יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: תוספות | רשב"ם | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: יד רמ"ה | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סא עמוד א[עריכה]

פרק המוכר את הבית:

א. המוכר את הבית לא מכר את היציע אע"פ שהיא פתוחה לתוכו ולא את החדר שלפנים ממנו ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה י' טפחים רבי יהודה אומר אם יש לו צורת פתח אע"פ שאינו גבוה י' טפחים אינו מכור. הא דקתני רישא המוכר את הבית לא מכר את היציע אוקימנא (בגמ' בסמוך) דאית ביה בהאי יציע ד"א, אבל אם אין בו ד"א הרי זה מכור, וה"ה גבי חדר, דחד טעמא נינהו. והא דקתני ולא את החדר לפנים ממנו, אוקימנא (להלן ע"ב) אע"ג דמצר ליה מצראי בראי. והוא דלא כתב ליה ולא שיירית בזבינאי אילין קדמי כלום, כדבעינן למימר קמן (שם וסי' יד). וסופא דקתני ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים, דש"מ דאי אין לו מעקה גבוה עשרה טפחים הרי זה מכור, ואע"פ שיש לו צורת פתח, [דכיון] דלא חזי לאשתמושי ביה אלא על ידי הדחק משום לא תשים דמים לא חשיב, כולה בדכתב ליה עומקא ורומא קאי, דומיא דבור ודות (דלקמן בבא בתרא סד,א), דכי קתני התם אע"פ שכתב לו עומקא ורומא, לא שנא אית ליה מעקה פחות מי' טפחים ולא שנא לית ליה מעקה כלל אינו מכור, דבכלל עומקא הוא דלא מיקני בסתמא כדבעינן למימר קמן (סג,ב סי' לא-לב).

וטעמא דהני כולהו דלא מזדבני בסתמא אגב ביתא ולא מהני בהו לישנא דעומקא ורומא, משום דחשיבי לאשתמושי בהו באפי נפשייהו. מיהו איכא מינייהו דהוי טעמא משום דפלגי רשותא לנפשייהו, כגון חדר ויציע, ואיכא מינייהו משום דחזי לאשתמושי ביה באפי נפשיה ואע"ג דלא פליג רשותא לנפשיה, כגון גג שיש לו מעקה גבוה י' טפחים, דאע"ג דפליג רשותא לנפשיה מגויה דביתא לא פליג רשותא לנפשיה משאר (דומיא) [רומיא] דביתא. (דאע"ג) [ואע"ג] דלא מקיף ליה מעקה משלש רוחותיו, כגון (דמפקי) [דמקפי] ליה גגין ולא צריך מעקה אלא מרוח אחת, כיון דאית ליה מעקה מההוא רוחא דצריך ליה לא מהני ביה לישנא דעומקא ורומא כדבעינן לברורי לקמן (בבא בתרא סד,א סי' לב ד"ה ומנא). ומתניתין נמי דיקא, דקתני בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים, דש"מ דזימנין דסגיא ליה בחד מעקה מההיא רוחא דצריך ליה, דאלו בין גג לגג לאו מעקה מיקרי אלא מחיצה מקריא. מיהו ודאי הא דאמר רב יהודה אם יש לו צורת פתח אע"ג שאינו גבוה עשרה טפחים אינו מכור, בדמקיף ליה מעקה או מחיצה משלש רוחותיו קאי, דכי אית ליה צורת פתח חשיב לטעמיה דר' יהודה, דאי לא מקיף ליה מג' רוחותיו כי אית ליה צורת פתח מאי חשיבותיה, חבל על דלית ליה ביתא ותרעא לביתיה עביד, אלא לאו דמקיף ליה. ואיירי תנא קמא בסתמא, דמשמע בין דמקיף ליה בין דלא מקיף ליה אלא מהך גיסא דצריך מעקה, ופליג עליה ר' יהודה היכא דמקיף ליה. ולית הלכתא כוותיה:

יב. הרי אמרו המוכר את הבית לא מכר את היציע מאי יציע הכא תרגימו אפתא. והיא עלייה עשויה בחלל הבית כעין אוצר ועולין לה מן הבית דרך ארובה, מלשון ואפתום מלכין תהנזיק (עזרא ד,יג) שהוא אוצר המלך ובתי גנזין. ורב יוסף אמר בדקא חלילא. והוא חלל עשוי סביבות כותלי הבית מאחוריו בין קירות הבית ובין קירות חיצונות שמקיפין אותו מסביב, והחלל שבנתים נקרא יציע כעין היציעים שהיו במקדש. ופעמים שאין עושין הקף זה אלא במקום א' מאחורי הבית שנמצא בולט לר"ה בפגום יוצא וזה (וזה) נקרא יציע, ופעמים שהיא פתוחה לתוך הבית.

מאן דאמר אפתא לא מזדבנא אע"פ שהיא בחלל הבית, כל שכן בדקא חלילא דאינו בחלל הבית ומאן דאמר בדקא חלילא הוא ניהו דלא מזדבן משום דלא קאי בחלל הבית אבל אפתא דקימא בחלל הבית מזדבנא. ודוקא דעבידא בחלל הבית, דמגופיה דביתא היא. אבל היכא דעבידא על גבי תקרת הבית, אע"ג דלא פתיחא אלא לגו ביתא, אי הויא ד"א וגביהא עשרה טפחים לא מזדבנא כדבעינן לברורי לקמן (סי' יג ד"ה וכל), וההיא לא איירי בה הכא כלל דלאו אפתא מקריא אלא עלייה הוא מקריא, כדברירנא בפרק חזקת (לעיל בבא בתרא ס,א סי' רעט) גבי בונה עלייה על גבי ביתו, וה"ה לאפתא דהכא דחד לישנא הוא.

וקי"ל כמאן דאמר בדקא חלילא אבל אפתא מזדבנא, דתני רב יוסף שלש שמות יש לו ליציע זה יציע וצלע ותא יציע דכתיב והיציע התחתונה כו'. ומדכתיב עליה (מלכים א ו,ו) כי מגרעות נתן לבית סביב חוצה כו' כדבעינן לפרושי לקמן, ש"מ דהני יציעין אחורי קירות הבית מבחוץ עבידן. צלע דכתיב (יחזקאל מא,ו) והצלעות צלע אל צלע. האי נמי ביציע כתיב, בבנין הבית העתיד, מדכתיב בסופיה ובאות בקיר אשר לבית לצלעות סביב סביב, דהיינו במקום שהיה כנוס אמה בכותל ההיכל לצד היציעים הקרויים צלעות להנחת ראשי הקורות, והיינו דכתיב (שם) להיות אחוזים ולא היו אחוזים בקירות הבית, כלומר (דעובי) [בעובי] כותל ההיכל כענין שנאמר במקדש ראשון (מלכים א שם) כי מגרעות נתן לבית סביב חוצה לבלתי אחוז בקירות הבית, וממילא שמעת דהאי יציע דאיירי ביה בבנין העתיד היינו יציע דאיירי ביה במקדש ראשון.

(הא) [תא] דכתיב (יחזקאל מ,ז) והתא קנה אחד אורך וקנה אחד רוחב. ובבנין העתיד כתיב, וגמירי דביציע קאי. ופשטיה דקרא נמי ביציע משמע, דאע"ג דיציע התחתונה דמקדש ראשון חמש באמה רחבה והכא כתיב קנה אחד רחב, דהיינו שש אמות, כדמפרש התם (פסוק ה) וביד האיש קנה המדה שש אמות באמה וטפח, איכא למימר בבנין העתיד נפיש שיעוריה מבנין ראשון ביציע אמה. ואיכא למימר נמי שתי אמות, דכיון דכתיב שש אמות באמה וטפח נמצאת כל אמה מוספת על אמה של גגין טפח ונמצאו בשש אמות תוספת ו' טפחים שהן אמה, ונמצאת מדת היציע התחתונה לעתיד כמדת היציע העליונה בבנין ראשון שהיתה שבע.

ואיבעית תימא מהכא ילפינן דיציע אקרי תא ואחורי כותל הבית הוא דעביד, דתנן כותל ההיכל שש והתא שש וכותל התא חמש. ומתני' היא במסכת מידות פרק ד' (מ"ז), והכי קאמר, כותל ההיכל שמפסיק בין ההיכל ותא היה רוחב שש אמות, ורוחב התא עצמו [שש], וכותל התא שמפסיק בינו ובין רשות הרבים חמש. מיהו אם תמצא לומר דהאי תא דקא חשיב ביציע התחתונה ששוה קרקעה לקרקע ההיכל, דהא מדת ההיכל מן המזרח למערב קא חשיב ואזיל, כי קא חשיב לה בהדי רובד דילה קא חשיב לה, דהוו להו שש אמות, דאילו חללה לחודיה חמש אמות הוא דהוי, דכתיב והיציע התחתונה חמש אמות באמה רחבה, והוה ליה כותל ההיכל כנגדה שבע אמות, דאי לאו הכי בצר ליה חושבן מדת ההיכל ממאה אמה חדא והוה ליה למתני כותל ההיכל שבע והתא חמש. אלא על כרחיך בהדי רובד דידה קא חשיב לה, שכשעלה כותל ההיכל חמש אמות שהוא שיעור קומת התא גרע את עביו וכנס בו אמה מצד התא להנחת ראשי הקורות [של] תקרת היציע התחתונה שהיא קרקע לתיכונה שלא יכנסו בעובי כותלו של היכל, ונמצא רוחב קרקע התיכונה שש אמות. וכן עשה לתקרת התיכונה, שעלה חמש בעובי שש וכנס אמה להנחת ראשי קורות תקרת התיכונה שהיא קרקע לעליונה, ועלה חמש שיעור קומת היציע העליונה ברוח חמש ונמצא רוחב העליונה שבע. (באמה) [ואמה] זו שהיה כונס לכל יציע ויציע נקראת רובד, והיינו דקתני התם (מדות פ"ד מ"ד) התחתונה חמש ורובד שש, כלומר ואמה רובד הרי שש, והאמצעית שש ורובד שבע, כלומר ורובד אמה הרי שבע, והעליונה שבע שנאמר והיציע התחתונה חמש באמה רחבה (והשלישית שבע באמה רחבה) והתיכונה שש באמה רחבה והשלישית שבע באמה רחבה. וסופיה דקרא דכתיב כי מגרעות כו', טעמא דרישיה קא מפרש, מה טעם כל אחד מהן מרחבת מחברתה אמה, כי מגרעות נתן לבית סביב חוצה, שגרע אמה מעביו של כותל לכל אחת ואחת כלפי חוץ כדפרישנא.

ואם תמצא לומר דכנגד חלל התא קא חשיב, בתיכונה קאי, ובדין הוא דליחשוב כנגד חללה של תחתונה ששוה לקרקע ההיכל וליתני כותל ההיכל שבע והתא חמש, אלא איידי דתנא רישא ברוח מזרחית דליכא תא כותל ההיכל שש, תנא נמי סופא כותל ההיכל שש, דאידי ואידי כי חשבת כותל ההיכל בהדי חללו של תא תריסר אמין הוא דהוי וחד שיעורא הוא. ומכל מקום שמעינן מינה דתא אחורי כותל הבית הוא דהוי, מדקא חשיב ליה לתא אחורי כותל ההיכל. וקי"ל כרב יוסף, דלישנא דיציע דקרא על כרחיך לא מיתוקם אלא בדקא חלילא דאלו אפתא מי הואי בהיכל כלל, ועוד דמתניתין ומתניתא נמי מסיען ליה.

וש"מ דבדקא חלילא הוא דלא מזדבן, אבל אפתא כיון דקימא בחלל ביתא מגופיה דביתא היא ואפילו בסתמא מזדבנא. ואע"ג דאית ביה ד"א וגביהא י' טפחים, דכי קא מפליג בשמעתין בין בדקא חלילא לאפתא, בההוא אנפא דאיירי ביה תנא גבי יציע דלא מזדבן הוא דפליג, ואי בדלית בה ארבע אמות אפילו יציע דהיינו בדקא חלילא נמי מזדבן. ודוקא נמי דפתיחא לגו ביתא, ואע"ג דפתיחא נמי לדוכתא אחרינא, דכיון דקימא בחלל ביתא ופתיחה לגויה מגופיה דביתא הוא. אבל לא פתיחא לגו ביתא, לא מבעיא היכא דהויא ד"א וגביהה עשרה טפחים, דכיון דחשיבא ופסיקא מביתא לא מזדבנא, אלא אפילו היכא דלא הויא ד"א ולא גבוהה עשרה טפחים נמי, כל היכא דאית בה שיעורא דחזיא לפום מנהגא דאתרא לאשתמושי ביה באנפי נפשיה, כיון דפסיקא מביתא לא מזדבנא אגב ביתא כדבעינן לברורי לקמן (סי' יג ד"ה ולא). וגמרא נמי כי קא מפליג באפתא באנפא דאיירי ביה תנא גבי יציע הוא דפליג, ותנא כי אצטריך לאשמועינן גבי יציע בדפתיחא לגו ביתא הוא דאצטריך כדקתני בהדיא אעפ"י שהיא פתוחה לתוכו.

ומסתברא דה"ה לחדר היכא דקאי בחלל הבית המכור, כגון ההיא דאמרי' התם (לעיל בבא בתרא ס,א) מאי (חלק) [חדר] שחלק חדרו לשנים, כי דינא דאפתא דמי, דכולהו הני אנפי דאמרן דחד טעמא נינהו. דיקא נמי מדהוה ליה לתנא לערובי לחדר בהדי יציע ולמתני עליהו אע"פ שהן פתוחין לתוכו, ושבקיה באנפי נפשיה למתנא עליה שלפנים ממנו, לאפוקי שבחלל הבית דהוי מכור, שמע מינה:

יג. אמר מר זוטרא והוא דהוי ביה בהאי יציע ד"א. אבל אי לא הוי ד"א מסתמא נמי מזדבן. אמר ליה רבינא למר זוטרא אלא מעתה הא דתנן ולא את הבור ולא את הדות אע"פ שכתב לו עומקא ורומא הכי נמי אי הוי ארבע אמות אין ואי לא לא. והא חזו לתשמישתיהו, וכי היכי [ד]חשיבי בד"א חשיבי בפחות מד"א, ולא שיכא בהו קיצותאי דד"א טפי מחמש ומשלש, אלא כיון דחזו לתשמישתייהו ובור ודות מיקרו הוו שיור, גבי יציע נמי, אע"ג דלא הוי ד"א דלא חזי לדירה, כיון דלאו לדירה עביד אלא לאוצר וחזי לתשמישתיה הוי שיור. א"ל הכי השתא התם הא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד, דהא לא דמו תשמישי להדדי, הכא כולה חדא תשמישתא היא אי הוי ארבע אמות חשיב ופליג רשותא לנפשיה ואי לא לא חשיב ובטיל לגבי בית.

וה"ה לענין חדר, דחד טעמא נינהו, דתרוייהו לגבי בית חדא תשמישתא נינהו, ואי לא הוו ד"א לא חשיבי למפלג רשותא לנפשייהו ובטלי להו לגבי בית ומסתמא נמי מזדבני בהדיה. דהא לאו בעומקיה ורומיה דביתא קימי כי היכי דתוקמה בדכתב ליה עומקא ורומא. והאי דמשנינן התם הא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד, לאו טעמא דלא מהני בהו לישנא דעומקא ורומא הוא, דהא שאר עומקא ורומא לית ביה תשמישא כלל אלא דוכתא דחזי לכולהו תשמישי דאפשר למעבד ביה בין לבור ודות בין לתשמישא אחרינא ולא שייך למימר ביה הא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד. ואי משום דלא דמו לתשמישתא דביתא, תינח דלא לזדבון בסתמא אגב ביתא, אלא היכא דכתב ליה עומקא ורומא לזדבן בהדי שאר עומקא ורומא מכח האי לישנא דכתב ליה. אלא לאו ש"מ דכי קא משנינן התם הא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד, טעמא דלא מזדבני בסתמא אגבי ביתא דפתיחי לגויה קאמרינן, דלמאי דמקשי ליה רבינא למר זוטרא קא משני ליה, ורבינא כי אקשי ליה למר זוטרא מבור ודות דומיא דיציע דאיירי ביה מר זוטרא הוא דאקשי ליה, דשמעיה למר זוטרא דקאמר גבי יציע והוא דהויא ארבע אמות, דאי לאו הכי מזדבן בסתמא אגב ביתא, דהא לאו בעומקיה דביתא ולא ברומיה קאי כי היכי דתימא דבדכתב ליה עומקא ורומא קאי, ועלה קא מקשי רבינא אלא מעתה הא דתנן לא את הבור ולא את הדות. ולאו מסופא דקתני אע"פ שכתב לו קא מקשה ליה, אלא מרישא דקתני ולא את הבור ולא את הדות קא מקשה ליה, הכי נמי דאי הוי ארבע אמות אין ואי לא לא הוי שיור ומזדבן בסתמא כדקא אמרת גבי יציע. וקא מהדר ליה מר זוטרא, הכי השתא, התם גבי בור ודות לגבי בית הא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד, דבית עשוי לדירה ובור ודות למקוה מים, והוא הדין למחילות להטמין, ואמטול הכי לא מזדבני בסתמא אגב ביתא. אבל הכא לענין יציע לגבי בית כולה חדא תשמישתא היא דתרוייהו לדירה עבידי, אי הוי ארבע אמות כיון דאית ביה שיעור בית בפני עצמו פליג רשותא לנפשיה וחשיב למהוי שיור, ואי לא לא חשיב למהוי שיור ומזדבן בסתמא אגב ביתא.

והרי אתברר לך דכי אצטריך לשנויי גבי בור ודות הא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד טעמא דאע"ג דלא הוי ארבע אמות לא מזדבן בסתמא אגב ביתא הוא, דאלו טעמא דלא מהני ביה עומקא ורומא (ו) לא שייך ביה האי טעמא כלל, אלא טעמא אחרינא הוא, דכיון דאע"ג דלא הוי ארבע אמות נמי חזי לתשמישתיה לגבי שאר עומקא ורומא דלית ביה השתא תשמישתא מידי דחשיב הוא, ואמטול הכי לא מזדבן בהדי שאר עומקא ורומא בכללא עד דכתיב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא. ומתניתין נמי דיקא, דקתני לא את הבור ולא את הדות אע"פ שכתב לו עומקא ורומא, ולא פליג בין היכא דכתב ליה להיכא דלא כתב ליה, ש"מ דכל היכא דבסתמא לא קני בור ודות אע"ג דכתב ליה עומקא ורומא נמי לא קני מהאי טעמא.

והוא הדין גבי גג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים, דאע"ג דלא הוי ארבע אמות ופתיח לגו ביתא, לא מהני ביה לישנא דעומקא ורומא, דהא דומיא דיציע וחדר ובור ודות קא מיירי דפתיחי לגו ביתא ואע"ג דיציע וחדר ארבע אמות בעו, גבי גג מיהת לא בעינן ארבע אמות. מידי דהוה אבור ודות, דגבי בור ודות טעמא מאי, אי בסתמא דלא מזדבני אגב ביתא, משום דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד, ואי לענין דלא מהני בהו לישנא דעומקא ורומא, כיון דחזו למלתייהו חשיבי לגבי שאר עומקא ורומא. גג נמי לגבי בית הא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד מכמה אנפי, חדא שכן תשמישו לאויר מה שאין כן בבית, ועוד דבית עשוי לדירה ורוב גגין אין עשויין לדירה כלל אלא למשטח בהו פירי ולשאר תשמישי, ואפילו מיעוטא דעבידי לדירה כיון דתשמישן לאויר לאו לדירת קבע עבידי אלא לדירת עראי ורוב תשמישתייהו לאו לדירה הוא, הילכך לבור ודות מדמינן להו. תדע דכי קתני אע"ג שכתב לו עומקא ורומא לאו אבור ודות לחודיהו קתני אלא אגג נמי קתני, כדבעינן לברורי לקמן (בבא בתרא סג,ב סי' לב) בשמעתיה דרב דימי מדסברינן לסיועי ממתניתין ולא את הגג ומדפסיק ותני עליהו אע"פ שכתב לו עומקא ורומא, ולא אצטריך לפלוגי גבי גג אלא בגובהה לענין מעקה, ש"מ לענין פותיא חד דינא נינהו וסברא נמי הוא, דכי בעינן ארבע אמות במידי דלא עביד אלא לדירה כגון בית וכיוצא בו, אבל גג דרוב תשמישתיה לאו לדירה הוא ואע"ג דלא הוי ארבע אמות נמי חזי למילתיה, כבור ודות דמי, ואע"ג דלא הוי ארבע אמות, לא מיבעיא בסתמא דלא מזדבן אגב ביתא דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד ולא בטיל לגבי בית, אלא אפילו היכא דכתב ליה עומקא ורומא נמי כיון דחזי לתשמישתיה חשיב לגבי שאר עומקא ורומא [ו]לא מהני ביה האי לישנא דעומקא ורומא.

וכל שכן בדיוטא שעל גבי תקרת הבית היכא דלא פתיחא לגו ביתא. ואע"ג דדמיא תשמישתא לתשמישתא דביתא, כיון דפסיקא מביתא אע"ג דלא הויא ארבע אמות לא מהני בה לישנא דעומקא ורומא, מידי דהוה אבור ודות, דהתם טעמא מאי משום דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד והויא לה רשותא באנפי נפשה, כל שכן הא דכיון דפסיקא מבית לגמרי רשותא באנפי נפשה היא. ודוקא דלא פתיחא לביתא, אבל היכא דפתיחא לגויה דביתא, כיון דחדא תשמישתא היא, איכא לפלוגי, דאי הויא ארבע אמות חשיבא, מידי דהוה אחדר ויציע דאע"ג דפתיחי לגויה דביתא וחדא תשמישתא נינהו כי הוו ארבע אמות חשיבי למפלג רשותא לנפשייהו ולאפוקינהו מכלל זביני דביתא, וכל שכן דיוטא (למפלג) [דמפלג] תשמישיה טפי, הילכך אע"ג דכתב ליה עומקא ורומא נמי לא מזדבנא, דכיון דאהנייא חשיבותיה לאפוקה בסתמא מכלל זביני ביתא, אהנייא נמי לאפוקה מכלל זביני דעומקי ורומא היכא דלא אמר ליה אלא לישנא דעומקא ורומא. מידי דהוה אגג שיש לו מעקה גבוה עשרה ואבור ודות ומחילות, דכי לא מהני בהו לישנא דעומקא ורומא משום דחשיבי הוא דלא מהני כדברירנא לעיל. ואי לית בה ארבע אמות, כיון דפתיחא לביתא מזדבנא בסתמא, מידי דהוה אחדר ויציע דחדא תשמישתא נינהו. ועוד מדאמרינן טעמא גבי בור ודות דלא מזדבני בסתמא משום דהא תשמישתא לחוד, מכלל דאי הואי חדא תשמישתא הוה מזדבני בסתמא, ואע"ג דקימי בעומקא, וה"ה לדיוטא דקימא ברומא. תדע נמי דשמעתא דריש לקיש גבי על מנת שדיוטא העליונה שלי (לקמן בבא בתרא סג,א) נמי דיקא דאיכא דיוטא עליונה דמזדבנא בסתמא אגב ביתא, כדבעינן לברורי התם.

ומסתברא דכל היכא דבעינן ארבע אמות לא סגיא ליה בגובהא בבציר מעשרה טפחים, דאפילו גבי סוכה דסגיא ליה במשך שבעה טפחים לא סגיא ליה בגובה בפחות מעשרה דדירה סרוחה היא, וכל שכן היכא דבעינן ארבע אמות. והוא הדין נמי בממונא, כדאמרינן בפ"ק (לעיל בבא בתרא ז,א) במעשה דהנהו בתרי דהוו (דאי) [דיירי] חד עילאי וחד תתאי לא שאנו דלא מטו כשורי למטה מעשרה אבל מטו כשורי למטה מעשרה מצי אמר ליה רשותא דתתאה הוא ולא משתעבדנא לך. אבל היכא דלא בעינן ארבע אמות, איכא למימר דבעינן עשרה טפחים מידי דהוה אסוכה, ואיכא למימר דהתם הוא דבעינן דוכתא דחזיא לדירת עראי ובבציר מהכין אפילו דירת עראי נמי לא הויא, אבל הכא לאו דוכתא דחזי לדירה בעינן אלא דוכתא דחזי לתשמישתא בעינן ובבציר מעשרה סגיא, מידי דהוה אמחילות דמשמע דלא גביהי עשרה ואפי' הכי הוו שיור כבור ודות כדבעינן למימר קמן. ועוד דאפילו תימא ספיקא הוא, קרקע בחזקת בעליה קימא ואע"ג דלא גביה עשרה נמי הוי שיור. וגבי גג נמי בדין הוא דלא ליבעי מעקה גבוה עשרה טפחים, אלא משום דאם כן לא חזי לתשמישתא משום לא תשים דמים כדברירנא במתניתין (לעיל סי' א). אבל מידי אחרינא דלא שייך ביה האי טעמא, כל היכא דבעי ארבע אמות בפותיא בעי עשרה טפחים בגובהא, וכל היכא דלא בעי ארבע אמות לא בעי עשרה טפחים. והוא דחזי לפום מנהגא דאתרא לאשתמושי ביה באנפי נפשיה כדבעינן לברורי לקמן בהאי בבא.

ולא תימא דוקא דלא פתיח לגויה דביתא אלא לדוכתא אחרינא דמוכחא מילתיה דלאשתמושי ביה לההוא דוכתא דפתיח לגויה הוא דעביד, אלא אפילו היכא דלא פתיח בעידן מכירה לא לגויה דביתא ולא לדוכתא אחרינא, לא מיבעיא היכא דקאי ההוא תשמישתא בעומקא או ברומא דכבור ודות ומחילות דמי, דאע"ג דלא הוו ארבע אמות לא מהני בהו לישנא דעומקא ורומא, דהא בור ודות כיון דלא מזדבני אגב ביתא דפתיחי לגויה כמאן דלא פתיחי לגויה דמו, וכיון דבדלא פתיחי לדוכתא אחרינא קאי מדקתני צריך ליקח לו דרך, הוו להו כמאן דלא פתיחי לא לגויה דביתא ולא לדוכתא אחרינא ולא מהני בהו לישנא דעומקא ורומא. אלא אפילו היכא דקאי בחלל ביתא כגון אפתא וכיוצא בה, כל היכא דאית לה שם בפני עצמה ולא פתיחא לגו ביתא, כגון דפסיקא מביתא, אע"ג דלא פתיחא לדוכתא אחרינא לא מזדבנא בסתמא אגב ביתא. חדא, דאפתא דפלוג רבנן בדינא מבדקא חלילא דפתיחא לביתא משמע דומיא דאיירי גבי יציע. ולא אשכחן נמי לישנא דאפתא אלא דפתיחא לגו ביתא כדאמרינן התם (לעיל בבא בתרא ס,א) גבי בונה עליה על גבי ביתו ופותחה לתוך ביתו, דאמרינן עלה מאי עלייה אפתא. ועוד דכד מעיינת בה שפיר, האי אפתא דעבידא בחלל ביתא, היכא דלא פתיחא לגו ביתא ולית לה נמי צורת פתח לגויה, מוכחא מילתא דכי עבידא לא אספיק למפתח ליה פתחא עד דזבניה לביתא, וכיון דלאפסוקה מביתא עבידא לא מזדבנא אגב ביתא. ועוד מידי דהוה אבור ודות ומחילות, דאע"ג דקימי בתוך המקום המכור, דהא בין חלליה דביתא לשאר עומקא ורומא דביתא קימא, ואע"ג דכתב ליה עומקא ורומא ולא פתיחי לדוכתא אחרינא נמי, כיון דלאו חדא תשמישתא היא לא מזדבני ולא מהנו בהו זביני דביתא ולא זביני דעומקא ורומא. והאי אפתא נמי, כיון דפסיקא מביתא לאו חדא תשמישתא היא, ואע"ג דלא פתיחא לדוכתא אחרינא לא מזדבנא אגב ביתא, והוא הדין נמי דלא מהני בה לישנא דעומקא ורומא, דכיון דלאו בעומקיה דביתא ולא ברומיה קימא לא שייך בה לישנא דעומקא ורומא כלל.

מיהו לא שנא דפתיחא לדוכתא אחרינא ולא שנא דלא פתיחא כלל, דוקא דהויא שיעורא דאית לה שמא באנפי נפשה, כגון דפתחא לרשות הרבים, חזיא לפום מנהגא דההוא אתרא לאשתמושי בה באנפי נפשה, דומיא דבור ודות וגג שיש לו מעקה גבוה. והוא הדין היכא דלא פתיח כלל דאית בה כי האי שיעורא. אבל היכא דלית בה כי האי שיעורא, לא מיבעיא היכא דלא פתיחא לדוכתא אחרינא דאע"ג דלא פתיחא נמי לגויה דביתא דמזדבנא בסתמא, אלא אפילו היכא דפתיחא לדוכתא אחרינא, כיון דלאו אורחיה דההוא דוכתא לפום מנהגא דאתרא לאשתמושי בה באנפא נפשא, היכא דקימא בחלל ביתא (בכולה) [בטלה] לגבי ביתא דמגופיה דביתא היא. מידי דהוה אגג שאין לו מעקה גבוה עשרה טפחים, דאע"ג דחזי לאשתמושי ביה על ידי הדחק, כיון דלאו אורחיה לאשתמושי ביה משום סכנתא בטיל לגבי שאר עומקא ורומא ומהני ביה לישנא דעומקא ורומא. הכא נמי כיון דלית ביה שיעורא לאשתמושי בה באנפי נפשיה בטלה לגבי ביתא דקימא בחלליה. ולא משכחת לה בבציר מהכין למהוי שיור אלא היכא דפתיחא לרשות היחיד אחריתי, והוא דמוכחא מילתא דלתשמישתיה דההוא רשותא דפתיחא לה עבידא. דלא מיבעיא היכא דפתיחא לרשות דאיניש מעלמא, דרשותא דאחריני לא זבין ליה, אלא אפי' היכא דפתיחא לביתא אחרינא דאית ליה (למימר) [למוכר] נמי לא מזדבנא, דלגבי ההוא ביתא דלא פתיח לגויה מידי דחשיב הוא ולא מזדבן אגב האי ביתא דלא פתיח לגויה. וה"ה היכא דקאי בעומקיה או ברומיה, כל היכא דפסיק מהאי ביתא דמזדבן, בין דקאי בחלליה דביתא בין דקאי בעומקיה או ברומיה, חד דינא הוא. דכל היכא דחשיב כדאמרן לא מהני ביה כללא דלישנא דעומקא ורומא, אלא לישנא דמדארעית תהומא עד רום רקיעא, אי נמי לישנא דהוא וכל מה שבתוכו היכא דקאי בחלל ביתא, דאע"ג דלא מהני לענין מרחץ ובית הבד שבחצר (כדלקמן בבא בתרא סז,א) ולא לענין בור וגת ושובך שבשדה (כדלקמן בבא בתרא עא,א), התם הוא דכי הוו שיור לגמרי הוו שיור מארעית תהומא ועד רום רקיעא, אבל הכא דלאו לגמרי הוו שיור, כי היכי דמהני בהו מארעית תהומא ועד רום רקיעא מהני בהו נמי לישנא דהוא וכל מה שבתוכו, היכא דקאי בגויה, כגון אפתא ומאי דדמי לה דקימא בחלל הבית המכור. וה"ה גבי בור ודות ומחילות וגגין ועליות היכא דכתב ליה עומקא ורומא הן וכל מה שבתוכן. אבל בהו[א] וכל מה שבתוכו לחודיה לא סגיא ליה למקני מאי דאיכא בעומקא ורומא, דלאו בתוך הבית המכור קימי אלא תחתיו או על גביו, ובהדיא קתני לה לקמן (בבא בתרא סה,ב) בברייתא:

יד. הרי אמרו המוכר את הבית לא מכר את היציע ולא את החדר שלפנים ממנה השתא יציע אמרת לא חדר מיבעיא. כלומר יציע דלא חשיב לגבי (דות) [בית] דהא לא שליט ביה נהורא ולאו לדירה עביד אלא כעין אוצר בעלמא, דהוה ליה כשאר תשמישי דביתא דטפלין לגבי בית, אמרת לא מזדבן אגב בית, חדר דעביד לדירה וכבית בפני עצמה דמי, דלא בטיל לגבי בית, מבעיא דלא מזדבן בסתמא אגב ביתא.


דף סא עמוד ב[עריכה]


לא צריכא דמצר ליה מצראי בראי וכדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המוכר בית לחבירו בבירה גדולה אע"פ שמצר לו מצרים החיצונים מצרים הרחיב לו היכי דמי אילימא באתרא דקרו לבית בית ולבירה בירה פשיטא בית זבין ליה בירא לא זבין ליה ואלא דקרו לה לבירה נמי בית כוליה זבן ליה. ודינא הוא דקאני כל מאי דמצר ליה. ואסיקנא לא צריכא דרובא קרו לבית בית ולבירה בירה ואיכא מיעוטא דקרו לה לבירה נמי בית מהו דתימא דכיון דמצר ליה מצראי בראי כולה זבין ליה קמ"ל מדהוה ליה למכתב ליה ולא שיירית בזבינאי אילין קדמי כלום ולא כתב ליה ש"מ שיוריה שייריה לבירה. אבל ודאי היכא דכתב ליה ולא שיירית בזבינאי אילין קדמי כלום קני כולה בירה. ודוקא היכא דמצר ליה מצרים החיצונים. והוא דאיכא מיעוטא דקרו לה לבירה נמי בית.

נקיטינן השתא לענין המוכר בית לחברו בבירה גדולה ומצר לו מצרים החיצונים, אי דכולי עלמא קרו לבית בית ולבירה בירה, אע"ג דכתב ליה ולא שיירית בזבינאי אילן קדמי כלום, בית זבין ליה בירה לא זבין ליה. ואי דרובא קרו לבירה נמי בית, אע"ג דלא כתב ליה ולא שיירית בזבינאי אילן קדמי כלום, (כאן) [כיון] דמצר ליה מצראי בראי כולה זבין ליה. והיכא דרובא קרו לבית בית ולבירה בירה, ואיכא מיעוטא דקרו לבירה נמי בית, ואפילו פלגא ופלגא, אי כתב לא שיירית בזבינאי אילן קדמי כלום קנה כולה, ואי לא לא קנה אלא את הבית בלבד. והני מילי דמצר ליה מצראי בראי, אבל לא מצר ליה מצראי בראי, אע"ג דרובא קרו לבירה נמי בית וכתב ליה לא שיירית בזבינאי אילן קדמי כלום, כיון דאיכא מיעוטא דקרו לבית בית ולבירה בירה, לא אזלינן בתר רובא אלא קרקע בחזקת בעליה קימת והמוציא מחבירו עליו הראיה, כדאמרינן בהדיא גבי חבית וכד בתחלת פרק המניח את הכד (ב"ק כז,א). ולא מהני האי לישנא [דלא שיירית בזבינאי אלא] היכא דמצר ליה מצראי בראי, דמשמע דלא שייר לנפשיה בהני זביני דמצר ליה ולא מידי, אבל היכא דלא מצר ליה מצראי בראי מאי אהני ליה האי לישנא דלא שיירית בזבינאי אילן קדמי לעיולה לבירה בכלל מכירת הבית.

והכין דינא נמי במוכר את הבית לענין החדר דלפנים ממנו, דתרוייהו בחד טעמא אוקמינהו בגמרא, דאע"ג דמצר ליה מצראי בראי, אי כתב ליה ולא שייר בזבינאי אילן קדמי כלום, והוא [ד]איכא מיעוטא דקרו ליה לבית בהדי חדר דיליה בית קני, ואי לא לא קני. והוא הדין גבי יציע דחד טעמא נינהו. והא דלא איירי בגמרא בהאי עניינא אלא גבי חדר משום דלא מצי דייק לה ממתניתין אלא ממשנה יתירא דקתני חדר דלא צריך ליה, וכיון דאיתוקם ליה דוקייה (מחדר) [אחדר] ממילא מיתוקם ליה נמי גבי יציע דחד טעמא נינהו.

ודוקא (חצר) [חדר] ויציע, דע"ג קרקע נינהו ושייך ביה טעמא דמצרי בראי, דכיון דקימי ביני מצרי וכתב ליה ולא שיירית בזבינאי אילן קדמי כלום, [ו]איכא מיעוטא דקרו ליה לההוא דקאי ביני מצרי בשם הדבר המכור מזדבן כוליה. אבל בור ודות וגג, דלא קימי ביני מצרי דמצר ליה אלא ביני עומקא ורומא דמצרי הוא דקימי, ועומקא ורומא דמצרי לא מצר ליה, אף ע"ג דמצר ליה מצרי בראי וכתב ליה נמי ולא שיירית לא מהני בהו, דמצרי דבראי דהני תהומא ורקיעא נינהו, אי כתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא קני ואי לא לא קני. תדע נמי דגבי חדר ויציע דמתשמישי דבית נינהו הוא דמשתכח מיעוטא דקרו ליה לכוליה בית, אבל בור ודות דלאו מתשמישי דבית נינהו וליכא מיעוטא דקרו ליה לכוליה בית, לא שייך ביה לישנא דלא שיירית בזבינאי אילין קדמי כלום. דיקא נמי מדלא איירי גמרא בהאי לישנא גבי בור ודות ומחילות כלל, אלא בלישנא דמארעית תהומא ועד רום רקיעא, שמע מינה. ומסתברא דהוא הדין למרחץ ובית הבד שבתוך החצר, דאי מצר ליה מצראי בראי וכתב ליה ולא שיירית בזבינאי אילן קדמי כלום, דאי איכא דקרו נמי למרחץ ולבית הבד חצר הוו כולן מכורין, ואי ליכא כל הני אינן מכורין. ואפילו כתב ליה הוא וכל תשמישיו ואילן מצראנהא לא מהני אלא במידי דהוי מתשמישי הדבר המכור והוא דקאי ביני מצרי כגון חדר ויציע לגבי בית, כדבעינן לברורי בפרקין גבי מעשה דבית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך:

טו. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המוכר שדה לחבירו בבקעה גדולה אע"פ שמצר לו מצרים החיצונים מצרים הרחיב לו היכי דמי אילימא באתרא דקרו לה לשדה שדה ולבקעה בקעה פשיטא שדה זבין ליה בקעה לא זבין ליה ואלא באתרא דקרו לה לבקעה נמי שדה כולה זבין ליה אלא הכא במאי עסקינן כגון דרובא קרו לשדה שדה ולבקעה בקעה ואיכא מיעוטא דקרו לה לביקעה נמי שדה מהו דתימא כיון דמצר ליה מצראי בראי כולה זבין ליה קמ"ל מדהוה ליה למיכתב ליה ולא שיירית בזבינאי אילן קדמי כלום ולא כתב ליה ש"מ שיורי שיירה. לשאר ביקעה. וש"מ דאי כתב ליה ולא שיירית בזבינאי אילן קדמי כלום קני כולה. ודוקא בדמצר ליה מצראי, והוא דאיכא מיעוטא דקרו לה לבקעה נמי שדה:

טז. וצריכא דאי אשמועינן בית הוה אמינא משום דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד ובית זבין ליה בירה לא זבין ליה, אבל שדה דכולא חדא תשמישתא היא כשדה אחת גדולה חשבינן ליה ואימא כולה זבין ליה. ואי אשמועינן שדה הוה אמינא התם הוא דלא הוה יכיל למימצר ליה מצראי גואי דהא כולה בקעה דמוכר היא ולא מינכר הדבר המכור מחמת המצרים אלא היכא דהוו מצרי (דאיכא) [דאיניש] אחרינא, אי נמי היכא דאיכא היכירא בין מצרי לההוא קרקע דמזדבן, ואלו שדות הסמוכות זו לזו דהוו לחד גברא לא מינכרא מילתא הי מינייהו זבין ליה והי מינייהו הויא מצר לחברתה, ואמטול הכי אצטריך לממצר ליה מצראי בראי, ולאו משום דזבין ליה כולה בקעה. אבל בית בבירה גדולה דהוה יכיל למימצר ליה מצראי גואי, דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד ומינכרי מצרין דבית אי קאי למזרח בירה או למערב בירה, אימא מדהוה ליה למימצר ליה מצראי גואי ולא מצר ליה אלא בראי, אימא כולה זבין ליה קמ"ל. דלא שנא היכא דכולה חדא תשמישתא היא, ולא שנא היכא דהא תשמישתא [לחוד] והא תשמישתא לחוד. ולא [שנא] הוה יכיל למימצר ליה מצראי גואי ולא שנא דלא הוה יכיל למימצר ליה מצראי גואי, כל היכא דקרו ליה רובא לכל מאי דקאי ביני מצרי, בההוא שמא דזבין ליה קני כוליה. ואי לא, אי כתב ליה ולא שיירית בזבינאי אילין קדמי כלום, ואיכא דקרו ליה למאי דקאי ביני מצרי בההוא שמא דזבין ליה, קני כוליה, ואי לא לא קני (כוליה ואי לא לא קני) אלא כפחות שבלשונות:

יז. כמאן אזלא הא דאמר רב מארי האי מאן דמזבין ליה מידי לחבריה צריך למכתב ליה ולא שיירית בזבינאי אילן קדמי כלום כמאן כרב נחמן אמר רבה בר אבוה. דאי לא כתב ליה הכי, זימנין דאיכא ביני מצרי מידי דלא קרו ליה רובא דאינשי בההוא שמא דזבין ליה ולא מזדבן:


דף סב עמוד א[עריכה]


יח. ההוא דאמר ליה לחבריה ארעא דבי חייא מזביננא לך הוין תרתי ארעאתא דמקריאן דבי חייא אמר רב אשי חדא אמר ליה תרתי לא אמר ליה. ואי אמר ליה ארעאתא סתמא מיעוט ארעאתא שתים ואי אמר ליה [כל] ארעתא כל ארעאתא דאית ליה לבר מבוסתני ופרדיסי ואי אמר ליה זיהראי אפי' פרדיסי ובוסתאני במשמע, וכל שכן ארעאתא, לבר מבתי ועבדי ואי אמר ליה נכסאי אפילו בתי ועבדי. הא שמעתא הכי אשכחנן לה בכולהו נוסחי דילן, ורובא דרבואתא דקמנן על גירסיהו נמי הכי גרסי לה. ולפום הדין גירסא ה (י) א דאמרינן ואי אמר ליה ארעאתא סתמא מיעוט ארעאתא שתים, אעיקר האי עובדא דאיירי ביה מעיקרא קאי. דאשמועינן גמרא דאי הוה אמר ליה ארעאתא דבי חייא מזביננא לך מיעוט ארעאתא שתים, ואי הויין תרתי או תלת ארעתא דמקריאן דבי חייא לא מצי מוכר לדחוייה ללוקח בבציר דתרתי, דלא משמע לישנא בציר מן הכי. ולא מצי לוקח למתבע מיניה טפי מתרתי, דהאי לישנא כי היכי דמשמע כולהי הכי משמע תרתי מיניהי ויד בעל השטר על התחתונה. והוא הדין היכא דאמר ליה ארעאתא דילי אי נמי ארעאתי, כמה דלא אמר ליה כל חד דינא הוא דלית ליה טפי מתרתי.

והא דאמרינן ואי אמר ליה ארעאתא סתמא, לאו למימרא דלא פריש לה ארעאתא דפלניא אי אמר ליה ארעאתא מזביננא לך, אלא למימרא דכמה דלא פריש ליה מנינא ולא אמר ליה כל, אע"ג דאמר ליה ארעאתא דפלניא אי נמי דילי לית ליה טפי מתרתי. דאי ס"ד דוקא דאמר ליה ארעאתא מזביננא לך, אבל היכא דפריש ליה דפלניא אי נמי דאית לי שקיל כולהו, אי הכי אדאשמועינן בתר הכי היכא דאמר ליה כל ארעאתא דמשמע כל ארעאתא דאית ליה, לישמעינן היכא דאמר ארעאתא דפלניא אי נמי ארעאתא דילי אי נמי ארעתאי דמשמע כולהו, וכל שכן היכא דאמר כל ארעתא. אלא מדלא אשמעינן דמשמע כל ארעאתא דאית ליה אלא היכא דאמר כל ארעאתא ממילא שמעת דהיכא דלא אמר כל לית ליה אלא תרתי.

מיהו חזינא ליה לגאון ז"ל בספר מקח וממכר (שער כ) דגריס ליה להאי מימרא דאי אמר ליה ארעאתא שמעתא באפי נפשה. והכי גריס לה, פשיטא אמר ליה ארעאתא מיעוט ארצות שתים, ומפריש לה כגון דאמר ליה ארעאתא מזביננא לך. והאי גירסא תמיהא לן, דלא אשכחן פשיטא ברישא דשמעתא אלא היכא דאית ליה למבעי בעיא עילויה. ואפילו להאי גירסא נמי לאו בדאמר ליה ארעאתא דפלניא מזביננא לך אי נמי ארעאתא דילי אי נמי ארעתאי, ואין צריך לומר היכא דאמר ארעאתא מזביננא לך, דאי לא תימא הכי אדאשמועינן לבסוף בדאמר ליה כל ארעתא דמשמע כל ארעאתא דאית ליה לישמועינן בדאמר ליה ארעאתא דפלניא אי נמי דילי וכ"ש היכא דא"ל כל, אלא מחורתא כדפרשינן.

ואי קשיא לך ההיא דגרסי' בסוף פרק השואל (ב"מ קג,א) גבי מאן דאמר ליה לחבריה אושלן האי מרא למירפק ביה האי פרדיסא ואי אמר ליה פרדסאי רפיק ביה ואזיל כל פרדיסי דאית ליה, ועל כרחיך לישנא דפרדיסי כלישנא דפרדיסי דפלניא משמע דאידי ואידי חד טעמא הוא, וכי אמר פרדיסי כל פרדיסי דאית ליה משמע. לא קשיא, דכדמעיינת בה שפיר תרויהו חד טעמא נינהו, דהאי לישנא ספיקא הוא, אי כולהי משמע אי תרתי משמע, מיהו התם דדינא אמרא גופיה הוא, כיון דברשותיה דשואל קאי מוקמינן ליה בחזקתיה והוה ליה משאיל מוציא ועליו הראיה, הכא דדינא אגופא דארעא הוא וקימא לן קרקע בחזקת בעליה קיימת הוה ליה לוקח מוציא ועליו הראיה.

ומאי איכא בין ארעתא לזיהרי, דארעתא שדות הלבן העומדות לזריעה משמע ואלו זיהרי קרקעות העושות פירות משמע, לא שנא שדה הלבן ולא שנא שדה האילן.

ומסתברא דהא דאמרינן הכא דאי אמר ליה נכסאי או נכסי דפלניא אפילו בתי ועבדי משמע, לאו לאפוקי מטלטלי קאתי, דעל כרחיך לישנא דנכסאי אפילו מטלטלי נמי משמע, כדמיברר בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קנ,ב) גבי אמר נכסאי לפלניא דפשיט התם מטלטלי אקרו נכסי ואפילו תפילי, ולא מספקא לן התם אלא ספר תורה דאיבעיא לן ולא אפשיט. והאי דנקיט הכא אפילו בתי ועבדי לאו לאפוקי מטלטלי, אלא משום דאיירי מעיקרא בלישנא דכל ארעאתא דממעיט פרדסי ובוסתני, והדר איירי בלישנא דזיהרא דמשמע אפילו פרדיסי ובוסתני וממעיט בתי ועבדי, והדר איירי בלישנא דנכסי דמשמע אפילו בתי ועבדי, לא אשמועינן לרבויי מלישנא דנכסי אלא בתי ועבדי דאיירי בהו מעיקרא למעוטינהו מלישנא דזיהראי, והוא הדין דמשמע נמי מטלטלי, מיהו כולה שמעתא במקרקעי קא מיירי במטלטלי לא קא מירי. ואיכא מרבואתא דדייק מהכא דלישנא דנכסאי לא משמע מטלטלי עד דאמר כל נכסאי. ולא מסתבר גבן, דשמעתא דפרק מי שמת (שם) בדאמר נכסאי היא, דהכי אשכחנן לה בכולהו נוסחי עתיקי, ולאו בדאמר כל נכסאי, ואפילו הכי קא מרבי התם כולהו מיני מטלטלי. ותו דכולהו מתנייאתא דמייתי התם מיניהו ראיה באומר נכסיו קימין ולא מיירי בהו בלישנא דכל נכסיו כלל. דאמרי' התם (קנא,א) בהמה איקרי נכסי, דתנן המקדיש נכסיו והיו בהן דברים הראוין לגבי מזבח כו', ואמרינן נמי תפילי איקרו נכסי דתנן המקדיש את נכסיו מעלין לו תפיליו, דש"מ דאע"ג דלא אמר כל נכסיו אלא נכסיו, וסתמא הוא דאמר, דהא לא קתני המקדיש כל נכסיו אלא המקדיש נכסיו ותו לא קתני, וקאמרינן דאפילו מטלטלי איקרו נכסי. ותנן נמי (ערכין כד,א) המקדיש את נכסיו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו, דש"מ דאע"ג דלא אמר כל נכסיו אלא נכסיו, וממילא משמע אפילו כסות וכלים.

ובעל עיטור סופרים כתב (מתנת שכ"מ סב,א) ז"ל דשמעתא דהכא כפשטה מוקמינן לה, דאי אמר נכסאי אפי' בתי ועבדי אבל מטלטלי לא עד דאמר כל נכסאי, ולא קשיאן אהדדי, דהכא מכר והתם מתנה. וליתא, מההיא דגרסינן התם (ערכין כד,א) ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אתא לקמיה דרב יימר אמר להו סליקו ליה תפיליו, מאי קמ"ל מתני' היא המקדיש את נכסיו מעלין לו תפיליו, מהו דתימא התם הוא דסבר מצוה קא עבידנא אבל לענין זביניה מצוה דגופיה לא מזבין איניש, קא משמע לן. והא התם דנכסיה סתמא קאמרינן ולא קאמרינן כל נכסיה ועוד מדדיקינן עלה מאי קמ"ל מתניתין היא, דאלמא זביני נמי בהאי ענינא כי דינא דהקדש דמו, דאפי' בלישנא דנכסיו סתמא תפילי נמי מקרו נכסי, וכ"ש שאר מטלטלי:

יט. ושמעינן מיהא דמאן דאמר ליה לחבריה שדי מכורה לך, אע"ג דאית ליה למוכר ארעאתא טובא ולא סיים ליה ללוקח הי מיניהו קא מזבין ליה, קני חדא מיניהי, אלא שיד לוקח על התחתונה. ואי אמר ליה ארעאתא, קני תרתי מיניהו ויד לוקח על התחתונה:

כ. מצר לו מצר אחד ארוך ומצר אחד קצר. כגון דהוה משיך מצר שמעון לחודיה כנגד כל השדה מרוח מזרחית, ומצר לוי ויהודה מרוח מערבית, מצר (שמעון) [יהודה] מחציה כלפי צפון ומצר לוי מחציה כלפי דרום, ומצר ליה מצר שמעון סתמא מחד גיסא ומצר יהודה מחד גיסא ומצר לוי לא מצר לו, נמצא שמצר לו מצר מזרחי ארוך כנגד כל השדה ומצר מערבי קצר כנגד חציה. אמר רב לא קנה אלא כנגד הקצר. ונמצא שלא קנה אלא חציה. וה"ה כל היכא דמטי ליה כנגד הקצר, דכי מצר ליה מזרחי ארוך לאו למקני כוליה קא מצר ליה, אלא משום דכוליה דחד גברא הוה וחד מצר הוה ולא הוה יכיל לסיומיה כנגד הקצר.

אמרי ליה רב כהנא ורב אשי לרב ויקנה כנגד ראש תור. שמותחין אותו של ארוך העודף על הקצר (ו) עד סופו של קצר באלכסון וקונה מן החוט ולפנים, דאשתכח (דהכא) [דהיכא] דלא מטי קצר אלא עד פלגא קני כולה נכי ריבעא, פלגא דקאי כנגד הקצר ופלגא דשארא דקאי כנגד הארוך לחודיה באלכסון. דדיקי מדהוה ליה למכתב ליה מצר יהודה מן המערב ודשמעון כנגד יהודה מן המזרח וכתב ליה שמעון סתמא, ש"מ כנגד ראש תור קאמר ליה.

שתיק רב. והאי פלוגתא לא מיתוקמא אלא כגון דמצר ליה רוח שלישית דסמיכא ליה לראובן וליהודה, דאשתכח דמצר ליה תלת רוחי דסמיכן להדדי. אבל היכא דלא מצר ליה אלא מתרי גיסי, מצר אחד ארוך ומצר אחד כנגדו קצר, כ"ע מודו דלא קנה אלא תלם אחד כנגד הקצר, דהא רב הו (נ) א דמודי הכא דמן הקצר ולפנים לא שייר ולא מידי, והוא גופיה הוא דאמר לקמן (בבא בתרא סב ע"ב) מצר לו מצר ראשון ומצר שני ומצר שלישי ומצר רביעי לא מצר לו קנה הכל חוץ ממצר רביעי, ושמואל אמר קנה הכל ואפילו מצר רביעי, ואי ס"ד דאפי' מצר לו מצר אחד ארוך ומצר אחד קצר ותו לא קנה כולה כנגד הקצר, אם כן לרב ושמואל אמאי לא איירי אלא במצר לו מצר ראשון ומצר שני ומצר שלישי, ליירו בתרי ותו לא, ודקנה כולה, וכל שכן בתלתא. וכי תימא להודיעך כחו דרב אסי דאמר לא קנה אלא תלם אחד על פני כולה, אדאשמעינן כח יחיד כח רבים הוה עדיף ליה לאשמועינן. ועוד אדאשמועינן כח דלאו כהלכתא לישמועינן כח כהילכתא. אלא לא מיתוקמא אלא בדמצר ליה נמי רוח שלישית, דרב סבר לא קנה ארוך אלא כנגד הקצר כדפרישנא טעמיה לעיל. מיהו מן הקצר ולפנים ודאי קנה דהא מקפי ליה תלתא מצרי דמצר ליה, כי טעמיה דרב גבי מצר לו מצר ראשון ומצר שני ומצר שלישי.

ורב כהנא ואקשי ליה ויקנה כנגד ראש תור ואת"ל בשמעתא דמצר לו מצר ראשון ומצר שני ומצר שלישי (להלן ע"ב) כרב ס"ל, כי קא מקשי ליה לסברא דנפשיה קא מקשי ליה. ואת"ל בההיא כרב אסי ס"ל דאמר לא קנה אלא תלם אחד על פני כולה, בין לרב כהנא בין לרב אסי כי קא מקשו ליה הכא לדבריו דרב קאמרי ליה. מיהו לרב אסי ודאי ליכא ספיקא, דלדבריו דרב קאמר ליה, דהא רב אסי הוא דאמר ליה התם דאפילו היכא דמצר ליה תלתא מצרי דסמיכי להדדי לא קני ממאי דקאי בנתים אלא תלם אחד, והכא דלא מצר ליה מן הקצר ולחוץ אלא חד מצר היכי לימא רב (אשי) [אסי] דליקני מיניה כנגד ראש תור דאשתכח (דקתני) [דקאני] מיניה פלגא באלכסון. וכי תימא דמצר ליה נמי מצר רביעי, אי הכי בין לרב בין לרב (אשי) [אסי] אמאי כנגד ראש תור ותו לא. אלא על כרחיך רב אסי לדבריו דרב קאמר ליה, לדילי אפילו מן הקצר ולפנים לא קני אלא תלם אחד על פני כולה, אלא לדידך דסבירא לך דאע"ג דלא מצר ליה מצר רביעי קנה כל מאי דקאי ביני מצרי דמצר ליה, הכא נמי כיון דאלו מצר ליה מצר ארוך מתרי גיסי בשוה הוה קני כולה, כי לא מצר ליה ארוך אלא מחד גיסא ליקני מיניה דההוא פיסקא דקאי מן הקצר ולחוץ כנגד ראש תור, דהיינו פלגא באלכסון.

שתיק רב. ומודה רב היכא דאיכא מצר ראובן ושמעון מחד גיסא ומצר לוי ויהודה מחד גיסא מדהוה ליה למכתב ליה ודשמעון כנגד יהודה ולא כתב ליה ש"מ כנגד ראש תור קאמר ליה. כלומר דעד כאן לא קאמר רב לא קנה ארוך אלא כנגד הקצר אלא היכא דהאי ארוך דחד גברא הוה ולא הוה יכיל לסיומיה כנגד הקצר ואמטול הכי מצריה נהליה סתמא, אבל הכא דהוי דתרי גברי כגון דאיכא מצר ראובן ושמעון מחד גיסא ומצר לוי ויהודה מחד גיסא ומצר ליה מצר ראובן ושמעון מחד גיסא ומצר יהודה לחודיה מחד גיסא, דהו"ל למכתב ודשמעון כנגד יהודה ולא כתב ליה, ש"מ כנגד ראש תור קאמר ליה. כלומר מדהוה ליה לממצר ליה מצר שמעון ויהודה ולא לדכריה ראובן כלל כי היכי דלא אדכריה ללוי, אלא לכתוב ליה מצר יהודה מחד גיסא ודשמעון כנגד יהודה מחד גיסא, ולא כתב ליה הכי, אלא איכפל לממצר ליה נמי מצר ראובן, ש"מ כנגד ראש תור קאמר ליה. וה"ה היכא דלא הוה כתב ליה ודשמעון כנגד יהודה אלא דהוה מצר ליה שמעון מחד גיסא ויהודה מחד גיסא דלא הוה קני אלא כנגד שמעון ויהודה, והאי דנקט ודשמעון כנגד יהודה משום טעמא דרב כהנא ורב אסי נקטה, דפליגי עליה דרב היכא דהוי כוליה מצר ארוך דשמעון לחודיה, ועל כרחיך כיון דכוליה דחד גברא הוה ולא הוה יכיל לסיומיה כנגד הקצר, כי פליגי עליה התם מטעמא דהוה ליה למכתב ודשמעון כנגד יהודה הוא דפליגי עליה, ואמטול הכי נקטיה להאי טעמא באודיתיה דרב, דאע"ג דכי הוי כוליה מצר ארוך דחד גברא לא מודי להו בהאי טעמא, כי הוי דתרי גברי מודה. ואם נפשך לומר דכי אמרי' מדהוה ליה למכתב ודשמעון כנגד יהודה לאו לבתר דמצר ליה מצר יהודה מחד גיסא קאמרינן אלא כוליה לישנא דמצרנותא קמ"ל, דאי קאי אשר בצפון וראובן ושמעון מזרח ולוי ויהודה מערב, מדהוה ליה למכתב מצריה דאשר מחד גיסא ודשמעון כנגד יהודה מתרי גיסי ולא לדכרנהו לראובן ולוי כלל, ולא כתב ליה הכי אלא מצר ליה נמי ראובן בהדי שמעון מחד גיסא, שמע מינה כנגד ראש תור קאמר ליה.

וקי"ל כותיה דרב בתרויהו. דהיכא דהוי כוליה ארוך דחד גברא לא קנה ארוך אלא כנגד הקצר. והיכא דהוי בתרי גברי קנה כנגד ראש תור, דהאי דשתיק בקמיתא לאו למימרא דקבולי קבלה אלא משום דלא חש לאהדורי להו, דאע"ג דאיכא למימר דמדהוה ליה למכתב ודשמעון כנגד יהודה ולא כתב ליה כנגד ראש תור קאמר ליה, איכא למימר נמי דכל היכא דארוך דחד גברא לא טרח למימצר ליה אלא סתמא, ולא איכוון לאקנויי ארוך אלא כנגד הקצר, והוה להו לאסוקי אדעתיהו, דכל היכא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי קרקע בחזקת בעליה קימת, ויד בעל השטר על התחתונה ולא קנה ארוך אלא כנגד הקצר. והכי נמי מסתברא דרב בקמיתא בפלוגתיה קאי, דאי אודי להו בקמיתא מאי מודי רב דקאמרינן בתר הכי דבתריתא. וכי תימא מאי מודה רב דקאמרינן, מקמי דאשתיק, מיהו מדאשתיק מודי בתרויהי, אי הכי כיון דאשמעינן גמרא בשתיקותיה דרב דאודי בקמיתא אף ע"ג דאיכא למימר דכנגד הקצר קאמר ליה, כל שכן בבתריתא דמוכחא מילתא דכנגד ראש תור קאמר ליה, ואמאי אצטריך בתר הכי לאשמועינן דהוה מודה מעיקרא בבתרייתא. אלא לאשמועינן דבפלוגתיה קאי ולא מודי אלא בבתרייתא. הילכך הילכתא כוותיה דרב, דרב כהנא ורב אסי תלמידי דרב הוו ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דסלקא שמעתתא כותיה דרב. ועוד דקימא לן דכל היכא דמספקא לן מילתא בקרקעות בין מוכר ללוקח אמרינן קרקע בחזקת בעליה קימת, וקי"ל נמי יד בעל השטר על התחתונה:

כא. מצר ראובן מזרח ומערב ומצר שמעון צפון ודרום צריך למכתב ליה מצר ראובן רוחין תרתין ומצר שמעון רוחין תרתין. דאי כתב ליה מצר ראובן ומצר שמעון סתמא איכא למימר דלא מצר ליה ראובן אלא מזרח ולא מצר לו שמעון אלא צפון, ונמצא שלא מצר לו אלא שני מצרים סמוכים זה לזה כמין גם, ודינא הוא דלא קני מינה אלא פלגא באלכסון. ודוקא דמצר ראובן מזרח ומערב ומצר שמעון צפון ודרום, דכיון דמפלגי תרי מצרי דראובן מהדדי אי כתב ליה מצר ראובן ושמעון סתמא איכא למימר דכי מצר ליה מכל חד מינייהו חד מצרא בלחוד הוא דמצר ליה, אבל היכא דקאי מצר ראובן מזרח וצפון ומצר שמעון מערב ודרום כיון דסמיכי תרי מצרי דראובן להדדי ותרי דשמעון להדדי כל תרי מינייהו כחד מצרא אריכא דמי, ואע"ג דלא כתב ליה רוחין תרתין נמי קני כולה, דאפילו היכא דכתב ליה מצר ראובן מחד גיסא ומצר שמעון מחד גיסא מסתמא כוליה מצרא דראובן מצר ליה וכוליה מצרא דשמעון מצר ליה. ודמיא לההיא דאמרינן (לעיל בבא בתרא יג,א) גבי חד גיסא נגרא וחד גיסא נהרא דלא מיתוקמא אלא דמשיך נהרא מתרתי רוחי ודסמיכן להדדי וקרי להו לכל תרתי רוחאתא מיניה חד גיסא. והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי אדאשמעינן חמירתא דמפלגי מצרי מהדדי [דצריך] למכתב ליה רוחין תרתין, לישמעינן קילתא היכא דלא מיפלגי מצרי מהדדי, דאע"ג דכל תרי מצרי דכל חד מינייהו כחד מצרא דמו צריך למכתב ליה רוחין תרתין, וכל שכן חמירתא דמיפלגי מצרי מהדדי, אלא ש"מ דדוקא נקט דמיפלגי מצרי מהדדי דאי לאו הכי בסתמא נמי קני כולה כדברירנא.

ודוקא דתרי מצרי דראובן ותרי מצרי דשמעון ומצר ליה ראובן ושמעון סתמא כדאמרן, אבל היכא דראובן מזרח ושמעון מערב ולוי צפון ויהודה דרום ומצר ליה מצר ראובן ושמעון ותו לא, אי נמי לוי ויהודה ותו לא, והוא הדין היכא דראובן מזרח וצפון ושמעון מערב ודרום ומצר ליה מצר ראובן מזרח ומצר שמעון מערב, לא קנה אלא תלם אחד על פני אחד מהן, והוא דהוי תשעה קבין, דבציר מהכי לא מקריא שדה ולא ארעא, והוא הדין בגינה בית חצי קב, ואידך מצרא אחרינא דמצר ליה מצרים הרחיב לו, אי נמי למהוי יד לוקח על התחתונה, דאי בעי מוכר למיתב ליה אהאי מצרא יהיב ואי בעי אהאי מצרא יהיב. תדע דעד כאן לא פליגי רב ושמואל (להלן ע"ב) עליה דרב אסי דאמר לא קנה אלא תלם אחד על פני כולה אלא היכא דמצר ליה תלתא מצרי דסמיכי להדדי, דמצרא מציעא (מחצר) [מחבר] להו לתרויהו לאוכוחי דכל מאי דקאי בי מצעי זבין ליה, אבל הכא דהני תרי מצרי דמצר ליה מפלגי מהדדי וליכא דמחבר להו מודו ליה לרב אסי דאין לו אלא תלם אחד על פני כל המצר. דאי לא תימא הכי, אד[א]שמעינן היכא דמצר ליה תלתא מצרי לישמעינן היכא דמצר ליה תרי. וכבר ברירנא לה להא מילתא גבי שמעתה דמצר אחד ארוך ומצר אחד קצר (לעיל סי' כ). והתם הוא דאמר רב אסי תלם אחד על פני כולה משום דכולהו מצרי דמצר ליה סמיכי להדדי, וכי יהבינן ליה תלם אחד על פני כולה חדא ארעא הוא דיהבינן ליה, אבל היכא דמיפלגי מצרי מהדדי ואי יהבינן ליה תלם אחד על פני כל אחד מהן קא שקיל תרי פיסקי, אפילו רב אסי מודה דלא יהבינן ליה אלא אחד, דחדא ארעא זבין ליה תרתי לא זבין ליה:


דף סב עמוד ב[עריכה]


כב. איבעיא להו סיים את הקרנות מהו (כמו) כמין גמא מהו בסירוגין מהו תיקו. היכי דמי סיים לו את הקרנות, כגון שהיתה קרן מזרחית צפונית משדה זו הנמכרת נוגעת בראש תור משדה ראובן, וקרן צפונית מערבית הימנה נוגעת בראש תור משדה לוי, וקרן מערבית דרומית הימנה נוגעת בראש תור משדה שמעון, וקרן דרומית מזרחית הימנה נוגעת בראש תור משדה יהודה, וקרנות הללו נוגעות בשדות הללו ראש תור כנגד ראש תור בלבד, והיו ארבע שדות אחרות סמוכות לו מארבע רוחותיה לארכה ולרחבה כל אחת מהן מרוח אחת, שאחת לדן ושנייה לנפתלי ושלישית לגד ורביעית לאשר כגון זה:

ומצר לו מצר ראובן ושמעון ולוי ויהודה הנוגעין בקרנות, ומצר דן ונפתלי גד ואשר הנוגעין בארכה וברחבה לא מצר לו. והוא הדין היכא דקיימי תלתא או ארבעה מצרי לכל רוח ורוח, ולא מצר ליה לכל רוח אלא מצר אחד הסמוך לקרן זוית מרוח אחת, וכן לכל רוח ורוח. מהו, מי אמרינן כגון דסיים לו את ארבע הקרנות רואין כאלו חוט מתוח מקרן לקרן מארבע רוחות ונעשה כאילו מצר לו ארבע מצרים מארבע רוחות לארכה ולרחבה וקנה כולה, או דילמא מדהוה ליה למימצר ליה מצרים הסמוכים לה מארבע רוחות לארכה ולרחבה ולא מצר ליה שיורי שייר. ועלתה בתיקו, ולא קנה אלא תשעת קבין סמוך לאחת מן הקרנות בלבד דיד הלוקח על התחתונה. דכי סיים להו לארבע קרנות לאו למקני מינה ארבע פיסקי סיימינהו נהליה, דחדא שדה זבין ליה ארבעה לא זבין ליה. ולא למקנא נמי תלם אחד על פני כולה, חדא דאי אהני למקנא תלם אחד על פני כולה, דהוה ליה כמאן דמצר ליה על פני כולה, מהני נמי (לא) [למי]קני כולה. ועוד דהא אפילו מצר לו מצר ראשון ושני ושלישי ומצר רביעי לא מצר ליה קאמרי' לקמן דכי לא מבלע לא קני ליה למצר רביעי, וכל שכן הכא דלא סיים לו אלא הקרנות בלבד ואפילו חד תלם נמי לא מיבלע בין מצרי דמצר ליה. אלא כי סיימינהו לקרנות נהליה למיקני מינה חדא מארבעה פיסקי דסמיכא לחדא מהנך מצרי הו (י) א דאיכוון, והאי דמצר הנך תלתא קרנות אחרניאתא לסיומי להאי קרן איכוון, ואע"ג דמרחקי מיניה מצרים הרחיב לו ומצר לו מצר אחד סמוך ושלשה מופלגין, וכיון דלא ברירא מילתא הי מינייהו אקני ליה יד לוקח על התחתונה הוא דמצר ליה.

והני מילי היכא דהנך שדות דמצר ליה לא מקפי ליה לשדה הנמכרת אפילו מאבראי, כגון דמרחקי מהדדי ולא נגעי [ב]הדדי כלל כדציירנא לעיל, אבל היכא דנגעי בהדדי מאבראי, דאשתכח דמקפי לה לכולה השדה הנמכרת מארבע רוחותיה מאבראי, אף על גב דאיכא שדות אחרניאתא לארכה ולרחבה דמפסקי בינייהו ובין השדה הנמכרת קנה כולה. מאי טעמא, מצרים הרחיב לו, מידי דהוה אמוכר שדה לחבירו בבקעה גדולה ומצר לו מצרים החיצונים, דאף על גב דלא נגעי מצרים בשדה הנמכרת קני לה לאותה שדה. וזו היא צורתה כדי שתתברר למראית העין:

הילכך לא מיבעיא היכא דנגעי קרנות דידה במצרים שמצר לו, אלא אפילו היכא דמתפלגי מצרים מניהו לגמרי, כיון דמצר ליה מצרים החיצונים שמקיפין אותה מרחוק מארבע רוחותיה קני כולה.

ודוקא נמי היכא דלא פריש ליה בהנך מצרי דמצר ליה מצרי הקרנות אינון, אלא דכתב ליה מצר ראובן מרוח אחת ומצר לוי מרוח שנית ומצר שמעון מרוח שלישית ומצר יהודה מרוח רביעית, ואשתכח דהני מצרי לא נגעי בשדה הנמכרת אלא בקרנות בלבד הוא דנגעי. אבל היכא דכתב ליה מצר ראובן בקרן מזרחית צפונית ומצר שמעון בקרן מערבית דרומית מצר לוי בקרן צפונית מערבית ומצר יהודה בקרן דרומית מזרחית, כיון דגלי אדעתיה דקרנות הוא דמצר ליה, מוכחא מילתא דשדה דסמיכא לה הני מצרים בקרנות דילה הוא דזבין ליה ודינא הוא דקני כולה.

והא דמיבעיא לן נמי כמין גמא מהו, היכי דמי, אילימא דמצר ליה שתי רוחות הסמוכות זו לזו בלבד ואלו הנך שתי רוחות אחרניאתא לא מצר ליה, מאי קא מיבעיא ליה, הא בהדיא אמרינן מצר ראובן ומצר שמעון צפון ודרום צריך למכתב ליה מצר ראובן רוחין תרתין ומצר שמעון רוחין תרתין. טעמא דכתיב ליה רוחין תרתין הא לאו הכי לא קני כולה, דאיכא למימר דלא מצר ליה ראובן אלא מרוח אחת ולא מצר ליה שמעון אלא מרוח אחת, ונמצא שלא מצר ליה אלא שתי רוחות הסמוכות זו לזו כמין גמא, ודינא הוא דלא קני מינה אלא פלגא באלכסון כגון זה:אלא מסתברא דכי קא מיבעיא ליה כמין גמא מהו, משתי רוחות קא מבעיא ליה. כגון שמצר לו חצי רוח מזרחית צפונית וחצי רוח צפונית מזרחית ומצר לו חצי רוח מערבית דרומית וחצי רוח דרומית מערבית, ואלו חצי רוח מזרחית דרומית וחצי רוח דרומית מזרחית וחצי רוח מערבית צפונית וחצי רוח צפונית מערבית לא מצר לו, כגון זה:

מי אמרינן כיון דמצר מכל רוח ורוח פלגא כמאן דמצר ליה כולהו דמי וקני כולן, או דילמא מדהוה ליה לממצר ליה כולהו רוחאתא מראש ועד סוף לא קני אלא חדא פיסקא מינה להדי חד מהני תרי גמי באלכסון כמין ראש תור כגון זה:

ואם נפשך לומר הכי קא מיבעיא לן, כמין גמא מהו, גבי סיים לו את הקרנות קמיבעיא לן, אם תמצא לומר סיים לו את הקרנות כיון דלא סיים לו אלא חודו של כל קרן וקרן לא קני כולה, דמוכחא מילתא דהני מצרים לאו לסיומה לכולה שדה קא אתו אלא לממצרינהו לחדא מהנך קרנות בלחוד קאתו, אלא סיים לו את הקרנות כמין גמא מהו, כגון שמצר לו שני מצרים סמוכין זל"ז לכל קרן וקרן, שנמצאו ד' מצרים נראין כשמונה כצורת פסי ביריאות כגון זה:

מי אמרינן כיון דמצר ליה תחלת לכל רוח ורוח וסופא כמאן דמצר ליה כולהו רוחות מתחלתן ועד סופן דמי וקני כולה, או דילמא מדהוה ליה לממצר ליה כולהי רוחות מתחלתן ועד סופן ולא מצר ליה לא קנה אלא פיסקא חדא באלכסון כמין ראש תור כנגד אחד מן המצרים שמצר לו כמין גמא ויד לוקח על התחתונה, ואינך נמי כולה לממצרה להאי גם הוא דמצר ליה ומצרים הרחיב לו, אי נמי כולהו נמי למהוי יד לוקח על התחתונה הוא דמצר ליה כגון זה:

אם תמצא לומר לא קנה אלא חדא פיסקא להדי חד גמא כדאמרן, בסירוגין מהו, כגון שהיו שלשה או ד' מצרים בכל רוח ורוח, מצר ראובן שמעון ולוי ויהודה מזרח ומצר דן ונפתלי גד ואשר בדרום ומצר יששכר וזבולון ויוסף ובנימין במערב ומצר חנוך ופלוא חצרון וכרמי בצפון, [ומצר] א' והניח אחד ומצר לו מצר אחר והניח אחד. להך פירושא דפרישנן כמין גמא משתי רוחות, הכי קא מיבעיא לן, אם תמצא לומר כמין גמא הוא דשייר מארבע רוחות בסוף כל רוח ורוח שיורי דסמיכי להדדי, אבל בסירוגין דלא שייר תרי מצרי דסמיכי להדדי לממצר כולה קא מיכוון וקנה כולה, או דילמא הא נמי לא קנה אלא פיסקא חדא להדי חד מצר ויד לוקח על התחתונה. ולהך פירושא דפרשינן כמין גמא מהו אסיים ליה את הקרנות, איפכא קא מבעיא לן, אם תמצא לומר סיים לו את הקרנות כמין גמא קנה כולה דהא מצר ליה תחלת לכל רוח ורוח וסופה וכמאן דמצר ליה כולהו רוחות מתחלתן ועד סופן דמי, אלא בסירוגין מהו, כיון דמצר ליה מקצת לכל רוח ורוח כמאן דמצר ליה כולה דמי, או דילמא כיון דלא מצר ליה תחלת לכל רוח וסופה לא מצר ליה אלא חדא פיסקא בלחוד להדי חד מצר ושארא מצרים הרחיב לו.

הדין הוא סוגיא דהאי בעיא לפום פירושא דרבואתא דאוקמוה בדילוגי, ולישני דסירוגין דפרק מי שאחזו קורדיאקוס (גיטין ע,ב) ודפרק שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים (ב"ק לז,א) מסייע להו. מיהו לישנא דסירוגין דמגילה לחודיה לאו לשון דילוג הוא אלא לשון הפסקה הוא, דתנן בפרק הקורא את המגילה (מגילה יז,א) קראה סירוגין ומתנמנם יצא, ומשום דלא הוה מיתוקם להו לרבנן התם בשאר לישני דסירוגין דאם כן אמאי יצא, אמטול הכי אמרינן עלה (שם יח,א) לא הוו ידעי רבנן מאי סירוגין שמעוה לאמתא דבי רב דקאמרא להו לרבנן דעיילי פיסקי פיסקי עד אימתי אתם נכנסין סירוגין סירוגין, והתם הוא משמע נוטל אחד ומניח אחד. ואל תתמה, דכמה מילי בקראי ובלישנא דרבנן דמשמשי תרי או תלתא לישני.

הני בעיי כולהו עלו בתיקו. הילכך כולהו נמי לא קני אלא חדא פיסקי' להדי חד מצר, גבי סיים לו את הקרנות. וגבי סירוגין לא קני אלא חד פיסקא כנגד המצר הסמוך לו כמין תלם פשוט, והוא דהוי תשעת קבין. וגבי כמין גמא קני נמי חד פיסקא להדי חד כמין גמא באלכסון. והוא דהוי נמי תשעת קבין, דכיון דזבין ליה שדה לא מצי למדחייה בפחות מתשעת קבין דבבציר מהכין לא מיקריא שדה. וליכא למימר נמי דשקיל חד פיסקא סמוך לכל מצר דמצר ליה, דא"כ אשתכח דקא שקיל כמה פיסקי דמתפלגי מהדדי וחדא שדה זבין ליה תרתי תלת שדות לא זבין ליה. הילכך דינא הוא דלא שקיל אלא חדא פיסקא, והוא דהויא תשעת קבין. ובכולהו יד מוכר על העליונה למיתב ליה אהי מצרא דבעי מהנך מצרי דמצר ליה. הדין הוא סברא דילן בהני בעיי. וחזינא להו לרבואתא קמאי דפסקו בהו חולקין בי דינא, דכל ממון המוטל בספק חולקין במידי דלא הוה קאי מעיקרא בחזקתיה דחד מיניהו דליכא לאוקומיה בחזקה דמרי קמא, אבל במידי דאיכא לאוקומי בחזקת דמרי קמא מוקמינן ליה בחזקה דמרי קמא והמוציא מחבירו עליו הראיה. ואפילו במטלטלי דלא קימי ברשותא דחד מינייהו כדאיתא בפרק השואל ב"מ ק,א) גבי המחליף פרה בחמור וילדה, וכל שכן במקרקעי. ואפי' היכא דקימי ברשותא דלוקח, דקי"ל קרקע בחזקת בעליה קימת, (בכ"ש) [וכ"ש] הכא דאכתי קאי מוכר בנכסי. אלא מחוורתא דדינא בכולהו הני בעיי כדכתיבנא, לא שנא מכר ולא שנא מתנה, דקרקע בחזקת בעליה קיימת:

כג. מצר לו מצר ראשון ומצר שני ומצר שלישי ומצר רביעי לא מצר לו. כגון שמצר לו רוח מזרחית ורוח צפונית ורוח דרומית, ואלו רוח מערבית לא מצר לו. אמר רב קנה הכל חוץ ממצר רביעי. כלומר קנה כל השדה חוץ מגופו של מצר הרביעי שלא מכר לו, והוא תל של אבנים או של עפר שמפסיק בין שדה לשדה, דכיון דמצר ליה שלשה מצרים סמוכין זה לזה והרי קצות שני המצרים שמצר לו זה כנגד זה נמשכין והולכין עד סוף השדה, כולה שדה אקני ליה, דהא כולה בגו הנך מצרי דמצר ליה קימא. והאי דלא מצר ליה מצר רביעי, לשיורי גופו של מצר רביעי דסמיך ליה העומד על שפת השדה להפסיק בינה ובין חברתה הוא דשייריה, ואע"ג דמובלע בין שני המצרים שמצר לו. אבל בגופה של שדה לא שייר ולא מידי.

ושמואל אמר קנה הכל ואפילו מצר רביעי. דכיון דמיבלע האי מצר רביעי בין הנך תרי מצרי דמצר ליה מכאן ומכאן תו לא אצטריך לממצר ליה מצר רביעי, דממילא ידענא דמתחינן חוט (מקצת) [מקצה] מצר ראשון ועד (קצת) [קצה] מצר שלישי ונמצא מצר רביעי בכלל ולאו משום דשייר מידי.

ורב אשי אמר לא קנה אלא תלם אחד על פני כולה, חוץ מעל פני מצר רביעי שלא מצר לו. סבר לה כרב דאמר שיורי שייר ומדשייר בהא שייר נמי בכולהו. כלומר סבר לה כרב דאמר האי דלא מצר ליה מצר רביעי, לשיוריה למצר רביעי הסמוך לו הוא דאיכוון, ומדשייר במצר רביעי גופיה אע"ג דקאי ביני הנך מצרי דמצר ליה [שייר] נמי בכולה שדה אע"ג דקימא ביני מצרי דמצר ליה.

אמר רבא הלכתא קנה לה הכל חוץ ממצר רביעי. כלומר קנה כל השדה חוץ מגופו של מצר רביעי כדפרישנא לטעמא דרב. ולא אמרן אלא דלא מיבלע, כלומר שהמצרים שמצר לו הסמוכין למצר הרביעי מזה ומזה אינן מגיעין עד סוף רחבו של מצר כדי שיהא המצר הרביעי מובלע בין שני המצרים שמצר לו מכאן ומכאן, אבל מיבלע קני, ואפילו מצר רביעי. וכי מבלע נמי לא אמרן אלא דליכא עליה דהאי מצר רביעי רכבא דדיקלי ולא הוי המצר גופיה תשעת קבין אבל איכא עליה ריכבא דדיקלי אי נמי הוי תשעת קבין חשיב ואע"ג דמיבלע לא קני. דאם איתא דלא שיירה הוה ליה לממצר ליה נמי מצר רביעי. ושמע מינה מהאי לישנא דרבא דלעולם לא קנה אלא היכא דמיבלע וליכא עליה רכבא דדיקלי ולא הוי תשעת קבין.

ואיכא דאמרי אמר רבא קנה הכל ואפילו מצר רביעי ולא אמרן אלא דמבלע אבל לא מיבלע לא קנה. כלומר לא קנה את המצר עצמו כדפרישנא לעיל. וכי לא מיבלע נמי לא אמרן דלא קני אלא דאיכא עליה ריכבא דדיקלי אי נמי הוי תשעת קבין אבל ליכא עליה ריכבא דדיקלי ולא הוי תשעת קבין אע"ג דלא מיבלע קני. ושמעינן מהאי לישנא בתרא דרבא דלעולם קנה אלא היכא דלא מיבלע והוא דאיכא עליה ריכבא דדיקלי אי נמי הוי תשעת קבין.

ואסיקנא ושמעינן מהני תרי לישני דרבא דבשדה לא שייר ולא מידי. דכי פליגי הני תרי לישני דרבא במצר גופיה פליגי אבל בשדה גופה לא שייר ולא מידי, ולאפוקי מדרב אסי דאמר לא קנה אלא תלם אחד על פני כולה. ושמעינן נמי דהיכא דמבלע וליכא עליה ריכבא דדיקלי ולא הוי תשעת קבין קנה לא מיבלע ואיכא עליה ריכבא דדיקלא אי נמי הוי תשעת קבין ולא מיבלע לא קנה מיבלע ואיכא עליה ריכבא דדיקלי אי נמי הוי תשעת קבין לא מיבלע וליכא עליה ריכבא דדיקלי ולא הוי תשעת קבין אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא שודא דדייאני. כלומר אמרי לה להאי גיסא ללישנא קמא לא קנה ללישנא בתרא קנה כדברירנא לעיל. והשתא דאיתמר להאי גיסא ואיתמר להאי גיסא עבדינן ביה שודא דדייאני, דאי מוכחא מילתא לדינא לפום אומדן דעתיה דהאי מוכר דבעין יפה זבין או יהיב ולא שייר מידי קנה הכל, ואי לא לא, ודינא הוא דקני כוליה חוץ ממצר רביעי. ודוקא בהני תרי בבי דאיתמר להאי גיסא ואיתמר להאי גיסא, אבל בבי קמאי דשוו בהו לישני דרבא, היכא דאתמר קנה קנה והיכא דאיתמר דלא קנה לא קנה, ולית בה שודא דדייאני כלל:

כד. אמר רבה פלגא דאית לי בארעא פלגא פלגא בארעא דאית לי ריבעא. כלומר היכא דאמר ליה פלגא דאית לי בארעא מזביננא לך, ואשתכח דלית ליה בארעא אלא פלגא, קני לוקח פלגא, דהא כוליה פלגא דאית ליה בארעא זבין ליה. ואי אמר ליה פלגא בארעא דאית לי, ואשתכח דלית ליה למוכר בגוה אלא פלגא, לא קני לוקח אלא ריבעא דכולה ארעא דהוא פלגא במאי דאית ליה למוכר, דהא לא זבין ליה אלא פלגא במאי דאית ליה לדידיה:

כה. ואמר רבה מצר ארעא דמינה פליגא פלגא מצר ארעא דמינה פסיקא תשעת קבין. כלומר אי אמר ליה וזבינית לך מארעא דאית לי במקום פלוני מצר ארעא דמינה פליגא, דמשמע [ד]זבין ליה מצר ארעא דפליגא מארעיה וסימה לעיקר ארעא, פלגא דכולה ארעא זבין ליה, ושקיל ליה לההוא פלגא מההוא גיסא דמצר ליה. ואי אמר ליה דמינה פסיקא, פיסקא בעלמא משמע, ולא יהיב ליה אלא תשעת קבין לאורך ההוא מצרא דמצר ליה. מיהו בציר מתשעת קבין לא מצי יהיב, דהא לית ביה שיעור שדה, כדתנן (לעיל בבא בתרא יא,א) ולא את השדה עד שיהא בה תשעת קבין לזה כו'. וכיון דאמר ליה מצר ארעא מסתמא כי קא נחית לאו לפחות משיעור שדה קא נחית, דבבציר מהכי לא מיקריא ארעא. והאי טעמא לא הוה משכחת ליה אלא כגון דמצר ליה תלת רוחאתא או טפי מן הכין, דכיון דאלו זבנה לארעא סתמא ולא אמר ליה דמינה פליגא נמי איכא למימר דלפלגא (קני) [קא] נחית. אבל היכא דלא מצר ליה תלת רוחאתא, כיון דבסתמא דמשמע נמי כולה לא משכחת ליה דאית ליה טפי מפלגא, כי אמר ליה מינה פליגא היכי תיסוק אדעתין דאית ליה פלגא. אלא לא משכחת לה לטעמיה דרבא אלא בדמצר ליה תלת רוחאתא כדפרישנא.


דף סג עמוד א[עריכה]


א"ל אביי מאי שנא הכי ומאי שנא הכי אשתיק סבור מינה אידי ואידי פלגא ולא היא דאמר רב יימר בר שלמיה לדידי מפרשא לי מיניה דאביי בין מצר ארעא דמינה פליגא בין מצר ארעא דמינה פסיקא א"ל אילין מצראנהא (פלגא לא אמר ליה) ומצרה ניהליה מארבעה [או] מתלתא גיסי פלגא. דא"ל דלהכי טרח ומצר ליה מצרי דכולה שדה למשקל פלגא בכולה שדה. לא א"ל אילין מצרנהא, אע"ג דאמר ליה דמינה פליגא נמי, תשעת קבין קא"ל, דאם איתא פלגא דכולה שדה זבין ליה, לא סגיא דלא הוה מצר ליה כולהו מצרי דכולה כי היכי לברורי עד היכא מטי תחומיה, כי היכי דלישקול פלגא בכולה. אלא כיון דלא זבין ליה מינה אלא תשעת קבין לא איצטריך לברורי תחומיה, דלא שנא הויא רבתי ולא שנא זוטרתי לית ליה מינה אלא תשעת קבין. ואף ע"ג דא"ל דמינה פליגא, ליכא למשמע מינה דפלגא זבין ליה, דאפילו היכא דאית ליה אפי' לחד משותפי בממונא דשותפותא טפי מחבריה כי אתו למפלג פלוגתא מיקריא, דלאו לישנא דפלגא הוא אלא לישנא דחלוקה הוא:

כו. פשיטא יחלוק פלוני בנכסי פלגא. דלישנא דיחלוק ב' חלקים שוין משמע. תנו חלק לפלוני בנכסי מהו אמר רבינא בר קיסי ת"ש דתניא האומר תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אומר אין פחות מרביע לחבית אין פחות משמונה לקדירה אין פחות משנים עשר לטפיח אין פחות מששה עשר. ובור זה בור של מים הוא, אם אמר תנו חלק לפלוני בו סתם, ולא אמר לחבית ולא לזולתה, יהיבנן ליה ריבעא, שאין דרך בני אדם לומר חלק סתם על פחות מרביע, לא שנא גבי בור ולא שנא בשאר מילי, דהא רבינא בר קיסי יליף מינה לענין האומר תנו חלק לפלוני בנכסי דאין פחות מרביע. ולאו משום ממון המוטל בספק הוא דמספקא לן אי פלגא קאמר כדקי"ל גבי יחלוק פלוני בנכסי ואי בציר מפלגא קאמר, דא"כ הוה דינא למיתב ליה טפי מרביע, דהא ברירא לן דאית ליה למשקל חולקא כל דהו, ואי מספקא לן במליותא דפלגא הוא דמספקא לן, וכי שקיל פלגא בההוא ספיקא אשתכח דקא שקיל טפי מרביע. אלא טעמא דמילתא משום דחלק סתם אין פחות מרביע. מיהו גבי תנו חלק לפלוני בבור איכא אנפי אחריני דלא שייכי אלא בבור של מים בלבד. דהיכא דאמר תנו לו בו חלק לחבית הרי מיעט נטילת ידיו ורחיצת כליו ורבוץ ביתו שאין דרך בני אדם להסתפק כל אלו אלא מן הבור, וחבית עומדת לצורך תבשילו ועיסתו ושתיתו, ושיערו חכמים מי תבשילו ועיסתו מכלל כל מימי תשמישיו מחצה. לפיכך כשאמר תנו חלק לפלוני בבור לחבית אין פחות מאחד משמונה בבור, דכיון דכי אמר חלק סתם שקיל ריבעא, השתא דאמר לחבית שקיל פלגו ריבעא. וכן אם אמר לקדרה, הרי מיעט שתיתו ולא זכה לו אלא מימי תבשילו וה"ה לעיסתו, ושיערו חכמים מימי תבשילו ועיסתו מכלל מימי תשמישי החבית שני שלישים שהן אחד משנים עשר בבור. ואם אמר לטפיח, הרי מיעט שאר כל תשמישי הבור ולא זיכה לו בהן אלא מימי שתיתו ונטילת ידיו, ושיערו חכמים מימי שתיתו ונטילת ידיו מכלל תשמישי הבור אחד מששה עשר לבור, לפיכך כשאמר לטפיח אין פחות מאחת מששה עשר חלקים בבור. נמצא רביע הבור לכל צרכיו, ואחד משמונה בבור לשתיתו ומימי תבשילו ועיסתו, (מי) מיהן שליש לשתיתו ושני שלישים למימי תבשילו ועיסתו, וחלק אחד משמונה וארבעים בבור לנטילת ידיו, והן מחצה במימי שתיתו, נמצאו מימי שתיתו ונטילת ידיו שהן תשמישי הטפיח אחד מששה עשר בבור. אלא ששיעורים הללו האמורים לענין חבית וקדירה וטפיח הואיל ולא נתברר טעמן אלא משיקול הדעת אין עושין בהם מעשה אלא בזמן שאמר כענין הזה האמור בברייתא זו, אבל אם אמר למימי תבשילו או לשתיתו וכיוצא בהן, אומדין אותו בפחות שבשיעורים ונותנין לו.

ברם צריך את למידע דהאי לישנא דיחלוק פלוני בנכסי לא מהני אלא בשכיב מרע דמהני ביה כי האי לישנא, אבל בבריא אפי' קנו מיניה נמי קנין דברים בעלמא הוא, כדבעינן לברורי בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמח,ב סי' צד). תדע דהא דומיא דתנו חלק לפלוני בנכסי מיירי דלא שייך אלא בשכיב מרע. והאי דאיתינן להו הכא משום סיבבא דהני לישני דמיפלגי בשיעוריה:

כז. ת"ר בן לוי [ש]מכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו לי ולבני אם מת הלוי מחזיר נמי לבנו ואם אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה הימנו אין לו עליו כלום. ושמעינן מינה טעמא דאמר לי ולבני, הא לאו הכי אם מת אינו מחזיר לבניו, ואע"ג דאמרינן בסיומא כיון דאמר על מנת שיורי שייריה למקום מעשר, הני מילי לנפשיה אבל לבניה לא עד דאמר לבני בפירוש כדקתני בהדיא. וה"מ גבי מעשר, דכי שייריה למקום מעשר לאו לגמרי שייריה, דאם כן במאי נפיק האי לוקח ידי חובתיה מחובת מעשר, אי בהאי עישורא דיהיב ליה ללוי, כי קא יהיב ליה פירי דההוא פיסקא דארעא דשייריה לוי לנפשיה הוא דיהיב ליה, אלא על כרחיך כיון דכי שייריה למקום מעשר למיפק ביה האי לוקח ידיה חובתיה הוא דשייריה לאו לגמרי שייריה אלא שעבודא בעלמא הוא דשייר ביה, וטובת הנאה דאית ביה הוא דשייר לנפשיה, וטובת הנאה אינה ממון להורישה לבניו אלא היכא דשייריה נמי לבניו בפירוש. אבל היכא דשייר מידי לגמרי הוה ליה ממון להורישו לבניו, ואע"ג דלא אמר לבני אם מת ירתי לה בניה, כדבעינן לברורי לקמן:

כח. והא דאמרינן אם אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום, דאלמא כיון דא"ל כל זמן ששדה זו בידך מכי נפקא מרשותיה פקע ליה שעבודיה דמוכר מינה, ואף ע"ג דהדר האי לוקח וזבין לה זימנא אחריתי, זביני אחריני אינון, ולית ליה לבן לוי גביה מחמת הדין תנאה ולא מידי, שמעינן מינה להא דתנן (כתובות קא,ב) הפיקחין היו כותבין על מנת שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי דאי גרשה והחזירה אין לה עליו כלום:

כט. אמר מר בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו, אמאי והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ומפרקינן כיון דאמר ליה על מנת שיורי שייר למקום מעשר לאשתעבודי ליה לטובת הנאה שבו כדברירנא לעיל, וכיון דשייריה מעיקרא לנפשיה משתעבד ליה. ושמעינן מיניה דמאן דזבין ליה ארעא לחבריה ואמר ליה על מנת שיהא לי בפירות מחצה או שליש או רביע הכל לפי תנאו:

ל. א"ר שמעון ב"ל זאת אומרת המוכר בית לחבירו ואמר לו על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו. ולשון דיוטא לאו אוירא גרידא דעלוי תקרת הבית הוא, דההוא גג הוא דמקרי, אלא בנין מקורה שעל גבי תקרת הבית הוא כעין עליה, כדאמרינן בפרק כירה (שבת לח,ב) (העליונה) [העלינו] קומקום של חמין מדיוטא התחתונה לדיוטא העליונה. אלא שבזמן שהיא גבוהא ומרווחת נקרא עלייה ובזמן שהיא נמוכה נקרא דיוטא, בין שראויה לדירה. מיהו האי דיוטא דאיירי בה ריש לקיש דאצטריך למידק עלה ממעשר לא מיתוקמא אלא בדיוטא דמזדבנא בסתמא, כגון דלית בה ארבע אמות אי נמי דלא גביהא עשרה טפחים, ואידי ואידי דפתיחא לגו ביתא. חדא מדקא תלי ליה לשיורה דדיוטא גופה בדאמר ליה על מנת, ש"מ דאי לא אמר ליה הכי לא הויא שיור. ועוד דהא דומיא דמעשר קא דייק, דמסתמא לא הוי שיור. ותו דאי בדיוטא דלא הוה מזדבנא בסתמא, דהוה ליה על מנת לישנא יתירא, למה לי [למידק] מיהא מתניתא, מדר' עקיבא נפשה דדייק לישנא יתירא (להלן בבא בתרא סד,א) [הו"ל למידק]. אלא לא משכחת לה דצריך למידק עלה ממעשר אלא בדיוטא דמזדבנא בסתמא, דכי היכי דגבי מעשר אע"ג דמסתמא לא הוי שיור אהני על מנת לשיוריה למקום מעשר בעיקר השדה המכורה, דאי לא שייר הוה ליה דבר שלא בא לעולם ולא הוי שיור כלל, גבי דיוטא נמי אע"ג דמסתמא לא הויא שיור כי שייריה אהני על מנת לשיורי מקום דיוטא בבית המכור. דגבי מעשר טעמא מאי, דמעיקרא כי זבין ליה מוכר ללוקח אדעתא דהכי זבין ליה, גבי דיוטא נמי מעיקרא כי זבין ליה אדעתא דהכי זבין ליה.


דף סג עמוד ב[עריכה]


ואמרינן למאי הילכתא אצטריך לאשמועינן, אי לגופא דדיוטא, למה לי למידק ממעשר, פשיטא דתנאי ממון הוא וקיים. ואי לשיורי ליה זכותא בבית המכור, בשלמא גבי מעשר אהני לגופיה דמעשר דאי לאו דשייר מקום מעשר אפילו מעשר גופיה לא הוי שיור דדבר שלא בא לעולם הוא, אלא גבי דיוטא למאי הילכתא אהני על מנת לשייר בבית המכור, אי לגופא דדיוטא כי לא שייר בגוף הבית המכור נמי כיון דדיוטא דבר שבא לעולם הוא מהני תנאיה. רב זביד אמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא רב פפא אמר שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה. במאי קא מפלגי, רב זביד סבר כיון דשייריה לדיוטא שהיא על גבי הבית שייר נמי מקום דיוטא בגופו של בית, ולפיכך אם רצה להוציא זיזין בעובי תקרת הבית שהוא קרקע הדיוטא עצמה שנמצא משתמש באויר הבית המכור מוציא. ורב פפא סבר לא שייר מקום דיוטא בגוף הבית אלא שעבודא בעלמא הוא דשייר לה לדיוטא בבית, שאם רצה לבנות עלייה על גבה באויר הדיוטא עצמה על גבי עמודיה בונה. ואסיקנא לקמן (בבא בתרא סד,א) דכי אהני שארא יתירא לאו לבנין עלייה אהני אלא לבנין דיוטא אהני, דאי נפלה הדר בני לה, דשעבדיה לבית לדיוטא כדבעינן לברורי לקמן, אבל להוציא זיזין בעובי קרקע הדיוטא שהוא תקרת הבית שנמצא משתמש בגוף הבית המכור אינו מוציא.

ודייקינן בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת אלא לרב פפא מאי זאת אומרת קשיא. כלומר, בשלמא לרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא, אלמא מסתמא נמי שייר מקום דיוטא בבית המכור, היינו דקתני זאת אומרת, דכי היכי דגבי מעשר אע"ג דלא שייריה למקום מעשר בפירוש כיון דשייריה למעשר אמרינן שיורי שייריה למקום מעשר, גבי דיוטא נמי אף ע"ג דלא שייריה למקום דיוטא בפירוש כיון דשיירה לדיוטא אמרינן שיורי שייריה למקום דיוטא דהיא תקרת הבית, לפיכך אם רצה להוציא זיזין בעובי קרקע הדיוטא שהיא תקרת הבית מוציא כדברירנא. אלא לרב פפא דאמר שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה, דאלמא על גבה הוא דבונה אבל להוציא זיזין בעובי הדיוטא שהוא מגוף הבית עצמו אינו מוציא, לפי שלא שייר מקום הדיוטא בבית אלא לאשתעבודי לה לדיוטא ותו לא, מאי זאת אומרת, הא לא דמי למעשר, דאלו גבי מעשר קימא לן דשייר מקום מעשר, ואלו גבי דיוטא קאמרת דלא שייר מקום דיוטא, קשיא.

וקימא לן כרב זביד. חדא דשמעתיה דריש לקיש כותיה דיקא, ועוד דסוגיין כרב זביד בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמח,ב), דגרסינן התם גבי דקל לאחד ופירותיו לאחד דקאמרינן לא שייר מקום פירי אם תמצא לומר בית לאחד ודיוטא לאחד לא הוי שיור, כלומר לא שייר מקום דיוטא בבית, חוץ מדיוטא העליונה הוי שיור דשייר מקום דיוטא בגופו של בית, ואליבא דרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא, דאלמא שייר לנפשיה בגופו של בית, דאי אליבא דרב פפא אשתכח דלא שייר מידי לנפשיה בגופו של בית כדברירנא, וש"מ איתא לדרב זביד. וכיון דאיתא לדרב זביד איתא נמי לדרב פפא לגבי עלייה שאם רצה לבנות עלייה על גבה [בונה], דהא אתברר דהא [ד]רב זביד עדיפא מדרב פפא, דאילו לרב זביד שייר מקום דיוטא ואלו לרב פפא לא שייר מקום דיוטא ואמטול הכי קשיא ליה זאת אומרת. ותו מדאסיקנא לשמעתא דפרק מי שמת אליבא דרב זביד לחודיה כדברירנא, וכיון דאיתא לדרב זביד לענין זיזין כל שכן דאיתיה לדרב פפא לענין עלייה. ואוקימנא לקמן (בבא בתרא סד,א) דאהני על מנת לגבי עלייה דאי נפלה הדיוטא הדר באני לה לשוויה קרקע לעלייה, ולא מצי אמר ליה האי דיוטא הוא דשיירית אחריתי לא שיירית, אלא כיון דאת (ה) ני עליה בפירוש אהניה תנאיה דאי נפל הדר באני לה, כדבעינן למימר לקמן.

וכיון דאתברר דכי אצטריך לאשמועינן דאי נפל הדר באני לה בדיוטא דהוה מזדבנא בסתמא אצטריך אע"ג דצריך נמי על מנת לשיורה, כל שכן בדיוטא דלא הוה מזדבנא בסתמא והוה ליה על מנת לישנא יתירא.

ולא תימא ה"מ כל כמה דקאי מוכר בעולם, אלא אפילו מת הרי הדיוטא לבניו ואם רצו לבנות עלייה על גבה או להוציא בה זיזין בונין ומוציאין. ואע"ג דעל מנת שדיוטא העליונה שלי קאמר ליה, כיון דשיירה לנפשיה ומית ירתי לה בניה, דבן לוי אלא היכא דאמר לי ולבני, דאלו מעשר כי שייריה למקום מעשר לאו לגמרי שייריה אלא לטובת הנאת שבו הוא דשייריה כדברירנא לעיל (סי' כז) וטובת הנאה אינה ממון להורישה לבניו, אבל הכא לענין דיוטא כי שייריה לגמרי שייריה ממונא מעליא הוי להורישה לבניו, ואמטול הכי אע"ג דלא אמר לי ולבני כיון דממונא דאבוהון הוא יהבי ליה כשאר ממונא דאבוהון:

לא. אמר רב דימי מנהרדעא האי מאן דזבין ליה ביתא לחבריה אע"ג דכתב ליה עומקא ורומא צריך למכתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא מ"ט משום דבסתמא לא קני עומקא ורומא אהני עומקא ורומא למקני עומקא ורומא אהני מארעית תהומא ועד רום רקיעא למקני בור ודות ומחילות. כלומר מסתמא לא קני עומקא ורומא, והוא עומק הבית מן הקרקע ועד התהום ואויר של הבית מן הגג ועד הרקיע, דביתא הוא דזבין ליה דהיינו מן הקרקע ועד התקרה, אבל עומקא דתותיה ורומא דעילויה לא זבין ליה. לפיכך אם רצה אחד מהן לבנות עלייה על גג הבית ממש או לעשות חלל תחת קרקע הבית חבירו מעכב עליו. מוכר מעכב דלא ניחא ליה דלעביד לוקח בדידיה ולא מידי, ולוקח מעכב דלא ליתרע ביתיה, מידי דהוה אבית והעלייה של שנים דעליון שבא להוסיף בבנין ותחתון שבא למעט אין שומעין לו. אבל אם היה לו למוכר חלל סמוך לעומק הבית המכור ורצה להשתמש בעומק הבית בהכנסת קורות, או שרצה לבנות עמודין סביבות הבית וליתן תקרה על גביהן באויר שעל גג הבית ולבנות עליה על גבה, הדין עמו, דביתא הוא דזבין ליה דהיינו מן הקרקע ועד התקרה, אבל עומקא ורומא דעילויה לא זבין ליה. הילכך אהני היכא דכתב ליה מוכר ללוקח עומקא ורומא שאם רצה הלוקח לחפור בו שיחין ומערות או לבנות עלייה על גביו הדין עמו.

ואפילו היכא דכתב ליה עומקא ורומא דוקא היכא דליכא בעומקא ורומא בעידן זביני מידי דהוי רשותא באנפי נפשיה, אבל היכא דאיכא בעידן זביני בור ודות ומחילות תחת קרקע הבית, או שהיה גג על גבי הבית ואית ליה מעקה גבוה עשרה טפחים, ואין צריך לומר עלייה וכיוצא בה, אין אלו חשובין מעומקו של בית ורומו, דרשותא באנפי נפשיה נינהו. הילכך אי כתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא, דמשמע דאקני ליה כל מאי דקאי ביני ביני, קני להו לבור ודות ומחילות שבקרקע הבית וגג ועליה שעל גביו, ואי לא לא קני. והאי דלא איירי רב דימי אלא בבור ודות ומחילות דקימי בעומקיה דביתא, משום דתנא דידן כי אשמעינן דהני לא מהני בהו לישנא דעומקא ורומא גבי בור ודות הוא דקתני לה, והוא הדין בגגין ועליות דקימי ברומיה. ואיכא מאן דאמר דהני מחילות במחילות שבמעזיבה שבתקרת הבית קאי, ולהדין פירושא לא משכחת לה אלא כגון דלא פתיחן לגו ביתא, ואע"ג דלא גביהן עשרה טפחים כדברירנא לעיל (בבא בתרא סא,א סי' יג ד"ה ולא).

ושמעינן מינה דהיכא דכתב ליה עומקא ורומא ואיכא בור ודות ומחילות וגגין ועליות, אע"ג דלא מהני בהו לישנא דעומקא ורומא, מהני למקניה עומקא דתותי בור ודות ולקני אוירא דעילוי גגין ועליות. דאע"ג דמפסקי הני תשמישי דלא מזבני בנתים, על כרחיך שאר עומקא ורומא בכלל עומקו ורומו של בית הוא. ודוקא לאשתמושי בהו תשמישא דלא מרע להו לבור ודות ומחילות ולא לגגין ועליות. ודייקינן לה להא מילתא מדקאמר רב דימי טעמא דלא (מקני) [מהני] עומקא ורומא למקנא בור ודות ומחילות והוא הדין לגגין ועליות משום דמבעי לי למקני עומקא ורומא, ואי אמרת דלא מהני למקני אויר שעל שפת המעקה ושעל גג העליה, היכא דמשכה עלייה עלוי כוליה ביתא ומשכי בור ודות תותי כוליה ביתא, עומקא ורומא דכתב ליה מאי אהני ליה.

ברם צריך את למידע דהני בור ודות דקאמרינן דלא מהני בהו לישנא דעומקא ורומא, לא תימא הני מילי היכא דעמיקי עשרה טפחים, אלא אע"ג דלא עמיקי עשרה טפחים, דאע"ג דסתם בור דעמיק עשרה טפחים משמע כדתנן בפרק החובל (ב"ק צא,א) מה ת"ל בור מה בור שהוא כדי להמית עד עשרה טפחים, על כרחיך מחילות מיהת אע"ג דלא עמיקי עשרה טפחים משמע. [ו]מדגבי מחילות אף ע"ג דלא עמיקי עשרה טפחים לא מהני בהו לישנא דעומקא ורומא, גבי בור ודות נמי אע"ג דלא עמיקי עשרה טפחים לא מהני בהו לישנא דעומקא ורומא, דכולהו חד טעמא נינהו ושמעתין נמי חדא מחתא להו. ואצטריך לאשמועינן בור ודות ואצטריך לאשמועינן מחילות, אשמעינן בור ודות דאע"ג דעמיקי עשרה מהני בהו לישנא דמארעית תהומא ועד רום רקיעא, ואשמעינן מחילות דאע"ג דלא עמיקי עשרה לא מהני בהו לישנא דעומקא ורומא. ובדין הוא דלשמעינן בור ולא בעי דות, אלא משום דבור בחפירה ודות בבנין אצטריך תרויהו כדבעינן למימר קמן.

והא דאמרינן דאהני מארעית תהומא ועד רום רקיעא למקני בור ודות ומחילות וה"ה לגגין ועליות ורומא למקני עומקא ורומא, על כרחיך אהני מארעית תהומא ועד רום רקיעא למקני בור ודות ומחילות דדייקינן לישנא יתירא, אלא אפי' היכא דלא כתב ליה עומקא ורומא דליכא לישנא יתירא אהני מארעית תהומא ועד רום רקיעא למקני בור ודות ומחילות, וכל שכן עומקא ורומא, דכי אהני מארעית תהומא ועד רום רקיעא למקני בור ודות ומחילות לאו מטעמא דלישנא יתירא אהני, אלא משום דלישנא גופיה למקני כל מאי דאיכא ביני ביני משמע, לא שנא עומקא ורומא גרידא ולא שנא בור ודות ומחילות וגגין ועליות. דבשלמא גבי עומקא ורומא כיון דלא סימוה בפירוש דאיכא למימר דלא אקני ליה, אלא שאר עומקא ורומא גרידא דלית ביה תשמישא דאית ליה שמא באנפי נפשיה, אע"ג דשייך ביה לישנא דעומקא ורומא דהא בעומקי דביתא או ברומיה קאי, לא מקרי עומקא ורומא. חדא דעומקא ורומא עומקא ורומא גרידא משמע, ועוד דעומקא ורומא עומקו של בית ורומו משמע, והני כיון דאית להו שמא באנפי נפשיהו לאו מעומקו של בית ורומו חשיבי. וכיון דמשמע כל מאי דקאי בעומקא ורומא ומשמע עומקא ורומא גרידא לחודיה יד בעל השטר על התחתונה. ואי איכא מידי דאית ליה שמא באנפי נפשיה לא קני ליה אלא היכא דאיכא טעמא כלישנא יתירא דמסהיד עילויה. ואלו לישנא דמארעית תהומא ועד רום רקיעא כיון דפריש ליה דאקני ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא הא סיים ליה מאי דאקני ליה סיומא דלית ביה ספיקא, וכיון דאקנינהו לבור ולדות וגגין ועליות בכלל האי סיומא קני להו, דכמאן דאקנינהו נהליה בפירוש דמי.

והאי דאמרינן אהני עומקא ורומא למקני עומקא ורומא ואהני מארעית תהומא ועד רום רקיעא למקני בור ודות ומחילות, לאו למימרא דכל חד מינייהו לא אהני אלא למילתיה, אלא הכי קאמרינן, אהני עומקא ורומא למקני עומקא ורומא לחודיה, אבל למקני בור ודות ומחילות אי כתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא אין ואי לא לא. וה"ה היכא דלא כתב ליה אלא מארעית תהומא ועד רום רקיעא דמהני למקני בור ודות ומחילות וכ"ש עומקא ורומא, אלא איידי דאיצטריך לאירויי רישא בדכתב ליה עומקא ורומא לאשמועינן תרתי, חדא דלא מהני למקני בור ודות ומחילות, ואידך לאשמועינן מכללא דבסתמא לא מקני עומקא ורומא, נקט סופא דאהני עומקא ורומא למקני עומקא ורומא לאשמועינן טעמא דלא אהני לחודיה למקנא בור ודות ומחילות משום דאהני למקנא עומקא ורומא דלא הוה מקני בסתמא. וכיון דאיירי בדפריש ליה עומקא ורומא, נקט גבי מארעית תהומא ועד רום רקיעא למקני בור ודות ומחילות, דאילו עומקא ורומא לא שייך למימר אלא היכא דלא פריש ליה עומקא ורומא.

והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי אדאשמועינן דאע"ג דכתב ליה עומקא ורומא צריך למכתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא, לשמעינן דצריך למכתב ליה תרויהו, אי נמי אדאשמועינן אע"ג דכתב ליה עומקא ורומא דתנינן לה במתניתין בהדיא, לישמועינן איפכא, אע"ג דכתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא צריך למכתב ליה עומקא ורומא. ותנא דמתניתין גופיה, אדאשמועינן אע"פ שכתב לו עומקא ורומא. אלא לאו ש"מ דכל היכא דכתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא, אע"ג דלא כתב ליה עומקא ורומא קני בור ודות ומחילות, וכ"ש עומקא ורומא.

וכי תימא מכדי האי לישנא דמארעית תהומא ועד רום רקיעא לא שייך גבי בור ודות ומחילות וגגין ועליות דקיימי ביני ביני טפי ממאי דשייך לישנא דהיא וכל מה שבתוכה גבי מרחץ ובית הבד שבתוך החצר (לקמן בבא בתרא סז,א), מאי שנא התם דלא מהני בהו האי לישנא למקנינהו אגב חצר ומאי שנא לישנא דמארעית תהומא ועד רום רקיעא דמהני בור ודות ומחילות למקנינהו אגב (חצר טפי מבור ודות ומחילות למקנינהו אגב) ביתא. וכ"ת משום דמרחץ ובית הבד חשיבי לגבי חצר טפי מבור ודות ומחילות לגבי בית, הא בור וגת לגבי שדה לא עדיפי טפי מבור ודות לגבי בית, ואפילו הכי לא מהני בהו לישנא דהיא וכל מה שבתוכה (כדלקמן בבא בתרא עא,א). לא דמי בור ודות ומחילות דקימי בעומקיה דביתא ולא גגין ועליות דקימי ברומיה למרחץ ובית הבד שבחצר ובור וגת ושובך שבשדה, כשתמצא לומר דהוו שיור לגמרי הוא דהוו שיור מארעית תהומא ועד רום רקיעא כדברירנא בסוף מתניתין דהמוכר את החצר (לקמן בבא בתרא סז,א סי' ה), וכיון דהוו שיורא לגמרי ופלגי רשותא לנפשיהו לא מהני בהו לישנא דכל מה שבתוכה, דלאו אורחיה דאיניש לאדכורית מידי דפליג רשותא לנפשיה לגמרי בכללא כי האי גונא. ואלו בור ודות ומחילות דקימי בעומקיה דביתא וגגין ועליות דקימי ברומיה היכא דאקני ליה עומקא ורומא כיון דאפילו כשתמצא לומר דהוו שיור לאו לגמרי הוו שיור, דהא מיקני ליה עומקא דתותיהו ורומא דעילויהו בכלל עומקא ורומא דאקני ליה, לא פלגי רשותא לנפשיהו לאפוקינהו מהאי סיומא דמארעית תהומא ועד רום רקיעא אלא בראיה. וה"ה נמי למאי דס"ד מעיקרא דעומקא ורומא מיקני בסתמא ואהני עומקא ורומא למקני בור ודות ומחילות מהאי טעמא הוא.

ברם צריך את למידע דכי אמרינן דבסתמא לא קני לוקח עומקא ורומא, ה"מ גבי בית וכיוצא בו דבסתמא לא קני בור ודות ומחילות דשכיחי בעומקיה, ולא גגין ועליות דשכיחי ברומיה, וכי היכי דלא קני להו להני בסתמא בהדיה לא קני עומקא ורומא דידיה, דחזו למעבד בהו כל הני. אבל במידי דבסתמא נמי קני בור ודות ומחילות דשכיחי בעומקיה וגגין ועליות דשכיחי ברומיה, כגון חצר ועיר, וכל שכן דקני עומקא ורומא גרידא, דלא חזו אלא למעבד בהו בור ודות ומחילות וגגין ועליות. דהשתא היכא דעבידי וקימי דחשיבי טפי מיקנו, בסתמא היכא דאכתי לא עבידי לא כל שכן דקני ליה לאוירא דחזי להו דאכתי לא חשיב כולי האי. תדע דהיכא דעבידי וקימי חשיבי טפי, דהא גבי המוכר את הבית אע"ג דבסתמא לא קני עומקא ורומא, אי כתב ליה עומקא ורומא קני, ואלו בור ודות ומחילות דעבידי וקימי בעומקיה וגגין ועליות דעבידי וקימי ברומיה, אע"ג דכתב ליה עומקא ורומא נמי לא קני להו, עד דכתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא, דש"מ דהיכא דעבידי וקימי חשיבי טפי לאפוקינהו מכלל זביני. וגבי חצר כיון דמסתמא קני בור ודות ומחילות וגגין ועליות דחשיבי, כל שכן דקני ליה לעומקא ורומא דחזו למעבדינהו לבור ועלייה בגויהו מקמי דעבידי. ומסתמא דמרחץ ובית הבד בהאי ענינא כי דינא דבית דמו, בין לעומקא ורומא בין לכולהו תשמישי, דלאו אורחיהו למהוי בעומקיהו ולא ברומיה. אבל שדה כיון דבעיא אוירא מלעיל ובעיא עומקא מלרע לפישוט שרשין, לענין עומקא ורומא לא חזיא לנטיעה כלל:

לב. לימא מסייעא ליה ולא את הבור ולא את הדות אע"פ שכתב לו עומקא ורומא ואי ס"ד בסתמא קני עומקא ורומא להני לישנא יתירא דעומקא ורומא למקני בור ודות ומחילות דקימי בעומקיה דביתא ולמקני גגין ועליות דקימי ברומיה. ודחינן הכא במאי עסקינן דלא כתב ליה. כלומר דלא כתב ליה עומקא ורומא. ומקשינן והא אעפ"י שכתב לו עומקא ורומא קתני. ומשנינן הכי קאמר אע"פ שלא כתב לו כמי שכתב לו דמי למקני עומקא ורומא, אבל למקני בור ודות ומחילות אי כתב ליה קני ואי לא לא קני. כלומר לעולם מתני' דלא כתב ליה עומקא ורומא, אבל כתב ליה כיון דבסתמא קני עומקא ורומא אהני עומקא ורומא למקני בור ודות ומחילות. ומתניתין דקתני אע"פ שכתב לו עומקא ורומא הכי קאמר, אע"ג דמסתמא כמי שכתב לו עומקא ורומא דמי למקני עומקא ורומא, דכיון דזבין ליה ביתא בעומקו ורומו זבין ליה, אפילו הכי למקני בור ודות ומחילות, אי כתב ליה עומקא ורומא קני דדייקינן לישנא יתירא, ואי לא לא קני. ואיכא נוסחי דאית בהו אבל למקני בור ודות ומחילות אי כתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא קני ואי לא לא קני. ושבושא הוא, דכיון דאוקמא למתניתין דהכי קאמר אע"פ שלא כתב לו עומקא ורומא כמי שכתב לו דמי למקנא עומקא ורומא, היכי מצי למימר דלמקני בור ודות ומחילות אי כתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא קני ואי לא לא קני, ואע"ג דכתב ליה עומקא ורומא, אם כן הדר קושיין לדוכתיה, כיון דבסתמא קני עומקא ורומא להני עומקא ורומא למקני בור ודות ומחילות. ועוד אם כן מאי דוחקיה לאפוקי מתני' מפשטה, לשבקה כפשטה בדכתב ליה, דאע"פ שכתב לו עומקא ורומא לא קני בור ודות ומחילות. אלא ודאי ש"מ דהאי גירסא ליתיה. ורבואתא דוקאני נמי כי הך גירסא קמא דכתבינן גרסי.


דף סד עמוד א[עריכה]


ואמרינן תו ת"ש ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה י' טפחים ואי ס"ד בסתמא קני עומקא ורומא כי גבוה י' טפחים מאי הוי. לקנייה כשאר עומקא ורומא. אי אמרת בשלמא בסתמא לא קני עומקא ורומא דלאו בכלל עיקר זביני דביתא הוא ומתני' בדכתב ליה עומקא ורומא, כיון דלא קני עומקא ורומא אלא מחמת דכתב ליה, כל היכא דאיכא למיתלי בעומקא ורומא דלא הוי חזי בשעת מכירה לאשתמושי ביה לא תלינן במידי דחזי לאשתמושי ביה דיד בעל השטר על התחתונה. אלא אי אמרת בסתמא קני עומקא ורומא דבכלל עיקר זביני דביתא הוא ומתני' בדלא כתב ליה, כי גבוה עשרה טפחים מאי הוי, כיון דאוירא בעלמא הוא ומכלל רומו של בית הוא לקניה בסתמא כשאר עומקא ורומא דמיקני בסתמא.

ודחינן כי גבוה עשרה טפחים חשיב למפלג רשותא לנפשיה, וכבור ודות דמי דלא מיקנו בסתמא. וליתיה להאי שינויא, דקימא לן כרב דימי. ולאו משום דלית ליה האי טעמא לרב דימי, דעל כרחיך טעמא דמוקים לה למתניתין [דולא] את הגג משום דחשיב הוא, אלא משום דבלא האי טעמא דמוקים לה למתניתין בדלא כתב ליה אי כתב ליה עומקא ורומא קני ליה לגג ואע"ג (דלית) [דאית] ליה מעקה גבוה עשרה טפחים, דכיון דבסתמא קני עומקא ורומא אהני עומקא ורומא למקנייה לגג דגבוה עשרה, ואלו לרב דימי כיון דבסתמא לא קני עומקא ורומא אע"ג דכתב ליה עומקא ורומא נמי לא קני ליה לגג שיש לו מעקה גבוה עשרה אלא היכא דכתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא. תדע דמטעמא דמאן דדחי לה לסיעתיה דרב דימי וקסבר דבסתמא קני עומקא ורומא נשמע לרב דימי דאמר בסתמא לא קני עומקא ורומא, דהא כל מידי דאפילו לטעמא דמאן דאמר בסתמא קני עומקא ורומא לא מיקני בסתמא, לטעמא דמאן דאמר דבסתמא לא קני עומקא ורומא אע"ג דכתב ליה עומקא ורומא נמי לא מהני ביה עד דכתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא, כדשמעינן ליה לרב דימי גבי בור ודות ומחילות, והוא הדין לגג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים. ומדלטעמא דמאן דדאמר בסתמא קני עומקא ורומא לא מיקני בסתמא, לרב דימי דאמר עומקא ורומא בסתמא לא קני אע"ג דכתב ליה עומקא ורומא נמי לא קני ליה לגג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים. תדע נמי דגבי בור ודות טעמא מאי, דכיון דאצטריך עומקא ורומא למקני עומקא ורומא לא מהני למקני בור ודות ומחילות דחשיבי עד דכתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא, הוא הדין נמי גבי גג שיש לו מעקה גבוה עשרה דכיון דחשיב לא מהני ביה לישנא דעומקא ורומא לחודיה.

ודוקא דגבוה עשרה, דכיון דחזי לאשתמושי ביה חשיב למהוי רשותא באנפי נפשיה לאפוקי מכלל לישנא דעומקא ורומא כדברירנא. אבל היכא דלא גבוה עשרה, כיון דלא חזי לאשתמושי ביה אלא ע"י הדחק לא חשיב לאפוקי מכלל שאר עומקא ורומא, ואי כתב ליה עומקא ורומא קני ואי לא לא קני, דלא גרע משאר עומקא ורומא דלא מקני בסתמא. ולא [דמי] לחדר ויציע דכי לא חשיבי מיקנו בסתמא, דהתם כיון דפתיחי לגויה ודמו תשמישי להדדי, כחורי הבית וחלונותיו דמו דמזדבני בהדיה, אבל גג שאין לו מעקה גבוה עשרה או שאין בו ד"א לגבי ביתא לאו חדא תשמישתא הוא, חדא דלא פתיח לגויה, ועוד שהרי תשמישו לאויר. ואי איכא לדמויה לשאר אוירא ברומיה דביתא הוא דאיכא לדמויה דקימא [לן] דלא מיקני בסתמא. ומתני' דקתני בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים, הא לא גבוה מזדבן, בדכתב ליה עומקא ורומא קאי, דכי קתני סופא אע"פ שכתב לו עומקא ורומא אכולהו קאי. וסוגיין נמי דכי גביה כי דינא דבור ודות נמי דלא מהני בהו לישנא דעומקא ורומא. וכי איכא למידק ממתני' דכי לא גבוה עשרה מזדבן לאו בסתמא איכא למידק אלא בדכתב ליה הוא דאיכא למידק, דכי גביה הוא שאע"פ שכתב לו לא מזדבן, אבל לא גביה אי כתב ליה עומקא ורומא מזדבן. ודיקא נמי מדאתינן לסיועי מינה למאן דאמר עומקא ורומא בסתמא לא קני, ואי ס"ד כי לא גביה אע"ג דלא כתב ליה נמי מזדבן, אדסייעיה מגבוה לותביה משאינו גבוה, דאי ס"ד בסתמא לא קני לא גביה אמאי מזדבן. אלא משום דמתני' ליכא למידק מינה דכי לא גביה מזדבן אלא בדכתב ליה, אבל לא כתב ליה אע"ג דלא גביה נמי לא מזדבן.

ומגו דלא מזדבן אויריה, מעקה דמקיף ליה נמי לא מזדבן, ואע"ג דמחבר בביתא. דכי אמרינן גבי מכר דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי, במידי דהוי מתשמישי הדבר המכור, אבל הכא דהאי מעקה לאו מתשמישי דביתא הוא, וגג גופיה לא מזדבן, מעקה דידיה נמי לא מזדבן. תדע נמי דהא באוירא דגג קאי ואוירא גופיה לא מזדבן. ומסתברא דכל היכא דהוי שיור באנפי נפשיה, כגון דכתב ליה עומקא ורומא ואית ביה גג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים, לא הוי שיור אלא עד שפת המעקה, ושארא בכלל עומקא ורומא קאי.

ולענין קרקע הגג, כל היכא דקימא לן דמזדבן, כל שכן קרקע דידיה דמזדבן. אבל היכא דקימא לן דלא מזדבן, איכא לפלוגי. דבסתמא, דכי לא מזדבן מחמת דהוי מכלל רומיא דביתא דלא מיקני בסתמא הוא דלא מזדבן, אוירא לחודיה הוא דהוי שיור אבל גג גופיה דמגופיה דביתא הוא לא הוי שיור, ולית ליה למוכר לאשתמושי ביה אפילו בדריסת הרגל, דהיזקא דבעל הבית הוא. ולא דמי להבית והעלייה של שנים, דשאני התם דאית ליה לבעל העלייה שעבודא גביה לאשתמושי על גבי תקרת הבית, אבל הכא דלית ליה למרי אוירא זכותא ולא שעבודא בהאי ביתא כלל לא. וכל היכא דכי לא מזדבן מחמת חשיבותיה דגג הוא, כגון היכא דאית ליה מעקה גבוה עשרה טפחים מכל רוחא דצריך מעקה, אית ליה למוכר זכותא לאשתמושי בקרקע הגג, דומיא דהבית והעלייה של שנים, [דאי] לאו הכי מאי חשיבותיה דהאי גג דהוי שיור.

ומנא תימרא דהא דקתני ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים בדאית ליה מעקה מכל רוחא דצריך ליה הוא, מדקאמרינן כיון דגבוה עשרה טפחים חשיב, ואי ס"ד בדלא מקיף ליה מכל רוחא דצריך ליה מאי חשיבותיה, הא לא חזי לאשתמושי ביה. ומנא תימרא דכי לא צריך ליה אלא מחד גיסא דאף ע"ג דלית ליה אלא מההוא גיסא דצריך ליה חשיב למהוי שיור. חדא מדקתני בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים, ולא קתני בזמן שמוקף מעקה גבוה עשרה טפחים, ש"מ זימנין דסגיא ליה בחד מעקה, כגון היכא דלא צריך ליה אלא מחד גיסא. ועוד מדאתינן לסיועי מינה למאן דאמר בסתמא לא קני עומקא ורומא, ואי ס"ד דוקא דמקיף ליה האי מעקה משלש רוחותיו, דקארי לה מאי קארי לה, הוה ליה לאסוקי אדעתיה דכי אית ליה שלש מחיצות פלג ליה רשותא לנפשיה. אלא משום דמתניתין אע"ג דלא מקפי לה מחיצות נמי קאי דדמי לאוירא גרידא ואפילו הכי לא מזדבן. תדע נמי מדקא משנינן כיון דגביה עשרה טפחים חשיב, ולא קאמרי' משום דפליג רשותא לנפשיה, ש"מ דהיכא דלא צריך אלא חד מעקה כגון דמקפי ליה גגין משאר רוחות בחד מעקה סגיא, דאף ע"ג דקימא לן דבין גג לגג בעי מחיצה עשרה לנתפס עליו כגנב (לעיל בבא בתרא ו,ב) התם דינא דשייך גבי מרי גגין הוא, מיהו גג גופיה היכא דאית ליה מעקה מההוא גיסא דצריך לה לסלוקיה היזקא מידי דחשיב לאשתמושי ביה הוא ולא מזדבן. אבל היכא דבעי מעקה משתי רוחות וליכא אלא מרוח אחת, אי נמי דבעי משלש רוחות וליכא מעקה אלא מרוח אחת, בכלל שאר עומקא ורומא הוא וכמאן דלא גביה עשרה טפחים דמי. וכבר ברירנא במתני' (לעיל בבא בתרא סא,א סי' א ולהלן (בבא בתרא סד,א) סי' ב) דגבי גג במעקה גבוה עשרה טפחים תליא חשיבותא, לא שנא אית ביה ארבע אמות ולא שנא לית ביה ארבע אמות, לא שנא דפתיח לגו ביתא ולא שנא דלא פתיח לגביה.

וחזינן ליה לגאון בספר מקח וממכר (שער כ) דגריס לה להאי הויא דולא את הגג בכלל הויא קמיתא הכין, הכי נמי מסתברא דקתני סופא ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים דאי ס"ד בסתמא לא קני כי גבוה עשרה טפחים מאי הוי כי גבוה עשרה טפחים חשיב. והכין פירושא להאי גירסא, הכי נמי מסתברא, כדקא משנינן מתני' בדלא כתב ליה, דשמעת מינה דבסתמא קני עומקא ורומא דלית ביה תשמישא, ואמטול הכי לא קני לגג אלא היכא דלית ליה מעקה גבוה עשרה, דאילו היכא דאית ליה מעקה גבוה עשרה אע"ג דאוירא בעלמא הוא כיון דחזי לאשתמושי ביה לאו מכלל עומקא ורומא דמקני בסתמא הוא, דאי ס"ד בסתמא לא קני עומקא ורומא ומתני' דשמעת מינה דכי לית ליה מעקה גבוה מזדבן בדכתב ליה, אי הכי כי גביה עשרה טפחים מאי הוי, כיון דכתב ליה עומקא ורומא לזדבן, דאוירא הוא [ו]בכלל משמעותא דעומקא ורומא הוא. ופריך כי גבוה עשרה טפחים חשיב, ואמטול הכי לא מהני ביה לישנא דעומקא ורומא, מידי דהוה אבור ודות ומחילות לרב דימי.

אשתכח השתא דבין לגירסא קמא בין לגירסא בתרא, אליבא דרב דימי כי לא גביה עשרה טפחים כשאר עומקא ורומא דמי, ואי כתב ליה עומקא ורומא קני ליה ואי לא לא קני ליה. ואי גבוה עשרה טפחים חשיב, ואע"ג דכתב ליה עומקא ורומא נמי לא מזדבן עד דכתיב ליה עומקא ורומא מארעית תהומא ועד רום רקיעא. ולא שנא אית ביה ארבע אמות ולא שנא לית ביה ארבע אמות בגבוה עשרה טפחים תלייא חשיבותיה כדברירנא:

לג. א"ל רבינא לרב אשי ת"ש דאמר רבי שמעון בן לקיש זאת אומרת המוכר בית לחבירו וא"ל על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו ואמרינן עלה למאי הילכתא אמר רב זביד שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא רב פפא אמר שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה. דאלמא לרב פפא כי קאמר ריש לקיש דאהני ליה על מנת לשיוריה בזביניה מילתא יתירתא לבר מדיוטא גופה דומיא דמעשר, למבני עלייה על גבה הוא דאהני, ואי ס"ד בסתמא דלא כתב ליה עומקא ורומא לא קני עומקא ורומא דהיינו אוירא דעילוי ביתא, אשתכח דבסתמא אע"ג דלא שייריה לדיוטא אוירא דעל גבה הוי שיור והרי המוכר יכול לבנות עלייה על גבה על גבי עמודין, ואם כן גבי האי עלייה מיהת (לימא) [למה] לי על מנת. מסתמא נמי יכיל מוכר למבני עלייה על גבה. וכי תימא אהני לשוייה קרקע לעלייה לדריסת הרגל וכיוצא בה, הא לאו מילתא היא, דכיון דשיירה לדיוטא אית ליה לאשתמושי בה בין בקרקעיתא בין על גבה. אלא משום דבסתמא קני עומקא ורומא דהינו אוירא דעילוי דיוטא דהינו מילתא יתירתא דאהני על מנת לשיורה אליבא דרב פפא בעיקר זביני לבר מדיוטא גופה דומיא דמעשר.

ופריק אהני על מנת דאי נפל הדר בני לה. והאי דאי נפל הדר בני לה דקאמרינן לאו אעלייה גופה קאי, דכיון דלכתחילה נמי בני לה מסתמא כל שכן דאי נפל הדר בני לה, אלא אדיוטא גופא קאי, והכי קאמר, אהני על מנת לגבי האי עלייה דאי נפל דיוטא בני לה לשווייה קרקע לעלייה לדריסת הרגל כדמעיקרא. דאי לא דאהני על מנת לשיוריה בעיקר זביני מילתא יתירתא לבר מגופיה דדיוטא, אף ע"ג דאהני לשיורי לגופה דדיוטא ויכול המוכר למבני עלייה על גבה על גבי עמודין סמוך לדיוטא, דהויא לה דיוטא קרקע לעלייה, אפי' הכי אי נפל ההיא דיוטא לא הדר בני לה, דאמר ליה לוקח נהי דמקנא לא קנינא לה לדיוטא אשתעבדי נמי לא משתעבדנא לך, דלההיא דיוטא קמיתא הוא דאשתעבדי לך לדיוטא אחריתי לא אשתעבדי לך. [ו]השתא דאהני על מנת לשיורי בבית זכותא לדיוטא אפילו נפלה הדר בני לה. ורב פפא גופיה דאשמעינן דאהני על מנת שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה, לאו בבנין עלייה גופה קאמר דאהני אלא בדיוטא גופה הוא דאהני, והכי קאמר, אהני על מנת גבי האי דיוטא לשיוריה לנפשיה שיור גמור לשוויה קרקע לעלייה דבני על גבה, ולא חייש דילמא נפלה דיוטא ואזיל ליה קרקע עלייה מחמת דלא מצי בני לה, אלא אי נפלה הדר בני לה, דכי היכי דמזדבנא ליה עלייה דאי נפלה הדר בני לה, דהא לא קני ליה עומקא ורומא ללוקח, מיתחזקא ליה נמי דיוטא מכח על מנת דאי נפל הדר בני לה.

ואם תמצא לומר דהאי דאי נפלה הדר בני לה דקאמרינן אעלייה גופה דקא מקשינן מינה קאי, מיהו לאו לגבי כותלי עלייה ותקרתה אהני אלא לגבי קרקעה אהני, דהיינו גגה דדיוטא דאהני בה תנאה. והכי קאמרינן, אהני על מנת גבי עלייה דאי נפלה כולה בהדי קרקעה דהיינו תקרתה דדיוטא, הדר בני לה כדמעיקרא בהדי דיוטא לשוויה לדיוטא קרקע לעלייה. [ד]אי לאו על מנת לא הוה בני לה לעלייה כדמעיקרא אלא על גבי תקרה אחריתי דקימא עילוי עמודין, אבל למבני לה בתרי דיוטא דילה לשוויה לדיוטא קרקע לעלייה לא, דאמר ליה לההיא דיוטא אשתעבדי לך. והוא הדין לרב פפא גופיה כי אצטריך לאשמועינן רבותא משום סירכא דדיוטא בלחוד הוא דאצטריך לאשמועינן רבותא כדברירנא לפירושא קמא. והני תרי פירושי תרוייהו לחד טעמא סלקין.

והני מילי היכא דלא חשיבא, כגון דלא גביה עשרה טפחים אי נמי לית בה ארבע אמות דמסתמא נמי מזדבנא, (אלא) [אבל] היכא דחשיבא דלא מזדבנא בסתמא לא שנא איכא עלייה על גבה ולא שנא ליכא עלייה על גבה, אי נפלה הדר בני לה. חדא, דכיון דבסתמא הויא שיור ברשותיה דמוכר קימא כדמעיקרא, ועוד דהא ברירנא בפרק חזקת (לעיל בבא בתרא לז,א סי' פד) דשמעתא דמכר קרקע ושייר אילנות לפניו אפילו בסתמא קימא דומיא דבור ודות, ואפי' הכי כיון דמכחשי בארעא מסתמא שיורי משייר להו קרקע דאי נפלי הדר נטע להו, וה"ה גבי גג ודיוטא ועלייה דהני נמי מכחשי בביתא. תדע דמתני' דהבית והעלייה של שנים שנפלו (ב"מ קיז,ב) סתמא קתני, ומשמע אפילו מכר את הבית ושייר עלייה מסתמא לנפשיה ואפילו הכי אי נפלי הדר בני להו כדמעיקרא. וההיא דאמרינן לטעמיה דרב פפא אהני על מנת דאי נפלה הדר בני לה, דשמעת מינה טעמא דאהני על מנת לשיורי מילתא יתירתא בעיקר זביני לבר מגופה דדיוטא, מכלל דאי הוה סבירא לן דלא אהני על מנת שלא לשיורה לדיוטא גופה אי נפלה לא הדר בני לה, שאני התם, דאי הוה סבירא לן דלא אהני על מנת אלא לשיורה לדיוטא גופה אשתכח דהוה סבירא לן דלא שייר מקום דיוטא בבית המכור, אבל היכא דחשיבא לשיורא בסתמא כיון דסבירא לן דבסתמא שיירה שיורי שייר מקום דיוטא בבית, כדברירנא טעמא לעיל, ואמטול הכי אי נפלה הדר בני לה.

והני מילי לענין דאי נפלה הדר בני לה, אבל להוציא לה זיזין, אי שיירה בפירוש מוציא ואי לא [לא], דמסתמא דיוטא שייר אבל לאשתמושי בגוף הבית המכור לא שייר, מידי דהוה אעליון שבא להגביה או לשנות בגויל או למעט בחלונות דאין שומעין לו. תדע דבהדיא גרסינן בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמח,ב) אם תמצא לומר בית לאחד ודיוטא לאחד לא הוי שיור חוץ מדיוטא הוי שיור ואליבא דרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא, דשמע מינה דגבי בית לאחד ודיוטא לאחד אם רצה בעל דיוטא להוציא בה זיזין אינו מוציא, ואי ס"ד בסתמא נמי היכא דחשיבא למהוי שיור גבי מוכר מוציא, כי לא חשיבא נמי כיון דזבנא לאחר הא אחשבה ואמאי אינו מוציא, אטו לוקח מגרע גרע. אלא לאו ש"מ דבסתמא אפילו היכא דחשיבא למהוי שיור לית ליה רשותא לאפוקי בה זיזין ולא למבני על גבה ממש, דאמר ליה לוקח קא מרעת להו לאשיתאי. אבל ודאי אם רצה המוכר לבנות דיוטא אחרת מופלגת בקרקעיתה מכתלי הבית על גבי עמודין ולבנות עליה על גבה, אפילו היכא דלא חשיבא דיוטא קמייתא לשיוריה בסתמא ולא אהני נמי עילוה היכא דלא אקני ליה אוירא דעילוה, הדין עמו, ואפילו נפל הבית עצמו והדר לוקח ובנייה, ולא מצי לוקח למימר ליה כי שיירת לנפשך אוירא דההוא ביתא דזבינת לי [הוא] דשיירת והאי ביתא אחריתי הוא. חדא, דנהי דביתא אזיל והאי אחרינא הוא אלא אויר שעל גביו להיכא אזיל, על כרחיך חד אויר הוא ומעיקרא לא אקנייה מוכר להאי אויר ללוקח כלל ובמאי נפיק מרשותיה דמוכר. ועוד אי מהאי טעמא אפי' בית נמי לית ליה ללוקח, דאמר ליה מוכר ביתא קמא הוא דזבינית לך, נפל אזדא ולית לך ולא מידי. אלא מאי אית לך למימר, כיון דזבניה לבית ללוקח קנייה לוקח לאוירא דידיה מן הקרקע ועד התקרה לגמרי, כל שכן לגבי אויר שעל גביו דכי שייריה מוכר לנפשיה לגמרי שייריה.

ואי קשיא לך מאי קא קשיא ליה לרבינא מדרב פפא, דילמא לעולם אימא לך בסתמא נמי לא קני ליה לוקח לאוירא דעילוי דיוטא העליונה, ואפי' הכי אי בעי מוכר למבני עלייה על גבה ממש אינו בונה, דאמר ליה לוקח קא מרעת להו לאשיתאי, מידי דהוה אבית ועלייה של שנים שאם רצה העליון להכביד כל שהוא מצי בעל הבית לעכובי עילויה, אהני ליה על מנת שאם רצה לבנות עלייה על גבה ממש בונה, ואמאי אצטריך רב אשי לשנויי ליה דאהני ליה על מנת דאי נפלה הדר בני לה, הא ודאי היא גופה אהניא ליה שאם רצה לבנות עלייה על גבה ממש בונה. לא תקשי לך, דעל כרחיך כי (מתני) [מהני] הדין תנאה למבני על גבה ממש ה"מ לטעמיה דרב זביד, אבל לטעמא דרב פפא אפילו השתא נמי לית ליה למבנא על גבה ממש ולא מידי. וכי קשיא ליה לרבינא לאו מדרב זביד קא קשיא ליה, דהא ודאי אפילו תימא דמסתמא לא אקני ליה מוכר אוירא דעילוי דיוטא העליונה ללוקח, לית ליה למוכר לאפוקי בה זיזין מעובי קרקעית הדיוטא, לפי שעובי קרקע הדיוטא שהיא מתקרת הבית מגופו של בית הוא חשוב וכעובי הכתלים דמי וקני ליה ללוקח, וכי לא קני לוקח מגב קרקע הדיוטא ולמעלה הוא דלא קני. ואשתכח דאהני ליה על מנת שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא, וכל שכן לבנות עלייה על גבה ממש, דהא שיורי שייר מקום דיוטא לנפשיה.

אלא כי קשיא ליה מדרב פפא קא קשיא ליה, דקאמר שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה אבל להוציא בה זיזין אינו מוציא, אלמא קא סבר לא שייר מקום דיוטא לנפשיה, וכיון דלא שייר מקום דיוטא לנפשיה כל שכן דלא משתעבד ליה הבית למבני עלייה על גביו ממש, דא"ל קא מרעת להן לאשיתאי. ועל כרחיך כי קאמר רב פפא שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה ע"ג עמודים קאמר ולא משתמש בה בדיוטא אלא למהוי קרקע לעליה ולאשתמושי בה בדריסת הרגל ושאר תשמישי דידה. ואמטול הכי קשיא ליה לרבינא אי ס"ד בסתמא לא קני לוקח, עומקא ורומא (לימא) [למה] לי על מנת, ואיצטריך רב אשי לתרוצי ליה אהני ע"מ דאי נפלה דיוטא הדר בני לה כדפרישנא לעיל. אבל למבני עלייה על גבי הדיוטא עצמה, לא שנא שיירה לדיוטא בפירוש ולא שנא בסתמא לא מצי בני, דאמר ליה לוקח קא מרעת להו לאשיתאי. ה"מ לטעמיה דרב פפא דס"ל דאע"ג דשיירה לדיוטא לא שייר מקום דיוטא בבית, אבל לרב זביד דסבירא ליה דכיון דשייר דיוטא שייר נמי מקום דיוטא בבית לנפשיה ואם רצה להוציא בה זיזין מוציא אע"ג דקא משתמש באויר הבית המכור ומרע להו לאשיתאי בהוצאת זיזין, כל שכן שאם רצה לבנות עלייה על גבה ממש בונה דבאוירה דנפשיה קא משתמש. ולא דמי לעליון שבא לשנות בגויל, דהתם לא אשתעבד ליה תחתון לעליון לטפי מן הכין, ולית ליה לעליון זכותא.דח ברשות התחתון כלל אלא גבי מכר בית ושייר דיוטא לפניו כיון דסבירא לן דשייר מקום דיוטא לנפשיה בכוליה בית נמי שייר זכותא לההיא דיוטא דאי בעי לאוסופי עלה מאי דבעי מצי עביד. דאי ס"ד דלא שייר זכותא בבית אלא לההיא דיוטא בלחוד, א"כ כי רצה להוציא בה זיזין אמאי מוציא. אלא ודאי ש"מ דכי שייר זכותא לדיוטא בבית לכל מאי דבעי למעבד בה בההיא דיוטא הוא דשייר. וקימא לן כרב זביד כדברירנא לעיל (סי' ל ד"ה וקימא).

נקיטינן השתא מהני שמעתתא במוכר את הבית, דבסתמא לא קני לוקח עומקא ורומא ואין ללוקח אלא מן הקרקע ועד התקרה והתקרה בכלל. ואם רצה אחד מהן לעשות חלל תחת הקרקע או לבנות עלייה על תקרת הבית או על תקרת הדיוטא המכורה עם הבית חברו מעכב עליו, כדברירנא טעמא בשמעתיה דרב דימי (לעיל סי' לא) מדין הבית והעליה של שנים. אבל אם רצה המוכר להשתמש באויר שעל גבי תקרת הבית או שעל תקרת הדיוטא או שעל הגג ועד לרקיע הדין עמו. והוא דלא בני מידי על התקרה עצמה ולא על הגג עצמו ולא על הכתלים עצמן. ולית ליה לאשתמושי בהו אפי' בדריסת הרגל, דאמר ליה לוקח קא מרעת להו לאשיתאי. וכל שכן שאם רצה להוציא זיזין מתקרת הבית אינו מוציא, ואין לו בעומק הבית אלא לאשתמש בו בהכנסת קורות וכיוצא בהן, ואין לו ברומו אלא לבנות עליה סמוך לתקרת הבית על גבי עמודין ועושה לו תקרה אחרת להיות קרקע לעלייתו. ואם נפלו הבית והעליה הרי בעל העלייה חוזר ובונה אותה כבתחלה כדברירנא טעמא לעיל.

ואי אית ביה בהאי ביתא תשמישא דחזי לאשתמושי ביה לבר מגופיה דביתא, איכא לפלוגי ביה, דאי כולה חדא תשמישא היא ולא חשיב למפלג רשותא לנפשיה, כגון החדר שלפנים ממנו והיציע, דהיינו בדקא חלילא, ודיוטא שעל גבי תקרת הבית, כולהו הני לענין אזדבוני בסתמא חד דינא נינהו. דאי פתיחי לגו ביתא ולא הוו ד"א על ד"א, אי נמי דלא גביהי עשרה טפחים, כגון דמעין תשמישא דביתא נינהו ופתיחי לגויה ולא חשיבי למפלג רשותא לנפשיהו, כולהו חדא רשותא וחדא תשמישתא נינהו ומזדבני בסתמא אגב ביתא. וכל שכן באפתא וחדר דעבידי בחלל ביתא היכא דפתיחי לגויה, דאף ע"ג דהוו ארבע אמות וגבוה עשרה טפחים מגופיה דביתא נינהו ומזדבני בסתמיה אגב ביתא. ואי מידי דחשיב למפלג רשותא לנפשיה הוא מחמת דנפיש בשיעורא, כגון היציע והחדר שלפנים מן הבית, היכא דאית בהו ארבע אמות על ארבע אמות וגביהי עשרה טפחים אע"ג דפתיחי לגויה דביתא וחדא תשמישתא נינהו, כיון דלאו בחלל הבית המכור נינהו ואית בהו שיעורא דחזו למפלג רשותא לנפשיהו, לא מיבעיא בסתמא דלא מזדבנא אגב ביתא, אלא אפילו היכא דכתב ליה הוא וכל מה שבתוכו מארעית תהומא ועד רום רקיעא לא מזדבני, דהני לאו בתוך הבית המכור קיימי ולאו באוירא דידיה קיימי אלא לבר מביתא קיימי או מן הצד או מאחוריו. הילכך אי מצר לי מצראי בראי וכתב ליה ולא שיירית בזבינאי אילין קדמי כלום, ואיכא דקרו ליה לבית בהדי חדר ויציע דיליה בית, אי נמי דכתב ליה הוא וכל תשמישיו ואילין מצרנהא, קני להו, ואי לא לא קני להו אלא בלישנא דמוכח עליהו.

וה"מ ביציע וחדר דלא קיימי בחלליה דביתא ולא באויריה, אבל במאי דקימי בחלליה או באויריה אע"ג דלא נפיש בשיעוריה, כל היכא דלאו חדא תשמישתא היא, לא שנא מחמת דפסיקי מביתא ואע"ג דדמו תשמישי להדדי כגון חדר ויציע ודיוטא ואפילו אפתא היכא דלא פתיחי לגו ביתא כלל, ולא שנא מחמת דלא דמו תשמישי להדדי כגון בור ודות ומחילות דקימי בעומקיה וגג דקאי ברומיה ואע"ג דפתיחי לגו ביתא, כולהו הני כיון דלאו חדא תשמישתא נינהו אע"ג דלא הוו ארבע אמות ולא גביהי ולא עמיקי עשרה טפחים, כל היכא דאית בהו שיעורא דחזי לפום מנהגא דההוא אתרא לאשתמושי ביה באנפי נפשיה אע"ג דלא פתיחי נמי לדוכתא אחרינא לא מזדבני בסתמא אגב ביתא.

ואי לית ביה בההוא תשמישתא כי האי שיעורא, כל היכא דלא פתיחא לרשות היחיד אחריתי אע"ג דלא פתיחא לחלל הבית המכור בטלה לה לגבי ההוא דוכתא דקימא בגויה, דאי קימא בחלל הבית המכור או בחלל כותל דידיה (ו) מזדבנא אגב ביתא, ואי קימא בעומקא ורומא לא מזדבנא אלא בכלל זביני דעומקא ורומא. ואי פתיחא לרשות היחיד אחריתי לא שנא דהאי מוכר ולא שנא דאיניש מעלמא, אי מוכחא מילתא דלתשמישתיה הוא דעבידא, אע"ג דקימא בחלל הבית המכור או בחלל כותל דידיה, כיון דפסיקא מיניה וחשיבא לגבי ההוא ביתא דפתיחא ליה, חשבינן לה דפלגא לה רשותא לנפשיה ולא עיילה בכלל זביני דהאי ביתא דפסיקא מיניה אלא בלישנא דמוכח עילוה. אי נמי דמהני כשאר תשמישי דפלגי רשותא לנפשיהו, והוא דשייך ביה נמי בהאי תשמישא. ואי לא מוכחא מילתא דלתשמישתיה דההיא רשותא דפתיחא ליה הוא דעבידא, כגון דאיכא למימר דלצורך בנין הבית המכור עבידא, בטלה נמי לגבי ביתא ומזדבנא בסתמא אגב ביתא, דמגופיה דביתא היא וכשאר חורין וסדיקין שבכתלי הבית המכור דמיא.

וה"מ בסתמא דלא כתב ליה לישנא דמשמע מיניה דאקני ליה עומקא ורומא, אבל כתב ליה לישנא דמשמע דאקני ליה עומקא ורומא, קני לוקח עומקא ורומא, ואין למוכר לעשות חלל בעומק שתחת הקרקע ולא להשתמש באויר שעל גבי הבית. ואם רצה הלוקח לעשות חלל תחת הקרקע או לבנות עלייה על גבי הבית עד לרקיע הדין עמו. ואי איכא עילויה דביתא גג שאין לו מעקה אי נמי אית ליה מעקה אלא שאינו גבוה עשרה טפחים, מיהו לא מקיף ליה לגג מכל גיסא דצריך מעקה, אע"ג דהוי ארבע אמות ואית ליה נמי צורת פתח ולא פתח לגו ביתא, כיון דברומיה דביתא קאי ולא חשיב, קני ליה ולמעקה דידיה כשאר עומקא ורומא.

ודוקא במידי דלא חשיב כדאמרן, אבל היכא דאיכא בעידן מכירה בהאי עומקיה ורומיה מידי דחשיב באנפי נפשיה, בין מחמת דשאנו תשמישי מהדדי, בין מחמת דפסיק מביתא, בין מחמת דנפיש שיעוריה וחשיב למפלג רשותא לנפשיה, הני כולהו פלגי רשותא לנפשייהו ולא מהני בהו לישנא דעומקא ורומא. ומאי מחמת דשאנו תשמישי מהדדי, כגון בור ודות ומחילות אע"ג דלא עמיקי עשרה טפחים ולא הוו ארבע אמות ואע"ג דלא פתיחי אלא לגו ביתא, וגג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים מכל גיסא דצריך מעקה ואע"ג דפתיח לביתא ולא הוי ארבע אמות. וה"ה במידי דפסיק מביתא, כגון דיוטא שעל גבי תקרת הבית המכור ואפתא וחדר דקימי בחלליה היכא דלא פתיחי לגויה דביתא, ואע"ג דלא הוי ארבע אמות ולא גבוה עשרה טפחים ולא פתיח לדוכתא אחריתי. והוא דאית ביה בההוא מידי שיעורא דחזי לפום מנהגא דההוא אתרא לאשתמושי ביה באפי נפשיה. אי נמי דלית ביה כי האי שיעורא והוא דפתיח לרשות היחיד אחריתי ומוכחא מילתא דלתשמישתיה הוא דעביד דחשיב לאשתמושי ביה לההוא רשותא דפתיח ליה. והוא הדין במידי דחשיב למפלג רשותא לנפשיה מחמת דנפיש שיעוריה, כגון עלייה שעל גבי תקרת הבית היכא דהויא ארבע אמות על ארבע אמות וגבוה עשרה טפחים דחזיא לדירה באנפי נפשיה, ואע"ג דפתיחא לתוך הבית המכור. הני כולהו כיון דחזו למפלג רשותא לנפשיהו לא מהני בהו לישנא דעומקא ורומא ולא לישנא דהוא וכל תשמישיו ואילין מצרנאה מיניהו, משום דלא קימי ביני מצרי גופיהו ומיניהו משום דלאו בכלל תשמישיו נינהו. הילכך אי כתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא קני להו, ואי לא אע"ג דכתב ליה עומקא ורומא לא קני להו עד דכתב ליה נמי הן וכל מה שבתוכן. והוא הדין לענין מידי דקאי בחלל הבית המכור אע"ג דפסיק מיניה דמהני ביה לישנא דהוא וכל מה שבתוכו לחודיה כדברירנא.

והיכא דכתב ליה עומקא ורומא דקאמרינן דלא מהני בהני תשמישי דחשיבי, הני מילי למקני גופייהו, אבל עומקא דתותיהו ורומא דעילויהו קני ובני ביה מאי דבעי. דאי לא תימא הכי, עומקא ורומא מאי אהני ליה. ודוקא לאשתמושי בעומקי דתותיהו בהכנסת קורות או למבני עלייה על גבי עמודין באויר שעל גבי העליה או הדיוטא, אבל למעבד חלל תותיהו או למבני על גבי תקרת העלייה או הדיוטא עצמה או לאשתמושי בתקרה דידיהו כלל לא, דא"ל מוכר קא מרעת לה לבור ודות דידי או לעלייה דידי או לדיוטא דידי. ואם רצה המוכר להוציא בה זיזין אינו מוציא, דמסתמא דלא שיירה לדיוטא בפירוש לא משתעבד ליה הבית המכור אלא לגופה דדיוטא או לגופה דעלייה בלחוד, ולא שייר מקום דיוטא או מקום עלייה בבית.

ולענין קרקע הגג והדיוטא וכיוצא בהן, כל היכא דקימא לן גבי גג גופיה או דיוטא גופה דמזדבני כל שכן קרקע דידהו דמזדבן. וכל היכא דקימא לן דלא מזדבן, איכא לפלוגי, דכל היכא דלא הוי שיור אלא מחמת דהוי מכלל עומקא ורומא דלא מזדבן בסתמא, כגון גג שאין לו מעקה גבוה עשרה טפחים, וכגון דיוטא דלית בה שיעורא דחזיא לאשתמושי בה באנפי נפשיה, אוירא דגג ודדיוטא הוא דהוי שיור. והוא הדין למעקה דגג וכתלי הדיוטא ותקרתה דקימי באוירא דמוכר דמכלל עומקא ורומא נינהו. אבל קרקע הגג והדיוטא גופיהו דמגופיה דביתא הוא לא הוי שיור ולית ליה למוכר לאשתמושי בהו אפילו בדריסת הרגל דהיזקא דבעל הבית הוא. וכל היכא דאע"ג דכתב ליה עומקא ורומא נמי הוי שיור, כיון דכי הוי שיור מחמת חשיבותיה דחזי לתשמישתיה הוא דהוי שיור, כי הוי שיור לתשמישתיה הוא דהוי שיור ואית ליה למוכר לאשתמושי ביה מעין תשמישתיה דומיא דהבית והעליה של שנים, דאי לאו הכי מאי חשיבותיה דהוי שיור. והיכא דנפל ההוא תשמישא דשייך ביה שיורא, לא שנא נפל הבית המכור ולא שנא נפל דיוטא דאשתייר, מסתמא אית ליה רשותא למוכר למהדר ולבני לה לדיוטא אגב ביתא ממש כדמעיקרא כדברירנא לעיל.

ודוקא במידי דלא שייריה מוכר בפירוש, אבל במידי דשייריה מוכר בפירוש אהני שיוריה לשיורניהו לכולהו זכואתא דחזיין ליה לדבר המשויר בגוף הדבר המכור. לפיכך המוכר בית לחבירו וא"ל על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו. למאי הלכתא, שאם רצה המוכר להוציא בה זיזין בגוף הדיוטא שנמצא משתמש באויר הבית המכור מוציא, דכיון דשייר דיוטא מסתמא שייר נמי מקום דיוטא בבית. ואין צריך לומר שאם רצה לבנות עלייה על גבה אפילו על הכתלים עצמן בונה, דכיון דשייר למקום דיוטא בבית ומוציא בה זיזין כל שכן שאם רצה לבנות על גבה בונה, דמעיקרא שייר זכותא לדיוטא בגופו של בית למעבד בההיא דיוטא מאי דבעי כדברירנא לעיל אליבא דרב זביד. ואין צריך לומר שאם נפלה שחוזר ובונה אותה, השתא לכתחילה בני לה, כי נפל מיבעיא. לא שנא נפלה העלייה ולא שנא נפלה הדיוטא ואפילו נפל הבית עצמו, דכיון דאהני ליה על מנת לשיוריה זכותא לדיוטא בכתלי הבית אהני ליה נמי לשיורי לה זכותא באויר הבית, דאי נפל ביתא קמא ובנה לוקח בדוכתיה ביתא אחרינא משתעבד ליה לבעל הדיוטא למבנא עלייה על גבה, דומיא דהבית והעלייה של שנים שנפלו דכיון דשייר לגמרי שייר. ולא תימא דוקא היכא דלא הוה מזדבנא בסתמא ואי נפל לשיוריה בפירוש דאהני ליה שיוריה להני אנפי דאמרן, אלא אפי' היכא דבלאו שיוריה נמי הוה מזדבנא, כיון דאהני שיוריה לשיוריה בגופו של בית המכור דומיא דמעשר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא, הוא הדין לבנות עלייה על גבה ממש ואי נפלה הדר בני לה כדברירנא לעיל:

ב. ולא את הבור ולא את הדות אע"פ שכתב עומקא ורומא. והוא הדין נמי גבי גג חדר ויציע כדבעינן לברורי לקמן (לעיל סי' יג ד"ה והוא וסי' לג ד"ה ודוקא), וכי קתני הכא אע"פ שכתב לו עומקא ורומא אכולהו קאי. ואע"ג דלא דמו להדדי בטעמא ולא בשיעורא, כיון דכולהו לא מהני בהו לישנא דעומקא ורומא תני לה אכולהו לאשוויינהו בהאי ענינא. מיהו לאו מחד טעמא הוא דלא מהני בהו, דאילו יציע וחדר כיון דלאו בעומקו של בית ולאו ברומו קיימי לא שייך בהו האי לישנא דעומקא ורומא כלל, אלא בחשיבותא תליא מילתא, ואי הוו ארבע אמות והוא דגביהי י' טפחים דחשיבי באנפי נפשייהו לא מזדבני אלא היכא דכתב ליה לישנא דמוכח עלייהו, ואי לית בהו ד"א אי נמי דלא גביהי עשרה טפחים אפילו בסתמא נמי מזדבני דכחורי הבית חשיבי. ואלו גג ובור ודות כולהו חד טעמא נינהו, דאע"ג דשייך בהו לישנא דעומקא ורומא, דבור ודות בעומקיה דביתא קיימי וגג קאי ברומיא, כיון דכולהו לגבי בית לאו חדא תשמישתא נינהו, דכי היכי דלא דמיא תשמישתא דבית לתשמישתא דבור ודות הכי נמי לא דמי לתשמישתא דגג, ואפי' היכא דפתיח לגוה, שכן תשמישו לאויר, מה שאין כן בבית, וכיון דהא תשמישתא לחוד [והא תשמישתא לחוד] ממילא הוה ליה דיניה כדינא דבור ודות, דאע"ג דלית בה ארבע אמות חשיבי למפלג רשותא לנפשייהו דלא להני בהו לישנא דעומקא ורומא מתרי אנפי, חדא דכיון דחשיבי הוו להו כרשותא באנפי נפשה ולאו מכלל עומקו ורומו של בית מיקרו, ועוד דכל היכא דאיכא למתלי האי לישנא דכתב ליה בשטר עומקא ורומא [במידי] דלא חשיב לא תלינן במידי דחשיב.

וגבי גג בדין הוא דלא ליבעי מעקה עשרה טפחים, מידי דהוה אבור ודות, דאע"ג דלא עמיקי עשרה נמי חשיבי למפלג רשותא לנפשייהו, דלא גרעי ממחילות, אלא שאני גג דאי לית ליה מעקה גבוה עשרה לא חזי [ל]מילתיה משום לא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו. ואמטול הכי [אי] אית ליה מעקה גבוה עשרה מכל גיסא דצריך ליה אע"ג דלית ביה ד"א חשיב ולא מהני ביה לישנא דעומקא ורומא, ואי לא, אע"ג דהוי ד"א נמי לא חשיב ובכלל שאר רומו של בית הוא, הלכך אי כתב ליה עומקא ורומא קני ליה, [ו]דוקא עומקא ורומא קני ליה, דאע"ג דמיפלג מביתא לא מיפלג משאר אוירא דעילוי ביתא דעייל בכלל לישנא דעומקא ורומא, ואי לא לא קני ליה, דלא גרע משאר עומקא ורומא דלא מזדבן בסתמא כדבעינן לברורי לקמן (לעיל סג,ב וסי' לא-לב).

ודוקא דלא כתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא, אבל כתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא קני בור ודות ומחילות וגגין ועליות שעל גבי אויר הבית וכיוצא בהן. מאי טעמא, לא (אתני) [אהני] בהו בהני לישנא דעומקא ורומא, משום דבסתמא לא קני עומקא ורומא דהיינו עומק הקרקע ורום האויר שעל התקרה, הלכך אהני עומקא ורומא למקנא עומקא ורומא, אהני מארעית תהומא ועד רום רקיעא למקני בור ודות ומחילות דהוו ביה בבית בשעת מכירה, והוא הדין לגגין ועליות שעל גביו אע"ג דפלגי רשותא לנפשייהו קני להו, דבכלל מארעית תהומא ועד רום רקיעא נינהו. אבל לא את החדר שלפנים ממנו, והוא הדין לבדקא חלילה היכא דלא הוי כוליה בעובי הכותל, דהני ודאי ליתינהו בכלל עומק ארעיתיה דביתא ולא בכלל רומיה.

ברם מימר קאמרינן דכל מידי דקביע בגו ההוא ביתא דמזדבן אי נמי דפתיח לגוה, אי חשיב לאשתמושי ביה באפי נפשיה, דאע"ג דהוי טפל לבית המכור כגון בור ודות וגג ויציע וחדר הפתוחין לתוכו דפלגי רשותא לנפשייהו כל חד וחד לפום חשיבותיה, לא מזדבני בהאי. מאי טעמא, אי משום דחשיבי ליה למוכר לשיורינהו לנפשיה מסתמא, כיון דלית להו דרך מאי נפקא ליה מינה. נפקא מינה לדינא דבר מצרא דלשתייר ליה מצרנותא בהאי ביתא, ואפילו היכא דאשתיירא ליה מצרנותא בגויה מאנפא אחרינא, כדבעינן לפרושי לקמן לטעמייהו דרבנן גבי לוקח. אי נמי נפקא ליה מינה דלצטריך לוקח למהדר ולמזבניה מיניה בדמי יתירי. וכי תימא, אי הכי כי לא הוי ד"א נמי נימא שיורי שייריה. שאני התם, דכיון דלא חשיב באנפי נפשיה ממילא הוה ליה מגוף הבית המכור, ומסתמא לא מחזיקינן שיורא בדבר המכור, אלא כי מחזקינן שיורא במידי דחשיב דהו"ל רשותא באנפי נפשיה ולאו מגוף הדבר המכור הוא ואין שם הדבר המכור נופל עליו, דאם איתא דזבניה אגב ביתא הוה ליה לפרושיה, ומדלא פריש שיורי שייריה.

ואם נפשך לומר דטעמא דמילתא לאו משום דאיכוון לשיוריה הוא כי היכי דתימא מאי נפקא מינה, אלא משום דלא איכוון לזבוניה לא מזדבן בסתמא אלא היכא דלא חשיב והוי טפל לדבר המכור דהוה ליה מגוף הדבר המכור, אבל היכא דחשיב אע"ג דלא איכוון לשיוריה כיון דמוכחא מילתא דלא איכוון לזבוניה דא"כ היה לו לפרש, הוה ליה כשאר מאניה דמוכר דלא מזדבן בסתמא אגב ביתא. ואפילו למאן דאמר מוכר בעין יפה מוכר, הני מילי למימרא דלא שייר זכותא לנפשיה בדבר המכור, כגון דרך וחלונות וסולמות ואמת המים וכיוצא בהן, אי נמי לשעבודי ליה לדבר המכור מידי דצריך ליה כגון דרך וכיוצא בו, אבל לעיולי בזביני מידי אחרינא דחשיב באפיה נפשיה לא קאמר. דאפילו במידי דלא חשיב אלא היכא דמשתעבד ליה הדבר [ה]מכור כגון גגין ועליות שעל גבי הבית, דאי לאו תקרת הבית דמשתמש על גבה וכותלי הבית דמוקמי לה לא הוה מיקרי גג ולא עלייה ולא הוו חזו למידי, לא אמרינן בעין יפה מוכר לאפקועי שעבודיה דגג ועליה מבית. דכיון דחשיבי שיורי שייר להו זכותא בבית, דאי לא משייר מצי אמר ליה עקור גגך ועלייתך שקול וזיל, מידי דהוה אמכר קרקע ושייר אילנות לפניו (לעיל בבא בתרא לז,ב), דהתם טעמא מאי משום דמכחשי בארעא, עלייה וגג נמי מכחשי בבית כדאיתא בפרק הבית והעלייה (ב"מ קטז,ב).

ואי מידי דלא חשיב לאשתמושי ביה באנפי נפשיה הוא, כגון היכא דלית ביה בהאי יציע או בהאי חדר ד"א אי נמי דלא גביהי עשרה טפחים, מסתמא מזדבני אגב ביתא, דמגוף הבית המכור נינהו וכחורי הבית דמו, ובסתמא נמי קני ליה ואע"ג דלא כתב ליה עומקא ורומא. ואפי' למאן דאמר מוכר בעין רעה מוכר, הני מילי במידי דחשיב ליה לשיוריה, כגון המוכר את הבית, דכיון דלא מכר את היציע מידי דחשיב ליה הוא לשיוריה דרך לנפשיה, אי נמי במוכר את היציע דלא ניחא ליה דתהוי ליה ללוקח דרך עילויה. אבל במידי דלא חשיב ליה לשיוריה מודה דלאו בעין רעה מוכר. תדע מדלא קא מיפלגי אלא בסופא דמתני' גבי דרך, ש"מ דבבי דרישא דברי הכל נינהו. ועוד מדאוקימנא בגמ' (לעיל בבא בתרא סא,א) למתניתין בדאית ביה בהאי יציע ד"א, דאי לית ליה ד"א מזדבן, ש"מ דברי הכל היא, דאי אמרת בפלוגתא דעין יפה ועין רעה שייכא, מני, לא רבי עקיבא ולא רבנן, אי רבי עקיבא אי אית ביה ד"א נמי לזדבן, ואי רבנן כי לית ביה ד"א נמי לא לזדבן. אלא לאו ש"מ דכל לעיולי בזבינא מידי אחרינא דלא צריך ליה לדבר המכור, לאו בעין יפה ועין רעה תליא מילתא, אלא במידי דחשיב למפלג רשותא לנפשיה תליא מילתא כדברירנא:

ג. וצריך ליקח לו דרך דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים אינו צריך ליקח לו דרך ומודה ר' עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך מכרן לאחר ר' עקיבא אומר אינו צריך ליקח לו דרך וחכמים אומרים צריך ליקח לו דרך. רישא קא מיירי היכא דמכר את הבית דמסתמא לא מכר את הבור ולא את הדות וכיוצא בהן דאיירי בהו בריש פירקין לדברי הכל, והשתא קמ"ל בפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן לגבי דרך. ר' עקיבא סבר צריך המוכר ליקח לו דרך למיעל ליה להני בור ודות וכיוצא בהן דאשתייר גביה או יפרח באויר, ורבנן סברי אינו צריך ליקח לו דרך. וסופא קא מיירי בשמכר את הבור ואת הדות, דמסתמא שייר הבית לעצמו, דר' עקיבא סבר אין הלוקח צריך ליקח לו דרך, וחכמים אומרים צריך ליקח לו דרך. ובין ברישא בין בסיפא בחדא מילתא קא מפלגי, רבי עקיבא סבר מוכר בעין יפה מוכר וכי זבין ליה בכל זכותא דהויא ליה בגויה הוא דזבין ליה, ורבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר ושיורי שייר בזביניה זכותא דחזיא לשארא דלא זבין. הילכך רישא דמיירי במוכר את הבית, לר' עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, כיון שמכר את הבית אע"פ שלא מכר את הבור ואת הדות צריך המוכר ליקח לו דרך, שהרי לא שייר זכות לעצמו בדבר המכור. ורבנן סברי בעין רעה מוכר, וכיון דמסתמא שיורי שיירינהו להני בור ודות לנפשיה שיורי שייר להו דרך בבית המכור.

ומודה ר"ע בזמן שאמר לו המוכר ללוקח הריני מוכר לך בית זה חוץ מבור ודות שבו שאין המוכר צריך ליקח לו דרך, דדייק לישנא יתירא, דכיון דבסתמא נמי שיורי שיירינהו וקא טרח לשיורינהו בפירוש ש"מ לשיורי להו דרך קא מיכוין.

ומסתברא דהני מילי היכא דלא אמר ליה נמי מארעית תהומא ועד רום רקיעא, אבל היכא דאמר ליה נמי מארעית תהומא ועד רום רקיעא אע"ג דאמר לו חוץ מאלו צריך ליקח לו דרך. דכיון דכי לא אמר ליה חוץ מאלו קני להו לוקח להנהו בור ודות ומחילות דהא כתב ליה נמי מארעית תהומא ועד רום רקיעא, על כרחיך כי אמר ליה חוץ מאלו לאו לשיורי להו דרך קאמר דהא לאו לישנא יתירא הוא אלא לשיורי גופייהו קאמר, וכיון דלא קאמר מילתא יתירתא הדרינן לטעמא קמא דר' עקיבא דאמר המוכר בעין יפה מוכר וצריך ליקח לו דרך.

וסופא דמיירי בשמכר את הבור ואת הדות לאחר דמסתמא שייריה לבית לנפשיה נמי בהא פליגי, רבי עקיבא סבר בעין יפה מוכר וכיון דזבינינהו נהליה זבוני זבין ליה דרך למיעל ביה לההוא בור ודות דזבין ליה כי היכי דהוה עייל איהו, דהא בכל זכותא דהויא ליה בגויהו זבנינהו, ואי לא זבין ליה דרך הא לא זבנינהו נהליה בכל זכותא דהויא ליה בגויהו, דהא לא מצי לוקח לאתהנויי בהו כי היכי דהוה מתהני ליה לדידיה. ורבנן סברי בעין רעה מוכר ושיורי שייר לנפשיה מזכותא דהויא ליה לבור המכור זכותא דחזיא לבית המשוייר דלא תהוי ליה לאיניש אחרינא דרך עילויה. וקימא לן כר' עקיבא בתרוייהו.

וכי תימא לרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר וכי מכרן לאחר צריך ליקח לו דרך, אי לא זבין ליה דרך למאי זבין ליה, וכי לפזר מעותיו הוא צריך, השתא גבי נקעים גבוהים עשרה טפחים דיכיל לאתהנויי בהו קאמרינן (לקמן בבא בתרא קג,א) אין אדם רוצה ליתן מעותיו ויראו לו בשנים ושלשה מקומות, הכא דבלא דרך לא מתהני ליה מזביני ולא מידי לא כל שכן. וגבי אותיות דאין נקנות במסירה נמי אי לאו דאיכא טעמא דלצור ע"פ צלוחיתו הוה אמרינן דמיקנו במסירה, ואם כן הכא גבי בור ודות אי לית להו דרך למאי (בו) מיבעו ליה. נפקא מינה לדינא דבר מיצרא. ואע"ג דכי האי גונא מצי בר מצרא לסלוקיה, כדאמרינן התם (ב"מ קח,א) גבי זבין גריוא דארעא בי מצעי נכסיה היכא דלא הויא עידית ולא זיבורית דמוכחא מילתא דאיערומי קא מיערים, אפילו הכי איכא למימר דסבר לוקח דלא מצי בר מצרא לסלוקיה, מידי דהוה אשני שטרות ראשון במכר ושני במתנה דליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מיצרא (כתובות מד,א), ואע"ג דכי מתברר דראשון במכר לא מהני ליה שני לגבי בר מיצרא ולא מידי, מידי דהוה אמתנה דכתיב בה אחריות, זימנין דמיכוין לאיערומי, הכא נמי לא שנא. ועוד דנפקא ליה מינה דאי מסליק ליה בר מצרא לית ליה פסידא, ואי לא מסליק ליה בר מצרא לכי ידע ביה תו לא מצי מסליק ליה והוה ליה בר מצרא כותיה. וכי תימא תינח בשאר אינשי, היכא דהוי האי לוקח מעיקרא בר מצרא מאי נפקא ליה מינה. איכא למימר דילמא דעתיה לזבונה לארעיה ולא ניחא ליה לבטולה למצרנותיה מהאי ארעא אחריתי, ואע"ג דחזינן דלא זבנה לארעיה לבסוף אימור אימלוכי הוא דאימלך:

לד. והא דתנן ולא את הבור ולא את הדות יתיב רבינא וקא קשיא ליה היינו בור היינו בור היינו דות. כלומר ששניהם בעומק הקרקע ועשויין להחזיק מים מכונסין, ואם כן למה לי למתנא תרתי. א"ל רבה תוספאה לרבינא ת"ש דתניא אחד הבור ואחד הדות שניהן בקרקע אלא שהבור בחפירה ודות בבנין. כלומר ששניהן בעומק הקרקע, אלא שהבור בחפירה, בקרקע קשה שמחזיק מים בלא בניין, ודות בבנין, מחמת שנחפר בקרקע שאין מחזיק מים בלא בנין, שהמים נבלעים בכתלים, כענין שנאמר (ירמיה ב,יג) בורות נשברים אשר לא יכלו המים, ובור כזה עושין לו כותל בנין מתוכו סביב ונקרא דות. ותנא דמתני' נמי כי אצטריכי למתנא תרוייהו מהאי טעמא הוא דאצטריך, דאי תנא בור לחודיה הוה אמינא בור הוא דלא אבטיל לגבי בית משום דלית ביה בניין ולא דמי לבית אבל דות דבבנין כיון (דדות) [דדמי] לבית מזדבן אגב ביתא, ואי תנא דות הוה אמינא דות דבבנין הוא דלא מזדבן משום דחשיב אבל בור דלא חשיב בטיל לגבי בית ומזדבן, אצטריך לאשמועינן תרוייהו דלא מזדבני:


דף סד עמוד ב[עריכה]


לה. הרי אמרו המוכר את הבית לא מכר את היציע ולא את הבור ולא את הדות וצריך המוכר ליקח לו דרך דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים אינו צריך ליקח לו דרך, וכן הא דתנן מכרן לאחר רבי עקיבא אומר אינו צריך ליקח לו דרך וחכמים אומרים צריך ליקח לו דרך, ותנן נמי גבי שדה (לקמן בבא בתרא עא,א) כי האי גוונא, במאי קא מפלגי. ואסיקנא בהא קא מיפלגי רבי עקיבא סבר מוכר בעין יפה מוכר ולא שייר מידי לנפשיה בדבר המכור ורבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר ושיורי שייר מידי דחזי ליה.


דף סה עמוד א[עריכה]


אתמר אמר רב הונא אמר רב הלכה כדברי חכמים ושמואל אמר הלכה כרבי עקיבא. וקימא לן כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני, ותו דהא איפסיקא הלכתא כותיה לקמן:

לו. ואזדו רב ושמואל לטעמיהו דאמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא אמת המים זה על זה והזהרו בהן שהלכות קבועות הן ורב אמר יש להן. וכבר פרישנא בפירקא קמא (לעיל בבא בתרא ז,ב סי' עב) במאי קא מפלגי, שמואל סבר האחין שחלקו לקוחות הן ומוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו זכות בדבר המכור כלל, ורב אמר אין האחין שחלקו לקוחות הוו כדאמרת מיהו מוכר בעין רעה מוכר כרבנן.

א"ל רב נחמן לרב הונא הלכתא כותין או הלכתא כותיכו א"ל הלכתא כותיכו דמקריביתו אבבא דריש גלותא דשכיחי דיאני. וש"מ דהלכתא כשמואל דפסק הלכתא כר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר. וש"מ דהלכתא כותיה נמי גבי האחין שחלקו דלקוחות הוא ומוכר בעין יפה מוכר דתרוייהו בחד טעמא אוקימנוהי בגמרא. וההיא דפסיקא הלכתא בפרק בית כור עפר (לקמן בבא בתרא קז,א) גבי שני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים וגבי שלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהן דאיפסיקא הילכתא דבטלה מחלוקת, דמשמע דסבירא לן דהאחין שחלקו יורשין הוו, כי טעמיה דרב התם, לא קשיא, דכי אמרינן האחין שחלקו לקוחות הן במילתא דאתיא מחמת נפשיהו, כגון דרך וחלונות וסולמות ואמת המים דמחמת נפשיהו קאתיין, הילכך סבירא לן דלקוחות הוו דהא אינהו הוא דאקנו להדדי חולקא דהדדי. אבל לגבי מילתא דאתיא מחמת איניש אחרינא, כגון שבא להן אח ממדינת הים או שבא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהן, (ו) לא מהניא חולקא דידהו לגבי ההוא אחא אחרינא ולא לגבי בעל חוב ולא מידי, אלא הוו להו כמאן דלא פלגי כלל ואמטול הכי בטלה מחלוקת. ואמטול הכי קא מסקינן הכא טעמא דרב גבי האחין שחלקו דסבירא ליה דיש להן דרך זה על זה משום דמוכר בעין רעה מוכר, אלמא לקוחות הוי, ואלו התם גבי שלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהן קא מסקינא טעמיה דרב דאמר בטלה מחלוקת קסבר האחין שחלקו יורשין הוו. והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי קשיא הילכתא אהילכתא וקשיא נמי דרב אדרב, אלא לאו ש"מ כדקאמרינן:

לז. איתמר שני בתים זה לפנים מזה שניהן במכר ושניהן במתנה אין להן דרך זה על זה וכל שכן חיצון במתנה ופנימי במכר. האי שניהם במכר ושניהם במתנה בדקאתו תרוייהו מכח חד עסיקינן, כגון שמכר לזה אחד ולזה אחד או שנתן לזה אחד ולזה אחד. אין להן דרך זה על זה, דאמר ליה חיצון לפנימי כי היכי דלדידך זבין ויהיב בעין יפה לדילי נמי זבין ויהיב בעין יפה. וכל שכן חיצון במתנה ופנימי במכר, דכל היכא דגבי מוכר בעין יפה מוכר כ"ש גבי נותן דבעין יפה נותן כדמיברר לקמן. ודוקא בדאקני להו לתרוייהו בבת אחת, וכל שכן דזבניה לחיצון והדר זביניה לפנימי. אבל זב (י) ניה לפנימי לחד והדר זב (י) ניה לחיצון לאחרינא, אי נמי יהביה נהליה במתנה, יש להן דרך זה על זה, דמכי זבניה לפנימי לחד ושייריה לחיצון לנפשיה קני פנימי דרך בחיצון דומיא דמכרן לאחר, דס"ל כר' עקיבא דאמר אין הלוקח צריך ליקח לו דרך, וכי הדר זביניה לחיצון לאחר אע"ג דזבין ליה נמי בעין יפה לא מהני ליה ולא מידי, דלא יכיל לזבוניה ליה אלא מאי דשייר לנפשיה, ואלו הכא כיון דמקמי זביני דחיצון [זבניה לפנימי] כי זבין בעל חיצון מאי דשייר בעל פנימי הוא דזבין.

חיצון במכר ופנימי במתנה מאי. וכד זבין להו לתרוייהו בבת אחת קא מיבעיא לן, מי אמרינן כי היכי דנותן בעין יפה נותן מוכר נמי בעין יפה מוכר ואין להן דרך זה על זה, או דילמא הנ"מ גבי מכירה ומכירה וגבי מתנה ומתנה דתרוייהו כי הדדי נינהו, דכי היכי דלמר בעין יפה למר נמי בעין יפה, אי נמי גבי חיצון במתנה ופנימי [במכר] דודאי בעל מתנה עדיף ולית ליה לבעל המכר דירכא עילויה דבעל מתנה, אבל חיצון במכר ופנימי במתנה דבעל מתנה צריך דרך, עין יפה דבעל מתנה עדיפא טפי ויש להן דרך זה על זה.

סבור מינה דאין להן דרך זה על זה. דתרוייהו כי הדדי נינהו ולא היא מי לא תנן בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולם. אלמא אפילו במילי דסבירא לן גבי מכר לדברי הכל דבעין רעה מוכר מאן דיהיב במתנה בעין יפה יהיב, הכא נמי אף ע"ג דהיכא דפנימי במכר אין להן דרך זה על זה, היכא דפנימי במתנה וחיצון במכר בעל מתנה עדיף מבעל מכר ויש להן דרך זה על זה. וכן הלכה:


דף סה עמוד ב[עריכה]


ד. המוכר את הבית מכר את הדלת אבל לא את המפתח מכר את המכתשת הקבועה אבל לא את המיטלטלת מכר את האצטרוביל לא מכר את הקלת מכר תנור מכר כירים ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין. האי דלת דקתני רישא דמכורה דוקא דקביעא ולא מיטלטלא, אבל היכא דמיטלטלא כמפתח דמיא ולא מזדבנא משום דאינה קבועה. והאי מפתח דקתני דאינה מכורה דוקא במפתח המיטלטלת דקימא לפתוח בה את המנעול ואמטול הכי אינה מכורה, אבל מפתח קבועה בדלת הרי זו מכורה. והאי דאוקימנא בגמרא דומיא דדלת דקביעא, לאו למימרא דאינה מיטלטלת אלא דקביעא תשמישתא קאמרינן, שאין המנעול הזה (ופתח) [נפתח] במפתח אחרת, מידי דהוה אתשמישי כרם דקביעי לטעמיה דרבי מאיר כדבעינן למימר קמן (סי' לח). והני אצטרוביל וקלת דקתני תרויהו מתשמישי דרחיא נינהו כדבעינן לפרושינהו בגמרא לקמן. והא דקתני מכר תנור מכר כירים כולהו במוכר את הבית קאי, דמסתמא מכר את התנור ומכר נמי את הכירים. ובתנור וכירים דקביעי עסקינן, הילכך אע"ג דלא אמר ליה הוא וכל מה שבתוכו, מידי דהוה אמפתח ומכתשת המיטלטלת, ואם לאו אינן מכורין.

ומאי שנא מבור ודות דאע"ג דמגוף קרקעיתא דביתא נינהו לא מיזדבני בהדיה. אי משום דחשיבי ופלגי רשותא לנפשייהו, אי הכי אגב חצר נמי לא ליזדבון. ואי משום דלאו אורחיהו למהוי ברוב בתים, הכי נמי לאו אורחיהו למהוי ברוב בתים. אלא שאני בור ודות דלאו מתשמישי דבתים נינהו אלא מתשמישי דחצר נינהו, כדבעינן לברורי לקמן (בבא בתרא סז,א סי' ה) גבי המוכר את החצר, ואלו מכתשת ורחים ותנור וכירים כולהו מתשמישי דבתים נינהו. ואפילו בבתים הפתוחים לחצר לא סגיא דלא שכיחי בחד מינייהו, והאי דלא שכיחי בכולהו משום דסגיא להו לכולהו דיורין שבחצר להני תשמישי בחד ביתא, וכל שכן בבתי דלא פתיחי לחצר אלא לרשות הרבים, דכיון דתשמישין הצריכין לדירה נינהו ולית להו לבעלי בתים דוכתא אחריתי למעבדינהו לאשתמושי בהו כולהו דיורין עביד להו כל חד וחד בגו ביתיה. הילכך לא שנא בבית הפתוח לרשות הרבים ולא שנא בפתוח לחצר היכא דקביעי בקרקע הבית מגופיה דבית נינהו ואמטול הכי מזדבני בהדיה.

והא דקתני סופא ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין, לא תימא הני מילי בתשמישי דביתא כגון מפתח והוא הדין גבי מכתשת וקלת וכיוצא בהן, דכיון דזימנין דקביעא האי מכתשת והויא ליה מגופא דביתא כי לא קביעא נמי מתשמישי דביתא היא, וכל שכן קלת דמתשמישי רחים הקבועים בבית היא, אבל שאר מטלטלי דלא איירי בהו במתניתין דלאו מתשמישי דביתא ממש נינהו כגון מטה ושלחן וסכין וקערות וכוסות ומצעות ומאי דדמי להו לא מזדבני. אלא אפילו כולהו נמי מזדבני, דהא בגויה דביתא קיימי, וכיון דאמר ליה הוא וכל מה שבתוכו ליכא לאפקיניהו מהאי כללא אלא בראיה. תדע דהא גבי ספינה דקתני (לקמן בבא בתרא עג,א) אבל לא מכר לא את העבדים ולא את המרצופין ולא את האנתיקי ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין, בשלמא עבדים ומרצופין מתשמישי דספינה נינהו, אלא אנתיקי עיסקא דבגוה הוא, ואפי' הכי כיון דאמר ליה היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין, ואע"ג דאית בה עבדים ומרצופין ואנתיקי לא אמרינן כי אמר ליה כל מה שבתוכה אעבדים ומרצופין בלחוד קאמר אלא אכולהו קאמר. והוא הדין גבי בית וחצר, דכולהו לענין הוא וכל מה שבתוכו חד טעמא נינהו.

אלא מיהו דוקא במטלטלי דקיימי בגויה דביתא ושייך בהו לישנא דהוא וכל מה שבתוכו. והוא דהוי מידי דאורחיה דשכיח בבתים תדיר, כגון מיני תשמישתא דביתא, דהא אמפתח ומכתשת וקלת דאיירי בהו רישא דאינן מכורין קאי. והוא הדין לשאר תשמישי דביתא. אבל לשאר מטלטלי דלאו מידי דשכיח בבית תדיר הוא, אע"ג דאמר ליה הוא וכל מה שבתוכו לא קני להו. דכי קא נחית לוקח לאו אדעתא דידהו קא נחית אלא אדעתא דשאר מטלטלי דאורחייהו למהוי בבית תדיר הוא דנחית. והוא הדין גבי יציע וחדר וגג ובור ודות וכיוצא בהן, אע"פ שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו אין אלו מכורין כדאיתא בברייתא בהדיא. וטעמא דמילתא, דלא מבעיא גבי יציע וחדר וגג דהני רשותא אחריתי באנפי נפשה נינהו ואינן בתוך הדבר המכור אלא סמוך לו או על גביו, אלא אפילו בור ודות דקיימי בעומקיה אינן מכורין, דכיון דבסתמא לא קני ליה לעומקא אלמא לאו מגופיה דביתא הוא, אע"ג דפתיח פומייהו לגו ביתא לאו בגויה דביתא קיימי אלא תותי ביתא קיימי. ודוקא היכא דלא אקני ליה עומקא ורומא והן וכל מה שבתוכן, אבל היכא דאקני ליה עומקא ורומא והן וכל מה שבתוכן קני אפילו בור ודות ומחילות וגגין ועליות, דכמאן דכתב ליה מארעית תהומא עד רום רקיעא דמי:

לח. הרי אמרו המוכר את הבית לא מכר את המפתח לימא מתניתין דלא כרבי מאיר דאי רבי מאיר הא אמר מכר כרם מכר תשמישי כרם. ודחינן אפילו תימא רבי מאיר התם קביע הכא לא קביע והא דומיא דדלת קתני מה דלת דקביעא אף מפתח נמי דקביעא אלא מחוורתא מתני' דלא כרבי מאיר. והאי קביעא דקאמרינן, לא שנא גבי תשמישי כרם ולא שנא גבי מפתח, לאו למימרא דמחבר לקרקע או לדלת, אלא דקביעא תשמישתיה קאמרינן, דהא גבי תשמישי כרם דקאמרינן דקביעי ובהדיא אמרינן לקמן (בבא בתרא סט,א) גבי אבני דאכפי לרבי מאיר דמתקנן אע"ג דלא מחתן, וגבי קנים שבכרם שהן לצרכו דאוקימנא בקנים המחולקים שמעמידין אותן תחת הגפנים לרבי מאיר דמשפו אע"ג דלא מוקמי, אלמא אע"ג דאכתי לא מיחברי כיון דקביעא תשמישתיהו בההוא כרם מזדבני. הכא נמי גבי מפתח דקאמרינן דקביעא, דקביעא תשמישתא בההוא דלת קאמרינן, כגון דאורחיה לאשתמושי ביה בההוא דלת תדירא, דדינא דמפתח ודינא דתשמישי כרם אליבא דרבי מאיר חדא מחתא מחתינן להו בשמעתין. דכיון דלטעמא דרבי מאיר כל מידי דמתקן לתשמיש הדבר המכור אע"ג דאכתי לא אשתמש ביה הוי מכור, כ"ש במידי דאורחיה לאשתמושי ביה מקמי הכין.

ואית דמפרשי דהאי מפתח דקביעא דקאמרינן, דקביעא במנעול תדיר קאמרינן, שיש מפתחות שאין מזיזין אותן מן הפותחות, כעין של כפרים, והיינו דומיא דדלת דקביעא ממש ששוכבת על צדה תדיר במקום אחד, ואפי"ה קתני לא מכר את המפתח הואיל ונוח להוציא משם ומידי דמיטלטל הוא, דהוה ליה כרחיים העליונה דאע"ג דקביעא במקום תשמישה כיון דמטלטלה לא מזדבנא. ולפום הדין טעמא הא דס"ד מעיקרא לשנויי התם קביע, לאו דוקא, אלא בדרך איפשר ויש לומר קאמרי' לה, דדילמא כי קאמר רבי מאיר במידי דקביע ודלא כסוגיא דגמ'. וכי אצטריך למידק מפתח דומיא דדלת, למאי דס"ד מעיקרא קאמרינן, דאפילו לכשתמצא לומר דלא אמר רבי מאיר אלא במידי דקביעא, הכא גבי מפתח נמי כי מיירי אפילו במפתח דקביעא קא מיירי. מיהו לסוגיא דגמרא גבי תשמישי כרם אפילו תימא מתני' במפתח דלא קביעא על כרחיך מתני' דלא כרבי מאיר.

מיהו בין לפירושא קמא בין לפירושא בתרא, הני תשמישי כרם דפליגי בהו רבי מאיר ורבנן, אם תימצי לומר דבקנים שבכרם שאינן לצרכו ואבנים שבשדה שאינן לצרכה בלחוד פליגי, דרבנן סברי כל היכא דלא מוקמי בשעת מכירה אע"ג דמתקני להכי לא מזדבני, ורבי מאיר סבר כיון דמתקני לתשמישתא דהאי ארעא אע"ג דאכתי לא אשתמש בהו בהאי ארעא מזדבני. תדע מדלא קפיד בגמרא (לקמן בבא בתרא סט,א) לטעמיה דרבי מאיר גבי קנים אלא דמשפו ולא גבי אבנים אלא דמתקנן, אבל בשומרה שאינה עשויה בטיט (לקמן בבא בתרא סח,ב) מודי רבי מאיר, דכיון דלאו מידי דאורחיה דבעל הכרם לאזמוניה היא לאו אדעתא דידה קא נחית. דיקא נמי מדלא איתינן עלה פלוגתא דרבי מאיר כדאיתינן גבי קנים ואבנים. ולפום הדין טעמא הני מתניאתא דבית הבד ומרחץ דברי הכל נינהי, דתרוייהו שייך בה האי טעמא דשומרה כדברירנא להאי בדוכתייהו (לקמן שם סי' ט). דיקא נמי מדלא קאמרינן בגמ' עילויהי מתני' דלא כרבי מאיר כדאמרינן גבי מפתח. ואם תימצי לומר אפילו בשומרה שאינה עשויה בטיט נמי פליגי, ממילא קימא להו מתניאתא דבית הבד ומרחץ דלא כר' מאיר.

וש"מ דמתני' דקתני המוכר את הבית לא מכר את המפתח במפתח דקביעא תשמישתא עסיקינן ודלא כר"מ, וכ"ש במפתח דלא קביעא תשמישתיה. ואידי ואידי דמיטלטלא ואפילו היכא דאורחה למשבקה במנעול תדיר, מידי דהוה אריחים העליונה, אבל קביעא בדלת ממש כגון שקשורה ותלויה והמותנא שהיא תלויה בו ראשו קשור בדלת קשר של קימא מזדבנא, מידי דהוה אדלת ונגר ומנעול וכיוצא בהן:

לט. וש"מ דליתא לדרבי מאיר דאמר מכר כרם מכר תשמישי כרם, דהא אסיקנא מתני' דלא (כר"י) [כר"מ], ועוד דקימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דהא אסיקנא בפרק המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא עח,ב) בשטה:

מ. ת"ר המוכר את הבית מכר את הדלת ואת הנגר ואת המנעול אבל לא את המפתח מכר את המכתשת החקוקה אבל לא את הקבועה מכר את האיצטרוביל אבל לא את הקלת ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין אבל לא מכר לא את התנור ולא את הכירים ולא את הריחים רבי אליעזר אומר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע בין כך ובין כך לא מכר לא את הבור ולא את הדות ולא את היציע. הא מתני' הכי אשכחנן לה בנוסחי דילן, ומסתברא דשבישתא היא דאיתלאי בנוסחי. ממאי, מדקתני ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין, והדר תאני אבל לא מכר לא את התנור ולא את הכירים ולא את הריחים, והא ודאי ליכא למימר הכי, דנהי נמי דסבירא ליה לתנא קמא דמחובר לקרקע נמי אינו כקרקע, אלא היכא דאמר ליה הוא וכל מה שבתוכו אמאי אינן מכורין. אלא על כרחיך כי תנינן לה לפיסקא דאם אמר לו הוא וכל מה שבתוכו לבתר פיסקא דלא מכר לא את התנור ולא את הכירים ולא את הריחים הוא דתנינן לה. ומסוגייה דרבנו חננאל ז"ל משמע לן דהאי פיסקא דאם אמר לו הוא וכל מה שבתוכו לבתר פלוגתיה דרבי אליעזר הוה גריס לה, והדר תני עלה בין כך ובין כך לא מכר לא את הבור ולא את הדות ולא את היציע. ולהני נוסחי דילן, על כרחיך כי קתני אבל לא מכר לא את התנור כו' ארישא קאי, דלא אמר ליה הוא וכל מה שבתוכו. ומאי אבל לא מכר, דאע"ג דגבי אצטרוביל מודי ת"ק דמכור משום דמחובר לקרקע, גבי תנור וכירים וריחים פליג, דאע"ג דמחברי לקרקע לאו כקרקע דמו. ומ"ש אצטרוביל דמודי ביה דמכור, משום דלאו מנא הוא ולא הוה עליה תורת כלי בתלוש. וש"מ דאצטרוביל לאו ריחים התחתונה הוא. חדא דמ"ש ממכתשת הקבועה ומתנור וכירים דאע"ג דקביען דקאמר ת"ק דאינן מכורין ומ"ש אצטרוביל דמודי ביה דמכור. ועוד הא מדקתני סופא ולא את הריחים, דסתמא רחים התחתונה משמע, דכתיב (דברים כד,ו) לא יחבל רחים ורכב, מכלל דאצטרוביל דקתני רישא מכור לאו ריחים הוא אלא עיגול שסביב לריחים הוא, ואמטול הכי מודי ביה ת"ק דמכור משום דבתלוש נמי לאו מנא הוא אלא פשוטי [כלי] עץ בעלמא הוא. וכיון דקביעא בקרקע הוה ליה כבנין בעלמא. אבל קלת מנא מטלטלא הוא, דתלו ליה עלוי ריחיא ונחתי חיטי מיניה אפומיה דרחיא. ובדין הוא דלא ליצטריך לאירויי ביה דאינו מכור אלא משום סופא אצטריכא ליה ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין.

ולית הלכתא כת"ק דקתני מכר את המכתשת החקוקה אבל לא את הקבועה, דמשמע מכר את החקוקה בקרקע שחקקוה משנקבעה אבל לא את הקבועה שקבעוה משנחקקה ונעשית מכתשת, דהא מתני' קתני מכר את המכתשת הקבועה אבל לא את המטלטלת. וכן הא דקתני סופא אבל לא מכר לא את התנור ולא את הכירים ולא את הריחים, ליתא אלא במידי דלא קביע, והוא דלא א"ל הוא וכל מה שבתוכו. אבל במידי דקביע ומיחבר לקרקע הרי הוא כקרקע, ואע"ג דלא א"ל הוא וכל מה שבתוכו הרי הוא מכור. ובהדיא תנן במתני' מכר תנור ומכר ריחים, ובדקביעי עסיקינן, דאלמא מסתמא נמי מזדבני. ומתני' רבי אליעזר היא דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וקימא לן כותיה בהא, חדא דהויא לה הא מילתא סתם מתניתין ומחלוקת דבריתא וקי"ל כסתם מתני'. ותו דהא סוגייא בעלמא כמאן דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, ואי נמי טעמא דרבי אליעזר כדדחינן לקמן דסבירא ליה דמוכר בעין יפה מוכר. וש"מ איתא לדרבי אליעזר. ואפילו במידי דלא קביעא נמי דוקא היכא דלא א"ל הוא וכל מה שבתוכו, אבל א"ל הוא וכל מה שבתוכו הרי הוא מכור כדקתני בהדיא במתני' מכר את האיצטרוביל אבל לא הקלת מכר את המכתשת הקבועה אבל לא המיטלטלת ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין, וה"ה לשאר מטלטלי דכולהו חד טעמא נינהו. ובהדיא קתני נמי גבי חצר (לקמן בבא בתרא סז,א) אבל לא את המטלטלין ובזמן שאמר לו היא וכל שבתוכה הרי כולן מכורין. וה"ה גבי בית, דדינא דחצר ודינא דבית בהא מילתא חד טעמא נינהו. וליתא לברייתא דפליגא בהא אמתני'. אבל לא מכר לא את הבור ולא את הדות ולא את היציע כסתמא דבריתא ובהא לא פליגא מתניתין אבריתא כלל.

נקיטינן השתא דהמוכר את הבית מכר את הדלת ואת הנגר ואת המנעול הקבועין בו, והוא הדין למפתח הקשורה בדלת ממש קשר של קימא שהיא מכורה. אבל לא את המפתח המיטלטלת אע"ג דקביעא תשמישתה. ואפילו היכא דאורחיהו למשבקה במנעול תדיר. וה"ה לדלת ולנגר ולמנעול בזמן שמיטלטלין דאינן מכורין. מכר את המכתשת הקבועה ואין צריך לומר את החקוקה, מכר את האצטרוביל הקבוע בקרקע אבל לא הקלת, דמנא מטלטלא הוא. מכר את התנור ואת הכירים הקבועים בקרקע, ואת הריחים התחתונה הקבועה בקרקע אבל לא את המטלטלת, וכ"ש ריחים העליונה, ואין צריך לומר שאר כל המטלטלין. ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין. בין כך ובין כך לא מכר לא את הבור ולא את הדות ולא את היציע, וכ"ש חדר בזמן שיש בהן ד"א וגבוהין י' טפחים, כדדייקינן בגמרא (לעיל בבא בתרא סד,א) אמתניתין השתא יציע אמרת לא חדר מיבעיא, דאלמא כל היכא דיציע לא מזדבן כ"ש חדר, וה"ה לגג בזמן שיש לו מעקה גבוה י' טפחים, דכולהו הני רשותא אחריתי באנפי נפשה נינהו ולא מהני בהו לישנא דכל מה שבתוכו כל כמה דאיכא למתלי במידי אחרינא דשייך ביה האי לישנא:

מא. ת"ר צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה. עיקר הא מילתא, דג' לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה, היכא דכי נפלי לגויה הני ג' לוגין לא הוו ביה בהאי מקוה מ' סאה מים כשרים, דכיון דמקמי דלהוי ביה שיעור מקוה שלם מים כשרים נפלי לגויה שלשת לוגין מים שאובין, אע"ג דנפלו לגויה בתר הכין כמה סאין מים כשרים פסיל מדרבנן. ומהאי טעמא הוא דפסיל ליה האי צנור למקוה, דכיון דחקקו ולבסוף קבעו הויא לה תורת כלי עילויה בתלוש, ואע"ג דחקקו וקבעו בקרקע לא בטלה תורת כלי מיניה וכל מיא דאתו מיניה למקוה שאובים נינהו. ואם קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה הואיל ולא היתה עליו תורת כלי בתלוש וכעושה חריץ בקרקע דמי. מיהו לא מיתוקמא אלא בשחקק בו מקום לקבל צרורות המתגלגלין במים כדי שלא ירבו עם המים, שכיון שנעשה לקבלה נמצאו המים היורדין הימנו באין מתוך כלי שנעשה לקבלה ופוסל את המקוה. אבל אם לא חקק בו לקבל צרורות אפילו חקקו ולבסוף קבעו אינו פוסל את המקוה, שלא נעשה לקבלה אלא להעביר עליו את המים, ותנן במקואות פרק ד' (מ"ג) החוטט בצנור לקבל צרורות בשל עץ כל שהו בשל חרש רביעית.

ודוקא נמי במקוה שלא היו בו ארבעים סאה בשעה שנפלו לתוכו שלשת לוגין מים דרך צנור זה שחקקו ולבסוף קבעו, אבל אם היו בו מ' סאה מים כשרין מתחלה ממלא בכתף ונותן לתוכו וכשר. וכן אם לא היו בו מ' סאה מים כשרים ונפלו לתוכו פחות מג' לוגין מים שאובין ואח"כ נפלו לתוכו מים כשרים והשלימוהו למ' סאה כשר, שאין השאובה פוסלת בפחות מג' לוגין, כדקתני בהדיא בריש עדויות (פ"א מ"ג) ובמסכת מקואות (פ"ב):

מב. ודייקינן אהא מתניתין מני לא רבי אליעזר ולא רבנן. כלומר לא רבי אליעזר דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, דאע"ג דהוי תורת כלי עליו בתלוש אהניא חיבוריה לאפוקיה מתורת כלי, ולא רבנן דאמרי לא מהני חיבור לאפוקיה מתורת כלי. דאי רבי אליעזר, אפילו חקקו ולבסוף קבעו נמי לא ליפסול, ואי רבנן אפילו קבעו ולבסוף חקקו נמי לפסול, דכיון דכתלוש חשיב ליה הוה ליה כשאר כלים דפסילי.

ודייקינן אדייוקין הי ר' אליעזר. כלומר היכא שמעינן ליה לר' אליעזר האי סברא דתוקמה להאי מתניתא דלא כר' אליעזר, דאי ר' אליעזר דבית, דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואפילו מכתשת הקבועה דמשמע שקבעוה לאחר שנעשית מכתשת, אלמא אע"ג דחקקה ולבסוף קבעה אהנייא לה קביעתה בקרקע גבי מכר לשויה כקרקע, ודילמא התם היינו טעמיה דרבי אליעזר דסבר מוכר בעין יפה מוכר, וגמר לזבוני אפילו קבועה, ורבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר. אבל בעלמא דלא שייך האי טעמא אפילו רבי אליעזר מודי דהיכא דחקקו ולבסוף קבעו לאו כקרקע דמי. והא דרבנן משום סירכא דרבי אליעזר אצטריכא ליה, דאי לרבנן גופייהו כיון דלמפרך סוגיין קא בעי, אדרבא, אי שביק ליה לדרבנן כפשטה דשאני להו במחובר לקרקע בין חקקו ולבסוף קבעו לקבעו ולבסוף חקקו (ב) בריתא דצנור הוה מיתוקמ' כרבנן דבית ומיפריך סוגיין טפי, אלא משום דלא מיתוקם ליה פירכיה דרבי אליעזר אלא בהכי, דאי טעמיה דרבי אליעזר דמוכר בעין יפה מוכר מאי טעמיהו דרבנן, אפילו תימא דחקוקה ולבסוף קבועה לאו כקרקע דמיא אי סלקא דעתיך דסבירא להו דבעין יפה מוכר תהוי מכורה. אלא משום דסבירא להו בעין רעה מוכר. ואכתי לא איפשיטא לן הי ר' אליעזר והי רבנן. וה"ה דהוי ליה למידק נמי הי רבנן, אלא משום דלמפרך סוגיין דמוקים לה דלא כחד מינייהו קא בעי, וכל היכא דמיפריך ליה בחדא לא טרח למפרך נמי באידך. והא דפרכינן דילמא התם היינו טעמיה דרבי אליעזר דסבירא ליה מוכר בעין יפה מוכר, אע"ג דבדרך אפשר קאמרינן לה, שמעינן מינה דאע"ג דמידחיא לן הא דרבי אליעזר בעלמא, לענין מקח וממכר מיהת ליכא לדחוייה דשאני מכר דמוכר בעין יפה מוכר:


דף סו עמוד א[עריכה]


מג. ואלא רבי אליעזר דכוורת דבורים דתנן כוורת דבורים רבי אליעזר אומר הרי היא כקרקע וכותבין עליה פרוזבול ואינה מקבלת טומאה במקומה והרודה ממנה בשבת חייב חטאת וחכמים אומרים אינה כקרקע ואין כותבין עליה פרוזבול ומקבלת טומאה במקומה והרודה ממנה בשבת פטור. והא כוורת דלבתר דהוי עלה תורת כלי בתלוש הוא דקבעה וקא חשיב לה רבי אליעזר כקרקע. ודילמא טעמיה דרבי אליעזר התם כרבי אלעזר דא"ר אלעזר מ"ט דרבי אליעזר דכתיב ויטבל אותה ביערת הדבש וכי מה ענין יער אצל דבש אלא לומר לך מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת. ואפילו בתלושה נמי. ולית הלכתא בהא כרבי אליעזר, דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים. אלא מיהו מסתברא לפום הדין טעמא דרבי אליעזר דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בכוורת תלושה, דרבי אליעזר סבר כיון דאיתקש ליער כקרקע דמי לכל מילי, ורבנן סברי כיון דתלושה היא כמטלטלי דמיא, ומאי במקומה דקתני בעוד שהיא מונחת במקומה אע"ג שאינה מחוברת, אבל אם נטלה ממקומה אפילו רבי אליעזר מודי דהא לא דמיא ליער. ודוקא בתלושה, אבל במחוברת אפילו רבנן מודו דכקרקע דמיא בין לענין מקנא בין לענין פרוזבול בין לענין שבת דלא גרע מגבשושית, אבל לענין טומאה ככלי דמיא ומקבלת טומאה כדבעינן למימר קמן (סי' מד).

נקיטינן השתא מהא שמעתא לענין דבש בכוורת, ולא שנא כורת התלושה ולא שנא במחוברת, דבש גופיה כתלוש דמי ולא מיקני אלא כשאר מטלטלי, ואין כותבין עליו פרוזבול, ומקבל טומאת אוכלין במקומו כדאמר רב כהנא בפרק המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא פ,א), והרודה ממנה בשבת פטור. ולענין כוורת גופה, אם היתה מחוברת לקרקע הרי היא כקרקע ונקנית בכסף ובשטר ובחזקה וקונין על גבה מטלטלין ואין נשבעין עליה ואין לה אונאה וכותבין עליה פרוזבול, והעוקרה בשבת בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש, ואפילו הכי מקבלת טומאה כדבעינן למימר קמן (סי' מד). ואם היתה תלושה, אפילו במקומה הרי היא כמטלטלין לכל דבר, ואינה נקנית אלא כשאר מטלטלין, ונשבעין עליה, ויש לה אונאה, ואין כותבין עליה פרוזבול, ואין צריך לומר שמקבלת טומאה במקומה, והעוקרה ממקומה בשבת פטור. ואגב ארחין ש"מ דכל מידי דהוי כקרקע אינו מקבל טומאה:

מד. אלא רבי אליעזר דדף דתנן דף של נחתומים בזמן שקבעו בכותל רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, ובריתא דצנור מני אי רבי אליעזר אפילו חקקו ולבסוף קבעו נמי לא לפסול, דהא גבי דף דאע"ג דהוה תורת כלי עליו בתלוש כיון דחבריה לקרקע משוי ליה רבי אליעזר כקרקע, ואי רבנן אפילו קבעו ולבסוף חקקו נמי לפסול, דהא גבי דף דפשוטי כלי עץ הוא ואפילו בתלוש לא מקבל טומאה אלא מדרבנן, אפילו קבעו בכותל גזרי ביה רבנן אטו כלי קיבול שחקקו ולבסוף קבעו, דאי משום דף גופיה בתלוש היא גופה גזירה היא ואנן נגזור גזירה לגזירה, וכיון דגבי דף דרבנן גזרי תיקנו ולבסוף קבעו אטו כלי קבול דאורייתא שחקקו ולבסוף קבעו, כל שכן דגזרי בכלי קבול גופיה בקבעו ולבסוף חקקו אטו חקקו ולבסוף קבעו, דדמי להדדי טפי ומאן דחזי ליה לא מפיס אי חקקו ולבסוף קבעו ואי קבעו ולבסוף חקקו. אבל משום דלא פליג בין תיקנו ולבסוף קבעו לקבעו ולבסוף תקנו לא פריך, דדף של נחתומים שקבעו לאחר שנעשה דף של נחתומין משמע.


דף סו עמוד ב[עריכה]


ופרקינן לעולם רבי אליעזר היא ושאני פשוטי כלי עץ דרבנן. כגון דף של נחתומים דאע"ג דמיחד ליה למלאכה, כיון דלית ביה בית קבול אפילו בתלוש נמי מדרבנן הוא דמטמאו, וכי גזרו רבנן עליהו בתלוש אבל במחובר לא. ומתמהינן עלה מכלל דפיסול שאובה דאורייתא. ואמטול הכי פסיל בחקקו ולבסוף קבעו. והא קימא לן דשאובה דרבנן ועוד מי מצית דאמרת דטעמת דמטהר בדף של נחתומין משום דפשוטי כלי עץ דרבנן והא"ר יוסי בר חנינא בדף של מתכת מחלוקת.

אלא לעולם ברייתא דצנור רבנן היא ושאני שאובה דרבנן. כדבעינן למימר קמן, והכא גבי דף של נחתומים דסבירא להו לרבנן דאע"ג דמחובר לקרקע הוא כיון דהוה עליה תורת כלי בתלוש מקבל טומאה התם בדף של מתכת דטומאה דאורייתא היא כדרבי יוסי בר חנינא דאמר בדף של מתכת מחלוקת אבל בשל עץ דברי הכל טהור, דפשוטי כלי עץ לא מיטמו אלא מדרבנן, וכי גזרו רבנן בתלוש אבל במחובר לא גזרו רבנן, מידי דהוה אשאובה דפסולה דרבנן היא, ואמטול הכי כי קבעו ולבסוף חקקו לא גזרו ביה רבנן.

ושמעינן מינה דכל היכא דפיסולא דרבנן היא קבעו ולבסוף חקקו לא גזרו ביה רבנן והוה ליה כקרקע, אבל אם חקקו לבסוף קבעו גזרו ביה רבנן. וכל היכא דפיסולא דאורייתא הוא, אפילו קבעו ולבסוף חקקו גזרו ביה רבנן וכתלוש דמי. ונפקא מינה לכוורת דבורים, לרבנן דאמרי מקבלת טומאה במקומה אפילו במחובר נמי מקבלת טומאה. חדא דבית קיבול הוא ומדאורייתא נמי מטמא, ועוד דאפילו בטומאה דרבנן נמי כיון דהוה עליה תורת כלי בתלוש אף על גבי דחבריה לקרקע נמי מקבל טומאה:

מה. והא דתניא צנור שקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה, אסיקנא אפילו לרבנן דלית להו כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ושאני שאובה דרבנן, כלומר, עד כאן לא שמעת להו לרבנן דאמרי כל המחובר לקרקע אינו כקרקע אלא במידי דמדאורייתא שאני לן בין תלוש למחובר, כגון דף של מתכת דמדאורייתא בתלוש טמא ואי הוי כקרקע טהור וכיון דהכי אפילו במחובר נמי גזרו ביה רבנן, אבל שאובה דאפילו בתלוש נמי עיקר פיסולא מדרבנן הוא דמדאורייתא לא שנא בתלוש ולא שנא במחובר לא פסיל ורבנן הוא דגזרו ביה, כי גזרו ביה רבנן בתלוש אבל במחובר לא גזרו ביה רבנן.

ומקשינן אי הכי אפילו חקקו ולבסוף קבעו נמי לא ליפסול. ופרקינן התם משום דאיכא תורת כלי עליו בתלוש גזרו ביה רבנן, דכי גזרו רבנן בתלוש לגמרי גזרי ביה ואפילו חברו.

מיהא שמעינן דשאובה דרבנן. אלא מיהו הני מילי כשאין רובו שאוב, דומיא דצנור דהכא דקתני פוסל את המקוה ואינו פוסל את המקוה, דמשמע דהאי מקוה לא על ידי צנור זה נתמלא אלא בהכשר נתמלא אלא שהיה חסר ובא צנור זה ופסלו, אבל כולו שאוב מדאורייתא נמי שלא על ידי המשכה פסול. דבהדיא גרסינן בתורת כהנים בפרשת ויהי ביום השמיני (פרשתא ט,א) יכול מילא בכתפו ועשה מקוה בתחלה יהא טהור ת"ל אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים.

הדין סברא דילן, ורבואתא בתראי נמי הכין הוה סבירא להו, ומייתו לה ראיה נמי מהא דגרסינן נמי בפ"ב דזבחים (כה,ב) אך מעין ובור וגו' יהיה טהור הויתו על ידי טהרה תהא כלומר ולא על ידי דבר המקבל טומאה. ותניא בתוספתא (מקוואות רפ"ב) מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובין וחזקת המקואות כשרות מדלא קתני וספק מים שאובין כשר, ש"מ ספק כולו שאוב לא מכשרינן משום דודאי פסיל מדאורייתא, והכא היינו טעמא דכשר משום דחזקת המקואות ממי הגשמים נעשו וכשרות עד שיתברר לן שהן פסולין. תדע נמי דקתני סופא צנור המקלח (לא קנה) [למקוה] והמכתשת נתונה בצדו ספק, מן הצנור למקוה ספק, מן המכתשת למקוה פסול מפני שהפיסול מוכיח, ואם יש בו רוב מקוה כשר מפני שזה ספק מים שאובים למקוה, ש"מ דלא אכשרוה רבנן ספק מים שאובים למקוה אלא היכא דאיכא רוב מקוה כשר, דפיסולא דרבנן הוא, דמדאורייתא ברובא בטיל, אבל היכא דליכא רובא כשר כיון דמדאורייתא פסול לא מכשרינן מספק כדקתני רישא. והיינו טעמא דלא אמרינן התם שחזקת המקואות כשרות מפני שהפיסול מוכיח שיש לתלות במכתשת כמו שיש לתלות בצנור וכיון דאתחזק ריעותא קמן לא תלינן בהכשר. וההיא דאמרינן בפ"ק דפסחים (יז,ב) גבי משקה בית מטבחיא בקרקע טהורין דחזו להטביל מחטין וצנורות, ואע"ג דכולו שאוב, דמדאורייתא מחזא חזו, התם משום דאי אפשר בלא המשכה, משום דכי נפלו מיא ארצפה ממשכי אילך ואילך, והוה ליה כשאובה שהמשיכוה כולה דטהורה:

מו. בעי רב יוסף מי גשמים שחשב עליהן להדיח בהן את האצטרוביל שהוא עיגול שסביב לרחים התחתונה מהו. מי מכשירי להו לפרי לקבולי טומאה או לא. והיכא דניחא לך בנפילתן על גבי פירות מקמי דננגבו לא תבעי לך, דאע"ג דלא ניחא ליה בשעת נפילה ולא אחשיבינהו למיא מעיקרא כלל ודאי מכשרי, כדאיתא בפרק אלו מציאות (ב"מ כב,ב) גבי עודהו הטל עליהם, כי תבעי לך היכא דלא ניחא ליה בנפילתן על גבי פירות כלל, מיהו חשיב עליהו מעיקרא להדיח בהן את האצטרוביל, מ (י) הו, כמאן דחשיב עליהו לדבר התלוש דקיימא לן דמכשרי להו לפירי שלא לרצון כדבעינן לברורי בפרק המוכר פירות (לקמן בבא בתרא צז,א סי' מו) דתלוש ולבסוף חיברו לענין הכשר זרעים כתלוש דמי, כדאסקה רב פפא בפרק הכל שוחטין (חולין טז,א), או דילמא כקרקע דמי ומחשבה לירד על גבי קרקע לאו מחשבה היא, דעל כרחיך בלא מחשבה נמי כי נחתי על גבי קרקע נחתי, וגבי מכשירין מחשבה בעינן כדתניא בספרא (שמיני פרשתא ח,ג) יכול אפילו חישב עליהן שירדו לבורות לשיחין ולמערות יהו מכשירין, ת"ל אשר ישתה, אין לי אלא שמילא לשתייה מניין שאם חישב להדיח בהן עצים שהן מכשירין את הפירות, ת"ל מים, אי מים יכול אפי' חשב עליהן לבורות לשיחין ולמערות יהו מכשירין, ת"ל אשר ישתה, מה שתייה מיוחדת עמה מחשבה אף כל שיש עמה מחשבה. ומפני מה מרבה אני מרבה [אני] את שחישב להדיח בהן עצים שהרי יש בה מחשבה [ומוציא] אני את שחישב שירדו לבורות שאין עמה מחשבה. והכא גבי אצטרוביל תבעי לך, כקרקע דמי ומחשבה להדיח את הקרקע לאו מחשבה היא עד שיחשב עליה לדבר התלוש, או דילמא כתלוש דמי ומכשרי.

אליבא דרבי אליעזר דדף לא תבעי לך דהא אמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע כי תבעי לך אליבא דרבנן דאמרי דלגבי מכר הוי מכור, מיהו לענין טומאה סבירא להו דכלי המחובר לקרקע לאו כקרקע דמי, מי אמרינן כיון דלגבי מכר מודו דהוי מכור הוא הדין לענין טומאה ולא מכשירי, או דילמא לגבי טומאה לדף של נחתומין מדמינן ליה וכתלוש דמי ומכשרי. ועלתה בתיקו:


דף סז עמוד א[עריכה]


מז. שלח ליה רב נחמיה בריה דרב יוסף לרבה בריה דרב הונא זוטא לנהרדעא כי אתיא הך איתתא לקמך אגבי עישור נכסי מאצטרובילי דריחיא. דאצטרוביל כקרקע דמי. אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה מגבינן אפילו מעמלא דבתי. כלומר משכירות הבתים, דכיון דמחמת קרקע קאתי כקרקע דמי להא מילתא. ודוקא מאגרא דאתא לאחר מיתת האב, דקרקע בחזקת בנות קימא, ואגרא דאתי מיניה כקרקע דמי לדידיה דקרקע דידהי אשכח, אבל אגרא דסליק בקרקע בחיי אבוהון כשאר מטלטלי דמי, דהא בחיי אבוהון אכתי קרקע בחזקת אבוהון הוה קאי דאכתי לא זכו ביה בנתיה, הילכך אגרא דסליק ביה נמי דידיה הוי, וכיון דמית נעשית מטלטלין אצל בניו. וכבר פסק רבא (כתובות סט,ב) הילכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה. ורב אשי ורבא לא פליגי אהדדי, אלא הא קמ"ל דעמלא דבתי דאתא לאחר מיתת אבוהון כקרקע דמי. וכן הלכתא. ובפרק מציאת האשה ברירנא לה טפי:

ה. המוכר את החצר מכר בתים בורות שיחין ומערות אבל לא את המטלטלין ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר לא את המרחץ ולא את בית הבד שבתוכה ר' אליעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא אוירה של חצר. הא דקתני רישא מכר בתים בורות שיחין ומערות, הוא הדין לחדר ויציע וגגין ועליות, דכולהו כי היכי דגבי בית חד דינא נינהו גבי חצר נמי חד דינא נינהו. דכיון דבורות שיחין ומערות אע"ג דלא מזדבני אגב בית מזדבני אגב חצר, יציע וחדר וגגין ועליות נמי אע"ג דלא מזדבני אגב בית מזדבני אגב חצר, דכולהו תשמישי דחזו למהוי בחצר נינהו. והאי דלא תני להו תנא בהדיא משום דכולהו טפלין לבית נינהו, וכיון דתנא דמסתמא מכר בתים כל שכן הנך. ועוד דכיון דאשמועינן בורות שיחין ומערות דלא דמיא תשמישתייהו לתשמישתא דחצר דמזדבני כל שכן הנך דחדא תשמישתא נינהו. וכיון דמסתמא מכר בורות שיחין ומערות דקיימי בעומקא דחצר כל שכן שאר עומקא דלית ביה בורות שיחין ומערות, והוא הדין לרומא, כדבעינן לברורי טעמא לקמן.

ומאי שנא מהמוכר את הבית דמסתמא לא מכר את אלו. בשלמא בתים לא קשיא לן, דכיון דחצר בלא בית לאו חצר היא, אשתכח דהני בתים מגופא דחצר נינהו. אלא בורות שיחין ומערות תיקשי לך, כיון דבין לגבי בית בין לגבי חצר מידי דחזי לאשתמושי ביה באנפי נפשיה נינהו, ולא שנא בית ולא שנא חצר אפשר להו בלא בורות שיחין ומערות, מאי שנא גבי בית דלא מזדבני דאמרינן רשותא באנפי נפשא נינהו ומאי שנא גבי חצר דמזדבני ולא אמרינן רשותא באנפי נפשיהו נינהו. אי משום דאורחא דחצר למהוי בה כולהו הני והוו להו מגופה דחצר, אי הכי בית נמי אורחיה למהוי ביה יציע וחדר וגג. וכי היכי דאיכא חצר דאית בה כל הני ואיכא חצר דלית בה אלא בתים ואפי' הכי כי אית בה בורות שיחין ומערות מזדבני, בית נמי אע"ג דאיכא דאית ביה גג וחדר ויציע ואיכא דלית ביה כי אית ביה מיהת אמאי לא מזדבני בהדיה. לא דמי, דאלו חצר חזיא לכולהו הני תשמישי ואי איכא חצר דחסרה חד מהני תשמישי לאו משום דלא צריכא ליה הוא אלא משום דלית בה רוחא להכי הוא, ואלו בית כיון דאפילו בתים גדולים לאו אורחיהו בהני תשמישי דגג וחדר ויציע אלא היכא דפתיחי לחצר, דאלו היכא דפתיחי לרשות הרבים או למבוי לאו אורחייהו בהכי, אשתכח דהני תשמישי לאו מתשמישי דבית נינהו דלאו מחמתיה אתעבידו אלא מחמת חצר דפתיח ליה האי ביתא אתעביד ומתשמישי דחצר נינהו, ואמטול הכי מזדבני אגב חצר ולא מזדבני אגב בית. ועוד דכיון דאוירא דחצר כי לא פתיחי תשמישי אחריני לגויה לא מיקרי חצר, אשתכח דהני בתים ותשמישן דפתיחי לגויה מגופיה דחצר נינהו, ואלו בית כיון דכי לית ביה תשמישא אחרינא נמי בית מיקרי, כי אית ביה תשמישא אחרינא נמי לאו מגופו של בית הוא אלא רשותא באנפי נפשיה הוא ולא מזדבן בהדיה אלא היכא דלא חזי לאשתמושי ביה באנפי נפשיה. ומהאי טעמא גופיה קאמרינן במתני' דלעיל (בבא בתרא סה,א) גבי המוכר את הבית דמכר את המכתשת הקבועה והרחים התחתונה ותנור וכירים דקביעי בקרקע, דכולהו הני תשמישי דאורחייהו למהוי בבתים נינהו.

וכי תימא והשתא דאמרת דהני כולהו דמזדבני אגב חצר משום דמידי דשכיח ברוב חצרות דחזיין להכי הוא, תינח כולהו, אלא שיחין ומערות מאי איכא למימרא, הא לא שכיחי ברוב חצרות. ועוד מי צריכא להו חצר להני תשמישי טפי ממרחץ למגורות של מים ולאוצרות של עצים דלא מזדבני בהדיה (להלן ע"ב). לא תיקשי לך, דלא מיבעיא כשתמצא לומר דהאי תנא בארץ ישראל קאי דצריכי למשתי ממיא דמטרא כדתנן (תענית יח,ב) לזה ולזה אבל לא לבורות ולא לשיחין ולא למערות מתריעין עליהן מיד, דהוו להו כולהו מעיקר תשמישי החצר, אלא אפילו בדוכתא דלא צריכי למשתי ממיא דמטרא, כיון דבורות מיהת שכיחי ברוב חצרות, דצריכי להו לאזמוני להו מים קרים לימות החמה וחילופן בימות הגשמים ודעתיה דלוקח עילוייהו, דעתיה נמי אשיחין ומערות, דכולהו לבית כנשות מיא עבידי וצר (י) כי תשמישי החצר נינהו, שאע"פ שאין צריכין לשתייה צריכין לרבץ ולכבס ולהשקאת בהמתו, וכולהו תותי קרקע החצר המכור נינהו, ואשתכח דכולהו חדא תשמישתא נינהו, ואי דעתיה אהני דעתיה נמי אהני, מידי דהוה אבתים הפנימיים ובתי החילסאות דאע"ג דלא שכיחי ברוב חצרות כיון דמתשמישי שאר בתים נינהו מזדבני, דמיגו דדעתיה אהני דעתיה נמי אהני.

ומאי שנא מגורות של מים דפסיק ליה לתנא דלא שכיחי ברוב מרחצאות, ומאי שנא בורות דפסיקי ליה דשכיחי ברוב חצרות. משום דמרחץ כיון דלאו אורחיה למעבד חלל תותיה, דלא עבדי מרחץ על גבי חלל משום דמפחית, ואי עבדי ביה מגורות של מים מן הצד או מאחוריו הוא דעבדי, דחיק להו דוכתא לשאר תשמישי, ואמטול הכי לאו מידי דשכיח ברוב מרחצאות הוא, אבל חצר דחזיא למעבד חלל תותה כיון דלא שייך להו דוכתא לבורות מידי דשכיח ברוב חצרות הוא. תדע דסתם בורות שיחין ומערות תחת הקרקע נינהו כדתנן (ב"ק נ,ב) החופר בור שיח ומערה, ותנן נמי (לעיל בבא בתרא ס,א) אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות. דיקא נמי דהני בורות דאיירי בהו תנא גבי חצר דומיא דבור ודות (ואיירי) [דאיירי] בהו גבי בית נינהו, דמיירי כגון דקיימי בעומקא דביתא, קמ"ל דאע"ג דבבית אינן מכורין בחצר מיהת מכורין, והוא הדין לשיחין ומערות.

הילכך כל היכא דקיימי תותי קרקע החצר המכור מזדבני בהדיה. אבל היכא דקיימי אבראי או מן הצד אע"ג דפתיחי לה לחצר, איכא לפלוגי. דאי בארץ ישראל וכיוצא בה נינהו מזדבני בסתמא אגב חצר דמעיקר תשמישי החצר נינהו. ואי דוכתא דלא צריכי למשתי ממיא דמטרא הוא, כל היכא דלא קיימי תותי קרקע החצר או דשאר תשמישי דמזדבני בהדה לא מזדבני בהדה אלא בדוכתא דידיע דשכיחי הכי ברוב חצרות, אבל מסתמא כדינא דמגורות של מים לגבי מרחץ דמו.

וכי תימא אי טעמא דהני כולהו דמזדבני מסתמא בכלל חצר משום דכולהו מגופא דחצר נינהו, אם כן כי לא משתכחי בה כולהו הני מיהת להוי כמקח טעות. מי סברת דלא מיקריא חצר עד דהוו בה כולהו הני, לא, אלא חצר דירתא [ד]אית בה רשויות דמשמשי לה משמע, ולא שנא אית לה תשמישי טובא ולא שנא פורתא חצר מיקריא. הילכך אי אית לה תשמישי טובא כולהו בכלל חצר נינהו ואי נמי ליכא אלא פורתא כיון דמיקריא חצר לא הוי מקח טעות. דלא גרע מהיכא דאמר ליה כרם אני מוכר לך דקיימא לן (לעיל בבא בתרא ז,א) אע"פ שאין בו גפנים הגיעו והוא דמיקרי כרם, וכל שכן הכא, דהא אית בה שיעור דחזי למהוי כפחות שבחצרות.

והא דקתני מציעתא ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין, דוקא במילי דשכיחי ברוב חצרות כגון מאני תשמישתא, אבל חיטי ושערי ושאר מטלטלי לא, ואין צריך לומר בהמה ועבדים דלא שכיחי ברוב חצרות תדיר לפי שמוציאין אותן לעבוד עבודה שבשדות. דאע"ג דאמר ליה היא וכל מה שבתוכה לא מיקנו אגב ארעא, בין במוכר את הבית בין במוכר את החצר. תדע דבין לגבי המוכר את החצר בין במוכר את העיר מסתמא לא מכר את המטלטלין כדקתני בתרווייהו בהדיא. ומדאיכפל גבי עיר (לקמן בבא בתרא סח,א) לאשמעינן בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה אפילו היו בה בהמה ועבדים, הרי כולן דאמר ליה היא וכל מה שבתוכה לא מכר את הבהמה ולא את העבדים.

וכי תימא מאי שנא מהמוכר את העיר. התם גבי עיר כיון דרוב עיירות בהמה ועבדים דאית בהו לא סגיא דלא שכיחי בגווייהו ברוב עתים, דאע"ג דמפקי להו לעבוד עבודה שבשדות ושבגנות, כיון דהנך כולהו מזדבני בסתמא אגב עיר, אשתכח דלענין מקח וממכר כגופה של עיר נינהו ובהמה ועבדים דקיימי בגווייהו בתוך הדבר המכור קיימי. ואפילו למאן דאמר (שם) באגי לא מזדבני, בגנוניאתא מודי דמזדבני, ובהמה ועבדים ברוב עתים בגנוניאתא שכיחי, ואמטול הכי כי אמר ליה היא וכל מה שבתוכה דעתיה אפילו אבהמה ועבדים שבתוכה. אבל חצר דאפילו חצרות דאית בהו בהמה ועבדים לא שכיחי בהו תדיר משום דעביד לאשתמושי בהו אבראי, כי אמר ליה היא וכל מה שבתוכה נמי דעתיה לאו אבהמה ועבדים שבתוכה. אי נמי התם כיון דרוב עיירות לא סגיא להו בלא בהמה ועבדים, כי אמר ליה היא וכל מה שבתוכה דעתיה אבהמה ועבדים שבתוכה, אבל חצר כיון דרוב חצרות סגיא להו בלא בהמה ועבדים, כי אמר ליה נמי היא וכל מה שבתוכה דעתיה לאו אבהמה ועבדים שבתוכה.

וכי תימא תינח בהמה ועבדים, אלא שאר מטלטלי מאי איכא למימר. הנך נמי מטעמא דבהמה ועבדים, דבהמה ועבדים טעמא מאי משום דלא שכיחי ברוב חצרות, הני נמי לא שכיחי ברוב חצרות. דאפילו אוכלין ומשקין איכא דזבין כל יומא משוקא ליומיה. תדע דכיון דאיתברר דתנא דקתני גבי חצר הרי כולן מכורין לאו אכל מיני מטלטלי קתני, על כרחיך לית לך לאיתויי אלא מאני תשמישתא דשייכי גבי חצר טפי. תדע נמי דהאי כולן מכורין דקתני ארישא דקתני אבל לא את המטלטלין קאי, וסתם מטלטלין לא משמע אלא מאני תשמישתא כדאיתא בפרק מי שמת, ואהנך בלחוד הוא דקתני סופא הרי כולן מכורין. דאי לרבויי שאר מטלטלין קאתי, האי כולן מכורין, הרי כל המטלטלין מכורין מיבעי ליה, אלא מדקתני כולן ש"מ דאהנך דאיירי בהו רישא בלחוד קאי. מיהו רישא דאיירי במילי דלא מזדבנו איירי במאני תשמישתא, וכל שכן שאר מטלטלי דאתו בק"ו, וסופא דאיירי במידי דמזדבן כי קתני כולן מכורין ע"כ אהנך דאיירי בהו רישא בהדיא דאינן מכורין קאי, ולאו אשאר מטלטלי דאתו בק"ו, דא"כ אפילו בהמה ועבדים נמי.

ומ"ש מספינה דכי אמר ליה היא וכל מה שבתוכה מכר את העבדים (לקמן בבא בתרא עג,א). שאני ספינה דעבדים נמי מש (ת) משין דילה נינהו ושכיחי ברוב ספינות, ואמטול הכי כי אמר ליה היא וכל מה שבתוכה מזדבני בהדה, מידי דהוה המוכר את העיר.

וכי תימא אם כן סיפא דקתני בין כך ובין כך לא מכר לא את המרחץ ולא את בית הבד שבתוכה, כי היכי דתני הא ליתני נמי ולא את הבהמה ולא את העבדים שבתוכה. אמרי, מרחץ ובית הבד אצטריכו ליה, סד"א כיון דאידי ואידי מקרקעי נינהו ואידי ואידי לא נידי, כחדא תשמישתא דמו ומזדבני אגב ארעא, קמ"ל דלא. וטעמא מאי, אילימא משום דפלגי רשותא לנפשייהו ולא עיילי בכלל לישנא דכל מה שבתוכה, ליכא למימר הכי, דכל היכא דמקפא להו חצר משלש רוחות על כרחיך בכלל מה שבתוכה נינהו. ועוד דלישנא דאינשי הכי משמע, וכל כי האי גוונא בתר לישנא דאינשי אזלינן, וכל שכן הכא דמתני' גופה שבתוכה קריא להו, דקתני בין כך ובין כך לא מכר לא את המרחץ ולא את בית הבד שבתוכה. אלא היינו טעמא, דכיון דחשיבי ולא דמיא תשמישתייהו לתשמישי דחצר ולאו מידי דאורחיה למהוי בחצרות נינהו, לאו אורחייהו דאינשי לאדכורינהו בכלל אלא בפרט. וכי אמר כל מה שבתוכה אשאר מילי דהוו מתשמישי דחצר ואורחייהו למהוי בחצר קאמר, כגון בתים בורות שיחין ומערות. ואע"ג דהנך מסתמא נמי מזדבני אגב חצר, עביד איניש לפרושינהו בהדיא לרוחא דמילתא ולשופרא דשטרא. וכי דייקינן לישנא יתירא לטפויי מילתא היכא דמוכחא מילתא מאנפא אחרינא דלטפויי מילתא קאתי, דומיא דחוץ מאלו, דמדקפיד עלייהו לשיורינהו בפירוש מוכחא מילתא דדעתיה עילוייהו לאשתמושי בהו, ואי לא שייר להו דרך היכי משתמש בהו. אבל היכא דלא מוכחא מילתא דלטפויי מילתא קאתי לא דייקינן לישנא יתירא, דשופרא דשטרא הוא, מידי דהוה אבית כור עפר סתמא דאסיקנא בפ' בית כור עפר (לקמן בבא בתרא קד,א) סתמא נמי כהן חסר הן יתיר דמי ולא דייקינן לישנא יתירא, והתם ברירנא לה בירור יפה.

ולית הלכתא כרבי אליעזר דאמר המוכר את החצר לא מכר אלא אוירה של חצר, דהיינו תרביצא דתשמישתיה לאויר, דקיימא לן כרבנן דאמרי חצר כחצר המשכן, משמע דאית בה כמה תשמישיה כדבעינן למימר קמן.

ברם צריך את למידע דכל היכא דאמרינן דאע"ג דאמר ליה היא וכל מה שבתוכה לא מזדבן, לא תימא הני מילי היכא דלא כתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא, אלא אפילו היכא דכתב ליה עומקא ורומא מארעית תהומא ועד רום רקיעא לא קני אלא מאי דאיכא בעומקא דההוא מידעם דמזדבן וכדומה, כגון בור ודות ומחילות שבבית וגג שעל גביו. דכיון דלאו הכי נמי מסתמא קני ליה לחלל הבית כוליה ואפילו אויר שכנגד פי הבור מלמעלה שהרי מכלל הבית הוא, חדא דתקרה וכתלים מוכחי עליה, ועוד דחזי לתשמישתיה דבית, ואין צריך לומר תקרה שעליו מלמעלה, שכל תקרת הבית אחת היא. אשתכח דכי כתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא ממילא אקני ליה בור ודות ומחילות ועלייה שעל גביו, דהא אוירא דביתא כוליה מתהומא ועד רקיעא כחד עמודא דמי, וכיון דסיים ליה מיניה ההוא מקצת דהוו מכלל הבית ואמר ליה קנייה מארעית תהומא ועד רום רקיעא אשתכח דכוליה עמודא אקני ליה והרי הבור והעלייה בכלל, וכי סיים ליה מקצת משום דלא הוה מסתיים ליה כוליה עמודא אלא בהכי.

ודוקא גבי בית וכיוצא בו, אבל גבי חצר בסתמא נמי קני עומקא ורומא, דכיון דקני בור ודות ומחילות דעבידי בעומקא וגגין ועליות דעבידי ברומא כ"ש עומקא ורומא גרידא דלא חזו אלא למעבד בהו בור ודות ומחילות וגגין ועליות כדבעינן לברורה בגמרא לקמן.

וגבי שדה אע"ג דכתב ליה עומקא ורומא וכתב ליה נמי מארעית ארעא ועד רום רקיעא לא קנה לא את הבור ולא את הגת ולא את השובך. ולא דמי לבית, דהתם כיון דמסתמא קני מקצת אוירא דהוי מכלל הבית, כי אמר ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא אשתכח דכולי עמודא הוא דזבין ליה. אבל גבי שדה דלא חזיא אלא לזריעה או לנטיעה, ואלו בור וגת שובך לא חזו להכי, אשתכח דאוירא דידהו נמי לא זבין ליה, דאוירא דידהו נמי לא חזי לתשמישתא דשדה, וכי פלגי אינהו רשותא לנפשייהו בהדי אוירייהו נמי פלגי. ואשתכח דאע"ג דכתב ליה עומקא ורומא ומארעית תהומא ועד רום רקיעא נמי לא מהני ליה, דהא לא קני לוקח מסתמא מהאי אוירא ולא מידי כי היכי דלהני ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא למקנא שאר עמודא דאאוירא דמכוין כנגדו, ועל כרחיך לא מהני ליה האי לישנא אלא גבי שאר השדה המכורה לו. דכי אמר ליה מארעית תהומא אתהומא דשדה קאמר, אתהומא דבור ודות ושובך לא קאמר.

ואפילו גבי בית נמי, דוקא גבי בור ודות ועלייה וכיוצא בהן שמקצת אויר הבית המכור מכון כנגדה, אבל לא את היציע שאינו בחלל הבית ולא את החדר שלפנים ממנו ולא את המרחץ שבחצר ולא את בית הבד, שאין אלו בעומקו של דבר המכור ולא ברומו, הילכך אי מצר ליה מצראי בראי וכתב ליה לישנא דמשמע מיניה דזבין ליה כל מאי דקאי ביני מצרי מזדבני ואי לא לא מזדבני כדבעינן למימר קמן:

מח. ת"ר המוכר את החצר מכר בתים החיצונים ובתים הפנימים ובית החולסאות חנויות הפתוחות לתוכה נמכרות עמה ושאין פתוחות לתוכה אין נמכרות עמה פתוחות לכאן ולכאן אלו ואלו נמכרות עמה רבי אליעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא מילוסה של חצר. הני בתי החולסאות פרישו להו רבואתא מקום שמוציאין ממנו חול לזכוכית. ולא מסתבר, דכיון דלאו מידי דשכיח ברוב חצרות הוא הוה ליה כמרחץ ובית הבד ואמאי מזדבן אגב חצר, הא מקום חשוב בפני עצמו הוא. ועוד דשניא תשמישתיה מתשמישא דחצר טפי ממרחץ, דצריכי ליה בני חצר למרחץ ביה כל אימת דבעו, ואפי' הכי לא מזדבן. אלא מסתברא דכל מקום שקרקעו חול נקרא חולסית, וכשנעשה בית הרי הוא להקר בו בימות החמה בין לישיבה בין להניח בו מיני אוכלין ומשקים, ובתים אלו מתשמישי החצר הן ולפיכך נמכרות עמה. וסופא דקתני פתוחות לכאן ולכאן אלו ואלו נמכרות עמה, הכי קאמר, בין הפתוחות לתוכה בין הפתוחות לכאן ולכאן נמכרות עמה, [ד]הפתוחות לכאן נמי כפתוחות לתוכה דמיין. וגאון ז"ל גריס לה הכי, פתוחות לכאן ולכאן נמכרות עמה. וגירסא מעליא הוא. וליתא לדרבי אליעזר, דקימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים.

אמר מר פתוחות לכאן ולכאן אלו ואלו נמכרות עמה והא תאני רבי חייא אין נמכרות עמה לא קשיא הא דרוב תשמישתיהו לגאו, נמכרות עמה, [הא] דרוב תשמישתיהו לבר. אין נמכרות עמה:

מט. אמר מר רבי אליעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא אוירא של חצר. אמר רבא אי דאמר ליה דירתא דכולי עלמא לא פליגי דבתי משמע. דדירתא לשון דירה הוא וכדדיירי אינשי משמע וכי פליגי דאמר ליה דרתא מר סבר תרביצא משמע. והוא מילוסה של חצר בלבד ומר סבר דרתא נמי כדדירי אינשי משמע. ואיכא דאמרי אמר רבא אי דא"ל דרתא דכולי עלמא לא פליגי דבתי נמי משמע דדרתא נמי לשון דירה הוא, וכדדירי אינשי משמע. כי פליגי דא"ל חצר מר סבר תרביצא משמע ומר סבר כחצר המשכן. שהיה המשכן פתוח לתוכו, כי האי גונא הוא דמקרי חצר אבל חצר גרידתא דלית לה בית לאשתמושי ביה לא מיקריא חצר. ואית דדיקי לה מדכתיב (שמות כז,יח) אורך החצר כו', ולא משכחת ביה מאה ברוחב חמשים אלא בהדי משכן וקרייה לכוליה חצר. ולא דייק, דכי קא חשיב מאה לאו ברוחב חמשים קא חשיב אלא אורך שבצפון ושבדרום קא חשיב, וכי קא חשיב ברחב חמשים לאו ברוחב מאה קא חשיב אלא חמשים על חמשים קא חשיב, דרחב חמשים בחמשים כתיב, ובחמשים החיצונים שהיו לפני המשכן קאי כדגרסינן בעירובין בפ' עושין פסין (עירובין כג,ב) פשטיה דקרא במאי כתיב אמרה תורה העמד משכן על שפת נ' כדי שיהו לפניו חמשים אמה ועשרים אמה לכל רוח ורוח. ואי איתיה להאי דוקיא לא משכחת ליה אלא לפום דרשיה דילפינן מיניה שיעור חצר לענין טלטול דהוי בית סאתים כחצר המשכן ולא (סילק) [סליק] שיעורא לבית סאתים אלא בהדי משכן.

ואי קשיא לך מכדי לישנא דחצר משמע כחצר המשכן ומשמע תרביצא לחודיה, כדתנן (לעיל בבא בתרא יא,א) אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה, וכמה דוכתי דמשמע הכי ומשמע הכי, מאי שנא דיהבינן ליה ללוקח כחצר המשכן ולא סגיא ליה בתרביצא גרידא, והא קימא לן דאפילו היכא דמסייע ליה לישנא דרובא ללוקח לא אזלינן בתר רובא אלא המוציא מחבירו עליו הראיה, וכל שכן הכא דכי הדדי נינהו, דכיון דקרקע בחזקת בעליה קיימת הוה ליה לוקח מוציא מחבירו ועליו הראיה. שאני הכא, דאפילו לישנא דמשמע תרביצא מסייע ליה נמי ללוקח, דלא מיקרי תרביצא חצר אלא היכא דאית לה בית פתוח לתוכו, והכא אם תמצא לומר דלא זבין ליה אלא תרביצא גרידא יכול מוכר לסלוקינהו להני בתים מהתם לגמרי ופקע שמא דחצר מיניה, ואשתכח דלא מטי ליה ללוקח מידי דמקרי חצר, וכיון דאפיקתיה מלישנא דתרביצא אוקמיה אחצר המשכן. וכי תימא אי הכי מ"ט דר' אליעזר. קסבר כיון דגבי מוכר חצר מקרי מידי דמקרי חצר בשעת מכירה קא יהיב ליה. ורבנן סברי כיון דגבי לוקח לא מיקרי חצר לאו לישנא דמסייע ליה למוכר לחודיה הוא, וכיון דחד לישנא מסייע ליה ללוקח לחודיה ואידך לישנא דמסייע ליה למוכר אית ביה נמי זכותא ללוקח, זיל בתר ההוא לישנא דמסייע ליה ללוקח לחודיה וכחצר המשכן זבין ליה.

ודוקא דאמר ליה חצר, אבל תרביצא דכולי עלמא מודו דתרביצא לחודיה משמע. דאפילו כשתמצא לומר דלא מיקרי תרביצא אלא היכא דפתיחי ליה בתי דאשתכח דאית ליה ללוקח נמי זכותא בהאי לישנא, כיון דכולה חצר בהדי תשמישין דילה לא מיקריא תרביצא כלל על כרחיך תרביצא לחודיה זבין ליה.

אשתכח השתא דלא שנא אמר ליה דירתא ולא שנא אמר ליה דרתא, כולי עלמא לא פליגי דמכר בתים בורות שיחין ומערות וכיוצא בהן משאר תשמישי החצר. ואי אמר ליה תרביצא, דברי הכל לא מכר אלא מילוסא של חצר שרובו אינו מקורה והוא הנקרא אוירא. ואי א"ל חצר, בהא פליגי, ר' אליעזר סבר לא מכר אלא אוירה של חצר דתרביצא משמע, ורבנן סברי מכר את כולן כדפרישית במתניתין. וקימ"ל כרבנן:


דף סז עמוד ב[עריכה]


נ. ומסקנא דאמר רבא אמר רב נחמן מכר לו חולסית ומצולה החזיק בחולסית קנה מצולה במצולה קנה חולסית. מאי חולסית ומאי מצולה. מקום שמוציאין ממנו חול ונקרא חולסית, ואחריו עומק של מים ונקרא מצולה. ואמרינן פשיטא דהא אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן. ומתמהינן הכי השתא התם סדנא דארעא חד הוא. כלומר עיקר קרקע עולם שכל השדות אדוקין בו אחד היא, וכיון דכולהו שדות חדא תשמישתא נינהו סדנא דארעא משוי להו לכולהו כחדא שדה, אבל הכא דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד אימא לא קני חדא בחזקה דאידך, דלא אלים סדנא דארעא לשווינהו כחד דוכתא. ואיכא לפרושי נמי התם עיקר תשמישא דכולהו ארעאתא חד הוא, אבל הכא דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד אימא לא קני. קמ"ל. דאפילו היכא דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד נמי קני חדא בחזקה דאידך. והוא שהחזיק בה לקנות אותה ואת חברתה. ואין צריך לומר גבי שני בתים דתרויהו חדא תשמישתא נינהו. ודוקא היכא דדעת אחרת מקנה אותן. והוא שנתן לו דמי כולן, כדאוקימנא לדשמואל בפ"ק דקדושין (כז,ב). וכ"ש במתנה דלא שייכי בה דמים. אבל במכר היכא דלא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. וה"ה במחזיק בנכסי הגר דאין דעת אחרת מקנה אותן, אפילו שני בתים זה לפנים מזה החזיק באחד מהן לקנות את שניהן אותו קנה חבירו לא קנה, ואפילו בשתי שדות ומצר אחד ביניהן כדאיתא בפרק חזקת (לעיל בבא בתרא נג,ב):

ו. המוכר את בית הבד מכר את הים ואת הממל ואת הבתולות אבל לא מכר לא את העבירין ולא את הגלגל ולא את הקורה ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין רבי אליעזר אומר המוכר את בית הבד מכר את הקורה. קסבר לא נקרא בית הבד אלא על שם הקורה. ורבנן סברי אין הכי נמי מיהו בית הבד זבין ליה בד עצמו לא זבין ליה. וקיימא לן כרבנן. חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דהא אסיקנא להא דרבי אליעזר בפירקא דלקמן (בבא בתרא עח,ב) בשיטה, אלמא לית הלכתא כוותיה. (ואהיים) [והים] וממל וכולהו הנהו בגמרא מפרש להו כדבעינן לפרושי לקמן.

וכי תימא מכדי כולהו מתשמישי בית הבד נינהו ולא סלקא תשמישתיה דבית הבד אלא בכולהו, מאי שנא ים וממל ובתולות דמכורין ומ"ש עבירין וגלגל וקורה דאינן מכורין. מסתברא דהיינו טעמא משום דלאו כל בית הבד שכיח ביה כולהו תשמישין דצריכי ליה, אלא איכא בית הבד דלא מטיא ידא דמאריה לאזמוני ביה כולהו מאני תשמישתיה וסמיך במקצתייהו אשאלה ואשכירות למישל ולמיגר מאחריני, וקים להו לרבנן דאפילו בהנך דלא מכפל מרייהו לזמוני ביה כולהו מאני תשמישתיה לא סגיא דלא מזמין בגויה ים וממל ובתולות משום דלא חשיבי וזילי דמיהו וטרח לזמונינהו ולא סמיך אשאלה ושכירות אלא בהנך דיקירי דמיהו, ואמטול הכי לא סמכא דעתיה דלוקח אלא אהנך תשמישין דשכיחי בכל בית הבד. הילכך הנך דסמכא דעתיה דכל לוקח עלייהו מזדבני, אבל שארא אע"ג דהוה ידע דשכיחי ביה כולהו בהאי בית הבד לא מזדבני, דיד בעל השטר על התחתונה ולא זבין ליה אלא בפחות שבתשמישין דשכיחי בבית הבד.

וכי תימא ומאי שנא גבי בית הבד דזבין מקצת תשמישתיה מסתמא ואע"ג דמיטלטלי, ומאי שנא גבי בית וחצר ומרחץ ועיר דלא מזדבן מידי ממאני תשמישתייהו. מסתברא דשאני תשמישתיה דבית הבד, דכיון דלאפוקי משחא קאי, לא חזי לאשתמושי ביה כלל ואפילו על ידי הדחק אלא בהדי מאני תשמישתא. הילכך (מ) הני תשמישתא דשכיחי בכל בית הבד כגופיה דבית הבד דמו, וכי נחית לוקח אדעתא דידהו נחית, ואמטול הכי מזדבני. ואין צ"ל גבי שדה לענין אבנים שהן לצרכה וגבי קנים שבכרם שהן לצרכו דאיכא תרתי, חדא מהאי טעמא דאמרן, ועוד דמחתן אבנים ומוקמי קנים במקום תשמישייהו. ואלו בית וחצר ומרחץ ועיר כולהו מאני תשמישתייהו לאו מעיקרא תשמישי הדבר המכור נינהו אלא צורך חיותא דאינשי נינהו. תדע דכולהו לדירה בלחוד קיימי ואפשר למידר בהו ע"י הדחק בלא מפתח ובלא מכתשת ובלא ריחים. דאיפשר לאיתויי להו קימחה טחונה מדוכתא אחריתי. מפתח נמי לאו מעיקרא תשמישי דידה הוא, דכל כמה דקאי בגויה דביתא לא צריך מפתח. מרחץ נמי, אע"ג דלרחיצה קאי והני תשמישי כולהו מעיקר תשמישי המרחץ נינהו, לאו מילי דאורחיה דבעל המרחץ לאזמונינהו נינהו. דאי עשאו לעצמו לא מייחד ליה מאני תשמישתיה למשבקינהו בגויה אלא כי צריך ליה מייתו ליה למגו ביתיה, ואי לשכר כיון דיקירי עליה לאו אורחיה לאזמוני ליה מאני תשמישתיה לשוכר אלא איהו מוקי לנפשיה לזמן שכירותיה וכי שלים זימניה שקיל דידיה ואזיל.

ומ"ש גבי בית הבד דאע"ג דעביד לשכר נמי אמרת דלא סגיא דלא מזמין ליה מאריה מקצת מאני תשמישתיה דזילי דמיהו. שאני בית הבד, דכיון דלא אפשר לאשתמושי ביה בני אדם הרבה בזמן אחד זה בפני עצמו וזה בפ"ע משום דלא מספיק להו בית הבד, אלא [אי] משתמשי ביה כחדא לא משתמשי ביה אלא בשתוף, לא צריך כלים הרבה ממין אחד. אבל מרחץ, דעביד לאשתמושי ביה כמה בני אדם כאחד, וכל חד מינייהו צריך לאזמוני ליה מאני כל מינא ומינא, טריחא ליה מילתא לבעל המרחץ לאזמונינהו משום דנפישי דמיהו. ועוד דכיון דתדירא תשמישתיהו עבידי דמתברי ומיתכרי ומגנבי. אלא כי מוגר להו בלא מאני תשמישתיה הוא דמוגר להו. וכיון דלאו מידי דשכיח ליה לבעל המרחץ ברוב מרחצאות נינהו לא קני להו, דלאו אדעתא דידהו קא נחית, כדברירנא טעמא גבי שאר תשמישי דבית הבד דלא מזדבני בהדיה.

וכי תימא אי טעמא דמפתח דלא מזדבן בסתמא אגב ביתא משום דלאו מעיקר תשמישי דידה הוא, אמאי לא משנינן הכי אליבא דרבי מאיר. היינו טעמא דכיון דלרבי מאיר דאפילו במידי דאכתי לא אשתמש ביה לדבר המכור ואיפשר דאכתי לא צריך ליה כיון דמתקן להכי מזדבן בהדיה, כל שכן במידי דצריך ליה והוה משתמש ביה ואתי דמזדבן בהדיה:

נא. הרי אמרו המוכר את בית הבד מכר את הים ואת הממל ואת הבתולות אבל לא מכר לא את העבידין ולא את הגלגל ולא את הקורה, ים טלפחא. והוא כלי עשוי כמין עדשה והשמן יורד מן הגת לתוכו, ולפיכך נקרא ים לפי שהמשקין מתכנסין לתוכו. תדע דגרסינן בסוף ע"ז (עה,א) הדפין והעדשין מדיחן, דאי ס"ד דעדשה היינו אבן של ריחים התחתונה שעליה טוחנין את הזיתים הויא לה כגת עצמה ואמאי סגיא לה בהדחה, והא אנן תנן (שם עד,ב) גת של זפת שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה, וטהרות ויין נסך התם חדא מחתא מחית להו, אלא על כרחיך בכלי שהמשקין מתכנסין לתוכו קאי. ואשכחן לשון עדשה כהאי גוונא דתניא בסוף תוספת ערובין (תוספתא פ"ח הי"ד) אין ממלאין בעדשה בשבת, ובבראשית רבה בפרשה בהיותם כואבים (פ,ט) ולא יטול עדשה מלאה חמין ויתן על גבי כריסו בשבת.

מאי ממל מפרכתא. והיא אבן שמפרכין בה את הזיתים קודם טחינה, דאי ס"ד היינו רחים העליונה הא בהדיא קתני לה בברייתא דלא מזדבנא. וכ"ת דילמא ברייתא פליגא אמתני' בהא כי היכי דפליגא גבי עבירין וגלגל וקורה היכא דא"ל הוא וכל מה שבתוכה, לא ס"ד, דהא ממל דמתניתין דפרישנא מפרכתא היינו מפרכות דקתני בברייתא דמכורין, ואפ"ה קתני התם דלא מכר את הריחים העליונה, דש"מ (נמי) [דמ]פרכתא לאו ריחים העליונה היא.

בתולות כלונסות של ארז שמעמידין בהן את הקורה. כלומר שמכניסין אותן תחת הקורה ומעמידין אותן עליהן בשעה שרוצין להגביה מעל הקופות של זיתים. עבידין כבשי. והן כמין נשרים עבים שנותנים על גבי הזיתים והענבים תחת הקורה לכבשן כדי שיצא מהן היין והשמן. גלגל חומרתא. היא אבן גדולה שיש לה נקב באמצע כעין חומרתא ותוחבין לה בנקב עץ ארוך עשוי כגלגל וראשו תחוב בקורה בנקב מפולש, וראשו של עץ יוצא מלמעלה ותוחבין בו עץ בצדו מלמעלה כדי לאחוז בו ולסבבו כדרך שמסבבין ברחים של יד, וכל זמן שזה מסבב העץ עולה דרך הנקב שבקורה והאבן עולה מן העץ ומסבבת את הקורה. קורה קורה. כמשמעה אבל הריחים לא איירי בה תנא דהאי מתניתין, דכיון דתחתונה מכורה ועליונה אינה מכורה לא פסיקא ליה, ומילתא דפסיקא ליה קתני דלא פסיקא ליה לא קתני:

נב. ת"ר המוכר את בית הבד מכר את הרחים ואת היקבים ואת המפריכות מכר את הרחים התחתונה אבל לא את העליונה ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר לא את העבידין ולא את הגלגל ולא את הקורה ולא את השקין ולא את המרצופין רבי אליעזר אומר המוכר את בית הבד מכר את הקורה שלא נקרא בית הבד אלא על שם הקורה. וליתה להא מתניתא לא לגבי עבידין ולא לגבי גלגל ולא לגבי קורה ולא לגבי שקין ומרצופין, דבהדיא קתני במתני' דאי א"ל הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין, ומדלגבי עבידין וגלגל וקורה מהני גבי שקין ומרצופין נמי מהני. ודקתני נמי מכר את הריחים התחתונה דוקא במחוברת, אבל במיטלטלת כעליונה דמיא דאינה מכורה, דתרויהו חד טעמא נינהו. דכשתמצא לומר דלאו אדעתא דעליונה קא נחית ה"ה נמי לתחתונה היכא דמיטלטלת, דתרויהו חדא מלאכה הוא דמשמשי ולא סגיא ליה בחדא מיניהו לחודה. והאי דמזדבנא במחוברת לאו משום דדעתיה עלויה הוא אלא משום דמיחברא ומגופה דבית הבד היא. ואפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי אלעזר במכתשת הקבועה (לעיל בבא בתרא פה,ב) הנ"מ במוכר את הבית דלדירה קאי וסגיא לה דלדירה בלא מכתשת, אבל בית הבד דלמטחן ביה קאי אפילו רבנן מודו דרחים המחוברת לקרקע בית הבד כקרקע דמיא דגופה דבית הבד היא. ובדין הוא דהוה ליה לפלוגי בתחתונה גופה, ואורחא דמילתא קתני דתחתונה אורחה למהוי מחוברת ועליונה מטלטלת. ועליונה אצטריכא ליה, סד"א כיון דמכר את התחתונה דעתיה נמי אעליונה דהא לא סגיא ליה בחדא מיניהו לחודה, קמ"ל דלא מהך טעמא דפרישנא.

הילכך המוכר את בית הבד מכר את הים ואת הממל ואת הבתולות ואת הסירים שמחמין בהן מים ליתן על גבי זיתים כדי שיצא שמנן, ואת היקבים שהן הגתות שבה, כדכתיב (ישעיה טז,י) ויין ביקבים לא ידרוך הדורך, וכתיב נמי (יואל ב,כד) והשיקו היקבים תירוש ויצהר, ואת הרחים התחתונה שנותנין עליה את הזיתים בזמן שמחוברת לקרקע. אבל לא את העליונה, וה"ה לתחתונה בזמן שאינה מחוברת, ולא את העבידין ולא את הגלגל ולא את הקורה ולא את השקין ולא את המרצופין. ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין:

ז. המוכר את המרחץ לא מכר את הנסרים ולא את הספסלים ולא את הוילאות ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין בין כך וב"כ לא מכר את המגורות של מים ולא את האוצרות של עצים. מאי טעמא, דהני מאני כולהו ברוב מרחצאות לאו דבעל המרחץ נינהו כדברירנא לעיל (סי' ו). וסופא נמי היינו כולהו רשותא באנפי נפשיהו נינהו, דהא לא שכיחי ברוב מרחצאות, ואמטול הכי חשיבו למפלג רשותא לנפשיהו, ומידי דחשיב למפלג רשותא לנפשיה לאו אורחיהי דאיניש לאדכוריה בכלל אלא בפרט. ועוד משום דלא שייך בהו לישנא דמה שבתוכה כלל, דהא מאבראי קיימי. דיקא נמי מדלא קתני לא מכר לא את המגורות של מים ולא את האוצרות של עצים שבתוכה כדקתני גבי חצר לענין מרחץ ובית הבד ש"מ. הילכך אי אמר ליה מרחץ וכל תשמישיו אני מוכר לך ואילין מצראנהא קני כדבעינן למימר קמן. ואי לא א"ל כל תשמישיו ומצר ליה מצראי בראי וכתב ליה ולא שיירית בזבינאי אילין קדמין כלום נמי קני. ואי ליכא חדא מהני לא קני:


דף סח עמוד א[עריכה]


נג. ת"ר המוכר את המרחץ מכר את בית הנסרים ואת בית היקמים ואת בית הספסלים ואת בית הוילאות אבל לא נסרים עצמן ולא יקמים עצמן ולא ספסלים עצמן ולא וילאות עצמן ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורים בין כך וב"כ לא מכר את הבריכות המספקות לו מים בין בימות החמה בין בימות הגשמים ולא בית כינוס העצים ואם א"ל מרחץ וכל תשמישיו אני מוכר לך הרי כולן מכורין. נסרים, דיתבין עליהו בבית המרחץ בבתים הפנימים לאגוני עליהו מחום הקרקע, אי נמי דלא ליטנפו. יקמים, כובי דמזמני בהו מיא קמי כל חד וחד. ספסלים, דיתבי עליהו אבראי בחצר המרחץ. וילאות, כעין מסך הנקרא וילון שתולין אותן להפסיק בהן בשעת הפשט בגדים ולבושן ובשעת רחיצת כל הגוף כשהן יוצאין.

וטעמא דכולהו הני כדפרישנא במתניתין דלאו אורחיה דבעל המרחץ לאזמוני ביה מאני תשמישא משום דיקירי דמיהו עילויה, אלא שוכר הוא דמוקים לנפשיה לזמן שכירותיה, ואשתכח דרוב מרחצאות לא שכיחי בהו מאני תשמישתא לבעל המרחץ. ואי נמי מתרמי דלהוו דבעל המרחץ כי נחית לוקח למאי דשכיח ברוב מרחצאות הוא דנחית. אבל בתי דקימי לאצנועי בהו כל הני מעיקר המרחץ נינהו, דאי לא הוי ליה לשוכר דוכתא לאצנועי ביה כל הני תשמישי דצריכי ליה למרחץ לא אגר ליה. וטעמא דמגורות של מים ואוצרות של עצים, דאע"ג דלא סגיא ליה למרחץ בלא מים ובלא עצים מיהו מגורות ואוצרות מיהת לאו מעיקר המרחץ נינהו, דכמה מרחצאות דלית בהו הכי אלא זבני בכל יומא מאי דצריך ליומיה, אי נמי דאגרי מאן דמיתי להו, וכיון דלאו מילי דשכיחי ברוב מרחצאות נינהו לא מזדבני. אי נמי טעמא דהני משום דקימי אבראי ולא שייך בהו לישנא דכל מה שבתוכו כדברירנא במתני'.

וסופא דקתני ואם א"ל מרחץ וכל תשמישיו אני מוכר לך הרי כולן מכורין, לא מיתוקמא אלא כגון דא"ל ואילן מצראי מצראנהא, דמשמע דכי איכוון לממצר ליה מצרי אפילו למצרי תשמישי נמי איכוון, והוא דקימי תשמישי ביני מצרי דמצר ליה כדאסיקנא לקמן גבי בית הבד וכל תשמישיו. ודוקא נמי דא"ל וכל תשמישיו, אבל א"ל מרחץ ותשמישיו אע"ג דכתב ליה נמי ואילן מצראנהא לא קני, דאיכא למימר דאבית הנסרים ובית היקמים וכיוצא בהן קאמר, דאע"ג דהנך אפי' בסתמא נמי מזדבני איכפל לפרושינהו לרוחא דמילתא דשופרא דשטרא הוא, כדברירנא גבי המוכר את החצר לענין מרחץ ובית הבד שבתוכה. תדע דהא לא מיתוקמא הא מתניתא אלא בדאמר ליה ואילין מצראנהא, ואפילו הכי טעמא דאמר ליה מרחץ וכל תשמישיו, הא לאו הכי לא קני:

נד. ההוא דא"ל לחבריה בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך הויאן הנהו חנואתא אבראי דהוו שטחי בהו שומשמי, ליבושינהו ממיא דנפלי עליהו ולמטחנינהו בבית הבד, אתא לקמיה דרב יוסף א"ל תנינא מרחץ וכל תשמישיו אני מוכר לך הרי כולן מכורין א"ל אביי והא תאני ר' חייא אין כולן מכורין אמר רב אשי חזינא אי א"ל בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך ואילן מצראנהא קני ואי לא לא קני. הדין הוא גירסא דגאון ז"ל. אבל רובא דנוסחי, אתא לקמיה דרב יוסף א"ל תנינא בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך הרי כולן מכורין. וגירסא קמא דיקא, דלהכי איתינן ליה להאי עובדא דבית הבד גבי מתניתין דמרחץ ולא אייתינן ליה גבי מתניתא דבית הבד, משום דמיתי ליה ראיה ממתניתא דמרחץ, דקתני מרחץ וכל תשמישיו אני מוכר לך הרי כולן מכורין, וה"ה לבית הבד וכל תשמישיו, דחד טעמא נינהו.

א"ל אביי והא תני רבי חייא אין כולן מכורין, ודרבי חייא נמי כי תניא גבי מרחץ תניא, וה"ה לבית הבד. מיהו מימריה דרב אשי כי אתמר גבי בית הבד דאיתרמי ביה עובדא הוא דאתמר, וה"ה למרחץ, דאי א"ל בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך ואילן מצרנהא דמוכחא מילתא דלממצר ליה תשמישיו נמי קא מיכוון קני ליה לתשמישי דקימי ביני מצרי, ואי לא אע"ג דא"ל בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך ומצר ליה לבית הבד מצרי בראי ואשתכח דקימי הנך תשמישי ביני מצרי, לא קני, דאימור מצרים הרחיב לו והאי דא"ל וכל תשמישיו אתשמישי דקימי בגויה דבית הבד קאמר ליה. ומתניתא נמי הכי מיתרצן, דקמיתא דקתני מכורין בדאמר ליה ואילן מצראנהא, (וכרבי) [ודרבי] חייא דלא אמר ליה ואילן מצראנהא.

ומסתברא דה"מ דלא כתב ליה ולא שיירית בזבינאי אילין קדמי כלום. אבל כתב ולא שיירית בזבינאי אילין קדמי כלום, אע"ג דלא מוכחא מילתא דמצר ליה הני מצרי אלא לבית הבד, קני להו לתשמישי דביני מצרי. דלא גרע האי לישנא דכל תשמישיו דמסייע ליה ללוקח לגבי תשמישיו טפי מלישנא דמיעוטא דקרו לה לבירה נמי בית דמסייע ליה ללוקח לעיולה לה לבירה בכלל זביני דבית (לעיל בבא בתרא סא,ב). דהשתא התם דלא מסייע ליה ללוקח אלא לישנא דמיעוטא אמרינן כי איכוון לממצר ליה כולה בירה הוא דאיכוון לממצר ליה, הכא דמסייע ליה לישנא דרובא דלא קרו כל תשמישיו אלא לכולהו לא כל שכן דלא אמרינן אתשמישי גואי בלחוד קאמר, דכיון דאהנו מצרי בראי לסיועי לישנא דמיעוטא כל שכן דאהנו לסיועי לישנא דרובא.

והוא הדין בשאר מילי, היכא דאמר ליה בית וכל תשמישיו אני מוכר לך, דאי אמר ליה ואילין מצרנהא דמשמע אפילו אמצרי דתשמישי, אי נמי דכתב ליה ולא שיירית בזבינאי אילין קדמי כלום קני כולהו תשמישין דחזו ליה. והוא דקימי ביני מצרי, כגון החדר והיציע הפתוחין לבית המכור, וה"ה בחצר לענין חנויות הפתוחות לכאן ולכאן אע"ג דרוב תשמישתיה לבר. לאפוקי מרחץ ובית הבד אע"ג דלא פתיחי לגוה, דכיון דלא מתשמישי החצר נינהו לא מהני בהו לישנא דכל תשמישיו כי היכי דלא מהני ביה לישנא דכל מה שבתוכה. וכל שכן בתשמישי דפסיקי מיניהו לגמרי מחמת דלא פתיחי לגויהו כלל.

והוא הדין אפילו באפתא דקיימא בחלל הבית המכור היכא דלא פתיחא לגויה כלל, ואין צריך לומר ליציע וחדר היכא דלא פתיחי לגויה, דהני כולהו לאו מתשמישי הדבר המכור נינהו. ולאפוקי אוצר שתחת הבית ועלייה שעל גבי תקרת הבית, דאע"ג דמתשמישי דביתא נינהו לאו ביני מצרי דמצר ליה קימי אלא ביני עומקא ורומא דמצרי קיימי. וכל שכן בבור ודות ומחילות שבבית דאיכא תרתי, חדא דלאו מתשמישי הבית נינהו דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד, ועוד דלאו ביני מצרי קימי אלא ביני עומקא דמצרי קימי.

ואפי' היכא דמצר ליה מצרי דמזבן עומקא ורומא נינהו מסתמא בהדיהו כגון חצר וכיוצא בה, התם הוא דכיון דטפלין לגבי חצר בטלי לגבה ודעתיה דמוכר ולוקח בהני זביני עלויהו ומסתמא אפילו עומקא ורומא משמע, אבל לענין מקנא מאי דאיכא ביני מצרי מצרים המוכיחין בעינן. דלא מיבעיא כשתמצא לומר דלא מצר ליה מינה אלא מן הקרקע ועד התקרה דלא קני מכח הני מצרי אלא מאי דקאי ביני ביני, אלא אפילו כשתמצא לומר דכי מצרא להאי חצר בשמא דפלניא נהליה מתהומא ועד רקיעא מצרה, לא קני לוקח מאי דקאי ביני עומקא ורומא בהכי, דאימור כי איכוון לממצר ליה מינה חצר גופא בלחוד הוא דאיכוון לממצר ליה דהוא נינהו דמקרי חצר, דאלו עומקא ורומא לחודיה לא מקרי חצר.

והא דמיא לההיא דתנן בפרק שבועת הפקדון (שבועות לו,ב) אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ורבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו אמרו לו אע"פ שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם בשת ופגם על פי עצמו, ומסקנא התם (לח,ב) לדברי רבי שמעון קנס הוא תובע לדברי חכמים אף בשת ופגם הוא תובע, במאי קא מפלגי רבי שמעון סבר לא שביק איניש מידי דקיץ ותבע מידי דלא קיץ ורבנן סברי לא שביק איניש מידי דכי מודי ביה לא מיפטר ותבע מידי דכי מודי ביה מיפטר. דש"מ דאי לאו דאי מודי ביה מיפטר הוה מודו ליה רבנן לרבי שמעון דלא שביק איניש מידי דקיץ ותבע מידי דלא קיץ, ואע"ג דכי טעין ליה אנסת ופתית את בתי כולהו משמע מסתמא אמרינן מידי דחביב עליה טפי לחודיה קא תבע. הכא נמי, אע"ג דמסתמא כי מצר ליה חצרו של פלוני מתהומא ועד רקיעא משמע כי איכוון לממצר ליה מינה גופה דחצר בלחוד הוא דאיכוון לממצר ליה, דיד בעל השטר על התחתונה וקרקע בחזקת בעליה קימת.

והני מילי בתשמישי [מ]קרקעי אבל מטלטלי כגון העבידין והגלגל והקורה שבבית הבד והנסרים והספסלים ויקמים והוילאות שבמרחץ וכיוצא בהן, היכא דאמר ליה הוא וכל תשמישיו, איפכא מסתברא. דאי אמר ליה ואילין מצרנאה משמע דלממצר תשמישי נמי קא מיכוין, לא מהני בהו לישנא (דעומקא) דכל תשמישיו, דמוכחא מילתא דכי איכוון לתשמישי מקרקעי דמהנו בהו מצרי הוא דאיכוון. ואי לא אמר ליה ואילין מצרנהא, כל היכא דהוי מתשמישי הדבר המכור מהני ביה לישנא דכל תשמישיו, דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר דאמר מכר כרם מכר תשמישי כרם אלא בסתם, אבל במפרש הוא וכל תשמישיו אפילו רבנן מודו דכי קא מזבין אדעתא דהכי קא מזבין, דלא גרע מלישנא דהוא וכל מה שבתוכו דמהני בין בחצר בין בבית הבד בין במרחץ ולא אמרינן אמקרקעי בלחוד קאמר, הכא נמי לענין לישנא דכל תשמישיו נמי חד דינא הוא.

ולא תימא הני מילי בדקיימי בגויה בשעת מכירה, אלא אפילו היכא דלא קיימי בגויה בשעת מכירה, אקני ליה באנפא דקני בין במקרקעי בין במטלטלי, קני ליה לבית הבד או למרחץ וקני להו לתשמישי דידיה כל היכא דאיתניהו. דהא לאו מכח לישנא דכל מה שבתוכו קא זכי בהו אלא מכח לישנא דכל תשמישיו קא זכי בהו, דמשמע כל היכא דאיתנהו. ודוקא הנך דרגיל בהו גופיהו בהאי בית הבד או בהאי מרחץ המכור, אבל תשמישי דלא רגיל בהו גופיהו לדבר המכור אע"ג דמתקני לתשמישתיה לא מהני בהו לישנא דכל תשמישיו אלא היכא דקימי בגויה בשעת מכירה, דומיא דקנים ואבנים אליבא דרבי מאיר, דכל מידי דמזדבן בסתמא לרבי מאיר מטעמא דזבין כל תשמישיו הוא ניהו דמהני ביה לישנא דכל תשמישיו אליבא דרבנן. וכל היכא דלא אשתמש ביה לדבר המכור ולא קאי בגויה בשעת מכירה ליכא טעמא לאחזוקיה מתשמישיו, לא לאזדבוני בסתמא בהדיה אליבא דרבי מאיר ולא במפרש כל תשמישיו אליבא דרבנן. דאי משום דמתקן להכי כיון דלא אותביה בגויה איכא למימר מזומן היה לכך ונמלך עליו לדבר אחר. ועוד דהזמנה גרידתא כי האי גוונא אפי' באיסורא לאו מילתא היא, וכל שכן בממונא דלא אלימא לאפוקי ממונא מחזקת' דמריה.

ואי הוו ליה שני כלים ממין אחד, אם אין בית הבד צריך אלא לאחד מהן לא קני מינייהו אלא חד ויד לוקח על התחתונה, דאיכא למימר דהאי כל תשמישיו דקאמר ליה לאו כולהו תשמישי דאית ליה קאמר ליה, אלא כולהו מיני תשמישי דאית ליה, ואוקי ממונא בחזקת מאריה.

ואי לא קני אלא באנפא דלא קני אלא במקרקעי, קני ליה לבית הבד וכיוצא בהו והוו להו תשמישיה תנאה, מידי דהוה אארעא ודיקלי (להלן בבא בתרא סט,ב), אע"ג דהתם קא מיירי בדלית ליה דיקלי והכא בדאית ליה תשמישי, ומשום דלא קני להו בהאי הקנאה הוא דמשוית להו תנאה, כיון דכי הוו תנאה משום דברירא מילתא דעייל בכלל זביני מידי דלא קני ליה לוקח הוא, מה לי לא קני ליה מחמת דלית ליה למוכר מה לי מחמת דלא אקנייה נהליה באנפא דמהני ביה, אידי ואידי חד טעמא הוא. ועוד ולאו קל וחומר הוא, השתא התם דלית ליה למוכר דיקלי אמרת הוו תנאה, היכא דאית ליה ומצי יהיב להו נהליה לא כל שכן דלהוו תנאה. הילכך אי יהיב להו נהליה מקמי זביני ואי לא יהיב להו ניהליה יד לוקח על העליונה, אי בעי לבטולניהו לזביני ולמשקל זוזי מבטיל, ואי בעי לקיומינהו אדעתא דמנכי ליה מן הדמים כשיעור מאי דשוו הנך תשמישי מכלל זביני הדין עמו, כדבעינן לברורי התם (סי' ע) גבי ארעא ודיקלי מדין מתנות כהונה. והני מילי דאית ליה תשמישי לההוא בית הבד, אבל היכא דלית ביה תשמישא לא אמרינן ליקני ליה לבית הבד ולהוו תשמישין תנאה דומיא דארעא ודיקלי, דבשלמא התם פריש ליה ארעא ודיקלי, אבל הכא משמע כל תשמישיו כל תשמישין דצריכי ליה ומשמע כל תשמישין דאית ליה, אי אית ליה אית ליה ואי לית ליה אימור אתשמישי דמיחברי בגויה הוא דקאמר ליה, דאוקי ממונא בחזקת מריה ויד בעל השטר על התחתונה.

והוא הדין גבי שאר תשמישין הטפילין לדבר המכור כגון שק ודיסקיא וכומני לגבי חמור וצמד לגבי בקר, וה"ה בעבדים ומרצופין לגבי ספינה, ואפילו דוגיה. תדע דהא למאן דאמר דמזדבנא בסתמא מטעמא דכל תשמישה זבין הוא הילכך כולהו בין לענין מקנא היכא דאקני ליה בהקנאה דמהניא בכולהו בין למהוי תנאה היכא דאקני ליה בהקנאה דלא מהניא בכולהו כי דינא דעבידין וגלגל לגבי בית הבד נינהו. ודוקא בהנך תשמישי דאית ליה בדבר המכור, אבל בתשמישי דלית ליה, כיון דאיכא למתלי בתשמישי דמזדבני בסתמא ולרוחא בעלמא, לא תלינן בתשמישי דלית ליה למהוי תנאה דיד בעל השטר על התחתונה. והני מילי בתשמישי דלא גמרה מלאכת הדבר המכור אלא בגויהו, כגון הני כולהו דאמרן, וה"ה גבי בית וחצר לענין מפתח וכיוצא בו, אבל שאר מיני תשמישין דבית וחצר כגון מטה ושלחן וכרים וכסתות ומכתשת המטלטלת וכיוצא בהן, הני תשמישי כולהו תשמישי הגוף נינהו ולאו תשמישי דבית וחצר, ואמטול הכי לא מהני בהו לישנא דכל תשמישיו, לבד מרחים העליונה, דכיון דתחתונה מכורה כבית דמיא, וכיון דאמר ליה כל תשמישיו עליונה נמי מתשמישי הדבר המכור היא, וכן אתה אומר בבוכאנא לגבי מכתשת הקבועה, וכן כל כיוצא בהן:

ח. המוכר את העיר מכר בתים בורות שיחין ומערות ומרחצאות ושובכות ובית הבדין ובית השלהין אבל לא את המטלטלין ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה אפילו היה בה בהמה ועבדים הרי כולן מכורין רשב"ג אומר המוכר את העיר מכר את הסנטר. מאי שלהין, באגי, והן שדות הלבן. ומאי סנטר, בר מחוניאתא, והוא העבד הבקי בגבולות השדות. וטעמא דכולהו הני, דכיון דרוב עירות אית בהו בתים בורות שיחין ומערות מרחצאות ושובכות בית הבדים ובית השלהין וגנות פרדסים. ועוד, דכולהו מצרכי העיר נינהו, הרי הן מגופה של עיר ולפיכך נימכרין עמה. ות"ק ורשב"ג בהא פליגי, ת"ק סבר באגי הוא דמזדבני אבל בר מחוניאתא דמחוי תחומיהו לא מזדבן, ואתא רשב"ג למימר בר מחוניאתא נמי מזדבן, ואע"ג דלא אמר ליה היא וכל מה שבתוכה, דקסבר כי מזבין איניש מידי איהו וכל תשמישתיה מזבין. ולית הלכתא כותיה, דהא אסיקנא בפרק המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא עח,ב) בשיטה. ועוד דקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים.

והא דקתני בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה אפי' היו בה בהמה ועבדים הרי כולן מכורין ה"ה גבי כולהו מטלטלי, והאי דנקט בהמה ועבדים רבותא קמ"ל דאפי' הני דנידי מזדבני וכ"ש [הני] דלא נידי. ומדאיכפל לאשמועינן הכי גבי עיר ולא אשמועינן הכי גבי חצר, ש"מ דגבי חצר אפי' אמר לו היא וכל מה שבתוכה והיו בה מטלטלין ובהמה ועבדים לא מכר לא את הבהמה ולא את העבדים, כדברירנא טעמא גבי מתניתין דהמוכר את החצר (לעיל בבא בתרא סז,א סי' ה):

נה. והא דתנן המוכר את העיר לא מכר את המטלטלין ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין, טעמא דאמר ליה הכי הא לאו הכי לא מזדבני, אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי שמעת מינה עבדא כמטלטלי דמי דאי כמקרקעי דמי מסתמא נמי לזדבן. דהא מתשמישי העיר הוא. אמר ליה ואלא מאי כמטלטלי דמי מאי אפילו דמשמע רבותא, אפילו הני דלאו כשאר מטלטלי דבגוה נינהו, אלא מאי אית לך למימר שאני בין מטלטלא דניד למטלטלא דלא ניד, ואמטול הכי קתני אפילו, [אפילו] תימא עבדא כמקרקעא דמי שאני בין מקרקעא דניד למקרקעא דלא ניד. ואמטול הכי לא מזדבן אגב ארעא:

נו. תנן רבן שמעון בן גמליאל אומר המוכר את העיר מכר את הסנטר. מכלל דת"ק סבר לא מכר את הסנטר. מאי סנטר הכא תרגימו בר מחוניאתא. והוא עבד שיודע כל גבולי העיר. שמעון בן אבשלום אומר באגי והן שדות הלבן. מאן דאמר בר מחוניאתא לטעמיה דרשב"ג מזדבן כל שכן באגי מאן דאמר באגי אבל בר מחוניאתא אפילו רשב"ג מודי דלא מזדבן. וקימא לן כהכא תרגימו, דיחיד ורבים הלכה כרבים. אשתכח השתא דבאגי דכולי עלמא מזדבני, כי פליגי בבר מחוניאתא, ת"ק סבר לא מזדבן מסתמא, רשב"ג סבר מזדבן, וקימא לן כתנא קמא:


דף סח עמוד ב[עריכה]


נז. תנן ובית הבדין ובית השלחין סברוה מאי שלחין באגי דכתיב ושולח מים על פני חוצות. אבל בר מחוניאתא לא מזדבן. בשלמא למאן דאמר מאי סנטר בר מחוניאתא היינו דקאמר ת"ק באגי דמזדבני בר מחוניאתא לא מזדבני אלא למאן דאמר באגי ת"ק נמי הכי קאמר. מי סברת מאי שלחין באגי לא מאי שלחין גנוניאתא דכתיב שלחיך פרדס רמונים אבל באגי לא מזדבני ואתיא כרשב"ג למימרא דאפילו באגי נמי מזדבני. אבל בר מחוניאתא דכולי עלמא לא מזדבן. איכא דאמרי סברוה מאי שלחין גנוניאתא דכתיב שלחיך פרדס רמונים, אבל באגי לא מזדבני. בשלמא למאן דאמר סנטר באגי היינו דקאמר ת"ק גנוניאתא מזדבני באגי לא מזדבני ואתא רשב"ג למימר אפילו באגי נמי מזדבני אלא למאן דאמר בר מחוניאתא אמר ת"ק באגי דלא מזדבני ומהדר ליה רשב"ג בר מחוניאתא מזדבן. מי סברת מאי שלחין גנוניתא לא מאי שלחין באגי דכתיב ושולח מים על פני חוצות אבל בר מחוניאתא לא מזדבן ואתא רשב"ג למימר דאפילו בר מחוניאתא נמי מזדבן.

ושמעינן מינה דלטעמיה דמאן דאמר מאי סנטר בר מחוניאתא, דהאי שלחין דקתני ת"ק המוכר את העיר מכר את בית השלחין היינו באגי וכל שכן גנוניאתא, דלמאן דאמר באגי מזדבני כל שכן גנוניאתא. ממאי, מדדחינן מי סברת מאי שלחין באגי לא מאי שלחין גנוניאתא אבל באגי לא מזדבני, ואמרינן נמי סברוה מאי שלחין גנוניאתא אבל באגי לא מזדבני, דשמעת מינה דגנוניאתא פשיטא לן דמזדבני טפי מינה דבאגי, וממילא שמעת דלמאן דאית ליה דבאגי מזדבני כל שכן גנוניאתא, וכי פליגי בבר מחוניאתא, ת"ק סבר לא מזדבן ורשב"ג סבר מזדבן. וקי"ל כת"ק:

נח. ת"ש דתניא ר' יהודה אומר סנטר מכור אנקלומוס [אינו מכור]. מאי אנקלמוס ספרא דמתא, ולשון קולמוס הוא. מאי לאו מדאנקולמוס גברא סנטר נמי גברא. ודחינן מידי אריא הא כדאיתיה והא כדאיתיה. אנקולמוס גברא וסנטר באגי. והכי נמי מסתברא דהאי סנטר דקאמר רבי יהודה באגי הוא דקתני סופא דהאי בריתא אבל לא את שיריה ולא את בנותיה ולא את החורשין המוקפין לה ביברין של חיה ושל עופות הרי אלו נמכרין עמה והוינן בה מאי שיריה ביזלי מאי ביזלי א"ר אבא פיסקי באגי פיסקי באגי הוא דלא מזדבני הא באגי גופייהו מזדבנו. בשלמא למאן דאמר סנטר באגי היינו דקתני סופא אבל לא את שיריה דהיינו פיסקי באגי אבל באגי גופייהו מזדבני והיינו סנטר דקתני רישא מכור אבל בר מחוניאתא לא מזדבן אלא אי אמרת האי סנטר דקתני רישא מכור בר מחוניאתא היכי מצינן למימר דפיסקי באגי הוא דלא מזדבני והיינו סנטר דקתני רישא מכור אבל בר מחוניאתא מזדבן השתא פיסקי באגי לא מזדבני בר מחוניאתא לא כל שכן. ודחינן מי סברת רבי יהודה כרשב"ג סבירא ליה לא רבי יהודה כרבנן סבירא ליה. כלומר לעולם אימא לך מאי סנטר בר מחוניאתא ומי סברת רבי יהודה כרשב"ג סבירא ליה דאמר סנטר מכור כי היכי דתיקשי לך השתא פיסקי באגי לא מזדבני בר מחוניאתא לא כל שכן, לא, רבי יהודה כרבנן סבירא ליה דאמר סנטר אינו מכור. והא דקתני רבי יהודה אומר סנטר מכור אתמוהי קא מתמה, סנטר מכור אנקולמוס אינו מכור, והא תרויהו גברי נינהו וחד דינא אית להו, וכי היכי דאנקולמוס אינו מכור סנטר נמי אינו מכור. דש"מ דטעמיה דר' יהודה דל"ש סנטר דהוא בר מחוניאתא ול"ש אנקולמוס ול"ש פיסקי באגי, כיון דמיפלגי ממאתא לא מזדבני, אבל באגי גופייהו מזדבני.

וש"מ דל"ש סנטר דהוא בר מחוניאתא ולא שנא אנקולמוס שהוא סופר העיר אינו מכור. וכן לא את שיריה דאינון פיסקי באגי, לא את בנותיה ולא את החורשין, והן היערים המוקצין ממנה. אבל המוקצין לה מזדבני כדבעינן למימר קמן. ביברין של חיה ושל עופות הרי אלו נמכרין עמה, והוא דנגיה קיהו לגאו, כלומר שפתח הביבר כלפי פנים דהיינו כלפי העיר, אבל אם היה כלפי חוץ אין נמכרין עמה:

נט. תניא המוכר את העיר לא מכר את בנותיה רבן שמעון ב"ג אומר מכר את בנותיה. וקי"ל כרבנן:

ס. א"ר ביברין של חיה ושל עופות ושל דגים הרי אלו נמכרין עמה ורמינהי היו לה בנות אין נמכרות עמה היה לה חלק אחד בים וחלק אחד ביבשה אין נמכרין עמה. והאי חלק אחד בים וחלק אחד ביבשה אין נמכרין עמה (והאי חלק אחד בים וחלק אחד ביבשה) [או] או קתני, חלק אחד בים או חלק אחד ביבשה ורובה בים אין החלקים הללו שהן מיעוטה נמכרין עמה. ביברין של חיה ושל עופות הרי אלו אין נמכרין עמה לא קשיא הא דנגיה קיהו לגאו הא דנגיה קיהו לבר. כלומר כאן שפתח הביברין פתוח כלפי פנים דהיינו כלפי העיר, נמכרין עמה. ומקשינן והא קתני ולא את החורשין המוקצין לה. אלמא אע"ג דמוקצין לה דמשמע דמתשמישי האי מתא נינהו אין נמכרין עמה, ואם כן גבי ביברין כי הוי נגיה קיהו לגאו כלפי העיר נמי אמאי נמכרין עמה. ופריק אימא המוקצין הימנה. כלומר שקרובין ונוחין לעיר אחרת יתר מזו, דמוכחא מילתא דלאו מתחומי העיר הזאת נינהו. מידי דהוה אנגיה קיהו לבר דמוכחא מילתא דלאו מתשמישי האי מתא נינהו. אבל חורשין המוקצין לה נמכרין עמה:

ט. המוכר את השדה מכר את האבנים שהן לצרכה ואת הקנים שבכרם שהן לצרכו ואת התבואה המחוברת לקרקע ואת מחיצת הקנים הפחותה מבית רובע ואת השומרה העשויה בטיט ואת החרוב שאינו מורכב ואת בתולת השקמה אבל לא מכר את האבנים שאינה לצרכה ואת הקנים שבכרם שאינן לצרכו ולא את התבואה התלושה מן הקרקע ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר לא את מחיצת הקנים שהיא בית רובע ולא את השומירה שאינה עשויה בטיט ולא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה.

ולא את הבור ולא את הגת ולא את השובך בין חריבין בין ישובין. מאי אבנים שהן לצרכה, אבני דאכפי, והן אבנים גדולות שמניחין אותן על עיקרי הענפים באילן שמשיר פירותיו. והוא דמחתן עליהו בשעת מכירה. ואת הקנים שבכרם שהן לצרכו, מאי עבידתיהו, אלו קנים המחולקין שמעמידין אותן תחת הגפנים, והוא דמשפו ומוקמי התם בשעת מכירה. וכבר פרישנא טעמיהו גבי מתני' דבית הבד (לעיל בבא בתרא סז,ב סי' ו). ואת מחיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע, דלא חשיבה באנפי נפשה ומכלל השדה היא ואמטול הכי מזדבנא. ואת השומירה העשויה בטיט, דשיעי דפנות דידה בטינא, דכיון דקביעא מגופה דארעא חשיבא ומזדבנא. ואת החרוב שאינו מורכב, דלא חשיב באנפי נפשיה והוה ליה כשאר אילני דארעא ואמטול הכי מזדבנא. ואת בתולת השקמה, דלא חלפי עלה שבע שני מכי קדחא בארעא כדתנן (ב"מ קט,א) המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות לא יזרענה פשתן ואין לו בקורת שקמה, קבלה ממנו לשבע שנים זורעה שנה ראשונה פשתן ויש לו בקורת שקמה, דשמעת מינה דבבציר משבע שני לא חזי למיקץ מיניה קורות דאכתי לא גדלי כל צרכייהו, ואמטול הכי לא חשיבא באנפי נפשה ומזדבנא אגב ארעא.

אבל לא מכר לא את האבנים שאינן לצרכה, דלא מחתן אכפי בשעת מכירה, ואף ע"ג דמתקנן להכי. ולא את הקנים שבכרם שאינן לצרכו, דלא מוקמי תחת גופני בשעת מכירה ואע"ג דמשפו להכי. ולא את התבואה התלושה מן הקרקע. ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין. בין כך ובין כך לא מכר לא את מחיצת הקנים שהיא בית רובע, דכארעא באנפי נפשה חשיבא, ולא מהני בה לישנא דכל מה שבתוכה אלא היכא דליכא למיתלי במידי אחרינא דלא חשיב באנפי נפשיה, מידי דהוה אמרחץ ובית הבד לגבי חצר. ולא תימא דוקא נקט מחיצת הקנים דקימא על שפת השדה כעין מחיצה לחוץ בינה ובין רשות הרבים או בינה ובין חברותיה, הילכך לא שייך בה לישנא דמה שבתוכה, אלא אפילו קימא בי מצעי דשדה וקאמר ליה היא וכל מה שבתוכה, כיון דהויא בית רובע לא מזדבנא. והא דנקט מחיצת הקנים רישא אצטריכא ליה, דאע"ג דקיימא בסוף השדה כי הויא פחותה מבית רובע מסתמא נמי מזדבנא, ואידי דנקט רישא מחיצת הקנים נקט סיפא נמי מחיצת הקנים.

ולא את השומרה שאינה עשויה בטיט, דלא שיעי דפנות דידה בטיט, הילכך לא קביעא ולאו כי גופא דארעא דמי, ואמטול הכי לא מזדבנא כדבעינן לברורי טעמא לקמן. ולא את החרוב המורכב, דחשיב באנפי נפשיה ואית ליה שם באנפי נפשיה ולא הוי טפל לגבי שדה. וכן סדן השקמה בר שבע שני כדברירנא דחשיב באנפי נפשיה ואמטול הכי לא מזדבני. דלא מהני לישנא דכל מה שבתוכה אלא במידי דהוי טפל לגבי שדה, אבל הני אע"ג דלא שייר להו קרקע הצריך להן כיון דאית להו שם באנפי נפשיהו לא מזדבני בהאי כללא אגב ארעא אלא הכא דליכא למיתלי במידי אחרינא כדברירנא טעמא גבי חצר.

ולא את הבור ולא את הגת ולא את השובך בין חריבין בין ישובין, בין שהבור מלא מים והגת מלאה ענבים והשובך מלא יונים בין שהם חריבין, דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד וכרשותא אחריתי באנפי נפשה דמיאן.

והא מתני' פליגי בה נוסחי, איכא דתנא רישא את השומרה העשויה בטיט דמכורה ואע"ג דלא אמר ליה היא וכל מה שבתוכה כדאמרן, ואיכא נוסחי דתנו איפכא, רישא תאנו שאינה עשויה בטיט דמכורה וסיפא תנו העשויה בטיט דאינה מכורה ואע"ג דאמר ליה היא וכל מה שבתוכה. ומסתברא כנוסחא קמא, דאלו לנוסחא בתרא קשיא טובא, דאדרבא איפכא מסתברא, העשויה בטיט הוא דבעיא מהוי מכורה, דכיון דעשויה בטיט ודאי לאו לטלטולה עבידא אלא אדעתא דמשבקה התם עבידא וכגופא דארעא דמיא ומזדבנא אגב ארעא, ואלו שאינה עשויה בטיט איכא למימר דלטלטולה עבידא ולאו כגופא דארעא דמיא ודינא הוא דלא תזדבן אגב ארעא וכי תימא הני טעמי דכי שיעא בטינא לא מזדבנא משום דחשיבא ואלו היכא דלא שיעא כיון דלא חשיבא מזדבנא, הא ניחא היכא דלא אמר ליה היא וכל מה שבתוכה, אלא היכא דאמר ליה היא וכל מה שבתוכה כי שיעא בטינא נמי אמאי לא מזדבנא. אי משום דחשיבא, מי חשיבא טפי מתבואה התלושה מן הקרקע דאפילו אית בה כמה כורין כי אמר ליה היא וכל מה שבתוכה מזדבנא וכל שכן שומרה העשויה בטיט דלא שויא (פולר) [כולי האי]. ועוד קל וחומר, ומה תבואה דברירא מילתא דלאו למשבקה התם עקרה ולאו כי גופא דארעא דמיא כי אמר ליה היא וכל מה שבתוכה מזדבנא, שומרה העשויה בטיט דמוכחא מילתא דלמשבקה התם הוא דעבידה וכגופא דארעא דמיא לא כל שכן.

וכי תימא דילמא היינו טעמא דכי עשוייה בטיט דאינה מכורה משום דכבית דמיא והויא לה רשותא אחריתי באנפי נפשיה, הילכך אע"ג דאמר ליה היא וכל מה שבתוכה אינה מכורה רשות בפני עצמה, מידי דהוה אבור וגת ושובך, ומידי דהוה נמי אמרחץ ובית הבד לגבי חצר, אם כן דוכתא דקיימא ביה שומרה נמי לא ליזדבן. וכי תימא הכי נמי, מדאמרי' בגמרא גבי שומרה אבבא דסופא דאינה מכורה ואע"ג דמיחברא בטינא, דמשמע אע"ג דמיחברא בארעא, ממילא שמעת דכ"ש היכא דלא מיחברא בארעא בטינא, ואי ס"ד טעמא דאינה מכורה משום דפלגא רשותא לנפשה, איפכא מסתברא, דהיכא דמיחברא בטינא הוא דאיכא למימר דאינה מכורה משום דקביעא טפי ופלגא רשותא לנפשה.

אלא מדקאמרינן אע"ג דמחברא בטינא דאינה מכורה, וכל שכן היכא דלא מיחברא בטינא, ש"מ דמטלטלא בעלמא חשיב לה, ולאו משום דפלגא רשותא לנפשה אלא תורת עראי דילה הוא דגרים לה דלא תזדבן, ותורת קבע דילה הוא דגרים לה דתזדבן. והיכא דעשויה בטיט, כלומר דשיעי דפנות דידה בטינא, קביעא ולאו לטלטולה עבידא, הילכך אע"ג דלא מיחברא בארעא בטינא דסד"א כיון דלא חברה בארעא בטינא דעתיה לסלוקיה מהתם ולאו כי גופה דארעא דמיא, קמ"ל דכיון דשיעי דפנות דידה בטינא ודעיצה בארעא אע"ג דלא מחברא בטינא ודאי לאו לטלטולה עבידא, דאם כן לא הוו שיעי לה בטינא. וסופא אשמועינן דהיכא דאינה עשויה בטיט אינה מכורה משום דלא קביעא ולטלטולא עבידא ואע"ג דמיחברא בארעא בטינא. דס"ד אמינא כיון דמיחברא בטינא לקביעותא עבידא, כגופא דארעא דמיא ומזדבנא, קמ"ל דכיון דלא שיעי דפנות דידה בטינא לטלטולה עבידא, והאי דחברה בארעא בטינא לפי שעה (ו) הוא דעבד, דההוא שיעורא בעי למשבקה התם ניחא ליה דתיקום שפיר, וכי בעי לטלטולה עקר לה ומסליק ליה מהתם, וכיון דאיכא תורת עראי עילוה לא מזדבנא.

וכי תימא לנוסחא דידן נמי קשיא, הא תינח היכא דלא אמר ליה היא וכל מה שבתוכה, אלא היכא דאמר ליה היא וכל מה שבתוכה כי איכא תורת עראי עילויה נמי אמאי אינה מכורה, מי איכא תורת עראי עילוה טפי מתבואה התלושה מן הקרקע דודאי דעתיה למשקלה מהתם ולא מטייה לביתיה, ואפילו הכי כי אמר ליה היא וכל מה שבתוכה מזדבנא אגב ארעא. לא תקשי לך דלא דמי דינא דתבואה לשומרה, דאלו תבואה התלושה מן הקרקע ידיעא מילתא דדידיה דבעל השדה היא ודעתיה דלוקח עילוה, וכיון דאמר ליה היא וכל מה שבתוכה מזדבנא דכי נחית לוקח אדעתא דידה קא נחית. ואלו שומרה לאו דרכיה דבעל השדה למעבד בה שומרה אלא שומר הוא דעביד לה מדיליה וכי מסתלק סליק לה ואזיל, הילכך אע"ג דזימנין דהויא נמי דבעל השדה לא רמיא דעתיה עילוה, דכי קא נחית אמילי דשכיחי בשאר שדות למרואתיהו קא נחית, והאי כיון דלאו מידי דתורתא דשאר שדות הוא למהוי שומרה דבעל השדה לאו אדעתא דידה קא נחית, הילכך אע"ג דאמר ליה היא וכל מה שבתוכה נמי לא מזדבנא. וכי תימא אם כן היכא דעשויה בטיט נמי, שאני התם דכיון דשיעא בטינא ודעיצא בארעא תורתא קבע עליה וכגופא דמיא ודעתיה דלוקח עילויה, הילכך אע"ג דלא אמר ליה וכל מה שבתוכה מזדבנא אגב ארעא, מידי דהוה אצטרוביל ומכתשת קבועה וכיוצא בהן דמזדבני אגב ארעא.

ואי קשיא לך הא דאמרינן דטעמא דשומרה שאינה עשויה בטיט דאינה מכורה משום דאורחא דמילתא דלאו דבעל השדה היא ולא רמיא דעתיה דלוקח עילוה ולאו אדעתא דידה קא נחית, מאי שנא מהמוכר את הספינה דאע"ג דלא מכר לא את העבדים ולא את המרצופין ולא את האנתיקי ובזמן שאמר לו היא (ועל) [ו]כל מה שבתוכה הרי כולן מכורין, אנתיקי דהוא עסקא דבגוה ואורחא דעלמא דלאו דבעל הספינה הוא אלא דתגרי דאגרי לה לספינתא הוא, ואפילו הכי היכא דאתרמי דהוי האי עיסקא דמארי ספינתא וזבנה לספינתא היא וכל מה שבתוכה מכר את האנתיקי. לא תקשי לך, דשאני ספינתא דאע"ג דרובה דאנתיקי לפום מנהגא דעלמא לאו דבעל הספינה הוא אלא דתגרי דאגרי לה לספינתא הוא, (ד) לא סגיא דלית ליה למארי ספינתא בגוה עסקא מדידיה כל דהו, וכיון דעביד מרי ספינתא נמי לאתנוחי עיסקא בגוה מדידיה כי אמר ליה היא וכל מה שבתוכה דעתיה דלוקח נמי אעיסקא דבגוה.

ושמעינן מיהא מתניתין דהמוכר את השדה והיה בה כרם ואילנות הרי כולן מכורין, דכולהו בכלל שדה נינהו לבד מחרוב המורכב וסדן השקמה. והני כולהו דקאמרינן בסופא דלא מזדבני, איכא מינייהו דשייר להו מוכר בגוף הקרקע, כגון מחיצת הקנים שהיא בית רובע דלא קני לוקח זכותא בגוף הקרקע דידה, וכגון הבור והגת והשובך דלא קני בהו לוקח זכותא כלל, ואי נמי נפלי הדר מוכר ובני להו אי נמי עביד בדוכתייהו מאי דבעי. ואיכא מינייהו דקני ליה לוקח לקרקע לגמרי ולית ליה למוכר אלא גופיה דההוא מידעם בלחוד, כגון שומירה שאינה עשויה בטיט, דעקר לה ואזיל. ומינייהו דמשתייר להו שיעבודא בגופא דארעא כל כמה דצריכי לה לארעא, כגון חרוב המורכב וסדן השקמה היכא דהוו פחות משלשה, דאע"ג דלית להו קרקע לא מצי לוקח למימר ליה עקור חרובך ושקמתך שקול וזיל, דכי שיירינהו לאו לעצים שיירינהו אלא כדקיימי השתא הוא דשיירינהו, דאי למעקרינהו מאי חשיבותייהו דהוו שיור מסתמא ולא מזדבני בלישנא דהיא וכל מה שבתוכה, כיון דלמעקר קימי להוו כתבואה התלושה מן הקרקע דמזדבנא כלישנא דהיא וכל מה שבתוכה דאטו משום דמיחברי לקרקע דזבין ליה ללוקח מגרע גרעה זכותיה דלוקח בגויהו:


דף סט עמוד א[עריכה]


סא. והא דתנן המוכר את השדה מכר את האבנים שהן לצרכה מאי אבנים שהן לצרכה הכא תרגימו אבני דאכפי עולא אמר אבנים הסדורות לגדר. והני אבני דאכפי דקאמרינן הכא, פרישו לה רבואתא אבנים המונחים על העמרים שלא תפזרם הרוח. ולפום עניות דעתי לא מסתבר גבן, דהא סוגיא דשמעתין דאע"ג דמתקנן לאחותינהו אכפי לא מזדבני אלא היכא דמחתן אכפי בשעת מכירה, ואי ס"ד דהני כפי עמרין נינהו, דהויא לה תבואה התלושה מן הקרקע, איפכא מסתברא, דהיכא דמחתן אעמרים, כיון דעמרים גופיהו לא מזדבני (מסתברא) כדקתני בהדיא ולא את התבואה התלושה מן הקרקע, אבני דמחתאה עליהו נמי לא מזדבני, והיכא דלא מחתן עילוי עמרים אלא אקרקע השדה כיון דקרקע שדה מזדבן אבני דמחתן עילויה נמי מזדבני דכקרקע דמו. אלא מסתברא לן דמאי אבני דאכפי, אבנים המונחים בעיקרי הענפים להטעין את האילן כדאמרינן בפ' במה אשה יוצאה (שבת סז,א) אילן שמשיר פירותיו סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים גדולות, ואינון אבני דאכפי, שעקרי הענפים נקראים כיפין, כדאמרינן בפ' מקום שנהגו (פסחים כב,ב) על של בין הכיפין ואין אוכלין על של בין השישין.

ולפום הדין פירושא ודאי סליק לך טעמא דשמעתא אליבא דהלכתא. דכי מחתן אכפי, כיון דלצורך כיפי מחתן וכפי גופייהו מזדבני דהא מגופא דאילני נינהו, אבני דמחתא עליהו נמי מזדבני דמגוף השדה חשיבי. ואלו היכא דלא מחתן אכפי, כיון דלא מחתן בדוכתא דצריכי לאו כגוף השדה דמיין.

ועולא אמר אבנים הסדורות לגדר, כלומר במקום הגדר זו בצד זו כדרך שמסדרין אותן לבנין. ואע"ג דלא מחברי בטינא, דומיא דקנים שבכרם דמוקמינן להו כדמוקמי, ודומיא דאבני דאכפי דמוקמינן להו בדמחתאן להו עלוי כפי. והיינו טעמא דקאמרינן אבנים הסדורות לגדר ולא קאמרינן הסדורות בגדר, לפי שהן עצמן הן הגדר ולא שייך למימר בגדר אלא היכא דהוה התם גדר בנוי והוו סדירי הני אבנים עילויה, אלא הב"ע דליכא התם גדר אלא הני אבני דסדירן, ומאי לגדר, לשם גדר, אי נמי לעשותן גדר, כלומר לטוחן בטיט מבחוץ, כדרך שעושין בכפרים שסודרים את האבנים זו בצד זו שורה על גבי שורה בלא טיט ואח"כ טחין אותן בטיט מבחוץ.

והא תאני רבי חייא אבנים הצבורות לגדר. כעין צבור של אבנים שצוברין אותן לקבצן במקום אחד כדי שיהו מוכנין לסדרן לבנין, ואע"ג דאכתי לא סדירן. ופריק תאני סדורות לגדר. הכא תרגימו אבני דאכפי. לרבי מאיר דאמר (לקמן בבא בתרא עח,ב) המוכר כרם מכר תשמישי כרם דמתקנן אע"ג דלא מחתן לרבנן הוא דמחתן אכפי בשעת מכירת השדה. עולא אמר אבנים הסדורות לגדר לרבי מאיר דמתקנן אע"ג דלא סדירא לרבנן הוא דסדירן. ומסתברא דאיתא לדהכא תרגימו ואיתא לדעולא, דבין למאן דאמר אבני דאכפי ובין למאן דאמר אבנים הסדורות לגדר לאו מחובר לקרקע הוא וכל היכא דהני מזדבני הני נמי מזדבני. ועולא והכא תרגימו לאו מפלג פליגי אהדדי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהני והני בכלל אבנים שהן לצרכה נינהו. תדע מדלגבי יציע (לעיל בבא בתרא סא,א) וסנטר (לעיל בבא בתרא סח,א) קא טרח גמרא לפרושי פלוגתא דהכא תרגימו ובר פלוגתיה לפרושי מאי איכא ביניהו, והכא לא קא מפרש מאי איכא ביניהו, ש"מ לא פליגי. הילכך המוכר את השדה מכר את האבנים שהן לצרכה, כגון אבני דאכפי, ודוקא דמתקנן ומחתן, וכן אבנים הסדורות לגדר, ודוקא דמתקנן וסדרן זו בצד זו במקום הגדר כדרך שמסדרין אותן בשעת הבנין, ואע"ג דמיחברי בטינא.

ואת הקנים שבכרם שהן לצרכו קנים מאי עבידתיהו אמרי דבי רבי ינאי קנים המחולקין שמעמידין תחת הגפנים לר' מאיר (דמנטפו) [דמשפו] אע"ג דלא מוקמי לרבנן הוא דמוקמי. וקי"ל כרבנן.

מכר את התבואה המחוברת לקרקע ואע"ג דמתאי למחצד. ואע"ג דאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נא,א עיי"ש) כל העומד ליגדר כגדור דמי, התם לגבי בעל חוב הוא, דטעמא מאי אמור רבנן מטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי משום דיכול לוה לאברוחינהו ולא סמכא דעתיה דבעל חוב מעיקרא עילויהו, הילכך לא משתעבדי ליה מדין ערב. דמה דמשתעבדי ליה קרקעות מדין ערב דנכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, והנך דלא יכול לאברוחינהו הוא דמשתעבדי מדין ערב שעל אמונתן הלוהו, אבל הני דיכול לאברוחינהו לא משתעבדי מדין ערב שלא על אמונתן הלוהו. וכיון דטעמא דלא משתעבדי ליה מטלטלי לבעל חוב משום דיכול לוה לאברוחינהו, ה"ה נמי לגבי מחובר לקרקע כי קאי לתלישה כתלוש חשבינן ליה דהא יכול למתלשיה ולאברוחיה. אבל גבי מוכר אע"ג דקאי לתלישה נמי לאו כתלוש דמי, דאם איתא דהוה דעתיה למתלשיה מקמי מכירה הוה תליש ליה, אי נמי הוה משייר ליה בפירוש, ומדלא שייריה ש"מ זבוניה זבניה אגב ארעא. ואפי' לרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר הכא מודו דכי גופה דארעא דמי ומזדבן אגב ארעא.

ואת מחיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע ואע"ג דאלימי.

ואת השומרה העשויה בטיט דשיעא בטינא, ואע"ג דלא מיחברא בארעא. בטינא, סד"א כיון דלא מחברא בארעא בטינא לאו למשבקה התם עבידא ולאו כי גופה דמיא, קמ"ל דכיון דשיעא בטינא לא חזיא לטלטולה ואדעתא דמשבקה התם עבידא וכי גופא דארעא דמיא. והוא דנעיצה בארעא, אבל היכא דלא נעיצה בארעא אע"ג דשיעא בטינא לא מזדבנא. תדע מדקאמרינן עלה בגמרא ואע"ג דלא מיחברא בטינא, דש"מ דוקא דמיחברא בלא טינא, דאי אמרת דאפי' היכא דלא מיחברא כלל מזדבן לשמעינן דאע"ג דלא מיחברא סתמא דמשמע דלא מחבר כלל, אלא מדאיכפל לאשמועינן אע"ג דלא מחברא בטינא, ש"מ מיחברא בטינא הוא דלא בעינן, מיהו חיבור מיהת בעינן.

ואת החרוב שאינו מורכב ואת בתולת השקמה ואע"ג דאלימי טפי.

אבל לא מכר לא את האבנים שאינן לצרכה לרבי מאיר דלא מתקנן לרבנן דלא מחתן ואע"ג דמתקנן. וקי"ל כרבנן ולעולא דאמר אבנים הסדורות לגדר לרבי מאיר דלא מתקנן לרבנן דלא סדירן ואע"ג דמתקנן. וקי"ל כרבנן. ולא את הקנים שבכרם שאינן לצרכו לרבי מאיר דלא משפו לרבנן דלא מוקמי ואע"ג דמשפו. וקי"ל כרבנן. ולא את התבואה שאינה מחוברת לקרקע ואע"ג דצריכא לארעא. ולא את מחיצת הקנים שהיא בית רובע ואע"ג דקטיני. ולא [את] השומרה שאינה עשויה בטיט ואע"ג דמיחברא בטינ' בארעא. דכיון דלא שיעא בטינא אדעתא דטלטולה עבידא, ואע"ג דמיחברא עראי בעלמא הוא, דהא יכיל למעקרה כל אימת דבעי. ולא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה ואע"ג דקטיני:

סב. בעי רבי אלעזר מלבנות של פתחים מהו דמחברי בטינא לא תיבעי לך דהא מיחברי ואפי' לרבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר הכא מודו דמזדבני דמגופיהו דפתח נינהו. כי תיבעי לך דנקשי בסיכי ולא מחברי מאי. לא ידעינן תיקו. הילכך מסתברא דמכורין מספיקא. והוא דלא עקרינהו מוכר ואנחינהו ברשותיה כדבעינן למימר קמן:

סג. בעי רבי אלעזר מלבנות של חלונות מהו היכא דלא מיחברי לא תיבעי לך דלא מזדבני בהדי ביתא כי תיבעי לך היכא דמיחברי מי אמרינן לנואי בעלמא הוא דעבידי ולאו מגופא דחלונות נינהו או דילמא כיון דמיחברי מיחברי. ועלתה בתיקו. ומסתברא דמודה דמזדבני כדבעינן לברורי לקמן:

סד. בעי רבי ירמיה מלבנות של כרעי המטה מהו כל היכא דמיטלטלי בהדה לא תיבעי לך דהא מטלטלי בהדה ולאו מכלל הבית נינהו ולא מזדבני בהדי ביתא, כי תיבעי לך היכא דלא מיטלטלי בהדה, ואע"ג דלא מיחברי בארעא, מאי תיקו. והני תלתא בעיי דסלקי בתיקו דאינון מלבנות של פתחים ושל חלונות ושל כרעי המטה, היכי דקימי הני מלבנות בתוך הבית מוקמינן להו ברשותא דלוקח מספק ממה נפשך, אי כקרקע דמו הרי הן מכורין, אי כתלוש דמו דכיון דבית עצמו מכור הוא והרי מלבנות הללו בתוך הבית המכור ברשותא דלוקח קימי, וכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע, והני כיון דקימי בביתיה דלוקח מוקמינן להו ברשותיה.

וכ"ת כלך לדרך זו ואינן מכורין ממה נפשך, אי כמטלטלי דמו הוו להו כשאר מטלטלין שבבית ואינן מכורין, ואי כמקרקעי דמו קרקע בחזקת בעליה קיימת, וכיון דעלתה בתיקו אוקמינהו ברשותא דמריהו קמא ומספיקא לא מפקינן ממונא. לא ס"ד, דעל כרחיך אי כקרקע דמו ליכא לאוקמינהו ברשותיה דמוכר, דהא גופיה דקרקע מכור הוא וברשותיה דלוקח קאי ואשתכח דאי כקרקע דמי פשיטא לן דמכורין דהא קרקע גופיה מכור הוא. ודקאמרת אי כמטלטלי דמי הוו להו כשאר מטלטלי שבבית, הא נמי ליכא למימר, דאפילו תימא כמטלטלי דמו איכא למימר דמכורין, מידי דהוה אאבנים שבשדה שהן לצרכה, בין אליבא דהכא תרגימו דאוקימנא באבני דאכפי דאינון אבנים המונחין על הענפים ובין אליבא דעולא דאמר אבנים הסדורות לגדר לאו מחוברין אינון ואפי' הכי מזדבני, ומידי דהוה נמי אמוכר את בית הבד (לעיל בבא בתרא סז,ב) לענין ים וממל ובתולות, והוא הדין לגבי מלבנות.

ואמטול הכי איתינן להו להני בעיי דמיירי במוכר את הבית הכא גבי המוכר את השדה ולא איתינן בהדי הילכתא דהמוכר את הבית, משום דדמו להני תשמישי דשדה דאע"ג דלא מיחברי מזדבני אגב שדה, ודמו נמי לשומרה שאינה עשויה בטיט דאע"ג דמיחברא בטינא לא מזדבנא. ואמטול הכי קא מיבעיא לן גבי מלבנות, כשומרה העשויה בטיט מדמינן להו ומזדבני, אי נמי כאבני דאכפא וכקנים שמעמידין אותן תחת הגפנים, או דילמא כשומרה שאינה עשויה בטיט מדמינן להו ואע"ג דמיחברא בטינא לא מזדבנא. ועלתה בתיקו. וכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. והכא כיון דקימי ברשותיה דלוקח לא מפקינן להו מיניה. אבל ודאי אי קימי הני מלבנות ברשותיה דמוכר אע"ג דתפשינהו מרשותיה דלוקח בעדים לא מפקינן להו מיניה, דהא מעיקרא דידיה הוו ומספיקא הוא דמוקמינן להו ברשותא דלוקח, דמספיקא לא מפקינן ממונא, וכיון דקימי השתא ברשותיה דמוכר דהוא מריהו קמא כל שכן דלא מפקינן להו מיניה:

סה. הרי אמרו המוכר את השדה לא מכר את מחיצת הקנים שהיא בית רובע אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לא מחיצת הקנים בלבד אמרו אלא אפילו ערוגה קטנה של בשמים ויש לה שם בפני עצמה אין נמכרת עמה אמר רב פפא והוא דקרו לה בי ורדי דפלניא:


דף סט עמוד ב[עריכה]


סו. ולא את חרוב המורכב ולא את סדן השקמה מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר שמואל דאמר קרא ויקם שדה עפרון אשר במכפלה וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב מה שצריך לגבול יצאו חרוב המורכב וסדן השקמה שאין צריכין לגבול. לפי שיש להן שם בפני עצמן וניכרין מחמת שמן:

סז. סביב א"ר משרשיא מכאן למצרים מן התורה. ומפני שני דברים צריך למצרים, האחד כדי שלא יוכל המוכר לדחותו בשדה אחרת או בבית אחר, והב' כדי שיהא מה שבתוך המצרים נמכר. ובלבד שלא יהא דבר שיש לו שם בפני עצמו:

סח. א"ר ירמיה האי מאן דמזבין ליה ארעא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך דיקלין ותאלין הוצין וצנין ואע"ג דכי לא כתב ליה הכי קני אפ"ה שופרא דשטרא הוא. דאי משייר חד מיניהו איהו לחודיה הוא דהוי שיור, אבל שארא לא דהא אדכירינהו בפירוש ואי לא כתב ליה הכי ושייר חד מיניהו, זימנין דאיכא למימר דשייר כולהו כדבעינן למימר קמן:

סט. א"ל לבר מדיקלא פלניא חזינא אי דיקלא טבא הוא שיוריה שייריה לחודיה והשאר מכור ואי דיקלא בישא הוא כל שכן הנך. דלהכי שייריה לדידיה לאשמועינן דאפילו האי דבישא הוא שייר, וכ"ש שאר דיקלי. ודוקא היכא דלא זבנינהו לשאר דיקלי בפירוש כדאמרינן לעיל:

ע. א"ל ארעא ודיקלי חזינן אי אית ליה דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ואי לא זבין ליה תרי דיקלי ואי משעבדי פריק ליה תרי דיקלי. הדין הוא גירסא דאשכחן בנוסחי דילן, ואף רבינו יצחק בעל הלכות ז"ל הכין הוה גריס לה. מיהו חזינא ליה לרבנו האי גאון ז"ל בספר מקח וממכר דהוה גריס לה הכין, ארעא ודיקלי אי אית בה דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי אית בה ומשתעבדי פריק ליה תרי דיקלי לית בה דיקלי זבין ליה תרין דיקלי. ונוסחא דגאון נוסחא דסמכא הוא. וש"מ לפום הדין נוסחא דגאון דכל היכא דאית ליה למוכר דיקלי בארעיה אע"ג דמשעבדא לאחר [מיחייב] מדינא למפרקינהו [ו]לא מצי דחי ליה ללוקח בדיקלי דזאבין ליה משוקא או בדיקלי דאית ליה בשדה אחרים, דמסתמא דעתא דתרויהו אדיקלי דקימי בההיא ארעא דזבינא ליה ללוקח. אבל ודאי כי לית בה דיקלי מוכחא מילתא דכי אתני בהדיה אפילו אדיקלי מעלמא אתני בהדיה והויא לה ארעא זביני ודיקלי תנאה כדבעינן לברורי לקמן.

ולהאיך גירסא קמא נמי הכין מיפרשא כי טעמא דהאי גירסא דגאון. ואיכא לפרושה נמי לגירסא קמא הכין, דהיכא דא"ל ארעא ודיקלי מזביננא לך, חזינן, אי אית ליה דיקלי מדידיה יהיב ליה תרי דיקלי ואפילו בארעא אחריתי ולאו מקח טעות הוא. וקמ"ל נמי דכל היכא דאית ליה מדיליה לא מצי דחי ליה בדיקלא מעלמא ולא הוי מקח טעות. ואי משעבדי ליה לשוכר תרי דיקלי לא אמרינן כמאן דלית ליה דמי אלא כיון דיכיל מדינא למפרקינהו מיחייב למפרקינהו ולאוקמינהו קמיה, דכל היכא דאית ליה דיקלי מדידיה קננהו לארעא ודיקלי בתורת זביני ולא מצי דחי ליה בדיקלי אחריני. והיכא דלית ליה דיקלי מדיליה כלל קניא לארעא בתורת זביני זאבין, והוו להו דיקלי תנאה לזביני דארעא. דהאי דאמרינן [יהיב ליה] ליה תרי דיקלי לאו למימרא דמחיבינן ליה למוכר למזבן ליה תרי דיקלי, דהא אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, אלא לקיומיה תנאיה קאמרינן, דכי אמ"ל ארעא ודיקלי מזביננא לך לא מצי לוקח למימר ליה לא שקילנא מינך אלא ארעא דאית בה תרי דיקלי, ואי לא מקח טעות הוא דעבדת בי. אלא כיון דיהיב ליה ארעא וזאבין ליה דיקלי מן השוק קימיה לתנאיה ולאו מקח טעות [הוא]. תדע דלענין מקח טעות קא מיירי, מדאמרינן גבי ארעא בדיקלי חזינן אי אית בה דיקלי קני ואי לא מקח טעות הוא דעבד ביה, דהא כולה מילתא לענין מקח טעות קא מיירי.

ומסתברא דאי מוכר לא ניחא ליה למזבן ליה דיקלי ולוקח ניחא ליה לקיומי זביני דארעא ולנכויי ליה מדמי דפסק בהדיה כשיעור דמי דתרי דיקלי, הדין עם הלוקח. והא דמיא לההיא דתנן בפ' הזרוע והלחיים (חולין קלב,א) א"ל מכור לי בני מעיה של פרה זו והיו בהן מתנות כהונה נותנן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים, לקח הימנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים. והא מתנות לגבי טבח כמאן דזבין מידי דלאו דיליה דמי, וכיון דאתברר דזבין מידי דלאו דיליה בכלל מידי דאית ליה, דהא זבין מתנות דלאו דיליה בכלל בני מעים דהוו דיליה, קני להו לוקח לשאר בני מעים דאיתנהו דמוכר ומנכה לו מן הדמים לפי חשבון המתנות. הכא נמי, כיון דזבין ארעא דאית ליה בהדיה דיקלי דלית ליה, קני ארעא ומנכה ליה מן הדמים כשיעור דמי דיקלי דלית ליה:

עא. א"ל ארעא בדיקלי מזביננא לך חזינן אי אית ביה תרי דיקלי קני ואי לא מקח טעות הוא דעבד ביה. ולא מצי א"ל יהיבנא לך תרי דיקלי מעלמא. וה"ה גבי לוקח, דאי בעי לקיומי למקח ע"מ לגבות מן הדמים לאו כל כמיניה. ולא דמי לדינא דמתנות, דשאני התם דמעיקרא מכור לי בני מעיה של פרה זו סתמא אמר ליה ומסתמא לא זבין ליה אלא מאי דאית ליה.

אמר ליה ארעא לדיקלי מזביננא לך דחזיא לדיקלי קאמר ליה [ו]יהיב ליה ארעא דחזיא לדיקלי:

עב. א"ל לבר מאילני דאית בה אי אית בה אילני לבר מאילני ואי אית בה גופני לבר מגופני ואי אית בה דיקלי לבר מדיקלי. כלומר אי אית בה אילני ותו לא, לבר מאילני קאמר ליה, וקני ליה לארעא לבר מאילני דאית בה דלא קני להו. ואי לית בה אלא גופני קני לה לארעא לבר מגופני. ואי לית בה אלא דיקלי קני לה לארעא ולגופני לבר מאילני דלא קני. ואי אית בה אילני ודיקלי, לבר מאילני קאמר ליה, וקני להו לדיקלי אגב ארעא, דדיקלי לא קרו להו רובא דאינשי אילני. ואי איכא גופני ודיקלי, לבר מגופני קאמר ליה, ואע"ג דדיקלי מיקרו אילני טפי מגופני, הכא היינו טעמא משום דל"ש גופני ול"ש דיקלי לא קרו להו רובא דאינשי אילני, והאי כיון דאמר לבר מאילני ולית בה אלא גופני ודיקלי על כרחיך הא חזינן דאיכוון למקרי אילני למידי דלאו אורחא דאינשי למקרי אילני, וכי היכי דאיכא למימר דלשיורי דיקלי קאתי (הם) הכי נמי איכא למימר דלשיורי גופני הוא דקאתי. ובדין הוא דאי הוו שוו תרוייהו הוה איכא למימר דלשיורי דיקלי קאמר, אלא הכא היינו טעמא משום דגופני חשיבי טפי, וכיון דשייר ההוא דחשיב טפי הוא דשייר, ועוד דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה:


דף ע עמוד א[עריכה]


עג. והיכא דאיכא רברבי וזוטרי רברבי דחשבי הוא דשייר דאמר רב כל שעולין לו בחבל מחמת שהוא גבוה הוי שיור. היכא דשייר ההוא מינא בפירוש. וכל שאין עולין לו בחבל לא הוי שיור. אלא מזדבן אגב ארעא בהדי שאר אילני. ודייני גולה אמרו כל שהעול דכובשו לא הוי שיור. כלומר כל שהעול של בקר כובשו מחמת שהוא נמוך לא חשיב ולא הוו שיור דכארעא דמי וכל שאין העול כובשו הוי שיור. ולא פליגי הא בדיקלי הא באילני. כלומר הא דשייר בדיקלי הא דשייר באילני, כגון היכא דאמר לבר מדיקלי אי נמי אמר לבר מאילני וליכא אלא דיקלי, כיון דאורחייהו למגבה טפי ודרכן לעלות להן בחבל, כל שעולין לו בחבל הוי שיור, וכל שאין עולין לו בחבל לא הוי שיור, משום דלא חשיב כדיקלי. והיכא דשייר באילני, כגון דאמר ליה לבר מאילני ואיכא אילני, כיון שאין דרכן לגבוה כל כך כדי שלא יעלו להן בחבל אפי' בבציר מהכי שייר, הילכך כל שאין העול כובשו הוי שיור וכל שהעול כובשו לא הוי שיור. והני מילי היכא דאיכא רברבי וזוטרי. אבל היכא דליכא אלא זוטרי שיורי שיירינהו. דאי לא תימא הכי מאי (בו) שייר. תדע דהא כי אמר ליה לבר מאילני וליכא אלא דיקלי או גופני אמרינן כיון דליכא אילני אהני גופני או אהני דיקלי הוא דאהני, הכא נמי אע"ג דקטיני נינהו כיון דליכא אחריני ודאי עליהו הוא דאהני:

עד. בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת חוץ מחרוב פלוני המורכב חוץ מסדן פלוני מהו. אותו חרוב ודאי לא קנה דהא שייריה בפירוש, שאר חרובין המורכבין קני או לא קני. מי אמרינן כיון דבסתמא לא קני חרוב המורכב וסדן השקמה ואצטריך לשיוריה מינייהו חד חרוב, מוכחא מילתא דאקנויי אקני ליה שאר חרובין, דאי לאו הכי לא הוה צריך לשיוריה להאי, ומדשייריה להאי גלי אדעתיה דאקני ליה הנך. או דילמא שאר חרובין נמי לא קני להו מכללא עד דמקני לה נהליה בפירוש.

א"ל לא קני. וכן הלכה. איתיביה חוץ מחרוב פלוני חוץ מסדן פלוני אותו חרוב לא קנה מאי לאו אותו חרוב הוא דלא קנה הא שאר חרובין קני א"ל שאר חרובין נמי לא קני תדע דאלו א"ל שדי מכורה לך חוץ משדה פלונית הכי נמי דמדלא שייר אלא שדה פלוני ההיא הוא דלא קני הא שאר כל שדותיו קני. והא חדא שדה בלחוד הוא דזבין ליה אלא לדמי הכא נמי לדמי. כלומר אלא לדמי, דאמרינן לעולם לא זבין ליה אלא חדא שדה והאי דאמר ליה חוץ משדה פלונית, חוץ מדמי שדה פלונית קאמר ליה, דאשתכח דשייר לנפשיה בשדה המכור כשיעור דמי אותה שדה פלונית. הכא נמי, אע"ג דאמר ליה שדה אני מוכר לך חוץ מחרוב פלוני לאו למימר דזבין ליה שאר חרובין, דבסתמא לא מזדבני בכלל השדה, והאי דא"ל חוץ מחרוב פלונית [חוץ מדמי חרוב פלונית] קאמר, דאשתכח דשייר בגוף השדה כשיעור דמי אותו חרוב. וברייתא נמי דקתני אותו חרוב לא קנה לאו אגופיה דההוא חרוב קאמר, דהא אפילו שאר חרובין נמי לא קנה, אלא הכי קאמר, כשיעור דמי אותו חרוב לא קנה מן השדה אבל שאר השדה קנה.

והני מילי היכא דההוא חרוב דשייריה ה"נ הוי מורכב, דכיון דבסתמא לא מזדבן על כרחיך לאו לשיוריה גופיה קא מכוין אלא לדמי דידיה קאמר, דומיא דשדי אני מוכר לך חוץ משדה פלונית. אבל היכא דלא הוי מורכב, כיון דבסתמא מזדבן לשיורי גביה קא מיכון. הילכך חזינן, אי טבא הוא שיורי שייריה, וההוא חרוב הוא דלא קני, אבל שאר חרובין שאינן מורכבין קני. ואי בישא הוא כל שכן הנך כדאמרינן גבי דיקלא. ואפילו לחרוב המורכב נמי, דוקא היכא דלא כתב ליה דזבין ליה כל השדה כולה בפירוש ולא כתב ליה ולא שיירית בזבנאי אילין קדמי כלום, אבל היכא דזבין ליה כולה שדה היא וכל מה שבתוכה בפירוש ואילין מצרנהא וכתב ליה ולא שיירית בזבינאי אילין קדמי כלום, אע"ג דאמר ליה חוץ מחרוב פלונית, אותו חרוב הוא דלא קני אבל שאר חרובין קנה. ואין צריך לומר דבשדה לא שייר ולא מידי. מאי טעמא, דכיון דאי לא שייריה לחרוב מסתמא הוה קני ליה, דהא כתב ליה ולא שיירית בזבינאי אילין קדמי כלום, ולא גרע מהמוכר בית לחבירו בבירה גדולה. על כרחיך כי אצטריך לשיוריה לחרוב גופיה הוא דאצטריך, ומדלא אתני אלא אהאי חרוב ש"מ דזבוני זבין ליה שאר חרובין, ואותו חרוב הוא דלא קנה הא שאר חרובין קנה. ואיכא למימר נמי דברייתא דקתני אותו חרוב לא קנה בהכי מתוקמא ולא צריכינן לאוקמה לדמי:

עה. איכא דאמרי הכי בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת חוץ מ[חצי] חרוב פלוני המורכב חוץ מחצי סדן פלוני מהו שאר חרובין המורכבין ודאי לא קני דהא לא גלי אדעתיה דזבוני זבניננהו, דאיכא למימר דהאי דאמר ליה חוץ מחצי חרוב פלוני לאו למימרא דזבין ליה הנך אלא למעוטי אידך פלגא הוא דקאתי, כי תבעי לך מה ששייר באותו חרוב פלוני, והוא החצי השני ששירו מכלל תנאו שלא התנה עליו, קני ליה לוקח או לא קנה. מי אמרינן מדשייר פלגא על כרחיך אידך פלגא זבוני זבניה, או דילמא בסתמא לא קני.

אמר ליה לא קני. איתיביה חוץ מחצי חרוב פלוני חוץ מחצי סדן פלוני שאר חרובין המורכבין לא קנה מאי לאו שאר חרובין הוא דלא קנה הא מה ששייר באותו חרוב ולא הזכירו קנה א"ל לא קני. כלומר אפילו מה ששייר באותו חרוב ולא הזכירו לא קנה, ומאי שאר חרובין דקתני ונמצא שאר אותו חרוב בכלל. תדע דאלו א"ל שדי מכורה לך חוץ מחצי שדה פלונית ההוא פלגא דשייריה לנפשיה הוא דלא קני הא אידך פלגא קני, והא חדא שדה בלחוד הוא דזבין ליה, אלא לדמי הכא נמי לדמי. כלומר אלא על כרחיך כי א"ל חוץ מחצי שדה פלונית לאו לגוף חצי שדה פלונית קאתי לשיוריה, דהא מסתמא נמי לא הוה מזדבן בכלל האי שדה אחריתי דזבין ליה, ומדלא הוה צריך לשיוריה לפלגא דההיא שדה פלונית לדמי דידיה קא מיכוין לשיוריה, דאשתכח דשייר בשדה המכר כדי דמי חצי אותה שדה פלונית. הכא נמי כי אמר חוץ מחצי חרוב פלונית, כיון דלא צריך לשיוריה לנפשיה ודאי לדמי דידיה קא מכוון, והוה כמ"ד חוץ מחצי דמי חרוב פלוני, דאשתכח דשייר לנפשיה בשדה המכר מגוף השדה כשיעור חצי דמיו של אותו חרוב לבד מכולהו חרובין המורכבין דלא קנה.

ודוקא בחרוב המורכב כדאמרינן טעמא לעיל, אבל בחרוב שאינו מורכב, אי טבא הוא, שיורי שייריה לפלגיה ופלגא הוא דלא קני, הא מה ששייר באותו חרוב ושאר חרובין שאינן מורכבין קני. ואי בישא הוא (הוא) וכל שכן דשייר הנך. ואפי' בחרוב המורכב נמי דוקא היכא דמסתמא לא הוה מזדבן כדברירנא לעיל:


דף ע עמוד ב[עריכה]


עו. בעא מיניה רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתי לך מהו מי אמרינן מיגו דאי בעי אמר נאנסו מהימן השתא נמי מהימן או דילמא א"ל מפקיד אם איתא דאהדרתינהו ניהלי שטרך בידי מאי בעי אמר ליה מהימן ולימא ליה שטרך בידי מאי בעי אמר ליה ואי אמר ליה נאנסו מי מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי א"ל סוף סוף לאו שבועה בעי. ופרקינן מאי נאמן נאמן ובשבועה. מיגו דאי בעי אמר ליה נאנסו נאמן, ובשבועה. והאי שבועה דאורייתא היא דומיא דשבועה דנאנסו דמיחייב שבועת (היורשין) [השומרין]. וכן הלכה:

עז. לימא כתנאי שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרו נשבע וגובה כולו ודייני ארץ ישראל אמרו נשבע וגובה מחצה סברוה דכולי עלמא אית להו כנהרדעי דאמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון. ואי הוה איתיה למקבל והוה טעין נאנסו הוה מהימן אפלגא דפקדון בשבועה. והכא גבי יתמי במאי פליגי, מאי לאו בהא קמפלגי דמר סבר מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי ומר סבר לא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי. כלומר דדייני גולה דאמרי נשבע וגובה כלו סבירא להו דאע"ג דאי הוה איתיה למקבל והוה טעין נאנסו הוה מהימן בשבועה אי טעין החזרתיו לך, לא מהמנינן ליה משום מיגו דאי בעי אמר נאנסו, דמצי מפקיד א"ל למקבל שטרך בידי מאי בעי. דלא אמרינן מגו אלא היכא דליכא ריעותא גבי מריה מגו, וכיון דאלו הוה אבוהון דהני יתמי קיים לא הוה מהימן למימר החזרתיו לך אפילו אפלגא דפקדון, דא"ל מרי עיסקא אם כן שטרך בידי מאי בעי, ליתמי נמי לא טעין טענינן להו, [דלא טענינן להו] ליתמי מילתא דלא יכיל אבוהון למטען. ואי משום טענת נאנסו דאי הוה אבוהון קיים והוה טעין נאנסו הוה מהימן, ה"מ היכא דאיתיה למקבל וקא טעין נאנסו, אבל מסתמא לא טענינן להו ליתמי דידיה, דאם איתא דאיתניסו עיסקא גביה לא סגיא דלא הוה משתעי צעריה לאחריני, ואיהו דאמר מילתא דאית ליה קלא. והאי מדלא נפיק עליה קלא וליכא סהדי דאמר דאיתניס ליה מידי מההוא עיסקא, מוכחא מילתא דלא איתניס ליה מידי, ואמטול הכי לא טענינן להו ליתמי דידיה. מידי דהוה אטענת פירעון למסקנא דשמעתא אליבא דמאן דאמר נשבע וגובה כלו, דאם איתא דפרעתיה מימר הוה אמר, וכל שכן גבי אונסין לדברי הכל, דאם איתא דאיתניס אגב צעריה מימר הוה אמר. ואם נפשך לומר דטעמא דאונסין לדברי הכל, וטעמא דפרעון למסקנא דשמעתא אליבא דמאן דאמר נשבע וגובה כולו, דהויא לה הא מילתא לגבי יתמי כמקום שיש (רועה) [רואה] דלא מיפטר אלא בראיה. והא דמיא לההיא דאמרינן בפרק השוכר את האומנין (ב"מ פג,א) ארבע מאה דני חמרא כי תקפי קלא אית ליה למילתא זיל איתי ראיה ואיפטר. ואמטול הכי קאמרי דייני גולה נשבע וגובה כולו, דהא ליכא למיחש לא לפרעי ולא לאונסין. ודייני ארץ ישראל דאמרי נשבע וגובה מחצה סבירא להו דאמרינן מיגו אפי' היכא דאיכא ריעותא דשטרך בידי מאי בעי, דכיון דאלו הוה טעין מקבל או שומר נאנסו הוה מהימן, דהא לא שייך בה טענה שטרך בידי מאי בעי, כי טעין החזרתיו לך נמי מהימן משום מיגו דאי בעי אמר נאנסו, ולא מצי מפקיד למימר שטרך בידי מאי בעי. והכא גבי שטר כיס היוצא על היתומים, כיון דאי הוה אבוהון קיים והוה טעין החזרתיו לך הוה משלם פלגא דמלוה ומשתבע אפלגא דפיקדון ומיפטר, כי מית נמי טענינן להו ליתמי, והרי בעל השטר נשבע שלא נפרע, דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, וגובה מחצה דמלוה ופלגא דפקדון פסיד. אבל מטעמא דאונסין לא, דכולי עלמא מודו דאם איתא דאיתניס מימר הוה אמר.

ואסיקנא לא דכולי עלמא לא מצי א"ל מפקיד לשומר שטרך בידי מאי בעי, והכא גבי יתמי בהא קמפלגי דמר סבר אם איתא דפרעיה מימר הוה אמר קמי עדים בשעת מיתה או מקמי הכין, ומדלא אמר ש"מ ברשותיה הוה קאי, ואמטול הכי לא טענינן להו ליתמי דידיה ולא מידי, אלא נשבע בעל השטר וגובה כולו. ומר סבר אימור מלאך המות הוא דאנסיה. ולא הספיק לומר עד שמת, הילכך נשבע וגובה מחצה.

וכי תימא אי ס"ד טעמא דלא טענינן להו ליתמי טענת אונסין משום דהו"ל כמקום שיש ראיה, אי הכי אפילו אבוהון נמי כל היכא דטעין נאנסו לא ליהמניה אלא היכא דמייתי סהדי דאשתעי צעריה קמייהו, אי נמי דנפקן עליה קלא בהכי. שאני אבוהון, דיכיל למטען האי דלא אשתעי צערי לאחריני דאמינא דילמא טרחנא וממלינא ליה לעיסקא מרוחא דלקמיה כי היכי דלא ליקרי לי מפסיד עיסקי, כדאמרינן בפ' המקבל (ב"מ קה,א) גבי מאן דמקביל עיסקא מחבריה ופסיד וטרח ומליה ולא אודועיה. והשתא דלא יכילנא למלוייה בעינא דלדרי מהך פסידא בהדאי, דכיון דסוף סוף קא טעין נאנסו, מגו דאי בעי אמר עכשיו נאנסו כי טעין דמכמה יומי איתניס, והאי דלא אודעיה משום דסבר דיכיל למטרח ולמלוייה הוא דלא אודעיה, מהימן. אבל גבי יתמי דיליה דלא אמר אבוהון לא בתחלה ולא בסוף ליכא למטען להו, דאם איתא דאיתניס עיסקא גבי אבוהון אגב צעריה מימר הוה אמר. מאי אמרת דילמא האי דלא אמר משום דסבר דיכול למטרח ולמלויי, והיא הנותנת, דמדלא אמר מוכחא מילתא דלא אתניס, ואם תמצא לומר איתניס מדלא אמר מוכחא מילתא דטרח ומלייה, ומשו"ה ליכא למטען להו טענת אונסין אלא טענת פירעון. אי נמי היינו טעמא דשאני לן בין דיליה ליתמי, דאלו גבי דידיה כיון דמ"מ דאמר לבסוף נאנסו איכא להימוניה משום מיגו, אבל גבי יתמי כיון דמית מקמי דלימא נאנסו מוכחא מילתא דלא איתניס, דאם איתא לא הוה דחי נפשיה מיומא לחבריה, דצעריה הוה דחיק ליה למימר, ותו ליכא למיטען להו ליתמי דיליה דאי הוה אבוהון קיים הוה טעין נאנסו, דכיון דמית ולא אמר אנן סהדי דאי נמי הוה קיים לא הוה אמר.

שלח רב הונא בר אבין המפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתיו לך נאמן ושטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה כלו. ומתמהינן עלה תרתי אמרת, המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר החזרתיו לך נאמן, והדר אמרת שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה כלו, ואי ס"ד דאי הוה אבוהון קיים והוה טעין החזרתיו לך הוה מהימן אפלגא פיקדון, למיטען להו ליתמי מאי דהוה יכול אבוהון למטען, אלא לאו ש"מ דאפילו אבוהון נמי לא הוה מהימן למימר החזרתיו לך, וקשיאן אהדדי. ופריק לעולם אימא לך כי הוה אבוהון קיים הוה מהימן למימר החזרתיו לך, ושאני התם גבי יתמי דאם איתא דפרעיה מימר הוה אמר, כדפרישנא לעיל.


דף עא עמוד א[עריכה]


אמר רבא הילכתא כדייני גולה אמר ליה רבינא למר זוטרא והא אמר רבא נשבע וגובה מחצה א"ל אנן בדייני גולה איפכא מתנינן לה. דייני ארץ ישראל [אמרי] נשבע וגובה כלו, ודייני גולה אמרי נשבע וגובה מחצה, ועלה קא אמרינן הלכה כדייני גולה דאמרי נשבע וגובה מחצה כדרבא. וכן הילכתא. ודוקא בגדולים, אבל בקטנים לא גבינן מיניהו מידי עד דגדלי, דקי"ל אין נזקקין לנכסי יתומים, ולא אלים שטר כיס גבי פלגא מלוה טפי משטר חוב, לא גבינן ליה מקטנים עד דגדלי דחיישינן לשובר כדאיתא בערכין (כב,ב). ולא מצית לאוקומה להא בקטנים וכגון דאיתברר דלא פרע, דא"כ אמאי גובה מחצה ותו לא, כוליה נמי ליגבי. אלא על כרחיך בגדולים עסיקינן ובדלא (אתי) אתברר דלא פרע, דאי הוה אבוהון קיים והוה טעין החזרתים לך הוה מהימן בשבועה, והשתא דמית אבוהון טענינן להו ליתמי מאי דיכול אבוהון למטען, ואע"ג דאבוהון לא הוה מהימן בלא שבועה.

ומסתברא דאפי' שבועת היורשין דשלא פקדנו אבא לא בעו, דכי רמו רבנן האי שבועה איתמי היכא דאתו לאפוקי ממונא מאיניש אחרינא כגון שבועת היתומים לא יפרעו אלא בשבועה שלא פקדנו אבא שלא אמר לנו אבא כו', אבל גבי יתמי דנתבע לא חייבו רבנן שבועת היורשין כלל. ואע"ג דתקון רבנן שבועת היסת, לא מיחייבי לאשתבועי שבועת היסת שלא פקדנו אבא בשעת מיתה, דהא איהו לא קא טעין טענת בריא דפקדינהו אבוהון, דאע"ג דטעין טענת בריא דלא פרעיה הא לא יכול למטען טענת בריא דפקדינהו דלא פרעיה אי נמי דלא נאנסו, הילכך ליכא עליהו אלא חרם סתם דלא ידעי ודלא פקדינהו אבוהון בשעת מיתה ומפטרי.

ושמעינן מהאי שיקלא וטיריא דשטר כיס היוצא על היתומים, כי אמרינן נשבע וגובה מחצה היכא דאיכא למיחש לפירעון, אבל היכא דליכא למיחש לפירעון לא חיישינן דילמא איתניס לא בחיי מקבל ולא בתר הכין. תדע דהא כ"ע מודו דהמפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל נאנסו נאמן ובשבועה כדמיברר לעיל מבעייא דרב עמרם וממאי דפשיט ליה רב חסדא, וסוגיא דפרק כל הנשבעין (שבועות מה,ב) נמי הכי אזיל, דאפי' למאן דס"ל התם דהמפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בשטר מודי דאי א"ל נאנסו מהימן, וקא מוקים לה לשבועת השומרין בדאפקיד גביה בשטר. ואלו גבי שטר כיס היוצא על היתומים, בין למאי ס"ד מעיקרא לאוקומי פלוגתא דתנאי דשטרך בידי מאי בעי בין למאי דאסיקנא לבסוף לא אשכחן מאן דפטר להו ליתמי מטעמא דאונסין כלל, דאם כן למאי דס"ד מעיקרא לאוקומי פלוגתא דתנאי בטענת שטריך בידי מאי בעי, נהי דלפירעון לא חיישינן דאי הוה אבוהון קיים והוה טעין נאנסו הוה מהימן, ואם כן מ"ט דמאן דאמר גובה כלו. ועוד למאי ס"ד נמי לאוקומי טעמא דמאן דאמר גובה מחצה דלא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי, ממאי, דילמא דכ"ע מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי, ואי נמי הוה טעין אבוהון פרעתי לא הוה מהימן, ושאני יתמי דכיון דאילו טעין אבוהון נאנסו לא הוה מהימן ולא מיחייב אלא מחצה, לדידהו נמי טענינן להו. ועוד למאי דאסיקנא לבסוף מ"ש דנקט אם איתא דפרעיה מימר הוה אמר, לישמועינן נמי גבי אונסין. אלא משום דמאן דפטר להו ליתמי לא פטר ליה אלא מטעמא דפירעון, דאלו לאונסין ליכא מאן דחייש אלא היכא דאמר אבוהון מחיים דאיתניס, אי נמי דנפק עליהו קלא כדברירנא לעיל.

וכ"ת מ"ש גבי טענת פרעון דפליגי ומ"ש גבי טענת אונסין דלא פליגי. דגבי פירעון כיון דלית ליה צערא, דאדרבה ניחא ליה דפרקיה לטעוניה מיניה, ואפי' בזמן שמצר עכשיו שמת הוא לאחר זמן ליכא מידי דדחיק ליה למימר מיד וזימנין דדחי נפשיה למחר וליומא אחרא, ואיפשר דאדהכי והכי אניס ליה מלאך המות ולא אמר. אבל אונסין דאית ליה פסידא דמיחייב לשלומי וצעריה דחיק ליה למימר, אם איתא דאיתניס מימר הוה אמר והוה נפקי עליה קלא, והאי מדלא אתברר דאמר ולא נפיק עליה קלא מוכחא מילתא דלא אתניס גביה מידי, ומהאי טעמא מודו כולהו גבי אונסין דלא טענינן, וגבי פירעון פליגי.

מיהו מסתברא דהנ"מ בפלגא פיקדון דעיסקא, אבל בשטר פיקדון דעלמא, טענת אונסין נמי כטענת פירעון דמי, ואפילו היכא דליכא למטען להו טענת פירעון טענינן ליה טענת אונסין כטענת פרעון. טעמא מאי, דכיון דליכא מידי דדחיק ליה למימר משהי נפשיה כמה יומי ולא אמר עד דאנסיה מלאך המות ולא אמר, פיקדון דעלמא נמי כיון דלית ליה צערא באונסו דהא משתבע ומיפטר כפירעון דמי, ואפילו היכא דליכא למטען להו טענת פירעון טענינן להו טענת אונסין.

כללא דמילתא, כיון דסוגיין בכוליה תלמודין דטענינן להו ליתמי כל מידי דהוה יכול אבוהון למטען, ולא אשכחן דוכתא דלא טענינן אלא גבי שטר כיס לענין טענת אונסין, ליכא למגמר מיניה לדינא אחרינא אפי' דדמי, אלא היכא דליכא שטר לפלוגי ביניהו דליכא מידי למיפרך.

וכ"ת מכל מקום גבי שטר קשיא, נהי דהאי טעמא דמימר הוה אמר שייך גבי חששא דאונסין היכא דאתניס פיקדון או עיסקא מקמי מרעיה דאבוהון, אלא ליחוש דילמא איתניס בתר מרעיה ולא ידע ביה, אי נמי דאיתניס לאחר מיתתו. הא נמי לא קשיא, דלא טענינן להו ליתמי אלא מידי דיכול אבוהון למטען, והני חששי כיון דלא ידע בהון אבוהון מחיים לאו מידי דהוה יכול אבוהון למטען נינהו. ואע"ג דבין הכי ובין הכי נשבע וגובה מחצה משום חששא דפירעון, נפקא מינה דאי אתברר דלא פרע כגון דמית בגו זימניה וכיוצא בו אי נמי דאודי מגו מרעיה דלא פרעיה, לא חיישינן לאונסין דמעיקרא ולאו לאונסין לבתר דאודי. וסוגיא דשמעתא נמי דיקא, מדקאמרינן לטעמא דמאן דאמר נשבע וגובה מחצה אימור מלאך המות הוא דאנסיה ולא אמר, דש"מ דאי אודי דלא פרעיה ולא אמר דאתניס לא חיישינן לאונסין כלל וגבי כוליה בלא שבועה. וה"ה היכא דמית בגו זימניה, אי נמי היכא דהימניה למלוה, כל אימת דאמר דלא פרעיה, דכה"ג ודאי לא מהני ליה ללוה מיגו להימוניה דפרע, וכיון דאיהו לא מהימן ליתמי נמי לא טענינן, ולאונסין לא חיישינן כדברירנא לעיל.

וה"מ בשטר כיס היוצא על היתומים, אבל שטר הפקדון היוצא על היתומים אפילו היכא דהימניה למפקיד, כל אימת דלא פרעיה חיישינן לאונסין. דכיון דאי הוה אבוהון קיים והוה אמר נאנסו הוה מהימן, השתא נמי טענינן להו ליתמי, לא שנא אמר אבוהון ול"ש לא אמר, כדברירנא טעמא לעיל.

וש"מ דהמפקיד אצל חברו בשטר וא"ל החזרתיו לך מהימן, ובשבועה, ולא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי, דהא רב חסדא ורב הונא בר אבין הכין סבירא להו. וסוגיא דגמרא נמי קא מסיק בה, לא כ"ע לא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי. ועוד דסוגיא דגמרא בפ' כל הנשבעין שבתורה (שבועות מה,ב) גבי שכיר הכי אזלא. וכ"ש היכא דטעין נאנסו דמהימן בשבועה, דכיון דלא שייך למימר ליה שטרך בידי מאי בעי לדברי הכל מהימן בשבועה. ואגב ארחיך ש"מ דמאן דכתב שטר עיסקא אחבריה ולא אתני בהדיה דבר קצוב, (ו) לא באגר ולא בהפסד, אי הוי ביה פסידא דינא הוא דלא פסיד מלוה טפי מפלגא, דמסתמא לפלגא מלוה קא נחית כתקנתא דרבנן. דהא הכא בשטר כיס סתמא עסיקינן וקי"ל דנשבע וגובה מחצה. ומנא תימרא דבסתמא עסיקינן, מדאצטריכינן סברוה לכ"ע אית להו דנהרדעי דאמרי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פיקדון, וש"מ דלא מיתוקם מימרא דמאן דאמר גובה מחצה אלא אליבא דנהרדעי, ואי בדאתני בהדיה באגר או בהפסד דבר קצוב למה לי דנהרדעי, כי ליתא דנהרדעי נמי היכא דאתני אתני, דקי"ל בדבר שבממון תנאו קיים. אלא לאו ש"מ בסתמא עסקינן. וכיון דאי הוה אבוהון קיים וטען פרעתי משתבע ומשלים פלגא מטעמא דמגו כי מית נמי טענינן להו ליתמי מאי דיכול אבוהן למטען כדפרישנא:

עח. ושמעינן נמי דמאן דאמר ליה לחבריה מנה לי ביד אביך והלה אומר איני יודע, ועד אחד מעידו שיש לו ומית הלוה בתוך זמנו, ואע"ג דאי הוה קיים הוה מחייב שבועה דאורייתא אפומא דחד סהדא, כיון דמית לא אמרי' הוה ליה בריה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, דהא הכא דאי הוה אבוהון דיתמי קיים לא הוה מיפטר אלא בשבועה דאורייתא, וכיון דמית מקמי דלהוי מחויב שבועה וא"י לישבע פקעיה פקעא שבועה ופקע ממונא. ותניא נמי בפרק כל הנשבעין (שבועות מז,א) שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין, ואוקימנא התם כגון דא"ל מנה לאבא ביד אביך וא"ל אידך חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, דאע"ג דאבוה כה"ג חייב דהוה ליה מחוייב שבועה וא"י להישבע, אצטריך קרא למפטר יורשין. וה"ה לכל המחויב שבועה וא"י להשבע, דאי מיית מקמי דלתברר דהוה מחויב שבועה וא"י להשבע, דאכתי לא טעין טענתא דלא הוה יכיל לאשתבועי עילויה, פקעא שבועה ופקע ממונא:

י. וצריך ליקח לו דרך דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים אינו צריך ליקח לו דרך ומודה ר' עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך מכרן לאחר רבי עקיבא אומר אינו צריך ליקח לו דרך וחכמים אומרים צריך ליקח לו דרך.

היכא קאי, אסיפא קאי, דקתני בין כך ובין כך לא מכר לא את מחיצת הקנים שהיא בית רובע ולא את הבור ולא את הגת ולא את השובך, דשייר להו מוכר זכותא בקרקע, ועלה קתני צריך ליקח לו דרך כדבעינן למימר קמן. אבל שומרה שאינה עשויה בטיט אע"ג דלא מזדבנא, כיון דלית ליה זכותא בקרקע כלל לא שייך בה למתנא צריך ליקח לו דרך, דכיון דלמעקר קימא דרך למה לה. אי למיעל ולמיעקרא, על כרחיה דלוקח אית [ליה] למיעל ולמיעקרה, מידי דהוה אנחיל של דבורים דקתני התם ומהלך בתוך שדהו ונוטל את נחילו. אלא כי קתני צריך ליקח לו דרך אהנך דלאו למעקר קימי קתני. ורבי עקיבא ורבנן לטעמיהו, רבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר ושייר דרך לנפשיה, ורבי עקיבא סבר מוכר בעין יפה מוכר ולא שייר כלום בדבר המכור. וקימא לן כרבי עקיבא.

ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך, דכיון דלא צריך וקאמר, לשיורי דרך קא מיכוין. והוא הדין נמי לגבי חרוב המורכב וסדן השקמה, דקימא לן דמסתמא שיירינהו, מיהו לית להו קרקע הצריך להן, אי שיירינהו בפירוש אית להו דרך, אבל קרקע לית להו. דאית להו דרך, דכיון דלא צריך לשיורינהו בפירוש וקאמר, לשיורי להו דרך קא מכוין. וכיון דצריך האי לישנא יתירא לשיור דרך תו לא מהני לשיורי להו קרקע הצריך להן, ולית להו אלא שעבודא בעלמא בקרקע לקיומינהו התם. ואיפכא ליכא למימר, חדא דיד בעל השטר על התחתונה, ועוד דלא שביק איניש דרך דמתהני ליה מיניה לחרוב ושקמה דידיה בלא קרקע ומשייר קרקע דלא מתהני ליה מיניה בלא דרך. וסופא נמי גבי מכרן לאחר קימא לן כר' עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר. לפיכך אם מכר את מחיצת הקנים שהיא בית רובע לאחר או את החרוב או את השקמה או את הבור או את הגת או את השובך ושייר שאר השדה לפניו אין הלוקח צריך ליקח לו דרך דמוכר בעין יפה מוכר. ומסתברא דהני מילי היכא דאמר ליה בור שיש לי בשדה פלונית אני מוכר לך ולא שייריה לקרקע בפירוש, דאי אמר ליה חוץ מן הקרקע אי נמי חוץ מן השדה צריך הלוקח ליקח לו דרך, דכיון דלא צריך וקאמר, לאפקועי דרך מיניה דלוקח קא מיכוון, כי טעמיה דרבי עקיבא לעיל:

יא. בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נתן את כולן והאחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולן והמחזיק בנכסי הגר החזיק בשדה החזיק בכולן והמקדיש את השדה הקדיש את כולן רבי שמעון אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא את החרוב המורכב ואת סדן השקמה. הא דקתני רישא אבל בנותן מתנה נותן את כולן והוא הדין גבי האחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר ואין צריך לומר במקדיש, אם תימצא לומר (דמתני') [דאהני] דתנן בסופא דהאי מתניתין קאי כגון בור וגת ושובך ומאי דדמי להו, דאלו אכוליה פירקין ליכא למימר משום סירכא דמטלטלין דאיירי בהו תנא גבי בית וחצר ומרחץ ובית הבד ועיר ושדה כגון תבואה תלושה מן הקרקע דליכא למימר גבי נותן מתנה דמקנו בסתמא בהדי ארעא, על כרחיך כיון דקני הני בסופא דהאי מתניתין קני נמי שאר הנך מקרקעי דלא חשיבי לשיורינהו טפי מהני. ואם תמצא לומר דאכוליה פירקין קאי במקרקעי קמיירי במטלטלי לא קמיירי. לבד מנכסי הגר, דכיון אחזיק בשדה בעידנא דקיימי הנך מטלטלי בגוה קניא ליה שהרי עומד בצד שדהו.

(וכיון) [ובין] דמוקמת ליה אכוליה פירקין במקרקעי, ובין דמוקמת לה אסופא דהאי מתניתין ומאי דדמי לה, שמעינן מינה דהני כולהו תשמישי דקימי בתוך הדבר המכור דתנן במתניתין גבי מכר דאינן מכורין, בנותן מתנה מסתמא נמי נתן את כולם. ואע"ג דלא כתב ליה עומקא ורומא, ואע"ג דלא אמר ליה נמי הן וכל מה שבתוכן. דכולהו לא עדיפי לגבי בית טפי מבור וגת ושובך לגבי שדה. ואע"ג דלא מהני בהו לישנא דהיא וכל מה שבתוכה גבי מכר קאמרינן גבי מתנה דאפי' מסתמא נתן את כולם, דומיא דמחזיק בנכסי הגר. ותו מדקאמרינן טעמא בגמרא זה היה לו לפרש וזה לא היה לו לפרש, ש"מ דכל היכא דלא היה לו לפרש אע"פ שלא פירש קנה. תדע דהא קא מייתינן בגמרא מיהא מתני' ראיה לגבי בית בתרי דוכתי בפירקין (לעיל בבא בתרא סה,א), דשמע מינה דדינא דבית ודינא דשדה גבי נותן מתנה חד טעמא נינהו.

ולא תימא הני מילי בדבר שהוא עומד בתוך הדבר המכור ותשמישו לתוכו דומיא דבור וגת ושובך גבי שדה, אלא אפילו בדבר שאינו עומד בתוך הדבר המכור אלא לפנים ממנו, היכא דהוי תשמישו לתוכו כגון יציע וחדר לגבי בית, גבי מתנה וכיוצא בה מיקני בסתמא. דכי היכי דבור ודות לגבי בית לאו חדא תשמישתא נינהו אלא הא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד, כדאמרינן בהדיא בריש פירקין (לעיל בבא בתרא סא,א), בור וגת ושובך לגבי שדה נמי לאו חדא תשמישתא נינהו אלא הא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד. וכי היכי דגבי שדה בנותן מתנה נתן את כולם גבי בית נמי נתן את כולם. וכיון דנתן את הבור ואת הדות כ"ש חדר ויציע אע"ג דלא קימי בגויה דביתא. תדע דכל מידי דחדא תשמישתא הוא אע"ג דלא קאי בתוך הבית המכור הוי טפל לאזדבוני מסתמא אגב ביתא טפי ממידי דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד ואע"ג דקאי בגויה. דהא בור ודות דאע"ג דלא הוו ד"א לא מזדבני בהדי בית ואע"ג דקימי בגויה מטעמא דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד הוא, ואלו חדר ויציע כי לא הוו ד"א כיון דחדא תשמישתא נינהו אע"ג דלא קימי בגויה מזדבני בסתמא אגב ביתא. וכיון דגבי בור ודות דאע"ג דלגבי בית ושדה לאו חדא תשמישתא נינהו מיקנו במתנה בסתמא אגב בית ואגב שדה, כל שכן חדר ויציע דלגבי בית חדא תשמישתא נינהו דמיקנו במתנה בסתמא אגב בית. וה"ה בגג ועלייה דקימין באוירא דביתא דומיא דבור ודות, אלא דבור ודות בעומקיה וגג ועלייה ברומיה. וכל שכן עומקא ורומא גרידא דטפל לבית טפי מבור ודות ומחילות. ודוקא בדבר שתשמישו לפנים, אבל אם היה תשמישו לחוץ מסתמא אינו נתון, דלאו מכלל הדבר הנתון הוא.

ואפי' בדבר שתשמישו לפנים נמי דוקא בדבר שהוא טפל לדבר הנתון, כגון היציע והחדר והגג והבור והדות שבבית שהן טפלין לבית, והמרחץ ובית הבד שבתוך החצר דטפלין לגבי חצר, דלא עדיפי מבור וגת ושובך שבשדה, דאע"ג דלא מהני בהו לישנא דהיא וכל מה שבתוכה גבי זביני אפי"ה מיקנו במתנה בסתמא. אבל בדבר שאינו טפל לדבר המכור, כגון שתי חצרות זו לפנים מזו וכן שני בתים זה לפנים מזה, אע"ג דתרוייהו חדא תשמישתא נינהו, כיון דאין אחד מהן טפל לחבירו, אם נתן את האחד לא נתן את השני, דחד בית יהיב ליה תרי בתי לא יהיב ליה, חדא חצר יהיב ליה שתי חצרות לא יהיב ליה. ואין צריך לומר מרחץ ובית הבד שלפנים מן החצר דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד. תדע דהא בהדיא קתני בהאי מתני' דהנותן מתנה והמחזיק בנכסי הגר בהאי ענינא דתרוייהו חד דינא אית להו, וכי היכי דסבירא לן גבי המחזיק בנכסי הגר לענין שני בתים זה לפנים מזה שאם החזיק באחד מהן לקנותו ואת חברו אותו קנה חבירו לא קנה, כדאיתא בהדיא בפרק חזקת (לעיל בבא בתרא נג,ב), גבי נותן מתנה נמי היכא דיהיב ליה חד מינייהו אותו קנה חברו לא קנה דהא תרוייהו חד טעמא נינהו. ומ"ש ממכר דקי"ל (לעיל בבא בתרא סז,ב) מכר לו חולסית ומצולה החזיק בחולסית קנה מצולה, שאני התם דזבין ליה תרויהו בהדיא, וכי אצטריך לאשמועינן דחזקה דחדא מהניא לאידך, וה"ה נמי גבי מתנה כה"ג קני.

וכ"ת תינח נותן מתנה דבעין יפה נותן ומשום דלא היה לו לפרש, אלא האחין שחלקו הא קי"ל דכלקוחות דמו, ואם כן כל היכא דגבי לוקח לא קני גבי האחין שחלקו נמי לא ליקנו. ועוד דהא טעמא גבי מכר משום דהיה לו לפרש הוא, וגבי אחין שחלקו נמי היה להן לפרש. ועוד דמחזיק בנכסי הגר דליכא מאן דמקני ליה כלל מאי איכא למימר. ומסתברא דהיינו טעמא גבי אחין שחלקו, דכי אמרינן דשיוריה שייר הני מילי גבי מכר דאיכא למימר דאע"ג דזבין בית לא זבין חדר ולא יציע וכיוצא בהן, דהא לא רמיא עליה לזבוני ליה כוליה ממוניה. אבל האחין שחלקו, דמעיקרא מקמי חלוקה הוה ליה לכל חד מינייהו זכותא בכל פורתא ופורתא מהאי ממונא, וכי קא פלגי לאסתלוקי מהדדי קא מיכונו, דלא תהוי ליה לחד מינייהו זכותא בחולקיה דחבריה, על כרחיך כל חד מינייהו לא שייר זכותא לנפשיה בחולקא דחבריה. וכן אתה אומר בשותפין שחלקו, תרוייהו חד טעמא נינהו. והמחזיק בנכסי הגר, אע"ג דליכא דמקני ליה מידי, מהאי טעמא גופיה דליכא דמקני ליה מידי הוא דקני כוליה, דכי אמרינן דלא קני גבי מכר דדעת אחרת מקנה אותן ואיכא למימר שיורי שייר, דהא בדעתיה דמוכר תליא מילתא, אבל מחזיק בנכסי הגר דמהפקירא קא זכי בדעתיה דידיה תליא מילתא, ואנן סהדי דאיהו למקנא כוליה קא מיכוון, הילכך כל מידי דהוי טפל לגבי חבריה קני כדאמרן.

וטעמא דר' שמעון דאמר המקדיש את השדה לא הקדיש מכל אלו שאינן מכורין בכלל המכר אלא חרוב המורכב וסדן השקמה, הואיל ויונקין משדה הקדש, וכיון שהקדיש את השדה אי אפשר לומר ששייר את החרוב ואת השקמה, דאיסורא לא משייר לנפשיה. ואפילו היכא דטעין דלא שיירינהו אלא על מנת לעקרן, דאדהכי והכי קא מתהני משדה הקדש, ואם איתא דשיירינהו מעיקרא עקר להו מקמי דלקדשה לשדה. אבל בור וגת ושובך [ד]לא ינקי משדה הקדש אינן מוקדשין. וה"ה גבי מחיצת הקנים דליכא למיחש דילמא ינקי משדה הקדש, דכיון דאית להו קרקע מדנפשיהו קא ינקי, ואמטול הכי אינן מוקדשין לטעמיה דר' שמעון. ומסקנא לקמן (בבא בתרא עב,ב) דרבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידי כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש, ולא הקדיש את כולן, ואפילו חרוב ושקמה לא הקדיש, דכיון דבעין רעה מקדיש שיורי שייר להו ארעא וכי קא ינקי [מדנפשייהו קא ינקי], אלא לדידכו דאמריתו דמקדיש בעין יפה מקדיש אודו לי מיהת דלא מקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה הואיל ויונקין משדה הקדש, דכיון דלא משייר ארעא אשתכח דקא ינקי משדה הקדש ולא משייר להו לנפשיה, אבל הנך דלא ינקי שיורי שייר, דנהי דמקדיש בעין יפה מקדיש ולא שייר ארעא לעיולי בהקדש מידי אחרינא לא. ואמרי ליה רבנן לא שנא הני ולא שנא הני כיון דטפלין נינהו לגבי שדה והקדיש את השדה הקדיש את כולן.וקי"ל כרבנן, דהא אוקימנא לדר' שמעון דלא כר' עקיבא ולא כרבנן כדבעינן למימר קמן:

עט. והא דתנן בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולם מאי שנא מכר ומאי שנא מתנה פירש בן נקוסא לפני ר' זה היה לו לפרש וזה לא היה לו לפרש. לוקח כיון דיהיב דמי לא מיכסיף למימר ליה למוכר דלכתוב ליה כל הני בשטר זביני בפירוש, ומדלא פריש ליה ש"מ לא זבין ליה טפי ממאי דכתב בשטרא. ואילו מקבל מתנה לא היה לו לפרש, דכיון דלא יהיב דמי כסיפא ליה מילתא למימר ליה לנותן ולא מידי, הילכך מסתמא נמי אמרינן דכוליה יהיב ליה, דנותן בעין יפה נותן, והא דלא פריש ליה מקבל מתנה לנותן לפרושי ליה בשטר מתנה כל מאי דיהיב ליה, מחמת כיסופא הוא דלא אמר ליה הכי:

פ. ההוא דאמר ליה הבו ליה לפלניא ביתא דמחזיק מאה גולפי אשתכח דהוה מחזיק מאה ועשרים אמר רב אשי קני כוליה מי לא תנן בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולם אלמא מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב הכא נמי מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב. והאי ביתא הוא דאיכוון למיהב ליה בין דמחזיק מאה גולפי בין דמחזיק טפי מן הכין, והאי דקאמר דמחזיק מאה גולפי משום דקסבר דלא הוה מחזיק טפי, ואי נמי הוה ידע דמחזיק טפי הוה יהיב ליה. ושמעינן מינה דאפילו במידי דלא משמע בכלל זביני כגון חדר ויציע וגג וכיוצא בהן דרשותא אחריתי נינהו קני להו מקבל מתנה לכלהו, דהשתא היכא דאמר דמחזיק מאה גולפי ואשתכח דמחזיק מאה ועשרין קני כוליה, היכא דאמר ביתא סתמא מיבעיא. ועוד דגרסינן בריש פרקין (לעיל בבא בתרא סה,א) גבי שני בתים זה לפנים מזה שניהם במכר שניהם במתנה אין להן דרך זה על זה, ואילו חיצון במכר ופנימי במתנה קאמרינן דיש לו לפנימי דרך על החיצון דמאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב ואפי' דרך נמי אקני ליה, אע"ג דמידי דקאי חוץ לדבר הנתון הוא הרי נתון הוא:


דף עא עמוד ב[עריכה]


פא. אמר רב הונא אע"ג דאמור רבנן הקונה שני אילנות בתוך של חבירו הרי זה לא קנה קרקע מכר קרקע ושייר שני אילנות לפניו יש לו קרקע ואפילו לרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר הני מילי גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא אבל אילנות דקא מכחשי בארעא שיורי שייר דאי לא שייר אמרינן ליה עקור אילן שקול וזיל. ועיקר האי מילתא, דקימא לן דהקונה שני אילנות בתוך של חבירו, ואע"ג דאית ליה ללוקח שעבודא בגופיה דארעא לקיומינהו לאילנות תמן, ואפילו לרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר הכא מודו, דכי זבין ליה אילנות כדקימי השתא זבין ליה ולאו אדעתא דמעקרינהו, דא"כ הוה ליה לפרושי ליה ע"מ לקוץ אי נמי לעצים, מיהו לית ליה זכייה גמורה בגוף הקרקע דהא אם מיתו אין לו קרקע, ואפילו לר' עקיבא, דהא אין תורת שדה עליהן ואילנות זבין ליה קרקע לא זבין ליה, כדבעינן לברורה בפרק המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא פא,א). וקאמר רב הונא אע"ג דאמור רבנן הקונה שתי אילנות בתוך של חבירו הרי זה לא קנה קרקע הצריך לאילנות קנין גמור, ואפ"ה היכא דמכר קרקע ושייר שני אילנות לפניו יש לו למוכר קרקע הצריך לאילנות ולא מיקני ליה ללוקח זכותא בגויה כלל, ואפילו לרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר ולא שייר מידי לנפשיה בדבר [ה]מכור, הני מילי גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא, אבל אילנות דמכחשי בארעא שיורי שייר, דאי לא שייר אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל. כלומר, לא מיבעיא לרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר ומשייר מידי דצריך ליה לשיורי, דכי היכי דגבי בור ודות משייר להו דרך דצריך ליה, גבי אילנות נמי משייר קרקע דצריך ליה, אלא אפילו לרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר ואפילו מידי דצריך להו לבור ולדות כגון דרך לא משייר, וכל שכן קרקע דלא צריך ליה, הני מילי דלא משייר קרקע גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא, ולא חייש דלימא ליה לוקח סליק בור ודות דילך וזיל, ואמטול הכי לא רמי אדעתיה לשיורי להו קרקע לבר מגופיהו, אבל אילנות דמכחשי בארעא דינקי לה ללחלוחיתה שיורי שייר להו קרקע, דמסיק אדעתיה דאי לא משייר קרקע כלל מצי למימר ליה עקור אילנך שקול וזיל. וכיון דרמי אדעתיה לשיורי להו קרקע קרקע הראוי להן הוא דמשייר, דבבציר מהכי לא סמכא דעתיה דשביק להו לוקח לאילנות התם.

נוסחא אחרינא, דאם איתא דלא שייר לימא ליה עקור אילנך שקול וזיל. והכי פירושא נמי להאי נוסחא, דאם איתא דאפילו הכי אית ליה לר' עקיבא מוכר בעין יפה מוכר למימרא דלא שייר זכותא לנפשיה בדבר המכור, אפילו שעבודא לאילנות נמי לא שייר, ואם כן לימא ליה עקור אילנך, ואנן קימא לן דלא מצי למימר ליה הכי כדבעינן לברורי בשמעתין. וכיון דאדעתא דשיורי להו זכותא בקרקע קא נחית כי משייר להו קרקע הצריך ליתן הוא דמשייר כדפרישנא טעמא לעיל. וממילא (לא) סלקי להו כולהו נוסחי לחד טעמא.

ואקשינן עליה דרב הונא תנן רבי שמעון אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא את החרוב המורכב ואת סדן השקמה. כלומר לא הקדיש מכלל כל אלו שאינן מכורין בכלל השדה אלא את החרוב המורכב ואת סדן השקמה, אבל מחיצת הקנים שהיא בית רובע ובור וגת ושובך אינן מוקדשין. ותני עלה אמר ר' שמעון מה טעם הקדיש את אלו הואיל ויונקין משדה הקדש. דאיסורא לא משייר לנפשיה. והאי חרוב המורכב וסדן השקמה סתמא כמאן דשיירינהו בפי' דמי, ואי ס"ד כל היכא דשייר אילנות לנפשיה אפי' שנים שייר קרקע הצריך לאילנות הכא גבי חרוב המורכב וסדן השקמה ואי משכחת לה דינקי משדה הקדש, הא אמרת דכל היכא דשיירינהו שיורי שייר קרקע הצריך להן וכי קא ינקי מדנפשיהו קא ינקי. ולהוו שיור.

ואסיקנא רבי שמעון דאמר בהא כר' עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, וכיון שמכר את השדה לא שייר בה לנפשיה ולא מידי, וכל שכן מקדיש. והכא גבי חרוב המורכב וסדן השקמה כיון דלא שייר בשדה לנפשיה ולא מידי מסתמא אקדושי אקדשינהו לחרוב המורכב ולסדן השקמה, הואיל ויונקין משדה הקדש קא ינקי, דכיון דלא שייר בשדה ולא מידי על כרחיך כי קא ינקי משדה הקדש קא ינקי. וגבי גת ודות ושובך היינו טעמא דר' שמעון דסבירא ליה המוכר ומקדיש חד דינא אית להו, וכי היכי דגבי מוכר אע"ג דסבירא לן בעין יפה מוכר לא מכר לא את הבור ולא את הגת ולא את השובך, גבי הקדש נמי אע"ג דבעין יפה מקדיש אינן מוקדשין. ורב הונא דאמר דכל היכא דשייר אילנות לפניו אפי' שניים שייר נמי קרקע, אליבא דרבנן בלחוד קאמר, אבל לר' עקיבא לית ליה קרקע והא דמסקינן בשמעתין אפילו לרבי עקיבא, לאו רב הונא קאמר לה אלא סוגיא דגמרא הוא דסבר לאסוקי שמעתיה דרב הונא אפילו לרבי עקיבא, משום דשמעיה לרב הונא דאמרה לשמעתיה סתמא, מיהו למאן דדייק בה שפיר לא מיתוקמא אלא אליבא דרבנן.

ומתמהינן אליבא דרבנן פשיטא. כלומר אי ס"ד דרב הונא כי אצטריך לאשמועינן דאית ליה קרקע אליבא דרבנן בלחוד הוא דאצטריך לאשמועינן, מאי קמ"ל, פשיטא, השתא גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא קאמרי רבנן דכי שיירינהו שיורי שייר להו נמי זכותא בבית המכור, דהא אין המוכר צריך ליקח לו דרך, גבי אילנות דמכחשי בארעא לא כ"ש, הא ודאי שיורי שייר, דאי לא שייר מצי א"ל עקור אילנך שקול וזיל. ופריק הא קמ"ל אליבא דרבנן דאי נפלי הדר נטעין להו. סד"א כיון דכי משייר להו קרקע מטעמא דלא לימא ליה עקור אילנך שקול וזיל הוא דשייר, הני מילי כל זמן שהן קימין מיהו אי נפלי לא הדר נטע להו, קמ"ל דאי נפלי הדר נטע להו, דכי שייריה לקרקע הצריך להן לגמרי שייריה, כדברירנא טעמא לעיל. ולית הלכתא כרב הונא, דהא קם ליה כרבנן דלית הלכתא כוותייהו.

נקיטינן השתא דכי היכי דהקונה שני אילנות בתוך של חבירו לא קנה קרקע, מכר קרקע ושייר שני אילנות לפניו נמי אין לו קרקע, דמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו כלום בדבר המכור. ודוקא לענין מקנא תחתיהן וביניהן וחוצה להן קנין גמור, אבל שעבודא בעלמא לקיומינהו התם אית ליה. חדא דכי שיירינהו כדקימי השתא הוא דשיירינהו. ועוד מידי דהוה אקונה שני אילנות לרבנן, דאע"ג דסבירא להו דמוכר בעין רעה מוכר, מודו דלאו אדעתא דמעיקרא זבין ליה משייר נמי לרבי עקיבא אע"ג דבעין יפה מוכר כי שייר שני אילנות כדקיימי השתא הוא דשיירינהו, דדינא דמשייר לרבי עקיבא לא גרע מדינא דרבנן כדאשכחן גבי דרך.

תדע דבהדיא קאמרינן גבי המוכר את השדה דאע"ג דאמר ליה היא וכל מה שבתוכה לא מכר את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה. אי אמרת בשלמא לא מיחייב למעקרינהו היינו דחשיביה ליה למהוי שיור, דכיון דאית להו שם בפני עצמן לא מזדבני בכלל מה שבתוכה, אלא אי אמרת למעקר קיימי מאי חשיבותיהו, לחשבינהו כעקורין ולזדבנו בכלל כל מה שבתוכה, מידי דהוה אתבואה התלושה מן הקרקע, דאטו משום דמיחברי לקרקע המכור בשעת מכירה מגרע גרעי ללוקח. ועוד מדקתני גבי דרבי שמעון הואיל ויונקין משדה הקדש, ואי למעקר קימי כי ינקי משדה הקדש נמי מאי הוי, הא לא מתהני להו ולא מידי. תדע נמי דאפילו מדרב הונא גופיה שמעת להא, דקאמר דאי לא שייר קרקע מצי אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל, ואי ס"ד דכל היכא דסבירא לן דלא שייר קרקע הצריך להן לרבי עקיבא מצי א"ל עקור אילנך שקול וזיל, מאי טעמא דרב הונא דדייק מינה דשייר קרקע, אדרבא כיון דבעין יפה מוכר לידוק מינה דכי שייר אדעתא דמעקרינהו הוא דשייר.

אלא מדדייקינן מינה דיש לו קרקע ש"מ דמפשט פשיטא לן דלא מצי א"ל עקור אילנך, דלאו אדעתא דמעקר שיירינהו. והכי קאמר, כיון דמכחישי בארעא שיורי שייר קרקע הצריך להן, דאי לא שייר קרקע הצריך להן מטעמא דבעין יפה מוכר ולא שייר זכותא לנפשיה בדבר המכור אפילו שעבודא נמי לא שייר, ומצי לוקח למימר ליה עקור אילנך שקול וזיל, הילכך רמי מוכר אדעתיה לשיורי להו זכותא. וכיון דמזדקק לשיורי לאו שעבודא בעלמא משייר, דלא סמכא דעתיה דהויא ליה זכותא בקרקע למשבקינהו התם עד דמשייר להו קרקע הצריך להן.

ולא דמי לקונה שני אילנות, דאלו התם אע"ג דחייש לוקח דלא לימא ליה מוכר עקור אילנך בדעתיה דמוכר תליא מילתא, ומוכר כל היכא דסגיא ליה ללוקח בשעבודא בעלמא לא מקני ליה קרקע אלא בשלשה אילנות כדברירנא טעמא לדברי הכל. אבל הכא דמוכר גופיה כי משייר לצורך נפשיה הוא דמשייר, כל לגבי נפשיה לא דייק לשיוריה, אלא כי משייר שיעורא דסמכא דעתיה דסגיא ליה בגויה לרוחא דמילתא הוא דמשייר. וה"מ למאי דס"ד מעיקרא אליבא דרב הונא לאוקמה אפי' לרבי עקיבא דאמר בעין יפה מוכר, כיון דלגבי מוכר שני אילנות דייק דלא לאקנויי להו אלא מידי דצריך להו לקיומינהו התם כל שכן כי משייר דכיון דבעין יפה מוכר לא משייר להו אלא מידי דצריך להו לקיומינהו דהיינו שעבודא בעלמא.

וה"מ היכא דשייר שני אילנות לפניו דאין תורת שדה עליהן, אבל שייר שלשה אילנות לפניו יש להן קרקע שהרי תורת שדה עליהן, וכיון דשיירינהו ודאי שייר להו קרקע. ולאו משום דמוכר בעין רעה מוכר ושייר בדבר המכור, דהאי גברא לא שייר בדבר המכור ולא מידי, אלא משום דשייר שלשה אילנות בפירוש וכיון דתורת שדה עליהן מסתמא שייר קרקע הצריך להן דכארעא אחריתי דמיא. מידי דהוה אקונה שלש אילנות, דאפי' לרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר מודו דקנה קרקע. תדע דגרסינן בפרק חזקת (לעיל בבא בתרא לז,א) פשיטא מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע ואפי' לרבי עקיבא כו', והתם ודאי בשלשה אילנות קמיירי דהא כששייר כל האילנות קא מיירי, דומיא דזה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע דאיירי בה ברישא, ועוד דלישנא דמכר קרקע ושייר אילנות לפניו הכי משמע דזבניה לקרקע כוליה ושיירינהו לכלהו אילנות לנפשיה.

וכי תימא מכדי בהדיא אמרינן התם דטעמא דמשייר קרקע דלא לימא ליה עקור אילנך הוא, וכיון דטעמא דשלשה לאו משום דתורת שדה עליהן הוא אלא דלא לימא ליה עקור אילנך הוא, אפי' שנים נמי. לגבי שיורי זכותא בקרקע הכי נמי, מיהו לא שנא שנים ולא שנא שלשה, ואע"ג דכי רמי אדעתיה לשיורי להו זכותא דלא לימא ליה עקור אילנך הוא, כי משייר להו קרקע דחזי להו הוא דמשייר, גבי שלשה דיש תורת שדה עליהן משייר להו קרקע דחזי להו, דאע"ג דבעין יפה מוכר מידי דחשיב ליה באנפי נפשיה מיהת שיורי משייר, ואלו שנים דאין תורת שדה עליהו כיון דלא חשיבי ליה לא משייר להו אלא זכותא בקרקע, דהיינו שיעורא דחזי להו:


דף עב עמוד א[עריכה]


פב. ומי מצית מוקמת לה לדרבי שמעון כר' עקיבא והתניא הקדיש שלשה אילנות ממטע עשרה לבית סאה הרי זה הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן וכשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף פחות מכן או יתר על כן או שהקדישן בזה אחר זה הרי זה לא הקדיש את הקרקע ולא את האילנות שביניהן ולא עוד אלא שאם הקדיש את האילנות וחזר והקדיש את הקרקע כשהוא פודה פודה את האילנות בשויהם וחוזר ופודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ומעיקרא מפרישנא לה למתניתא ובתר הכי מפרישנא ליה לסוגיא דגמרא דאתי לאיתויי מינה ראיה. הא דתניא הקדיש שלשה אילנות ממטע עשרה לבית סאה, בנטיעות קא מיירי דלא ינקי לכוליה בית סאה בפחות מעשרה. הילכך אי הוו ממטע עשרה לבית סאה מצטרפי להדדי והוו להו כשדה אילן, ואי הוו ממטע עשרה ליתר מבית סאה או ממטע פחות מעשרה לבית סאה, כיון דלא מיערבא יניקת השרשין בהדי הדדי כל חד מינייהו באנפי נפשיה קאי והוה ליה כמאן דאקדיש חד אילן דלית ליה קרקע. והני מילי בנטיעות, אבל באילנות גדולים אפילו היו שלשתן מפוזרין לתוך בית סאה, הא קימא לן גבי שביעית דמצטרפי וכשדה אילן דמו, וחורשין כל בית סאה בשבילן, כדברירנא בפרק לא יחפור (לעיל בבא בתרא כו,ב סי' קיד) גבי אילן דעולא, הכא נמי כשדה אילן דמי ואית להו קרקע. ואע"ג דקימא לן דגבי מכר היכא דמרחקי מהדדי טפי משש עשרה אמה לא מצרפי ולית להו קרקע, כדבעינן למימר קמן בפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא פג,א), לא דמי דינא דהקדש לדינא דהדיוט, דאלו הדיוט כיון דבדעתא דמוכר ולוקח תליא מילתא על כרחיך לאו ביניקת השרשין תליא מילתא אלא במראית העין תליא מילתא, דהא דעתא דלוקח בתר מראית העין אזלא, הילכך אי מקרבי להדדי בתוך שש עשרה אמה מצרפי למראית העין והוו להו כשדה אילן, וסמכא דעתיה דלוקח למזבן ארעא אגב אילנות, ומוכר נמי אדעתא דהכי קא מזבין. ואי מרחקי מהדדי יתר משש עשרה אמה, שנמצא יתר מדרך הרבים מפסיק ביניהן, הוו להו מרוחקין למראית העין ולאו כשדה אילן דמו לפום דעתיה דמוכר ולוקח, וכי קא נחתי אדעתא דאילנות בלחוד קא נחתי. והוא הדין נמי גבי כלאים דהוי שיעורא מארבע אמות ועד שש עשרה אמה מהאי טעמא בלחוד הוא, דהא דינא דכלאים במראית העין תליא מילתא ולאו ביניקת השרשין תליא מילתא, דאם כן לא הוו שרו רבנן ראש תור משדה זו נכנס לשדה זו וכן כמה מילי דמוכחא מילתא דכל היכא דמפסקי מהדדי למראית העין לא איכפת להו ביניקת השרשין. אבל גבי הקדש דממונא דגברא הוא לא שייך למתלא ביה מילתא למראית העין, אלא בעיקר עירוביהו תליא מילתא, וכל היכא דמיערבא יניקת שרשין בהדי הדדי לאו מפוזרין נינהו, מידי דהוה אשביעית.

וכי תימא בשלמא לוקח והקדש לא דמו להדדי, דהא תליא מילתא באומדן דעתא דאינשי והאי תליא מילתא בעיקר עירובא דשרשין דהוא עיקרא דמילתא, אלא כלאים ושביעית קשיין אהדדי, מכדי תרוייהו איסורא נינהו, מאי שנא גבי כלאים דאזלינן בתר מראית העין ומאי שנא גבי שביעית דלא אזלינן אלא בתר יניקת השרשין. וכי תימא כלאים דרבנן, דמדאוריתא לא מיתסר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, ורבנן דגזרו ביה לא גזרו ביה אלא מפני מראית העין, ואלו שביעית דאורייתא היא ואמטול הכי אזלינן ביה בתר יניקת השרשין, שתי תשובות בדבר, חדא דשביעית נמי בזמן הזה דרבנן היא כדמיברר בפרק משקין בית השלהין (מ"ק ב,ב). ועוד דאפילו למאן דאמר דאורייתא היא, כל שכן דתיקשי לך, דאפי' במידי דאורייתא קאזלינן בתר יניקת השרשין לקולא, ואדרבא כיון דאורייתא היא להוו כמפוזרין ולא לצטרפי למחרישה לכוליה בית סאה ערב שביעית. לא תיקשי לך, דודאי אידי ואידי דרבנן היא, והכא לקולא והכא לקולא, גבי כלאים דאי אזלינן בתר יניקת השרשין הויא לה חומרא אזלינן בתר מראית העין לקולא, גבי שביעית דאי אזלינן בתר מראית העין הויא לה חומרא דאי מרחקי מהדדי שש עשרה והוו להו מפוזרין אסור למחרישה לכוליה בית סאה בשבילן, אלא כדי צרכן דהיינו מלוא אורה וסלו לכל חד מינייהו, הילכך אזלינן בתר יניקת השרשין לקולא, וכל היכא דמיערבא יניקת שרשין דידהו מצטרפין וחורשין לכל בית סאה בשבילן עד ראש השנה.

והא דקתני נמי ממטע עשרה לבית סאה לאו למימרא דאי תנא ממטע יתר מעשרה לבית סאה הוו להו רצופין ולית להו קרקע, דהא גבי מוכר כל היכא דמרוחקין ד"א לאו רצופין נינהו, וה"ה גבי כלאים וה"ה גבי שביעית כדקתני התם בפרקא קמא (שביעית פ"א מ"ה) כמה יהא ביניהן רשב"ג אומר כדי שיהא הבקר עובר בכליו דהיינו ד"א כדמפרש בפרק המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא פג,א), אלא כי קתני הכא ממטע י' לבית סאה, דאי הוו מרוחקין ממטע פחות מעשרה לבית סאה כיון דנטיעות נינהו הוו להו מפוזרין ואין מצטרפין ואין תורת שדה אילן עליהן, לפיכך לא הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן.

והא דקתני פחות מכאן או יתר על כן, לאו פחות ממטע י' לבית סאה הוא, דכי האי גונא ודאי כל כמה דלא מיקרבי בתוך ד"א להדדי לאו רצופין נינהו, ולא נמי ממטע פחות מי' לבית סאה הוא דהוו להו מפוזרין, דאם כן היינו יתר מכאן, אלא מאי פחות מכאן, פחות משלשה אילנות, או יתר מכאן, או שלשה אילנות ממטע י' ליתר מבית סאה דהוו להו מפוזרין, הרי זה לא הקדיש את הקרקע ולא את האילנות שביניהן.

ולא עוד אלא שאפילו הקדיש את האילנות, אסופא קאי, דקתני פחות מכאן או יתר על כן אפילו הקדיש את האילנות במדה זו, כגון שלא הקדיש אלא שנים, או שהיו שלשה ממטע י' ליתר מבית סאה, ואחר כך הקדיש את הקרקע, כשהוא פודה פודה את האילנות בשויהם, דלאו בתר שעת פדיון אזלינן אלא בתר שעת הקדש אזלינן, וכיון דכי אקדשינהו לאילנות אכתי לא הקדיש קרקע, אשתכח דההיא שעתא כעקורין דמי ולא הויא תורת שדה עליהו כי היכי דליפרקו אגב ארעא בתורת שדה, אלא פודה את האילנות בשויהן בפני עצמן, וחוזר ופודה את הקרקע בפני עצמו בית זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף.

דיקינן עלה מני אלימא רבנן האמרי רבנן מוכר בעין רעה מוכר אבל מקדיש בעין יפה מקדיש. כדקתני בהדיא בד"א במוכר כו', ומדלא אשמעי' תנ (י) א פלוגתא דרבי עקיבא בסיפא כדאשמועינן ברישא גבי מוכר לענין דרך, ש"מ דסיפא דברי הכל היא וליכא מאן דפליג בה אלא רבי שמעון לחודיה, ואם (קני) הקדיש שני אילנות אי נמי שלשה מפוזרין אמאי לא הקדיש קרקע, הא קימ"ל דאפילו במילי דלא עיילי בכלל המכר כגון בור וגת ושובך דעילי בכלל הקדש, הכא נמי אע"ג דקי"ל גבי מוכר דהקונה שני אילנות בתוך של חבירו לא קנה קרקע, גבי מקדיש מיהת קני קרקע. אלא לאו רבי שמעון היא. דאמר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש, דתנן רבי שמעון אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא את החרוב המורכב ואת סדן השקמה, אבל לא את הבור ולא את הגת ולא את השובך, דמקדיש נמי בעין רעה מקדיש.

ודיקינן תו ורבי שמעון אליבא דמאן אי אליבא דרבי עקיבא [הא] (ד) אמר מוכר בעין יפה מוכר וכ"ש מקדיש אלא לאו אליבא דרבנן וקסבר רבי שמעון כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ומשייר ארעא. והכין פירושא, ורבי שמעון דאמר המקדיש שני אילנות לא הקדיש קרקע, נהי דיכלת למימר דס"ל לרבי שמעון דמקדיש מלוקח גבי לוקח גופיה אליבא דמאן מרבואתיה קאי, אי אליבא דרבי עקיבא רביה, האמר מוכר בעין יפה מוכר, וכ"ש מקדיש, גבי קונה שני אילנות בתוך של חבירו, אע"ג דקתני לא קנה קרקע, הא אסיקנא בפ' המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא פא,ב) דספוקי מספקא לן דקנה קרקע, משום דסבירא לן דבעין יפה מוכר, ומספקא לן דקנה דאיכא למימר הכי, והאי דמספקא לן דלא קנה קרקע משום דאיכא למימר דכל פחות משלשה אילנות אין הקרקע טפל להן אלא בפני עצמו הוא חשיב, וכי אמרינן מוכר בעין יפה מוכר בדבר הטפל לדבר המכור אבל במידי דחשיב באנפיה נפשיה לא. ונהי דגבי מכר ולענין דינא אוקי ארעא בחזקת מארה ולא קנה קרקע, מיהו גבי הקדש, כיון דגבי מכר איכא לספוקי דמוכר בעין יפה מוכר וקנה קרקע כ"ש גבי מקדיש, וכיון דספיקא הוא ליכא למימר קרקע בחזקת בעליה קימת, דיד הקדש על העליונה, דהא לא מיחסר גוביאנא, ואמאי לא הקדיש את הקרקע, מי שרי ליה לאתהנויי מממונא דגבוה מספיקא. ועוד כי היכי דמיתי בכורים מספיקא לקדוש מספקא, דהשתא למצות בכורים דעשה גרידא הוא חיישי רבנן, הקדש דלא תעשה שיש בו מעילה הוא לא כל שכן.

אלא ודאי על כרחיך ברייתא דקתני לא הקדיש את הקרקע, דאוקימנא כרבי שמעון דאמר מקדיש בעין רעה מקדיש, לאו אליבא דרבי עקיבא הוא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, אלא אליבא דרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר. וההיא דתנן גבי בכורים מביא ואינו קורא אליבא דרבי עקיבא ודלא כרבנן, דאי לרבנן פשיטא להו דבעין רעה מוכר ולא קנה קרקע ולא מחייב לאתויי בכורים כלל. וקסבר ר' שמעון כי היכי דמוכר שתי אילנות בעין רעה מוכר ושייר ארעא, מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ומשייר ארעא. ואע"ג דהקדיש שני אילנות לא הקדיש את הקרקע. ומהאי טעמא גופיה הוא דפליג עליה במתני' גבי בור ודות ושובך, דקסבר דהקדש לא עדיף מלוקח.


דף עב עמוד ב[עריכה]


ואקשינן עלה ואלא קשיא הואיל ויונקין משדה הקדש. בשלמא מתני' דמודי בה רבי שמעון גבי חרוב ושקמה לא קשיא, דאיכא למימר דכי מודו להו גבי חרוב ושקמה לאו משום דיונקין משדה הקדש אלא משום דמיני אילנות נינהו, וכיון דהוה דעתיה לאקדושינהו לאילנות כולהו מיני אילנות אקדיש ואפילו חרוב ושקמה. ומקשינן עלה ואלא קשיא הואיל ויונקין משדה הקדש, דש"מ דכיון דהקדיש את השדה לא שייר בארעא ולא מידי, דאי שייר מדנפשיהו קא ינקי, אלא משום דמקדיש בעין יפה מקדיש ולא שייר ארעא, אלמא רבי שמעון דמקדיש בעין יפה מקדיש ס"ל. ופריק אלא ר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש, ואפילו חרוב ושקמה לא הקדיש, ואי משום דיונקין משדה הקדש, כיון דשיירינהו שיורי שייר להו ארעא וכי קא ינקי מדנפשיהו קא ינקי, וא"צ לומר בור וגת ושובך דאינן מוקדשין, אלא לדידכו דאמריתו מוכר הוא דבעין רעה מוכר אבל מקדיש בעין יפה מקדיש אודו לי מיהת דלא הקדיש אלא חרוב וסדן הואיל ויונקין משדה הקדש. כלומר נהי דמקדיש בעין יפה מקדיש ולא שייר בדבר המוקדש ולא מידי, וכיון דהקדיש את השדה לא שייר בגופא דארעא ולא מידי, הילכך על כרחיך לא שייר לא חרוב ולא סדן הואיל ויונקין משדה הקדש, אבל בור ושובך דלאו מגופה של שדה נינהו אלא רשותא באנפי נפשה נינהו ולא שייכא בהו יניקה כלל, אודו לי מיהת דאינן מוקדשין, דמקדיש בעין יפה מקדיש ולא שייר ולא מידי. וקי"ל בהא כרבנן.

נקיטינן השתא לטעמיהו דרבנן דמקדיש בעין יפה מקדיש. לפיכך המקדיש את השדה הרי זה הקדיש את הבור ואת הגת ואת השובך, וכ"ש חרוב המורכב וסדן השקמה. וא"צ לומר דבשדה לא שייר ולא מידי. וכשהוא פודה פודה את כל האילנות על גב השדה, בית זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף. ואם לא הקדיש אלא אילנות, רואין אם היו ג' אילנות מפוזרות לתוך בית סאה או שהיו שלש נטיעות מפוזרות לפחות מבית סאה לחשבון מטע עשרה או יותר מכן לבית סאה ויש ביניהן ד"א, הרי אלו שדה אילן והקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן, לפיכך כשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף. והא מילתא לית בה פלוגתא.

ואם היו פחות משלשה אילנות, או שהיו שלשה אילנות אלא שהיו מפוזרין יתר מן הראוי להן, כגון שהיו מפוזרין ליתר מבית סאה, או שהיו נטיעות ממטע עשרה ליתר מבית סאה או שאין בין זה לזה ד' אמות, אחד אילנות ואחד נטיעות, או שהקדישן בזה אחר זה, היינו פלוגתא דר"ש ורבנן. דר"ש סבר כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר ואם מכר ב' אילנות או שלשה שאינן נטועין כהלכתן פשיטא לן דאין להן קרקע כדברירנא לעיל לטעמיהו דרבנן, מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ומשייר ארעא. ורבנן סברי מוכר הוא דבעין רעה מוכר אבל מקדיש בעין יפה מקדיש והקדיש את הקרקע הצריך לאילנות, מידי דהוה אמקדיש את השדה לענין בור וגת ושובך, דאע"ג דגבי מכר אינן מכורין גבי הקדש הוו מוקדשין. תדע מדדיקינן בשמעתין אהא מתניתא מני אלימא רבנן דאמרי רבנן מוכר בעין רעה מוכר אבל מקדיש בעין יפה מקדיש, דש"מ לטעמיהו דרבנן דאע"ג דלא הקדיש אלא שני אילנות או אילן אחד מקדיש לו מן הקרקע כדי צרכו.

ומנא תימרא דלאקדושי גופו של קרקע הקדש גמור קאמרינן, דילמא לענין שעבודא בעלמא דמשתעבד ליה לאילן כ"ז שהוא קיים. לא ס"ד, מדאסיקנא דר"ש היא ואליבא דרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר, וקסבר ר"ש כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ומשייר ארעא. ואי ס"ד למ"ד בעין יפה מקדיש לית להו בקרקע אלא שעבודא בעלמא, מאי שנא דלא מיתוקמא ליה בריתא אלא כר"ש, לוקמה אפילו לרבנן, דאע"ג דהוי ליה שעבודא בקרקע כיון דאילנות הוא דצריכי ליה לקרקע וקרקע לא צריכא להו לאילנות לא שייכא קדושה גבי קרקע כלל, דלא שייך ביה בקרקע לא איסורא ולא פדיון. אלא לאו ש"מ דלמאן דאמר בעין יפה מקדיש מקדיש ליה נמי לקרקע הראוי לאילנות הקדש גמור. ולישנא דגמרא נמי דיקא, דקאמרינן לטעמא דר"ש דמשייר ארעא, מכלל דלמאן דאמר מקדיש בעין יפה מקדיש לא סגיא ליה בשעבודא בעלמא, דאם כן כיון דלא אקדשיה לקרקע הקדש גמור אשתכח דשייר ארעא אפי' למאן דאמר בעין יפה נמי האמרת דמשייר ארעא. אלא לאו ש"מ דלמ"ד בעין יפה מקדיש לא משייר ארעא לנפשיה כלל. ודוקא בקרקע הצריך לאילנות, אבל שאר ארעא באנפי נפשה קיימא ולא עיילא בכלל הקדש, דהא לא אקדיש כוליה ממוניה:

פג. ושמעינן מינה לטעמא דרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, אם מכר קרקע ושייר אילן אחד או שנים לפניו לא שייר קרקע, דכיון דמכר את הקרקע בעין יפה מכר ולא שייר ארעא, אלא שעבודא בעלמא הוא דשייר להו לאילנות למשבקינהו התם. תדע מדאמר להו רבי שמעון לרבנן לדידכו דאמריתו מקדיש בעין יפה מקדיש אודו לי מיהת דלא הקדיש אלא חרוב וסדן הואיל ויונקין משדה הקדש, דאלמא כל היכא דס"ל דבעין יפה מקדיש או מוכר אע"ג דשייר שני אילנות לא שייר קרקע מדנפשיהו קא ינקי כדברירנא לעיל. ורב הונא דאמר כרבנן וכרבי שמעון דקאי כרבנן, ולית הלכתא כותיהו:

פד. במאי אוקימתא לבריתא כר"ש אימא סופא ולא עוד אלא אפילו הקדיש את האילנות וחזר והקדיש את הקרקע כשהוא פודה [פודה] את האילנות בשוויהן [וחוזר ו]פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ואי רבי שמעון ליזיל בתר פדיון וליפרקו אגב ארעיהו דהא שמעינן ליה לר"ש דאזיל בתר פדיון דתניא מנין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואחר כך מת אביו שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצאת זו שראויה להיות שדה אחוזה דברי ר' יהודה [ו]רבי שמעון [ר"מ] אומר מנין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו שדה שאינה שדה אחוזה יצאת זו שהיא שדה אחוזה ואלו רבי יהודה ורבי שמעון היכא דאקדשה ואחר כך מת אביו נמי שדה אחוזה קרו לה מנא להו אילימא מהאי קרא אימא כוליה לדרבי מאיר הוא דאתא אלא משום דאזיל בתר פדיון. וכיון דבשעת פדיון הא מית ליה אבוה והויא לה שדה אחוזה גביה, אע"ג דבשעת הקדש אכתי לא הויא שדה אחוזה, שדה אחוזה קרינא בה.

אמר רב נחמן בר יצחק לעולם לא אזלי בתר פדיון ורבי יהודה ורבי שמעון קרא אשכוח ודרוש. אי ס"ד כוליה קרא לכדרבי מאיר הוא דאתא, לימא קרא ואם את שדה מקנתו אשר לא אחוזתו אי נמי אשר לא שדה אחוזתו מאי לא אשר משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה בשעת הקדש יצאת זו שהיא ראויה בשעת הקדש להיות שדה אחוזה. וקימא לן כרבי יהודה ורבי שמעון, דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, ועוד דיחיד ורבים הלכה כרבים. וש"מ דהיכא דאקדיש את האילנות על מנת שאין להן קרקע וחזר והקדיש את הקרקע, לא אזלינן בתר שעת פדיון אלא בתר שעת הקדש אזלינן, וכשהוא פודה פודה את האילנות בשוויהן וחוזר ופודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף:

פה. אמר רב הונא חרוב המורכב וסדן השקמה תורת אילן עליו ותורת קרקע עליו תורת אילן עליו דהיכא דאקדיש שתי אילנות והאי חרוב יש לו קרקע. דהוה ליה האי חרוב כאילן שלישי, ואשתכח דאקדיש שלשה אילנות דאית להו קרקע. סד"א כיון דמסתמא לא מזדבן בהדי שאר אילנות ולר"ש נמי לא קדיש מסתמא הוה ליה כקרקע בפני עצמו ולא מצטרף בהדי שאר אילנות למיתב להו קרקע.

ותורת קרקע עליו דמיפרקי אגב ארעא. כלומר דהמקדיש את השדה ולית בה חרוב המורכב וסדן השקמה ואקדשינהו בפי' בהדי ארעא מיפרקי אגב ארעא, ולא אמרינן כיון דלר"ש מסתמא לא קדשי אגב ארעא לאו כי גופא דארעא דמו אלא כמאן דתלישי דמו ולא מיפרקי אגב ארעא, אלא פודה את האילנות בשוויהן וחוזר ופודה בית זרע חמר שעורים בחמשים שקל כסף, קמ"ל דתורת קרקע עליו ומיפרקי אגב ארעא. אי נמי סד"א כיון דלא קדשי אגב ארעא לר"ש כקרקע בפ"ע דמי ולא מיפרקי אגב ארעא, קמ"ל דתורת קרקע עליו דמגופו של קרקע נינהו ומיפרקי אגב ארעא. אי נמי משכחת לה כגון שהקדיש שני אילנות וחרוב מורכב עמהן או סדן, מהו דתימא כיון דלא מיקני אגב ארעא לא מיפרק אגב ארעא, קמ"ל דמפרק אגב ארעא. נוסחא אחרינא, ותורת קרקע עליו, דלא מיקנו אגב ארעא דהויא לה כארעא אחריתי.

והא שמעתא דרב הונא דאמר תורת אילן עליו לאצטרופי בהדי שני אילנות, והאי יש לו קרקע, דשמעת מינה דאי אקדיש תרי אילנות לא אקדיש קרקע, לא משכחת לה אלא אליבא דרבי שמעון דאמר מקדיש בעין רעה מקדיש, דאי לרבנן אי נמי לר' עקיבא, כולהו סבירא להו דמקדיש בעין יפה מקדיש ואפי' לא אקדיש אלא אילן אחד יש לו קרקע כדברירנא לעיל. אלא כי מצריך רב הונא לאשמועינן, אליבא דרבי שמעון הוא דאצטריך לאשמועינן, דסבר המקדיש את השדה לא הקדיש לא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה. והא דקתני במתני' דלא הקדיש אלא חרוב וסדן, הא אסיקנא דרבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו, דאי לרבנן לא אצטריך לאשמועינן ולא מידי, דכיון דסבירא להו לרבנן דהמקדיש את השדה הקדיש אפי' חרוב וסדן אלמא כשאר אילנות שבשדה דמו, ממילא ידענא דמצטרף בהדי שאר אילנות ומיפרק אגב ארעא כשאר אילנות. אלא כי אצטריך לאשמועינן אליבא דרבי שמעון דסבר מסתמא לא הוי מוקדש אלמא לאו כשאר אילנות דמי ולאו כגופו של קרקע דמי, קמ"ל דתורת אילן עליו לאצטרופי ותורת קרקע עליו למהוי כגוף הקרקע הפדוי ולא צריך למפרקיה באנפי נפשיה. וכבר ברירנא דליתא לדרבי שמעון דאמר בעין רעה מקדיש, אלא כמאן דאמר בעין יפה מקדיש ואפילו הקדיש אילן אחד יש לו קרקע:

פו. ומדרבי שמעון נשמע לרבנן, לאו מי אמר ר' שמעון דהמקדיש את השדה לא הקדיש לא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה, ואפילו הכי חזי לאצטרופי בהדי שאר אילנות, ואי אקדיש שני אילנות והאי חרוב אע"ג דסבירא ליה לרבי שמעון דהמקדיש שני אילנות לא הקדיש את הקרקע מצטרף האי חרוב בהדייהו לשוויינהו תלתא, לרבנן נמי דאמרי המוכר את השדה לא מכר לא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה, אע"ג דאמור רבנן גבי מכר הקונה שני אילנות בתוך של חבירו לא קנה קרקע מכר לו שני אילנות וחרוב המורכב או סדן השקמה, אע"ג דמסתמא חרוב וסדן לאו כשאר אילנות דמו דהא המוכר את השדה לא מכר לא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה, חזו לאצטרופי לשוויינהו תלתא ולמקני קרקע. וממילא שמעת דאפי' גבי חרוב המורכב וסדן השקמה דחשיבי לית להו קרקע מסתמא אלא היכא דהוו ביה תלתא, לא שנא מכר חרוב וסדן לאחר בתוך שדהו ולא שנא מכר את השדה דמסתמא שייר לנפשיה חרוב המורכב וסדן השקמה. ועל כרחיך שמעינן מיהא דרב הונא דחרוב המורכב וסדן השקמה נמי מסתמא לענין מיקנא קרקע כשאר אילנות דמו:

פז. א"ר אמי עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו תורת עומר עליו דתנן שני עמרים שכחה שלשה אינן שכחה. ואם שכח שני עמרין ועומר שלישי עמהן שיש בו סאתים אין אומרים זה שיש בו סאתים אינו עומר אלא הרי הוא כגדיש ובפני עצמו הוא חשוב ואינו מצטרף עם השנים כדי שיהו שלשה עמרים ולא יהו שכחה, ונמצא שזה שיש בו סאתים אינו שכחה לפי שהוא כגדיש ואינו קרוי עומר אבל השנים שכחה דתנן שני עמרים שכחה, אלא הרי זה ראוי להצטרף עם השנים להשלימן לשלשה ואין אחד מהן שכחה. ותורת גדיש עליו שאם שכחו לבדו אינו שכחה דתנן עומר שיש בו סאתים [ו]שכחו (ו) אינו שכוח. דעומר אמר רחמנא ולא גדיש. ובספרי (כי תצא רפג) מפיק לה מקראי, עומר ולא הגדיש יכול אף לא שנים ת"ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה, ועומר שיש בו סאתים מפיק ליה (שם) מלא תשוב לקחתו יצא זה שאינו נקח יפה כאחת:

פח. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן חרוב המורכב וסדן השקמה באנו למחלוקת רבי מנחם ברבי יוסי ורבנן. דר' מנחם ברבי יוסי סבר המקדיש את השדה לא הקדיש את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה, כרבי שמעון דאמר בעין רעה מקדיש. ורבנן סברי בעין יפה מקדיש והקדיש את כולן. והאי פלוגתא דרבי מנחם ברבי יוסי ורבנן גמרא הוו גמירי לה.