ביאור:ספרי במדבר/קרח
ספרי במדבר לפרשת קרח
[עריכה]פיסקה קטז
[עריכה]על במדבר יח א-ז
| ר' ישמעאל מסביר מדוע נאמרו הדברים לאהרון ולא למשה; וראו גם בתחילת המכילתא. |
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן, אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ, וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם" (במדבר יח א).
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: לְמִי הַדָּבָר מָסוּר? לְאוֹתוֹ שֶׁמַּזְהִירִים.
| ר' יאשיה ור' יונתן מציעים הצעות שונות להגדרת "עוון המקדש": ר' יאשיה מזהה אותו עם החובה שהכהן יקריב את הקרבן במודעות לבעלים שהביא את הקרבן, וראו זבחים ד ו. |
רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁאִם זָרַק אֶת הַדָּם כָּרָאוּי, וְאֵינוֹ יָדוּעַ לְשֵׁם מִי זְרָקוֹ,
וְהִקְטִיר אֶת הַחֵלֶב כָּרָאוּי, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְשֵׁם מִי הִקְטִירוֹ – שֶׁהַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים עָוֹן עַל כָּךְ?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ".
| ר' יונתן טוען שעוון המקדש הוא זלזול בקדשים: התיחסות אליהם בעיקר מצד מתנות הכהונה ולא כקרבן לקב"ה, כשם שנהגו בני עלי, שלקחו את הבשר לפני הקטרת החלבים. יש לפנינו רמז לביקורת על שחיתות בכהונה. |
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁאִם זָכָה בַּבָּשָׂר קֹדֶם זְרִיקַת דָּמִים, בֶּחָזֶה וָשׁוֹק קֹדֶם הֶקְטֵר חֲלָבִים,
שֶׁהַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים עָוֹן עַל כָּךְ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם".
וְכֵן מָצִינוּ, שֶׁלֹּא נִתְחַתֵּם גְּזַר דִּינָן שֶׁל בְּנֵי עֵלִי – אֶלָּא עַל שֶׁנָּהֲגוּ בִּזָּיוֹן בַּקֳּדָשִׁים!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב, וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב, וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד" (שמואל א ב טו-יז).
וְכֵן מָצִינוּ, שֶׁלֹּא נִתְחַתֵּם גְּזַר דִּינָן שֶׁל אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם – אֶלָּא עַל שֶׁנָּהֲגוּ מִנְהַג בִּזָּיוֹן בַּקֳּדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר "קָדָשַׁי בָּזִית" (יחזקאל כב ח).
| השיפוט בעוון הזלזול בקדשים הוא בסמכות בית הדין של הכהנים; לעניין בית הדין עצמו, שהתקיים לצד בית הדין של חכמים – ראו סנהדרין ז ב. היו עוונות שנדונו בבית דין זה ואחרות – בבית דין אחר. |
"וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם" – זֶה עֲוֹן דָּבָר הַמָּסוּר לִכְהוּנָּה.
אַתָּה אוֹמֵר זֶה עֲוֹן דָּבָר הַמָּסוּר לִכְהוּנָּה, אוֹ זֶה עֲוֹן דָּבָר הַמָּסוּר לְבֵית דִּין של חכמים?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ" (במדבר יח ז) – הֲרֵי עֲוֹן דָּבָר הַמָּסוּר לְבֵית דִּין אָמוּר,
הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם"? זֶה עֲוֹן דָּבָר הַמָּסוּר לִכְהוּנָּה.
| ראו פס' א, שהזכיר גם את "בית אביך", שלכאורה מחייב את הלוויים בעוונות הכהנים; פס' כג מתייחס ללוויים ומבחין אותם – לפי הדרשה – מהכהנים. (ולפי הפשט – מישראל) |
אָמַרְתָּ: יִשְׂרָאֵל לֹא יִשְׂאוּ עֲוֹן כֹּהֲנִים, אֲבָל לְוִיִּם יִשְׂאוּ עֲוֹן כֹּהֲנִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם" (במדבר יח כג).
| שתי דרשות המבחינות בין הלוויים לבנות לוי, שאינן מורישות את הלווייה לבניהן. |
"וְגַם אֶת אַחֶיךָ" (במדבר יח ב), שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף יִשְׂרָאֵל בַּמַּשְׁמָע? תַּלְמוּד לוֹמַר: "מַטֵּה לֵוִי"!
שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף הַנָּשִׁים בַּמַּשְׁמָע? תַּלְמוּד לוֹמַר: "שֵׁבֶט אָבִיךָ", זָכָה עַמְרָם שֶׁיִּקָּרֵא שֵׁבֶט עַל שְׁמוֹ.
רַבִּי אוֹמֵר: "מַטֵּה לֵוִי", שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף הַנָּשִׁים בַּמַּשְׁמָע? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֶת אַחֶיךָ" – לְהוֹצִיא אֶת הַנָּשִׁים!
| כאן מקומם של "בית אביך אתך" שבפס' א! – ראו לעיל. הלוויים אינם עובדים את הכהנים, אלא מסייעים להם בעבודת ה', והם יכולים להתמנות גם למשרות חשובות במקדש, כגון גזבר או אמרכל – ראו שקלים ה ב, אבל למעשה בדרך כלל היו כהנים ממלאים משרות אלו, ראו תוספתא הוריות ב י. |
"הַקְרֵב אִתָּךְ", רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן "אִתָּךְ" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "אִתָּךְ",
מַה "אִתָּךְ" הָאָמוּר לְהַלָּן, בַּלְוִיִּם הַכָּתוּב מְדַבֵּר – אַף "אִתָּךְ" הָאָמוּר כָּאן, בַּלְוִיִּם הַכָּתוּב מְדַבֵּר, לְהַזְהִיר אֶת הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר עַל דּוּכָנָם!
"וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ", בַּעֲבוֹדָתָם, וּמַנֵּה מֵהֶם גִּזְבָּרִים וַאֲמַרְכָּלִים. אַתָּה אוֹמֵר יְשָׁרְתוּךָ בַּעֲבוֹדָתָם וּמַנֵּה מֵהֶם גִּזְבָּרִים וַאֲמַרְכָּלִים,
אוֹ יְשָׁרְתוּךָ בַּעֲבוֹדָתְךָ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל" (במדבר יח ג). עֲדַיִן אֲנִי אוֹמֵר: יְשָׁרְתוּךָ בַּעֲבוֹדָתְךָ, יְשָׁרְתוּךָ בַּעֲבוֹדָתָם,
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַה'" (במדבר יח ו), לַשֵּׁם הֵם מְסוּרִים וְלֹא לַכֹּהֲנִים!
הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן אַחֲרוֹן אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן רִאשׁוֹן: יְשָׁרְתוּךָ בַּעֲבוֹדָתָם וּמַנֵּה מֵהֶם גִּזְבָּרִים וַאֲמַרְכָּלִים.
| הכהנים שומרים על המקדש מבפנים, והלוויים מבחוץ; ראו מדות א א. |
"וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת" – הַכֹּהֲנִים מִבִּפְנִים וְהַלְוִיִּם מִבַּחוּץ.
אַתָּה אוֹמֵר הַכֹּהֲנִים מִבִּפְנִים וְהַלְוִיִּם מִבַּחוּץ, אוֹ אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִבִּפְנִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד".
הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת"? הַכֹּהֲנִים מִבִּפְנִים וְהַלְוִיִּם מִבַּחוּץ!
| הלוויים שומרים לא את הכהנים אלא את האהל. ראיה נוספת לטענה דלעיל שאינם עובדים את הכהנים. עזרא הציג את השירה כמשימה של הלוויים בפירוש, ראו עזרא ג י. כאן היא רמוזה בביטוי 'גם הם גם אתם', המציג את הלוויים כקרובים לעבודת המזבח של הכהנים. את אותו הביטוי דורשים גם במובן של איסור על הלוויים למלא את מקום הכהנים (בניגוד לרצונו של קרח), וההפך; וכן איסור על הלוויים המשוררים למלא את מקום הלוויים השוערים וההפך. |
"וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל" (במדבר יח ג), זוֹ הִיא שֶׁאָמַרְנוּ לעיל: יְשָׁרְתוּךָ בַּעֲבוֹדָתָם וּמַנֵּה מֵהֶם גִּזְבָּרִים וַאֲמַרְכָּלִים!
"אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ" – זֶה הָאָרוֹן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ" (במדבר ד כ).
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִיכָּן רֶמֶז לַשִּׁיר מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא שֶׁנִּתְפָּרֵשׁ עַל יְדֵי עֶזְרָא.
רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר "מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט יט) – מִיכָּן רֶמֶז לַשִּׁיר מִן הַתּוֹרָה!
"אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ" – אַזְהָרָה, "וְלֹא יָמוּתוּ" – עֹנֶשׁ.
אֵין לִי אֶלָּא לְוִיִּם, שֶׁעֲנוּשִׁים וּמֻזְהָרִים עַל עֲבוֹדַת כֹּהֲנִים. כֹּהֲנִים עַל עֲבוֹדַת לְוִיִּם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "גַּם הֵם גַּם אַתֶּם"!
מֵעֲבוֹדָה לַחֲבֶרְתָּהּ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "גַּם אַתֶּם"; וּכְבָר בִּקֵּשׁ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה לְסַיֵּעַ אֶת רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָה,
אָמַר לוֹ: חֲזוֹר לַאֲחוֹרֶיךָ, שֶׁכְּבָר אַתָּה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשְׁךָ! שֶׁאֲנִי מִן הַשּׁוֹעֲרִים, וְאַתָּה מִן הַמְּשׁוֹרְרִים!
| רבי דורש את אותן הלכות מפרקים א-ג בבמדבר, ודורש 'הזר הקרב' – גם ללוי שרצה להיות כהן וכדומה; ואת האמור כאן הוא דורש על קרח ועדתו, שבקשו לעצמם כהונה. |
רַבִּי אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר "אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם; וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וִחְיוּ" (במדבר ד יח-יט).
אֵין לִי אֶלָּא בְּנֵי קְהָת, בְּנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר ג י).
"וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם", אֵין לִי אֶלָּא לְוִיִּם, שֶׁעֲנוּשִׁים וּמֻזְהָרִים עַל עֲבוֹדַת כֹּהֲנִים. כֹּהֲנִים עַל עֲבוֹדַת לְוִיִּם מִנַּיִן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִדוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם" (במדבר א נא).
מֵעֲבוֹדָה לַחֲבֶרְתָּהּ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו,
שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ לְמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר ג לח).
וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "גַּם הֵם גַּם אַתֶּם"? לְפִי שֶׁבָּא קֹרַח וְעִרְעֵר כְּנֶגֶד אַהֲרֹן, הִזְהִיר עָלָיו הַכָּתוּב אֶת כָּל הָעִנְיָן.
"וְנִלְווּ עָלֶיךָ" (במדבר יח ד), זֶה שֶׁאָמַרְנוּ לעיל: הַכֹּהֲנִים מִבִּפְנִים וְהַלְוִיִּם מִבַּחוּץ!
| לעניין עונש ואזהרה השוו מכילתא בחדש ח. |
"וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם", לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר ג לח); עֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ, אַזְהָרָה מִנַּיִן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם".
| ראו למשל יומא א ה, על המתחים בין זקני בית דין לבין זקני הכהונה. |
"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ" (במדבר יח ה), הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה לְבֵית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל,
לְהַזְהִיר אֶת הַכֹּהֲנִים שֶׁתְּהֵא הָעֲבוֹדָה נַעֲשֵׂית כְּתִקְנָהּ;
שֶׁכְּשֶׁעֲבוֹדָה נַעֲשֵׂית כְּתִקְנָהּ – הֵם כּוֹלִים אֶת הַפֻּרְעָנוּת מִלָּבֹא לָעוֹלָם!
| הצירוף "ולא... עוד..." מלמד שכבר יש תקדים בעייתי שיש למנוע את הישנותו. |
"וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר "עוֹד", אֶלָּא שֶׁכְּבָר קָצַף.
כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר: "וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל" (בראשית ט יא); שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר "עוֹד", וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "עוֹד"? אֶלָּא שֶׁכְּבָר הָיָה.
כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם" (ויקרא יז ז); שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר "עוֹד", וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "עוֹד"? אֶלָּא שֶׁכְּבָר זָבְחוּ.
כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר: "וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר יח כב); שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר "עוֹד", אֶלָּא שֶׁכְּבָר קָרְבוּ עדת קורח.
אַף כָּאן אַתָּה אוֹמֵר: "וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף", שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר "עוֹד", אֶלָּא שֶׁכְּבָר קָצַף, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יָצָא הַקֶּצֶף" (במדבר יז יא)!
| ראו לעיל בתחילת הפיסקה |
"וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַה'" (במדבר יח ו), לַשֵּׁם הֵם מְסוּרִים וְאֵין מְסוּרִים לַכֹּהֲנִים.
| ראו תוספתא סנהדרין ז סוף א, שהסנהדרין היתה בודקת את היוחסין של הכהנים. |
"וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ" (במדבר יח ז).
מִיכָּן הָיָה רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר: כָּל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ אַל יִהְיֶה אֶלָּא בְּךָ וּבְבָנֶיךָ!
"וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת", מִיכָּן אָמְרוּ: מָקוֹם הָיָה אֲחוֹרֵי בֵּית לַפָּרֹכֶת, שֶׁשָּׁם בּוֹדְקִים יִחוּסֵי כְּהוּנָּה!
| לעניין מתנה בפיס ראו שבת כג ב, שגם ביו"ט הטילו גורלות על הקדשים; לעניין העבודה בפיס ראו למשל יומא ב, ב-ד. עבודת המקדש קיימת אפילו כשאין מקדש באכילת התרומה ע"י הכהנים בטהרה, ומכאן החובה עליהם ליטול את ידיהם לפני האכילה; וראו גם חגיגה ב ה, שהיו שהחמירו בנטילת ידים גם לחולין. רבי מדייק שדווקא נטילת ידיים נצרכת לאכילה ולא קידוש רגלים. |
"וַעֲבַדְתֶּם", שׁוֹמֵעַ אֲנִי מְעֹרְבָּבִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: "עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם": מַה מַּתָּנָה בְּפַיִס – אַף עֲבוֹדָה בְּפַיִס!
"עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם", לַעֲשׂוֹת אֲכִילַת קָדָשִׁים בִּגְבוּלִים כַּעֲבוֹדַת מִקְדָּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ:
מַה עֲבוֹדַת מִקְדָּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ, מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְאַחַר כָּךְ עוֹבֵד – אַף אֲכִילַת קָדָשִׁים בִּגְבוּלִים, מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל.
וּכְבָר נִשְׁתַּהָא רַבִּי טַרְפוֹן שהיה כהן מִלָּבֹא לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מָה רָאִיתָ לְהִשְׁתַּהוֹת? אָמַר לוֹ: שֶׁהָיִיתִי עוֹבֵד.
אָמַר לוֹ: הֲלֹא כָּל דְּבָרֶיךָ תֵּמַהּ! וְכִי יֵשׁ עֲבוֹדָה עַכְשָׁיו?
אָמַר לוֹ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם", לַעֲשׂוֹת אֲכִילַת קָדָשִׁים בִּגְבוּלִים כַּעֲבוֹדַת מִקְדָּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ.
רַבִּי אוֹמֵר: לַעֲשׂוֹת אֲכִילַת קָדָשִׁים בִּגְבוּלִים כַּעֲבוֹדַת מִקְדָּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ,
מַה עֲבוֹדַת מִקְדָּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ, מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְאַחַר כָּךְ עוֹבֵד – כָּךְ אֲכִילַת קָדָשִׁים בִּגְבוּלִים, מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל.
אִי מַה לְהַלָּן יָדָיו וְרַגְלָיו, אַף כָּאן יָדָיו וְרַגְלָיו? אָמַרְתָּ: מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ יָדָיו וְרַגְלָיו – מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו,
מָקוֹם שֶׁאֵין צָרִיךְ אֶלָּא יָדָיו – אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ אֶלָּא יָדָיו. נִמְצֵינוּ לְמֵדִים נְטִילַת יָדַיִם מִן הַתּוֹרָה!
| דורש 'קרב'-קרבן, שדווקא אם מקריב קרבן חייב מיתה, ואין מדובר על קרבת מקום; וראו כלים א ח-ט, שישראל וגם כהנים בעלי מומים נכנסים לעזרת הכהנים, אם הם טהורים. |
"וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" לַעֲבוֹדָה. אַתָּה אוֹמֵר לַעֲבוֹדָה, אוֹ לַעֲבוֹדָה וְשֶׁלֹּא לַעֲבוֹדָה?
אָמַרְתָּ: וּמַה בַּעַל מוּם, שֶׁלֹּא עָנַשׁ בּוֹ מִיתָה -לֹא עָנַשׁ בּוֹ אֶלָּא לַעֲבוֹדָה,
זָר, שֶׁעָנַשׁ בּוֹ מִיתָה, אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יֵעָנֵשׁ בּוֹ אֶלָּא לַעֲבוֹדָה? הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת"? לַעֲבוֹדָה!
| טמאים אינם נכנסים להר הבית, ראו שם; קל וחומר שאינם מקריבים קרבנות! מכאן שאיסור ההקרבה הוא אפילו לישראל טהורים, שוב – בניגוד לרצונו של קורח. |
"וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת", אֲפִילוּ עוֹבֵד בְּטָהֳרָה. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא כְּשֶׁעָבַד בְּטֻמְאָה?
אָמַרְתָּ: אִם הַנִּכְנָס בְּטֻמְאָה שֶׁלֹּא לַעֲבוֹדָה – חַיָּב, קַל וָחֹמֶר לַעֲבוֹדָה!
הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת"? אֲפִילוּ עוֹבֵד בְּטָהֳרָה!
| ראו דברי ר' עקיבא בסנהדרין ט ו, כר' יוחנן בן נורי; אבל חכמים שם אינם מחייבים את הזר שעבד במקדש במיתה בידי אדם כלל, אלא במיתה בידי שמים, כנדב ואביהו! וראו גם תוספתא כריתות א ב, כדעתם. |
"יוּמָת", רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן "יוּמָת" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "יוּמָת" (דברים יג ו) נביא שהדיח. מַה "יוּמָת" הָאָמוּר לְהַלָּן – סְקִילָה, אַף "יוּמָת" הָאָמוּר כָּאן – סְקִילָה!
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן "יוּמָת" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "יוּמָת" (ויקרא כ י) הנואף. מַה "יוּמָת" הָאָמוּר לְהַלָּן – בְּחֶנֶק, אַף "יוּמָת" הָאָמוּר כָּאן – בְּחֶנֶק!
"וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת", עֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ, אַזְהָרָה לֹא שָׁמַעְנוּ! תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם".
פיסקה קיז
[עריכה]על במדבר יח ח-יד
| השוו לדברי ר' ישמעאל בתחילת פיסקה קטז: שם הוא מסביר מדוע נאמרה הנבואה לאהרון; וכאן הדרשן טוען שהיא נאמרה למשה, כי אהרון הופיע לעיל בפרק יז בגוף שלישי. |
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן" (במדבר יח ח), שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁהָיָה הַדִּבּוּר לְאַהֲרֹן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא" (במדבר יז ה).
הָא לָמַדְנוּ שֶׁהַדִּבּוּר לְמֹשֶׁה – שֶׁיֹּאמַר לְאַהֲרֹן!
| דברי ר' ישמעאל הצירוף "ואני הנה" או "ואני הנני" מורה על רצון ושמחה מצד הקב"ה, והפסוק על המבול מוכיח שגם בהכחדת הרשעים יש שמחה לפני הקב"ה, בניגוד למכילתא שירה א, שם נאמר על מלחמת יהושפט "לא היתה שמחה לפניו במרום, על אובדן שלרשעים"! |
"וַאֲנִי" – בְּרָצוֹן, "הִנֵּה" – בְּשִׂמְחָה, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּינוּ, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ" (בראשית ו יז),
שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ שִׂמְחָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם? אָמַר לָהֶם: יֵשׁ שִׂמְחָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם כְּשֶׁיֹּאבְדוּ מַכְעִיסָיו מִן הָעוֹלָם!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" (משלי יא י),
וְאוֹמֵר: "שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ, וְאוֹמֵר לַה' הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה" (תהלים ג ט),
וְאוֹמֵר: "ה' מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ" (תהלים י טז),
וְאוֹמֵר: "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' הַלְלוּיָהּ" (תהלים קד לה).
| השמחה היא שמחת הכהנים בעבודתם, ובזכותה הם זוכים במתנות. |
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: "וַאֲנִי" – מוֹסִיף עַל עֲבוֹדָתָם, "הִנֵּה" – בְּשִׂמְחָה.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד יד).
| דורש את סמיכות הפרשיות. לעניין הקשר בין הערעור של קרח על הכהונה השוו לעיל פיסקה קטז, בדברי רבי על "גם הם גם אתם". |
"לְכֹל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל", כָּרַת הַכָּתוּב בְּרִית עִם אַהֲרֹן עַל כָּל קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים לִגְזֹר דִּין וְלִכְרֹת לָהֶם בְּרִית.
לְפִי שֶׁבָּא קֹרַח כְּנֶגֶד אַהֲרֹן, וְעִרְעֵר עַל הַכְּהֻנָּה; מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?
לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בֶן בַּיִת, וְנָתַן לוֹ שָׂדֶה אַחַת בְּמַתָּנָה, וְלֹא כָּתַב וְלֹא חָתַם וְלֹא הֶעֱלָה לוֹ בְּעַרְכָּיִים.
בָּא אֶחָד וְעִרְעֵר כְּנֶגְדּוֹ עַל הַשָּׂדֶה; אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה יָבוֹא וִיעַרְעֵר כְּנֶגְדְּךָ עַל הַשָּׂדֶה?
בּוֹא, וַאֲנִי כּוֹתֵב וַאֲנִי חוֹתֵם וַאֲנִי מַעֲלֶה לְךָ בְּעַרְכָּיִים! כָּךְ בָּא קֹרַח וְעִרְעֵר עַל הַכְּהֻנָּה כְּנֶגְדּוֹ.
אָמַר לוֹ הַמָּקוֹם: כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה יָבֹא וִיעַרְעֵר כְּנֶגְדְּךָ עַל הַכְּהֻנָּה? בּוֹא וַאֲנִי כּוֹתֵב וַאֲנִי חוֹתֵם וַאֲנִי מַעֲלֶה לְךָ בְּעַרְכָּיִים!
לְכָךְ נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ סָמוּךְ לְקֹרַח. "זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יז ה).
| אין כאן מקומה של הדרשה, שנאמרה על המשך במדבר יז ה "ולא יהיה כקרח וכעדתו", בעניין מחתות השרופים. |
הָא לָמַדְנוּ שֶׁהָיָה קֹרַח מִן הַבְּלוּעִים וּמִן הַשְּׂרוּפִים!
| האם הגדולה של אהרון מתבטאת במתנות הכהונה, או שהיא מתבטאת במשיחתו בשמן והמתנות הן תוצאה של המשיחה? |
"לְךָ נְתַתִּים" – בִּזְכוּתְךָ; "לְמָשְׁחָה" – אֵין מָשְׁחָה אֶלָּא גְּדֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר "זֹאת מָשְׁחַת אַהֲרֹן וּמָשְׁחַת בָּנָיו" (ויקרא ז לה).
רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: אֵין "מָשְׁחָה" אֶלָּא שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, שֶׁנֶּאֱמַר "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן" (תהלים קלג ב)!
"וּלְבָנֶיךָ" – בִּזְכוּת בָּנֶיךָ; "לְחָק עוֹלָם" – שֶׁיִּנְהֹג הַדָּבָר לְדוֹרוֹת.
| העורות של עולות הבהמה שייכים לכהנים. |
"זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ" (במדבר יח ט), אָמַרְתָּ: צֵא וּרְאֵה אֵיזֶהוּ מְקֻדָּשׁ הַקֳּדָשִׁים,
שֶׁכֻּלּוֹ עוֹלֶה לָאִשִּׁים, וְיֵשׁ לְךָ הֵימֶנּוּ הֶתֵּר? אֵין אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא עוֹלַת בְּהֵמָה!
| הדרשה מזהה כאן את כל המתנות הקשורות לקרבנות: מנחות הציבור והיחיד; חטאות הציבור והיחיד; אשמות ודאי וספק; גזל הגר ושמן המצורע. המתנות ניתנות לכהנים בזכות אהרון ובניו, כפי שנאמר כבר לעיל, בדרשה על פס' ח. |
"כָּל קָרְבָּנָם" – אֵלּוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים; "לְכָל מִנְחָתָם" – זוֹ מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת נְדָבָה.
"וּלְכָל חַטֹּאתָם" – זוֹ חַטַּאת יָחִיד וְחַטַּאת צִבּוּר, וְחַטַּאת הָעוֹף וְחַטַּאת בְּהֵמָה.
"וּלְכָל אֲשָׁמָם" – זֶה אָשָׁם וַדַּאי וְאָשָׁם תָּלוּי, וְאָשָׁם נָזִיר וְאָשָׁם מְצֹרָע.
"אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי" – זֶה גֶּזֶל הַגֵּר מדובר על אשם גזילות ולא על הגזילה עצמה.
"קֹדֶשׁ קָדָשִׁים" – זֶה לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע.
"לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ" – בִּזְכוּתְךָ וּבִזְכוּת בָּנֶיךָ.
| אמנם אין לאכול בקדש הקדשים ממש, אבל יש לאכול את המתנות במקום קדוש, "לפנים מן הקלעים" (זבחים ה ג-ה). ר' יהודה מעיר שמותר לאכול את המתנות הללו גם בהיכל, אם יש סכנה לאכלם בעזרה. |
"בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ" (במדבר יח י), כָּרַת הַכָּתוּב בְּרִית עִם אַהֲרֹן עַל קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, שֶׁלֹּא יִהְיוּ נֶאֱכָלִים אֶלָּא בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ!
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר: הֲרֵי הַגּוֹיִם שֶׁהִקִּיפוּ אֶת הָעֲזָרָה בזמן מלחמה,
| ראו זבחים שם. |
מִנַּיִן לְקָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים שֶׁנֶּאֱכָלִים אֲפִלּוּ בַּהֵיכָל? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ".
"כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ", כָּרַת הַכָּתוּב בְּרִית עִם אַהֲרֹן עַל קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, שֶׁלֹּא יִהְיוּ נֶאֱכָלִין אֶלָּא לְזִכְרֵי כְּהֻנָּה.
| ראו תרומות יא ה, שאם הכהן מעוניין בעצמות יש לשרפן, ואם הוא רוצה יכול להפקירן ולהשליכן. |
"קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָּךְ", מַה תַּלְמוּד לוֹמַר?
שֶׁיָּכוֹל אֵין לִי אֶלָּא דָּבָר הָרָאוּי לַאֲכִילָה, שֶׁיִּתְנַהֵג בִּקְדֻשָּׁה.
שֶׁאֵין רָאוּי לַאֲכִילָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָּךְ", מִכָּל מָקוֹם.
| כאן נמנים הקדשים הקלים, שברובם יש לפחות חלק לכהנים – ודיניהם: יש לאכלם בטהרה בירושלים. |
"וְזֶה לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם" וְגוֹ' (במדבר יח יא),
מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכְּשֵׁם שֶׁכָּלַל הַכָּתוּב אֶת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים לִגְזֹר דִּין וְלִכְרֹת לָהֶם בְּרִית,
כָּךְ כָּלַל אֶת קָדָשִׁים קַלִּים, לִגְזֹר דִּין וְלִכְרֹת לָהֶם בְּרִית!
"לְכֹל תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", לְהָבִיא אֶת הַדָּבָר הַטָּעוּן תְּנוּפָה!
"לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם", שֶׁיִּנְהֹג הַדָּבָר לְדוֹרוֹת.
"כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ", כָּרַַת הַכָּתוּב בְּרִית עִם אַהֲרֹן עַל קָדָשִׁים קַלִּים, שֶׁלֹּא יִהְיוּ נֶאֱכָלִים אֶלָּא לִטְהוֹרִים.
| קבוצת מתנות כהונה שלישית – קדשי הגבול, שיש לאכלם בטהרה בא"י. |
"כָּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן" (במדבר יח יב), מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכְּשֵׁם שֶׁכָּלַל הַכָּתוּב אֶת קָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ, לִגְזֹר דִּין וְלִכְרֹת לָהֶם בְּרִית,
כָּךְ כָּלַל הַכָּתוּב אֶת קָדְשֵׁי הַגְּבוּל, לִגְזֹר דִּין וְלִכְרֹת לָהֶם בְּרִית.
"כָּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן" – זוֹ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר,
"רֵאשִׁיתָם" – זוֹ רֵאשִׁית הַגֵּז. "אֲשֶׁר יִתְּנוּ" – זֶה הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה. "לַה'" – זוֹ חַלָּה.
| ראו ביכורים ב ד. לנתינת הביכורים לכהן ראו גם לעיל פיסקה ה. |
"בִּכּוּרֵי כֹל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם" (במדבר יח יג), בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הַבִּכּוּרִים, שֶׁתְּהֵא קְדֻשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶם בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע.
שֶׁהָיָה בַּדִּין: הוֹאִיל וּקְדֻשָּׁה חָלָה עַל הַתְּרוּמָה, וּקְדֻשָּׁה חָלָה עַל הַבִּכּוּרִים,
אִם לָמַדְתִּי עַל הַתְּרוּמָה, שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה חָלָה עָלֶיהָ בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע – אַף הַבִּכּוּרִים לֹא תְּהֵא קְדֻשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶם בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "בִּכּוּרֵי כֹל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם" – בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הַבִּכּוּרִים, שֶׁתְּהֵא קְדֻשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶם בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע!
"אֲשֶׁר יָבִיאוּ לַה' לְךָ יִהְיֶה", בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הַבִּכּוּרִים, שֶׁיִּהְיוּ נְתוּנִים לַכֹּהֵן!
"כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכְלֶנּוּ" – לָמָּה נֶאֱמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר "כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ" (פס' יא)?
| לעניין זכויות המאורסת לכהן ראו כתובות ה ב-ג: המנהג הקדום היה שהבעל מתחייב לפרנס את אשתו (אם הוא כהן – גם בתרומה) החל משמלאו 12 חדשים לאירוסין, אפילו אם לא הכניס אותה לחופה, אבל מאוחר יותר בוטלה החובה הזאת. מובאת כאן גישה המאפשרת גם לתושבים ולשכירים של כהנים (גויים שאינם עבדים, ראו מכילתא פסחא טו), ולא רק לעבדיהם – לאכול תרומה, והגישה הזאת נדחית ע"י הפסוק מויקרא. |
וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכְלֶנּוּ"? לְהָבִיא אֶת בַּת יִשְׂרָאֵל הַמְאֹרֶסֶת לַכֹּהֵן, שֶׁתְּהֵא אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה.
אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּנְשׂוּאָה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ", הֲרֵי נְשׂוּאָה אֲמוּרָה.
הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכְלֶנּוּ"? לְהָבִיא אֶת בַּת יִשְׂרָאֵל הַמְאֹרֶסֶת לַכֹּהֵן, שֶׁתְּהֵא אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה.
מַשְׁמָע מֵבִיא אֶת הָאֲרוּסָה וּמֵבִיא אֶת תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר!
וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם מִקְרָא: "תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ" (שמות יב מה)?
תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתְךָ; אֲבָל תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר שֶׁהוּא בִּרְשׁוּתְךָ – יֹאכַל בּוֹ.
אוֹ מַשְׁמָע מוֹצִיא אֶת תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר, וּמֵבִיא אֶת אֲרוּסָה; וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם: "כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ"? חוּץ מִתּוֹשָׁב וְשָׂכִיר.
אוֹ אַף תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר? תַּלְמוּד לוֹמַר עוֹד בְּמָקוֹם אַחֵר: "תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ" (ויקרא כב י), בֵּין בִּרְשׁוּתְךָ בֵּין שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתְךָ!
| ר' יהודה מחזיק בגישה שארוסה אוכלת תרומה, אבל הוא כבר מכיר את השינוי, שקבע "אין האשה אוכלת בתרומה – עד שתכנס לחופה". (כתובות ה ג.) |
וּכְבָר שָׁלַח יוֹחָנָן בֶּן בַּג בַּג אֵצֶל רַבִּי יְהוּדָה בִּנְצִיבִין.
אָמַר לוֹ: שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר עַל בַּת יִשְׂרָאֵל הַמְאֹרֶסֶת לַכֹּהֵן, שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה.
שָׁלַח לוֹ: וְאַתָּה, אֵין אַתָּה אוֹמֵר כָּךְ? מֻחְזָקַנִי בְּךָ שֶׁאַתָּה בָּקִי בְּחַדְרֵי תּוֹרָה – וְלִידּוֹן בְּקַל וָחֹמֶר אִי אַתָּה יוֹדֵעַ!
וּמַה שִּׁפְחָה כְּנַעֲנִית, שֶׁאֵין בִּיאָתָהּ קוֹנָה אוֹתָהּ לֶאֱכֹל בַּתְּרוּמָה, כֶּסֶף קוֹנֶה אוֹתָהּ לֶאֱכֹל בַּתְּרוּמָה;
בַּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁבִּיאָתָהּ קוֹנָה אוֹתָהּ לֶאֱכֹל בַּתְּרוּמָה, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא כֶּסֶף קוֹנֶה אוֹתָהּ לֶאֱכֹל בַּתְּרוּמָה?
אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה.
נִכְנְסָה לַחֻפָּה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה – אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה; וְאִם מֵתָה – בַּעְלָהּ יוֹרְשָׁהּ.
| דין חרם שלא פירשו המחרימים למה כוונתם עמום: ר' יוסי ור' יהודה בן בבא קובעים שהוא שייך לכהנים; ר' יהודה בן בתירא משייך אותו לבדק הבית ואילו ר' שמעון דן אותו כקדשי מזבח; וראו ערכין ח ו, שם לא הופיעה דעת ר' שמעון; וראו שם משנה ה. |
"כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה" (במדבר יח יד), אֵין לִי אֶלָּא חֶרְמֵי יִשְׂרָאֵל; חֶרְמֵי גֵּרִים, נָשִׁים וַעֲבָדִים מִנַּיִן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל."
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: סְתָם חֲרָמִים – לַכֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ" (ויקרא כז כא).
אוֹ אֲפִלּוּ פֵּרֵשׁ "לְבֶדֶק הַבַּיִת"? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אַךְ כָּל חֵרֶם" (ויקרא כז כח); "אַךְ" חִלֵּק.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר: סְתָם חֲרָמִים – לְבֶדֶק הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'" (ויקרא כז כח).
אוֹ אֲפִלּוּ פֵּרֵשׁ "לַכֹּהֵן"? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן" (ויקרא כז כא).
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר: סְתָם חֲרָמִים – לַכֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ" (ויקרא כז כא).
אוֹ אֲפִלּוּ פֵּרֵשׁ "לַשֵּׁם"? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'" (ויקרא כז כח).
ר"ש אוֹמֵר: סְתָם חֲרָמִים – לַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר "כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'".
אוֹ אֲפִלּוּ פֵּרֵשׁ "לַכֹּהֵן"? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה"!
פיסקה קיח
[עריכה]על במדבר יח טו-יט
| בעל מום נקרא אדם, ומכאן שמדובר גם על בהמה בעלת מום, למרות שאין להקריב אותה; אבל חיה, שאינה ראויה כלל לקרבן – הוצאה. |
"כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר" (במדבר יח טו), שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף חַיָּה בְּמַשְׁמָע?
תַּלְמוּד לוֹמַר "אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה'", לְהוֹצִיא אֶת הַחַיָּה.
מַשְׁמַע מוֹצִיא אֶת הַחַיָּה וּמוֹצִיא אֶת בַּעַל מוּם? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה", לְהָבִיא אֶת בַּעַל מוּם.
| הלוויים פטורים מפדיון בכור אדם ולכן גם מבכורות בהמה; לעניין הלוויים השוו בכורות ב א, שמחייבים אותם בבכורות בהמה טהורה; אבל ראו מכילתא פסחא טז, שפוטרת אותם, כמו כאן. לעניין הבא אחרי הנפלים ראו בכורות ג א ושם ח א. |
"בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה", אֵת שֶׁיֵּשׁ לְךָ בוֹ בָּאָדָם – יֵשׁ לְךָ בוֹ בַּבְּהֵמָה.
יָצְאוּ לְוִיִּם, שֶׁאֵין לְךָ בָּהֶם בָּאָדָם – לֹא יִהְיֶה לְךָ בָּהֶם בַּבְּהֵמָה.
"בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה", מַקִּישׁ בְּכוֹר אָדָם לִבְכוֹר בְּהֵמָה:
מַה בְּכוֹר בְּהֵמָה, נְפָלִים פּוֹטְרִים מִן הַבְּכוֹרָה – אַף בְּכוֹר אָדָם, נְפָלִים פּוֹטְרִים מִן הַבְּכוֹרָה.
מַה בְּכוֹר אָדָם, רַשַּׁאי נוֹתְנוֹ לַכֹּהֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה – אַף בְּכוֹר בְּהֵמָה רַשַּׁאי נוֹתְנוֹ לַכֹּהֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה.
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְגוֹ' וּבְכֹרוֹת בְּקַרְכֶם" (דברים יב ו).
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, אַף בִּרְחוֹק מָקוֹם יִהְיֶה חוֹבָה עָלָיו לְטַפֵּל בּוֹ וּלְהַבִיאוֹ לְבֵית הַבְּחִירָה?
תַּלְמוּד לוֹמַר "בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה": מַה בְּכוֹר אָדָם, רַשַּׁאי נוֹתְנוֹ לַכֹּהֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה.
אַף בְּכוֹר בְּהֵמָה רַשַּׁאי נוֹתְנוֹ לַכֹּהֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה.
וּמַה בְּכוֹר אָדָם מִיטַּפֵּל בּוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם – אַף בְּכוֹר בְּהֵמָה מִיטַּפֵּל בּוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם.
| מדובר כנראה על פטר חמור שמת לפני שפדה אותו בשה. וראו בכורות א ז: העיר המת צריך להיקבר ואינו נאכל ע"י הכלבים; וראו גם דעת ר' אליעזר במשנה ו שם, שאפילו אם פדה אותו ואחר כך מת העיר – יש לקברו. ר' טרפון קובע שאין לפדות עיר לאחר מותו. |
"אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה", זוֹ הִיא שְׁאֵלָה שֶׁנִּשְׁאֲלָה לִפְנֵי חֲכָמִים בְּכֶרֶם בְּיַבְנֶה: בְּכוֹר שֶׁמֵּת, מַהֵּן בְּעָלִים לִפְדּוֹתוֹ וּלְהַאֲכִילוֹ לַכְּלָבִים.
דָּרַשׁ רַבִּי טַרְפוֹן: "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה" – פּוֹדֶה אַתָּה אֶת הַחַיָּה, וְאִי אַתָּה פּוֹדֶה אֶת הַמֵּתָה.
פּוֹדֶה אַתָּה אֶת הַטְּמֵאָה, וְאִי אַתָּה פּוֹדֶה אֶת הַטְּהוֹרָה.
| בניגוד לדעת הקראים, שנהגו לפדות כל בכור שלא ניתן להקריבו, מצומצם כאן הפדיון דווקא לפטר חמור, ולפדיונו דווקא בשה; וראו תוספתא בכורות א ג-ד, ומכילתא פסחא יח. |
"אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה", שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף שְׁאָר בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּמַשְׁמָע? תַּלְמוּד לוֹמַר "וּפֶטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה" (שמות יג יג).
פֶּטֶר חֲמוֹר אַתָּה פּוֹדֶה, וְאִי אַתָּה פּוֹדֶה בְּכוֹר כָּל שְׁאָר בְּהֵמָה טְמֵאָה.
אוֹ פֶּטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וּשְׁאָר כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה בִּכְסוּת וְכֵלִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר עוֹד בְּמָקוֹם אַחֵר "וּפֶטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה" (שמות לד כ): בְּשֶׂה אַתָּה פּוֹדֶה, וְאִי אַתָּה פּוֹדֶה בִּכְסוּת וְכֵלִים.
| הדרשה מציעה לפרש את פדיון הבהמה הטמאה על פדיון מקדשי בדק הבית, ולא על בכור; כלומר רשאי אדם להקדיש בהמה טמאה לבדק הבית בתנאי שמיד יפדה אותה ויתן לבדק הבית את ערכה בתוספת חומש; ראו למשל תוספתא ערכין ג ז. פדיון הבן אכן מתבצע לאחר שהגיע התינוק ל-30 יום, אבל פדיון בהמה שהוקדשה מתבצע מיד. |
אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה"? אִם אֵינוֹ עִנְיָן שֶׁפּוֹדִים בְּהֵמָה טְמֵאָה –
תְּנֵהוּ עִנְיָן שֶׁמַּקְדִּישִׁים בְּהֵמָה טְמֵאָה לְבֶדֶק הַבַּיִת, וְחוֹזְרִים וּפוֹדִים אוֹתָהּ מֵהֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת.
"תִּפְדֶּה" – מִיָּד. אַתָּה אוֹמֵר תִּפְדֶּה מִיָּד, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְאַחַר זְמַן?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים" (במדבר יח טז).
הַנִּפְדֶּה בְּחָמֵשׁ סְלָעִים – נִפְדֶּה לְאַחַר זְמַן. הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "תִּפְדֶּה"? תִּפְדֶּה מִיָּד.
| ראו מכילתא פסחא יח: פדיון האדם אינו דווקא בכסף, אלא גם בנכסים אחרים – אם אינם מקרקעין עבדים או שטרות, כלומר בדברים הדומים לכסף, בהתאם למידת 'כלל ופרט וכלל', למרות שהסדר בתורה הוא כלל וכלל ופרט. וראו בכורות ח ח. |
"וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה" – כְּלָל; "בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים" – פְּרָט.
כְּלָל וּפְרָט – אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט; "וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה" (שמות יג יג) – חָזַר וְכָלַל.
אוֹ כָּלַל בַּכְּלָל רִאשׁוֹן? אָמַרְתָּ לַאו, אֶלָּא כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אֵין אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט!
לוֹמַר לְךָ: מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ, נְכָסִין הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת – אַף הַכְּלָל, אֵין לִי אֶלָּא נְכָסִים הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת.
מִכָּאן אָמְרוּ: בַּכֹּל פּוֹדִים בְּכוֹר אָדָם, חוּץ מֵעֲבָדִים וּמִשְּׁטָרוֹת וּמִקַּרְקָעוֹת.
רַבִּי אוֹמֵר: אַף בַּכֹּל פּוֹדִים בְּכוֹר אָדָם חוּץ מִן הַשְּׁטָרוֹת.
| ראו תוספתא בכורות ו יג: יש לנקוב בסכום בזמן הפדיון. |
"עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא" לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף", אֵין לִי אֶלָּא כֶּסֶף.
שָׁוֶה כֶּסֶף מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא"!
| ראו בכורות ב ה: כלאים בין עז לכבש פטור מהבכורה. בכור בהמה טהורה אינו נפדה גם בדיעבד. |
"אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר" (במדבר יח יז) – שׁוֹר, שׁוֹר גָּמוּר; "אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב" – כֶּשֶׂב גָּמוּר, "אוֹ בְכוֹר עֵז" – עֵז גָּמוּר! לְהוֹצִיא אֶת הַכִּלְאַיִם!
"לֹא תִפְדֶּה", יָכוֹל אִם פְּדָאוֹ יִהְיֶה פָדוּי? תַּלְמוּד לוֹמַר "קֹדֶשׁ הֵם".
| דמם של הבכור, מעשר הבהמה והפסח נשפך על המזבח בשפיכה אחת, ראו זבחים ה ח. ר' יאשיה לומד זאת מהמילים 'קדש הם, את דמם תזרוק... ואת חלבם תקטיר' שגם מעשר ופסח טעונים שפיכת דם, ור' יצחק לומד זאת מספר דברים. ר' יצחק לומד מהפסוק שלנו שיש להקריב על המזבח את חלבי הפסח ומעשר הבהמה, ודורש את הביטויים "ולא ילין חלב חגי" (שמות כג יח), "ולא ילין לבקר" וכו' (שמות לד כה) – לנושאים אחרים. |
רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: "קֹדֶשׁ הֵם" לָמָּה נֶאֱמַר? לְהָבִיא אֶת הַמַּעֲשֵׂר וְאֶת הַפֶּסַח, שֶׁיִּטְעוֹן שְׁפִיכָה אַחַת, שֶׁלֹּא שָׁמַעְנוּ לָהֶם בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.
רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ; שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יב כז).
לְהָבִיא אֶת הַמַּעֲשֵׂר וְאֶת הַפֶּסַח, שֶׁיִּטְעוֹן שְׁפִיכָה אַחַת.
וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "קֹדֶשׁ הֵם"? – לְהָבִיא אֶת הַמַּעֲשֵׂר, שֶׁיִּטְעוֹן הֶקְטֵר חֲלָבִים, שֶׁלֹּא שָׁמַעְנוּ בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.
אַבָּא חָנִין אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהָיָה בַדִּין:
וּמַה שְׁאָר קֳדָשִׁים, שֶׁלֹּא שָׁווּ מַתַּן דָּמָם – שָׁווּ הֶקְטֵר חֶלְבָּם.
מַעֲשֵׂר וּפֶסַח, שֶׁשָּׁווּ מַתַּן דָּמָן – אֵינוֹ דִין שֶׁיִּשְׁווּ הֶקְטֵר חֶלְבָּם? הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "קֹדֶשׁ הֵם"? – לְעִנְיַן שֶׁאָמַרְנוּ כר' יאשיה.
| חלבי הבכור מועטים מחלבי השלמים, שהרי אינם כוללים את הכליות ואת היותרת, ובכבש אינם כוללים את האליה; לכן טוענת הדרשה שיש למעט גם בשפיכת הדם משתי מתנות (בשלמים) למתנה אחת; וקשה, שהרי דיו לבא מן הדין להיות כנדון. בהמשך ("או חילוף") דורשים את אותו ק"ו מהצד השני, ולומדים ממנו שיש להרבות בזריקות הדם של השלמים יותר מאלו של הבכור. הפעם המסקנה מלווה בפסוק המוכיח שאכן את דם השלמים שופכים על כל צידי המזבח, ולא מצאנו ביטוי כמו "המזבח סביב" בבכור, מעשר או פסח. |
"אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ" – מַתָּנָה אַחַת. אַתָּה אוֹמֵר מַתָּנָה אַחַת, אוֹ שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁל אַרְבַּע?
אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר: וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁרִבָּה בַּחֲלָבִים מִעֵט בַּדָּמִים, כָּאן, שֶׁמִּעֵט בַּחֲלָבִים, אֵינוֹ דִין שֶׁנְּמַעֵט בַּדָּמִים?
אוֹ חִלּוּף: וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁמִּעֵט בַּחֲלָבִים רִבָּה בַּדָּמִים, כָּאן, שֶׁרִבָּה בַּחֲלָבִים, אֵינוֹ דִין שֶׁנַּרְבֶּה בַּדָּמִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים... סָבִיב" (ויקרא ג ב) – שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע!
דַּנְתִּי וְחִלַּפְתִּי; בָּטֵל אוֹ חִלּוּף, וְזָכִיתִי לָדוּן כַּבַּתְּחִלָּה:
וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁרִבָּה בַּחֲלָבִים מִעֵט בַּדָּמִים, כָּאן שֶׁמִּעֵט בַּחֲלָבִים אֵינוֹ דִין שֶׁנְּמַעֵט בַּדָּמִים?
וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ"? מַתָּנָה אַחַת.
"וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר", בְּחֵלֶב תּוֹתָב קְרוּם וְנִקְלַף הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
אַתָּה אוֹמֵר בְּחֵלֶב תּוֹתָב וּקְרוּם נִקְלָף הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בַּשֻּׁמָּן שֶׁבּוֹ?
אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר: וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁרִבָּה בַּדָּמִים מִעֵט בַּחֲלָבִים; כָּאן, שֶׁמִּעֵט בַּדָּמִים, אֵינוֹ דִין שֶׁנְּמַעֵט בַּחֲלָבִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר", בְּחֵלֶב תּוֹתָב קְרוּם וְנִקְלַף הַכָּתוּב מְדַבֵּר!
| ראו זבחים ט ו: אם נפלו מהמזבח לפני חצות הלילה יש להחזירם כדי שישרפו שם. לעניין "נחת רוח" ראו גם לעיל קז, אין הקב"ה זקוק לקרבנות. |
"אִשֶּׁה", אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לָאִשִּׁים, אֵינוֹ נִרְצֶה עַד שֶׁיִּשָּׂרֵף בָּאֵשׁ!
"רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" – נַחַת רוּחַ לְפָנַי שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָׂה רְצוֹנִי.
| ראו זבחים ה ח. ר' יוסי הגלילי מנסה לדמות את הבכור לחטאת, שהרי שני הקרבנות נאכלים לכהן חוץ מחלק שמוקרב, בניגוד לשלמים, שרוב בשרם נאכל ע"י הבעלים; ר' עקיבא מנסה בתחילה להצביע על הפסוק שלנו כבסיס להשוואה בין הבכור לבין החזה והשוק של שלמים, שנאכלים ע"י הכהנים, אבל ר' יוסי הגלילי מדמה את הבכור לחזה ושוק של תודה. ר' עקיבא נסוג מההשוואה לשלמים, ובמקומה הוא דורש את הכפילות בפסוק "לך יהיה – יהיה לך", שהבכור נאכל בעתיד, ומכאן שהוא נאכל גם למחרת הקרבתו; |
"וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה" (במדבר יח יח),
בָּא הַכָּתוּב וְהִקִּישׁ אֶת הַבְּכוֹר לֶחָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים: מַה חָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים, נֶאֱכָלִים לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד.
אַף הַבְּכוֹר יִהְיֶה נֶאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד!
וְזוֹ שְׁאֵלָה נִשְׁאֲלָה לַחֲכָמִים בְּכֶרֶם בְּיַבְנֶה: בְּכוֹר לְכַמָּה נֶאֱכָל? דָּרַשׁ רַבִּי טַרְפוֹן: לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד!
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּנוּ, לַמְּדֵנוּ! אָמַר לָהֶם: בְּכוֹר קָדָשִׁים קַלִּים, וּשְׁלָמִים קָדָשִׁים קַלִּים.
מַה שְּׁלָמִים, נֶאֱכָלִים לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד – אַף הַבְּכוֹר יְהֵא נֶאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד.
הָיָה רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי שָׁם, כְּשֶׁבָּא תְּחִלָּה לְשַׁמֵּשׁ אֶת חֲכָמִים. אָמַר לוֹ: רַבִּי, חַטָּאת מַתָּנָה לַכֹּהֵן וּבְכוֹר מַתָּנָה לַכֹּהֵן.
מַה חַטָּאת נֶאֱכֶלֶת לְיוֹם וָלַיְלָה – אַף בְּכוֹר יְהֵא נֶאֱכָל לְיוֹם וָלַיְלָה!
אָמַר לוֹ: בְּנִי, אֶלְמוֹד דָּבָר מִדָּבָר וְאָדוּן דָּבָר מִדָּבָר.
אֶלְמוֹד דָּבָר שֶׁהוּא קָדָשִׁים קַלִּים מִדָּבָר שֶׁהוּא קָדָשִׁים קַלִּים, וְאַל אֶלְמוֹד דָּבָר שֶׁהוּא קָדָשִׁים קַלִּים מִדָּבָר שֶׁהוּא קָדְשֵׁי קָדָשִׁים!
אָמַר לוֹ: רַבִּי, אֶלְמוֹד דָּבָר מִדָּבָר וְאָדוּן דָּבָר מִדָּבָר.
אֶלְמוֹד דָּבָר שֶׁמַּתָּנָה לַכֹּהֵן מִדָּבָר שֶׁמַּתָּנָה לַכֹּהֵן, וְאַל אֶלְמוֹד דָּבָר שֶׁמַּתָּנָה לַכֹּהֵן מִדָּבָר שֶׁמַּתָּנָה לְכָל אָדָם!
נִסְתַּלֵּק רַבִּי טַרְפוֹן וְקָפַץ רַבִּי עֲקִיבָא; אָמַר לוֹ: בְּנִי, כָּךְ אֲנִי דּוֹרֵשׁ: "וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה".
בָּא הַכָּתוּב וְהִקִּישׁ בְּכוֹר לֶחָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים:
מַה חָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים, נֶאֱכָלִים לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד – אַף בְּכוֹר יְהֵא נֶאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד!
אָמַר לוֹ: רַבִּי, אַתָּה מַקִּישׁוֹ לֶחָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים, וַאֲנִי מַקִּישׁוֹ לֶחָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל תּוֹדָה:
מַה חָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל תּוֹדָה, נֶאֱכָל לְיוֹם וָלַיְלָה – כָּךְ הַבְּכוֹר, יְהֵא נֶאֱכָל לְיוֹם וָלַיְלָה!
אָמַר לוֹ: בְּנִי, כָּךְ אֲנִי דּוֹרֵשׁ: "וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה", אֵין תַּלְמוּד לוֹמַר "לְךָ יִהְיֶה".
אֶלָּא רִבָּה בוֹ הַכָּתוּב הֲוָיָה אַחַת, שֶׁיְּהֵא נֶאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד!
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: וְכִי תּוֹדָה מֵאַיִן לְמֵדָה? לֹא מִשְּׁלָמִים?
וְדָבָר הַלָּמֵד מִמָּקוֹם אַחֵר, אַתָּה בָּא לְלַמֵּד הֵימֶנּוּ, לָמֵד מִן הַלָּמֵד?
הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן אַחֲרוֹן אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן רִאשׁוֹן: "וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ".
בָּא הַכָּתוּב וְהִקִּישׁ אֶת הַבְּכוֹר לֶחָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים: מַה חָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים, נֶאֱכָלִים לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד.
אַף הַבְּכוֹר יְהֵא נֶאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד!
| דבר אחר אינו דורש מהכפילות את הארכת זמן האכילה של הבכור אלא את נתינת הבכור בעל המום לכהן, וראו בכורות ד א. |
דָּבָר אַחֵר: אֵין תַּלְמוּד לוֹמַר "לְךָ יִהְיֶה", אֶלָּא לְהָבִיא אֶת הַבְּכוֹר בַּעַל מוּם, שֶׁמַּתָּנָה לַכֹּהֵן; שֶׁלֹּא שָׁמַעְנוּ לוֹ בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.
| ר' אלעזר מציע דרשה משלו כדי להוכיח שהבכור מאכל לשני ימים ולילה אחד: שחיטת הבכור התמים היא תוך שנה מההמלטה שלו, אבל הפסוק 'שנה בשנה' מלמד שלעיתים ניתן לחרוג לשנה השניה לחיי הבכור, כי נוסף יום לאחר שחיטתו., וראו ספרי דברים קכה. |
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. אַתָּה אוֹמֵר לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְיוֹם וָלַיְלָה?
תַּלְמוּד לוֹמַר "לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה" (דברים טו כ) מְלַמֵּד שֶׁנֶּאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד!
| פרשת הבכורות באה כפירוט בין הכלל שבפס' טו לכלל שבפס' יט; והשוו לדרשה דלעיל לפס' טז, הכוללת גם כללים מספר שמות. |
"כֹּל תְּרוּמַת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יח יט),
יֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁכּוֹלֵל בַּתְּחִלָּה וּפוֹרֵט בַּסּוֹף, פּוֹרֵט בַּתְּחִלָּה וְכוֹלֵל בַּסּוֹף; וְזוֹ – כּוֹלְלָהּ בַּתְּחִלָּה וְכוֹלְלָהּ בַּסּוֹף וּפוֹרֵט בְּאֶמְצָעוֹ!
"נְתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם" – שֶׁיִּנְהוֹג הַדָּבָר לְדוֹרוֹת.
| הדרשן בדעה שהמלח בריא ואף מרפא חולים. |
"בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִיא לִפְנֵי ה'", כָּרַת הַכָּתוּב בְּרִית עִם אַהֲרֹן בְּדָבָר הַבָּרִיא, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּבְרִיא אֶת אֲחֵרִים!
פיסקה קיט
[עריכה]על במדבר יח כ-כד
| נחלת א"י היתה מוגבלת לגברים ישראלים בלבד. דורש "אבותם" ו"איש". |
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן: בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל, וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם; אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר יח כ).
לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ" (במדבר כו נג), הַכֹּל בַּמַּשְׁמָע!
כֹּהֲנִים, לְוִיִּם, וְיִשְׂרְאֵלִים, וְגֵרִים, וְנָשִׁים, וַעֲבָדִים, וְטֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס בַּמַּשְׁמָע!
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן: בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל" – יָצְאוּ כֹהֲנִים.
"וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה" (במדבר יח כג) – יָצְאוּ לְוִיִּם.
"לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ" (במדבר כו נה) – יָצְאוּ גֵרִים וַעֲבָדִים.
"אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו" (במדבר כו נד) – יָצְאוּ נָשִׁים, טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס.
| הדרת הכהנים והלוויים מנחלת הארץ היא לזכותם, שהרי פרנסתם מובטחת על חשבון המקדש; וראו גם ספרי דברים קסג. האליטה שנוצרה כך הכרחית להתפתחותה של תרבות, ביחוד בעולם העתיק. |
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן: בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל" – בִּשְׁעַת חִלּוּק הָאָרֶץ; "וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם" – בַּבִּזָּה.
"אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ" – עַל שֻׁלְחָנִי אַתָּה אוֹכֵל, וְעַל שֻׁלְחָנִי אַתָּה שׁוֹתֶה!
מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנָּתַן לְבָנָיו מַתָּנוֹת, וּלִבְנוֹ אֶחָד לֹא נָתַן שׁוּם מַתָּנָה.
אָמַר לוֹ: בְּנִי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַתִּי לְךָ מַתָּנָה, עַל שֻׁלְחָנִי אַתָּה אוֹכֵל וְעַל שֻׁלְחָנִי אַתָּה שׁוֹתֶה!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי" (ויקרא ו י), "אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן" (דברים יח א).
| השוו תוספתא חלה ב ח, שם מחולקות המתנות לשלוש קבוצות, וגם המניה שלהן שונה – אבל גם שם הן מסתכמות ב24 מתנות. הביכורים ובכור בהמה טהורה נמנים בין המתנות שבגבולין למרות שלמעשה נותנים אותם במקדש, כי הכהן רשאי להוציא אותם מהמקדש ולאכלם בכל מקום שירצה, ורובם שלו – חוץ מהחלבים של הבכור. |
"אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ", עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה נִתְּנוּ לָהֶם לַכֹּהֲנִים: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בַּמִּקְדָּשׁ, וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בַּגְּבוּלִין.
וּמָה אֵלּוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בַּמִּקְדָּשׁ? חַטָּאת, וְאָשָׁם, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וְעוֹר הָעוֹלָה, וּמוֹתַר לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע,
וּמוֹתַר הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְשִׁירֵי מְנָחוֹת, וּתְרוּמַת תּוֹדָה, וּתְרוּמַת חָזֶה וָשׁוֹק, וּזְרוֹעַ אֵיל נָזִיר.
וּמָה אֵלּוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שֶׁבַּגְּבוּלִים? תְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וְחַלָּה, וּבִכּוּרִים, וְרֵאשִׁית הַגֵּז, וְהַמַּתָּנוֹת,
בְּכוֹר אָדָם, וּבְכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, וּפֶטֶר חֲמוֹר, וְהַחֲרָמִים, וּשְׂדֵה אֲחֻזָּה, וְגֵזֶל הַגֵּר.
כָּל אֵלּוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה נִתְּנוּ לַכֹּהֲנִים, חוּץ מִדָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ זִיקַת תְּרוּמָה.
| זכותם של הכהנים במתנות התפרשה דווקא לאחר המרד של קורח, וכך, בסופו של החשבון, הרויח אהרון מהמרד נגדו. המשל הופיע לעיל בפיסקה קיז, ושם גם ההערה שקרח גם מן הבלועים וגם מהשרופים. |
שִׂמְחָה גְדוֹלָה הָיְתָה לוֹ לְאַהֲרֹן בַּיּוֹם שֶׁנִּכְרְתָה לוֹ בְרִית בַּמַּתָּנוֹת.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מְשַׁל הֶדְיוֹט אוֹמֵר: לְטוֹבָתִי נִשְׁבְּרָה רֶגֶל פָּרָתִי! לְטוֹבָתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן בָּא קֹרַח וְעִרְעֵר עַל הַכְּהֻנָּה כְּנֶגְדּוֹ!
מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בֶּן בַּיִת וְנָתַן לוֹ שָׂדֶה אַחַת בְּמַתָּנָה,
וְלֹא כָתַב וְלֹא חָתַם וְלֹא הֶעֱלָה בְּעַרְכָּיִם.
[בָּא אֶחָד וְעִרְעֵר כְּנֶגְדּוֹ עַל הַשָּׂדֶה; אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה יָבוֹא וִיעַרְעֵר כְּנֶגְדְּךָ עַל הַשָּׂדֶה?
בּוֹא, וַאֲנִי כּוֹתֵב וַאֲנִי חוֹתֵם וַאֲנִי מַעֲלֶה לְךָ בְּעַרְכָּיִים! כָּךְ בָּא קֹרַח וְעִרְעֵר עַל הַכְּהֻנָּה כְּנֶגְדּוֹ.
אָמַר לוֹ הַמָּקוֹם: כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה יָבֹא וִיעַרְעֵר כְּנֶגְדְּךָ עַל הַכְּהֻנָּה? בּוֹא וַאֲנִי כּוֹתֵב וַאֲנִי חוֹתֵם וַאֲנִי מַעֲלֶה לְךָ בְּעַרְכָּיִם!]
לְכָךְ נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ סָמוּךְ לְקֹרַח, "זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יז ה).
הָא לָמַדְנוּ שֶׁהָיָה קֹרַח מִן הַבְּלוּעִים וּמִן הַשְּׂרוּפִים.
| הדרשה נמצאת גם בבראשית רבה סח יב, בשם בר קפרא; והובאה כאן כי יש בה השוואה של הכהנים למלאכים. |
רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב אָבִינוּ,
בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּנוּי, וְקָרְבָּנוֹת מֻקְרָבִים, וְכֹהֲנִים מְשָׁרְתִים – וּשְׁכִינָה מִסְתַּלֶּקֶת?
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית כח יב).
אֵין חֲלוֹם אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ פִּתְרוֹן: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה" – זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.
"וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" – אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת קְרֵבִים, שֶׁרֵיחָם עוֹלֶה לַשָּׁמַיִם.
"וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" – אֵלּוּ כֹּהֲנִים הַמְּשָׁרְתִים, שֶׁעוֹלִים וְיוֹרְדִים בַּכֶּבֶשׁ.
"וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" – "רָאִיתִי אֶת ה' נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ" (עמוס ט א)!
| בנבואות הנחמה מכונים ישראל 'כהנים'; והדבר מעיד על חשיבות הכהנים; הכהן המוצג במלאכי מתואר כמלאך, בדומה לדרשה על הסולם דלעיל; אבל המדרש ממהר להעיר שמדובר דווקא בכהן ת"ח, המלמד תורה; כהן שאינו עוסק בתורה הוא כחיה. |
חֲבִיבִים יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁהוּא מְכַנָּן – אֵין מְכַנָּן אֶלָּא בְּכֹהֲנִים,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ, מְשָׁרְתֵי אֱלֹהֵינוּ יֵאָמֵר לָכֶם, חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ" (ישעיה סא ו).
חֲבִיבִין כֹּהֲנִים, כְּשֶׁהוּא מְכַנָּן – אֵין מְכַנָּן אֶלָּא בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת,
שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא" (מלאכי ב ז).
בַּזְּמַן שֶׁהַתּוֹרָה יוֹצְאָה מִפִּיו – הֲרֵי הוּא כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת; וְאִם לָאו – הֲרֵי הוּא כְּחַיָּה, וְכִבְהֵמָה שֶׁאֵינָהּ מַכֶּרֶת אֶת קוֹנָהּ.
| כהכנה להעמדת התורה מול הכהונה ומול המלכות מופיעה כאן דרשה על לימוד התורה של דוד המלך. הדרשה מבוססת בעיקר על תהלים קיט. המתפרש כתפילה של ת"ח. הדרשה מורה שדוד רצה לזכות גם בכתר התורה. |
חֲבִיבָה תּוֹרָה, שֶׁכְּשֶׁשָּׁאַל דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל – לֹא שָׁאַל אֶלָּא תּוֹרָה; שֶׁנֶּאֱמַר: "טוֹב אַתָּה וּמֵטִיב, לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ" (תהלים קיט סח).
טוּבְךָ עָדִיף עָלַי וְעַל כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם, יַעֲדִיף טוּבְךָ עָלַי וְלַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ!
וְאוֹמֵר: "סְעָדֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ תָמִיד" (תהלים קיט קיז).
שֶׁלֹּא אֶהֱא לוֹמֵד תּוֹרָה וְשׁוֹכֵחַ; שֶׁלֹּא אֶהֱא לוֹמֵד וְיֵצֶר הָרָע אֵינוֹ מַנִּיחַ לִי לִשְׁנוֹת.
אוֹ שֶׁמָּא אֲטַמֵּא אֶת הַטָּהוֹר וַאֲטַהֵר אֶת הַטָּמֵא, וְנִמְצֵאתִי בּוֹשׁ לָעוֹלָם הַבָּא!
אוֹ שֶׁמָּא יִשְׁאֲלוּנִי מִגּוֹיֵי הָאָרֶץ וּמִמִּשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ לַהֲשִׁיבָם, וְנִמְצֵאתִי בּוֹשׁ לְעֵינֵיהֶם!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וַאֲדַבְּרָה בְעֵדְוֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ" (תהלים קיט מו).
וְאוֹמֵר: "זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ", שׁוֹמֵעַ אֲנִי נַפְשִׁי שְׁלֵיוָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בְּבֵית מְגוּרָי" (תהלים קיט נד), בַּמְּעָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי שָׁאוּל בַּמְּעָרָה" (תהלים נז א).
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "נַפְשִׁי בְכַפִּי תָמִיד וְתוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי" (תהלים קיט קט).
אֲבָל מִשֶּׁלָּמַד דָּוִד תּוֹרָה וְנִתְרַגֵּל בָּהּ, מַהוּ אוֹמֵר? "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף" (תהלים קיט עב).
שֶׁזָּהָב וָכֶסֶף מוֹצִיאִים אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא, אֲבָל תּוֹרָה מְבִיאָה אֶת הָאָדָם לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל, מֶה עָצְמוּ רָאשֵׁיהֶם" (תהלים קלט יז), וְאוֹמֵר: "זֹאת תּוֹרַת הָאָדָם ה' אֱלֹהִים" (שמואל ב ז יט).
| השוו אבות ד יג, שם מוסיף ר' שמעון לשלושת הכתרים גם כתר שם טוב העולה על גביהן. כאן הדרשה מכוונת להעדפת כתר התורה על שני האחרים, ונראה שהיא רומזת לתחרות בסוף ימי בית שני בין הכהנים לבין חכמים – בין הצדוקים לפרושים. היא טוענת שכתר התורה אינו שייך למשפחה מסוימת ואפילו לא לעם ישראל, אלא הוא מאפשר גדולה לכל באי העולם, והוא המאפשר גישה לכתרים האחרים. הדרשה דלעיל, על תהלים קיט, מכוונת להעדפת כתר התורה על כתר המלכות, והדרשה שלפניה, התולה את גדולת הכהן בכך שהוא מלמד תורה – מכוונת להעדפת התורה על פני הכהונה. |
נִמְצֵאתָ אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה כְתָרִים הֵם; כֶּתֶר תּוֹרָה, וְכֶתֶר כְּהֻנָּה, וְכֶתֶר מַלְכוּת.
כֶּתֶר כְּהֻנָּה – זָכָה בוֹ אַהֲרֹן וּנְטָלוֹ; כֶּתֶר מַלְכוּת – זָכָה בוֹ דָוִד וּנְטָלוֹ. הֲרֵי כֶּתֶר תּוֹרָה מֻנָּח,
כְּדֵי שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבָאֵי הָעוֹלָם, לוֹמַר: אִלּוּ הָיָה כֶּתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת מֻנָּחִים, הָיִיתִי זוֹכֶה בָּהֶן וְנוֹטְלָן!
הֲרֵי כֶּתֶר תּוֹרָה תּוֹכָחָה לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם; שֶׁכָּל מִי שֶׁזּוֹכֶה בּוֹ – מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ שְׁלָשְׁתָּם מֻנָּחִים, וְזָכָה בְּכֻלָּם.
וְכָל מִי שֶׁאֵין זוֹכֶה בּוֹ – מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ שְׁלָשְׁתָּם מֻנָּחִים וְלֹא זָכָה בְּאֶחָד מֵהֶם.
וְאִם תֹּאמַר: מִי גָדוֹל מִשְּׁנֵיהֶם משלשתם? הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר:
מִי גָדוֹל, הַמַּמְלִיךְ אוֹ הַמּוֹלֵךְ? הֱוֵי אוֹמֵר: הַמַּמְלִיךְ! הָעוֹשֶׂה שָׂרִים אוֹ הָעוֹשֶׂה שְׂרָרָה? הֱוֵי אוֹמֵר: הָעוֹשֶׂה שָׂרִים!
כָּל עַצְמָן שֶׁל שְׁנֵי כְתָרִים הַלָּלוּ, אֵין בָּאִים אֶלָּא מִכֹּחָהּ שֶׁל תּוֹרָה! וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ... בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ" (משלי ח טו-טז).
| ממשיך לפרט את ההיררכיה בין שלושת הכתרים, וטוען שכתר הכהונה גדול מכתר המלכות: השוו מכילתא עמלק ב ב, שם נאמר שהברית עם בית דוד נכרתה על תנאי, ואילו הברית עם הכהנים והתורה ניתנו שלא על תנאי. לכן יש כהנים צדיקים ורשעים – וכולם כהנים, אבל מלכים רשעים אינם בברית ואין להם זכויות מלוכה. התנאת זכויות המלכים מופיעה בפירוש בפסוק מתהלים, ומופיעה גם במגילת קהלת המיוחסת לשלמה המלך; וברית הכהנים היא "ברית מלח עולם", וראו במכילתא שם. |
גְּדוֹלָה בְּרִית שֶׁנִּכְרְתָה לוֹ לְאַהֲרֹן מִבְּרִית שֶׁנִּכְרְתָה לוֹ לְדָוִד:
אַהֲרֹן זִכָּה לְבָנִים צַדִּיקִים וּרְשָׁעִים, וְדָוִד זִכָּה לַצַּדִּיקִים וְלֹא לָרְשָׁעִים!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי וְעֵדֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם, גַּם בְּנֵיהֶם עֲדֵי עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ" (תהלים קלב יב).
וְאוֹמֵר: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת יב יג):
"בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִיא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ"!
| הדרשה משווה בין הברית והפריבילגיות של הכהנים לאלו של הלוויים. וראו לעיל פיסקה קיז, שהברית עם הכהנים נאמרה בשמחה. כאן חולקים ר' יאשיה ור' יונתן אם גם הברית ללוויים נאמרה בשמחה – ראו שם שדורשים "ואני הנה". כאן דורש ר' יונתן "הנה נתתי" באותו אופן. כמו כן הם חולקים האם מתנת הלוויים – המעשר הראשון – הועבר ללוויים מהקב"ה או שהוא שכר עבודה, המועבר ישירות אליהם. |
"וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי אֶת כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר יח כא),
מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהַבְּרִית כְּרוּתָה לַכְּהֻנָּה, כָּךְ בְּרִית כְּרוּתָה לַלְוִיָּה!
כָּל מִצְוֹת כְּהֻנָּה נֶאֶמְרָה בְשִׂמְחָה מֵהַר סִינַי, וְזוֹ בַּתְּחִלָּה נֶאֶמְרָה, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אַף זוֹ בְשִׂמְחָה נֶאֶמְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי".
אֵין "הִנֵּה" אֶלָּא שִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד יד).
כָּל מִצְוֹת כְּהֻנָּה – קְנָאָן הַשֵּׁם וּנְתָנָן לַכְּהֻנָּה, וְזוֹ "חֵלֶף עֲבֹדָתָם", דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אַף זוֹ קְנָאָהּ הַשֵּׁם וּנְתָנָהּ לַלְוִיִּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ... לַה' הוּא" (ויקרא כז ל).
וְאוֹמֵר: "וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי אֶת כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה",
מַה נַחֲלָה אֵין מִשְׁתַּנָּה מִמְּקוֹמָהּ – אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אֵין מִשְׁתַּנֶּה מִמְּקוֹמוֹ:
| ראו תוספתא דמאי ב ז: אמנם גם אם לא עבד, עדיין הלוי זכאי למעשר ראשון, אבל אם היתה לו הזדמנות לעבוד והוא סירב – הפסיד את זכותו. וראו עזרא ח טו, שרוב הלוויים לא עלו מבבל, ואולי לכן מרחיב כאן המדרש בחובתם להגיע למקדש ולעבוד בו. |
"חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים", אִם עָבַד – יִטֹּל, וְאִם לֹא עָבַד – לֹא יִטֹּל!
| כאן מקופלים האזהרה והעונש בפסוק אחד, בניגוד לרוב העונשים שיש לחפש להם אזהרות בפסוקים רחוקים. |
"וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יח כב) – אַזְהָרָה; "לָשֵׂאת חֵטְאת לָמוּת" – עֹנֶשׁ.
| אם נדון בשיטת ר' יאשיה לעיל, שהמעשר הוא כעין שכר ללוויים, יכול להיות שלוי מסוים לא ירצה לעבוד ויוותר על המעשר, ובפרט בשנת השמיטה, שאין בה מעשר; אבל הדרשה אינה מאפשרת ללוי לבחור אם הוא רוצה לעבוד, אלא מחייבת אותו לכך. |
"וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא" (במדבר יח כג), לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים",
שׁוֹמֵעַ אֲנִי: רָצָה – יַעֲבֹד, לֹא רָצָה – לֹא יַעֲבֹד? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא", בְּעַל כָּרְחוֹ!
"וְעָבַד הַלֵּוִי", לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי" וְגוֹ'.
אֵין לִי אֶלָּא שָׁנִים שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת נוֹהֲגִין בָּהֶם. שְׁמִיטִין וְיוֹבְלוֹת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא".
| הכהן, למרות חשיבותו היתרה, אינו מורשה לעשות את עבודת הלוי; וראו לעיל פיסקה קטז. |
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: הֲרֵי שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם לֵוִי, שׁוֹמֵעַ אֲנִי יַעֲבֹד כֹּהֵן? וְהַדִּין נוֹתֵן:
וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא כָּשְׁרוּ לְוִיִּם – כָּשְׁרוּ כֹהֲנִים; כָּאן, שֶׁכָּשְׁרוּ לְוִיִּם, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּכְשְׁרוּ כֹהֲנִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא"!
"וְהֵם יִשְׂאוּ אֶת עֲוֹנָם", אָמַרְתָּ: יִשְׂרָאֵל לֹא יִשְׂאוּ עֲוֹן לְוִיִּם, אֲבָל כֹּהֲנִים יִשְׂאוּ עֲוֹן לְוִיִּם? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם"!
| ראו לעיל פיסקה קטז ובתחילת פיסקה זו. |
"חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם", שֶׁיִּנְהֹג הַדָּבָר לְדוֹרוֹת.
"וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה", לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ".
שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף הַלְוִיִּם בַּמַּשְׁמָע? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה"!
| מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו אסור כמו תרומה גדולה, ראו תרומות ח ב. אם הבעלים של התבואה רוצה הוא רשאי להפריש לתרומת מעשר יותר ממאית התבואה, ולחשב את התוספת כתרומת מעשר על תבואה שאינה לפניו, כי תרומת מעשר ניתן לתת גם שלא "מן המוקף"; ראו תרומות ד ה. |
"כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה" (במדבר יח כד), קְרָאוֹ הַכָּתוּב את המעשר "תְּרוּמָה" עַד שֶׁיּוֹצִיא מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר.
דָּבָר אַחֵר: בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאִם רָצָה לַעֲשׂוֹתוֹ תְּרוּמָה עַל מָקוֹם אַחֵר – רַשַּׁאי!
| שלוש דרשות המיועדות לטעון שהתרומה, כמו המעשרות, נוהגת בכל הפירות, ולא רק בשבעת המינים; וראו בכורים ב ג. שלוש הדרשות מבוססות על קל וחומר – התרומה חמורה מהמעשר: השניה מראה את יתרונה בכך שהיא נוהגת גם בראשית הגז, המכונה "תרומה", השלישית מצביעה על כך שהתרומה אוסרת את האכילה אלא אם הופרשה, והמעשר הוא מצוות עשה, אבל אינו אוסר את האכילה (אם הופרשה תרומת המעשר.) |
מִיכָּן אַתָּה דָן לִתְרוּמָה: מָה אִם מַעֲשֵׂר, הַקַּל, הֲרֵי הוּא נוֹהֵג בַּכֹּל – תְּרוּמָה, חֲמוּרָה, דִּין הוּא שֶׁתְּהֵא נוֹהֶגֶת בַּכֹּל!
דָּבָר אַחֵר: וּמָה אִם מַעֲשֵׂר, שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בְּרֵאשִׁית הַגֵּז, הֲרֵי הוּא נוֹהֵג בַּכֹּל – תְּרוּמָה, חֲמוּרָה, דִּין הוּא שֶׁתְּהֵא נוֹהֶגֶת בַּכֹּל!
אִיסִי בֶּן מְנַחֵם אוֹמֵר: אִם מַעֲשֵׂר, שֶׁאֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִכֹּחַ תַּלְמוּד וּמִכֹּחַ יִרְאָה, הֲרֵי הוּא נוֹהֵג בַּכֹּל –
תְּרוּמָה, חֲמוּרָה, דִּין הוּא שֶׁתְּהֵא נוֹהֶגֶת בַּכֹּל!
| הזכות על א"י נובעת מהנחלה השבטית, ולא בקיום המקדש. (הזכות הזאת היא בתוקף גם אם אין אנו שומרים את שייכותנו השבטית המדויקת). וכמוה גם זכות הלוויים במעשר, למרות האמור לעיל פס' כא. |
"נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה", לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי" וְגוֹ'.
אֵין לִי אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת; שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לְנַחֲלָה".
מַה נַחֲלָה, נוֹהֶגֶת בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת – אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, נוֹהֵג בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת!
| שבט לוי אינו מקבל נחלה לא בחלוקת הארץ ולא במס המוטל על שאר השבטים. גם ערי הלוויים (ראו ויקרא כה כד-כה) אינן נחלת שבט לוי אלא הן שייכות לשבטי ישראל והלוויים גרים בהן. |
"עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה", לָמָּה נֶאֱמַר?
וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: "וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה" (פס' כג)! מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: "עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם"?
שֶׁיָּכוֹל אֵין לִי אֶלָּא בִּשְׁעַת חִלּוּק הָאָרֶץ, אֲבָל מִשֶּׁיְּחַלְּקוּ, שׁוֹמֵעַ אֲנִי יַקְצֶה לוֹ כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט בִּפְנֵי עַצְמוֹ?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם"!
דָּבָר אַחֵר: "עַל כֵּן אָמַרְתִּי", לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ" וְגוֹ' (דברים ז א).
אֲבָל קֵינִי וּקְנִזִּי וְקַדְמוֹנִי לֹא שָׁמַעְנוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "עַל כֵּן", לְהַזְהִיר בֵּית דִּין עַל כָּךְ!
פיסקה קכ
[עריכה]על במדבר יח כו
| פס' כא ניתן להתפרש כמדבר על מעשר מהקרקע, והשוו לסוף פיסקה קיט. כאן ברור שמדובר על פירות, כי בפס' כז נאמר "כדגן מן הגורן", ולכן אפשר לחזור ולהסביר גם את פרשת מעשר ראשון כעוסקת בפירות ולא בנחלה. |
"וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם",
לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי אֶת כָּל מַעֲשֵׂר" (במדבר יח כא), בְּפֵירוֹת הָאָרֶץ הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
אַתָּה אוֹמֵר בְּפֵירוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאֶחָד מֵעֲשָׂרָה בָּאָרֶץ?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם", מַגִּיד שֶׁבְּפֵירוֹת הָאָרֶץ הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
לְפִי שֶׁלֹּא נִתַּן לָהֶם חֵלֶק בָּאָרֶץ – נִתַּן לָהֶם אֶחָד מֵעֲשָׂרָה בַּפֵּרוֹת.
| חמש דרשות על 'ממנו'; הראשונה דורשת ממנו – ממינו, וראו תרומות ב ד; הדרשה השניה לומדת מתרומת מעשר שגם ההפרשה לכהן בקרבן התודה היא של עשירית, ראו ספרא צו פרשה ז, א וכן ויקרא ז יד; הדרשות השלישית והרביעית דורשות ממנו כפשטו, שהמורם צריך להיות דומה ליבול הכללי, ולכן אין לתרום תרומת מעשר מהחדש על הישן וכו'. ראו תרומות א, ה, וכן ספרי דברים קה; הדרשה החמישית קוראת ממנו – כמוהו, כלומר מקישה את המעשר לתרומת המעשר, שהמעשר הראשון הוא חובה כשם שהתרומה חובה. |
"וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ" – מִמִּין עַל מִינוֹ, וְלֹא מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ:
"וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ" – מֻפְנֶה, לְהַקִּישׁ וְלָדוּן מִמֶּנּוּ גְּזֵרָה שָׁוָה.
"וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ" – שֶׁלֹּא יִתְרוֹם מִן הַמְּחֻבָּר עַל הַתָּלוּשׁ וְלֹא מִן הַתָּלוּשׁ עַל הַמְּחֻבָּר,
וְלֹא מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן וְלֹא מִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ!
"וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ" – שֶׁלֹּא יִתְרוֹם מִפֵּירוֹת הָאָרֶץ עַל פֵּירוֹת חוּ"ל וְלֹא מִפֵּירוֹת חוּ"ל עַל פֵּירוֹת הָאָרֶץ.
וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יִתְרוֹם מִפֵּירוֹת הָאָרֶץ עַל פֵּירוֹת חוּ"ל וְלֹא מִפֵּירוֹת חוּ"ל עַל פֵּירוֹת הָאָרֶץ?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ" (ויקרא כז ל), שֶׁלֹּא יִתְרוֹם מִפֵּירוֹת הָאָרֶץ עַל פֵּירוֹת חוּ"ל,
וְלֹא מִפֵּירוֹת חוּ"ל עַל פֵּירוֹת הָאָרֶץ!
"וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה'", וְכִי מַה לָּמַדְנוּ לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר מֵעַתָּה?
אֶלָּא הֲרֵי זֶה בָּא לְלַמֵּד וְנִמְצָא לָמֵד: מַה תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר – חוֹבָה, אַף מַעְשַׂר רִאשׁוֹן – חוֹבָה!
פיסקה קכא
[עריכה]על במדבר יח כז-כט
| יתכן שאדם יפריש תרומה, ואין תרומתו תרומה, ראו למשל תרומות א א, ג-ה. |
"וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן, וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב" (במדבר יח כז),
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵימָתַי נֶחְשֶׁבֶת לָכֶם תְּרוּמָה? כְּשֶׁהִפְרַשְׁתֶּם אוֹתָהּ כָּרָאוּי.
לֹא הִפְרַשְׁתֶּם אוֹתָהּ כָּרָאוּי – לֹא נֶחְשָׁב לָכֶם תְּרוּמָה.
| ראו תרומות א ז. מהדרשה נראה שראוי לכתחילה להפריש במדה, בניגוד למשנה. |
אַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהַתְּרוּמָה עוֹלָה בְּמִדָּה – כָּךְ עוֹלָה בְּאֹמֶד וּבְמַחְשָׁבָה!
| ראו תרומות א י, וכן מעשרות א ו-ז. |
"כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב" – לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה'",
שׁוֹמֵעַ אֲנִי יִתְרוֹם שִׁבֳּלִים שֶׁל חִטִּים, וַעֲנָבִים מִן הַיַּיִן, וְזֵתִים מִן הַשֶּׁמֶן?
תַּלְמוּד לוֹמַר "כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן", מִן הַגָּמוּר! מִיכָּן אָמְרוּ: הַתְּבוּאָה – מִשֶּׁתִּמָּרֵחַ, וְהַיַּיִן – מִשֶּׁיִּקָּפֶה, וְהַשֶּׁמֶן – מִשֶּׁיֵּרֵד לָעוּקָה!
| למרות האמור לעיל במדבר יח כ היו בהרבה מקרים פירות שגדלו ברשות הכהנים. הדרשה קובעת, על סמך הביטוי 'גם אתם', שגם הכהנים חייבים להפריש תרומות ומעשרות, למרות שהם מפרישים אותן עבור עצמם. |
"כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה'" (במדבר יח כח), לָמָּה נֶאֱמַר?
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יח כו),
יִשְׂרָאֵל נוֹתְנִים מַעֲשֵׂר לַלְוִיִּם, אֲבָל כֹּהֲנִים אֵין נוֹתְנִים מַעֲשֵׂר לַלְוִיִּם.
הוֹאִיל וְאֵין נוֹתְנִים מַעֲשֵׂר לַלְוִיִּם, שׁוֹמֵעַ אֲנִי יִהְיוּ אוֹכְלִים אוֹתוֹ בְּטִבּוּלוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר "כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה'"!
| ר' שמעון לומד את החובה שחלה גם על הכהנים להפריש תרו"מ – ממצוות חלה; יתכן שהוא דורש את במדבר טו יח כמופנה גם אל הכהנים. את החובה על הלוויים להפריש מהיבול שלהם מעשר ולתת ממנו תרומת מעשר הוא לומד מ"גם אתם". |
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ! מַה חַלָּה, שֶׁאֵינָהּ נוֹהֶגֶת בְּכָל הַפֵּרוֹת – נוֹהֶגֶת בְּפֵרוֹת כֹּהֲנִים.
מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, שֶׁנּוֹהֵג בְּכָל הַפֵּרוֹת – אֵינוֹ דִין שֶׁיִּנְהוֹג בְּפֵרוֹת כֹּהֲנִים?
וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם"? אֵין לִי אֶלָּא מַעֲשֵׂר שֶׁל יִשְׂרָאֵל. מַעֲשֵׂר שֶׁל עַצְמָן מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה'"!
| ראו לעיל פיסקה קיט לפס' כד: שלוש דרשות המיועדות לטעון שהתרומה, כמו המעשרות, נוהגת בכל הפירות, ולא רק בשבעת המינים; וראו בכורים ב ג. שלוש הדרשות מבוססות על קל וחומר – התרומה חמורה מהמעשר: השניה מראה את יתרונה בכך שהיא נוהגת גם בראשית הגז, המכונה "תרומה", השלישית מצביעה על כך שהתרומה אוסרת את האכילה אלא אם הופרשה, והמעשר הוא מצוות עשה, אבל אינו אוסר את האכילה (אם הופרשה תרומת המעשר.) |
"מִכֹּל מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם", בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר, שֶׁהוּא נוֹהֵג בַּכֹּל.
אִיסִי בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר: אִם מַעֲשֵׂר, הַקַּל – הֲרֵי הוּא נוֹהֵג בַּכֹּל; תְּרוּמָה, חֲמוּרָה – דִּין הוּא שֶׁתְּהֵא נוֹהֶגֶת בַּכֹּל!
דָּבָר אַחֵר: אִם מַעֲשֵׂר, שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בְּרֵאשִׁית הַגֵּז – הֲרֵי הוּא נוֹהֵג בַּכֹּל; תְּרוּמָה, חֲמוּרָה – אֵינוֹ דִין שֶׁתְּהֵא נוֹהֶגֶת בַּכֹּל?
אִיסִי בֶּן מְנַחֵם אוֹמֵר: אִם מַעֲשֵׂר, שֶׁאֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִכֹּחַ יִרְאָה וּמִכֹּחַ תַּלְמוּד – הֲרֵי הוּא נוֹהֵג בַּכֹּל.
תְּרוּמָה, חֲמוּרָה – דִּין הוּא שֶׁתְּהֵא נוֹהֶגֶת בַּכֹּל!
| ראו חלה ד ט. כהן עם הארץ אינו מקבל תרומה תרומת מעשר וחלה. כאן נראה שגם את שאר המתנות אין לתת לו. |
"וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן", מָה אַהֲרֹן – חָבֵר; אַף בָּנָיו – חֲבֵרִים.
מִיכָּן אָמְרוּ: אֵין נוֹתְנִים מַתָּנוֹת אֶלָּא לֶחָבֵר!
"מִכֹּל מַתְּנוֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֶת כָּל תְּרוּמַת ה' מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ" (במדבר יח כט),
בִּתְרוּמָה גְדוֹלָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר! אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "מִכֹּל מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם" (במדבר יח כח) – הֲרֵי תְרוּמַת מַעֲשֵׂר אָמוּר.
| השוו לעיל קי. גם כאן רואה ר' יאשיה ייתור ולומד שוב על תרומה גדולה, ור' יונתן לומד שתרומת מעשר היא חובה. |
הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "מִכֹּל מַתְּנוֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֶת כָּל תְּרוּמַת ה'"? בִּתְרוּמָה גְדוֹלָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, דִּבְרֵי ר' יֹאשִׁיָּה.
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יח ד) – חוֹבָה!
אַתָּה אוֹמֵר חוֹבָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא רְשׁוּת? תַּלְמוּד לוֹמַר "תָּרִימוּ אֶת כָּל תְּרוּמַת ה'", חוֹבָה וְלֹא רְשׁוּת!
| לומד 'מקדשו'-מקדשו, מקדש אותו ומדמע אלא אם החולין היו פי 100 מהתרומה; ראו תרומות ד ז. ההמשך מתיחס לתרומות ה ב: סאה תרומה טמאה שנפלה ל-100 סאין חולין טהורות – יוציאו את הסאה ויתנו אותה לכהנים ואין צורך לשרוף אותה, כי תרומה שהוצאה מהטבל התירה את עצמה באכילה, והתרומה הטמאה בטלה ב-100 סאין חולין, ק"ו שבוטלה טומאתה. נראה שהדרשן מיקל אף יותר מחכמים במשנה הנ"ל, הנזהרים שלא לטמא את הסאה שניתנת לכהנים, וראו שם משנה ד. |
"מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ", שֶׁאִם נָפַל לְתוֹכוֹ – הֲרֵי הוּא מְקַדְּשׁוֹ! מִיכָּן אָמְרוּ: תְּרוּמָה עוֹלָה בְּאֶחָד וּמֵאָה.
אֵין לִי אֶלָּא תְּרוּמָה טְהוֹרָה; תְּרוּמָה טְמֵאָה מִנַּיִן? אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר הוּא:
אִם יַעֲלֶה אִסּוּר מִן הָאִסּוּר – לְהֶתֵּר; קַל וָחֹמֶר לְאִסּוּר מִן הַמֻּתָּר – לְהֶתֵּר!
רַבִּי אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ! קַל וָחֹמֶר הוּא: אִם יַעֲלֶה אִסּוּר מִן הַמֻּתָּר – לְהֶתֵּר; קַל וָחֹמֶר לְמֻתָּר מִן הַמֻּתָּר – לְהֶתֵּר!
| דיני ביטול ברוב של איסורי הנאה נוספים נלמדים מגזירה שווה; אבל כיוון שבכלאי הכרם ובעורלה נכפל האיסור – הביטול שלהם הוא לא מאחד ומאה אלא באחד ומאתים, ראו ערלה ב א. |
אֵין לִי אֶלָּא תְּרוּמָה, שֶׁהִיא עוֹלָה; עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם מִנַּיִן? נֶאֱמַר כָּאן "מְלֵאָה" (שמות כב כח) וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "מְלֵאָה" (דברים כב ט).
מַה מְּלֵאָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן, שֶׁהִיא עוֹלָה – אַף מְלֵאָה הָאֲמוּרָה כָּאן – שֶׁהִיא עוֹלָה!
אִי מַה לְּהַלָּן בְּמֵאָה וְאֶחָד, אַף כָּאן בְּמֵאָה וְאֶחָד?
אָמַרְתָּ: מָקוֹם שֶׁכָּפַל אֶת הָאִסּוּר – כָּפַל אֶת הַהַעֲלָאָה; מָקוֹם שֶׁלֹּא כָּפַל אֶת הָאִסּוּר – לֹא כָּפַל הַעֲלָאָה!
מִיכָּן אָמְרוּ: תְּרוּמָה עוֹלָה בְּאֶחָד וּמֵאָה, עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם בְּאֶחָד וּמָאתַיִם.
פיסקה קכב
[עריכה]על במדבר יח ל-לב
| 'אזהרה לבית דין' – אזהרה לענייני בית הדין שעלולה לגרום עונש ללוויים. ראו תרומות ב ו, שיש לתרום מן היפה. |
"וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ, וְנֶחְשַׁב לַלְוִיִּם כִּתְבוּאַת גֹּרֶן וְכִתְבוּאַת יָקֶב" (במדבר יח ל).
הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה לְבֵית דִּין שֶׁל לְוִיִּם, שֶׁלֹּא יְהוּ תוֹרְמִים אוֹתוֹ אֶלָּא מִן הַמֻּבְחָר.
| בניגוד למעשר שני ולתרומה, מעשר ראשון שהופרשה תרומתו הוא חולין גמור, ואין בו כל קדושה, וראו גם בדרשה הבאה, שניתן לאכלו אפילו בקבר – מקום טמא. |
"וְנֶחְשַׁב לַלְוִיִּם" וְגוֹ', לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה'" (במדבר יח כו).
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, הוֹאִיל וּקְרָאוֹ הַכָּתוּב 'תְּרוּמָה' – יְהֵא בִּקְדֻשָּׁתוֹ עוֹלָמִית? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְנֶחְשַׁב לַלְוִיִּם" וְגוֹ'.
מַה תְּרוּמַת גֹּרֶן, מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וְהַשְּׁאָר חֻלִּין – אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וְהַשְּׁאָר חֻלִּין.
"וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם" (במדבר יח לא) – אֲפִלּוּ בַּקֶּבֶר!
שֶׁהָיָה בַּדִּין: הוֹאִיל וּתְרוּמָה קְרוּיָה 'תְּרוּמָה' וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן קָרוּי 'תְּרוּמָה',
אִם לָמַדְתִּי לִתְרוּמָה, שֶׁאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא בְּמָקוֹם טָהוֹר – אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לֹא יִהְיֶה נֶאֱכָל אֶלָּא בְּמָקוֹם טָהוֹר?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם" – אֲפִלּוּ בַּקֶּבֶר!
| בת ישראל המאורסת ללוי עדיין אינה זכאית לאכול את המעשר, כי עדיין לא נכנסה לביתו, וראו יבמות ט ד; אבל היא מוסמכת למנות שליח שיתרום מהמעשר הראשון של הארוס תרומת מעשר. בת כהן המאורסת ללוי אוכלת, לפי הדרשה, בתרומה ואינה אוכלת את המעשר. והשוו יבמות ז ד, שהאירוסין פוסלים אותה מאכילת תרומה בבית אביה, בניגוד לדרשה – ואינם מאכילים אותה במעשר בבית ארוסה. |
"אַתֶּם וּבֵיתְכֶם" – לְהָבִיא אֶת בַּת יִשְׂרָאֵל הַמְאֹרֶסֶת לְלֵוִי, שֶׁתְּהֵא נוֹתֶנֶת רְשׁוּת.
אוֹ תֹּאכַל בַּמַּעֲשֵׂר? אָמַרְתָּ: אִם אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה, לֹא תֹּאכַל בַּמַּעֲשֵׂר?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "אַתֶּם וּבֵיתְכֶם", לְהָבִיא אֶת בַּת יִשְׂרָאֵל הַמְאֹרֶסֶת לְלֵוִי, שֶׁתְּהֵא נוֹתֶנֶת רְשׁוּת!
| ראו לעיל פיסקה קיט על פס' כא; וראו תוספתא דמאי ב ז: אם הלוי סירב לעבוד במקדש, למרות שהיתה לו הזדמנות – הפסיד את זכותו למעשר. |
"כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם", אִם עָבַד – יִטֹּל; אִם לֹא עָבַד – לֹא יִטֹּל!
מִכָּאן אָמְרוּ: בֶּן לֵוִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו כָּל עֲבוֹדַת לְוִיָּה חוּץ מִדָּבָר אֶחָד – אֵין לוֹ חֵלֶק בַּלְּוִיָּה.
| ראו תרומות ב ו, שיש לתרום מן היפה, וכאן מקור החובה – דורש 'חלבו'. וראו גם בתחילת הפיסקה. החובה להפריש מן היפה חלה גם על ישראל שקיבל רשות להפריש את תרומת המעשר, ואפילו אם היבול נטמא ואינו מופרש למעשה – קריאת השם 'תרומת מעשר' היא על החלק היפה. |
"וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא" (במדבר יח לב), מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁאִם הִפְרַשְׁתֶּם אוֹתוֹ שֶׁלֹּא מִן הַמֻּבְחָר, שֶׁאַתֶּם בִּנְשִׂיאוּת עָוֹן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא" וְגוֹ'. אֵין לִי אֶלָּא בֶּן לֵוִי; יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּטַל רְשׁוּת מִלֵּוִי מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא"!
"בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ", לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר" (במדבר יח כו).
אֵין לִי אֶלָּא תְּרוּמָה טְהוֹרָה; תְּרוּמָה טְמֵאָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ."
| המחלוקת היא בדרשה על הביטוי "קדשי בני ישראל": ר' יונתן מפרש זאת כפניה לכהנים וללוויים, שמקבלים את קדשי ישראל; ור' יאשיה דורש "ואת קדשי לא תחללו ולא תמותו – בני ישראל", כלומר הפניה היא לישראל כולם. |
הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹנָתָן.
רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: "וְאֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ".
סָלִיק סֵפֶר וַיְדַבֵּר, שו"ח בָּרַיְתוֹת.