משנה מנחות י ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק י · משנה ה | >>
משקרב העומר, יוצאין ומוצאין שוק ירושלים שהוא מלא קמח וקלי שלא ברצון חכמים, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר, ברצון חכמים היו עושים.
משקרב העומר, הותר החדש מיד, והרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן.
משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהא יום הנף כולו אסור.
אמר רבי יהודה, והלא מן התורה הוא אסור, שנאמר (ויקרא כג), עד עצם היום הזה.
מפני מה הרחוקים מותרים יב מחצות היום ולהלן, מפני יג שהן יודעין שאין בית דין מתעצלין בו.
משנה מנוקדת
מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר,
- יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּק יְרוּשָׁלַיִם,
- שֶׁהוּא מָלֵא קֶמַח וְקָלִי,
- שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים;
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂים.
- מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר,
- הֻתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד;
- וְהָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן.
- מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
- הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
- שֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֵּף כֻּלּוֹ אָסוּר.
- הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
- אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
- וַהֲלֹא מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר,
- שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג, יד):
- עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.
- מִפְּנֵי מָה הָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן?
- מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ:
נוסח הרמב"ם
משקרב העומר -
- יוצאין, ומוצאין שוק ירושלים - שהוא מלא קמח וקלי,
- שלא כרצון חכמים - דברי רבי מאיר.
- רבי יהודה אומר: כרצון חכמים היו עושין.
- יוצאין, ומוצאין שוק ירושלים - שהוא מלא קמח וקלי,
- משקרב העומר - הותר החדש מיד,
- והרחוקים - מותרין מחצות היום ולהלן.
- ומשחרב בית המקדש,
- התקין רבן יוחנן בן זכאי,
- שיהא יום הנף כולו - אסור.
- אמר רבי יהודה: והלוא מן התורה הוא אסור,
- שנאמר: "עד עצם היום הזה" (ויקרא כג יד).
- מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן?
- מפני שהן יודעין - שאין בית דין מתעצלין בו.
פירוש הרמב"ם
רבי מאיר אומר, אינו מותר להן לצאת לשוק בקלי וקמח קודם הקרבת העומר, שמא ישלחו יד ויאכלו ממנו קודם הקרבה, ולפיכך אמר שלא ברצון חכמים.
ורבי יהודה אינו חושש לזה, ולפיכך אמר ברצון חכמים.
והלכה כרבי (יהודה) [מאיר].
ונאמר באיסור אכילת החדש שני כתובין, נאמר "עד עצם היום הזה"(ויקרא כג, יד), ונאמר "עד הביאכם את קרבן אלהיכם"(ויקרא כג, יד).
כשהיה בית המקדש קיים לא נאסר אלא קודם הקרבן, ומשקרב העומר מותר לאכול חדש מיד, והרחוקים אוכלין אחר חצות יום ששה עשר, לפי שודאי אצלם שבאותה שעה כבר נקרב העומר, כמו שאמר מפני שיודעים שאין בית דין מתעצלים בו. ולכן צריכין אנשים שישמרו חצות יום ירושלים, לא חצות אותן המקומות, לפי שאפשר שיהיה מוקדם או מאוחר, וזה ידוע מחכמת אורך הארצות כמו שהוא מפורסם אצל בעלי התכונה.
אבל אם אין שם מקדש, איסור חדש יום הנף כולו, רוצה לומר יום ששה עשר שנאמר "עד עצם היום הזה", והעיקר בידינו עד ועד בכלל, ואין חולק רבן יוחנן על זה.
ומה שאמר התקין - רוצה לומר שלימד בני אדם הדין הזה המקובל וחיזק אמונתם בו, וזהו עניין מה שאמרו "מה התקין, דרש והתקין".
ודעת רבי יהודה על העניין שהוא מותר מן התורה אלא שאסרו מדרבנן דרך תקנה, ולפיכך אמר והלא מן התורה הוא אסור. ואינו כמו שעלה בדעתו, רק הכל מסכימין שאם אין שם מקדש עצמו של יום אסור מן התורה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
שלא ברצון חכמים. דגזרי שמא יאכל מן החדש כשקוצר יא קודם שיקריבו העומר, וזה שכבר הוא קמח ודאי נקצר קודם העומר:
ר' יהודה אומר ברצון חכמים - דלא גזרו שמא יאכל כשקוצר. והלכה כר' יהודה:
והרחוקים - שאינן יודעים אם עדיין קרב העומר:
מותרים מחצות היום ולהלן - כדקתני טעמא לקמן:
שיהא יום הנף - יום ששה עשר בניסן שבו מניפין את העומר:
כולו אסור - לאכול בו חדש:
אמר רבי יהודה - לתנא דמתניתין, וכי רבן יוחנן התקין והלא מן התורה אסור. בזמן שאין בית המקדש קיים. דתרי קראי כתיבי, כתוב אחד אומר עד עצם היום הזה, דמשמע דעצמו של יום כולו אסור דעד ועד בכלל, וכתוב אחד אומר. (ויקרא כג) עד הביאכם את קרבן אלהיכם, דמשמע דלאחר קרבן העומר מותר, הא כיצד, כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים. אלמא בזמן שאין בית המקדש קיים שאין העומר קרב הוי יום הנף כולו אסור מן התורה. ומשני בגמרא דהא דתנן התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, לא תימא התקין אלא דרש והתקין, כלומר שדרש מקראות הללו ברבים והודיעם שכך הדין שיום הנף כולו אסור מן התורה משחרב בית המקדש. ואית דמפרשי בגמרא, שאין החדש אסור מן התורה ביום ט"ז בניסן בזמן שאין מקדש אלא עד שיאיר פני המזרח שחרית ביום ט"ז, דכתיב עד עצם היום הזה, עד ולא עד בכלל, והתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, משום מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא הוה אכלינן משהאיר המזרח, השתא נמי ניכול, והן אינן יודעים דבזמן המקדש אסור לאכול חדש עד שיקריב העומר, דכתיב עד הביאכם את קרבן אלהיכם. והכי מפרשינן לה בפרק לולב הגזול:
פירוש תוספות יום טוב
שלא ברצון חכמים. פירש הר"ב דגזרי שמא יאכל מן החדש כשקוצר. דאילו קצירה עצמה אפשר בבית השלחין. א"נ ע"י קטוף [*ועי' לקמן במשנה ז' וח']:
דברי ר"מ. מקשינן בגמרא דבבדיקת חמץ פליגי חכמים אדר"י ומסתמא רבי מאיר הוא בר פלוגתיה דר"י. וסברי יבדוק בתוך המועד. כדתנן במשנה ג' פ"ק דפסחים. ולא חיישינן שמא יאכל. ומשנינן דשאני התם דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל אכיל מיניה:
רבי יהודה אומר ברצון חכמים. פי' הר"ב דלא גזרו שמא יאכל. והא דחייש התם בחמץ. דלא בדיל מיניה. חדש בדיל מיניה. גמ':
והרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן. כדמסיק טעמא במתני' מפני שהן יודעים שאין בית דין מתעצלים בו. וכתב הרמב"ם. ולכן צריכין אנשים שישמרו חצות יום ירושלים לא חצות אותן המקומות. לפי שאפשר שיהיה מוקדם. או מאוחר וזה ידוע מחכמת ארך הארצות. וכמו שהוא מפורסם אצל בעלי התכונה. ע"כ. ירצה שהמקומות שעל כדור הארץ בארך מנקודת מזרח עד נקודת מערב כל המוקדם לנקודת מזרח יקדים בו חצות היום קודם למאוחר אליו. ולכן צריכין שידעו המקומות אם הם מוקדמים לירושלים או מאוחרים וכמה היא הקדימה והאיחור שביניהם. ובזה ידעו אם חצות ירושלים מוקדם או מאוחר. לחצות יום שלהם. וכמה היא הקדימה. או האיחור:
אמר רבי יהודה והלא מן התורה כו'. עמ"ש בזה בפרק לולב הגזול משנה י"ב:
מפני מה הרחוקים מותרים כו'. בין לר"מ ובין לר"י. דאפי' ר"י מודה בזמן שיש עומר עומר מתיר. דכתיב עד (יום) הביאכם. רש"י:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יא) (על הברטנורא) דאלו קצירה עצמה אפשר בבית השלחין א"נ ע"י קטוף:
(יב) (על המשנה) מותרים. לכולי עלמא. ואפילו ר"י מודה בזמן שיש עומר עומר מתיר, דבתיב עד יום הביאכם. רש"י:
(יג) (על המשנה) מפני כו'. ולכן צריכין שישמרום חצות יום ירושלים. לא חצות אותן המקומות. לפי שאפשר שיהיה מוקדם או מאוחר כו'. הר"מ. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
משקרב העומר וכו': פ"ק דפסחים דף י':
ומוצאין בשוק ירושלים וכו': כצ"ל. והפירוש מיד כשיוצאין מוצאין:
משקרב העומר וכו': פ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ב.) וביד פ' עשירי דהלכות מאכלות אסורות סי' ב'. ובטור י"ד סימן רצ"ג. ועיין בת"כ פרשה יו"ד דפרשת אמור:
שלא ברצון חכמים: מפני שהיה נקצר קודם לעומר: בפי' רעז"ל כשקוצר קודם שיקריבו העומר. כתב החכם הר"ס ז"ל אי אפשר ע"י קצירה דאסור לקצור מלפני העומר אלא ע"י קיטוף עיין בריש פסחים ע"כ:
ר' יהודה אומר ברצון חכמים היו עושין: בפ"ק דפסחים בסימן ג' הארכתי יותר ע"ש:
משקרב העומר הותר החדש מיד: אלמא בעומר תליא מילתא היינו למצוה מן המובחר להמתין עד שיקרב העומר אבל בלאו לא עברי וכן נמי הא דכתיב עד יום הביאכם וגו' למצוה וכן נמי הא דתנן בסמוך העומר היה מתיר במדינה למצוה:
אמר ר' יהודה והלא: פ' לולב הגזול (סוכה דף מ"א.) ומפרש בגמרא דר' יהודה הוא דקטעי דסבר דריב"ז מדרבנן קאמר ולא היא דריב"ז מדאורייתא קאמר ומאי התקין דרש והתקין כדפי' רעז"ל:
ומפני מה וכו': שם בפ' פכל מערבין ובפ' לולב הגזול (סוכה דף מ"א) ובפ' בתרא דר"ה דף ל':
תפארת ישראל
יכין
שלא ברצון חכמים: דהרי מדכבר הביאו הקמח לשוק מיד אחר ההקרבה. וודאי שקצרו התבואה וטחנוה מקודם. ואף דבקצירה י"ל שקצרו בבית השלחין. אפ"ה מדרבנן אסור גם שם דלמא בשעת קצירה יאכלו ממנה קודם הקרבת העומר ואעפ"כ לא היה כת ביד הסנהדרין לכוף המון עם לעשות כתורה. ומוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין [כביצה ד"ל ע"א]:
ברצון חכמים היו עושים: דלא גזרינן כנ"ל. דחדש בדיל מניה מדאינו רגיל בה. ולא קיי"ל כן:
והרחוקים: שלא ידעו מתי יקריבוהו בירושלים:
מותרים מחצות היום ולהלן: ר"ל כשיהיה חצות היום בירושלים. ולא לפי חצות היום שבמקום האכילה:
משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף: יום ט"ז בניסן שבו מניפין העומר:
כולו אסור: מלאכול בו חדש:
אמר רבי יהודה והלא מן התורה הוא אסור: ומה צריך שיתקן כן רבן יוחנן:
עד עצם היום הזה: דס"ל דעד עצם היום הזה. משמע עד ועד בכלל יהיה אסור החדש. והיינו בזמן שאין ביהמ"ק קיים. ומה דכתיב באיסור אכילת חדש עד הביאכם את קרבן. היינו בזמן שביהמ"ק קיים. אבל רבן יוחנן ס"ל דהא דכתיב באיסור אכילת חדש עד עצם היום. היינו עד ולא עד בכלל. לאשמעינן דכשאין ביהמ"ק קיים מותר מיד כשהאיר המזרח. ומשו"ה אעפ"כ תיקן הוא שיהא אסור כל היום. דשמא יבנה המקדש ולא יהיה להם פנאי להקריב העומר עד סמוך לערב. ואפ"ה יאכלו חדש קודם הקרבת העומר כמו שמורגלין בזמן החורבן. ולא ידעו הדין דהשתא שהמקדש בנוי אסור לאכול חדש עד אחר הקרבת העומר. כדכתיב עד הביאכם [כך הוא שיטת פשט הש"ס כאן. ובר"ה [ד"ל ע"א]. ובסוכה [דמ"א א']. מיהו אנן קיי"ל דרבי יהודה לא פליג אר' יוחנן. ותרווייהו ס"ל חדש בזה"ז כל יום ט"ז אסור מדאורייתא ולוקין עליו. ומה שהתקין. היינו דדרש ב' קראי הנ"ל דסתרי אהדדי. והתקין התקנה. ולעולם מודה דאסור מדאורייתא כל יום ט"ז. ולדידן גם כל יום י"ז אסור. מדהו"ל ספיקא דיומא [י"ד רצ"ג ס"ד]:
מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן: בזמן שביהמק"ק בין *) לר"י ובין לר"מ:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת