משנה בבא בתרא ט ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק ט · משנה ה | >>
השולח סבלונות לבית חמיו, שלח שם מאה מנה טז ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר, אינן נגבין.
לא אכל שם סעודת חתן, הרי אלו נגבין.
שלח סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה, הרי אלו נגבים.
סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה, אינן נגבין.
משנה מנוקדת
הַשּׁוֹלֵחַ סִבְלוֹנוֹת לְבֵית חָמִיו,
- שָׁלַח שָׁם מֵאָה מָנֶה,
- וְאָכַל שָׁם סְעֻדַּת חָתָן, אֲפִלּוּ בְּדִינָר,
- אֵינָן נִגְבִּין.
- לֹא אָכַל שָׁם סְעֻדַּת חָתָן,
- הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּין.
- וְאָכַל שָׁם סְעֻדַּת חָתָן, אֲפִלּוּ בְּדִינָר,
- שָׁלַח סִבְלוֹנוֹת מְרֻבִּין שֶׁיַּחְזְרוּ עִמָּהּ לְבֵית בַּעְלָהּ,
- הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּים;
- סִבְלוֹנוֹת מֻעָטִין שֶׁתִּשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶן בְּבֵית אָבִיהָ,
- אֵינָן נִגְבִּין:
נוסח הרמב"ם
השולח סבלונות לבית חמיו -
- שלח שם במאה מנה -
- ואכל שם סעודת חתן, אפילו בדינר - אין נגבין.
- לא אכל שם סעודת חתן - הרי אלו נגבין.
- שלח סבלונות מרובים -
- כדי שיבואו עימה לבית בעלה - הרי אלו נגבין.
- סבלונות מועטין -
- כדי שתשתמש בהן והיא בבית אביה - אינן נגבין.
- שלח שם במאה מנה -
פירוש הרמב"ם
סבלונות - משאות, וגזרתן מעניין "נושא סבל"(מלכים א ה, כט), שנושאין אותה מיד זה ליד זה.
ומה שאמר אפילו בדינר - אין רצונו לומר למעט אלא לדקדק, לפי שאם אכל פחות מדינר יגבה.
ופסק ההלכה, שכל מי שישלח יגבה בין מרובין בין מועטין, בין אכל בין שלא אכל, בין מת הוא בין מתה היא, או יחזור הכל מלבד מה שאכלו ושתו שאינו חוזר, ואם הדרא היא תחזיר אפילו המאכל והמשתה, ואפילו דמי הירק תשלם. וכל שכלה או אבד, דינו כדין המאכל והמשתה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
השולח סבלונות - מנהג חתנים למחרת הקידושין שולחין לבית הארוסה תבשיטים ומיני מגדנות וכדי יין וכדי שמן, ופעמים הולך החתן ואוכל שם:
אינן נגבין - אם מת הוא או מתה היא או שבא לגרשה. דמחמת חבת שמחת אכילה מחל. ודוקא שאכל בדינר, אבל אכל פחות מדינר לא מחל וגובה הסבלונות:
שלח סבלונות מרובים - ואפילו מועטים, אם פירש על מנת שיבואו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין. ואורחא דמלתא נקט, שדרך הסבלונות ששולחין כדי שיבואו לבית בעלה להיות מרובין, ואותן ששולחין כדי שתתקשט בהן בבית אביה דרכן להיות מועטין:
פירוש תוספות יום טוב
סבלונות. מפורש במשנה ו' פ"ב דקדושין:
שלח. שם ק' מנה. ובסתם דהא בסיפא מפליג במפרש. הרשב"ם:
אפילו בדינר. כתב הר"ב דוקא בדינר. גמרא. ועיין כיוצא בזה במשנה ח' פ"ח דפאה ופרק י' דכתובות [משנה ב']. ולב"ש בריש פרק קמא דקדושין:
ושכיב מרע שכתב וכו'. והוא הדין אם חילק על פיו בלא כתיבה שאמר נכסי לפלגני. כדתנן לקמן [דף קנ"ו] באמן של בני רוכל שמתה קיימו חכמים את דבריה. הרשב"ם. והכי נמי דייק לישנא דדברי שכיב מרע ככתובין וכו'. ב"י ריש סימן ר"ן:
ושייר קרקע כל שהוא. כתב הר"ב והוא שקנו מידו וכו'. ודוקא כשבא להקנות המתנה מחיים. ולא שמפרש. דמלתא דפשיטא הוא. ולא צריכא למימר שהיא מתנת בריא. אלא הכי קאמר דוקא כשנוכל לומר שבא להקנות המתנה מחיים דהיינו שהקנה בסתם ולא פירש לאחר מותו. והיינו דמסיים הר"ב וכתב אבל אם אמר יתנו וכו' לאחר מותו וכו' דתידוק מיניה הא סתמא במקנה מחיים הוא. וז"ל הרמב"ם בדין הזה בפרק ח' מהלכות זכייה. שכיב מרע שכתב כל נכסיו מתנה סתם וכו'. וכן בדין שכתב הר"ב לקמן שכ"מ שבא ליתן מתנה מחיים וכו'. כתב וז"ל אל תטעה בשכ"מ שכתב כל נכסיו ופי' שנתן הכל מעכשיו והקנה מחיים. שאין זה מתנת שכ"מ אלא כשאר מתנות הבריאים וכו':
לא שייר קרקע אין מתנתו קיימת. כלומר ואם עמד חוזר. והוא שכתב הר"ב ושכ"מ שבא ליתן מחיים וכו'. ופירשתיו לעיל בשם הרמב"ם. וטעמא דחוזר פירש הר"ב במשנה ז' פרק ג' דפאה דלא שביק איניש נפשיה ערטלאי כו' ונ"ל שמה שכתב הר"ב בסוף הדבור על ומצוה מחמת מיתה וכו' ואם מת קנה וכו' חוזר גם על זה הדין דשכיב מרע שבא ליתן מתנה מחיים וכו' דהא דינא הכי הוא כדתנן במשנה דלקמן:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(טז) (על המשנה) שלח כו'. ובסתם. דהא בסיפא מפליג במפרש. ר"ש:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
סבלונות: משאות וגזרתן מענין נושא סבל שנושאין אותן מיד זה ליד זה. הרמב"ם ז"ל:
שלח שם מאה מנה: בסתם דהא בסיפא מפליג במפרש רשב"ם ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דהא דתנן בשולח סבלונות לבית חמיו לאו דוקא דהה"נ בשולח אבי הכלה להחתן אלא אורחא דמילתא נקט דאורחא דחתן לשלוח לכלתו ולא לשלוח הכלה לבית החתן ולפיכך תנן לה בכל דוכתא בשולח לבית חמיו כי הא וההיא דבפ' האומנים הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו ע"כ. וכתוב בנמוקי יוסף אמר המחבר פי' לאחר קדושין דבלא קדושין ודאי לא מחיל כלום ואפילו אכל שם ואע"ג דאיכא שדוכין כיון דמצי למיהדר בהו ולהכי נקט בית חמיו הריטב"א ז"ל. ופי' דלאו בכל סבלונות קאמרינן דאם הם סבלונות מרובין כלומר דברים המתקיימין זמן מרובה כגון כלי כסף וכלי זהב אע"ג שהיו מועטין מרובין מיקרו דאילו במאכל ובמשתה אע"פ שהיו מרובין מועטין מיקרו כיון דלא מתקיימי אלא זמן מועט וראיה לדבר שהרי בגמרא מייתי ההוא דשלח לבית חמיו מאה קרונות של כדי יין וכדי שמן וכלי כסף וכלי זהב וכלי מילת ורכב בשמחתו ועמד על פתח בית תמיו והוציאו לו כוס של חמין ושתה ומת ואמרו חכמים שסבלונות שעשויין ליבלות אין נגבין משמע דאע"פ שהיו סבלונות מרובין כיון דאין מתקיימין אלא זמן מועט מועטין מיקרו. אמר המחבר כתב הרב רבינו יונה ז"ל דמעות דין עשויין ליבלות יש להם דלהוצאה ניתנו ופירשו המפרשים ז"ל דה"ה מלבושים וקשורי פשתן וכיוצא בזה נקרא עשוי ליבלות ואינם נגבין כיון שאכל שם והני נינהו דתני במתניתין סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אבי' אינם נגבין ומסתברא דאם שלח שלשה או ד' זוגות מלבושים שאין דרך כלל לבלותן בבית אביה דודאי יש לאלו דין סבלונות מרובין ונגבין וכן כתב הר"י ז"ל. והא דתנן מאה מנה ואכל שם אפילו בדינר אין נגבין איירי או בדבר מאכל או בתכשיטין מועטין שערכם מרובה כן דעת תלמיד עכ"ל ז"ל. וז"ל הר"ן ז"ל שהובא שם בטור א"ה סימן נ' שלח סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה וכו' ארישא קאי לומר דכי תנן אם אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אינם נגבין דוקא במועטין אבל מרובים נגבין ומרובין ומועטין לאו דוקא אלא מתקיימין קרי מרובין אע"פ שהן מועטין לפי שהן עומדין ברבויין ונגבין ואע"פ שאכל. שאין מתקיימין קרי מועטין לפי שהן מתמעטין והולכין וכיון שאכל אינם נגבין ע"כ והביא ראי' לדבר. ובגמרא אמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא אמר רב הונא ברי' דרב יהושע שכשהיא חזרה בו חוזרת הכל ואפילו המאכל והמשקה ושמין להם דמי בשר בזול דהיינו כל זוזא דהיינו ששה מעין בד' מעין משום דמצו למימר אילו היינו יודעים שסופנו להחזיר לא היינו אוכלים כ"כ מאכל ומשתה ביוקר אלא א"כ היינו מוצאים בזול. עוד גרסינן בגמרא אכל תנן שתה מאי הוא תנן שלוחו מאי שם תנן שגרו לו לחתן לתוך ביתו מאי ואפשיטא הבעיא דשתה מאי מההוא עובדא דכתיבנא לעיל שהוציאו לו כוס של חמין ושתה ומת דש"מ אפילו שתה אבל שגרו לו או שאכל שלוחו לא אפשיטו ולית לן בה אלא מאי דתנן במתניתין כשאכל הוא דוקא אז הוא דמחיל וכן בבית דוקא או בפתח בית חמיו כדאיתא בגמרא אבל שגרו לו לא מחל. וביד פ' ששי דהלכות זכייה ומתנה סימן כ"א עד סוף הפרק ובטור א"ה סימן ו':
תפארת ישראל
יכין
השולח סבלונות לבית חמיו: ששלח החתן מתנות לכלתו אחר שקידשה:
שלח שם מאה מנה: בסתם, שלא פירש שתביאן עמה כשישאנה:
ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר: ואח"כ מת א' מהן, או שחזר בו הוא:
אינן נגבין: ודוקא באכל בדינר הא פחות לא:
שלח סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה: ר"ל אם פירש כן בדבריו, ואורחא דמלתא נקט, דבסבלונות מרובין רגיל לפרש שתביאן אליו, וה"ה בסבלונות מועטין, ואמר כן:
הרי אלו נגבין: (כשלא אכל) [אף כשאכל] בבית חמיו:
סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה אינן נגבין: אף שלא אכל שם. וקיי"ל [אה"ע נ'], דבין ששלח סבלונות מרובין או מועטין, בין אכל אצל חמיו או לא, אם מת א' או שחזר בו האיש, תחזיר הכל, חוץ מהמאכל או משתה או מעות שנתן לה, או כלים ששלח ובלו ואבדו. וי"א דבלא אכל שם בדינר, אז אפילו מאכל ומשתה ששלח, חייב חמיו לשלם. אבל בחזרה היא, או שחזר בו חמיו, מחזרת הכל, ואפילו המאכלים משלמת דמיהן בזול, דהיינו ב' שלישי דמיהן, וכ"כ מה שהפסידה לו שישלם לשדכנים וחזנים ושמשים כנהוג, צריכים לשלם לו. וכל זה בחזרו בהן לאחר שנתקדשה, אבל בחזרו בהן לאתר שידוכין בכל גוונא משלמת הכל, וי"ח [עיי' ב"ש שם]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת