משנה בבא בתרא ט

בבא בתרא פרק ט', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי

<< · משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק תשיעי ("מי שמת") · >>

פרקי מסכת בבא בתרא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·משנה י ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן

משנה א

מי שמת והניח בנים ובנות, בזמן שהנכסים מרובים, הבנים יירשו והבנות יזונו.

נכסים מועטים, הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים.

אדמון אומר, בשביל שאני זכר הפסדתי?

אמר רבן גמליאל, רואה אני את דברי אדמון.

משנה ב

הניח בנים ובנות וטומטום, בזמן שהנכסים מרובים, הזכרים דוחין אותו אצל נקבות.

נכסים מועטין, הנקבות דוחות אותו אצל זכרים.

האומר: אם תלד אשתי זכר יטול מנה, ילדה זכר, נוטל מנה.

נקבה מאתים, ילדה נקבה, נוטלת מאתים.

אם זכר מנה אם נקבה מאתים, וילדה זכר ונקבה, זכר נוטל מנה והנקבה נוטלת מאתים.

ילדה טומטום, אינו נוטל.

אם אמר: כל מה שתלד אשתי יטול, הרי זה יטול.

ואם אין שם יורש אלא הוא, יורש את הכל.

משנה ג

הניח בנים גדולים וקטנים, השביחו גדולים את הנכסים, השביחו לאמצע.

אם אמרו: ראו מה שהניח לנו אבא, הרי אנו עושים ואוכלין, השביחו לעצמן.

וכן האשה שהשביחה את הנכסים, השביחה לאמצע.

אם אמרה: ראו מה שהניח לי בעלי, הרי אני עושה ואוכלת, השביחה לעצמה.

משנה ד

האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות, נפל לאמצע.

חלה ונתרפא, נתרפא משל עצמו.

האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב, חזרה שושבינות, חזרה לאמצע, שהשושבינות נגבית בבית דין.

אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן, אינן נגבין בבית דין, מפני שהן גמילות חסדים.

משנה ה

השולח סבלונות לבית חמיו, שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר, אינן נגבין.

לא אכל שם סעודת חתן, הרי אלו נגבין.

שלח סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה, הרי אלו נגבים.

סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה, אינן נגבין.

משנה ו

שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהוא, מתנתו קיימת.

לא שייר קרקע כל שהוא, אין מתנתו קיימת.

לא כתב בה שכיב מרע, הוא אומר שכיב מרע היה והן אומרים בריא היה, צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים, המוציא מחבירו עליו הראיה.

משנה ז

המחלק נכסיו על פיו, רבי אליעזר אומר: אחד בריא ואחד מסוכן, נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה.

אמרו לו, מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה: תנו כבינתי לבתי והיא בשנים עשר מנה, ומתה, וקיימו את דבריה.

אמר להן: בני רוכל תקברם אמן.

וחכמים אומרים: בשבת, דבריו קיימין, מפני שאינו יכול לכתוב.

אבל לא בחול.

רבי יהושע אומר, בשבת אמרו, קל וחומר בחול.

כיוצא בו, זכין לקטן, ואין זכין לגדול, [דברי רבי אליעזר].

רבי יהושע אומר, לקטן אמרו, קל וחומר לגדול.

אמר לו בן עזאי, על החלוקין אנו מצטערין, אלא שבאת לחלוק עלינו את השוין?

משנה מנוקדת

(א)

מִי שֶׁמֵּת,

וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת,

בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּים,

הַבָּנִים יִירְשׁוּ, וְהַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ;

נְכָסִים מֻעָטִים,

הַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ,

וְהַבָּנִים יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים.

אַדְמוֹן אוֹמֵר:

בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר, הִפְסַדְתִּי?

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל:

רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן:

(ב)

הִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת וְטֻמְטוּם,

בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּים,

הַזְּכָרִים דּוֹחִין אוֹתוֹ אֵצֶל נְקֵבוֹת;

נְכָסִים מֻעָטִין,

הַנְּקֵבוֹת דּוֹחוֹת אוֹתוֹ אֵצֶל זְכָרִים.

הָאוֹמֵר: אִם תֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר יִטּוֹל מָנֶה,

יָלְדָה זָכָר, נוֹטֵל מָנֶה;

נְקֵבָה מָאתַיִם,

יָלְדָה נְקֵבָה, נוֹטֶלֶת מָאתַיִם.

אִם זָכָר מָנֶה, אִם נְקֵבָה מָאתַיִם,

וְיָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה,

זָכָר נוֹטֵל מָנֶה,

וְהַנְּקֵבָה נוֹטֶלֶת מָאתַיִם.

יָלְדָה טֻמְטוּם,

אֵינוֹ נוֹטֵל.

אִם אָמַר:

כָּל מַה שֶּׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי יִטֹּל,

הֲרֵי זֶה יִטֹּל.

וְאִם אֵין שָׁם יוֹרֵשׁ אֶלָּא הוּא,

יוֹרֵשׁ אֶת הַכֹּל:

(ג)

הִנִּיחַ בָּנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים,

הִשְׁבִּיחוּ גְּדוֹלִים אֶת הַנְּכָסִים,

הִשְׁבִּיחוּ לְאֶמְצַע.

אִם אָמְרוּ:

רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לָנוּ אַבָּא,

הֲרֵי אָנוּ עוֹשִׂים וְאוֹכְלִין,

הִשְׁבִּיחוּ לְעַצְמָן.

וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהִשְׁבִּיחָה אֶת הַנְּכָסִים,

הִשְׁבִּיחָה לְאֶמְצַע.

אִם אָמְרָה:

רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לִי בַּעְלִי,

הֲרֵי אֲנִי עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת,

הִשְׁבִּיחָה לְעַצְמָהּ:

(ד)

הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין,

שֶׁנָּפַל אֶחָד מֵהֶן לְאֻמָּנוּת,

נָפַל לְאֶמְצַע.

חָלָה וְנִתְרַפֵּא,

נִתְרַפֵּא מִשֶּׁל עַצְמוֹ.

הָאַחִין שֶׁעָשׂוּ מִקְצָתָן שׁוּשְׁבִינוּת בְּחַיֵּי הָאָב,

חָזְרָה שׁוּשְׁבִינוּת,

חָזְרָה לְאֶמְצַע;

שֶׁהַשּׁוּשְׁבִינוּת נִגְבֵּית בְּבֵית דִּין.

אֲבָל הַשּׁוֹלֵחַ לַחֲבֵרוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן,

אֵינָן נִגְבִּין בְּבֵית דִּין,

מִפְּנֵי שֶׁהֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים:

(ה)

הַשּׁוֹלֵחַ סִבְלוֹנוֹת לְבֵית חָמִיו,

שָׁלַח שָׁם מֵאָה מָנֶה,

וְאָכַל שָׁם סְעֻדַּת חָתָן, אֲפִלּוּ בְּדִינָר,

אֵינָן נִגְבִּין.

לֹא אָכַל שָׁם סְעֻדַּת חָתָן,

הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּין.

שָׁלַח סִבְלוֹנוֹת מְרֻבִּין שֶׁיַּחְזְרוּ עִמָּהּ לְבֵית בַּעְלָהּ,

הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּים;

סִבְלוֹנוֹת מֻעָטִין שֶׁתִּשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶן בְּבֵית אָבִיהָ,

אֵינָן נִגְבִּין:

(ו)

שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים,

וְשִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא,

מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת;

לֹא שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא,

אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת.

לֹא כָּתַב בָּהּ שְׁכִיב מְרַע,

הוּא אוֹמֵר: שְׁכִיב מְרַע הָיָה,

וְהֵן אוֹמְרִים: בָּרִיא הָיָה,

צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע,

דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:

(ז)

הַמְּחַלֵק נְכָסָיו עַל פִּיו,

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

אֶחָד בָּרִיא וְאֶחָד מְסֻכָּן,

נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת –

נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה;

וְשֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת –

אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה.

אָמְרוּ לוֹ:

מַעֲשֶׂה בְּאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל,

שֶׁהָיְתָה חוֹלָה, וְאָמְרָה:

תְּנוּ כְּבִינָתִי לְבִתִּי,

וְהִיא בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה,

וּמֵתָה,

וְקִיְּמוּ אֶת דְּבָרֶיהָ.

אָמַר לָהֶן:

בְּנֵי רוֹכֵל תִּקְבְּרֵם אִמָּן.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

בְּשַׁבָּת, דְּבָרָיו קַיָּמִין,

מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְתֹּב;

אֲבָל לֹא בְּחֹל.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:

בְּשַׁבָּת אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּחֹל.

כַּיּוֹצֵא בּוֹ, זָכִין לְקָטָן, וְאֵין זָכִין לְגָדוֹל,

[דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר];

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:

לְקָטָן אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר לְגָדוֹל:

(ח)

נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אָבִיו,

אוֹ עָלָיו וְעַל מוֹרִישָׁיו,

וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב,

יוֹרְשֵׁי הָאָב אוֹמְרִים:

הַבֵּן מֵת רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵת הָאָב;

בַּעֲלֵי הַחוֹב אוֹמְרִים:

הָאָב מֵת רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבֵּן,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים,

יַחֲלֹקוּ;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים,

נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן:

(ט)

נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִשְׁתּוֹ,

יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל אוֹמְרִים:

הָאִשָּׁה מֵתָה רִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבַּעַל;

יוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה אוֹמְרִים:

הַבַּעַל מֵת רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵתָה הָאִשָּׁה,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

יַחֲלֹקוּ.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:

נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן;

כְּתֻבָּה – בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל;

נְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְהַיּוֹצְאִין עִמָּהּ – בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב:

(י)

נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִמּוֹ,

אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁיַּחֲלֹקוּ.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא:

מוֹדֶה אֲנִי בָּזֶה שֶׁהַנְּכָסִים בְּחֶזְקָתָן.

אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי:

עַל הַחֲלוּקִין אָנו מִצְטַעֲרִין,

אֶלָּא שֶׁבָּאתָ לְחַלֵּק עָלֵינוּ אֶת הַשָּׁוִין:

נוסח הרמב"ם

(א) מי שמת, והניח בנים ובנות -

בזמן שהנכסים מרובין -

הבנים יירשו - והבנות ייזונו.

נכסים מועטים -

הבנות ייזונו - והבנים ישאלו על הפתחים.

אדמון אומר: בשביל שאני זכר, הפסדתי?

אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון.

(ב) הניח בנים, ובנות, וטומטום -

בזמן שהנכסים מרובין -

הזכרים דוחים אותו - אצל הנקבות.

נכסים מועטים -

הנקבות דוחות אותו - אצל הזכרים.

האומר:

אם ילדה אשתי זכר - יטול מנה,

ילדה זכר - נוטל מנה.

ואם נקבה - מאתים,

ילדה נקבה - נוטלת מאתים.

אם זכר מנה - ואם נקבה מאתים,

ילדה זכר ונקבה - הזכר נוטל מנה, והנקבה מאתים.

ילדה טומטום - אינו נוטל.

אם אמר: כל מה שתלד אשתי יטול - הרי זה נוטל.

ואם אין שם יורש, אלא הוא - יורש את הכל.

(ג) הניח בנים גדולים, וקטנים -

השביחו הגדולים את הנכסים - השביחו לאמצע.

אם אמרו: ראו מה שהניח לנו אבא,

הרי אנו עושין, ואוכלין - השביחו לעצמן.

וכן האישה, שהשביחה את הנכסים - השביחה לאמצע.

אם אמרה: ראו מה שהניח לי בעלי,

הרי אני עושה, ואוכלת - השביחה לעצמה.

(ד) האחים, והשותפין -

שנפל אחד מהם לאומנות - נפל לאמצע.

חלה, ונתרפא - נתרפא משל עצמו.

האחים - שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב,

חזרה שושבינות - חזרה לאמצע,

שהשושבינות נגבית בבית דין.

אבל השולח לחברו כדי יין, וכדי שמן -

אינן נגבין בבית דין - מפני שהן גמילות חסדים.

(ה) השולח סבלונות לבית חמיו -

שלח שם במאה מנה -

ואכל שם סעודת חתן, אפילו בדינר - אין נגבין.

לא אכל שם סעודת חתן - הרי אלו נגבין.

שלח סבלונות מרובים -

כדי שיבואו עימה לבית בעלה - הרי אלו נגבין.

סבלונות מועטין -

כדי שתשתמש בהן והיא בבית אביה - אינן נגבין.

(ו) שכיב מרע, שכתב נכסיו לאחרים -

שייר קרקע כל שהוא - מתנתו קיימת.

לא שייר קרקע כל שהוא - אין מתנתו קיימת.

לא כתב בה שכיב מרע -

והוא אומר: שכיב מרע הייתי,

והן אומרין: בריא היה,

צריך להביא ראיה - שהיה שכיב מרע,

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרין: המוציא מחברו - עליו הראיה.

(ז) המחלק נכסיו על פיו -

רבי אליעזר אומר: אחד בריא, ואחד מסוכן -

נכסים שיש להן אחריות - נקנין בכסף, ובשטר, ובחזקה,

ושאין להן אחריות - אינן נקנין אלא במשיכה.

אמרו לו: מעשה באימן של בני רוכל, שהיתה חולה,

ואמרה: תינתן כבינתי לבתי - והיא בשנים עשר מנה,

ומתה - וקיימו את דבריה.

אמר להם: בני רוכל - תקברם אימם.

וחכמים אומרין:

בשבת - דבריו קיימין, מפני שאינו יכול לכתוב,

אבל לא בחול.

רבי יהושע אומר: בשבת אמרו - קל וחומר בחול.

כיוצא בו -

זכין לקטן - ואין זכין לגדול.

רבי יהושע אומר: בקטן אמרו - קל וחומר בגדול.

(ח) נפל הבית -

עליו ועל אביו,

עליו ועל יורשיו,

עליו ועל מורישיו,

והיתה עליו - כתובת אישה, ובעלי חוב,

יורשי האב אומרין: הבן מת ראשון - ואחר כך מת האב,

ויורשי הבן אומרין: האב מת ראשון - ואחר כך מת הבן,

בית שמאי אומרין: יחלוקו.

בית הלל אומרין: הנכסים - בחזקתן.

(ט) נפל הבית, עליו ועל אשתו -

יורשי הבעל אומרין: האישה מתה ראשון - ואחר כך מת הבעל,

יורשי האישה אומרין: הבעל מת ראשון - ואחר כך מתה היא,

בית שמאי אומרין: יחלוקו,

ובית הלל אומרין:

הנכסים - בחזקתן,

וכתובה - בחזקת יורשי הבעל,

ונכסים הנכנסים והיוצאים עימה - בחזקת יורשי האב.

(י) נפל הבית, עליו ועל אימו -

אלו ואלו מודים - שיחלוקו.

אמר רבי עקיבה: מודה אני בזה - שהנכסים בחזקתן.

אמר לו בן עזאי: על החלוקין - אנו מצטערין,

אלא שבאת לחלוק עלינו - את השווין.

פירושים

משנה בבא בתרא, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב