ביאור:משנה יבמות פרק ז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת יבמות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז
----
|
הפרק דן בזיקת האלמנה לבעלה המת באמצעות הדוגמא של זכות בת ישראל, האלמנה מכהן - לאכול תרומה. יתכן שההחמרות בעניינים אלו נובעות מהמסורת של הכהנים. |
משפחת הכהן והאכילה בתרומה[עריכה]
חטיבה I: אכילת התרומה של העבדים[עריכה]
(א) אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, הכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל
|
בנישואין שהם איסורי קדושה, כגון המפורטים כאן - הבעל הכהן אוכל תרומה והאשה החללה - לא. עבדי מלוג שייכים לאשה, למרות שהבעל אוכל את מעשי ידיהם וחייב לפרנס אותם. לכן, אם היא אינה אוכלת בתרומה - גם הם לא. עבדי צאן ברזל שייכים לבעל, למרות שהם או מחליפיהם נחשבים כחלק מהכתובה, ואם ישלם אותה יעברו לידי האשה. לכן הם אוכלים בתרומה עם הבעל. |
- עבדי מלוג - לא יאכלו בתרומה, עבדי צאן ברזל - יאכלו.
ואלו הן "עבדי מלוג"? - אם מתו - מתו לה, ואם הותירו כגון שעלה ערכם, או שנולד מהם תינוק - הותירו לה.
- אף על פי שהוא חייב במזונותם - הרי אלו לא יאכלו בתרומה.
ואלו הן "עבדי צאן ברזל"? - אם מתו - מתו לו, כאשר ישלם את הכתובה יתן לה עבדים אחרים במקומם. ואם הותירו - הותירו לו.
- הואיל והוא חייב באחריותן - הרי אלו יאכלו בתרומה:
(ב) בת ישראל שנסת לכהן והכניסה לו עבדים
- בין עבדי מלוג, בין עבדי צאן ברזל - הרי אלו יאכלו בתרומה. כי גם הבעל וגם האשה אוכלים בתרומה
ובת כהן שנסת לישראל,
- והכניסה לו, בין עבדי מלוג, בין עבדי צאן ברזל - הרי אלו לא יאכלו בתרומה: כי בת הכהן אינה אוכלת בתרומה.
|
למרות שלאחר שיוולד יחשב העובר כהן, ובזכותו יוכלו אמו והעבדים לאכול בתרומה, ולמרות שבין העבדים יש עבדי "צאן ברזל", שנחשבים רכוש העובר היורש - כל זמן שלא נולד אין אמו והעבדים אוכלים, כי יתכן שיהיה נפל, וכן כי למרות שזכה בעבדים עדיין לא זכה בתרומה. וראו תוספתא ט, ב-ג. חכמים מסיקים מכך שהוא הדין לגבי בת כהן שהתאלמנה מבעלה הכהן: מצד אחד היא ועבדיה אינם חוזרים לאכול מבית אביה, כי יש לה זרע מבעלה (וראו ויקרא כב יג), ומצד שני אינם אוכלים מהתרומה של בעלה - כי אין לה בנים חיים ממנו, אלא רק עובר. דווקא בדוגמא שמביאים חכמים יש ביטוי מלא לכלל "העובר פוסל ואינו מאכיל": הוא פוסל את אמו מלחזור לאכול מבית אביה, ואינו מאכיל אותה ואת עבדיה משל אביו. |
(ג) בת ישראל שנסת לכהן, ומת, והניחה מעוברת ואין לה בנים נוספים ממנו
- לא יאכלו עבדיה בתרומה, מפני חלקו של עובר למרות שהם חלקו וירושתו של העובר.
- שהעובר פוסל, ואינו מאכיל - דברי רבי יוסי.
אמרו לו: מאחר שהעדת לנו על בת ישראל לכהן
- אף בת כהן לכהן, ומת, והניחה מעוברת
- לא יאכלו עבדיה בתרומה, מפני חלקו של עובר:
חטיבה II: מי פוסל ומי מאכיל?[עריכה]
|
הרחבה של הדין ממשנה ג: בת כהן מעוברת מישראל, שומרת יבם לישראל, או מאורסת לו - אינה אוכלת את תרומת בית אביה, ובת ישראל מעוברת מכהן, או מאורסת או שומרת יבם לכהן - גם היא אינה אוכלת את תרומתו (ראו גם כתובות ה, ב-ג). לפיכך גם בת כהן מעוברת מכהן, שומרת יבם לכהן או מאורסת לו אינה אוכלת תרומה. וראו בתוספתא ט, ב, שם פוסל העובר אכילת עבדי צאן ברזל אפילו אם נולדו לו אחים - כי יש לו זכות בהם אבל לא בתרומה. בת כהן הנשואה לחרש ישראל, או שבא עליה ישראל בן תשע שנים ויום אחד שלא הביא שתי שערות, שביאתם תופסת רק מדברי חכמים - נפסלה מאכילת תרומה, ובת ישראל הנשואה לכהן חרש או שבא עליה כהן בן 9 - אינה אוכלת את תרומתו (ראו תוספתא י, א.). לפיכך, בהתאם לדעת חכמים במשנה ג, גם בת כהן שנישאה לכהן חרש, או שבא עליה כהן בן 9 - אינה אוכלת תרומה. אם יש ספק אם לא היה צעיר מדי או בוגר מדי, וכן ספק יבם, שעליו לחלוץ - אינו מאכיל אם הוא כהן. אם האשה בת כהן - הדבר תלוי בגרסה: בכ"י פארמה כתוב שאינו פוסל, וברוב עדי הנוסח לא כתוב כלום, ולפיהם פוסל. והשוו לספרי במדבר קכב, שם נראה שבת כהן המאורסת ללוי אוכלת בתרומה של בית אביה, ובאופן כללי: מי שאינו מאכיל - אינו פוסל! לגבי הדוגמא של ספק יבם, השוו לדוגמאות נוספות לעיל ג, ה, ולמקרה דומה ב"ב ט, ח-י. |
(ד) העובר, והיבם, והארוסין
- והחרש, ובן תשע שנים ויום אחד
- פוסלין, ולא מאכילין.
ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד - ספק שאינו
- ספק הביא שתי שערות - ספק לא הביא (לא פוסל ולא מאכיל)
- נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואין ידוע אי זה מת ראשון אם הבעל מת ראשון - צרת אשתו פטורה מחליצה, כי האשה היתה בתו של היבם (ראו בתחילת המסכת), ואם האשה מתה ראשונה - עליו ליבם את צרתה. בגלל הספק - הוא ספק יבם, ופוסל ואינו מאכיל.
- צרתה חולצת, ולא מתיבמת:
(ה) האונס, והמפתה, והשוטה - לא פוסלים, ולא מאכילים.
- ואם אינם ראויין לבוא בישראל - הרי אלו פוסלין. את בת הכהן מהכהונה ומאכילת התרומה
כיצד? ישראל בוגר שבא על בת כהן באונס או בפיתוי - תאכל בתרומה.
- עיברה למרות שלא נישאה לו - לא תאכל בתרומה.
|
הדוגמא מכילה יותר מהכלל: האונס אינו פוסל ואינו מאכיל, אבל זרעו פוסל (כבר משעה שהתעברה) ומאכיל (לאחר לידתו). בכך גדול כוחו מכוחו של האב. |
- נחתך העובר במעיה או שמת לאחר לידתו - תאכל.
כהן שבא על בת ישראל - לא תאכל בתרומה.
- עיברה - לא תאכל.
- ילדה - תאכל. שהבן הוא כהן, ומכוחו יכולה גם אמו לאכול בתרומה.
נמצא, כחו של בן גדול משל אב.
חטיבה III: אכילת התרומה של הסבתא[עריכה]
העבד פוסל משום ביאה, אם בא על בת כהן פסל אותה מאכילת התרומה, כי אינו ראוי לבוא בקהל ואינו פוסל משום זרע.
|
בן השפחה אינו נחשב זרע לא לעניין היבום ולא לעניין אכילת התרומה, וראו לעיל ב, ה. |
כיצד? בת ישראל לכהן, בת כהן לישראל, וילדה הימנו בן,
- והלך הבן ונכבש על השפחה, שכב עם שפחה וילדה הימנו בן - הרי זה עבד.
היתה אם אביו בת ישראל לכהן - לא תאכל בתרומה. אם מתו בעלה ובנה הכהנים
- בת כהן לישראל - תאכל בתרומה. כי העבד כזרע אינו פוסל
ממזר פוסל ומאכיל.
|
מדובר על ממזר מנישואי עבד ובת ישראל, כדעת שמעון התימני, לעיל ד, יג. אם הסבא היה כהן, הממזר מזכה את סבתו בתרומה אפילו אם הסבא ואמו מתו, כי הנישואין של אמו לעבד אינם תופסים, והאם נחשבה כבת כהן, ולכן גם בנה הממזר נחשב כהן. מצד שני, אם הסבתא היתה בת כהן - הממזר נחשב זרעה ולכן אינה חוזרת לאכול בבית אביה, כי הממזר פוסל. וראו גם לקמן ט, ה-ו. |
כיצד? בת ישראל לכהן, ובת כהן לישראל, וילדה הימנו בת
- והלכה הבת ונשאת לעבד, או לגוי, וילדה הימנו בן - הרי זה ממזר.
- היתה אם אמו בת ישראל לכהן - תאכל בתרומה.
- בת כהן לישראל - לא תאכל בתרומה:
|
ראו ספרא אמור פרק ה ג. הדוגמא עצמה אינה מפתיעה, כי הכהן הוא זרעה של סבתו, אבל התוצאה היא שבגללו הסבתא אינה אוכלת תרומה למרות שבעלה ובתה מתו, שהרי יש לה זרע, ובגללו היא נחשבת ישראלית, כבעלה. הבחירה בדוגמאות אלו מזכירה את ההשוואה בין ממזר לכהן גדול, שמופיעה בסוף מסכת הוריות. בסיום המשנה מופיעה התגובה (האפשרית, אך לא סבירה) של הסבתא, המצטערת על שנכדה בחיים, למרות שהוא כהן גדול. |
(ו) כהן גדול, פעמים שהוא פוסל.
כיצד? בת כהן לישראל, וילדה הימנו בת,
- והלכה הבת ונסת לכהן, וילדה הימנו בן
- הרי זה ראוי להיות כהן גדול, עומד ומשמש על גבי המזבח
- מאכיל את אמו ופוסל את אם אמו,
וזאת אומרת: לא כבני כהן גדול, שהוא פוסלני מן התרומה!