יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: תוספות | רשב"ם | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: יד רמ"ה | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קלט עמוד ב[עריכה]


א. מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובים הבנים יירשו והבנות יזונו הנכסים ממועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון. הא דקתני הכא הבנים יירשו, בירושה דאורייתא קאי, דאע"ג דמדאורייתא אין לבנות במקום בנים כלום, תקינו להן רבנן לבנות לאיתזוני מנכסי דאבוהון עד דתלקחן לגוברין או עד דיבגרן, ומתנאי כתובה נינהי, לא כתב לה בנן נוקבן די תהויין ליך מנאי תהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסיי עד דתלקחן לגוברין חייב שהוא תנאי ב"ד. ודוקא בבנות דאתיאן מכח קידושין וכתובה, אבל בנות דלא אתייאן מכח קידושין וכתובה לית ליהי מזוני. חדא דמתני' דבנן נוקבן דתני עלה שהוא תנאי ב"ד בבנות דאתיאן מכח כתובה וקידושין משמע, ובכמה דוכתי אמרינן דמזונות בבנות מתנאי כתובה נינהי. ועוד דבהדיא איבעיא לן בפ' נערה שנתפתתה (כתובות נג,ב) גבי בת יבמה ובת שנייה ובת ארוסה ובת אנוסה יש להן מזונות או אין להן מזונות, ועלו בתיקו, הילכך לית להי מזוני.

ומסקאנא כל שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגרו הבנות הן הן מרובין, פחות מכאן הן הן מועטין. ואידי ואידי יהבינן מיניהו מזונות לבנות עד שיבגרו, והשאר לבנים, אי מספיק להו מספיק, ואי נפיש טפי שקלי ליה, דהא מדאורייתא כולהו דבנים נינהו. והיינו דקתני הבנים יירשו, דמשמע בין מעט בין הרבה, דכי קא זכו מכח ירושה קא זכו. ואי אפילו לית בהו אלא כדי מזונות, הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים, דבנות כבעלי חובות נינהו ואין ליורש במקום בעל חוב כלום. ואדמון סבר בשביל שאני זכר הפסדתי, וראוי אני לירש בנכסים מרובים ואף על גב דנפישי טובא מכדי מזונות אלו ואלו, הפסדתי בנכסים מועטין, אלא דין לבנות שיזונו עם הבנים בנכסים ממועטין בשוה. ואע"ג דאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון, לית הלכתא כותיה, דסוגיא דגמרא כתנא קמא אזיל כדבעינן למימר קמן (קמ,א סי' טז). ודוקא במקרקעי, אבל היכא דאתו לאיתזוני ממטלטלי עבדינן כאדמון, כדבעינן למימר קמן (שם).

וכי תימא כיון דלא שנא במרובין ולא שנא במועטין מוציאין לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים, (לימא) [למה] ליה לתנא למתני תרי בבי ולפלוגי בין מרובין למועטין, לפסוק וליתני הכי, מי שמת והניח בנים ובנות מוציאין מנכסיו מזונות לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים. וכי תימא היינו טעמא דקתני תרי בבי לאשמועינן דבזמן שהנכסים מרובין זכו הבנים בחלקן, ואם נתמעטו לית להו לבנות אחריותא אבנים למלויי להו מזוני מחולקא דבנים עד שיבגרו, אבל בנכסים מועטים כולהו נכסי בחזקת בנות קיימי ואם נתמעטו יתר מכאן ועמדו על כדי מזונות הבנות בלבד כולהו דבנות הוו. לא ס"ד, חדא דעל כרחיך לא שנא בנכסים מרובין ול"ש בנכסים מועטין, היכא דאיכא יתר מכדי מזונות הבנות, ההוא טופיאנא דבנים הוי ובחזקתיהו קאי, ואם כן מאי שנא דכי נפיש ההוא טופייאנא דלית להו לבנות אחריותא עילויה ומאי שנא דכי לא נפיש דאית להי אחריותא עילויה. ועוד הא בהדיא אמרי' בגמרא דאפי' היו מועטין דלית בהו אלא כדי מזונות הבנות בלבד ואח"כ נתרבו, ההוא טופיאנא דבנים הוי, אלמא אפי' לית בהו אלא כדי מזונות הבנות בחזקת בנים קיימי ואם נתרבו לבנים נתרבו. וכ"ש דאי הוי בהו טופיאנא מעיקרא דההוא טופיאנא ודאי בחזקת בנים קאי ולית להו לבנות אחריותא עילויהי אלא לפי חלקן כדבענן לברורי לקמן.

אלא על כרחיך ל"ש במרובין ול"ש מועטין כל היכא דהוו בהו טופיאנא מעיקרא על כדי מזונות הבנות, ההוא טופיאנא דבנים הוי, ולית להו לבנות אחריותא עילויה אלא לפי חלקן. ואכתי הדר קושין לדוכתיה למא לי למתנא תרי בבי.

וכי תימא דילמא כי קתני תרי בבי לא משום דשאנו בדינא מהדדי אלא משום פלוגתא דאדמון דבעי לאפלוגיה אבבא דמועטין, הילכך אשמעינן בבא דמרובין דמודו ביה כולהו באנפי נפשיה והדר אשמעינן פלוגתא דרבנן ואדמון בנכסים ממועטין. לא ס"ד, דאי ס"ד לא שאנו בדינא מהדדי, הא דאיבעיא לן בגמרא (להלן בבא בתרא קמ,א) גבי בע"ח וחבריו מהו שימעטו בנכסים, למאי הלכתא קא מיבעיא לן, אי לדינא דבנות בהדי בעל חוב, פשיטא דבע"ח קודם, אלא לאו בדינא דבנות בהדי בנים, ואי לאו דשאנו דיניהו בין מרובין למועטין לא קא מיבעיא לן*. ועוד אי ס"ד בין במרובין בין במועטין אליבא דרבנן חד דינא הוא דמוציאין מהן כדי מזונות הבנות עד שיבגרו והשאר לבנים, ואליבא דאדמון כמא דלא בגרן בנות כולהו מיתזני בהדי הדדי, מאי איכא בין ר"ג ורבנן, דהא לר"ג דאמר כל שיזונו מהן אלו ואלו עד י"ב חדש בין הן מרובין ואינך מועטין בין מרובין בין מועטין לאדמון כולהו כהדדי מיתזני ולרבנן מוציאין להן מזונות לבנות עד שיבגורו והשאר לבנים.

אלא משום דשאני דינא דמרובין מדינא דמועטין, דאלו מרובין שבקינן להו לנכסי בידא דבנים או בידא דאפטרופא דידהו, וכי מיתזנן בנות מתותי ידא דבנים הוא דמתזנן על יד על יד. ואלו מועטין מוציאין מהן כדי הראוי למזונות הבנות עד שיבגורו ומוקמינן ליה לבנות בידא דשליש, והשאר לבנים. דוקא נמי דהאי דינא דמוציאין להם מזונות לבנות עד שיבגורו לא איתמר בגמרא אלא גבי מועטין. תדע מדמתמהינן מעיקרא ואי ליכא כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגורו שקלן ליה בנות כולהו, ופרקינן מוציאין להם מזונות לבנות עד שיבגורו והשאר לבנים, ואי ס"ד במרובין נמי (דמי) הכין דינא, אמאי איכפל לאשמעינן האי דינא במועטין, הוה ליה לאשמעינן דדינא דמועטין כדינא דמרובין (נמי) דמי. אי נמי לישמעינן דל"ש מרובין ול"ש מועטין מוציאין להם מזונות לבנות עד שיבגורו והשאר לבנים. אלא מדלא איכפל לאשמעינן האי דינא אלא גבי מועטין שמע מינה דבמרובין דינא לאו הכין. תדע נמי מדאמרי' לקמן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו, דמשמע וכל שכן במרובין דבחזקתיהו קיימי, ואי ס"ד לא שנא מרובין ולא שנא מועטין חד דינא נינהו דמוציאין מהן מזונות לבנות עד שיבגורו והשאר לבנים, מאי שנא מרובין דפשיטא לן טפי ממועטין. אלא משום דגבי מרובין כיון דכלהו בחזקת בנים קיימי ואין מוציאין מהן לבנות אלא על יד על יד פשיטא לן טפי דמה שמכרו מכרו, וגבי מועטין דמוציאין אצטריך לאשמעינן רבותא.

וכי תימא ומאי שנא מרובין דמוקמינן להו לכולהו בידא דבנים ומיתזנן מיניהו בנות על יד על יד, ומ"ש מועטין דלא מוקמינן להו בידא דבנים. משום דבמרובין כיון דאית בהו כדי שיזונו מהן אלו ואלו לא חיישינן דילמא שמטי בנים ואכלי להו למזונות הבנות. וכי תימא אטו בעותרא תליא מילתא, אדרבא בהימנותא תליא מילתא, אפי"ה היכא דאיכא כפנא ועניותא תקיף יצרא דגניבה וגזילה טפי דכתיב (משלי ל,ט) פן איורש וגנבתי כו', וכתיב (שם ו,ל) לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, וכתיב נמי (שם כח,כא) ועל פת לחם יפשע גבר.

ולרבן גמליאל דאמר כל שיזונו מהן אלו ואלו שנים עשר חדש הן הן מרובין, לית לית האי חששא, וקסבר דכי פליגי רבנן עליה דאדמון במועטין שאין בהן כדי שיזונו מהן אלו ואלו שנים עשר חדש, דאי מיתזני בהדדי קא מיתזנן בנות בתוך י"ב חדש, ואמטול הכי מוציאין להם מזונות לבנות עד שנים עשר חדש, דאדהכי והכי איפשר דמתרמי מאן דזאין להי. דאדמון סבר בשביל שאני זכר הפסדתי, אלא אפילו במועטין כה"ג נמי כולהו כהדדי מיתזני. אבל שיש בהן כדי שיזונו מהן אלו ואלו עד י"ב חדש, אפי' רבנן מודו דכמה דלית בהו יתר מדמה שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגורו כהדדי מתזני. ר"ג לטעמיה דאמר רואה אני את דברי אדמון דלית ליה הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים, ואמטול הכי ס"ל דביתר משנים עשר חדש מודו ליה רבנן לאדמון. וקי"ל כרבנן דפליגי עליה דאדמון:

טו. הרי אמרו מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים ירשו והבנות יזונו הנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים, וכמה הן מרובין דאית להו לבנים נמי חולקא בגויהו. אמר רב יהודה אמר רב כל שיזונו מהן אלו ואלו י"ב חדש. כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי זו דברי רבן גמליאל ברבי אבל חכ"א כדי שיזונו מהם אלו ואלו עד שיבגרו. כלומר עד שיבגרו הבנות. איתמר נמי כי אתא רבין אר"י ואמרי לה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגורו הן הן מרובין. ואינך דלית בהו כי האי שיעורא אינון מועטין.


דף קמ עמוד א[עריכה]


ומתמהינן עלה ואי ליכא לאלו ואלו עד שיבגורו הבנות שקלן להו בנות כולהו. אמר רבא מוציאין להן מזונות לבנות עד שיבגורו והשאר לבנים. ומסתברא דכי מפקינן מיניהו כדי מזונות הבנות עד שיבגורו, מוקמינן ליה בידא דשליש ומזבין מיניה אפומא דבי דינא, דשיימו ליה אחת לששה חדשים אדעתא דפרע ליה לוקח לשליש אחת לשלשים יום, ושליש מפרנס לה לבנות מיניה בכל יומא. ואי מטו לעונת פעוטות בחורפא וחזיאן למיתב להי מזוני אחת לשלשים יום יהיב להי אחת לשלשים יום, מידי דהוה אמזונות האשה. ובין כך ובין כך יהבינן ליה מיד לבנים או לאפטרופוס דידהו. ומדאיכפל גמרא לאשמועינן האי דינא דמוציאין להן מזונות לבנות עד שיבגורו בנכסים ממועטין, ש"מ דבמרובין דינא לאו הכין, אלא שבקינן להו לכולהו בידא דבנים, או בידא דאפטרופא דידהו, ובנות מיתזנן מיניהו אפומא דבי דינא על יד על יד אחת לשלשים יום, כדאמרינן לעיל גבי מועטין.

ואפי' גבי מועטין נמי, ואע"ג דמפקינן להי לבנות מזונות עד שיבגורו, אי מינסבא חד מיניהו מקמי דתבגר אי נמי מתה, מאי דפייש ממזוני דידה יהבינן ליה לאלתר לבנים, דנכסי בחזקת בנים קיימי ובנות בעלי חובות נינהי לאיתזוני עד דתנסבן או עד דתבגרן, והוא הדין עד דיתארסן, וכל היכא דמטי חד מהני זימני מקמי חבריה לית להי ולא מידי. והוא הדין היכא דמיתן להי ביני ביני, דמזוני תקינו להי רבנן, ממונא למיתב לאחריני לא תקינו להי רבנן. וגבי תנאי כתובה נמי מזוני משמע ותו לא, דתנן (כתובות נב,ב) בנן נוקבן דיהויין ליך מנאי אינון יהויין יתבן בביתי ומיזנן מנכסי עד דתלקחן לגוברין חייב שהוא תנאי ב"ד.

וכי תימא א"כ מאי שנא דשעירו רבנן שיעור מזונות הבנות בין בנכסים מרובין בין בנכסים מועטין דמפקינן מיניהו מזונות לבנות עד שיבגורו, וליחוש דילמא מתארסן מקמי הכי ופקען, ומאי שנא דמשערינן בבגרות ולא משערינן באירוסין. שתי תשובות בדבר. חדא, דאירוסין דבדידהי קימא לאחרונהי כל היכא דבעאן ליכא לשעורי בהו, דאי בדידהי קיימא מציאן למימר אנן הני עשרין שנין לא מתארסינן כי היכי דליפוק להי מזונות טובא, ואלו בגרות כי מטי זימניה לאו בדידהי קיימי לאחוריה, הילכך בגרות עדיף לשעורי ביה. ועוד דבגרות ידיע זימניה לרובא דנשי, דרוב נשים מכי מטיין שתים עשרה שנים ויום אחד מתיאן שתי שערות, כדרבא דאמר בפרק יוצא דופן (נדה מו,א) קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין, ומכי מטו להי ששה חדשים לבתר דמתיאן שתי שערות הויאן בוגרות, דהא אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. ואע"ג דנערות גופה [ליכא] למיקם עלה דמילתא מעיקרא, דאיכא דמתיא שתי שערות משתים עשרה שנה ויום אחד, ואיכא דמתאחרא טפי טובא, מיהו הכא לענין מזונות כיון דלא איפשר סמכינן אחזקיה דרבא ומשערינן ברובא דנשי, ומפקינן להי מזונות לבנות כשיעור מאי דחזי לה לכל חדא מיניהי מההוא יומא עד דמטיא לתרתי סרי שני ושיתא ירחי וחד יומא ומנחינן ליה בידא דשליש, ושארא יהבינן ליה מיד לבנים כדפרישנא.

אלא מיהו הני מילי במקרקעי דמתזנן בנות מיניהו בתנאי ב"ד, אבל במטלטלי כיון דבתקנתא דרבנן בתראי הוא דמתזנן, דיין לבנות שיזונו עם הבנים בשוה, דלא תקינו להי רבנן אלא למהוי כבנים, אבל למהוי יתר מבנים למשקל הכל לא הילכך היכא דאתו לאיתזוני מטלטלי, בזמן שהן מרובין הבנים יירשו והבנות יזונו, ובזמן שהן מועטין אלו ואלו ניזונין מהן בשוה ולית ליה לחד מיניהו למשקל מיניהו טפי מחבריה:

טז. ושמעינן מינה דלית הלכתא כאדמון, דהא רב ושמואל ורבי יוחנן כולהו טרחי לפרושי טעמי דתנא קמא ומסקי שמעתא אליביה. ודוקא מקרקעי, אבל במטלטלי עבדינן כאדמון:

יז. פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן היורשין מועטין ונתרבו מאי. כלומר, היכא דשבק נכסים מרובין ונתמעטו לאחר מיתה, ואין בהן כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגורו, לא אמרינן כיון דבנים יורשין ובנות בעלי חובות למשקל מזוני, אחריותא דמזונות דבנות אכולהו נכסי קאי, ואי אמעוט נכסי ליורשין אמעוט וכמועטין מעיקרא דמו, אלא כבר זכו בהן היורשין משעת מיתה זכייה גמורה ליטול מהן חלקן מיד ולמיתב להו מזונות לבנות משארא על יד על יד, ולית להי לבנות אחריותא אחולקא דיורשין כלל, דמשעת מיתת האב זכו ביה זכייה גמורה מכח ירושה, ומאי דמשתעבד להי לבנות בשעת מיתת האב בתקנתא דרבנן למזוני משתעבד, ומאי דלא משתעבד להי בשעת מיתה תו לא משתעבד, דמעיקרא כי אתקון הכי איתקון, הילכך כי אמעוט בתר הכי לכולהו אימעוט, לכל חד וחד לפום מטו מנתיה. והאי דנקט כבר זכו בהן היורשין דמשמע בכולהו, מילתא אגב אורחיה קמ"ל דאפילו לבתר דאימעוט נמי חולקא דבנות בידא דיורשין ומוקמינן ליה כדמעיקרא, דכיון דמעיקרא זכו בהו יורשין למידן בהו דינא דמרובין השתא נמי דאימעוט כי דינא דמרובין דיינינן בהו.

והוא הדין נמי במועטין ונתמעטו טפי, כגון דהוה בהו מעיקרא טפי מכדי מזונות הבנות עד שיבגורו, מיהו לא הוה בהו כדי שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגורו, ונתמעטו ועמדו על כדי מזונות הבנות בלבד, דלא אמרינן כולהו דבנות נינהו, אלא לכולהו אמעוט, לכל חד וחד לפום מטו מנתיה, מהאי טעמא דזכו היורשין בחלקן משעת מיתת האב זכייה גמורה. והאי דאיירי במרובין ונתמעטו משום דפסיקא ליה דזכו בהן היורשין, דאלו מועטין ונתמעטו לא פסיקא ליה, משום דאיכא מועטין דלית להו ליורשין חולקא בגויהו כלל, כגון דלית בהו אלא כדי מזונות הבנות, דקים לן הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים. ואפילו היכא דאית בהו יתר מכדי מזונות הבנות נמי לא שייך לאשמועינן אלא חדא, דכי אמעוט לכולהו אמעוט, דאלו לאוקומינהו לכולהו בידא דבנות ליכא למימר, דהא מעיקרא מועטין הוו ולא הוה מוקמינן להו מדינא בידא דבנים. להכי נקט מרובין ונתמעטו דפסיקא ליה ושייך ביה לאשמועינן תרתי.

כי תבעי לך מועטין ונתרבו מקמי דסיימוה בי דינא לחולקא דבנות מאי, מי אמרינן כי היכי דמרובין ונתמעטו כבר זכו היורשין בחלקת זכייה גמורה ולית להי לבנות אחריותא עילויה, כך מועטין ונתרבו כבר זכו הבנות בחלקן זכייה גמורה, דהא מדינא נמי מוציאין להן מזונות לבנות עד שיבגורו ולא שבקינן ליה בידא דבנים, ומאי דאתרבי בחולקייהו לדידהי אתרבי לארווחי להי במזוניה, ולית להו לבנים זכותא בגויה אלא במה דאית להו בעיקר חולקא דבנות מעיקרא. או דילמא לא דמי חולקא דבנים לחולקא דבנות, דאלו חולקא דבנים זכו ביה מדאורייתא מכח ירושה זכייה גמורה ואלו חולקא דבנות לא זכו ביה אלא בתקנתא דרבנן, וכמה דלא קיימוה בי דינא לחולקא דבנות בחזקת יורשין קאי ואי אתרבי ליורשין אתרבי, מאי.

תא שמע דאמר רב אשי א"ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו. כלומר לא מבעיא בנכסים מרובין דכיון דמדינא מוקמינן להו בידא דבנים ולית להי לבנות למשקל מיניהו מזוני אלא על יד על יד, דכמה דלא מטא זימניהו למגבא כי מזבני יתמי ממונא דנפשיהו קא מזבני, אלא אפילו בנכסים מועטין דמשתעבדי למזונות הבנות לאפוקי מעיקרא מידא דבנים מה שמכרו מכרו ולא מצי בנות למטרף לקוחות, דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין מפני תיקון העולם, שמע מינה דאפילו בנכסים מועטין נכסי בחזקת יתמי קיימי, הילכך אי איתרבו לדידהו אתרבו. ודוקא דאתרבו מקמי דלישימוה בי דינא לחולקא דבנות, אבל אי אתרבו בתר הכי, לאו ליורשין אתרבו, דכיון דכי מכרו מכרן בטל, דהא קדמו ומכרו קאמרינן, לאו בחזקתייהו קיימי, וכי אתרבו לכולהו אתרבו כל חד וחד לפום מטו מנתיה.

הדין הוא סברא דילן בהאי דינא ובפירושא דהאי שמעתא. וחזינן מקצת רבואתא דסבירא להו דכי פשיטא לן גבי מרובין ונתמעטו דכבר זכו בהן היורשין, למימרא דכי אימעוט לבנות אימעוט ושקלי יורשין חולקייהו כמא דהוה מטי להו מעיקרא מקמי דאמעוט, ואי פייש מידי הוי לבנות ואי לא לא. והאי סברא לא דייקי גבן כלל, דהני יורשין במאי זכו, אי בכולהו נכסי, אע"ג דלא אמעוט נמי לא ליתיב להי מזוני לבנות כלל, ואי בחולקייהו הוא דזכו, אמאי אית להו אחריות אחולקא דבנות, הא לא אשכחן זכיה באחריות אלא לבעל חוב וכיוצא בו, והכא אדרבא איפכא מסתברא, דכיון דבנים מכח ירושה קא אתו ובנות בתקנתא דרבנן קאתו, ולא עוד אלא דלית להי מידי אלא משעת גבייה ועל יד על יד, הוו להו בנים יורשים ובנות בעלי חובות, ואחריותא דבעל חוב אכולהו נכסי רמיא, ואי אימעוט נכסי ליורשין אימעוט. אלא מחוורתא כדפרשינן מעיקרא:

יח. מיהא נמי שמעינן דלית הילכתא כאדמון. ושמעינן נמי דיתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו, ולא מצו בנות לאפוקינהו מלקוחות. ודוקא למזוני. אבל לפרנסה מוציאין. ומסתברא דאפי' למזוני נמי דוקא דמכרו קודם חלוקה, אבל לאחר חלוקה, דאפיקו להו בי דינא לדינא מנכסי כדי מזונותיהן עד שיבגורו, לא. הא למה זה דומה למלוה על פה שקדם וגבה וחזר הלוה ומכר בנכסים לאחר שגבה דאין מכירתו מכירה. דיקא נמי דקאמר שקדמו ומכרו ולא קאמר יתומים שמכרו. ואפילו קודם חלוקה נמי דוקא למזונות, אבל לפרנסה לא שנא בנכסים מרובין ולא שנא במועטין, לכי מטי זמן נישואין מוציאין לפי חשבון הראוי להם לפרנסה, כדאמרינן התם (כתובות סט,א) האחים ששעבדו מהו ואסיקנא בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות.

ואתמר בתשובה לרבינו האיי גאון ז"ל דהא דאמרינן מה שמכרו מכרו, לאו דמפסדי בנות לגמרי, אלא בזוזי הוא דמשלמי להו יורשין, דברשותא דידהו קיימי לסלוקינהו בזוזי. ומסתברא כותיה, דאי לא תימא הכי, מה הועילו חכמים בתקנתן. ועוד אי לא מחייבית לאהדורי זוזי, אדאשמעינן מכרו לישמעינן נתנו. אלא מדלא אשמעינן אלא מכרו, שמע מינה דוקא מכרו, דאפשר דמהדרי להו זוזי לבי דינא, ואי נמי אכלונהו וליתינהו דליהדרינהו בשעת אכילה הוא דגזלי להו, אבל נתנו דמעיקרא איכא פסידא לבנות לא. ואפילו מכרו נמי, דוקא שקדמו ומכרו מקמי דידעי בהו בי דינא, אבל אי ידעי בהו בי דינא מקמי מכירה מיחייבי לממנעינהו עד דמפקינן מינייהו חולקא דבנות, ואי לא ציית משמתינן להו. וכן הדעת נוטה:


דף קמ עמוד ב[עריכה]


יט. איבעיא להו בעל חוב מהו שימעט בנכסים בת אשתו מהו שתמעט בנכסים אלמנה ובת איזה מהם קודמת. והכי פי' דהני בעיי, בעל חוב מהו שימעט בנכסים. היכא דלא אתא וקא גבי, לא קא מיבעיא לן, דאכתי מרובין נינהו וכמרובין דיינינן להו לכל מילי. כי תבעי לך לבתר דאתא, מי אמרינן כיון דבשעת מיתה הני נכסים מרובין הוו והוה בהו כדי שיזונו אלו ואלו מהן עד שיבגורו כמרובין דמו ומההיא שעתא זכו להו בנים בחולקיהו, והשתא אע"ג דאתא בעל חוב וגבייה לחוביה מכלל נכסי הוו להו כמרובין ונתמעטו וכי אימעוט לכולהו אימעוט, ושקלי כולהו משאר כל חד וחד לפום מטו מנתיה כדפרישנא לעיל. או דילמא כיון דהוה איכא בעל חוב מעיקרא ולא סגיא דלא הוה שקיל ליה לחובו, כמאן דגבייה מעיקרא דמי ומעיקרא הני נכסי מועטין הוו, ודינא הוא דמפקינן להו לבנות משאר נכסי מזונות עד שיבגורו ואי פייש מידי יהבינן ליה לבנים ואי לא ישאלו על הפתחים.

ואם תמצא לומר בעל חוב כיון דכי מיית נמי גבי ממעט וכמועטין מעיקרא דמו והבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים, בת אשתו שקבל עליו הבעל לזונה מהו שתמעט בנכסים, כיון דכי מינסבא נמי אית לה ממעטא וכמעוטין מעיקרא דמו, או דילמא כיון דאלו מיתה לית לה לא מ (ת) מעטא וכמרובין ונתמעטו דמו. אם תמצא לומר כיון דכי מינסבא נמי אית לה ממעטא וכמעוטין מעיקרא דמו, (אלמא) אלמנתו שניזונית מנכסיו (כתנאי) [בתנאי] בית דין מהו שתמעט בנכסים. כיון דאית לה מזוני ממעטא וכמועטין מעיקרא דמו, או דילמא כיון דאי מתה או מינסבא לית לה לא ממעטא, ואע"ג דאתיא וגביא בתר הכי ואימעוט כמרובין ונתמעטו דמו. אלמנה ובת בנכסים מועטין איזו מהן קודמת.

אמר ליה פשוט מיהא חדא דא"ר אבא אמר רב אסי עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחים בנכסים מועטין מה בת אצל האחים הבת ניזונת והבנים ישאלו על הפתחים, דלא כאדמון, אף אלמנה אצל הבת אלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים. ואינך כולהו לא איפשיטו אי ממעטי בנכסים והוו להו כמועטין מעיקרא ואי לא ממעטי והוו להו כמרובין ונתמעטו. ומספיקא לא ממעטי, והוו להו כמרובין ונתמעטו, דהא אסיקנא לעיל מדרב אסי א"ר יוחנן דאפי' בנכסים מועטין נכסי בחזקת יתמי קיימי, הילכך לגבי הני בעיי נמי בחזקת יתמי קיימי, דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע, ומספיקא כדינא דמרובין ונתמעטו דיינינן להו.

וש"מ דמזונות אפילו כמלוה על פי נמי לא דמו לכל מילי, אלא רמו רבנן עלייהו קולא דירושה וקולי דמלוה על פה. קולי דירושה דאי הוו מעיקרא מרובין ונתמעטו שקלי יורשין משאר נכסי לפום מטו מנתיהו מכלל נכסי מעיקרא, דכי אמעוט נכסי לכולהו אימעוט, ואי כמלוה על פה דמו אשתכח דלא אמעוט להי לבנות ולא מידי, אלא משום דחשבינן לכולהו כיורשין, דכי אמעוט ממונא לכולהו אמעוט. מיהו לאו יורשין ממש שוינהו רבנן, אלא מלוה דדמיא כירושה דלית לה אחריות. וקולי דמלוה על פה, דאי קדמו יתומים ומכרו אפי' בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו. וכן היכא דהוו מועטין ונתרבו כי אתרבו ליורשין אתרבו, ואי מזונות הבנות כירושה דמו לכל מילי כי איתרבו לבנות אתרבו. ועוד אי כירושה דמו לגבו ממטלטלין. אלא לאו ש"מ דרמו רבנן עליהו מקולי מלוה על פה ומקולי ירושה. ועיקר הא מילתא ממדרש כתובה, דתנן (כתובות מט,א) זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה הבנים יירשו והבנות יזונו מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת אביהם אף הבנות לא יזונו אלא לאחר מיתת אביהם. אלא לא שנא כתובת בנין דכרין ולא שנא מזונות הבנות רמו רבנן עלייהו קולי דירושה כדברירנא:

ב. הניח בנים ובנות וטומטום בזמן שהנכסים מרובין הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות הנכסים ממועטין הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים. הא דקתני רישא בזמן שהנכסים מרובין הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות, אסיקנא דוחין אותו ושקיל כנקבות. נכסים ממועטין, הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים ושקיל כזכרים:

ג. האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה מאתים ילדה נקבה נוטלת מאתים אם זכר מנה ואם נקבה מאתים וילדה זכר ונקבה הזכר נוטל מנה והנקבה נוטלת מאתים ילדה טומטום אינו נוטל אם אמר כל מה שתלד אשתי יטול הרי זה יטול ואם אין שם יורש אלא הוא הוא יורש את הכל. הא מתני' לא מיתוקמא אלא בשכיב מרע דמחלק כל נכסיו, אי נמי במצוה מחמת מיתה דמקנו באמירה בעלמא, ומהני בהו האי לישנא דאי ילדה יטול. אבל בבריא אי נמי שכיב מרע במקצת היכא דלא מוכחא מילתא דמצוה מחמת מיתה הוא, אסמכתא הוא, ואסמכתא לא קניא. ואפי' היכא דלא אמרה בלשון אסמכתא, באמירה בעלמא לא מקני עד דקנו מיניה, ואי מטבע הוא לא מיקני בחליפין אלא אגב ארעא. ואפי' בש"מ נמי דמהני ביה האי לישנא, א"נ בבריא היכא דאמרה בלשון הקנאה וקנו מיניה, דוקא בבנו ובבתו, הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ובתו אפי' קודם לידתן, אבל בעובר דעלמא לא קני. ואפי' בנו ובתו נמי, דוקא עובר, אבל למאן דלא אתא לכלל עובר לא כדבענן למימר קמן.

וכי תימא מאי שנא שכיב מרע מבריא, בשלמא לענין מקנא באמירה בעלמא רבנן הוא דתקינו ליה כדי שלא תטרוף דעתו עליו, אלא לישנא דאסמכתא מאי טעמא מהני ביה. איבעי תימא הא נמי כדי שלא תטרף דעתו עליו תקינו ליה רבנן לאקנויי באמירה בעלמא, ולמהוי כמאן דאימסיר ליה ממונא למקבל מתנה, כדאמרי' דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דאמו, אע"ג דאמר בלשון אסמכתא נמי קני, דהא אסמכתא נמי כי לא קניא בבריא הני מילי היכא דלא מטי ממונא לידא דמקבל מתנה, אבל היכא דמטי ממונא לידא דמקבל מתנה בתורת מתנה אע"ג דאקני ליה בלשון אסמכתא נמי קני. וה"ה גבי שכיב מרע, ואע"ג דלא מטא ממונא לידיה דמקבל, דהא דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו וכמאן דמטא לידיה דמי. ועוד מאי טעמא אמור רבנן אסמכתא לא קניא, דסמכא דעתיה דלא מקיים תנאה ולא גמר ומקני, הכא גבי ש"מ כיון דמצוה מחמת מיתה הוא מגמר גמר ומקני, דאין אדם משטה בשעת מיתה.

והא דקתני סופא ילדה טומטום אינו נוטל אסיקנא רשב"ג היא דסבר לא זכר הוי ולא נקבה הוי אלא בריה בפני עצמה היא. ולית הלכתא כותיה, אלא נוטל כפחות שבשניהם כי טעמיה דת"ק דקתני הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות ושקיל כנקבות כדבענן למימר קמן:

כ. הרי אמרו הניח בנים ובנות וטומטום בזמן שהנכסים מרובים הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות, ודיקינן בגמרא דוחין אותו ושקיל כנקבות והא קאתני סופא ילדה טומטום אינו נוטל, אלמא לא כזכר הוי ולא כנקבה הוי דא"כ לישקול כפחות שבשניהם. אמר אביי דוחין אותו ואין לו רבא אמר לעולם דוחין אותו ויש לו, סופא, דקתני ילדה טומטום אינו נוטל, אתאן לרבן שמעון בן גמליאל דתניא ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב"ג אומר אין קדושה חלה על שניהם. ועיקרה במסכת תמורה בפ"ד (כד,ב) כיצד מערימין על הבכורה מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה ואם נקבה שלמים ילדה טומטום ואנדרוגינוס ר"ג אומר אין קדושה חלה על שניהם, דקסבר לא עולה הוי ולא שלמים הוי, אלמא לא זכר הוי ולא נקבה הוי. ולית הילכתא כוותיה..כעידרמה וקי"ל כרבא דאמר דוחין אותו ויש לו, דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם.

אלא מיהו צריכינן לברורי דהאי דוחין אותו ויש לו דקאמר רבא, למימרא דכי הוו נכסים מרובין הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות ושקיל כנקבות, לאו למימרא דממעט מידי בחולקא דנקבות, דכי היכי דדחו ליה זכרים אצל נקבות דחן ליה נקבות נמי אצל זכרים. ועוד מכדי טומטום ספיקא הוא אי זכר הוי אי נקבה הוי, ואם כן היכי מצי ממעט בחולקא דנקבות, נהי נמי דיכלת למימר דילמא נקבה הוא, כיון דאיכא בנכסי כדי לאיתזוני כולהו הא לא ממעט ולא מידי, דכי מפקינן מזונות לבנות לכלהי בנות מפקינן. אלא האי דוחין אותו אצל הנקבות דקתני, למשקל כנקבות הוא, ולעולם כי שקיל מחולקא דזכרים שקיל. וכי אהני להו לזכרים למדחייה אצל הנקבות לאו למעוטי להו לנקבות מחולקייהו הוא דאהני להו, אלא למעוטי ליה לטומטום גופיה מחולקיה הוא דאהני להו. כגון דאיכא בנכסים יתר מכדי שיזונו מהן אלו ואלו, דאי אמרת שקיל כזכרים אשתכח דקא שקיל טפי ממאי דחזי ליה למזוני, ואי אמרת שקיל כנקבות אשתכח דלא שקיל טפי ממאי דחזי למזוני עד שיבגור.

מיהו בזמן שהנכסים מועטין דקתני הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים, דקימא לן דוחין אותו ושקיל כזכרים, התם ודאי כי ממעט מחולקא דזכרים קא ממעט ולאו מחולקא דנקבות, ממה נפשך, אי נקבה הוא כיון דכי מפקינן להו מזונות לבנות לכולהי מפקינן, אשתכח דלית להו לבנים מידי אלא ממאי דמשתייר מנכסי לבתר דמפקינן להו מזונות לכולהי בנות, ואמר להו לבנים לית לכו למשקל מידי עד דמפקיתו נמי מזוני לדידי, ואי זכר הוא אומר להו הבו לי חולקא בהדייכו, אבל בחולקא דבנות לא מצי ממעוטי. ולא מיבעייא היכא דאיכא גבי זכרים כשיעור מאי דמספיק ליה להאי טומטום למזוני, דאמרן ליה בנות זיל גבי זכרים דמזונן גבייהו נינהו, דאפילו תימא נקבה את הא איכא בנכסים כשיעור מאי דחזי לכלהי נקבות, ואנן אכתי לא שקלינן מיניהו טפי ממאי דחזי לן זיל גבי זכרים דשקלוה לחולקך, אלא אפילו היכא דליכא בשאר נכסי כשיעור מזוני דחזו ליה לטומטום, לא ממעט בחולקא דנקבות, דאמרי ליה אי זכר את (ו) לית לך מזוני בהדן אלא חולקא בעלמא הוא דאית לך בשאר נכסי בהדי זכרים. וזכרים לא מצו מדחו ליה דאתי עליה ממה נפשך. הילכך שקיל חולקא בהדי זכרים במאי דאשתייר להו לזכרים. וכן הילכתא:

כא. ושמעינן מיהא דסופא דקתני ילדה טומטום אינו נוטל רבן שמעון בן גמליאל היא. ולית הילכתא כותיה, אלא נוטל כפחות שבשניהם. וה"מ בטומטום, אבל באנדרוגינוס מודו רבנן דלא שקיל, דבריה בפני עצמה הוא:

כב. וכיון דליתיה לרשב"ג שמע מינה לענין מבכרת שהיתה מעוברת ואמר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה ואם נקבה שלמים וילדה טומטום, קדושה חלה עליו מספק, ספק עולה ספק שלמים, כרבנן דפליגי עליה דרשב"ג. הילכך ירעה עד שיסתאב, או עד שיתברר אם זכר הוא ואם נקבה. ואע"ג דבכור הוא, היינו טעמא דיכול לאתנויי עילויה, דקדושת בכור בפטר רחם תליא רחמנא, דהיינו משעת לידה, וכתיב נמי (דברים טו,יט) כל הבכור אשר יולד, והאי כיון דאקדשיה במעי אמו לעולה חילה עליה קדושת עולה, ואע"ג דאיתיליד בתר הכי לא חיילה עליה קדושת בכור שהיא קלה. ומסתברא דכי פליג הני מילי גבי טומטום, אבל ילדה אנדרוגינוס אין קדושה חלה עליו דבריה בפני עצמה הוא, ובהא אפילו רבנן מודו:


דף קמא עמוד א[עריכה]


כג. תניא מצוה לזון את הבנות ק"ו לבנים דעסקי בתורה דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר מצוה לזון את הבנים ק"ו לבנות דלא ליתזלן. וקימא לן כרבי יהודה. והני מילי למצוה, ומחיים, אבל מיכף לא כייפינן ליה אלא היכא דאמיד, אי נמי בפחותין מבן שש כדברירנא בכתובות (מט,ב). ודוקא מחיים, אבל לאחר מיתה בנות בתנאי בית דין הוא דשקלן ובנים מכח ירושה הוא דשקלן:

כד. והא דתניא ילדה זכר ונקבה הזכר נוטל ששה דינרין של זהב שהן מאה וחמשים זוז והנקבה נוטלת שני דינרין של זהב מאי היא אמר רב אסי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמר לי במסרס דאמר אם זכר תחלה מאתים ואם נקבה אחריו לא תטול כלום, והדר אמר אם נקבה תחלה תטול מנה ואם זכר אחריה יטול מנה וילדה זכר ונקבה ולא ידעינן הי מיניהו נפק ברישא זכר שקיל מנה ממה נפשך ואידך מנה הו"ל ממון המוטל בספק וחולקין. ואפי' לרבנן דפליגי עליה דסומכוס, דבשלמא התם איכא לאוקומיה לממונא בחזקתיה דמריה קמא והו"ל אידך המוציא מחבירו עליו הראיה, אבל הכא תרויהו כי הדדי נינהו וליכא חד מיניהו דלהוי מוציא מחבירו, הילכך חולקין:


דף קמא עמוד ב[עריכה]


כה. ואלא הא דתניא ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה מאי היא אמר רבינא במבשרני דתניא המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי אם זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה מאתים ילדה נקבה נוטל מאתים ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה. ואוקימנא דאמר נמי אם זכר ונקבה יטול [מנה]. ואיצטריך למעוטי נפל, דאי הפילה זכר או נקבה לא שקיל מבשר ולא מידי. ומסתברא דאי לא אמר אם זכר ונקבה יטול, אלא אם זכר מנה ואם נקבה מאתים, וילדה זכר ונקבה, נוטל שלש מאות, דפשטה דמתני' גבי המזכה לעובר דקתני אם זכרמנה ואם נקבה מאתים וילדה זכר ונקבה הזכר [נוטל] מנה והנקבה נוטלת מאתים, ה"נ גבי מבשר כי אמר אם זכר נוטל מנה ואם נקבה נוטלת מאתים וילדה זכר ונקבה נוטל מנה לזכר ומאתים לנקבה. ואי לא אמר אם זכר נוטל מנה ואם נקבה מאתים, ולא אמר נמי אם זכר ונקבה יטול, אלא אמר אם זכר יטול מנה ולא אמר לנקבה כלום, אי נמי אמר אם נקבה יטול מנה ולא אמר לזכר כלום, וילדה זכר ונקבה, לא שקיל ולא מידי. לא שנא גבי מבשר ולא שנא גבי מזכה לעובר. תדע מדאצטריכינן לאוקומה להא דמבשרני דאמר אם זכר ונקבה יטול, דשמעת מינה טעמא דאמר הכי, הא לא אמר הכי לא שקיל:


דף קמב עמוד א[עריכה]


כו. ההוא דאמר להו לדביתהו נכסי להאי דמעברת, ושכיב מרע הוה דמקני באמירה בעלמא. אמר רב הונא הוה מזכי לעובר והמזכה לעובר לא קנה איתיביה רב נחמן לרב הונא האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה [אמר ליה] משנתנו איני יודע מי שנאה. ולימא ליה דאמר לכשתלד רב הונא לטעמיה דאמר רב הונא אף לכשתלד לא קנה דאמר רב נחמן המזכה לעובר לא קנה ואם אמר לכשתלד קנה. דכי קא חיילא הקנאה אילוד כי קא מקני קא חילא. ורב הונא אמר אף לכשתלד לא קנה. דהשתא למי שאינו בעולם קא מקני. וקי"ל כהאי מעשה דר"נ דהא מתני' מסייעא ליה. וההיא דאיפסיקא הלכתא לקמן דהמזכה לעובר לא קנה, התם בעובר דאחריני, אבל בבנו ובבתו קנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו כדבעינן למימר קמן. מיהו הא דאמר רב נחמן המזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה, דשמע מינה דאפי' בעובר דאחריני היכא דאמר לכשתלד קנה, ליתא, אלא בעובר דידיה אע"ג דלא אמר לכשתלד קנה, ובעובר דאחריני אף על גב דאמר לכשתלד לא קנה, דהא איפסיקא הילכתא בהדייא לקמן (בבא בתרא קמב ע"ב) דהמזכה לעובר לא קנה ולא קא מפליג בין דאמר לכשתלד להיכא דלא אמר לכשתלד, כדבעינן לברורי לקמן:

כז. תניא גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ושמעו שיש לו בן או שאשתו מעוברת חייבין להחזיר החזירו את הכל ואח"כ שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו החזיק בשנייה קנה בראשונה לא קנה. קתני מיהת או שאשתו מעוברת חייבין להחזיר החזירו את הכל ואח"כ הפילה אשתו החזיק בשנייה קנה בראשונה לא קנה, ואמאי לא קנה, דהא קימא לן דעובר לא קנה, ומאן דאחזיק בראשונה שפיר אחזיק. אמר אביי ירושה הבאה מאיליה שאני רבא אמר שאני התם דרפוי הוה מרפייא בידיהו מעיקרא. דמעיקרא נמי בחזקת ספק הוה אי אית ליה בן או שאשתו מעוברת ואי לא, וכיון דהוה מרפיא בידיהו אשתכח דכי אחזוק לאו לחזקה גמורה איכוון, ואמטול הכי לא קנו. מאי בינייהו איכא ביניהו ששמעו בו בעובר שמת והחזיקו בנכסיו ולא היה מת ואח"כ מת. לאביי דאמר טעמא משום דירושה הבאה מאליה שאני דירית לה עובר, הכא נמי כיון דבחיי העובר הוא דאחזוק לא הויא חזקה, לרבא דאמר עובר לית ליה זכייה, ואפי' בירושה הבאה מאיליה ושאני הכא דרפויי הוה מרפייא בידייהו, הכא דשמעו בו שמת אע"ג דבחיי העובר הוא דאיחזוק, כיון דבחזקת שהוא מת אחזוק ולאו רפויי הוא מרפייא בידיהו הויא חזקה. ואי משום דאחזוק בחיי העובר, רבא לטעמיה דסבר עובר לית ליה זכייה, ואפי' בירושה הבאה מאליה.

וקי"ל דאביי ורבא הלכה כרבא. וש"מ דעובר לית ליה זכייה אפי' בירושה הבאה מאליה. ולא תימא הני מילי בשאר עוברין דלאו בנו ובתו, אלא אפי' בבנו ובתו נמי לא ירית עד שיולד. דכי שאני לן גבי עובר בין בנו לאחר הני מילי מתנה וירושה הבאה מכח צואת האב, דכיון דדעתו של אדם קרובה אצל בנו גמר ומקני ליה, אבל לגבי ירושה דאתיא ממילא לא שנא בנו ולא שנא בשאר יורשין חד דינא הוא, דכי היכי דבשאר יורשין לא ירית ליה בנו נמי לא ירית ליה, דנהי נמי דדעתו של אדם קרובה אצל בנו אטו האי ברא מחמת דעתיה דאבוה קא זאכי, האי מחמת ירושה הוא דקא זכי, וכיון דמדאורייתא עובר לא ירית אע"ג דניחא לאבוה דלינות, כיון דלא אקני ליה בהדיא ולא כלום הוא, דהא איתקש ירושה שניה לירושה ראשונה, אלמא ירושת הבן ודשאר יורשין חד דינא נינהו. תדע דהא רבא גבי גר שמת אפילו בבנו נמי קאמר דעובר לא ירית כדברירנא לעיל ועוד דאפילו גבי מתנה וזיכוי נמי דקאמרינן דכי הוי האי עובר בנו קני, הני מילי היכא דאתי לכלל לידה דאף על גב דבשעת זיכוי עובר הוה קני, אבל היכא דלא אתי לכלל לידה אפי' בנו נמי, כדבעינן למימר קמן:

כח. ת"ש תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל בן יום אחד אין עובר לא. סלקא דעתין האי נוחל דקתני לאו בירושה הבאה מאליה קאי אלא בירושה הבאה מחמת מתנה וזיכוי, דההיא נמי נחלה מיקריא דכתיב (דברים כא,טז) והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, אלמא כי מורית ליה לבן בין הבנים נמי דלאו ירושה הבאה מאליה היא נחלה מיקריא. ואפי' במי שאינו ראוי ליורשו היכא דזכי ביה בחד מאנפי זכייה ירושה מקריא, כענין שנא' (במדבר כא,לה) ויירשו את ארצו, וכתיב (תהלים קלו,כא) ונתן ארצם לנחלה, וכתיב (יחזקאל לג,כד) אחד היה אברהם ויירש הארץ. הכא נמי מאי נוחל ומנחיל דקאמרינן, כגון שזיכה לו אחר שאינו ראוי ליורשו במתנת שכיב מרע ומת המזכה ואח"כ מת הילוד, שנוחל בנכסי המזכה להנחיל ליורשיו. ודוקא בן יום אחד, אבל עובר לא, אלמא המזכה לעובר לא קנה וקשיא לרב ששת.


דף קמב עמוד ב[עריכה]


אמר לך רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחים מן האב ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא מאי טעמא דהוא מאית ברישא ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב. כלומר הא דקתני תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל, דשמעת מינה דעובר אינו נוחל ומנחיל, לאו בנחלה הבאה על ידי מתנה וזיכוי קאי ומשום דהמזכה לעובר לא קנה, דכל היכא דאיתיה לעובר בחיים בשעת מתנה וזיכוי אימא לך דקני, אלא מאי נוחל ומנחיל, נוחל בנכסי האם להנחיל לאחים מן האב, כגון שילדתו אמו ומתה ומת גם הוא ביום לידתו, נמצא שנחל נכסי אמו משעת מיתתה וכיון שמת גם הוא מנחיל לאחיו מאביו. ודוקא בן יום אחד, אבל עובר שמתה אמו קודם הולדו אין זה נוחל ומנחיל. ולאו משום דעובר לית ליה זכייה, אלא משום דודאי איהו מאית ברישא מקמי אימיה, שאין העובר במעי אמו אלא כל זמן שהאם בחיים, וכיון שמתה האם בידוע שמת עוברה קודם לכן. וכיון דלית ליה להאי עובר זכייה בהני נכסי אלא מכח ירושת אמו לא ירית לה, שאין היורש יורש אלא לאחר מיתת מורישו, וכיון דמתה אמו ליתיה לעובר בחיים דלירות, ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב. אבל היכא דזאכי ליה איניש מעלמא, דלא צריך למהוי האי עובר בחיים לאחר מיתת אמו, אע"ג דמת העובר קודם לאמו נוחל ומנחיל, והוא שהיה העובר קיים בשעת מיתת המזכה.

ומתמהינן איני והא הוה עובדא ופרכיס תלתא פירכוסי. כלומר והא הוה עובדא ופירכס העובר במעי אמו לאחר מיתתה שלשה פירכוסין, אלא זימנין דמשכחת לה דמיתה אימיה ועדיין הוא קיים. אמר מר בר רב אשי מידי דהוה אזנבי הלטאה שמפרכסת. כלומר מידי דהוה אזנב הלטאה שחותכין את זנבה והיא מפרכסת, אע"פ שהדבר ברור שכיון שנחתך זנבה הרי הוא כמת לכל דבריו ואעפ"כ נמצא מפרכס, אף עובר זה פעמים שמפרכס לאחר מיתתו כשעה אחת ואין ראיה לפירכוס שהוא קיים.

ואף שינויא כרב ששת דאוקמא למתניתא בנוחל בנכסי האם להנחיל לאחים מן האב, אע"ג דכי איצטריך ליה משום דס"ל דהמזכה לעובר קנה כדברירנא אצטריך לאוקומה בירושה דלא אתיא מיתת האם, אבל לדילן דסבירא לן דהמזכה לעובר לא קנה יכלינן לאוקומה אפילו בירושה הבאה מחמת מתנה וזיכוי אפי"ה אינו נוחל דהמזכה לעובר לא קנה. ואע"ג דיכלינן לאוקומה בירושה הבאה מחמת מתנה וזיכוי, לאו למימרא דליכא לאוקומה אלא בהכי, משכחת לה בהכי ומשכחת לה נמי בירושה הבאה מאליה וכדרב ששת, והא דברי הכל היא.

ושמעינן מינה דתינוק שנולד לאחר מיתת אמו, אע"פ שפירכס כמה פירכוסין ומת אינו נוחל בנכסי האם להנחיל לאחים מן האב. ואם נולד חי קודם למיתת אמו אפי' (שעת) [שעה] אחת נוחל ומנחיל. והאי דנקט בן יום אחד לאו דוקא, אלא מקצת היום ככולו, דומיא דכבשים בני שנה, דלאו שנה שלימה דוקא אלא דלא נפישי מבני שנה שלא יצאה שנתן, ה"נ ב (י) ן יום אחד שלא יצא יומו נמי קרי ליה בן יום אחד. תדע דהא טעמא דרב ששת משום דהוא מאית ברישא הוא, מכלל דאם נולד חי לאחר מיתת אמו אפילו שעה אחת נוחל ומנחיל. וכן הילכתא:

כט. מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא אמר נוחל לומר שממעט בחלק בכורה. שכיון שנולד ומת אביו זכה בחלקו בנכסי אביו כשאר פשוטין, ונמצא ממעטו בחלק בכורה, שלפי רוב האחים חלק בכורה מתמעט, וכיון שמת נמצא מנחיל חלקו לכל אחיו בשוה. ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא מאי טעמא וילדו אמר רחמנא. את שבא לכלל לידה ממעט בחלק בכורה ואת שלא בא לכלל לידה אינו ממעט בחלק בכורה. ודוקא בחלק בכורה, אבל בחלק פשיטותיה דבכור ממעט כדפרישנא בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קכו,ב סי' קד) גבי טומטום שנקרע ונמצא זכר.

ברם צריך את למידע דכי אצטריך מר בריה דרב יוסף לאסוקיה טעמיה משום דילדו לו אמר רחמנא, דש"מ דלענין חלק בכורה בלחוד הוא דאינו ממעט משום דכתיב וילדו, הא מיקנא מיהא בירושה קנה לשאר מילי, לטעמיה דרב ששת הוא דאיצטריכא ליה דסבר המזכה לעובר קנה, וכל שכן בירושה הבאה מאיליה, ולדיליה לא סבירא ליה, דהא קימא לן דעובר לית ליה זכייה בירושה עד שיולד, בין לענין בכורה בין לשאר מילי. תדע דהא מר בריה דרב יוסף לאו שמעתא באנפי נפשה קאמר, אלא אמתני' דתינוק בן (ב) יום אחד נוחל ומנחיל קאי, והא מתניתין דתינוק בן יום אחד לא אתינן לה הכא אלא לאקשויי מינה עליה דרב ששת. וסוגייא דאוקמא בנוחל בנכסי האם להנחיל לאחים מן האב אבל עובר לא משום דאיהו מאית ברישא, ומר בריה דרב יוסף דאוקמה לומר שממעט בחלק בכורה וקא ממעט עובר ממיעוטא דילדו, כולהו לתרוצי מתני' אליבא דרב ששת קאתו, כדאמרינן בהדיא בפירוקא קמא אמר לך רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב, וה"ה למר בריה דרב יוסף כי קאתי לתרוצה למתניתין אליבא דרב ששת בתירוצא אחרינא קאתי. דאלו אליבא דהלכתא לא צריך למעוטי עובר לענין חלק בכורה מוילדו, דהא קי"ל דעובר לא קנה ואפי' בירושה הבאה מאיליה. ובהדיא אמרי' ביבמות בפ' אלמנה לכהן גדול (יבמות סז,א) גבי העובר פוסל ואינו מאכיל דברי רבי יוסי אמר רב יהודה זו דברי רבי יוסי אבל חכמים אומרים יש לו אחים אוכלין בשביל בנים, דש"מ דלית הלכתא כרבי יוסי. ותנן נמי בנדה בפ' יוצא דופן (נדה מד,א) תינוק בן יומו פוסל בתרומה, ואמרי' עלה בגמ' הא עובר לא, ואוקימנא התם בעובר במעי גרושה ולאפוקי מדר' יוסי דאמר עובר קני, אלמא לית הלכתא כרבי יוסי. תדע דהאמת בריה דרב יוסף דקא דייק ליה להאי טעמא מוילדו משמיה (דרב) [דרבא] קאמר לה, ואנן שמעינן ליה לרבא דקאמר דעובר לא קני אפי' בירושה הבאה מאליה, ואי אמרת דכי אצטריך רבא למידק דוילדו דסברא דנפשיה הוא דאיצטריך קשיא דרבא אדרבא. אלא לאו ש"מ דמר בריה דרב יוסף משמיה דרבא לטעמיה דרב ששת הוא דאיצטריך ליה, דאלו לדיליה עובר לית ליה זכייה כלל, בין למעט בחלק בכורה בין לשאר מילי.

תדע נמי דהא מר בריה דרב יוסף הוא דאיצטריך הכא למעוטי עובר ממיעוטא דילדו, ועל כרחיך כי איצטריך למעוטי עובר כגון דלא אתא לכלל לידה כלל, דאע"ג דמת העובר לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה דלא קרינא ביה וילדו. וטעמא דלא אתא לכלל לידה כלל לא קרינן ביה וילדו, הא אתייליד אפילו לאחר מיתת אביו ממעט. והא איהו גופיה הוא דקאמר לקמן בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה מאי טעמא וילדו לו אמר רחמנא, דאלמא לידה בחיי האב בעינן, אי אמרת דקמיתא טעמא דנפשיה קאמר קשיא דידיה אדידיה. אלא לאו ש"מ דקמיתא לתרוצא לדרב ששת בעלמא הוא דקאתי.

וכי תימא אם כן הא דאמרי' לקמן והלכתא (בכל) [ככל] הני לישני דאמר מר בריה דרב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא, אמאי אצטריכינן למיפסק הילכתא כותיה בענין עובר שאינו ממעט בחלק בכור, כיון דעובר לא קני כלל עד שיולד פשיטא דאינו ממעט בחלק בכורה. הא לא קשיא, דכי אצטריך למפסק הלכתא כותיה משום תרתי בתריתא הוא דאיצטריך, דאיהו בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט חלק בכורה ואידך דאינו נוטל פי שנים. דאשכחן כי האי גונא בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קכח,ב) דדרש מר זוטרא בריה דרב שימי בר אשי הילכתא בכל הני שמעתתא כדשלח ליה רבי אבא לר' יוסף בר' חמא, ואסיקנא דכי אצטריך למפסק הילכתא כוותיה לאפוקי מדר' יוחנן גבי האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא ומדא[ת]קפתיה דמר בר רב אשי גבי המוציא שטר חוב על חבירו, דשמעת מינה דאע"ג דלא אצטריכא ליה למפסק כוותיה אלא בתרתי בלחוד קאמר הילכתא בכל הני שמעתתא, הכא נמי אע"ג דלא אצטריך למיפסק הילכתא כמר בריה דרב יוסף אלא בתרתי בתריתא בלחוד קאמר הלכתא בכל הני לישני דאמר בריה דרב יוסף משמיה דרבא.

אבל בקמייתא לא איצטריכא ליה, דקימא לן דעובר לית ליה זכייה בירושה עד שיולד. ואפילו בעובר דאתי בתר הכי לכלל לידה כי קא זכי משעת לידה הוא דקא זכי, למפרע לא זכי, דאם כן מיפסל נמי לפסול בתרומה, אלא משום דלא זכי אלא משעת לידה. ואין צריך לומר בעובר שמת במעי אמו דלית ליה זכייה כלל, דהשתא היכא דאתי בתר הכי לכלל לידה כל כמא דאיתיה עובר לא קני, היכא דלא אתא לכלל לידה כלל נימא דקני, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ועוד, אם כן, אי אמרת דכל היכא דלא אתא לכלל לידה קני, מאי טעמייהו דרבנן דפליגו עליה דר' יוסי גבי תרומה וקאמרי דעובר לא פסיל, ליחוש דילמא לא אתי לכלל לידה ונמצא פוסל למפרע. אלא ודאי ש"מ דכיון דאפילו אתי לכלל לידה לא זכי אלא משיולד, כל שכן היכא דלא אתי לכלל לידה כלל. וכן הילכתא.

וכי תימא כיון דעובר לית ליה זכייה עד שיולד, אם כן בן שנולד לאחר מיתת אביו אמאי ירית ליה לאבוה כלל, הא ליתיה בשעת מיתת אביו דליקני. שאני התם, מדאצטריך רחמנא למעוטי גבי חלק בכורה בן שנולד לאחר מיתת אביו, מכלל דגבי חלק פשוט אע"ג דנולד לאחר מיתת אביו נמי שקיל. ועוד דגבי חלק פשוט איש כי ימות ובן אין לו אמר רחמנא מכל מקום בן קודם, אלמא גבי ירושה גרידתא לאו בדאיתיה בשעת מיתה תלא רחמנא, אלא כל היכא דאיתיה ליורש לאחר מיתת מורישו ירית ליה למורישו:

ל. ואמר מר בריה דרב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה מאי טעמא וילדו לו אמר רחמנא. דמשמע שילדו לו לאב בחייו, ואמר קרא גבי בכור לתת לו פי שנים וקימא לן פי שנים באחד, ומסתמא בהנך דאיירי בהו מעיקרא קאי, דשמעת מינה דכי זכי ליה רחמנא לבכור פי שנים כאחד מן האחים הילודים בחיי האב הוא דזאכי ליה, דאלו הנך דאתילדו להו לאחר מיתת האב חזינן להו לענין חלק בכורה כמאן דליתינהו ולא ממעטי בחלק בכורה. ודוקא בחלק בכורה, אבל חלק פשוט ממעטי כדפרישנא טעמא בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קכו,ב סי' קד) גבי טומטום שנקרע ונמצא זכר. ותרוייהו לענין מעוטי בחלק בכורה חד טעמא נינהו וחד דינא אית להו, דאידי ואידי שקיל ליה בכור לחלק בכורתו כמאן דליתיה לטומטום, וכמאן דליתיה לבן שנולד לאחר מיתת אביו, אבל לענין חלק פשיטותיה לא שקיל מיניה אלא כמאן דשקיל כל חד וחד משאר פשוטים, כדברירנא התם:

לא. ואמר מר בריה דרב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים מאי טעמא יכיר אמר רחמנא והא ליתיה דיכיר. ואסיקנא והלכתא ככל הני לישנא דאמר מר בריה דרב יוסף בריה דרבא ומשמא דרבא:

לב. א"ר יצחק א"ר יוחנן המזכה לעובר לא קנה ואם תאמר משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. והוא הדין אצל בתו, חדא דהא אמרת דבעובר דידיה קנה, ואע"ג דכי קא מזכה ליה לא ידע אי ברא הוא ואי ברתא הוא. ועוד דמתני' דקא דייקינן מינה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו לא שנא גבי זכר ולא שנא גבי נקבה קתני.

אמר ליה שמואל לרב חנן בגדתאה פוק אייתי לי בי עשרה ואימא לך קמיהו המזכה לעובר לא קנה. הילכתא דהמזכה לעובר לא קנה. ודוקא בעובר דאחריני, אבל עובר דידיה קני כסתמא דמתני'. ואפי' בעובר דידיה, דוקא על ידי מתנה וזיכוי, אבל בירושה הבאה מאליה לא קני, דבירושה הבאה מאליה לא שאני לן בין בנו לשאר יורשין, דנהי נמי דדעתו של אדם קרובה אצל בנו, הא לאו איהו קא מקני כי היכי דתימא גמר ומקני, אלא ממילא קאתיא, ומאן דאמר רחמנא ליזכי זכי ומאן דלא אמר ליזכי לא זכי, וגבי ירושה דאוריתא בן אין לו אמר רחמנא ולא עובר. דאי לא תימא הכי גבי ייבום דכתיב ובן אין לו אפי' עובר נמי יפטור את אשת אביו מן הייבום, אלא משום דלא קרינא ביה בן עד שיצא חי לאויר העולם.

תדע דהא רבא גבי גר שמת אפילו גבי בנו נמי קאמר דלא קני. והא דדחינן בשמעתין ירושה הבאה מאליה שאני, דש"מ דירושה הבאה מאליה עדיפא מזיכוי ומתנה, דאיכא למ"ד המזכה לעובר לא קנה ואלו בירושה הבאה מאליה מודי דקני, הני מילי למאן דלא שאני ליה בין עובר דידיה לעובר דאחריני ולית ליה טעמא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו, אלא לא שנא גבי עובר דידיה ול"ש גבי עובר דאחריני לא מצי מזכי ליה, הילכך כי מקשו ליה מהני מתניתא דמיירו בירושה הבאה מאליה שאני דודאי עדיפא מירושה הבאה מחמת מתנה וזיכוי, דכמה מילי דמיקנו בירושה ולא מיקנו במתנה, כגון דבר שלא בא לעולם ושאינו ברשותו, ואיכא למימר דכי היכי דעדיפא להאי ענינא עדיפא נמי להאי ענינא. מיהו למאן דלא שני ליה גבי עובר בין ירושה הבאה מאליה לירושה הבאה מחמת מתנה וזיכוי, דאידי ואידי לא קנו וגבי עובר דידיה בלחוד הוא דסבירא ליה דקני הואיל ודעתו קרובה אצלו, על כרחיך לא שייך האי טעמא אלא בזכיה דתליא בדעתיה דאבוה. אבל ירושה הבאה מאליה דלאו מחמת דעתיה דאבוה קאתיא, דהא אי נמי אמר איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום, ל"ש עובר דידיה ול"ש עובר דאחריני לא קני.

והיכא דמזכי ליה בפירוש נמי דקאמרי' גבי עובר דידיה דקני, דוקא היכא דאתי לכלל לידה, דאע"ג דבשעת הקנאה עובר הוה קני, אבל היכא דמית מקמי דליתיליד לא קני, דכי אמרי' דעתו של אדם קרובה אצל בנו לכי הוי בן קאמרי, ולא מיקרי בן עד שעת לידה. וסברא נמי הוא, דכל כמא דלא מתיליד לא מקרבא דעתיה לגביה, וכי מקני ליה כשהוא עובר אדעתא דמתיליד הוא דמקני ליה. תדע דכי שאני לן בין עובר דידיה לעובר דאחריני משום סירכא דמתני' הוא דשאני לן ומתני' ילדה זכר נוטל מנה קתני, דאלמא לא קני מידי אלא לאחר לידה.

וכי תימא אם כן תשמע מינה דלא קני אלא היכא דאמר לכשתלד, דהא מתני' נמי בדאמר משתלד קא מיירי, דקתני האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה. אמרי הני מילי למאן דלא שאני ליה בין עובר דידיה לעובר דאחריני וס"ל דאי אמר לכשתלד אשתכח דלילוד קא מקני ולאו מזכה לעובר הוא ואפי' בדאחריני נמי קני, ואי לא אמר לכשתלד אפי' בבנו נמי לא קני. ש"מ דלישנא דלכשתלד לא מפיק ליה מכלל המזכה לעובר כלל, וכי שאני ליה בין עובר דידיה לעובר דאחריני הוא דשאני ליה, דגבי עובר דאחריני לא שנא אמר לכשתלד ולא שנא לא אמר לכשתלד לא קני, וגבי עובר דידיה לא שנא הכי ולא שנא הכי קני הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. ומתני' דקתני בדאמר אם ילדה לאו דוקא, אלא ה"ה אע"ג דלא אמר אם ילדה, והאי דקתני אם ילדה לאשמועינן דאע"ג דאמרה בלשון אסמכתא נמי קני. א"נ לכשתלד איצטריכא ליה, סד"א כיון דלא מיכוין לאקנויי אלא לילוד והשתא לאו ילוד הוא לא קני, קמ"ל דקני, מיהו מימלא ש"מ מדקאמרי' בגמ' וא"ת משנתנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ולא קאמרי' שאני התם דאמר לכשתלד ש"מ דבעובר דאחריני אע"ג דאמר לכשתלד נמי לא קני.

נקיטינן השתא דהמזכה לעובר דאחריני, לא שנא אמר לכשתלד ול"ש לא אמר לכשתלד, ל"ש אתא בתר הכי לכלל לידה ול"ש לא אתא לכלל לידה, לא קני. ואי עובר דידיה הוא, לא שנא אמר לכשתלד קנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ובתו. מיהו הני מילי היכא דאתא בתר הכי לכלל לידה, אבל היכא דלא אתא בתר הכי לכלל לידה לא קני, דלא מקרבא דעתו לגביה אלא אדעתא דמתיליד. ואפילו בעובר דידיה נמי דוקא היכא דהוכר עוברה, אבל לא הוכר עוברה דלא סמכא דעתיה דאיכא עובר, הוה ליה כמאן דאמר ליה לאיתתיה נכסי לבני די יהוו ליכי מינאי דלא אתו לכלל עיבור, דלא קנו כעובדא דלקמן. תדע דהא כי איצטריך רבי יוחנן לפלוגי בין עובר דידיה לעובר דאחריני, משום דוחקא דמתני' אצטריך, [ו]מתני' על כרחיך בשהוכר עוברה קיימא, דקתני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ואם נקבה יטול מאתים, דמשמע דלא מספקא ליה בעיבורא אלא בין זכר לנקבה. ואפילו בעובר נמי (ו) הני מילי במזכה לעובר, אבל בירושה הבאה מאליה לית ליה לעובר זכייה אלא משעת לידה, לא שנא בבנו ולא שנא בשאר יורשין כדברירנא לעיל:


דף קמג עמוד א[עריכה]


לג. ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי לבני דיהוו ליכי מינאי אתא בריה קשישא אמר ליה וההוא גברא מה תהוי עילויה אמר ליה זיל קני כחד מיניהו אינהו ודאי לא קנו דהא ליתניהו בעידן הקנאה ולית להו אלא מאי דמטי להו מכח ירושה, האי קשישא קנה או לא קנה. רבי אבהו ורבי חנינא ורבי יצחק נפחא אמרי לית חולק לטליא במקום בניא. וטעמא מאי אלו אמר ליה קני כחמור מי קני הכא נמי לא קני. וכן הלכתא. ומסתברא דהאי עובדא בבריא הוה, וקנו מיניה בכולהו בלשון הקנאה גמורה, ובתר הכי הוו ליה בנים מינה, ואמטול הכי אצטרי' גמרא למימר דהנהו בנים ודאי לא קנו דהא ליתניהו בעידן הקנאה דאפי' לכלל עיבור נמי לא אתו. דאי בשכיב מרע, אם כן הא דאצטריך גמרא לאשמועינן דהנך ודאי לא קנו דהא ליתינהו, היכי דמי, אי דאתניח ואוליד בנין, מאי אירייא משום דליתינהו, כי הוה איתינהו מעיקרא נמי לא קנו, דכיון דעמד בטלה ליה מתנתו, ואי דלא עמד, היכי דמי, אי דהוה מיעברא מיניה בעידן הקנאה אמאי לא קנו, הא קי"ל דגבי עובר דידיה קנה, ואי דלא הוה מיעברא מיניה בעידן הקנאה אלא דאיעבר מיניה בתר הכי מיגו מרעיה, כי האי גוונא מי מצי לאקנויי באמירה בעלמא, נהי דתקינו ליה רבנן לשכיב מרע לאקנויי באמירה בעלמא, היכא דאיכא למימר דמחמת מיתה קא יהיב, כגון סתם מחלק כל נכסיו, אי נמי במקצת היכא דפריש מחמת מיתה, אי נמי במסוכן ואע"ג דלא פריש, דכולהו מטעמא דמצוה מחמת מיתה קאתו, אבל היכא דגלי אדעתיה דלאו מצוה מחמת מיתה הוא, דהא קא מקני לבנים העתידין לבא לכלל עיבור, הא ודאי לאו מצוה מחמת מיתה הוא ולא מצי לאקנויי באמירה בעלמא, אלא הרי הוא כבריא לכל דבר.

וכי תימא דילמא דהוה מיעברא וקיימא מקמיה הקנאה אלא שלא הוכר עוברה דאפילו בעובר דידיה לא קני כדברירנא לעיל, אי הכי איהו מיהת מנא ידע דהוה מיעברא מיניה כי היכי דלימא כי איכוון להנהו עוברין איכוון. אלא מסתמא כי איכוון לבני דהוו לה מיניה לבתר דמתפח הוא דאיכון ולא מצוה מחמת מיתה הוא. ועוד בין דהוכר עוברה בין דלא הוכר עוברה מי הוה ידע דמתרי הוה מיעברא דקא מקני לבני די הוו לה מיניה דמשמע לשון רבים.

אלא על כרחיך האי לישנא לא שייך אלא בבריא, דכיון דבחזקת חיים הוא סמכא דעתיה דהוו ליה בני טובא. דאלו מאן דמקני לעובר לאו אורחיה למימר אלא אם ילדה אשתי זכר או נקבה יטול כך וכך או יירש כל נכסי, אי נמי נכסי להאי דמיעברה איתתאי. אלא מחוורתא האי עובדא לא מיתוקם שפיר אלא בבריא וכדפרשינן. ואע"ג דלא אשמעינן גמרא לישנא דמהני בבריא ולא נמי דקנו מיניה, לא קשיא מידי, (דהוה) [דהא] ודאי מעיקרא כי אבטחינהו לאקנויי להו בהאי לישנא דאתמר בגמרא אבטחינהו, מיהו בתר הכי אקני להו בלישנא דמהני בבריא וקנו מיניה, מיהו גמרא כיון דלא אתא לאשמועינן הכא לישנא דמהני ודלא מהני ולא נמי דינא דמתנת בריא אי בעיא קנין ואי לא, אלא דינא דקני בחד מיניהו היכא דלא קני חד מהנך קמ"ל, דאע"ג דאי הוו בשעת הקנאה הוה קאנו והוה קני איהו כחד מיניהו, ואשתכח דבני מיקנא נינהו ולא דמו לחמור דלאו בר מיקנא הוא ולא אתי לכלל מיקנא, כיון דבעידן הקנאה לאו בני מיקנא נינהו כי אמר ליה להאי דקאי קני כחד מיניהו הוה ליה קני כחמור דלא קני. ולא איכפת ליה לגמרא לאדכורי אלא ההוא ענינא דאתא לאשמועינן.

וטובא דאיכא בגמרא כי האי גוונא. ומינה הנהו עובדי דגרסינן בסוף (נ"מ) [ע"ז] (עב,א) ההוא גברא דאמר ליה לחבריה אי מזבינא לה להאי ארעא לדידך מזביננא לה ואזל זבנה לאיניש אחריני ואמר רבא קנה קמא, ומסקנא דלא קנה מטעמא דלא פסק, הא פסק קנה. ותו ההוא דאמר ליה לחבריה אי מזביננא לה להאי ארעא לדידך מזביננא לה במאה זוזי אזל זבנה לאיניש אחרינא במאה ועשרים ואמר רב כהנא קנה קמא, ואסיקנא דלא קנה מטעמא דזוזי יתיר[י] אנסוה, מכלל דאי הוה מזבין לאיניש אחרינא במאה זוזי הוה קני קמא. ואיתמור עליהי שמעתתא דא"ל כדשיימי בי תלתא ושאר שמעתתא. וקימ"ל דכולהי לא מיתוקמי אליבא דהלכתא אלא בדאמר ליה מעכשיו וקנו מיניה, ואפי"ה לא איכפל גמרא לאשמועינן בגויהי לא קנין ולא מעכשיו, משום דלא אתא לאשמועינן לישנא דאי איבעי מעכשיו ולא נמי מכירת קרקע במאי מקניא, אלא לאשמועינן תנאה כהאי גוונא אי הוי קיים ואי לא, ואף זו כיוצא בה:

לד. דאיתמר קני כחמור לא קני את וחמור רב אמר קנה מחצה. קסבר אע"ג דחמור לאו בר מיקנא הוא, האי גברא לאקנויי לתרוייהו קא מיכוין, לדידיה פלגא ולחמור פלגא. פלגא דלא מיקני ליה לחמור ברשותא דמריה קאי, ואידך פלגא קני ליה האיך, דהא כי איכוון לאקנויי ליה פלגא הוא דאיכון לאקנויי ליה. ורב המנונא אמר לא קנה ולא כלום. קסבר את וחמור נמי לשוויינהו כהדדי קא מיכוון, וכמאן דאמר ליה למקנו כהדדי משמע, וכיון דחמור לא קני איהו נמי לא קני, דכמאן דאמר ליה קני כחמור דמי. ורב ששת אמר קנה הכל. קסבר האי גברא לאקנויי לתרוייהו קא מיכוון, כל חד וחד לפום מאי דאפשר ליה למקנא, ונהי דכי הוו תרויהו כי מקנא קני האי פלגא והאי פלגא דהא כי הדדי נינהו וכל חד מיניהו לא שביק ליה רוחא לחבריה למקנא טפי מפלגא, אבל הכא דחד בר מיקנא וחד לאו בר מיקנא ההוא דבר מיקנא קני כוליה, דהא נותן כי אקני להו כל מאי דאיפשר ליה לכל חד מיניהו למקנא הוא דאקני ליה, וכיון דחמור לא קני מידי קני האיך כוליה. וקי"ל כרב נחמן דאמר קנה מחצה, כדבענן למימר קמן:

לה. ואמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא רבי יוסי אומר אין לך מר בקישות אלא פנימי שלו לפיכך כשהוא תורם מוסיף על החיצון שבו ותורם. למהוי הכל תרומה קא עביד, לא שנא נמצא הפנימי מר ולא שנא נמצא מתוק נמצא הכל תרומה, והא מר לאו בר אפרושיה מיניה תרומה הוא, וכי קרי עליה שם תרומה כמאן דמקני מידי לחמור הוא, ואפ"ה כי משתכח פנימי מתוק הוי הכל תרומה, חיצון בלחוד הוא דאיבעי ליה למהוי תרומה, דהא פנימי אדעתא דהוי מר הוא דאפרשיה ולא אדעתא דהוי תרומה, אלא חיצון בלבד הוא דאיכוון לאפרושי לתרומה. ולרב המנונא דאמר לא קנה כלום, כי אשתכח פנימי מר אמאי חייל שם תרומה אחיצון, את וחמור הוא, וכי היכי דאפנימי לא חייל אחיצון נמי לא ליחול. אלא לאו משום דסבירא לן דכל היכא דמיכוון לאקנויי לתרי חד קני וחד לא קני, כל היכא דמשכח ההוא דבר מיקנא רוחא למקנא קני. ה"נ אע"ג דמר לאו בר אפרושי תרומה מיניה הוא וכי אפרשיה לפנימי הוה סלקא דעתא דמר הוא ולא חזי לתרומה כי משתכח מתוק הוי הכל תרומה, דכיון דמשכח שם תרומה רוחא למיחל אכוליה חייל, ואי משתכח מר אע"ג דכי קרי שם תרומה עליהו בהדי הדדי הוא דקרא ולא חייל שם תרומה אפנימי לא פקע שם תרומה מחיצון.

ודחינן שאני התם דמדאורייתא תרומה מעליתא היא. כלומר שאני התם שאפי' תרם מן המר על המתוק מדאוריתא תרומה הויא ולאו את וחמור הוא, דא"ר אלעא מניין לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה שנאמר ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו אם אינו קדוש נשיאת חטא למה מכאן לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה:

לו. מתיב רב אויא תיובתא מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות ולקט אחד כלכלה של תאנים משלהן היתה ושביעית היתה ואמר להן הרי כולכן מקודשות לי בכלכלה זו וקבלתה אחד מהן על ידי כולן ואמרו חכמים אין האחיות מקודשות אחיות הוא דאין מקודשות הא נכריות מקודשות ואמאי את וחמור הוא. דהא כולכם קאמר. ותיובתא דמאן דאמר את וחמור לא קנה ולא כלום. א"ל ולאו מי אוקימנא כגון דאמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי. דלאו את וחמור הוא.

וקי"ל כרב נחמן דאמר את וחמור קנה מחצה, דקי"ל כותיה בדיני. וההוא (קידושין נא,א) דמותיב ליה רבא לאביי דאמר קידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין כגון המקדש אחת משתי אחיות מיהא דקתני אין האחיות מקודשות הא נכריות מקודשות, היכי דאמי, אי דאמר להי כולכם את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה, אלא לאו דאמר להי אחת מכם דלאו את וחמור הוא, דהא חדא בלחוד הוא דקדיש וכל חדא מינייהי לחודה אי הוה מבריר לה בת קידושין היא וקתני אין האחיות מקודשות, אלמא קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין, ואיצטריך אביי לתרוצה אליבא דנפשיה כגון דאמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי, ואמטול הכי אין האחיות מקודשות דהא לאו מסורין לביאה נינהו ואיהו לא קדיש אלא הראויה לביאה, דשמע מינה דבין לאביי בין לרבא תרויהו משתמטי מלאוקמה למתני' בדאמר כולכם כפשטה משום קושיא דאת וחמור, ההיא לא קשיא לן מידי, דהתם לאו אביי ורבא קא מתרצי לה למתני' הכי אלא סוגייא דגמרא הוא דקא מתריץ לה למתני', בין אליבא דרבא בין אליבא דאביי.

דיקא נמי מדאקשינן ליה לרבא מרישא ואמרינן תיובתא דרבא ומהדרינן אמר לך רבא וליטעמיך אימא סופא כו', והדר אמרי' לאביי קשיא סופא לרבא קשיא רישא, ופרקינן אביי מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה, דש"מ דסוגיא דגמרא הוא דמתריץ לה הכי אליבא דמר ודמר, וכי היכי דטרח לתרוצה אפי' למ"ד את וחמור לא קנה כי היכי דלא תיקשי ליה מתני' לרב המנונא, והאי דקא מקשי את וחמור היא ואת וחמור לא קנה, הכי קא מקשי, אילימא דאמר כלכם את וחמור הוא ואת וחמור איכא למ"ד דלא קנה לימא תהוי מתני' תיובתיה דרב המנונא דאמר לא קנה, אלא לא מיתרצא מתני' אליבא דרב המנונא אלא בדאמר אחת מכם, ותיובתא דאביי. ובדין הוא דהוה יכלינן לתרוצה אביי לית ליה דרב המנונא, אלא ניחא ליה לגמ' לתרוצי מתני' אליבא דאביי ואפי' אליבא דרב המנונא ולא לוקי פלוגתא היכא דלא איתמר פלוגתא. ולעולם הילכתא כר"נ, והכין פסקו רבואתא קשישי:

לז. ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי לך ולבניך א"ר יוסף קנאי פלגא. קסבר כל היכא דמקני ליחיד ורבים בהדי הדדי, ומדכר ליה ליחיד בפרט ולרבים בכלל, הוו להו הנך רבים כולהו כחד גברא וקני ההוא יחיד פלגא והנך רבים פלגא. וקי"ל כרב יוסף כדבענן למי' קמן.

אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא ר' אומר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו. והא הכא דאהרן יחיד ובניו רבים וקאמר רחמנא והיתה לאהרן ולבניו דרשי רבנן מחצה לאהרן ומחצה לבניו, אלמא כל כי האי לישנא הכי משמע פלגא ליחיד ופלגא לרבים. אמר ליה אביי מי דמי בשלמא התם אהרן מסתמא בר חלוקא הוא, ואי לזכויי ליה חולקא כאחד מבניו קא בעי לימא קרא והיתה לכהנים והרי אהרן בכלל, להכי פרט ביה רחמנא למשקל פלגא, הכא אשה מסתמא לאו בת ירושה היא דיה שתטול כאחד מן הבנים. דכיון דאי פרט בה לא הוה שקלא מידי, איכא למימר דכי פרט בה למשקל כחד מיניהו הוא דפרט בה. וליתה לקושייה דאביי, דהא שמואל ורבי יוחנן עבדו ביה עובדא כרב יוסף. ותו דאיפסיקא הילכתא בהדייא כותיה:

לח. ומתמהינן אקושייה דאביי איני והא הוה עובדא בנהרדעא ואגביה שמואל פלגא בטבריא ואגביה ר' יוחנן פלגא ותו כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר ההוא דמי כלילא דשדו דבי מלכא אבולאי ואאסטרטיגי. והם העשירים והשרים. ואמר רבי אבולי פלגא ואסטרטיגי פלגא. ואע"ג דהני נפישי מהני. ומתמהי' הכי השתא התם מעיקרא כי הוו כתבי אאבולאי הוו כתבי ואאסטרטיגי סיועי הוו מסייעי בהדייהו וידע מלכא דהוו קא מסייעי בהדייהו השתא מאי דקמא דכתבי אאבולי ואאסטרטיגי למימרא דהני פלגא והני פלגא. ואע"ג דדחינן לה לסיעתיה דרב יוסף מהאי עובדא דדמי כלילא, שמע מינה דלטעמיה דרב יוסף אע"ג דלא הוו מסייעי אסטרטיגי מעיקרא בהדייהו, אי כתבי אאבולי ואיסטרטיגי מגבינן מהני פלגא ומהני פלגא ואע"ג דהני נפישי טפי מהני. ואפילו היכא דכתבי אפלניא וכוליה ציבור מחייבי למיתב ההוא פלניא פלגא וכוליה ציבורא פלגא, דהא כולהי בגמ' בין לגבי הקנאה בין לגבי מסין חדא מחתא מחתינן להי אליבא דרב יוסף. וקי"ל כותיה:


דף קמג עמוד ב[עריכה]


לט. מתיב רב זירא האומר הרי עלי מנחה מאה עשרון להביא בשני כלים מביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד ואם הביא חמשים בכלי אחד וחמשים בכלי א' יצא אם הביא דיעבד אין לכתחלה לא. ולא אמרי' כיון דאמר בשני כלים הכי קאמר בהאי פלגא ובהאי פלגא, קשיא לרב יוסף. ומתמהינן הכי השתא התם אנן סהדי דהאי גברא לקרבן גדול קא מיכוין והאי דקאמר בשני כלים משום דידע דלא איפשר לאיתויי מאה בכלי אחד, הילכך כמא דאיפשר לאייתויי טפי מייתינן. וקים להו לרבנן דששים עשרונים נבללין כראוי בכלי אחד, אבל יתר מששים אין נבללין בכלי אחד כראוי, ואמטול הכי מביא מהם ששים בכלי אחד, דכיון דלקרבן גדול איכוון כמה דאיפשר לאייתויי טפי מייתינן, טפי מששים לא דאינן ראויין לבילה, והשאר מביא בכלי שני. אבל הכא דלא שייך האי טעמא, דלא מוכחא מילתא דאיכוון לאקנויי לרבים טפי מליחיד, על כרחי' כיון דאפקינהו בשני שמות לאקנויי להאי פלגא ולהני פלגא:

מ. ואסיקנא והילכתא כותיה דרב יוסף בסדום קנין ומחצה. מחצה הא דאמרן קנאי פלגא, סדום בענין כופין על מידת סדום דפרק השותפין (לעיל בבא בתרא יב,ב), ותלת שמעתתא איתמרו בה מיניהי כופין ומיניהי אין כופין, ובכולהי הילכתא כרב יוסף. קנין דאמר רב יוסף כל זמן שעסוקין באותו ענין כדאיתא בפ' יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קיד,ב).

מא. ההוא דשדר פיסקי דשיראי לביתיה אמר רב יוסף הראויין לבנים לבנים והראויין לבנות לבנות. ואע"ג דנסיבן. והראויין לבנות נמי לא אמרן אלא דלית ליה כלאתא אבל אית ליה כלאתא לכלתיה שדר. ואי בנתיה לא נסיבן אע"ג דאית ליה כלתא נמי לבנתיה שדר דלא שביק איניש בנאתיה ומשדר לכלתיה. מכלל דרישא בדנסיבן בנתיה קא מיירי. ומסתברא דאי איכא דחזו לבנות ולבנים יהבינן להו לבנים ולבנות, דהא בנים ובנות חדא מחתא קא מחית להו גמרא בהאי ענינא, דהראויין לבנים לבנים והראויין לבנות לבנות, ואי אמרת דדינא דבנות לגבי בנים בהאי ענינא כדינייהו לענין ירושה דמי, הראויין לבנות נמי אמאי לבנות, אלא לאו ש"מ כל חד וחד למאי דחזי ליה כהדדי נינהו, ואי שדר מידי דחזי לכולהו שקלי ליה כולהו. ועוד דמינה גופא שמעת לה, דקאמר הראויין לבנים לבנים והראויין לבנות לבנות, אלמא כל חד מינייהו אית ליה זכותא במאי דחזי ליה, וממילא שמעת דאי חזי לתרוייהו זכותא בגויה. ותו דבהדיא גרסינן בירושלמי בפרק שני דייני גזירות (פי"ג ה"א) מי ששלח ממדינת הים ואמר יתנו אלו לבני בנותיו בכלל, ואי אמר בשעת מיתה אלו לבני אין הבנות בכלל, דשמעת מינה דאע"ג דאמר בהדיא אלו לבני, כיון דמידי דחזי לבניו ולבנותיו הוא בנותיו בכלל, וכל שכן היכא דשדר סתמא:

מב. ואגב ארחיך ש"מ דמאי דיהיב איניש לכלתיה קני בריה זכותא בגויה במה דקני כמאי דיהיב לה איהו גופיה, דכי קא יהיב לכלתיה להנאת בריה קא יהיב. דאי סלקא דעתיך דכי קא יהיב לאו לבריה קא יהיב, כי נסיבן בנאתיה נמי מאי הוי, מי שביק איניש בנתיה דנסיבן ויהיב לכלתיה דאינין נכריות. אלא משום דכי יהיב לכלתיה, לבנים קא יהיב. וכי תימא אי סלקא דעתא דכי קא יהיב לבריה קא יהיב, היכי קאמרי הכא לא שביק איניש בנאתיה ומשדר לכלאתיה, והא קא אמרת כי קא משדר לבריה קא משדר, ואדרבא לא שביק איניש בניה ומשדר לבנתיה. התם היינו טעמא משום דהני פיסקי דשיראי מסתמא כי שדרינהו לאשתמושי בגוייהו הוא דשדרי, ואמטול הכי מחזקינן להו דכי שדרינהו למאן דחזו ליה לגופייהו הוא דשדרינהו, כדאמרינן בהדייא הראויין לבנים לבנים והראויין לבנות לבנות, ולא אמרי' כיון דאפשר לזבונינהו ולמיזבן מיניהו מידי דחזי להו לבנים אימא לבנים הוא דשדר, ואמטול הכי היכא דחזי לבנות ולא לבנים אע"ג דאית ליה כלאתה נמי כיון דבנתיה לא נסיבן לא שביק איניש בנאתיה דצריכן להו להני פיסקי דשיראי לגופיהי ומשדר לבניה דלא צריכי להו לדידהו אלא לנשיהו דאינון כלתיה. וכי תימא אם כן היכא דנסיבן בנאתיה נמי נימא לא שביק איניש בנתיה ומשדר לכלאתיה. שאני התם דלאו עילויה רמיאן, הילכך מסתמא לא תלינן בדידהי אלא מידי דלא חזי להו לבנים לגופייהו כלל כדברירנא:

מג. ההוא דאמר להו נכסי לבני הוו להו ברא וברתא מי קרו אינשי לחד ברא בני, ולברא בלחוד קאמר ולא קניא ברתא ולא מידי, או דילמא לא קרו אינשי לחד ברא בני, ועל כרחיך לבריה וברתיה קאמר. אביי אמר ובני דן חושים. רב אמר ובני פלוא אליאב. רב יוסף אמר ובני איתן עזריה. אלמא קרו אינשי לחד ברא בני, ולברא אקני לברתא לא אקני.

ואי קשיא לך, וכיון דגבי מי ששלח ממדינת הים קיימא לן דאע"ג דאמר לבני בנותיו בכלל כדאיתא בירושלמי (כתובות פי"ג ה"א), אם כן בשעת מיתה נמי אמאי אין הבנות בכלל, אדרבא, גבי שעת מיתה כיון דמדאורייתא ברא ירית ברתא לא ירתה, כי אצטריך למימר לבני לטפויי מילתא קאתי, כדר' עקיבא דדייק לישנא יתירא. לא תיקשי לך, דשאני הכא דאיכא למימר דלאו לישנא יתירא הוא, דאימור מעיקרא יהיב מידי לבנתיה מיגו מרעי קמי סהדי דלא ידעינן בהו, והשתא קא בעי למהדר ביה, ואמטול הכי אצטריך למימר נכסי לבני כי היכי דהדר ביה מתפקדתיה ואע"ג דלא אתברר גבן דהכי הוה, כיון דאיכא למימר מתפק[ד]תיה הוה אזלינן בתר לישנא דלבני משמע דוקא למעוטי בנות, דכל בשעת מיתה מסתמא לתורת ירושה קא נחית:

מד. ההוא דאמר להו נכסי לבני הוה ליה ברא ובר ברא מי קרו אינשי לבר ברא בני, ולברא אקני דהא קרו אינשי לבר חד בני, אבל לבר ברא לא אקני, דלא קרו אינשי לבר ברא בני. רב חביבא אמר קרו אינשי לבר ברא בני מר בר רב אשי אמר לא קרו אינשי לבר ברא בני. ולבריה בלחוד הוא דאקני. וקי"ל כמר בר רב אסי דתניא כוותיה:

מה. תניא כוותיה דמר בר רב אסי המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים. ש"מ דלא מיקרו אינשי לבר ברא בני. ודוקא דאית ליה ברא, אבל לית ליה ברא ואית ליה בר ברא, אבר ברא קאמר, בין לענין איסורא בין לענין ממונא:

ד. הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן וכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה. מתני' לאו בשהשביחו הגדולים את הנכסים כשיעור חולקיהו בלחוד קא מיירי, דהא השביחו את הנכסים קתני, ואפי' כולהו במשמע. ועוד דלא שנא השביחו כדי חלקן ולא שנא יתר מכדי חלקן, כיון דלא חלקו ממונא דכלהו אחים אשבוח והשבח לאמצע. והיינו טעמא דלא חשבינן להו לגדולים לגבי חולקא דקטנים כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה, דכיון דידעי גדולים דאיכא קטנים דאית להו חולקא בנכסים וטרחי וקא משבחי סתמא אימור למעבד מצוה קא מכווני וממחל מחלוה לטירחיהו גבי קטנים כדאמרי' בהדיא בפ' המפקיד (ב"מ מ,א), ואמטול הכי השביחו לאמצע דפלגי ליה לשבחא כמא דפלגי ליה לשאר ממונא דאבוהון.

והני מילי בסתמא, דאיכא למימר כשהשביחו לאמצע השביחו, אבל אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין, השביחו לעצמן, דהא גלו אדעתיהו דלא מחלי טירחיהו גבי קטנים וכי אשבוח לנפשיהו אשבוח. ואע"ג דבין מחלי בין לא מחלי על כרחיך שבחא מחמת ממונא דכולהו הוא דאתא, ולא עדיפי גדולים לגבי חולקא דקטנים מהיורד לנכסי חבירו והשביחן שלא ברשות דלא שקיל ליה לכוליה שבחא, הא לא קשיא, דמתניתין נמי כי קתני השביחו לעצמן לאו למימרא דשקלי ליה גדולים לכוליה שבחא, אלא למהוי כמשביח נכסי אחרים לעצמו. ומתני' דקתני רישא השביחו לאמצע וסופא השביחו לעצמן, לאו לגופיה דדינא קמ"ל, דא"כ האי השביחו לאמצע, השבח לאמצע מיבעי ליה, כדקתני בפ' גט פשוט (לקמן בבא בתרא קעב,א) עשאן לשכר השכר לאמצע. וסופא נמי דקתני השביחו לעצמן, השבח לעצמן מיבעי ליה. ועוד אמאי שקיל ליה לכוליה שבחא, נהי נמי דאמרו הרי אנו עושין ואוכלין, אימת מחלי הנך גביהו. וכ"ת כיון דשמעי הנך ושתקי קבולי קבילו עליהו כמחילה דמיא, והא קטנים נינהו וקטנים לאו בני מחילה נינהו. אלא תנא טעמא דדינא קמ"ל, דרישא כיון דלא אמרי מידי מסתמא ממחל קא מחלי וכשהשביח לאמצע השביחו, וסופא כיון דאמרו גלו אדעתייהו דכשה[ש]ביחו לעצמן השביחו, ולאו למהוי לאמצע, לא שנא שמעי הנך ולא שנא לא שמעי, ומימלא שמעת דהוו להו גבי חולקא דהנך כ (ש) משביח נכסי אחרים לעצמו כדבענן לברורי לקמן.

אלא מיהו כי שאני לן בין אמרו ללא אמרו הני מילי כששבחו נכסים מחמת נכסים, כלומר מחמת הוצאה שהוציאו עליהם מגוף הנכסים, לא שנא טרחי ביה גדולים ולא שנא טרחי ביה קטנים, אי אמרו השביחו לעצמן ולא השביחו לאמצע. אבל שבחו נכסים מחמת עצמן של גדולים, דטרחי בהו טירחא דלא הוה אתי על ידי קטנים ולא מחמת הוצאה דאפיקו עליהו מגופא דנכסים כלל, לא שנא אמרו ולא שנא לא אמרו השביחו לעצמן, דכולי האי טירחא לא מחלי גביה קטנים, והוו להו כמשביח נכסי אחרים להנאת עצמו כדפרישנא. והכי מוקים לה בגמרא למתני' לקמן.

וה"ה גבי אשה בהדי יתומים קטנים כדינא דאחים גדולים בהדי קטנים דמי. ואוקימנא להאי אשה באשה יורשת, כגון הנושא את בת אחיו ומת אין שם יורש קרוב ממנה ואחיותיה או בנות שאר אחי אביה שהן אחי בעלה. אבל אשה שאינה ראוייה לירש את בעלה, אפי' לא אמרה נמי כשהשביחה לעצמה השביחה, והרי זו בכלל היורד לנכסי חבירו והשביחן שלא ברשות.

וכלהו נמי לא אמרן אלא ביורד לנכסי קטנים שיש לו בהם שותפות והם קרוביו, דומיא דהניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים, ודומיא דאשה יורשת שהשביחו את הנכסים. דאיכא תלתא אנפי דמרגלי ליה לממחל גבי קטנים. חדא, דקא מטיא ליה לדידיה הנאה מההוא שבחא בחולקיה, ועוד דמאן דטרח (להנויי) [לאהנויי] ליה ליתום קטן מצוה קא עביד, ועוד דדעתו של אדם קרובה אצל קרובו, כיון דמטיא ליה הנאה מהאי שבחא בחולקיה וקא עביד מצוה גבי חולקא דהנך קטנים דמיקרבא דעתיה לגביהו, איכא למימר דאחולי אחיל. אבל היכא דאשבח בנכסי קטנים שאין לו בהם שותפות, אפי' קרוביו, א"נ לנכסי קטנים דמוקים ואפי' יש לו בהם שותפות, כיון דאי אפיק מדנפשיה כיורד לנכסי גדול שאין לו בהן שותפות דמי, דאי הוה שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה. ואי בשדה שאין עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה, כי השביחו נכסים מחמת נכסים דומיא דמתניתין איכא לפלוגי. דאי שדה העשויה ליטע היא אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה משלו ובצרינן ליה מיניה שיעור מאי דאפיק, דהא מדבעל השדה הוא דאפיק, ואי פיש ליה מידי יהבינן ליה ומסלקינן ליה. אבל בשדה שאינה עשויה ליטע לא משכחת לה דשקיל מידי, דהא ידו על התחתונה ולית ליה אלא הוצאה שיעור שבח, והכא כיון דהוצאה מדבעל השדה הואי לית ליה לנוטע מחמת שבחיה ולא מידי. ואי אשבח בנכסי גדול שיש לו בהם שותפות, כיורד ברשות דמי, לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע. וכ"ת אי הכי גבי קטנים נמי, אי דלא הוי קרוב הכי נמי מחיל, הכא גבי יורשין שאני דשיכא בהו מחילה לממחל טירחייהו גבי קטנים, כדמיברר בפרק המפקיד (ב"מ לח,א) וכדברירנא טעמא לעיל.

והשתא דאמרת דהא השביחו לעצמן דקאמרינן למהוי כמשביח נכסי אחרים להנאת עצמו דמי, צריכינן לברורי מאי קרקע הוא ואשבח בגופיה בעבודה ובנטיעות וכיוצא בהן, שיימינן ליה מאי דאשבח בחולקיה דחבריה כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות. ואע"ג דביורד לנכסי גדול כהאי גוונא כיון דשותפי נינהו שיימינן ליה כיורד ברשות, שאני הכא דנכסי קטן נינהו ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. והני מילי במקרקעי דלאו בני גזילה נינהו, לא שנא אתו לידיה בתורת גזילה ולא שנא שלא בתורת גזילה, וה"ה למטלטלי היכא דאשבחינהו בגופיהו מקמי דלגזלינהו הוו להו כמקרקעי, ואפי' אמר לעצמי אני משביח, דאין שבח קונה אלא בגנב וגזלן. ואי לבתר דגזלינהו דיניה כגזלן לכל מילי, וגבי מטלטלי משלם כשעת הגזילה.

ואי לא גזלינהו ולא אשבחינהו בגופיהו, אלא עבד בהו מלאכה בשכר אוגרינהו ושקל אגריהו, במקרקעי חייב דקרקע בחזקת בעליה קיימת, ועוד דלית לך חצר דקיימא לאגרה גדולה מזו, דהא אגרה ושקל אגרה. אבל במטלטלי איכא למימר דכל היכא דאמרינן הכא השביחו לעצמן שקלי ליה לכוליה שבחא ולית להו לקטנים בגויה ולא מידי. דלא מיבעיא במידי דלא קאי לאגרה דלא מיחייבי, אלא אפי' במידי דקאי לאגרא, כיון דלאו לתורת אגרא קא נחתי ליה לא מיחייבי. דאי למ"ד שואל שלא מדעת שואל הוי, הא לא מיחייב, דלאו לאוקמיה בכילתא שיילא אלא לאתהנויי בההוא דשיילה. ואי למ"ד נמי גזלן הוי, הא קי"ל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה, מידי דהוה אתוקף בספינתו של חברו ועשה בה מלאכה היכא דנחית לה בתורת גזלנותא כדמפרש בהגוזל קמא (ב"ק צז,א). הילכך איכא למימר אע"ג דהשכירן לאחר נמי, כיון דגלי אדעתיה דלנפשיה קא מוגר ליה הוה ליה עילויה כשואל שלא מדעת דקימא לן דגזלן הוי ומשלם כשעת הגזילה. תדע דהא כל כה"ג כ (ש) השביחו נכסים מחמת נכסים דמי, דמסתמא השביחו לאמצע, וכי אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן.

ואיכא למימר דה"מ דעבדי ביה גדולים מלאכה ע"י עצמן ואע"ג דעבדי ביה באגרא דומיא (דאוני אני) [דאודיאני] דר' חנינא דמיפרש לקמן. אבל מידי דמוגרי לאחרים ושקלי אגרא, אע"ג דפרישו נמי דלנפשיהו קא מוגרי ליה השכר לאמצע. מאי טעמא, דכיון דההוא גברא דאגריה לההוא מנא מהני גדולים מיחייב לשלומי אגרא לקטנים לפום חולקיהו, דהא איהו מיהת בתורת אגרא הוא דנחית לה, וקי"ל דכל היכא דנחית לה בתורת אגרא יהיב אגרא לבעלים, אע"ג דיהביה לאגרא לגדולים לא מיפטר מקטנים, מידי דהוה אשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון. וממילא שמעת דההוא אגרא דשקלי גדולים אית להו לקטנים חולקא בגויה, דהא שוכר גופיה לקטנים הוה מיחייב בחולקיהו, וכי שקלי גדולים כוליה ארעא מיניה אשתכח דממונא דקטנים קא שקלי. והדין טעמא בתרא מסתבר לן טפי מההוא קמא ועליה סמכינן וכותיה עבדינן:

מו. הרי אמרו הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע אמר רב חביבא בריה דרב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא ל"ש אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים [מחמת] עצמן של אחים השביחו לעצמן. היכי דמי שבחו נכסים מחמת נכסים, כגון דשבק זוזי ועבדו בהו עיסקא, כדמיברר ממעשה דרב ספרא. אי נמי כגון מר ופסל וקרדום (ואגדלהו) [ואגר להו] לאחריני, כדמיברר מדר' חנינא, וכן שדה ונטעוה חורבה ובנאוה, כדמיברר בפרק המפקיד (ב"מ לט,ב) ממעשה דמרי בר איסק דשתל פרדיסי ובוסתני וחייבוה למפלג בהדי אחוה מיהא מתני', כל כה"ג הוא דהשכר לאמצע. אבל שבחו נכסים מחמת עצמן של גדולים, כגון מר ופסל וקרדום ועשו בהן מלאכה על ידי עצמן, וכן פרה וחרשו בה בשכר, חמור ונשאו עליה משואי בשכר, דלא סליק שבחא בגופן של נכסים ולא הוי נמי שבחא דאתי ממילא אלא מחמת טירחא יתירא דגדולים ולא הוה איפשר על ידי קטנים, השביחו לעצמן.


דף קמד עמוד א[עריכה]


איני והא"ר חנינא אפי' הניח להם אביהם אוריאני השכר לאמצע. וה[ו]א כסא גדול עשוי לישב עליו ולשמור פירות שבגנות, אם ישבו עליו גדולים ושמרו ונטלו שכר השכר לאמצע, והא אוריאני דכי מחמת עצמן דמי, וקאמר השכר לאמצע. ופרקינן שאני אודיאני דלנטירותא עבידא ואפי' קטנים נמי מצו מינטרי בה. מיהא שמעינן דכל היכא דלא סלוק שבחא מחמת הוצאה דאפיקו מגופן של נכסים, אי הוי מידי דיכלי קטנים למעבד, כשבחו נכסים מחמת נכסים דמי. ואי הוי מידעם דלא יכלי קטנים למעבד, כגון מר ופסל וקרדום שעשו בהן מעשה על ידי עצמן, השביחו לעצמן:

מז. רב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינהו מקמי חלוקה ועבד בהו עיסקא אתו אחוה תבעוה בדינא קמיה דרבא, למפלג רוחא בהדיהו בשוה כל חד וחד לפום חולקיה. אמר להו רב ספרא גברא רבא הוא לא שביק גירסיה וטרח לאחריני. דצורבא מרבנן כל מעשיו לשם שמים ולא טרח בדרך ארץ אלא לכדי חייו כי היכי דלא לצטריך למזוני וליבטיל מגירסיה, אבל למטרח לאחריני לא בטיל מגירסיה. הילכך אע"ג דלא פריש נמי כמאן דפריש דמי (ולית) [והוה] ליה כמאן דאמר מעיקרא ראו מה שהניח לי אבא הריני עושה ואוכל דקתני השביחו לעצמן.

ושמע מינה דלא בעינן לאתנויי בפני ב"ד אלא גלויי דעתא בעלמא בעינן, דהא רב ספרא דלא אמר מידי ואמידניה לדעתיה, מכלל דאיניש בעלמא באמירה בעלמא סגיא. מיהו צריכינן לברורי בהא מעשה דרב ספרא מילתא. מכדי הא דרב ספרא לאו בדשקיל מזוזי כדי חולקא בלחוד עסיקינן, אלא בדשקילינהו לכולהו עסיקינן, דיקא נמי דקאמרינן שבק אבוה זוזי ושקלינהו ולא קאמרינן שקל מיניהו, וא"כ מאי האי דינא דדן ליה רבא למהוי כמאן דאמר לעצמי אני משביח דשקיל חולקא בדנפשיה משלם וחולקא בדאחוה. בשלמא גבי מקרקעי שימינן ליה כיורד שלא ברשות, אלא הכא כיון דמטלטלי נינהו, אי חשבת ליה כיורד שלא ברשות הוה ליה גזלן דמשלם כשעת הגזילה, ולית להו לאחין חולקא ברוחא כלל.

וכי תימא דילמא רבא נמי הכי דיין ליה לרב ספרא לשלומי כשעת הגזילה, לא סלקא דעתא, דאי ס"ד כגזלן דיניה, היכי יהיב ליה כוליה רוחא מטעמיה דגברא רבא הוא ולא שבק גירסיה וטרח לאחריני, השתא מגזל קא גזיל ולגירסיה חייש, ואדרבה נידיניה כאיניש מעלמא.

אלא מסתברא דרבא דיניה לרב ספרא כמאן דנחית ברשות כמקבל עיסקא למחצית שכר הוא דדיניה, דאשתכח דשקיל כוליה רוחא דמטי ליה לחולקיה משלם ושקיל פלגא בחולקא דאחוה. וכי תימא מאי שנא במקרקעי דחשבינן ליה כיורד שלא ברשות ומ"ש גבי זוזי דקא חשבינן ליה כיורד ברשות למחצית שכר, היינו טעמא דשאנו מקרקעי, דכיון דקי"ל דאין מורידין קרוב לנכסי קטן כי קא נחתי גדולים ומשבחי שלא ברשות קא נחתי, אבל זוזי ועבד בהו עיסקא, כיון דקי"ל דהני זוזי דיתמי מבדקינן איניש מהימן ומשפו נכסיה ויהבינן להו בבי דינא קרוב לשכר ורחוק להפסד, לא שנא הוי ההוא גברא קרוב ול"ש רחוק כדברירנא התם, כי שקלינהו רב ספרא אדעתא דהכי ועבד בהו עיסקא כמאן דנחית ברשות דמי, דהא אי נמי הוה אתי לבי דינא הוו יהבין להו נהליה אדעתא דהכין. ודוק מינה, טעמא דרב ספרא דגברא רבה הוא ולא שביק גירסיה וטרח לאחריני, אבל איניש מעלמא דעביד דטרח לאחריני השכר לאמצע, דכי האי גונא נמי השביחו נכסים מחמת נכסים הוא כדאמרינן לעיל (סי' ד ד"ה ואיכא):

מח. והא דתנן וכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע דיקינן עלה אשה מאי עיבידתה, דפלגא בשבחא דקתני השביחה לאמצע. א"ר ירמיה באשה יורשת. כגון שנשאת לאחי אביה ומת ולא הניח יורש אלא היא ואחיותיה או בני דודיה. מהו דתימא כיון דלאו דירכא למטרח אע"ג דלא פריש כמאן דפריש דמי קמ"ל דלא. מכלל דהיכא דלא הויא יורשת הו"ל כמשביח לעצמו כדברירנא במתניתין.

וכולהו נמי לא אמרן אלא בשאין היתומים סמוכין אצלו, אבל בסמוכין אצלו מסתמא כולי שבחא דיתמי הוי, דמסתמא כי קא משבח ליתמי קא משבח. ואית ליה לדיליה חולקא בנכסי לית ליה בגויה זכותא אלא לפום חולקיה, לא שנא שבחו נכסים מחמת נכסים ולא שנא מחמת עצמו. והוא דלא פריש דלנפשיה קא משבח, אבל אי פריש פריש והוה ליה כשאר אינשי:

מט. ואי אמרה ראו מה שהניח בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה פשיטא מהו דתימא כיון דשביחא לה מילתא דאמרי קא טרחא קמי יתמי אחולי מחלא קמ"ל:

נ. א"ר חנינא המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו ודוקא גדול שבבניו ודוקא בשהשיאו בתולה ודוקא באשתו ראשונה ודוקא שהשיאו ראשון לכל בניו, דאגב חביבותא דנשואי בנו גדול בכולהי הני אנפי גמר ומקני ליה. אבל היכא דבצרא לה חדא מהני לא קני. ומסתברא דחיבת חופה קונה, מדקאמרינן לקמן ייחד לו אביו בית ועליה בית קנה עלייה לא קנה, אלמא בית מיוחד בעינן, ואין לך בית המיוחד לחתן לנשואיו אלא בית שהחופה בתוכו:

נא. פשיטא ייחד לו בית ועלייה בית קנה עלייה לא קנה בית ואכסדרה מהו שני בתים זה לפנים מזה מהו. ועלו בתיקו. הילכך לא קני אלא פנימי שהיה רוב תשמישיו בו:

נב. והא דתניא ייחד לו אביו בית וכלי בית כלי בית קנה אבל בית עצמו לא קנה א"ר ירמיה כגון שהיה אוצרו של אביו מונח שם נהרדעי אמרי אפי' שובכא דיוני רב פפא אמר אפי' אציצא דהרסנא. וקי"ל כרב פפא, דהא מר זוטרא אנסביה לבריה בביתיה ותלא ליה סנדלא רב אשי אנסביה לבריה ותלא ליה אציצא דמישחא. וש"מ דכל כהאי גוונא לא קני. ושמע מינה דהיכא דייחד לו אביו כלי בית להשתמש בהן בנישואיו, אע"ג דלא אקנינהו נהליה בפירוש בתורת מתנה קנה. ודוקא בבנו גדול, והוא שהשיאו אשתו ראשונה, והיא בתולה, והוא שהשיאו ראשון כדאמרינן לעיל, אבל היכא דבצרא לה חדא מהני לא קני עד דיהיב להו נהליה בתורת מתנה בפירוש:

נג. אמר מר זוטרא הני תלת מילי שוונהו רבנן כהילכתא בלא טעמא חדא הא ואידך דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופיא ואידך דאמר רב הונא א"ר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. וש"מ דהני כלהי הילכתא נינהי:


דף קמד עמוד ב[עריכה]


ה. האחים השותפין שנפל אחד מהן לאומנות נפל לאמצע חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו. האי אומנות דקתני הכא אוקימנא באומנות המלך. והוא שנפל מחמת אביהם שהיה קרוב למלכות וגמלו חסד בעבורו לפניו. וא"צ לומר בזמן שנפל מחמת האחים. אבל אם לא נפל אלא מחמת עצמו, שהיה ראוי לכך יתר מהאחרים, או שהליץ אדם בעדו שלא מחמת אביו ושלא מחמת אחיו, הרי זה לעצמו. וא"צ לומר בזמן שלמד אומנות לעשות מלאכה אצל כל אדם שאין כאן לאחים כלום. ודוקא נמי בשלא חלקו, אבל חלקו אפי' נפל מחמת האחין נפל לעצמו. דיקא נמי דקתני האחין השותפין שמע מינה והא דקתני סופא חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו, אוקימנא כשחלה בפשיעה, אבל חלה באונס כ"ז שמלאכתו לאמצע ונתרפא נתרפא משל אמצע. וכן כל כיוצא בזה:

נד. הרי אמרו האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות נפל לאמצע מאי אומנות תאנא לאומנות המלך. ודוקא מחמת האחין אבל מחמת עצמו לעצמו, דתניא אחד מן האחין שמינוהו גבאי או פולמיטוס אם מחמת האחים לאחים אם מחמת עצמו לעצמו. אמר מר אם מחמת האחים לאחים פשיטא לא צריכא אע"ג דחריף טפי. מהו דתימא חורפיה גרם ליה קמ"ל. ודוקא לאומנות המלך וכיוצא בה, אבל לשאר אומניות, כיון דלא מיעסקי אחים בהדיה בההיא אומנות, אפי' נפל מחמת האחין נמי נפל לעצמו. ואמטול הכי אוקימנא למתני' באומנות המלך דוקא, דאי לא תימא הכי מה לי אומנות המלך מה לי שאר אומנות, הא אמרת אם מחמת האחים לאחים אם מחמת עצמו לעצמו. אלא מדאוקימנא לאומנות המלך שמע מינה דוקא לאומנות המלך, דאומנותא דלית בה טירחא היא ומאי דיהבי ליה בתורת נדיבות יהבי ליה, וכיון דמחמת האחים הוא דנפיל כמאן דיהבי להו לכלהו דמי. אבל לשאר אומניות דלית בהו האי טעמא אפי' נפל מחמת האחים נמי נפל לעצמו:

נה. ת"ר אחד מן האחים שנטל מאתים זוז ללמוד תורה או ללמוד אומנות יכולין האחים לומר לו אם את אצלנו יש לך מזונות מן האמצע כאחד ממנו, ואם אין את אצלנו אין לך מזונות. מסייעא ליה לרב הונא דאמר רב הונא ברכת הבית ברובה. ודיקינן וליתבו ליה לפי ברכת הבית. ומהדרינן אי הכי. ש"מ דכל מידי דשייכא ביה ברכת הבית בכוליה, כגון שלחן וכסא ומנורה ומפה ועצים וקדירה וקערה ונר ושמן להדליק, דנר לאחד נר למאה, לא יהבי ליה כלל. וכן פת ולפתן וכיוצא בהן דשייכא בהו ברכת הבית פורתא לא יהבינן ליה אלא לפי ברכת הבית. וש"מ דאחד מן האחין שרצה ליחלק מאחיו במזונותיו קודם חלוקה ליטול כאחד מן האחין המתפרנסין כאחד מתפושת הבית, לאו כל כמיניה, דברכת הבית (מרובה) [ברובה], אלא או יזון עמהם או יחלוק את הכל. ואם אמר תנו לי מזונות לפי ברכת הבית הדין עמו:

נו. הרי אמרו אחד מן האחים שנפל לאומנות המלך נפל לאמצע חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו שלח רבין משמיה דרבי אליעזר לא שאנו אלא שחלה בפשיעה אבל באונס נתרפא משל אמצע. היכי דמי בפשיעה כדר' חנינא דא"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים שנאמר צינים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם. כלומר צנים שאדם מצטנן מחמת חולי הרי הוא כפחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם. וש"מ דאם אכל מאכלים רעים או שישב בחמה ונתחמם או בצנה ונצטנן היינו בפשיעה, אבל אם שמר עצמו כראוי וחלה, או שאכל מאכלים רעים אלא שלא חלה חולי הבא על ידי אותן מאכלות, היינו באונס, ונרפא משל אמצע. ודוקא כל זמן שעוסק במלאכה לאמצע:

ו. האחים שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה השושבינות חזרה לאמצע שהשושבינות נגבית בב"ד אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אינן נגבין בבית דין מפני שהן גמילות חסדים. מאי שושבינות, אלו מעות שהשושבינין משלחין לחתן בימי חופתו, והן אוכלין עמו במקצת ימי החופה, כל מקום לפי מנהגו. וסתמן בתורת הלואה הן משתלחין, אלא שאין זמן גבייתן כשאר הלואות שסתמן ל' יום, אלא עד שישא השושבין אשה כדי שישמח זה עמו בימי חופתו כדרך ששמח הלה עמו. והא דקתני רישא האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב, משכחת לה כגון שנטלו מקצתן ממונו של אב מדעתו, ושלחו שושבינות לאחר על שם האחין סתם, אע"פ שלא שלחוה אלא מקצתן ולא הרשה האב לשלוח אלא לאלו, הואיל ולא נשתלחה על שם אלו אלא על שם האחים סתם, אם חזרה השושבינות לאחר מיתת האב לאותן ששלחוה וחזרה להם בימי חופתם, חזרה לאמצע לכל האחים. ולא אמרינן מתנה בעלמא הוא דיהבי להו השתא ולמאן דיהבי יהבי למאן דלא יהבי לא יהבי, לפי שהשושבינות נגבית בב"ד והרי הוא כשאר חובות שהניח להם אביהם אצל אחרים. במה דברים אמורים בשולח כסף או זהב או בגדים וכיוצא בהם, אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן וה"ה לשאר מיני מאכל ומשקה, אינן נגבין בב"ד מפני שהן גמילות חסדים, לפיכך אם חזרה שושבינות זו לאחד מהן למי שחזרה חזרה, דמתנה הוא דקא יהבי ליה. וכן כל כל כיוצא בזה:

נז. והא דתנן האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב וחזרה השושבינות חזרה לאמצע, רמינן עלה הא דתניא אחד מן האחים ששלח לו אביו שושבינות על שמו כשהיא חוזרת חוזרת לו. כלומר לזה האח שנשתלחה על שמו. נשתלחה לאביו בשמחתו של אחד מן הבנים, כשהיא חוזרת למשלח חוזרת מן האמצע. שכנשתלחה על שם האב נשתלחה והוא היה חייב להחזירה. א"ר אסי לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש. כלומר מתני' דקתני האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה השושבינות חזרה לאמצע, בשנשתלחה מתחלה סתם על שם האב, ששלחה על שם בניו סתם, או שנשתלחה על שם האחים סתם ששלחוה בחיי אביהם. והא דתניא שלח לו אביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לו, בדמפרש, כגון שנשתלחה על שם אחד מן האחין בפירוש, לפיכך כשהיא חוזרת חוזרת לו לזה שנשתלחה על שמו. והא תניא דמסייעא לן דאיכא לפלוגי בין מפרש לסתם, דתניא שלח לו אביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לו. כלומר אם שלח אביו שושבינות לאחרים על שמו של זה, כשהיא חוזרת חוזרת לו לזה שנשתלחה על שמו, שלח אביו שושבינות סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע. וכן הלכתא:


דף קמה עמוד א[עריכה]


נח. ושמואל אמר מתני' ביבם עסיקינן דאינו נוטל בראוי כבמוחזק. כגון אחד מן האחים ששלח אביו שושבינות לאחרים על שמו, ואח"כ נשא אשה, ולא הספיק המשתלח להחזירה לו עד שמת החתן, ויבם אחיו את אשתו, כשהשושבינות חוזרת [חוזרת] לאמצע לכל האחים, שאע"פ שזכה היבם בנכסי אחיו המת, אין לו בשושבינות זו אלא כאחד מן האחים, דהו"ל ראוי ואין היבם נוטל בראוי כבמוחזק. ומתמהינן מכלל דהאיך משלם לימא תנו לי שושביני ואשמח עמו. דקא סלקא [דעתא] דבשמת קודם נישואין עסיקינן, א"נ לאחר נישואין בתחלת ימי חופתו, שלא הספיק עדיין לשמוח עמו. אמר רב יוסף הכא במאי עסיקינן כגון ששמח שבעת ימי המשתה ולא הספיק לפרעו עד שמת. ודרבי אסי ודשמואל תרווייהו הילכתא נינהו ולא פליגן הדדי, אלא מר מוקים לה למתניתין בחדא ומר מוקים לה בחדא ולא פליגי.

וש"מ דהיכא דשמח השושבין עם שושבינו שבעת ימי המשתה ולא הספיק לפרעו עד שמת ויבם אחיו את אשתו, השושבינות חוזרת לכל האחים, דה"ל ראוי ואין היבם נוטל בראוי כבמוחזק. וה"ה היכא דלא שמח עמו, כגון שהיה יכול לשמחו עמו ולא שמח, בין הודיעו בין לא הודיעו. אבל היכא דלא שמח עמו כגון שלא כנס, מצי אמר תנו לי שושביני ואשמח עמו ולא מיחייב לשלומי מידי, ואי שלים מידי ליבם מתנה בעלמא הוא דיהב ליה, ולא מיחייב יבם למפלג בהדי אחין:

נט. ומדמקשינן מכלל דהאיך משלם לימא [תנו] לי שושביני ואשמח עמו, ש"מ לענין האב ששלח שושבינות על שם בניו סתם או ששלח אחד מבניו משל אב על שם האחים סתם וחוזר השושבינות לאחד מהם, דכל היכא דהאיך משלם מדינא בעל כרחיה אע"ג דאהדר מדעתיה חזרה לאמצע. וכל היכא דמדינא לא משלם על כרחיה אי מהדר ליה מדעתיה מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ולית להו לאחים זכותא בגויה:

ס. ושמעינן נמי מינה דהשולח לשושבינות לחבירו ושמח עמו בימי שמחה לפי מנהג המקום ומת המשלח עד שלא נשא אשה, או שנשא אשה ולא הספיק השושבין לשמוח עמו עד שמת החתן, אין המשתלח חייב לשלם ליורשיו, דאמר להו תנו לי שושביני ואשמח עמו בימי חופתו כדרך ששמח גם הוא עמי. ואין צריך לומר בזמן שבא לשמוח ולא קבלו שהוא פטור מן השושבינות. אבל אם שמח עמו כפי מנהג המקום ולא הספיק לפרעו עד שמת המשלח, או שהיה יכול לשמוח עמו ולא שמח חייב לשלם לו, ואם מת המשלח מחזיר ליורשיו.

והני מילי כשמת המשלח, אבל אם מת המשלח ועדיין המשתלח קיים מאי, אם נשא המשלח אשה ושמח המשתלח עמו בימי חופתו כפי מנהג המקום ומת המשתלח, כבר נתחייב לשלם. לפיכך אם נתברר שלא פרע יורשין חייבין לשלם מממונו. ואם לא נתברר שלא פרע פטורין, דחיישינן דילמא פרעיה וטענינן להו ליתמי כל מידי דהוה יכיל אבוהון למטען.

ואם מת המשתלח עד שלא נשא המשלח ואח"כ נשא המשלח, יורשי המשתלח חייבין לשלם לו, ומנכו ליה שיעור מאי דחזי לנכויי ליה במאי דאכל משלח בהדיה, דעכובא לא מחמת משלח קא אתי אלא מחמת המשתלח קאתי דמית, מאי הוה ליה למשלח למעבד ליה. השתא אלו הוה משתלח קיים ולא הוה במאתא ולא אודעיה חתן, קאמרינן דשלומי משלם אע"ג דהוה איפשר ליה לאודועיה ומצי א"ל אי אודעתן הוה אתינא וחדינא בהדך כמה דחדית בהדי, אפי"ה כיון דאיתרמי ליה מילתא דלא הוה במאתא ועכובא מחמתיה הוא דאתי מיחייב לשלומי, היכא דמית משתלח דלא הוה למשלח מידי למעבד ליה לא כ"ש דמיחייב.

הילכך דינא הוא דמשלמי יורשין דיליה כל מאי דמברר דשדר ליה משלח בשושבינותיה, לבר ממיני מיכלא ומשתיא דלא הדרי, דקאמרינן בהדיא במתני'. ולא חיישינן דילמא פרעיה, דהא כי מית משתלח אכתי לא מטא זימניה למפרע, וכבר איפסיקא הילכתא כריש לקיש (לעיל בבא בתרא ה,ב) דאמר הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני דגבי בלא שבועה ואפי' מיתמי. אלא מיהו לא מיחייבי יורשים למפרע אלא עד דנסיב משלח איתתא, כי היכי דנסיב אבוהון בשושבינותיה (דהוה) [דהאי] משלח.

כללא דמילתא, כל היכא דאי הוה אבוהון קיים מיחייב אינהו נמי מחייבי למפרע מממונא דאבוהון, וכל היכא דאלו הוה אבוהון קיים לא מיחייב (י) אינהו נמי לא מיחייבי. ומנכו ליה שיעור מאי דאכל איהו בהדי אבוהון. ואפילו אודועינהו לדידהו וזימנינהו למיכל בהדיה ולא בעו דינא הוא דמנכו ליה. ואע"ג דאלו הוה אבוהון קיים והוה שמע ולא אתי הוה משלם ליה כולה שושבינותא עד גמר', שאני אבוהון דשושביניה הוה והוה ליה מדינא למיכל בהדיה, ואי לא אכל איהו דאפסיד אנפשיה, אבל הכא יורשין לאו שושביניה דהאי נינהו ואע"ג דקרינאו כמאן דקרא לאיניש מעלמא דמי, אלא הו"ל כמאן דשלח שושביניה למדינת הים, דלאו כל כמיניה לזמוני אחריני בחופתיה.

ואי קשיא לך, מכדי שושבינות וקידושין היכא דמית בעל קודם נישואין א"נ היכא דמת משלח קודם נישואיו, תרויהו בגמרא חדא מחתא מחתינן להי, דכי היכי דגבי קדושין לא הדרי דאמרה איתתא תנו לי בעלי ואשמח עמו, גבי שושבינות נמי לא הדרא דאמר משתלח תנו לי שושביני ואשמח עמו, ובהדיא אייתינן מינה ראיה בגמ' לגבי שושבינות להאי ענינא, אלמא תרויהו בהאי ענינא חד דינא אית להו, וא"כ כי מת משתלח בחיי משלח נמי לידמינהו להדדי. דאי באתרא שנתבאר מנהגא עבדינן לפום מנהגא, כדקתני מקום שנהגו להחזיר קידושין לכתובה מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. ואי באתרא דליכא מנהגא הא איפסיקא הילכתא דמוהרי הדרי קידושי לא הדרי.

לא ס"ד, דנהי דמדמו רבנן שושבינות לקידושין, באנפא דדמו להדדי, כגון שמת הבעל המשלח דשייך בהו בתרוייהו טעמא דתנו לי בעלי ואשמח עמו, אבל היכא דמת המשתלח או שמתה האשה ודאי לא דמו להדדי. חדא דאיכא למימר דגבי קידושין הוא דלא הדרי דקידושין לטבועין ניתנו, דהאי גברא כי יהבינהו להאי איתתא לאו לאהדורינהו נהליה יהבינהו נהלה אלא לקדושה בגויהו יהבינהו נהלה, והא אקדשה, וכיון דמתה מאי הוה ליה למעבד ליה. אבל הכא גבי שושבינות כי שדר ליה אדעתא דאהדורי ליה שדר ליה וכהלואה לזמן קצוב דמיא, הילכך הלואה הוא דאית ליה גביה, אע"ג דמית בגו זימניה נמי מיחייבי יורשין לשלומיה מדיליה. ואי משום דלא שמח עמו הא ברירנא דשושבינות לאו בשמחת המשתלח עם שושבינו תליא מילתא, אלא כיון דנשא המשלח אשה נישואין הראויין לשמוח עמו אע"ג דלא איתרמי ליה למשתלח למחדא בהדיה, ואפי' היכא דהוה ליך להאיך לאודועיה ולא אודעיה לא פקעא שושבינות (בהדי) [בכדי], וכל שכן היכא דמית משתלח דמאי הוה ליה להאיך למעבד ליה. ועוד דגבי קידושין איכא טעמא דגזירה שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה אבל שושבינות דליכא למימר הכי לא.

הדין הוא כללא דנקיטינן בשושבינות היכא דמת משלח בחיי משתלח או שמת משתלח בחיי משלח. ועוד נקיטינן מיהא שמעתא בענין האב ששלח שושבינות על שם בניו לאחרים או שנשתלחה לאב שושבינות בנישואי אחד מבניו, שאם שלח האב שושבינות לאחרים על שם בניו סתם, או ששלח אחד מן הבנים משל אב שושבינות לאחרים על שם האחים סתם מדעת האב, בין שחזרה בחיי האב בין שחזרה לאחר מיתת האב, הרי זו לכל האחים, שכיון ששלח האב ע"ש בניו הרי זו כמלוה את אחרים על מנת שיחזיר לבניו, דלית ליה למלוה זכותא בגויה אלא ממונא דבניו הוא. הילכך הו"ל כמאן דשדרוה בניו להאי שושבינותא להאי חתן מדידהו, וכי מטי זימניה לאהדוריה לבנים הוא דמהדר. לפיכך אם שלח ע"ש בניו סתם הרי זו לכל הבנים בשוה. ואם שלח על שם אחד בפירוש וסיים את שמו, כשהיא חוזרת חוזרת לו לבן שנשתלחה על שמו ואין לאחין בה זכות, דכמאן דשדרה ההוא בן מדנפשיה דמי, וכי נסיב איהו הדרא ליה. אלא מיהו היכא דנשתלחה על שם האחין סתם, דקימא לן כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע, כיון דכולהו אחין אית לה חולקא בהאי שושבינותא הו"ל כמאן דשדרוה כולהו אחין להאי שושבינותא מדידהו, דאע"ג דנסיב חד מיניהו איתתא לא מיחייבי לאהדורי כולה שושבינותא מדידהו, דאע"ג דאי נסיב חד מיניהו איתתא לא מיחייב לאהדורי כולה שושבינותא אלא מהדר ליה מאי דמטי ליה בחולקיה מכולה שושבינותא, וכל חד וחד משאר אחין לכי נסיב איתתא מהדר ליה מאי דחזי ליה בחולקיה, ואי אמרת דקמא דנסיב מיניהו מחייב לאהדורה לכולה שושבינותא, נמצא זה מחזיר שושבינות לשושביניו קודם נישואיהן.

מיהו לענין שמחת המשתלח עם האחין בנישואיהן איכא לפלוגי, דאי שמחו כולהו אחין בהדי האי משתלח בימי שמחתו, כי מהדר ליה איהו לכל חד מיניהו אית ליה למחדא בהדי, ואי לא איפשר ליה למחדא בהדי מנכי ליה כשיעור מאי דחזי ליה לנכויי ליה. ואם לא שמח עמו אלא אחד מהם, לית ליה לדיליה למחדא אלא בהדיה ההוא דחדי בהדיה. ואי לא הוה איפשר למחדא בהדיה מנכי ליה מחולקיה. אבל להנך, לכי נסיב כל חד מיניהו מהדר ליה חולקיה ולא מנכי ליה ולא מידי. וה"מ בשושבינות שנשתלחה על שם הבנים או על שם אחד מהם, אבל אם שלח האב שושבינות לאחרים סתם ולא אמר על שם בניו, אע"פ שהאב נשואי הרי זו של אב עצמו ואינה חוזרת אלא לאב לכשישא אשה, ואם מת עד שלא נשא שוב אינה חוזרת דמצי משתלח למימר תנו לי שושביני ואשמח עמו.

והיכא דנשתלחה לאב שושבינות, לא מיבעיא היכא דנשתלחה לו בנשואי עצמו, דכי הדרא מדידיה הדרא, אלא אפי' נשתלחה לו בנישואי אחד מבניו, כיון שנשתלחה לאב ועילא לרשותיה ואתהני בה, כשהיא חוזרת אם חזרה בחייו חוזרת משלו ואם לאחר מיתתו חוזרת מן האמצע. והיכי משכחת לה דנשתלחה שושבינות לאב בנישואי אחד מבניו, כגון שהשיאו האב אשה ועשה לו שבעת ימי המשתה משלו, נמצא האב בעל המשתה וכל השולח שם שושבינות סתם להנאת האב הוא משלח וכאלו הלוה את האב דמי, לפיכך חוזרת משל אב. ומסתברא דהני מילי היכא דידע בה האב וגלי אדעתא דניחא ליה בגוה בעידנא דאשתלחה ולא אהדרה מיד, אבל היכא דלא איתידע ליה אלא בתר הכין ולא מטיא לידיה לא מיחייב בגוה אלא ההוא דמטיא לידיה. ואם לא היה האב לבדו בעל המשתה ונשתלחה שם שושבינות סתם, סתמה לחתן ואין האב חייב בה, אלא א"כ נשתלחה בפירוש על שמו ולא צוה להחזירה, או שבאה לידו ואע"פ שנשתלחה סתם.

ומנא תימרה דהא דקתני בבריתא נשתלחה לאביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע כשנשתלחה לאב בנשואי בנו קאמרינן ולא בנשואי עצמו. חדא, דאי בנשואי עצמו, פשיטא, צריכא למימר, ועוד נשתלחה לאביו קתני, ואי בנשואי האב עצמו מה ענין לאב ולבן בכאן דקתני נשתלחה לאביו דמשמע דבן שייך בהאי שושבינותא. ועוד מדאוקמה רבי יוחנן למתני' דקתני האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה השושבינות חזרה לאמצע כשנשתלחה לאביו, וקאמר כי תנן נמי מתני' נשתלחה לאביו תנן דומיא דבריתא, ש"מ דהאי נשתלחה לאביו שושבינות דקתני בבריתא לאו בנשואי עצמו הוא אלא בנשואי הבן, דאי בנשואי האב אם כן היכי מיתוקמא ליה מתניתין בשנשתלחה לאביו, והא האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב קתני, ואי בנשואי האב מה ענין לאחין בכאן. אלא ודאי לא מיתוקמא אלא בשנשתלחה לו בנשואי אחד מבניו כדברירנא דכשהיא חוזרת חוזרת משל אב משל אמצע.

ואע"ג דחוזרת מן האמצע אין אומרין הרי נעשו כל האחין שושבינין למשתלח ואינה חוזרת עד שישמחו כולן עמו, דהאי דהדרה מן האמצע לאו משום דעבד המשלח בהדי הני אחין הוא. תדע דהא חיובא לאו גבי אחין הוא אלא גבי ממונא דאבוהון הוא, ואי לא ירית מידי מאבוהון לא מיחייבי לשלומי מהאי שושבינותא ולא מידי דהא לא שדר להו לדידהו ולא מידי, וכי שדר לאבוהון הוא דשדר וחיובא גבי אבוהון הוא. ואי משום דחדא איהו בהדי אבוהון, שתי תשובות בדבר, חדא דכי חדא בהדיה לאו בנישואי האב הוא דחדא בהדיה כי היכי דתיהוי שושבינות דאבוהון, אלא בנשואי הבן הוא דחדא בהדיה, ואין שמחת השושבינות תלויה אלא בחתן, ונמצא שהאב חייב למשלחו בממון השושבינות, דכי שדריה לאב שדריה, ואין המשלח חייב בשמחת השושבינות אלא לבן שנשתלחה השושבינות בנישואיו שאין שמחת השושבינות אלא עם החתן. ואפילו האב קיים והוה בעי למחדא בהדי האי משלח בנשואיו מחמת האי שושבינות דקא מהדר ליה לאו כל כמיניה. תדע דעיקר שמחת השושבינות עם החתן היא שהרי אין המשתלח חייב להחזיר השושבינות למשלח עד שישא המשלח כדי שישמח עמו המשתלח כדרך ששמח המשלח עמו, ואי אמרת דעיקר השמחה עם האב היא מפני מה אין האב מחייב להחזיר אלא בנשואי המשלח והרי המשלח כששלח לו לאו בשעת נשואיו שדר ליה.

אלא משום דעיקר השמחה עם החתן היא וכשחייב להחזירה אינו חייב להחזירה אלא לחתן. ואע"ג שכשאכל.דח המשלח בנשואי הבן ממונא דאפיק ליה האב בנשואיו הוא דאכל, על כרחיך כיון דעבדה האב לההיא סעודתא לבן קנייה הבן לגמרי. ומאן דאכיל מיניה כי מחייב לבן הוא דמחייב ונמצא המשלח לאב כמלוה את האב סיוע בנשואי הבן על דעת שישמח עם הבן בנשואיו. לפיכך אין האב ולא יורשיו חייבין להחזירה עד שישמח בן זה עם המשלח נמי (בשמי) בנישואיו. אבל שאר האחין אין להם זכות לשמוח עמו מחמת שושבינות זו דלאו שושביניה נינהו, דאפי' אבוהון לא הויא ליה זכותא גבי האי משלח בהכין וכל שכן אינהו דאתו מחמתיה. ועוד דאפילו היכא דשדרה האי משלח להאי שושבינותא לאב בנשואי האב עצמו ושמח הבן עמו ומת האב קודם נשואי משלח, אע"ג דמיחייבי בניו לאהדורה לשושבינות לית להו זכותא למחדא בהדי משלח בנישואיו אלא נכויי בעלמא הוא דמנכו ליה. וכל שכן הכא דכי שדר ליה לאב לאו בנשואי האב שדר ליה וכששמח לא שמח אלא עם הבן, הילכך כי נסיב איהו נמי לית ליה לחד מן הבנים למחדא בהדיה מחמת האי שושבינותא אלא אותו הבן ששמח המשלח עמו בנשואיו בלבד:

סא. והא דתניא מקום שנהגו להחזיר קידושין לכתובה מחזירין מקום שנהגו [שלא] להחזיר אין מחזירין. היכא דכנסה לכולי עלמא לא הדרי. ואפי' אי מרדה, דאדעתא דאינסובי ליה יהיב לה והא אינסבה ליה. אלא הכא במאי עסיקינן היכא דלא כנס, כגון שמתה היא או שחזרה בה, ועלה קאמרינן מקום שנהגו כו', כלומר מקום שנהגו להחזיר הקידושין לבעל בדין הכתובה, שאינו חייב בה אלא בזמן שמת והיא תחתיו או שגרשה, מחזירין וחייבת להחזיר לו. מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. ואמר רב יוסף בר אבא אמר מר עקבא אמר שמואל לא שנו שמחזירין אלא שמתה היא אבל מת הוא אין מחזירין אלמא יכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו. כלומר כיון דאלו מינסבא ליה תו לא הוה מיחייבא לאהדורי, השתא דמת הוא נמי ולא אינסיבה ליה לא מחייבה, דהא עיכובא לאו מחמתה דידה קאתי אלא מחמתיה דבעל קאתי, ומציא אמרה תנו לי בעלי ואנשא לו. והא מתניתא הילכתא היא. ואע"ג דפסק רב פפא הלכתא לקמן בין שמת הוא בין שמתה היא כיה דהדר כין איהו מוהרי הדרי קידושי לא הדרי, התם היכא דליכא מנהגא כדמיברר מסוגיא דגמרא לקמן, אבל היכא דאיכא מנהגא עבדינן כי הא מתניתא, דקיימא לן בכל כי האי גוונא הכל כמנהג המדינה:

סג. תניא קדשה בככר זהב בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה ומחזרת לו השאר רבי יוסי אומר קדשה בעשרים נותן לה שלשים [חציין] קדשה בשלשים נותן לה עשרים [חציין]. במאי עסקינן אילימא שמתה היא מי אית לה כתובה ואלא שמת הוא תימא תנו לי בעלי ואשמח עמו ואלא באשת ישראל שזינתה ובמאי אי ברצון מי אית לה כתובה אלא באונס מישרא שריא להו אלא באשת כהן שנאנסה ר' מאיר סבר קידושין לטיבועין נתנו. הילכך אפילו קדשה בככר זה זכתה בו וגובה כתובתה משאר נכסיו, ורבי יהודה סבר לאו לטיבועין נתנו. אלא שיחזרו אצל הבעל כדין הכתובה. וכיון דעיכובא לאו מחמתיה דבעל קאתי, כי היכי דתימא תנו לי בעלי ואשמח עמו, אלא אונסא דאיתתא הוא, דינא הוא דהדרי קידושין לכתובתה. הילכך גובה כתובתה מן הככר ומחזרת לו את השאר. ורבי יוסי מספקא ליה אי לטיבועין נתנו ואם לאו לטיבועין נתנו, הילכך הוו להו הני קידושי ממון המוטל בספק וחולקין. ואפילו לרבנן דפליגי עליה דסומכוס התם הוא דאיכא למימר המוציא מחבירו ועליו הראיה, אבל הכא דאיהי קא אתיא למגבא כתובה מיניה לא שייך למימר המוציא מחבירו עליו הראיה משום דספיקא לן אי בתר ממונא אזלינן וממונא בחזקתיה דבעל קאי, ואי בתר שטר כתובה אזלינן והא מיתחזק וקאי ואין לך ראיה גדולה מזו. ואי משום דידיע דנקיטא כסף קידושי, הא לא ידעינן אי מחייבא למחשבינהו מכתובתה, הילכך דינא הוא דפלגי להו לקדושי. לפיכך אם קדשה בעשרים נותן לה שלשים חציין, קדשה [בשלשים] נותן לה עשרים חציין.

ועיקר הא מלתא, דהני מנה מאתים דכתובה בכסף מדינה נינהו, דהוו חד מתמניא בכסף צרי, כדקימא לן דכל כסף קצוב האמור בתורה כסף צרי ושל דבריהם כסף מדינה, וכסף מדינה חד מתמניא בכסף צרי הוא כדאמרינן בבא קמא בפ' החובל (בבא קמא צ,ב) גבי ההוא גברא דתקע ליה לחבריה, ואסיקנא בסלע מדינה תנן דהוה ליה פלגא דזוזא דסלע צרי דהוה ליה חד מתמניא בסלע צרי. וכיון דאתברר דהני מאתים זוז דכתובת בתולה כסף מדינה נינהו, הוו להו חמשה ועשרים זוז בכסף צרי. והכא בכתובת בתולה עסקינן, הילכך אם קדשה בעשרים דינר צרי הוו להו ממון המוטל בספק וחולקין. צא מהם עשרה שזכתה בהן מספק, נשארו בידה עשרה מכתובתה, נותן לה שלשים חצאי דינר צרי שהם חמשה עשר דינרין, נמצאו בידה חמשה ועשרים דינרין כסף צרי שהן סך כסף כתובתה. וכן אם קדשה בשלשים זוז נותן לה עשרים חצאין, דהנך שלשים זוז דקידושין הוו להו ממון המוטל בספק וחולקין, צא מהן חמש עשרה שזכתה בהן מספק, נשארו בידה מכתובתה חמש עשרה דינרין לפיכך נותן לה עשרים חצאי דינר שהן עשרה דינרין, נמצאו בידה מכתובתה חמשה ועשרים דינרין כסף צרי שהן כלל כתובתה חוץ ממה שזכתה בו מספק. והא מתניתא באתרא דליכא מנהגא היא. וכבר פסקינן לקמן הילכתא בין שמת הוא בין שמתה היא בין דהדר ביה איהו מוהרי הדרי קידושי לא הדרי, אלמא קידושין לטיבועין נתנו. והכא גבי אשת כהן שנאנסה כיון דאית לה כתובה זכתה במה שבידה מקידושיה וגובה כתובתה משאר נכסיו. וכן הלכתא:

סג. ואגב ארחיך ש"מ דאשת ישראל שזינתה ברצון הפסידה כתובתה, אבל באונס לא מבעיא דלא הפסידה כתובתה אלא משרא נמי שריא ליה. ואשת כהן שזינתה יוציא ויתן כתובה:

סד. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן בכל מקום שנהגו להחזיר קידושין לכתובה דמי ומחזירין. תרגמה נהרדעא שאר בבל מאי רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו מוהרי הדרי קדושי לא הדרי. אמר רב פפא הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא בין דהדר ביה איהו מוהרי הדרי קידושי לא הדרי הדרה איהי אפי' קידושי הדרי אמימר אמר קידושי לא הדרי גזרה שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה. כלומר דכיון דחזו דהדרי קידושי סברי קדושי טעות הוו ואתו למימר דתפסי ליה לבעל קידושין באחותה דלאו אחות אשה היא.

רב אשי אמר גיטא מוכיח עליה. והא דרב אשי בדותא היא דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהאי. נקיטינן השתא מיהא שמעתא, דמקום שנהגו להחזיר קידושין לכתובה מחזירין. לא שנא מת הוא ולא שנא מתה היא ולא שנא הדר ביה איהו ולא שנא הדרה בה איהי לא שנא מוהרי ולא שנא קידושי הדרי. ולא חיישינן שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה, דכיון דמקום שנהגו להחזיר קידושין הוא, מידע ידעי דקידושי מעליי הוו ומשום מנהגא הוא דהדרי. והיכא דליכא מנהגא, בין שמת הוא בין שמתה היא בין דהדר ביה איהו בין דהדרא בה איהי, מוהרי הדרי קידושי לא הדרי. ומוהרי נמי דקאמרינן דהדרי, דוקא בסבלונות העשויין להבלות. והוא דלא אכל שם סעודת חתן. אבל בסבלונות שאין עשויין להבלות [או] היכא דאכל שם סעודת חתן אינן נגבין, כדבעינן למימר קמן:


דף קמה עמוד ב[עריכה]


סה. ת"ר חמשה דברים נאמרו בשושבינות נגבית בב"ד וחוזרת בעונתה ואין בה משום רבית ואין השביעית משמטתה ואין הבכור נוטל פי שנים. נגבית בב"ד וחוזרת בעונתה מאי טעמא כי מלוה דמיא. ומאי עונתה, כשישא המשלח אשה הראויה לשמוח עמו בחופתו כדרך ששמח גם הוא עם המשתלח. ואין בה משום רבית. דאי אהדר ליה טפי ממאי דיהיב ליה ליכא איסורא, דלאו אדעתא דהכי יהיב ליה. והאי נמי כי מהדר ליה לאו בשכר שהיו מעותיו בטלות אצלו קא מטפי ליה, אלא כל חד וחד לפום חשיבותיה. ואין השביעית משמטתה דלא קרינא ביה לא יגוש. דהא [לא] מצי מתבעי בגו זימניה. אבל ודאי אי מטא זימניה מקמיה הכין משמיט. ואין הבכור נוטל בה פי שנים דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. דלא עדיפא ממלוה. ודוקא היכא דנשא אשה המשלח ושמח המשתלח עם המשלח שבעת ימי המשתה ולא הספיק לפורעו עד שמת, אבל אם לא הספיק לשמוח עמו עד שמת לא משלם, דאמר תנו לי שושביני ואשמח עמו:

סו. אמר רב כהנא כללא דשושבינותא הוה שושבינא במתא בעידן שמחת שושבינו איבעי ליה למיתי. ואי לא אתי מיחייב לשלומי כולה שושבינותא עד גמרא ולא מנכי ליה ולא מידי ואפי' תרעומת לית ליה עלויה. ואי לא הוה במאתא ושמע קל טבלא איבעי ליה למיתי. כגון דהוה בר ממאתא במקום קרוב, ושמע קול טבלא, דהוו רגילי לממחא ביה מקמי שמחה כי היכי דלישמעו אינשי וליתו, איבעי ליה למיתי, דהא ידע אימתי מטי זמן נישואין, ואי לא אתי משלם כוליה. ואי לא שמע ולא הוה במאתא איבעי ליה לחתן לאודעיה ואי לא אודעיה תרעומת אית ליה לשושבין עילויה. מיהו שלומי משלים ליה מאי דאית ליה גביה.

ועד כמה אמר אביי נהוג בני גננא עד זוזא אתא בכריסיה אכליה מזוזא ועד ארבעה משלם פלגא מכאן ואילך איניש איניש כחשיבותיה. כלומר נהוג בני החופה דאי שדר ליה עד זוזא ותו לא, כיון דלא אודעיה לא משלם ליה ולא מידי, דמעיקרא כי אתא האי משלח לשמחת המשתלח אתא בכריסיה ואכליה לזוזא דשדר ליה. מזוזא ועד ארבעה משלם פלגא. ומארבעה ואילך איניש איניש כחשיבותיה, דאי האי שושבין אדם חשוב הוא דאי הוה אתי הוו טרחי קמיה טפי מתרי זוזי, מנכי ליה לפום חשיבותיה, ואי לא לא מנכי ליה אלא תרי זוזי. והוא הדין במקום שנהגו לזמן את השושבינין על ידי שלוחין, אי לא זמניה תרעומת הוא דאית ליה עליה, שלומי משלם. ולאו דמשלם כוליה אלא מנכי ליה לפום מנהגא דבני גננא כדאמרן.

ומסתברא דהני מילי היכא דהוה ליה לחתן לאודועי ולא אודעיה, והאיך נמי לא שמע ולא אתא, דאיהו גרם לנפשיה דאזל ליה ממאתא. אבל היכא דאתא שושבינא לבי גננא למחדא בהדי שושביניה ולא קבליה, דינא הוא דלא משלם ליה ולא מידי. דאי לא תימא הכי, אם כן כי מת המשלח מקמי דחדי משתלח בהדיה אמאי פטור. אי משום טעמא דתנו לי שושביני ואשמח עמו, לימא ליה ומאן לימא לן דהוה ניחא ליה לשושבינך למחדא עמך, דילמא אי הוה איהו קיים לא הוה מקבל לך, וקיימא לן טענינן להו ליתמי כל מילתא דהוה יכיל אבוהון למטען. ותו הא דאמרינן לקמן עשה עמו בפומבי ובקש לעשות עמו בצנוע יכול לומר לו בפומבי אני עושה עמך כדרך שעשית עמי, דאלמא לא מחייב למפרעיה עד דעביד עמיה שושבינותא כלל. דהשתא היכא דעביד בפומבי ולא ניחא ליה לקבולי ליה להאי שושבינא אמרת דמחייב לשלומי ליה, היכא ניחא ליה למיעבד בהדיה בצנוע לא כל שכן.

אלא ודאי ש"מ דהיכא דלא ניחא ליה לקבוליה לשושביניה לא מיחייב שושביניה לשלומי ליה מכוליה שושבינותא ולא מידי, דכי שדריה נהליה לההיא שושבינותא מעיקרא אדעתא דהכי שדרה נהליה, דלא להדרה נהליה אלא היכא דשבק ליה האיך למחדא בהדיה כמא דחדי האיך בהדי האי, ואמטול הכי כי מאית ליה משלח מקמי הכין מצי משתלח למימר להו ליורשיו תנו לי שושביני ואשמח עמו דאי הוה קיים הוה אזילנא מנפשאי וחדינא בהדיה. ולא מצו אמרי ליה מאן (יימא) [יימר] דהוה מקבל לך, דאמר להו אי לא הוה מקבל לי לא הוה מחייבנא לשלומי ליה ולא מידי. והכא היינו טעמיה דכי לא הוה במאתא ולא שמע נמי קל טבלא דאע"ג דהוה ליה לאודועיה ולא אודעי משלם ליה דאיהו אפסיד אנפשיה דאזל ליה ממאתא, משום דאמר ליה אטו אנא כי שדרי לך מעיקרא מי קרית לי, דאי שדר לך אנא מנפשאי הוא דשדרי לך ואתא למחדא בהדך, ואת נמי לא איבעי לך למיזל ממאתא:

סז. ת"ר עשה עמו בפומבי ובקש לעשות עמו בצנוע יכול לומר לו בפומבי אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. כלומר אם עשה שושבין שושבינות עם החתן שנשא ראשון בגלוי ונשא השושבין בצנוע ובקש שיעשה הראשון עמו שושבינות בנישואין שהוא נושא עכשיו בצנוע להחזיר לו בהם שושבינותו, יכול הראשון לומר לו בגלוי אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. ואם לא עשה האחרון שמחת נשואין ואין בגלוי אין הראשון חייב להחזיר לו שושבינותו.

וכן אם עשה עמו בבתולה ובקש לעשות עמו באלמנה יכול לומר לו בבתולה אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. עשה עמו בשניה ובקש לעשות עמו בראשונה יכול לומר לו לכשתנשא אשה אחרת אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. עשה עמו באחת ובקש לעשות עמו בשתים יכול לומר באחת אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. וטעמא דכולהו הני משום רבוי שמחה ומעוט שמחה הוא, דכל היכא דעשה השושבין עמו בנשואין הראויין לשמחה מרובה ובקש השושבין לכופו לעשות עמו שושבינות בנישואין שאינן ראויין אלא לשמחה מועטת, יכול לומר לו איני עושה עמך אלא כדרך שעשית עמי לכשתשא אשה הראויה לשמוח בחופתה כדרך ששמחת (ה) עמי ואז אחזיר לך שושבינותך כדי שאשמח עמך כדרך ששמחת עמי. והדבר ידוע שהשמחה שנעשית בגלוי מרובה יתר משנעשית בצנוע, ושמחת נשואי הבתולה מרובה יתר משמחת האלמנה, ודעתו של אדם בנשואי אשתו שניה פנויה לשמוח עם רעיו ושושביניו יתר ממה שהיא פנויה בנשואי ראשונה.

ולאו משום דבראשונה טריד ליביה בבעילה, חדא דהא תינח היכא דנשא את הראשונה בתולה, נשאה אלמנה מאי איכא למימר. ועוד אם כן הא דקתני עשה עמו בבתולה ובקש לעשות עמו באלמנה יכול לומר לו בבתולה אני עושה עמך כדרך שעשית עמי, איפכא מיבעי ליה, אלא גבי ראשונה ושנייה היינו טעמא לפי שחיבת הראשונה טורדת את לבו מלשמוח עם זולתה, מה שאין כן בשנייה. ולא עוד אלא שזה לבו רעב וזה לבו שבע. וכן דעת האדם פנוייה בנשואי אשה אחת יתר ממה שהיא בנשואי שתים כאחת. לפיכך אם עשה עמו בשמחה מרובה ובקש לעשות עמו בשמחה גרועה הימנה אינו רשאי. אבל אם עשה עמו בשמחה גרועה ובקש ממנו לעשות עמו בשמחה מעולה הימנה הדין עמו, ואין הראשון יכול לומר לו איני שמח עמך אלא כדרך ששמחת עמי.

וש"מ דלא מצי איניש למכפייה לשושביניה לאהדורי ליה שושבינותיה עד שישא המשלח אשה נישואין הראויין לשמוח בהם כדרך ששמח המשלח בנשואין הראשונים כדפרישנא. ודוקא במידי דאפשר ליה, אבל אם היה הראשון עשיר והב' עני אינו יכול לומר איני מחזיר לך עד שתוציא בנישואין כדרך שהוצאתי בנשואי, דא"כ אין לך עשיר שחייב להחזיר לעני שושבינות כלל:

סח. ת"ר עתיר נכסין עתיר פומבי זה בעל הגדות עתיר סלעין עתיר תקוע זהו בעל פלפול עתיר משח עתיר כמס זהו בעל שמועות הכל צריכין למרי חיטייא ומאי ניהי גמרא:


דף קמו עמוד א[עריכה]


סט. מאי דכתיב כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד. ריב"ל אמר כל ימי עני רעים זה מי שדעתו קצרה ואמר ר"י בן לוי כל ימי עני רעים והאיכא שבתות וימים טובים כדשמואל דאמר שמואל שינוי וסת תחלת חולי:

ז. השולח סבלונות לבית חמיו שלח שם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפי' בדינר אינן נגבין לא אכל שם סעודת חתן אפי' בדינר הרי אלו נגבין שלח סבלונות מרובין שיבואו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין סבלונות ממועטין שתשמש בהן והיא בבית אביה אינן נגבין. מתני' בשמת החתן או הכלה, אי נמי דהדר ביה חתן. ורישא דקא מפליג בין אכל ללא אכל, לאו בסבלונות של מאכל ומשתה קאי, דא"כ אפי' לא אכל נמי, הא בהדיא אמרי' לקמן דסבלנות הדרי מאכל ומשתה לא הדרי אף על גב דלא אכל, כדמיברר לקמן מדרבין סבא, דכיון דלאכילה שדרינהו ולא קא הדרה בה איהי דינא הוא דלא הדרי, דמאי הוה לה לדילה למעבד איהו דאפסיד אנפשיה. אלא הכא בסבלונות העשויין ליבלות שתשמש בהם בבית אביה קאי, דאי אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אחיל עלייהו, ואי לא לא אחיל עלייהו, והיינו סבלונות מועטין דאיירי בהו סופא. ומועטין דקתני סופא לאו דוקא, אלא אפי' שלח שם במאה מנה שתשתמש בהן בבית אביה מועטין קרי להו, ולגבי הנך מרובין שיבואו עמה לבית בעלה דנפישי טפי מהני קרי להו להני מועטין. וסופא דקא מפליג תנא בין סבלונות מרובין שיבואו עמה לבית בעלה לסבלונות מועטין שתשתמש בהן והיא בבית אביה ארישא קאי, דמיירי כשאכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אפילו סבלונות מועטין הרי אלו נגבין כדבעינן לברורי לקמן. ודוקא בדלא הדרא בה איהי, אבל הדרא בה איהי, בין אכל בין לא אכל, אפי' רישא (דדיקא) [דרישא] נמי הדרא, וכל שכן סבלונות העשויין ליבלות. דהשתא מאכל ומשתה דכי שדריה ידע דודאי אכלי ליה ולא משתייר מיניה מידי כי הדרא בה איהי הדר, סבלונות העשויין להבלות דאפשר דבלו ואפשר דלא בלו לא כל שכן:

ע. והא דתנן השולח סבלונות לבית חמיו ושלח שם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפי' בדינר אינן נגבין אמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא פשיטא דינר תנן מהו דתימא ה"ה דאפי' פחות מדינר והאי דקתני דינר אורחא דמילתא קתני דאי אכיל בבית חמיו לא סגיא דאכיל פחות מדינר קמ"ל. דוקא דינר אבל פחות מדינר הרי אלו נגבין. ומסתברא דכי קתני דוקא גבי דינר, אבל גבי מאה מנה לאו דוקא קתני אלא ה"ה דאפי' חד מנה ואפילו אלף מנה אי אכיל שם בדינר אינן נגבין, ואי לא הרי אלו נגבין. דיקא נמי מדקפיד גמרא לאשמועינן גבי דינר ולא קפיד לאשמועינן גבי מאה מנה, ש"מ דינר דוקא, אבל מאה מנה לאו דוקא. והכי נמי מסתברא, דאי אמרת תרויהו דוקא, אשתכח דכי שלח פחות מכאן או יתר מכאן לפום חשבון דינר למאה מנה הוא דמחשבינן, א"כ כי שלח חד מנה באכילת פחות מפרוטה סגיא ליה, דהא דינר לית ביה טפי מתשעין ושיתא פריטי וכי פלגת תשעין ושיתא פריטי אמאה מנה לא קא מטי פרוטה שלימה לחד מנה ובציר מפרוטה לית בה דין ממון וכמאן דלא אכיל מיד דימי ואמאי אינן נגבין. אלא מסתברא כדפרשינן:

עא. אכל תנן שתה מאי הוא תנן שלוחו מאי שם תנן שגרו לו מאי. כלומר מתני' אכל שם סעודת חתן בדינר קתני, שתה שם בדינר מהו. הוא תנן, דהאי אכל דקתני אשולח סבלונות לבית חמיו קאי, דמיירי בחתן עצמו, ועלה קתני אכל דמשמע שהחתן עצמו אכל בבית חמיו, אכל שם שלוחו בדינר מאי. אכל שם תנן ואבי (ו) חמיו קאי דמיירי ביה רישא, שגרו לו לביתו מאי. ופשטינן מינה חדא, דאפי' שתה נמי, דא"ר יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד ששיגר לבית חמיו מאה קרונות של כדי יין ושל כדי שמן ושל כלי כסף ושל כלי זהב ורכב בשמחתו והלך ועמד על פתח בית חמיו והוציאו לו כוס של חמין ושתה ומת וזו הלכה העלה ר' אחא שר הבירה לפני חכמים לאושא ואמרו סבלונות העשויין ליבלות אינן נגבין ושאינן עשויין לבלות הרי אלו נגבין. ואסיקנא ש"מ אפי' שתה. ודיקינן תו שמעת מינה אפי' פחות מדינר. א"ר אשי מאן לימא לן דלא שחיק ליה מרגניתא דשויא כמה אלפי ואשקיה. ודיקינן תו ש"מ אפי' שגרו לו. ודחינן דילמא כל פתח בית חמיו כבית חמיו דאמי.

ושמעינן נמי דשתה נמי כמאן דאכל דאמי, ודוקא בשוה דינר.

ושמעינן נמי דפתח בית חמיו כבית חמיו דמי.

ושמעינן נמי דהא דקתני במתני' אכל שם סעודת חתן בדינר אין אלו נגבין, דוקא בסבלונות העשויין להבלות, והן שתשמש בהן בבית אביה. אבל סבלונות שאין עשויין ליבלות, והן שיבואו עמה לבית בעלה, אפי' אכל שם סעודת חתן ביתר מדינר הרי אלו נגבין. ומתני' דקא מפליג בסופא בין סבלונות מרובין וסבלונות מועטין, אבבא דאכל שם סעודת חתן אפי' בדינר קאי, אבל לא אכל שם סעודת חתן בדינר אפי' סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה הרי אלו נגבין. אבל אכל שלוחו או ששגרו לו לביתו ואכל לא אפשיטו. וכל כה"ג חומרא לתובע וקולא לנתבע:

עב. איבעיא להו מהו שישלש שבח סבלונות מהו. כגון שאכל שם סעודת חתן בשליש דינר מהו שיפסיד שליש, וכן אם לא אכל והשביחו סבלונות שבחן למי. ועלו בתיקו. וכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע, אלא מיהו לא דאמי דינא דהני תרי בעיי להדדי, דאלו בעיא דמהו שישלש, כיון דבעל לאפוקי מארוסתו אתי דינא הוא דמשלש, דמספיקא לא שקיל כוליה. ואלו גבי שבח סבלונות, כיון דאפי' את"ל דשבח סבלונות לאשה, דינא הוא דשימינן לה שבחה ומסלקינן לה מיניהו בדמי והדרי סבלונות לבעל בעיניהו דדידיה נינהו [ו]כמאן דהדרי דמו. וכי מספקא ליה לגמ' לענין דמן הוא דמספקא ליה, ולענין דמי הויא לה איהי תובעת וארוס נתבע, וכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. והא דמיא לההיא דאמרי' בפ' המקבל (ב"מ קי,א) גבי יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על היתומים להביא ראיה. מאי טעמא, ארעא כיון דלמגבא קימא כמאן דגביא דאמי ואמרינן להו אייתו ראיה ושקולו. והאי שבחא דסבלונות נמי אף על גב דמימלא קאתי כיון דספיקא הוא למאן הוי וברירנא לן דהני סבלונות למגבא קימא כמאן דגבו דמי, ודמי אמרי' ליה לתובע איתי ראיה ושקול:

עג. בעי רבא סבלונות העשויין להבלות ולא בלו מהו. היכא דלא אכל לא תיבעי לך, דאפילו בלו נמי נגבין. כי תבעי לך היכא דאכל מאי. ולא איפשיט. והא דתנן סבלונות מועטין שתשתמש בהן והיא בבית אביה דמשמע אע"פ שלא נשתמשה אינן נגבין, תרגמא רבא ביוכא וסבכתא. שהן דברים מועטין ולא חשיבי, הילכך אף ע"ג דלא בלו נמי מחיל עליהו. אבל שאר מילי דחשיבי כשעשוין ליבלות ולא בלו לא איפשיטו. הילכך חומרא לתובע וקולא לנתבע. והא יוכא וסבכתא תרויהו מבתי הראש נינהי, אלא שיוכא מלמטה על השער וסבכתא מלמעלה כדתנן בשבת (קיא,ב) וחוטי שבכה.

ושמעינן מיהא נמי דסופא דקתני סבלונות מועטין שתשתמש בהן והיא בבית אביה אינן נגבין, בשאכל שם סעודת חתן בדינר קא מיירי. אבל לא אכל שם סעודת חתן בדינר הרי אלו נגבין. מהאי מדאתינן למפשט מינה בעיא דרבא גבי סבלונות העשויין להבלות, אלמא הני סבלונות מועטין דקתני היינו סבלונות העשויין להבלות, ובהדיא קאמרי' לעיל וזו הלכה העלה רבי אחא שר הבירה לפני חכמים ואמרו סבלונות העשויין להבלות אינן נגבין ושאינן עשויין להבלות הרי אלו נגבין והתם כשאכל קאי, והא פשטינן מינה דהיכא דשתה כאכל דמי:

עד. א"ר יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד ששיגר לבית חמיו יין חדש ושמן חדש וכלי פשתן חדש בעצרת מאי קמ"ל איבעי תימא חשיבותא דארץ ישראל קמ"ל ואי בעי תימא דאי טעין ואזיל טענתיה טענתא. ומחייבינן ליה לחמוה לאשתבועיה אטענתיה:


דף קמו עמוד ב[עריכה]


עה. א"ר יהודה א"ר מעשה באדם אחד שאמרו לו אשתך תתרנית היא, שאינה מריחה כל עיקר, נכנס אחריה לחורבה לבודקה אמר לה ריח צנון אני מריח אמרה ליה מאן יהיב לן מכותבות דיריחו ואכילנא בהו ונפלה עליה חרבה ומתה אמרו חכמים הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה ומתה (אינה) [אינו] יורשה. כלומר הואיל ולא נכנס אחריה לשם נישואין אלא לבודקה אין זו חיבת חופה שקונה ואם מתה (אינה) [אינו] יורשה. וש"מ דאי הוה עייל בתרה סתמה ומתה הוה קני לה דמסתמא לשם נישואין הוא, השתא דגלי אדעתיה דלא נכנס אחריה אלא לבודקה אם מתה (אינה) [אינו] יורשה. דיקא נמי דקאמרי' הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה ולא קאמרי' הואיל ונכנס אחריה לבדקה. מיהא שמעינן דלא קני איניש איתתא בכניסתו לחופה אלא דעייל סתמא דסתמיה לשם נישואין הוי, אבל היכא דמגליא מילתא דלא עייל אלא אדעתא דמידי אחרינא לא קני. וש"מ דכניסה לחופה דקי"ל דקניא, לא תימא דוקא עד דעיילי לחופה אי נמי לבית המיוחד לנשואין, אלא אפילו מאן דעייל בתר איתתיה סמוך לנשואין סתמא אפילו לחורבה קני לה, ולא צריך לגלויי אדעתיה דאדעתא דאישות קא עייל, דדייקינן טעמא דלא נכנס אחריה אלא לבדקה, הא סתמא אע"ג דלא עייל בתרה אלא לחרבה קני לה. וכן הילכתא:

עו. יתיב רבין סבא קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר בין שמת הוא בין שמתה היא ואפי' הדר ביה איהו סבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדרי הדרה בה איהי אפי' כישא דירקא הדרא א"ר הונא בריה דרב יהושע ושמין להן דמי בשר בזול. ומפרשי רבנן דכל זוזא חשבינן ליה ארבעה דינקי*. והני סבלונות דקאמרי' דהדרי היכא דמת הוא או שמתה היא, א"נ הדר ביה איהו, דוקא דלא אכל שם סעודת חתן ואפי' בדינר. אבל אכל שם סעודת חתן ואפי' בדינר, סבלונות העשויין להבלות אינן נגבין סבלונות שאינן עשויין להבלות הרי אלו נגבין, כסתמא דמתני', דהא ודאי ליכא למימר דאתא רבין לאיפלוגי אסתמא דמתני', דא"כ הוה מותבינן עליה תיובתא מינה, ומדלא אותבינן עליה תיובתא מינה ש"מ דמתני' לחוד ודרבין לחוד. ועוד דאפי' בשמעתא דאמוראי היכא דמתחזי דפליגי אהדדי טרחינן לתרוצינהו כי היכי דלא ליפלגו אהדדי וכ"ש בסתמא דמתני' דלא יכלי אמוראי לדחויה אלא בראיה. ועוד דאי ס"ד דראבין לאיפלוגי אמתני' קאתי, אדאשמועי' בין שמת הוא בין שמתה היא דלא איירי בהו תנא דמתני', אדרבא הוה ליה לאשמועי' בין אכל בין לא אכל, בין סבלונות מרובין בין סבלונות מועטין דאיירי בהו תנא דמתני', ומדלא איירי בהו ראבין ש"מ דראבין מילתא אחריתי הוא דאתא לאשמועינן. דהא דקתני במתני' לא אכל שם סעודת חתן אפי' בדינר הרי אלו נגבין בין שמת הוא בין שמתה היא ואפי' הדר ביה איהו מיתוקמא. ואשמועי' נמי דסבלונות הוא דהדרי מאכל ומשתה לא הדר. ואשמעינן נמי דאי הדרא בה איהי אפי' כישא דירקא הדרא. ומדפסיק ותני סבלונות הדרי ולא פליג בין מרובין למועטין ובין עשויין ליבלות לשאינן עשויין ליבלות, ולא פליג אלא בין סבלונות למאכל ומשתה, ש"מ דאפי' עשויין ליבלות נמי הדרי.

ואמטול הכי ליכא לאוקומא להא דרבין אלא בשלא אכל, דאי בשאכל סבלונות העשויין ליבלות אמאי הדרי, והא כולהו מתניאתא וכולהי שמעתא דאמוראי מודו דהיכא דאכל שם סעודת חתן בדינר סבלונות העשוין ליבלות אינן נגבין. והאי דאיתינן להא דראבין סבא אפיסקא דסבלונות מועטין דקתני סבלונות מועטין שתשתמש בהן והיא בבית אביה אינן נגבין, וקי"ל דהאי פיסקא דסבלונות בדאכל קא מיירי דאינן נגבין, וקא מיתינן עלה הא שמעתא דרבין סבא דקאמר סבלונות הדרי, לאו למימרא דהא דרבין אפילו בדאכל קאמר דהדרי, דהא ליכא למימר דראבין לאפלוגי אמתני' אתא כדברירנא. אלא לעולם רבין בדלא אכל קאי, והאי דאיתינן לה אהאי פיסקא לאשמועינן דאפי' סבלונות מועטין העשויין להבלות הדרי.

והא דאמרי' בסופא הדרא בה היא אפי' כישא דירקא הדרא, ליכא לפלוגי בהכין [בין] אכל ללא אכל אלא לא שנא הכי ולא שנא הכי הדרא, דהא מאכל ומשתה היכא דהדר ביה איהו אע"ג דלא אכל נמי כמאן דאכל דאמי ולא הדר, ואלו היכא דהדרה בה איהי קאמרי' דאפי' כישא דירקא הדרא דאיהי גרמה ליה לאפסודיה לממוניה. הילכך בין אכל בין לא אכל חד דינא הוא. וליכא למימר דכי אכל אחולי אחיל, דנהי נמי דאחולי אחיל אדעתא דלא תהדר בה איהי, אדעתא דהדרא בה איהי לא אחיל, דהא כי לא אכל נמי מאכל ומשתה מחילה הוי ואפי"ה כי הדרא בה איהי קאמרי' דהדר דאדעתא דהכי לא אחיל. הילכך על כרחיך אע"ג דאכל נמי אדעתא דהכי לא אכיל ואפי' כישא דירקא הדרא ומנכו ליה מאי דאכל. והיינו טעמא דשמין להם דמי בשר בזול, משום דלא שימינן להו שיעור מאי דאפסדוה כמזיק, דמעיקרא לאו לאזוקי קא מיכוני, אלא כי שימינן להו שיעור מאי דאתהנו מדידיה הוא דשימינן להו, והיינו בשעת אכילה ושתייה, ובשעת אכילה ושתייה בשר מבושל ויין מזוג הוה דלא הוה חזי לשהויי דאי משהו ליה פסיד ואי מזדבן לא מזדבן אלא בזולי, ואמטול הכין לא שימינן להו אלא דמי בשר בזול.

ברם צריכינן לברורי דלא שנא גבי סבלונות ולא שנא גבי מאכל ומשתה כל היכא דקי"ל דהדר, אי איתיה לההוא מדעם בעיניה, אי נמי ליתיה בעיניה ואיכא מידי דאתי מחמתיה, הדר כל היכא דאיתיה, ומפקינן ליה כל מאן דנקיט ליה, דממונא דבעל הוא כל היכא דאיתיה ולא מיקני בכדי למאן דנקיט ליה. ואי ליתיה בעיניה וליכא מידי דאתי מחמתיה, חזינן, אי איתנוסי איתניס מרשותא דחמוה, חזינן, אי הני סבלונות למיתבינהו לארוסתו הוא דשדרינהו אדעתא דאישתמושי בהו בבית אביה ומטו לידה, הויא לה שואל עילויהו ומיחייבא באונסין דידהו, אפי' סבלונות מרובין שיבואו עמה לבית בעלה נהי דאין עשויין ליבלות בבית אביה לא סגיא דלא מיתחזיא בהו בבית אביה שעה אחת והויא לה שואל עלויהו דאדעתא דהכי אתו לידה, וכ"ש היכא דאגניבו או איתבידו. ואי איתברר מאן דגזלינהו או מאן דאכלינהו, רצה החתן מארוסתו גובה רצה מן הגזלן גובה, וכדרב חסדא דא"ר חסדא (ב"ק קיא,ב) גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחד ואכלו רצה מזה גובה [רצה מזה גובה]. ואלו לא מטו הני סבלונות לידא דארוסה ולא לידא דמאן דאתי מחמתה, חזינן מאן דאתו לידיה בתורת גזלה או בתורת שואל שלא מדעת בעלים מיחייב באונסייהו כגזלן.

ולענין מאכל ומשתה דמשדר חתן לבית חמיו אדעתא דאכלי ליה תמן, ואכלוה דבית חמוה אינהו ושושביניהו, ובתר הכי הדרה בה ארוסה, דבי חמוה הוא דמיחייבי לשלומי, דכי שדריה חתן לההוא מאכל ומשתה לדידהו הוא דשדריה למיכליה אדעתא דלא הדרה בה ארוסתו ואי הדרה בה ליחייבו לשלומי ליה, וכיון דהדרה בה מיחיבי לשלומי. אבל שושביניהו ומה דאכלי בסעודה בהדייהו לא מיחייבי לשלומי, דמ"מ כי שדריה חתן להאי מאכל ומשתה אדעתא דמיכליה שדריה, ואע"ג דכי יהיב להו רשותא למיכליה אדעתא דלא תהדר בה ארוסתו הוא דאחליה גביהו, מ"מ לאכילה שדריה ואחריותא בעלמא הוא דאית ליה גביה חמוה דאי הדרה בה ארוסתו לא אחיל גביה ולא מידי, גבי חמוה הוא דאית ליה אחריות, גבי שושבינין וכ"ע לית ליה אחריות, דהא לא שדר להו לדידהו ולא מידי ואלו כי קא אכלי ברשות בעל הבית קא אכלי. ואפי' הגוזל ומאכיל את בניו לפני יאוש פטורין מלשלם, וכ"ש הכא דבעה"ב כי קא מאכיל להו לשושביניה לאו מידי דקאי בידיה בתורת גזילה קא מאכיל להו, אלא מידי דאיתיהיב ליה לאכילה הוא דקא מאכיל להו ואחריותא בעלמא הוא דאיכא עלויה, ואמטול הכי איהו חייב ואינהו פטורין. ואי לא שדריה לכוליה אלא בשם ארוסתו (אי) [היא] חייבת וכולן פטורין:

ח. שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת. מתני' בדלא פריש דמחמת מיתה קא (מקפיד) [פקיד], לא בפירוש ולא מכלל ממריה. והוא דלא הוה נמי מסוכן. הילכך אי שייר קרקע כל שהוא לנפשיה, איכא למימר דכי פקיד לאו מחמת מיתה פקיד אלא אסקיה אסיק אדעתיה דחיי ומתפח, וכי שייריה לההוא קרקע כל שהוא למסמך עילויה לפרנסתו הוא דשייריה. ואע"ג דלית ביה כדי פרנסתו איכא למימר דלהכי שייריה לאיתזוני מינה זמן מועט עד דרוח מידי אחרינא. הילכך הויא לה כמתנת בריא ואמטול הכי אע"ג דעמד נמי אינו יכול לחזור בו. ואם לא שייר קרקע כל שהוא, סתמיה מחמת מיתה הוא דיהיב, דאי הוה מסיק אדעתיה דחיי לא הוה כתיב להו לכולהו נכסי אלא משבק הוה שביק מיניהו מידי לנפשיה, וכיון דעמד מחוליו בטלה מתנתו, דאדעתא דהכי לא יהבינהו.

וכי תימא וכי שייר נמי מאי הוי, דילמא כי שייר לאו לנפשיה שייריה למסמך עילויה אלא ליורשין הוא דשייריה לקיומיה ביה נחלה דאורייתא. לא קשיא, דשטר מתנה כיון דמטא לידיה דמקבל מתנה מחיי נותן אי נמי דקנו מיניה מסתמא מתנה מעלייתא היא, ומאן דבעי לאחזוקה במתנה מחמת מיתה איהו באעי לאייתויי ראיה. הילכך אי לא שייר דמוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב יכיל למהדר בה, ואי שייר, כיון דלא מוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב דהא איכא למימר דההוא שיורא לנפשיה שייריה, אוקי שטר מתנה אחזקתיה דהא שייר וקנו מיניה, ומאן דבעו לאחזוקיה במתנה מחמת מיתה לאורועיה איהו בעי לאתויי ראיה.

ודוקא היכא דלא מוכחא מילתא מממריה אי נמי ממרעיה דמחמת מיתה קא יהיב. אבל היכא דפריש מחמת מיתה, אי נמי מוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב, אפי' שייר נמי מצי הדר ביה. ודוקא כשעמד מחוליו, ואע"ג דמית בתר הכי מקמי דלהדר ביה בהדיא, דכיון דעמד בטלה לה מתנתיה ממילא דאדעתא דהכי לא יהבה. והוא הדין היכא דהדר ביה ואע"ג דלא עמד, דכל שאלו עמד חוזר [חוזר] במתנתו כדבעינן לברורי לקמן. אבל אם מת מחוליו קודם שיחזור בו, אע"פ שלא שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה. ומסקאנא (להלן בבא בתרא קמט,ב) דלאו דוקא נקט קרקע אלא אפילו מטלטלי נמי הוו שיור:

עז. הרי אמרו שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ולא שייר קרקע כל שהוא ועמד אין מתנתו קיימת, מאי טעמא, אומדן דעתא הוא, דאי הוה ידע דחיי לא הוה כתיב להו לכולהו נכסי, וכיון דעמד חוזר דאדעתא דהכי לא כתבינהו. והוא דלא שייר, אבל שייר מידי לנפשיה גלי אדעתיה דלמסמך עלויה לנפשיה הוא דשייריה, ואע"ג דעמד נמי לא מצי הדר. מאן תנא דאזיל בתר אומדנא אמר רב נחמן רבי שמעון בן מנסיא היא:

עח. מאי רבי שמעון בן מנסיא דתניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד מיד וכתב כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו מתנתו מתנה רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאלמלא היה יודע שבנו קיים לא היה כותבו. וקיימא לן כרבי שמעון בן מנסיא, דהא אוקמה רב נחמן למתניתין כוותיה. והוא הדין בבריא שכתב כל נכסיו במתנה לאחרים מחמת שהיה צריך לברוח לארץ אחרת מפני בעלי חובותיו או מפני אויביו, ואחר כך עשה פשרה עם בעלי חובותיו ושלום עם אויביו או שמתו, אם נתברר שלא כתב מתנה (ו) זו אלא מחמת כך, הואיל ונדחית השעה מפניו והרי הוא צריך לנכסיו בטלה מתנתו. הא למה זה דומה לשכיב מרע שהיה סבור שהוא מת מחליו ואינו צריך לנכסים הללו ועמד וכתבן לאחרים, שאם עמד מחליו חוזר במתנתו, שאלו מתחלה היה יודע כן לא היה כותבן. וכי תימא דילמא שאני שכיב מרע מבריא, הא ברייתא דרבי שמעון בן מנסיא דאוקימנא למתני' דשכיב מרע כותיה בבריא היא ואפי' הכי קתני אין מתנתו מתנה, אלמא תרוייהו חד טעמא נינהו:

עט. רב ששת אמר ר' שמעון שזורי היא דתנן בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירה רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן. כלומר היוצא בקולר ליהרג ואמר כתבו גט לאשתי, אע"ג דלא אמר תנו הרי אלו יכתבו ויתנו, דסתמיה מצווה מחמת מיתה הוא ואין אדם משטה בשעת מיתה, וכי אמר להו כתבו לאו למכתב ואנוחי בכיסיהו קאמר להו דאם כן מאי נפקא לן מינה, אלא כתבו ותנו קאמר להו, ולמפטרה מיבם קא מיכוון. חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירה, רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן. וקימא לן כר' שמעון שזורי גבי גט, וה"ה גבי מתנה:

פ. ושמעינן מינה דכולהו הני ארבעה דתנן במתני' דאינון היוצא בקולר והמפרש והיוצא בשיירה והמסוכן, כולהו בעידן תפקידתיהו מסתמא כמצוה מחמת מיתה דמו לכל מילי*, ואע"ג דשייר ולא פריש מחמת מיתה כמאן דפריש מחמת מיתה דמי:


דף קמז עמוד א[עריכה]


פא. מאן תנא להא דת"ר הרי שהיה חולה ומוטל במטה ואמרו לו נכסיו למי אמר להן דומה שיש לו בן או שאשתו מעוברת עכשיו שאין לו בן ואין אשתו מעוברת נכסיו לפלוני ונודע שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת אין מתנתו מתנה לימא רבי שמעון בן מנסיא היא ולא רבנן אפי' תימא רבנן דומה שאני. דגלי אדעתיה. ושמעינן מינה דלרבי שמעון בן מנסיא אע"ג דלא גלי אדעתיה, כיון דמוכחא מילתא דמשום הכי כתב ליה הויא מתנה. וקי"ל כר"ש בן מנסיא:

פב. א"ר זירא אמר רב מנין למתנת שכיב מרע דאע"ג דעקר קרא בבת שלא במקום בן קאי שאתה מעביר לבת נחלה שהיתה ראויה לבן, אי כולי להכי הוא דאתא (לימא) [למה] לי דאפקה רחמנא בלשון העברה, אלא לאשמועינן נמי דיש לך העברה אחרת שהיא כזו, להעביר לבת נחלה הראויה לבן אפילו במקום שיש בן, ואיזו זו מתנת שכיב מרע דמקני לה לבתו באמירה בעלמא אפילו במקום שיש בן, הוא הדין אפילו לאיניש מעלמא, דאידי ואידי מראוי לה לשאין ראוי לה הוא.

ורב נחמן אמר רבה בר אבוה מהכא ונתתם את נחלתו לאחיו. מדהוה ליה למכתב ואם אין לו בת נחלתו לאחיו וכתב ונתתם מילתא אחריתי אגב אורחיה קמ"ל, דיש לך נתינה אחרת שהיא כזו, שאתה נותן לאחין נחלה שהיתה ראויה לבת, ואיזו זו מתנת שכיב מרע. ותרויהו למי שאין ראוי ליורשו קאמר, דאי למי שראוי ליורשו כגון בן בין הבנים ובת בין הבנות ואח בין האחים, הא לא דמיא להעברה ונתינה דאיירי בהו קרא וקרא כי מרבי העברה ונתינה דכוותא קא מרבי, אלא למי שאין ראוי ליורשו, כגון בת במקום בן ואח במקום בת. והאי קרא דמייתי רבי זירא מיניה ראיה נמי בהעברת הנחלה מן הבן לבת קאי, דכתיב ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו, וקא מרבי מינה דיש לך העברה אחרת שהיא כזו, להעביר נחלת הבן לבת אפילו במקום שיש בן, ואי זו זו מתנת שכיב מרע דמקני באמירה בעלמא. וקרא נמי דמייתי מיניה רב נחמן ראיה דאח במקום בת קא מרבי.

ורב נחמן מאי טעמא לא אמר מוהעברתם ההוא מיבעי ליה לכדרבי דתניא רבי אומר בכולם נאמרה נתינה וכאן נאמרה העברה שאין לך מי שמעביר נחלה משבט לשבט אלא בת הואיל ובנה ובעלה יורשין אותה. ורבי זירא מאי טעמא לא אמר מונתתם אורחיה דקרא הוא.


דף קמז עמוד ב[עריכה]


ואסיקנא אמר רבא אמר רב מתנת שכיב מרע באמירה בעלמא מדרבנן בעלמא הוא דתקינו ליה הכי, גזירה שמא תטרף דעתו עליו. כלומר דאי מצרכת ליה קנין אי נמי חדא מאנפי הקנאות אדהכי והכי מיטרפא דעתיה ולא מפקיד. דבר (אחד) [אחר], תטרף דעתו עליו מתוך שאתה מטריחו לעשות דבר אחר יתר על דבורו.

ודוקא למי שאין ראוי ליורשו, אי נמי למי שראוי ליורשו היכא דלא אמר בלשון ירושה. אבל למי שראוי ליורשו היכא דאמר בלשון ירושה מדאורייתא נמי קני, כרבי יוחנן בן ברוקא דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה מבניו.

ודוקא היכא דאמר בלשון ירושה, דקרא בלשון ירושה משמע, אבל היכא דלא אמר אלא בלשון מתנה, אפי' בראוי ליורשו לא קני באמירה בעלמא אלא מדרבנן. והכי נמי מסתברא, דאי ס"ד אפילו בלשון מתנה נמי למי שראוי ליורשו מדאורייתא קני, אלמא קרא דוהיה ביום הנחילו את בניו בין בלשון ירושה בין בלשון מתנה קאי, אם כן כי השוה להן את הבכור אפילו בלשון מתנה נמי אמאי דבריו קיימין, הרי* כאן לא יוכל לבכר. אלא לאו ש"מ דקרא בלשון ירושה בלחוד קאי, אבל היכא דלא אמר אלא בלשון מתנה אפי' בבן בין הבנים ואפי' היכא דליכא בכור לא קני מדאורייתא באמירה בעלמא, אלא רבנן הוא דתקין ליה למקני שלא תטרף דעתו עליו, דכי היכי דתקינו רבנן היכא דליכא בכור הכי נמי תקינו ליה היכא דאיכא בכור שלא תטרף דעתו עליו כדבעינן לברורי טעמא לקמן.

וההיא דאמרינן לקמן (בבא בתרא קמט,א) מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, לאו לכל מילי שויוה כירושה אלא לההיא מילתא בלחוד, דכל מאן דליתיה בירושה לירש את אביו ליתיה במתנת שכיב מרע למקני באמירה בעלמא כדבעינן לפרושה לקמן, אבל למילתא אחריתי כגון הני אנפי דתקינו רבנן דלקני, לא שויוה רבנן כירושה, דאם כן מאי אהניא תקנתא דרבנן. וכי תימא אהני למי שראוי ליורשו, דאע"ג דאמר נמי בלשון מתנה קני, הא תינח לגבי מי שראוי ליורשו מאי איכא למימר. אי אמרת דכי היכי דבלשון ירושה לא קני בלשון מתנה נמי לא ליקני, אם כן גזירה שמא תטרף דעתו עליו מה תהוי עלה. ואפי' למי שראוי ליורשו נמי, כיון דמצי מקני ליה בלשון ירושה מאי דוחקיהו דרבנן למיקם ולתקוני ליה לאקנויי ליה בלשון מתנה. אי משום שלא תטרף דעתו עליו הא יכיל לאקנויי ליה בלשון ירושה בלא טירחא כלל, אטו מי טריח לשון ירושה טפי מלשון מתנה.

אלא להכי אהנו לן רבנן דאפי' גבי מי שאין ראוי ליורשו דלא מצי מקני ליה מדאורייתא באמירה בעלמא כלל לא בלשון ירושה ולא בלשון מתנה. והוא הדין בראוי ליורשו היכא דאיכא בכור דרחמנא אמר לא יוכל לבכר, תקינו ליה רבנן לאקנויי בלשון מתנה, דכי כתיב לא יוכל לבכר בלשון ירושה הוא דכתיב דה (י) א אקרא דוהיה ביום הנחילו את בניו קאי ולשון ירושה משמע, וגבי אחר במקום בן נמי תקינו ליה רבנן דליקני בלשון מתנה.

וטעמא דמילתא בתרויהו דכיון דמדאורייתא אידי ואידי מצי מקני ליה בלשון מתנה בקנין או בשאר אנפי הקנאות, לא שנא לאחר במקום בן ולא שנא לפשוט במקום בכור, תקינו ליה רבנן דליקני בלשון מתנה ואפילו באמירה בעלמא שלא תטרף דעתו עליו, ולא מתנה על הכתוב שבתורה הוא. אבל בלשון ירושה דמדאורייתא ליכא אנפא דמצי לאקנויי לאחר במקום בן ולא לפשוט במקום בכור, אפי' בחד מאנפי הקנאות לא תקינו רבנן. ועוד דגבי לשון ירושה הויה מתנה על הכתוב שבתורה שאין זו ירושה האמורה בתורה. אבל גבי לשון מתנה לא מתנה על הכתוב שבתורה הוא דעקר מתנה למיתב למאן דלא הוה חזיא ליה מסתמא הוא. מיהו ודאי כי תקינו רבנן בשכיב מרע דאיכא למיחש שמא תטרוף דעתו עליו והוא הדין להנך ארבעה דדמו בתפקדתיהו כשכיב מרע דאינון היוצא בקולר והמפרש בים והיוצא בשיירה והמסוכן, דכולהו לא רויחא להו שעתא ולא דעתא לאקנויי כשאר אינשי, אבל בבריא וכיוצא בו כגון מתנת שכיב מרע במקצת, היכא דלא הוי מסוכן ולא פריש מחמת מיתה ולא ענינא דמשמע מיניה מחמת מיתה, לא תקינו ליה רבנן לאקנויי באמירה בעלמא, כשאר כל אדם דמו ולא מקנו אלא בחד מאנפי הקנאות:

פג. ומי אמר רב נחמן הכי והאמר רבא אמר רב נחמן אע"ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר המוכר ומחלו ללוה מחול ואפי' יורש מוחל, כלומר אפילו יורשו של מוכר יכול למחול ללוה שטר החוב שמכרו אביו לאחרים, מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול. כלומר שאם נתנו האב במתנת שכיב מרע לאחרים שאין היורש יכול למוחלו ללוה. לגבי מוכר וכיוצא בו הוא דיכיל לממחל משום דלא קנייה לוקח לממונא דשטרא קנין גמור, דהא אין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו אלא שעבודא דשטרא בלחוד הוא דקני, הילכך כיון דחזר המלוה ומחלו מחול דהא ממונא ברשותיה דלוה קאי, ותניא (לעיל בבא בתרא פה,א) ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח, וכיון דקנייה לוה לממונא ממילא פקע ליה שעבודא דשטרא. והוא הדין ליורש, דכיון דלאו קני ליה לוקח לממונא קנין גמור אכתי אית ליה למוכר זכותא בגויה, וכי מאית ירית לה יורש לההוא זכותא, ואמטול הכי יכול למחול. אבל אם נתנו האב במתנת שכיב מרע קנייה (ו) מקבל מתנה לממונא כל היכא דאיתיה לגמרי, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ולפיכך אין היורש יכול למחול. והני מילי יורש, אבל שכיב מרע גופיה יכול לחזור ולמחול, דהא קיימא לן כל שאלו עמד חוזר במתנתו.

ודייקינן השתא מדקאמר רב נחמן מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאין היורש יכול למחול אי אמרת בשלמא מתנת שכיב מרע דאורייתא היא משום הכי אינו יכול למחול. דהוה ליה כמאן דירית לה מקבל מתנה לההיא מלוה בתורת ירושה דאורייתא, אלא אי אמרת דרבנן אמאי אינו יכול למחול. נהי דאקילו רבנן בשכיב מרע לאלומה למתנתיה טפי ממתנת בריא, הני מילי לאקני באמירה בעלמא, דמאי דלא יכיל בריא לאקנויי אלא בכתיבה ומסירה יכיל שכיב מרע לאקנויי באמירה בעלמא, אלא לאלומיה למתנתיה דשכיב מרע טפי ממתנת בריא היכא דמקני בכתיבה ומסירה לא תקינו רבנן, וכיון דגבי בריא אע"ג דאקני בכתיבה ומסירה יכיל יורש דידיה לממחל, כי אקני נמי במתנת שכיב מרע אמאי לא יכיל יורש לממחל. ופרקינן אינה של תורה ועשאוה כשל תורה.

ושמעינן מינה דהני תרי אחי דירתי שטר חוב מאבוהון, לא יכיל חד מינייהו לממחל מיניה אלא חולקיה בלחוד, דהא כל חד מיניהו ירית מיניה פלגא, ולא מצי חד לאחולי פלגא דירית ליה האיך מדאורייתא. ואפילו המוכר שטר חוב לחבירו דקאמרינן דאפי' יורש מוחל, אי שביק תרי יורשין לא מצי חד מיניהו לאחולי מיניה טפי מחולקיה.

ושמעינן נמי דמכירת שטר חוב דקני ליה לוקח לאפוקי לממונא בדינא מיניה דלוה או ממאן דאתי מחמתיה, מדרבנן בעלמא הוא, דאי מדאורייתא כי חזר המוכר או היורש ומחלו אמאי מחול, הא אמרת דכל היכא דקני ליה הקונה מדאורייתא לא מצי מקנה לממחליה גבי לוה. אלא לאו ש"מ מדרבנן. וכי תימא ואי מדאורייתא לא קני ליה, אמאי אצטריך קרא למעוטי שטרות מאונאה. כי אצטריך קרא למעוטי בשטר פקדון, דכיון דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותא דמריה קאי ומצי מקני ליה לגופיה קנין גמור, כי מזבין ליה לשטרא נמי וכתב ליה קני לך הוא וכל זכותא דאית ביה, קני ליה לשטרא ולממונא דכתיב ביה כל היכא דאיתיה קנין גמור ושוב אין המוכר יכול למחול. והוא דקני ליה אגב ארעא, דקני ליה לשטרא וקני להו למטלטלי כל היכא דאיתיה, אי נמי דקנו מיניה והוי ההוא פקדון מידי דלאו מטבע, אבל בכתיבה ומסירה גרידתא לא קנו ליה לפקדון, דמטלטלי בשטרא לא מיקנו. וכיון דאיכא אנפא דמדאורייתא הויא מכירה אצטריך קרא למעוטי מאונאה.

ואי בעי תימא אפי' בשטרי חוב, וכגון דאמחיי ללוקח גבי לוה במעמד שלשתן, דקני לממונא מדאורייתא ואינו יכול למחול, כדבעינן לברורי לקמן. אבל שאר אנפי דהמוכר שטר חוב דלא קנו אלא מדרבנן, אע"ג דלענין אונאה חד דינא נינהו, דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון, לא אצטריך קרא למעוטינהו. והא דמיא למיעוטא דקרקע משבועה, דאע"ג דקרקע הילך הוא אצטריך קרא למעוטי אנפי דלא הוו הילך, ואף זו כיוצא בה:

פד. אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו. ועיקר הדברים, לפי שהדירה אין בה ממש והפירות אינן בעולם, ואין אדם יכול להקנות דבר שאין בו ממש ולא דבר שלא בא לעולם עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו, שנמצא מקנה לו גוף הבית לדור בו, שכיון שגוף הבית יש בו ממש והוא מקנהו לדור בו קנה, וכן בדקל עד שיאמר תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו. ושמעינן מינה דמאן דבעי לאקנויי מידי לחבריה לאשתמושי ביה, לא קאני עד דמקני ליה גופיה דההוא מדעם דאית ביה ממש. אבל אי אקני ליה תשמישא בלחוד, אע"ג דתלי ליה בדבר שיש בו ממש, כיון דהקנאה גופא לא חיילא אלא אתשמישא, ותשמישי גופיה לית ביה ממש, לא קני ליה. ואפי' בשכיב מרע, ואין צריך לומר בבריא. ואין צריך לומר בדבר שלא בא לעולם כפירות דקל וכיוצא בהן, עד דתאלי לה להקנאה בדבר המצוי ברשותו כגופו של דקל דמקני ליה לפירותיו. ונפקא מינה דאי איתניהו לפירי בעולם אע"ג דלא אמר אלא יאכל פלוני פירות דקל זה או פירות הללו קני.

ושמעינן נמי דמאן דמקני ליה לחבריה בית לדור בו אי נמי דקל לאכול פירותיו, אע"ג דלא אמר תנו בית זה לפלוני לדור בו ודקל זה לאכול פירותיו, אלא קאמר וידור בו ויאכל פירותיו, כמאן דאמר לדור בו ולאכול פירותיו דמי. דהא הכא דהאי גברא דקאמר ידור פלוני בבית זה ויאכל פלוני פירות דקל זה, לא קא מכוון לאקנויי לבית נהליה אלא לדור בו בלבד, ולא קא מכוין לאקנוייה לדקל נהליה אלא לאכול פירותיו בלבד, וקאמרינן דלא יכיל לאקנויי ליה הדירה והפירות דאיכוון לאקנויי עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו, תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו, וכי אמר הכי מיהת קני. וליכא למימר דלמיקנא גופא קאמרינן, חדא דהא ודאי האי גברא לא קא מיכוין לאקנויי גופא כלל.

וליכא למימר דאתא גמרא לאחויי לן אנפא דמקני ביה מאי דלא ניחא ליה למקנה לאקנויי. ותו דאי לאקנויי גופא לגמרי קאמרינן, (לימא) [למה] ליה לגמרא למימר עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו, תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו, לימא עד שיאמר תנו בית זה לפלוני תנו דקל זה לפלוני ולא לצטריך לאדכורינהו לדירה ולפירות כלל. אלא להכי אצטריך גמרא לאדכורינהו לדירה ולפירות, לאשמועינן אנפא דיכיל לאקנויי ביה הדירה והפירות בלבד. וטעמא דמילתא דדיקינן לישנא יתירא, דאי סלקא דעתא האי גברא לאקנויי גופא לגמרי קא מיכוון, מכי אמר תנו בית זה לפלוני תנו דקל זה לפלוני קני להו לגמרי, (לימא) [למה] לי למימר וידור בו ולמה לי למימר ויאכל פירותיו, אלא לאשמועינן דלא מקני ליה לבית נהליה אלא לדור בו בלבד, ולא מקני ליה לדקל נהליה אלא לאכילת פירותיו בלבד.

ואיכא מאן דמוקים להי לתרויהי בחד טעמא, דכשם שהדירה אין בה ממש כך האכילה אין בה ממש, אלא מעשה בעלמא הוא, וכי היכי דלא מקניאן בבריא אפי' בקנין, דקנין דברים בעלמא הוא, בשכיב מרע נמי לא מקניאן. ונפקא מינה דאפי' היכא דאיתינהו לפירי בעולם לא מהני בהו לישאנא דיאכל. וכי תימא להאי פירוש מאי שנא מלישנא דיטול דמהני בש"מ, התם כיון דמשמע דלישנא דנטילה בעלמא ומשמע לישנא דזכיה, גבי שכיב מרע כיון דאין אדם משטה בשעת מיתה ללישנא דמהני ביה קא מיכוון, ואלו לישנא דיאכל אכילה ממש משמע והאכילה לאו דבר שיש בו ממש היא. מיהו מחוורתא כדפרשינן מעיקרא, דאי מהאי טעמא מאי שנא דלא פשטינן מינה לישנא דיהני בהן דאיבעיא לן לקמן ולא איפשיט, תפשוט מהכא דלא קני. ועוד אי בדאיתינהו לפירי בעולם, אדאשמועינן יאכל פלוני פירות דקל זה לישמועינן פירות הללו וכ"ש פירות דקל זה. אלא לאו שמע מינה כדפרשינן.

ואי איכא למימר דתרויהי דומיא דהדדי קא מיירי, לפי שהדבר הנקנה אינו מצוי בשעת ההקנאה הוא דאיכא למימר, שהרי לא הקנה לו בבית אלא הדירה ולא הקנה לו בדקל אלא הפירות שעדיין לא באו. והדירה והפירות שלא באו לעולם לאו דבר המצוי בשעת הקנאה נינהו. אבל בפירות שבאו לעולם מהני בהו לישנא דיאכל, דלא גרע מלישנא דיטול, ולא דמי (דיהנה) [ליהנה] בהן, דאלו התם כיון דלא משמע דלשקלינהו לגמרי ולא משמע נמי דאקני ליה זכותא בגוף הדבר המצוי לאתהנויי ביה, כידור פלוני בבית זה דאמי, אבל יאכל דשקיל להו לגמרי משמע, דאי לא שקיל מהיכא אכיל, וכמאן דאמר יטול דאמי. ולא עוד אלא דמשמע דלשקלינהו לגמרי טפי מלישנא דיטול, ודינא הוא דליקנינהו היכא דאיתינהו בעולם בשעת הקנאה.

וכי תימא בין לפירושא קמא בין לפירושא בתרא מאי שנא ידור פלוני בבית זה דלא אמר כלום, דדבר שאין בו ממש הוא, ומאי שנא ההיא דגרסינן בפ' השולח גט (גיטין מ,א) מי שאמר בשעת מיתתו פלנית שפחתי עשת לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח, כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח מצוה לקיים דברי המת. ואע"ג דקורת רוח ממלאכה לאו דבר שיש בו ממש הוא אמרינן מצוה לקיים דברי המת, הכא נמי לימא מצוה לקיים דברי המת. שאני התם, דלא לאקנויי ליה מידי מעלמא קאתי, אלא למפטרה ממילתא דמיחייבה בגוה קאתי, וכל כי האי גוונא איתה נמי בבריא, אפילו בדבר שאין בו ממש. מידי דהוה אשבועה דאע"ג דלית בה ממש מהני קנין למפטר מינה:


דף קמח עמוד א[עריכה]


פה. ודיקינן בגמרא למימרא דקסבר ר"נ מילתא דאיתא בבריא איתה בשכיב מרע מילתא דליתא בריא ליתה בשכיב מרע. כלומר מילתא דאיתא בבריא על ידי חד מאנפי הקנאות מיקניא בשכיב מרע באמירה, ומילתא דלא מיקניא בבריא בחד מאנפי הקנאות לא מיקניא בשכיב מרע, והא אמר רבא א"ר נחמן שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני. כלומר אם אמר הלואה שיש לי ביד פלוני תהא לפלוני אחר ואפי' במלוה על פה הלואתו לפלוני, ואע"ג דליתא בבריא. דהא אין אדם מקנה לחברו דבר שאינו ברשותו.

רב פפא אמר שאני התם הואיל ויורש יורשה, מצי לאקנויי נמי במתנת שכיב מרע, דהא אמרי' לעיל דמתנת שכיב מרע כירושה דאורייתא שויוה רבנן, ואיתא נמי לקמן (בבא בתרא קמט,א) גבי מעשה דאיסור. וכ"ת אי הכי גבי דירת הבית ופירות הדקל ליקני הואיל ויורש יורשן. התם נמי אין היורש יורש את הדירה בלא גוף ובלא פירות שלא באו לעולם אלא אם כן יירש זכות בגוף הבית ובגוף הדקל. רב אחא בריה דרב איקא אמר אף איתה נמי להא דהלואתי לפלוני בבריא במעמד שלשתן כדרב הונא א"ר דאמר רב יהודה א"ר האומר לחבירו מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה.

מיהא שמעינן דמילתא דמקניא בבריא בחד מאנפי הקנאה מיקניא בשכיב מרע באמירה בעלמא, ודלא מקניא בבריא בחד מאנפי הקנאה לא מיקניא בשכיב מרע. ושכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני אפי' מלוה ע"פ קני לה ההוא פלוני באמירה בעלמא ולא בעי מעמד שלשתן, דאי ס"ד בעי מעמד שלשתן, מאי אצטריך לאשמועי' גבי שכיב מרע. ותו הא כולהו אמוראי דאתו לתרוציה טעמיה דרב נחמן לעניין אקנויי באמירה בעלמא הוא דטרחי לתרוצה, דהא שכיב מרע שאמר קאמרינן.

ברם צריך את למידע דמילתא דמיקניא בבריא בחד מאנפי הקנאות דקאמרי' דמקניא בשכיב מרע באמירה בעלמא, לאו למימרא דלא קנו תרויהו אלא בחד לישנא, דהא לישנא דתנו ותנתן וכיוצא בהן דקנו בש"מ ולא קנו בבריא אפי' בחד מאנפי הקנאות, אלא אגוף הדבר הנקנה שנפל עליו לשון ההקנאה בבריא ולשון הצואה או ההקנאה בש"מ קאמרי', דכל מילתא דמקניא בבריא בחד מאנפי הקנאות בלישנא דמוכח דלשון הקנאה הוא מיקניא בש"מ אפי' באמירה בעלמא ואפי' בלישנא דלא מהני בבריא, ומילתא דלא מקניא בבריא אפי' בחד מאנפי הקנאות, כגון הדירה (שיש) [שאין] בה ממש ופירות שלא באו לעולם לא מקניא בש"מ לא בלשון הקנאה ולא בלשון צואה. והני מילי לענין מידי דבר אקנויי הוא ומידי דלאו בר אקנויי הוא, אבל בלישנא דהקנאה לא דמו להדדי, כדבענן לברורי לקמן גבי שמעתא דיטול ויחזיק ומאי דדמי להו:

פו. ושמעינן נמי דמלוה דאיתה ברשותא דאחריני לא מצי בריא לאקנויי גופה כל היכא דאיתא קנין גמור אלא במעמד שלשתן, דאי ס"ד איכא אנפא אחרינא (לימא) [למה] לי למנקט האי אנפא דהוי הילכתא בלא טעמא. אלא משום דבאנפא אחרינא לא מצי לאקנויי. וה"מ בהקנאה, אבל בהודאה היכא דאודי דהאי ממונא דפלניא הוא דכי ההוא פלניא, דהודאת בע"ד כמאה עדים. והיינו טעמא דלא אוקימנא הכא להקנאה דמקני בה בריא להלואתו לאחריני ע"י הודאה, משום דכי קא מיירי הכא בשכיב מרע במתנה קא מיירי דקא בעי לאקנויי במלוה כמתנה לההוא פלניא, אבל הודאה דמודי דהאי ממונא דפלניא הוא לאו מתנה היא, דאיכא למימר מעיקרא דידיה הוה, א"נ במעמד שלשתן אקנייה נהליה מקמי הכין, ומ"מ לאו בהאי הודאה דהשתא קא קני ליה, אלא גלויי מילתא בעלמא היא ולראיה בעלמא קימא ולא להקנאה. הילכך אע"ג דמשכחת לה נמי בבריא דינא הוא דלא לקני בשכיב מרע דרך מתנה אלא דרך הודאה דהא בבריא לא מצי מקני ליה דרך מתנה, ואמטול הכי אצטריך למנקט בבריא אנפא דמעמד שלשתן דהוי דרך מתנה. וההיא דגרסי' לקמן (בבא בתרא קמט,א) שכיב מרע שהודה מהו, לאו משום דבריא לא מהניא ביה הודאה, אלא לענין חזרה קא מבעיא לן כדבענן למימר קמן:

פז. הרי אמרו* שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה ויאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו, דאשתכח דאקני ליה בבית מקום הדירה ובדקל מקום הפירות. איבעיא להו דקל לאחד ופירותיו לאחד מהו מי שייר מקום פירי או לא. כלומר אם הקנה דקל לאחד ופירותיו לאחר מהו, מי אמרינן כי איכוון לאקנויי גוף הדקל לאחד נתכוון לשייר בהקנאה זו מקום הפירות כדי להקנותו לשני שהקנה לו את הפירות, וכיון דשייר מקום פירות בדקל קני להו ההוא אחר לפירות אגב מקומן, או דילמא לא שייר מקום פירי ולא קני מרי פירי ולא מידי, ומגו דלא שייר מקום פירי בדקל אשתכח דקניא האיך אחרינא לכוליה דקל בלא שיור, וכיון דקנייה בלא שיור ממילא קני להו נמי לפירי דיליה, דפירי דדקל דנפשיה קא אכיל. ולא דאמי לאת וחמור לטעמא דמ"ד קנה מחצה, דאלו התם פלגא דאיכוון לאקנויי ליה להאי לא שייך בפלגא דהאיך, אבל הכא בפירי בדקל שיכי, כל היכא דלא שייר בדקל בפירי נמי לא שייר.

את"ל לא שייר מקום פירי וממילא קני בעל הדקל כוליה כדפרישנא, אכתי תיבעי לך לעצמו מאי. כלומר היכא דהקנה דקל לאחד ושייר פירותיו לעצמו מאי, מי שייר מקום פירי או לא. ופשיט רבא משמיה דר"נ אם תמצי לומר דקל לאחד ושייר פירותיו לפניו, כלומר לעצמו, שייר מקום פירי מאי טעמא כל לגבי נפשיה כי משייר בעין יפה משייר. ואפי' לרבי עקיבא דאמר (לעיל בבא בתרא סד,א) מוכר בעין יפה מוכר, ה"מ מסתמא, אבל מאי דשייר בפירוש ודאי כי שייריה למהוי שיור הוא דשייריה, ואי לא שייר מקום פירי לאו שיור הוא, וכיון דשייר על כרחיך מקום פירי נמי שייר. מידי דהוה אמעשר כדאיתה בפרק המוכר את הבית (לעיל בבא בתרא סג,א). תדע נמי מדקא מיבעיא לן היכא דשייר פירי לנפשיה אי הוי שיור ואי לא, דש"מ דאי הוה סבירא לן דלא שייר מקום פירי הוה קני ליה מקבל מתנה לדקל ופירותיו, דאי לא מאן קני להו, ש"מ דלגבי דקל לאחד ופירותיו לאחד דקימא לן לא שייר מקום פירי קני להו בעל הדקל לפירי אגב דקל כדפרישנא:


דף קמח עמוד ב[עריכה]


פח. איבעיא להו בית לאחד ודיוטא לאחד מהו. כגון שהקנה הבית לאחד ודיוטא לאחד, ולענין מקנה גופא דדיוטא לא מיבעיא לן, דכיון דדבר המצוי בעולם בשעת הקנאה הוא אפי' תימא נמי דלא שייר מקום דיוטא בבית (דיוטא בבית) קני לה ההוא דאקני לה נהליה, כי מבעי לך להוציא בה זיזין ולבנות על גבה, מי שייר מקום דיוטא בבית ואם רצה לבנות על גבה ממש או להוציא בה זיזין מתקרת בית בונה ומוציא, או דילמא לא שייר מקום דיוטא בבית, ולא אקני ליה בבית אלא שעבודא בעלמא, דלא לימא ליה בעל הבית לבעל דיוטא עקור דיוטא דידך שקול וזיל. אי נמי לדין הבית והעליה של שנים שנפלו ואין בעל הבית רוצה לבנות, אבל להוציא בה זיזין מתקרת הבית או לבנות על גבה ממש דזכותא דלא שכיח בשעת הקנאה היא לא את"ל לא הוי שיור חוץ מדיוטא העליונה מהו אמר רבא אמר ר"נ את"ל בית לאחד ודיוטא לאחד לא הוי שיור חוץ מדיוטא העליונה הוי שיור.

אמר ליה רבי אבא לרב אשי אנן אדריש לקיש מתנינן לה. כלומר האי בעיא דבית לאחד ודיוטא לאחד לאו אשמעתא דידור פלוני בבית זה ויאכל פלוני פירות דקל זה מתנינן לה, אלא אדריש לקיש מתנינן לה, דאמר ריש לקיש המוכר בית לחבירו ואמר ליה על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו, ואליבא דרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מתקרת הבית מוציא, אלמא שיורי שייר מקום דיוטה בבית, דאי לא שייר אמאי מוציא בה זיזין בגופו של בית, לימא דיוטא שייר מקום דיוטא שמוציאין בו זיזין לא שייר, אלא לאו ש"מ דשיורי שייר מקום דיוטא בבית. איבעיא להו בית לאחד ודיוטא לאחד מהו, הוי שיור או לא הוי שיור, כלומר מי שייר מקום דיוטא בבית ואם רצה בעל הדיוטא להוציא בה זיזין מוציא, או דילמא לא שייר מקום דיוטא בבית ואם רצה בעל הדיוטא להוציא בה זיזין אינו מוציא. ואת"ל לא הוי שיור ולא מצי לאפוקי בה זיזין, אמר חוץ מדיוטא מהו. אמר רבא אמר רב נחמן את"ל בית לאחד ודיוטא לאחד אפי' בבת אחת לא שייר מקום דיוטא בבית, מכר ואמר חוץ מדיוטא העליונה הוי שיור, ואליבא דרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. וכן הלכה.

ואיכא נוסחי דיקי דלית בהו מעיקרא איבעיא להו בית לאחד ודיוטא לאחד מהו, אלא הכי אית בהו, א"ל רבי אבא לרב אשי אנן אדריש לקיש מתנינן לה, כלומר האי בעיא דדקל לאחד ופירות לאחד וחוץ מפירותיו, ומימר (ר) יה דרבא אמר ר"נ לאו אדקל ופירות מתנינן לה אלא אדריש לקיש מתנינן לה, דמיירי גבי דיוטא וזיזין דאמר ריש לקיש המוכר בית לחבירו וא"ל על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו, ואליבא דרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. איבעיא להו בית לאחד ודיוטא לאחד מהו כו' עד סוף שמעתא. והני תרי נוסחי תרויהו חד טעמא נינהו, דבתרויהו לא מיירי אלא לענין הוצאת זיזין, אבל לענין מקנא דיוטא העליונה אפי' מכר בית לאחד ודיוטא לאחד זה קנה בית וזה קנה דיוטא. ולא דאמי לפירות דקל ולא לדירת הבית, דאלו פירות הדקל ליתינהו בעולם ואלו אויר דיוטא ובנינה איתינהו בעולם. ודירת הבית לית בה ממש ואלו דיוטא אית בה ממש. דאלת"ה היכא דאמר חוץ מדיוטא נמי מאי הוי, נהי דאקני ליה זכותא בתקרת הבית כי נפל ההוא ביתא אזדא לה זכותיה. אלא משום דאוירא גופיה מידי דמקני באנפי נפשיה הוא. ואע"ג דהני תרי נוסחי חד טעמא נינהו נוסחא בתרא דייק טפי. ובין למאן דמתני לה לדרבא א"ר נחמן אדקל ופירות ובין למאן דמתני לה אבית ודיוטא תרויהו הילכתא נינהו דלא פליגי אהדדי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ועוד דתרויהו חד טעמא נינהו ודמיין להדדי:

פט. ואגב ארחיך ש"מ דהלכתא כריש לקיש, ואליבא דרב זביד דאמר שאם רצה להוציא זיזין בתקרת הבית גופו מוציא, וכ"ש כרב פפא דאמר שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה דמיירי לענין אוירא דעלוי דיוטא דלאו מכלל הבית הוא:

צ. אמר רב יוסף בר מניומי א"ר נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם במחלק, מת קנו כולן עמד חוזר בכולן ואם בנמלך מת קנו כולן עמד אינו חוזר אלא באחרון. כגון שהקנה לזה מקצת ולזה מקצת עד שחלק להן כל נכסיו. רואין, אם במחלק שמתחלה היה בדעתו להקנות לכולן והתחיל מחלק והולך, לפלוני כך וכך ולפלוני כך וכך, ולא הוצרך לעין בין אחד לחבירו, כלה חדא מתנה היא, ולגבי כולהו מצוה מחמת מיתה הוי, דהוה ליה כמאן דכתב כל נכסיו לחד גברא. לפיכך אם מת קנו כולן, עמד חוזר בכולן. ואם כנמלך, שכשהקנה לראשון עדיין לא היה בדעתו להקנות לשני, ואח"כ נמלך והקנה לשני, וכן לשלישי, אשתכח דכלהו לבד מאחרון מתנת ש"מ במקצת הוו, דכי אקני להו לקמאי אכתי לא הוה בדעתו לאקנויי ליה לאחרון ולא מידי. וההוא מידי דאקני ליה לאחרון הוי שיורא לקמאי. אבל מתנה דאחרון ודאי מתנת כותב כל נכסיו היא. הילכך אם מת קנו כולן, והוא דקנו מיניה לקמאי, עמד אינו חוזר אלא באחרון דכתב ליה כל נכסיו, אבל דקמאי מתנת ש"מ במקצת היא ואם עמד אינו חוזר כדבענן למימר קמן.

ומקשינן ודילמא עיוני קא מעיין. כלומר אפילו כי שהי בין מתנה לחברתה נמי בנמלך אמאי אינו חוזר אלא באחרון, ודילמא מעיקרא למכתב כל נכסיו הוא דאיכוון, והאי דקא שהי בין חד לחבריה עיוני הוא דקא מעיין כמה חזי למיתב להאי וכמה חזי למיתב להאי. ופרקי' סתמיה דשכיב מרע מידק דייק והדר יהיב. מכלל דהיכא דגלי אדעתיה מעיקרא דלחלק כל נכסיו קא מכוין, מוכחא מילתא דכי שהי בין מתנה לחברתה עיוני קא מעיין וכותב כל נכסיו הוא, ואם עמד חוזר בכולן. והא דאמרינן מת קנו כולן, דוקא היכא דלא כתב ליה לשני ממאי דכתב ליה לראשון כלום, ולא לשלישי ממאי דכתב ליה לראשון או לשני, אבל אי כתב ליה לשני מידי ממאי דכתב ליה לראשון, שני קנה מאי דכתב ליה ראשון ולא קנה ולא מידי, דקיימא לן חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו. ואם כתב לאחרון מקצת מה שכתב לאחד מן הראשונים ההוא דהדר ביה מיניה במקצת לא קנה ולא כלום בין כשמת בין כשעמד, ומתנת אחרון הויא לה מתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קנין בין כשמת בין כשעמד ולא מצי למהדר ביה:

צא. אמר רב אחא בר מניומי אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. והא דרב נחמן לאו כגון דאמר כל נכסי לפלוני ולפלוני היא, דאם כן אפילו אית ליה נכסים במדינה אחרת מאי הוי, הא אקנינינהו נהליהו, דהא כל נכסי דאית ליה בעולם משמע. אלא הכא במאי עסקינן, בכותב כל נכסיו בפרט ולא בכלל, כגון שהתחיל מחלק והולך בית פלוני לפלוני וחצר פלונית לפלוני ושדה פלונית לפלוני, וכן כל מטלטליו על הדרך הזאת, וראינו שלא שייר לעצמו מכל הנכסים הידועים לו כלום. אי נמי כגון דאמר כל הנכסים שיש לי בעיר הזאת, אע"פ שאין ידוע שיש לו נכסים אחרים במדינה אחרת אם עמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים ממדינה אחרת.

ומקשינן עלה ואלא מתני' דקתני לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת היכי משכחת לה. ליחוש שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. א"ר חמא באומר כל נכסי אלו. כלומר כגון דאמר כל נכסי אלו יהו לפלוני והתחיל מפרש והולך, שדה פלונית לפלוני ובית פלוני לפלוני, דמאחר שסופו לחזור ולהקנותן בפרט אמאי אצטריך למימר כל נכסי אלו. אלא הכי קאמר, אין לי נכסים אלא אלו. וכל שכן היכא דאמר כל נכסי סתמא. וכי אצטריך גמרא למעוטי, היכא דלא אמר כל נכסי אלא שהתחיל מחלק והולך בית פלוני לפלוני שדה פלנית לפלוני, שאע"פ שנתברר שלא שייר לעצמו מכל הנכסים הידועים לו כלום, חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת.

מר בר רב אשי [אמר] במוחזק שאין לו נכסים במדינה אחרת, הילכך אע"ג דלא אמר כל נכסי אלא שחלק כל נכסיו הידועים לו ולא שייר כלום, כיון שמוחזק לנו שאין לו נכסים אחרים כתב כל נכסיו הוא ואם עמד חוזר. וליכא למימר דמר בר רב אשי באומר כל נכסי קאמר, דא"כ לא שנא במוחזק שיש לו נכסים אחרים ולא שנא במוחזק שאין לו נכסים אחרים הרי הקנה כל נכסיו ולא שייר כלום, וא"כ היכי משכחת לה דאיכא לפלוגי בין מוחזק לשאינו מוחזק, אלא במחלק והולך וכדאמרן.

ואם נפשך לומר דהא דרב חמא ודמר בר רב אשי לאו אמתני' קיימי, דמתני' באומר כל נכסי סתם מתוקמא לדברי הכל, אלא תרויהי אדרב נחמן קיימי, דרב חמא מוקים לה לדרב נחמן דאמר חיישינן כגון דאמר כל נכסי אלו דמשמע דלא אקני להו אלא הני ולא נכסים שיש לו בעיר אחרת, אבל מתניתין באומר כל נכסי סתם מיתוקמא לדברי הכל. ומר בר רב אשי אמר הא דרב נחמן לא מיתוקמא באומר כל נכסי אלו אלא במחלק נכסיו ונראה שלא שייר כלום אלא שמוחזק לנו שיש לו נכסים במדינה אחרת, ואע"ג דלא ברירא מילתא אלא בקלא בעלמא חיישינן.

ובין לפירושא קמא ובין לפירושא בתרא רב חמא ומר רב בר אשי לא פליגי אהדדי ותרויהו הילכתא נינהו. מיהו מסתברא כפירושא קמא. הילכך שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, כגון שאמר כל נכסי סתם, מסתמא כל נכסיו הקנה, אפי' נכסים שיש לו בסוף העולם, לפיכך אם עמד חוזר, ואע"פ שנתברר שיש לו נכסים בעיר אחרת, שהרי הכל הקנה. ואם אמר כל נכסי אלו לא הקנה אלא נכסים שיש לו באותה העיר, הילכך אם עמד אינו (חזור) [חוזר] אע"פ שלא הוחזק שיש לו נכסים במדינה אחרת, חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. ואם (כן) היה מחלק נכסיו לאחרים ונראה שלא שייר כלום לעצמו, ואפי' נתברר שאין לו נכסים אחרים כאן, אם עמד אינו חוזר, חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת והויא לה מתנת שכיב מרע במקצת. במה דברים אמורים אם היה מוחזק אצל מכיריו שאין לו נכסים במדינה אחרת, או שהיה מחלק והולך שדה פלנית לפלוני ואמר כל נכסי אלו, שמע מינה אין לו נכסים אלא אלו, ואם עמד חוזר.

ברם צריך את למידע דכל היכא דקאמרי' בהאי ענינא אם עמד אינו חוזר מחמת חששא דיש לו נכסים במדינה אחרת, הויא לה כמתנת שכיב מרע במקצת לכל מילי, דבעיא קנין בין בשמת בין בשעמד, ואי לא קנו מיניה אף על גב דמית נמי לא קנה, דהשתא לאפוקי ממונא מחזקת מאריה חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת, לאקומי ממונא בחזקת נותן לא כל שכן:

צב. איבעיא להו חזרה במקצת הויא חזרה בכלהו או לא. כגון שכתב כולן לראשון, וחזר וכתב מקצתן לשני, ומת, מי אמרי' כיון דהדר במקצת גלי אדעתיה דלא ניחא ליה בההיא מתנתה קמיתא כלל, והוה ליה כמ"ד מעיקרא כל נכסי לראובן וחזר ואמר לא כי אלא מחצית נכסי לשמעון, דמשמע דלא ניחא ליה דליקני ראובן כלל, ואע"ג דמית לא הויא מתנה, דכל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו, הילכך ההוא מקצת דהדר כתביה לשני קני ליה שני ושארא הדר לרשותא דנותן וזכו ביה יורשין. או דילמא לא הויא חזרה בכלהו, ומאי דהדר הדר, וממאי דלא הדר בהדיא לא הדר.

ת"ש כלן לראשון ומקצתן לשני שני קנה ראשון לא קנה מאי לאו בשמת. ואמטול הכי ראשון לא קנה דחזרה במקצת הויא חזרה בכולהו. ודחינן לא בשעמד. ואמטול הכי ראשון לא קנה, דאע"ג דלא הויא חזרה בכולהו על כרחיך הא לא שייר ולא לנפשיה ולא מידי, ואם עמד חוזר. הכי נמי מסתברא דמתניתא בשעמד מיתוקמא, דקתני סופא מקצתן לראשון וכולן לשני ראשון קנה שני לא קנה אי אמרת בשלמא בשעמד משו"ה לא קנה שני, דגבי שני כותב כל נכסיו הוא ואם עמד חוזר, אבל ראשון משכחת לה דקנה דמתנת ש"מ במקצת היא דבעיא קנין ואם עמד אינו חוזר, אלא אי אמרת בשמת תרויהו נמי.דח ליקנו. דנהי נמי דגבי שני כותב כל נכסיו הוא, כי חייא מיהא ליקני, אלא לאו בשעמד. ומדסופא בשעמד רישא נמי בשעמד. א"ל רב יימר לרב אשי ותהוי נמי רישא בשעמד אי אמרת בשלמא חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו היינו דשני מיהת קנה דכיון דכתב כולן לראשון וחזר וכתב מקצתן לשני, וס"ל דכמאן דהדר מכלהו בהדיא דמי, אשתכח דמתנתיה דשני מתנת שכיב מרע היא דהא לא אקני ליה אלא מקצת ושארא שייריה לנפשיה. ומשכחת ליה דקני כגון דקנו מיניה דאע"ג דעמד אינו חוזר. אלא אי אמרת חזרה במקצת לא הויא חזרה בכולהו, ואכתי שארא דלא אקנייה לשני בחזקת ראשון הוא, א"כ לגבי תרויהו כותב כל נכסיו הוא, וכיון דעמד לו חד מיניהו לא ליקני.

ואסיקנא והילכתא חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו. רישא משכחת לה בין בשמת בין בשעמד סיפא לא משכחת לה אלא בשעמד. כלומר רישא דקתני כולן לראשון ומקצתן לשני שני קנה ראשון לא קנה, משכחת לה בין בשמת בין בשעמד, דכיון דכתב כולן לראשון וחזר וכתב מקצתן לשני בטלה לה תפקדתיה [ד]ראשון לגמרי, דקי"ל חזרה במקצת הויא חזרה בכלהו, ואמטול הכי ראשון לא קנה בין בשמת בין בשעמד, וכיון דבטלה לה תפקדתיה דראשון לגמרי הויא לה דשני דאקני ליה מקצתן מתנת ש"מ במקצת דקניא בין בשעמד בין בשמת. וסופא דקתני מקצתן לראשון וכלן לשני ראשון קנה שני לא קנה לא משכחת לה אלא בשעמד, ואמטול הכי ראשון קנה דמתנת ש"מ במקצת היא דקניא בין בשמת בין בשעמד, והוא דקנו מיניה. ושני לא קנה בשעמד, דגבי שני כותב כל נכסיו הוא, ואע"ג דקנו מיניה אם עמד חוזר. אבל בשמת לא משכחת לה דשני לא קנה, דנהי נמי דלגבי שני כותב כל נכסיו הוא, כיון דמית מיהא ליקני, ואשתכח דראשון קני מאי דאקני ליה ושני קאני שארא. והיינו דאמרי' לעיל אי אמרת בשלמא בשעמד משו"ה שני לא קנה, אלא אי אמרת כשמת תרויהו נמי ליקנו כדפרישנא, דשמע מינה דהא דאמרי' סופא לא משכחת לה אלא בשעמד, לאו משום סירכא דראשון קנה קאמרינן, אלא משום סירכא דשני לא קנה (הויא) [הוא] דקאמרינן, והכי קאמר סופא דקתני ראשון קנה שני לא קנה לא משכחת לה [אלא] בשעמד דאי בשמת תרויהו נמי קנו כדברירנא:

צג. איבעיא להו הקדיש כל נכסיו מהו הפקיר כל נכסיו מהו חלק כל נכסיו לעניים מהו. וגבי ש"מ קא מבעיא לן, היכא דאקדיש כל נכסיו, או הפקירן, או חלקן לעניים, ועמד, מהו. מי יכיל למהדר ביה, דאי הוה ידע דחיי לא הוה יהיב לכלהו נכסי, דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחרים, אבל מקדיש דמצוה קא עביד אע"ג דמסיק אדעתיה דחיי גמר ומקדיש, ואע"ג דעמד אינו חוזר, או דילמא לא שנא. את"ל מקדיש כיון דמצוה קא עביד גמר ואקדיש, הפקיר מהו, מי אמרינן כיון דלאו מצוה קא עביד ודאי לאו אדעתא דהכי אפקיר אם עמד חוזר, או דילמא כיון דמסיק אדעתא דאיהו גופיה מצי קדים וזכי בהו לנפשיה גמר ואפקיר ואע"ג דעמד נמי אינו חוזר. ואת"ל אינו חוזר, חילק כל נכסיו לעניים מהו, כיון דמצוה קא עביד גמר וחלק, או דילמא כיון דקי"ל המבזבז אל יבזבז מחיים יותר מחומש לאו מצוה קא עביד, ואי הוה ידע דחיי לא הוה פליג להו לכלהו נכסיה. וכלהו עלו בתיקו, הילכך מספיקא מצי למהדר ביה, דנכסי בחזקתיה דנותן קיימי*. דאי לא תימא הכי, מתנה גופה היכא דלא כתיב בה שכיב מרע הייתי, דקאמרי רבנן המוציא מחבירו עליו הראיה, אמאי מצי הדר ביה. אלא לאו שמע מינה דכל כהאי גוונא נכסי בחזקת נותן קיימי והמוציא מחבירו עליו הראיה. ומאי שנא מדרב נחמן דאמר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת, אלמא מספיקא מוקמינן להו לנכסי בחזקת מקבל מתנה. שאני התם דלא אתברר דכותב כל נכסיו הוא ולא מחזקינן ליה בהכי אלא בראיה:

צד. א"ר ששת יטול יזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן. ונפקא מינה דאי אמר הכי אפי' גבי מי שאין ראוי ליורשו, א"נ גבי פשוט במקום בכור, דבריו קימין. במתניתא תאנא אף יחסין ויירש בראוי ליורשו ור' יוחנן בן ברוקה היא. ודוקא בראוי ליורשו כדאמרן, אבל למי שאין ראוי ליורשו לא מהנייא לשון ירושה, דהו"ל מתנה על הכתוב שבתורה.

וה"מ בשכיב מרע, אבל בבריא לא אשכחן לישנא דיטול או יחזיק דלהוי משמע לשון מתנה. תדע דהא לישנא דיחזיק גבי רובא דאינשי למעבד בה חזקה משמע כדתנן חזקת הבתים במחזיק, וגבי מאן דמקני בחזקה קאמרינן דשלא בפניו צריך למימר ליה לך חזק וקנה, דשמעת מינה דלישנא דחזקה שייכא טפי גבי ההוא מעשה דקיימא חזקה בגויה מענין הקנאה. ואם כן כי אמר יחזיק בבריא היכי קני, ודילמא למיעבד ביה חזקה בעלמא קאמר ליה, וכל כמא דלא אמר ליה לך חזק וקנה אע"ג דאחזיק נמי לא קני. ואי נמי קנו מידו הוה ליה כמי שקנו מידו לחלוק דקנין דברים בעלמא הוא. והוא הדין גבי לישנא דיטול, כיון דמשמע נמי לישנא דמשקל בעלמא לא קני. ואפילו היכא דאמר יטול לעצמו, דהא לא אקני ליה מידי עד דשקיל דמטי ממונא לידיה ואי לא קני מהיכא שקיל. והוא הדין גבי יחלוקו פלוני בנכסי וגבי יאכל פלוני פירות דקל זה, אע"ג דבאו לעולם כולהו חד טעמא נינהו.

וכי תימא אי הכי מאי שנא גבי שכיב מרע דמשמע הני לישני לשון מתנה ומאי שנא בבריא דלא משמע לשון מתנה. שתי תשובות בדבר, חדא דגבי שכיב מרע כיון דאיכא דמפיק להו להני לישני בענין הקנאה, ללשון הקנאה גמורה קא מיכוון, דהא אין אדם משטה בשעת מיתה. והאי דמספקא לן גבי יראה בהן ומאי דדמי ליה, משום דלא בריר לן אי משמע להו לאינשי הני לישני לשון מתנה ואי לא, אבל בבריא לא מיבעיא היכא דרובא משמע להו ענינא אחרינא דלאו לשון הקנאה, אלא אפילו היכא דאיכא מיעוטא דמשמע להו ענינא אחרינא דלאו לשון הקנאה, אע"ג דרובא משמע להו לשון הקנאה, לא אזלינן בתר רובא לאפוקי ממונא מחזקת מאריה, דאימור רצה לשחק בו. מידי דהוה אגט היכא דאמר כתבו ולא אמר תנו, וגבי הודאה היכא דלא אמר קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה, דמהני בשכיב מרע, מה שאין כן בבריא עד דאמר נתונין לך או מכורין או קנויין, ומאי דדמי להני. דאי לא תימא הכי, גבי שטר מכר ומתנה דבעי מכתב ליה (שדה) [שדי] מכורה לך שדי נתונה לך במתנה, למה לי למכתב ליה נתונה, תסגי ליה שדי לך. ואי משום ההיא דתניא גבי מרוני צפונו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות, הא בהדיא אסיקנא בפרקא קמא דקידושין (כו,ב) דלאו בהני לישנא בלחוד סגיא אלא אגב וקני נמי בעינא.

וכל שכן לזה במתנה ולזה בירושה דלא מהני לשון מתנה דהאי לשווייה ללשון ירושה דהאיך לשון מתנה, דהא גבי אגב דכולה חדא הקנאה היא ולא סגיא להו למטלטלי בלשון הקנאה דאמר ליה גבי קרקע עד דאמר ליה נמי לשון הקנאה גבי מטלטלי דמקני ליה אגבה, וכל שכן משדה לשדה ומגברא לגברא דלא מהני. והוא הדין גבי יטול ויחזיק יחלוק ויאכל, דמהני בשכיב מרע, מה שאין כן בבריא. וההיא דאמרינן בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קלא,א) יסבון תנן, דשמעת מינה דלישנא דיסבון מהני בבריא, תנאי שאני, וכבר ברירנא התם.

וכל שכן גבי לישנא דתנו ותנתן דמהנו בשכיב מרע ולא מהנו בבריא, דצואה היא, והקנאה בצואה לא שייכא דקנין דברים בעלמא הוא, ולא אשכחן דמהניא בבריא אלא היכא דמסריה לממונא לשליש ואמר ליה תן חפץ זה או מנה זה לפלוני דהוה ליה כזכה כדאיתא בסוף פירקא קמא דגיטין (יא,ב). אי נמי במשליש מעותיו להוליכן לאחר או לעשות לו בהן דבר ידוע ומת השליש עד שלא עשה שליש מה שהושלש בידו, דקימא לן מצוה לקיים דברי המת. ולאו מטעמא דהקנאה הוא, דהא גבי הולך דקימא לן לאו כזכה ואם בא לחזור חוזר, ואפי' הכי אם מת משלח עד שלא חזר בו אע"פ שלא הגיע הממון ליד המשתלח אמרי' מצוה לקיים דברי המת, ואלו גבי שכיב מרע אע"ג דלא אתפשיה לממונא לשליש קני. אי בעי תימא מטעמא [ד]מצוה לקיים דברי המת, וכי היכי דגבי הקנאה לא אצרכוה לחד מאנפי הקנאות שלא תטרף דעתו עליו, גבי צואה נמי לא אצרכי לאתפושיה לממונא לשליש שלא תטרף דעתו עליו. ואי בעי תימא לא שנא גבי יטול יחזיק וכיוצא בהן דלשון הקנאה הוא, ולא שנא גבי תנו דלשון צואה הוא, כולה מילתא גבי ש"מ מטעמא דלשון מתנה הוא, דכל היכא דמוכחא מילתא דלאקנאה גמורה קא מכוון כמאן דאמר בלשון הקנאה גמורה דמי, דכי היכי דלא אטרחוה רבנן לאצרוכי חד מאנפי הקנאה שלא תטרף דעתו עליו, הכי נמי לא אטרחוה לאקנויי בלשון מתנה ממש שלא תטרף דעתו עליו. והאי דמספקא לן גבי יראה בהן וכיוצא בו משום דלא מוכח מילתא דלהקנאה גמורה קא מכוין. תדע מדאמרינן בפרק מי שאחזו קרדיאקוס (גיטין עב,ב) גיטו כמתנתו מה גיטו כיון דאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו אף מתנתו כיון דאמר תנו ואע"ג דלא קנו מיניה, דשמעת מינה דטעמא דמהני ביה לישנא דלא מהני בבריא מטעמא דלא בעי חד מאנפי ההקנאות הוא שלא תטרף דעתו עליו. והאי דאמרינן אע"ג דלא קנו מיניה, לאו למימרא דבבריא כי האי גונא דאמר תנו כי קנו מיניה קני, אלא למימרא דאי בבריא לא קני עד דקנו מיניה בלישנא דמהני, דכל היכא דבעי קנין מסתמא לשון הקנאה גמורה בעי, דאי לאו הכי הוה ליה קנין דברים בעלמא דלא קני. ובפרק האומר התקבל גט זה לאשתי ארוחנא בה טפי.

וכי תימא אי הכי גבי ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה נמי, כיון דמוכחא מילתא דלאקנוייה ליה הדירה והפירות קא מכוין, ליהוי כמאן דאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו, שאני התם דכיון דלא מצי לאקנויי ליה הדירה והפירות אלא אגב גופא, ואיהו לא איכוון לאקנויי ליה אלא הדירה והפירות בלחוד, עיולי בהקנאתו מידי אחרינא דלא איכוון לאקנויי ליה לא אמרי':


דף קמט עמוד א[עריכה]


צה. איבעיא להו יהנה בהן מהו יראה בהן מהו יעמוד בהן מהו. מי מהנו גבי שכיב מרע או לא. ואלו כולן עלו בתיקו. וכיון דלא איפשיט לן אי לשון הקנאה הוא ואי לא, לא קנו:

צו. איבעיא להו מכר כל נכסיו מהו. ובשכיב מרע קא מיבעיא לן, היכא דמכר כל נכסיו ועמד אי יכיל למהדר ביה ואי לא. מי אמרינן נותן הוא דיכיל למהדר ביה דהא לא שביק מידי לנפשיה וסתמיה מחמת מיתה קא יהיב, אבל מוכר דנפישי דמיה גביה אימור כי זבין עליהו קא סמיך ולאו מחמת מיתה קא מזבין, או דילמא מוכר נמי לא עביד דמזבין כולהו נכסי אלא מחמת מיתה, דאי הוה ידע דחיי לא הוה מזבין להו לכלהו דחייש דילמא מגנבי מיניה זוזי.

זימנין אמר רב יאודה אמר רב אם עמד חוזר וזימנין אם עמד אינו חוזר ולא פליגי לישני אהדדי הא דאיתינהו לזוזי בעיניהו והא דפרעניהו בחובו. דאי איתנהו לזוזי בעיניהו לא יכול למהדר ביה, דעליהו קא סמיך, פרעינהו בחובו יכיל למהדר ביה, דאגלאי מילתא למפרע דכי זבינהו לנכסי אדעתא דמפרעינהו לזוזי בחובו הוא דזאבין, ולאו לשיורינהו לנפשיה. ומסתברא דדוקא דפרעינהו בחובו, דכיון דקדים חוביה לזבוניה הוכיח סופו על תחילתו, אבל יהבינהו במתנה, אי יהבינהו לאלתר מוכחא מילתא דאדעתא דהכי זבין ואם עמד חוזר בשתיהן, ואי לאחר זמן דדמי לנמלך, אם עמד חוזר במתנתו ואינו חוזר בנכסים. ואין צריך לומר היכא (דננבו) [דנגנבו] או אבדו דלא יכיל למהדר בנכסים, דודאי מעיקרא אדמייהו קא סמיך. הדין הוא סברא דידן, ואיכא מרבואתא דכתבי איפכא, ולא דייק גבן מהני טעמי דכתבינן:

צז. איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו. כגון שהודה שממון זה של פלוני הוא, מי יכיל למהדר ביה או לא. ובמצוה מחמת מיתה קא מיבעיא לן, אי נמי במסוכן דסתמיה מצוה מחמת מיתה הוא. מי אמרינן לאקנויי קא מכוון והויא לה מתנת שכיב מרע היכא דמוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב דיכיל למהדר ביה, או דילמא להודאה גמורה קא מיכוון והוה ליה כבריא שהודה דלא יכיל למהדר ביה.

ת"ש דהודאה גמורה היא, דאיסור גיורא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא רב מארי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה אמר רבא היכי קני להו רב מארי להני זוזי אי בירושה גר לאו בר ירושה הוא. דאע"ג דקימא לן דגוי יורש אביו דבר תורה כדאיתא בפרקא קמא דקידושין (יז,ב) הני מילי כל כמא דלא אגיור, אבל גר את הגר אינה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים כדאיתא התם. מאי טעמא, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולא מיחס בתר אבוה. דבדין הוא דאפילו גר את הגוי נמי לא, אלא התם תקינו ליה רבנן גזרה שמא יחזור לסורו, וגבי גר את הגר דלא שייך למגזר לא תקון רבנן. ורב מארי אי הואי הורתו ולידתו בקדושה הוה ירית ליה לאבוה דבר תורה, השתא דהורתו שלא בקדושה אע"ג דלידתו בקדושה הוה ליה כגר את הגר דלא ירית ליה.

ואי במתנה מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה וכל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה. כלומר מתנת שכיב מרע למי שאינו ראוי ליורשו דקדים בה מקבל מתנה לכל אדם כירושה שויוה רבנן, כמאן דירית לה מקבל ירושה שהיורש קודם בה לשאר יורשין דהיינו ירושת הבנים את האב דליכא דקדים להו בגוה משם אחר כדבעינן לברורי לקמן. וכיון דכירושה שויוה רבנן לא עדיפא ליה למקבל מירושה, כל היכא דאיתיה למקבל בירושה כי האי גוונא דראוי לירש את אביו איתיה במתנה אפי' ממי שאינו ראוי ליורשו, וכל היכא דליתיה למקבל בירושה כי האי גוונא כגון שאין הורתו בקדושה דאינו ראוי לירש את אביו ליתיה במתנה ממי שאינו ראוי ליורשו. ורב מארי כיון דאין ראוי לירש את אביו דהא הורתו שלא בקדושה ליתיה במתנת שכיב מרע ממי שאינו ראוי ליורשו ואפי' מאביו כדבעינן לברורי טעמא לקמן. ואי במשיכה ליתינהו גבי דאיסור כי היכי דלימשכינהו רב מארי מיניה, ואי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין ואי אגב ארעא לית ליה ארעא ואי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא לגביה.

מתקיף לה רב איקא בריה דרבי אמי אמאי ולודי איסור דהני זוזי דרב מארי נינהו וליקנינהו באודיתא אדהכי והכי נפק אודיתא מבי איסור איקפד רבא אמר קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדו לי. ושמע מינה דהודאת שכיב מרע לאו מתנה היא אלא הודאה גמורה היא, דאי ס"ד מתנה היא היכי קני להו רב מארי להני זוזי באודיתא, והא לאו בר ירושה הוא וכל דליתיה בירושה ליתיה במתנה, אלא לאו ש"מ דהודאה גמורה היא, ואמטול הכי אהני ליה לרב מארי. וכיון דהודאה היא ולאו מתנה היא הויא לה כהודאת בריא ולא מצי למהדר ביה. והוא הדין נמי לענין מילי דלא מיקנו במתנה, כגון דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו, כגון מלוה וגזל וכיוצא בהן, אע"ג דלא מיקנו במתנה מיקנו בהודאה. וכן הלכתא:

צח. ושמעינן מהאי מעשה דאיסור כמה מילי. שמעינן מינה דגר שאין הורתו בקדושה אע"פ שלידתו בקדושה אינו יורש את אביו. והוא הדין לאחיו ולשאר מורישין הבאין מכח האב, ואע"פ שאין שם יורש אלא הוא. ואם מת אביו כל המחזיק בנכסיו זכה בהן. אבל יורש הוא את אמו, דכיון דלידתו בקדושה על כרחיך בתרה שדינן ליה וברא הוא וירית לה. ובהדיא גרסינן בפרק נושאין על האנוסה ועל המפותה (יבמות צז,ב) היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה לא חולצין ולא מיבמין אבל חייבין משום אשת אח, אלמא כל היכא דלידתן בקדושה אע"פ שלא היתה הורתן בקדושה אית להו חייס האם בדאורייתא דהא חייבין קתני, והוא הדין לענין ירושה שיורשין את אמן דאידי ואידי חד טעמא הוא. ואע"ג דדרשינן מטות להקיש מטה האם למטה האב, הני מילי במידי דשייך לאקושינהו להדדי, כגון היכא דמיחס בתר אימיה ולא מיחס בתר אבוה לא מקשינן להו להדדי. תדע דהא לית ליה מטה האב כי היכי דליקיש מטה האם למטה האב. והכי נמי מסתברא, דאי ס"ד לכל מילי מקשינן להו, יהא הבן קודם לכל אדם בנכסי האם כמו שהוא בנכסי האב, ונפקא מינה לאקדומי בנים לבעל בנכסי האם, וקרא דהסבת הבעל מיבעי לי להיכא דליכא בן. אלא מאי אית לך למימר, כיון דלא שייכא ירושת הבעל אלא גבי אם לא מקשינן מטה אם למטה האב, הכא נמי גבי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, כיון דלית ליה אלא חייס האם לא מקשינן מטה האם למטה האב.

ושמעינן נמי דמתנת שכיב מרע למי שאינו ראוי ליורשו באותה שעה, כגון בת במקום בן ואחר במקום בת, והוא הדין למי שאינו ראוי ליורשו כלל, כירושה שויוה רבנן. כל היכא דאיתיה למקבל מתנה בירושה, דראוי לירש את אביו, כגון שהורתו ולידתו בקדושה, איתיה נמי במתנת שכיב מרע למיקנא באמירה בעלמא, אפילו מגר בעלמא. וכל היכא דליתיה למקבל מתנה בירושה לירש את אביו, אע"ג דאיתיה בשאר ירושה, ליתיה במתנת שכיב מרע ממי שאינו ראוי ליורשו, ואפי' מישראל, ואפי' מאביו גר. דהא רב מארי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה וראוי לירש את אמו הוה כדברירנא, ואין צריך לומר לירש את בניו, ואפי' הכי קאמרינן דכיון דליתיה בירושה לירש את אביו ליתיה במתנה אפי' מאביו וכל שכן מאיניש מעלמא, דכי שויוה רבנן כירושה לאו ככל ירושה דעלמא שויוה אלא כירושת הבנים את האב בלחוד שויוה.

וטעמא דמילתא דקימא לן דמתנת שכיב מרע לא בעיא חד מאנפי הקנאה אלא באמירה בעלמא קני. וקימא לן נמי דלא קניא מידי אלא לאחר מיתה. וקיימא לן נמי דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ואי לאו דאיכא מדאורייתא זכיה כי האי גוונא דלא בעיא חד מאנפי זכייה והקנאה ולא קנייא מידי אלא לאחר מיתה, לא הוו מתקני לה רבנן. ולא אשכחן בדאורייתא כי האי גוונא אלא בירושה בלחוד. ואע"ג דהני אנפי דאמרן משכחת להו בין בירושת הבנים את האב בין בשאר ירוש[ו]ת, היינו טעמא דלא שויוה אלא בירושת הבנים את האב משום דקדים בה מקבל מתנה (ו) לשאר יורשין הבאים משם אחר דלאו מתנת שכיב מרע, ולא אשכחן בירושה כי האי גוונא אלא בירושת הבנים את האב דקדים בה היורש לשאר היורשין הבאים משם אחר. דאי כשאר ירושות כל חדא מיניהי זימנין דאיכא דקדים ליה ליורש בגוה משם ירושה אחריתי, דאפילו ירושת הבן את אמו הרי בעלה קודם בה לבנים, וירושת הבעל נמי היכא דנתגרשה הרי שאר כל היורשין קודמין בה לבעל, וכל שכן שאר ירושות כגון ירושת האב את הבנים והאחים ואחי האב, שהבנים קודמין בהן לעולם לשאר יורשין. ואשתכח דאי הוו משוו לה למתנת שכיב מרע כשאר ירושות לאו מירושת הבנים את האב, הוה דינא דכל היכא דאית ליה לנותן יורש דלא ליקני מקבל מתנה ולא מידי, דהא בשאין ראוי ליורשו עסקינן, ולא הוה מהנייא תקנתא דרבנן ולא מידי.

אלא לא משכח לה דמהני בה לשוויה כירושה אלא בירושת הבנים את האב דליכא דקדים להו בגוה משם אחר. דאע"ג דכי נפישי בנים לא שקיל לה חד מיניהו לכולה ירושה אלא כל חד וחד ירית חולקיה, ולא עוד אלא שאין לבת במקום הבן כלום, ואפילו הכי איתה לבת במתנת שכיב מרע ואפילו במקום בן, כדאשכחן במעשה דאמן של בני רוכל (לקמן בבא בתרא קנא,א). והוא הדין אפי' ממי שאינה ראויה ליורשו כלל. שאני התם דשם הבנים את האב אחת היא, וכי קאמרינן דליכא דקדים להו בגוה משם ירושה אחת קאמרינן, דאלו מאותו השם אע"ג דכל היכא דכי הדדי ניניהו ירתי כהדדי, וכל היכא דעדיפי מהדדי כגון בנים לגבי בנות קדמי להדדי, כולה חדא ירושה היא. והוא הדין גבי מתנת שכיב מרע, דאע"ג דלא קדים ליה למקבל איניש אחרינא בגוה משם אחד, היכא דנפישי מקבלי מתנות כיון דכולהו כהדדי נינהו ומשם אחד קאתו וחדא תקנתא היא לכולהו, כל חד וחד מאי דיהיב ליה נותן הוא דשקיל. והוא הדין לענין קדימה, היכא דאלימא חדא מחברתה, כגון קמיתא ובתריתא בחד ממונא, בתריתא זכייה ולית לה לקמייתא ולא מידי, דאפי' חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו. ואי לאו בתריתא הויא זכיא קמייתא דומיא דבנות במקום בנים והרי אתברר לך דכולה מילתא כי איתקון כעין דאורייתא אתקון דומיא דירושת הבנים את האב. וכי קאמרינן סתמא כירושה שויוה רבנן, כירושה דומיא דמתנה דקדים בה מקבל לכל אדם קאמרי', היינו ירושת הבנים את האב, מה שאין כן בשאר ירושות דאי איכא אחרינא דקריב טפי מניהו אפי' משם אחד איהו קדים. וכיון דכירושת הבנים את האב שויוה לא אלימא ליה למקבל טפי מהיכא דנפלה לה בירושה מאביו, דכל היכא דאיתיה למקבל בירושה לירש את אביו איתיה במתנה אפי' ממי שאינו ראוי ליורשו, ואפילו היכא דליתיה לנותן בירושה. וכל היכא דליתיה למקבל בירושה לירש את אביו, ואע"ג דאיתיה בשאר ירושות, ואיתי' נמי לנותן בירושה, ליתיה למקבל במתנה ממי שאינו ראוי ליורשו, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכל היכא דלא שייכא גבי מקבל מדאורייתא זכייה וכיוצא בה לא תקון רבנן.

והני מילי ממי שאינו ראוי ליורשו, אבל ממי שראוי ליורשו אע"ג דליתיה למקבל בירושה לירש את אביו קני. ונפקא מינה למעשה דרב מארי ומאי דדאמי ליה, דאע"ג דלא קני מאביו וכל שכן משאר אינשי דלא חזי למירתניהו דהא אינו ראוי לירש את אביו, כיון דראוי לירש את אמו קני מינה במתנת שכיב מרע אפי' לאפקועי שאר בנים שהורתן ולידתן בקדושה. ולא מיבעיא בלשון ירושה דאפי' מדאורייתא נמי קני, כרבי יוחנן בן ברוקה דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, ואפי' על בן בין הבנים ובת בין הבנות כדקתני לה בהדיא בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קמז,ב ד"ה ודיקא), אלא אפילו בלשון מתנה דלא קני אלא מדרבנן כדברירנא בפרקין בשמעתתא דמנין למתנת שכיב מרע (קמז,א), כל היכא דראוי לירש את הנותן באותה שעה אע"ג דאין ראוי לירש את אביו נמי קני. דכי אמרינן דכל היכא דליתיה בירושה לירש את אביו ליתיה במתנה, הני מילי ממי שאין המקבל ראוי ליורשו, דכיון דאינו ראוי לירש את הנותן אי ליתיה נמי בירושה לירש את אביו אשתכח דליתיה מדאורייתא בירושה כי האי גוונא, וכל דתקון רבנן לא תקון רבנן אלא כעין דאורייתא כדברירנא טעמא לעיל. אבל היכא דאיתיה בירושה לירש את הנותן, אע"ג דליתיה בירושה לירש את אביו, תקינו ליה רבנן למקנא מיניה דהאי נותן אפילו בלשון מתנה, ואפילו היכא דאיכא אחריני דהוו חזו למירת בהדיה. דלא מבעיא לרבי יוחנן בן ברוקה דכיון דאיתיה מדאורייתא בלשון ירושה, איתיה נמי מדרבנן בלשון מתנה, דכעין דאורייתא הוא, אלא אפילו לרבנן נמי כיון דאיתיה בירושה גבי נותן גופיה כעין דאורייתא הוא, דחזינן ליה כמאן דירית לה מנותן גופיה דהא ראוי ליורשו הוא, ואע"ג דאיכא אחרינא דהוה חזי למירת בהדה, דאם כן מתנת שכיב מרע מאי אהנייא ליה.

תדע דכי איתיה בירושה נמי לירש את אביו אע"ג דלאו מיניה*, וכל שכן היכא דראוי לירש את הנותן עצמו בשותפות, דחזינן ליה כמאן דירית לה איהו לחודיה מיניה, דירושת הנותן גופיה דאתיא מתנה מכחו עדיפא טפי מירושת אביו דלא אתיא מתנה מכחו, וכל שכן דהא קיימא לן כר' יוחנן בן ברוקה. ורבא דקאמר טעמא משום דכירושה שויוה רבנן ולא קאמר כמתנת שכיב מרע דאורייתא שוויוה רבנן, משום דמתנת שכיב מרע היכא דמקני בלשון מתנה בין למי שראוי ליורשו בין למי שאין ראוי ליורשו דברי הכל היא. דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יוחנן בן ברוקא אלא בלשון ירושה, דכיון דלא דרשי והיה ביום הנחילו את בניו לכדרבי יוחנן בן ברוקא, כי אמר בלשון ירושה הוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה שאין זו ירושה האמורה בתורה. ורבי יוחנן בן ברוקא דריש והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה ולאו מתנה על מה שכתוב בתורה. אבל בלשון מתנה דכולי עלמא מודו, דכיון דלאו מתנה על הכתוב שבתורה הוא קני מדרבנן. וכיון דדברי הכל היא לא ניחא ליה לאוקמי טעמא דתקנתא דמודו בה כולי עלמא במילתא דפליגי בה תנאי. ותו אינה צריכא לפנים.

ואיכא מאן דאמר דכי אמרינן דכל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה, הני מילי בבנו דאפי' לשון מתנה לגביה לשון ירושה משמע, אבל לגר בעלמא אע"ג דליתיה בירושה קני.

והאי סברא לא דייק כלל, דהשתא בבנו לא קני משום דאין ראוי ליורשו, בגר בעלמא היכי קני, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. וכי תימא שאני בנו דכיון דמשמע לשון ירושה והוא אינו ראוי ליורשו הוה ליה מתנה על הכתוב שבתורה, לא ס"ד, חדא דאי מהאי טעמא אדנקיט טעמא משום דמתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, האי שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה מיבעי ליה. ועוד דרבא מתנת שכיב מרע סתמא קאמר, דמשמע דלאו אהאי עובדא בלחוד קאי, אלא (שכל) [אכל] מתנת שכיב מרע למי שאינו ראוי ליורשו קאי, דסתם מתנת שכיב מרע למי שאינו שראוי ליורשו משמע, כדאמרינן בפרקין (לעיל בבא בתרא קמז,א) מניין למתנת שכיב מרע מן התורה ונקיט לה קראי דוהעברתם את נחלתו לבתו ונתתם את נחלתו לאחיו, יש לך העברה אחרת שהיא כזו ואי זו זו מתנת שכיב מרע, והתם ודאי בשאינו ראוי ליורשו קאי, דומיא דבת במקום בן ואח במקום בת כדברירנא התם.

ועוד, דכי אמור רבנן שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה הכא דאמר נכסי לך או לפלוני סתמא ומאי דדמי להו דמשמע הכי ומשמע הכי, דלגבי מי שראוי ליורשו לא משמע לשון מתנה אלא לשון ירושה, אבל היכא דפריש לשון מתנה, אפילו גבי בנו הראוי ליורשו לאו לשון ירושה משמע אלא לשון מתנה משמע. דאי לא תימא הכי, היכא דהשוה להן את הבכור בלשון מתנה אמאי דבריו קיימין, הא אמרת לשון ירושה משמע, ותנן (לעיל בבא בתרא קכו,ב) אם אמר משום ירושה לא אמר כלום. ועוד דאפילו בסתמא נמי, נהי דאמור רבנן במי שראוי ליורשו דוקא, במי שאין ראוי ליורשו מי אמור. והא בהדיא קאמרינן התם (לעיל בבא בתרא קלג,א) גבי ההוא דאמרי ליה בנכסיך למאן דילמא לפלניא ואמר להו אלא למאן דאם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה.

אלא על כרחיך טעמא דהא מעשה דרב מארי לאו משום דמשמע לשון ירושה הוא, אלא משום דליתיה בירושה הוא, וכל דליתיה בירושה ליתיה במתנה, ואפי' לגר דעלמא נמי לא קניא, דהא הכא דרב מארי כיון דאינו ראוי לירש את אביו כאיניש מעלמא הוה דמי לגביה וקאמרינן דלא קני, וכל שכן בגר בעלמא דלא בנו דלא קני.

וה"מ במתנת ש"מ דקניא באמירה בעלמא, לא שנא בבנו ולא שנא באחר, דאפי' בבנו נמי כל היכא דאין ראוי לירשו לא מצי מקני ליה אלא בלשון ירושה ולא בלשון מתנה, לא מדאורייתא ולא מדרבנן. מדאוריתא לא, דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו, דדרשינן מיניה דהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה כבניו המתיחסין לו כתיב. ומדרבנן נמי לא, כירושה שויוה רבנן, דכל דליתיה בירושה ליתיה במתנה ממי שאינו ראוי ליורשו. ואע"ג דאקני ליה בלשון מתנה, וכ"ש בלשון ירושה, דה"ל מתנה על הכתוב שבתורה. אבל במתנת בריא אי נמי במקצת דלאו מצוה מחמת מיתה דבעיא קנין אי נמי חד מאנפי הקנאה כמתנת בריא, כיון דהקנאה דאוריתא היא דהא בחד מאנפי הקנאה דקנו מדאוריתא קא מקני ליה ומחיים קא מקני ליה, לא שנא גר ולא שנא ישראל קני. תדע דרבא כי מהדר אכולהו אנפי דהקנאה דמצי איסור לאקנויי ליה לרב מארי בגויהו לא קא דחי להו מטעמא דלאו בר ירושה הוא אלא גבי מתנת ש"מ בלחוד, דאלו משיכה לא קא דחי ליה אלא משום דליתינהו גביה, וגבי חליפין משום דאין מטבע נקנה בחליפין וגבי אגב ארעא משום דלית ליה ארעא, וגבי מעמד שלשתן משום דלא אזיל לגביה, [מ]כלל דאי הוה אית ליה ארעא אי נמי אזיל לגביה הוה מקני ליה אגב ארעא, אי נמי במעמד שלשתן אע"ג דלאו בר ירושה הוא:

צט. ושמעינן נמי דאין מטבע נקנה בחליפין. אבל אגב ארעא מיקני. ודוקא במידי דקאי ב (י) רושתיה דמקנה, אי נמי פקדון דאית ליה גבי אחריני, והאי מעשה דאיסור ורבא נמי פקדון הוה. אבל מלוה לא, דאין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו, וליכא אורחא לאקנויי אלא במעמד שלשתן כדברירנא בפירקין (לעיל בבא בתרא קמח,א) גבי מילתא דאיתא בבריא איתא בש"מ:

ק. ושמעינן נמי דמאן דא"ל לחבריה מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה, ואע"ג דלא קביל עליה ההוא דאיתיה גביה למתביה להאי מקבל מתנה אלא קאמר אין אית לך גבאי מיהו מיהב לא יהיבנא ליה להאי פלניא ולא מידי, כיון דבמעמד שלשתן קאמר ליה קנה. דדיקינן מדקאמר רבא אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא לגביה, טעמא דלא אזיל לגביה, מכלל דאי הוה אזיל לגביה הוה יכיל איסור לאקנוייהו לזוזי לרב מארי על כרחיה דרבא:


דף קמט עמוד ב[עריכה]


קא. והא דתנן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת כמה כל שהוא אמר רב יהודה קרקע כדי פרנסתו ורב ירמיה בר אבא אמר מטלטלין כדי פרנסתו. וליתה להא וליתה להא, דהא אידחו להו מקמי שמעתיה דרבא אמר רב נחמן דאמר (להלן בבא בתרא קנ,ב) חמשה עד שיכתבו כל נכסיהן, ובכלהו מטלטלי כל שהו הוו שיור כדבענן למימר קמן:


דף קנ עמוד א[עריכה]


קב. והא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ותנן נמי הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה, א"ר דימי בר יוסף א"ר אלעזר עשו מטלטלין שיור אצל העבד ולא עשו מטלטלין שיור אצל כתובה. כדבענן לברורי טעמא לקמן:

קג. והא דתנן רבי דוסא בן הרכינס אומר חמש רחלות גוזזות מנה מנה ופרס לכל אחת ואחת חייבות בראשית הגז וחכ"א חמש רחלות גוזזות כל שהן, אמרינן עלה וכמה כל שהן אמר רב מנה ופרס. וקימא לן כותיה. ובלבד שיהו מחומשות. חומש מנה ופרס לכל אחת ואחת. והאי מנה ופרס דקאמר רב אוקימנא בפרק ראשית הגז (חולין קלז,ב) במנה בן ארבעים סלעים דהוו להו מנה ופרס ששים סלעים דאינון מאתים ארבעים זוז, ונמצא כל אחד מהן גוזזות שתים עשרה סלעים שהן שמונה וארבעים זוז. ובדין הוא דלא לתני כל שהוא והאי דקאמר ת"ק שיעורא רבא אמר איהו נמי שיעורא זוטא:

קד. אמר מטלטלי לפלניא כל מאני תשמישתיה קנה לבד מחיטי ושערי. ואי אמר כל מטלטלי אפי' חיטי ושערי ואפי' רחים העליונים לבד מרחים התחתונה המחוברת לקרקע, דהשתא לאו מטלטלא היא. ואי אמר כל דמיטלטל כל מידי דאורחיה לטלטליה ואפי' רחיים התחתונה. דהא דאמרי' גבי מטלטלאי לפלניא מאני תשמישתיה קנה לבד מחיטי ושערי, ה"ה בשאר מיני סחורות ופרקמטיאות דלא עבידי לאשתמושי בהו בביתא דלא [קני] בהאי לישנא עד דאמר כל מטלטלאי. וה"ה במאני תשמישתא שאין משתמשין בהן דרך טלטול, כגון רחיים העליונה, שאע"פ שאינה מחוברת בקרקע כיון שאין מלאכתה נעשית אלא על ידי רחים התחתונה שהיא מחברת לקרקע, נמצא תשמיש העליונה תדיר עם התחתונה במקום שהתחתונה קבועה בו, ונמצא שאף העליונה אין תשמישה לטלטול, לפיכך לא קנה עד שיאמר כל מטלטלי, דאהני ליה כל לרבויי כל מידי דחזי לטלטול ואע"פ שאין תשמישו לכך, לבד מרחיים התחתונה דלא חזיא לטלטול דהא מחוברת היא, וה"ה לתנור וכירים המחוברין. ואי אמר כל דמטלטל, אפי' רחים התחתונה וכיוצא בה, לבד מאבני הבית ועציו הקבועין בו. שאם אתה אומר כן אפילו עפרו נמי, וא"כ מאי איכא שייר, ומידי דמיטלטל למעוטי קרקע משמע. ועוד כל דמיטלטל דבר שדרך בני אדם לטלטלו משמע, ורחים התחתונה פעמים שדרך בני אדם לטלטלה מבית לבית ומזוית זו לזוית אחרת לצורך עצמה או לצורך מקומה, משא"כ באבני בית ועציו:

קה. איבעיא להו עבדא כמקרקעא דמי או כמטלטלא דמי. כגון דאמר כל מקרקעי לראובן וכל מטלטלאי לשמעון והיו לו עבדים, כמקרקעא דאמי ושמעון קאני ראובן לא קאני. ולא איפשיט. הילכך לא קני חד מיניהו*. ולא תימא הני מילי משום דמספקא לן אי כמקרקעא דאמי אי כמטלטלא דאמי אבל היכא דכתבי הרשאה זה לזה קנו, אלא אפי' היכא דלא כתבי הרשאה זה לזה לא קנו, דהא אסיקנא דשאני בין במקרקעא דניד למקרקעא דלא ניד ושאני בין מטלטלא דניד למטלטלא דלא ניד. אבל ודאי אי א"ל לחד מיניהו כל מיני מטלטלאי ולאידך קאמר כל מיני מקרקעי, וכתבי הרשאה זה לזה, קנו ליה לעבדא ממה נפשך. וכ"ש היכא דאקני ליה לחד כל מקרקעי וכל מטלטלי דאית ליה, דאפי' תימא שאני בין מקרקעא ומטלטלא דלא נידי למקרקעא דניד ומטלטלא דניד, הא אקני ליה כל מיני מקרקעי וכל מיני מטלטלי:

קו. א"ל רבינא לרב אשי ת"ש דתנן במסכת פיאה פ"ג הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ר"ש אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסיי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן. וטעמא דהא מתני' פרישנא בגיטין בפרקא קמא (ח,ב) דת"ק ור"ש בפלגינן דיבורא ולא פלגינן דיבורא פליגי. דהיכא דכתב כל נכסיו לעבדו כיון דעבדא גופיה איקרי נכסי אשתכח דכי אקני ליה כל נכסיו הרי הקנה לו עצמו בכללן ולפיכך יצא בן חורין. ואם שייר קרקע כל שהוא בהא פליגי, ת"ק סבר לא פלגינן דיבורא למימר דבנכסים שייר בגוף העבד לא שייר, אלא כיון דלא אקני ליה עצמו בפירוש אלא בכלל הנכסים נעשה גוף העבד עם שאר הנכסים לענין הקנאה זו כגוף אחד, וכששיר לעצמו בנכסים נעשה כאלו שייר בגוף של עבד דאמי דלאו כריתות הוא. ור"ש סבר פלגינן דיבורא, ושיורא דשייר בנכסים לאו כמאן דשייר בגופו של עבד דמי, אלא אע"ג דבחד כללא הוא דאקני ליה גופו בכלל הנכסים פלגינן דיבורא והוו להו כשתי הקנאות ובמאי דשייר שייר ובמאי דלא שייר לא שייר, וגבי גופו מיהת גט כריתות הוא. והיינו דקאמר ר"ש לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן, דכה"ג ודאי איכא למימר דכי שייר בגופו של עבד הוא דשייר, אבל אם לא שייר בנכסים סתם אלא קרקע הוא שמשייר יצא בן חורין, דבקרקעות הוא דשייר, בגופו של עבד לא שייר כדפרישנא.

וא"ר דימי בר יוסף א"ר אלעזר עשו מטלטלין שיור אצל העבד ולא עשו מטלטלין שיור אצל כתובה. כלומר שאם כתב כל נכסיו לעבדו חוץ ממטלטלין כל שהוא הרי זה כאלו שייר קרקע כל שהוא אליבא דת"ק ולא יצא בן חורין, ולא עשו מטלטלין שיור אצל כתובה, שאם כתב כל נכסיו לבניו ושייר מטלטלין כל שהוא לעצמו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה, דההוא שיורא דמטלטלי כמאן דליתיה דאמי וכותב כל נכסיו לבניו הוא.

וא"ל רבא לרב נחמן מאי טעמא עבדא מטלטלא הוא ומטלטלא למטלטלא הוי שיור. כלומר גבי הכותב כל נכסיו לעבדו ושייר מטלטלין כל שהוא, היינו טעמא דהוי שיור ולא יצא בן חורין, משום דעבדא מטלטלא הוא וכיון שהקנה לו כל נכסיו בדבור אחד נעשה העבד בן חורין והמטלטלין כגוף אחד וכששייר במטלטלין נעשה כאלו שייר בגופו של עבד דהא תרויהו מטלטלא נינהו ושייכא הקנאה דידהו בהדי הדדי. ואע"ג דכי שייר בקרקע נמי הוי שיור כדקתני בהדיא במתני', ההיא לא אצטריכינן למימר, דודאי אשכחן כמה מילי דהוי עבדא כמקרקעא בין לענין גזל בין לענין שבועה בין לענין אונאה, אלא כי אצטריך לאשמועינן טעמא דעשו מטלטלין שיור אצל העבד, דלא תימא כיון דאשכחן עבדא בכמה מילי דהוי כקרקע אי שייר מטלטלין לא הוו שיור, דעבדא לשאר מילי כמטלטלא דמי והויא ליה הקנאה דעבד בין בהדי מקרקעי בין בהדי מטלטלי כחדא הקנאה, וכי שייר במקרקעי או במטלטלי שייך ההוא שיורא גבי עבד וכמאן דשייר בגופו של עבד דמי. ולא עשו מטלטלי שיור אצל כתובה, דשעבוד כתובה אמקרקעי רמי אמטלטלי לא רמי, וכיון דלא שייר לה אלא מטלטלא אשתכח דלא שייר מידי דמשתעבד לכתובה כי היכי דלימא דאהוא שיור קא סמכא ולא אחילתה לכתובתה. אלא הו"ל לגביה שעבוד כתובתה כמאן דלא שייר ולא מידי ואיבדה כתובתה.


דף קנ עמוד ב[עריכה]


ודייק רבינא מדאמר רבא טעמא דעשו מטלטלין שיור אצל העבד משום דעבדא כמטלטלא דאמי לשאר מילי, ש"מ דאי אמר מטלטלי לפלניא עבדי בכלל. א"ל רב אשי אנן משום דלא כרות גיטא מתנינן לה. כלומר טעמא דעשו מטלטלין שיור אצל העבד לאו משום דעבדא כמטלטלא דמי ומטלטלא למטלטלא הוי שיור מתנינן לה, אלא משום דלא כרות גיטא מתנינן לה, דגבי גט אשה ספר כריתות אמר רחמנא דמשמע דלהוי ענין כל הגט ענין כרות שאין בו שיור, הילכך בעינן דלא לשייר בעל מידי לנפשיה בכל מאי דאקני ביה בגיטא לעבדא, דאי שייר ביה זכותא לנפשיה לאו כריתות הוא, ויליף גט שחרור מגט אשה בגזירה שוה דלה לה, כתיב התם (דברים כד,א) וכתב לה וכתיב הכא (ויקרא יט,כ) או חפשה לא נתן לה, מה להלן בעינן כריתות אף כאן נמי כריתות. והכא כיון דשחרוריה דעבדא והקנאת הנכסים בחד שטרא נינהו, אפילו תימא עבדא כמקרקעא דמי לכל מילי, כיון דשייר מטלטלין נמצא ששייר מקצת בדבר הקנוי בגט ונמצא בגט ענין שאינו כריתות ולא הוי גיטא. אבל גבי כתובה ודאי לכולי עלמא משום דלא גביא ממטלטלי הוא ואמטול הכי לא הוו שיור כדפרישנא לעיל:

קז. אמר רבא א"ר נחמן חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם ואלו הן שכיב מרע ועבדו ואשתו ובניו ומברחת. שאם כתבו כל נכסיהם הרי החדוש האמור בהם נוהג בהם, ואם לאו אין החדוש האמור בהם נוהג בהם:

קח. שכיב מרע מאי היא דתנן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת. וקמ"ל רבא אמר רב נחמן דהאי אין מתנתו קיימת דקאמרינן דוקא עד שיכתוב כל נכסיו, אבל אם שייר מנכסיו כל שהוא ממידי דמיקרי נכסי הוי שיור, ואפי' עמד מתנתו קיימת, דלהכי שייריה לההוא מקצת למסמך עלויה ואע"ג דלית ביה כדי פרנסתו, כדברירנא טעמא במתני':

קט. עבדו מאי היא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. וקמ"ל רבא א"ר נחמן דלא הוי בן חורין עד שיכתוב לו כל נכסיו, אבל אם שייר כל שהוא ממידי דמיקרי נכסי לא יצא בן חורין, דבעינן כריתות וליכא:

קי. אשתו מאי היא דא"ר יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופיא. וקמ"ל רבא א"ר נחמן דלא הוי אפיטרופיא עד שיכתוב לה כל נכסיו, אבל אם שייר מידי מיניהו קניא שארא קנין גמור, דכיון דשייר מקצת שמע מינה דלאקנויי שארא קנין גמור קא מיכוין, דאי לשווייה אפטרופיא קא מיכוין מאי שנא דשייר מקצת:

קיא. בניו מאי היא דתנן הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה. ודוקא כשעשאה שותף בין הבנים. וקא משמע לן רבא אמר רב נחמן דלא איבדה כתובתה עד שיכתוב כל קרקעותיו לבניו, אבל מטלטלי לא הוי שיור כדאמרי' לעיל, וכדבעינן למימר קמן:

קיב. מברחת מאי היא דאמר [מר] מברחת צריכה שתכתוב כל נכסיה. כגון המברחת נכסיה מבעלה קודם נישואין, דמסתמא דאי מתה איהי תותי בעל לקנינהו מקבל מתנה ואם נתאלמנה או נתגרשה הדרי לדילה. וכל היכא דאמרינן בעל מברחת לא קני דוקא היכא דנתאלמנה או נתגרשה, וא"צ לומר היכא דלא אינסיבה, אבל היכא דנסיבא ומתה לה תותי בעל קנה, דאלת"ה למאי (בו) אקנתינהו נהליה. וההיא דאמרינן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות עט,א) ואי לא קננהו לוקח ליקניניהו בעל ואמר אביי עשאום כנכסים שאינן ידועים לבעל ואליבא דר"ש, דש"מ דלא קני להו לוקח, היכי דאמי, אי בשנתאלמנה או שנתגרשה, מאי קשיא ליה ליקנינהו בעל, אלא לאו בשמתה בחיי בעלה, וקאמרי' דלא קני להו לוקח. לא תיקשי לך, דכי קא קשיא ליה כל כמא דיתיבא תותי בעל קא קשיא לה ולפירות, כיון דקימא לן דמברחת כי קא מקניא ליה ללוקח או למקבל מתנה אדעתא דמיתה בחיי בעלה הוא דכתבה ליה, ואם נתאלמנה או שנתגרשה איגלאי מילתא למפרע דלא קני או לא קננהו לוקח, לקנינהו בעל ולפירות, ואפי' מעיקרא נמי אמאי שבקינן ליה ללוקח למיכלינהו לפירי. ועלה קאמרי' עשאום כנכסים שאינן ידועים לבעל ואליבא דר"ש, ולעולם היכא דמיתה תחת בעלה קננהו לוקח. וקמ"ל הכא רבא א"ר נחמן דמברחת דקאמרינן דהיכא דנתאלמנה או נתגרשה מציא למהדר ביה דוקא היכא דכתבה כל נכסיה, דמוכחא מילתא דאדעתא דהכי כתבה ליה, דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני, אבל אם שייר מידי קני ואף על גב דנתאלמנה או נתגרשה לא מציא למהדר בה, דכי שייר ההוא מידי אדעתא למסמך עלויה הוא דשיירתיה ושארא אקניתיה למקבל מתנה לגמרי:

קיג. ואסיקנא ובכולהו הני חמשה אי שייר מטלטלי הוו שיור לבד מכתובה דמקרקעי תקינו לה רבנן למגבא ממטלטלי לא תקינו לה רבנן. הילכך אע"ג דשייר מטלטלי נמי ליכא למימר דמסמך סמכא עלויהו ולא אחיתיה לשעבודא דהא לית לה למגבא מיניהו, הילכך על כרחיך מדשתקה אחולי אחילתה לכתובתה. והשתא דתקינו רבנן בתראי למגבא כתובה ממטלטלי אפי' לכתובה נמי הוו שיור.

ושמעינן מיהא דליתה לדרב יהודה דאמר קרקע כדי פרנסתו, דהא אמרינן דלכולהו מטלטלי הוו שיור לבד מכתובה, אלמא לא בעינן קרקע, וכדי פרנסתו נמי לא, דהא אמרינן חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם, דאלמא אי שייר כל דהו הוי שיור. והא דאמר אמימר מטלטלי ואיתניהו בעיניהו הוו שיור לענין כתובה אצטריכא ליה, דאע"ג דממטלטלי לא תקינו לה רבנן זימנין דהוו שיור לענין כתובה, כגון היכא דייחד לה בעל מטלטלי למגבא כתובתה מינייהו, דקיימא לן בכתובות (נה,א) דאי איתניהו בעינייהו גביא להו בלא שבועה, וכיון דאית לה למגבא מיניהו אשיירינהו הוו שיור דמסמך סמכא דעתה עלויהו. והשתא דתקינו רבנן בתראי לאגבויי כתובתה ממטלטלי כולהו מטלטלי הוו שיור:

קיד. אמר נכסי לפלוני עבדא אקרי נכסי דתנן הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין. וש"מ דאע"ג דלא אמר כל נכסי אלא נכסי סתמא יצא בן חורין, דמסתמא כולן בכלל. ארעא איקריא נכסי דתנן נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה. גלימא איקרי נכסי דתנן ושאין להם אחריות אינן נקנין אלא במשיכה. ואנכסים דקתני רישא קאי, אלמא הני והני נכסים מיקרו. זוזי איקרו נכסי דתנן ושאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה. ומנא תימרה דזוזי מקנו בהכי, דהא רב פפא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקניניהו נהליה לרב שמואל בר אחא אגבא סיפא דביתיה כי אתא נפק לאפיה עד תוך. ודוקא בפקדון, אבל במלוה לא מצי מקני לה לגופא, דהא לאו ברשותא (דמקני) [דמקנה] היא, אלא אי איכא שטרא שיעבודא דשטרא בלחוד הוא דיכיל לאקנויי.


דף קנא עמוד א[עריכה]


שטרא איקרי נכסי דאמר רבה בר יצחק אמר רב שני שטרות הן אמר זכו בשדה פלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה על מנת שתכתבו לו את השטר כל זמן שלא כתבוהו חוזר בין בשטר בין בשדה ורב חייא בר אבין אמר רב הונא שלשה שטרות הן תרי הא דאמרן ואידך אם קדם המוכר וכתב שטר ללוקח כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין הלוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה. אלמא הא דתנן נכסים שאין להם אחריות שטרות נמי משמע.

בהמה אקרי נכסי דתנן המקדיש את נכסיו והיתה בהן בהמה ראויה לגבי מזבח זכרים ונקבות. עופות איקרו נכסי דתנן המקדיש את נכסיו והיו בהן דברים ראויין לגבי מזבח יינות שמנים וסלתות ועופות. וש"מ דיינות שמנים וסלתות נמי איקרו נכסי דתנן המקדיש את נכסיו מעלין לו תפליו. ובדין הוא דהוה ליה למפשט גלימא מיהא דתנן (ערכין כד,א) המקדיש את נכסיו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו לא בצבעים חדשים שצבען לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן, דטעמא דאשתו ודבניו הא דידיה קדשי, אלא איידי דעסיק בהאי מתני' דנכסים שיש להם אחריות דאצטריך למפשט מרישא לגבי ארעא, ניחא ליה למפשט גבי גלימא מסיפא דשאין להם אחריות דמיירי במטלטלי. א"נ משום טעמא אחרינא כדבענן לברורי לקמן.

והאי דלא פשיט לכלהו מטלטלי מינה, אלא אצטריך למפשט לענין זוזי ושטרא ובהמה ועופות ותפילין ממתניתא אחרינאתא, משום דמסתברא דמתני' דקתני ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה לא מיירי בחדא מהני כלהי. בזוזי לא קא מיירי, דהא אע"ג דמשיך להו מוכר למעות, כל כמא דלא משיך להו לוקח לפירות לא קני להו מוכר למעות במשיכה דידהו. ובשטרא נמי לא קא מיירי, דהא קיימא לן אין אותיות נקנות במסירה. בבהמה נמי לא קא מיירי, דההיא בהדיא קתני בההיא מתני', וקא מחלק התם בין גסה לדקה, ופליגי תנאי בדקה, ואלו מתני' דקתני שאין להם אחריות לית בה פלוגתא. ועוד מדאיכפל תנא למיתני תרויהו שמע מינה מתני' דשאין להם אחריות לאו בבהמה קאי. וה"ה גבי עופות דדמי לבהמה דתרויהו בעלי חיים נינהו. דייקא נמי מדלא טרח גמרא למיפשט מיהא מתני' דעופות אלא לגבי עופות אע"ג דאיכא למפשט מינה לגבי ינות שמנים וסלתות דבהדיא איירי בהו תנא התם כי היכי דאיירי גבי עופות, אלא משום דגבי יינות שמנים וסלתות אמתני' דשאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה קא סמיך, דמיירי גבי גלימא וה"ה גבי פירי, דכלהו לענין אקנויי במשיכה חד דינא אית להו, ואשמעינן בגמ' לענין גלימא וה"ה גבי פירי. ואיכא למימר דמהאי טעמא הוא דלא אייתינן ליה לגלימא ממתני' דאין לו לא בכסות אשתו, דאי מהתם לית למפשט אלא לגלימא וכיוצא בו ממאני לבושא, דמתני' דשאין להם אחריות עדיפא ליה דאיכא למפשט מינה אפי' לפירי. וגבי תפילין היינו טעמא דאצטריך לאשמועינן, סד"א כיון דמצוה הוא ולא סגיא ליה בלאו הכי, כי אמר נכסי לפלניא לאו אדעתא דתפילין קאמר, קמ"ל דכי היכי דגבי מקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו (ו) גבי מקנה נמי תפילין בכלל.

איבעיא להו ספר תורה מאי מי אקרי נכסי או לא. ועלתה בתיקו. הילכך אי אמר נכסי לפלניא והיה בהן ספר תורה לא קני ליה מקבל מתנה בהכי. והא דתנן (בכורים פ"ג,מי"ב) ומפני מה אמרו בבכורין מנכסי כהן לפי שהוא קונה בהם עבדים ושפחות ובהמה טמאה ובעל חוב נוטל (י) ן בחובו והאשה בכתובתה וספר תורה, אימור דאיכא למשמע מהם דפירי איקרו נכסי כדקתני מפני מה אמרו הבכורים נכסי כהן, אבל הנך כלהו (איכא) [ליתא] למשמע מינה, דהכי קאמר, כיון דנכסי דידיה נינהו, עביד בהו מאי [ד]בעי, דומיא דבעל חוב נוטלן בחובו והאשה בכתובתה, דאטו לבתר דאתי בע"ח ואשה ושקלי להו מי הוו נכסי כהן. אלא משום דכל נכסי דאיניש עביד בהו מאי דבעי, ואפי' למעבד בהו מידי דמפיק להו מרשותיה ודאי לא מיקרו נכסי. הילכך גבי ספר תורה נמי, אע"ג דאית ליה רשותא למזבן בהו ספר תורה ליכא למשמע מינה דההוא אספר תורה דזבין בהו מקרי נכסי. ואמטול הכי אסקוה בגמרא בתיקו. וכל כה"ג חומרא לתובע וקולא לנתבע:

קטו. אימיה דמר זוטרא בר טוביא כתבינהו לנכסיה לרב זוטרא ברה דאמרה בעינא לאינסובי ליה לרב זביד אינסיב ואגרש אתא לקמיה דרב ביבי אמר משום אינסובי הוא והא אינסיב. דנהי דאי לא אינסיב הוה הדרא בה, דומיא דההוא דזבינהו לנכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל (קידושין נ,א), דאי לא מצי סליק הדרי זביני, הכא נמי, כיון דאדעתא דאינסובי כתבינהו ולא אינסיבא מציא הדרא, אלא כיון דאינסיבא לא הדרא בה. א"ל רב הונא בריה דרב יהושע משום דאתו ממולאי אמריתו מילי ממוליאתא אפי' למ"ד מברחת קאני הני מילי היכא דלא גליא אדעתה לאברוחי מבעל קא מיכונא משום דבעיא לאנסובי, אבל הכא הא גליא אדעתה דמשום דבעיא אינסובי הוא ולאברוחי בעלמא הוא דקא מיכונא והא איגרש. הילכך אע"ג דשייר נמי לא קני להו מקבל מתנה לנכסי, דהא גליא דעתה, וכל היכא דאיכא גלויי דעתא לא מהני שיור. מידי דהוה אמתנת ש"מ במקצת היכא דגלי אדעתיה דמצוה מחמת מיתה הוא דלא מהני בה שיור ואם עמד חוזר.

ושמע מינה דהא דאמרי' מברחת לא קאני, אע"ג דלא גליא אדעתה דמשום אינסובי קא מקנייא ליה הוא, אע"ג דלא גליא אדעתא, כיון דכתבה כל נכסיה וחזינן לה בתר הכי דאינסיבא, הוכיח סופה על תחלתה, דהאי דכתבינהו לנכסה מעיקרא משום דהוה בעיא לאינסובה הוא דכתבינהו ולאברוחינהו מבעל קא מיכוונא. הילכך כיון דנתאלמנה או נתגרשה הדרי לדילה, דאדעתא דהכי הוא דכתבה ליה, ואע"ג דלא גליא אדעתה מעיקרא בפירוש דאדעתא דהכי הוא דקא כתבה להו. וכ"ש היכא דגליא דעתה. אלא מיהו מסתברא דהני מילי היכא דלא כתיב ביה בשטרא מידי דילפינן מיניה דמתנה מוחלטת היא, כגון הני דכתבין מתנה חלוטה, א"נ מתנת עלמין, א"נ כגון הני דכתבין דלא למהדר ביה לעלם, מוכחא מילתא דלאו אדעתא דמהדר בה הוא דכתבינהו, הילכך אי גליא דעתא בפירוש מעיקרא בעידנא דכתבינהו לנכסיה דמשום דקא בעיא לאינסובי הוא דקא כתבה להי, כי נתאלמנה או נתגרשה מציא הדרא בה, ואי לא גליא אדעתא מעיקרא, אף ע"ג דנתאלמנה או נתגרשה לא מציא הדרה בה. והני מילי היכא דנתאלמנה או נתגרשה, אבל אם מתה תחת בעלה לא שנא הכי ולא שנא הכי קננהו מקבל מתנה כדברירנא לעיל:

קטז. אימיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסה לרמי בר חמא בצפרא כתבתינהו לנכסה לרב עוקבא בר חמא אזל רב עוקבא בר חמא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בנכסי אזל רב ששת לקמיה דרב נחמן אמר ליה מאי טעמא אוקמיה מר למר עוקבא בר חמא בנכסי א"ל משום דהדרה בה א"ל רב ששת והא שכיבא א"ל הכי אמר שמואל כל שאלו עמד חוזר [חוזר] במתנתו א"ל רב ששת אימור דאמר שמואל היכא דהדר בהו לעצמו לאחר מי אמר. כלומר אימור דאמר שמואל דכל שאלו עמד חוזר [חוזר] במתנתו ואע"ג דלא עמד, היכא דהדר בהו לעצמו, דכל מצוה מחמת מיתה דקא אמרינן דכי עמד חוזר טעמא מאי, דכי יהיב ליה אדעתא דכי חזי דצריך להו לנפשיה מצי הדר ביה הוא דקא יהיב, לא שנא עמד ולא שנא לא עמד, וכיון דהדר ביה ש"מ אסוקי אסיק אדעתיה בתר הכי דחיי ואמטול הכי הדר ביה. אבל היכא דהדר ביה מקמא למיתבינהו לאחר לא, דכי הדר ביה לאו מחמת דאסיק אדעתיה דחיי הוא כי היכי דתימא מעיקרא כי יהיב לאו אדעתא דהכי יהיב, אלא אכתי במילתיה קמייתא קאי דמצוה מחמת מיתה כדמעיקרא ולא מצי למהדר ביה. היינו טעמא דאי אסיק אדעתיה דחיי לא הוה כתיב בהו לכלהו נכסיה ואמטול הכי אם עמד חוזר. ומהאי טעמא גופיה הוא דמצי למהדר ביה אע"ג דלא עמד, דכיון דמחמת מיתה קא יהיב, לא ניחא ליה לאקנויי אלא לאחר מיתה ואפי' למאן דאמר עם גמר מיתה, מכל מקום כמא דלא מאית לא קאני, וכל כמא דלא קני מקבל מצי נותן למהדר ביה בין לעצמו בין לאחר ואע"ג דראשון ראוי ליורשו. וכן הילכתא:

קיז. אימיה דרב עמרם חסידא הוה לה מלוגא דשטרא. כלומר אגודה של שטרי חובות. כי קא שכבא אמרה להוו לעמרם ברי אתו אחוה תבעוה בדינא קמיה דר"נ אמרי ליה והא לא משיך אמר להו דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו. כלומר הרי הוא כאלו מסרה לו את השטר וכתבה לו שטר מסירה עליו והקנתהו לו בכתיבה ומסירה. וה"ה בשאר מילי דמקני שכיב מרע, הוה ליה כאלו מסר לו את הדבר שהקנה לו. ואם נפשך לומר דרב נחמן האי ככתובין וכמסורין דקאמר לצדדין קאמר, ככתובין מידי דבעי כתיבה כגון קרקע שנקנית בשטר, וכמסורין במידי דמקני במסירה. וגבי שטרא נמי דבעי כתיבה ומסירה ככתובין וכמסורין דמו, ואע"ג דלא אמרה ליה קני, דהא הכא דלא אמרה אלא להוו לעמרם ברי וקאמרינן דקני, דמסתמא אכולה מילתא משמע, אשטרא ואשעבודא דאית ביה, משא"כ בבריא. וטעמא דמילתא דמתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן, וכל היכא דקנייה לשטרא במתנת ש"מ הוה ליה כמאן דקנייה לשטרא (במתנת ש"מ הוה ליה כמאן דקנייה) ממאריה בתורת ירושה, דמימלא קני ליה לשעבודא דאית ביה, דכי אקני ליה איהו וכל שעבודא דאית ביה אקני ליה.

והאי מעשה דאימיה דרב עמרם צואה מחמת מיתה הוא, א"נ במסוכן דסתמיה נמי מצוה מחמת מיתה הוא. דיקא נמי דקאמרי' כי קא שכבא, דמשמע בשעת מיתה. אבל מתנת ש"מ במקצת היכא דלא מוכחא מילתא דמצוה מחמת מיתה הוא כמתנת בריא דמיא לכל מילי, ואי מקני שטרא לא מצי מקני ליה אלא בכתיבה ומסירה, והוא דכתיב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה. וההיא דאמרינן לעיל נמי אמר נכסי לפלניא שטרא אקרי נכסי בשכיב מרע קאי, וכיון דאקני ליה כל נכסיו סתמיה מצוה מחמת מיתה הוא, ואמטול הכי מצי לאקנויי באמירה בעלמא, ואע"ג דלא א"ל קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה קני. ואפילו היכא דלא אמר לישנא דמשמע מיניה דאקני ליה נמי גופיה דממונא דכתיב בשטרא כל היכא דאיתיה כדברירנא לעיל. וכ"ש התם דכיון דאמר נכסי לפלניא ממילא אקני גופא דהלואה בשטרא כל היכא דאיתה, דקי"ל זוזי אקרו נכסי. ואי משום דליתנהו ברשותה הא קי"ל שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני. ושמעי' נמי מהאי מעשה דאימיה דרב עמרם דאפי' בראוי ליורשו לא קני באמירה אלא במתנת ש"מ, אבל בבריא לא, מדקאמר רב נחמן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, דמשמע הא בבריא לא. וממילא שמעת דאפי' בשכיב מרע נמי דוקא בכותב כל נכסיו, א"נ במצוה מחמת מיתה וכיוצא בו, אבל במתנת ש"מ במקצת לא דכמתנת בריא דמיא:

קיח. אחתיה דרב טובי בר רב מתנה בפניא כתבתינהו לנכסה לרב אחדבוי בר רב מתנה אתא לקמיה דר"נ א"ל כל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו. וש"מ מיהא נמי דכל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו, בין לעצמו בין לאחר, ואע"ג דראשון ראוי ליורשו. דהא הכא גבי מעשה דאחתיה דרב טובי בר מתנה ורב אחדבוי בר מתנה תרויהו אחוה הוו, וגבי מעשה דאימיה דרמי בר חמא ודמר עוקבא בר חמא תרויהו בניה הוו, ואע"ג דראשון ראוי ליורשה כי הדרא ביה מיניה ויהבא ליה לאידך אוקמנהו רבנן לנכסי בידא דבתרא.

ואי קשיא לך ההיא דאמרינן התם (לעיל בבא בתרא קכט,ב) נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק, נהי נמי דהוה ליה כמ"ד ליה לראשון נכסי לך לעולם בלא הפסק ואימלך והדר ואמר אחריך לפלוני, על כרחיך הא הדר ביה מקמא וכל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו בין לעצמו בין לאחר, וכל שכן התם דאיכא למימר דמעיקרא לא איכוון לאקנויי ליה לקמא בלא הפסק. ועוד דהא אקני ליה לשני בתוך כדי דיבור מקמא, וקי"ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי. וכי תימא שאני התם דלא הדר ביה מכל מאי דאקני ליה לקמא אלא באחריך בלחוד הוא דהדר ביה, וכיון דאכתי איתה למתנתיה דקמא קננהו בירושה ואין לאחריך במקום ראשון כלום דירושה אין לה הפסק, הא קי"ל חזרה במקצת הויא חזרה בכלהו, וה"ל כמאן דהדר ביה מכל מאי דאקני ליה לקמא, ואמאי אין לשני במקום ראשון כלום, הא קי"ל כל שאלו עמד חוזר חוזר במתנה בין לעצמו בין לאחר.

לא תיקשי לך, דכי אמרי' כל שלא עמד חוזר חוזר במתנתו וחזרה במקצת הויא חזרה בכולה, הני מילי היכא דמיכון למיהדר ביה ממאי דאקני ליה לקמא בכוליה, א"נ במקצת, אבל התם מעיקרא כי אמר ליה לראשון נכסי לך הוה בדעתיה למימר ואחריך לפלוני לאו חזרה הוא ודינא הוא דקני להו ראשון לנכסי לגמרי מכח ירושה. והאי דקאמר אחריך לפלוני ולא כלום הוא, דכיון דאמר נכסי לך כל ימי חייך והוי ראוי ליורשו קננהו בירושה כל ימי חייו קני להו ממילא לגמרי דירושה אין לה הפסק. ונהי דאי הוה בעי למהדר ביה ממאי דאקני ליה לראשון ולאקנויי ליה לשני מצי הדר ביה, אלא הכא מעיקרא לא איכוון איהו לאקנויי ליה לראשון מידי אלא כל ימי חייו, וכי אמר אחריך לפלוני אשתכח דלא הדר ביה ממאי דאיכוון לאקנויי ליה לראשון ולא מידי ואכתי ירושה דראשון כדקימא קיימא, מאי דמקני ליה לשני אחריו דראשון ולא כלום הוא, דכל היכא דקני להו ראשון לנכסי לאחר מיתת נותן בתורת ירושה שעת אחת קני להו לגמרי דירושה אין לה הפסק, ואיהו דקא בעי אפסוקה, הוה ליה מתנה על הכתוב שבתורה וכל המתנה על הכתוב שבתורה תנאו בטל:


דף קנא עמוד ב[עריכה]


קיט. אחתיה דרב דימי בר יוסף הוה לה קרנא דפרדסא כל אימת דהוה חלשה היה מקניא ליה נהליה כי הוה קימא הוה הדרא בה זימנא חדא חלשה שלחה ליה תא קני שלח לה לא בעינא שלחה ליה תא קני כל היכא דבעית אתא שייר וקנו מינה כי קיימא אתאי לקמיה דרב נחמן, דבעיא למהדר בה, שלח ליה תא לא אתא אמר אמאי איתי הא שייר וקנו מינה שלח ליה אי לא אתית מחינא לך בסילוא דלא מבעא דמא אמר להו לסהדי היכי הוה מעשה אמרי ליה אמרה החוי דקא מיתא הך איתתא אמר להו אם כן הוה מצוה מחמת מיתה ומצוה מיתה חוזר. ואע"ג דקנו מיניה. ושמע מינה דמצוה מחמת מיתה דקיימא לן דחוזר לא תימא עד דאמר בהדיא דמצוה מחמת מיתה הוא, אלא כיון דאמר אגב ארחיה מילתא דשמע מינה דחייש דמאית מגו מרעיה מצוה מחמת מיתה הוא:

קכ. ושמעינן נמי דדיאנא דאזמניה לצורבא מרבנן לדינא ולא אתא, דינא הוא לשמותיה. ודוקא בדינא דגמיר וסביר ואית ביה יראת שמים וחזי למטייה דיאנא אבני מאתיה כרב נחמן בדורו:

קכא. אתמר מתנת שכיב מרע במקצת אמר רבא משמיה דרב נחמן הרי היא כמתנת בריא ובעיא קנין. הילכך אם עמד אינו חוזר. איתיביה רבא לרב נחמן שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת מאי לאו דלא קנו מיניה לא קנו מיניה אי הכי אימא סופא לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת ואי דקנו מיניה אמאי לא. ופריק לעולם דקנו מיניה, ודקאמרת אמאי לא, הכי אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה וקיימא לן כרב נחמן כדבעינן למימר קמן. הילכך מתני' דקתני שייר קרקע כל שהוא מתנתו (מת) קיימת לא מתוקמא אלא בדקנו מיניה, אבל לא קנו מיניה אע"ג דמית נמי לא קני. וסופא דקתני לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת משכחת לה בין דקנו מיניה בין דלא קנו מיניה. ודוקא כשעמד, אבל מת, אי לא קנו מיניה קנה, ואי קנו מיניה ומטי שטרא לידיה דמקבל מחיים קנה, ואי לא לא קני אלא במיפה את כחו כדבעינן למימר קמן:

קכב. איתיביה רב משרשייא לרבא דאמר משמיה דרב נחמן מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין מעשה באימן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנתן כבינתי לבתי והיא משנים עשר מנה ומתה וקיימו דבריה. והא כבינתי מתנה במקצת היא וקתני קיימו את דבריה, אלמא מתנת שכיב מרע במקצת באמירה בעלמא נמי מקני. ופריק התם במצוה מחמת מיתה. דאף ע"ג דשייר לא בעי קנין. וכי קאמרינן דבעי קנין היכא דלא מוכחא מילתא דמצוה מחמת מיתה הוא, דכיון דשייר שמע מינה למסמך עלויה לכי מתפח וקאי הוא דשיירה ולאו מצוה מחמת מיתה הוא, אלא אסוקי אסיק אדעתיה דחיי, וכמתנת בריא דמיא, ואמטול הכי בעי קנין. דכי תקינו רבנן במתנת שכיב מרע דקניא באמירה בעלמא, במחלק כל נכסיו דסתמיה מחמת מיתה הוא, אי נמי במצוה מחמת מיתה בפירוש, ואע"ג דשייר. אי נמי בסתמא ואע"ג דשייר, כגון דהוי מסוכן, דמוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב. וכולהו חד טעמא נינהו, דכיון דמצוה מחמת מיתה (קא יהיב וכולהו חד טעמא נינהו דכיון דמצוה מחמת מיתה) הוא תקינו רבנן שלא תטרף דעתו עליו, אבל היכא דלא קא יהיב מחמת מיתה הרי זה כבריא לכל דבריו, דליכא למיחש שמא תטרף דעתו עליו ולא תקינו לה רבנן לאקנויי באמירה:

קכג. איתיביה רבינא לרבא האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה. והא מנה במקצת הוא וקני באמירה. ופריק התם נמי במצוה מחמת מיתה. כדפרישנא. רב הונא בריה דרב יהושע אמר מצוה מחמת מיתה בעלמא במקצת היכא דלא מחלק כל נכסיו בעי קנין וכי תניא כל הני במחלק כל נכסיו, לזה מקצת ולזה מקצת. והוא דגלי אדעתיה מעיקרא דדעתיה למפלגינהו לכולהו נכסי, והתחיל מחלק והולך, תנו שדה פלונית לפלוני ובית פלוני לפלוני ותנו מנה לפלוני, דכיון דמעיקרא אדעתא דלמפלגינהו לכולהו קא נחית מחמת מיתה קא יהיב, דאי הוה מסיק אדעתא דחיי לא הוה יהיב להו לכולהו נכסי לאחריני. והני תרי פירוקי תרויהו הילכתא נינהו ואיתא להא ואיתא להא, דלא שנא מצוה מחמת מיתה במקצת ולא שנא סתם מתנת שכיב מרע במקצת במחלק כל נכסיו, לא בעו קנין, דתרוייהו מצוה מחמת מיתה נינהו. מיהו הא דקאמר רב הונא בריה דרב יהושע מצוה מחמת מיתה במקצת, ליתא, דהא אסיקנא הילכתא מצוה מחמת מיתה לא בעי קנין, במאי, אי בכותב כל נכסיו מאי איריא מצוה מחמת מיתה אפי' סתמא נמי לא בעי קנין, אלא לא במקצת, ואפילו הכי כיון דמצוה מחמת מיתה הוא לא בעי קנין. ועוד דעל כרחיך כי איפסיקא הלכתא אפלוגתא דאמוראי דאפליגו בה איפסיקא, וכי פליגי במצוה מחמת מיתה במקצת הוא דפליגי:

קכד. ואסיקנא והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית מצוה מחמת מיתה לא בעי קנין והוא דמית עמד חוזר אע"ג דקנו מיניה. ודוקא במיפה את כחו, אבל כשאין מיפה את כחו, אע"ג דמית נמי כיון דמצוה מחמת מיתה הוא וקנו מיניה, חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. הילכך אי מטיא שטרא לידיה מחיים קנה והוא דמית, אע"ג דמית נמי לא קני כדבעינן לברורי לקמן.

ושמע מינה דמתנת שכיב מרע במקצת דלאו מצוה מחמת מיתה דבעי קנין, אם עמד אינו חוזר. מדלגבי מצוה מחמת מיתה קאמר דאם עמד חוזר וגבי מתנת שכיב מרע במקצת לא קאמרינן, ותו מדקאמר מתנת ש"מ במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית, דמשמע וכל שכן בשעמד, דאלמא אע"ג דעמד היכא דקנו מיניה מתנתו קיימת, דאי אין מתנתו קיימת אלא בשמת, האי ואע"ג דמית, והוא דמית מיבעי ליה. תדע דבין לרבנן דאמרי משמא דרב נחמן בין לרבא אמר רב נחמן כולהו סבירא להו דאם עמד אינו חוזר.

והא מתנת שכיב מרע במקצת דקאמרינן דבעיא קנין, לא תימא הני מילי למי שאינו ראוי ליורשו, כגון אחר במקום בת ובת במקום בן, אלא אפי' בראוי ליורשו כגון בן בין הבנים ובת בין הבנות וקאמר בלשון מתנה, בעי קנין. דאידי ואידי מתנה היא, ומדרבנן בעלמא הוא דקניא באמירה גרידתא שמא תטרוף דעתו כדברירנא בפירקין (לעיל בבא בתרא קמז,ב). וכי תקינו רבנן במצוה מחמת מיתה וכיוצא בו, כגון כותב כל נכסיו דסתמיה מצוה מחמת מיתה הוא, אבל במתנת שכיב מרע במקצת דלאו מחמת מיתה דלא שייך ביה האי טעמא לא תקינו רבנן. תדע דכי איפסיקא הילכתא במתנת שכיב מרע סתמא איפסיקא, ומשמע בין למי שראוי ליורשו בין למי שאין ראוי ליורשו, כל היכא דאמר בלשון מתנה חד דינא הוא.

ומעשה דאימיה דרב עמרם חסידא דהוה לה מלוגא דשטרי וכי קא שכבה אמרה להוו לעמרם ברי ואמר רב נחמן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, דשמעת מינה דאע"ג דלא אמר בלשון ירושה ולא אקני אלא מקצת קני באמירה בעלמא, שאני התם דמסוכנת הואי, דכי קא שכבה הוא דאמרה הכין, ומסוכן כמצוה מחמת מיתה דמי, וכי האי גוונא לא מיבעיא היכא דאמר לישנא סתמא דמשמע נמי לשון ירושה, דלגבי מי שראוי ליורשו לשון ירושה משמע, ומדאורייתא נמי קני באמירה בעלמא, אלא דפריש לשון מתנה קני בתקנתא דרבנן. אבל במתנת שכיב מרע במקצת דעלמא דלאו מצוה מחמת מיתה, אפי' למי שראוי ליורשו נמי כמתנת בריא דמיא לכל מילי, ולא קניא אלא באנפי דקנו בבריא ובלישנא דקנו בבריא, הילכך אפילו בראוי ליורשו לא משכחת לה דקני אלא בדפריש בה לשון מתנה.

אבל היכא דלא אמר אלא בלשון ירושה, כיון דשייר ולא אתברר דמצוה מחמת מיתה הוא, לא שנא קנו מיניה ולא שנא לא קנו מיניה לא קני, לא מדאורייתא ולא מדרבנן. מדאורייתא לא, דסתם מתנת שכיב מרע במקצת כיון דשייר לאו מחמת מיתה קא יהיב אלא כמתנת בריא דמיא, דכי שייר למסמך עליהו הוא דשייר ואמטול הכי בעיא קנין ואם עמד אינו חוזר. וכי היכי דלגבי לשון מתנה בריא דמי לגבי לשון ירושה נמי כבריא דאמי דחד טעמא נינהו, דאפילו בבריא נמי אשכחן לשון ירושה דלאו מחמת מיתה, מידי דהוה אכתובת בנין דכרין דקא מתני בשעת נישואין וקא מפיק לה בלשון ירתון. וכיון דכבריא דאמי אפילו למי שראוי ליורשו נמי לא מצי לאקנויי מדאורייתא, לא באמירה בעלמא ולא על ידי קנין. באמירה בעלמא לא דהא ברירנא דבבריא לא סבירא לן כרבי יוחנן בן ברוקא, והוא הדין בסתם שכיב מרע ששייר דכבריא דאמי. ועל ידי קנין נמי לא, דכיון דבלשון ירושה הוא דקאמר לא משמע מחיים כלל לא גופא ולא פירא דאין ירושה מחיים, ולא מהני קנין לאקנויי לאחר מיתה דכבר חיילא עליה ירושה דאורייתא. מידי דהוה אכותב נכסיו לבנו לאחר מותו כדברירנא התם. ואי נמי איכוון לאקנויי ליה גופא מחיים, כיון דבלשון ירושה קא מקני ואין ירושה מחיים כלל, מתנה על הכתוב שבתורה הוא. ומדרבנן נמי לא, דכי תקון רבנן במצוה מחמת מיתה וכיוצא בו שלא תטרוף דעתו עליו, אבל בבריא וכיוצא בו לא תקון רבנן. ואע"ג דקני גבי כתובת בנין דכרין, תנאי ב"ד שאני.

ומאי שנא משכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני, דקיימא לן דאי מטי שטרא לידיה מחיים קנה לאחר מיתה כדברירנא בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קלה,ב), התם במצוה מחמת מיתה וכיוצא בו, וכי קני באמירה בעלמא הוא דקני, ושטר כתנאה בעלמא הוא כדברירנא התם, אבל מתנת שכיב מרע במקצת דלאו מחמת מיתה, כיון דבעיא קנין, כל היכא דלא מקני אלא לאחר מיתה לא מהני בה קנין ולא מידי.

והני מילי דלא אמר אלא לשון ירושה, אבל היכא דאמר לשון מתנה ולשון ירושה, איכא לפלוגי. דאי תרוייהו באדם אחד ושדה אחת מהני בה קנין למקנא בלשון מתנה וחשבינן ליה ללשון ירושה כמאן דליתיה. ואי אמר לשון ירושה לחד ולשון מתנה לחד, אפילו בשדה אחת ושני בני אדם, אי נמי אדם אחד ושתי שדות חדא בירושה וחדא במתנה, לא מהני לשון מתנה אלא לההוא דאקני ליה בלשון מתנה ובההיא שדה דאמר בה לשון מתנה, והאיך גברא או הך שדה דלא אמר בהו אלא לשון ירושה לא מהני בהו קנין. דכי תנן (לעיל בבא בתרא קכו,ב) כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין, וקימא לן דאפי' בשתי שדות ושני בני אדם לזה בירושה ולזה במתנה היכא דאקני להו בתוך כדי דיבור דהדדי מהניא לשון מתנה דחד להקנאה דאידך למהוי כמאן דאקני להו לתרויהו בלשון מתנה, הני מילי בשכיב מרע, דמהני ביה לשון מתנה כל דהוא אע"ג דלא מהני בבריא כדברירנא בפירקין (לעיל בבא בתרא קמח,ב סי' צד) גבי שמעתא דיטול יזכה, אבל בבריא לא מהני ביה אלא לישנא ברירא דמוכח דלשון מתנה הוא, [ו]כ"ש דלא מהני ביה לשון מתנה משדה לשדה ולא מגברא לגברא כדברירנא התם.

ואע"ג דכי אפסיקא הילכתא התם דתוך כדי דיבור כדבור דאמי לבד מע"ז וקידושין בכל התורה כולה איפסיקא, הני מילי למחשבינהו להנהו תרי לישני כמאן דאתמרו בחדא שעתא בהדי הדדי, דסוגיין בכל דוכתא דקי"ל דתוך כדי דיבור כדיבור דמי הכי משמע, וכי איפסיקא הילכתא נמי לענין לשון ירושה ולשון מתנה דתוך כדי דיבור כדיבור דמי להאי ענינא איפסיקא, אבל לענין מחשבינהי לתרויהו כלשון מתנה מילתא באפי נפשה היא, ולא אשכחן האי דינא אלא בש"מ דמצוה מחמת מיתה וכיוצא בו. והאי דתלי לה סוגיא דגמרא בדינא דתכ"ד כדיבור דאמי, לאו למימרא דכל היכא דסבירא לן דתוך כדי דיבור כדיבור דמי הכין דיניה, אלא למימרא דכל היכא דבעלמא סבירא לן כדבור דאמי, הכא גבי ש"מ חשבינן ליה כמאן דאקני להו לתרויהו בלשון מתנה. אבל בבריא היכא דאקני להו בתוך כדי דיבור דהדדי נמי כל חד מיניהו באנפי נפשיה קאי ובההוא לישנא דאקני ליה הוא דדיינינן ליה. וההיא דאמרינן התם גבי תקנתא דכתובת בנין דכרין הוה לזה במתנה ולזה בירושה וכל לזה במתנה ולזה בירושה אפילו רבנן מודו, דשמעת מינה דכי האי גוונא אפילו בבריא נמי מהני לשוויינהו לתרויהו לשון מתנה, תנאי ב"ד שאני כדברירנא התם בדוכתה:


דף קנב עמוד א[עריכה]


קכה. איתמר מתנת ש"מ שכתוב בה קנין, ובכותב כל נכסיו קאי, א"נ במצוה מחמת מיתה, רב אמר ארכביה אתרי ריכשי הרי היא כמתנת בריא דאם עמד אינו חוזר והרי היא כמתנת ש"מ שאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ושמואל אמר לא ידענא מאי אדון בה חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. דכיון דהוה סגיא ליה לאקנויי באמירה בעלמא ואיכפל לאקנויי בקנין, למכתב ליה שטרא קא בעי, דסתם קנין לכתיבה עומד, וחיישינן דילמא לא איכוון לאקנויי ליה אלא בהאי שטרא ואין שטר קונה לאחר מיתה, דהא נפלי להו נכסי קמי יתמי מקמי דלמטי שטרא לידיה דמקבל מתנה. וקי"ל כשמואל בדיניה. ודוקא בשאין מיפה את כחו, אבל במיפה את כחו קנה. והוא דמית נותן מגו מרעיה כדבענן למימר קמן. ואי מטי שטרא לידיה מחיי דנותן אפילו בשאין מיפה את כחו נמי קנה. והוא דמית מגו מרעיה כדברירנא בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קלה,ב סי' קעג):

קכו. שלח רבין משמיה דרבי אבהו הוו יודעין ששלח רבי אלעזר לגולה משום רבינו רב שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כותבין ונותנין. ואוקימנא במיפה את כחו. כגון דאמר אף כתובו וחתומו והבו ליה, דגלי אדעתיה דלאו בשטרא קא מיכוון לאקנויי ליה אלא באמירה, ושטרא ליפות כוחו הוא דקא בעי, דאימור דייתיקי אחריתי כתב מקמי הכין לאחרינא, ואמטול הכי קא בעי דלכתבוה להאי בתריתא, כי היכי דלתברר בתוך הזמן הכתוב בה דבתרייתא היא ותבטל קמיתא מקמי האי בתריתא כדרב דימי דאמר דייתיקי מבטלת דיתיקי. אבל היכא דאמר כתבו סתמא ומת אין כותבין ונותנין חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. וקיימא לן כשמואל בדיני. ושמעינן מינה דאי מטי לידיה מחיי נותן קנה, כדברירנא בפרק יש נוחלין (שם):


דף קנב עמוד ב[עריכה]


קכז. והאמר רב יהודה אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה. טעמא דעמד, הא מת קנה, ואע"ג דקנו מיניה. היכי דאמי, אילימא דמסר ליה שטרא מחיים, מאי אע"פ שקנו מידו, כיון דבשטר לא קנה ממילא ידענא דבקנין נמי לא קנה. אלא לאו דלא מסר ליה שטרא מחיים, וכי מת מיהת קנה. ואוקימנא במיפה את כחו. אבל בשאין מיפה את כחו ומת קודם מסירת השטר לא קנה, חיישינן שמא לא גמר.כעידרמה להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. היכי דאמי מיפה את כחו אמר רב חסדא כגון דכתיב ביה וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא. דגלי אדעתיה דלא לאקנויי ליה בשטרא קא מיכוון, דהא עיקר קנין דקנו מיניה מוסף על גופא דמתנתא הוה, דאלמא עיקר מתנתא מיקנא הוה קניא וקימא, אלא ליפות כחו קא מיכוון, דלכתבוה לתפקידתיה מזמן הקנאה דסתם קנין לכתיבה עומד, כי היכי לברורי דבתרייתא היא ותבטל קמייתא מקמה:

קכח. פשיטא כתב כל נכסיו לזה וחזר וכתב לזה היינו דכי אתא רב דימי אמר דיתיקי אחרונה מבטלת דיתיקי ראשונה. כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה מאי רב אמר ראשון קנה הרי היא כמתנת בריא ושמואל אמר שני קנה הרי היא כמתנת שכיב מרע. וקי"ל כשמואל בדיני. ודוקא בכותב כל נכסיו, דהויא לה כש"מ שכתב כל נכסיו וקנו מידו דיכיל למהדר ביה, אבל מתנת ש"מ במקצת היכא דכתב וזיכה לראשון קנה ולא מצי למהדר ביה, דהויא לה כמתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קנין ואם עמד אינו חוזר, דזיכוי כקנין דמי. דאי ס"ד זיכוי לאו כקנין דאמי והכא במתנת ש"מ במקצת קא מיירי, אי הכי שני מיהת אמאי קנה הא קי"ל דמתנת ש"מ במקצת בעיא קנין. אלא לאו ש"מ דלא קאמר שמואל שני קנה אלא בשכתב כל נכסיו, אי נמי במצוה מחמת מיתה וכיוצא בו.

ברם צריך את למידע דהאי כתב לזה וכתב לזה דקאמרינן דיתיקי מבטלת דיתיקי, אם תמצי לומר בכותב בכתב ידו קאי ולא פקיד באמירה כלל, דוקא שכתב לזה ומסר לו את השטר, וחזר וכתב לזה ומסר לו את השטר, אבל לא מסר לו את השטר לא קנה. דבהדיא תנן (לעיל בבא בתרא קלה,ב) מי שמת ונמצאת דיתיקי קשורה לו על יריכו הרי זו אינה כלום. ואי בשאמר לעדים כתובו קאי וכתבו וחתמו, אי במיפה את כחו דאמר לוה אף כתובו וחתומו והבו ליה, משכחת לה בין דמסר ליה שטרא בין דלא מסר ליה שטרא, דאי בסתמא לא משכחת לה אלא בדמסריה לשטרא נהליה מחיים, דאי לא מסר בתרא נמי אמאי קנה ליחוש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. וממילא שמעת דהאי כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה דקאמרי' דשני קנה לדברי הכל אפי' בשמסר לו את השטר לראשון קנה.

הילכך על כרחיך האי כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה דאיפליגו בה רב ושמואל לאו בשזיכה לו את השטר על ידי אחר מיירי, דא"כ בהא לימא רב ראשון קנה, השתא היכא דמסריה לשטרא למקבל מתנה גופיה מודי רב דשני קנה, היכא דזיכה לו את השטר על ידי אחר לא כל שכן.

אלא על כרחיך האי כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה דקאמרי' דזכי ליה בנכסים על ידי אחר עסיקינן, דאמר ליה לאחר זכי בהאי נכסי לפלניא ואזל ואחזיק בהו. ואי אית בהו מטלטלי משכחת לה כגון דא"ל קני ליה מטלטלי אגב מקרקעי ואזל ואחזיק במקרקעי, דקני מטלטלי אגב מקרקעי, וחזר וכתב וזיכה לזה כדרך שזיכה לראשון. ובשטר שאין בו קנין עסיקינן, דאי אית ביה קנין הו"ל קנין וזיכוי ולא מצי למהדר ביה מקמה. אלא הכא בשטר שאין בו קנין עסיקינן, כגון שכתב לזה ומסר לו את השטר וזיכה לו בנכסים, וחזר וכתב לזה ומסר לו את השטר וזיכה לו בנכסים. רב אמר ראשון קנה, כיון דזכי ליה הויא לה כמתנת בריא. ושמואל אמר שני קנה, בידוע שלא היה זיכוי אלא מחמת מיתה, ומצוה מחמת מיתה חוזר, מידי דהוה אמצוה מחמת מיתה היכא דקנו מיניה.

והיינו טעמא דמצי למהדר ביה אע"ג דעבד מילתא יתירתא דקנו מיניה א"נ דזכי ליה, דאיכא למימר גבי זיכוי דלא הוה ידע האי גברא דהוה יכיל לאקנויי באמירה גרידתא ואמטול הכי לא איכוון לאקנויי ליה אלא בזיכוי. וגבי קנין דליכא למימר הכי, דהא אוקימנא במיפה את כחו דכתיב בה וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא, דמשמע דמידע הוה ידע דבלא קנין נמי הוה קני, איכא למימר דכי איכוון למקנא מיניה כי היכי דלכתבה לתפקדתיה מזמן הקנאה כי היכי לברורי דבתריתא היא כדברירנא לעיל, ואשתכח דלאו למילתא יתירתא איכוון, ואמירה לאו מילתא יתירתא היא דאי איפשר לזיכוי או לקנין בלא אמירה ושטרא נמי לראיה בעלמא הוא דכתביה ולאו מילתא יתירתא היא. אלא ודאי היכא דקנו מיניה וזכי ליה מוכחא מילתא דלא איכוון בתרויהו אלא לאקנויי ליה ומקניא ליה בחד מיניהו ואיכפל לאקנויי ליה בתרויהי, בריא הוא דאיכון, כי הא דשלחו ליה מכי רב לשמואל:

קכט. שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו קנו מידו מהו. ו[א]כתב וזכה לזה וכתב וזכה לזה קאי, דאיירי בה ואתי, ד (א) שמעינן ליה לשמואל דקאמר שני קני, ועלה הוא דשלחו ליה מבי רב לשמואל, קנו מידו מהו. כלומר קנו מידו לראשון, שכתב וזיכה לו, מהו.

שלח להו אין לאחר קנין כלום. ולא מצי למהדר ביה בין לאחר בין לעצמו. ודוקא בכותב כל נכסיו לאחר א"נ במחלק כל נכסיו, דאי במתנת שכיב מרע במקצת, אע"ג דזכי ליה בלא קנין א"נ קנו מיניה בלא זיכוי קני, דקי"ל מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואם עמד אינו חוזר. הילכך לא מיתוקמא אלא בכותב כל נכסיו או במחלק כל נכסיו. והוא דאיכא זיכוי לבד מקנין, חדא דהא אכתב וזיכה לזה קימינן, ועוד דאי בקנין גרידא בלא זיכוי קאמר, קשיא דשמואל אדשמואל, הכא אמר שמואל דלא יכלי למהדר ביה, והתם (לקמן בבא בתרא קנב,א) אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר. אלא לאו שמע מינה שאני הכא דאיכא תרתי קנין וזיכוי לבד מכתיבה. דבשלמא גבי אמירה ושטרא לאו מילתא יתירתא נינהו, וכי אצטריך להו משום דלא אפשר לאקנויי בחד מאנפי הקנאה אלא על ידי אמירה, ושטרא נמי כי אצטריך ליה לראיה בעלמא, אלא קנין וזיכוי (לימא) [למה] ליה, תסגי ליה בחד מיניהו. אלא להכי טרח ועבד תרתי מילי.כעידרמה לגלויי אדעתיה דלמתנה גמורה קא מיכוון כי היכי דלא להדר בה.

ולא תימא הני מילי בכותב כל נכסיו א"נ במחלק כל נכסיו ולא גלי אדעתיה דמצוה מחמת מיתה, לא שנא שייר ולא שנא לא שייר כיון דגלי אדעתיה דמחמת מיתה קא יהיב אע"ג דאיכא קנין וזיכוי נמי נמי הדר ביה, אלא אפי' במצוה מחמת מיתה היכא דזיכה וקנו מיניה לא מצי הדר ביה. דהא כותב כל נכסיו כמצוה מחמת מיתה דמי לכל מילי, בין לענין אקנויי באמירה בין לענין מהדר ביה, ואע"ג דקנו מיניה, ומדחזינן גבי כותב כל נכסיו דכי זיכה וקנו מיניה לא מצי למהדר ביה, גבי מצוה מחמת מיתה נמי כי איכא זיכוי וקנין נמי אע"ג דעמד אינו חוזר. תדע דגבי מצוה מחמת מיתה איכא למיחש ביה למתנת בריא טפי מסתמיה דכותב כל נכסיו, דהא כותב כל נכסיו לכולי עלמא לא בעי קנין, ואלו מצוה מחמת מיתה במקצת פליגי ביה, דרבא סבר לא בעי קנין ורב הונא בריה דרב יהושע סבר בעי קנין. ואע"ג דליתיה לדר' הונא בריה דרב יהושע בהא, (בכל) [מכל] מקום שמעינן מינה דגבי מתנת שכיב מרע כל היכא דאיכא למיחש למתנת בריא טפי איכא למיחש במצוה מחמת מיתה מדאיכא למיחש בסתם כותב כל נכסיו. וממילא שמעת דכיון דבכותב כל נכסיו בו* איכא וזיכוי אינו חוזר דהויא לה כמתנת בריא, גבי מצוה מחמת מיתה נמי אינו חוזר בין שייר בין לא שייר.

אלא מיהו ה"מ במצוה מחמת מיתה דמוכחא מילתא מכלל מימרי במילי דעלמא דמצוה מחמת מיתה הוא, כגון ההיא דאמרה ווי דקא מיתה ההיא איתתא, דאיכא למימר מיחש בעלמא הוא דחיישה לנפשה, מיהו כי קא יהבה לאו מחמת מיתה קא יהבה. אבל היכא דפריש בעידן מתנה ואמר מחמת מיתה קא מפקידנא, אפי' הקנה בכולהו אנפי הקנאות יכול לחזור בו, דלא שבקינן מאי דקאמר בהדיא וסמכינן אאומדן דעתא בעלמא. ועוד דלא גרע מההוא (דזיבנהו) [דזבנינהו] לנכסיה אדעתא דמיסק לארעא דישראל (קידושין נ,ב), דכי איתניס ולא סליק הדרי זביני, וההוא דאמר נמי (לעיל בבא בתרא קמז,א) דומה שיש לו בן ועכשיו שאין לו בן נכסיו לפלוני ונמצא שיש לו בן דבטלה מתנתו, הכא נמי כיון דפריש דמחמת מיתה קא מפקיד ועמד מצי הדר ביה, וכל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו כדפרישנא טעמא בדוכתה:


דף קנג עמוד א[עריכה]


קל. ההיא דכתבינהו לכולה נכסה על ידי זיכוי וקנו מינה, כי קימא בעיא למהדר בה, אתאי לקמיה דרב הונא אמר לה מאי אעביד לך דלא אקנית כדמקנו אינשי. דשמעת מינה דהיכא דזיכה וקנו מידו אפילו בכותב כל נכסיו לא מצי למהדר ביה:

קלא. ההוא דהוה כתיב בה בחיים ובמות. ומתנת שכיב מרע הואי, והוה כתיב בה אידך פלניא אמר לנא נכסי לפלניא בחיים ובמות. רב אמר הרי היא כמתנת ש"מ. דאם עמד חוזר, דכיון דכתיב בה במות לאחר מיתה קאמר והאי דכתיב בה בחיים סימני דחיי בעלמא. ושמואל אמר הרי היא כמתנת בריא דלא מצי למהדר ביה, דכיון דכתיב בה בחיים מחיים קאמר דלא תהוי כמתנת ש"מ דלא קניא אלא לאחר מיתה, דכי מקני ליה מהשתא דקאי בחיים מקני ליה, והאי דכתיב בה במות כמאן דאמר מעתה ועד עולם. דהכי משמע בחיים ובמות, בין בחיי נותן בין לאחר מותו.

אמרי נהרדעי הילכתא כותיה דרב. ורב נחמן עבד עובדא כותיה דרב. אמר רבא ואי כתיב בה מחיים משמע דלא תהוי כמתנת שכיב מרע דלא קניא אלא לאחר מיתה [אלא] כמתנת בריא דקניא מחיים. אמר אמימר לית הילכתא כותיה דרבא א"ל רב אשי פשיטא דהא אמרי נהרדעי הילכתא כותיה דרב. דאלים לה לישנא דבמות למדחא לישנא דבחיים ולאוקמי לסימנא בחיי בעלמא, וכי היכי דאלים למדחא לישנא דמחיים הכי אלים למידחא לישנא דמחיים. ואהדר ליה אמימר מהו דתימא מחיים מודי רב, כדפרישנא לטעמא דרבא, קמ"ל דלא, כדפרישנא לטעמיה דרב אשי. ואע"ג דעבד רבא עובדא כשמעתיה לית הלכתא כוותיה, דהא דחייה אמימר, ורב אשי נמי כאמימר סבירא ליה. וקי"ל כאמימר ורב אשי דבתראי נינהו. וכ"ש הכא דהוה ליה רבא יחיד לגביהו ויחיד ורבים הלכה כרבים.

ואע"ג דליתה להא דרבא שמע מינה דהאי עובדא דאפליגו ביה רב ושמואל על ידי זיכוי הוה, אי נמי ע"י קנין במיפה את כחו, וכי איפליגו לענין אם עמד חוזר פליגי. אי נמי היכא דהדר ביה בפירוש מגו מרעיה, ואע"ג דלא עמד. דאי ס"ד בדלא זכי ליה ולא קנו מיניה ול"פ אי בעי קנין ואי לא בעי קנין פליגי, דלרב דאמר הרי היא כמתנת שכיב מרע היכא דמית קנה ולשמואל דאמר הרי היא כמתנת בריא אע"ג דמית נמי כיון דלא קנו מיניה ולא זכי ליה לא קני ובשטר נמי לא קני דסתמא הואי דאיכא למיחש בה למתנה טמירתא, אי הכי דקאמר רבא אי כתיב בה מחיים קנה, לא קנה מיבעי ליה, דהא לא קנו מיניה.

אלא לאו ש"מ דהאי עובדא דאיפליגו ביה רב ושמואל על ידי קנין או זיכוי הוה, וכי פליגי בחזרה פליגי, דרב דייק במות ושמואל דייק בחיים כדפרישנא. ולפום הנך טעמי דכל חד מיניהו משכחת לה לפלוגתייהו בין בכותב כל נכסיו בין בדשייר. ואידי ואידי בדלא פריש אי מחמת מיתה קא יהיב ואי מעכשיו ולעולם קא יהיב. דאי פריש דמחמת מיתה קא יהיב דכולי עלמא אם עמד חוזר, ואי פריש דמעכשיו קא יהיב דכולי עלמא אפילו עמד אינו חוזר כדבענן לברורי לקמן. אלא השתא דכתיב בה בחיים ובמות בהא פליגי, דלטעמא דרב אלים ליה לישנא דבמות לשוויה מצוה מחמת מיתה, ואפי' שייר וקנו מיניה, דלא גרע מההיא דאמרה ווי דקא מיתה ההיא איתתא, דאע"ג דשייר וקנו מינה שויוה רבנן כמצוה מחמת מיתה, וכל שכן האי דפריש בעיקר מתנתיה דכי קא יהיב במות קא יהיב. ואע"ג דכתיב בה בחיים א"נ מחיים, כיון דאיכא למימר דסימנא לחיי קאמר אלישנא דבמות סמכינן, דאי לאו דמחמת מיתה קא יהיב למה ליה לאדכורי שם מיתה במרעיה, לימא מעתה ועד עולם. תדע דהכותב כל נכסיו היכא דקנו מיניה לטעמיה דרב לענין חזרתו כמאן דשייר דמי, ואפי"ה היכא דכתיב בה בחיים ובמות סבירא ליה לרב מתנת שכיב מרע היא, וה"ה היכא דשייר, דהא תרויהו לטעמיה דרב היכא דקנו מיניה חד טעמא נינהו. ולשמואל דדייק בחיים אפילו בכותב כל נכסיו נמי מתנת בריא משוי ליה, דאלים ליה לישנא דבחיים לאוקומיה שטר מתנה אחזקיה.

מיהו מחורתא דמילתא דהאי עובדא גופיה דפליגי ביה בכותב כל נכסיו הוה, דומיא דהני עובדי ושמעתתא דאיירי בהו מקמיה. ואע"ג דגבי הכותב כל נכסיו בין על ידי קנין בין על ידי זיכוי איפכא שמעינן להו, היכא דכתיב בה בחיים ובמות בתר דוקא דהאי לישנא אזלי לכל חד וחד כדאית ליה.

ושמעינן מינה דכל היכא דכתיב בה בחיים ולא כתיב בה במות, כולי עלמא מודו דאפילו בכותב כל נכסיו מחיים משמע והרי היא כמתנת בריא לכל דבריה, וכל שכן היכא דכתיב בה מחיים. תדע דהא ברירנא האי עובדא דפליגי ביה ע"י קנין או זיכוי כל היכא דלא מוכח לישנא דמצוה מחמת מיתה הוא כגון (מצוה מחמת מיתה הוא כגון) מתנת ש"מ שכתוב בה קנין, אע"ג דלא כתוב בה בחיים קאמר רב דכמתנת בריא דמיא, וכל שכן היכא דכתיב בה בחיים. ועד כאן לא פליג שמואל עליה דרב התם אלא היכא דכתיב בה בחיים, אבל היכא דלא כתיב בה בחיים אפילו שמואל מודה, דהא אפי' היכא דכתיב בה בחיים ובמות קאמר דכמתנת בריא דמיא, וכ"ש היכא דכתיב בה בחיים לחודיה. ועד כאן לא פליג רב עליה דשמואל בהאי עובדא אלא משום דכתיב בה נמי במות כדקאמר טעמא בהדיא כיון דכתיב בה במות לאחר מיתה, משמע מכלל דהיכא דלא כתיב בה אלא בחיים אפי' רב מודה דכמתנת בריא היא, וכ"ש היכא דאמר מחיים. וכ"ש היכא דאמר מעכשיו א"נ מהיום ומאי דדמי ליה דבריר לישנא טפי, דאפי' א"ל במות מתנת בריא היא לכל דבר. דעד כאן לא קאמר רב אלא גבי בחיים וה"ה למחיים דאיכא למימר סימנא לחיי קאמר, דאי אמר מעכשיו או מהיום מודי רב דאע"ג דכתיב בה במות נמי מתנת בריא היא.

אלא דגבי מצוה מחמת מיתה איכא לפלוגיה, דאי לא פריש בהדיא בעיקר מתנתיה דמחמת מיתה קא יהיב אלא מחמת דשמעינן ליה דקאמר מילי דמוכחי עלויה דמצוה מחמת מיתה הוא, כגון ההיא דהוה אמרה ווי לה דקא מיתה ההיא איתתא, אי נמי במסוכן דסתמיה מצוה מחמת מיתה הוא, כל כה"ג היכא דכתיב בה מעכשיו וקנו מיניה בחד מאנפי הקנאות דקנו בבריא קני מיד לגמרי, ואפי' עמד אינו חוזר. דהא עובדא דבחיים ובמות דקאמר רב הרי היא כמתנת שכיב מרע, מטעמא דאיכא לאוקומיה להאי לישנא דבחיים סימנא לחיי בעלמא הוא, דאי כתב בה מעכשיו אע"ג דכתיב בה נמי במות מודה רב דמתנת בריא היא, דמוכחא מילתא דכי כתיב בה במות כמ"ד מעתה ועד עולם. אבל היכא דפריש בעיקר מתנתיה דמצוה מחמת מיתה הוא, אע"ג דאמר מעכשיו וקנו מיניה הו"ל כמעכשיו אם מתי מחולי זה, דקני מעכשיו על מנת שימות מחולי זה. לפיכך אם מת מחליו זה אע"ג (דאמר מעכשיו וקנו מיניה הוה ליה כמעכשיו אם מתי מחולי זה דקני מעכשיו על מנת שימות מחולי זה לפיכך אם מת מחליו זה אע"ג) דהדר ביה בנתים קנה דהא איקיים תנאיה ואיגלאי מילתא למפרע דמשעת הקנאה קנה ואם עמד חוזר דלא איקיים תנאיה. ואע"ג דלא אמרה בלישנא דתימה, כיון דאזלינן בתר אומדן דעתיה כתנאה דמי, דלא גרע מהיכא דאמר (לעיל בבא בתרא קמז,א) דימה שיש לו בן ועכשיו שאין לו בן נכסיו לפלוני ונמצא שיש לו בן דבטלה מתנתו. ומההוא דזבנינהו לנכסיה אדעתא דמיסק לארץ ישראל (קידושין נ,ב), הכא נמי כיון דאמר מחמת מיתה כתנאה הוי.

ודוקא דפריש מחמת מיתה בעיקר מתנתיה, אבל היכא דלא פריש מחמת מיתה, אע"ג דמוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב, כיון דפריש דמעכשיו קא יהיב אפי' עמד אינו חוזר. דלא שבקינן הקנאה מפורשת דאקני בהדיא מעכשיו וסמכינן אאומדן דעתא בעלמא, דלא גרע קנין מעכשיו מזיכוי וקנין דלא פריש ביה מעכשיו. ואף על גב דמוכחא מילתא מאומדן דעתא דמצוה מחמת מיתה הוא לא מצי הדר ביה. וכן הלכתא:

קלב. נקטינן השתא מהני שמעתתא בענין מתנת שכיב מרע, בין למי שראוי ליורשו בן למי שאינו ראוי ליורשו, כל היכא דמוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב, לא מיבעיא היכא דפריש דמצוה מחמת מיתה היא, אלא אפילו היכא דמשמע בשעת צואה מגו מילי דמסיק אדעתיה דמית מגו מרעיה, כגון ההיא דהוה אמרה ווי דקא מיתה ההיא אתתא, כמצוה מחמת מיתה דאמי, ולא שנא שייר ולא שנא לא שייר לא בעי קנין אלא באמירה בעלמא קני. והוא דמית. ואם עמד חוזר, אע"ג דקנו מיניה. ואי לא אמר מילתא דאיכא למשמע מינה דמצוה מחמת מיתה הוא, חזינן, אי מסוכן הוא כגון שקפץ עליו בין בתוך שלשה ימים בין לאחר שלשה ימים, אע"ג דלא אדכר שם מיתה נמי לא שנא שייר ולא שנא לא שייר מצוה מחמת מיתה הוא. ואי חולה כדרך כל הארץ הוא, שלא קפץ עליו החולי, בהא איכא לפלוגי. דאי לא שייר מידי לנפשיה, לא שנא כתב כל נכסיו לאחר ולא שנא חלק כל נכסיו לכמה בני אדם, היכא דמוכחא מילתא מעיקרא דכי נחית מעיקרא למפלגינהו לכולהו קא נחית, הני כלהו סתמיהו מצוה מחמת מיתה נינהו, דאי הוה מסיק (ד) אדעתיה דחיי לא סגייא דלא הוה משייר מידי לנפשיה. ואי שייר מידי לנפשיה מסתמא לאקנויי מהשתא קא מיכוון ולאו מחמת מיתה קא יהיב, הילכך הויא לה כמתנת בריא ואמטול הכי לא תקינו לה רבנן דליקני באמירה אלא בעי קנין ואם עמד אינו חוזר דהא כמתנת בריא דמיא. והאי דקאמרינן דבעי קנין לאו דקא בעי קנין דוקא, אלא הוא הדין לשאר אנפי הקנאה דמהנו במתנת בריא, וחד אנפא מתרי תלתא נקט.

וכבר ברירנא בפרקין (לעיל בבא בתרא קמח,ב סי' צ) דינא במחלק כל נכסיו, דאיכא לפלוגי ביה בין מחלק לנמלך, דאלו מחלק הוה ליה ככותב כל נכסיו ובכלהו כמצוה מחמת מיתה דמי, ואלו נמלך סתמיה לאו כמצוה מחמת מיתה הוא אלא באחרו' משום דבתרא הוי שיורא לכולהו. ובתרא גופיה היינו טעמא דהוי כמצוה מחמת מיתה, דלגבי בתרא ודאי כותב כל נכסיו הוא. וכבר ברירנא נמי (שם סי' צא) כותב כל נכסיו אי נמי מחלק כל נכסיו היכא דלא אמר בפירוש כל נכסי, דאי מוחזק לן דלית ליה נכסי אחריני אלא הני דפליג, הוה ליה בכולהו כמצוה מחמת מיתה. והוא הדין בדלא איתחזק אי אית ליה במדינה אחרת ואי לא, אלא שהיה מחלק והולך כל נכסיו שהיו לו באותה מדינה ואמר כל נכסי אלו, שמע מינה שאין לו נכסים אלא אלו ומחלק כל נכסיו (ו) הוא וכמצוה מחמת מיתה דמי. ואי לא מיתחזק גבן דאין לו נכסים במדינה אחרת ולא אמר כל נכסי אלו, אף ע"ג דמוחזק לן דלית ליה הכא נכסי אחריני כמתנת שכיב מרע במקצת דמיא דבעיא קנין ואם עמד אינו חוזר.

וכולהו הני דקאמרינן דקנו באמירה בעלמא, לא אמרן דקנו אלא דאמר בלשון מתנה, אי נמי בלישנא סתמא, דלא מכרע אי לשון מתנה הוא ואי לשון ירושה הוא, כגון דאמר נכסי לפלניא, ואידי ואידי בין למי שראוי ליורשו בין למי שאין ראוי ליורשו, והוא הדין בלשון ירושה למי שראוי ליורשו. אבל היכא דאמר בלשון ירושה למי שאינו ראוי ליורשו לא קאני, ואע"ג דקנו מיניה. וכל היכא דקיימא לן דבעי קנין בין למי שראוי ליורשו בין למי שאין ראוי ליורשו (ו) לא מהני בה אלא לשון הקנאה מפורשת דקניא בבריא, אבל אי אמר בלשון ירושה אפילו למי שראוי ליורשו והוא הדין לשאר לישני דלא קנו בבריא לא קנו, ואע"ג דקנו מיניה, כדברירנא בפירקין לעיל.

ברם צריך את למידע דלא שנא כותב כל נכסיו ולא שנא מחלק כל נכסיו, ולא שנא מצוה מחמת מיתה בפירוש ולא שנא מכללא, ולא שנא מסוכן דקיימא לן דכולהו מצוה מחמת מיתה נינהו ומקנו באמירה בעלמא, לא שנא למי שראוי ליורשו ולא שנא למי שאין ראוי ליורשו, ודוקא למי שהורתו ולידתו בקדושה, לא שנא הוי הנותן גר ולא שנא ישראל, אי הוי מקבל מתנה הורתו ולידתו בקדושה דראוי לירש את אביו איתיה נמי במתנת שכיב מרע דרבנן ומצי מקני ליה באמירה בעלמא בין בראוי לירש את הנותן בין שאין ראוי לירשו. ואי ליתיה למקבל מתנה הורתו ולידתו בקדושה, שנמצא שאינו ראוי לירש את אביו, לא מצי מקני ליה באמירה בעלמא אלא למי שראוי לירשו, דכי תקינו רבנן לאקנויי באמירה בעלמא למי שאינו ראוי ליורשו דוקא למי שהורתו ולידתו בקדושה, דאיתיה בירושה לירש את אביו, אבל למי שאין הורתו ולידתו בקדושה, אי הוי אביו גר לא מצי למעקרה לנחלה מבניו ולאקנויי ליה לאבוה במתנת שכיב מרע, אפילו בלשון מתנה, משום דליתיה למקבל בירושה לירש את אביו, הילכך אי אקני ליה בקנין או בחד מאנפי הקנאה דקני בבריא קנה ואי לא לא קנה.

וכלהי הני מתניאתא דשכיב מרע דחשיבנא להו כמצוה מחמת מיתה, אם עמד חוזר, דאי הוה מסיק אדעתיה דקאי לא הוה יהיב, וכל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו מתוך חליו בין לעצמו בין לאחר. מאי טעמא, דכיון דכי קא מקני אדעתא דמאית מגו מרעיה הוא דמקני, אשתכח דלא מכוון לאקנויי אלא לאחר מיתה כדקימא לן מתנת שכיב מרע לאחר גמר מיתה הוא קונה, ואמטול הכי כל כמא דלא מאית מצי למהדר ביה בין לעצמו בין לאחר. אלא מיהו לא דמיא חזרה דשעמד לחזרה מתוך חליו, דאלו חזרה דשעמד דכיון דעמד מחוליו אע"ג דכל גלי אדעתיה דהדר ביה בטלה מתנתיה מימלא ואם מת ממונא דיורשיו הוי. ואלו כל כמא דלא עמד לא הויא חזרה עד דהדר ביה בפירוש ואמר לא ניחא לי בהאי מתנאתא אי נמי דמקני לה לאחר, דאי מסתמא, מתנת שכיב מרע דקניא בשמת היכי משכחת לה, וליחוש דילמא הדר ביה מקמי הכין.

ומנא תימרא דכי עמד אע"ג דלא אמר מידי בטלה לה מתנתיה, דאמרינן בגיטין בפרק מי שאחזו קרדיקוס (עג,א) שכיב מרע שניתק מחלי לחלי מתנתו מתנה, היכי דאמי, אי דהדר ביה בפירוש אפילו לא ניתק מחליו כלל מצי הדר, דכל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו וכל שכן כשניתק מחלי לחלי, אלא לאו בסתמא דלא הדר ביה, וטעמא דניתק מחלי לחלי ולא עמד בנתים, הא עמד אפילו בסתמא נמי אין מתנתו מתנה.

והא דאמרינן דהיכא דחזר בו מתוך חליו הויא חזרה, לא תימא הני מילי בההוא שיעורא דהדר ביה בלחוד, אלא אפילו חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו. לפיכך אם כתב כלן לראשון ומקצתן לשני, שני קנה בדקנו מיניה ואם עמד אינו חוזר, דראשון לא קנה בין קנו מיניה בין לא קנו מיניה בין כשמת בין כשעמד, דהא הדר ביה מיניה, וחזרה במקצת הויא חזרה בכולהו, ושני קנה ההוא מקצת דאקני ליה. והוא דקנו מיניה, דכיון דהויא חזרה בכולהו ולא אקני ליה לשני מיניהו אלא מקצת, אשתכח דמאי דאקני ליה לשני מתנת שכיב מרע במקצת היא דבעיא קנין ואע"ג דמית ואם עמד אינו חוזר.

ברם צריכינן לברורי דכלהי הני מתניאתא דשכיב מרע דקאמרינן דאם עמד חוזר, לא תימא הני מילי היכא דלא אקנו אלא באמירה בעלמא, אלא אפילו קנו מידו, לא שנא בסתם הכותב כל נכסיו ולא שנא במצוה מחמת מיתה במקצת, בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה וחוזר. ואפילו כתב לו את השטר ומסרו לו וזיכה לו את הנכסים על ידי אחר בחזרה, איכא למימר דלא איכוון (אלא) לאקנויי ליה אלא בזיכוי בעלמא ושטר לראיה בעלמא הוא ולא היה זיכוי אלא מחמת מיתה וחוזר, כשמואל דאמר כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה שני קנה. והני מילי בזיכוי בלא קנין או בקנין בלא זיכוי, ואע"ג דכתב ליה שטרא, אבל היכא דאקני ליה בקנין וזיכוי כמתנת בריא דמיא ולא מצי למהדר ביה בין לעצמו בין לאחר, דאין לאחר קנין כלום, לא שנא בסתם הכותב כל נכסיו ולא שנא במצוה מחמת מיתה, ואע"ג דשייר. ודוקא במצוה מחמת מיתה דלא פריש בהדיא דמצוה מחמת מיתה הוא, אבל מחמת אומדן דעתא בעלמא דשמעיה דאמר מילי דמוכחא מילתא מינהו דמחמת חששא דמותא קא מפקיד, דלא שבקינן קנין וזיכוי דמוכחא מילתא דלמתנת בריא קא מיכוין ואזלינן בתר מילי דכדי דלא אמר להו בתורת (צואת) [צואה]. אבל היכא דפריש בהדיא דמחמת מיתה קא מפקיד, אפילו הקנה בכל מילי הקנאות שבעולם בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ואם עמד חוזר, וכיון דאם עמד חוזר אפילו מגו מרעיה נמי חוזר.

וכולהי מתניאתא דשכיב מרע נמי דקאמרינן דחוזר, דוקא היכא דלא גלי אדעתיה דלמתנה חלוטה קא מכוין, אבל היכא דגלי אדעתיה דלמתנה חלוטה קא מכוון דלא למהדר בה, אע"ג דעמד נמי לא מצי למהדר ביה. ואין צריך לומר היכא דכתיב בה מהיום, לא שנא כתיב בה מהיום ולעולם דקני גופא ופירא מהיום, ולא שנא כתיב בה מהיום ולאחר מיתה דקני גופא מהיום ופירא לאחר מיתה, בכולהו אע"ג דהוי מסוכן ואדכר נמי חששא דמותא וכתב כל נכסיו, לאו מצוה מחמת מיתה [הוא], דכולהו הני אומדן דעתא בעלמא הוא ולא שבקינן הקנאה בהדיא וסמכינן (האומדן) [אאומדן] דעתא בעלמא, אלא הכל לפי מה שפירש בשעת הקנאתו. הלכך כמתנת בריא דמיא דבעיא קנין ואם עמד אינו חוזר.

תדע דלא גרע קנין דפריש ביה מעכשיו מזיכוי וקנין דלא פריש ביה מעכשיו, דאפילו היכא דמוכחא מילתא מאומדן דעתא דמצוה מחמת מיתה הוא דקא יהיב, הא פריש דמחמת מיתה קא יהיב, ולא גרע מהיכא דאמר דימה שיש לו בן ועכשיו שאין לו בן נכסיו לפלוני ונמצא שיש לו בן דבטלה מתנתיה, ומההוא דזבנינהו לנכסיה אדעתא דמיסק לארעא דישראל, הכא נמי כיון דאמר מחמת מיתה תנאה הוי. הילכך אע"ג דאמר נמי מהיום נעשה כאומר מהיום אם מתי מחלי זה דאם עמד חוזר, אבל אם מת מחלי זה אף ע"ג דהדר ביה ביני ביני לא הויא חזרה דהא מהיום אם מתי מחולי זה קאמר ליה, וכיון דמית מחליו אגלאי מילתא למפרע דמהיום אקני ליה.

ולא דמי למצוה מחמת מיתה גרידא, דאלו התם לא מיכוון לאקנויי ליה אלא לאחר מיתה, ואמטול הכי כל כמא דלא מאית מצי למהדר ביה, ואלו הכא מהיום קא מקני ליה והאי דקאמר אם מתי תנאה בעלמא הוא, הילכך אם עמד חוזר דהא לא אתקיים תנאיה, ואם מת עד שלא עמד איקיים תנאיה ואגלאי מילתא למפרע דמעיקרא משעת הקנאה קנייה מקבל מתנה לממונא קנין גמור.

והוא הדין היכא דמסריה לממונא למקבל מתנה מחיים מחמת מיתה, אע"ג דלא אמר ליה מהיום כמאן דאמר מהיום אם מתי דמי. ולא תימא דוקא עד דמסר ליה למקבל, אלא אפילו מסריה לאחר לאמטויי למקבל, כיון דאפקיה לממונא מתותי ידי גלי אדעתיה דניחא ליה לאקנויי ליה מהשתא מחמת מיתה. ואפי' מת מקבל בחיי נותן ואחר כך מת נותן, כיון דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות קנו ויחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו. ואף ע"ג דקימא לן הולך לאו כזכה, הני מילי בבריא, אבל בשכיב מרע הולך נמי כזכה דמי וכמאן דמטיא לידה דמקבל לאלתר דמי. והיינו דתניא בפרק קמא דגיטין (יד,ב) הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו יחזרו ליורש ואף שנשתלחו לו, ואוקימנא בשכיב מרע ובדאיתיה למקבל מחיים בשעת מתן מעות, ואע"ג דמית מקבל בחיי נותן כדברירנא התם. ואי לא כתב בה מהיום ולא כתב נמי מחמת מיתה מיהו כתב בה מחיים ובמות אפי' כתיב בה מחיים לאו כמהיום דאמי, אלא הרי היא כמתנת שכיב מרע וחוזר בין כשעמד בנן מתוך חליו דקימא לן כרב. ולא תימא הני מילי במתנת שכיב מרע בכותב כל נכסיו וכיוצא בו דסתמיה מצוה מחמת מיתה הוא, אלא אפילו מתנת שכיב מרע במקצת כיון דכתיב בה במות לאחר מיתה קאמר, ופלוגתא דרב ושמואל אפילו במתנת שכיב מרע במקצת מיתוקמא כדברירנא בדוכתא (לעיל סי' קלא).

ברם צריך את למידע דכלהי הני מתניאתא דשכיב מרע דהויאן כמצוה מחמת מיתה ומקנו באמירה בעלמא, הני מילי היכא דליכא למיחש דלא גמר להקנותו אלא בשטר, אבל היכא דאיכא למיחש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, כגון דאמר כתובו ואין צריך לומר היכא דכתביה איהו לשטרא, ואפילו לא אמר כתבו ותנו לו ולא כתביה איהו נמי לשטרא, אלא דקנו מיניה בחליפין סתמא, כיון דהוה יכיל לאקנויי ליה באמירה גרידתא וטרח למכתב ליה שטרא אי נמי למקנא מיניה, משום דלא גמר להקנותו אלא בשטר, דסתם קנין לכתיבה עומד. הילכך אי מטי שטרא לידיה דמקבל מתנה מחיי נותן, חזינן, אי (מוחא) [מוכחא] מילתא דליפות כחו קא מיכוון, כגון דאתברר דכתב מעיקרא מתנתא אחריתי לאחרינא, אמרינן להכי אמר להו למכתבה להאי בתרייתא אי נמי קנו מיניה דסתם קנין לכתיבה עומד, כי היכי לברורי דבתריתא היא ותבטל לקמיתא מקמי בתריתא, כדרב דימי דאמר (לעיל בבא בתרא קנב,ב) דייתיקי מבטלת דייתיקי וכדברירנא בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קלב,ב סי' קעג), הילכך אע"ג דלא מטי שטרא לידיה דמקבל מתנה מחיי נותן נמי קני. ואי לא אתברר לן דיהב מתנאתא אחריתי מעיקרא מגו מרעיה לאיניש אחרינא מקמי האי, חזינן, אי גלי אדעתיה דליפות כחו הוא דאכוון כגון דאמר להו לסהדי אף כתובו וחתומו והבו ליה דמשמע דלאו בכתיבה קא מקני ליה אלא באמירה גרידתא קא מקני ליהו לאקנויי ליה, דאם כן לימא כתובו וחתומו והבו ליה ותו לא, מאי אף כתובו, אלא מדקאמר להו אף כתובו וחתומו ש"מ דלאו בכתיבה קא מקני ליה אלא באמירה גרידתא קא מקני ליה, וכתיבה מילתא יתירתא היא וליפות כחו קא מכוין למכתב ליה שטרא לראיה בעלמא.

והוא הדין גבי קנין היכא דכתבי סהדי וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דגלי אדעתיה דלאו בשטרא קא בעי לאקנויי ליה אלא לטפויי מילתא אצטריך דלכתבו ליה לשטרא לראיה בעלמא. הילכך כי האי גוונא נמי אע"ג דלא מטי שטרא לידיה מחיי נותן קני ואפי' לא כתבוה לשטרא מחיי נותן נמי דינא הוא דכתבי ליה שטרא לאחר מיתת נותן ויהבי ליה, כדאמרינן בהדייא (לעיל בבא בתרא קלה,ב) הלכה כותבין ונותנין ואוקימנא במיפה את כחו. ואי לא אתברר דיהיב מתנאתא אחריתי מגו מרעיה לאיניש אחרינא מקמי האי ולא אמר נמי לישנא דמשמע מינה דליפות כחו קא מכוון ולאו לאקנויי ליה בשטרא, חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, ואע"ג דכתבוה לשטרא מחיים ולא אספיקו למתביה למקבל מתנה אלא לאחר מיתת נותן, לא קנה, דאין שטר לאחר מיתה.

אלא מיהו הני מילי בכותב כל נכסיו אי נמי במחלק כל נכסיו אי נמי במסוכן ואע"ג דשייר, אי נמי בשכיב מרע בעלמא היכא דגלי אדעתיה דמצוה מחמת מיתה הוא ואע"ג דשייר, דכולהו הני מצי לאקנויי באמירה בעלמא ואמטול הכי כי אמר כתבו אי נמי טרח למיקנא מיניה חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. אבל מתנת שכיב מרע במקצת דלאו מצוה מחמת מיתה, כיון דעיקר הקנאה דידיה בקנין היא אע"ג דלא כתיב בה נמי וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא קני. דכי חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר הני מילי היכא דלא צריך קנין, כגון כותב כל נכסיו ומצוה מחמת מיתה וכיוצא בהן, דכיון דלא צריך קנין וקא טרח למקנא מיניה איכא למימר דלמכתביה לשטרא קא מכוין וחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. אבל מתנת שכיב מרע במקצת כיון דבעיא קנין ואי לא קנו מיניה לא קני ליכא למיחש בה לשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, דהא ודאי כי קא טרח למקנא מיניה לאו למכתביה לשטרא קא מכוון דלא ליקני אלא בשטרא אלא לאקנויי ליה בגופיה דההוא קנין קא מיכוון, והויא לה כמתנת בריא היכא דקנו מיניה ולא אספיקו למכתבה למתנתיה עד דמית, דליכא למיחש ולא מידי. ואפי' היכא דאמר כתבו בהדייא ומית מקמיה דלכתבוה לשטרא כותבין ונותנין ולא חיישינן שמא לא נתכוון לאקנויי אלא בשטרא, אלא (לימא) [למה] ליה מעיקרא למקנא מיניה, אלא מדקנו מיניה מעיקרא ש"מ משעת קנין הוא דגמר ואקני, ליה ושטרא דאמר להו לסהדי כתובו לראיה בעלמא.

והוא הדין בבריא הכין דיניה, דלא אשכחן דחיישי רבנן לשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר אלא במתנת שכיב מרע דקניא באמירה בעלמא ואיכפל לא קנה מיניה אי נמי למימר כתובו, חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, והאי דאמר מעיקרא תנו משום דלא אפשר לאקנויי בכתיבה בלא אמירה, אבל בבריא אי איתה דלא גמר להקנותו אלא בשטר למה לי למקנא מיניה, על כרחיך כי קנו מיניה לאקנויי ליה בקנין הוא והא דאמר כתובו לראיה בעלמא. ועוד דגבי בריא כיון דעיקר הקנאה דידיה בקנין היא על כרחיך ליכא למיחש ביה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, דהא קיימא לן סתם קנין לכתיבה, הילכך אע"ג דלא אמר כתובו כי דאמי וכי היכי דאיקנו מיניה סתמא אע"ג דלא כתבוה לשטרא מחיים קני, ואע"ג דכמאן דאמר להו כתובו דאמי כי אמר כתובו נמי אע"ג דלא כתבוה לשטרא מחיים נמי קני. ועוד דאפי' גבי שכיב מרע נמי אע"ג דלא גלי אדעתיה דליפות כחו קא מכוון, כי אתברר דכתב דייתיקי אחריתי מעיקרא לאיניש אחרינא מוכחא מילתא דהאי דאמר השתא כתובו ליפות את כחו הוא דאיכוון לברורי דבתריתא היא ותבטל קמיתא מקמה, כל שכן במתנת בריא דאיכא למימר דהאי דאמר כתובו לברורי דקמיתא היא דאי כתב מידי לאחרינא בתר הכי קמיתא זכייה כדברירנא בפ' יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קלה,ב סי' קעג).

והוא הדין נמי בשכיב מרע שכתב כל נכסיו אי נמי במצוה מחמת מיתה היכא דאקני בקנין וזיכוי אע"ג דאמר כתובו נמי ולא כתבוה לשטרא מחיים קנה, דכיון דחשבינן לה כמתנת בריא על כרחיך כמתנת בריא דמיא לכל מילי. וההיא דפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קלה,ב) בריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין, שאני התם דאפילו מחיים נמי כי האי גוונא אין כותבין ונותנין דהא לא קנו מיניה, ורבותא קמ"ל דלא מיבעיא מחיים דאין כותבין ונותנין אלא אפילו מת נמי, סד"א מצוה לקיים דברי המת, קמ"ל דלא כדברירנא בפרק יש נוחלין (שם סי' קעד):

ט. לא כתב בה שכיב מרע והוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרין בריא היה הוא צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע דברי רבי מאיר וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה. מתני' בכתב כל נכסיו ולא שייר קרקע כל שהוא, ולא כתב בשטר המתנה ששכיב מרע היה, והרי הוא בריא לפנינו ורוצה לחזור בו. הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרים בריא היה רבי מאיר סבר כיון דהשתא בריא הוא מוקמינן ליה בחזקת בריא, ואיהו דקא בעי לאפוקיה נפשיה במתנתיה מחזקת בריא עליו להביא ראיה. וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה, דכיון דנכסי מעיקרא בחזקת נותן קיימי מוקמינן להו בחזקתיה ומקבל מתנה הוה ליה מוציא מחבירו ועליו הראיה. וקיימא לן כרבנן:


דף קנג עמוד ב[עריכה]


קלג. ההיא מתנתה דהוה כתיב בה כד קציר ורמי בערסיה ולא הוה כתיב בה ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמיה. יורשין אמרין עמד בנתים ואח"כ מת, ומקבל מתנה אומר מחליו הראשון מת אמר רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו. דבתר השתא אזלינן, ומדהשתא מת מגו מרעיה נמי לא פריש אלא למיתה, ומאן דטעין עמד בנתים עליו להביא ראיה. א"ל אביי ומה ספינה שרובן לאיבוד נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים חולין שרובן לחיים לא כל שכן. א"ר הונא בריה דרב יהושע כמאן אזלא האי שמעתא דרבא כר' נתן דתניא לא כתב (לה) שכיב מרע הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרין בריא היה הממע"ה מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידן בלא ראיה והן אין מוציאין מידו אלא בראיה דברי רבי יעקב רבי נתן אומר אם עכשיו בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע ואם שכיב מרע הוא עליהן להביא ראיה שהיה בריא. אלמא כל ספיקא בתר השתא אזלינן. ואע"ג דקי"ל בעלמא דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם, הכא לית הלכתא כותיה דרבא. חדא דהא אקשי ליה אביי ושתיק, ומשמע דרבא גופיה אודויי אודי ליה, והכין סוגיין בכוליה תלמודין, דהיכא דאמר אמורא מילתא ומקשי ליה חבריה ושתיק, מסקנא כי קושיין ובטיל ליה מימרא קמא. ורב הונא בריה דרב יהושע דאמר כמאן אזלא שמעתא דרבא כר' נתן למאי דקאמר מעיקרא קאמר, דהאי סברא דשמעינן לרבא מעיקרא כר' נתן אזיל. וכן הא דא"ר אלעזר ולענין טומאה במחלוקת למאי דס"ד דרבא מעיקרא הוא דאצטריך לאשמועינן, דאף ע"ג דלגבי דיני הוה סבירא ליה לרבא כר' נתן דאזיל בתר השתא לענין טומאה כבר מחלוקתו של רבי נתן הוה סבירא ליה. ועוד דאפי' תימא רבא לא אודי ליה לאביי ובשיטתיה קאי, הא אוקמא רב הונא בריה דרב יהושע לשמעתיה דרבא כר' נתן, ומסקנא דגמרא לקמן דרבי יעקב ור' נתן בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן פליגי, וקם ליה רבי נתן כרבי מאיר דלית הלכתא כותיה, דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים, וממילא שמעת דליתה נמי לדרבא דאזלא שמעתיה כותיה.

ושמע מינה דשכיב מרע שכתב כל נכסיו אי נמי שייר במצוה מחמת מיתה וכיוצא בו ועמד, אע"ג דלא הדר ביה בטלה מתנתו מאליה, ואי מיית בתר הכי הרי הן של יורשין. דעד כאן לא קאמר רבא אלא משום דאיכא למימר דלא עמד, אבל עמד מודי רבא דבטלה מתנתיה מימלא ואע"ג דלא הדר בה מינה בהדיא. דאי ס"ד לא מיבטלא עד דהדר ביה מינה מאי טעמא דאביי, נהי נמי דחולין רובן לחיים ואימור עמד בנתים, ה"ל לחיובינהו ליורשין לאיתויי ראיה דהדר ביה מההיא מתנה. וכי תימא הכא במאי עסקינן דאיכא סהדי דהדר ביה, אי הכי מאי טעמא דרבא, נהי נמי דלא עמד הא הדר ביה, וקי"ל כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו. אלא לאו שמע מינה דכל היכא דעמד אע"ג דלא הדר ביה בטלה לה מתנתו מאליה לכ"ע. וסוגיא דגיטין נמי גבי שכיב מרע שנתק מחלי לחלי מתנתו מתנה הכי אזיל כדברירנא לעיל. והיכא דלא אתברר אי מית מגו מרעיה ואי לא (ד) קי"ל כי קושיא דאביי ועל המקבל מתנה להביא ראיה. ודוקא היכא דלא אתחזק דמית מגו מרעיה, אבל היכא דאתחזק דמית מגו מרעיה, מסתמא מוקמינן ליה אחזקיה ולא חיישינן שמא עמד בנתים, דכיון דאתחזק גבי אינשי דמית מגו מרעיה אתרע ליה רובא דרוב חולים לגביה דהאי, כדברירנא בפרק מי שאחזו קרדיאקוס ממתניתין דזה גיטך אם מתי מחולי זה ומסוגיא דגמרא דילה:

קלד. א"ר אלעזר ולענין טומאה כמחלוקת דאע"ג דלגבי דינא דשכיב מרע הוה סבירא ליה לרבא כר' נתן, לענין טומאה כמחלוקתו של רבי נתן ס"ל דתנן הבקעה בימות החמה ר"הי לשבת ור"הר לטומאה בימות הגשמים ר"הי לכאן ולכאן אמר רבא לא שאנו שבימות החמה ר"הר לטומאה אלא בטומאה חדשה שלא עברו עליה ימות הגשמים והטומאה כאן, אבל טומאה ישנה שעברו עליה ימות הגשמים אפילו בימות החמה נמי ר"הי לכאן ולכאן. דבתר מעיקרא אזלינן:


דף קנד עמוד א[עריכה]


קלה. והא דתנן לא כתב בה שכיב מרע הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרין בריא היה הוא צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע דברי ר"מ וחכ"א הממע"ה ראיה במאי רב הונא אמר ראיה בעדים. דאפילו אקיים שטר המתנה בחותמיו נכסי בחזקת נותן קימי כדמעיקרא, ועל המקבל להביא ראיה בעדים דהוה הנותן בריא בשעת נתינה. ור"מ סבר דאפילו לא אקיים שטרא אלא מפומיה דנותן נכסי בחזקת מקבל קימי ונותן דבעי לאורועיה בטענת שכיב מרע הייתי בעי לאיתויי ראיה דהוה שכיב מרע. ורב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר. דהיכא דנתקיים השטר בחותמיו כולי עלמא מודו דנכסי בחזקת מקבל מתנה קימי, ונותן דטעין ביה בשטרא ריעותא הוה ליה מוציא ועליו הראיה שהיה שכיב מרע. כי פליגי היכא דלא אקיים שטרא אלא מפומיה דנותן, דרבי מאיר סבר אע"ג דלא אקיים אלא מפומיה דנותן איקיים ליה וקמו כלהו נכסי בחזקת מקבל ונותן בעי לאיתויי ראיה דהוה שכיב מרע, ורבנן סברי נכסי בחזקת נותן קימי ומקבל הו"ל מוציא ועליו ראיה בקיום השטר בחותמיו או בעדים שהיה בריא. ורב חסדא ורבה בר רב הונא אנפא דפליגי ביה אדרב הונא נקוט, דאלו ראיה בעדים כ"ע מודו דמהניא. הדין הוא עיקר פלוגתייהו, מיהו עיקר טעמא דפליג ביה קא מפרש בגמ' ואזיל.

רב הונא אמר ראיה בעדים קא מפלגי [ר"מ] ורבנן בפלוגתא דרבי יעקב ורבי נתן ור"מ דאמר הוא צריך להביא ראיה שהיה ש"מ כרבי נתן, דאמר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע, דכיון דהשתא בריא הוא אוקמיה אחזקה דהשתא, הילכך אפי' היכא דלא אקיים שטרא אלא מפומיה דנותן כר"מ כמאן דאקיים בחותמיו דמי, דשמעינן לר"מ דקאמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, דכיון דמודי ביה דכתביה אקיים ליה מפומיה ותו לא מהימן לאפוקיה מחזקיה בטענת שכיב מרע הייתי, אלא היכא דהוי השתא שכיב מרע דמסייע ליה חזקה דשעתיה. ורבנן, דאמרי הממע"ה, דאלמא על המקבל להביא ראיה בעדים שהיה הנותן בריא בשעת נתינה, כרבי יעקב. דאמר הוא מוציא מידן בלא ראיה, דאוקי ממונא בחזקת מריה קמא, והן אין מוציאין מידו אלא בראיה בעדים שהיה בריא, דאפילו נתקיים השטר בחותמיו כיון דהאי שטרא לא מתברר מיניה אי מתנת בריא היא ואי מתנת ש"מ היא, לית ביה ראיה לאפוקי ממונא מחזקת מארי קמא ואכתי בעי לאיתויי ראיה בעדים שהיה בריא לברורי מתנתיה.

ורב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר. וכי פליגי בדלא אקיים שטרא אלא מפומיה דנותן דטעין ביה ריעותא פליגי כדפרישנא. וקא מפלגי במודה בשטר שכתבו, אלא שטוען בו טענה שמבטלת את השטר. ואזדא רבי מאיר לטעמיה ורבנן לטעמייהו, דר"מ סבר מודה בשטר שכתבו אין בעל השטר צריך לקיימו מפי אחרים והרי הוא כמקוים ואין הנתבע נאמן לבטלו מאחר שהודה שכתבו, ואמטול הכי קא מצריך ליה ר"מ לנותן לאיתויי ראיה דש"מ הוה מאחר דאודי ביה בשטרא, ורבנן סברי מודה בשטר שכתבו צריך בעל השטר לקיימו ואי לא מקיים ליה מפי אחרים הרי הנתבע נאמן לבטלו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, והיינו דקאמרי רבנן הממע"ה בקיום השטר.

וקי"ל כרב הונא דאמר ראיה בעדים. חדא דרב חסדא ורבה בר רב הונא תלמידיה דרב הונא הוו ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דהא רבה נמי כרב הונא ס"ל, ואביי נמי קבלה מיניה, דאמרי' וכן אמר רבה ראיה בעדים א"ל אביי מ"ט אלימא מדכולהי מתנאתא דבריא כתיב בהי כד הוה מהלך על רגלוהי בשוקא והא לא כתיב בה הכי שמע מינה שכיב מרע הוה אדרבא מדכולהי מתנאתא דש"מ כתיב בהו כד קציר ורמי בערסיה והא לא כתיב בה שמע מינה בריא הוה אהדר ליה רבה איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת מארי. והאי טעמא דרבה טעמא דמסתבר הוא וכותיה עבדינן. ופלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש אע"ג דאפיכנה לקמן ואסיקנא דרבי יוחנן ראיה בקיום השטר קאמר, כדמעיינת בה שפיר משכחת דסוגיין בעלמא לאו הכין כדבעי לברורי לקמן. הילכך לגבי האידנא קי"ל כרב הונא דאמר ראיה בעדים, שאע"פ שנתקיים השטר על פי עדים צריכין בעלי המתנות להביא ראיה בעדים שהנותן בריא היה בשעת נתינה. ואי לא מייתי עדים משתבע נותן היסת דשכיב מרע הוה ומוקמינן להו לנכסיה ברשותיה. ולענין מודה בשטר שכתבו אלא שטוען בו טענה שמבטלת את השטר, קי"ל במ"ד צריך לקיימו, שצריך בעל השטר לקיימו מפי אחרים, ואי לא מקיים ליה מפי אחרים הנתבע נאמן לבטלו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:


דף קנד עמוד ב[עריכה]


קלו. בפלוגתא רבי יוחנן אמר ראיה בעדים וריש לקיש אמר ראיה בקיום השטר. איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו כשהוא בן עשרים ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה כלומר שעדיין לא הביא שתי שערות ובאו ושאלו את ר' עקיבא מהו לבדקו אמר להם אי אתם רשאין לנוולו ועוד סימנין עשויות להשתנות לאחר מיתה בשלמא לדידי דאמינא ראיה בעדים, דאע"ג דמקיים שטריה צריך לוקח לאייתויי סהדי דמוכר גדול היה, כיון דלא אשכחו עדים היינו דקאתו אמרי ליה מהו לבדקו, אלא לדידך דאמרת ראיה בקיום השטר, וכי מקיים שטרא לא צריך עדים דגדול הוה למה להו לבדקו ליקימו שטרייהו וליקמוה בנכסיהו. מי סברת נכסי בחזקת בני משפחה הוו קימי ואתו לקוחות קא מערערי נכסי בחזקת לקוחות קימי ואתו בני משפחה וקא מערערי. כלומר מי סברת נכסי [בחזקת] בני משפחה הוו קיימי ואתו לקוחות קא מערערי לאפוקונהו נכסי מיניהו, ולקוחות הוא דהוו בעו למבדקיה לברורי דגדול הוה, כי היכי דתקשי לך למה להו לבדקו ליקימו שטריהו ולוקמו בנכסיהו, לא, נכסי בחזקת לקוחות הוו קיימי מחמת דקימוה לשטריהו, והוו אתו בני משפחה וקא מערערי לאפוקי מיניהו, ובני משפחה הוא דהוו בעו למבדקיה לברורי דקטן הוה ולבטולי לשטרא.

הכי נמי מסתברא, (ובני) [דבני] משפחה הוא דהוו קא בעו למבדקיה, מדקאמר להו אין אתם רשאין לנוולו ואשתוק אי אמרת בשלמא בני משפחה קא מערערי, וקא בעו למבדקיה לברורי דקטן הוה, וקאמר להו רבי עקיבא אי אתם רשאין, ועוד דסימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה ואע"ג דלא משכחיתו סימני נמי לית לכו ראיה.כעידרמה בהכין דקטן הוא דאימור הביא ונשתנו לאחר מיתה, משום הכי אשתוק אלא אי אמרת לקוחות קא מערערי, ואינהו קא בעו למבדקיה לברורי דגדול הוא, אמאי אישתוק לימרו ליה אנן זוזי יהבינן לינול ולינול. ודחינן אי משום הא לא איריא הכי קאמר להו חדא דאין אתם רשאין לנולו ועוד כי תימרו זוזי שקל לינול ולינול סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה. כלומר פעמים שנראין סימנין לאחר מיתה ואינן סימנין.

ועיקר הא מילתא משום דזימנין דמייתי שערות כשהוא קטן, וקי"ל דכולהו שערות דמיתי עד שלא הגיע לכלל שנותיו שומא נינהו, ואע"ג דלא מתחזייאן כשומא, כיון דבתוך זמן אתי בחזקת שומא נינהו, וממילא שמעת דשומא לאו סימן גדלות הוא. ואלו כי אתו לאחר זמן מסתמא לא מחזקינן בהו בחזקת שומא עד שיתברר שהן שומא כגון שהעור שבעיקרן גבוה יותר מן העור שבסביבותיו או שמראה עורן משונה משאר העור. ואלו לאחר מיתה סימנין עשויין להשתנות ואין סימני שומא ניכרין בהם אלא ניכרין סימני גדלות ואין סימני גדלות. וכ"ש לרב הונא דאמר (נדה נב,א) שתי שערות שאמרו צריך שיהא בעיקרן גומות, ואי לא לאו סימנין נינהו, זימנין דלית בהו גומות מחיים ומתחזייאן בהו גומות לאחר מיתה. ולמאן דאמר נכסי בחזקת לקוחות הוו קיימי ואתו בני משפחה וקא מערערי וקא בעו למבדקיה נמי, וקאמר להו רבי עקיבא סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה, דאע"ג דלא משכחיתו נמי חיישינן שמא נשרו. ולמ"ד בעינן בעיקרן גומות אע"ג דלא משתכחי בעיקרן גומות נמי אימור מיהוה הוו ולאחר מיתה הוא דאשתנו. וכ"ש למ"ד גומות אע"פ שאין שערות, אע"ג דלא אשתכוח כלל לא שערות ולא גומות אימור מהוה הוו גומות מחיים ואשתנו להו לאחר מיתה.

ואע"ג דקי"ל כמ"ד ראיה בעדים, הני מילי גבי שכיב מרע וכיוצא בו דלית ליה חזקה למקבל מתנה דבריא הוה, ונותן דקאמר שכיב מרע הייתי למעקריה לשטרא קא אתי, דהא לא מוכח שטרא דבריא הוה, ואמטול הכי צריכי מקבלי מתנה לאייתויי ראיה בעדים דבריא הוה, דהא ממונא בחזקת נותן קאי והמוציא מחבירו עליו הראיה. אבל הכא ערער דבני משפחה לאו ערער הוא. מאי קאמרי, קטן הוה, חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה המוכר גדול. הילכך כי אתו לקמן אמרינן להו ללקוחות קיימו שטרייכו וחותו בנכסייכו, ואי מיתו בני משפחה עדים דקטן היה בשעת מכירה או לאחר מיכן מוקמינן להו לנכסי בידיכו, ואי לא לא מהימני למימר קטן הוה, דמצו אסהידו סהדי אשטר זכיה מסתמא כמאן דאסהידו דגדול הוה דאמי. והנך דאמרי קטן הוה לאכחושי שטרא קאתו ואמטול הכי לא מהימנן להו אלא בראיה. ואע"ג דבדקוהו לאחר מיתה ולא אשתכחו ביה סימנין, לא מחזקינן ליה בחזקת קטן בהכי, דסימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה ואימור מהוה הוו ביה סימנין מחיים ואשתנו להו לאחר מיתה כדברירנא לעיל. והכי נמי מסקינן לה לקמן, דאפי' מאן דאמר ראיה בעדים הכא מודה דערער דבני משפחה לאו ערער הוא, ומאי קאמרי קטן הוה, חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול. ולפום הדין טעמא משכחת לה דנחתי לקוחות לנכסי, דכיון דקיימו שטרייהו מחתינן להו לנכסי ובני משפחה הוא דקא אתו וקא מערערי למימר קטן היה בשעת מיתה דעליהו רמיא לאיתויי עדים דקטן הוה וכיון דלא הוו להו עדים אמרי ליה לרבי עקיבא מהו לבדקו וקאמר להו ר"ע אי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנין עשויין לאחר מיתה להשתנות.

והני מילי היכא דקיימוהו לקוחות לשטרא מפי אחרים, אבל היכא דלא אקיים שטרא אלא מפומא דבני משפחה מהימני למימר קטן הוה, דקי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. והוא הדין נמי היכא דאכתי לא חתמי עדים בשטר זביני, אע"ג (דמסדי) [דמסהדי] דזבוני זבין קמייהו, מיהו לא קא מסהדי דגדול הוה, נכסי בחזקת משפחה קיימי עד דמיתו לקוחות ראיה בעדים דאיתי שתי שערות. ואפילו חתימי עליה נמי ואין השטר מתקיים אלא מפיהם, וקא אמרי כתב ידינו זה אבל אין אנו יודעין אם קטן היה ואם לאו, הרי זה בחזקת קטן עד שיביא ראיה הלוקח שהיה גדול. דתנן (כתובות יח,ב) העדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסין היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנין, דהתם טעמא מאי, דמגו דאי בעו אמרי לאו כתב ידינו הוא כי אמרי קטנים היינו הרי אלו נאמנים, הכא נמי מגו דאי בעו אמרי לאו כתב ידינו הוא כי אמרי דמוכר קטן הוה מהמני.

תדע דהא בפרק האשה שנתאלמנה (שם) קטנים היינו וקטן היה תרוייהו חד מחתא מחית להו, ולא דאמי לאמנה היו דברינו דקאמרי דכיון דלא ניתן ליכתב אינן נאמנין, דהתם כולי עלמא ידעי דמילתא דאתי מינה פסידא היא, וכיון דידעי בעידן חתימה דעולה היא א (ה) עולה לא חתימי. אבל הכא לאו מילתא דידעי כולי עלמא דאתי מינה פסידא היא, דאי מעיקר דינא לאו עולה היא, דכיון דקיימא לן דבי דינא בתר עדים דייקי לא אתי מינה פסידא (היא דאי מעיקר דינא לאו עולה היא דכיון דקי"ל דבי דינא בתר עדים דייקי לא אתי מיניה פסידא) דכי מפיק ליה לשטריה מצריכנן ליה סהדי דגדול הוה. מידי דהוה אשכיב מרע שאמר מנה לי לפלוני, דקימא לן דהעדים חותמין [ו]כותבין אף עפ"י שאין מכירין, לפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה. וכי קיימא לן האי חזקה משום דעדים גופייהו חיישי לב"ד טועין ולא חתמי עליה אלא היכא דידעי ביה במוכר דגדול הוא, ואע"ג דהשתא דסמכינן עלייהו כי חיישי בדין חיישי, דאי חתמי עליה אתי מינה פסידא, כי אמרי דקטן הוה ואינהו הוא דלא הוו ידעי דאתי מינה פסידא מחמת דלא הוו ידעי דאין מעשה קטן כלום אי נמי דלא הוו ידעי אי קטן הוה ואי לא וסברי דלא סמכי בי דינא עלייהו היכא דאין השטר מתקיים אלא מחיים מהמני דאטו כולהו אינשי דינא גמירי:

קלז. ת"ש שאל רשב"ל את רבי יוחנן זו ששנויה במשנת בר קפרא הרי שהיה אוכל שדה ובא בחזקת שהיא שלו וקרא עליו ערער לומר שלי היא והוציא הלה את אונו לומר שמכרתה לי או שנתת לי במתנה אם אמר איני מכיר בשטר זה מעולם יתקיים השטר בחותמיו ואם אמר שטר פסים הוא או שטר אמנה הוא או שמכרתי לך ולא נתת לי דמים אם יש עדים הלך אחר עדים ואם לאו הלך אחר השטר לימא רבי מאיר היא ולא רבנן. ומקמי דמפרישנא ליה לסוגיא דהא בעיא חזינא לפרושא להא מתניאתא ולברורי טעמא בסיעתא דשמיא. הרי שהיה אוכל שדה ובא בחזקת שהיא שלו וקרא עליו בעדים לומר שהיא שלו, דאי לאו הכי לא הוה צריך נתבע לאיתויי ראיה דדיליה היא, והוציא הלה שהוא בידו את אונו לומר שמכרתה לי או שנתתה לי במתנה, ושטרי קרקעות מקרי אונות, אם אמר המערער איני מכיר בשטר זה מעולם יתקיים השטר בחותמיו ותעמוד [ב]יד בעל השטר שהיא בידו. ואם הודה בו שהוא כתבו אלא שאמר שטר פסים הוא או שטר אמנה הוא, דלאו להקנאה גמורה עבידי אלא לאברוחי בעלמא עבידי, או שטען מכרתי לך ולא נתת לי דמים, ובשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים, אם יש עדים שהיה כדבריו הלך אחר עדים, דלא מיבעיא גבי שטר פסים ושטר אמנה דמעיקרא לאו להקנאה עבידי, אלא אפי' מכר לו ולא נתן לו דמים אע"ג דלא ידעי סהדי אי יהיב ליה דמי בתר הכי ואי לא, כיון דמסהדי דכי מסר ליה שטרא אכתי לא יהיב ליה דמי ואדעתא דיהיב ליה דמי בתר הכי הוא דמסר ליה, אשתכח דאכתי לא קנה לוקח בהאי שטרא ולא מידי. דקי"ל דבשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים, ושטרא גופיה אע"ג דכתיב ביה דאודי מוכר וקביל מיניה זוזי וקא נפיק מתותי ידא דלוקח לית ביה ראיה דיהיב ליה זוזי, דהא איכא סהדי דכי מטא האי שטרא לידיה אדעתא דליתיב ליה זוזי בתר הכי הוא דמטא לידיה, הילכך ארעא בחזקת מוכר קיימא, ולוקח דקא טעין דיהיב ליה זוזי בתר הכי הוה ליה מוציא ועליו הראיה. ואם אין עדים לבטל את השטר הלך אחר השטר, דכיון דאודי ביה מערער דכתביה אקיים מפומיה ותו לא מהימן למיטען ביה ריעותא אלא בסהדי, דקא סבר האי תנא מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו.

וצריכינן לברורי דאע"ג דשטר פסים ושטר אמנה תרוייהו שטרי הברחה נינהו, לא דמו להדדי, דשטר אמנה עביד למעבד קינוניא אממונא דאחריני, כיון דבעי לזבוני ארעיה או למיזף זוזי וקדים וכתיב שטר חוב או שטר זביני בצנעה למאן דמהימן ליה דלא משקר ביה לאחזוקי ביה לנפשיה, כי היכי דליזיל בתר הכי ולטרוף מלוקח שני או מבעל חוב שלא כדין, ואמטול הכי קרי ליה עולה בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט,ב), דאמרינן כיון דעולה הוא אעולה לא חתימי, וקאמרינן נמי התם דלא נתן להכתב. ואלו שטר פסים לאו למעבד קנוניא עביד ולא בצינעה עביד אלא בפרהסיא עביד, אדעתא דנחית מרי שטרא מיד לנכסי, כדגרסינן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות עט,א) הרוצה שתברח נכסיה מבעלה כיצד עושה (ב) כותבת שטר פסים לאחר, ומדקתני כיצד עושה וקתני נמי כותבת שמע מינה שטר שניתן להכתב לכתחלה הוא.

וממאי דבנחית להו לוקח מקמי נשואים קא מיירי, חדא דהא לאסוחי דעתיה דבעל מינייהו מעיקרא קא בעיא, דאי לאו הכי הוה נחית להו בעל מיד. ועוד מדאקשינן עלה ואי לא קננהו לוקח ליקנינהו בעל ופרקינן עשאום כנכסים שאינן ידועין לבעל ואליבא דרבי שמעון, ואי דלא נחית להו מרי שטרא מעיקרא אמאי אינן ידועין לבעל. אלמא אע"ג דלא מקניא ליה ללוקח קנין גמור אלא אדעתא דאי נתאלמנה או נתגרשה הדרי לדילה, שטר שניתן ליכתב הוא, דמעיקרא כי קא נחית בעל לאו אדעתא דהני נכסי קא נחית.

והוא הדין נמי מאן דמברח להו לנכסיה מאתתיה או מבעל חובו דלא ליחול עליהו שעבודא דכתובה או דבעל חוב, וכתיב שטרא כי האי גוונא לאחרינא מעיקרא בפרהסיא אדעתא דליחות לגויהו מקמי נישואין או מקמי דיזיף מבעל חוב, שטר פסים מיקרי. אי נמי במאן דחייש דילמא אנסין ליה לזבוניה ארעיה ולא ידעי סהדי באונסיה וקדים וכתיב עלה שטר פסים לאחר, דכולהו הני לא שיכא בהו עולה ולא קנוניא אממונא דאחריני דאמי. דמעיקרא כי נחית אנס ובעל ובעל חוב ואשה אדעתא דהכי קא נחתי ואינהו דאפסיד אנפשייהו.

ומאי שנא האיך דעביד לקנוניא דקרי ליה שטר אמנה ומאי שנא האי דקרי ליה שטר פסים. אילימא משום דצריך לפיוסיה למרי שטרא למיחת לגוייהו, כל שכן לגבי אמנה דצריך לפיוסי למרי שטרא למיחת לגוייהו, כל שכן לגבי אמנה דצריך למטרח ולמתבע לקוחות לבתר דנחתי לגויהו ולמדן ולמטרף מינייהו שלא כדין. ועוד, האי שטר פסים, שטר פיוס מבעי ליה. אלא האי פסים לשון מחתך ומפסק הוא, דכיון דלמפסקיה לדעתה דהנך מינייהו קא בעי, וכי עביד בפרהסיא הוא דעביד, קרי ליה שטר פסים ממרמניה דשטרא פסקה ואסחה לדעתייהו מינה. ואלו שטר אמנה כיון דלקינוניא עביד לא מכתיב אלא בצנעה ולא ניחא ליה לגלויי אלא לאחר זמן, דאי מגליא מילתא מעיקרא ממנעי אינשי ולא מוזפי ליה ולא זביניה מיניה, ואמטול הכי לא שייך למקרייה שטר פסים, אלא שטר אמנה, דמהימן ליה למריה דלא משקר ביה ולא מעלי לה למילתיה. ואשכחן כי האי לישנא בענין חתיכה בבראשית רבה (פל"א) והיה פוססן מן הצד. ובבכורות פרק מומין אלו שפיסם מאחוריו כדאמרי אינשי שקיל פיסא, כלומר שנראה חתיכה חתוכה לו מאחוריו.

וכיון דפרישנא להא מתניתא הדרינן לפרושי סוגייא דאתמר עלוה. קתני מיהת אם יש עדים הלך אחר עדים ואם לאו הלך אחר השטר, אלמא קסבר האי תנא מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו כדפרישנא, וקא מבעיא ליה לריש לקיש מרבי יוחנן אהאי סתמא לימא רבי מאיר היא דאמר גבי עדים מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו ולא רבנן. וכי תימא הכא במאי עסקינן דאיקיים בחותמיו, הא מדקתני רישא יתקיים השטר בחותמיו וסופא קא פסיק ותאני הלך אחר השטר, ש"מ דסופא אע"ג דלא אקיים בחותמיו נמי סמכינן עליה במודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו.

אמר ליה שאני אומר דברי הכל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. ואקשי ליה והא מפלג פליגי בה דתניא אין נאמנין לפסלו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים נאמנין. וגבי העדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסין היינו קאי, אלמא קא סברי רבנן מודה בשטר שכתבו צריך בעליו לקיימו, דהא הכא דמודו סהדי דשטרא דכתב ידו הוא ואי לא מקיים ליה מפומא דאחריני מהמני סהדי דחתימי עליה למפסליה. ודחי ליה אי עדים אלימי מרעי שטרא איהו כל כמיניה. כלומר אימור דשמעת להו לרבנן גבי עדים דאלימי לאורועי שטרא, דאע"ג דמודו ואמרי כתב ידינו זה כי אמר אנוסין היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו מהמני, אבל נתבע כיון דמודה דכתביה לשטרא איקיים ליה ולאו כל כמיניה למטען ביה ריעותא אלא בראיה. וכי אמינא לך דברי הכל מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו כדקתני נתבע לאורועי קאמינא, ורבי מאיר ורבנן גבי טענת שכיב מרע הייתי כי פליגי בראיה בעדים פליגי לא שנא אקיים שטרא ולא שנא לא אקיים.

אמר ליה ריש לקיש והלא משמך אמרו יפה ערערו בני משפחה, שערערו לומר קטן היה המוכר בשעת מיתה, אלמא מודה בשטר שכתבו צריך בעל השטר לקיימו, דאי אין צריך לקיימו מכדי בני משפחה אודיי מודו דמוכר כתבו, דהא לא קאמרינן דלא זאבין לך ולא מידי אלא קטן היה הוא דקאמרי, וכיון דאודו בני משפחה דהאי שטרא המוכר כתביה איקיים ליה מפומייהו וכי קאמרי קטן הוה לא להימניניהו. אמר ליה דבר זה רבי אלעזר אמרו אני לא אמרתי דבר זה מעולם. ורבי אלעזר דאמרה משמי ליביה אנסיה. ומפרשי לה נמי רבי אלעזר אמרה סתמא מדעתה דנפשיה, ומאן דשמעת מינה סתמא סבר דמשמיה דרבי יוחנן רביה אמרה. והיינו טעמא דלא אמר ליה לעולם מודה בשטר שכתבו (ו) אין צריך לקיימו מפי אחרים, (דשאני) [ושאני] הכא דאפי' כי מקיים שטרא מפומא דאחריני נמי צריכי לקוחות לאיתויי ראייה בעדים דגדול הוה, מידי דהוה אטענת שכיב מרע הייתי, דאע"ג דמקיים שטרא על המקבל להביא ראיה בעדים דהוה הנותן בריא, שאני טענת קטן היה דריעה טפי, דסבירא ליה לר' יוחנן דכל היכא דאיקיים שטרא מפומא דאחריני לא מהמני בני משפחה למימר קטן הוה, חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול.

הדין הוא פירושא דהאי סוגיא. ולפום סוגיא דשמעתא, כי קאמרינן ברישא תא שמע לאו לאקשויי מינה קא מייתינן לה אלא לאוקומי סוגיין קמא קא מיתינן ליה, דרבי יוחנן הוא דאמר ראיה בעדים וריש לקיש הוא דאמר ראיה בקיום השטר, ולאפוקי מדרבי זירא דאפכה לקמן לפלוגתייהו. ואם נפשך לומר דלמפרך סוגיין קמא קא אתי ולאסוקה לפלוגתייהו דרבי זירא. מיהו מחוורתא כדפרשינן מעיקרא.

ואיכא נוסחי דלית בהו תא שמע אלא הכי אית בהו, שאל רבי יוחנן את רבי שמעון בן לקיש כו' א"ר זירא אם יכפור רבי יוחנן ברבי אלעזר תלמידו לומר שאמר דבר שלא שמע מפיו יכפור ברבי ינאי רבו, כלומר בדברים שאמר לפני רבו דאמר רבי ינאי אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. אמר ליה רבי יוחנן ר' לא משנתנו היא זו וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה. ואמתני' דלא כתב בה שכיב מרע קאי, דקתני עלה וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה ומאי ראיה ראיה בקיום השטר, ואי לא מקיים ליה לשטריה מפומא דאחריני הרי הנותן נאמן לומר שכיב מרע הייתי, אלמא מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, ואת אמרת אין צריך לקיימו. ואיכא נוסחי דאית ביהו דאמר ר' ינאי אמר רבי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. א"ל רבי יוחנן ר' לא משנתינו היא זו, כלומר פשיטא מתני' היא. והאי נוסחא בתרא עדיף טפי ודייק מההוא קמא.

ומכל מקום בין לנוסחא קמא בין לנוסחא בתרא שמעינן מינה דר' יוחנן כי מוקים לה לפלוגתא דרבי מאיר ורבנן גבי שכיב מרע במודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, ולאוקומה למשנת בר קפרא לדברי הכל.

ברם נראין דברי רבינו יוסף דמוקים לה למשנת בר קפרא בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן, ורבי יוחנן דבעי לאוקומה לדברי הכל לאו שפיר קא מוקים לה, דאיהו גופיה שמעינן ליה דקאמר דרבי מאיר ורבנן דהוא אומר שכיב מרע היתי במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו פליגי. אלא נראין דברי רבינו יוסף, דאמר רבינו יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי חכמים אבל רבי מאיר אומר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ואמשנת בר קפרא קאי, דשמעת מינה דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, ועלה קאמר שמואל זו דברי חכמים כו'. ומקשינן והא איפכא שמעינן להו במתני' דשכיב מרע, דתנן הוא צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע דברי רבי מאיר וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה. ושמעינן ליה לרבי יוחנן דאמר ליה לרביה מאי ראיה בקיום השטר דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, מכלל דרבי מאיר סבר אע"ג דלא מקיים ליה לשטריה אלא מפומיה דנותן גאבי, דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ועל הנותן להביא ראיה שהיה שכיב מרע. ומשנינן אפיך ותני רבי מאיר אומר המוציא מחבירו עליו הראיה בקיום השטר, דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. מכלל דרבנן סברי אין צריך לקיימו, והא תניא אין נאמנין לפוסלו דברי ר"מ וחכמים אומרים.כעידרמה נאמנין. בשלמא דרבנן אדרבנן לא קשיא, עדים הוא דאלימי לאורעי שטרא אבל איהו לא, אלא דרבי מאיר אדרבי מאיר קשיא, השתא עדים לא מהימני איהו לא כל שכן. ומשנינן איפוך.

וכי תימא ומאי דוחקיה דרבינו יוסף לאוקומה למשנת בר קפרא לרבנן כי היכי דלצטריך לאפוכי מתניאתא, לישבקינהי למתניאתא כדאיתניהי ולוקמה למשנת בר קפרא כרבי מאיר כדמוקים לה ריש לקיש. כיון דצריך לאוקמה בפלוגתא ניחא ליה לאפוכי פלוגתא דרבי מאיר ורבנן כי היכי דליקום סתמא דברייתא דלא כרבנן. ואע"ג דסוף סוף מיתוקמא ליה מתניתין דכתובות דלא כרבנן (ואע"ג) דתנן העדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסין היינו וכוליה הרי אלו נאמנין, ואי מפכת פלוגתא דרבי מאיר ורבנן קם ליה ההוא סתמא דלא כרבנן, ניחא ליה לאוקומי סתמא דמתני' כרבי מאיר ולא כרבנן, דסתם מתני' רבי מאיר, ולא ניחא ליה לאוקומיה סתם ברייתא כרבי מאיר לחודיה דסתם ברייתא לאו רבי מאיר.

והדרינן לאקשויי דרבי יוחנן אדר' יוחנן, והא רבי יוחנן גבי מתני' דשכיב מרע ראיה בעדים קאמר. והכי קאמר ליה לרביה ראיה בקיום השטר. ומשנינן איפוך פלוגתא. ותני רבי יוחנן אמר ראיה בקיום השטר, דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, וריש לקיש אמר ראיה בעדים, ולא שנא מקיים שטריה מפומא דאחריני ולא שנא מפומא דנותן, אית ליה עדים דבריא היה גבי, דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, ואי לא לא גבי. ותנא קמא סבר הוא צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע, ואי לא מייתי ראיה אע"ג דלא אקיים שטרא אלא מפומיה לא מהימן למימר שכיב מרע הייתי.


דף קנה עמוד א[עריכה]


לימא איפוך נמי תיובתא דבני ברק ולימא איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן. ומהדרינן אי משום הא לא תיפוך תיובתא, אלא רבי יוחנן הוא דמותיב ליה לריש לקיש, והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא ראיה בקיום השטר היינו דמשכחת לה דנחתי לקוחות לנכסי, כדקתני בהדיא וערערו בני משפחה לומר קטן היה בשעת מיתה, אלמא נכסי בחזקת לקוחות הוו קיימי ואתו בני משפחה קא מערערי. ותו מדאמר להו אי אתם רשאין לנוולו ואשתוק, בשלמא לדידי דאמינא ראיה בקיום השטר ולא צריך מידי אחרינא, היינו דמשכחת ליה דנחתי לקוחות לנכסי דקימו שטריהו ונחתו לנכסיהו. אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים, ואע"ג דאקיים שטריהו נמי אי מייתו סהדי דגדול הוה מחתינן להו לנכסי ואי לא לא מחתינן להו לנכסי, היכי משכחת לה דנחתי לקוחות לנכסי. אי דאייתו סהדי דגדול הוה, האי בדיקה מאי עבידתיה, אלא לאו דלא אתו סהדי דגדול הוה, ואם כן היכי משכחת לה דנחתי לקוחות לנכסי דאצטריכו בני משפחה למבדקיה ולברורי דקטן הוא. וכי תימא כגון דנחתי שלא על פי ב"ד, הא קיימא לן קרקע בחזקת בעליה קיימת, דאלקוחות רמיא לאייתויי סהדי דגדול הוה.

אמר ליה מודינא לך בערער דבני משפחה דלאו ערעור הוא מאי קאמרי קטן הוה חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול. כלומר אימור דאמרי אנא ראיה בעדים גבי שכיב מרע וכיוצא בו, דשטרא לית ביה ראיה אי בריא הוה ואי שכיב מרע הוה, וכי אמר שכיב מרע הייתי לאו לאורועי סהדותא דסהדי דשטרא קאתי, ואמטול הכי מהימן, ומקבל מתנה הוא דבעי איתויי ראיה דבריא הוה. אבל הכא גבי ערעור דבני משפחה מודינא לך דלאו ערעור הוא, מאי טעמא, (לאודועי) [לאורועי] סהדותא דשטרא קא אתו, מאי קאמרי, קטן הוה, חזקה אין העדים חותמין על השטר של מכר אלא אם כן נעשה המוכר גדול, הילכך מסתמא נמי כיון דחתימי אשטר זביני כמאן דאסהידו ביה דגדול הוה דמי ומכי מקיים ליה לוקח לשטריה מחתינן ליה לנכסי, ומאן דטעין דקטן הוה עליו להביא ראיה.

וקיימא לן כי האי טעמא דריש לקיש דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, דסוגיין בפרק דיני ממונות (סנהדרין כט,ב) כוותיה. וכבר ברירנא ליה להאי דינא לעיל בירור יפה. [בבא בתרא ו]הני מילי גבי המוכר נכסיו ומת וערערו יורשיו לומר קטן הוא בשעת מכירה, דאי מקיים לוקח שטריה מוקמינן להו לנכסי בחזקתיה. אבל הנותן נכסיו במתנה סתם, הוא אומר שכיב מרע הייתי ומקבל מתנה אומר בריא היה, קימא לן כרבנן דאמרי המוציא מחבירו עליו הראיה, ואליבא דרב הונא דאמר ראיה בעדים. ופלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דאפיכנא ואסיקנא דרבי יוחנן ראיה בקיום השטר קאמר לא סמכינן עלה למפסק הלכה כרבי יוחנן דאמר ראיה בקיום השטר. חדא דשינויא דחיקא הוא וסוגיין בכי האי גוונא דלא סמכינן אשינויא. ואי משום (דקימא) [דקשיא] לן דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, לא דחקינן לאפוכא פלוגתא דאיכא למימר דהדר ביה רבי יוחנן מההיא דקאמר מעיקרא קמיה רביה. ועוד דאפי' כשתמצא לומר דכי אפיכנא לפלוגתייהו דוקא אפיכנא ליכא למסמך עלה. חדא דהא רבה ואביי דבתראי אינון קא הוו בה וקא מסקי לה כמאן דאמר ראיה בעדים כדברירנא לעיל.

ועוד דרבי יוחנן גופיה אפילו תימא דבעיקר פלוגתיה ראיה בקיום השטר קאמר, על כרחיך הא הדר ביה מינה, מדאמר ליה לריש לקיש שאני אומר מודה בשטר שכתבו דברי הכל אין צריך לקיימו, והא טעמא ודאי לא מתוקם אלא לטעמא דמאן דאמר ראיה בעדים, דאי למאן דאמר בקיום השטר היא אומרת דברי הכל אין צריך לקימו. אלא לאו ש"מ דרבי יוחנן ראיה בעדים סבירא ליה. וכי תימא דילמא ההיא נמי ריש לקיש אמרה, לא ס"ד, חדא דבהדיא אמרי דאפילו למאן דמפיך לה לפלוגתיהו לא מפיך תיובתיהו. ועוד מדאמר ליה דבר זה אלעזר אמרו ש"מ דרבי יוחנן הוא דקאמר הכי, דתלי ליה לטיעותא ברבי אלעזר תלמידיה, דאלו ריש לקיש לאו רביה דרבי אלעזר הוה. ועוד מדאמר רבי זירא אם יכפור רבי יוחנן ברבי אלעזר תלמידו יכפור ברבי ינאי רבו, שמע מינה דהאי מימרא דרבי יוחנן הוה, דאלו ריש לקיש לא הוה רבי אלעזר תלמידיה ולא רבי ינאי רביה.

וש"מ מהאי מימרא דרבי יוחנן ראיה בעדים סבירא ליה. וקיימא לן בהא כוותיה. מיהו לענין מודה בשטר שכתבו לית הלכתא כוותיה, דסוגיין בעלמא לאו הכין כדבעינן לברורי לקמן. וכן הא דמפכינן לה לפלוגתא דרבי מאיר ורבנן בין במתניתין בין בבריתא לא סמכינן עלה. חדא דלא סוגיא דגמרא קא מפיך לה אלא רבי זירא הוא דמפיך לה לאוקומי טעמא דרבינו יוסף דמוקים לה למשנת בר קפרא לרבנן, וסוגייא דגמרא לית ליה האי סברא. תדע דהא אפיכנא נמי למתני' דרבי מאיר לרבנן ודרבנן לרבי מאיר וקם ליה טעמיהו דרבנן דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואפי' עדים נמי לא מהימני לאורועי שטרא, דהא אפיכנא נמי לברייתא דאין נאמנין לפסלו ואוקימנא הכי אין נאמנין לפסלו לרבנן ור"מ אומר נאמנין, וסוגיין בעלמא לאו הכי. חדא דאם כן קמא לה סתם מתני' דכתובות דלא כרבנן, דתנן (שם יח,ב) העדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסין היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים. ועוד דסוגיין התם כמאן דאמר גבי עדים מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, דאסיקנא התם כי אתו לקמן אמרינן להו קיימו שטריכו וחותו לדינא, ואי איתיה להאי סוגייא דשמעתין דקא מפכינן לה למתניתין דהכא ומוקמינן לה לטעמיה דרבי מאיר דסבירא ליה מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אלמא נתבע גופיה נאמן לאורועי שטרא, כל שכן עדים דאלימי לאורועי שטרא. הילכך צריכת נמי לאפוכי פלוגתא דרבנן ורבי מאיר בברייתא גבי עדים, למימרא דרבי מאיר סבר נאמנין לפסלו ורבנן סברי אין נאמנין וקימא לה סתמא דמתניתין דלא כרבנן. תדע נמי דאפי' למאן דאפיך לה לפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש מקמיה שמעתיה דרבי ינאי, צריך למימר דרבי יוחנן לא מפיך לה דפלוגתא דתנאי, דאם כן היכי מייתי ליה לר' ינאי ראיה ממתני' דצריך לקיימו, והא אמרת דרבי מאיר הוא דאמר ראיה בקיום השטר, ואדפשיט מדרבי מאיר דצריך לקיימו ליפשוט מדרבנן דאין צריך לקיימו. אלא ודאי ש"מ דהני כולהי אוקמאתא פריכתא נינהי ולא סמכינן עלייהי.

הילכך זו ששנויה במשנת בר קפרא הרי שהיה אוכל שדה ובא בחזקת שהוא שלו וקרא עליו ערער לומר שלי היא והוציא זה את אונו לומר שמכרתה לי או שנתת לי במתנה אם אמר איני מכיר בשטר זה מעולם יתקיים השטר בחותמיו ואם אמר שטר פסים הוא שטר אמנה הוא או שמכרתי לך ולא נתת לי את הדמים אם יש עדים הלך אחר עדים ואם לאו הלך אחר השטר, שמעת מינה דאע"ג דלא איתקיים שטרא אלא מפומיה דהאי ערער דהא טוען ביה שטר פסים הוא שטר מתנה הוא, אינו צריך לקיימו מפי אחרים והלך אחר השטר, ומאן דטעין ביה ריעותא עליו להביא ראיה, אלמא מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו, על כרחיך רבי מאיר היא, ולא כרבינו יוסף דמוקים לה אליבא דרבנן, דהא מתניתא איפכא תניא אין נאמנין לפסלו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים נאמנין, וש"מ דהא דבר קפרא לרבי מאיר היא. ולית הלכתא כותיה. חדא דקימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דהא תנן סתמא בפרק האשה שנתאלמנה כרבנן, וקיימא לן סתמא דמתני' ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתני'. הילכך לא מיבעייא למאן דשביק לה לבריתא כדאיתא דקימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים, אלא אפילו למאן דמפיך לה נמי אין נאמנין לפסלו רבי מאיר אומר נאמנין דקימא לן סתם מתני' כרבי מאיר הלכתא כסתם מתני'.

ועוד דהא סוגיא דגמרא התם נמי דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואפי' גבי בעל דין, דאע"ג דמודה בשטריה דבעל דיניה מיהו קא טעין ביה טענתא דמבטיל לה לשטרא מאנפא אחרינא, טענתיה טענתא. דסוגיין בכולי תלמודין הפה שאסר הוא הפה שהתיר לא שנא גבי עדים ולא שנא גבי בעל דין. והא דמתמהינן הכא אי עדים אלימי מרעי שטרא איהו כל כמיניה, ליתה, דהא אסקה רב נחמן בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט,א) מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, דאמר רב הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו אמר ליה רב נחמן גנבא גנובי לימא לך אי סבירא לך כרבי מאיר אימא הלכה כרבי מאיר, אמר ליה ומר היכי סבירא ליה, אמר ליה כי אתו לקמן אמרינן להו קיימו שטריכו וחותו לדינא. דשמעת מינה דשמעתיה דרב נחמן במודה בשטר שכתבו קיימא דצריך לקיימו, ולישנא דמודה בשטר שכתבו לשון יחיד משמע ולא לשון רבים, ועל כרחיך אלוה משמע ולאו אעדים. ועוד דכל היכא דמשכחת האי לישנא דמודה בשטר שכתבו בגמרא לא משכחת ליה אלא גבי בעל דין כדאשכחן בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ ז,א) גבי שנים אדוקין בשטר מלוה אומר שלי היא ונפל ממני ומצאתו ולוה אומר שלך הוא ופרעתיו לך דפליגי בה ר' ורשב"ג ואוקימנא לפלוגתיהו במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. והכא נמי גבי משנת בר קפרא וגבי שמעתיה דרבי ינאי א"ר בהכי קא מיירי. והוא הדין נמי התם גבי פלוגתא דרב הונא ורב נחמן בהודאת לוה קאי.

ועוד דכי מעיינת בה שפיר משכחת דהאי דדחינן הכא אי עדים אלימי מרעי שטרא איהו כל כמיניה, ליתה, דמאי שנא עדים ומאי שנא לוה. אי משום דעדים תרי נינהו ורחמנא אמר על פי שנים עדים, הא גבי עד אומר תנאי ועד אומר אין תנאי (כתובות יט,ב) דאמר רב פפא תרויהו בשטרא מעליא קא מסהדי והאי דקאמר תנאי הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים, מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע אי הכי אפילו תרויהו נמי, כלומר אי חשבת ליה כמאן דאסהיד מעיקרא בלא תנאי אפי' תרויהו נמי כי אמרי תנאי היו דברינו לא (לממנינהו) [להמנינהו] דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אלא אמרינן הני.דח למעק[ר] סהדותיהו קא אתו, כלומר וכיון דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר מהני למעקר סהדותייהו, חד נמי למעקר סהדותיה קאתי וכיון דאין כתב ידו יוצא ממקום אחר מהימן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, וכיון דחד נמי מהימן מהאי טעמא ממילא שמעתא דבעל דין גופיה.

ועוד בר מכל דין ומכל דין כד מעינת בה בשמעתין משכחת דכולהו הני אמוראי סבירא להו דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. דהא בין לרב חסדא בין לרבה בר רב הונא בין לריש לקיש אליבא דלישנא קמא, בין לרבי ינאי בין לרבי בין לר"י דמסיע ליה ממתני' דמוקמי לה כולהו למתניתין דקתני המוציא מחבירו עליו הראיה ראיה בקיום השטר, כולהו סבירא להו דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, דהא כולהו מוקמי ליה לטעמיהו דרבנן בהכין. ואפי' הנך אמוראי דסבירא להו ראיה בעדים לא פליגי עליהו אלא משום דסבירא להו דלא בקיום השטר בלחוד תליא מילתא, דאפילו היכא דמיקיים שטרא בעדים נמי צריך מקבל מתנה לאייתויי עדים דנותן בריא הוה, ואי לא מייתי סהדי כי אמר אידך שכיב מרע הייתי מהימן. אבל בעלמא דתליא מילתא בקיום השטר כולי עלמא מודו דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. והרי אתברר לך דכולהו הני אמוראי סבירא להו דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, וליכא מאן דסבירא ליה דאין צריך לקיימו אלא רבי יוחנן למאי דמוקים לה למשנת בר קפרא לדברי הכל. וכבר ברירנא דרבים פליגי עליה ובתראי נמי פליגי עליה. והוא הדין לרבי זירא דמפיך לה לפלוגתא דרבי מאיר ורבנן. וכבר ברירנא דההוא מימרא שינויא בעלמא הוא וליכא למיסמך עלויה.

נקיטינן השתא, דלא שנא עידי השטר ולא שנא חד מיניהו ולא שנא בעל דין גופיה, היכא דלא מיקיים שטרא אלא מפומיהו מהימניה לאורועי לשטרא, דמודה בשטר שכתבו צריך בעליו לקיימו מפי אחרים ואי לא מהימן ההוא דמודי ביה לאורועיה מאנפא אחרינא, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. לבר מעדים היכא דבעו אורועי באנפא דמשוו נפשייהו רשעים דלא מהימני. הילכך כל היכא דתליא מילתא בקיום השטר לחודיה, כגון טענת פרעון וטענת שטר אמנה ושטר פסים וטענת קטן היה המוכר בשעת מכירה אי נמי שמכרתיה לך ולא נתת לי את הדמים וכיוצא בהן, אע"ג דמודה ביה בעל דין בשטרא, כיון דלא מקיים אלא מפומיה כי טעין פרוע הוא אי נמי שטר פסים הוא או שטר אמנה הוא אי נמי קטן היה המוכר בשעת מכירה אי נמי שמכרתיה לך ולא נתת לי את הדמים וכיוצא בהן מהימן. ואין צריך לומר היכא דאמר איני מכיר בשטר זה מעולם. הילכך אי מקיים ליה מריה מפי אחרים מגבינן ביה ואי לא נתבע מהימן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

והני מילי בטענה דתליא מילתא בקיום השטר לחודיה, אבל טענה דלא תליא בקיום השטר לחודיה כגון מתנה דלא כתיב בה שכיב מרע ולא בריא הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרים בריא היה, כיון דקימא לן המוציא מחבירו עליו הראיה ומאי ראיה ראיה בעדים שהיה הנותן בריא, כיון דמייתי עדים שהיה בריא לא שנא נתקיים השטר מפי אחרים ולא שנא מפי הנתבע מוקמינן להו לנכסיה בחזקתיה דמקבל מתנה, ולא אמרינן מגו דאי בעי אמר דשטרא זייפא הוא כי אמר שכיב מרע הייתי מהימן, דכיון דאיכא סהדי דבריא היה הוה ליה מה לי לשקר במקום עדים ומה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן.

הילכך לענין מי שהיה אוכל שדה ובא בחזקת שהיא שלו וקרא עליו ערער לומר שלי היא והוציא הלה את אונו שמכרת לי או שנתת לי במתנה, דקאמרינן דבין שאמר איני מכיר בשטר זה מעולם כיון שאמר שטר פסים הוא שטר אמנה הוא או שמכרתה לי ולא נתת לי את הדמים, אם יש עדים שהוא מזוייף או שטר פסים או שטר אמנה או שמכר לו ומסר לו השטר עד שלא נתן לו את הדמים, אף על פי שנתקיים השטר בחותמיו הלך אחר עדים, דלא מבעיא גבי מזוייף ופסים ואמנה דחספא בעלמא ניהו אלא אפילו גבי מכר לו ולא נתן לו את הדמים, אע"ג דלא ידעי אי יהיב ליה דמי בתר הכי או לא, כיון דמסהדי דכי מסר ליה שטרא אכתי לא יהיב ליה דמי ואדעתא דיהיב ליה דמי בתר הכי הוא דמסר ליה, אשתכח דלא קני לוקח בהאי שטרא ולא מידי ואכתי ארעא בחזקת מוכר קיימא, ולוקח דקא טעין דיהיב ליה דמי בתר הכי הוה ליה מוציא מחבירו ועליו הראיה. ואם אין עדים למערער יתקיים השטר בחותמיו, ואי מקיים ליה לוקח בחותמיו מוקמינן לה בידיה, (או) [ואי] לא אע"ג דמיקיים מפומיה דהאי מערער דקא טעין ביה ריעותא, כגון טענת פסים ואמנה ושלא נתן לו את הדמים, הפה שאסר הוא הפה שהתיר, דקימא לן מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו.

והני מילי דלא אכלה לוקח שני חזקה, אי נמי אכלה ומחי ביה מוכר בסוף כל שלש ושלש, אבל היכא דאכלה שני חזקה בלא מחאה, אע"ג דלא איקיים שטרא נמי מוקמינן לה בידיה. ודוקא דלית ליה למערער סהדי לבטוליה לשטרא, אבל אית ליה סהדי לבטולי לשטרא אע"ג דאכלה לוקח שני חזקה נמי לא מוקמינן לה בידיה. דתניא בתוספתא (ב"ב פ"ב ה"א) האוכל שדה מחמת אונו פסולה אינה חזקה. ובהדיא גרסינן נמי בפרק גט פשוט (לקמן בבא בתרא קסט,ב) הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר ואינו נידון בחזקה דברי רבי רשב"ג אומר אף בחזקה. וקיימא לן כרבי. ואף רבי לא אמר אלא לברר, דשמעת מינה דאי אתברר דשטר פסול הוא לא מהניא ליה חזקה ולא מידי כדבעינן לברורה התם. והדין נותן, דהא עיקר חזקה (דטעמא) [מטעמא] דטפי מתלת שני לא מזדהר איניש בשטריה הוא דאתיא, והכא כיון דאתברר דמכח שטר פסול קא אתיא לא עדיפא משטרא דאתיא מחמתיה:

קלח. איתמר בן מאימתי מוכר בנכסי אביו אמר רבא א"ר נחמן מבן שמונה עשרה ורב הונא בר חנינא א"ר נחמן מבן עשרים שנה. וקי"ל כותיה. והוא דאיתי שערות. ואי קשיא לך דרבא אדרבא, הכא אמר רבא מבן שמונה עשרה, והתם בפ' האומר התקבל גט זה לאשתי (גיטין סה,א) קאמר רבא עד שיהא בן עשרים שנה, לא קשיא, הא דידיה הא דרביה, דשמעתא דהכא משמיה דר"נ קאמר לה וליה לא סבירא ליה.


דף קנה עמוד ב[עריכה]


מותיב ר' זירא למ"ד מבן עשרים שנה מיהא דתניא מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה ובאו ושאלו את ר' עקיבא מהו לבדקו ואמר להם אי אתם רשאין לנולו ועוד סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה בשלמא למ"ד בן שמונה עשרה היינו דקאתו אמרי ליה מהו לבודקו. דאי בדקן ולא אשכחן מחזקינן ליה בחזקת קטן, אלא אי אמרת מבן עשרים שנה כי בדקי ליה מאי הוי. נהי נמי דבדקן ולא אשכחן, כיון דהוי בר עשרים ולא אייתי סריס הוא והרי הוא בחזקת גדול לכל דבריו, דהאי דלא הביא לאו מחמת שהוא קטן אלא מחמת שהוא סריס ואינו ראוי להביא לעולם. דהא תנן בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות יביא ראיה שהוא בן עשרים והוא הסריס לא חולץ ולא מיבם.

ופרקינן לאו איתמר עלה דההיא דבן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות א"ר שמואל בר יצחק א"ר והוא שנולדו בו סימני סריס דיקא נמי דקתני והוא הסריס ש"מ. והוא שנולדו בו סימני סריס, דאי ס"ד הא קמ"ל דכיון דהוי בן עשרים ולא הביא בחזקת סריס הוא, האי הרי זה סריס מבעי ליה, א"נ הוא הסריס, דמשמע דינא, אלא מדקתני והוא הסריס בוא"ו ש"מ תנאה קמ"ל כמ"ד ובלבד שיהא סריס ש"מ.

ושמע מינה דאפילו בן עשרים שנה לית ליה לזבוני בנכסי אבוה עד דמייתי שתי שערות, דהא הכא דבבן עשרים עסיקינן, דאי בפחות מבן עשרים (לימא) [למה] לי לבדקו, אפי' אייתו נמי שתי שערות לית ליה לזבוני, אלא לאו בבן עשרים, וטעמא דסימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה, הא לאו הכי כי בדקן ולא אשכחן אע"ג דהוי בן עשרים לא הוו זביניה זביני, ולא חיישינן שמא נשרו. דאי לא תימא הכי, אדקאמר להו סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה, דמשמע דוקא לאחר מיתה, לימא להו חוששין שמא נשרו דמשמע אפי' מחיים. אלא לאו ש"מ דכי בדקן מחיים ולא אשכחן לא חיישינן שמא נשרו.

ודוקא בשלא נולדו בו סימני סריס, אבל אם נולדו בו סימני סריס, אע"פ שלא הביא שתי שערות יביא ראיה שהוא בן עשרים והרי הוא כגדול לכל דבריו. ושמע מינה דאי לא הוי בן עשרים אע"ג דנולדו בו סימני סריס לית ליה לזבוני לא בנכסי אביו ולא בנכסי עצמו, דכיון דלא אייתי שתי שערות לא מהנו ביה סימני סריס לאחזוקי בגדול עד דהוי בן עשרים כדקתני בהדיא יביא ראיה שהוא בן עשרים.

ומה בין נכסי אביו לנכסי עצמו, דאלו נכסי אביו לית ליה לזבוני עד שיהא בן עשרים ויביא שתי שערות, או שנולדו בו סימני סריס ואע"ג דלא אייתי שתי שערות והוא דהוי בן עשרים, אבל אם הביא שתי שערות או שנולדו בו סימני סריס ולא הוי בן עשרים, א"נ הוי בן עשרים ולא הביא שתי שערות ולא נולדו בו סימני סריס, אע"פ שיודע בטיב משא ומתן אינו מוכר בנכסי אביו. ואלו בנכסי עצמו כיון דהוי בן שלש עשרה שנה ויום אחד והביא שתי שערות מוכר בנכסי עצמו, והוא שיודע בטיב משא ומתן, כדבענן לברורי לקמן, מדשלח ליה גידול בר מנשי לרבא. ודיקא נמי דהני אמוראי דאיפליגו בהא מילתא לא איירו אלא בנכסי אביו, והם נכסים שהניח לו אביו בין בירושה בין במתנה, ואי ס"ד דנכסי אביו ונכסי עצמו כולהו חד דינא אית להו למנקט נכסי אביו דוקא לימא ליה נכסים סתמא.

וחזינן למקצת רבואתא מ"ד דהאי דינא דאמור רבנן גבי נכסי אביו לאו בנכסי אביו דוקא הוא אלא ה"ה לנכסי שאר מורישיו דכלהו חד טעמא נינהו. ומילתא צריכא עיונא, דדילמא גבי נכסי אביו דשכיחי תקינו רבנן, גבי נכסי שאר מורישיו דלא שכיחי לא תקנו רבנן:

קלט. וכי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה. כלומר היכא דלא נולדו בו סימני סריס ולא הביא שתי שערות, עד כמה יהא בחזקת קטן. תני רבי חייא עד רוב שנותיו. שהם שלשים ושש, דכתיב (תהלים צ,י) ימי שנותינו בהם שבעים שנה דהוו להו רובא תלתין ושית, דכי מטי האי שיעורא אע"ג דלא הביא שתי שערות ולא נולדו בו סימני סריס הרי זה כגדול לכל דבריו דבחזקת סריס חשבינן ליה. אבל פחות מכאן היכא דבדקו ולא אשכחן ולא נולדו בו סימני סריס כקטן חשבינן ליה. והני מילי היכא דליכא למיחש לאיסורא דאורייתא, אבל היכא דאיכא למיחש לאיסורא דאוריתא חוששין שמא נשרו. והוא דקדיש בתוך זמן ובעל לאחר זמן כדמיברר בפ' יוצא דופן (נדה מו,א). וגבי ממונא אע"ג דאיכא איסור (גדול) [גזל] ואיסורא דאורייתא הוא, כיון דכי אזלת להאי גיסא איכא למיחש לאיסורא דתובע וכי אזלת לאידך גיסא איכא למיחש לאיסורא דנתבע, אוקי ממונא בחזקת מאריה, ואי זבין לא הוו זביניה זביני.

ולא תימא הני מילי היכא דבדקן ולא אשכחן, אבל לא בדיקנא מחזקינן ליה בחזקת גדול, כדרבא דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין, אלא אע"ג דלא בדקן לגבי ממונא מחזקינן ליה בחזקת קטן עד דמיתברר דאייתי שתי שערות, דכי אמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה הני מילי לענין מיאון דלא ממאנה ולחומרא, אבל לחליצה בעיא בדיקה כדאסיקנא בפ' יוצא דופן (נדה מח,ב), וכ"ש גבי ממונא דאית ליה חזקה דריעותא לתובע דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה. תדע מדקאמר להו ר' עקיבא לבני משפחה אי אתם רשאין לנוולו ועוד סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה, טעמא דמית דאיכא כל הני, הא לאו הכי בדקינן ולא סמכינן אחזקה דרבא. ועוד מדקאמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן מודינא לך בערער דבני משפחה דלאו ערער הוא מאי קאמרי קטן היה חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול ואמטול הכי לא בעו לקוחות ראיה בעדים דגדול הוה, ודוק מינה טעמא דחתמו על השטר הא לאו הכין בעינן ראיה בעדים דגדול הוה, ואע"ג שהגיע לכלל שנותיו, דהא בבן עשרים עסקי', דאי בפחות מבן עשרים כי בדקן ואשכחן נמי מאי הוי הא בנכסי אביו קתני ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה, אלא לאו כבן עשרים, וטעמא דחתמו על השטר הא לאו הכי בעינן ראיה בעדים ולא סמכינן אחזקה דרבא:

קמ. והא דאמרי' כי אתו לקמיה דר' חייא אי כחיש אמר להו זילו אבריוה ואי בריא אמר להו זילו אכחשוה דהני סימנין זימנין דאתו מחמת כחישותא וזימנין דאתו מחמת בריותא. לענין חליצה ויבום קאי, דהא אמתני' דבן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות איתמרא, והתם ביבמות בסוף האשה רבה (יבמות צז,א) ובנדה בסוף פרק יוצא דופן (נדה מז,ב) דהוא עיקרה קא מייתינן לה, והתם לא מיירי במקח וממכר כלל, וה"נ אגררא דהא מתני' דבן עשרים שנה קא מיתינן לה. ומשכחת לה בין לענין שתי שערות, דבדקינן ליה בהני בדיקות ואי מייתי שתי שערות או חולץ או מיבם, בין לענין סימני סריס, דאי הוי בן עשרים ולא איתי שתי שערות בדקינן ליה בהני בדיקות ואי מייתי סימני סריס לא חולץ ולא מיבם ונפקא יבמתו בלא חליצה.

ואם תמצי לומר דכי איתינן לה הכא למגמר מינה למקח וממכר נמי איתינן לה. את"ל דאשתי שערות קאי דאינון סימני גדלות, לא מהניא בה בדיקה אלא להבא, אבל למפרע לא מהניא האי בדיקה ולא מידי, דאע"ג דאייתי השתא שתי שערות לבתר דאכחשוה או אבריוה לא מהנו הני סימנין לשווייה גדול למפרע משעת מכירה, דאימור השתא הוא דגדול לקמן ובשעת מכירה קטן הוה. ואם נפשך לומר דהני סימנין דקאמרינן הכא אסימני סריס קאמר, דזימנין דאתו מחמת כחישותא וזימנין דאתו מחמת בריותא, מהניא בהו בדיקה בין להבא בין לשעבר, דאי מייתי השתא סימני מהני לברורי דגדול הוה למפרע כדבענן לברורי לקמן. מיהו מיכף לא כיפינן ליה לאייתויי לידי האי בדיקה, לא לאברויי ולא לאכחושי לגלויי עליה למפרע דגדול הוה, דמצי אמר לא ניחא לי לאכחושי נפשאי ולא לאברויי נפשאי ובמאי (בו) אשתעבד לכו גופאי לאכחושי או לאברויי. ואע"ג דגבי מיתה אמרי' זוזי שקל לינול ולינול, מת שאני דלית ליה קפידא ולא קפדינן עליה, וקרא כתיב כי (קהלת ט,ד) לכלב חי הוא טוב מן האריה המת.

והא דאמרינן דסימני גדלות לא מהניא בהו בדיקה אלא להב (י) א ואלו סימני סריס מהניא בהו בדיקה אפי' למפרע, כגון היכא דזבין נכסיו מבן י"ג שנה ויום אחד, א"נ בנכסי אביו לאלתר דהוי בן כ', ואידי ואידי לא איתי שתי שערות ולא נולדו בו סימני סריס, ולבתר דהוי בן עשרים שנה הביא שתי שערות או שנולדו בו סימני סריס, היינו טעמא דאי אייתי שתי שערות לא מחזקינן ליה בגדול אלא מכאן ולהבא אבל למפרע לא הוו זביניה זביני דעד השתא קטן הוה, אבל לגבי סימני סריס היכא דנולדו בו סימני סריס לאחר מכירה אגלאי מילתא למפרע דמכי אתיליד סריס הוה ומאי דזבין מנפשיה מבן י"ג שנה ויום אחד זביניה זביני שהרי הגיע לכלל שנותיו בשעת מכירה, ואי משום דלא הביא שתי שערות כי מעכבי שערות (כמאן) [במאן] דחזי לאיתויי שתי שערות דכל כמא דלא מייתי שתי שערות בחזקת קטן הוא, אבל סריס דלאו בר אייתויי שתי שערות הוא גדלות דידיה בשנים בלחוד הוא דתליא, דאלו סימני סריס לאו סימני גדלות נינהו כי היכי דתימא לא מהנו אלא מכאן ולהבא, אלא סימני סירוס לגלויי עליה דמכי איתליד סריס הוה ולאו בר איתויי שתי שערות הוא קאתו וסימני גדלות דידיה בשנים בלחוד הוא דתליאן ומכי הגיע לכלל שנותיו לנכסי עצמו כי דיניהו ולנכסי אביו כי דיניהו זביניה זביני. וה"ה היכא דהגיע לרוב שנותיו ולא הביא שתי שערות ולא נולדו בו סימני סריס כמי שנולדו בו סימני סריס דאמי ואיגלאי מילתא למפרע דמכי איתליד סריס הוה ומכי עייל לכלל שנותיו גדול הוה וזביניה זביני בנכסי עצמו מבן י"ג שנה ויום אחד ובנכסי אביו מבן כ' שנה. וכן הלכתא:

קמא. איבעיא להו תוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן. קא מיבעיא לן אשנת עשרים, היכא דאיתי שתי שערות או שנולדו לו סימני סריס ומכר בנכסי אביו בתוך שנת כ', כלפני זמן דאמי וכמאן דזאבין בשנת תשע עשרה ולא הוו זביני, או דילמא כלאחר זמן דאמי וכמאן דזאבין בשנת עשרים ואחד דמי וזביניה זביני. רבא א"ר נחמן תוך זמן כלפני זמן רבה בר שילא א"ר נחמן תוך זמן כלאחר זמן. והא דרבא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא תוך זמן דאזל וזבין נכסיה. ואנכסי אביו קאי, דכיון דהשתא דידיה נינהו נכסיה מקרו. ואיכא נוסחאי דאית בהו דאזל וזבין נכסי דאבוה, ונוסחי דייקי נינהו*. אתא לקמיה דרבא אמר להו לא עשה ולא כלום מאן דחזא סבר משום דתוך זמן כלפני זמן ולא היא שטותא יתירתא הוא דחזא ביה דהוה קא משחרר להו לכלהו עבדיה. ואפילו הכי ליתיה לדרבא בר רב שילא, דהא איפסיקא הילכתא לקמן דתוך זמן כלפני זמן:

קמב. מיהו ש"מ דמאן דחזו ביה שטותא דמשחרר להו עבדיה, א"נ (דמעקר) [דמפקר] להו לנכסי, אע"פ שהגיע לכלל שנותיו ואפי' יתר על בן כ' והביא סימנין לא הוו זביניה זביני. (כ) [ד]דיקינן מאן דחזא סבר משום דתוך זמן כלפני זמן, ולא היא, כלומר מהכא לא תילף דתוך זמן כלפני זמן, דטעמא אחרינא איכא, דאפילו תימא בעלמא תוך זמן כלאחר זמן הכא זביניה לאו זביני, דשטותא יתירתא חזא ביה דהוה משחרר לכולהו עבדיה. ואע"ג דאיפסיקא הילכתא דתוך זמן כלפני זמן האי טעמא מיהת איתיה לענין דינא, דכי אפסיקא הלכתא לאו משום דליתיה להאי טעמא אפסיקא:

קמג. שלח ליה גידול בר מנשי לרבא ילמדנו רבנו תינוקת בת י"ד שנה ויום אחד ויודעת בטיב משא ומתן מהו שלח ליה אם יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר. והוא שהביאה סימנין. ודיקינן ולישלח ליה תינוק בן י"ג שנה ויום אחד. ומהדרינן מעשה שהיה כך היה. ודיקינן ולישלח ליה תינוקת בת שתים עשרה שנה ויום אחד. ומהדרינן מעשה שהיה כך היה. דש"מ דתינוק בן י"ג שנה ויום אחד ותינוקת בת י"ב שנה ויום אחד נמי הכין דיניהו. ודוקא בנכסי עצמן, אבל בנכסי אביהן עד שיהו בן עשרים שנה. חדא דהא א"ר נחמן אמר שמואל ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' שנה ואיפסיקא הלכתא לקמן בהדיא כותיה. ואיפסיקא הלכתא נמי כגידול בר מנשי. ואי אמרת דהא דגידול בר מנשי אפי' בנכסי אביו היא קשיא הלכתא אהלכתא. ועוד דהא רבא הוא דשלח ליה לגדול בר מנשי דתינוקת בת י"ד שנה ויודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר, והוא גופיה הוא דאמר בפ' האומר התקבל גט לאשתי (גיטין סה,א) גבי שלש מדות בקטן למכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' שנה, ואי אמרת דהא דשלח ליה גידול בר מנשי לרבא למכור בנכסי אביו היא, קשיא דרבא אדרבא. ותו מדאמרי' והא דרבא לאו בפי' איתמר אלא מכללא איתמר דההוא פחות מבן כ' דאזל וזבין נכסיה ואמר רבא כיון דידע בטיב משא ומתן זביניה זביני, דשמעת מינה דהא דרבא בדזבין נכסיה הוא ולאו בדזבין נכסי דאבוה:

קמד. ההוא פחות מבן כ' דאזל וזבין נכסיה אתא לקמיה דרבא אמרי ליה קרובים זיל אכול תמרי ושדי ביה קשיאתא בי רבא עבד הכי א"ל זביניה לאו זביני כי קא כתבי ליה שטרא דפסקוה לדיניה לבטולינהו לזביני אמרי ליה לקוחות אימא ליה לרבא מגילת אסתר בזוזא ושטריה דמר בזוזא אל א"ל אמר להו זביניה זביני אמרי ליה קרובים לרבא לקוחות אגמרוה אמר להו מסברו ליה וסבר מידע ידע והאי דעבד הכי למישדא קשיאתא חוצפא יתירא הוא דאית ביה. ושמעינן מהאי מעשה דס"ל לרבא דקטן שהגיע לכלל שנותיו והביא שתי שערות דזאבין נכסיה, בדקינן ליה השתא לפי שעה, אי ידע בטיב משא ומתן כל דהו אפי' דלא סבר ממילא אלא דמסברו ליה וסבר, ואע"ג דלא חזינן ליה דידע אלא חדא זימנא, יודע בטיב משא ומתן הוא. ואע"ג דחזינן ביה חוצפא יתירתא ומילי אחרניאתא דשטותא דלא שייכי במקח וממכר, אע"ג דלא הוי בן כ' זביניה זביני בנכסי עצמו. ואי לא לא הוו זביניה זביני. ודוקא במקרקעי, אבל במטלטלי זביניה זביני, כדבעינן למי' קמן.

אלא מיהו צריכינן לברורי לך דכי מהניא בדיקה דהשתא למהוי זביניה זביני למפרע, הני מילי לטעמיה דרבא דסבר כל ספיקא כי השתא דינינן ליה, דס"ל כר' נתן במעשה דההוא דהוה כתיב בה כד קציר ורמי בערסיה (לעיל בבא בתרא קנג,א) ולא הוה כתיב בה ומגו מרעיה אתפטר לבית עלמיה ואמר רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו, ואמרי' כמאן אזלא שמעתיה דרבא כר' נתן, דתניא גבי לא כתב בה שכיב מרע הייתי ר' נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע ואם שכיב מרע הוא עליהן להביא ראיה שהיה בריא, הכא נמי קסבר רבא כיון דהשתא יודע בטיב משא ומתן הוא. וכבר אתברר דלית הלכתא בהאי סברא כרבא, אלא המוציא מחבירו עליו הראיה, הלכך לא מהניא בדיקה לאחר מכירה בהאי ענינא כל עיקר. אלא אי איתברר דבשעת מכירה יודע בטיב משא ומתן הוה, ואפילו כל דהוא, כשיעור מאי דאתברר ליה לרבא בהאי מעשה לאחר מכירה, זביניה זביני, ואי לא אתברר דמקמי מכירה יודע בטיב משא ומתן הוה, אע"ג דחזינן ליה השתא בתר מכירה דידע בטיב משא ומתן לא הויא ראיה למפרע, אלא אוקי ממונא בחזקת מריה קמא והמוציא מחבירו עליו הראיה. ודוקא במקרקעי, אבל במטלטלי לא שנא הכי ולא שנא הכי כיון שהגיע לכלל שנותיו והביא שתי שערות ולא אתברר דשוטה הוא זביניה זביני כדבעינן למימר קמן:

קמה. אמר רב הונא בריה דרב יהושע ולעדות עדותו עדות. ולענין בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות ואינו יודע בטיב משא ומתן קאי, דאע"ג דלענין זביני היכא דזבין נכסיה לא הוו זביניה זביני, לענין עדות עדותו עדות. ודוקא שהגיע לכלל שנותיו והביא סימנין, ואע"ג דלא ידע בטיב משא ומתן. והוא שלא נראו בו סימני שוטה המפורשין בחגיגה (ג,ב). אמר מר זוטרא לא אמרו, דעדותו עדות, אלא למטלטלי אבל למקרקעי אין עדותו עדות. אמר ליה רב אשי למר זוטרא מאי שנא מטלטלי דעדותו עדות, דכיון דזביניה זביני עדותו עדות, גבי מקרקעי דזביניה לאו זביני אין עדותו עדות, אלא מעתה הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלי הכי נמי דעדותן עדות אמר ליה התם בעינא ועמדו שני אנשים וליכא.

ושמעינן מינה דפחות מבן עשרים אף עפ"י שהביא שערות, אם אין יודע בטיב משא ומתן אין עדותו עדות, אלא במטלטלין, אבל בקרקעות אין עדותו עדות עד שיהא בן עשרים שנה ויביא ב' שערות, ואע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן, דכיון דזביניה זביני עדותו עדות:

קמו. ושמע מינה דבן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות, דקימא לן דכי אין יודע בטיב משא ומתן אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר, דוקא במקרקעי, אבל במטלטלי אע"ג דאין יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר:


דף קנו עמוד א[עריכה]


קמז. אמר אמימר מתנתו מתנה. ואמקרקעי קאי, דאע"ג דאינו יודע בטיב משא ומתן, כיון שהגיע לכלל שנותיו והביא סימנין מתנתו מתנה. וממאי דגבי בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות ואינו יודע בטיב משא ומתן קאי, דהני שמעתתא דרב הונא בריה דרב יהושע ודמר זוטרא ודאמימר כולהו אדגידול בר מנשי קיימי. אמר ליה רב אשי לאמימר מאי שנא זביניה דלא הוו זביני דילמא מוזיל ומזבין כל שכן מתנה דלא קא מטי ליה ולא מידי אמר ליה ולטעמיך זבין שוה חמשה בשיתא הכי נמי דזביניה זביני אלא טעמא דלא הוו זביניה זביני (א) לא משום דחיישינן דילמא מחיל הוא אלא דילמא מזבין להו לכולהו נכסיה, מאי טעמא קים להו לרבנן דינוקא מקרבא דעתיה גבי זוזי ואי אמרת זביניה זביני מזבין להו לכולהו נכסיה. הילכך אמור רבנן לא ליהוו זביניה זביני, אבל גבי מתנה אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה כשיעור מאי דיהיב ליה לא הוה יהיב ליה מתנה אמור רבנן תהוי מתנתו מתנה כי היכי דליעבדו ליה מילי.

ושמעינן מינה דאפי' ממקרקעי נמי דזביניה לאו זביניה מתנתו מתנה, דאי אמרת במטלטלי קאי, מאי אירייא מתנה, אפילו זביניה נמי הוו זביני כדברירנא לעיל, אלא לאו במקרקעי, דאף על גבי דזביניה לאו זביני מתנתו מתנה. ומסתברא דהוא הדין נמי בנכסי אביו, כיון שהגיע לכלל שנותיו והביא סימנין, אע"ג דלא ידיע בטיב משא ומתן ולא הוי בן עשרים, מתנתו מתנה. דעל כרחיך הא דאמור רבנן ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה תקנתא דרבנן היא, ומשום דמחוסר דעת הוא דתקינו ליה הכי, אע"ג דחריף טפי, מידי דהוה אקטן פחות מבן שלש עשרה שנה דאע"ג דחריף לית ליה לזבוני משום דרובא דקטנים לאו בני דעת נינהו, הכא נמי כיון דרובא דפחותין מבן עשרים לא שלימי בדעתיהו תקינו רבנן דלא להוי זביניהו זביני בנכסי דאבוהון, משום דממונא דלא טרח ביה הוא ואיכא למיחש דלא קפיד עלויה ואזיל ומזבין להו לכלהו נכסיה. וכי היכי דגבי בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא סימנין היכא דאין יודע בטיב משא ומתן אע"ג דזביניה לאו זביני אפילו בנכסי עצמו מתנתו מתנה (הם), הכי נמי בנכסי אביו אף ע"ג דזביניה לאו זביני משום דלא שלים בדעתיה מתנתו מתנה, כי היכי דלעבידו ליה מילי.

ושמעינן מינה דלא שנא בן עשרים ולא שנא פחות מבן עשרים, כל היכא דקימא לן דלא הוו זביניה זביני אפילו זבין שוה חמשה בשיתא לא הוו זביניה זביני:

קמח. אמר רב נחמן אמר שמואל בודקין לגיטין ולקידושין ולחליצה ולמאונין ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה. מאי בודקין לגיטין ולקידושין ולחליצה ולמאונין, דאי אייתו שתי שערות לאחר שהגיעו לכלל שנותיהם, דאינון שלש עשרה שנה ויום אחד לתינוק ושתים עשרה שנה ויום אחד לתינוקת, הוו קידושיהו קדושי וגיטיהו גיטא וחזו לחליצה ולא חזיא למיאון. אבל למכור בנכסי אביו לא מהניא בדיקה, דאע"ג דאיתי שתי שערות לא מצי מזבין בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה. והא דאמרינן בודקין לגיטין, דוקא בגברא דלא מצי לגרושי עד שיגדיל, אבל איתתא כיון דיכולה לשמור את גיטה יכולה להתגרש על ידי עצמה כדמיברר בפרק האומר התקבל גט זה לאשתי (גיטין סד,ב). וכולהו שיכי בין גבי גברא בין גבי איתתא, בר מגיטין ומיאונין, דבדיקה לגיטין גבי גברא שייכא גבי איתתא לא שייכא, ומיאונין גופייהו גבי איתתא שייכי גבי גברא לא שייכי.

וכי תימא הא בדיקה למיאונין היכי משכחת לה, אי בתוך זמן, אע"ג דבדקן ואשכחן סימני נמי שומא נינהו דהא איפסיקא הלכתא התם (נדה מו,א) דתוך זמן כלפני זמן, ואי לאחר זמן האמר רבא (שם) קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין, ואוקימנא למיאון דלא ממאנה, ואפי' היכא דבדקן לאחר זמן ולא אשכחן חוששין שמא נשרו. לעולם לאחר זמן, וכגון דקדיש בתוך זמן ולא בעל לאחר זמן. דכי איפסיקא הילכתא חוששין שמא נשרו הני מילי היכא דקדיש בתוך זמן ובעל לאחר זמן דהוי ספיקא דאורייתא, אבל קדיש בתוך זמן ולא בעל לאחר זמן לא חיישינן שמא נשרו, דהא עיקר קידושי דרבנן נינהו, דאי נמי בדקן לאחר זמן ואשכחן לא צריכה גט (ה) אלא מדרבנן, והשתא דלא אשכחן הוה ליה ספיקא דרבנן וספיקא דרבנן לקולא כדאיתיה בהדיא בפרק יוצא.כעידרמה דופן. הילכך אע"ג דהגיעה לכלל שנותיה נמי כיון דליכא קידושי אלא מדרבנן בדקינן לה ואי משכחינן סימני לא ממאנת דהויא לה גדולה, וגזירה דרבנן היא דגזרי היכא דלא בעל לאחר שהגדילה אטו היכא דבעל או שקידש לאחר שהגדילה, ואי לא משכחינן סימני לא חיישינן שמא נשרו אלא מוקמינן לה בחזקת קטנה וממאנה, ובדיקה דאיירי בה רב נחמן בשמעתין למיאונין בדלא קדיש ולא בעל לאחר זמן הוא דמיתוקמה כדברירנא.

וממאי דהאי למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה למימרא דלא מהניא ביה בדיקה הוא, דילמא כי אמרינן בודקין אכולהי קאמרינן, והא קמ"ל דאי נולדו בהן סימני סריס בדקינן להו עד עשרים שנה, אי איתו שתי שערות בתוך עשרים הוו להו גדולים לכל דבר ואפי' למכור בנכסי אביו, ואי לא איתו שתי שערות עד עשרים שנה כיון שנולדו בהן סימני סריס הרי הן בחזקת סריסים לכל דבריהם, ואמטול הכי לא בדקינן להו, דבין איתי בתר הכי בין לא איתי סריס הוא וגדול הוא לכל דבריו, דלענין גיטין וקידושין הרי הן כגדולים לכל דבריהן, ולענין חליצה כיון דסריס הוא לא חולץ ולא מיבם, ולמיאונין נמי כיון דגדולה היא לא ממאנה, ולמכור בנכסי אביו אע"ג דלא איתי ב' שערות נמי כיון דהוי בן עשרים ונולדו בו סימני סריס הרי הוא כגדול ומצי מזבין. אבל היכא דהביא שתי שערות אפילו פחות מבן עשרים נמי מצי מזבין כגידול בר מנשי.

לא ס"ד, חדא מדקאמרינן עד שיהא בן עשרים שנה ולא קאמרינן עד עשרים שנה דמשמע דקאי אכולהו, שמע מינה דהאי עד שיהא בן עשרים שנה לאו אבדיקה דכולהו קאי אלא אלמכור בנכסי אביו בלחוד קאי, והכי קאמר, בודקין אותו לגטין ולקידושין ולחליצה ולמיאונין, דכולהו הני מהניא בדיקה, דאי הביא סימנין לאחר שלש עשרה לתינוק ולאחר שתים עשרה לתינוקת הרי הן כגדולים לכל אלו, אבל למכור בנכסי אביו אע"ג דאיתי סימנין לא מזבין עד שיהא בן עשרים שנה. ועוד מדאמרינן לקמן כדהדרינן אכל חדא מיניהי ואמרינן לחליצה לאפוקי מדרבי יוסי, למיאונין לאפוקי מדרבי יאודה, ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה לאפוקי ממאן דאמר בן שמונה עשרה שנה, אי ס"ד עד שיהא בן עשרים שנה אבדיקה קאי ואכולהו קאי, לא לימא התם ולמכור בנכסי אביו כלל, אלא הכי הוה מבעי ליה למימר, עד עשרים שנה לאפוקי ממאן דאמר עד שמונה עשרה דמשמע דאכולהו קאי. ועוד דהא מדאמרינן לאפוקי ממאן דאמר עד שמונה עשרה שמע מינה לאפוקי מדרבא אמר רב נחמן קאתי, דאמר לעיל (בבא בתרא קנו ע"א) מבן שמונה עשרה, דאתמר בן מאימתי מוכר בנכסי אביו רבא אמר רב נחמן מבן שמונה עשרה, דאי לאפוקי מדב"ש דאמרי גבי חליצה ויבום לענין בדיקה זה וזה בן שמונה עשרה, לא הוה איבעי ליה למימר לאפוקי ממאן דאמר מבן שמונה עשרה אלא לאפוקי ממאן דאמר בן שמונה עשרה, דהא ב"ש לא קאמרי מבן אלא בן. ועוד דהא לא צריך לאפוקי מדב"ש כל עיקר דהא קימא לן ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. אלא על כרחיך כי אצטריך לאפוקי מדרבא אמר רב נחמן הוא דאצטריך. וממילא שמעת דהילכתא כרב הונא בר חיננא דהוא בר פלוגתיה וקאמר התם משמא דרב נחמן מבן עשרים. והתם לא איירי בבדיקה כל עיקר, אלא הא קמ"ל דאע"ג דאיתי שתי שערות לא מצי לזבוני בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה, כדמיברר מקושיא דאקשינן עליה ממעשה דבני ברק.

והכי נמי מסתברא, דאי ס"ד דהאי בודקין אכולה קאי, למימרא דאי איתי שתי שערות אע"ג דלא הוי בן עשרים יכיל לזבוני בנכסי אביו, אשתכח דליכא הפרש בין נכסיו לנכסי אביו, ואם כן לא לימא בנכסי אביו אלא בנכסים סתמא, אי נמי למכור בקרקעות, אלא מדנקט בנכסי אביו ש"מ בנכסי אביו דוקא. ועוד בר מכל דין ומכל דין, היכי יכלינן למימר דהאי עד שיהא בן עשרים שנה אבדיקה קאי ואכולהו ואפי' אמיאון, והא קימא לן כרבא דאמר בפרק יוצא דופן (נדה מו,א) קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין ואוקימנא למיאון דלא ממאנה.

אלא ודאי ש"מ דהאי עד שיהא בן עשרים שנה לא קאי אבדיקה כל עיקר אלא אלמכור בנכסי אביו בלחוד קאי, דלית ליה לבן לזבוני בנכסי אביו אע"ג דאיתי שתי שערות עד שיהא בן עשרים שנה. וההיא דשלח ליה רבא לגידול בר מנשי בנכסי עצמו היא, דאי בנכסי אביו קשיא דרבא אדרבא, דבהדיא שמעינן ליה לרבא דקאמר בפרק האומר התקבל גט זה לאשתי (גיטין סה,א) ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ואע"ג דאיתי שתי שערות. דאי לא תימא הכי אדאמר עד שיהא בן עשרים שנה, עד שיביא שתי שערות מיבעי ליה. אלא לאו ש"מ דאע"ג דאיתי שתי שערות נמי לית ליה לזבוני בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה, ואי הא דשלח רבא לגידול בר מנשי בנכסי אביו היא קשיא דרבא אדרבא, אלא לאו הא בנכסי אביו הא בנכסי עצמו. והדין הוא סברא דרבואתא קמאי ודרבינו יצחק בעל הלכות ז"ל*.

וכי תימא מאי שנא (מ) נכסי אביו מנכסי עצמו, דבנכסי אביו כיון דלא טרח בהו וחיישינן דילמא לא קפיד עליהו ואי מתרמי ליה לזבונינהו לכולהו מזבין התקינו ליה רבנן דלא להוו זביניה זביני עד שיהא בן עשרים שנה, והוא שהביא שתי שערות או שנולדו בו סימני סריס, דכיון דמטי עשרים שנה הרי עמד על דעתו והרי הוא כבן שבעים שנה למקח וממכר. אבל בנכסי עצמו לא תקינו ליה רבנן, חדא דכיון דטרח בה מיקפד קפיד עליהו, ועוד דאפילו במידי דלא טרח ביה כגון דאתיהיב ליה במתנה מקפד קפיד עליה דלאו ממילא קא אתיא (ואי) [דאי] לאו דטרח קמיה לא הוה יהיב ליה מתנה, ואי נמי לא טרח קמיה מילתא דלא שכיחא הוא ומילתא דלא שכיח לא חיישי לה רבנן. הילכך כיון דהגיע לכלל שנותיו והביא שתי שערות ממכרו ממכר בנכסי עצמו, והוא שיודע בטיב משא ומתן.

ומסתברא דהוא הדין לנכסים שנפלו לו לירושה משאר מורישיו דחד טעמא נינהו, אלא שלא דברו חכמים אלא בהוה. ואפי' בנכסי אביו נמי דוקא דנפלו ליה בירושה אבל במתנה כנכסי עצמו דמו. תדע דבהדיא תנן בכתובות בפרק מציאת האשה (כתובות סט,ב) המשליש מעותיו לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי רבי מאיר אמר ר' יוסי וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה מעכשיו בד"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום, דשמעת מינה דאפילו נתן לה אביה שדה או מעות ליקח בהן שדה ולקחו בה שדה והיא רוצה למכרה משגדלה הרי היא מכורה מעכשיו, ואפי' רבי מאיר לא פליג עליה דרבי יוסי אלא מן האירוסין משום דמצוה לקיים דברי המת, אבל מן הנישואין דלא שייך האי טעמא הרשות בידה כדמיברר התם בברייתא. ושמעת מינה דגדולה דאתיא שתי שערות אע"ג דלא הויא בת עשרים שנה אית לה רשותא לזבוני בנכסי דיהיב לה אבוה במתנה.

ואפי' היכא דנפלו לה בירושה נמי דוקא במקרקעי, אבל במטלטלי זביניה זביני, דתנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, ולא קא מפליג התם בין נכסי אביו לנכסי אחרים.

והיכא דהוי בן עשרים שנה נמי והביא שתי שערות דקימא לן דמוכר בנכסי אביו, לא תימא הני מילי היכא דיודע בטיב משא ומתן, אלא אע"ג דאינו יודע בטיב משא ומתן מזבין. דכי בעינא יודע בטיב משא ומתן הני מילי בפחות מבן עשרים שעדיין לא עמד על סוף דעתו, אבל בבן עשרים שהביא שתי שערות או שנולדו בו סימני סריס הרי עמד על סוף דעתו ואי השתא לא ידע לעולם לא ידע, ואי אמרת דאפילו בבן עשרים אי ידע בטיב משא ומתן אין ואי לא לא, אימת מזבין, כל היכי ניעכיב וניזיל.

תדע דכד מעינת בשמעתיה דרבא בפרק האומר התקבל גט זה לאשתי (גיטין סה,א) משכחת לה דלמכור בנכסי אביו כיון דהוי בן עשרים שנה אע"ג דלית ביה חורפא במשא ומתן טפי מפעוטות מצי מזבין. דאמר רבא שלש מדות בקטן, צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה, הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון, הגיעו לעונת הנדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדו בקטנה חולצת, ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה. מאי הגיעו לעונת נדרים, אילימא לעונת נדרים הקיימים, מאי היא, לאחר שלש עשרה שנה ויום אחד לתינוק ולאחר שתים עשרה שנה ויום אחד לתינוקת, בהא לימא רבא וכנגדו בקטנה חולצת, הא מקמי הכין לא, והא רבא איפכא שמעינן ליה דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים איש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה, רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים, והלכתא עד שתביא שתי שערות. דשמעת מינה דהא דאמר רבא עד שתגיע לעונת נדרים לאו לעונת נדרים קיימין קאמר דהיינו עד שתביא שתי שערות, מדאמרינן עלה והלכתא עד שתביא שתי שערות דמשמע דרבא לאו עד שתביא שתי שערות קאמר, אלא לעונת נדרים הנבדקין קאמר, דמשמע אע"ג דלא איתי שתי שערות אלא שהיא בת אחת עשרה שנה ויום אחד, דתנן בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין בת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין ובודקין כל שתים עשרה, ומאי ובודקין, דאי אמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו נדריהן נדר והקדישן הקדש ואם לאו אין נדריהן נדר ואין הקדשן הקדש, ועלה קאמר רבא עד שתגיע לעונת נדרים. ומימלא שמעת דההיא דאמר התם בפרק התקבל גט זה לאשתי הגיעו לעונת נדרים נדריהן נדר והקדישן הקדש לעונת נדרים הנבדקין קאמר, ועלה קאמר וכנגדו בקטנה חולצת.

ואע"ג דעל כרחיך רבא גופיה לית ליה האי סברא, דבהדיא קאמרי' בפ' יוצא דופן, דכי אמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה דוקא למיאון אבל לחליצה בעיא בדיקה, וכי קאמר התם ביבמות עד שתגיע לעונת נדרים ואע"ג דלא אייתי שתי שערות לדברי רבי יוסי קאמר דאמר אבל אשה בין גדולה בין קטנה, על כרחיך הא דגיטין נמי אעיקרא דההיא דיבמות אמרה ותרויהי לטעמא דר' יוסי אמרינהי, דהא בתרויהו לעונת נדרים קאמר, ומדהך דיבמות לעונת נדרים הנבדקין קאמר הא דגיטין נמי לעונת נדרים הנבדקין הוא דקאמר. ודיקא נמי דכלהו שלש מידות בקטן קא מיירי דלא הביא שתי שערות, וממילא שמעת דבכלהו הני מדות לענין חורפא מיירי. וקטנה שבשלשתן צרור וזורקו אגוז ונוטלו, אמצעית זו היא מדת הפעוטות, וגדולה שבכולן שיודעין לשם מי נודרין ולשם מי מקדישין. והאי חורפא לא שייך במקח וממכר כלל. וקאמר עלה ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, דש"מ דמכי הוי בן עשרים שנה אע"ג דלא חריף במשא ומתן טפי מפעוטות מצי מזבין. דאי אמרת עד דידע בטיב משא ומתן, כי היכי דאיירי בהני שלש מדות לענין חורפא הו"ל לאירויי נמי במוכר בנכסי אביו וכ"ש בנכסי עצמו. תדע נמי דאמרינן (לעיל בבא בתרא קנה,ב) ההוא פחות מבן כ' דאזל זבין נכסיה, וסוגייא דעובדא התם דלא הוו זביניה זביני אלא היכא דידע בטיב משא ומתן. וטעמא דהוי פחות מבן עשרים, מכלל דאי הוי בן כ' אע"ג דלא ידע בטיב משא ומתן נמי זביניה זביני. דאי לא תימא הכי אמאי איכפל גמרא לאשמועינן דהוה פחות מבן עשרים, אלא משום דגבי בן עשרים שהביא שתי שערות אע"ג דלא ידע בטיב משא ומתן נמי זביניה זביני ואפילו בנכסי אביו, ואע"ג דסתם בנכסי עצמו קאי, כי איכא לפלוגי בין נכסי עצמו לנכסי אביו בפחות מבן כ', אבל בבן כ' לא שנא נכסי אביו ולא שנא נכסי עצמו חד דינא נינהו.

ומנא תימרה דהא למכור בנכסי אביו דקאמרינן בקרקעות בלחוד הוא אבל במטלטלי אע"ג דלא הוי בר כ', והא דתנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים אפי' במטלטלי דשבק ליה אבוה קאמר, והאי למכור בנכסי אביו קאמרינן, ונכסי אביו אפי' מטלטלי נמי משמע דקי"ל דכלהו מטלטלי נמי אקרו נכסי. אין הכי נמי, מיהו איכא כמה דוכתי דכי בעי לאירויי בקרקעות לחודיהו ולא במטלטלין קרי להו נכסי, דכתיב (קהלת ו,ב) עשר ונכסים וכבוד, מדקאמר עשר וקאמר נכסים ש"מ עשר היינו מטלטלי נכסים מקרקעי. ות"ר עתיר נכסים עתיר פומבי זה בעל הגדות עתיר סלעין עתיר תקוע זה בעל פלפול עתיר משא עתיר כמס זהו בעל שמועות, דש"מ דנכסין הכא לא משמע לא סלעין ולא משח ולא שאר מטלטלי אלא מקרקעי בלחוד משמע. וכן נמי האי דלמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה במקרקעי בלחוד קא מיירי, אבל במטלטלי מכי מטי לעונת פעוטות אי נמי דעייל לכלל שנותיו ואע"ג דלא ידע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין.

נקיטינן השתא מהני שמעתתא כלהי בדינא דקטן, בין למכור בנכסיו בין בנכסי אביו, דקטן כל כמא דלא שלמי ליה שית שני, לא שנא תינוק ולא שנא תינוקת אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר אפי' במטלטלין, לא שנא דידיה ולא שנא דירית מאבוה. ואע"ג דאית ביה חורפא יתירא, דתנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, ואמרי' עלה עד כמה מחוי ליה רב יהודה לרב יצחק בריה כבר שית כבר שבע, רב כהנא אמר כבר שבע כבר תימני, במתניתא תאנא כבר תשע כבר עשר, ולא פליגי כל חד וחד לפום חורפיה, דש"מ דפחות מבן שש אע"ג דחריף טפי לא הוו זביניה זביני, דא"כ כי היכי דאשכחן אמוראי דאיירו ביתר מבן שש היכא דלא חריף הוה להו לאיירויי בפחות מבן שש היכא דחריף.

והאי כבר שית דקאמרי' דוקא דשלמי ליה שית, אבל לא שלמי ליה שית לא הוו זביניה זביני, דבכלל קטני קטנים הוא שהבנים צריכין לאמן ואין להם דעת, ולפיכך האב חייב לזונם, כדדרש עולא אפיתחא דבי נשיאה (כתובות סה,ב) אע"פ שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו קטנים אבל זן אותם קטני קטנים, ועד כמה עד בן שש יוצא בעירוב אמו, דש"מ דכל כמא דלא שלמי ליה שית שנין אכתי בכלל קטני קטנים חשיב, ואמטול הכי לא הוו זביניה זביני.

אבל ודאי מכי מטי לעונת פעוטות דחריף כל דהו במשא ומתן, כבר שית לתינוקת וכבר שבע לתינוק, וכל חד וחד לפום חורפיה, תקינו ליה רבנן למהוי מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין משום כדי חייו, בין במטלטלי דשבק ליה אבוה בין דאתו ליה מעלמא.

ודוקא במקום דאין שם אפטרופוס ולא שליש, אבל במקום שיש שם שליש או אפיטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר, כדאסיקנא בכתובות בפרק מציאת האשה (כתובות ע,א).

וה"מ במטלטלי, אבל במקרקעי, לא שנא בנכסי אביו לא שנא בנכסי עצמו, לא שנא במקום שליש או אפטרופוס ולא שנא שלא במקום שליש ושלא במקום אפיטרופוס, אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר. דכי תנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר, במטלטלין תנן. וגידול בר מנשי נמי ורבא ורב הונא בריה דרב יהושע ומר זוטרא ורב אשי כולהו מודו דלית ליה לזבוני במקרקעי אלא היכא דהוי בן י"ג שנה ויום אחד והביא שתי שערות, והוא דידע בטיב משא ומתן.

וה"מ ע"י עצמן, אבל אפיטרופוס שמינהו אבי היתומים או שמינהו ב"ד, שמכר קרקע היתומים לצורך היתומים, מכירתן מכירה, דתניא בהדיא בגיטין בפרק הניזקין (גיטין נב,א) גבי אפיטרופין ומוכרין בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים להאכיל אבל לא להניח.

וה"מ כל כמא דהוו יתמי קטנים, אבל מכי מטו לכלל גדלות, כגון תינוקת בת י"ב שנה ויום אחד ותינוק בן י"ג שנה ויום אחד שהביאו שתי שערות, אע"ג דלית בהו חורפא ולא ידעי בטיב משא ומתן, כיון דלית בהו שטותא מקחן מקח וממכרן ממכר, לא שנא דידיה ולא שנא דירית מאבוה. אבל במקרקעי אין ממכרן ממכר, עד שיהו יודעין בטיב משא ומתן, והוא שהגיעו לכלל שנותיהן והביאו שתי שערות.

וה"מ במקרקעי דנפשיה, כגון נכסי דזבין ליה אפיטרופא דידיה, א"נ דאתיהיבו ליה במתנה, ואפי' יהבינהו נהליה אבוה במתנת בריא כדברירנא, אבל במקרקעי דירית מאבוה וה"ה משאר מורישיו, א"נ דיהבינהו נהליה במתנת שכיב מרע דכירושה דמיא, לית ליה זכותא בגויהו לזבונינהו עד שיהא בן כ' מיום ליום ויביא שתי שערות. א"נ עד שיהא בן כ' מיום ליום ויולדו בו סימני סריס ואע"ג דלא אייתי שתי שערות. א"נ עד רוב שנותיו דאינון תלתין וחמש שנין ותלתין יומין, דל' יום בשנה חשובים שנה, דהו"ל כמאן דשלמי ליה תלתין ושית שנין דאינון רוב שנותיו. ואע"ג דלא הביא שתי שערות ולא נולדו בו סימני סריס, לא שנא יודע בטיב משא ומתן ול"ש אין יודע בטיב משא ומתן, אי שלמי ליה כ' שנה והביא שתי שערות או שנולדו בו סימני סריס ואע"ג דלא הביא שתי שערות, והוא דשלמי ליה כ' שנה, א"נ דעברו רוב שנותיו כדאמרן, ואע"ג דלא הביא שתי שערות ולא נולדו בו סימני סריס, זביניה זביני בין בנכסי עצמו בין בנכסי אביו, בין במקרקעי בין במטלטלי. ואי לא אייתי ב' שערות ולא נולדו בו סימני סריס, אע"ג דהוי בן כ', כל כמא דלא עברו רוב שנותיו (ו) הרי הוא כפעוטות לכל דבריו, כדתנן בסוף האשה רבה ביבמות (צו,ב) אחד בן תשע שנים ויום אחד ואחד בן כ' שנה שלא הביא שתי שערות. הילכך אי יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין אבל לא במקרקעי, לא שנא בנכסי עצמו ולא שנא בנכסי אביו, ואי אין יודע בטיב משא ומתן אין מקחו מקח ואין ממכרו.דח ממכר אפי' במטלטלין. אבל ודאי מכי עברו רוב שנותיו כדאמרן אע"ג דאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות ואפילו בנכסי אביו.

ברם צריך את למידע דלא שנא בקרקעות ולא שנא במטלטלין לא שנא בנכסי עצמו ולא שנא בנכסי אביו, היכא דעייל לכלל שנותיו ומכר עד שלא הביא שתי שערות ולא נתברר שהוא סריס, כגון שהביא שתי שערות עד שלא עברו רוב שנותיו כדאמרן ולא נולדו בו סימני סריס, לא הוו זביניה זביני למפרע, דהשתא הוא דגדל קמן ועד השתא קטן הוה, הילכך כל מאי דמזבין מהשתא הוו זביניה זביני ומאי דזאבין מקמי הכין לא הוו זביניה זביני, לבד ממטלטלי היכא דיודע בטיב משא ומתן דאפי' בפעוטות נמי הוו זביני כדברירנא לעיל. ואם נתברר שהוא סריס, כגון בן כ' שנה שלא הביא שתי שערות ונולדו בו סימני סריס, בין שהביא שתי שערות אח"כ בין שלא הביא, א"נ כגון שעברו רוב שנותיו ולא הביא שתי שערות, אע"פ שלא נולדו בו סימני סריס בין שהביא אח"ך שתי שערות בין שלא הביא, דהו"ל סריס לכל דבריו, איגלאי מילתא למפרע דממעי אמו סריס הוה ולא הוה חזי לאייתויי שתי שערות. הילכך מכי הוי בן י"ב שנה ויום אחד בתינוקת ובן י"ג שנה ויום אחד בתינוק אע"פ דלא איתי ב' שערות, כיון דאיתברר לבסוף דסריס הוה כמאן דאיתי שתי שערות חשבינן ליה לכלהו אנפי דמקח וממכר, וכל היכא דכי איתי מעיקרא מקמי זביני שתי שערות הוו זביניה זביני כי איתברר לבסוף דסריס הוא הוו זביניה זביני למפרע, וכל היכא דאלו איתי שתי שערות מקמי זביניה נמי לא הוו זביניה זביני*.

וכלהו נמי לא אמרן דזביניהו זביני אלא דלא אתחזי בהו סימני שטותא לאפקורי נכסיהו או לשחרורי עבדיהו וכ"ש בשוטה גמור, אבל היכא דחזינן בהו סימני שטותא לאפסודי נכסייהו בידיהו או לשחרורי כלהו עבדי, וכ"ש היכא דאתברר בהו שטותא בשאר מיליה, אפילו בן שמונים שנה אין ממכרו ממכר ואפי' במטלטלין. ודוקא במידי דלא זבניה איהו כשהוא שוטה, אבל מידי דזבן כשהוא שוטה וזבין כשהוא שוטה זביניה זביני, כדאמרי' בכתובות (כ,א) גבי מעשה דבר שטיא.

ברם צריכינן לברורי דכל היכא דבעינן יודע בטיב משא ומתן, אי אתברר (דכשעת) [דבשעת] מכירה יודע בטיב משא ומתן הוו זביניה זביני ואי לא אתברר דבשעת מכירה יודע בטיב משא ומתן הוה, אע"ג דבדקיניה השתא בתר הכי וחזיניה דידע בטיב משא ומתן (הוו זביניה זביני ואי לא איתברר דבשעת מכירה יודע בטיב משא ומתן הוה אע"ג דבדקיניה השתא בתר הכי וחזיניה דידע בטיב משא ומתן) לא אמרי' מדהשתא ידע מעיקרא נמי הוה ידע, כי טעמא דרבא בההוא פחות מבן כ', דהא ברירנא דרבא לטעמיה הוא דחזא דאמר כל ספיקא כדהשתא דיינינן ליה, וכבר אתברר דלית הלכתא בהא כרבא אלא הממע"ה. מיהו ודאי היכא דאתו סהדי ומסהדי דחזיוה מקמי מכירה או בשעת מכירה דהוה ידע בטיב משא ומתן, אע"ג דלא אתרמי להו דחזיוה אלא בחדא מילתא הויא חזקה דשאר מילי, דהא רבא לא חזא ליה חורפא לההוא פחות מבן כ' אלא באגרא דסיפרי דא"ל לרבא מגלת אסתר בזוזא ושטריה דמר בזוזא, ופסקיה רבא לדיניה, דכיון דידע כי האי שיעורא יודע בטיב ומתן הוא. ולא תימא הני מילי היכא דידע מנפשיה, אלא אפילו היכא דאסהידו סהדי דמקמי מכירה כי הוו מסברו ליה מילתא דחורפא דמהניא ליה במקח וממכר הוה סבר לה מיד ועביד לה, אע"ג דחזו ליה חוצפא יתירא דלית בה פסידא במקח וממכר יודע בטיב משא ומתן הוא. כי מעשה דרבא גבי ההוא פחות מבן כ' דאמר מסברו ליה וסבר מידע ידע והאי דעבד הכי חוצפא יתירא הוא דאית ביה. וכיון דאתברר דלטעמיה דרבא דסמיך אבדיקה דהשתא דכה"ג יודע בטיב משא ומתן הוא, למאן דלא סמיך אבדיקה דהשתא נמי היכא דאתברר דהוה הכי מקמי מכירה מיהת על כרחיך יודע בטיב משא ומתן הוא.

והני מילי לענין מכר, אבל לענין מתנה מכי מטי לעונת פעוטות דמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין מתנתן נמי מתנה במטלטלין, אחת מתנת בריא ואחת מתנת שכיב מרע, אחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת. אבל במקרקעי לא, עד שיביא שתי שערות או עד שיגיע לכלל שנותיו ויתברר שהוא סריס, ומכי מייתי שתי שערות או שנתברר שהוא סריס, ואידי ואידי שהגיע לכלל שנותיו מתנתו מתנה אפילו במקרקעי ואפי' בנכסי אביו, ואף על גב דאינו יודע בטיב משא ומתן ולא הוי בן כ' שנה כדברירנא:

קמט. הרי אמרו בודקין לגיטין ולקידושין, וכיון דבדקיניה לקידושין, דהא קא מצריכינן לה גיטא מיניה, (לימא) [למה] לי למבדקיה לגיטין. ואוקימנא ביבים בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו דתנן בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו קנאה ואינו נותן גט עד שיגדיל. ואמטול הכי צריך בדיקה לגיטין. והתם בנדה בפרק יוצא דופן (נדה מה,א) פרישנא להא מתניתא הכי, לכשיגדיל ויבעול יתן גט, דאי לא בעל משהגדיל לא סגיא לה מיניה בגט, דתניא עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול מה מאמר בגדול צריכא גט למאמרו וחליצה לזיקתו מהו הכא דקאמרינן בודקין לגיטין לאו בדבעל נמי לאחר שהגדיל קאי, דכיון דהגדיל אמאי בעי בדיקה אחריתי. והדר קושיין לדוכתיה, כיון דבדקיניה לביאה שנית דלאחר שהגדיל (לימא) [למה] לי למבדקיה לגיטין. וכי תימא דבעל לאחר שהגיע לכלל שנותיו ולא בדקיניה, אי הכי האי לאו מכח ביאת בן תשע בלחוד קא יהיב גט, אלא מכח ביאת ספק גדול קא יהיב גט, וא"כ לא לוקמה בביאת בן תשע כלל. אלא הכא במאי עסקינן שלא בעל לאחר שהגיע לכלל שנותיו ונתן גט, דאי בדקן מקמי דיהיב גט ואשכחן סימני הוי גיטיה גיטא וחליץ לה ומשתריא לשוקא, ואי לא בדקיניה מקמי דיהיב גיטא לא הוי גיטא, ואע"ג דבדקיניה מקמי חליצה ואשתכח גדול וחלץ בעיא גיטא אחרינא בתר בדיקה. וכי איתינן לה לההיא מתניתין דבן תשע לאשמועינן דביאת בן ט' קונה לה [ו]צריכא גט ולאשמועינן דלא הוי גיטיה גיטא עד שיגדיל:

קנ. ולחליצה לאפוקי מדרבי יוסי. כלומר הא דאמרינן בודקין לחליצה, כי איצטריך לאשמועינן לא ביבם אצטריך, דההיא דברי הכל היא דהא איש כתוב בפרשה למעוטי קטן, אלא כי אצטריך ביבמה הוא דאצטריך, ולאפוקי מדרבי יוסי דאמר איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה, קמ"ל דמקשינן אשה לאיש. וכן הלכה, דהא אפסיקא הלכתא לקמן כרב יאודה אמר שמואל בכולה:

קנא. ולמיאונין לאפוקי מדרב יאודה. כלומר והא דאמרי' בודקין למיאון, כי אצטריך לאפוקי מדר' יאודה דאמר עד שירבה השחור על הלבן, קמ"ל דבשתי שערות סגיא דלא ממאנה. וכן הלכתא, דהא (אפילו) איפסיקא הלכתא לקמן כרב יהודה אמר שמואל בכולהי. ואע"ג דאיפסיקא התם במסכת נדה (נב,א) הלכתא כר' יאודה, יחידאה פסקה, אבל אנן אהאי פיסקא דהכא סמכי דהוא סתמא דגמרא והלכתא פסיקאתא אינין:

קנב. ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה לאפוקי ממאן דאמר מבן שמונה עשרה. כלומר, הא דאמרינן ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה, אוקימנא לאפוקי מדרבא אמר רב נחמן דאמר (לעיל בבא בתרא קנה,א) מבן שמונה עשרה שנה, קמ"ל כרב הונא בר חיננא אמר רב נחמן דאמר מבן עשרים שנה כדברירנא לעיל. וש"מ דאע"ג דאיתי שתי שערות לית ליה לזבוני בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה. וכן הלכתא, דהא איפסיקא הלכתא כרב יאודה אמר שמואל בכלהי. וההיא דגידול בר מנשי בנכסי עצמו היא ולא בנכסי אביו כדברירנא לעיל:

קנג. ואסיקנא והלכתא תוך זמן כלפני זמן. כלומר שנת עשרים שנה שעבר ממנה מה שעבר, כל זמן שנשתייר הימנה יום אחד הרי היא כשנת תשע עשרה שנה, ואם מכר בה בנכסי אביו אע"פ שהביא שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן אין מכירתו מכירה. והוא הדין לענין שתים עשרה שנה לתינוקת ושלש עשרה שנה לתינוק, דאפסיקא הילכתא בפרק יוצא דופן (נדה מו,א) דתוך זמן כלפני זמן, ונפקא מינה להיכא דאיתי שתי שערות בשנת שלש עשרה שנה לתינוק ובשנת שתים עשרה שנה לתינוקת, אף ע"ג דאשתיור ביה עד לאחר שתים עשרה ולאחר שלש עשרה אי לא איתי סימני אחריני בתר הכי שומא נינהו.

ואי קשיא לך ההיא דגרסינן התם (נדה מז,ב) תנא רבי יוסי בן כיפר אומר משום רבי אליעזר שנת עשרים שיצאו ממנה שלשים יום הרי היא שנת עשרים לכל דבריה, ואמר רב יצחק בר נחמני אמר ר' אלעזר מסתברא כרבי יוסי בן כיפר מדכוליה פירקין קתני ויום אחד והכא לא קתני ש"מ הלכתא כותיה, דשמעת מינה דתוך שנת עשרים כלאחר עשרים דמיא. שאני התם, דלענין סימנין קאי, דקתני התם בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות יביא ראיה שהוא בן עשרים והוא הסריס לא חולץ ולא מיבם, ואסיקנא והוא שנולדו בו סימני סריס, דקימא לן דאי איתי בתר הכי שתי שערות שומא נינהו וסריס הוי לא חולץ ולא מיבם, ואלו איתי שתי שערות [קודם] שנת עשרים אע"פ שנולדו בו סימני סריס לאו סריס הוי וחולץ או מיבם. ועלה קאמרינן דשנת עשרים שיצאו ממנה שלשים יום הרי היא כלאחר עשרים, דאי נולדו בו סימני סריס ולא הביא שתי שערות (עד שהביא שערות) עד שיצאו ממנה שלשים יום הרי זה כסריס לכל דבריו ולא חולץ ולא מיבם.

והוא הדין הכא למכור בנכסים, בין בנכסיו בין בנכסי אביו, דקי"ל דכל כמא דלא איתי שתי שערות לא מצי מזבין אלא אם כן נתברר שהוא סריס, שאם נולדו בו סימני סריס בשנת עשרים או קודם לכן, כיון שיצאו שלשים יום משנת עשרים ולא הביא שתי שערות הרי זה כסריס לכל דבריו. וכי אפסיקא הלכתא הכא דתוך זמן כלפני זמן, לאו לענין סימני סריס אי נמי לענין שתי שערות קאמרינן, אלא למכור בנכסי אבא קאמרינן, דאע"ג דתוך עשרים לענין סימני סריס כלאחר עשרים דמיא והרי הוא בחזקת סריס לכל דבריו, אי נמי היכא דאיתי שתי שערות ואתברר דגדול הוא, לא מצי לזבוני בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה ושעה אחת, הילכך גבי נכסי עצמו דבסימני גדלות תליא מילתא כיון שנתברר שהוא סריס איגלאי מילתא למפרע דמכי הוי בן שלש עשרה שנה ויום אחד בתינוק ובת שתים עשרה שנה ויום אחד בתינוקת גדול הוה ומצי מזבין בנכסי עצמו, אבל למכור בנכסי אביו לאו בסימני גדלות בלחוד תליא מילתא אלא בשנים נמי תליא מילתא, דקים להו לרבנן דאין אדם עומד על דעתו עד שיהא בן עשרים שנה, הילכך אף ע"פ שלא נשתייר הימנה אלא שעה אחת הרי היא כלפני עשרים ואי זבין בנכסי אביו לא הוו זביניה זביני. ואיפרק קושיין כהוגן.

והשתא דאתברר דלענין סימני סריס תוך זמן כלאחר זמן דמי, שנת שלשים ושש שעברו ממנה שלשים יום עד שלא הביא שתי שערות הרי היא כלאחר שלשים ושש לכל דבריה לאחזוקי בסריס למפרע, מידי דהוה אשנת עשרים. ונפקא מינה דאי זבין בנכסי עצמו לאחר שלש עשרה או בנכסי אביו לאחר עשרים זביניה זביני.

ומנא תימרא דטעמא דרוב שנותיו משום דאגלאי מילתא דסריס הוא, ודילמא משום דכיון דעברו רוב שנותיו מהשתא הוי גדול, דאלו עד השתא קטן הוה. לא ס"ד, דהא בהדיא קא מיתינן לה בנדה בפרק בא סימן (נדה מז,ב) לענין חליצה ויבום אמתני' דקתני והוא הסריס לא חולץ ולא מיבם, אלמא יבמתו נפטרת לשוק בלא חליצה, ואסיקנא והוא שנולדו בו סימני סריס דאי לאו הכי לא מיפטרא לשוק בלא חליצה, ואמרינן עלה וכי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה תני רבי חייא עד רוב שנותיו, דאלמא כי עברו רוב שנותיו אע"ג דלא נולדו בו סימני סריס לא חולץ ולא מייבם, ואי לאו סריס הוא אמאי לא מייבם. אלא לאו שמע מינה דסריס הוא שמע מינה, וכיון דסריס הוא מכי (מגיע) [הגיע] לכלל שנותיו למפרע אתחזק ליה כגדול לכל דבריו כדברירנא:

קנד. ואסיקנא והלכתא כגידול בר מנשי. כלומר כדשלח רבא לגידול בר מנשי, דתינוק בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות אם יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר. ודוקא בנכסי עצמו, אבל בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה:

קנה. ואסיקנא נמי הילכתא כמר זוטרא דאמר ולעדות אם יודע בטיב משא ומתן אין עדותו עדות אלא במטלטלי, אבל במקרקעי לא עד דידע בטיב משא ומתן, ואידי ואידי דאיתי שתי שערות:

קנו. והלכתא כאמימר. אע"ג דלא ידע בטיב משא ומתן ואין מקחו מקח וממכרו ממכר במקרקעי, לענין מתנה מיהת מתנתו מתנה, והוא דאיתי שתי שערות, לא שנא בנכסי עצמו ולא שנא בנכסי אביו כדברירנא:

קנז. והלכתא כרב יאודה אמר שמואל בכולהי. כלומר בכולהי הני דאמרן דאינון גיטין וקידושין וחליצה ומיאונין ולמכור בנכסי אביו כדפרישנא לה לעיל. וכולהו הני הלכתא פסיקתא נינהו וליכא למנדא מיניהי:


דף קנו עמוד ב[עריכה]


י. המחלק נכסיו על פיו רבי אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אינן נקנין אלא במשיכה אמרו לו מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנתן כבינתי לבתי והיא של שנים עשר מנה ומתה וקיימו את דבריה אמר להם בני רוכל תקברם אמם וחכמים אומרי' בשבת דבריו קיימים מפני שאין יכול לכתוב אבל לא בחול ר"י אומר בשבת אמרו קל וחומר בחול. מתני' איכא לאוקומה אליבא דהלכתא בין במחלק נכסיו בין בדשייר, בין דפריש מחמת מיתה בין דלא פריש, כיון דמסוכן הוא כפריש מחמת מיתה דמי, דהא איפסיקא הילכתא בהדיא (כתובות נה,א) כר"ש שמורה במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי, והכא במסוכן קא מיירי כדקתני בהדייא. ואם נפשך לומר דברי הכל היא, משכחת לה במחלק כל נכסיו, אי נמי במצוה מחמת מיתה ואע"ג דשייר. מיהו צריכינן לברורי דכי פליג רבי אליעזר ורבנן הכא (כמאן) [במאן] דאקני למי שאינו ראוי ליורשו, כגון אחר במקום בת ובת במקום בן, אבל למי שראוי ליורשו כגון בן בין הבנים ובת בין הבנות ואח בין האחים, אפילו רבי אליעזר מודה, כדתניא בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קל,ב) אבא חנן אומר משום רבי אליעזר מה ת"ל לא יוכל לבכר לפי שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאביו להנחיל למי שירצה בלשון ירושה, אלמא מדאורייתא כירושה דמיא ובאמירה בעלמא סגיא ליה. כי פליגי למי שאינו ראוי ליורשו דלא מדאורייתא היא, דכי כתיב ביום הנחילו את בניו דמשמע למי שירצה מבניו, בבן בין הבנים משמע דראוי ליורשו הוא, אבל במי שאין ראוי ליורשו לא. ובהא פליגי, רבי אליעזר סבר כיון דלאו מדאורייתא היא ולאו כירושה דמיא ולא מהני בה לשון ירושה אלא לשון מתנה כמתנת בריא דמיא ולא מקניא אלא בחד מאנפא הקנאה דמתנת בריא, נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, והוא הדין לחליפין ומילתא דאיתא במטלטלי לא קתני, ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. ולאו לאפוקי שאר אנפי קתני אלא למעוטי כסף ושטר וחזקה דאיירי בהו גבי מקרקעי קאתי, והכי קאמר, אין נקנין אלא במשיכה וכיוצא בה מאנפי דשיכי במטלטלי. ורבנן סברי אע"ג דמדאורייתא לא קניא באמירה תקינו רבנן דליקני באמירה משום צעריה דשכיב מרע דלא לצרכיה חד מאנפי הקנאה, כי היכי דלא לצטער שמא תטרף דעתו עליו, כדבעינן למימר קמן. ודוקא במצוה מחמת מיתה, ואע"ג דשייר, אי נמי בכותב כל נכסיו דסתמיה מחמת מיתה יהיב. ודוקא נמי הוא דמית מיגו מרעיה מקמי דלהדר ביה כדכתיבנא לעיל.

והא דאמן של בני רוכל צואה מחמת מיתה הואי, אי נמי במסוכנת דכמצוה מחמת מיתה דמי, דאי לאו הכי לא הוה מיקנייא באמירה, דהא כבינתה בלחוד הוא דיהבה, והויא לה מתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קניין אלא היכא דהוי מצוה מחמת מיתה. והא דקא לייט להו רבי אליעזר לבני רוכל, הכי קאמר, ראויין היו שימותו בחיי אמן משום דרשעים בממונם הוו, ואמטול הכי קנסוהו רבנן ואפקעוה לממונא מיניהו שלא כדין, דקימא לן הפקר ב"ד הפקר.

והא דתנן וחכמים אומרים בשבת דבריו קיימים מפני שאינו יכול לכתוב אבל לא בחול, רבי אליעזר היא כדמיברר בגמרא לקמן דמודה רבי אליעזר דגבי מי שאינו ראוי ליורשו נמי תקינו ליה רבנן לשכיב מרע לאקנויי באמירה. מיהו הני מילי בשבת דאינו יכול לכתוב, אבל בחול כיון דיכול לכתוב ולהקנות בכסף ובשטר ובחזקה לא תקינו רבנן לאקנויי באמירה גרידתא. רבי יהושע אומר בשבת אמרו ק"ו בחול, דהשתא בשבת שאינו יכול לכתוב מצי לאקנויי באמירה ולא אמרי' כיון דאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו, בחול דיכול לכתוב והוה ליה ראוי לבילה לא כן שכן שאין בילה מעכבת בו. וקיימא לן רבי אליעזר ורבי יהושע הלכה כרבי יהושע, ותו דסוגיא דגמרא כר' יהושע אזיל:

יא. (נמצא) [כיוצא] בו זכין לקטן ואין זכין לגדול* רבי יהושע אומר לקטן [אמרו] קל וחומר לגדול. מדקתני כיוצא בו שמע מינה דהאי פלוגתא דקטן וגדול בפלוגתא דשבת וגדול שייכא, וכי היכי דאתברר דהתם ר' אליעזר הוא דמפליג בין חול לשבת הא נמי רבי אליעזר היא דקסבר זכין לקטן לפי שאינו יכול או שאינו יודע לזכות לעצמו, ואין זכין לגדול שיכול לזכות לעצמו. ורבי אליעזר לטעמיה. ורבי יהושע לטעמיה, דסבר לקטן אמרו ואע"ג דאין יכול לזכות לעצמו והוה ליה ראוי לבילה ואין בילה מעכבת בו. וקימא לן בהא נמי כרבי יהושע, חדא דר' אליעזר ורבי יהושע הלכה כר' יהושע, ועוד דסוגיין בעלמא דזכין לגדול:

קנח. והא דתנן המחלק נכסיו על פיו רבי אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה, תניא אמר להם רבי אליעזר לחכמים מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים והיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנן במתנה אמרו לו אין לך תקנה עד שתיתנם על גבי קרקע הלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים ואמר צפונו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות ודרומו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות אמרו לו משם ראיה מרוני בריא היה. אבל שכיב מרע באמירה בעלמא מצי מקני. והא דאמרינן צפונו לפלוני ודרומו לפלוני, לאו למימר דמאן דמקני אגב ארעא לא קני עד דמסיים ליה לקרקע דמקני ליה אגביה, דהא ודאי קני, ואפי' גופיה של קרקע נמי קני לא שיד הקונה על התחתונה ומצי יהיב ליה מזיבורית שבנכסיו, אלא הכא היינו טעמא דאצטריך לסיומי משום דהאי גברא למפלגינהו לנכסיה הוה קא בעי, ובדין הוא דאי הוה מקני להו לכלהו לחד גברא לא הוה צריך לסיומיה לקרקע כדאמרן, אלא כיון דקא בעי לאקנויינהו לכמה אינשי אגב ארעא ואצטריך לאקנויי מההוא קרקע פורתא פורתא לכל חד מיניהו, כי היכי לאקנויינהו למטלטלי נהליה אגביה, אצטריך לסיומיה לקרקע דאקני ליה לכל חד מינייהו כי היכי דלא ליתו לאנצויי עלויה, דלא לימא האי מהאי גיסא אקני ליה והאי מהאי גיסא אקני ליה. ואסיקנא בפירקא קמא דקידושין (כז,א) דלאו בהאי לישנא בלחוד אקני להו, דהא בענן דלימא ליה קני לך האי קרקע ואגביה קני לך הנך מטלטלי, והאי תנא שיורי שייר בלישנא כדברירנא התם:

קנט. והא דתנן בני רוכל תקברם אמם מאי טעמא קא לייט להו אמר רב יהודה אמר שמואל מקימי כובין בכרם היו, וכובין מיני קוצים הם כדכתיב (בראשית ג,יח) וקוץ ודרדר ומתרגמינן וכובין ואטדין, ורבי אליעזר לטעמיה דתנן המקיים קוצים בכרם רבי אליעזר אומר קידש וחכמים אומרים לא קידש אלא דבר שכמוהו מקימין. וקימא לן כרבנן. מיהו שמעינן מדרבי אליעזר דמאן דמקים כלאים בכרם שרי למלטייה ולמקנסיה אפי' בדינא אחרינא, דהא רבי אליעזר קא לייט להו לבני רוכל וקסבר דהאי דקיימו דברי אמן קנסא הוא דקנסינהו והפקר ב"ד הפקר:

קס. א"ר לוי קונין משכיב מרע ואפי' בשבת ולא ליחוש לדברי רבי אליעזר שמא תטרף דעתו עליו. מאי קונין משכיב מרע, קונין נכסים באמירה משכיב מרע ואפילו בשבת, ואין צריך לומר בחול, כרבי יהושע דאמר בשבת (בקל) [וקל] וחומר לחול. ולא ליחוש לדברי ר' אליעזר דמצריך חד מאנפי הקנאה גזירה שמא תטרף דעתו עליו. כלומר דאי מטרחינן ליה לאקנויי בחד מאנפי הקנאה טריחא ליה מילתא ומיטרפא דעתיה. דבר אחר, דאי מצרכת ליה חד מאנפי הקנאה אפשר דלא מזדמן ליה מאן דידע למקנא מיניה ואדהכי והכי מיטרפא דעתיה ולא מצי לאקנויי. והיינו דאמרינן בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קמז,ב) מתנת שכיב מרע דקנא באמירה בעלמא מדרבנן בעלמא היא גזירה שמא תטרף דעתו עליו. וקימא לן כרבי לוי, דמסקנא דשמעתא הוא ופסקא דהלכתא הוא:


דף קנז עמוד א[עריכה]


קסא. והא דתנן וחכמים אומרים בשבת דבריו קיימין מפני שאינו יכול לכתוב אבל לא בחול מתני' מני רבי יאודה היא דתניא ר' יאודה אומר רבי אליעזר אומר בשבת דבריו קיימין מפני שאינו יכול לכתוב אבל לא בחול רבי יהושע אומר לקטן אמרו קל וחומר לגדול. כדפרישנא במתני'. ושמעינן מינה דמתני' דקתני וחכמים אומרים בשבת דבריו קיימין אבל לא בחול רבי אליעזר היא ורבי יהושע פליג עליה. וקיימא לן ר' אליעזר ורבי יהושע הלכה כר' יהושע. ועוד דהא אסקה רבי לוי כרבי יהושע וקאמר לא ליחוש לדברי ר' אליעזר גזירה שמא תטרף דעתו עליו, ועוד דסוגיין בכולהו עובדי ושמעתתא גבי מתנת שכיב מרע כר' יהושע דיקי, וליכא לאוקומינהי בשבת אלא בראיה:

יב. נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב יורשי הבן אומרים האב מת ראשון ואחר כך מת הבן ויורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואחר כך מת האב ב"ש אומרים יחלוקו וב"ה אומרים נכסים בחזקתן. מתני' בהיתה על הבן כתובת אשה או בעל חוב ולא הניח נכסים לגבות מהן. יורשי הבן שהן בעלי חובות אומרים האח מת ראשון וזכה הבן בנכסים קודם מיתתו, והיינו דקתני ואח"כ מת הבן, כלומר לאחר שזכה בנכסי אביו ונשתעבדו הנכסים לבעלי חובותיו של בן קודם מיתתו. ויורשי (האם) [האב] אומרים הבן מת ראשון ואח"כ מת האב ונמצא שלא זכה הבן בנכסים הללו מעולם כדי שישתעבדו לבעלי חובותיו. ב"ש אומרים יחלוקו, דממון המוטל בספק חולקין, וב"ה אומרים נכסים בחזקתן, כלומר בחזקת יורשי האב.

וקי"ל כב"ה. ודוקא היכא דכתב להו הבן לאשה ולבעל חוב דאקני, דאשתכח דאי הוה ידעינן דאב מת ראשון וזכה הבן בנכסים משתעבדי ליה לבעל חוב ולכתובת אשה, ואף ע"ג דבשעת הלואה ובשעת נישואין אכתי לא זכה בהו הבן בהני נכסי, כיון דכתב להו דאקני כי קני להו בתר הכי מיהת משתעבדי. אבל לא כתב להו דאקני אפי' ב"ש מודו דנכסי בחזקת יורשי האב קיימי, דנהי נמי דאב מת ראשון הא לא משתעבדי.

מיהא שמעינן דלא גבי בעל חוב אלא מנכסים שזכה בהן הלוה מחיים ואע"ג דלא אתו לידיה, אבל נכסים שלא זכה בהן הלוה מחיים כלל, כגון שמת הלוה בחיי אביו ואח"כ מת אביו, (ד) לא גבי בעל חוב מנכסי אביו כלל. דא"כ הכא מאי טעמייהו דב"ש וב"ה, נהי נמי דבן מית ברישא כי מת אב מיהת ליתי בעל חוב ולגבי מחולקא דהוה חזי ליה לבן. אלא לאו שמע מינה דכל כי האי גוונא לא גבי מיניה בעל חוב. הילכך אפי' כתב ליה דאקני נמי ולא כלום הוא, דכי מהני דאקני היכא דקנה לוה בתר הכי, אבל היכא דלא קנה לוה בתר הכי ולא מידי לא מהני, דנהי דא"ל דאקני הא לא קנה ולא מידי:

קסב. תנן התם המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין בעי שמואל דאקני מהו. כלומר אם כתב הלוה למלוה משעבדנא לך כל נכסי דאקני וקני בתר הכי נכסי מהו, מי משתעבדי ליה או לא. אליבא דר"מ דאמר אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם מאי. כי היכי דלא מצי מקני דבר שלא בא לעולם קנין גמור הכי נמי לא מצי משתעביד ליה לבעל חוב, או דילמא ה"מ בהקנאה דלא חיילא אמלוה דליתיה ברשותיה דמקנה אלא במעמד שלשתן, אבל שעבודא דבעל חוב דחייל אפילו אמלוה דאית ליה ללוה גבי אחריני, דיכיל בעל חוב דידיה לאפוקה מכל היכא דאיתיה מדר' נתן, מהני בה נמי דאקני אע"ג דלא מהני בעלמא. א"נ הכי קא מיבעיא ליה, כי אמרי' אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם גבי שאר הקנאות דלא שייכא בהו תקנתא, אבל בע"ח דשיכא ביה תקנתא תקינו ליה רבנן דליקני, שלא תנעול דלת בפני לוין.

ומיניה לא קא מיבעיא לן, דמסתמא נמי אפי' מגלימא דעל כתפיה גבי, ואע"ג דלא הויא ברשותיה בשעת הלואה, דתנן זה היה פקח שמכר לו את השדה מפני שהוא יכול למשכנו עליה. כי תיבעי לך היכא דכתב ליה דאקני וקנה ומכר דאיקני וקנה והוריש מאי, מי אתי בעל חוב וטריף לקוחות וטריף מיורשין או לא. ומסקנא משתעבד כדבעינן למימר קמן:

קסג. א"ר חגא ת"ש נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואח"כ מת האב ויורשי הבן אומרים האב מת ראשון ואח"כ מת הבן. יורשי הבן מאן נינהו בעלי חובות דידיה, ואי ס"ד דאיקני קנה ומכר דאיקני קנה והוריש לא משתעבד נהי נמי דאב מית ברישא וירית ליה בן, כיון דהדר מית בן הו"ל דאיקני קנה והוריש, אלא ש"מ דאיקני קנה והוריש משתעבד. אמר להו רב נחמן זעירא חברין תרגמה מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם. כלומר לעולם אימא לך דאיקני לא משעבד לך, וטעמא דמתני' משום דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם משום כבודו מנכסיו, ואע"ג דלא אשתעבדו ליה לב"ח, כגון נכסי דקנה בתר הכין. דקס"ד דכיון דמצוה היא מיכף נמי כייפינן להו משום מצוה ולא משום שעבודא. אבל לגבי מכר ומתנה ושאר יורשין דליתיה להאי טעמא לא משתעבד כלל ואע"ג דכתב ליה דאיקני.

מתקיף לה רב שימי בר אשי מלוה ע"פ היא ורב ושמואל דאמרי תרויהו מלוה ע"פ אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. כלומר אי ס"ד דלא משום שעבודא כיפינן להו, משום מצוה נמי לא כייפינן להו, דכיון דליכא שעבודא אשכח דהאי שטרא לגבי הני נכסי כמאן דליתיה דמי, והו"ל לגבי הני נכסי כמלוה ע"פ, ומלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין, ואפי' מנכסי דהוו קיימי ברשותיה (דלאו) [דלוה] בשעת הלואה, וכ"ש מנכסי דקנה בתר הכין, דרב ושמואל דאמרי תרויהו מלוה ע"פ אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. ואע"ג דליתה לדרב ושמואל, מידי הוא טעמא אלא לשמואל דקא מיבעיא ליה דאקני מהו, לשמואל מיהת על כרחיך כיון דלא מצי מתריץ לה להאי מתני' במצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן ולאו משום שעבודא, דא"כ הויא לה מלוה ע"פ ולטעמיה דשמואל אינה גובה מן היורשין, ומכלהו יורשין משמע ואפילו מן היתומין, על כרחיה צריך לאוקומיה מתני' משום שעבודא דדאקני כי היכי דתהוי כמלוה בשטר.


דף קנז עמוד ב[עריכה]


ואסיקנא אלא לא תימא משום מצוה על היתומים, דאי מהאי טעמא מצוה בעלמא הוא דאיכא אבל מיכף לא כיפינן להו אלא היכא דאיכא שעבודא כדמיברר בפ' מי שהיה נשוי (כתובות צב,א), אלא אימא הא מני ר"מ היא דאמר אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. אבל לרבנן לא משעבד. ואע"ג דאדחיא לה מהכא הילכתא היא דהאי ואסיקנא דמשתעבד כדבענן למימר קמן. הילכך לא מיתוקמא האי מתני' אלא בדכתב הבן לבעלי חובותיו דאקני, ואפי' רבנן מודו בה. אבל היכא דלא כתב ליה דאקני הרי כל הנכסים בחזקת יורשי האב. וש"מ דהיכא דכתב דאיקני אפי' לגבי כתובה נמי משתעבדי, דהא הכא היכא דמית האב ואחר כך מת הבן כי משתעבד מטעמא דדאיקני הוא דמשתעבד וקתני היתה עליו כתובת אשה ובעל חוב, דאלמא אפילו לכתובה נמי כי כתב ליה דאיקני משתעבד, דאי לא תימא הכי (לימא) [למה] לי למתנא כתובה התם כלל:

קסד. א"ר יעקב מנהר פקוד משמא דרבינא ת"ש שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין ואי ס"ד דאיקני קנה ומכר דאיקני קנה והוריש לא משתעבד מאוחרין אמאי כשרין. ליחוש דילמא יזיף מיניה בניסן וכתיב ליה שטרא וכתיב זימניה בתשרי וקני לוה נכסי מניסן ועד תשרי ומזבין להו לבתר תשרי ואזיל בעל חוב ומפיק שטרא דכתיב זימניה בתשרי וטריף לקוחות דזבני בתר תשרי שלא כדין. דאי הוה כתבי ליה לשטרא בזימניה בניסן הוו להו הני נכסי דקננהו לוה מניסן ועד תשרי לגבי בעל חוב דאקני ולא משתעבדי ליה לבעל חוב לאפוקינהו מלוקח, והשתא דכתיב זימניה בתשרי מצי אמר השתא הוא דיזפת מינאי וכי אכתיב שטרא השתא הוא דאכתיב לבד דהוו נכסיה ברשותיה דלוה ומשתעבדי ליה לבעל חוב. אי אמרת בשלמא דאקני קנה ומכר דאקני קנה והוריש משתעבד, היינו טעמא דמאוחרין כשרין, דאיכא לאוקומא כגון דכתב ליה דאקני, דאי נמי הוה מיכתיב זימניה בניסן והדר קנה ומכר הוה ואשתכח דהשתא נמי דאחרוה לזימני לא אהני ליה למטרף לקוחות ולא מידי ואמטול הכי כשרין. אלא אי אמרת אע"ג דכתב ליה דאיקני נמי לא משתעבד, הא זימנין דאתי למיטרף לקוחות שלא כדין. ודחינן הא מני ר"מ היא דאמר אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. ומהני ליה דאקני, אבל לרבנן אע"ג דכתב ליה דאקני אפי' מאוחרין נמי פסולין.

והשתא דקי"ל דאקני משתעבד, לא מיתוקמא מתניתין אלא בדכתב ליה דאקני לבע"ח ודברי הכל הוא. אבל לא כתב לו דאקני אפי' מאוחרין נמי פסולין, חיישינן שמא יקנה נכסים בין זמן ההלואה שנכתב בו השטר ובין זמן הכתוב בשטר, ואי אמרת מאוחרין כשרין קא טריף לקוחות שלא כדין, דהא מזמן הלואה דהיא שעת כתיבת השטר לא אשתעבד ליה, לההיא שעתא לא הוו נכסיה ברשותיה, ומטעמא דדאקני נמי לא משתעבד דהא לא כתב ליה דאקני, ומזמן הכתוב בשטר נמי לא אשתעבד ליה, דההיא שעתא לא כתב ליה ולא מידי:

קסה. א"ר משרשיא משמיה דרבא ת"ש לשבח קרקעות כיצד הרי שמכר שדה לחבירו והשביחה ובא ב"ח וטרפה כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין. כגון דמסיק ביה במוכר שיעור ארעא ושבחה וטרפה מלוקח לה ולשבחה, כשהלוקח גובה מן המוכר גובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין. ואי ס"ד דאקני קנה ומכר לא משתעבד ב"ח אמאי קנה שבחא דאקני הוא. כלומר אמאי קנה שבחא למטרפיה מלוקח, דאקני הוא, דבזימניה דשטרא לא הוה האי שבחא בעולם. ודחינן הא מני ר"מ היא דאמר אדם מקנה לחבירו דשב"ל. אבל לרבנן אע"ג דכתב ליה דאיקני נמי לא גאבי שבחא. והשתא דקי"ל דאקני משתעבד, משכחת לה למתניתא אפי' לרבנן. וכי תימא לרב משרשיא משמא דרבא דס"ד למפשט מיהא מתניתא דאיקני משתעבד, מאי קא פשיט, ודילמא שאני שבח דמחמת דבר שלא בא לעולם קאתי דהא חייל שעבודא דב"ח אגופא דארעא מעידן הלואה, וכי היכי דקני לוקח ומקבל מתנה מאי דמשבחא ארעא ברשותייהו ולאו דבר שלא בא לעולם הוא, הכי נמי משתעבד ליה לב"ח שבחא דמשבחא ארעא בתר זמן שעבודיה ולאו דשב"ל הוא, וא"כ מאן דסבר למפשט מינה דאקני משתעבד מאי קא פשיט, ומאן דמשני (לימא) [למה] לי למדחק ולאוקומה כר"מ, לוקמה לדברי הכל ושאני שבח דמחמת דבר שב"ל קאתי. לא תיקשי לך, דכי אמרי' דמידי דאתי דבר שבא לעולם כמי שבא לעולם דמי, גבי לוקח וכיוצא בו, דקני גופא דארעא לגמרי מהשתא, אבל גבי ב"ח דשעבודא בעלמא הוא ומצי לסלוקיה בזוזי, לא אלים שעבודא דגופא דארעא לשעבודי ליה לב"ח שבחא דאתי בה בתר הכי וה"ל דבר שלא בא לעולם. דאי לא תימא הכי אפי' פירות התלושין נמי ליגבי. וכי תימא הכי נמי, והאמר שמואל בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ יד,ב) ב"ח גובה את השבח, שבח אין פירות לא, כדדיקינן התם בהדיא. אלא לאו ש"מ דכי משתעבד ליה שבחא לב"ח לאו מכח שעבודא דאשתעבד ליה גופא דארעא קא משתעביד ליה אלא כדאיקני דמי, ואמטול הכי קא פשיט רב משרשיא משמיה דרבא מינה דאקני משתעבד משום דלא מתוקמא ליה מתניתא לדברי הכל אלא בהכין. ומאן דדחי ליה אצטריך לאוקמא כר"מ משום דלא יכיל למדחי ליה אלא בהכין.

וכי תימא והשתא דקי"ל דאקני משתעבד, הא דקתני גובה את הקרן מנכסים משועבדים, הני נכסים משועבדים מאי עיבידתיהו. אי דקננהו מקמי דליתיה בע"ח ולטרוף מלוקח ראשון, היכי מצי בעל חוב למשבק בני חרי גבי לוה ולמיטרף לוקח א"נ למשבק לוקח אחרון ולמטרף לוקח ראשון, לימא ליה לוקח ראשון הנחתי לך מקום לגבות ממנו. וכי תימא משכחת לה כגון דהאי קרקע דזבן לוקח אחרון לא קנייה הלוה אלא לבתר זימניה דשטר חוב והדר זביניה לבתר זביני דקרקע ראשון מקמי דליתיה ב"ח ולטרוף, סוף סוף כיון דעל כרחיך בדכתב ליה דאיקני לב"ח הוא דמיירי, דאי לאו הכי לא הוה טריף שבחא, ממילא אשתעבד ליה קרקע שני לב"ח כמאן דקנייה מקמי לוה מה לי מתנה. דיקא נמי דמימריה דשמואל דאמר ב"ח גובה את השבח, כולי שבחא משמע, וכ"ש לטעמיה דרבא דאמר תדע שכך כותב לו, דלפום הדין טעמא דינא הוא דגאבי כוליה, ואלו בשמעתין כי גאבי ליה ב"ח לשבחא מטעמא דדאיקני לא גאבי מיניה אלא פלגא כדבענן למימר קמן. דשמע מינה דהך טעמא דשמואל טעמא באנפי נפשיה הוא ולא שייך בהאי טעמא דדאקני כלל.

אלא מיהו איכא לעיוני, בין לר"מ דאמר אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם בין לרבנן דאמרי אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, מיהו גבי ב"ח סבירא להו דמצי מקני, הכא במאי קני ליה ב"ח להאי שבחא. אי משום דכתב ליה דאיקני מהאי שבחא דאשבח לוקח לאו בכלל דאיקני הוא, דאימת קנייה הלוה להאי שבחא כי היכי דליחול עליה שעבודא דב"ח מטעמא דכתב ליה דאקני, הא כי אתא האי שבחא לבתר זביניה דלוקח הוא דאתא וההיא שעתא לא הויא ליה ללוה זכותא בהאי ארעא ולא בשבחא דידה כלל, דמשעת מכירה אסתלק לה מינה לגמרי וא"כ האי שבחא במאי משתעבד ליה לב"ח למטרפיה מלוקח. עד כאן לא איבעיא ליה לשמואל דאיקני מהו אלא בדכתב ליה דאיקני, דהכי משמע לישנא דדאקני קנה ומכר, דכתב ליה הלוה לב"ח דאקני ואח"כ קנה ומכר. ותו מדדיקינן בפ' חזקת (לעיל בבא בתרא מד,ב) גבי מכר לו פרה מכר לו טלית וליחוש דילמא דאיקני אמר ליה, דש"מ דאפי' למ"ד דאקני משתעבד דוקא היכא דכתב ליה הכי, אבל בסתמא לא משתעבד.

וכי תימא אימא לך דאיקני בסתמא לא משתעבד, מיהו שבחא שאני לעולם דאפי' בסתמא נמי משתעבד. לא ס"ד, דהא בין למאן דמוקים לה לברייתא דשבח קרקעות אליבא דרבנן ופשיט מינה דאיקני משתעבד, ובין למאן דמוקים לה כר"מ אבל לרבנן דאקני לא משתעבד, ממילא שמעת דשבחא כדאקני דמי. דאי אמרת דאלים טפי מדינא דדאקני, א"כ מאן דפשיט מינה מאי קא פשיט, ומאן דדחי למאי אצטריך לאוקומה כר"מ, לוקמה כרבנן ושאני שבחא דאלים טפי. אלא לאו ש"מ דלא עדיף טפי מדינא דדאיקני וא"כ בסתמא היכי משעבד.

ומסתברא דלא משכחת לה אלא כגון דכתב ליה לישנא דמשמע מינה דשעביד לה שבחא. והיכי דאמי, כגון דכתב ליה דאקני אנא ומאן דאתי מחמתיה, דמשמע דשעביד ליה מאי דשבחי נכסי אפי' גבי לקוחות ויורשיו. א"נ דכתיב ליה דשעביד ליה נכסיה אינון וכל שבחא דייתי בהון, דאף על גב דכי אתי שבחא ברשותיה דלוקח או דיורש הוא דאתי חייל עליה שעבודא דבעל חוב לפום תנאה דאתני מרי הנהו נכסי אנפשיה מעיקרא, דכי קא ירית להו יורש להני נכסי לפום מאי דהוו קיימי גבי מרי נכסי הוא דירית להו, וכל שכן לוקח דאדעתא דהכי קא זבין.

ואי קשיא לך ההיא דתנן בבכורות בפרק יש בכור לנחלה (נא,ב) אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ולא האשה בכתובתה, ואי ס"ד לא גבי ב"ח שבחא מלוקח אלא היכא דכתב ליה לישנא דמשמע דשעביד ליה שבחא דומיא דדאיקני, אפילו כתובה נמי תגבי מיניה. דבהדיא תנן (לעיל ע"א) נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה וב"ח יורשי הבן אומרין האב מת ראשון ואח"כ מת הבן, וקא דיקינן בגמ' מינה אי ס"ד דאקני וקנה והוריש לא משתעבד, נהי נמי דאב מית ברישא דאקני הוא, ודחינן הא מני ר"מ היא, מכלל דלמאן דמוקים לה (לרבנן) [כרבנן] וקא פשיט מינה דאקני משתעבד, אפי' גבי כתובה נמי קא פשיט, דהא תנא דמתני' בהדיא קתני בה כתובת אשה וב"ח, אלמא גבי כתובה נמי מהני דאקני, ואי ס"ד לא גאבי ב"ח שבחא מלוקח אלא בדכתב ליה לישנא דמהני גבי שבחא כדאקני, אמאי קתני ולא האשה בכתובתה, אפי' כתובה נמי תגבי מיניה.

וכי תימא כי מהני לישנא דמשמע כדאיקני גבי כתובה, בממונא דזכא ביה הבעל בתר הכי, דומיא דמת האב ואח"כ מת הבן וה"ה לשבחא דשבחא ארעא ברשותיה, אבל בשבחא דשבחא ארעא גבי לוקח או גבי יתמי אפילו במפרש נמי לא משתעביד אלא לבע"ח. לא ס"ד, דכיון דאידי ואידי לא משתעבד ליה אלא לב"ח אלא במפרש משום דתנאי ממון הוא וקיים, גבי כתובה נמי אידי ואידי תנאי ממון הוא וכי היכי דכי שבחא ארעא ברשות בעל גביא כי שבחא ברשות לוקח נמי תגבי. ועוד אלו כתב לה בכתובתה למגביא מן העידית או ממטלטלי אפילו מן הלקוחות או מן היורשין בלא שבועה מי לא מהני, אלמא אפי' גבי לקוחות ויורשין נמי אמרי' תנאי ממון הוא וקים ה"נ תנאי ממון הוא וקים.

אלא מסתברא דהיכא דכתב ליה לישנא דמשמע מינה בפי' דשעביד ליה שבחא אפילו גבי לקוחות ויורשין כגון דכתב לה דאיקני אנא ומאן דאתי מחמתי אפילו לכתובה נמי משתעבד דתנאי ממון הוא וקיים. ועוד דלא גרע מתנאה דדאיקני דמהני נמי גבי כתובה. ואי שעביד לה שבחא סתמא כגון דכתב נכסאי אינון ושבחא דייתי בהון, אע"ג דגבי בעל חוב אמרי' כל היכא דאתי שבחא משמע בין דאתי ברשות לקוחות ויורשין, מיהו גבי כתובה לא משתעבד, דאיכא למימר דכי שעביד לה שבחא דאתי ברשות בעל אבל שבחא דייתי ברשות לקוחות ויורשין (לה) [לא] שעביד ליה. מידי דהוה אהיכא דלא פריש לה ממטבע פלוני דלא אזלינן בתר אתרא דשעבודא אלא לגריעותא כדאיתא בסוף כתובות (קי,ב).

ומיהו מתני' דבכורות לאו בהכי מיתוקמא אלא בסתם כתובה דלא שעביד לה שבחא כלל. ואיצטריך לאשמועינן כגון דכתב ליה המוכר ללוקח אנא אמרוק זביני אילין אינון ושבחיהן וצבי לוקח וקביל עלוהי, דאע"ג דאי איכא בע"ח מוקדם אע"ג דלא שעביד ליה הלוה שבחא כלל אתי וטריף ליה לשבחא מלוקח מחמת הדין תנאה דקביל לוקח עלוהי כדברירנא לעיל, גבי כתובה מיהת לא משתעבד, דאיכא למימר דמוכר גופיה כי טרח לשעבודיה ללוקח לגבי ב"ח הוא דלא הוי לוה רשע ולא ישלם אבל לגבי כתובה לא. תדע דההיא מתני' דבכורות בהכי מיירי, מדמקשי' עלה והא אמר שמואל ב"ח גובה את השבח, ופריק מקולי כתובה שנו, ועל כרחיך ההיא דשמואל לא מיתוקמא אלא בדכתב ליה המוכר ללוקח הכין וקבליה לוקח לתנאה עלויה בפירוש, דאי בסתמא היכי משתעבד. וכי תימא דילמא בדשעביד ליה לוה שבחא לב"ח דאיקני, הא מיבעיא בעי לה שמואל ולא איפשיטא ליה לדיליה, ואם איתא מאי קא מיבעיא ליה, תפשוט ליה מדידיה. ורבא גופיה אדאפשיט מבריתא דשבח קרקעות דאיכא לאוקומה כר"מ תפשוט ליה מדשמואל. אלא משום דשמואל לא קאמר אלא בדקבליה לוקח להדין תנאה עלויה בפירוש.

תדע נמי דגרסי' עלה בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ טו,א) אמר רבא תדע שכך כותב לו אנא אמרוק זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון וצבי זבונא דנא וקביל עלוהי והרי מתנה דלא כתיב בה הכין ואמטול הכי לא (תריף) [טריף] ב"ח שבחא כדמפרש התם בהדיא. ואי ס"ד דמתניתין דקתני ולא האשה בכתובתה בדלא קבליה לוקח להדין תנאה עלויה עסיקינן, מאי קא מקשי עלה מדשמואל ואמאי אצטריך לשנויי מקולי כתובה שנו אפי' לגבי ב"ח נמי, עד כאן לא קאמר שמואל אלא היכא דכתיב ביה בשטר זביני הכין אבל היכא דלא כתיב ביה הכין אפי' ב"ח נמי לא גאבי. אלא לאו ש"מ דכי איירי מתניתין בכתובה דומייא דאיירי שמואל גבי ב"ח [הוא] דאיירי, דאע"ג דקבליה לוקח להדין תנאה עלויה אימור כי קבליה עלויה לגבי ב"ח אבל גבי כתובה לא כדברירנא טעמא לעיל.

וכי תימא וכיון דאתברר דטעמא דשמואל דאמר בעל חוב גובה את השבח בדקבליה לוקח להך תנאה דשבחא עלויה הוא, ואע"ג דלא שעביד ליה הלוה שבחא לב"ח מקמי הכין, א"כ מאי דפשיט מבריתא דשבח קרקעות דאקני דמשתעבד מאי קא פשיט, לוקמה כדשמואל. היינו טעמא דלא ניחא ליה לאוקומה כדשמואל, משום דלא מיתוקמא ליה מתני' כגון דכתב ליה הכין כלל, דא"כ אמאי קתני ואת השבח מנכסים בני חורין, אפי' ממשעבדי נמי ליגבי, דהא קי"ל כמ"ד התם בפ' הניזקין (גיטין נא,א) טעמא דאין מוציאין לשבח קרקעות מנכסים משועבדים לפי שאינן כתובין, מכלל דאי כתב ליה אחריותא דשבחא גבי ממשעבדי. ואע"ג דיכיל לאוקומה כגון דאתנו אהדדי כשמואל ולא כתבוה לתנאה בשטר זביני, שינויא דחיקא הוא ולא ניחא לאוקומיה סתם בריתא בשנויא דחיקא, וניחא ליה לאוקומה טפי או בדכתב ליה דאקני או לאוקומה כר"מ דהוא שנויא דשייך בכלהי מתניאתא דלעיל.

והשתא דאסיקנא דאקני קנה ומכר דאקני קנה והוריש משתעבד, לא מיתוקמא מתניאתא אלא כגון דכתב ליה לוה לב"ח לישנא דמשמע מינה דשעביד ליה שבחא. ודוקא היכא דמסיק ביה בלוה שיעור ארעא ושבחא ולמגבא פלגו שבחא דאתי ממילא. והוא הדין בשבחא דאתי מחמת הוצאה היכא דהוי שבח יתר על ההוצאה למגבא פלגו שבח שהוא יתר על ההוצאה כדמיברר לקמן. אבל כולי שבחא לא גבי אלא היכא דקבליה לוקח להדין תנאה דשבחא עלויה בפירוש כדברירנא בפרק שנים אוחזין בטלית:

קסו. ואסיקנא ואת"ל דאיקני קנה ומכר דאקני קנה והוריש לא משתעבד הא לא משתעבד ולא צריך למבעא גבי לוה ואח"כ קנה, אי לקמא משתעבד ואי לבתרא משתעבד, דהא לא משתעבד ולא מידי, כי תבעי לך את"ל דאקני קנה ומכר דאקני קנה והוריש משתעבד לוה ולוה וחזר וקנה, ואין שם אלא כדי חובו של א' מהן, מאי לקמא משתעבד או לבתרא משתעבד. מי אמרי' לקמא דאיהו קדים, או לבתרא משתעבד, דכיון דכי כתב ליה לקמא דאקני אכתי לא הוה ליה ללוה ממונא דליחול עליה שעבודא, כל כמא דלא קני נכסי מצי לסלוקיה, וכיון דמקמי דליחול שעבודיה דקמא כתב ליה לבתרא דאיקני סלוקי סלקיה לשעבודיה דקמא ממאי דעתיד למקנא.

אמר רבינא במהדורא קמא דרב אשי אמר לן ראשון קנה במהדורא בתרא אמר לן יחלוקו. ואסיקנא והלכתא יחלוקו. וטעמא דמילתא משום דכל כמא דלא קני לוה נכסי ליכא שעבודא לחד מיניהו כלל דהא לא משכח שעבודא דשטרא מידי דליחול עילויה, וכי חייל שעבודא לבתר דקני לוה נכסי הוא דחייל, הילכך לא מהניא ליה לקמא קדימה דידיה ולא מידי דהא מקמי שטריה דבתרא לא הוו ליה ללוה נכסי כי היכי דליחול שעבודא דקמא עלויהו מקמי דנייתי שטריה דבתרא, וכיון דלא קננהו לוה להני נכסי אלא לבתר דכתב להו לתרוייהו דאקני, וכי קאני לוה נכסי הוה איתנהו לתרויהו וכבר כתב להו לתרויהו דאקני, אשתכח דשעבודא דתרויהו בהדי הדדי קא חייל ואמטול הכי יחלוקו.

והכי נמי מסתברא, דטעמא דמילתא משום דמשתעבד לתרויהו הוא, ולאו משום דלא משתעבד לחד מיניהו ולא נמי משום דמספקא לן אי לקמא משתעבד ואי לבתרא משתעבד, דאי ס"ד משום דלא משתעבד לחד מיניהו הוא, היכי מצי חד מיניהו למטרף לקוחות. ואי משום דמספקא לן אי לקמא משתעבד ואי לבתרא משתעבד, היכי מצי בעל חוב למטרף פלגו שבחא מלוקח מטעמא דלוה ולוה ואחר כך קנה דקימא לן יחלוקו, והא אמרת ספיקא הוא אי לבעל חוב משתעבד ואי ללוקח משתעבד, ומספיקא לא מפקינן ממונא. אלא ודאי על כרחיך טעמא דיחלוקו משום דמשתעבד לתרויהו בהדי הדדי הוא. והוא הדין היכא דלא כתב ליה לחד מינהו דאקני דיחלוקו. מיהו לא משכחת לה אלא היכא דאתו תרויהו למגבא בהדדי מן הלוה גופיה כדבעינן לברורי לקמן.

ומדאיפסיקא הילכתא גבי לוה ולוה ואחר כך קנה יחלוקו, שמע מינה מפשט פשיטא לן דאקני קנה ומכר דאקני קנה והוריש משתעבד, דאי אמרת לא משתעבד, היכי אפסיקא הלכתא גבי לוה ולוה וחזר וקנה יחלוקו, והאמרת לחד נמי לא משתעבד ולא מידי, ועוד דהא אמרינן בהדיא דאי סבירא לן לא משתעבד הא לא אשתעבד, ולא שייך למבעא גבי לוה ולוה וחזר וקנה אי לקמא משתעבד ואי לבתרא משתעבד, דהא לא משתעבד לחד מינהו. אלא לאו ש"מ מדאיפסיקא הלכתא הכא יחלוקו מכלל דאיקני פשיטא לן דמשתעבד. וכיון דאקני קנה ומכר משתעבד היכא דלוה ולוה וכתב להו לתרויהו דאקני וחזר וקנה ומכר או הוריש, כי משתעביד לתרויהו משתעבד ואמטול הכי יחלוקו, דכיון דמקמי דקננהו לנכסי כתב להו לתרויהו דאקני אשתכח דשעבודא דתרוייהו בהדי הדדי קא חייל.

מיהו האי שעבודא דתרויהו איכא לעיוני ביה מאי טעמא פלגי, אי משום דאשתעבד כוליה להאי וכוליה להאי וכיון דכי הדדי נינהו וקא אתו בהדי הדדי למגבא יחלוקו, ונפקא מינה דאי קדים חד מיניהו וגבי כוליה לא מפקינן מיניה, או דילמא כיון דשעבודא דתרויהו בהדי הדדי קא חייל, כמאן דזבנהו תרויהו להאי ממונא השתא (כהדדי) [בהדי] הדדי דמי, דקנה ליה כל חד מיניהו מיניה פלגא, הילכך אע"ג דקדים חד מיניהו וגבי טפי מפלגא אתי חבריה ומפיק מיניה ההוא טופיאנא. תדע דהא לוקח לגבי שבחא דאשבח כמאן דקדים וגאבי דאמי, ואפילו הכי אתי בעל חוב ומפיק מיניה פלגא מטעמא דלוה ולוה ואחר כך קנה כדבעינן למימר קמן. ואע"ג דדינא דלוקח לגבי שבחא דאקני דאמי, ואי לא ליגבי בעל חוב כוליה שבחא מיניה.

ומסתברא דשאני לוקח דלגבי האי שבחא גבייה דיליה ולאו כלום היא, דהאי גבייה מחמת עיקר זביניה דזבנה לגופא דארעא ממוכר קאתיא, וכי היכי דלגבי גזעא דארעא לאו גבייה היא, דהא בעל חוב מאוחר שקדם וגבה דקימא לן מה שגבה לא גבה, הוה ליה כמאן דקיימא ארעא גבי לוה גופיה, וכי אש (ת) בח לוקח ברשותא דמוכר הוא דאשבח ורבותא בעלמא הוא דאית ליה בגויה מחמת זביניה דידיה דאוקמיה המוכר בהאי ארעא בדוכתא. וכל שכן לגבי בעל חוב דבמוכר גופיה קאי דהא קימא לן מה שגבה לא גבה, ואמטול הכי פליג ליה לשבחא בהדי בעל חוב דלאו כמאן דגבי דמי. אבל לוה ולוה ואחר כך קנה, אע"ג דכתב להו לתרויהו דאקני אי דקדים חד מינהו וגבה מה שגבה גבה.

תדע דדינא דלוקח בהאי ענינא גריע טפי מבעל חוב, דגבי בעל חוב מאוחר שקדם וגבה איכא מאן דאמר דמה שגבה גבה, כדאוקמיה שמואל לטעמיה דבן ננס בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צד,א), ואלו לוקח היכא דזבן מידי דמשעבד לוה לבעל חוב אתי בעל חוב מוקדם וגבי מיניה לדברי הכל, ולא אשכחן (דגמרא) [בגמרא] מאן דסלקא דעתיה למימר דלא גבי, דאלמא דינא דלוקח אחרון גריע טפי מבעל חוב מאוחר, דאלו בעל חוב מאוחר כי יהיב זוזי לאו אדעתיה דמעיליה לשעבודה דבעל חוב מוקדם כי יהיב דאפשר דמשכח נכסיה אחריני גבי לוה, ואלו לוקח אחרון מעיקרא כי נחית וקא יהיב זוזיה למגזליה לשעבודיה דבעל חוב קא יהיב, ואמטול הכי הוה איכא בגמרא מאן דסליק אדעתיה דבעל חוב מאוחר עדיף טפי מלוקח מאוחר. ומהאי טעמא גופיה גבי בעל חוב פלגו שבחא מלוקח ולא גבי ליה מבעל חוב דכותיה, כגון לוה ולוה ואחר כך קנה היכא דקדים חד מיניהו וגבייה כוליה מה שגבה גבה.

ולא דמי לתרי דזבנו מידי בהדי הדדי דקני האי פלגא והאי פלגא ואי שקיל חד מיניה טפי מפלגא אתי חבריה ומפיק מיניה, דלא מיבעיא היכא דנחות תרויהו אדעתא דשותפותא, דמעיקרא כל חד מיניהו לא קא נחית לטפי מפלגא, אבל בעלי חובות כל חד מיניהו כי קא יזיף אדעתא דאפרועי כולהו זוזיה קא נחית, אלא אפי' היכא דזבין לתרויהו סתמא, כיון דלאקנויי להו גופא דההוא מידי קא מיכוון ולא אפשר דליקני האי כוליה והאי כוליה בחד זימנא, על כרחיך לאקנויי ליה פלגא להאי ופלגא להאי קא מכוון. אבל בעלי חובות דלשעבודא בעלמא קא נחתי, לא מיבעיא גבי לוה ולוה ואחר כך קנה דאנן סהדי דכי כתב ליה לכל חד מיניהו דאקני כל מאי דעתיד למקנא הוא דאכוון לשעבודי ליה עד דמפרע כולהו זוזיה, הילכך כי לא קנה בתר הכי אלא שיעור זוזיה דחד מיניהו נמי ממילא אשתעבד כוליה להאי וכוליה להאי. אלא אפי' קנה וחזר ולוה משנים וקנו מיניה לתרויהו בבת אחת, דחייל שעבודיהו בהדי הדדי, כיון דכל חד וחד אדעתא דמגבא כולהו זוזיה מממונא דלוה קא נחית, אע"ג דלא קנה לוה נכסיה אלא שיעור מאי דחזי ליה לחד מיניהו משתעבד כוליה להאי וכוליה להאי, דהו"ל כמ"ד כל מאן דקדים מיניהו זוזיה, דאי קדים חד מיניהו וגבי אגלאי מילתא למפרע דלדידיה הוא דשעבדיה למגבא מיניה, ואי אתו בהדי הדדי כיון דתרויהו כהדדי נינהו יחלוקו.

והכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתא דמעיקרא לא משתעבד מיניה לכל חד מיניהו אלא פלגא, אלא מעתה אי זבניה הלוה לההוא קרקע לאיניש מעלמא ופרע דמי לחד מיניהו הכי נמי דלא יכיל תנינא למטרף מלוקח אלא פלגא, אי הכי דאקני וקנה ומכר דקימא לן דמשתעבד לגבי האי לוקח להיכא אזל. וכי תימא שאני הכא דלוה ולוה ואחר כך קנה נהי דאתרע שעבודא דכל חד מיניהו לגבי חבריה משום דשעבודא דתרויהו בהדי הדדי קא חייל גבי לוקח אחרון מי אתרע. אלא מדיכיל למטרף כוליה מלוקח מינה דמעיקרא כי אשתעבד ליה האי קרקע לכל חד מיניהו כוליה אשתעבד ליה, הילכך דינא הוא דאי קדים חד מיניהו וגבה מה שגבה גבה.

ברם צריך את למידע דכי אמרינן גבי לוה ולוה ואחר [כך] קנה דמשתעבד לתרויהו למטרף לקוחות, הני מילי היכא דכתב להו לתרויהו דאיקני מהאי טעמא דברירנא, אבל היכא דלא כתב ליה לחד מיניהו דאיקני לא מצי חד מיניה למגבא מנכסי דקנה לוה בתר הכין אלא מיניה דלוה גופיה, אבל מכר או שמת לא מצו למגבא לא מן הלקוחות ולא מן היורשין. דלא מבעיא דלא הוי כמלוה בשטר, דכיון דלא כתב ליה דאקני לגבי הני נכסי דקני בתר הכין לאו כמלוה בשטר דמיא, אלא אפילו כמלוה על פה נמי לא הוי. [ד]אלו מלוה על פה מלקוחות הוא דלא גביא אבל מן היורשין גביא, כדמיברר בסוף בפרק גט פשוט (לקמן בבא בתרא קעה,א), ואלו הני אפי' מן היורשין נמי לא גבו, דהא שמואל כי היכי דמיבעיא ליה גבי מכר הכי נמי מיבעיא ליה גבי הוריש. וטעמא דכתב (ב) ליה דאקני, הא לאו הכי פשיטא ליה דכי הוריש לא גאבי מן היורשין.

ולא תימא הני מילי היכא דכתבינהו להאי יורש במתנה דומיא דמכר, אלא אפי' בירושה דממילא לא גביא מן היורשין אלא היכא דכתב ליה דאקני. דהא גבי נפל הבית עליו ועל אביו בירושה דממילא קאי, וקאתינן למיפשט מינה דאקני קנה, והלכתא דמשתעבד אצטריכינן למדחא ולאוקומה כרבי מאיר, אי ס"ד כי קא מבעיא ליה לשמואל לאו בירושה דממילא קא מבעיא ליה מאן דקרי לה מאי קארי לה, הא אמרת דבירושה דממילא אע"ג דלא כתב ליה דאקני נמי פשיטא ליה (והלכתא) [דהלכתא] לשמואל דמשתעבד וכי קא מיבעיא ליה היכא דכתבינהו נהליה במתנה. ותו מאן ד (י) קא דחי לה מאי אצטריך לאוקומה כר' מאיר, לימא ליה מי דאמי התם בירושה דמימלא וכי קא מיבעיא לן בירושה דאתיא מחמתיה, אלא לאו ש"מ דשמואל אפילו בירושה דממילא קא מיבעיא ליה. וטעמא דכתב ליה דאקני, הא לא כתב ליה דאקני אפי' מן היורשין נמי לא גאבי, ואמטול הכי אצטריך לאוקומי מתני' דנפל הבית עליו ועל אביו אליבא דרבי מאיר, דאלו לרבנן לא משתעבד, אלא למאן דאמר דאקני משתעבד דשמעת מינה דהא מתני' דנפל הבית עליו על אביו אפי' תימא דאקני וקנה והוריש משתעבד, לא מתוקמא אליבא דרבנן אלא בדכתב ליה דאקני, אבל לא כתב ליה דאקני ומת האב בחיי הבן, ואחר כך מת הבן, לא מצי בעל חוב דבן למגבא מהני נכסי דירית להו הבן השתא מאבוה ולא מידי, דאפילו כמלוה על פה נמי לא הוי, ואע"ג דכי אדחי ליה טעמא דאמר מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם מטעמא דרב ושמואל דאמרי מלוה על פה אינה גובה מן היורשין הוא דאידחי, ואנן קימא לן דמלוה על פה גובה מן היורשין, הני מילי היכא דקנה ולוה, אבל לוה וקנה לא, דאפי' מלוה בשטר נמי לא גאבי כי האי גוונא אלא היכא דכתב ליה דאקני. והאי דמקשינן עלה ממלוה על פה, לאו למימרא דדינא דדאיקני למאן דקלא דעתא דלא משתעבד כמלוה על פה דאמי לכל מילי, אלא למימר דלא עדיף ממלוה על פה, כיון דליכא שעבודא אזל ליה שטרא מהני נכסי לגמרי וכמלוה על פה דאמי.

מיהו כי מדמי ליה למלוה על פה לטעמא דשמואל דסבר שעבודא לאו דאורייתא, ואפילו היכא דקנה ואחר כך לוה לא גביא מן היורשין. והאי שטרא נמי לגבי נכסי דקני בתר הכין אי אמרת לא משתעבד לטעמא דרב ושמואל כמלוה על פה דמי. אבל לדידן דסבירא לן דמלוה על פה נמי איכא שעבודא דאורייתא, הכא גבי לוה ואחר כך קנה כל היכא דלא כתב ליה דאקני אע"ג דכתב ליה שטרא אפי' כמלוה על פה נמי לא הוי. וטעמא דמילתא דמלוה על פה כיון דהוו הני נכסי ברשותיה דלוה בשעת הלואה, משתעבדי ליה מדאורייתא, ובדין הוא דלטרוף לקוחות, ורבנן הוא דתקינו דלא לטרוף לקוחות משום דלית ליה קלא ואיכא פסידא דלקוחות, כדבעינן לברורה בסוף פרק גט פשוט (לקמן בבא בתרא קעה,ב), וכיון דשעבודא דאוריתא גבי מן היורשין. אבל הכא כיון דהני נכסי לא הוו ברשותיה דלוה בשעת הלואה, אשתכח דליכא שעבודא כלל לא במלוה בשטר ולא במלוה על פה, אלא הוו להו הני נכסי לגבי האי מלוה על פה כמטלטלי בעלמא דלא משתעבדי ליה לבעל חוב מסתמא אלא כל כמא דקימי ברשותיה דלוה ואי מיית לא גאבי להו מן היורשין. הילכך היכא דלוה ולוה ולא כתב ליה לחד מיניהו דאיקני וחזר וקנה כי הדדי נינהו ויחלוקו.

והני מילי היכא דאתו למגבא בהדי הדדי, אבל אי קדים חד מיניהו אפי' בתרא נמי דקדים וגאבי, לא מצי האיך לאפוקי מיניה, דהא אפי' היכא דכתב להו לתרויהו דאקני דמשתעבד לתרויהו למטרף לקוחות אי קדים חד מיניה וגאבי כוליה לא מפקינן מיניה כדברירנא לעיל, וכל שכן היכא דלא כתב ליה לחד מיניהו דלא משתעבד לחד מיניהו למטרף לקוחות דאי קדים חד מיניהו וגאבי לא מפקינן מיניה, מתרי אנפי, חדא דכיון דלא אשתעבד לחד מיניהו למטרף לקוחות אשתכח דהני נכסי בידו כמטלטלי דמו דלית בהו דין קדימה דאי קדים חד מיניהו וגאבי לא מפקינן מיניה, ועוד דהאי מלוה דקדים וגאבי לא גרע מלוקח או מיורש, וכי היכי דכי לא כתב ליה לוה למלוה דאקני וקנה ומכר והוריש לא משתעבד כי אתי בעל חוב בתרא דידיה נמי וגאבי להו מיניה לא משתעבד ליה לבעל חוב ראשון. ולא מיבעיא היכא דאגבייה לוה מדעתיה נהליה כמאן דמזבין לה נהליה דאמי, אלא אפילו גביה מיניה בעל כרחיה, כיון דכדין גביה דקימא לן מיניה ואפילו מגלימא דאכתפיה, על כרחיך הוה ליה כלוקח ולא מצי בעל חוב ראשון השתא לאפוקיה מיניה.

ואי כתב ליה לחד מיניהו דאקני ולא כתב ליה לאידך, אפי' כתב לבתרא ולא כתב ליה לקמא, בתרא קאני קמא לא קני. ואפי' קדים קמא וגאבי אתי בתרא ומפיק מיניה. מאי טעמא, דהא קימא לן דלוה וחזר וקנה לא משתעבד למטרף לקוחות או יורשין היכא דכתב ליה דאקני. הילכך קמא כיון דלא כתב ליה דאקני לא משתעבד ליה וכי משתעבד לבתרא הוא דמשתעבד דכתב ליה דאקני. ואע"ג דקדים קמא השתא וגאבי מהשתא הוא דקא קאני, דהא מעיקרא לא אשתעבד ליה. הילכך לא עדיף מלוקח בעלמא, וכיון דאשתעבד ליה לבעל חוב בתרא מקמי הכי אתי בעל חוב בתרא דכתב ליה דאקני ומפיק מבעל חוב קמא דלא כתב ליה דאקני כמה דמפיק מלוקח בעלמא.

ולענין לוה ולוה ואחר כך קנה דקימא לן יחלוקו, לא שנא היכא דכתב להו דאקני דטרפי לקוחות ולא שנא לא כתב להו דאקני דגאבו מיניה דלוה גופיה. ויחלוקו דוקא היכא דכי פליגי בשוה לא קא מטי ליה לקטן שבהן טפי מחובו, אבל היכא דמטי ליה טפי מחובו שקיל שיעור חובו ומסתלק, ושארא גאבי מיניה אידך עד שיעור חובו, ואי פייש מידי הוי ללוקח או ליורש.

ומסתברא דהיכא דלוה וחזר ולוה אתו תרויהו למגבא בהדי הדדי ואשתכח קרקע גבי לוה, ולא ידיע אי בתר דלוה מתרוייהו קנייה ואי מקמי דלוה מתרויהו קנייה, והוא הדין היכא דכתב להו לתרויהו דאקני ולא ידע אי מקמי דלוה הוא דקנייה ואי בתר דלוה קנייה, וקא אתו תרוייהו בטענת בריא תרויהו בטענת שמא ולית ביה בההיא ארעא אלא כשיעור מאי דחזי ליה לפחות שבהן, ההוא דקדים זימניה שקיל שלשה חלקים, והך דמאחר זימניה שקיל רביע. מאי טעמא, דכיון דלפום טענתיה דקמא הוה דינא למשקל כוליה, ולפום טענתיה דבתרא הוה דינא למפלג בשוה, פלגא שקיל קמא ממה נפשך, ואידך פלגא הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין. מיהו ודאי אי אתי חד מיניהו בטענת בריא ואידך קאתי בטענת שמא, כיון דלא קאי ממונא בחזקתיה דחד מיניה בריא ושמא בריא עדיף:

קסז. מיתיבי לשבח קרקעות כיצד הרי שמכר שדה לחבירו והשביחה ובא בעל חוב וטרפה כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין. ואי סלקא דעתא לוה ולוה ואחר כך קנה יחלוקו, חצי שבח מיבעי ליה. דהא שבחא לגבי בעל חוב ולוקח כלוה ולוה ואחר כך קנה הוא, דהאי ארעא מקמי דסליק ליה שבחא הוה משתעבדא ליה לבעל חוב וללוקח, לבעל חוב בחובו היכא דכתב ליה הלוה לישנא דמשמע דשעביד ליה שבחא וללוקח במקנתו מחמת דאקני ליה גופא דארעא, וכיון דהאי שבחא לא אתא אלא בתר שעבודא דתרויהו היינו לוה ולוה ואחר כך קנה, ואי אמרת חולקין אשתכח דלא גאבי ב"ח מהאי שבחא דלוקח אלא פלגא בלחוד, ואם כן לוקח אמאי גאבי דמי כוליה שבחא ממוכר, האי חצי שבח מיבעי ליה, דהוא שיעור מאי דטריף מיניה בעל חוב. ופריק מאי גובה נמי חצי שבח. כלומר כי קתני גובה את השבח לאו אשבחא דאשבח לוקח קאי דמשמע כוליה שבח, אלא אשיעור מאי דטריף מיניה בעל חוב קאי דהיינו חצי שבח.

ומסתברא דאפי' מקבל מתנה או יורש בהדי ב"ח לגבי שבחא דשבחא ארעא ברשותיהו (דלוה) [כלוה] ולוה ואח"כ קנה דמו. חדא דמתנה וירושה קנין הגוף נינהו ועדיף טפי משעבוד, ועוד דהא לוקח כי משתעבד ליה שבחא למנקט מיניה פלגא לאו מחמת כסף זביניה קא משתעבד ליה דהא שבחא דגאבי לוקח ממוכר לבד מכסף זביניה הוא, וא"כ מחמת מאי קא נקיט ליה, אי מחמת קרנא אשתכח דאכתי אית ליה למגבא אחריותא דכוליה שבחא ממוכר ומקרנא הוא דלית ליה למגבא אלא שארא, וכי קתני גובה את השבח מנכסין בני חורין שפיר קתני, ואדקשיא ליה חצי שבח מיבעי ליה קרן הוה ליה לאקשויי, שאר הקרן מיבעי ליה. ואי מחמת דקביל עליה אחריותא דשבחא, היכי דאמי, אי דכתב ליה אחריותא דשבחא אי הכי פלגו שבחא דטריף מיניה בעל חוב אמאי לא גאבי ליה ממשעבדי, הא קי"ל כמ"ד (גיטין נ,ב) לפי שאינן כתובין דאי כתיב גאבו ממשעבדי. וכי תימא דילמא האי מתניתא אליבא דמ"ד לפי שאינן קצובין היא ואע"ג דכתיבי נמי לא גאבי ממשעבדי, אם כן אפי' פלגא נמי לא לגבי לוקח מגופיה דהאי שבחא, דהא משעבד ליה לבעל חוב. ועוד אי למ"ד לפי שאינן קצובין, מי מיתוקמא לך מתניתא כלל, והא קי"ל דלמ"ד לפי שאינן קצובין אם קדם שבחו של ראשון למקחו של שני גאבי כדאיתא בפ' הניזקין (גיטין נא,א), והכא ודאי בשקדם שבחו של ראשון למקחו של שני עסיקינן, דאי בשקדם מקחו של זה לשבחו של זה אם כן האי מוכר אימת זבנינהו להני נכסי, אי מקמי זביני דמרי שבחא, מאי איריא שבחא דלא גאבי מיניהו, אפי' קרן נמי לא גאבי מיניהו. ואי לבתר זביני דמרי שבחא, א"כ היכי שביק בעל חוב לוקח אחרון וטריף לוקח ראשון.

אלא לא משכחת לה אלא בנכסי דקני מוכר לבתר דטריף לה ב"ח להאי ארעא ושבחא מלוקח, וכגון דכתב ליה ללוקח דאקני ואמטול הכי גאבי קרן מנכסים משועבדים. ואי דכתב ליה אחריותא דשבחא אפי' שבחא נמי לגבי ממשעבדי ואפי' למ"ד לפי שאינן קצובין, שהרי קדם שבחו של ראשון למקחו של שני. אלא לאו דלא כתב ליה אחריותא דשבחא, דאע"ג דקדם שבחו של ראשון למקח של שני, היכא דלא כתב ליה אחריותא דשבחא כ"ע מודו דלא גאבי ליה ממשעבדי. ואי ס"ד כי נקיט ליה לוקח לפלגו שבחא מחמת אחריותא דשבחא הוא דנקיט ליה, א"כ גמרא דקא קשיא ליה חצי שבח מיבעי ליה מאי קא קשיא ליה, הא ודאי כי גאבי ליה ב"ח לכוליה שבחא שפיר קא גאבי, דכיון דאשתעבד ליה לב"ח לית ליה ללוקח למגבא מיניה מידי משום אחריותא דשבחא, דהא אין מוציאין לשבח קרקעות מנכסים משועבדים.

אלא על כרחיך כי נקיט ליה לוקח לחצי שבח מחמת זכותא דאית ליה בגופא דארעא הוא, דכי שבחא ארעא ברשותיה דלוקח קא שבחא, וא"כ מה לי מכר מה לי מתנה מה לי יורש, כל היכא דההיא זכותא דזאכי מאריה ארעא בשבחא מחמתה קדימה מקמי דניתי שבחא, לא שנא הויא ההיא זכותא מכח מכר ולא שנא מכח מתנה ולא שנא מכח ירושה, הוה ליה בעל חוב בהדי לוקח או בהדי מקבל מתנה או בהדי יורש לגבי האי שבחא דשבחא ארעא ברשותיה לבתר דחייל עליה ההוא מכר או ההוא מתנה או ההיא ירושה דלוה ולוה ואח"כ קנה דיחלוקו ודאי. דדינא דלוקח ומקבל מתנה ויורש עדיף טפי לגבי שבחא מדינא דב"ח, דאלו ב"ח כמאן דלית ליה זכותא בארעא אלא למגבא זוזיה מיניה וכי שבחא לאו ברשותיה קא שבחא, לא משתעבד ליה שבחא אלא היכא דכתב ליה לישנא דמשמע מינה דשעביד ליה שבחא, ואלו לוקח ומקבל מתנה ויורש מסתמא משתעבד להו שבחא, דכיון דקנו לה לארעא קנין גמור כי שבחא ארעא ברשותיהו קא שבחא. דאי לא תימא הכי לוקח ומקבל מתנה דעלמא היכא דליכא ב"ח נמי במאי קנו ליה לשבחא דשבחא (ד) ארעא ברשותיהו. אלא לאו ש"מ כדקאמרינן. ומהאי טעמא גופיה הוא דגאבי ליה ב"ח לשבחא היכא דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו אע"ג דלא כתב ליה לישנא דמשמע מיניה דשעביד ליה שבחא משום דהו"ל כלוקח ראשון וכי שבחא ארעא ברשותיה הוא דשבחא.

נקיטינן השתא, דהיכא דכתב ליה הלוה לבעל חוב לישנא דמשמע מיניה דשעביד ליה שבחא, ובתר הכי זבנה או יהבה במתנה, א"נ מית ונפלה קמי יורשין ובתר הכי שבחא ארעא ברשות לוקח או ברשות מקבל מתנה או ברשות יורש, דאי מסיק ביה ב"ח בלוה שיעור ארעא וכוליה שבחא, טריף לה ב"ח ולפלגו שבחא, אבל טפי לא גאבי, בין מלוקח בין ממקבל מתנה בין מיורש. ואי לא כתב ליה הלוה לב"ח לישנא דמשמע מיניה דשעביד ליה שבחא מקמי דנפקא ארעא מרשותיה דלוה, לית ליה לבעל חוב למגבא מההוא שבחא דאתא ברשות לוקח או ברשות יורש ומקבל מתנה ולא מידי, ודינא הוא דשביק להו גריוא דארעא שיעור שבחייהו.

וכלהו נמי לא אמרן אלא בשבחא דממילא, דאשתני לגמרי ממאי דהוה בשעת הלואה, כגון חפירא והוו שיבלי שלופאפי והוו תמרי, וא"צ לומר ארעא וקדחו בה תאלי אילני ואפיקו פירי. וה"ה בשבחא דאתי מחמת הוצאה לענין שבח שהוא יתר על ההוצאה דממילא דלא אשתני לגמרי, א"נ בשבחא דאתי מחמת הוצאה לענין שבח שהוא כנגד ההוצאה דיני אחריני אית להו. דאי שבחא דממילא הוא דלא אשתני לגמרי ממאי דהוה בעידן הלואה כגון דיקלא ואלים ארעא ואסיק שירטון, אע"ג דלא כתב ליה דאקני ולא לישנא דמשמע דשעביד ליה שבחא, אי הוה איתיה להאי דיקלא ולהאי ארעא גבי לוה בעידן הלואה, אע"ג דאלים דיקלא בתר דנפקא ארעא מרשותיה דלוה ואסיק ארעא שירטון בתר הכין, משתעבדי ליה לב"ח, דכמאן דשכיח בשעת הלואה דמי. דהא גבי בכור נמי אשר ימצא לו קרינא ביה דכמאן דשכיח מחיי האב דאמי, ה"נ כמאן דשכיח בשעת הלואה ברשותיה דלוה דאמי. ודינא הוא דכי מסיק ביה בלוה שיעור ארעא וכוליה שבחא דטריף ליה ב"ח לכוליה שבחא בין מלוקח בין ממקבל מתנה בין מיורשין. ואי שבחא דאתי מחמת הוצאה הוא לענין שהוא כנגד ההוצאה, ואע"ג דכתב ליה הלוה לבעל חוב לישנא דשעביד ליה שבחא, לא גאבי ב"ח מיניה לא מלוקח ולא ממקבל מתנה ולא מיורשין ולא מידי, דממונא דלוקח או דמקבל מתנה ויורשין הוא, ודינא הוא דשביק להו גריוא דארעא שיעור שבחיהו כדמיברר בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ טו,א).

וכולהו נמי לא אמרן אלא בשבח שלא הגיע לכתפים, אבל בשבח שהגיע לכתפים, והם פירות שהגיעו ליתלש ולהנטל על הכתף, לא גאבי מיניהו בעל חוב לא מלוקח ולא מיורש ולא ממקבל מתנה, דקי"ל כל העומד ליתלש כתלוש דאמי, כדאיתא בפ' נערה שנתפתתה (כתובות נא,א). וההיא דאמרינן בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ טו,ב) מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפי' בשבח המגיע לכתפים, התם בדקבליה לוקח לתנאה דשבחא עלויה לאשתעבודי ליה שבחא לב"ח, א"נ באפותיקי כדברירנא התם.

וכלהו נמי לא אמרן אלא דמסיק ביה שיעור ארעא וכולהו שבחא, אבל היכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא, לא שנא בשבחא דאתי מחמת הוצאה ולא שנא בשבחא דמימלא, לא שנא אשתני ולא שנא לא אשתני ואפי' איקר מימלא בדמים, אע"ג דשעביד ליה שבחא לא גאבי ב"ח מהאי שבחא ולא מידי. דאפי' כי חשבת ליה כמאן דשכיח בעידן הלואה, לית ליה לב"ח זכותא בכולה ארעא אלא למגבא מינה זוזיה, גבי מינה שיעור זוזיה ומסתלק. ואי מסיק ביה שיעור ארעא ומקצת שבחא, חזינן, אי הוי ההוא מקצת בציר מפלגו שבחא לא גאבי משבחא אלא שיעור ההוא מקצת דמסיק ביה, ושארא הוי ללוקח. ואי לא הוי ההוא מקצת בציר מפלגא דשבחא פלגי ליה בכוליה שבחא בשוה, כמאן דמסיק ביה שיעור ארעא וכוליה שבחא, דקי"ל כר' דאמר בפ' מי שהיה נשוי (ר' כתובות צג,א) גבי שני שטרי הודאות והלואות היכא דלית בהו דין קדימה דכל היכא דכי פלגי בשוה לא מטי ליה לשיעורא זוטא דכלהו טפי מחובו חולקין בשוה.

וכלהו נמי לא אמרן אלא דלא א"ל לוה לבעל חוב מעיקרא מקמי דתיפוק ארעא ברשותיה לא יהא לך פרעון אלא מזו, אבל א"ל מעיקרא לא יהא לך פרעון אלא מזו, לא שנא שעביד ליה שבחא ולא שנא לא שעביד ליה שבחא, לא שנא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ולא שנא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא, כל שבחא דשבחא ארעא לא שנא ברשות לוקח ולא שנא ברשות מקבל מתנה ולא שנא ברשות יורשין, ל"ש שבחא דמימלא ולא שנא שבחא דאתי מחמת הוצאה, גבי ליה בעל חוב לכוליה שבחא מיניהו ולית ליה ללוקח לא למקבל מתנה ולא ליורש זכותא בגויה במקום מרי אפותיקי אלא לענין הוצאה שיעור שבח, דאי הויא הוצאה יתירה על השבח יהיב להו כנגד דמי שבחייהו ואי הוי שבח יתר על ההוצאה יהיב להו כנגד הוצאה כדאיתא בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ טו,א). ואידי ואידי מסליק להו בע"ח מהוצאה שיעור שבח בדמים כדאיתא בפ' המקבל שדה, מאי טעמא דמארי אפותיקי לגבי שבחא דשבחא ארעא ברשות לוקח או ברשות מקבל מתנה ויורשין כלוקח ראשון דאמי. והאי דיהיב ליה דמי הוצאה שיעור שבח ללוקח או ליורש מטעמא דהיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות הוא דיהיב ליה כדברירנא התם. תדע דהא כי לא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא נמי גבי ליה בכוליה שבחא, ולית ליה ללוקח מבעל חוב אלא דמי הוצאה שיעור שבח כדמפרש בהדיא בבריתא בפרק שנים אוחזין בטלית (שם). וכי תימא אם כן מאי דוחקיה לאוקומי בריתא בחצי שבח, לוקמה באפותיקי, לא ניחא ליה לאוקומי סתמא דבריתא באפותיקי. ומהאי טעמא גופיה לא מוקים לה בשבחא דממילא דלא אשתני, אלא ניחא ליה לאוקומה בכולהו אנפי דשבחא. ואי בעי תימא משום דהשביחה קתני, דמשמע דאשבחה לוקח, דאי מימלא ושבחא מיבעי ליה.

וכלהו נמי לא אמרן אלא דלא נחית לוקח אדעתא דלשתעביד ליה שבחא לב"ח, אבל היכא דנחית אדעתא דהכין, כגון דכתב ליה מוכר ללוקח אנא אמרוק זביני אילין אינון ושבחיהון דגבי לוקח וקביל עלוהי בפירוש, דינא אחרינא הוא. וכבר ברירנא להו לכולהו דיני דבעל חוב לענין שבחא בפרק שנים אוחזין בטלית בירור יפה.

ברם צריכינן לברורי היכא דלא קנו מיניה דמוכר ללוקח אאחריותא דשבחא, ולא כתביה נהליה נמי בשטר, דקי"ל דלא גאבי שבחא מיניה אלא מנכסים בני חורין, לא תימא הני מילי בשבחא דלא הוי שכיח גופיה בעידן זביני, אלא אפי' בשבחא דהוה שכיח גופיה בעידן זביני כגון דאיקר בדמים ממילא דלא אשתני ממאי דהוה בעיקר זביני, אע"ג דלגבי ב"ח כעיקר ארעא דאמי למגבא מיניה זוזיה ואע"ג דלא כתב לו דאקני ולא שויה נהליה אפותיקי כדברירנא לגבי לוקח ומוכר לאו כעיקר זביני דאמי. מאי טעמא, התם גבי ב"ח דלמגבא מעיקר ארעא הוא דאית ליה בעיקר ארעא תליא מילתא, וכל מידי דהוי מעיקר ארעא דינא הוא דגאבי ליה. אבל הכא גבי אחריותא דלוקח בזוזיה דיהיב ליה למוכר תליא מילתא דשיעור זוזי דיהיב ליה הוי קרנא וגאבי ממשעבדי, וטופיאנא הוי שבחא ולא גאבי אלא מבני חרי. הילכך לא שנא הוי ההוא טופיאנא מחמת שבחא דאשתני ולא שנא דלא אשתני ואפי' איקר ממילא בדמים, על כרחיך טופיאנא הוא ושייכא ביה האי תקנתא דלא גאבי אלא מבני חרי. וה"מ היכא דלא כתיב ליה אחריותא דשבחא ולא קנו מיניה עילויה בפירוש, אבל כתב ליה, אי נמי קנו מיניה גאבי מנכסים משועבדים, כי טעמא דמ"ד לפי שאינן כתובין, מכלל דאי כתיבי גאבו ממשעבדי כדברירנא בפרק הניזקין (גטין נא,א):


דף קנח עמוד א[עריכה]


יג. נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה ראשונה ואחר כך מת הבעל ויורשי אשה אומרים הבעל מת ראשון ואח"כ מתה האשה בית שמאי אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי אשה. הא מתני' בבאין לידון בין על נכסי הבעל בין על נכסי האשה קאי, כגון שנפל הבית עליו ועל אשתו ואין ידוע איזה מת ראשון. יורשי הבעל אומרים אשה מתה ראשונה, וירש הבעל נכסיה וכתובתה ואין לשאר יורשי האשה בנכסיה כלום במקום הבעל, ואח"כ מת הבעל, וממונו ליורשיו. ויורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון, ולא זכה בנכסי האשה, ולא עוד אלא שנתחייב לה בכתובתה. ומשכחת לה כגון שפטרה את יורשיה קודם לכן מן השבועה ממנו ומיורשיו, כגון שכתב לה נדר ושבועה אין לי וליורשי ולבאין ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך, דאי לאו הכי נהי דבעל מית ברישא מאי אית לה לאשה גבי כתובה, הרי נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. אלא לא משכחת לה גבי כתובה אלא כשפטרה ואת יורשיה קודם לכן מן השבועה. אי נמי כגון דייחד לה ארעא בכתובתה, וה"ה למטלטלי ואיתינהו בעיניהו, א"נ איכא מטלטלי אחריני דאתו מחמתיהו, דקי"ל דכלהו הני שקלא להו בלא שבועה, כדמיברר בכתובות בפרק אע"פ שאמרו (נה,א). ובכי הני אנפי הוא דמיירי תנא דמתני' לגבי כתובה.

ואי משום דבית שמאי דאמרי יחלוקו לא אצטריכינן לאוקומה הכי, מאי טעמא דבית שמאי לטעמיהו דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי. אלא כי אצטריכא לן לבית הלל דאמרי בחזקת יורשי הבעל, וטעמא דאין ידוע איזה מת ראשון, הא ידוע שהבעל מת ראשון גבו לה יורשי (ן) אשה לכתובתה, ואמאי, הא אין אדם מוריש שבועה לבניו. אלא ליכא לאוקומא אלא באנפי דלא שייכא בהו שבועה גבי אשה כדפרישנא. ובהא פליגי, ב"ש אומרים יחלוקו, דממון המוטל בספק חולקין. ואע"ג דכתובה בחזקת בעל קיימא, ב"ש לטעמייהו דאמרי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי. וב"ה אומרים נכסים בחזקתן, דקאמרי ב"ה לאו בכתובה קאי, ולאו בנכסים הנכנסין והיוצאין עמה קאי, וכי קתני סופא נמי כתובה בחזקת יורשי הבעל לאו לפרושי האי נכסים בחזקתן דקתני רישא קאתי, דא"כ אמאי אצטריך למיבעי עלה בגמרא בחזקת מי ואמאי.כעידרמה אפליגו בה אמוראי מר פסיק ואמר בחזקת יורשי אשה ומר פסיק ואמר בחזקת יורשי הבעל, ומתני' גופא דקא מפליג בין כתובה לנכסים הנכנסין והיוצאין עמה מה תהא עליה, אלא מתני' דקתני כתובה בחזקת יורשי הבעל מילתא באנפי נפשה קמ"ל, והאי נכסים בחזקתן דקתני רישא בנכסי צאן ברזל קאי, והכי קאמרי ב"ה, נכסי צאן ברזל הרי הן בחזקתן, אבל כתובה כגון עיקר כתובה ותוספת, בחזקת יורשי הבעל, ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה דאינון נכסי מלוג בחזקת יורשי אשה. וכי קא מיבעיא לן בגמרא בחזקת מי, מנכסי צאן ברזל קא מבעיא לן, דקאמרי ב"ה סתמא נכסים בחזקתן ועלה קא מיבעייא לן בחזקת מי. ואסיקנא הואיל ואלו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. וכן הילכתא:


דף קנח עמוד ב[עריכה]


יד. נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו א"ר עקיבא מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן אמר לו בן עזאי על חלוקין אנו מצטערין אלא שבאתה לחלוק עלינו את השוים. מתני' במי שהיו [לו] אחים מאביו שלא מאמו ואחים מאמו שלא מאביו ולא היו לו בנים, ונפל הבית עליו ועל אמו, ואין ידוע איזה מהן מת ראשון. אחיו מאביו אומרים האם מתה ראשונה וירש הבן חלקו בנכסיה, ואח"כ מת הבן, ולנו לירש את חלקו בנכסי אמו. ויורשי האם אומרים הבן מת ראשון ואחר כך מתה האם. אלו ואלו מודים שיחלוקו. אמר רבי עקיבא מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן. ומסקנא דגמרא כרבי עקיבא. ומאי בחזקתן, בחזקת יורשי האם הואיל והוחזקה נחלה באותו השבט. ודוקא בשמא ושמא כדבעינן למימר קמן:


דף קנט עמוד א[עריכה]


קסח. שלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת הבן בנו מוציא מיד הלקוחות וזו היא שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין ואיהו מפיק. והא מילתא משכחת לה בין בשמת הבן בחיי האב ואח"כ מת האב, בין בשמת האב בחיי הבן ואח"כ מת הבן, דכיון דההיא שעתא דזאבין הבן מידי דלאו דיליה זבין אע"ג דנפלו ליה בתר הכי בירושה מאביו, לא מיבעיא בריה דיכיל לאפוקי מלוקח, אלא אפי' איהו גופיה מצי מפיק, דמעיקרא לא קננהו לוקח להנהו נכסי. וכ"ש היכא דמית הבן בחיי האב ואח"כ מית האב ולא אתו לידי דבן. לענין אפוקי בלא דמים איכא לפלוגיה, דהיכא דמת האב בחיי הבן, כיון דזאכי בהו הבן בירושה ממילא חילא אחריותיה דלוקח עלויהו, ולא שנא איהו ולא שנא בנו לא מצי לאפוקי מלוקח אלא בדמים, ואלו היכא דמית הבן בחיי האב ואח"כ מת האב ולא הניח הבן נכסים שיש להם אחריות, בנו מוציא מיד הלקוחות, כלומר בלא דמים. מיהו הא דשלחו מתם כשמת הבן בחיי האב מיתוקמא, ומשום דמי. ממאי, מדקשיא לן אבוה מזבין ואיהו מפיק, ואי לאפוקי בעלמא, כיון דאבוה גופיה דזאבין מצי מפיק מאי קא קשיא לן בדידיה. אלא מדקשיא לן אבוה מזבין ואיהו מפיק, דמשמע דאי הוה אבוה קיים לא הוה יכיל לאפוקיה, שמע מינה משום דמים הוא, דאלו אבוה לא הוה יכיל לאפוקי בלא דמים, דקי"ל הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו. אבל בנו כי האי גונא דמת אביו בחיי אבי אביו ואחר כך מת אבי אביו, הרי זה מוציא מיד הלקוחות בלא דמים, דאע"ג דאיהו מכח אביו הוא דזאכי בהו לא חייל עליה שעבודא דלוקח אהני נכסי כלל. וזו היא שקשה בדיני ממונות, דכיון דאיהו מכח אביו קאתי לא יהא כחו יפה מכח אביו, דכי היכי דאביו לא מצי לאפוקי בלא דמים איהו נמי לא לפיק בלא דמים.

ודחינן מאי קושיא מצי אמר מכח אבוה דאבא קאתינא תדע דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך. ואע"ג דדחינן (להלן בסוה"ע) בברכה הוא דכתיב אבל לענין דינא לא, שנויא דשנין שנויא הוא, דסתמא דמתני' דנפל הבית עליו ועל אביו מסייע ליה כדבעינן למימר קמן. תדע נמי מדלא מני לה גמרא בהדי תלת מילי דשוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא, שמע מינה דהאי טעמא מכח אבוה דאבא קא אתינא טעמא מעליא הוא. ואפילו למאן דטרח לדחוייה לסייעתין לאוקומי קושיין בעלמא קא בעי למימרא כדקאי קאי מיהו לענין דינא הילכתא כדקאמרינן. תדע נמי דאפילו בדשלחו מתם דקשיא להו אינהו גופיהו הוה סבירא להו דבנו מוציא מיד הלקוחות וטעמא דמילתא הוא דלא הוו ידעי:

קסט. וסברינן למימר אי קשיא הא קשיא בן שמכר חלק בכורה בחיי אביו ומת הבן ואחר כך מת האב בנו מוציא מיד הלקוחות בלא דמים וזו היא שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין ואיהו מפיק. וכי תימא מצי אמר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא אי מכח אבוה דאב קאתי אבוה דאב בחלק בכורה מאי עבידתיה. ודחינן מאי קושיא מצי אמר מכח אבוה דאב קאתינא ובמקום אב קאימנא. ואמטול הכי מצי מפיק. וכן הלכתא:

קע. ושמעינן מינה דבן הבן בנכסי דאבא דאבוה לכולי עלמא מכח אבא דאבוה קאתי. וכי מספקא לן אי האי דאתי מכח אבא דאבוה לאו מכח אבא דאבוה בלחוד קאתי אלא מכח אבוה נמי קאתי, או דילמא מכח אבא דאבוה בלחוד קאתי דהוה ליה כבריה ממש. והיינו דאמרינן מצי אמר מכח אבוה דאבא קאימנא ובמקום אב קאימנא, ולאו מחמת דאתינא מכח אבא, דאם כן הדר קושיין לדוכתיה אבוה מזבין ואיהו מפיק. אלא למימרא דכי היכי דאית ליה לבן הבכור חלק בכורה בנכסי אביו, היכא דמית הבכור נמי בנו בדוכתיה קאי למחשביה כמאן דהוי איהו בריה דאבא דאבוה והוי בכור. ואי האי דחלוק בכורה הילכתא היא, דעל כרחיך מכח אבא דאבוה בלחוד קאתי. ולא זו בלבד אלא כל יורש נמי אפי' רחוק יותר מדאי כיון דראוי ליורשו על כרחיך מכח בעל הנכסים גופיה קאתי. למאי נפקא מינה, למאן דהימניה לחבריה ולבאים מכחו עליו ועל הבאים מכחו, הרי היורשין בכלל הבאים מכחו, דהא אפי' למאן דקשיא ליה (הבה) [הכא] אבוה מזבין ואיהו מפיק לא קאמר דלא אתי מכח אבא דאבוה אלא משום דאתי נמי מכח אבוה כדברירנא וכל שכן דהא דחלק בכורה הילכתא היא:

קעא. וסברינן למימר אלא אי קשיא הא קשיא היה יודע לו בעדות עד שלא שלא נעשה גזלן וכשנעשה גזלן הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידין על כתב ידו איהו לא מהימן אחריני מהימני. ואוקימנא כגון שהוחזק כתב ידו בב"ד בשטר זה קודם שיעשה גזלן. אבל אם לא הוחזק כתב ידו בשטר זה בב"ד עד שלא נעשה גזלן אפילו אחרים אין מעידין על כתב ידו, חיישינן שמא היום חתם בו, דהשתא איהו לא מהימן אחריני מהימני. וסברינן למימר אי קשיא הא קשיא היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידין איהו לא מהימן אחריני מהימני וכי תימא הכא נמי כגון שהוחזק כתב ידו בב"ד והאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שלא הוחזק כתב ידו בב"ד בשטר זה קודם לכן. ומסקנא מאי קושיא דילמא גזירת מלך היא. כלומר פיסולא דקרובים לאו משום דלא מהמני הוא אלא גזירת מלך היא, דאי לא תימא הכי משה ואהרן משום דלא מהימני הוא אלא גזירת מלך היא הכא נמי גזירת מלך היא:


דף קנט עמוד ב[עריכה]


קעב. ולענין בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת הבן ואחר כך מת אביו בנו מוציא מיד הלקוחות וזו היא שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין ואיהו מפיק וכי תימא מאי קושיא מצי אמר מכח אבוה דאבא קא אתינא תדע דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך, ההוא בברכה הוא דכתיב. ומי מצית אמרת בברכה כתיב אבל לענין דינא לא והא דתנן נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב יורשי האב אמרים הבן מת ראשון ואחר כך מת האב ובעלי החוב אומרין האב מת ראשון ואח"כ מת הבן יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו ומאי לאו יורשין בניה מורשין אחיה. לא יורשין אחיה מורשין אחי דאבוה. כלומר מאי לאו [יורשי] האב דקתני בני הבן, ומורישיו דקתני אחי הבן, כגון שנפל הבית עליו ועל אחיו. ופריק, לא, מאי יורשי האב דקתני, אחי הבן, ועליו ועל מורישיו דקתני עליו ועל אחי אביו.

נוסחא דמתיבתא אי ס"ד לא מצי אמר אנא מכח אבא דאבא קאתינא וכי כתיב תחת אבותיך יהיו בניך בברכה הוא דכתיב כי מת הבן תחילה ואחר כך מת האב מאי הוי נימא להו בעל חוב ירושה לאבוכון היא מי סברת מאי יורשיו בניה מורישיו אחיה לא יורשיו אחיה מורישיו אחי דאבוה. והכין פירושא, אי ס"ד לא מצי בנו של בן למימר אנא מכח אבא דאבא קא אתינא, אלא על כרחיהו מכח אבוה נמי קא אתי, כי מת הבן תחלה ואחר כך מת האב מאי הוי, נימא להו בעל חוב לבני הבן נהי נמי דבן מית ברישא ירושה דאבוכון קא שקליתו וכבר אשתעבד לדילן, דהא אמרת דבן הבן בנכסי אבי אביו לאו מכח אבוה דאבוה קאתי אלא מכח אבוה הוא דקאתי. אלא לאו ש"מ דמצו בני הבן למימר ליה לבעל חוב אנן מכח אבוה דאב קאתינא.

והוא הדין נמי דיכיל למפשט מדקתני עליו ועל מורישיו, דקא ס"ד מורישיו אחיה דהאי לוה דלית להו בנים, ומאי נינהו יורשין דידהו דמשתעו דינא בהדי בעל חוב, בני דלוה, וש"מ דאינהו לאו מכח אבוהון קא אתו דאם כן לימא להו בעל חוב ירושה דאבוהון היא וכבר אשתעבד לדילי, אלא משום דאמרי ליה אבא מכח אחוה דאבא קאתינא. ואמטול הכי קא דייקינן באידך לישנא קמא מאי לאו יורשין בניה מורישיו דחזה, והיינו דקא משנינן נמי בהאי לישנא רויחא, מי סברת מאי יורשיו בניה מורישיו אחיה, כי היכי דתפשוט מינה דבני הבן בנכסי אבי אביהן ובנכסי אחי אביהן לאו מכח אבוהון קאתו אלא מכח אבי אביהן ומכח אחי אביהן, לא, מאי יורשיו אחיה מורישיו אחי דאבוה, כלומר מי סברת דאית ליה בנים להאי לוה עסיקינן, לא הכא במאי עסיקינן דלית ליה ללוה בנים כלל, ויורשי האב דקתני לאו בניו דהאי לוה נינהו, (דאנהו) [דהנהו] מכח אבוהון קאתו ומצי בעל חוב למימר ירושה דאבוכון היא, אלא הכא במאי עסיקינן דלית ליה בנים ללוה ומאי יורשי האב דקתני אחוה דהאי לוה מאביו, דהנך ודאי לא מצי בעל חוב למימר להיורש דאחוכון היא דהא אינהו לאו מכח אחוהון קאתו אלא מכח אבוהון דהוא אבוה דהאי לוה קאתו ולית ליה לבעל חוב גבי אחוהון ולא מידי. ומורישיו דקתני לאו אחוה נינהו כי היכי דתיסוק אדעתין דיורשין דידהו היינו בני דהאי לוה דהא בדלית ליה בנים ללוה עסיקינן, אלא מורישיו אחי דאבוה דלית להו בנים ויורשין דידהו היינו אחיה דהאי לוה, דלא מצי בעל חוב למימר ירושה דאחוכון קא שקליתו דאינהו לאו מכח אחוהון קאתו אלא מכח אחי דאבוהון קא אתו.

ובדין הוא דיכיל למימר מורישיו אחוה ויורשין דידהו שאר אחוה, כגון שלשה אחים שאין להם בנים והיתה כתובת אשה ובעל חוב על אחד מהם ונפל הבית עליו ועל אחד מאחיו, אלא כיון דאוקי יורשיו אחוה ניחא ליה לאוקומי מורישיו במילתא אחריתי לפלוגי ביניהו, דאי אמר מורישיו נמי אחוה הוה צריך לברורי דהני מורישיו דמיתו דאינון אחיה לאו כלהו מיתו אלא אשתיורי אשתייר מיניהו, השתא דאוקימנא ליורשיו דאשתיור באחוה ומורישיו דמיתו באחי דאבוה לא צריך לפרושי ולא מידי. והדין שנויא דחיקא הוא, ולאוקומי קושיין דקאמרינן זו היא שקשה בדיני ממונות קא מהדרינן. ומכל מקום כיון דקימא לן דהכין דינא כדשלחו מתם, על כרחין מתני' נמי בכולהו אנפי מתוקמא, ואפילו היכא דאית ליה ללוה בנים, ולא מצי בעל חוב למימר להו ירושה דאבוכון היא, דאמרי ליה אנן מכח אבוה דאבא קא אתינא ומכח אחוה דאב קאתינן, דומיא דבן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת המוכר ואחר כך מת אביו דבנו מוציא מיד הלקוחות בלא דמים. וכן הלכתא:

קעג. הרי אמרו נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה ראשונה ואחר כך מת הבעל ויורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון ואחר כך מתה האשה ב"ש אומרים יחלוקו וב"ה אומרים נכסים בחזקתן, בחזקת מי* רבי אלעזר אומר בחזקת יורשי אשה ורבי יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל וריש לקיש משום בר קפרא אמר יחלוקו וכן תאני בר קפרא הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. ומסתברא דבר קפרא לאו לאפלוגי אדבית הלל [אתא], חדא דהני אמוראי כולהו לפרושי טעמיהו דב"ה קאתו, תו דאי כב"ש סבירא ליה לימא הלכה כב"ש. ועוד דאי כב"ש לא סגיא דלא הוה מקשינן עלה בגמרא היכי שבק ב"ה ועבד כב"ש. אלא בר קפרא נמי לפרושי מימרא דב"ה קאתי, דהאי דקאמרי ב"ה גבי נכסי צאן ברזל נכסים בחזקתן, יחלוקו קאמרי, ומאי בחזקתן בחזקת שניהם. והיינו דתאני בר קפרא הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש הרי הנכסים בחזקת שניהם ויחלוקו. והני מילי בנכסי צאן ברזל דקא תני בהו נכסים בחזקתן, אבל עיקר כתובה ותוספת ונכסי מלוג לא מיירי בהו בר קפרא ולא פליגי בהו אמוראי כל עיקר, דבהדיא קתני לה במתני' כתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסין והיוצאין עמה דאינון נכסי מלוג בחזקת יורשי האב. וקימא לן כבר קפרא, דבהכי סלקא שמעתא. ואע"ג דא"ר יוחנן בחזקת יורשי הבעל, כבר קפרא עבדינן, חדא דהוא ניהו מסקאנא דשמעתא, ועוד דבר קפרא רביה דרבי יוחנן הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב:

קעד. והא דתנן נפל הבית עליו ועל אמו א"ר עקיבא מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן דיקינן בגמרא בחזקת מי רבי אלעא אומר בחזקת יורשי האם רבי זירא אמר בחזקת יורשי הבן כי סליק ר' זירא קם בשיטתיה דרבי אלעא קם רבה בשיטתיה דרבי זירא א"ר זירא ש"מ אוירא דארץ ישראל מחכים, דהא אנא לא נחתי לעומקא דהאי דינא עד דסלקי לארץ ישראל, וטעמא דאמר אביי הואיל והוחזקה נחלה באותו השבט. כלומר הואיל והוחזקה נחלה זו מתחלתה בשבט האם אוקמא אחזקה. וש"מ דהכי הלכתא. ואוקימנא בפרק המפקיד (ב"מ לז,ב) בשמא ושמא, אבל בריא ושמא בריא עדיף. וליכא למימר בהא אוקי ממונא בחזקת מריה, שהרי לא נתברר שזכו יורשי האם בממון זה כדי שיהא יורשי הבן כמוציא מחבירו שעליו הראיה. ואי משום דהוחזקה נחלה באותו השבט, לאו חזקה ברורה היא, דהא בן נמי מאותו השבט קא זכי, אלא סיועי בעלמא הוא דמסייעא להו ליורשי האם. וכי מהניא האי חזקה היכא דתרויהו כי הדדי נינהו, דמהניא חזקה בשבט האם לאברועי, אבל היכא דיורשי הבן בריא ויורשי האם שמא בריא עדיף:

קעה. בעו מיניה מרב ששת בן מהו שירש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב. אמר להו רב ששת תניתוה אב שנשבה ומת בן בתו במדינה ובן שנשבה אבי אמו במדינה יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו. כלומר שאם מתו שניהם זה מת במדינה וזה מת בשביה ביום אחד, ואין אנו יודעין איזה מת ראשון, יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואחר כך מת אבי אמו ולא ירש הבן ממנו כלום, ויורשי הבן אומרים האב מת ראשון וירשו הבן ואחר כך מת הבן והרי אנו יורשיו, יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו. ואם איתא דבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב.

אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי אף אנן נמי תנינן נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו, ואי ס"ד דבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב אמאי יחלוקו, ולר' עקיבא נמי דאמר נכסים בחזקתן וקימא לן בחזקת יורשי האם אמאי בחזקת יורשי האם. ואפי' למאן דאמר בחזקת יורשי הבן, טעמא דלא ידעינן הי מיניהו מית ברישא, מכלל דאי הוה ידעינן דבן מית ברישא כולי עלמא מודו דלית ליהו ליורשי הבן ולא מידי, ואם איתה דבן יורש את אמו כשהוא בקבר, נהי נמי דבן מית ברישא לירתה לאימיה בקבריה ולירתינהו לאחיה מאבוה. אלא לאו ש"מ אין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב שמע מינה. וטעמא מאי אמר אביי נאמרה סיבה בבן, לא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה למטה, ונאמרה סבה בבעל, לא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה למטה אחר, מה סבה האמורה בבעל אין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר אף סבה האמורה בבן אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב. כלומר מה סבה האמורה בבעל אין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר להנחיל לבנים מאשה אחרת, דגבי בעל ודאי פשיטא לן, דהא סברא הוא דעיקר ירושה דידיה מכח אישות קא אתיא, וכיון דמית הבעל בחיי אשתו פקעא לה אישות ואזלא לה ירושה דידיה, ואין הקרוב יורש את קרובו אלא בזמן שהן קרובין זה לזה בשעת מיתת המוריש, אף סבה האמורה בבן אין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב:

קעו. ההוא דאמר ליה לחבריה נכסי דבי סיסין מזביננא לך, דהוו הני נכסי מיקנו ליה להאי מוכר מקמי הכין מדבי סיסין. הואי חדא ארעא דהוא מקריא דבי סיסין אמר ליה מוכר ללוקח האי לאו דבי סיסין הואי ואיקרויי הוא דמיקריא דבי סיסין אתא לקמיה דרב נחמן אוקמה בידא דלוקח א"ל רבא לרב נחמן דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה. וקי"ל כרב נחמן כדבעינן למימר קמן:

קעז. ורמי דרבא אדרבא ורמי דרב נחמן אדרב נחמן דההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ביתא א"ל מינך זבינתיה ודרי ביה שני חזקה אמר ליה אנא בשכוני גואי הואי ולא הוה ידענא דאת נחית לגו ביתאי דאימחי אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה למחזיק זיל ברור אכילתך. ושעת חירום הוה דבעינן שיהא עמו במדינה, ואמטול הכי קאמר ליה רב נחמן למחזיק זיל ברור אכילתך, כלומר זיל איתי סהדי דהוה האי מערער בהאי מתא אפילו חד יומא מהני שני חזקה דידך, כי היכי דתהוי אכילתך אכילה דקימא בה חזקה.

אמר ליה רבא דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה קשיא דרבא אדרבא קשיא דרב נחמן אדרב נחמן. ופרקינן דרבא אדרבא לא קשיא התם גבי מעשה דבי סיסין מוכר קאי בנכסי, הכא גבי מעשה דשכוני גואי לוקח קאי בנכסי. דרב נחמן אדרב נחמן נמי לא קשיא הכא גבי מעשה דבי סיסין כיון דא"ל נכסי דבי סיסין מזביננא לך ומקריא דבי סיסין אין לך ראיה ללוקח גדולה מזו ומוכר דקאמר דלאו דבי סיסין היא התם גבי מעשה דשכוני גואי כיון דאית ליה לתובע ראיה דהאי ביתא מעיקרא דידיה הוה, לא יהא אלא דנקיט לוקח שטרא בידיה מי לא אמרינן ליה קיים שטרך וקום בנכסיך, השתא נמי דאתי מכח חזקה עליה דידיה רמיא לברורי כולהו אנפי דצריכי לה לחזקה כי היכי דתהוי חזקה דידיה חזקה מעליאתא. דאי לאו הכי הוה ליה כמאן דנקיט שטרא בידיה ולא יכיל לקיומי, דמוקמינן ליה לארעא בחזקה דמרה קמא. ודוקא היכא דאית ליה לתובע ראיה דהאי ארעא דידיה הואי, אבל היכא דלית ליה ראיה, אע"ג דלית ליה למחזיק שטרא ולאו חזקה, כי טעין שלך היתה ולקחתיה ממך נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. וכבר ברירנא ליה להאי דינא בפ' חזקת הבתים בירור יפה. וקימא לן בהני תרי עובדי כותיה דרב נחמן, וליתיה לקושיא דרבא, בהני עובדי תלמיד הוה יתיב קמיה דרב נחמן ואין הלכה כתלמיד במקום הרב:

קעח. ושמעינן מינה גבי ההוא דאמר ליה לחבריה נכסי דבי סיסין מזביננא לך והואי ההיא ארעא דמיקריא דבי סיסין, דאי אית ליה למוכר ראיה דלאו דבי סיסין היא, אע"ג דכולי עלמא קרו לה דבי סיסין, מוקמינן לה בידיה, דתרי כמאה ומאה כתרי ואוקי ארעא בחזקת מוכר דהוא מארה קמא. מדאמרינן כיון דכולי עלמא קרו לה דבי סיסין עליה דידיה רמייא לגלויי דלאו דבי סיסין היא, דשמעת מינה דאי מייתי ראיה מוקמינן לה לארעא בידיה, ולא מצי אמר ליה ארעא דמיקריא דבי סיסין זבינת לי והא מיקריא דבי סיסין אלא על כרחיך כי זבין ליה ארעא דבי סיסין זבין ליה. ואי מתברר דהאי ארעא דבי סיסין היא מזדבנא ואי לא לא מזדבנא. הילכך כיון דכולי עלמא קרו לה דבי סיסין ראיה הואי וכמאן דאסהידו סהדי דדידיה דבי סיסין הוה דאמי. ואי מיתי מוכר ראיה אחריתי דלאו דבי סיסין היא מוקמינן לה בידיה, ואי לא מוקמינן לה בידא דלוקח דאסהידו ליה סהדי דהוה מיקריא האי ארעא דבי סיסין. ואגב ארחיך שמע מינה דכל היכא דמסהדי סהדי דכולי עלמא דידעינן דהוו קארו לה להאי ארעא בשמא דבעלים הוו קארו לה ארעא דפלניא, ראיה הויא לאחזוקה בדידיה דההוא פלניא. וכן הילכתא:

הדרן עלך פרק מי שמת: