סדר לחם ובזיכים לאחר שבת, והקטיר הבזיכים לאחר שבת הבאה שהלחם גם כן אינו נפסל, ולפיכך לא יקטיר הבזיכים בשבת הבאה ומניח אותו לשבת הבאה כדי שתעבור השבת על הבזיכים והלחם, ואז מקטיר הבזיכים בשבת שלישית שהוא יום ארבעה עשר לסידור הלחם והבזיכים, לפי שיום ראשון יהיה זה, ומותר היה לאוכלו מיד ולא יפסל אם נשאר על השולחן, והוא מה שאמר שאפילו היה ימים על השולחן אין בכך כלום:
כבר נתבאר במסכת ביצה, ששני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת, וכבר זכרנו אותו לך בעירובין. ונתבאר בביצה גם כן, שאין אופין ומבשלין ביום טוב אלא מה שיאכל באותו היום בלבד.
ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
משנה מנחות, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב