ביאור:משנה בבא בתרא פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת בבא בתרא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת בבא בתרא עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

חלוקת העיזבון[עריכה]

חטיבה I: ירושה לבנים, בנות וצאצאים אחרים[עריכה]

(א) מי שמת, והניח בנים ובנות,

מזונות הבנות מובטחים בכתובה, וראו כתובות ד,יא.

אין הלכה כרבן גמליאל וכאדמון, אלא בעניין זה יש עדיפות לבנות, וראו לעיל ח, ח.

וראו את ההכרעה של ראבר"ש בתוספתא כתובות ד, יח: בנדל"ן הוא נותן עדיפות לבנות ובמטלטלין - לבנים.

בזמן שהנכסים מרובים - הבנים יירשו והבנות יזונו.
נכסים מעטים - הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים.

אדמון אומר: בשביל שאני זכר הפסדתי?

אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון.


(ב) הניח בנים ובנות וטומטום, שאין לו סימני מין, לא של זכר ולא של נקבה

בזמן שהנכסים מרובים - הזכרים דוחין אותו אצל נקבות. והטומטום ניזון ואינו יורש.
נכסים מעטין - הנקבות דוחות אותו אצל זכרים. וישאל על הפתחים עם הבנים

בתוספתא ט, ג, אין מוסיפים על המקסימום שקבע במקרה של לידת תאומים.

האומר לפני מותו, והניח אשה בהריון "אם תלד אשתי זכר יטול מנה", ילדה זכר - נוטל מנה.

"נקבה - מאתים", ילדה נקבה - נוטלת מאתים.
"אם זכר - מנה, אם נקבה - מאתים", וילדה זכר ונקבה תאומים - זכר נוטל מנה, והנקבה נוטלת מאתים.

ילדה טומטום - אינו נוטל.

אם אמר "כל מה שתלד אשתי - יטול", הרי זה יטול.
ואם אין שם יורש, אלא הוא הטומטום - יורש את הכל:


חטיבה II: רווחים וחובות משותפים[עריכה]

ברירת המחדל היא שהשבחת הנכסים לפני חלוקתם נשארת רכושם של כל היורשים, אבל יכולים הבנים או האשה להתנות על כך ולשייך את השבח לעצמם.

(ג) הניח בנים גדולים וקטנים, השביחו גדולים את הנכסים - השביחו לאמצע. לכולם

אם אמרו "ראו העריכו מה שהניח לנו אבא, הרי אנו עושים ואוכלין" ובכך דרשו לעצמם את הנכסים לפני שהשביחו אותם - השביחו לעצמן.

וכן האשה שהשביחה את הנכסים - השביחה לאמצע.

אם אמרה "ראו מה שהניח לי בעלי, הרי אני עושה ואוכלת" - השביחה לעצמה:


הבריאות מופרטת אבל העבודה לא.

שלחו לחברם מתנות של כסף או תכשיטים לחתונתו ("שושבינות") מכספי האב, ולאחר שמת אביהם התחתנו וקבלו מתנות מאותו חבר - המתנות של כולם, אבל אם שלחו יין או שמן, וקיבלו בחזרה - ההחזר שלהם.

ההצמדה של דיני השושבינות (ובהמשך דיני הסבלונות) לדיני הצוואה אופיינית, כי יש דמיון רב בין מצוות הכנסת כלה למצוות לוויית המת, וראו למשל ברכות ב, ה-ו, שבת כג, ד, מו"ק א, ו-ז.

(ד) האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות עובד מחוץ לנכסים, עבודת חוץ - נפל לאמצע.

חלה ונתרפא - נתרפא משל עצמו.

האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב

חזרה שושבינות - חזרה לאמצע, שהשושבינות נגבית בבית דין.

אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן לחתונתו, ואינם נחשבים שושבינות

אינן נגבין בבית דין, מפני שהן גמילות חסדים:


אגב דיני השושבינות מופיע כאן מנהג הסבלונות: ארוס ששלח מתנות לארוסתו, ובא לסעוד בבית חמיו "סעודת חתן", ואחר כך גירשה או מתה – אינו גובה את המתנות.

לכאורה נראה שהסיפא סותרת את הרישא, כי לפי הרישא העניין תלוי אם אכל בבית חמיו, ולפי הסיפא - בכוונת החתן בשליחת הסבלונות. ניתן לפתור את השאלה באוקימתות שונות, וקשה להכריע ביניהן. וראו תוספתא י, ד, שלפיה ה"גביה" בסיפא אינה אלא הבאת הסבלונות לבית החתן לאחר החתונה, והיא תלויה בסוג המתנות ולא בכמותן.

לפי חוקי חמורבי 159-160, העניין תלוי בשאלה מי ביטל את הנישואין, ומי שביטל - מפסיד את הסבלונות.

הסבלונות המרובים ניתנו בהנחה שישלים את הנישואין. בדומה לתוספת הכתובה (כתובות ה, א) לפי דעת ר' אלעזר בן עזריה. אם נתן סבלונות מרובים ולא השלים את הנישואין גובה החתן את המתנות מהכלה, שהרי לא התקיימה ההנחה.

גם בעניין הסבלונות בחתונה, כמו בעניין הנכסים אחרי מותו שבמשנה א - הזכרים מרוויחים מריבוי הנכסים והסבלונות, והנקבות מרויחות אם הם מעטים.

(ה) השולח סבלונות לבית חמיו,

שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר - אינן נגבין.
לא אכל שם סעודת חתן - הרי אלו נגבין.

שלח סבלונות מרובין, שיחזרו עמה לבית בעלה - הרי אלו נגבים.

סבלונות מעטין, שתשתמש בהן בבית אביה - אינן נגבין:


חטיבה III: דברי הגוסס[עריכה]

(ו) שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים

המתנה של שכיב מרע (גוסס) היא בהנחה שהוא אמנם ימות. אם הנותן חשב שהוא עומד למות, ולא השאיר קרקע לעצמו, אבל למרות זאת הבריא - אין מתנתו מתנה (ראו פאה ג, ז). המשנה דנה במצב שיש ויכוח האם ראה עצמו כגוסס בזמן נתינת המתנות.

ר' מאיר טוען שכיוון שמצב הגוסס הוא נדיר, צריך הנותן להוכיח שהיה במצב זה. לדעת חכמים, כל זמן שלא קנו מקבלי המתנה את הנכסים מידו הם צריכים להביא ראיה. וראו דעת ר' נתן בתוספתא י, ה, שתולה את חובת ההוכחה בגורלו של הכותב.

השאלה דומה לזו שבעניין הסבלונות, כי הויכוח הוא על כוונת הנותן שלא נאמרה בפירוש.

ושייר קרקע כל שהוא - מתנתו קיימת.
לא שייר קרקע כל שהוא - אין מתנתו קיימת.
לא כתב בה "שכיב מרע", ולא שייר לעצמו מהקרקע
הוא אומר שכיב מרע היה, והן מקבלי המתנה אומרים בריא היה,
צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: המוציא מחברו עליו הראיה.


(ז) המחלק נכסיו על פיו, ולא כתב

לדעת ר' אליעזר אין הבדל בין מתנת מסוכן למתנה רגילה מבחינת דרך הקניין, והשוו קידושין א, ה.

הקללה לבני רוכל קשה: הרי הם שקברו את אמם! - ויתכן שרומז לקבר רחל, שקראה לבנה "בן אוני", ואביו לא קיבל את דבריה וקרא לו בנימין (ראו בראשית לה יח).

ראו תוספתא י, ו, שגם ר' אליעזר מסתמך על מעשה שהיה. לעניין הסיפא, מתברר שם ש"חכמים" כאן הוא ר' אליעזר לדעת ר' יהודה. לדעתם אם המחלק "מסוכן", ואמר בשבת - אין צורך במעשי קניין. מדובר בתקנה בגלל שעת הדחק, כי בשבת אי אפשר לכתוב.

בשבת אין משא ומתן, ולמרות זאת דברי המחלק המסוכן קיימים. לכן עושה ר' יהושע קל וחומר, שגם בחול כך.

בדומה לכך, הקטן אינו יכול לזכות, ולכן ניתן לזכות עבורו ע"י אחר. גם במקרה זה ר' יהושע מרחיב את הפירצה והופך אותה לדרך המלך: לטענתו, כיוון שניתן לזכות עבור קטן - ניתן לעשות כך גם עבור גדול! וראו למשל ערובין ז, יא, יישום של דברי ר' יהושע.

במקרה שבמשנה ו ספק אם היה מסוכן. לכן גם ר' יהושע מודה שאין החלוקה בעל פה תקפה, כי אם היה בריא - הרי צריכים לזכות, ואם היה שכיב מרע – הרי לא שייר לעצמו.

רבי אליעזר אומר: אחד בריא ואחד מסוכן, בסכנת חיים, המכונה "שכיב מרע"
נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, ושאין להן אחריות - אין נקנין אלא במשיכה.
אמרו לו: מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה, מסוכנת
ואמרה "תנו כבינתי לבתי" והיא הכבינה היתה שווה בשנים עשר מנה, ומתה,
וקיימו את דבריה!
אמר להן: בני רוכל - תקברם אמן!
וחכמים אומרים: בשבת - דבריו קיימין, מפני שאינו יכול לכתוב; אבל לא בחול.
רבי יהושע אומר: בשבת אמרו, קל וחמר בחול!

כיוצא בו: זכין לקטן, שאינו בעלים של כלום, ניתן לזכות אותו במתנה על ידי אחר ואין זכין לגדול, [דברי רבי אליעזר].

רבי יהושע אומר, לקטן אמרו, קל וחומר לגדול!


חטיבה IV: ירושה במקרי ספק[עריכה]

הספק מי מת ראשון אינו ניתן לבירור. כך גם בב"מ ח, ד, לגבי המחליף פרה בחמור וילדה. אבל כאן יש מוחזקים. וראו גם תוספתא ח, ב.

(ח) נפל הבית עליו ועל אביו, או עליו ועל מורישיו, והיתה עליו כתובת אשה, ובעל חוב, ולא היו לו נכסים לתשלום הכתובה או החובות

יורשי האב אומרים: הבן מת ראשון, ואחר כך מת האב והוריש לנו את כספו.
בעלי החוב אומרים: האב מת ראשון והוריש לבן, ואחר כך מת הבן, והכסף משועבד לתשלום הכתובה והחוב
בית שמאי אומרים: יחלוקו, ובית הלל אומרים: נכסים בחזקתן. אצל יורשי האב.


המחלוקת כאן דומה למחלוקת בשומרת יבם שמתה, והשוו יבמות ד, ג, וכן כתובות ח, ו.

(ט) נפל הבית עליו ועל אשתו,

יורשי הבעל אומרים: האשה מתה ראשונה, ואחר כך מת הבעל,
יורשי האשה שהם יורשי אביה אומרים: הבעל מת ראשון, ואחר כך מתה האשה,
בית שמאי אומרים: יחלוקו, ובית הלל אומרים: נכסים בחזקתן:
כתובה - בחזקת יורשי הבעל, נכסים הנכנסים והיוצאין עמה - בחזקת יורשי האב:


לאם היו נכסים, ולא היו לו בנים. האם אביו יורש, או אבי האם?

לשון "מודה" של ר' עקיבא קשה, כי אינו מסכים עם הדוברים שלפניו. יתכן שהיא מושפעת מלשון "מודים" של ת"ק, ור' עקיבא חולק עליו: הוא טוען שגם כאן חולקים בית הלל, ואינם מודים לב"ש!

הדמיון בין המחלוקות כאן, וכן בין המחלוקת ביבמות ד, ג מאפשר לטעון שלא היתה מסורת ברורה, אלא היה ידוע שבמקרי ספק בענייני ירושה חולקים ב"ש וב"ה, ור' עקיבא קושר את המחלוקת גם למקרה שלפנינו.

וראו גם מחלוקתו מול ר' טרפון (מבית שמאי) בבכורות ב, ו-ז.

(י) נפל הבית עליו ועל אמו - אלו ואלו מודים שיחלוקו.

אמר רבי עקיבא: מודה אני בזה, שהנכסים בחזקתן אצל יורשי האם.
אמר לו בן עזאי: על החלוקין אנו מצטערין, אלא שבאת לחלוק עלינו את השווין!