ברטנורא על מנחות י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

רבי ישמעאל אומר העומר היה בא בשבת - כשחל ששה עשר בניסן להיות בשבת, העומר דוחה את השבת, שכל קרבן שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה והיה העומר בא משלש סאין, שהיו קוצרין שלש סאין שעורין ומניפין אותן בנפה עד שמעמידין אותן על עשרון אחד מובחר:

ובחול - אם חל ט"ז בניסן להיות בחול, היו קוצרין אותו חמש סאין, דסבר רבי ישמעאל עשרון מובחר בלא טרחא שאינו מנפה אותו כל כך אתי מחמש, בטרחא כשמנפה אותו הרבה אתי משלש. בחול מייתינן מחמש, שכך משובח הדבר יותר שמניפין מכל סאה מעט אותו סולת דק היוצא ראשון שהוא מובחר, ומוציאין מחמש סאין עשרון. בשבת מביא שלש, מוטב שירבה במלאכה אחת שרוקד שלש סאים פעמים הרבה, ואל ירבה במלאכות הרבה שיקצור ויברור ויטחון וירקד שני סאין יותר ואין הלכה כרבי ישמעאל:

בשלשה בני אדם ובשלש קופות ובשלש מגלות - לפרסם הדבר שקצירת העומר במוצאי חמשה עשר בניסן. מפני הצדוקים שהיו אומרים שאין העומר בא אלא באחד בשבת:

(ב)

מצות העומר לבוא מן הקרוב - ממקום שקרוב לירושלים. לפי שאין מעבירין על המצות , הלכך כשיוצא מירושלים לבקש עומר, אותה תבואה שמוצא ראשונה נוטלה:

לא ביכר - לא בשל כל צרכו:

מעשה שבא מגגות צריפין ועין סוכר - רחוקים מירושלים הרבה. מפני שהחריבו הגייסות כל תבואות שסביבות ירושלים:

(ג)

כריכות - כורכים וקושרים ראשי שבלים מלוא אגרוף:

מתכנסות לשם - למוצאי יום טוב כשקוצרים אותו:

כדי שיהא נקצר בעסק גדול - בקול המולה גדולה. שיכירו הצדוקים שבמוצאי יום טוב קוצרים אותו משום דאינהו לא מודו בהאי, כדלקמן:

אמר להן - הקוצר, לבני העיירות העומדים עליו, בא השמש, ואמרו לו הין:

מגל זה - כלומר, אקצור התבואה במגל זה:

קופה זו - אכניס התבואה לתוך קופה זו:

שבת זו - אקצור בשבת זו, ואמרו לו הין:

שלש פעמים - שואל להן כל דבר ודבר:

וכל כך - שהיה שואל, למה: מפני הצדוקים וביתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב. אלא במוצאי שבת, דכתיב (ויקרא כג) וספרתם לכם ממחרת השבת, ממחרת שבת בראשית משמע, ומסורת בידינו מאבותינו דהאי ממחרת השבת, היינו ממחרת יום טוב ראשון של פסח בין שחל בחול בין בשבת. וכן מצינו בספר יהושע (ה יא) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלי, והרי נאמר בתורה (שם) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, ומאחר שתלה היתר החדש במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח הוא המתיר את החדש ובו קוצרים העומר בין שחל יום טוב ראשון של פסח בחול בין שחל להיות בשבת. ולפיכך הקוצרים מגביהין קולם כדי שישמעו הבייתוסים ולהוציא מלבן. וקוצרים העומר בלילה ולא ביום, דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה, וא"א להיות תמימות אלא אם כן מתחיל למנות מתחלת הלילה, שהרי הלילה תחלת היום הוא , והרי הוא אומר (דברים טז) מהחל חרמש בקמה תחל לספור, אלמא הקצירה בלילה הוא בשעה למנות:

שמתחיל ד מהבהבין אותו באור - בעודו בשיבלין, כדי לקיים בו מצות קלי, כדכתיב (ויקרא ב) אביב קלוי באש, ובמנחת העומר מיירי קרא:

וחכמים אומרים - תחלה חובטים. ולא כדרך תבואה יבשה שחובטים אותו במקל, אלא בקנים לחים:

ובקליחות - בקלח של כרוב, כדי שלא יתמעך. ואח"כ מקיימין בו מצות קלי:

נתנוהו לאבוב - דסבירא להו לרבנן שאם מהבהבים אותו באור ממש אין נקרא קלי, שאין נקרא קלי אלא ע"י דבר אחר דהיינו ע"י כלי, שנותנים אותו באבוב, והוא כלי של נחושת מנוקב שמוכרי קליות קולין בו. והלכה כחכמים:

ברחיים של גרוסות - שאין טוחנות דק אלא עבה. שאם יטחנו יפה יעברו הסובין של קליפה בנפה עם הסולת. וגרוסות לשון גריסין של פול, ועל שם כן נקראת גרש כרמל:

וחייב בחלה - דחיוב חלה היינו גלגול העיסה, וגלגול עיסה זו ביד הדיוט היא לאחר שנפדה:

ופטור מן המעשרות - דמירוחו ביד הקדש הוא ומירוח הקדש פוטר מן המעשרות:

ר"ע מחייב - האי קמח הנותר מעשרון של עומר בחלה ובמעשרות לפי שלא נתנו מעות הקדש אלא בצריך להם לעשרון לבד , אבל האחר לא קדש, הילכך לאו מירוח הקדש הוא, דהא לא קדוש. ואין הלכה כרבי עקיבא:

בא לו לעשרון - נותן תחלה שמנו ולבונתו קודם נתינת הסולת:

יצק ובלל - לאחר נתינת הסולת, כדרך כל המנחות שנותן שמן בכלי תחלה ואח"כ נותן סולת וחוזר ויוצק עליה שמן ובולל:

הניף והגיש - דמנחת העומר טעונה הנפה והגשה, כדאמרינן בפרק כל המנחות:

(ד)

' -אין פירוש למשנה זו

(ה)

שלא ברצון חכמים. דגזרי שמא יאכל מן החדש כשקוצר קודם שיקריבו העומר, וזה שכבר הוא קמח ודאי נקצר קודם העומר:

ר' יהודה אומר ברצון חכמים - דלא גזרו שמא יאכל כשקוצר. והלכה כר' יהודה:

והרחוקים - שאינן יודעים אם עדיין קרב העומר:

מותרים מחצות היום ולהלן - כדקתני טעמא לקמן:

שיהא יום הנף - יום ששה עשר בניסן שבו מניפין את העומר:

כולו אסור - לאכול בו חדש:

אמר רבי יהודה - לתנא דמתניתין, וכי רבן יוחנן התקין והלא מן התורה אסור. בזמן שאין בית המקדש קיים. דתרי קראי כתיבי, כתוב אחד אומר עד עצם היום הזה, דמשמע דעצמו של יום כולו אסור דעד ועד בכלל, וכתוב אחד אומר. (ויקרא כג) עד הביאכם את קרבן אלהיכם, דמשמע דלאחר קרבן העומר מותר, הא כיצד, כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים. אלמא בזמן שאין בית המקדש קיים שאין העומר קרב הוי יום הנף כולו אסור מן התורה. ומשני בגמרא דהא דתנן התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, לא תימא התקין אלא דרש והתקין, כלומר שדרש מקראות הללו ברבים והודיעם שכך הדין שיום הנף כולו אסור מן התורה משחרב בית המקדש. ואית דמפרשי בגמרא, שאין החדש אסור מן התורה ביום ט"ז בניסן בזמן שאין מקדש אלא עד שיאיר פני המזרח שחרית ביום ט"ז, דכתיב עד עצם היום הזה, עד ולא עד בכלל, והתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, משום מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא הוה אכלינן משהאיר המזרח, השתא נמי ניכול, והן אינן יודעים דבזמן המקדש אסור לאכול חדש עד שיקריב העומר, דכתיב עד הביאכם את קרבן אלהיכם. והכי מפרשינן לה בפרק לולב הגזול:

(ו)

העומר היה מתיר במדינה - לאכול החדש בכל המקומות:

ושתי הלחם במקדש - שקודם שתי הלחם אין מביאין מנחה מתבואה חדשה, דכתיב בשתי הלחם (במדבר כח) מנחה חדשה, שתהא חדשה לכל המנחות :

ומנחת בהמה - מנחת נסכים של בהמה:

ואם הביא - קודם לעומר:

פסול - שלא הותר החדש מכללו אפילו אצל ההדיוט . אבל קודם שתי הלחם לא יביא. ואם הביא כשר. שכבר הותר מכללו אצל ההדיוט:

(ז)

ומצטרפין זה עם זה - להשלים שיעור העיסה החייבת בחלה. ולא שיצטרפו כולן יחד, דמין בשאינו מינו אין מצטרף, אלא החטין מצטרפין עם הכוסמין בלבד מפני שהן מינן, והשעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החיטים . ואע"ג דכוסמין מין חטין הן, לאו מין חטין דוקא, אלא מין שעורים ואף מין חטים, ומצטרפין עם החטים והשעורים. ומיהו בירושלמי משמע דאם נלושו יחד מצטרפין, אפילו מין בשאינו מינו. אבל אם לא נלושו יחד אלא שאחר כך היו נושכות העיסות זו בזו, מין במינו מצטרפין, שלא במינו אין מצטרפין:

ואסורים בחדש - כדכתיב (ויקרא כג) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, וגמרינן לחם לחם מפסח, מה להלן מחמשת המינים אך כאן מחמשת המינים:

ומלקצור מלפני הפסח - שאסור לקצור מאחד מחמשת המינים קודם קצירת העומר. דכתיב בעומר (שם) ראשית קצירכם, שתהא תחלה לכל הנקצרים, ואתיא ראשית ראשית מחלה, כתיב התם (במדבר טו) ראשית עריסותיכם, וכתיב הכא ראשית קצירכם, מה להלן מחמשת המינים אף כאן מחמשת המינים:

ואם השרישו - אחד מחמשת המינים הללו קודם קצירת העומר:

העומר מתירן - ומותר לקצרן אחר קצירת העומר. דכתיב (שמות כג) אשר תזרע בשדה, משעה שנזרע ונשרש בשדה :

ואם לאו - שלא השרישו אלא לאחר קצירת העומר:

אסורים עד שיבוא העומר הבא - של שנה הבאה:

(ח)

קוצרים בית השלחים שבעמקים - שתבואתן רעה ואין מביאין עומר משם. ותניא, כתוב אחד אומר (ויקרא כג) וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר, דמשמע דיכול לקצור קודם הבאת העומר, וכתוב אחר אומר ראשית קצירכם, דמשמע שתהא ראשית לכל הקצירות, הא כיצד, ממקום שאתה יכול להביא העומר אי אתה קוצר קודם לעומר, ממקום שאי אתה מביא, כגון בית השלחים ובית העמקים שאין מביאין עומר מהן לפי שהן רעות, אתה קוצר מהן קודם לעומר:

אבל לא גודשין - לעשותן גדיש. דכמה דאפשר לשנויי משנינן :

אנשי יריחו - בית השלחין הוו להו:

קוצר לשחת - מותר לקצור לשחת קודם לעומר ומאכיל לבהמתו: אימתי בזמן שהתחיל לקצרה לצורך בהמתו עד שלא הביאה שליש אחרון של גמר בישולה, קוצר אף לאחר שהביאה שליש:

ר' שמעון אומר אף יקצור ויאכיל - יתהיל לקצור ומאכיל לבהמתו משהביאה שליש. דכל לשחת לאו קציר הוא. והלכה כר' יהודה, שבא לפרש דבריו של ת"ק:

(ט)

קוצרים קודם לעומר: מפני הנטיעות - שלא יפסידו. לפי שאותה תבואה אינה ראויה לעומר, כדאמרינן בפרק כל הקרבנות, אין מביאין לא משדה בית השלחים ולא משדה אילן, ולעיל אמרינן ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר. פירוש אחר, מפני הנטיעות משום כלאים . לפי שפעמים אדם זורע תבואה ואין שם נטיעות, ולאחר זמן עולות שם נטיעות ביניהן מאליהן, וצריך לקצור הזרעים משום כלאים:

ומפני בית האבל - שאין להם מקום פנוי לישב לברך ברכת רחבה שאומרים בבית האבל :

ומפני בית המדרש - שאין מקום לתלמידים לישב. וטעמא דכל הני, משום דקציר מצוה נינהו, והכתוב אומר ראשית קצירכם, שיהיה העומר ראשית לקצירכם של רשות ולא ראשית לקציר של מצוה:

כריכות - אלומות קשורות:

צבתים - אגודות בלא קישור. פירוש אחר, כייכות אלומות גדולות, צבתים אגודות קטנות:

מז הקמה - שיהא קוצר לשמו :

לא מצא - שכבר נקצר הכל:

מן הלח - דכתיב כרמל, רך ומל :

לקצור בלילה - כדילפינן בריש פרקין, מדכתיב (דברים טז) מהחל חרמש בקמה תחל לספור, משעה שאתה מונה אתה קוצר, והספירה צריכה להיות בלילה דכתיב (ויקרא כג) שבע שבתות תמימות: