משנה בבא בתרא ט ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק ט · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

האחין השותפין י שנפל אחד מהן לאומנות, נפל לאמצע.

חלה ונתרפא, נתרפא משל עצמו.

האחין שעשו מקצתן שושבינות יג בחיי האב, חזרה שושבינות, חזרה לאמצע, שהשושבינות נגבית בבית דין.

אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן, אינן נגבין בבית דין, מפני שהן גמילות חסדים.

נוסח הרמב"ם

האחים והשותפין שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו האחים שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה שושבינות חזרה לאמצע שהשושבינות נגבית בבית דין אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן אינן נגבין בבית דין מפני שהן גמילות חסדים.

פירוש הרמב"ם

אחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות כו': האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב כו': זו האומנות עבודת המלך היתה והוא שהוציא על עבדי המלך מן האמצע כדי שיבא לו ריוח מן המלך אותה התועלת לאמצע הואיל שבא התועלת ההיא בשביל מה שהוציא מן האמצע אבל אם עשה סחורה לעצמו או עשה מלאכה והרויח אותו הריוח הוא לו לבדו: וזה שאמרנו שיתרפא מנכסי עצמו לא מן האמצע הוא כשהוא סבב עליו אותו החולי בכוונה והוא שינהוג בעצמו במנהג שהוא ידוע אצל המון העם שהחולי יבא בסבתו בהכרח כגון שאכל המאכלות שהם מפורסמות ברעה והתמיד בהם או שעמד זמן רב לחום השמש או לקור כי דין זה כדין מי שפוצע בעצמו ובידו. ושושבינות הוא המתנות שנותנין קצת בני אדם לקצתם ממונם בעת הנשואין ואם נשא על דרך משל ראובן בתולה ויהיו אלה הנישואין באשתו שניה ונתן לו שמעון דינר בשעת אלו הנשואין כדי לעזרו בהוצאת חופתו ונשא שמעון אשה אחר כן חייב ראובן לתת לו מתנה כמו שנתן לו ואם לא נתן יכול שמעון לתבוע לראובן ויוציא ממנו הדינר ובלבד שיהיה שמעון נושא בתולה ותהיה האשה השניה לפי שראובן יכול לומר לו לא אעשה עמך אלא כדרך שעשית עמי ואם היה יעקב על דרך משל שנתן שושבינות בנשואי אדם אחד ואחר כך נשא יעקב אשה ובא לשם האיש ההוא ואכל ושתה ולא נתן מה שהיה ראוי לו לתת מן השושבינות ומת יעקב אותה השושבינות תחזור לאמצע בלי ספק ואם ראובן הוא ששלח השושבינות לאיש בחיי האב ולא הודיע שהוא שלח אותו משלו בלבד אלא שלח אותה מנכסי אביו סתם במקום אביו ואח"כ מת יעקב כמו שאמרנו כשתחזור השושבינות חזרה לאמצע ואולי פירש הוא או אביו כי זה הדבר הוא מתנה משל ראובן היה הדין שתחזור לראובן:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

שנפל אחד מהן לאומנות - לעבודת המלך. שכן מנהג המלך להעמיד מכל בתי העיר אדם אחד למוכס חדש אחד או שני חדשים:

נפל לאמצע - כל הריוח. מפני שמחמת אביהם באת לו. אבל אם מחמת עצמו, מפני חריפותו וחשיבותו וחכמתו נלקח לעבודת המלך יא, מה שהרויח הרויח לעצמו:

חלה ונתרפא - אם חלה באונס כלומר שלא פשע הוא בעצמו, מתרפא מן האמצע. אבל אם חלה מצנים פחים וכיוצא בהם יב, דכתיב בהו (משלי כב) שומר נפשו ירחק מהם, בהא אמרינן במתניתין דאינו מתרפא אלא משל עצמו:

שושבינות - דרך שושבינות נוטל יד סעודה ודורון לחופה ואוכל עמו, וזה חוזר ועושה כן לזה גם כן כשישא אשה. ואם שלח האב שושבינות בסתם על יד אחד מבניו וחזרה השושבינות אחר כך לאחר שמת האב, חזרה לאמצע טו, מפני שהיא כמלוה, שהרי נגבית בבית דין, שיכול המוליך שושבינות לחבירו לחזור ולתבוע ממנו בבית דין שיתן לו שושבינות כדרך שנתן לו. והוא שיהיו נשואי השני כנשואי הראשון, אם בתולה בתולה, ואם אלמנה אלמנה, ואם פרהסיא פרהסיא, ואם בצנעא בצנעא. שיכול השני לומר לראשון, איני עושה עמך אלא כדרך שעשית עמי:

אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן - בלא חופה. או אי נמי בחופה ואינו הולך לאכול עמו, אין זו שושבינות אלא מתנה, ואינה נגבית בב"ד:

פירוש תוספות יום טוב

האחין השותפין. כן הגירסא בכל הנוסחאות. וכתב נ"י האחין שהן שותפין שאם אין שותפות יחד בתפוסת הבית. או שותפין דעלמא שאינם אחין. אין שוים בדין זה. ומסתמא מקרו אחין שותפין כשעומדין יחד בלא חלוקה אפילו עד ג' דורות. כדאיתא בבראשית רבה אם תשקור לי ולניני ולנכדי (בראשית כא) עד כאן לאחין השותפין. עכ"ל. וכ"כ ב"י סימן קע"ז בשם תשובת הרמב"ן סימן כ"א דל"ג והשותפין דדין זה בשותפין אחין בלבד לפי שאנו רואין האחין כל זמן שלא חלקו תפוסת הבית כאילו כולן א' וכאילו האב היה קיים בנכסים שירשו מהאב. והם ובניהם מתפרנסים מתפוסת הבית. ע"כ. אבל הרא"ש העתיק האחין והשותפין וכ"כ הטור. אחין השותפין או שאר שותפין. והרמב"ם פרק ט' מהל' נחלות כתב אחד מן האחין שמינהו המלך וכו'. אם מחמת אביהן מינהו. כגון שהיה אביהם ידוע בדבר זה. ואמר נעמיד תחתיו בנו כדי לעשות חסד עם היתומים וכו'. וכתב מהר"ר ו א ל ק כהן בש"ע סימן קע"ז ) דלטעמיה לא שייך האי דינא בשאר שותפין עכ"ד. ואני אומר דאשתמיטתיה לשון הרמב"ם בסוף פרק ח' מהלכות שלוחין שכתב וז"ל. אחד מן האחין או מן השותפין. שנפל לאומנות המלך וכו'. הרי שבפירוש סובר דהוא הדין לשאר שותפין. ובכיוצא בזה מצאנו עוד להרמב"ם בלשון המשנה דסוף פרק קמא דשקלים. ויתר מקומות שכתבתי שם בס"ד. ולענין הטעם שכתב הרמב"ם מזה אינו קושיא כלל. דהרי בשאר שותפין [נמי] נוכל להטעים אם מחמת השותפים שרוצה המלך להתחסד עם אלו השותפים כגון שהיו ידועים בדבר זה:

נפל לאמצע. כתב הר"ב אבל אם מחמת עצמו מפני חריפותו וחשיבותו וחכמתו וכו' וכן פירש הרשב"ם. והפירוש לפירושו דדוקא כשפירשו בשעת לקיחה שמפני חריפותו וכו' לוקחים אותו. דאי לאו הכי אע"פ שהוא חריף אם המנהג להעמיד מכל בתי העיר וכו' השכר לאמצע. וכן מפורש בהדיא בגמרא אדתניא אם מחמת האחין לאחין. פריך פשיטא. ומשני לא צריכא דחריף טפי. מהו דתימא חורפיה גריס ליה קמ"ל:

חלה. פירש הר"ב מצנים פחים וכיוצא כהן. דכתיב בהו שומר נפשו וגו' אע"ג דבקרא לא כתיב אלא צנים פחים. נקט הר"ב כיוצא בהם מלשון הרמב"ם סוף פרק ח' מהלכות שלוחין. ובפירוש המשנה כתב כגון שאכל המאכלות שהם מפורסמות ברעה. והתמיד בהם. או שעמד זמן רב לחום השמש או לקור. וקור וחום היינו פירוש דצינים ופחים וכ"כ בחבורו שם. וכ"כ הרשב"ם והתוספות. וכתב נ"י פחים מלשון עד שיפוח היום (שיר ב). ומ"ש הר"ב שאם חלה באונס מתרפא מן האמצע. כתבו התוספות ולא דמי להא דתנן לעיל אין הקטנים ניזונים על הגדולים. דהכא הוי באקראי בעלמא. אבל התם לעולם כן הוי. שהקטנים מפסידין יותר מזונות. ע"כ:

שושבינות. רעי דוד מתרגמינן שושביני דדוד. הרשב"ם. וז"ל הרמב"ם ריש פ"ז מהל' זכייה המעות שמשלחין נקראים שושבינות. ואותם ששלחו המעות ואוכלין ושותין עם החתן נקראים שושבינים. ע"כ. וז"ש הר"ב נוטל סעודה וכו'. לשון הרשב"ם וענינו נושא סעודה וכו':

וחזרה השושבינות חזרה לאמצע. פירש הר"ב וחזרה השושבינות אח"כ. לאחר שמת האב. חזרה לאמצע. וז"ל הטור בא"ה סימן ס' חוזרת לכולם וחולקין בו בשוה כמו בשאר מלוות אביהם. ואינו צריך להחזיר הכל בנשואי הראשון שנושא. אלא ראשון ראשון שנושא. משלם חלקו המגיע לו. ע"כ. ולהרמב"ם בפירושו מיירי שהאב נשא אשה ובא לשם האיש ההוא ששלח לו השושבינות בסתם וכו'. ומת האב. אותו השושבינות תחזור לאמצע בלי ספק. ע"כ. ובחבורו סוף פ"ט מהל' נחלות יש לו דרך אחר:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(י) (על המשנה) האחין כו'. האחין שהן שותפין. שאם אין שותפות יחד בתפיסת הבית, או שותפין דעלמא שאינם אחים, אין שוין בדין זה, ומסתמא מקרי אחין שותפין כשעומדין יחד בלא חלוקה אפילו עד ג' דורות נ"י. אבל הרא"ש והטור גרסי והשותפין, דס"ל דה"ה בשאר שותפין. וכן הוא דעת הר"מ. ועתוי"ט::

(יא) (על הברטנורא) פירוש לפרושו, דדוקא כשפירשו בשעת לקיחתו שמפני חריפותו כו' לוקחים אותו. דאל"ה אע"פ שהוא חריף אם המנהג להעמיד מכל בתי העיר כו', השכר לאמצע. בגמרא:

(יב) (על הברטנורא) כגון שאכל המאכלות שהם מפורסמות ברעה והתמיד בהם או שעמד זמן רב לחום השמש או לקור. הר"מ. וחום היינו פחים. מלשון עד שיפוח היום. נ"י ועתוי"ט:

(יג) (על המשנה) שושבינות. רעה דוד מתרגמינן שושביני דדוד. ר"ש. וז"ל הר"מ, המעות שמשלחין נקראים שושבינות. ואותם ששלחו המעות ואוכלין ושותין עם החתן נקראים שושבינים:

(יד) (על הברטנורא) לשון הר"ש. וענינו נושא סעודה:

(טו) (על הברטנורא) וא"צ להחזיר הכל בנשואי הראשון, אלא משלם לכל אחד חלקו כשנושא. טור. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

האחין השותפים:    ביד שם פ"ט סימן ו' י"ג י"ד: ובטור ח"מ סימן קע"ז: הגהה וז"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו האחים והשותפים וכו' פי' האחין שהן שותפים וכן פי' זו ששנינו בבכורות האחין השותפין בזמן שחייבין בקולבון האחין שהן שותפים ובירושלמי מפ' שעד שלשה דורות הם שותפים בסתם לכל דבר ובגדולים ואוכלין ומתפרנסין מתפוסת הבית ביחד עסיקינן ואוקימנא בגמרא לאומנות המלך דוקא אבל לשאר אומניות לעצמו הוא ופי' הענין כגון שמחמת עושר הוא שמינוהו גבאי שכן דרך המלכים לעשות כן וכדאמרינן בבראשית רבה במלכות הרשעה הזו שהיא מכנסת עין רעה בממונו של אדם פלן עשיר נעבדיני' פוליטוס ואם אינו עשיר ומחמת ממונם של אחין הוא שמינוהו לאמצע הוא ובתוספתא תניא אם מחמת נכסים לאחים ע"כ. לאחין השותפים וגרסינן בתוספתא דאם יש בנים מרובין לאחד מאלו האחין ולאחר אין לו או שיש לזה נכסי מלוג מרובין ולאחר אין לו לעולם נזונין יחד בנכסים לאמצע וכן אמר שם עשו כלים לנשותיהן ולבניהם ובאין לחלוק הרי אלו לעצמן עשו כלים לעצמן מביאין לאמצע וחולקי' והיינו דאמרינן בפ"ק דב"ק האחים שחלקו מה שעליהם שמין מה שעל בניהן ונשותיהן אין שמין ופירשו בירושלמי דכלי רגל וכלי שבת מביאין לאמצע וחולקין פי' כי כלים אלו שהם יקרים אינם מוחלין ומיירי ודאי שיהיו כולם גדולים דאי גדולים וקטנים כבר אמרנו לעיל דאין הגדולים מתפרנסין על הקטנים אבל כשכולם גדולים מחלו אהדדי ואין מקפידין זה על זה משום דמרויחין בשותפותם שיש להם קול ומרבין להם בנדוניא לקול עשרם יותר משהי' כל אחד לבדו. אמר המחבר אם כל האחין בעלי אומנות ומרויחין ומביאין לבית הכל לאמצע אבל אם לאחד יש אומנות והוא מרויח לבדו ולא האחרים הוי שלו דומיא דמציאה שהיא שלו כדאיתא בירושלמי הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל: בפי' רעז"ל אבל אם מחמת עצמו מפני חריפותו וחשיבותו וכו' פי' שפירשו כן בשעת לקיחה וכדמוכח בגמרא כדפי' בתוספת יום טוב:

חלה:    פי' באונס הוא דמתרפא מן האמצע. אבל אם חלה בפשיעה דהיינו מצנים פחים דהיינו קור וחום דפחים הוי מלשון עד שיפוח היום יתרפא משל עצמו ואפילו נתרפא כבר מן האמצע יש לו לפרוע להם והכי משמע לישנא דתנן חלה ונתרפא וסברא היא כיון דלא מחלי מידי לכשפשע בה איהו. ומיהו קתני בתוספתא אמר רבן גמליאל בד"א ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה מתרפא מן האמצע כלומר ואפילו חלה בפשיעה וטעמא דמילתא משום דרפואה דאין לה קצבה כמזונות היא כדאיתא בכתובות וכבר פירשתי דמזונות נזונין מן האמצע וכתב הרמב"ן ז"ל דכיון דקיימא לן בכתובות כר"ג דחייב הבעל ברפואה כזו לאשתו ור"ג אזיל לטעמי' בהא משמע דבהא נמי הלכתא כותי' דאע"ג דאפשר לחלק אנן לא פלגינן עלי' מסברא דנפשין ודעת הרמב"ם ז"ל דדוקא כשאין רוצין לחלוק הוא דאמרינן הכי אבל אם רוצין לחלוק אע"פ שכבר חלה אין חלוקת שותפותם מעוכבת בשביל חליו וכיון שחלקו אינו מתרפא מן האמצע דקודם חלוקה הוא מטעם שאין מקפידין זה על זה אבל השתא ודאי מקפידין וכל זה נראה נכון בעיני האחרונים עכ"ל ז"ל. ועיין עוד בחדושי הרשב"א ז"ל:

האחין שעשו מקצתם שושבינות בחיי האב:    שושבינות בסתם אבל אם פירש האב בהדיא שהשושבינות תחזור לאותו הבן חוזרת לאותו הבן ואינה חוזרת לאמצע. וביד פ"ז דהלכות זכיי' ומתנה ובספ"ח דהלכות שלוחין ושותפים וכתוב בשלטי הגבורים כתב מימון ז"ל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן ופירות בשעת הנשואין אין גובין בב"ד שלא נאמרו דיני השושבינות אלא במעות בלבד והשיג עליו הראב"ד ז"ל וכן פי' הרשב"ם ז"ל במשנה אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בב"ד או ששלח לו שלא בשעת החופה ולא אכל עמו כדרך השושבינות אבל אם אכל עמו אין חילוק בין פירות למעות ע"כ. ומתוך דברי הטור [מובא בתוי"ט] ומגיד משנה משמע דפליג הרמב"ם ז"ל עם הראב"ד והרשב"ם ז"ל דהרמב"ם ז"ל [סובר] דווקא בשעת הנשואין והם ז"ל סוברים אפילו שלא בשעת הנשואין ע"ש ולכאורה נלע"ד דבתרתי פליגי דוק. כתב הרמב"ן ז"ל בפרשת כי תצא בפסוק ופרשו השמלה כי זאת לפנים בישראל מכניסין את החתן ואת הכלה לחופה ובודקי' אותן והעדים משמרין להם מבחוץ והם שהחכמים קורין להם שושבינים ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

האחין השותפין:    בתפוסת הבית, ויש אומרים דה"ה שותפין אחרים:

שנפל אחד מהן לאומנות:    בעבודת המלך, שיש בזה הרווחה:

נפל לאמצע:    הרווח לכל האחין, אם מחמת אביהן נבחר. ואם מחמת חכמתו וחשיבותו. הרוח שלו [קע"ז]:

חלה:    אחד מהאחין בהתעסקו בהשותפות חלה בפשיעה, מדהלך בקור וחום וכדומה:

נתרפא משל עצמו:    ודוקא ביש קצבה לרפואתו, אבל באין קצבה, או שחלה באונס אפילו יש קצבה, מתרפא מהאמצע. וכל זה במתעסק הוא לבד, או שנזונין בשותפות, אבל בב' לריעותא:

שמתעסקין כולן, ונזונין כ"א לעצמו., בכל גוונא מתרפא משלו [שם]:

האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב:    נוהגין ששולחין דורונות להחתן ביום הנשואין, וכשהוא חוזר ונושא, חוזר המקבל ושולח לו דורון, ואלו שלוחו דורונות כשהיו בבית אביהן כשאביהן היה חי, מנכסי אביהן. ולא דמי לנשאו בחיי אביהן [פ"ח מ"ז] דאמרינן דמתנה יהיב להן. התם להן נתן, והו"ל כנתן מתנה לאחר, אבל הכא הרי גם להמקבל השושבינות לא קבלה כמתנה דהרי נגבית בב"ד וכ"ש לבנים הנותנים השושבינות, רק יקרא הוא דעביד לבניו שיהיה נראה כאילו נתנו הם, וכה"ג אמרינן בפסחים האומר הריני שוחט הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים, דגם אחיו זכו עמו דרק לכבדו נתכוון:

חזרה לאמצע:    וכולן חולקין בו:

שהשושבינות נגבית בבית דין:    ולא נהגו עכשיו כן [אה"ע ס']:

אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן:    ביום החופה, רק שלא אכל שם, וכ"ש כששלח לו ביום אחר:

בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים

בבלי קמד ב  רמב"ם הלכות נחלות ט ו  שולחן ערוך חושן משפט קעז א בבלי קמד ב  רמב"ם הלכות נחלות ט יד  שולחן ערוך חושן משפט רפו ד בבלי קמה א  רמב"ם הלכות זכיה ומתנה ז ט  שולחן ערוך אבן העזר ס א