משנה מנחות י רמבם

נוסח הרמב"ם[עריכה]

(א) רבי ישמעאל אומר: העומר היה בא -

בשבת - משלש סאין,

ובחול - מחמש סאין.

וחכמים אומרין:

אחד שבת, ואחד חול - משלש היה בא.

רבי חנניה סגן הכהנים אומר:

בשבת - היה נקצר ביחיד, ובמגל אחד, ובקופה אחת,

ובחול - בשלשה, ובשלש קופות, ובשלש מגלות.

וחכמים אומרין:

אחד שבת, ואחד חול - בשלשה, ובשלש קופות, ובשלש מגלות.

(ב) מצות העומר - לבוא מן הקרוב.

לא ביכר הקרוב לירושלים - מביאין אותו מכל מקום.

מעשה -

שבא - מגינות צריפין,

ושתי הלחם - מבקעת עין סוכר.

(ג) כיצד היו עושין? -

שלוחי בית דין - היו יוצאין מערב יום טוב,

ועושין אותו כריכות - במחובר לקרקע,

כדי שיהא נוח לקצור.

כל העיירות הסמוכות לשם - מתכנסות לשם,

כדי שיהא נקצר - בעסק גדול.

כיון שחשיכה,

אומר להן: "בא השמש" - אומרין: "הין",

"בא השמש" - אומרין: "הין",

"מגל זו" - אומרין: "הין",

"קופה זו" - אומרין: "הין",

בשבת, אומר להן: "שבת זו" - אומרין: "הין",

"שבת זו" - אומרין: "הין",

"אקצור" - והן אומרין לו: "קצור".

שלשה פעמים - על כל דבר ודבר,

והן אומרין: "הין", "הין", "הין".

כל כך למה?

מפני הבייתוסיין -

שהיו אומרין: אין קצירת העומר במוצאי יום טוב.

(ד) קצרוהו - ונתנוהו בקופות,

הביאוהו לעזרה,

והיו מהבהבין אותו באור - כדי לקיים בו מצות קלי,

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרין:

בקנים ובקלחות חובטין אותו - כדי שלא יתמעך,

נתנוהו לאבוב,

ואבוב היה מנוקב - כדי שיהא האור שולט בכולו.

שטחוהו בעזרה - והרוח מנשבת בו.

נתנוהו לריחיים של גרוסות,

והוציא ממנו עישרון - שהוא מנופה בשלש עשרה נפה,

והשאר - נפדה,

ונאכל לכל אדם,

וחייב בחלה,

ופטור מן המעשרות.

רבי עקיבה - מחייב בחלה, ובמעשרות.

בא לו לעישרון - נתן שמנו, ולבונתו,

יצק, ובלל,

והניף, והגיש,

וקמץ, והקטיר,

והשאר - נאכל לכהנים.

(ה) משקרב העומר -

יוצאין, ומוצאין שוק ירושלים - שהוא מלא קמח וקלי,

שלא כרצון חכמים - דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: כרצון חכמים היו עושין.

משקרב העומר - הותר החדש מיד,

והרחוקים - מותרין מחצות היום ולהלן.

ומשחרב בית המקדש,

התקין רבן יוחנן בן זכאי,

שיהא יום הנף כולו - אסור.

אמר רבי יהודה: והלוא מן התורה הוא אסור,

שנאמר: "עד עצם היום הזה" (ויקרא כג יד).

מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן?

מפני שהן יודעין - שאין בית דין מתעצלין בו.

(ו) העומר - היה מתיר במדינה,

ושתי הלחם - במקדש.

אין מביאין מנחות, ובכורים, ומנחת בהמה - קודם לעומר,

ואם הביא - פסול.

קודם לשתי הלחם - לא יביא,

ואם הביא - כשר.

(ז) החיטים, והשעורים, והכוסמין, ושיבולת שועל, והשיפון -

הרי אלו חייבין בחלה,

ומצטרפין זה עם זה,

ואסורין בחדש - מלפני הפסח,

ומלקצור - מלפני העומר.

ואם השרישו קודם העומר - העומר מתירן,

ואם לאו - אסורין עד שיבוא העומר הבא.

(ח) קוצרין בית השלהים שבעמקים,

אבל - לא גודשין.

אנשי יריחו -

קוצרין - כרצון חכמים,

וגודשין - שלא כרצון חכמים, ולא מיחו בידם.

הקוצר לשחת - מאכיל לבהמה.

אמר רבי יהודה: אימתי?

בזמן שהתחיל - עד שלא הביאה שליש.

רבי שמעון אומר:

אף יקצור ויאכיל - אף משהביאה שליש.

(ט) קוצרין - מבית נטיעות,

מפני בית האבל, ומפני ביטול בית המדרש.

ולא יעשה אותן כריכות - אבל מניחן צבתים.

מצות העומר - לבוא מן הקמה,

לא מצא - יביא מן העומרים.

מצותו - לבוא מן הלח,

לא מצא - יביא מן היבש.

מצותו - ליקצר בלילה,

נקצר ביום - כשר.

ודוחה את השבת.

הדף הראשי של משנה מנחות י

משנה מנחות, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב