ברטנורא על מנחות יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

שתי הלחם - לחם הפנים נילוש אחד אחד. דכתיב ביה (ויקרא כד) שני עשרונים יהיה החלה האחת, מלמד שנלושות אחת אחת. ומנין שאפייתן שתים שתים, תלמוד לומר (שם) ושמת אותם, שימה ראשונה שאתה עושה מהם דהיינו בתנור תהא בלשון אותם, דמשמע שהיה נותן שנים בשני דפוסים יחד בתנור. יכול אף שתי הלחם כן, תלמוד לומר ושמת אותם, שהיה לו לומר ושמתם, מה תלמוד לומר ושמת אותם, אותם אתה נותן שנים שנים בתנור ואי אתה נותן שתי הלחם שנים שנים אלא אחד אחד:

ובטפוס - כמו דפוס פורמ"א בלע"ז. כמין תיבה שנטל כסויה ושתי דפנותיה זו כנגד זו. כך הלחם היו לו שתי דפנות ושולים רחבים ומתקן הבצק בתוך הדפוס שיהא עשוי כעין הדפוס:

וכשהוא רודה - אותן מן התנור:

נותנן בדפוס - כדי שלא יתקלקלו. וישברו. נמצא שלשה דפוסים הן, אחד כשהיא בצק, ואחד היה לה בתנור כשהיא נאפית , ואחד כשהוא רודה מן התנור נותנה בדפוס כדי שלא תתקלקל:

(ב)

לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים - לא אתברירא טעמא דהא מלתא בגמרא אמאי לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים :

ואינן דוחות את השבת - אפייתן:

וכשרות בבית פאגי - רמב"ם אומר שהוא מקום סמוך להר הבית מחוץ, ששם היו אופים המנחות. מלשון פת בג המלך. ואין הלכה אלא כדברי תנא קמא:

(ג)

חביתי כהן גדול לישתן ועריכתן! (ז)

בפנים - לדברי הכל. שאותו חצי עשרון שחולק בו עשרונו של כהן גדול נמשח ונתקדש ומקדש את המנחה :

ודוחות את השבת - לפי שאי אפשר לעשות לישה ועריכה ואפייה מאתמול, דכיון דמיקדשא בכלי מיפסלא בלינה:

(ד)

יש בהן מעשה כלי בפנים - במלאכתן שנעשה בהן בפנים טעונים כלי. לאפוקי על גבי טבלא. ובמלאכתן שנעשית בחוץ, כגון לישתו ועריכתו של לחם הפנים , אינו טעון כלי:

וקרנותיהן - שהוא מדביק בצק לכל דופן כמין קרנים, ואורך הקרן יוצא ארבע אצבעות:

רבי יהודה אומר שלא תטעה - בין שתי הלחם ללחם הפנים בין בשיעור אורך ורוחב בין בשיעור הקרנות. בשתי הלחם ארכו שבעה ורחבו ארבעה וקרנותיו ד' אצבעות. וסימנך זד"ד. ולחם הפנים ארכו עשרה ורחבו חמשה וקרנותיו שבע אצבעות. וסימנך יה"ז. ודרכו של ר' יהודה לתת סימנים, כמו דצ"ך עד"ש באח"ב:

שיהא לו פנים - דפנות. [שיהא לו פינים זויות] והן הן הקרנים:

(ה)

ארכו עשרה ורחבו חמשה - כדכתיב (שמות כח) אמתים ארכו ואמה רחבו. ר' יהודה לטעמיה דאמר של כלים בת חמשה טפחים היא:

נותן ארכו - של לחם הפנים כנגד רחבו של שלחן:

וכופל - הלחם, טפחיים ומחצה למעלה בגובה מכאן ומכאן. והן הן הקרנות . ונמצאו זקופות בשוה לשפת השלחן:

ונמצא ארכו ממלא רחבו של שלחן - ורחבו מחזיק חצי אורך של שלחן, וכשהיה מסדר אחר אצלו נמצא שלחן כולו מלא:

ארכו שנים עשר - ר' מאיר לטעמיה דאמר כל אמה בת ששה טפחים, חוץ ממזבח הזהב וקרן מזבח החיצון והסובב והיסוד. והלכה כר' מאיר:

לחם הפנים ארכו עשרה - בהא מודה רבי מאיר:

וטפחיים ריוח באמצע - בין שני הסדרים. דרוחב הלחם לא הוי אלא חמשה, שני הסדרים מחזיקין עשרה בשלחן לארכו, פשו להו טפחיים ריוח בין סדר לסדר, שתהא רוח מנשבת בהם שלא יתעפשו:

אבא שאול אומר שם - באותו ריוח שבין סדר לסדר נותנים הבזיכים:

והלא כבר נאמר ונתת על המערכת - ועל, ממש משמע:

ועליו מטה מנשה - והיינו סמוך, הכא נמי על סמוך . והלכה כאבא שאול:

(ו)

מפוצלין - לתת ראשי קנים באותן פיצולים. וכמנין הקנים כך מנין הפצולים:

ארבעה עשר לסדר זה - שש חלות שהיו בסדר המערכת. לארבעה מהן לכל אחת שלשה קנים, הרי שנים עשר קנים, והעליונה אינה צריכה אלא שנים לפי שאין עליה משאוי, הרי ארבעה עשר. החלה התחתונה אינה צריכה כל עיקר, לפי שמונחת על טהרו של שלחן:

לא סדור קנים - במערכה החדשה:

ולא נטילתן - מעל הישנה, דוחה שבת:

נכנס מערב שבת ושומטן - מבין כל לחם ולחם, ומניחם לארכו של שלחן, ולמחר מסדר הלחם, ולמוצאי שבת נותן הקנים בין כל לחם כמשפטן:

ארכן לארכו של בית - ממזרח למערב היו מונחין בארכן. חוץ מן הארון שארכו לרחבו של בית, שהבדים שבארון היו בולטים ודוחקין בפרוכת ודומין כשני דדי אשה, שנאמר (במלכים א ח) ויאריכו הבדים ויראו, והבדים לרחבו של ארון היו מונחים, דאילו לארכו של ארון היו בדים לא היה בין בד לבד אלא שיעור רוחב הארון דהיינו אמתא ופלגא, ותרי גברי הנושאים בשני בדים את הארון שנים מכאן ושנים מכאן לא הוו מצי ליכנס בין בד לבד, אלא ודאי לרחבו נתונים, והם היו ממזרח למערב שהרי היו דוחקים בפרוכת, נמצא ארכו של ארון לרחבו של בית:

(ז)

על פתח הבית - אצל פתח ההיכל בכניסתו. ולא היו מניחים שם אלא להראות שמעלין בקודש, דעכשיו מניחין על של שיש ומיד נושאן להיכל ומסדרן על של זהב של משה:

ועל של זהב ביציאתו - עד שיוקטרו בזיכים, כדקתני לקמן במתניתין:

המכניסים עומדים בצפון - דהכי עדיף טפי דאותן שמסדרים העבודה יהיו בצפון :

אלו מושכין - ועד שלא יגביהו מן השלחן אלו מניחין:

אפילו אלו נוטלין - ואלו עצמן מניחין אחר שנטלו:

אף זו היתה תמיד - דסבר ר' יוסי דאין תמיד אלא שלא ילין שלחן לילה אחד בלא לחם:

והחלות מתחלקות לכהנים - משמר היוצא חולק עם משמר הנכנס :

חל יום הכיפורים להיות בשבת - שדין לחם הפנים לאכלו באותו שבת שנוטלים אותו מעל השלחן, ועכשיו אין יכולים לאכלו מפני התענית:

החלות מתחלקות לערב - ואין ממתינים לחלקו למחר מפני שנפסל בלינה לאחר זמנו שנסתלק:

השעיר - של מוסף שהוא חטאת ונאכל לכהנים:

נאכל לערב - בלילי שבת. שזמנו ליום ולילה עד חצות. ואע"פ שאין יכולים לבשלו בשבת ולא ביום הכיפורים:

הבבליים - כהנים שעלו מבבל. ובגמרא מפרש דלא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו. ועל שם ששונאים תלמידי חכמים שבארץ ישראלי את הבבליים, קראו לאלכסנדריים שעושים מעשה רעבתנות בבליים:

היו אוכלין אותו חי - כשחל יום הכיפורים להיות בערב שבת:

מפני שדעתן יפה - ואינן קצים לאכול הבשר כשהוא חי:

(ח)

ואת הבזיכים לאחר שבת - ודינן היה לסדרן בשבת בשעת עריכת הלחם:

והקטיר את הבזיכים בשבת פסולה - דמחוסר זמן הוא, שלא היה על השלחן אלא ששה ימים. והכא אי אפשר לתקן ולומר יניחנו עד שבת הבאה, דכיון דלחם נסדר כדינו בשבת, קדשו שלחן ושוב אינו יכול לשהותו אלא עד שבת ראשונה דמפסיל בלינה:

ואין חייבין עליהם משום פגול - אם הקטירן על מנת לאכול הלחם למחר אינו פגול, שלא קרב המתיר כמצותו:

ולא משום נותר - שאין נותר חל על הלחם, שהרי אין ראוי לאכילה:

וטמא - האוכלו בטומאת הגוף אינו בכרת, כדאמרינן בהקומץ [דף כה] הניתר לטהורים חייבים עליו משום טומאה, וזה לא ניתר לטהורים מעולם, דבזיכים הוו מתירים דידיה ולא קרבו כהלכתן:

יניחנו לשבת הבאה - ויעמוד שבועיים על השלחן. דכיון דלא נסדר בשבת אין שלחן מקדש עד שתגיע שבת, ומאותו שבת יכול להשהותן שכעת ימים:

שאפילו היה על השלחן ימים רבים - קודם השבת אין בכך. כלום שאין השלחן מקדשו עד השבת, הלכך לא מיפסל בלינה לאחר השבת:

(ט)

אין פחות משנים - משני ימים משנאפו:

נאכל לשלשה - שאפאום בעערב שבת. לפי שאין אפייתן דוחה לא שבת ולא יום טוב:

לתשעה - בשבת שניה, שהוא תשיעי לאפייתו:

לעשרה - שנאפו בחמישי בשבת:

שני ימים טובים של ראש השנה - קודם לשבת. נאפה ברביעי ונאכל בשבת שניה, הרי לאחד עשר. ואם תאמר, הרי שנים עשר נינהו, דהא אותה שבת הוי יום הכפורים ואין הלחם נאכל עד למוצאי שבת. הא לא קשיא, דלענין אכילת קדשים הלילה הולך אחר היום שעבר, הלכך מקרי אחד עשר:

ואינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב - לפי שאין אופים ומבשלים ביום טוב אלא מה שאוכל באותו היום בלבד:

רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו' - ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל: