ביאור:תוספתא/בבא בתרא/ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


תוספתא מסכת בבא בתרא פרק שמיני[עריכה]

תוקף הצוואה[עריכה]

(א)

הכותב בצוואה נכסיו לאחר, והיה כהן, האחר והיו בהן עבדים
אף על פי שאמר הלה "אי אפשי בהן" - הרי אלו אוכלין בתרומה
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כיון שאמר הלה "אי אפשי בהן" - זכו בהן היורשין.

הכותב נכסיו לעשרה, בין שזכה אחד מהן ובין שזכו כולן - זכו כולן


אחד מהעשרה מחזיק בחלקתו וכל העשרה זוכים בחלקותיהם, וראו לעיל ב, ה: שם מדובר על מקבל אחד, הזוכה בעשרת השדות אבל לא בעשרת העבדים. כאן מדובר על אחד הזוכה עבור עשרה ובעניין זה גם עבד הזוכה בחירות יכול לזכות עבור עשרה עבדים.
ניתן להעביר קרקע או לשחרר עבדים גם באמצעות פרסום בערכאות.
אם קבע סדר ירושה מותנה – עד שימותו כל המקבלים אין לאיש זכות למכור את הנכס אלא רק לאכול פירות. אם מקבלי המתנה מתו בסדר אחר ממה שהיה בתנאי – מדלגים עליהם, ולא כבבלי קכה ב.
רבי חולק על ת"ק וקובע שמקבלי הנכסים יכולים גם למכרם, ולא רק לאכול פירות.



כתב והעלה להם בערכים - זכתה להן הערכים.
המוציא עשרה עבדים בני חורין, בין שיצא אחד מהן ובין שיצאו כולן - יצאו כולן.
כתב והעלה להן בערכים - זכתה להן הערכים.
האומר "תנו שדה לפלוני, ואם מת פלוני – לפלוני, ואם מת פלוני – לפלוני"
הראשון אוכל פירות. אם מת ינתנו לשני. השני אוכל פירות, ואם מת ינתנו לשלישי.
מת השני עד שלא מת הראשון - אוכל פירותיו, ואם מת ינתנו לשלישי.
מת השלישי עד שלא ימות השני - השני אוכל פירות, ואם מת יחזרו ליורשי הנותן.
הראשון מוכר קרקע ואוכל פירות, דברי רבי.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד.

מי הוא אח?[עריכה]

(ב)

שנים שהיו באין ממדינת הים, אע"פ שמשאן ומתנן ומאכלן ומשקן כאחד, ומת אחד מהן

אין חבירו יורשו. ואם היה נוהג בו משום אחוה - חבירו יורשו


אין זוג גברים מורישים זה לזה אלא אם יש טענה של אחווה ביניהם, וראו גם ירושלמי חגיגה ב ב על שני החסידים שהיו באשקלון.
להמשך השוו משנה ח, ו.
יצאו הוא ואביו למדינת הים ומתו, ואין ידוע מי מת ראשון – מניחים את הנכסים בחזקת האב, כאילו מת אחרון; וראו גם משנה ט, ח.



משיצא הוא ובנו למדינת הים, ובא ועמו אחד, ואמר "זה אחי שניתן לי במדינת הים"
ולו חמשה אחין ולפניהן בית חמשת כורין - הן אין נותנין לו כלום, והוא נותן להן שתות בחלקו
מת - הוא נוטל מה שנתן והשאר מביאין לאמצע וחולקין
משיצאו הוא ואביו למדינת הים, ומת הבן או שמת האב
לעולם נכסיו בחזקת זקן.

כיצד כותבים צוואה[עריכה]

(ג)
הכותב דייתיקי והיה מתיירא מן היורשין


אם אינו מעז לכתוב את צוואתו משום עין רעה – מאפשרים לו לומר את הצוואה בעל פה.
וראו פאה ג, ח: אם כתב צוואה כשהתברר שהוא בריא – הצוואה מבוטלת. ואם כתב מתנה כשהיה חולה – גם היא מבוטלת. הראשון כי התברר שטעה, כמו מי שלא שייר לעצמו קרקע; והשני כי התכוון להקנות לאחר מותו, דבר שאינו מוכר בהלכה.
הדרך הנכונה לכתוב צוואה מתוארת בהמשך: כותב את נכסיו לחברו ומוסיף "מעכשיו ולאחר מיתה", כלומר התוקף הוא מעכשיו, אבל יחול רק אם אמות. במקרה כזה השטר הוא ראיה שהצוואה תקפה, אבל אינו מופעל אלא רק לאחר המוות. לכן גם יכול הכותב לחזור בו ולשנותו.
מקבל השדה יכול לחזור בו ולוותר על השדה ליורשים לפני שזכה אף לאחר שכותב הדייתיקי מת; אבל לאחר שהכותב מת והמקבל זכה, בין בעצמו בין ע"י אדם אחר (ראו לעיל הלכה א) – אינו יכול להתחרט.
גם האפוטרופוס יכול להתחרט על מינויו עד שנכנס לתוקף ולא אחרי כן.
לעניין השבועה ראו גיטין ה, ד, שאבא שאול אומר ההפך.



נכנסין אצלו כמבקרין אותו, שומעים דבריו מבפנים ויוצאין וכותבין מבחוץ
בריא שכתב דייתיקי, שכיב מרע שכתב נכסיו מתנה
אע"פ שזיכה לאחר מיתה - לא עשה כלום
אבל הכותב נכסיו בשם חבירו וזיכה לאחר מיתה דבריו קיימין.
הכותב דייתיקי יכול לחזור בו, מתנה - אין יכול לחזור בו
איזה הוא דייתיקי? דא תהא לי לעמוד ולהיות; משחק מילים על "דייתיקי" אם מתי - ינתנו נכסי לפלוני
איזו היא מתנה? מן היום ינתנו לפלוני.
הכותב דייתיקי, עד שלא זכה בין הוא ובין אחר - יכול לחזור בו
משזכה בין הוא ובין אחר - אין יכול לחזור בו.

אפוטרופוס ומינויו[עריכה]

אפוטרופין, עד שלא החזיקו בנכסי יתומין יכולין לחזור בהן
משהחזיקו בנכסי יתומים אין יכולין לחזור בהן
אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים - ישבע. שמינוהו ב"ד - לא ישבע.
אבא שאול אומר: אף שמינהו בית דין ישבע, מפני שהוא כנושא שכר.

(ד)
אפוטרופין תורמין ומעשרין על נכסי יתומין


ראו תוספתא תרומות א יב-יג. אם היתומים קטנים מאד - אינם מפרישים בעצמם תרו"מ. הברייתא ממשיכה לפרט את כל מוסד האפוטרופוס: עליו להשתמש בנכסים להאכיל את היתומים ולדאוג לצרכי דת הקצובים מהתורה, אבל לא לצדקה וכו' שאין לה גבול.
לגבי הוצאת עבדים לחפשי – אין לאפוטרופוס זכות לכך, אבל הוא יכול למכור את העבד ואז יצא לחפשי, או שהעבד ישלם את ערכו בעצמו.
האפוטרופוס אינו עושה עסקים, אפילו לטובת הנכסים, אלא אם הרשו לו בי"ד.
לדעת רבי הוא חייב לדווח על מעשיו ליתומים ולדעת רשב"ג לא.
לדעת ת"ק מותר למכור עבדים ולקנות קרקעות, ולדעת רשב"ג אסור.
נשים (ראו כתובות ט, ד-ח) ועבדים יכולים להיות אפוטרופסים רק אם הנפטר מינה אותם בעצמו.



מוכרין בתים שדות וכרמים בהמה עבדים ושפחות
להאכיל יתומים, לעשות להם סוכה לולב וציצית, וכל מצות האמורות בתורה
ולקנות להם ספר תורה ונביאים, דבר הקצוב מן התורה
אבל אין פודין עליהן שבויין ואין פוסקין עליהן צדקה בבית הכנסת לעניים, דבר שאינו קצוב מן התורה.
אינן רשאין להוציא עבדיהם בני חורין
אבל מוכרין אותן לאחרים, ואחרים מוציאין אותן בני חורין
רבי אומר: אומר אני שנותן דמיו ופודה את עצמו.
אין מוכרין ברחוק ליקח בקרוב, ברע ליקח ביפה
אין דנין לחוב ולזכות, להכניס ולהוציא ליתומים, אלא א"כ נטלו רשות מב"ד
וצריכין אפוטרופין לחשב עם היתומים באחרונה, דברי רבי
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין ליתומין אלא מה שהניחו להם אפוטרופין.
מוכרין עבדים ליקח בהן קרקעות, אבל לא קרקעות ליקח בהן עבדים
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לא עבדים ליקח בהן קרקעות.
אין ב"ד עושין אפוטרופין נשים ועבדים לכתחלה
ואם מינה אותן אביהן בחייו עושין אותן אפוטרופין.

רכוש הנפטר[עריכה]

כתב הגוסס בשטר "מעות וכלים יש לי ביד פלוני" - רשאין העדים לחתום שמעידים שכך אמר
אבל אינו גובה אינו יכול להעביר את הכסף מבעל החוב ליורש עד שיביא ראיה
רבי אומר: אומר אני שלא יחתמו עד שיטלו רשות מבעל דבר

וכשהוא גובה אינו צריך שיביא ראיה.


לדעת ת"ק חותמים העדים שהגוסס טען שיש לו כסף אצל אדם כלשהו, אבל אם אותו אדם אינו מודה בכך אין בשטר כדי להוכיח זאת. רבי דורש מהם לברר את העניין עם השומר, ואם כך יש לשטר תוקף.
לגבי המניח בנים קטנים ראו משנה ח, ז.
האב יכול להניח לבניו הנשואים כלי כסף כו', ולא חייב להשאיר מהם לרווקים.



הניח בנים גדולים וקטנים, והיו גדולים נזונים ובאין בשתיקה שלא מיחו בהם הקטנים
לא יאמרו קטנים: הרי אנו נזונים כדרך שניזנתם אתם.
נשאו גדולים בחיי אביהן - לא יאמרו קטנים: הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם
ולא עוד, אלא אפילו הניח להם עבדים ושפחות, כלי כסף וכלי זהב - הרי אלו של עצמן.
הניח בנות גדולות וקטנות, והיו גדולות נזונות ובאות בשתיקה
לא יאמרו קטנות: הרי אנו נזונות כדרך שניזנתם אתם.
נישאו גדולות בחיי אביהן - לא יאמרו קטנות: הרי אנו נושאות כדרך שנשאתם אתם
ולא עוד, אלא אפילו הניח להן אביהן עבדים ושפחות, כלי כסף וכלי זהב - הרי אלו של עצמן.