יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק י

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות | רשב"ם | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: יד רמ"ה | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קס עמוד א

א. גט פשוט עדיו מתוכו מקושר עדיו מאחוריו [פשוט שכתבו עדיו מאחוריו] ומקושר שכתבו עדיו מתוכו שניהן פסולין רבי חנינא בן גמליאל אומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שהוא יכול לעשותו פשוט רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה. הא מתני' לאו בגיטי נשים ושחרורי עבדים בלחוד היא, דאם כן לתנייה גבי גיטין, מאי שנא דקתני לה הכא, אלא כל היכא דלא נהיגי אלא בפשוט לא שנא גיטי נשים ושחרורי עבדים ולא שנא שאר שטרות לא מתכשרי אלא במקושר ואתרא דכהני הוה דהוו קפדי טובא והוו מגרשי נשיהו, תקינו להו רבנן מקושר, דאדהכי והכי מיתבא דעתייהו, וכיון דתקון בכולהו שטרי נמי תקון שלא תחלוק בין גיטין לשטרות כדבענן למימר קמן (ע"ב). ואיידי דתני בתרי פרקי דמקמי האי כמה מתניאתא דמירן בתקון שטרות תנא נמי גט פשוט בתריהו, לסיומי ביה תקון שטרות ושאר ענייני דשייכי בהו.

ואי זהו גט פשוט ואי זהו גט מקושר. פשוט, כי דידן. מה לשון פשוט, כאגרת פתוחה ופשוטה והעדים חתומין לתוכה בסופו של גט, וא"צ לכפלו ולא לקשרו, ולפיכך נקרא פשוט. מקושר, שרצועות יוצאות הימנו וכופלין אותו וקושרין אותו ברצועות היוצאות המנו, והעדים חתומין בסופו של גט מאחוריו בין קשר לקשר כדבענן לברורי בסיעתא דשמיא. והיינו דקתני גט פשוט עדיו מתוכו מקושר עדיו מאחוריו.

ואע"ג דברירנא לה לצורתיה בסוף פרק הזורק חזינא לברורה נמי הכא, משום דהכא עיקר דוכתה והתם אגררה דגט קרח הוא כדפרישנא. וצורת גט מקושר לפום סוגיא דגמרא הכי הוי. דמיתינן מגילה אריכתא ומפקינן מרישא דמגלתא רצועתא מגופה דמגילתא, ומנין רצועאתא לא בציר מתלתא ולא טפי משבעתא, וכל הרצועות האלו מופלגות זו מזו שיעור חתימת עד אחד שהוא רחב שתי שטים או שלש, וכל רצועה ורצועה חלוקה לשתים כדי שיכרך הגט בשני חלקי הרצועה ויקשר. וכתבי ליה לגיטא למטה מן הרצועות, כדרך שכותבין את הפשוט. ונמצאו הרצועות יוצאות מראשו של גט. ואין עדיו חותמין מתוכו, אלא כופלין אותו תחלה מסופו לתחלתו כדרך שכופלין אגרות השלוחות ממקום למקום פעמים או שלש לפי אורך הגט, ולפי שהעדים חותמין מאחוריו מסופו לתחלתו צריך לכוון שיהא סוף הגט נשאר מבחוץ לאחר שהגט נכפל, וכורכין אותו בשני חלקי הרצועה הקיצונה, ואח"כ קושרין אותו בשני חלקי הרצועה ההיא, וכותב הזמן סמוך לקשר, וחוזר וכורכו בנשאר מחלקי הרצועה ההיא, וקושרו שנית קשר שני בצדו של ראשון, ונמצא הזמן מובלע בין שני הקשרים הסמוכין זה לזה.

ועד אחד חותם סמוך לשני הקשרים האלו הסמוכין זה לזה, וכשהוא חותם צריך לחתום בסוף הגט מאחריו ממטה למעלה לאורך הגט שתי כנגד ערב. ונמצא גג חתימת ידי העדים מבחוץ כנגד ירכו של כתב הגט מבפנים, וירכותיו של כתב ידי עדים מבחוץ כנגד שוליו של כתב הגט מבפנים. וחוזר וכורך הגט בשני חלקי הרצועה השנייה מחוץ למקום חתימת ידי העד וקושר, וחוזר וכורך וקושר קשר שני כדרך שעשה ברצועה הראשונה. ועד שני חותם בצד קשר שיני כדרך שחתם הראשון בצד הקשר הראשון. וכן יעשה לכל רצועה ורצועה. ונמצאו העדים חותמים בין קשר לקשר המופרדין זה מזה במקום הנראה, חוץ מן העד האחרון שחותם לאחר קשר אחרון. ואין אחר חתימתו קשר אחר כדי שיהא העד האחרון חתום בין קשר לקשר, שאם אתה אומר כן נמצאו קשריו מרובין מעדיו ופסול כדמיברר בגיטין בסוף פרק הזורק (גיטין פא,ב). ואל תתמה היאך קושר בכל רצועה ורצועה שני קשרים ונמצאו קשריו מרובין מעדיו, אין הדבר כן, ששני הקשרים הללו הסמוכין זה לזה הואיל וברצועה אחת הן נקשרין אלא בקשר אחד.

והא דקתני פשוט שכתבו עדיו מאחוריו ומקושר שכתבו עדיו מתוכו שניהן פסולין, ולא פליג רבי חנינא אלא גבי מקושר שכתבו עדיו מתוכו, ש"מ דגבי פשוט שכתבו עדיו מאחוריו מודי ר' חנינא דפסול, דהא אינו יכול לעשותו מקושר שהרי אין לו רצועות יוצאות מראשו, ולפשוט נמי לא חזי דהא אין עדיו מתוכו ואמטול הכי פסול. כי פליגי במקושר שכתבו עדיו מתוכו, שאע"פ שיש לו רצועות יוצאות מראשו כדרך המקושר, כיון שחתמו עדיו מתוכו תחת הגט שתי כנגד שתי וערב כנגד ערב כדרך כל פשוט, הרי הוא יכול לעשותו פשוט. ולאו למימרא דקייץ להי להנך רצועות, דאי לא מתכשר עד דקייץ להי לרצועות, אע"ג דקייץ להי נמי לא מתכשר, דאמר קרא וכתב ונתן, מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה. אלא לעולם דלא קייץ להי, והנך רצועות כמאן דלתינהו דמיאן וכשאר גליוני הגט חשיבן.

והני תנאי בהא פליגי, כגון אתרא דנהיגי בין בפשוט בין במקושר, ואמר ליה בעל לסופר כתוב לאשתי גט סתם, אי נמי אמר ליה זיל עביד לי מקושר, ואזל איהו ואחתמינהו לעדיו מתוכו דהוה ליה פשוט. תנא קמא סבר לא מיבעיא היכא דא"ל מקושר דקפידא הוי, אלא אפי' א"ל סתמא ואזל ליה ועבד ליה מקושר כה"ג אע"ג דיכול לעשותו פשוט פסול. ומפרש טעמא בבריתא בפרקין (להלן בבא בתרא קסד,ב) משום דאין זמנו של זה כזמנו של זה, דאלו פשוט מלך שנה מונין לו שנה שתים מונין לו שתים ואלו מקושר מלך שנה מונין לו שתים שתים מונין לו שלש, ואי אמרת מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר זימנין דיזיף מיניה במקושר שכתבו עדיו מתוכו בשנה ראשונה לפלוני מלך וכתב ביה זמניה בשתי שנים לפלוני מלך כדין מקושר, ומתרמו ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה, וא"ל הב לי שטרי ואמר אירכס לי וכתב ליה תברא בגו שתיה, וכי מטי זימניה דהיינו לסוף שתי שנים למלכות ההוא פלוני מלך משוי ליה פשוט ואמר ליה הכי השתא הוא דיופת מינאי.

ור' חנינא בן גמליאל דמכשר ולא חייש לפסידא כי האי גוונא, קסבר אין כותבין שובר, ואי יהיב ליה שטריה פרע ליה ואי לא לא פרע ליה, הילכך ליכא אורחא למיחש לפסידא דהא לית ליה אורחא למגבא תרי זימני. וכבר איפסיקא הילכתא דכותבין שובר, הילכך ליתא לדרבי חנינא בן גמליאל.

ומסתברא דאפילו ר"ח בן גמליאל לא קא מכשר אלא באתרא דנהיגי בפשוט ובמקושר ואמר להו בעל לעדים ולסופר זילו עיבידו לי גיטא סתמא, ואזלו אינהו ועבדו ליה מקושר שחתמו עדיו מתוכו, דכיון דלא קפיד בעל לא בפשוט ולא במקושר קא מכשר רבי חנינא בן גמליאל מפני שיכול לעשותו פשוט, ולית הלכתא כותיה, אבל היכא דאמר ליה בעל זיל עביד לי מקושר ואזל עבד ליה מקושר שחתמו עדיו מתוכו, אפי' ר' חנינא בן גמליאל מודי דקפידא הוי ופסול, והוה ליה כמאן דא"ל זיל עביד לי מקושר ואזל עבד ליה פשוט, דלית ליה לר' חנינא בן גמליאל מראה מקום הוא לו, מדלא מני ליה בגמ' בהדי הנך דסבירא להו מראה מקום הוא לו.

ורשב"ג דאמר הכל כמנהג המדינה לאו אדמקושר שכתבו עדיו מתוכו קאי, אלא אדתנא קמא הוא דפליג, דשמעיה לת"ק דאמר מקושר שכתבו עדיו מתוכו פסול, ואפי' באתרא דנהיגין בפשוט ומקושר, לא שנא א"ל בעל לסופר כתוב לאשתי גט סתם ולא שנא אמר ליה עיביד לי מקושר. ואפי' ר' חנינא בן גמליאל לא פליג עליה אלא היכא דא"ל גט סתם, אבל היכא דאמר ליה מקושר מודי ליה דקפידא הוי. וקאמר רשב"ג הכל כמנהג המדינה, וכיון דאתרא דנהיגי בפשוט ובמקושר הוא, אע"ג דא"ל עביד לי מקושר מראה מקום הוא לו, ואע"ג דאחתמי (מ) נהו לעדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט, דכל היכא דנהיגי בין בפשוט בין במקושר אע"ג דאמר ליה מקושר ועבד ליה פשוט, אי נמי אמר ליה פשוט ועבד ליה מקושר [כשר], דמראה מקום הוא לו.

ואם נפשך לומר דרשב"ג לא איירי במקושר שכתבו עדיו מתוכו כלל לא למפסל ולא לאכשורי, אלא במילתא אחריתי באנפי נפשה הוא דאיירי, כגון היכא דנהיגי בין בפשוט בין במקושר, ואמר ליה בעל לסופר עיביד לי פשוט, ואזל ועבד ליה מקושר, אי נמי אמר ליה עביד לי מקושר ואזל ועבד ליה פשוט. ת"ק סבר קפידא הוי וכי שני סופר פסול, ואע"ג דניחא ליה לבעל השתא לגרושי ביה פסול, דהאי גיטא כי אכתיב לאו מדעתיה דבעל אכתיב ובעינא וכתב לה וליכא. ורשב"ג סבר מראה מקום הוא לו, וכי א"ל פשוט ניחא ליה אפילו במקושר וכי א"ל מקושר ניחא ליה ואפי' בפשוט וחד מתרי אנפי קא מחוי ליה. והיינו דקאמר הכל כמנהג המדינה. וכיון דמנהג המדינה בין בפשוט בין במקושר, אע"ג דא"ל פשוט דעתיה אמנהג המדינה וניחא ליה בין בפשוט בין במקושר. ואע"ג דהאי פלוגתא דת"ק בהאי ענינא לא יכלינן לאיתויי עלה ראיה מגו מימריה דת"ק, מדרשב"ג שמעינן לה דאמר הכל כמנהג המדינה, מכלל דת"ק לית ליה כמנהג המדינה. ואי דלא פריש לה בעל לא פשוט ולא מקושר ליכא למימרא דפליג ת"ק, אלא על כרחיך כי פליגי בכה"ג פליגי. והכי מפרש לה בגמרא לפלוגתיהו לקמן (בבא בתרא קסה,א). וקי"ל כת"ק דאמר קפידא הוי, דהא אסיקנא לדרשב"ג בגמרא (שם) בשיטה דאלמא לית הלכתא:

ב. גט פשוט עדיו שנים מקושר עדיו שלשה פשוט שכתוב בו עד אחד ומקושר שכתבוהו בו ב' עדים שניהם פסולין. ודוקא לגרש בהן לכתחלה, א"נ בדאי עבד בלא עידי מסירה, אבל אם נשאת באחד מהן בעדי מסירה הולד כשר, דתנן (גיטין פו,א) רבי אלעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם, וקימא לן כרבי אלעזר:

דף קס עמוד ב

כב. הרי אמרו גט פשוט עדיו מתוכו מקושר עדיו מאחוריו, מנא הני מילי, דאיכא תרי גוני שטרות חד פשוט וחד מקושר, אמר ר' [חנינא] דאמר קרא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים כתוב בספר זה פשוט, שכתוב כעין ספר, וחתום זה מקושר, לשון דבר צרור וחתום, וקשורו זהו חותמו, והעד עדים זו חתימת ידי עדים העד שנים עדים שלשה. כלומר ממשמע שנאמר העד שומע אני שאין פחות משנים דאין עדות פחות משנים, מה תלמוד לומר עדים, לרבויי עד שלישי הוא דאתא. ואם נפשך לומר מדדרשינן בעלמא (סנהדרין ל,א) לא יקום עד אחד ממשמע שנאמר עד איני שומע שהוא אחד מה תלמוד לומר אחד, זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד, הכא נמי כיון דכתיב העד הרי כאן שנים, מה ת"ל עדים, לרבויי בעדים הוא דאתא. ומסתמא לית לך לרבויי טפי מחד, דתפשת מועט תפשת תפשת מרובה לא תפשת.

הא כיצד שנים לפשוט שלשה למקושר ואיפוך אנא מתוך שנתרבה בקשריו נתרבה בעדיו. כלומר מתוך שריבה בו חומר להצריכו קשרים ריבה חומר בעדיו להצריכו שלשה, דכיון דרבי קרא חומרא גבי עדים מסתמא כי רביה בההוא דרבי חומרא בקשרים הוא דרבי.

רפרם אמר מהכא ואקח את ספר המקנה את החתום המצוה והחוקים ואת הגלוי ספר המקנה זה פשוט את החתום זה מקושר גלוי זה פשוט שבמקושר המצוה והחוקים אלו דברים שבין פשוט למקושר הא כיצד זה עדיו שנים וזה עדיו שלשה זה עדיו מתוכו וזה עדיו מאחוריו ואיפוך אנא מתוך שנתרבה בקשריו נתרבה בעדיו. ומסתברא דירמיה בתרי שטרי זבין מיניה מחנמאל, חד פשוט וחד מקושר, דהא קימ"ל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מן האחריות שבו, והיינו דכתיב (ירמיה לב,יד) לקוח את הספרים האלה את ספר המקנה הזה ואת החתום ואת ספר הגלוי הזה ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים, אלמא לאו חד שטרא יהיב ליה, דכלהו הני לישני לשון רבים משמע.

ומאי טעמא אצטריך למכתב תרי שטרי, מקושר משום דלוקח ומוכר (ו) תרויהו (דהני) [כהני] הוו, דהא ירמיה כהן הוה דכתיב (ירמיה א,א) מן הכהנים אשר בענתות, הילכך על כרחיך חנמאל בן דודו נמי כהן הוה, וכיון דכהני הוו ואתרא דנהיגי במקושר הוה, אצטריך למכתב מקושר. וכי תימא לכתוב מקושר ולא באעי פשוט, ההוא כדקאמר טעמא למען יעמדו ימים רבים כי כה אמר ה' צבאות כו' עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת, דש"מ דכי אצטריכו ליה הני שטרי לימי בית שני הוא דאצטריכו ליה, דחייש דילמא מנשו לה למילתא לאחר כמה שנים ולא משתכחי סהדי בהכין, הילכך אצטריך למעבד נמי פשוט, דאי טעני יורשי מוכר ליורשי לוקח דילמא אתרא דנהיגי בפשוט הוה ולא סגיא לכו במקושר הוה מפקי ליה נמי לפשוט ומפקי לה לארעא מיורשי מוכר ממה נפשך, אי אתרא דנהיגי בפשוט הוה הא פשוט ואי אתרא דנהיגי במקושר הוה הא מקושר.

אי נמי כי אצטריך משום דשדה המכר גופה בענתות היתה, דכתיב (ירמיה לב,ז) קנה לך את שדי אשר בענתות, והיא היתה עיר הכהנים כדכתיב (שם א,א) מן הכהנים אשר בענתות, וכתיב נמי (מלכים א ב,כו) ולאביתר הכהן אמר המלך ענתות לך על שדך, ואמטול הכי אצטריך תרי שטרי, חד פשוט כמנהג ירושלים שנכתב בה השטר והיו נוהגין בפשוט, וחד מקושר כמנהג ענתות דהוה אתרא דכהני והוו נהיגי במקושר, הילכך אצטריך מקושר כמנהג מקום השדה שהיתה בענתות והמוכר עצמו שהיה מענתות.

והיינו דקא דרשי רבנן את ספר המקנה זה פשוט, כלומר שטר מקנה הפשוט שכתוב בספר פשוט כדאמרן, ואת החתום זה מקושר, כלומר שטר מקנה השני שעשאו מקושר כדאמרן. המצוה והחוקים, אלו דברים שבין פשוט למקושר. ואת הגלוי, זה פשוט שבמקושר. וטכסיסי מקושר קא חשיב ואזיל, שהיה כתוב כהלכתו, והיינו דכתיב את החתום זה מקושר, המצוה והחוקים שנעשה כמצוה והחוקים שהמקושר מוסיף על הפשוט, דהיינו קשריו ועדיו מאחוריו. וטופס השטר ותורפו שהוא גלוי מתוכו היו כתובין בתוכו כהלכתן בטופס הפשוט, והיינו דאמרי' גלוי זה פשוט שבמקושר, לפי שצורת נוסח המקושר כתוב מתוכו וטכסיסיו כצורת הפשוט הוא אלא שאין עדיו חתומים מתוכו. ואע"ג דאין זמנו של זה כזמנו של זה, דרך כתיבתן מיהת חד הוא, ואמטול הכי קרי ליה לנוסח המקושר פשוט שבמקושר.

רמי בר יחזקאל אמר מהכא על פי שנים (ו) עדים או שלשה עדים יקום דבר אם העדות מתקיימת בשנים למה פרט לך הכתוב שלשה לומר לך שנים לפשוט שלשה למקושר ואיפוך אנא מתוך שנתרבה בקשריו נתרבה בעדיו. ומתמהינן והני קראי להכי הוא דאתו כל חד וחד למילתיה הוא דאתא שדות בכסף יקנו עצה טובה קמ"ל. למכתב שטרא ולאפושי בסהדי, דאי לא מקיים בהאי מקיים בהאי.

ואקח את ספר המקנה משום מעשה שהיה. כלומר, אין, ירמיה בתרי שטרי זבין חד פשוט וחד מקושר כדאמרן, מיהו לאו לאשמועינן דמדאוריתא הכין דינא קאתי לאשמועינן, אלא מעשה שהיה קמ"ל, לאשמועינן מאי דאינבי מגו ההוא מעשה עוד יקנו בתים ושדות וכרמים ושאר עניני נבואתיה. על פי שנים עדים או שלשה עדים להקיש שלשה לשנים. לכל חד וחד כדאית ליה, כלומר להנך תנאי דאפליגו בה בפרק כיצד העדים נעשין זוממין (מכות ה,ב), לת"ק כדאית ליה ולר"ש כדאית ליה ולרבי עקיבא כדאית ליה. ואסיקנא אלא גט מקושר מדרבנן בעלמא הוא וקרא אסמכתא בעלמא.

מיהו ש"מ דהאי תקנתא ביומי בית ראשון אתקין, דעל כרחיך ירמיה הנביא בפשוט ומקושר זבן כדברירנא. וש"מ דאפי' בשאר שטרות תקינו רבנן מקושר. ומ"ט תקינו רבנן מקושר אתרא דכהני הוה דהוו קפדי טובא. כדכתיב (הושע ד,ד) ועמך כמריבי כהן, והוו מגרשי נשיהו. ומיתסרן עליהו איסורא דלעלם, תקינו להו רבנן מקושר דאדהכי והכי מיתבא דעתיהו. הא תינח גיטין שטרות מאי איכא למימר שלא תחלוק בין גיטין לשטרות. וש"מ נמי דאפי' בשאר שטרות נמי תקינו רבנן מקושר. ואידי ואידי באתרא דנהיגי כדבענן למימר קמן:

כג. והיכן העדים חותמין במקושר, רב הונא אמר בין קשר לקשר רבי ירמיה בר אבא אמר אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ. וסוגיא דשמעתא דכ"ע אין העדים חותמין במקושר אלא מאחוריו, ואין חותמין אלא בין קשר לקשר משלשת הקשרים המופרדין זה מזה במקום הנראה. והיינו דקאמר ר' ירמיה בר אבא מבחוץ, דאי לאשמועינן אחורי הכתב, הא קאמר אחורי הכתב בהדיא, מבחוץ (לימא) [למה] לי, אלא להכי אשמעינן מבחוץ לאשמועינן דכי חתמי במקום הנראה חתמי, והיינו בין קשר לקשר לאפוקי תחת הקשרים דלא. ובהא פליגי, רב הונא סבר מקושר עדיו מאחוריו תנן, כל היכא דחתימי מאחוריו בין קשר לקשר לא שנא כנגד הכתב ולא שנא שלא כנגד הכתב אלא כנגד הגליון החלק שבסוף הגט שפיר דאמי. ור' ירמיה בר אבא סבר, אין, עדים בין קשר לקשר חתימי, מיהו לעולם אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ, שצריך להתחיל בכוון כנגד שולי שיטה אחרון שבפנים וכותב ומסיים כלפי מעלה. ומסקאנא נמי לטעמיה דר' ירמיה בר אבא דצריך שתהא חתימת העדים כולה ברוחב שיטה אחרונה, שתי כנגד ערב וערב כנגד שתי, כדפרישנא במתניתין. ורב הונא לא אכפת ליה בהכי כדבענן למימר קמן. וקי"ל כר' ירמיה בר אבא כדבענן לברורי לקמן:

כד. א"ל רמי בר חמא לרב חסדא לרב הונא דאמר בין קשר לקשר קא ס"ד בין קשר לקשר ומגואי. כלומר מדקא"ר ירמיה בר אבא אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ, דמשמע בין קשר לקשר מאבראי במקום הנראה כדברירנא, מכלל דרב הונא סבר בין קשר לקשר מגואי, בין שני הכריכות והקשרים המורכבין זה על גבי זה, והא ההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי ואמר אין זמן בזה וא"ל ר"ש ברבי לרבי שמא בין קשריו הוא מובלע ופלייה וחזייה. והאי פלייה לשון לא יפלא את כליו הוא, כלומר הפריד שני הכרכות, שהגט כרוך בשני חלקי הרצועה כרך על גבי כרך וקשר על גבי קשר, וראה את הזמן מובלע בין שני הקשרים שהן זה על גבי זה, ואם איתה אין זמן ואין עדים בזה מיבעי ליה. כלומר אם איתה דעדים בין קשר לקשר מגואי חתימי בין שני הכרכות והקשרים המורכבין זה על גבי זה, כי היכי דקשיא ליה אין זמן בזה תקשי ליה נמי אין עדים בזה. ומהדרינן מי סברת בין קשר לקשר מגואי לא בין קשר לקשר מאבראי. כדפרישנא לעיל.

וש"מ דדין המקושר להיות רצועות יוצאות מראשו כנגד שלשה עדים שעתידין לחתום בין קשר לקשר. וה"ה בין שלש ועד שבע. וכל אחת חלוקה לשתים כדי שיכרוך הגט בשני חלקי הרצועה ויקשר. ולמדנו דרך כרכות וקשירתו לכפלו מתחלה ולכרכו בשני חלקי הרצועה הקיצונה, ולקשור ולכתוב את הזמן סמוך לקשר, וחוזר וכורך כרך על גבי כרך ראשון וקושר קשר על גבי קשר ראשון. וכן יעשה לכל רצועה ורצועה. ונמצא הזמן מובלע בין קשריו, כלומר בין שני הקשרים המורכבים זה על גבי זה.

ושמעינן נמי מינה דאי כתיב ליה בין קשריו במקום הנראה שפיר דאמי. מדקאמר רבי אין זמן בזה, דאלמא הכי הוו נהיגי למעבד, דאי לא תימא הכי מאי קשיא ליה לרבי. וכ"ת רבי הוא דלא הוה פקיע במקושר כדחזינן לקמן (בבא בתרא קסד,ב), אי הכי אמאי קאמר ליה ר' שמעון ברבי שמא בין קשריו הוא מובלע, דמשמע דאיפשר הכי, לימא ליה בין קשריו הוא מובלע. ועוד מדאמרינן עלה לקמן (שם) הדר חזה ביה (בבי) [רבי] [ב]בישות, דסבר דאיהו כתביה, ואמר ליה לאו אנא כתבתיה, דשמעת מינה דאי כתיב ליה במקום הנראה עדיף טפי:

כה. והשתא דאסיקנא דרב הונא דאמר בין קשר לקשר מאבראי קאמר במקום הנראה כדפרישנא, אשתכח דרב (ירמיה) [הונא] ור' ירמיה בר אבא לאו בבין קשר לקשר פליגי, דכ"ע כי חתימי עדים בין קשר לקשר מאבראי חתימי, בין שלשה הקשרים המופרדין זה מזה במקום הנראה כי טעמיה דרבי (חייא) [ירמיה] בר אבא דאמר אחורי הכתב מבחוץ דהיינו במקום הנראה, וכי פליגי בכנגד הכתב פליגי, רבי ירמיה בר אבא סבר דוקא כנגד הכתב אבל כנגד החלק לא, ורב הונא סבר בין קשר לקשר מאבראי, לא שנא כנגד הכתב ולא שנא כנגד החלק. וקימא לן כרבי ירמיה בר אבא כדבעינן למימר קמן:

כו. ודיקינן לרב הונא דלא בעי כנגד הכתב ליחוש דילמא כתיב מגואי מאי דבעי וחתימי סהדי מאבראי. בשלמא לרב ירמיה בר אבא דבעי כנגד הכתב ונמצא מתחיל מבחוץ כנגד שולי שיטה אחרונה שבפנים, ליכא למיחש ולא מידי, דאי מוסיף מידי לאחר שטה אחרונה נמצאת התוספת שיטה אחרונה, וכיון דקימא שלא כנגד חתימת העדים מינכר זיופיה, דהא בעינן דלתחלי סהדי כנגד שולי שיטה אחרונה שבפנים וליכא. אלא לרב הונא קשיא. ואוקימנא לטעמיה דרב הונא כגון דכתיב ביה מגואי שריר וקיים בסוף. דאי כתב בתר שריר וקיים מאי דבעי לא ילפינן מההוא טופיאנא ולא מידי. אבל לרב ירמיה בר אבא דבעי כנגד הכתב ובעי דלתחלי משולי שיטה אחרונה שבפנים, אע"פ דלא כתיב ביה שריר וקיים כשר, דליכא למיחש ולא מידי כדברירנא לעיל.

ודייקינן תו לטעמיה דרב הונא וכי כתיב ביה שריר וקיים מאי הוי, וליחוש דילמא כתיב בתר הכי מאי דבעי והדר כתיב ושריר וקיים. ופריק חד שריר וקיים כתבינן תרי שריר וקיים לא כתבינן. דאי משתכח מידי בתר שריר וקיים קמא, אע"ג דכתיב בתריה לבסוף שריר וקיים לא מהני ולא מידי, אלא כל ענינא יתרה דמשתכח בתר שריר וקיים קמא לא ילפינן מיניה.

דף קסא עמוד א

ומקשינן תו וליחוש דילמא מחיק ליה לשריר וקיים וכתיב מאי דבעי והדר כתיב שריר וקיים. ופרקינן האמר רבי יוחנן תלויה מקויימת כשרה מח (ו) ק פסול אע"פ שהוא מקויים ולא אמרו מחק פסול אלא במקום שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים. כלומר במקום שראוי לכתוב בו שריר וקיים, ואין צריך לומר יתר מכן. וטעמא מאי, דחיישינן דילמא שריר וקיים הוה כתיב ביה ומחקיה וכתיב מאי דבעי והדר כתיב שריר וקיים. והני מילי במקום הראוי לכתוב בו שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים דאיכא למיחש הכי, ואין צריך לומר ביתר משיעור שריר וקיים, דאיכא למימר איערומי קא מערים ומחק מקמיה או לאחוריה טפי משריר וקיים כי היכי דלא לינכר זיופיה. אבל פחות משיעור שריר וקיים, אי נמי שלא במקום הראוי לכתוב בו שריר וקיים, כגון שהיה המחק באמצע השטר מקום שלא היה ראוי להשלים בו הענין ויש אחריו נייר כתוב שאינו מחוק, מוכחא מילתא דלא הוה כתיב ביה שריר וקיים אההוא מחקא כלל.

אשתכח השתא דרב הונא סבר במקושר צריך למכתב ביה שריר וקיים, ואי לא כתיב ביה שריר וקיים לית להו רשותא לסהדי למחתם עלויה, ואי חתימי עלויה פסלינן ליה עד דמתברר דלא הוסיף ביה מידי לבתר דחתימי עליה סהדי. ורב ירמיה בר אבא סבר אע"ג דלא כתב עליה שריר וקיים נמי כשר, דאי ס"ד לרב ירמיה נמי פסול (לימא) [למה] לי כנגד הכתב. תדע דמכל חד מהנך קושיי דאקשינן עליה לקמן שמעינן דלא בעי שריר וקיים, דאם כן לא הוה שייך לאקשויי עליה חדא מהנך קושיי כלל, כדמיברר לקמן מכל חדא מיניהו.

ואיכא דמשמע ליה מסוגיא דגמרא דבני מערבא דסבירא ליה לרב הונא דלא שנא בפשוט ולא שנא במקושר אין העדים חותמין על השטר עד דכתבין ביה שריר וקיים, וכיון דלא סגיא דלא כתיב ביה שריר וקיים ואמטול הכי לא בעי רב הונא כנגד הכתב. דגרסי' התם א"ר אידי אמר רב הונא בין קשר לקשר העדים חותמין מלמעלה. וחש לומר שמא זייף. סבר רב הונא למימר אין העדים חותמין למטה עד שיקראו אני פלוני מקובל עלי כל מה שכתוב למעלה. וחש לומר חזר וזייף. סבר רב הונא למימר מקובל עלי מקובל עלי שתי פעמים פוסל בו. וחש לומר שמא כתב דברים אחרים וחזר ומחק וחזר וזייף סבר רב הונא למימר מחק פסול אפי' קיים. והאי גמרא דבני מערבא סליק כי טעמא דגמרא דילן, כל קושיא וקושיא ופירוקיה. מיהו במערבא הוו רגילין למכתב בסופיה דשטרא מקמי חתימת עדים מקובל עלי, ובבבל הוו נהיגי למכתב שריר וקיים, וחד טעמא נינהו. ואשכחן כי הני תרי לישני בחד קרא כענין שנאמר (אסתר ט,כז) קיימו וקבלו היאודים עליהם ועל זרעם.

והכין פירושה. א"ר אידי אמר רב הונא בין קשר לקשר העדים חותמין. וכבר פרישנא האי בין קשר לקשר דסבר רב הונא היכא הוי, מיהו אשמעינן בגמרא דבני מערבא מילתא דלא מיפרשא בהדיא בגמרא דילן וצריכא לן על כרחן לטעמיה דרב הונא. ומאי ניהו, דקאמר מלמעלה, כלומר דהאי דאמר רב הונא בין קשר לקשר וקימא לן בין קשר לקשר מאבראי במקום הנראה, ולא שני ליה בין כנגד הכתב בין שלא כנגד הכתב, ומשמע נמי לטעמיה דעדים כסדרן חתימי ערב כנגד ערב, על כרחיך כי מתחלי למחתם למעלה הוא דמתחלי למחתם ברישא דמגילתא מבחוץ, דהיא סופא דמגילתא מבפנים, שנמצא גג חתימת העדים סמוך למקום חתך, ושולי חתימתן כלפי שולי כתב הגט מבפנים. דאי מרחקי לה לחתמות ידיהו מרישא דמגילתא, חיישינן דילמא כתיב עלויה מאי דבעי דהא חתימי עדים מתתאי, וגאיז ליה לגט למטה מחתימת ידי עדים ומשוי ליה פשוט. אלא כי חתימי ברישא דמגלתא חתימי דהוא כנגד גליון שבסוף הגט מבפנים.

ומקשו עליה התם כי היכי דאקשו עליה בגמרא דילן וחש לומר שמא זייף, כלומר ולא חש רב הונא למימר דלא מזייף וכתיב מגואי מאי דבעי וחתימי סהדי מאבראי כדפרישנא. ופריק כדפרקינן אליביה בגמרא דילן, סבר רב הונא למימר לעולם אין העדים חותמין למטה עד שיקראו אני פלוני מקובל עלי על כל מה שכתוב למעלה, והיינו שריר וקיים אליבא דגמרא דילן. ומקשינן וחש לומר חזר וזייף, כלומר וכי כתיב עליה מקובל עלי מאי הוי, ליחוש דילמא בתר דכתבי ביה עדים מקובל עלי מוסיף ביה מאי דבעי והדר כתיב עליה מקובל עלי זימנא אחריתי. ופרקינן סבר רב הונא מקובל עלי מקובל עלי שתי פעמים פוסל בו, והיינו דפרקינן בגמרא דידן חד שריר וקיים כתבינן תרי שריר וקיים לא כתבינן.

ואקשינן תוב וחש לומר שמא כתב דברים אחרים וחזר ומחק וחזר וזייף, כלומר ליחוש דילמא מקמי דחתימי עליה עדים הוה כתיב עליה דברים אחרים דהויא ליה חובתא בגויהו ומקובל עלי בהדיהו ובתר דחתימי סהדי חזר ומחק, כלומר הכר ומחקיה למקובל עלי בהדי הנך דברים אחרים, וחזר וזייף וכתיב עליה מאי דבעי והדר כתיב מקובל עלי. ופריק סבר רב הונא מחק פסול אפי' קיים, והיינו דר' יוחנן דאמר מחק פסול אע"פ שהוא מקויים ולא אמרו מחק פסול אלא במקום שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים.

ומסתברא דמהתם נמי ליכא למשמע מידי אלא במקושר, דהא כולה שמעתא במקושר איריא. ואי משום דאמרינן סבר רב הונא למימר לעולם אין העדים חותמין למטה עד שיקראו אני פלוני מקובל עלי כל מה שכתוב למעלה, ש"מ אפי' בפשוט קאמרי', דאי ס"ד דוקא במקושר אבל בפשוט לא האי אין העדים חותמין למטה אין העדים חותמין מאחוריו מבעי ליה, אלא משום דמיירי נמי בפשוט, האי נמי לאו ראיה היא, דהא על כרחיך עיקר שמעתא במקושר קאי, ואפילו הכי קרי ליה למטה, וטעמא דמילתא דמקושר נמי חתימי מאחוריו כנגד גליון שבסוף הגט הוא דחתימי. ואשכחן כי האי לישנא לקמן משמעתין דכתיב ראובן בן בחד דרא ויעקב עד עלויהו, דמאי דקאי מניהו אחורי שטה של מעלה מבפנים קרי עלויהו, ומהאי טעמא הוא דקרי התם לאחורי תחתונו של גט למטה.

והרי אתברר לך דליכא למשמע מינה דבעי רב הונא שריר וקיים אלא במקושר. וכל שכן לגמרא דילן דברירא מילתא טפי. תדע מדמקשינן ליה לרב הונא ומפרקינן דכתיב ביה שריר וקיים, ש"מ דלא בעי רב הונא שריר וקיים אלא במקושר. ואי ס"ד מילתא דשיכא בכולהו שטרי היא, דקא ארי לה מאי קא ארי לה, ומאן דמתרץ לה נמי אליבא דרב הונא, האי דכתיב ביה שריר וקיים, כיון דכתיב שריר וקיים לא חיישינן מיבעי ליה. וכן הא דמסקינן נמי חד שריר וקיים כתבינן תרי שריר וקיים לא כתבינן, ודקאמר ר"י נמי מחק כפול אע"פ שמקויים, כולה מילתא במקושר קימא, דעדיו מאחוריו כל מאן דמכשר ביה חתימת העדים שלא כנגד הכתב לית ליה תקנתא אלא בשריר וקיים, והוא דלא כתיב ביה אלא חד זימנא. אבל בפשוט דעדיו מתוכו, כיון דפסלינן ליה בהרחקת שני שטים ולא ילפינן משיטה אחרונה כלל, ליכא למיחש לזיופא, דסהדי גופיהו לא חתמי ברחוק שני שטים, כדריש לקיש דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול, ובבציר מהאי שיעורא לא מצי לזיופי.

ואמטול הכי מודי רב הונא דלא בעי שריר וקיים, וכ"ש לרב ירמיה דאפי' במקושר נמי לא בעי שריר וקיים. וכיון דלא בעינן שריר וקיים, לא מבעיא היכא דלא כתיב דלא פסיל, אלא אפילו היכא דכתיב ביה שריר וקיים וכתיב בתריה תנאה, אי נמי קיומי תלויות ומחקין מקמי שטה אחרונה כשר וילפינן מיניה. ואין צריך לומר היכא דאתרע מחקא במקום הראוי לשריר וקיים וקיימיה מקמי שטה אחרונה דכשר. ואפילו לרבי יוחנן, דכי א"ר יוחנן במקושר דסבירא ליה כרב הונא דמכשר להו לעדיו שלא כנגד הכתב ובעי שריר וקיים לתקוניה, אבל בפשוט דלא בעי שריר וקיים לא קאמר. תדע דהא רבי יוחנן הוא דקאמר לקמן כל המחקין צריך שיכתוב קיומהון, ולא קא (מפלגי) [מפליג] בין היכא דהוי במקום שריר וקיים להיכא דלא הוי במקום שריר וקיים ולא כשיעור שריר וקיים, שמע מינה הא במקושר הא בפשוט. והרי הדבר למד מענינו, וכי איתינן לה לקימתא דר' יוחנן גבי שמעתא דמקושר הוא דאיתינן לה, ואלו בתריתא דמכשר בה כל מחקא דאיקים מדאשמעינן בה דצריך להחזיר מענינו של שטר בשטה אחרונה שמע מינה דלא מיירי אלא בפשוט דשיכא בה האי תקנתא דשטה אחרונה דאלו מקושר לא שיכא בה תקנתא דשיטה אחרונה כלל.

והכי נמי מסתברא, דפשוט אפילו ר' יוחנן מודה דכל מידי דכתוב ביה כתקנו, אי נמי דמקיים מקמי שטה אחרונה, אפילו לבתר שריר וקיים ילפינן מיניה. דאי ס"ד לא ילפינן מיניה, (לימא) [למה] לי שטה אחרונה. בשלמא הרחקת שני שטין תקינו רבנן דפסלה, דאי נמי כתיב שריר וקיים חיישינן דילמא גאיז ליה לשטרא וכתיב מאי דבעי והא חתימי עדים. אלא שטה אחרונה למה לי, ליתקין ביה שריר וקיים (במקושר) [כמקושר] ולא בעי שיטה אחרונה. דאי כתיב בתר שריר וקיים מידי לא ילפינן מיניה, ואי כתיב מקמי שריר וקיים אפילו בשטה אחרונה נמי נילף מיניה דתו לא יכיל לזיופיה. אלא לאו ש"מ דאפילו לרבי יוחנן במקושר תקינו רבנן, בפשוט לא תקינו רבנן.

וכי תימא מכל מקום תקשי לן פשוט לדברי הכל, אדתקינו ביה רבנן שיטה אחרונה ליתקון ביה שריר וקיים כדאמרן, ולרבי יוחנן מאי שנא מקושר דעבדו ביה תקנתא אחריתי. היינו טעמא משום דהאי דשריר וקיים דחיקא מילתא, דזימנין דכתיב ביה שריר וקיים אדעתא דחתימי עדים, ואדחתימי עדים מימלכי מלוה ולוה למשאר ביה תנאה נמי לשנויי סכום המעות, דאי כתבי ליה לתנאיה או לקיומיה בתר שריר וקיים לא ילפי' מיניה וצריכי למכתב שטרא (אחרונה) [אחרינא], ואפשר דמיחרט מלוה ביני ביניה ולא מוזיף ליה, ואי נמי לא מיחרט זימנין דדחיק לוה לזוזי ואדהכי והכי אית ליה פסידא ואיכא נעילת דלת בין לגבי לוה בין לגבי סופר. ואשכחן דחיישי רבנן בכמה דוכתי לנעילת דלת בפני לווין, והוא הדין לתקנת סופר כדאיתא (גיטין כו,א) גבי הכותב טופסי גיטין. ואמטול הכי לא עבדו ליה רבנן תקנתא בשריר וקיים דאתי מיניה פסידא, אלא בשטה אחרונה דלא אתי מינה פסידא, דכל מאי דמשתכח מקמי שטה אחרונה דסמיכה לסהדי ילפינן מיניה. אבל במקושר תקנתא דשריר וקיים לגביה תקנתא מעליא היא, דעיקר תקנתא דמקושר משום סירכא דגיטי דכהני איתקן דהוו קפדי טובא, תקינו רבנן מקושר דאית ביה עיכובא דאדהכי והכי מיתבא דעתיהו, וכיון דלעיכובא איתקן כל היכא דגרים לעיכובי טפי אית ביה תקנתא טפי.

כז. ולרב ירמיה בר אבא דאמר (י) אחורי הכתב מבחוץ, ולא בעי שריר וקיים, ליחוש דילמא כתיב מאי דבעי וחתים מאי דבעי ואמר אנא לרבות בעדים הוא דעבדי.

נוסחא אחרינא, וליחוש דילמא כתיב מגואי מאי דבעי ומחתים סהדי יתירי מאבראי עד דקיימי בהדי כתבא ואמר אנא לרבות בעדים הוא דעבדי. ופירושה, דקא סלקא דעתין דכי חתימי עדים מאבראי כנגד שיטה אחרונה שבפנים כסדרן חתימי, דהיינו אורך כנגד אורך, ואמטול הכי קא מקשינן וליחוש דילמא לבתר דחתימי סהדי כנגד שיטה אחרונה שבפנים, אזיל ומוסיף לבתר שיטה אחרונה מגואי מאי דבעי שיטה אחת או שתים, ומחתים סהדי יתירי מאבראי כנגד ההיא שיטה אחרונה דאוסיף מבפנים, ונמצאו עדים שהיו חתומין תחילה כנגד שיטה שלמעלה ממנה הן הן חתומין למעלה ועדים המזייפין החתומין כנגד שיטה אחרונה שהוסיף מבפנים חתומין למטה מהן, ומצי לקיומיה לשטריה מעדים של מעלה. ואי אמרינן ליה אמאי אצטריכת לאחתומי שתי כיתי עדים, אמר לרבות בעדים הוא דעבדי, דאי לא מקיים מהני לקיים מהני. בשלמא לרב הונא דבעי שריר וקיים תו לא יכיל לזיופי מגואי ולא מידי, אלא לרב ירמיה דלא בעי שריר וקיים הא יכיל לזיופי כדאמרינן.

ופרקינן מי סברת עדים כסדרן חתימי כדאמרן, לא, עדים ממטה למעלה חתימי. ונמצא מתחיל משולי שיטה אחרונה שבפנים ומסיים והולך כלפי מעלה, שתי כנגד ערב וערב כנגד שתי, ונמצאו ירכות חתימת העדים מבחוץ כנגד שולי הכתב וגט שבפנים, וגג חתימת העדים ושוליה כנגד ירכות הכתב שבפנים. דאי נמי מוסיף שיטה אחרת מבפנים ומחתים סהדי יתירי כנגדה מבחוץ שתי כנגד ערב, לית ליה רוחא לסיומי חתימת כל עד אחת מהן ברוחב שיטה אחת או שתים בחד דרא. ואי מסיים לה לחתמות ידא דחד סהדא בתרי תלתא דארי מנכר זיופי, דאמרינן ליה אי הכי דחתימי כנגד שטה אחרונה בתרי תלתא דארי חתימי ברישא, מאי שנא דדחקי נפשיהו למחתם בתרי תלתא דארי, לחתמו בחד דרא וליזול. ואי אינהו חתימי לבסוף מאי שנא קמאי דחתמי ברישא דלא אתחול כנגד שולי שיטה אחרונה. ואי אמר רוחא שבוק למאן דקשיש מיניהו, איבעי ליה למשבק להו רוחא כי היכי דחתמו בחד דרא כי היכי דחתימי אינהו ברישא. הילכך לא סגיא דלא מינכר זיופיה.

וקי"ל כרב ירמיה בר אבא דאמר עדים ממטה למעלה חתימי, דגמרא דבני מערבא מסייע ליה, דגרסי' התם פשוט עדיו לרחבו מקושר עדיו לארכו. ואי קשיא לך הא דתנן ר' חנינא בן גמליאל אומר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט, ואי ס"ד עדיו לארכו כי חתמי עדיו מתוכו לארכו אמאי כשר, הא אינו יכול לעשות פשוט, דעדי פשוט כסדרן הוא דחתימי, ולמקושר נמי לא חזי, דמקושר עדיו מאחוריו. לא תקשי לך, דכי קתני מקושר שחתמו עדיו מתוכו, לאו בשחתמו מתוכו לארכו כדרך המקושר קאי, אלא כשחתמו מתוכו כסדרן כדרך כל פשוט קאי, ואמטול הכי קאמר ר' חנינא בן גמליאל כשר מפני שהוא יכול לעשותו פשוט. ולעולם עדי מקושר כי חתימי מאחוריו ממטה למעלה הוא דחתמי לאורך הגט כדרב ירמיה בר אבא. וגמרא דבני מערבא מסייע ליה. וקיימא לן כותיה:

כח. תוב אקשינן לרב ירמיה בר אבא וליחוש דילמא מתרמתא ריעותא בשיטה אחרונה וגאיז ליה לשיטה אחרונה וגאיז ליה לראובן בהדה ומתכשר בבן יעקב עד דתנן בן איש פלוני עד כשר. כלומר וכי מתחלי נמי משולי שיטה אחרונה וחתימי ממטה למעלה נמי שתי כנגד ערב מאי הוי, ליחוש דילמא מתרמיא ליה ריעותא לבעל השטר בשיטה אחרונה, כגון דמתרמי ביה תנאה דאית ביה ריעותא לבעל השטר, וגאיז לה לשיטה אחרונה וגאיז ליה לראובן בהדה, דקאי אחורי שיטה לרחבה ומתכשר בבן יעקב עד, דתנן בן איש פלוני עד כשר. בשלמא לרב הונא דבעי שריר וקיים לבסוף, כיון דאי גאיז לה לשיטה אחרונה לא סגיא דלא גאיז ליה לשריר וקיים בהדה ומיפסיל שטרא ליכא למיחש, אלא לרב ירמיה דלא בעי שריר וקיים מאי איכא למימר.

ופרקינן דכתיב ראובן בן בחד דרא ויעקב עד עלויהו. כלומר דכתיב ראובן בן אחריו ברוחב שיטה אחרונה ויעקב עד עלויהו, כלומר אחורי שיטה של מעלה הימנה, (מאי) [דאי] נמי גאיז לה לשיטה אחרונה גאיז לה לראובן בן בהדה, ולא אשתייר ליה בן איש פלוני עד דמתכשר בגויה.

ומקשינן תו וליחוש דילמא גאיז ליה לראובן בן ומתכשר ביעקב עד דתנן איש פלוני עד כשר. ואע"ג דלא מצי לקיומיה ביעקב עד דהא לאו חתמות ידא דיעקב היא אלא דראובן בן יעקב היא, כיון דמסתמא כל כמא דלא נפיק עליה ערער ולא מתברר דלא חתמות ידא דהאי סהדא דחתים עליה היא דמכשרינן ליה, הכא נמי ליחוש דילמא גאיז ליה לראובן בן ומסתמא מחזקינן ליה להאי יעקב עד בחתמות ידא דיעקב ומכשרינן ליה.

דף קסא עמוד ב

ופרקינן דלא כתיב ליה עד. דביעקב גרידא לא מכשרי, דכל היכא דלא כתיב ביה איש פלוני בן איש פלוני לא מחזקינן ליה דלסהדותא חתים אלא היכא דכתיב ביה עד. ואי בעית אימא לעולם דכתיב ביה עד, וכגון דידעינן ביה בהאי חתמות ידא דלאו דיעקב היא. כלומר לעולם דלא כתיב ביה עד, ואפי' הכי איכא אנפא דאי גאיז ליה לראובן בן גרים ליה לאיפסולי, כגון דידעינן ביה בהאי חתמות דיעקב עד דאשתייר ביה דלאו חתמות ידא דיעקב היא, דליכא בההוא אתרא יעקב דחתים כי האי גוונא, דכי האי גוונא ודאי פסיל, דהא אתברר דהאי חתימה דיעקב עד לאו דיעקב היא וליכא לאחזוקי אלא במזויף. וכיון דאפשר דגרים ליה האי זיופא לאיפסולי לא חיישינן דילמא גאיז ליה, דאיהו גופיה מירתת ולא גאיז דחייש דילמא מתברר דלאו חתמות ידא דיעקב היא ומיפסיל שטרא לגמרי.

ומקשינן ודילמא בשמא דאבוה חתם. כלומר וכי מתברר דלאו חתמות ידא דיעקב היא מ (ה) אי הוי, כיון דיכיל לברורי דחתמות ידא דראובן בן יעקב היא אמאי פסלינן ליה, ודילמא בשמא דאבוה חתים לשם עדות. ופרקינן לא שביק איניש שמיה וחתים בשמא דאבוה. והאי כיון דכתיב ביה יעקב עד מוכחא מילתא דלאו בשמא דאבוה בלחוד חתם, דלאו אורחיהו דאינשי בהכי, אלא ראובן בן יעקב עד הוא דחתם, ועל כרחיך להדי ראובן בן מגואי שיטה אחריתי הוא, דהא לא חתימי עדים אלא כנגד הכתב, ומארי דשטרא הוא דגזייה לראובן בן דהוה קאי מאבראי להדי שיטה אחרונה משום ריעותא דהויא ליה בשיטה אחרונה דהוה פסליה ליה לשטרא. וכיון דמתברר זיופיה פסלינן ליה, וכל היכא דגרים למפסליה לא גאיז ליה.

ומקשינן ודילמא סימנא בעלמא שוייה. כלומר ואכתי אמאי מיפסיל, ודילמא האי סהדא לאו לראובן בן יעקב חתם אלא יעקב עד לחודיה חתם, ולאו למחתם בשמא דאבוה איכוון אלא סימנא בעלמא שוייה. משום דהו"ל בהני אותיות דיעקב שנויא דהוה מינכר ביה כתב ידו טפי מבשאר אותיות. דהא רב צאיר כוארא צורת דג, ר' חנינא צאיר חרותא. חריות של דקל, ורב חסדא אות סמך ורב הושעיא עיין רבה בר הונא צאיר מכותא. תורן של ספינה. וכל חד מיניהו מינכרא צורתא דצייר דדידיה היא, והוה סלקא ליה כמאן דחתים איש עד. ופרקינן לא חציף איניש לשווייה לשמא דאבוה סימנא. ובאיניש מעלמא ליכא לאחזוקי, דכיון דאיתחזק ביה ריעותא צריך לקיומי, ולא מיקיים ליה אלא בראובן בן יעקב דכתביה ואשתכח דלא סגיא דלא מינכר זיופיה כדברירנא.

מר זוטרא אמר למה לך כולי האי כל מקושר שאין עדיו כלין בשטה אחת פסול. כלומר כל מקושר שאין עדיו כלין ברוחב שיטה אחת פסול, ואשתכח דכלהו סהדי כי חתימי ממטה למעלה ברוחב שיטה אחרונה בלחוד הוא דחתימי, דהוו להו שיתא דרי לתלתא סהדי, תרי דרי לכל סהדא בין קשר לקשר. וכלהו ברחב שטה אחרונה שבפנים, דחתים ראובן בין קשר ראשון לקשר שני בתרי דארי כנגד רחב שטה אחרונה, ראובן בן בחד דרא ויעקב עד תחתיהו בדרא תנינא. וחתים שני בין קשר שני לקשר שלישי נמי כנגד רוחב שיטה אחרונה בתרי דארי, שמעון בן בחד דרא ויעקב עד תחתיו בדרא תנינא. וחתים לוי לאחר קשר שלישי נמי בתרי דארי כנגד רוחב שטה אחרונה, לוי בן בחד דרא ויעקב עד תחותיהו בדרא תנינא. וא"נ באעו למחתם בתלתא או בארבעה דארי שפיר דאמי. דחתים ראובן בחד דרא, וכתיב בן בדרא תנינא תותיה, וכתיב יעקב בדרא תליתאה וכתיב עד בדרא רביעאה, וכן כל חד וחד מתלתא סהדי חתמות ידא דכל חד מיניהו בין קשר לקשר מאבראי במקום הנראה. ואמטול הכי אצריכנא למהוי כל רצועאתא מופלגין מהדדי כשיעור רחב שתי שיטין או שלש שיטים, שיעור ראובן עד זה על גבי זה כדתנן איש פלוני עד כשר, או שלש כשיעור ראובן בן יעקב זה על גבי זה כדתנן איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד כשר.

וה"ה נמי היכא דאית ביה שבעה קשרים ושבעה עדים כהאי גוונא הוא דחתימי, דכל חד מיניהו חתים בתרי דארי או בתלתא וארבעה דארי בין קשר לקשר, ובתראה חתים לאחר קשר שביעי משום דליכא למעבד קשר בתריה, דכי חתימי כה"ג ודאי ליכא למיחש ולא מידי, דאי גאיז לה לשיטה אחרונה גאיז לה לכל חתימת העדים בהדה.

וקי"ל כמר זוטרא דבתרא הוא. וש"מ דהלכתא כר' ירמיה בר אבא, דהאי טעמא דמר זוטרא לא סליק אלא כר' ירמיה בר אבא, דאלו לרב הונא דלא באעי כנגד כתב לא שייך לאצטרוכינהי למכלי ברוחב שיטה אחת כלל. ועוד דכי אצטריכינן להכי, משום חששא דגאייז לה לשטה אחרונה הוא דאצטריכינן להכי, ואי לרב הונא כיון דלא סגיא ליה בלא שריר וקיים ליכא למיחש, דאי גאייז לה לשטה אחרונה גאיז ליה לשריר וקיים בהדה ומיפסיל. אלא לאו ש"מ דלא סלקא הא דמר זוטרא אלא אליבא דרב ירמיה בר אבא, וכיון דקאי מר זוטרא כותיה ש"מ הלכתא כותיה. ועוד דגמרא דבני מערבא מסייע ליה, דתאני מקושר עדיו לארכו. (דאי) [ואי] משום דרבי יוחנן דאמר מחק פסול אע"פ שהוא מקויים, דש"מ דרבי יוחנן כרב הונא ס"ל דמצריך ביה במקושר שריר וקיים כדברירנא לעיל, הא מר זוטרא דבתרא הוא כרב ירמיה בר אבא ס"ל, וקי"ל כבתראי, וכ"ש דגמרא דבני מערבא מסייע ליה. ואי משום הא דתנן רבי חנינא בן גמליאל אומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שהוא יכול לעשותו פשוט, הא פרישנא לדברי הכל ולא קשיא לרב ירמיה בר אבא דא"כ הוה מותבינן ליה תיובתא מיניה, ומדלא אותבינן עליה מינה שמע מינה דהא דר' חנינא בן גמליאל לדברי הכל מיפרשא כדברירנא.

ואי קשיא לך מכדי דכולי עלמא עדים בין קשר לקשר חתימי, וא"כ כי הוו עדיו כלין ברחב שטה אחת, מאי הוי, הא קא משתייר רוחא עלויה חתמות ידיה דסהדא קמא כשיעור קשר ראשון, וליחוש דילמא מחיק ליה לגיטא מגואי וכתיב מאחוריה במקום קשר ראשון דקאי עלויה עדים מאי דבעי וחתימי עדים מתתאי וגאבי ביה בתורת פשוט. הא ניחא אם תמצי לומר דכל שטר שמחוק מאחוריו פסול עד דמיתברר מאי הוה כתיב ביה מאחוריו דחיישינן דילמא מקושר הוה, א"נ דהוה כתיב עליה תברא מאחוריה, אלא אי אמרת דשטר פשוט שנמחק מאחוריו כשר מאי איכא למימר. שאני הכא, דבשיעור רוחב שיטה אחת לא מצי כתיב שטרא, ואי כתיב בטפי מרוחא שיטה אחת הוא דכתיב, וכיון דמשתכחי עדי השטר זה תחת זה ברוחב שטה אחת מינכר זיופיה, דאמרי' ליה מאי דחוקייהו דהני סהדי דחתימי זה תחת זה בשיתא דארי, לחתמו זה בצד זה לרוחב השטר בחד דרא או בתרי דרי, אלא לאו שמעינן מינה האי שטרא מקושר הוה ומחקתיה מגויה וזייפתיה מאחוריה וכתב עלוי סהדי מאי דבעית ושויתיה פשוט:

כט. ואגב ארחיך ש"מ דרצועות המקושר מראשו הן יוצאות ולא מסופו. ממאי, מדאמרינן וליחוש דילמא מתרמיא ליה ריעותא בשיטה אחרונה וגאיז לשיטה אחרונה וגאיז ליה לראובן בהדה, ואי ס"ד רצועות מסופו של גט הן יוצאות היכי מצי גאיז לה לשטה אחרונה, והא קא גאיז להי לרצועות בהדה, אלא לאו ש"מ רצועות מראשו של גט הן יוצאות:

ל. ושמעינן נמי דשטר שכתוב בו בן איש פלוני עד כשר. וכן אם היה כתוב בו איש פלוני עד כשר, ואע"ג דלא כתיב ביה בן איש פלוני. וה"מ דכתיב ביה עד, אבל לא כתיב ביה עד לא מתכשר באיש פלוני גרידא עד דכתיב איש פלוני בן איש פלוני. והיינו דקא מקשינן וליחוש דילמא גאיז לה לשטה אחרונה וגאיז ליה לראובן בן בהדה ומתכשר ביעקב עד דתנן איש פלוני עד כשר, ופרקינן דלא כתיב ביה עד, הילכך אי איכא ראובן בן יעקב מתכשר אע"פ דלא כתיב עד, אבל בבן יעקב גרידא אי נמי ביעקב גרידא לא מתכשר עד דכתיב עד. ואף על גב דהא מילתא ממתניתין נפקא שמעינן מיהא דלא שנא בפשוט ולא שנא במקושר בהא מילתא חד דינא נינהו:

לא. ושמעינן נמי דמאן דחתים בשמא דאחריני, כגון דשוייה סימנא, ואיתברר דהאי חתמות ידא דפלוני היא דלאו דמרי האי שמא דמיחתים בשטרא וידיע בהאי פלוני קאי בחזקת כשרות, אע"ג דלא חתים בשמיה כשר, ואפי' צאיר צורתא בעלמא שפיר דאמי, לא שנא בפשוט ולא שנא במקושר. דהא רב צאיר כורא, רבי חנינא צאיר חרותא, רב חסדא צייר סמך, רב הושעיא צייר עיין, רבה בר רב הונא צייר מכותא. וכל שכן היכא דחתים בשמא בעלמא לסימנא. ולא תימא הני מילי היכא דידיע מילתא דהכי הוה מעשה, אלא אפי' מסתמא היכא דמשכחינן חתמות ידא דכתיב בה יעקב עד, וידיעא מילתא דחתמות ידא דראובן דלאו בנו של יעקב היא, מכשרינן לה. דהא הכא דהאי גברא ראובן בן יעקב חתם, וחיישינן דילמא גאיז ליה לראובן בן ומתכשר ביעקב עד, וטעמא דלא חציף איניש לשווייה לשמא דאבוה סימנא, מכלל דאי חתים בשמא דאיניש מעלמא מכשרינן ליה, דאי מסתמא לא מכשרינן ליה, הכא למאי ניחוש לה. והני מילי היכא דחתים בשמא דשאר אינשי, אבל מאן דחתים בשמא דאבוה לא מתכשר שטרא בחתמות ידיה מסתמא עד דמתברר דסימנא שווייה, אבל מסתמא לא אמרינן סימנא שווייה, דלא חציף איניש לשווייה לשמא דאבוה סימנא והאי לאו לשם עדות חתים אלא מתעסק בעלמא הוה, ואפי' כתיב ביה עד, דחיישינן לזיופא:

דף קסב עמוד א

לב. א"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן כל המחקין צריך שיכתוב קיומיהון וצריך שיחזיר מענינו של שטר בשיטה אחרונה מאי טעמא א"ר עמרם לפי שאין למדין משטה אחרונה. דחיישינן דילמא רוחא שבק סהדי שיעור שיטה אחת למאן דקשיש מיניהו, ואתא האי וזייף וכתיב בהאי שיטה מאי דבעי. ואמטול הכי אין למדין הימנה, לפיכך צריך שיחזיר מעניינו של שטר דבר שאינו צריך בשיטה אחרונה כדי שיוכל ללמוד מכל הכתוב למעלה הימנה. והא דר' יוחנן לא משכחת לה אלא בפשוט, דאי במקושר קשיא כולה, דקאמר רישא כל המחקין צריך שיכתוב קיומיהון, ולא קא מפליג בין במקום שריר וקיים לשאר מחקין, ושמעינן ליה לר' יוחנן דקאמר פסול אע"פ שמקויים ולא אמרו מחק פסול (אבל) [אלא] במקום שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים. וסופא נמי דמצריך שיטה אחרונה לא שיכא אלא בפשוט דעדיו מתוכו. אלא כולה בפשוט קימא, דאי איכא מחק בשטרא, לא שנא במקום שריר וקיים ולא שנא שלא במקום שריר וקיים, צריך למכתב קיומיה מקמי שיטה אחרונה.

ומאי קיומיה, דכתיב אות פלונית או תיבה פלנית על המחק או על הגרר ודין קיומיהון. ואפי' מחיק ביה כמה שיטין וכתיב קיומיהון לבסוף שפיר דאמי וילפינן מיניה. וה"ה בתלויה נמי, היכא דתלי כמה מילי ביני שיטי וכתיב קיומיה לבסוף מקמי שיטה אחרונה בפשוט שפיר דאמי. ואי לא כתיב קיומיהון, איכא לפלוגי בין מחק לתלויה, דאלו תלויה יד בעל השטר על התחתונה, ואי אית בה בההיא תלויה ריעותא לבעל השטר ילפינן מינה, דלא גרע מסמפון היוצא לאחר חיתום שטרות דילפינן מיניה, דאי לאו דפריע לא הוה מרע ליה לשטריה, וכ"ש היכא דכתיב בגויה דשטרא. ואי אית בה זכותא לבעל השטר לא ילפינן מינה אלא חזינן ליה לשטרא כמאן דלא כתיבה ביה ההיא תלויה כלל ודיינינן ליה לפום עניני דכתיבי בגויה דשטרא. ואי אית בה בההיא תלויה זכותא וריעותא, חזינן אי מוכחא מילתא דההוא ענינא דתלי ביני שיטי כוליה בהדי הדדי איכתיב, לא ילפינן מההיא ריעותא דאית ביה אלא בהדי זכותא דאית ביה ויד הנתבע על העליונה, אי ניחא ליה למילף מיניה כוליה ילפינן, ואי ניחא ליה לבטולי לההוא ענינא דתלי כוליה מבטלינן. ואי אפשר למימר דההיא ריעותא דאית ביה לחודה הוה כתיבה מעיקרא בשטרא ומרי שטרא הוא דזייף ואוסיף מידי מקמה או מבתרא, ילפינן מההיא ריעותא ולא ילפינן מההיא זכותא דאית בה.

והני מילי בתלויה, אבל מחקא דלא קיימיה, אי מוכחא מילתא דלא הוה כתיב ביה מילתא דמבטלא ליה לענינא דשאר שטרא, כגון דאתרמי מחקא במקום הזמן דליכא לספוקיה אלא בענין הזמן, א"נ במקום המעות דליכא לספוקיה אלא בענין המעות, וה"ה לשאר דוכתא דליכא לספוקינהו אלא בענינא דסמיך ליה מקמי או מבתריה, כדברירנא ממתני' (דלקמן בבא בתרא קסה,ב) דקתני כסף זוזי דאינון ונמחקו אין פחות משנים, מחזקינן ליה בההוא ענינא דמוכח, אלא שיד בעל השטר על התחתונה ודינינן ליה בפחות שבלשונות הראויות להיות בו באותו ענין. ואי הוי מחקא בדוכתא דאיכא לספוקיה במילתא דמבטיל ליה לשטרא, איתרע שטרא ולא סמכינן עליה עד דמתברר בסהדי דכי חתימי עליה סהדי הדין מחקא או האי תלויה הכי הות וספרא הוא דאשתלי ולא כתב קיומיהו. ולא שנא היכא דאיכא מידי לקיומי לבסוף כגון מחקין ותלויות ולא שנא ליכא מידי [ל]קיומי, ולא שנא כתב שריר וקיים ול"ש לא כתב שריר וקיים, צריך שיחזיר מעניינו של שטרא בשיטה אחרונה מילתא דלית ביה תוספת ענין כלל, כגון הני דכתבין ומאי דהוה קדמנא כתיבנא וחתימנא עליה כדי שיהא ביד פלוני זה לזכות ולראיה. אבל היכא דאית ביה תוספת ענין, אי נמי דשיריה לזמן וכתביה בשטה אחרונה, א"נ כגון הני דמשיירי ליה לקנין לבסוף, אי כתבי ליה בשטה אחרונה לא גמרינן מינה. אלא כל היכא דאית ביה זכותא לבעל השטר חזינן לה לההיא שיטה אחרונה כמאן דליתה ודינינן ליה לפום שאר ענייני דשטרא, דאי הוי קנין בשיטה אחרונה בלחוד דיינינן ליה כשטר שאין בו קנין, ואי איתיה לזמן בגויה דיינינן ליה כשטר שאין בו זמן. ואי אית בה ריעותא לבעל השטר בשיטה אחרונה ילפינן מינה דיד בעל השטר על התחתונה. ולא גרע [מ]סמפון היוצא לאחר חיתום שטרות כדברירנא לעיל.

והני מילי בפשוט דאיכא למימר דרוחא שבוק סהדי למאן דקשיש מיניהו ואתא האי מרי שטרא והוסיף ביה מידי. אבל במקושר דעדיו מאחוריו לא שייך הדין טעמא, ואמטול הכי לא צריך למהדר מענינו של שטר בשיטה אחרונה, אלא אע"ג דלא מהדר נמי ילפינן מינה, בין לרב הונא בין לרב ירמיה בר אבא, דהא לא מצי לזיופי מידי כלל, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדברירנא.

אמר ליה רב נחמן לרב עמרם מנא לך הא אמר ליה דתניא הרחיק את העדים מן הכתב שני שיטין פסול שיטה אחת כשר. ומדקתני רישא פסול לגמרי קנס הוא שקנסוהו לפי שהניח (ם) מקום למזייפין לזייף. מאי שנא שני שטים דפסול דילמא זייף וכתיב מאי דבעי שיטה אחת נמי דילמא זייף וכתיב מאי דבעי, אלא לאו ש"מ אין למדין משיטה אחרונה. וגבי שני שיטים כיון דיכיל לזייף ולמכתב בשיטה קמיתא מאי דבעי ומהדר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה, ומהני ליה זיופיה דהא שיטה אחרונה היא ואין למדין משיטה אחרונה, לא* קנסוה רבנן. וכי תימא היא גופה תקשי לן, מאי שנא שיטה אחרונה דאין למדין הימנה משום דחיישינן רוחא שבק סהדי למאן דקשיש מיניהו, אי הכי בתרתי תלת שיטין בסוף השטר נמי ניחוש דילמא שבוק רוחא טפי משיטה אחת ואזל האי וזייף וכתב בה מאי דבעי.

וכי תימא שאני שני שיטין דכיון דקימא לן הרחיק את העדים מן הכתב ב' שיטין פסול לא חיישינן, חזקה לא שבקי רוחא כשיעור מאי דפסיל ליה לשטרא, היא גופא תקשי לך, מאי שנא הרחיק ב' שיטין דפסול ושיטה אחת דכשר, אי משום דאין למדין משיטה אחרונה, אטו שיטה אחרונה גזירת מלך היא, תקנתא דרבנן היא, ובטעמא הוא דתליא, ליתקון נמי דאין למדין משתי שיטים אחרונות ואפילו הרחיק שני שיטים נמי לתכשר. דהא אי כתיב בהאי מאי דבעי לא ילפינן מיניה, ואי נמי גזיז ליה לכוליה שטרא מעלוי הנהי תרתי שיטין וכתיב בהני תרתי שיטי מאי דבעי עלויה חתמות ידי עדים דהוו חתימי מתתאי, נימא שטר הבא הוא בשני שיטים ועדיו בשיטה שלישית פסול. הא לא קשיא, דאם כן אפילו ארבע וחמש שטים נמי ניחוש ואין לדבר סוף. אלא שיטה אחת דלא סגיא להו למשבק רוחא בציר משיטה אחת חיישינן דילמא רוחא שבוק ולא ילפינן מינה, ואלו טפי משיטה אחת כיון דלא צריכי למשבק רוחא כולי האי לא חיישינן.

אלא אי קשיא הא קשיא, אמאי אין למדין משיטה אחרונה, לימא הרחיק העדים מן הכתב אפי' שיטה אחת פסול וכי לא הרחיק לילף אפי' משיטה אחרונה. אם כן אתה נועל דלת בפני לוין, דזימנין דלא מתרמו ליה לבעל השטר כולהו עדים בהדי למחתם זה בפני זה, ואי אמרת לא לשבוק חד מיניהו רוחא למאן דקשיש מיניה מימנע ולא חתים ואתה נועל דלת בפני לוין. הילכך יהבו להו רבנן רשותא למשבק רוחא להדדי שיטה אחת דבהכי סגיא להו. הילכך שיטה אחרונה דאורחייהו למשבק רוחא ויהבו להו רבנן רשותא חיישינן ולא ילפינן מינה, ואלו טפי מן הכי כיון דלאו אורחיהו ולא יהבו להו רבנן למשבק רוחא טפי לא חיישינן. וכי תימא הרחיק את העדים מן הכתב שיטה אחת נמי אמאי כשר, נהי נמי דלא חיישינן דילמא מוסיף ביה מידי דאי מוסיף לא ילפינן מינה, אלא ליחוש דילמא גאיז ליה לשטרא דעילוי ההוא רוחא וכתיב ביה בההוא רוחא שטרא אחרינא באנפי נפשיה בשיטה אחת עילוי סהדי דחתימי מתתאי. אי משום הא ליכא למיחש, דהוה ליה שטר הבא הוא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת, ומהאי טעמא גופיה אמור רבנן שטר הבא הוא בשטה אחת ועדיו בשיטה אחרת פסול דאיכא למיחש דילמא רוחא שבוק סהדי חדא שיטה למאן דקשיש מיניהו, ואזיל איהו וגזייה לרוחא בהדי סהדי וכתב עלוי סהדי שטרא אחרינא.

ברם צריך את למידע דכלהו הני מחקין ותלויות דקאמרינן למכתב קיומהון ואי לא לא ילפינן מיניהו, הני מילי היכא דליכא למיתלי בטעות סופר, כגון שם המלוה ושם הלוה וסכום המעות, וגבי מקח וממכר אף מקום השדה, דאיכא לספוקי בשתא אחרינא ובמנינא אחרינא. והוא הדין בשאר ענייני דשטרא היכא דתליא טעותא במידי דמיעקר ביה ההוא ענינא כוליה ומיחלף בענינא אחרינא. אבל היכא דלא תלי טיעותא במידי דמיעקר ביה ההוא לגמרי ולא מיחלף בענינא אחרינא ואיכא למתלי בטעות סופר תלינן, דלא גרע מאחריות דלא כתיב כלל ותלינן בטעות סופר, וכל שכן במידי דמוכחא מילתא ודאי דטעות סופר הוא דאע"ג דלא מקיים נמי כשר:

דף קסב עמוד ב

לג. איבעיא להו הרחיק את העדים מן הכתב שיטה ומחצה מאי. ת"ש דתניא הרחיק את העדים מן הכתב שני שיטין פסול פחות מכן כשר. ש"מ שני שיטין פחות משהו כשר, וכל שכן שיטה ומחצה. והאי שיטה ומחצה דקא מכשרינן דוקא ברוחב, כגון שהרחיק את העדים מן הכתב כדי רוחב שיטה וחצי רוחא שיטה דהוה ליה רוחב שיטה ומחצה בארך שיטה, דלא יכיל לזיופיה ולא מידי, דאי מזייף חדא שיטה בסוף השטר הויא לה שטה אחרונה ואין למדין משיטה אחרונה. ואי גאיז ליה לשטרא ושבקינן ליה לריוח בהדי עדים וכתיב עלוי עדים מאי דבעי הוה ליה שטר הבא הוא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת דפסול ותרתי שיטין לא יכיל למכתב בההוא ריוח דהא לית ביה רחב שני שיטין ואמטול הכי כשר. אבל אם הרחיק אורך שיטה ומחצה, כגון שהרחיק אורך שיטה ברוחב שיטה, ולא התחילו העדים לחתום בתחלת שיטה שנית אלא הניחו ריוח בתחילתה כדי חציה וחתמו בחציה השני פסול, דאפשר דגאיז להו לעדים וגאיז ליה לריוח חצי שטר בהדיהו וכתיב ביה בההוא שיטה מאי דבעי, והוה ליה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת דקימא לן דכשר כדבעינן למימר קמן.

והשתא דאתית להכי אפילו לא הרחיק אלא אורך חצי שיטה אחרונה וחתמו העדים בחציה האחרון פסול. ומהאי טעמא פסלי רבנן בין עדים לאשרא אפי' שיטה אחת כדבעינן למימר קמן. וכי פליגי רבנן בין שיטה אחת לשני שיטין היכא דחתימי סהדי בתחלת השטה הוא דפלוג. וההוא דתנן בסוף גיטין (פו,ב) שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטה כשר, לא משכחת לה אלא היכא דמכונא חתימת עדים כנגד שיטה אחרונה דדף ראשון או למעלה ממנה כנגד שאר שיטין, דלא מצי מזייף מצד ימין מקמי חתימת עדים ולא מידי. אבל היכא דמכונא חתימת עדים תותי דף שני למטה מכנגד שיטה אחרונה דדף ראשון וגאיז לה לחתימת עדים דתותי דף שני בהדיה וכתיב בההוא נירא דמקמי עדים מאי דבעי והוה ליה שטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת דכשר, והוא הדין היכא דשלים שטרא בפלגו שיטה אחרונה והרחיק את העדים מן הכתב אורך חצי שיטה ושיטה שלימה אחריה, אע"ג דחתמי עדים בתחילת שיטה שלישית פסול, דילמא מוסיף בה בההוא פלגא שיטה מאי דבעי ועביד שיטה אחרונה בתרא בין ההוא זיופא דאוסיף ובין חתימת עדים. ותנא דבריתא דקתני שני שיטין פסול פחות מהן כשר ברוחב קאי. והכי קתני, רחב שני שיטין פסול, פחות מרוחב שני שיטין כשר. ואידי ואידי באורך שטה, אבל אם הרחיק את העדים מן הכתב אורך שיטה ומחצה, לא שנא הרחיק שיטה שלימה ותחתיה אורך חצי שיטה, ולא שנא הרחיק אורך חצי שיטה ותחתיה שיטה שלימה פסול מהני טעמי דברירנא.

ואגב ארחין שמעינן מינה דהא דקימא לן דצריך שיחזיר מענינו של שטר בשיטה אחרונה, שיטה אחת שלימה בעינן, ולא סגיא במקצת שיטה אחרונה ומקצת שיטה של מעלה הימנה. דהא קימא לן דטעמא דאין למדין משיטה אחרונה משום דאית להו לסהדי רשותא למשבק רוחא שיטה למאן דקשיש מיניהו, ואימור רוחא שבוק סהדי ואתא האי וכתב ביה מאי דבעי. וכיון דברירנא דלית להו רשותא למשבק רוחא בתחלת שיטה שחתמו העדים בה משום חששא דשטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת, על כרחיך האי שיטה דיהבו להו רבנן רשותא למשבק כולה בשיטה של מעלה מחתימת העדים היא, דאלו פלגא קדמאה דשיטה דחתמי עלה עדים לית להו רשותא למשבק ביה רוחא. וממילא שמעת דכולה שיטה דלמעלה מחתימת העדים הוא ניהי שיטה אחרונה דאין למדין הימנה.

וכי תימא אם כן היכא דחתימי עדים בפלגא בתרא דשיטה אחרונה נילף מפלגא קדמאה דידה דמקמי חתימת עדים, דהא לאו מכלל שיטה אחרונה דיהבי להו רבנן רשותא למשבק בה רוחא היא. וכי תימא כיון דאיכא למיחש לכולה שיטה של מעלה הימנה דשבקוה סהדי למהוי רוחא למאן דקשיש מיניהו, כל שכן דאיכא למיחש לההוא פלגו שטה דבתרא, דהא ליכא למימר דשבקי רוחא באמצע שטרא, ועל כרחיך כי אכתיב ההוא פלגו שיטה דבהדי חתימת עדים בתר שיטה של מעלה הימנה איכתיב, ולא ילפינן מינה ולא משיטה של מעלה הימנה, דתרויהי כשיטה אחרונה חשבינן להי. אדרבה, כיון דלית להו רשותא לסהדי למשבק רוחא בתחלת שיטה דחתימי בסופא לילף מתרויהי, מדריש לקיש דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, הכא נמי לימא חזקה אין העדים מניחין ריוח בתחלת שיטה שחותמין בה, והני סהדי כי חתימי בפלגא בתרא דהאי שיטה לבתר דמליה לפלגא קדמאה בההוא ענינא דכתיב בגויה הוא דחתימי. ומדפלגא קדמאה דשיטה דחתימי בה עדים מקמיה דחתימי עדים אכתיב, שיטה של מעלה ממנה נמי מקמי דחתימי עלה עדים אכתיבא, דהא ליכא למימר דשבוק רוחא באמצע שטרא.

שאני הכא דכיון דתקינו רבנן לאהדורי מעניינו של שטר בשיטה אחרונה אדעתא דלא לילף מיניה, ליכא למילף מהאי שיטה ממה נפשך, אי האי שטרא בתקנתא דרבנן אכתיב על כרחיך שיטה אחרונה לאו למילף מיניה אכתיבא, ואי לאו בתקנתא דרבנן אכתיב אלא כוליה למילף מיניה איכתיב, איעקרא לה מיניה חזקה דריש לקיש. דדילמא כי היכי דעברי סהדי אתקנתא דרבנן גבי חזרה, עברי נמי גבי הרחקה, דהני סהדי כי חתימי באמצע שיטה בהרחקת שיטה ומחצה חתימי, ואמטול הכי לא ילפינן מיניהו.

וכי תימא דילמא בתקנתא דרבנן איכתיב, דאהדור מענינו של שטר בתרי פלגי שיטה, דאינין פלגא בתרא דשיטה דעילוי חתימת עדים ופלגא קדמאה דשיטה של מטה הימנה, והדר חתמי עדים, ולילף משארא, הא ברירנא דכי תקינו רבנן להחזיר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה, בההיא שיטה דיהבי להו רבנן רשותא לארחוקי הוא דתקון, ופלגא קמא דההוא שיטה דחתימי בה לאו מכלל שיטה דיהבו להו רבנן רשותא לארחוקי הוא. ועל כרחיך אי עבוד כתקנתא דרבנן כי אתחול לאהדורי מענינו של שטר מתחלת שיטה של מעלה מחתימת העדים הוא דאתחול, וכולה שיטה ופלגו לאו למילף מינה אכתיבא, דכיון דשיטה אחרונה לאו למילף מינה אכתיבא כל שכן פלגו שיטה דבתרה, ואי לא לאו בתקנתא דרבנן אכתיב ואיכא למיחש ליה כדאמרן. תדע נמי דלישנא דאין למדין משיטה אחרונה חדא שיטה שלימה משמע ולאו תרי פלגי שיטי. ולא דמי לההיא דאמרינן התם (כתובות קט,ב) קרו אינשי לתרי פלגי דיקלי דיקלא, דשאני התם דלא שבק דקל שלם אלא תרי פלגי דקלי ועל כרחיך אמאי דשבק הוא דפקיד, דאי הוה שביק דקל שלם לא הוו מצו דחו לה בתרי פלגי דיקלי כדברירנא התם ואף זו כיוצא בה, דכיון דאפשר לאוקומי תקנתא דרבנן בשיטה שלימה לא מוקמינן לה בתרי פלגי שיטי:

לד. תניא הרחיק את העדים מן הכתב שני שיטין פסול פחות מכן כשר היו ארבעה וחמשה עדים חתומין על השטר ונמצאו הראשונים קרובין או פסולין תתקיים העדות בשאר מסייעא ליה לחזקיה דאמר חזקיה מלאהו בקרובים כשר ואל תתמה שהרי אויר פוסל בשלשה סכך פסול פוסל בארבע. כלומר אם מלאוהו לאותו ריוח של שני שיטים בקרובים כשר, ואל תתמה שכשמלאהו בדבר פסול כשר וכשהניחו חלק פסול, שהרי אויר פוסל בסוכה גדולה בשלשה טפחים וסכך פסול אינו פוסל בה אלא בד"ט. ומאי סיעתיה דחזקיה מיהא מתניתא, דקתני ונמצאו הראשונים קרובין או פסולין תתקיים העדות בשאר. אי אמרת בשלמא איתה לדחזקיה היינו תתקיים העדות בשאר, דאיכא למימר כי חתימי לאו בהדי הדדי חתימי, אלא רוחא שבקי סהדי תתאי למאן דקשיש מיניהו, וכיון דלא אשכח מלייה בקרובין או פסולין, ואמטול הכי תתקיים העדות בשאר. אלא אי אמרת דאפי' מלאהו בקרובין פסול, אמאי תתקיים העדות בשאר, ליפסיל ממה נפשך, אי מלאהו בקרובין הוה הא אמרת פסול, ואי בהדי הדדי חתימי הא קי"ל מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ומנין אפי' הן מאה תלמוד לומר עדים. אלא לאו ש"מ איתה לדחזקיה.

נוסחא אחרינא היו ארבעה וחמשה עדים חתומין על השטר ונמצא אחד מהן קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר מסייעא ליה לחזקיה כו'. ולהדין נוסחא לא שנא נמצא אחד מן הראשונים או מן האחרונים או מן האמצעיים קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר. ואע"ג דתנן (מכות ה,ב) מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ומנין אפי' הן מאה ת"ל עדים, הא תנן (שם ו,א) ר' אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בזמן שהתרו בהן אבל בזמן שלא התרו בהן מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג זה את הנפש. וקי"ל כרבי דאמר בעינן עד דמתברר דחזו בשעת ראיה בהדי הדדי אדעתא דאסהודי או עד דמסהדי תרויהו בהדי הדדי בשעת הגדה, ואלו גבי שטרא איכא למימר דמעיקרא בשעת ראיה וידיעה לא אמסירה להו סהדותא בהדי הדדי, וה"ה בשעת חתימה אימור זה שלא בפני זה חתימי.

ובדין הוא דאי מתברר דהאי קרוב או פסול חתים ברישא ובתר הכי חתימי כשרין בין מעילאי בין מתתאי, אע"ג דחתימי זה שלא בפני זה, כיון דחזיוה לחתמות ידיה בשטרא ואצטרפו בהדיה כמאן דאסהידו בהדיה כחדא דאמי וענש הכתוב לנטפל לעובר עברה כעובר עבירה ולנטפל לפסול כפסול. אלא הכא כיון דהאי קרוב או פסול איכא למימר דלא חתם אלא לבתר דחתימי עליה שני עדים כשרים, דאי אשתכח ברישא אימור מעיקרא חתימי כשרים מתתאי ברחוק שיטה אחת או שתים ואתא מאריה דשטרא ואחתים בההוא רוחא קרובין או פסולין למלוייה לאויר כדחזקיה, ואי אשתכח לבסוף כל שכן דתתקיים העדות בשאר, דמוכחא מילתא דכשרים חתימי ברישא אדעתא דלא חתים עליה לא קרוב ולא פסול ובתר הכי אתאי האי קרוב או פסול וחתים עלויה, דליכא לבטולה לסהדותא דכשרים בהכי, דהא כי חתימי אינהו לאו אדעתא דמצטרף פסול בהדייהו חתימי. ואי אשתכח באמצע תתקיים העדות בשנים שלפניו דאימור אינהו חתימי ברישא, או בשנים שאחריו דאימור אינהו חתימי ברישא והרחיק את העדים מן הכתב הוה ובתר הכי מלייה מארי שטרא לההוא אוירא בעדים אחריני מקצתן כשרים ומקצתן פסולין או אפי' בפסולין ותו לא וכדחזקיה.

ומאי סייעתיה דחזקיה מיהא מתניתא לפום הדין נוסחא, מדקא פסיק ותאני ונמצא אחד מהן קרוב או פסול ואפילו ראשון, וליכא אורחא לאכשורי היכא דנמצא הראשון קרוב או פסול, אלא היכא דאיכא למימר דבתראי חתימי ברישא והרחיק את העדים מן הכתב הוה ובתר הכי מלייה לאוירא בקרובין וכדחזקיה, דאי חתים האי קרוב או פסול ברישא אמאי תתקיים העדות בשאר, הא כי חתימי בתראי אדעתא דאצטרופי בהדי קרוב או פסול חתימי, ועל כרחיך שטרא מצרף לה לחתמות ידיהו למהוי כמאן דחתימי בהדי הדדי וגזירת הכתוב היא לנטפל לפסול לבטל עדותו כפסול. אלא ליכא לאכשורי היכא דנמצא הראשון קרוב או פסול אלא היכא דאיכא למתלי כדחזקיה.

ומסתברא דהני תרי נוסחי לא פליגי אהדדי, ונוסחא קמא דנקט ונמצאו עדים הראשונים קרובין או פסולין רבותא קמ"ל, דלא מיבעיא אחרונים דמוכחא מילתא דכשרים חתימי ברישא ואימור זה שלא בפני זה חתימי דכשר, אלא אפי' נמצאו הראשונים קרובין או פסולין דמוכחא מילתא דפסולין חתימי ברישא וסד"א פסול, אפילו הכי כיון דאיכא למתלי כדחזקיה ולמימר דכשרין חתימי ברישא מכשרינן. מיהו מסתברא דאי חתימי עליה בסירוגין חד כשר וחד פסול חד כשר וחד פסול וליכא תרי כשרי דחתימי עליה גבי הדדי פסול, דמוכחא מילתא דלית ביה תרי כשרין דחתימי עלויה מקמי דחתים האי קרוב או האי פסול:

לה. ואגב ארחיך ש"מ דאויר פוסל בסוכה בג"ט, וסכך פסול אינו פוסל אלא בד"ט. ודוקא בגדולה, אבל בקטנה אחד זה ואחד זה בשלשה. ובגדולה לא אמרן אלא באמצע, אבל מן הצד אין סכך פסול פוסל אלא בד"א, כדאיתה התם בפרקא קמא (יז,ב):

דף קסג עמוד א

לו. איבעיא להו שני שיטין שאמרו הן ואוירן או הן בלא אוירן. כלומר מי אמרינן לא מיפסיל עד דמרחיק את העדים מן הכתב שיעור ב' שיטין הן ואוירן, והוא אויר שמניחין משטה לשטה, דהוו להו יתר משני שיטין, או הן בלא אוירן, דהוו להו שני שיטין גרידי. א"ר נחמן בר יצחק מסתברא הן ואוירן דאי ס"ד הן בלא אוירן הוה להו כשיעור שטה אחת באוירא, ושטה אחת למאי חזי. הא אמרת אין למדין משטה אחרונה וליכא למיחש ולא מידי.

רבי שבתאי משמיה דר' חזקיה אמר שני שיטין שאמרו שפוסלין את השטר, בכתב ידי עדים שהוא גדול ומרווח, ולא בכתב ידי סופר. מאי טעמא דכל מאן דמזייף לאו לגבי ספרא אזיל ומזייף ליה, וכיון דמילתא דלא שכיחא היא לא קנסוה רבנן. וכיון דבכתב ידי עדים קא מיירי, על כרחיך הא איכא שני שיטין ואוירן מכתב ידי סופר. רב יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה אמר כגון לך לך זה על גבי זה, ורגלה של כף העליונה כנגד צואר למ"ד התחתונה. אלמא קסבר שני (גיטין) [שיטין] וארבעה אוירין. שני (ן) שיטין ללך לך זה על גבי זה, וארבעה אוירין, אחד לצואר למ"ד העליונה, ואויר שני לרגלה של כף העליונה, ואויר שלישי לצואר למד התחתונה שהיא מכוונת כנגד כף העליונה, כדי שלא יטעה אדם באחת מהן לומר שאין כאן אלא או רגל לכף העליונה או צואר ללמד התחתונה, ואויר רביעי לרגלה של כף התחתונה, הרי כאן שני שיטין וארבעה אוירין. רב חייא בר אמי משמא דעולא אמר כגון למד וכף פשוט בשני שיטין אלמא קסבר שני שיטין ושני אוירין. אויר לצואר למד ואויר לרגלה של כף. ר' אבהו אמר כגון ברוך בן לוי בשטה אחת אלמא קסבר שטה אחת ושני אוירין.

וכיון דלא איפסיקא הלכתא בהדיא הדרינן לכללא יחיד ורבים הלכה כרבים, ומדחזינן ליה לר"נ בר יצחק דמסיק בה בשני שיטין שאמרו הן ואוירן, ור' שבתאי נמי מסייע ליה, ועדיפא מדידיה, דבעי בכתב ידי עדים דרוח טפי, ושאר אמוראי כולהו ליכא מאן דסגיא ליה בשני שיטין בלא אויר, דהא אויר כשיעור רוחב שיטה הוא, ואפי' למאן דסגיא ליה בשני שיטין ואויר אחד, ושמע מינה דכולי עלמא היכא דמרחיק בציר משני שיטין ואויר אחד כשר, ושני שיטין שאמרו בכתב ידי עדים ולא בכתב ידי סופר. ואי מרחיק שני שיטין שני אוירין פסול, דהא בין לרב חייא בר אמי משמא דעולא דאמר שני שיטין ושני אוירין, ובין לרבי אבהו דאמר שיטה אחת ושני אוירין, תרויהו סבירא להו דשני שיטין ושני אוירין פסול, ורבי יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה דבאעי שני שיטין ושני אוירין הוי ליה יחיד לגבי רבים, והלכה כרבים. והיכא דאיכא משני שיטין ואויר אחד דהיינו שיטה אחת ושני אוירין ועד שני שיטין ושני אוירין ולא עד בכלל כשר. דבין לרבי יצחק בין לרבי אלעזר דלא פסיל אלא בשני שיטין וארבעה אוירין, ובין לרב חייא בר אבא דלא פסיל אלא בשני שיטין ושני אוירין, תרויהו סבירא להו דכל פחות משני שיטין ושני אוירין כשר. ורבי אבהו הוא דסגיא ליה בשיטה אחת ושני אוירין למפסל. ואע"ג דכדמעיינת בדרב נחמן בר יצחק משכחת דאיהו נמי הכין סבירא ליה, מדקא דייק דאי ס"ד הן (אלא) [בלא] אוירן שטה אחת למאי חזיא, דשמעת מינה טעמא דשני שיטין בלא אויר דהויין להי כשיעור שיטה אחת ואויר אחד הוא דכשר, הא טפי מהכין פסול. אפילו הכי הוו להו תרי ותרי, וסוגין בעלמא דמספקא לא פסלינן שטרא. ועוד דקיימא לן נמי כמאן דאמר שני שיטין שאמרו בכתב ידי עדים ולא בכתב ידי סופר, דשמעת מינה דלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל:

לז. אמר רב לא שאנו אלא בין עדים לכתב אבל בין עדים לאשרא שהוא קיום שתחתיהן אפילו הרחיק טובא נמי כשר. מאי שנא בין עדים לכתב דילמא מזייף וכתיב בין עדים לאשרא נמי דילמא מזייף וכתיב מאי דבעי, ומחתים סהדי מקמי אשרא ואיקיים ליה זייפא באשרא דקאי מתתאי. ופרקינן דמטייט ליה לההוא רוחא דבין עדים לאשרא. כלומר דממלי ליה בשיטין של דיו שאין בהן כתב, כי היכי דלא ליכתוב ביה ולא מידי. ומקשינן בין העדים לשטר נמי ליטייט ליה. ואמאי פסול. ופרקינן אם כן אמרי סהדי אטיוטא חתימי, אשטרא לא חתימי. ומקשינן בין עדים לאשרא נמי כי מטייט ליה אמאי כשר, אמרי בי דינא איוטא חתימי ולא אאשרא. ופרקינן בי דינא אטיוטא לא חתימי. חדא דבי דינא לא חתימי אמילי דחוכא וטלולא, ועוד דבשלמא עדים סתמא חתימי ולא מיפרשי אמאי חתימי ואיכא למימר (דאדיוטא) [דאטיוטא] דסמיך להו חתימי, אלא בי דינא על כרחיך אאשרתא דסמיכא להו חתימי ובאשרתא הוא מפרש בהדיא דלקיום השטר קאתיא.

דף קסג עמוד ב

ומקשינן וליחוש דילמא גאיז ליה לעילא ומחיק ליה לטיוטא וכתיב מאי דבעי ומחתים סהדי והוה ליה הוא ועדיו על המחק ואמר רב ששת שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר. ואי מצריכנן ליה לקיומיה מקיים ליה מן האשרא שבו. ופרקינן קסבר רב כל כי האי גוונא, דהוא ועדיו על המחק ואשרא שבו על הנייר, אין מקיימין אותו מן האשרא שבו אלא מן העדים שבו. ורבי יוחנן אמר לא שאנו אלא בין העדים לכתב אבל בין העדים לאשרא אפילו שיטה אחת פסול. מאי שנא בין העדים לאשרא דילמא כתיב הוא ועדיו בשיטה אחת. כלומר דגאיז ליה לעילא וכתיב שטרא אחרינא בחצי שיטה ומחתים סהדי בחצי שיטה, והוה ליה הוא ועדיו בשיטה אחת וקימא אשרא מתתאי, וקסבר שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת כשר אי הכי בין העדים לכתב נמי דילמא גאיז ליה לשטרא וכתיב מאי דבעי בשיטה אחרונה, והא חתימי סהדי מתתאי והוה ליה שטר הבא הוא בשטה אחת ועדיו בשיטה אחרת. ופרקינן קסבר שטר הבא הוא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת פסול. כדפרישנא טעמא באידך שמעתא דאין למדין משיטה אחרונה (לעיל סי' לב).

ומקשינן וליחוש דילמא כתיב הוא ועדיו בשיטה אחת ואמר אנא לרבות בעדים הוא דעבדי. כלומר ליחוש דילמא כתיב ליה לשטרא בחצי השטר ומחתים תרי סהדי זייפי בחציה השני, והא חתימי ליה סהדי כשרי בשיטה שנית ומצי לקיומיה לשטרא מיניהו, דאי אמרי ליה אמאי אצטריכת לאחתומי סהדי כולי האי אמר אנא לרבות בעדים הוא דעבדי. ופרקינן קסבר כל כי האי גוונא אין מקיימין אותו מן העדים של מטה אלא מן העדים של מעלה. כלומר כל כי האי גוונא דהוא בא בחצי שיטה ועדיו בשיטה ומחצה, חצי שיטה ראשונה ושיטה שאחריה, אין מקיימין אותו מן העדים של מטה בשיטה שני' אלא מן העדים של מעלה בחצי שיטה ראשונה. וקימא לן כרבי יוחנן, דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן.

ושמעינן מינה דהא דתניא הרחיק את העדים מן הכתב שני שיטין פסול שיטה אחת כשר, דוקא בין עדים לכתב, אבל בין עדים לאשרא אפי' שיטה אחת פסול. וממילא שמעת דכי מכשרינן שיטה אחת בין עדים לכתב דוקא למעלה מחתימת עדים, אבל בריש שיטה דחתימת עדים אפי' חצי שיטה נמי פסיל. דבין עדים לאשרא מאי טעמא פסיל, דילמא כתיב מאי דבעי בחצי שיטה ומחתים סהדי בחצי שיטה, והוה ליה הוא ועדיו בשיטה אחת, וקימא אשרא מתתאי לקיומי סהדי דאחתים עלה, כל שכן היכא דשביק רוחא בפלגא קדמאה דשיטה דאחתימת עדים, דאיכא למיחש דילמא כתיב בה מאי דבעי מקמי חתימת עדים, והוה ליה הוא ועדיו בשיטה אחת. ואפי' היכא דליכא עליה אשרא מצי לקיומיה, דהא לא אצטריך לזיופי מידי בחתימת עדים אלא חתימת ידי עדים דהוו חתימי אשטרא דגויה לחתמות ידיהו מיניה כדקימא קימא, ויכיל לקיומיה מפומא דאחריני דמשתמודעי לה:

לח. ושמעינן נמי מינה דשטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת כשר. הוא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת פסול, עד שיהא הוא בשני שיטין או יותר ועדיו בשיטה שלישית או רביעית. ובלבד שלא ילמד משיטה אחרונה. ואם היה הוא ועדיו בשיטה אחת ועדים אחרים חתומין עליו בשיטה שנית, אין מקיימין אותו מן העדים של מטה בשיטה שניה, אלא מן העדים של מעלה בשיטה ראשונה. ואם יש בשיטה ראשונה שנים עדים כשרים כשר. ואם לאו פסול, דחיישינן דילמא הני סהדי בתראי דחתימי בשיטה שנייה לאו אהאי שטרא חתימי, אלא אשטרא אחרינא חתימי ורוחא שבוק למאן דקשיש מיניהו כשיעור שיטה ואתא האי וגזייה לשטרא וכתיב מאי דבעי בפלגו שיטה ואחתים סהדי מנפשיה באידך פלגא והשתא קאמר לרבות בעדים הוא דעבדי:

לט. ואע"ג דליתיה לדרב שמעינן משיקלא וטריא דשמעתיה דהיכא דמפסיק טיוטא בין שטרא לסהדי דחתימי עליה פסול, (וחיישינן) [דחיישינן] דילמא סהדי אטיוטא הוא דחתימי ולאו אשטרא. והני מילי בין שטרא לסהדי, אבל בין סהדי לאשרא כשר, דבי דינא אטיוטא לא חתימי:

מ. ושמעינן נמי מינה דשטר הבא הוא ועדיו על המחק ואשרא שעליו על הנייר, אין מקיימין אותו מן האשרא שבו אלא מן העדים שבו. דהא סוגיין כרב דאמר שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר, ואי אמרת כי איכא אשרא תותיה אניירא מקיימין אותו מאשרא, נתת מקום למזייפין לזייף, דכלהו שטרי דעלמא דכתיבי אינהו ואשרא דידהו אניירא מחיק ליה לשטרא ולעדים ומשייר ליה לאשרא וכתיב אמחקא מאי דבעי ומחתים מנפשיה מאי דבעי ומקיים ליה מאשרא שבו. אלא ודאי ש"מ כל כי האי גוונא אין מקיימין אותו מן אשרא שבו אלא מן העדים שבו:

דף קסד עמוד א

מא. גופא אמר רב שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר ואם תאמר מוחק וחוזר ומוחק, כלומר מוחק מתחילה וכותב על המחק והעדים חותמין על המחק כראוי וחוזר ומוחק את הכתב פעם שניה וכתיב מאי דבעי, ונמצא הוא ועדיו באין על המחק, אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים. הילכך צריכין בי דינא לאפוקי מחקא דכוליה שטרא למחקא דסהדי ואי דמו להדדי כשר, ואי לא פסול, אימור מחק וחזר ומחק הוה, ואפי' הוי מקום השטר נמחק פעם אחת ומקום העדים נמחק שני פעמים פסול, שמא יחזור וימחוק וכתיב מאי דבעי, והוה ליה אידי ואידי נמחק שני פעמים.

ודייקינן וליחוש דילמא שאדי דיותא אמקום עדים מעיקרא ומחיק ליה דכי הדר (י) מחיק ליה להאי הוה ליה אידי ואידי נמחק שני פעמים. כלומר ניחוש דילמא שאדי מעיקרא דיותא אמקום עדים שלא בפניהן ומחיק ליה, והדר כתיב מאי דבעי אנירא ואמחקא, והדר מחיק ליה לכוליה שלא בפני העדים, דהוה ליה מקום השטר נמחק פעם אחת ומקום העדים נמחק שתי פעמים, והדר כתיב ליה לשטרא על המקום שנמחק פעם אחת, וחתימי סהדי על המקום שנמחק שתי פעמים, דכי הדר מחיק ליה לשטרא פעם שנייה וכתיב מאי דבעי הוה ליה אידי ואידי נמחק שתי פעמים. אמר אביי קסבר רב אין העדים חותמין על המחק אלא אם כן נמחק בפניהם. כי היכי דלחזי דאידי ואידי נמחק פעם אחת הוא, דאי לאו הכי לית להו רשותא למחתם עלויה, ואי חתימי עלויה פסול דחיישינן לזיופא כדברירנא:

מב. מיתיבי הוא על הנייר ועדיו על המחק כשר ואמאי ליחוש דילמא מחיק ליה וכתיב מאי דבעי, והוה ליה אידי ואידי נמחק פעם אחת. ואוקימנא כגון דכתיבי הכי אנחנא סהדי חתימנא אמחקא ושטרא אניירא. (דאי) [ואי] לא כתבי הכי פסול. וקנסא הוא דקנסוה רבנן משום דאפשר לזיופיה דילמא מחיק ליה וכתיב מאי דבעי והוה ליה אידי ואידי נמחק פעם אחת. והיכא כתבי ליה אי דכתבי ליה מעלוי סהדי מחיק ליה בהדי שטרא וכתיב מאי דבעי, אי מתתאי תותי סהדי גאיז ליה. ואסיקנא דכתבי ליה בין סהדא לסהדא:

מג. וש"מ דשטר הבא הוא ועדיו על המחק צריכין בי דינא לאקופי מחקא דשטרא וחתמות ידי סהדי לההוא בי מצעי דבין סהדא לסהדא. ואי הוי אידי ואידי נמחק פעם אחת, א"נ אידי ואידי נמחק שתי פעמים, א"נ הוי שטרא וחתמות ידא דסהדי נמחק שתי פעמים וההוא בי מצעי נמחק פעם אחת, כשר. דליכא למיחש ולא מידי. אבל אי הוי שטרא וחתמות ידי סהדי נמחק פעם אחת, וההוא בי מצעי דבין סהדא נמחק שתי פעמים, פסול, דחיישינן דילמא האי שטרא הוא על הנייר ועדיו על המחק הוה והוה כתיב ביה בין סהדא לסהדא אנחנא סהדא חתימנא אמחקא ושטרא אניירא, ואתא האי ומחקיה לשטרא וכתיב מאי דבעי (ה) ומחקיה נמי לההוא כתבא דבין סהדא לסהדא, והוה ליה הוא ועדיו על המחק.

ושמעינן נמי דהיכא דהוי הוא על הנייר ועדיו על המחק, אע"ג דכתבינן בין סהדא לסהדא כי האי קיומא דאמרן, לא מתכשר אלא היכא דקאי האי כתבא אמחקא כמה דקימי סהדי אמחקא, דאי קאי כתבא על ניירא חיישינן דילמא מחיק ליה בתרי שטרא וכתיב והדר מאי דבעי, והוה ליה שטר הבא הוא ועדיו על המחק פעם אחת. וה"ה היכא דקאי שטרא אניירא וסהדי אנמחק שתי פעמים וההוא כתבא אנמחק פעם אחת פסול, דחיישי' דילמא מחיק ליה לכתבא והו"ל אידי ואידי נמחק שתי פעמים ומחיק ליה לשטרא דקאי אניירא וכתיב והדר מחיק ליה וכתיב מאי דבעי והוה ליה כוליה נמחק שתי פעמים:

מד. ומקשינן אי הכי דמהני למכתב קיומא כהאי גוונא בין סהדא לסהדא אימא סופא הוא על המחק ועדיו על הנייר פסול ה"נ נכתיב אנחנא סהדי דחתימנא אניירא ושטרא אמחקא. ומפרקינן הא ודאי מוחק וחוזר ומוחק. כלומר הכא ודאי אע"ג דכתבי ביה דחתימי אניירא ושטרא אמחקא ולא כלום הוא, דסוף סוף מחיק ליה לשטרא זימנא אחריתי וכתיב מאי דבעי, ואכתי שטרא אמחקא וסהדי אניירא הוא כמה דכתיב בקיומיה. ומקשינן והא אמרת אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים. וכי הדר מחיק מינכר דנמחק שתי פעמים הוא ופסלינן ליה ואמאי ליחוש ליה. ופרקינן הני מילי היכא דחתימי סהדי נמי אמחקא חדא זימנא, דמפקינן מחקא למחקא, אבל היכא דלא חתימי סהדי אמחקא לא מינכר מחקא דשטרא, אי נמחק פעם אחת הוא ואי נמחק שתי פעמים הוא. וכי תימא ליתי מגילתא אחריתי ונמחוק ונדמי לא דאמי מחקא דהאי מגילתא למחקא דהאי מגילתא אחריתי. וכ"ת ליקבלה לחתמות ידא דסהדי בבי דינא ולימחוק בהאי מגילתא גופא ולידמי. אינו דומה נמחק בן יומו לנמחק בן שני ימים. וכ"ת לשהייא א"ר ירמיה [חיישינן] לב"ד טועין. דכל להבא חיישינן לב"ד טועין כדברירנא בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קלח,ב):

דף קסד עמוד ב

מה. ר' חנינא בן גמליאל אומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שהוא יכול לעשותו פשוט תניא השיב רבי לדברי ר' חנינא בן גמליאל והלא אינו דומה זמנו של זה לזמנו של זה פשוט מלך שנה מונין לו שנה שתים מונין לו שתים מקושר מלך שנה מונין לו שתים שתים מונין לו שלש. ואי אמרת מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר, זימנין דיזיף מיניה זוזי בשנה ראשונה לפלוני מלך במקושר שכתבו עדיו מתוכו וכתבי ביה זימני בשתי שנים לפלוני מלך כדין מקושר, ומתרמי ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה ואמר ליה הב לי שטרא ואמר ליה אירכס לי וכתב ליה תברא בגו שתים, וכי מאטי זימניה, כלומר לכי מטי זימנא דכתיב ביה בשטרא, דהיינו בשתי שנים למלכות פלוני, משוי ליה פשוט ואמר ליה (הכי) [הני] השתא הוא דיזפת מינאי. ומפרקינן קסבר ר' חנינא בן גמליאל אין כותבין שובר. ואי יהיב ליה שטריה פרע ליה ואי לא לא פרע ליה. וכבר איפסיקא הילכתא לקמן דכותבין שובר, הילכך ליתה לדר' חנינא בן גמליאל:

מו. וש"מ דמקושר אין זמנו כזמנו של פשוט, דאלו פשוט היכא דמלך המלך שמונין לו שנה מונין לו שנה שתים מונין לו שתים, אבל מקושר מאחרין את זמנו שנה, שאם מלך שנה מונין לו שתים מלך שתים מונין לו שלש. וההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי ואמר שטר מאוחר הוא זה ואמר ליה זונין לרבי כך מנהגה של אומה זו מלך המלך שנה מונין לו במקושר שתים שנים מונין לו שלש:

מז. ההוא מקושר דהוה כתיב ביה בשנת פלוני ערכן א"ר חנינא יבדק אימת עמד ערכן בערכנותו, דעל כרחיך שתא קמייתא משמע, דערכן לשון מנוי והרשאה ושלטון הוא, לשון ערכי הדינין וערכאות של גויים. וכיון דכתיב ביה בשנת פלוני ערכן, שמע מינה שנה שנתמנה בה מלך הוא. ודיקינן ודילמא מאי ערכן דעריך במלכותיה. כלומר שנכון וישר ונאה במלכותו, כדכתיב (עזרא ד,יד) וערות מלכא לא אריך לנא למחזי, ועי"ן ואל"ף מתחלפות, אי נמי שמלכותו ארוכה. אמר רב הושעיא כך מנהגה של אומה זו שנה ראשונה קורין לו למלך ערכן שניה קורין לו דיגון. ודילמא עבורי עברוה והדר אוקמוה א"ר ירמיה ההוא ערכן דיגון קרו ליה:

מח. ת"ר הריני נזיר [הין] סומכוס אומר הין אחת דיגון שתים טריגון שלש טיטרגון ד' פונטיגון חמש. כלומר מי שאמר הריני נזיר, אם אמר הריני נזיר הין הרי זה נזיר נזירות אחת שהן שלשים יום, ואם אמר דיגון הרי זה [נזיר] שתי נזירות שהן ששים יום, ואם אמר טריגון הרי זה נזיר שלש ואם אמר טטרגון הרי זה נזיר ארבע ואם אמר פונטיגון הרי זה נזיר חמש. וכל אחת ואחת שלשים יום, דקימא לן סתם נזירות שלשים יום, ונפקא לן התם (תענית יז,א) מדכתיב קדוש יהיה יהיה בגימטריא תלתין הוו:

מט. תנו רבנן בית עגול* טרגון פונטיגון אינו מטמא בנגעים טטרגון מטמא בנגעים. כלומר בית עגול או טריגון שהוא שלשה קרנות או פונטיגון שהוא בעל חמש קרנות אינו מטמא בנגעים, אבל אם היה טטרגון שהוא בעל ארבעה קירות מטמא בנגעים. מנא הני מילי דתנו רבנן למעלה הוא אומר קיר קירות שתים למטה הוא אומר קיר קירות שתים הרי כאן ארבע. כלומר למעלה בפרשת בית המנוגע הוא אומר קירות, קיר אחד קירות שתים, דמדהוה ליה למכתב קיר וכתב קירות ש"מ שתים קאמר. ולמטה הוא אומר קירות דמשמע שתים, הרי כאן ארבע, הא למדת שאין הבית מטמא בנגעים עד שיהא בעל ארבע קירות, לאפוקי עיגול ובעל שלשה או חמשה קירות דאין מטמא בנגעים:

נ. ההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי ואמר רבי אין זמן בזה. לפי שהזמן ראוי להכתב בין קשר לקשר שכנגדו במקום הנראה. אמר ליה ר' שמעון ברבי לרבי שמא בין קשריו המורכבים זה על זה הוא מובלע ופלייה רבי וחזייה ואכשריה. הדר חזה ביה (ברב) [רבי] בבישות אמר ליה לאו אנא כתביה אלא יהודה חייטא כתביה אמר ליה כלך מלשון הרע.

ושמעינן מינה דזמנו של מקושר בין קשר לקשר מקשריו המופרדין זה מזה הוא דכתבינן ליה במקום הנראה. ואי כתיב ליה בין קשר לקשר המורכבין זה על גבי זה כשר, מדאמר ליה רבי שמעון ברבי שמא ביו קשריו הוא מובלע, דאלמא אי עבד הכי נמי כשר, דאי ס"ד פסול מנא ליה הא לר"ש ברבי, אלא משום דזימנין נמי דעבדי הכי וכשר, דאי לאו הכי אדאמר ליה שמא בין קשריו הוא מובלע לימא ליה שמא מתוכו הוא כתוב:

נא. ושמעינן נמי מינה דאפי' מאן דחזי כתבא דלא כתיב שפיר ואמר פלניא כתביה, לשון הרע הוי ואסיר. ואפי' היכא דכתיב שפיר ואמר פלניא כתביה, במקום שרבים מצויין ואפשר דאיכא התם מאן דסאני ליה ואתי לאשתעויי בבישתיה, לשון הרע הוי ואסיר. כי הא דאמר רבי כמה מיושר כתב זה ואמר ליה רב לאו אנא כתבתיה אלא יהודה חייטא כתביה ואמר ליה רבי כלך מלשון הרע הזה משום דרב דימי דתאני רב דימי בריה דרב ספרא לעולם אל יספר אדם בגנותו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו. ודוקא בדוכתא דאיכא למיחש דילמא איכא התם מאן דסאני ליה ומשתעי בבישתיה:

נב. אמר רב עמרם אמר רב שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום הרהור עבירה ועיון תפלה ואבק לשון הרע. הרהור עבירה, ואפילו בפנויה. עיון תפילה, דלא מכוין דעתיה בתפלה כדבעי, ואמרי ליה דיתיב ואמר אימת אתי אגרא אימת אתי אגרא. אבק לשון הרע, כדרב דימי, ללמדך שצריך אדם להזהר מהן יתר מדאי שאם לא נזהר אי אפשר שלא יבא בהן לידי מכשול:

דף קסה עמוד א

נג. והא דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה, קא ס"ד דכי מיירי כגון באתרא דנהיגי בפשוט לחודיה ואמר ליה עיביד ליה פשוט ואזל עבד ליה מקושר, אי נמי באתרא דנהיגי במקושר לחודיה ואמר ליה זיל עיביד לי מקושר ואזל עבד ליה פשוט, דכיון דקפיד בעל אמנהגא ודאי קפידא הוי ואי שני סופר פסל. ומתמהינן עלה ותנא קמא לית ליה הכל כמנהג המדינה. ופריק רב אשי באתרא דנהיגי בפשוט [וכו'].

ואיכא לפרושי דקס"ד דרבן שמעון בן גמליאל בדאמר בעל סתמא קאי, ואזל סופר ושני ממנהגא, כגון באתרא דנהיגי בפשוט לחודיה, וא"ל בעל לסופר כתוב גט לאשתי ואזל איהו עבד ליה מקושר, אי נמי דכתיב במקושר לחודיה וא"ל כתוב גט לאשתי ואזל איהו עבד ליה פשוט, דרשב"ג סבר מסתמא דעתיה דבעל אמנהגא וכי שני סופר ממנהגא כמאן דשני במידי דקפיד עליה בפירוש דמי ופסיל. ומתמיהינן עלה ותאנא קמא לית ליה הכל כמנהג המדינה, ומסקאנא אמר רב אשי באתרא דנהיגי בפשוט בלחוד ואמר ליה עיביד לי פשוט ואזל עבד ליה מקושר, דכולי עלמא קפידא הוי ופסול. וכן באתרא דנהיגי במקושר בלחוד ואמר ליה עיביד לי מקושר ואזל ועבד ליה פשוט היכא דפריש בעל ואמר עביד לי פשוט או אמר עביד לי מקושר דכולי עלמא קפידא הוי ופסול. והוא הדין באתרא דנהיגי בפשוט לחודיה ואמר ליה כתוב גט לאשתי סתמא דכמאן דפריש ליה פשוט דאמי (ואכתיב) [ואי כתיב] ליה מקושר פסול, אלא אידי דאצטריך לאשמועינן באתרא דנהיגי בפשוט ומקושר איירי נמי מעיקרא היכא דפריש. כי פליגי באתרא דנהיגי בפשוט ומקושר ואמר ליה לסופר עיביד לי מקושר ואזל עבד ליה פשוט. אי נמי אמר ליה עיביד ליה פשוט ואזל עבד ליה מקושר. תנא קמא סבר קפידא הוי ונמצא ששינה מדעת הבעל ופסיל. ורשב"ג סבר הכל כמנהג המדינה. וכיון דנהיגי בין בפשוט בין במקושר לאו קפידא הוי אלא מראה מקום הוא לו. כלומר שמראה לו דרך משנים ושלש דרכים, והוא הדין לשאר. וליתא לדרשב"ג, דהא אסיקנא בשיטה, ועוד דיחיד ורבים הלכה כרבים. ושמעינן מינה טעמא דאמר ליה זיל עיביד לי מקושר, הא אמר ליה גט סתמא, לא שנא עיביד לי פשוט ולא שנא מקושר כשר:

נד. ושמעינן מיהא דלא עבדינן מקושר אלא באתרא דנהיגי. ממאי, מדמקשינן ותנא קמא לית ליה הכל כמנהג המדינה, דשמעת מינה דכולי עלמא לא פליגי דלית ליה לשנויי ממנהג המדינה, ואצטריך רב אשי לאוקומה באתרא דנהיגי בפשוט ומקושר, דשמעת מינה דאתרא דנהיגי בפשוט לחודיה לא מצי מגרש במקושר, דאם כן לוקמה נמי באתרא דנהיגי בפשוט לחודיה ואמר ליה זיל עביד לי מקושר דהוה ליה קפידא, אלא משום דלא מצי מגרש ביה ואפי' עבד ליה מקושר כראוי פסול:

נה. אמר אביי רשב"ג ורבי שמעון ור"א כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו. דמאן דאמר לישנא דמשמע נמי דוגמא בעלמא, סבירא להו להני תנאי דלאו קפידא הוי, למימרא דלא ניחא ליה לקיומיה לההוא מדעם עד דמתעביד בההוא אנפא דפריש ליה, אלא דוגמא בעלמא נקט וחד אנפא מתרי תלתא אנפא אחוי ליה. כאומר לשלוחו לך וקרא לי את פלוני ממקום פלוני, אי נמי צא וקנה לי חטים משוק פלוני, דלאו מקפד קא קפיד דלא לקרייה לההוא גברא אלא ממקום פלוני ולא ליזבון ליה חיטי אלא ממקום פלוני, אלא ודאי ניחא ליה לקיומיה לשליחותיה כל היכא דאפשר ליה לשליח לקיומיה, והאי דפייס ליה ממקום ידוע מראה מקום הוא לו וחד מקום מתרי תלתא אחוי ליה.

רשב"ג הא דאמרן רבי שמעון דתנן רבי שמעון אומר אם הטעה לשבח מקודשת. כגון דאמר לה הרי את מקודשת לי על מנת שאני עני ונמצא עשיר, רבנן סברי אינה מקודשת, ורבי שמעון סבר מראה מקום הוא לה, ולא נתכוון זה אלא שאפילו אם עני הוא תהא מקודשת. וכל שכן אם ימצא עשיר. רבי אלעזר דתנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי ממקום פלוני והלך וקבלו לה ממקום אחר פסול ור' אלעזר מכשיר תנא קמא סבר קפידא ורבי אלעזר סבר מראה מקום הוא לו. וכל כי האי גוונא שיטה נינהו ולית הלכתא כחד מיניהו.

וש"מ דליתא נמי לדרבי גבי ספינה, דתניא (לעיל בבא בתרא עו,א) ספינה נקנית במסירה דברי רבי וחכמים אומרים לא קנה עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה, ואוקימנא דאמר ליה לך משוך וקנה, רבנן סברי קפידא הוי ורבי סבר מראה מקום הוא לו. והאי דלא מני לה נמי לדרבי בהדי הני תנאי, משום דלא מפרש טעמא בברייתא בהדיא, ורב אשי הוא דאוקמה הכי. ואביי דמני להו הכא להני תנאי מקמי שמעתיה דרב אשי אמרה:

דף קסה עמוד ב

נו. והא דתנן פשוט שכתוב בו עד אחד פסול פשיטא אמר אביי לא נצרכה אלא דאפילו לעד אחד בכתב ועד אחד על פה דפסול דלא מצטרפי. אמימר אכשר בעד אחד בכתב ועד אחד על פה אמר ליה רב אשי לאמימר הא דאביי מאי א"ל לא שמיעא, כלומר לא סבירא, לי אלא קשיא מתני' דאצטריך לאשמועינן דפשוט שכתוב בו עד [אחד] פסול. ופריק מתני' לאו בעד אחד בכתב ועד אחד על פה קאי אלא בעד אחד גרידא קאי, ודקא קשיא לך פשיטא, הא קמ"ל דשנים במקושר כעד אחד בפשוט מה התם פיסולא דאורייתא [אף הכא נמי פיסולא דאורייתא]. תדע דשלחו ליה חבריה לר' ירמיה עד אחד בכתב ועד אחד על פה מהו שיצטרפו. אליבא דתנא קמא דרבי יהושע בן קרחה לא תבעי לך דאפילו שנים בכתב ושנים על פה אין מצטרפין. כלומר דאפי' שנים בכתב, אחד חתום בשטר זה ואחד חתום בשטר אחר, אי נמי שנים על פה, זה מעיד בפני הלוהו מנה בניסן וזה מעיד בפני הלוה מנה באייר, אין מצטרפין. וכיון דאפי' שניהן בכתב או שניהן על פה היכי דלא מסהדי תרויהו אחד מנה אין מצטרפין, כל שכן עד אחד בכתב ועד אחד על פה. כי תבעי לך אליבא דרבי יהושע בן קרחה מאי שנים בכתב או שנים על פה הוא דמצטרפין אבל אחד בכתב ואחד על פה לא מצטרפי או דילמא לא שנא. שלח להו אני איני כדאי מה ששלחתם לי אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו. וכן הלכתא. והני מילי בממונא, אבל באיסורא כגון גיטי נשים ושחרורי עבדים, כגון גט שאין עליו אלא עד אחד ומסרו לה בפני עד אחד פסול. ואמימר נמי כי אכשר בגיטי ממון אכשר, אבל בגיטי נשים ושחרורי עבדים לא. מאי טעמא, או כולו בעדי חתימה או כולו בעידי מסירה, והא דמיא לההוא דאמרינן בריש המביא גט תנינא (גיטין טו,א) או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים.

ואי קשיא לך הא דאמרי' הכא דשנים במקושר פיסולא דאורייתא, והא אסיקנא (לעיל בבא בתרא קס,ב) דגט מקושר גופיה תקנתא דרבנן הוא, לא תיקשי לך, דאע"ג דאמרינן הכא דשנים במקושר פיסולא דאורייתא, לאו למימרא דמקושר דאורייתא, אלא משום דעיקר גט מקושר מדרבנן בעלמא הוא, דאי מדאורייתא שטר שעדיו מאחוריו ולא כלום הוא, דלא עדיף מהיכא דחתמו עדים בראש הדף והוה ליה כשטר שאין עליו עדים, ורבנן הוא דתקון לאחתומי עדיו מאחוריו, וכיון דתקון רבנן למחתם מאחוריו ממילא הוה ליה כמאן דחתמו מתוכו מקום שראוי לחתום בו. דמידי הוא טעמא אלא למהוי חתמות ידי עדים בדוכתא דמתברר דלאסהודי אשטרא הוא דחתימי, וכי תקינו רבנן לאכשורי בעדיו מאחוריו, היכא דחתמי עליה שלשה דלא שני ממטבע שטבעו חכמים במקושר, אבל היכא דלא חתמו עליה אלא שנים הוה ליה כפשוט שחתמו עדיו מאחוריו דפסיל מדאורייתא. ואיפרק קושיין כהוגן:

נז. א"ל רב אשי לאמימר אתון הכי מתניתו לה להא דשלחו חבריה לר' ירמיה, אנן הכי מתנינן לה דשלחו ליה חבריה לרבי ירמיה שנים שהעידו אחד בב"ד זה ואחד בב"ד זה מהו שיבא ב"ד אצל ב"ד ויצטרפו. אליבא דתנא קמא דר' נתן לא תיבעי לך דאפילו בחד בי דינא נמי כי אסהידו זה שלא בפני זה לא מצטרפי כי תבעי לך אליבא דרבי נתן מאי בחד בי דינא הוא דמצטרפי אבל בתרי בי דיני לא מצטרפי או דילמא לא שנא. שלח להו כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו. וכן הלכתא:

נח. מר בר חייא אמר הכי שלחו ליה שנים שהעידו בב"ד [זה] (וה) וחזרו והעידו בב"ד אחר מהו שיבוא אחד מכל ב"ד וב"ד ויצטרפו. אליבא דר' יהושע בן קרחה לא מבעי לך השתא עדים מצטרפין דיאני מיבעיא כי תיבעי לך אליבא דתנא קמא מאי עדים הוא דלא מצרפינן אבל דיאני מצרפינן או דילמא לא שנא שלח להו להו אני איני כדאי מה שאתם שלחתם לי אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו. ואפילו לתנא קמא, ואין צריך לומר אליבא דרבי יהושע בן קרחה דקימא לן כוותיה. וכן הלכתא:

נט. רבינא אמר הכי שלחו ליה שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהן צריכין למכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי או לא שלח להו צריכי למכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי. וכן הלכתא. וה"מ דלית ביה משמעותא דבי תלתא, אבל אי אית ביה משמעותא דבי תלתא כשרין לא צריך, כדמיברר בכתובות בפ' האשה שנתאלמנה (כב,א). וכי תימא אם כן למה לי למכתב וחד ליתוהי, הא אמרת כל היכא דאית ביה משמעותא דבי תלתא לא בעי טפי, הכא במאי עסקינן דכתביה לקיומיה ולא כתבי ביה לישנא דמשמע דבי תלתא הוו בשעת קיום, וכי מטו למחתם עלויה לא אתרמי להו למחתם עד דמית חד מיניהו. דאי כתבי ביה במותב תלתא תלתא ולא כתבי חד ליתוהי, אמרי' דילמא בשעת קיום חד מיניהו פסול או קרוב הוה ולא אתכשר אלא בתר דקבלוה לסהדותא דסהדי דאיקיים שטרא מפומייהו, ואמטול הכי לא חתימי עליה אלא תרי דלא לתברר פיסוליה דההוא פיסול ותבטיל אשרתא. ואמטול הכי צריך למכתב ביה וחד ליתוהי, לברורי דהאי דלא חתימי עליה בי תלתא לאו משום פיסולא דחד מיניהו הוא אלא משום דמית ליה. אבל היכא דכתיב ביה מעיקרא בי דינא וכתיב ביה לישנא דבי תלתא דמוכחא מילתא דבשעת קיום תלתא כשרין הוו, דהא כתיב ביה בי דינא, ובית דין דהוו כולהו כשרין משמע, דאי הוי חד מיניהו קרוב או פסול לאו בית דין נינהו. ואי משום בית דין חצוף הא כתיב ביה לישנא דבי תלתא אע"ג דלא כתיב וחד לתוהי שפיר דאמי:

ג. כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעים עשרים אין לו אלא עשרים כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעים תלתין אין לו אלא מנה. כללו של דבר הלך אחר הפחות שבלשונות, לפיכך אם כתוב בו זוזין [מאה] דאינון סלעין עשרין אין לו אלא עשרים סלע שהן שמונים זוז, שהסלע ארבעה דינרין. ואם כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעין תלתין שהן מאה ועשרים זוז, אין לו אלא מנה שהוא מאה זוז, וכן כל כיוצא בו:

ד. כסף זוזין דאינון ונמחקו אין פחות משנים כסף סלעים דאינון ונמחקו אין פחות משתים דרכונות דאינון ונמחקו אין פחות משתים. כלומר אם היה כתוב בו כסף זוזין דאינון כך וכך, ונמחק מקום המנין, אין פחות משני זוזין, דכיון דכתיב ביה זוזין אי נמי דכתיב ביה דאינון, לשון רבים משמע ואין פחות משנים. וכן אם היה כתוב בו כסף סלעים דאינון כך וכך, ונמחק מקום המנין, אין פחות משתים, דאין סלעים פחות משתי סלעים. דרכונות דאינון כך וכך ונמחק מקום המנין, אין פחות משתי דרכונות, דאין דרכונות פחות משתים.

מיהא מתניתין שמעינן דהיכא דאשתכח מחקא באמצע שטרא ואתברר מאי דכתיב קמיה ומאי דכתיב בתריה, ודוכתא דמחקא לא אתברר מאי הוה כתיב ביה אלא לפום עניינא דשטרא דכתיב מקמי ודכתיב מבתריה, לא אמרינן דילמא ענינא באנפי נפשיה הוה כתיב ביה דפסיל ליה לשטרא, אלא זיל בתר ענינא דקמיה וענינא דבתריה, ואי מתברר לפום עניינא דקמיה ובתריה מאי ניהו ענינא דהוה כתיב בהאי מחקא, כגון דהדין ענינא דהוה כתיב אמחקא בענינא דקמיה דאכתי לא שלים ענינא דקמיה, זיל בתר ענינא דקמיה וחזינן מאי דהוה חזי למכתב אמחקא לאשלומי ביה ענינא דמקמיה לפום מאי דרגילין ביה בשאר שטריה דכותיה לפחות שבלשונות. וצריך נמי לאזדהורי דלהוי ההוא ענינא דחזי לאשלומי ביה ענינא קמא כשיעור מקום המחק לפום רוחא דכתב דשאר שטרא דסמיך למחקא או לפום דוחקיה לא פחות ולא יותר.

ודיקינן להא מילתא מדקתני כסף זוזין דאינון ונמחקו אין פחות משנים, ואמאי, כיון דנמחקו לימא דילמא הכי הוה כתיב ביה כסף זוזי דאינון נחשא, אי נמי דאינון סיגין, אי נמי כסף זוזי דאינון פרועין ולית ליה ולא מידי. אלא משום דכיון דמוכחא מילתא לפום ענינא דמקמי מקום המחק דהיינו כסף זוזי דאינון (במקום) [דמקום] המחק לא הוה כתיב ביה אלא סכום המנין, ודאי סכום המנין בלחוד הוה כתיב ביה ויד בעל השטר על התחתונה ואין פחות משנים מההוא מטבע דמיפרט בשטרא. והא דתניא (לקמן) [לעיל (בבא בתרא קסד,א) ] הוא על המחק ועדיו על הנייר פסול, התם דלא מוכחא מילתא דהא כוליה שטרא הוא דהוה אמחקא וליכא מידי דמוכח עלויה מאי (בו) הוה כתיב עלויה מקמיה דאמחיק:

ה. כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחד התחתון אם כן למה כותבין את העליון שאם תמחק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון. ואע"ג דקיימא לן בעלמא הלך אחד הפחות שבלשונות, הני מילי היכא דאמר להו לתרי לישני גבי הדדי, כגון מדה בחבל הן חסר הן יתר, וכגון אסת (ב) רא מאה מעי, וכגון בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש, דאיכא למימר מהדר קא הדר ביה ותפוש לשון אחרון ואיכא למימר פרושי קא מפרש ודעתיה (דלישנא) [אלישנא] קמא, הלכך הלך אחד הפחות שבלשונות. אבל היכא דמרחקי מהדדי, דליכא למימר פרושי קא מפרש, הלך אחר התחתון. דאי סלקא דעתך מתני' בן ננס היא דאמר תפוש לשון אחרון, אבל לרבנן הלך אחר הפחות שבלשונות, אי הכי רישא דקתני זוזין מאה דאינון סלעין תלתין אין לו אלא מנה, אמאי אין לו אלא מנה, לימא תפוש לשון אחרון ומאה ועשרין זוזי אית ליה. אלא לאו משום דאזלינן אחר הפחות שבלשונות. ואפי' הכי היכא דכתיב ביה למעלה מנה ולמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון. אם כן למה כותבין את העליון, שאם תמחק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון:

ס. ת"ר כסף אין פחות מדינר כסף. כלומר שטר שכתוב בו כסף סתם אין פחות מדינר כסף. כסף דינרין ודינרין כסף אין פחות משני דינרין כסף כסף בדינרי אין פחות משני דינרין זהב כסף. כלומר אין פחות מכסף שוה שני דינרי זהב. ודוקא דכתיב ביה כסף בדינרי בלא נו"ן, אבל כתיב בדינרין בנו"ן בדינרי כספא משמע ולית ליה אלא כספא שוה שני דינרי כסף כדמברר לקמן.

אמר מר כסף אין פחות מדינר כסף. ומקשינן עלה ואימא נסכא א"ר אלעזר דכתיב ביה מטבע. מכלל דאי לא כתיב ביה מטבע יהיב ליה נסאכא כפחות שבלשונות דהיינו שוה פרוטה. ומקשינן תו ואימא פריטי. וכיון דכתיב כסף סתם יהיב ליה חדא פרוטה. ומפרקינן באתרא דלא סאגו פריטי דכספא. וש"מ דבאתרא דסאגו פריטי דכספא, אף ע"ג דכתיב ביה מטבע נמי לא יהיב ליה טפי מחדא פרוטה דכספא דמקריא מעה (ממש) [משש] מעה בדינר. ואי איכא מטבע אחרינא דכספא דבציר ממעה, כגון פונדיונין ואיסרין וכיוצא בהן, באתרא דעבדי להו דכספא לא יהיב ליה אלא בפחות שבמטבעות של כסף, דיד בעל השטר על התחתונה.

וראיה להא מילתא מההיא דגרסינן בפרק שני דייני גזילות (כתובות קי,ב) כתוב בו כסף סתם מה שירצה לוה מגבהו, ומקשינן ואימא נסכא, ואוקימנא דכתיב ביה מטבע, ומקשינן תו ואימא פריטי, ופרקי' פריטי דכספא לא עבדי אינשי. והשתא נחזי אנן, אי אמרת בשלמא דהני פריטי דגט פשוט מעות אינון משש מעה כסף בדינר, היינו דיהיב ליה דינר, דהא אתרא דלא סגו ביה מעי דכספא הוא, ועל כרחיך ליכא מטבע כסף דבציר מדינר ונפיש (ממאה) [ממעה], וכיון דאפיקתיה ממעה אוקמיה אדינר. אלא אי אמרת דהני פריטי דקאמרינן אחד משמונה באיסר אינון, נהי דאפיקתיה מפריטי ליתיב ליה מעה כסף, דיד בעל השטר על התחתונה, דמעה נמי מקריא כסף, כדתנן (ב"מ מט,ב) האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, ותנן נמי (שבועות לח,ב) הטענה שתי כסף. ובאתרא דסאגו ביה פונדיונין ואיסרי דכספא ליתיב ליה בפחות שבהן. ועוד א"כ קשיאן (ב) מתניאתא אהדדי. הכא קתני אין פחות מדינר כסף, והתם קתני מה שירצה לוה מגבהו, אלמא לא יהיב לה אלא פחות שבמטבעות של כסף.

אלא ודאי ש"מ דכי קא מקשי' הכא ואימא פריטין, ומפרקינן באתרא דלא סאגו פריטי דכספא, לאו אסתם פריטי קאמרינן, דמשמע אחד משמונה באיסר האטלקי, אלא אפריטי דכספא קאמרי', כגון מעין וכיוצא בהן, דכל טיבעא דבציר מדינר פריטי מקרי. תדע דהא פריטי דנחשא נמי זימנין דמקרו פריטי כדתניא (קידושין ב,א) פרוטה אחד משמונה באיסר האיטלקי, וזימנין דמקרו מעין כדאמרי בי רב אסתירא מאה מעי, והנך מעין ודאי פריטי דנחשא אינון, דהוו להו תשעין ושיתא באסתירא דהוא סלע מדינה דהוי פלגא דזוזא, ותניא שש מעה כסף דינר, נמצאו שלש מעין בחצי דינר שהוא סלע מדינה, ומעה שני פונדיונין, נמצאו ששה פונדיונין בסלע מדינה, פונדיון שני איסרין, נמצאו שנים עשר איסרין בסלע מדינה, ואיסר שמונה פרוטות, נמצאו תשעים וששה פרוטות בסלע מדינה, וקרי להו מעין. וכי היכי דמקריאן פריטי דנחשא פריטי ומקריאן נמי מעין (הם), הכי נמי מעי דכספא זימנין דמיקריאן מעין וזימנין דמקריאן פריטי. דיקא נמי דהכא קא אמרינן באתרא דלא סאגו פריטי דכספא, דמשמע דאיכא אתרואתא דסאגו, והתם קא פסיק ואמר פריטי דכספא לא עבדי אינשי. אי אמרת בשלמא הני פריטי דהכא מעין וכיוצא בהן נינהו, והנך פריטי דהתם אחד משמונה באיסר האטלקי נינהו ניחא, אלא אי אמרת כי הדדי נינהו קשיאן אהדדי, אלא לאו ש"מ כדפרשינן.

הילכך היכא דכתיב ביה כסף מטבע, או באתרא דסאגו ביה פריטי דכספא הוא, כגון מעין וכיוצא בהן, יהיב ליה כפחות שבמטבעות של כסף היוצאין באותו מקום, והיינו דקתאני התם מה שירצה לוה מגבהו. אבל כסף אחד משמונה באיסר לא יהיב ליה, (באחד) [דאחד] משמונה באיסר לא עבדי אינשי כסף צרוף אלא דמערבי ליה לכספא בהדי נחשא, וכסף סתם כסף מזוקק משמע. והיינו דאמרינן התם פריטי דכספא לא עבדי אינשי. ואי אתרא דלא סאגו ביה מעין של כסף ניהו, לא יהיב ליה פחות מדינר כסף כדקתני הכא בהדיא. וכן הילכתא:

דף קסו עמוד א

סא. ת"ר דהב אין פחות מדינר דהב. כלומר שטר שכתוב בו דהב סתם אין פחות מדינרא דדהבא. דהב דינרי ודינרי דהב אין פחות משני דינרין דהב. ודוקא דכתיב ביה דינרי בלא נו"ן כדמיברר לקמן. דהב בדינרין אין פחות מבשני דינרי כסף דהב. כלומר אין פחות מזהב שוה שני דינרי כסף. אמר מר דהב אין פחות מדינר דהב. ומקשינן עלה ואימא נסאכא. א"ר אלעזר דכתיב ביה מטבע ואימא פריטי פריטי דדהבא לא עבדי אינשי. וש"מ דאי לא כתב ביה מטבע נקיטינן נסאכא לפום פחות שבשיעורין.

אמר מר דהב בדינרין אין פחות מבשני דינרין כסף דהב. ומקשינן ודילמא דהבא פריכא בתרי דינרי דהבא קאמר. אמר אביי יד בעל השטר על התחתונה. אי הכי רישא נמי. דקתני דהב דינרין אמאי קתני אין פחות מה' דינרין דהב, לימא דינרי כסף קאמר ולית ליה אלא דהב בשני דינרי כסף. וה"ה דהו"ל לאקשויי נמי מאידך בריתא דכסף בדינרי, אלא מרישא לסופא עדיפא ליה לאקשויי מברייתא לחבירתא. א"ר אשי רישא דכתיב ביה דינרי בלא נו"ן דמשמע דינרי זהב, סופא דכתיב ביה דינרין. בנו"ן דמשמע דינרי כסף. וה"ה נמי להך בריתא אחריתי דקתני כסף בדינרי אין פחות מבשני דינרין דהב כסף לא מיתוקמא אלא כגון דכתיב ביה כסף בדינרי בלא נו"ן כדכתיבנא לעיל, ואשמעינן בחדא וה"ה באידך.

דף קסו עמוד ב

ומנא תימרא דשאני לן בין דינרי לדינרין דתנן האשה שהיו עליה ספק חמש לידות ספק חמש זיבות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה היו עליה חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה מעשה ועמדו קינים בירושלם בדינרי זהב אמר רשב"ג המעון הזה אם אלין הלילה עד שיהו בדינרין. כלומר בדינרי כסף. נכנס לבית המדרש ולמד האשה שהיו עליה חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה ועמדו קינים בו ביום ברבעתים. אלמא דינרי דינרי זהב משמע, דינרין דינרי כסף משמע.

והאי תירוצא דרב אשי את"ל כפשטיה סליק, דדינרין בנו"ן לא משמע אלא דינרי כסף, לאו לאפוקי טעמיה דאביי קאתי, דכיון דלא משמע אלא דינרי כסף אסתלק ליה ספיקא דדינרי זהב מהאי שטרא לגמרי ולא שייך ביה טעמא דיד בעל השטר על התחתונה כלל, אלא טעמא משום דשטרא גופיה לא משמע אלא דינרי כסף הוא. ואת"ל דרב אשי לאסוקי טעמא דאביי קאתי, צריך לפרושי דדינרי בלא נו"ן לא משמע אלא דינרי זהב, ואלו דינרין בנו"ן משמע הכי ומשמע הכי, הילכך רישא דכתיב ביה דינרי בלא נון דינרי זהב משמע, סיפא דכתיב ביה דינרין בנו"ן כיון דמשמע נמי דינרי כסף יד בעל השטר על התחתונה. ומימריה דרבן שמעון בן גמליאל דאמר אם אלין הלילה עד שיהו בדינרין דאיתינן מינה ראיה במידי דמשמע נמי דינרי כסף קאמר, דהיינו דינרין בנו"ן. ומילתא צריכא עיונא:

סב. ת"ר ילמד התחתון מן העליון אות אחת אבל לא שתי אותיות. היכי דאמי אות אחת כגון חנן מחנני וענן מענני. ומ"ש שתי אותיות דלא ילפינן. ואסיקנא דילמא מתרמי שם בן שלש אותיות והוו להו שתי אותיות רובא דשמא ורובא לא ילפינן, הילכך אפי' היכא דאתרמי שם בן ששה אותיות לא ילפינן מעליון שתי אותיות, גזירה משום שם בן שלש אותיות. אבל אות אחת ילפינן, ואפי' משם בן שתי אותיות, מדלא קפיד גמרא אלא משום רובא, ש"מ דאי יליף פלגא דשמא שפיר דאמי, והוא דלא יליף ב' אותיות:

סג. אמר רב פפא פשיטא לי ספל מלמעלה וקפל מלמטה הכל הולך אחר התחתון דאיהו עיקר, ועוד דבקפל ליכא לאיסתפוקי דילמא ספל הוה. ספל סאה ופלגא, קפל קבא ופלגא.

בעי רב פפא קפל מלמעלה וספל מלמטה מהו מי חיישינן לזבוב או לא. כלומר מי אזלינן בתר התחתון, או דילמא כי אזלינן בתר התחתון היכא דליכא למימר דתחתון מעיקרא כי עליון הוה, אבל הכא דאיכא למימר דהאי ספל דכתיב למטה מעיקרא קפל הוה וזבוב הוא דאתא בשעת כתיבה ושקליה לרגליה דקוף וסכריה לפומיה ושווייה סמך, בהא קי"ל ילמד תחתון מעליון אות אחת. דילמא הני מילי היכא דאימחיק אות אחת מן התחתון, אבל היכא דכתיב תחתון שפיר לא ילפינן מידי מן העליון. ועלתה בתיקו. וכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע:

סד. ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שית מאה וזוזא שלחה רב שרביה קמיה דאביי שית מאה אסתרי וזוזא או דילמא שית מאה זוזי וזוזא או דילמא שית מאה פריטי וזוזא. כלומר מי אמרי' שית מאה אסתרי וזוזא קאמר, ואידי ואידי בכסף מדינה, דקימא לן אסתירא סלע מדינה דהוא פלגא דזוזא דכסף צרי, דאשתכח דשית מאה אסתרי וזוזא הוו להו בכסף צרי תלת מאה זוזי וחד מתמניא בזוזא דהיינו מעה נכי ריבעא, דהוו להו שבעין וחמש סלעין בכסף צרי ומעה נכי ריבעא. או דילמא שית מאה זוזי וזוזא קאמר, ואידי ואידי בכסף מדינה דהוו להו שבעין וחמשה זוזי בכסף צרי ומעה נכי ריבעא. או דילמא שית מאה פריטי וזוזא קאמר, ובפריטי דנחשא קא מיבעיא ליה, דאינון אחד משמונה באיסר האיטלקי.

דף קסז עמוד א

אמר ליה דל פריטי מהכא דלא כתבי אינשי פריטי בשטרא אלא אסוכי מסכי להו ומשוו להו זוזי מאי אמרת דילמא שית מאה אסתרי וזוזא קאמר יד בעל השטר על התחתונה, ולית ליה אלא שית מאה זוזי וזוזא בכסף מדינה. וכן כל כיוצא בזה. ואם תמצי לומר דכולה מילתא גבי הני אסתרי והני זוזי בכסף צרי קאי, דזימנין דקרו ליה לסלע צרי נמי אסתירא, קא מיבעיא ליה שית מאה סלעי וזוזא, או דילמא שית מאה זוזי וזוזא דהוו להו מאה וחמש' סלעין ורביע, או דילמא שית (מל') [מאה] פריטי וזוזא. וקא פשיט ליה שית מאה זוזי וזוזא בכסף צרי. ולענין דינא זיל בתר אתרא דאכתיב ביה שטרא. ואי אתרא דלא סאגי ביה כסף מדינה הוא, מגבינן ליה בכסף צרי, ואי אתרא דסאגי ביה כסף צרי וכסף מדינה הוא לא גאבי אלא בכסף מדינה דיד בעל השטר על התחתונה.

ושמעינן מינה בין לפירושא קמא בין לפירושא בתרא דלא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא היכא דלא מסיע מנהגא דרגילי ביה בההוא אתרא לחד מתרי אנפי דספיקא דמספקי לן בלישנא דשטרא ולא מפיק נמי מחד מיניהו. אבל היכא דמסייע מנהגא לחד מיניהו, לא מיבעיא היכא דמסייע ליה ממש לחד דבההוא דמסייע ליה מנהגא הוא דדינינן ביה, אלא אפי' היכא דלא מסייע ליה לחד מיניהו ממש אלא דמפיק מאידך, כמאן דמסייע ליה להאי משמע, ולפום משמעותא דלא מפיק מיניה מנהגא דינינן, בין לגריעותא בין למעליותא. דהא הכא דמנהגא (להו) [לאו] לסיועי למשמעותא דזוזי קאתי, דאיפשר דאסתירי הוו, אלא לאפוקי ממשמעותא דפריטי קאתי, וכיון דלא רגילי אינשי למכתב פריטי בשטרא אלא היכא דלא מלו לזוזא, אע"ג דמידי דאיפשר הוא, ולא משמע מגופיה דלישנא האי ענינא טפי מהאי ענינא, כיון דמפיק מנהגא מלישנא דפריטי כמאן דמסייע ליה לענינא דזוזי ממש דאמי, ומגבינן ביה שית מאה זוזי וזוזא. וכן כל כיוצא בזה:

סה. אמר אביי האי מאן דמחוי חתמות ידיה בבי דינא לא לחוי בסוף מגילתא דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתיב עלה דמסיק ביה זוזי ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. ההוא בזבאנא דאתא לקמיה דאביי א"ל לכתוב לי מר חתמות ידיה דכי אתו רבנן ומחוו לי מעברנא להו ושביקנא להו מיכסא. שקל אביי כתב ליה ברישיה דמגלתא שדא ידיה איהו הוה נגיד ליה מגילתא א"ל כבר קדמוך רבנן. מיהא שמעינן דהיכא דהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו וטעין הלוה פרעתי לא מהימן, דאי ס"ד מהימן ה"נ להימניה לנתבע דלאחוויי חתמות ידיה בעלמא הוא דכתביה מגו דיכיל למטען פרעתי, אלא לאו ש"מ דכי טעין פרעתי נמי לא מהימן:

סו. אמר אביי מתלת ועד עשר לא ליכתוב איניש בסוף שיטה דחיישינן דילמא מזייף, ומשוי ליה תלתין ארבעין חמשין. ואי מתרמי ליה בסוף שיטה נהדריה לדבוריה תרין תלתא זימני אי אפשר דלא מתרמי ליה באמצע שיטה. ושמעינן מיהא דכל כי האי גוונא אההוא דאמצע שיטה סמכינן:

סז. ההוא שטרא דהוה כתיב ביה תולתא בפרדיסא אזל מרי שטרא ומחקיה לגגו דבית וכרעיה ושוייה תולתא ופרדסא אתא לקמיה דאביי, חזייה לו"ו דהוה מרחק מפרדסא טובא, א"ל מאי טעמא רוח ליה עלמא להאי ו"ו כולי האי כפתיה ואודי. דזיופי זייף.

מיהא שמעינן דמיבעי ליה לדיאנא לעיוני בכולהי אותיות דשטרא ולדמויי כל אות לחברתה, ואי חזי ביה שנויא דאיכא למיחש ביה לזיופא לא מגבינן ביה עד דבדיק לה למילתא שפיר. ואי מצטרכא מילתא למיכפת ולממחיה למרי שטרא עביד כדי שיצא הדין לאמתו וכדי שלא יהו בני אדם רגילין לעשות כן. ומסתברא דהני מילי בשאין חייב מודה, אי נמי היכא דאתי לאפוקי מיורשין או מלקוחות דקימא לן טוענין ליורש טוענין ללוקח. אבל היכא דאתי לאפוקי מן הלוה או מן המוכר והנותן גופיהו ולא קא טעין נתבע טענה דשיכא בההיא ריעותא דאשתכח בשטרא, לא טענינן ליה אנן ולא מדכרינן לה לההיא ריעותא כלל. והיינו דתנן (אבות א,ט) הוי זהיר בדבריך שמא מתוכן ילמדו לשקר:

סח. ההוא דהוה כתיב ביה מנת ראובן ושמעון אחי. ושטר זביני הוה דהוה כתיב ביה אנחנא סהדי כן הוה דזבן קדמנא פלניא מנת ראובן ושמעון אחי מנייהו ושאר ענייני דזביני. הוה להו אחא אחרינא דשמיה אחי אזל איהו (שרא) [שדא] ביה ו"ו שוייה ואחי אתא לקמיה דאביי אמר ליה מאי טעמא דחיק ליה עלמא להאי ו"ו כולי האי כפתיה ואודי. ושמעינן נמי מיהא מעשה כדשמעינן מההוא מעשה אחרינא.

ושמעינן נמי מתרויהו דמבעי ליה לספרא לאזדהורי בכתיבת השטר שיהו אותיותיו דומות זו לזו כדי שיוכל הדיין ללמוד זו מזו. ויהא הכתב מיושר ושוה בכל דבריו שלא ירחיק את האותיות זו מזו יתר מדאי, ואל ירחיק את הכתב יתר מדאי ואל ירחיב במקום [אחד] וירחיק במקום אחר שמא יוסיף המזייף אות אחת ולא יוכל הדיין להכיר זיופו ונמצא קולר תלוי בצואר הסופר ובצואר העדים שחתמו בשטר שלא נכתב כהוגן. לפיכך אין העדים רשאין לחתום על השטר עד שידקדקו בכל אותיותיו ויראו שנכתב כראוי:

סט. ההוא שטרא דהוו חתימי עליה רבא ורב אחא בר אדא אתא לקמיה דרבא א"ל אין חתמות ידאי דידי הוא מיהו קמיה דרב אחא בר אדא לא חתים לי מעולם. כלומר מעולם לא הקדמתי חתימתי לחתימתו, לפי שזקן היה ביותר. כפתיה ואודי א"ל בשלמא דידי זייפת אלא דרב אחא בר אדא דריתא ידיה היכי עבדת אמר ליה (אנאי) [אנחי] ידאי אמצרא דרחייא אי נמי אזרנקא וכתבי.

מיהא שמעינן דהיכא דמודי סהדא דחתמות ידיה הוא, מיהו ברירא ליה דלא חתים בהאי שטרא מעולם, אי נמי דלא חתים ליה בהדי האיך סהדא אחרינא מעולם, אי נמי דלא חתים קמיה מעולם, לא מיבעי ליה לדיאנא לאגבויי ביה עד דבדיק עלה דמילתא שפיר. ואי נמי מצטרכא ליה מילתא למכפתיה לבעל דין ולממחייה עבדינן, כדי שיצא הדין לאמיתו וכדי שישמעו הנשארים וייראו:

ו. כותבין גט לאיש ואע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירן ובעל נותן שכר. האי כותבין דקתני בהני מתניאתא, לכתוב ולחתום הוא, דכותבין גט לאיש וחותמין עליו אע"פ שאין אשתו עמו, דמילתא דתליא ביה בבעל לחודיה היא, דכתיב (דברים כד,א) וכתב לה ושלחה על כרחה. ושובר (ה) לאשה שנפרעה מכתובתה, וחותמין עליו אע"פ שאין בעלה עמה, דמילתא דתליא בה באשה לחודה היא, ועוד דלזכותיה דבעל קאתי וזכין לאדם שלא בפניו. ומאי ובלבד שיהא מכירן, שיהא מכיר שם האיש והאשה בגט, ושם האיש והאשה בשובר, שהן שמותן של אלו, דאי לאו הכי חיישינן דילמא קא עבדי קנוניא על אשתו של אחר ועל בעלה של אשה אחרת. והבעל נותן שכר. והאידנא היכא דמיגרשא לרצונה שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא לשהיה, כדבעינן למימר קמן (קסח,א):

דף קסז עמוד ב

ז. כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו ואין כותבין למלוה עד שיהא הלוה עמו והלוה נותן שכר. הא דקתני כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו, אפילו למכתב ולמחתם קתני, דזכותיה דמלוה היא, ובלבד שיהא מכירן. ואוקימנא בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ יג,א) בשטרי הקנאה, דהא שעבד נפשיה מעידנא דקנו מיניה, ואע"ג דלא מסר ליה שטרא, ואע"ג דלא אכתיב נמי, ואי טריף לקוחות מזימניה דשטרא דה[י]א שעת הקנאה כדין טריף. אבל בשטרי דלאו הקנאה דלא משתעבד אלא משעת מסירת השטר למלוה, אי[ן] כותבין ללוה עד שיהא מלוה עמו, דחיישינן דילמא כתב ללוה בניסן ולא לוה עד תשרי, וכיון דלא לוה עד תשרי לא מסריה לשטרא למלוה עד תשרי, ודילמא אזיל לוה ומזבין נכסיה מניסן ועד תשרי, ומפיק מלוה שטרא דזימניה בניסן (מטא לידיה) ואתי למטרף לקוחות דמניסן ועד תשרי שלא כדין.והיינו טעמא דכי הוי מלוה עמו כותבין, דמסתמא כי אתו תרויהו אדעתא דמסר ליה שטרא מיד הוא דאתו,הילכך אי אדעתא דהכין קאמר להו הלוה למכתביה כותבין ומוסרין אותו למלוה מיד, דליכא למיחש ולא מידי, ואי לא מסרי ליה נהליה בו ביום אין כותבין, דחיישינן דילמא לקנוניא קא מכוין.

ומאי שנא מגיטי נשים דכותבים גט לבעל אע"פ שאין אשתו עמו ואף ע"פ דאפשר דלא מסר ליה נהלה בו ביום והוה ליה מוקדם, כיון דמעיקרא ליכא אנפא דליכוון לקינוניא, אקדומי פורענותא לנפשיה לא מקדים, כדמיברר בהמביא גט תנינא (גיטין יח,א), וכי כתיב ליה ודאי אדעתא דנמסריה בו ביום כתיב ליה והרי בידו לגרשה בו ביום. אבל הכא גבי לוה ומלוה, חיישינן דילמא כתב ללוה בניסן ומימלך מלוה לבתר דאיכתיב שטרא ולא מוזיף ליה עד תשרי, ואיהו לא מסר ליה נהליה עד דמוזיף ליה, ואתו למטרף לקוחות מניסן ועד תשרי שלא כדין.

וכי תימא אפילו בשטרי הקנאה נמי, אי נמי הוי המוכר עמו, אמאי כותבין, ליחוש שמא כתב ללות עכשיו בניסן.כעידרמה ולא מתרמי ליה למיזף עד תשרי, אי נמי לא מתרמי ליה למיזף כלל. התם איהו דאפסיד אנפשיה, דשעבד נפשיה מקמיה דלישקול זוזי, וכי נפיק שטרא מגבינן ביה עד דמתברר דכתב על מנת ללות ולא לוה הוה, דכי מתברר דהכי הוה ודאי לא מגבינן ביה, דאדעתא דהכי לא אשתעבד ליה. וכבר ברירנא בפרק שנים אוחזין בטלית בירור יפה.

והא דקתני אין כותבין למלוה עד שיהא הלוה עמו, הא קמ"ל דאפי' מכתב ומחתם אדעתא דנקנני ליה עדים גביהו עד דיהיב להו הלוה רשותא למיתביה למלוה. ולא מיבעיא היכא דחתימי עליה בתרי דלא, דהא לא אפשר דנקטי ליה תרויהו, וכי נקיט ליה חד מיניהו אשתכח דקא נפיק שטרא לבר מרשותיה דאידך חתים עליה ולא נקיט ליה, וכמאן דמסריה למלוה גופיה דאמי. אלא אפילו היכא דחתים עליה חד סהדא ונקיט ליה סהדא גופיה, סד"א שפיר דאמי, קמ"ל דלית ליה רשותא למעבד הכין, דעדים החתומין על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד, וחיישינן דילמא נפיל מיניה, אי נמי אדהכי והכי מיית ואזיל מלוה ושקיל ליה, אי נמי אניס ליה מיניה. הילכך אסיר ליה למחתם אשטרא [דכמאן] דמסריה למלוה דאמי:

ח. ושמעינן מינה מדקתני הלוה נותן שכר אף ע"ג דשטרא לחזוקיה לממונא דמלוה קאתי, ש"מ לעלמא דלענין אגרא לאו בתר ההוא דמתהני בגופיה דשטרא אזלינן, אלא ההוא דמתהני בממונא איהו יהיב אגרא. וכן כל כיוצא בזה:

ט. כותבין שטר למוכר אע"פ שאין הלוקח עמו ואין כותבין ללוקח עד שיהא המוכר עמו והלוקח נותן את (השטר) [השכר]. הא מתני' נמי לא מיתוקמא אלא בשטרי הקנאה, אבל בשטרי דלאו הקנאה אין כותבין למוכר עד שיהא הלוקח עמו,והוא דמסרי ליה ללוקח בו בום, מידי דהוה אשטרי מלוה,דבשטרי דלאו אקנאתא אין כותבין ללוה עד שיהא המלוה עמו, דכי היכי דאיכא למיחש התם לשמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, ואזל זבין נכסיה מניסן ועד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין, גבי שטרי מכר נמי איכא למיחש דילמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזל זבנה או יהבא להאי ארעא גופה לאיניש אחרינא מניסן ועד תשרי, ובתר הכי מסריה לשטר זביני לקמא בתשרי, ואזיל לוקח ראשון וטריף לה לארעא גופא מלוקח אחרון שלא כדין. אלא לא מתוקמא אלא בשטרי הקנאה, דהא שעבד נפשיה. ובלבד שיהא מכירן, ואשמעינן גבי גט והוא הדין לכולהו.

ודוקא נמי היכא דלא משמע שטרא דכי קנו מיניה דמוכר מדעתו דלוקח הוא דקנו מיניה, אבל היכא דמשמע שטרא דמדעתא דתרויהו קא קנו מיניה דמוכר, אין כותבין, דהא קא מחייבי ליה ללוקח למיתב ליה דמים למוכר, דקימא לן דקנין אפי' במכר קני ואפי' מקמי דיהיב דמי כדברירנא בפרק הזהב (בבא מציעא מז,א ר' להלן ד"ה אלא). ואפי' היכא דמשמע שטרא דכבר קביל מוכר זוזיה לא כתבינן, דהא קא מסהדי דניחא ליה ללוקח בהני זביני וקא מחייבי ליה למפרע טיסקא למלכא. ואפי' ארעא דלית בה לא טיסקא ולא חיובא אחרינא, לא ניחא ליה דליפוק ליה קלא דאית ליה מאי דאית ליה, דחייש דילמא גרים ליה האי קלא פסידא מאנפא אחרינא. ומכל מקום איכא משום לא תענה ברעך עד שקר ומשום מדבר שקר תרחק.

ואין כותבין שטר ללוקח עד שיהא המוכר עמו. ואצטריך לאשמועינן כדפרישנא גבי מלוה ולוה. והלוקח נותן שכר, דאע"ג דתרויהו קא מתהנו זה בשדה וזה במעות אפילו במוכר שדהו מפני רעתה לוקח עדיף, דאמרי אינשי זבנת קנית זבינת אפסידת.

ואי קשיא לך במאי אוקמתינהו להני מתניאתא, בשטרי הקנאה, דהא שעביד נפשיה, וכי שטרי הקנאה מאי הוי, והא קימא לן דחליפין לא קנו אלא היכא דאיתיה לקונה התם. דגרסינן בקידושין בפרקא קמא (כו,א) איבעיא להו מי בעינן צבורין בה או לא ת"ש דאמר רב יאודה מעשה באדם אחד שהיה בירושלים והיו לו מטלטלין הרבה ובקש ליתנם במתנה ואמרו לו אין לך תקנה עד שתקנם אגב קרקע, מה עשה הלך ולקח בית רובע סמוך לירושלים ואמר טפח על טפח לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות, וטפח על טפח לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות ומת וקיימו את דבריו, ואי אמרת בעינן צבורין בה טפח על טפח למאי חזי, כלומר היכי מצי אקנויי אגבייהו מאה צאן ומאה חביות, הא לא חזו למהוי צבורין בה. ודחינן, לדמי, כלומר דהני מאה צאן ומאה חביות דקאמרינן לאו דוקא הוא, אלא דמי מאה צאן ודמי מאה חביות קאמרינן דחזו למהוי צבורין בטפח על טפח. הכי נמי מסתברא, דאי ס"ד מאה צאן ומאה חביות ממש ניקנינהו נהליה בחליפין, אלא משום דמטבע הוה דאין מטבע נקנה בחליפין. ומקשינן ואלא מאי לדמי, ליקנינהו נהליה במשיכה, אלא מאי אית לך למימר, דליתיה למקבל מתנה התם, הכא נמי דליתיה ל[מ]קבל מתנה התם. כלומר, אלא מאי אית לך למימר לדידך דאמרת לדמי מאי טעמא לא אקנינהו נהליה במשיכה, דליתיה למקבל מתנה התם לאקנוינהו נהליה במשיכה, לדידי נמי דמוקמינא לה במאה צאן ומאה חביות ממש דקא מקשית לי ליקנינהו נהליה בחליפין לא תיקשי, דיכילנא לאוקמא דליתיה למקבל מתנה התם לאקנויי ליה בחליפין. דשמעת מינה דחליפין לא קנו אלא היכא דאיתויה למקבל מתנה התם, דבעינן בכליו של קונה דוקא, והכא קתני כותבין שטר ללוה ולמוכר אע"פ שאין המלוה והלוקח עמו.

וכי תימא דילמא הכא במאי עסקינן דקנו מיניה באנפי תרויהו ובתר הכין קא אתי חד מיניהו באנפיה נפשיה למכתביה לשטרא, אי הכי אמאי אין כותבין למלוה וללוקח עד שיהא הלוה והמוכר עמו, הא קימא לן קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו, סתם קנין לכתיבה עומד.

לא תקשי לך, דכי מוקמינן לה לההיא דקדושין בדליתיה למקבל מתנה התם, לאו משום דחליפין לא קנו אלא בכליו של קונה דוקא, אלא משום דליכא דניחא ליה לאקנויי ליה סודרא למקנה אדעתא דאקנויי לאחריני, דאי מקנה ליה קנין גמור אית ליה פסידא. ואי על מנת להחזיר, הא סוגיא דגמרא דנדרים בפרק השותפין (נדרים מח,ב) דסודר על מנת להחזיר קני על מנת להקנות לא קני. ואע"ג דסוגיא דשמעתא התם לאו כפום בריתאי סלקא, ניחא ליה לגמרא לאפוקי סוגיא דקידושין אליביהו משום דההוא עובדא דקידושין דמקשינן ומפרקינן אליביה רב יהודה אמרה, ורב יהודה מסבי דפום בדיתא הוה כדאמרינן בסוף פירקא קמא דסנהדרין (יז,ב) סבי דפום בדיתא רב יהודה ורב עינא, ומימלא שמעת דסבירא ליה לרב יהודה קני על מנת להקנות לא קני, וניחא ליה לגמ' לאסוקי האי עובדא דאתמר מש (י) מיה אליביה. וכי תימא ולקני ליה האי מקנה סודרא אחרינא ולהדר ההוא אחרינא וליקני ביה מיניה, הא נמי לאו תקנתא היא, דאי בסתמא דילמא האיך לא ניחא ליה למהדר ולאקנויי ליה, ואי על מנת למקנא ביה מיניה, הוה ליה על מנת להקנות ואליבא דרב יהודה לא קני. אבל אליבא דהלכתא קני על מנת להקנות מהשתא קני, כדאסקה רב אשי התם בנדרים. ואפי' בסודר דאחריני, ואפי' שלא בפני קונה. דאי מטעמא דעל מנת להחזיר, בהדיא אסיקנא בקידושין (ו,ב) דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ואפילו במכר קני. ואי מטעמא דכליו של קונה, קני מדין עבד כנעני, ואי מטעמא דשלא בפניו, הא קימא לן דזכין לו לאדם שלא בפניו. וכבר ברירנא התם בקידושין בירור יפה.

וכי תימא א"כ קשיא הך דהמוכר את הספינה (לעיל בבא בתרא עז,א) דקאמרינן אם קדם המוכר וכתב שטר ללוקח כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין הלוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא, דהא התם נמי בשטרי הקנאה היא, ואע"ג דקנו מיניה לא קני אלא בחזקה, כדקתני כיון דהחזיק זה בקרקע, מכלל דאי לא אחזיק לא קני. וכ"ת שאני מכר דקי"ל דאפילו כתב את השטר לא קנה עד שיתן דמים, וה"ה אע"ג דקנו מיניה, אי הכי כי אחזיק נמי מאי הוי, הא אמרת לא קנה עד שיתן דמים.

ועוד קשיא מתני' דכותבין שטר למוכר אע"פ שאין הלוקח עמו, דאוקימנא בשטרי הקנאה דלא שעביד נפשיה, אמאי כותבין, הא אמרת לא קנה עד שיתן דמים, וכיון דלא קנה משעת הקנאה הדר קושיא לדוכתיה, דאתי למטרף לקוחות שלא כדין.

אלא מסתברא דאע"ג דלא נתן דמים נמי קנה. ודקא אמרת הא קי"ל במכר לא קנה עד שיתן דמים, ה"מ בשטר דלית ביה קנין, אבל היכא דקנו מיניה, אע"ג דלא יהיב דמים נמי קני. דתניא בפ' הזהב (ב"מ מז,א) וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו גאולה זו מכירה, ואי דיהיב דמי (לימא) [למה] ליה קנין. אלא לאו ש"מ דאע"ג דלא יהיב.

וכי תימא א"כ ההיא דפרק המוכר את הספינה אמאי בעי חזקה. שאני התם דלאקנויי ליה שטרא אגב ארעא קא בעי, וכי קנו מיניה אכתי לא איכתיב שטרא כי היכי דלקנייה נהליה אגב ארעא, ואמטול הכי בעי חזקה לאחר כתיבת השטר. וכי תימא מה נפשך, אי קנה לוקח מעיקרא לארעא בחליפין, כי מקני ליה בתר הכי שטרא אגב האי ארעא, אמאי קני, הא בעידנא דאקנייה לארעא נהליה לא אקני ליה אגבה ולא מידי, והשתא כי מקני ליה שטרא אגבה ולא כלום הוא, דאגב ארעיה דלוקח קא מקני ליה, ולא מהני אגב אלא היכא דאתיא הקנאה דקרקע ודמטלטלי בהדי הדדי.

לעולם אימא לך הכא דקנין לחודיה קאני, ושאני הכא דכיון דהאי קנין לאו מדעתא דלוקח הוה, נהי דאהני ליה ללוקח דאי ניחא ליה ללוקח בהני זביני לא מצי מוכר למהדר ביה ואיגלאי מילתא דמכי קנו מיניה דמוכר קנה לוקח. אלא כיון דאי בעי לוקח למימר לא ניחא לי בהני זביני לא קני. ואפי' לרבנן דאמרי (לעיל בבא בתרא קלח,א) זיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צוח קנה, דאלמא מכי ידע דזיכה לו ע"י אחר ושתק קנה, הני מילי גבי מתנה דלא מיחיב מקבל מתנה ולא מידי, אבל גבי מכר דמיחיב למיתב דמים, לא מיבעיא בשתיקה בעלמא לא מיחייב, אלא אפילו אמר בהדיא דניחא ליה לא מיחייב למיתב דמים. דהשתא לא עבד ולא מידי, אמאי קא מחייבת ליה אשעת קנין וזיכוי, ההיא שעתא שלא מדעת הוה. הילכך אי עבד ביה בתר הכי חד מאנפי הקנאה מיחיב, ואי לא לא מיחייב. וכי אהני ליה קנין דמעיקרא דלא מצי מוכר למהדר ביה. ואהני ליה נמי דאי אחזיק בה בתר הכין, אי נמי מטי שטרא לידיה, אי נמי יהיב ליה דמי, איגלאי מילתא למפרע דמעידנא דקנו מיניה קני הלוקח להאי ארעא לאיחיובי בדמי דילה למוכר. והרי אתברר לך דאהניא ליה האי חזקה לקיומינהו לזביני קנין גמור דלא מצי לוקח למהדר ביה, ומגו דאהניא להכי אהניא נמי לאקנויי ליה שטרא אגב ארעא, דהא עד השתא לא קניה לוקח לארעא קנין גמור.

ואגב אורחיך ש"מ דההיא דאמרי' התם (לעיל בבא בתרא עז,ב) כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא דוקא כשהוחזק הלוקח עצמו או שלוחו, אבל אי זכי ליה מוכר על ידי אחר שלא מדעתו של לוקח, אע"ג דאחזיק ליה ההוא אחר ללוקח בקרקע לא קני ליה לוקח לשטרא בהכי, דהא לא אהניא האי חזקה לקיומינהו לזביני ולא מידי, דמכי קנו מעיקרא מיניה דמוכר קימא ארעא ברשותיה דלוקח על מנת שירצה, והשתא נמי דזכי ליה על ידי אחר אכתי לא גלי לוקח דעתיה דניחא ליה בגויה. ואשתכח דלא אהניא האי חזקה בזביני דהאי ארעא ולא מידי כי היכי דלימא מגו דאהניא לגופה דארעא אהניא נמי לאקנויי שטרא אגבא. וכן הלכתא:

י. אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהן והחתן נותן שכר. האי שטרי אירוסין דקתני אוקימנא בקידושין (ט,א) בשטרי פסיקאתא כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקידשו הן הן דברים הנקנין באמירה. ושטרי נשואין, כגון שטר כתובה ומכנסת שום לבעלה. והכא נמי למיכתב ולמחתם קא מיירי, אפילו אדעתא דנקיט ליה סהדא לשטרא גאביה, ס"ד אמינא שפיר דאמי, קא משמע לן דלא כדפרישנא לעיל. והחתן נותן שכר, דאיהו הוא דקא קני ואיתתא היא דמקניא:

יא. ואין כותבין שטרי אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהן ושניהן נותנין שכר שטרי בירורין וכל מעשה ב"ד אלא מדעת שניהן ושניהן נותנין שכר רשב"ג אומר לשניהן כותבין שנים לזה בעצמו ולזה בעצמו. היכי דאמי שטרי אריסות והיכי דאמי שטרי קבלנות. אריס זה היורד לתוך שדה חבירו מדעתו לעבדה על מנת ליטול חלק בפירות למחצה ולשליש ולרביע. קבלן זה היורד על מנת ליתן לבעל השדה כך וכך פירות בשנה או כך וכך מעות, בין עשה השדה יתר מכן בין שלא עשה כלום. ותרויהי זימנין דקרי להי תנא קבלנותא, מיהו אריסותא לא מקריא אלא למחצה לשליש ולרביע כדמיברר בפ' המקבל. וטעמא דהא מתני' דכל כהאי גוונא כיון דאיכא חובתא לתרויהו, למרי ארעא דמקני בה זכותא לאריסא בפירי, ולאריסא נמי דקא משתעבד ליה למרי ארעא למפלחה, וא"צ לומר בקבלנות דקא מיחייב ליה נפשיה בדבר קצוב, אין כותבין אלא מדעת שניהם. ושניהם נותנין שכר, דכי היכי דאית בה זכותא להאי אית בה נמי זכותא להאי.

ואין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהן ושניהן נותנין שכר. מאי שטרי בירורין איבעית אימא שטרי טענתא, והיינו שימוש בית דין דכתבי ביה טענאתא דבעלי דינין וחתימי עליה סהדי, דאי טעין חד מיניהו טענאתא דמיחייב בה ממונא לא מצי למכפר ולמימר בתר הכי לא טענתי. ולפום הדין סברא האי אין כותבין אלא מדעת שניהן דקתני הכא לא דמי להנהו מדעת שניהן דקתני גבי שטרי אירוסין ונשואין וגבי שטרי אריסות וקבלנות. דאלו התם שלא ברצון שניהן קאמרי' דלא כתבינן אלא ברשות שניהן, ואצטריך לאשמועינן כדפרישנא לעיל גבי שטרי אירוסין ונשואין, ואלו האי מדעת שניהן דהכא לאו לישנא דרשותא הוא, אלא לשון ידיעה הוא, דאין כותבין לאחד מהן עד שיודיעו את השני, דהאי שטרא לזכותא דתרויהו קאתי ולחובתא דתרויהו קאתי ואי כתבי ליה לחד מיניהו שלא מדעת חבירו אי חזי ביה זכותא לנפשיה מחוי ליה ואי חזי ביה חובתא לנפשיה לא מחוי ליה. אבל היכא דמודעינן ליה לאידך אע"ג דלא ניחא ליה למכתב כתבינן בעל כרחיה. דאי לא תימא הכי, נמצא הטוען טענה שמתחייב בה יכול לעכב על חבירו שלא לכתוב טענותיו כדי שיחזור ויטעון טענות שקר.

ואיבעי תימא מאי שטרי בירורין, זה בורר לו דין אחד וזה בורר לו דין אחד וכתבין שטרא בהכי דלא להדרו בהו. ולהדין סברא האי אין כותבין אלא מדעת שניהן דקתני, אם תמצי לומר בדקנו מיניהו קא מיירי, דלא מצו למהדר בהו, אצטריך לאשמועינן דאע"ג דאסכימו למקנא מיניהו לית להו רשותא למכתב ולמחתם אפי' אדעתא דנקיט ליה סהדא לשטרא עד דקנו מיניהו כדפרישנא לעיל. מיהו מכי קנו מיניהו לא צריך לאימלוכי בהו, דסתם קנין לכתיבה עומד ותו לית ליה רשותא לחד מיניהו לעכוביה אחבריה. ואי בדלא קנו מיניה קא מיירי, אי מקמי דקימי קמייהו בדינא וטעני טענאתיהו קאי, אין כותבין אלא ברשות שניהן, דאכתי כל חד מיניהו מצי למהדר ביה. ואי לבתר דקיימי קמיהו בדינא וטעני טענתיהו קאי צריך לאודועינהו, וכי מודעי (לא) להו לא מצי חד מיניהו לעכובי אחבריה, דהא לא מצי חד מיניהו למהדר ביה. דכי אמרינן (סנהדרין כד,ב) קודם גמר דין יכול לחזור בו הני מילי בשקבל עליו קרוב או פסול, אבל אם קבל עליו כשר מכי נחית לדינא קמיה וטעין לא מצי למהדר ביה, שאם אתה אומר כן נמצא כל אחד ואחד טוען טענה שמתחייב בה וחוזר ופוסל את הדין כדי שיחזור ויטעון טענה אחרת.

ומאי כל מעשה בית דין, כגון פיסקי דדיאני ואגרות שום ושטרי אחלטאתא ואדרכתא ומאי דדמי להו. וטעמא מאי אין כותבין אלא מדעת שניהן, דילמא פרע ליה ולא ידע דנקיט שטרא. ואמטול הכי אין כותבין עד דמודעינן ליה לבעל דין דאי פרע ליה לישקליה לשטרא מיניה. והיינו דאמרינן (ב"מ יז,א) בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו. ואע"ג דבשטרי חלטאתא ואדרכתא לא חיישינן לפרעון כדאיתא בהדיא בפ' שנים אוחזין (בבא מציעא טז,ב), הני מילי לבתר דאיכתוב ואמסור למלוה דומיא דהמוצא מעשה ב"ד דמיירי ביה התם, דאם איתה דפרעיה איבעי ליה למקרעיה לשטריה, אי נמי למכתב שטרא אחרינא כדאיתא התם, אבל דאכתוב כיון דלא ידע לוה דאיכא שטרא, חיישינן דילמא פרע ולאו אדעתיה.

ורשב"ג דאמר לשניהן כותבין שנים לזה בעצמו ולזה בעצמו, אשטרי בירורין בלחוד קאי, דשיכא בהו זכותא לתרויהו, דאלו שאר מעשה ב"ד דכ"ע לא כתבינן אלא לההוא דאית ליה זכותא בגויה. וגבי שטרי בירורין בהא פליגי, ת"ק סבר כיון דאי כתבי להו לתרויהו חד שטרא מתהני להו לתרויהו פלגו אגרא, הוה ליה זה נהנה וזה נהנה, וקי"ל דאפי' היכא דזה נהנה וזה לא חסר כופין על מדת סדום, וכ"ש הכא דזה נהנה וזה נהנה הוא. ואמטול הכי לא כתבינן להו אלא חד ומחתין ליה גבי דיאנא או גבי סהדי. ומאן דצריך לאחוויי זכותיה בבי דינא ליזיל לגבי מאן דאיתה לזכותא גביה ומחוי ליה בבי דינא דאיהו דאנטר לה לתרויהו עד דגמר דינא. ורשב"ג סבר מצי א"ל לא ניחא לי דתהוי זכותך בהדי זכותי דדמית עלי כאריא ארבא, דאי ידעת לי זכותא בגוה אזלת ארעא דאחוויי לזכותך וגרמת קלקולא בגוה לאפסודן לדילי. ואיכא מאן דאמר משום דבכל עידן דמצטריך לעיוני ביה בי דינא אמר ליה תא אפקיה עמי בבי דינא ודמי עליה כאריא ארבא. ובין לפירושא קמא בין לפירושא בתרא, כל היכא דחייש לטירחא או לפסידא לאו מדת סדום היא. וקימא לן כתנא קמא. ואיכא נוסחי דלית בהו הכא וכל מעשה בית דין, ונוסחי דייקי נינהו, חדא דלא לצטריך לאוקומי פלוגתא דרבן שמעון ב"ג אפלגא. ועוד דהא איכא קיום שטרות דלא צריך דעת בעל דין וכמה מילי דכותיה:

ע. והא דתנן כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירן אמר רב יהודה אמר רב ובלבד שיהא מכיר שם האיש בגט ושם האשה בשובר. דאי לא חיישינן דילמא מחליף שמיה בשמא דחבריה וכתיב גט ואזיל ממטי לה לאתתיה דהאיך וכתבה איתתא שובר וממטיא לה לבעלה דהך איתתא אחריתי. ואסקה רב ספרא הכי אמר רב שם האיש בגט והוא הדין לשם האשה שם האשה בשובר והוא הדין לשם האיש. דאי לאו הכי אע"ג דמכיר שם האיש בגט חיישינן לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת, דאזיל חד מינהו ומחליף שמא דאיתתיה בשמא דאיתתא דחבריה יוסף בן שמעון, ואזיל ומגרש ביה איתתא דהאיך. והשתא דמכיר נמי שם האשה בגט לא יכיל לחלופי. והוא הדין נמי גבי שובר, דאע"ג דמכיר שם האשה בשובר חיישינן לשתי נשים ששמותיהן שוין, דילמא מחלפא ליה לשמא דגברא בשמא דבעלה דחברתה, ואזלא וממטיא לבעלה דחברתה. והשתא דמכיר נמי שם האיש בשובר לא יכלא לחלופי:

עא. וליחוש לשני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת דילמא כתיב גיטא ואזיל וממטי לאיתיתיה דהאיך. ובדשוו נמי שמות נשותיהן קא קשיא ליה, כלומר נהי נמי דמכירין שם האיש ושם האשה בגט ליחוש לשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת ששמות נשותיהן נמי שוין, דכי מכיר שם האיש ושם האשה נמי לא מהני ולא מידי, והאי יכיל למכתב גיטא בשמיה ובשמא דאיתתיה וממטי לאתתא דחבריה ומגרש לה, שהרי שמות הבעלים שוין ושמות נשותיהן נמי שווין ולא צריך לחלופי לא שמיה ולא שמא דאתתה.

אמר להו רב אחא בר רב הונא הכי אמר רב שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן זה שלא בפני זה. כלומר אין אחד מהן רשאי למסור גט לאשתו אלא בפני שניהן, דחיישינן דילמא כתיב גט בשמיה דידיה וממטיה ליה לאתתא דחבריה. ואי נמי יהיב חד מיניהו גיטא לאיתתא דלאו באנפי חבריה רמינן עלה חומרי גרושה וחומרי אשת איש. ואשתכח דמסתמא היכא דמכיר שם האיש בגט ליכא למיחש לתקלה כלל, דאי אתברר בתר הכי דאיכא בההוא מתא יוסף בן שמעון אחרינא, לא משתריא בהאי גיטא אלא בעידי מסירה דמסהדי דכי מסריה יוסף בן שמעון להאי גיטא להאי איתתא באנפי יוסף בן שמעון חבריה הוא דמסריה נהליה, דאם איתא דהאי דמסריה נהלה לאו בעלה הוה, אם כך הך או אחרינא דהוה קאי התם הוה בעלה ולא עביד איניש דמפקעי אתתיה מיניה באפיה ושתיק. ודוקא דלא מסהדי עדי מסירה דההוא דמסריה לגיטא נהלה בעלה הוה, אלא דמסהדי דיוסף בן שמעון הוה, אבל היכא דמסהדי דבעלה הוה כשר ולא בעי זה בפני זה וליכא חששא כלל. וכי קא פסיק רב וקאמר אין מגרשין זה שלא בפני זה לכתחלה קאמר ותקנתא דמהניא לכולי עלמא קמ"ל.

ואי קשיא לך הא דתנן בסוף גיטין (פו,ב) שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהן לזו ושניהן לזו, והא התם דבשני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת קאי, מדקתני שוין ונתערבו, ואע"ג דליתינהו לבעלים הכא מיגרשי בגוייהן. יכילנא לשנויי לך בדאיכא עדים דהנך שני יוסף בן שמעון מסרי ליה שני גיטין להאי שליח זה בפני זה, מיהו שינויי דחיקי לא משנינא לך, אלא אפילו בסתמא נמי, וכי אתמר דרב ביוסף בן שמעון המגרש בעירו, אי נמי על ידי שליח ממקום קרוב, אבל ממקום רחוק דלא שכיחאן שיארתא ואי פסלינן ליה להאי גיטא בחששא בעלמא מיעגנא ואזלא לא גזור רבנן. והא דמיא לההיא דתנן (שם סו,א) מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע את קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, והוינן בה וליחוש דילמא צרה היא, ומסקנא תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין, והא נמי דכותה. ואי בעי תימא שאני הכא דכיון דקא מייתי שני גיטין מהנך שני יוסף בן שמעון וקא יהיב חד להא וחד להא, מוכחא מילתא דלאו לשקרא קא מכוון, אלא דוקא קא עבוד, ולא גזרו ביה רבנן:

עב. וליחוש לאיניש מעלמא דילמא אזיל למתא אחריתי ומחזיק ליה לשמיה ביוסף בן שמעון, ושום מאתיה כמאתיה דיוסף בן שמעון, ואזיל וממטי לה לאיתתא דחבריה אמר להו רב הונא בר חיננא הכי אמר רב כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו. כלומר כל שהוחזק שמו בעיר אצל רוב אנשי העיר שלושים יום אין חוששין לו דילמא אחזקיה לשמיה כשמא דאחריני, דאי עביד לא סגיא דלא מיגליא מילתא בתלתין יומין ומשתקר, והאי מדאיתחזק תלתין יומין ולא איגלאי מילתיה ולא אשתקר ש"מ בקושטא אתחזק וליכא למיחש ולא מידי, דאי נמי מתרמי דמתחזק בשקרא ולא מיגליא מילתיה אלא לבתר זמן מרובה מילתא דלא שכיח היא, ומילתא דלא שכיחא לא חיישי לה רבנן למגזר בה.

לא אתחזק מאי. אמר אביי כגון דקארו ליה ועאני. כלומר כגון דקארו ליה בההוא שמא ועאני מיד. רב זביד אמר רמאה ברמאותיה זהיר. הילכך אף על גב דקארו ליה ועאני מיד, אם הוחזק שמו בעיר שלשים יום אין ואי לא לא. ומסתברא דהוא הדין נמי בשאר שטרות, כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו, פחות מכאן חוששין לו, ואע"ג דקרו ליה ועאני.

והיכא דקארו ליה בהאי שמא ועאני, ואית ליה חובתא בהכי, מחזקינן ליה בההוא שמא ומחייבינן ליה. ומשכחת לה בראובן שלוה משמעון בשטר וקא טעין אנא לאו ראובן קרו לי אלא לוי קרו לי, וקרו ליה ראובן ועאני, אע"ג דלא אתחזק בעיר בראובן שלשים יום מחזקינן ליה בראובן בהכי ומחייבינן ליה לשלומי ממונא דכתיב ביה בההוא שטרא. דעד כאן לא קאמר רב זביד דאע"ג דקרו ליה ועאני לא מחזקינן ליה בהכי אלא לזכותיה, אי נמי במידי דאתיא מינה חובתא לאחריני מטעמא דרמאה ברמאותיה זהיר, אבל לחובתיה דידיה ודאי מחזקינן ליה, דרמאה ברמאותיה זהיר, והאי מדלא אזדהר שמע מינה הכי קרו ליה:

עג. ההוא תברא דהוה חתים עליה רבא בר רב חנן אתאי ההיא אתתא דנפיק עליה תברא לקמיה אמרה ליה לאו אנא הואי אמר אנא נמי אמרי להו דלאו איהי היא ומיקש הוא דקשה לה ובגר ליה קלא. כלומר אנא נמי כי נפק עלה תברא השתא קמאי אמרי להו ליורשי הבעל דלאו איהי היא, דקלא דהא בגר טפי מקלא דהך דאתאי לקמאי בעידן הודאה, ואנא הוא דלא דקי בה שפיר בעידן הודאה. אי נמי סהדי דאסהידו קמאי דפלניתא היא הוא דלא דקו בה, ואמרו לי איהי היא ומיקש הוא דקשא ובגר לה קלא, אבל אנא לא ברירא לי מילתא משום דלא דקי מעיקרא בקלא שפיר כי היכי דאדע השתא אי מחמת דקשא הוא דבגר לה קלא ואי מחמת דהאי איתתא אחריתי, ומסתמא איכא למיחש דאיתתא אחריתי היא והשובר בטל.

דף קסח עמוד א

אמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק. כלומר אע"ג דאמרי רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, והאי כיון דחתים בשטרא על שם רבקה בת בתואל, והאי נמי קארו לה רבקה בת בתואל, לא מהימן למימר דלאו איהי היא, הני מילי באיניש מעלמא, אבל צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק מעיקרא אי ההיא איתתא דאתאי קמיה הואי רבקה בת בתואל ואי לא, דאפשר דההיא דאתאי מעיקרא קמיה לא הוה מקריא רבקה בת בתואל, וכי אתאי למכתב לה שובר אחזיקה נפשה ברבקה בת בתואל, ואידמיא ליה לרבא בר רב חנן בהאי אתתא דהשתא דשמה רבקה בת בתואל דהוה משתמודע לה מעיקרא, ולא דק שפיר לעיוני ולאסתכולי בה מעיקרא שפיר וסבר דהאי ניהי וכתב לה שובר, ואזלא ואמטיתיה לבעלה של זו דשמה רבקה בת בתואל. ואמטול הכי מצי הדר ביה בשהדותיה ומימר דלאו איהי היא, דכיון דצורבא מרבנן לאו אורחיה למידק, ההיא הגדה דשעת חתימה לאו הגדה מעלייאתא היא ויכיל למהדר ביה מינה ומבטיל ליה לתברא, וכן כל כיוצא בזה.

ואיכא לפרושיה להאי עובדא נמי הכין, אמר לה רבה בר חנן אנא נמי אמרי להו לסהדי דאסהידו לי בשעת הודאה דפלניאתא היא לאו איהי היא מחמת דהוה אשתמודענא ליה לקלא דהוה צייל טפי מעיקרא, ואמרו לי הנהו סהדי מיקש הוא דקשא ובגר לה קלא, וסמכי עליהו ולא אסתכלית באפה וחתמי אהאי תברא בטיעותא דסהדי דאטעינן, והשתא דאתברר דהך פלניאתא דכתיבא בתברא לא אשתני קלא ידענא דבטיעותא חתמי. אמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, צורבא מרבנן לאו אורחא למידק, כדפרישנא לעיל:

עד. ההוא תברא דהוה חתים עליה רב ירמיה בר אבא אמרה ליה לאו אנא הואי אמר לה איברא את הוית אמר אביי אע"ג דאמור רבנן צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק כיון דדק דק. כלומר כי אמרינן לאו אורחיה למידק הני מילי היכא דהדר ביה, אבל היכא דמאלים לה לסהדותיה וקא מסהיד דמידק דק, לא מבטלינן לה לסהדותיה בהאי חזקה דלאו אורחיה למידק אלא כיון דדק דק. וכן הלכה:

עה. אמר אביי הילכך כיון דצורבא מרבנן לאו אורחיה למידק, האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי אתתא צריך לדבר עם אנשי הארץ בהדיה דילמא מחלפי לה מיניה:

עו. והא דתנן כותבין גט לאיש והבעל נותן שכר מנלן דאמר קרא וכתב ונתן. עליו הדבר מוטל לכתוב את הגט וליתנו ביד האשה, הא למדת שהוא חייב לתת שכר הסופר. ומסקאנא והאידנא שויוה רבנן לשכר האיתתא. היכא דמיגרשא לרצונה, דזכותא דידה היא, אבל היכא דמיגרשא על כרחה, דחובה דידה היא, לא שוויוה רבנן עלוה. תדע מדאמרינן והאידנא שויוה רבנן אאיתתא כי היכי דלא לשהיה, דשמעת מינה דעיקר האי תקנתא כי אתקון לזכותא דאיתתא הוא דאיתקון, כי היכי דלא תיעגן ותיתי, אבל היכא דמיגרשא על כרחה לא עבדו רבנן תקנתא למשדייה אאשה כלל:

עז. והא דתנן והלוקח נותן שכר פשיטא לא צריכא אפי' במוכר שדהו מפני רעתה. דאית ליה רוחא למוכר, סד"א לשדייה אמוכר, קמ"ל דאפי' הכי לוקח נותן שכר, דאמרי אינשי זבנת קנית זבינת אפסידת. ודוקא היכא דכתביה ברשותא דתרויהו, אבל היכא דכתביה ברשותא דמוכר לחודיה, המוכר נותן שכר, לא שנא במוכר שדהו מפני רעתה ולא שנא בעלמא, ההוא דפקדיה לסופר למכתב איהו יהיב ליה אגרא. וכי קתני הלוקח נותן שכר, לאו ארישא קאי, אלא אסיפא קאי, דקתני ואין כותבין ללוקח עד שיהא המוכר עמו, דאלמא כי הוי עמו כתביה, והלוקח נותן שכר:

עח. והא דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו ואין כותבין שטר למלוה עד שיהא הלוה עמו והלוה נותן שכר פשיטא לא צריכא אע"ג דמוזיף זוזי בעיסקא. דשקיל מלוה פלגא דרוחא ואשתכח דרוחא דמלוה הוא, אפילו הכין כיון דלוה הוא דקא רוח השתא דקא שקיל זוזי הלוה נותן שכר:

עט. הרי אמרו שטרי אירוסין ונישואין מדעת שניהם והחתן נותן שכר, פשיטא לא צריכא אפילו צורבא מרבנן. כלומר אפי' הוי האי נותן צורבא מרבנן, דשכיחא לה מילתא לאשה לאנסובי ליה, כיון דאיהו הוא דקא קני איתתא החתן נותן שכר:

פ. שטרי אריסות וקבלנות המקבל נותן שכר פשיטא לא צריכא בביארא. שדה בורה וקשה לעבודה, אע"ג דרוחא דמאריה הוא, אפי' הכי המקבל נותן שכר, דאיהו הוא דקא קני השתא זכותא בהאי ארעא:

פא. והא דתנן אין כותבין שטרי בירורין וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהן ושניהם נותנין שכר מאי שטרי בירורין הכא תרגימו שטרי טענאתא דבעלי דינין, שימוש בית דין דכתבי דקמו קמיהון בדינא וטעין פלניא הכין וטעין פלניא הכין וחתמי עליה סהדי או דיאני, ומחתין בבי דינא כי היכי דלא נמצי חד מניהו למכפר ביה בחבריה. רב ירמיה בר אבא אמר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. כדתנן (סנהדרין כג,א) דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כו'. וכל כי האי גוונא צריכין למכתב להו שימוש ב"ד דברירו להון האי בי דינא, כי היכי דלא נהדרו בהו לאחר גמר דין. וקימא לן כתרויהו, דלאו מפלג פליגי אהדדי, אלא מר אמר איכא לאוקומה בהכי ומר אמר איכא לאוקומה נמי בהכי. הילכך לא שנא בשטרי טענתא ולא שנא בברירת הדיינין, אין כותבין אלא מדעת שניהם, ושניהם נותנין שכר. האי מדעת שניהם דקתני, למאן דאמר שטרי טענתא לא דאמי למדעת שניהם אליבא דמאן דמוקים לה בזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, וכבר ברירנא במתניתין (לעיל סי' יא) למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.

ורשב"ג סבר לשניהם כותבין שנים לזה בעצמו ולזה בעצמו. ודיקינן לימא בכופין על מדת סדום קא מפלגי. דרבנן סברי כופין על מדת סדום, וכיון דסגיא להו לתרויהו בחד שטרא ומחתין ליה בבי דינא עד דפסקי ליה לדיניהו ויהבין ליה לזכאי, לא כתבינן אלא חד שטרא, דכי כתבין חד שטרא הוה ליה זה נהנה וזה נהנה, דלא צריך כל חד מיניהו למיתב אלא פלגו אגרא, ואלו כי כתבין תרין לזה בעצמו ולזה בעצמו הוה ליה זה חסר וזה חסר, דכל חד מיניהו צריך למיתב אגר שטריה משלם, וכופין על מדת סדום דקפדי אזה נהנה וזה לא חסר, וכל שכן הכא דזה נהנה וזה נהנה. ורבן שמעון בן גמליאל סבר אין כופין על מדת סדום, ואפי' זה נהנה וזה נהנה. ואסיקנא לא דכולי עלמא כופין על מדת סדום והכא היינו טעמא דרשב"ג דאמר ליה לא ניחא לי דתהוי זכותאי גבי זכואתך דדמית עלי כאריא ארבא. ולית הלכתא כרשב"ג, דקימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים, וכל שכן דטעמיה דרבן שמעון בן גמליאל לאו טעמא דמסתברא הוא:

יב. מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני תן לו את שטרו הגיע הזמן ולא נתן רבי יוסי אומר יתן ר' יהודה אומר לא יתן. במאי קא מפלגי, ר' יוסי סבר אסמכתא קניא, ור' יהודה סבר אסמכתא לא קניא. וסוגיין בכוליה תלמודין דלא קניא. וההיא דאפסיקא הלכתא בנדרים (כז,ב) דאסמכתא קניא, ההוא בדמתפיס זכותיה ואמר ליבטלן זכואתי. והוא דלא אניס, והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב, כדבעינן למימר קמן, אבל בעלמא לא קאני אלא היכא דאמר ליה קני מעכשיו:

פב. והא דתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן עד יום פלוני תן לו את שטרו והגיע זמן ולא נתן רבי יהודה אומר לא יתן רבי יוסי אומר יתן, במאי קא מפלגי רבי יוסי סבר אסמכתא קניא ורבי יהודה סבר אסמכתא לא קניא. כגון היכא דמסמיך ליה למעשה לתנאה בעלמא בלשון אם או בלשון אי וכיוצא בהן, ולא קאמר ליה מעכשיו ולא על מנת, לא קניא, דסמכא דעתיה דלא מיקיים תנאה ולא מיחייב, ולא גמר מעיקרא ומקני. ואסיקנא אין הלכה כרבי יוסי. וש"מ דאסמכתא לא קניא. וההיא דגרסינן בנדרים (שם) והלכתא אסמכתא קניא, והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב, אמרי רבואתא דדוקא במתפיס זכואתיה בבי דינא כי ההוא מעשה דאיירי ביה התם, אבל בעלמא לא קנייא. ומסתברא כותיהו, דהא סוגיין בכוליה תלמודין אסמכתא לא קנייא, והכא נמי אפסיקא הלכתא דלאו כרבי יוסי, ואם איתה דההיא דנדרים בכל אנפא מיתוקמא לא לישתמיט חד אמורא ולימא דכי קנו מיניה בבית דין חשוב קניא. אלא לאו ש"מ דלא מיתוקמא ההיא דנדרים אלא במתפיס זכואתיה, כי מעשה דהתם, ודבר הלמד מענינו, וכי אפסיקא הלכתא גבי פלוגתא דאמוראי דאפליגו בההוא מעשה אפסיקא.

תדע דהתם נמי בהדיא אקשינן עליה דרב הונא דאמר בטלה זכותיה ולרב הונא מכדי אסמכתא בעלמא היא ואסמכתא לא קניא, ופריק שאני הכא דמיתפסן זכואתיה. ואקשינן עליה תו מיהא דתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רבא אין הלכה כרבי יוסי דאמר אסמכתא קניא, אלמא אע"ג דאתפסיה לשטריה ביד שליש נמי לא קניא. ופריק שאני הכא דאמר ליבטלן זכותאי, דשמעת מינה דאפילו לרב הונא דסבר בטלה זכותא לא קאמר אלא היכא דאתפיס זכואתיה ואמר ליבטלן זכואתאי. וכי אפסיקא הלכתא אסמכתא קניא, והוא דלא אניס, והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב, לא אצטריך לפרושי נמי והוא דאתפיס זכואתיה והוא דאמר ליבטלן זכואתאי, דכי אפסיקא הלכתא, אפלוגתא דרב הונא ורבא אפסיקא, והיכא דלא אתפיס זכואתיה (אתפוס זכואתיה) ולא אמר ליבטלן זכואתאי אפי' רב הונא מודה דלא קניא, וכי אצטריך למפסק הלכתא היכא דאתפיס זכואתיה ואמר לבטלן זכואתאי, דאפילו הכי לא קני אלא היכא דלא אניס והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב. ואיכא אנפי אחריני דקניא בהו אסמכתא, וכבר ברירנא להו בפרק איזהו נשך בירור יפה:

דף קסח עמוד ב

יג. מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין והן עושין לו קיום איש פלוני נמחק שטרו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו. מדקתני רישא מי שנמחק שטר חובו והדר קתני מעמיד עליו עדים, שמע מינה הני עדים לאו עדים שנמחק בפניהם נינהו, אלא עדים בעלמא קתני, ואע"ג דלא נמחק בפניהם, ולאחר שנמחק הוא דמעמיד עליו עדים. ולמאי, אי לאסהודי בבי דינא אמאי דהוה כתיב בשטרא, האי מעמיד עליו עדים, מביא עדיו לב"ד מיבעי ליה. ועוד האי מעמיד עליו עדים ובא לפני בית (בין) [דין], בא לפני ב"ד ומעמיד עליו עדים מבעי ליה. אלא מדקתני מעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד, שמע מינה הני עדים כי מייתי להו מעיקרא לאו לאסהודי בבי דינא במילתא דהוו ידעי לה מקמי הכין הוא, אלא לאוקומינהו מעיקרא אגופיה דשטרא מקמי דאזיל לבי דינא, כגון דחייש דילמא מיתרע ביה בשטרא מילתא ביני ביני ולא יכיל לקיומיה בב"ד. הילכך את"ל דהאי מי שנמחק שטר חובו דקתני בשרישומו ניכר קאי דקי"ל דכשר, בדין הוא דקיום נמי לא באעי, אלא הכא במאי עסקינן כגון דחייש דילמא אדממטי ליה לבי דינא מימחיק טפי, (ועלי) [ועלה] קתני מעמיד עליו עדים דחזו בשרישומו ניכר ומתברר קמיהו כל מאי דכתיב ביה בשטרא, דאי נמי מימחיק שטרא לגמרי מקמי דמחוי ליה בבי דינא, מיתי הנהו סהדי דאוקי עליה לבי דינא ומסהדי קמי בי דינא דחזיוה לשטרא גביה בשהיה רשומו ניכר, ועבדי ליה קיום, איש פלוני נמחק שטרו שהיה זמנו ביום פלוני ופלוני ופלוני היו עדיו החתומין עליו, וכתבי ליה לנוסחא דשטרא מפומא דסהדי בתר דבדקי להו זה שלא בפני זה ונמצאת עדותן מכוונת. וקרעי ליה לשטרא קמא, וכתבי ליה בקיומיה דקרעוה לשטר חוב, ואי לא פסול, דילמא טריף והדר טריף.

ומאי טעמא צריך למכתב עדי השטר, דאי פסולין נינהו מייתי לוה סהדי ומרע להו. אם כתוב בו בשטר הקיום הוזקקנו לעדותן של עדים שהעידו לפנינו שראו שהיה רישומו ניכר ונתברר להם כל הכתוב בו ונמצאת עדותן מכוונת כשר ואם לאו פסול. מיהו לא משכחת לה אלא כגון דהנהו סהדי דמיקים השתא מפומייהו לא איעלם שטרא מיניהו מכי חזו דרישומו ניכר ועד שנמחק לגמרי, א"נ דמסהדי דלא פרעיה ביני ביני, דאי לאו הכי חיישינן דילמא פרעיה ביני ביני ולוה הוא דמחקיה לגמרי.

ואם תמצא לומר האי מי שנמחק שטר חובו דקתני בשאין רישומו ניכר קאי, לא משכחת לה אלא כגון שנמחק בפני עדים והן מעידים שלא היה בו מחק עד שנמחק בפניהן, אלא שאין יודעין מה שהיה כתוב בו, לפיכך מעמיד עליו עדים שמכירין את השטר ויודעין מה שהיה כתוב בו. ומפני מה מעמיד עליו עדים, להכיר עצמו של שטר עד שלא ישתנה לגמרי ולא יכירוהו, שאע"פ שיודעין שהיה בידו של זה שטר מקויים כראוי ויודעין מה שהיה כתוב בו, אי לא מסהדי דהאי הוא דאימחיק קמי הנך סהדי אחריני לא עבדינן ליה קיום, דאימור ההוא איפרועי איפרע ושקליה לוה ואזל, והאי מחוק אחרינא הוא.

ולפום הדין אנפא כיון דצריך לעדים שנמחק בפניהם, לא עבדינן ליה קיום עד דמסהדי דאימחיק באנפיהו, דההיא שעתא דאימחיק חזיוה ולא הוה ביה מחקא דמיפסיל בגויה.

והוא דהוו סהדי דבקיאי בקריאת השטר ומכירין מקום נמחק ונגרר ומטושטש, דאי לאו הכי חיישינן דילמא כי אמחיק קמיהו מחוק הוה במקום שנפסל בו מחמת דפרעיה לוה ומחקיה. ודוקא נמי דמסהדי דכי אמחיק באונס אמחיק, אבל היכא דמחקיה מלוה גופיה מדעת אי נמי אנחיה בדוכתא דידיע דמימחיק בגויה ואמחיק ובתר הכי קא בעי למעבד ליה קיום, לאו כמיניה, דאימור מיפרע פרעי, דאי לאו הכי לא הוה מחיק ליה ולא הוה עביד ליה מילתא דמימחיק בגויה, והשתא קא מיחרט וקא בעי למעבד ליה קיום כי היכי דלגבי ביה זימנא אחריתי. והוא הדין היכא דאימחיק באונס, מיהו לא הוה קאי ברשותיה דמלוה, כגון דהוה שדי בשוקא אי נמי בידא דאיניש מעלמא דלא ידיע בתורת מאי הוה נקיט ליה ואימחיק, לית להו רשותא לבי דינא למעבד ליה קיום, דכיון דלא הוה נפיק מתותי ידא דמלוה אתרע ליה, דאימור מפרע פרעיה והשתא קא בעי למגבא ביה זימנא אחריתי. לא יהא דינו של זה קל מהמוצא שטר חוב דקימא לן דאע"פ שחייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפירעון ולקינוניא. ואפי' להדין אנפא בתרא אע"פ דכתב ליה בקיומיה דאין רישומו ניכר הוה אי לא כתיב ביה דקרעוה לשטרא לא מגבינן ביה, דאכתי איכא למיחש דילמא טריף והדר טריף ודילמא הני דאסהידו דאין רשומו ניכר הוה לא הוה בריא נהוריהו ואי מתרמי ליה בי דינא אחרינא או סהדי דבריא נהוריהון טפי מהני מנכר להון רשומיה ומגבו ביה זימנא אחרינא.

והני תרי אנפי תרוייהו לעניין דינא הילכאתא נינהו. ובין לאנפא קמא ובין לאנפא בתרא לא עבדינן קיום כי האי גוונא אלא בבי דינא דגמירי דינא ובקיאי בשטרות ודרישות וחקירות. דיקא נמי דקתני ובא לפני בית דין והן עושין לו קיום, ולא קתני עושה בית דין והן עושין לו קיום, כדקתני התם (גיטין כט,ב) גבי שליח הגט עושה בית דין ומשלחו, וגבי ביטול הגט נמי קתני (שם לב,א) היה עושה בית דין במקום אחר ומבטלו, ואלו הכא קתני בא לפני בית דין והן עושין לו קיום, דאלמא בית דין הראוי לדון בעינן. ובריתא נמי דיקא דקתני אם כתוב בו והזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת מכוונת, ש"מ בבית דין שבקיאין בחקירת העדים עסיקינן. והני מילי בי דינא, אבל עדים שחתמו עליו אע"פ שנמחק בפניהם לית להו רשותא למכתב ליה שטרא אחרינא, דעדים שעשו שליחותן אינן חוזרין ועושין שליחותן, כדבעינן למימר בגמרא לקמן גבי מי שפרע מקצת חובו:

פג. הרי אמרו מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין והן עושין לו קיום ת"ר אי זהו קיומו אנו פלוני ופלוני הוציא פלוני בן פלוני שטר מחוק לפנינו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו אם כתוב בו הוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת עדותן מקויימת גובה ואינו צריך להביא ראיה ואם לאו צריך להביא ראיה נקרע פסול נתקרע כשר נמחק או נטשטש אם רשומו ניכר כשר ואם לאו פסול. אם תמצא לומר האי מי שנמחק שטר חובו דקתני במתני' ושטר מחוק דקתני בברייתא בשרישומו ניכר קאי, משכחת לה בשהעמיד עליו עדים וראו שהיה רישומו ניכר ונתברר להם כל הכתוב בו ולא הספיק לעשות לו קיום עד שנמחק לגמרי, דמיתי הנהו סהדי דאוקי עליה לבי דינא ומסהדי קמי בי דינא דחזיוה לשטרא גביה כשהיה רישומו ניכר ועבדי ליה קיום, לא מיתוקמא אלא בדלא איעלם שטרא מעינא דסהדי מכי חזו דרישומו ניכר ועד שנמחק לגמרי, דאי לאו הכי חיישינן דילמא פרעיה ביני ביני ולוה הוא דמחקיה לגמרי כדברירנא במתני'. והא דקתני ופלוני ופלוני עדיו, לאו אעדים דמיקיים השתא מפומיהו קאמר, אלא אעדים החתומין על השטר קאמר, דצריך למכתב סהדי דשטרא בשטר קיומיה, דאיכא למיחש דילמא קרובין או פסולין נינהו, ואי לא כתיב שמיהו בשטר קיומיה לא מצי לוה לברורי דקרובין או פסולין הוו. מיהו הא דקתני אם כתוב בו הוזקקנו לעדותן של עדים, אסהדי דמיקיים מפומייהו קאמר, דאי כתיב ביה בשטר הקיום הוזקקנו לעדותן של עדים שהעידו על מה שהיה כתוב בו ונמצאת עדותן מכוונת גובה ואינו צריך להביא ראיה, כלומר הרי הוא כאלו היה השטר הראשון מקוים בידו כראוי כבתחילה עד שלא נמחק, ואם לאו צריך להביא ראיה שעדות העדים שנתקיים השטר מפיהן נכונה היתה, ואם לא הביא ראיה הרי זה כאלו אין בידו שטר כל עיקר.

והא דקתני סופא נקרע פסול כו', כולה מלתא לפרושי אנפא דמי שנמחק שטר חובו קאתיא. דאי נקרע שטר החוב קרע בית דין שלא בפני עדים, פסול ואין עושין לו קיום, דאימור מיפרע פרעיה ולוה הוא דקרעיה. ואם נתקרע כשר. ואם רצה עושין לו קיום עד שלא יקרע קרע הפוסלו. נמחק או נטשטש, אם רישומו ניכר כשר, ואם רצה לעשות לו קיום עד שלא ימחק לגמרי עושה. ואם אין רישומו נכר, פסול ואין עושין לו קיום. ומיירי כגון שלא נמחק בפני עדים, אי נמי שנמחק בפני עדים ולא ידעי מאי הוה כתיב ביה. היכי דמי נמחק והיכי דאמי נטשטש, נמחק שניטל הדיו מן הנייר מחמת זיעת היד המשמשת בו ודרכה למחוק את הדייו, אלא שפעמים שרישומו ניכר בכל האותיות מחמת שמקומו שונה משאר הנייר. ונטשטש שפשה הדיו בנייר ואין צורת האותיות נכרת, אלא שפעמים שרישומן של אותיות נכר מכלל מקום הפשיון שסביבותיהן. והיינו דאמרי' נמחק או נטשטש אם רשומו ניכר, דאיכא למימר מאי ניהו דהוה כתיב ביה כשר, ואם לאו פסול.

ואם תמצא לומר האי מי שנמחק שטר חובו ושטר מחוק דקתני בברייתא בשאין רישומו ניכר קאי, וכגן שנמחק בפני עדים והן מעידין שלא היה בו מחק עד שנמחק בפניהן, אלא שאין יודעין מה שהיה כתוב בו, לפיכך מעמיד עליו עדים שמכירין את השטר ויודעין מה שהיה כתוב [בו]. ומפני מה מעמיד עליו עדים, להכיר עצמו של שטר עד שלא ישתנה לגמרי ולא יכירוהו, שאע"פ שיודעין שהיה בידו של זה שטר מקויים כראוי ויודעין מה שהיה כתוב בו, אי לא מסהדי דהאי הוא דאימחק קמי הנך סהדי אחריני לא עבדינן ליה קיום, דאימור ההוא אפרועי אפרע ומקליה לוה ואזל והאי מחוק אחרינא הוא. ולפום הדין פירושא הא דקתני נקרע פסול נתקרע כשר ושאר ברייתא, לאו דינא דמאן דבאעי למעבד קיום לשטריה קמ"ל, דכל היכא דקתני כשר לא באעי קיום, אלא מילתא באנפי נפשה קמ"ל, דרישא אשמעינן בשנמחק ואין רישומו ניכר אלא שיש עדים שאפשר לקיימו מפיהם, והוא הדין היכא דנקרע באונס בפני עדים, וסופא אשמעינן היכא דנקרע או נמחק שלא בפני עדים וליכא למסמך אלא אגופיה דשטרא, דאי נקרע פסול, נתקרע כשר ואין צריך קיום, נמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר ולא בעי קיום ואם לאו פסול ולא מהני ביה קיום.

ושמעינן מיהא מתניתא דאע"ג דקימא לן אין חוששין לב"ד טועין, הני מילי במידי דליכא למיתלא טיעותא בבית דין מחמת דשכיחא וזהירי בה דלא ליתי בה איניש לידי פסידא, אבל במידי דאיכא למיתלי טיעותא בבית דין מחמת דלא שכיחא ולא ידעי לאזדהורי בה דלא ליתי בה אינשי לידי פסידא חיישינן לבית דין טועין. דהא הכא דהאי קיום מעשה בית דין הוא, וכי לא כתיב ביה הוזקקנו לעדותם של עדים ונמצאת מכוונת צריך להביא ראיה. ומאי טעותא דאיכא למתלא בהו, דלא הוזקקו לעדותן של עדים שנתקיים על פיהם לדרשן בדרישות ובחקירות הצריכין בדבר כראוי, דהא מילתא דלא שכיחא היא. והוא הדין במילתא דתליא בסברא, דאיכא בי דינא דטעי בה דחוששין כדברירנא בכתובות בסוף פרק הנושא את האשה (כתובות קד,ב) במעשה דרבה בר שילא:

פד. היכי דמי נקרע והיכי דמי נתקרע אמר רב יאודה נקרע קרע בית דין נתקרע קרע שאינו של בית דין היכי דמי קרע ב"ד א"ר יאודה אמר רב כגון שנתקרע מקום העדים ומקום הזמן ומקום התורף. שהוא שם המלוה ושם הלוה ושם המעות, ואע"ג דלא נקרע שתי וערב. אביי אמר כגון שנקרע שתי וערב. אע"ג שלא נקרע במקומות הללו. ומסתברא דטעמא דשתי וערב משום דנקרע השטר לארבע רוחותיו. ואיכא למימר דטעמא דמילתא דכיון דבעלמא כיוצא בה פסול עשאוהו סימן פסול. והא דרב יאודה ודאביי תרויהי הלכתא נינהי דאידי ואידי קרע ב"ד הוא:

פה. הנהו ערבאי דהוו קאנסי ארעתא דאינשי אתו מראואתייהו לקמיה דאביי אמרי ליה ליחזי מר שטרין ולכתוב לן שטרא דאי מתניס חד נקיטינן חד בידן אמר להו מאי אעביד לכו דאמר רב ספרא אין כותבין שני שטרות של מכר על שדה אחת דילמא טריף והדר טריף. כדבעינן למימר קמן. הוו קא טרדי ליה אמר ליה לספריה זיל כתוב להו הוא על המחק ועדיו על הנייר דפסול אמר ליה רב אדא בר מניומי לאביי וליחוש דילמא הוי רישומו ניכר ותניא נמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר. הכא נמי כי כתבי ליה מעיקרא אשטרא אבאד ומחקיה והדר ליה כתבי ליה אמחקא, ליחוש דילמא הוי רשומו דכתבא קמא ניכר, ומתברר דשטרא מעליא הוה כתיב ביה וכשר, דאי בתר מאי דהוה כתיב ביה מעיקרא קאזלת כשר, ואי בתר השתא כשר.

אמר ליה מי קאמינא שטרא מעליא אלף בית (בעל) בעלמא קאמינא. כלומר מי קאמינא דלכתוב להו מעיקרא שטרא מעליא והדר למחקיה ולכתביה לשטרא עלויה זימנא אחריתי, אל"ף בי"ת בעלמא קאמינא, דלכתוב עלה מעיקרא אלף בי"ת בעלמא והדר למחקיה ולכתוב עליה שטרא, דאי לא הוי רישומיה דאל"ף בי"ת ניכר פסול, דאימור אל"ף בי"ת בעלמא הוה כתיב ביה אי נמי מידי אחרינא ועדים לאו אהאי שטרא חתימי ואתא הוא ומחקיה לכתבא וכתיב מאי דבעי, וכל שכן (איכא) [היכא] דרישומו ניכר דאל"ף בית בעלמא הוה כתיב ביה מעיקרא דפסול.

ושמעינן מינה דאפי' היכא דמוכחא מילתא דלאו לקינוניא קא מיכוין, כגון דאנסי לה לארעא ולשטרא מיניה, ואתא לבי דינא ואחוי שטריה למכתב ליה שטרא אחרינא דמשמע מיניה דאפיק פלניא בבי דינא שטר זביני דנוסחיה כך וכך ודאיקיים ההוא שטרא באנפי בי דינא, דאי מתניס חד נקיט אחרינא בידיה, לא כתבינן ליה. ודוקא בשטר שיש בו חיוב אחריות, לא שנא שטר הלואה ולא שנא מכר, היכא דלא מפריש ביה בהאי נוסחא דלא למגבא ביה כתביה, אבל שטר מתנה וכיוצא בו אי נמי בשטר מכר חוץ מן האחריות שבו כותבין כדבענן לברורי לקמן. והאי דלא כתיב להו אביי כה"ג משום דמרואתא דשטארי לא הוה ניחא להו למכתב להו אלא נוסחא דכולה שטרא, דאי מתניס חד נקטי אחרינא בהדייהו ולא לפקע אחריותיהו מיניה דמוכר.

ומנא תימרא דמרואתא דהני שטרי למכתב להו בי דינא נוסחא דשטר זביניהו הוה בעו, דש"מ דכה"ג נמי אין כותבין, ודילמא למכתב להו שטר זביני זימנא אחריתי ולמחתם סהדי קמאי עליה הוה בעו. לא ס"ד, דאי למכתב ליה שטר זביני כדמעיקרא ולאחתומי עליה סהדי דשטרא קמא גופיהו, (לימא) [למה] להו למימר ליה לאביי לחזי מר שטרין ולכתוב לן שטרא אחרינא, אטו אביי הוה חתים מעיקרא אכולהו הנך שטרי דזביני. ועוד א"נ הוה חתים מעיקרא אשטרי קמאי, כי חזי להו לשטרי מאי הוי, אטו משום דחזי לה לחתמות ידיה הדר ומסהיד, הא ודאי אי מדכר לה לסהדותא מסהיד ואי לא לא מסהיד. וכ"ש דפשטיה דעובדא לא משמע דהוו בעו מיניה למכתב להו אלא נוסחא דשטרא דמשמע דקמו בי דינא אשטרי זביני דהנהי ארעאתא, ואפילו הכי קאמרינן דאין כותבין דילמא טריף והדר טריף. ואף על גב דלא כתבי ביה בהאי נוסחא דקרעוה לשטרא קמא ולא מצי טריף ביה, אפילו הכי אין כותבין, דכל כה"ג חיישינן לבית דין טועין דילמא טעו ומגבו ביה:

פו. ושמעינן נמי דהא דתניא הוא על המחק ועדיו על הנייר פסול דוקא היכא דאיכא למימר דמעיקרא מידי אחרינא הוה כתיב עלוי האי שטרא וכי חתימי סהדי לאו אמאי דכתיבי בהאי שטרא חתימי, אבל היכא דרישומו של כתב הראשון נכר דמקמי דאמחיק לא הוה כתיב ביה השתא בתר דאמחיק כשר:

דף קסט עמוד א

פז. ת"ר מי שבא ואמר אבד שטר חובי אע"פ שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו אין כותבין לו שטר אחר בד"א בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מן האחריות שבו רשב"ג אומר אף בשטרי מקח וממכר אין כותבין וכן היה רשב"ג אומר הנותן מתנה לחברו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו וחכ"א מתנתו קיימת. מאי טעמייהו דרבנן, קסברי שטרי מלוה דלפרעון קיימי הוא דאין כותבין, דכיון דלא מיחד שעבודיהו טריף והדר טריף, אבל שטרי מקח וממכר דלאוקומה לארעא בידא דלוקח קאתו כותבין, דכולהו אקרקע מיוחד כתיבי, וכלהו חדא ארעא הוא דמוקמי בידיה. ודוקא חוץ מן האחריות שבו, שעבודא דלא מיחד הוא וחיישינן דילמא טריף והדר טריף. ורשב"ג סבר אף בשטרי מקח וממכר אין כותבין כדמפרש טעמיה ואזיל, דהנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו, וה"ה במכר, הילכך כי אתי ואמר אבד שטר מתנתי או מקחי אין כותבין לו שטר אחר, דחיישינן דילמא איפייס ליה ואהדר ליה שטריה למוכר או לנותן, והשתא קא הדר ביה וקא בעי למכתב ליה שטרא אחרינא ואית ליה פסידא למוכר או לנותן. ורבנן סברי אע"ג דאהדר ליה שטריה נמי מתנתו קיימת, וכי כתיב עליה שטרא אחרינא נמי ליכא פסידא, דבין הכי ובין הכי בחזקת לוקח ומקבל מתנה הוא דקימא. וקי"ל כרבנן בתרויהו.

וכי תימא בשלמא סיפא אצטריך לאשמועינן פלוגתא דרשב"ג ורבנן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אלא רישא דמיירי גבי שטר חוב מאי קמ"ל, מי איכא מאן דס"ד בכה"ג דלא ליחוש לפירעון. הא קמ"ל דאפי' בקובע זמן לחבירו וקא מסהדי סהדי דקמן אוזפיה לזמן פלוני ואכתי לא מטא זימניה, דסד"א חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה, חיישינן לפירעון. ואפי' לריש לקיש, דעד כאן לא קאמר ריש לקיש אלא היכא דליכא ריעותא גבי מלוה כגון דאוזפיה על פה, א"נ דנקיט שטריה בידיה, ונפקא מינה למגבא בלא שבועה ואפי' מיתמי, אבל היכא דאוזפיה בשטר וליתיה לשטרא גבי מלוה דאיכא ריעותא גביה, אפי' בגו זימני נמי חיישינן לפירעון.

ולא תימא הני מילי היכא דלא שכיח שטרא קמן כלל, דאיכא למימר מיפרע פרעיה וקרעיה לשטרא, אלא אפי' נפל ואשכחיה איניש מעלמא ולא אשתכח ביה ריעותא בגופיה דשטרא, כיון דנפל אתרע ליה, דאי לאו דפריע אזדהורי הוה מזדהר ביה ולא יחזיר לא לזה ולא לזה. תדע דגרסינן בפ' שנים אוחזין בטלית (ב"מ יז,א) א"ר אסי א"ר יוחנן המוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו הנפק וכתוב בו זמנו בו ביום יחזירנו לבעלים דלפריעה בת יומא לא חיישינן, טעמא דבת יומא, הא למחר וליומא אחרא חיישינן, ואמאי הא מסתמא כל בגו תלתין יומין בגו זימניה הוא כדאיתא בהדיא בריש מכות (ג,ב), וכ"ש לרב כהנא דמוקים לה לדר' יוחנן בשחייב מודה, אבל בשאין חייב מודה אפי' כתוב בו זמנו בו ביום נמי לא יחזיר דחיישינן לפירעון. וכן הלכתא:

פח. אמר מר אבל בשטר מקח וממכר כותבין חוץ מן האחריות שבו מאי טעמא אמר רב ספרא לפי שאין כותבין שני שטרות של אחריות על שדה אחת דילמא אזיל בעל חוב טריף לה לארעא מלוקח ואזיל האי לוקח וטריף לקוחות בתראי והדר האי לוקח ואמר ליה לבע"ח שוף לי פורתא דאיקום בה והדר תא טירפא מינאי בבי דינא אחרינא וטריף לה מיניה, והדר האי לוקח וטריף לקוחות זימנא אחריתי בהאי שטרא תנינא דנקיט בידיה.

ומקשינן וכיון דקרעניה לשטרא דמלוה במאי (בו) טריף. וכי תימא דלא קרעניה, מי מצי טריף לה מעיקרא לארעא מלוקח, והא אמר ר"נ כל טירפא דלא כתיב בה קרעניה לשטרא דמלוה לאו טרפא היא וכל אדרכתא דלא כתיב בה קרעניה לטרפא לא אדרכתא היא וכל שומא דלא כתיב ביה קרעניה לאדרכתא לאו שומא היא. ופרקי' לא צריכא דקאתי מכח אבהתיה. דהאי בעל חוב דקאמרי' לאו מלוה הוא אלא נגזל הוא דקא אתי מכח אבהתיה, וה"ה היכא דאתי מכח זביני דנפשיה, דאידי ואידי כי טריף לה לארעיה ליכא למקרעיה לשטריה. ולא דאמי לשטר חוב, דאלו התם כיון דזוזי הוא דמסיק ביה ולא מיחד שעבודיה, חיישינן דילמא טריף חד קרקע והדר טריף ביה קרקע אחרינא, דהא כל כמא דנקיט ליה שטרא בידיה מצי אמר אכתי לא טרפי ולא מידי, אבל הכא דאתי מכח אבהתיה אי נמי מכח זביני דנפשיה, דקרקע ידוע בלחוד הוא דאית ליה מחמת האי שטרא, ליכא למקרעיה, דאי נמי טריף ליה מאה זימנא לא סליק בידיה טפי מהאי קרקע דמסיים בשטריה. ועוד דכי טריף ליה נמי אכתי צריך ליה לשטרא, דאי אתי איניש אחרינא ומערער עלויה (ו) מפיק שטרא ומדחי ליה. ואי קשיא לך הא דקי"ל אין חוששין לב"ד טועין, הני מילי במידי דלא טעו ביה בי דינא מחמת דידעי דאתי איניש בגויה לידי פסידא מחמת דלית ליה תקנתא, אבל במידי דלא ידעי דאתי ביה איניש לידי פסידא ואיכא למיחש דילמא טעו ביה בי דינא חיישינן. והכא במאי טעו, דסברי דעד דמפיק שט"ח וטירפא ואדרכתא ושומא לא מגבינן ליה לא בטרפא ולא באדרכתא ולא בשומא.

דא"ל רב אחא מדפתי לרבינא (לימ') [למה] לי למימר שוף לי דאיקום בה והדר תא טירפא מינאי הא כיון דנקיט תרי שטריה בידיה טריף והדר טריף. אמר ליה אם כן נפישי עליה בעלי דינין. כלומר אי טריף מהאי לוקח והדר טריף מלוקח אחרינא מקמי דלהדרה לארעא נהליה, כי היכי דלטרפה ב"ח מיניה זימנא אחריתי, נפישי עליה בעלי דינין, דאתו הני תרי לקוחות ומשתעו דינא בהדיה הדדי ואוושא מילתא ומנכר דכי טריף להו לתרויהו מחמת חדא לקיחה הוא דטריף להו ותו לא מצי טריף מידי משני, דאמר ליה הא טרפת לך אחריותך מלוקח קמא. אלא השתא דמהדר לה ב"ח לארעא ניהליה וקאים בה פורתא והדר טריף לה מיניה לא מינכרא מילתא דכי הדר וטריף האי לוקח זימנא אחריתי מהאי לוקח אחר מחמת ההיא לקיחה גופא דטרף ביה מאידך לוקח אחרינא הוא דטריף, אלא סברי דמחמת לקיחה אחריתי היא ואשתכח דטריף תרי זימני.

דף קסט עמוד ב

ודיקינן וליכתוב ליה ללוקח שטרא מעליא באחריות ולכתוב ליה למוכר כל שטרי דיפקון על ארעא דא פסילן לבד מן דיפוק בזימנא דא אמרוה רבנן קמיה דרב אשי זאת אומרת אין כותבין שובר, שמא יאבד שוברו של זה ויאכל הלה וחדי, הכא נמי דילמא מיתביד תברא דמוכר ומפיק לוקח תרי שטרי דאחריות וטריף והדר וטריף. אמר להו בעלמא, בשטרי הלואה, אימא לכו כותבין שובר והכא היינו טעמא דלא כתבינן דילמא אזיל ב"ח וטריף לה מיניה ואזל איהו וטריף לקוחות [ושובר] גבי לקוחות ליכא. ומקשינן סוף סוף לקוחות לאו לגבי [מרי] ארעא הדרי, ומפיק ליה לשובר. ופרקינן אדהכי והכי שמיט ואכיל להו לפירי. אי נמי חיישינן ללוקח שלא באחריות. דטריף מיניה האי לוקח ראשון שלא כדין, ואיהו לא מצי למהדר למוכר כי היכי דלצטריך מוכר לאפוקיה לשובר. ומקשינן אי הכי שטרי הלואה נמי, אמאי כותבין שובר, ליחוש דילמא אזיל מלוה וטריף לקוחות, ושובר גבי לקוחות ליכא. ופרקי' התם גבי שטרי הלואה, כיון דזוזי הוא דמסיק ביה בעל חוב במוכר אמרי לקוחות בדעתיהו פיוסי פייסיה בעל הבית לבעל חוב בזוזי מקמי הכין וכתב ליה תברא, הילכך לא יהבי ליה ולא מידי עד דתבעיה ליה למוכר, ולכי תבעי ליה למוכר מפיק ליה לשובר דהוה ליה עלויה וקרעינן ליה לשטריה דמלוה על כרחיה, אבל הכא גבי דינא דלוקח ראשון, דארעא הוא דמסיק ביה במוכר, מידע ידעי לקוחות בתראי דמאן דמסיק ארעא לא מיפייס בזוזי. הילכך לא מסקי אדעתיהו דמקמי דטריף לה בעל חוב לארעא מלוקח פייסיה מוכר ללוקח בזוזי לאסתלוקי מההיא ארעא דזבן מיניה וכתב ליה תברא אאחריות דאית ליה גביה, דכל כמא דלא טרפי לה לארעא מיניה בארעא הוא דניחא ליה טפי ולא מיפייס מינה בזוזי. הילכך צייתי ופרעי ליה מדעתיהו מקמי דלתבעיה למוכר ושמיט ואכיל להו לפירי.

וכי תימא נהי דמקמי דטרפי לה לארעא מיניה לא מיפייס מינה בזוזי, אלא לבתר דטרפי לה מיניה על כרחיה מיפייס ממוכר בזוזי, דהאי לית ליה גבי מוכר מכח אחריותא דזביני דההוא ארעא דאטרפה מיניה אלא לשלומי ליה זוזי, וא"כ הוה להו ללקוחות בתראי לאסוקי אדעתיהו דדילמא בתר דטרפה בעל חוב לארעא דלוקח ראשון מיניה פייסיה המוכר ללוקח ראשון בזוזי וכתב ליה תברא. שתי תשובות בדבר, חדא דכיון דזימנין דמשכחת לה דהוי מוכר במדינת הים בעידנא דטריף לה בעל חוב לארעא מלוקח ראשון, מידע ידעי לקוחות בתראי דלא פייסיה מוכר בהכי בזוזי בתר הכי, וצייתי ופרעי ליה ללוקח ראשון מקמי דלתבעיה למוכר, וכיון דאיכא למיחש להכי מעיקרא נמי כי אתי ואמר אבד שטר זבינאי, אע"ג דכתיב ליה בתרא למוכר אשטרא קמאה דזביני לא כתבינן ליה שטרא אחרינא אלא על מנת דלא תהוי ליה אחריות מחמת האי שטרא בתראה כלל, דילמא טריף והדר טריף, ושובר גבי לקוחות בתראי ליכא. ועוד דאפי' היכא דאיתיה למוכר הכא, לא מסקי לקוחות בתראי אדעתיה דילמא פייסיה ללוקח ראשון בזוזי, דזימנין דלא מסיק ביה ב"ח טפי משיעור ארעא ושבחא, כיון דלא מיחייב מוכר למיתב ליה לבעל חוב טפי ממאי דמיחייב ליה ללוקח באחריותה דארעיה לא מיפייס מיניה לוקח בזוזי, אלא בעי מיניה דליזיל ולסלקיה לב"ח מינה בהנהו זוזי דבעי למיתב ליה ללוקח, וסמכא דעתא דלקוחות בתראי דלא פייסיה מוכר ללוקח ראשון בזוזי וצייתי ופרעי ליה מקמי דלתבעוה למוכר כדפרישנא.

ואי קשיא לך, במאי עסיקינן, אי דאיכא לקוחות בתראי דקא טריף האי לוקח ראשון ראשון מיניהו, היכי מצי בעל חוב למטרף מלוקח ראשון ולמשבק לקוחות בתראי, לימא ליה לוקח ראשון לב"ח הנחתי לך מקום לגבות ממנו. ואי דליכא לקוחות בתראי דזבני ממוכר בתר זביניה דהאי, אי הכי האי לוקח מהיכא טריף. יכילנא לתרוצי לך כגון דליכא השתא וחיישינן דילמא הדר מוכר וקני נכסי ומזבין להו לכמה לקוחות וטריף והדר טריף. אי נמי אע"ג דאיכא השתא לקוחות דזבני ממוכר לבתר זביניה דלוקח ראשון, וכגון דקננהו מוכר להני נכסי בתר זימניה דשטר חוב מקמי זביניה דלוקח ראשון, ולא כתב ליה לבעל חוב דאקני, בין דכתב ללוקח דאקני בין דלא כתב ליה. אי נמי דקננהו לבתר זביני דלוקח וכתב ליה ללוקח ראשון ולא משתעבדי ליה לב"ח. מיהו שנויי דחיקי לא משנינא לך, אלא אפי' תימא דאיכא לקוחות בתראי דאשתעבדו ליה לבעל חוב, ואי הוה ניחא ליה ללוקח ראשון למדחייה לבעל חוב ולמימר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו הכי נמי, אלא שאני הכא דלוקח ראשון הוא דניחא ליה לאגבויי לארעא לבעל חוב כי היכי דלעביד בהדיה קנוניא אלקוחות בתראי כי היכי דטריף והדר טריף, כדקאמרינן בהדיא בשמעתין דאמר ליה לב"ח שוף לי פורתא דאיקום בה והדר תא טירפא מנאי כו', ואי הוה דחי ליה מעיקרא והוה אזיל בעל חוב וטריף לקוחות בתראי וקרעי ליה לשטריה תו לא מצי בעל חוב למטרף זימנא אחריתי. ולוקח ראשון נמי לית ליה אורחא למטרף ולא מידי, דהא לא טריף מיניה ב"ח ולא מידי, וכיון דמצי לוקח למעבד קנוניא בהדי ב"ח ואע"ג דמדינא מצי דחי ליה חיישינן, דאנן כי חיישינן לאו לצדיקי חיישינן אלא לרשיעי הוא דחיישינן.

ואי קשיא לך ואכתי נהי נמי דמידע ידעי דמאן דמסיק ארעא בזוזי לא מיפייס, על כרחיך כיון דמדינא לית ליה ללוקח ראשון למטרף לקוחות בתראי עד דתבע ליה למוכר, דקי"ל לא יתבע ערב תחילה, אמאי ליחוש, הא ודאי לקוחות בתראי הוא דמפסדי אנפשיהו דמשתעי דינא בהדי לוקח ראשון עד דתבע ליה לוקח ראשון למוכר, ודילמא כי הוה תבע ליה למוכר הוה פרע ליה ולא מצטריף למטרף לקוחות. לא תקשי לך, דזימנין דמשכחת לה דמצי טריף לקוחות מקמי דלתבעיה למוכר, כגון דאזל ליה מוכר למדינת הים, דלא איפשר לשדורי ליה, דאית ליה לב"ח וללוקח ראשון לאפרועי שלא בפניו כדקאמרי' בהדיא בפרק הכותב (כתובות פח,א) שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו במדינת הים, וגבי מלוה אמרי לקוחות פיוסיה פייסיה בעל הבית בזוזי. הילכך טרחי ואזלי בתריה ושקלי ליה לשובר מיניה. וגבי לוקח ראשון היכא דאזל מוכר למדינת הים מידע ידעי לקוחות בתראי דמאן דמסיק ארעא לא מיפייס בזוזי, הילכך לא טרחי למיזל גבי מוכר, ואדהכי והכי שמיט לוקח ראשון ואכיל להו לפירי:

פט. ושמעינן מדר"נ דכל טירפא דלא כתיב ביה קרעניה לשטרא דמלוה לאו טירפא הוא, וכל אדרכתא דלא כתיב בה קרעניה לטירפא לאו אדרכתא היא, וכל שומא דלא כתיב בה קרעניה לאדרכתא לאו שומא היא. ודוקא באדרכתא דכתיבא אמלוה על פה לא צריכא למכתב בה קרענוהי לשטריה דמלוה דהא לית ליה לשטרא, אלא אי אית ליה פסק דינא דאיחייב ליה כך וכך ממון בדין כתבין דקרענוה לפסק דיניה, ואי לא כתביה ליה לפסקיה דדיניה באדרכתיה דהא ליכא למיחש דילמא טריף והדר טריף דהא לא נקיט שטרא, ואי הדר תבע ליה על פה מצי למטען פרעתי ומשתבע ומיפטר.

ושמעינן נמי מינה דסידרא דדינא הכי הוי, דמעיקרא כתבינן טירפא, והדר כתבינן אדרכתא, והדר כתבינן שומא. מיהו הני מילי היכא דלית ליה ללוה בני חרי, דקרעינן ליה לשטר החוב וכתבינן ליה שטר טרפא למטרף ההיא ארעא דזבינא ליה ללוקח מיניה דלוה בתר זמניה דשטר חוב, ובתר דטריף לה קרעינן ליה לטרפיה וכתבינן ליה אדרכתא עלויה דליחות ולידרוך בגוה וליכול פירי דידה. ולקמן מפרישנא לך דיניה בהני פירי דאכיל ומשדרינן ליה ללוקח, דאי בעא פרע ליה זוזי לב"ח ומהדרינן ליה ארעיה, ואי אמר לית לי זוזי א"נ לא בעינא מכרזינן עלה כדחזי. ואי ליכא לוקח דזאבין לה א"נ איכא לוקח ואתא בעל חוב ואוסיף בה, מחלטינן לה נהליה לב"ח בהנהו דמים וקרעינן לה לאדרכתיה וכתבינן ליה שטר שומא, והוא ניהו שטר (א"כ) אחלטתא דאיתמר בפ' שנים אוחזין בטלית (ב"מ טז,ב) מתני' בשטרי אחלטאתא ואדרכתא ובהא קא מיירי ר"נ. אבל היכא דאית ליה ללוה נכסים בני חורין לא שייך ביה טרפא כלל, אלא אי ציית דינא וקאמר זילו זבינו ופרעוה לב"ח כתבינן ליה אדרכתא ומכרזינן כדחזאי, ואי זבין לה איניש מעלמא פרע ליה לב"ח וכתבינן ליה שטר אכרזאתא ללוקח, ואי אחלטיה לב"ח כתבינן ליה שטר שומא. ולא שנא בשטר אכרזאתא ולא שנא בשטר שומא כתבינן בהו דקרענוהי לשטר אדרכתא. והוא הדין היכא דלא ציית דינא ופסקה למילתיה ואמר לא אתינא אי נמי לא פרענא הכין דינא, דלאלתר כתבינן אדרכתא לנכסיה ומסקינן ליה לדיניה כדאמרן, כדאמרינן בפ' הגוזל בתרא (ב"ק קיב,ב). ואי משתמיט אשתמוטי משמתינן ליה עד דציית דינא, וכתבינן עליה פתיחה, וכדגמר זמן שמתיה כתבינן אדרכתא אנכסיה ומסקינן ליה לדיניה כדאמרן.

ואיכא מרבוואתא דגרסינן לה להא דר"נ הכי. כל אדרכתא דלא כתיב בה קרענוה לשטרא דמלוה לאו אדרכתא, וכל טירפא דלא כתיבה בה קרענוה לאדרכתא לאו טירפא היא, וכל שומא דלא כתיב בה קרעניה לטירפא לאו שומא הוא. ולפום הדין גירסא אשתכח דמעיקרא כתבינן אדרכתא והדר כתבינן [טירפא והדר כתבינן] שומא. ומפרשי לה להאי אדרכתא לפום הדין גירסא דלאו אשדה ידועה כתבי ליה אלא דקם בהדיה בדינא ואיחייב ליה בכך וכך זוזי בשטר חוב דזימניה ביום פלוני בשנה פלנית, ולא אשכחו ליה נכסיה בני חרי ללוה, וקרעוה לשטר חוב וכתבו ליה למלוה הדין שטר אדרכתא למחשבה בתר כולהו נכסי משעבדי דשעביד הדין לוה לבתר זימניה דהדין שטר חוב, ויהבי ליה רשותא למגבא מיניהו כשיעור חובו, ולכי משכח ליה נכסי משעבדי כתבי ליה טרפא על חדא מיניהו כשיעור חובו וקרעי לה לאדרכתא, והדר מכרזי עלה כדחזי. ואי לא משתכח מאן דזאבין לה בטפי בשומתה כתבי עלה שומא לב"ח לבתר דקרעין ליה לשטר טירפא, ומשבעין ליה לב"ח שבועת הבא ליפרע מנכסים משועבדים.

והדין גירסא לא מסתבר, דא"כ למה להו למכתב ליה האי שטר אדרכתא כלל, דהא לא מהני ליה האי שטרא אלא למכחש ולמבדק (למבדק) בתר נכסי דשעביד הלוה, וא"כ בלא האי שטרא נמי אי בעי למבדק ולמכחש בתרויהו מאן מעכיב עלויה, ואם כן לא ליכתוב ליה הדין שטר אדרכתא כלל ולכי משכח משעבדי לישום ליה מיניהו כנגד חובו ולכתוב ליה טירפא עלויה. ולפום הדין גירסא הוו להו מילי דרבנן כמילי דכדי ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. ועוד למ"ד התם בפרק המפקיד (ב"מ לה,ב) דמכי מטיא אדרכתא לידיה הוא דאכיל פירי דההיא ארעא, לפום הדין גירסא מאי מהניא ליה אדרכתא כה"ג לאקנויי ליה פירי מחמת האי אדרכתא. וכי תימא התם באדרכתא מבני חרי, אם כן אשתכח דכולהי אדרכתא לא שוי מיניהו להדדי ולא שוי דיניהו להדדי, וא"כ באיזה דרך הן דומין זה לזה דמיקריאן כולהי אדרכתא. אלא לאו ש"מ דגירסא קמא דייק טפי.

ברם צריך את למידע דהאי שומא דמשמע מדר"נ דלא הויא אלא לבסוף, לאו למימרא דלא שימינן לה לארעא אלא לבסוף, דאי כן כי מכריזינן וכתבינן אדרכתא אמאי מכריזנן ואמאי כתבינן אדרכתא, אטו מאן דאית ליה ארעא דשויא אלפא זוזי ומסקי ביה חד זוזאי, מי סלקא דעתא דכי כתבינן אדרכתא אכולה כתבינן ומכרזינן אכולא אטו חד זוזא. אלא ודאי ליכא למכתב לא טירפא ולא אדרכתא ולא מתחלינן לאכרוזי עד דשיימינן מנכסי דלוה אי מבני חרי ואי ממשעבדי בשעור חובו של מלוה, וההוא שיעורא דשיימוה כנגד חובו עליה דידיה הוא דכתבינן אדרכתא או טירפא ועליה דידיה בלחוד הוא דמכריזינן. ובהדיא גרסינן בערכין (כא,ב) תניא שום היתומים שלשים יום ושום ההקדש ששים יום ומכריזין בבקר ובערב בשעת יציאת פועלים ובשעת כניסת פועלים אומדין שדה פלונית בסימניה ובמצרניה כך היא יפה וכך היא שומא כל הרוצה ליקח יבא ויקח על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו. דשמעת מינה דמעיקרא שימינן, וכי מכריזינן אההוא שיעורא דשימינן הוא דמכריזינן, דאי משתכח מאן דזאבין לה בדמי יתירי הוי רוחא ללוה, ואי לא משתכח מאן דזאבין לה בשומתה מחלטינן לה למלוה בשומתה וכתבינן ליה שטר אחלטאתא, והוא ניהו שטר שומא דאיירי ביה רב נחמן בשמעתין. והאי דקריוה שומא משום דכי מחלטינן לה נהליה בשומא דמעיקרא הוא דמחלטינן לה. ואע"ג דלא אשתכח מאן דזאבין לה בשומתה לא מיתרעא שומתה בהכין, דכיון דשימוה תלתא שמאין בקיאי בשומא בהני דמים משוא שויא כדשימוה, והאי דלא אשתכח מאן דזאבין לה בהאי שומא משום דסברי אינשי דלא ניחא ליה לבעל חוב לקבולה להאי ארעא בהאי שומא, ואי מקביל לה על כרחיה מקביל לה דאמרי אינשי ממארי רשותך פארי אפרע (לעיל בבא בתרא צב,ב), ואפשר דמזבין ליה בתר הכי בבציר מהכין, ואלו שמאי דשיימי לה מעיקרא לאו בתרעא דראמי על אפיה שיימי לה כמאן דדחיק אזוזי אלא בבינונית הוא דשיימי לה, ואמטול הכי אע"ג דאכריזו עליה ולא אשתכח מאן דזאבין לה לא מיתרעא שומא דידהו בהכין.

נמצאת אומר סדר הדין כך הוא. דמעיקרא אתי בעל חוב לבי דינא וקאביל קמיהו על בעל דיניה, ומזמינינן ליה ללוה בהדיה לדינא. אי אתי ומודי ליה, אמרינן ליה זיל פרעיה זוזיה. אי אמר לית לי זוזי ואית ליה מטלטלי יהיב ליה מטלטלי. מיהו כל היכא דאית ליה זוזי לא מצי דחי ליה במטלטלין, כל שכן בקרקע, כדמיברר משמעתא דהמוכר שור לחברו ונמצא נגחן (ב"ק מו,א) ומשמע (ו) תא דתולה מעותיו בגוי דמיפרשא בפרק הכותב (כתובות פו,א). וכל היכא דליכא זוזי ואיכא מטלטלי לא מצי דחי ליה בקרקע.

ואי לא פרעיה משדרינן שליחא דבי דינא לביתיה לאיתויי מניה משכון כדי זוזי דבעל חוב. מיהו לית ליה רשותא לשליחא דבי דינא, ואין צריך לומר לבעל חוב, למיעל ולמשכוניה, אלא בערב וגזלן ואבדה ופקדון ושכר שכיר וכיוצא בהן מדברים שלא זקפן עליו במלוה, אבל דברים שזקפן עליו במלוה אסיר ליה למיעל ולמשכוני. ואע"ג דקביל עליה נתבע מעיקרא וקנו מיניה לא משתעבד להכי, דלאו ממונא הוא דלהני ביה קנין, אלא איסורא הוא ורחמנא קפיד עליה. קאי שליחא דבי דינא אבראי בהדי בעל חוב ומפיק ליה הלוה למשכונה נהליה. ואי לא מפיק ליה לוה מביתו מידי ויכיל לנתוחיה אבראי מנתח ליה נתוחי. ולא שנא היכא דממשכין ליה בביתיה ולא שנא היכא דמנתח ליה נתוחי, לא ימשכננו יתר מחובו, אלא שימינן ליה מהנהו משכונות כשיעור חובו ומהדר ליה שארא ללוה. וההוא דהוי כנגד חובו, אי מידי דהוי בכלל השבה הוא מהדר ליה ושקיל ליה מהדר ליה ושקיל ליה עד דמטי זמן מכירתו כדבעינן למימר קמן. ואי מידי דלאו בכלל השבה הוא מזבין ליה לבתר תלתין יומין. ואי גרעי דמיה לבתר דשימינן ליה למלוה, אי מידי דלאו בכלל השבה הוא גרעו למלוה, דהא קנייה מעיקרא משעת שומתו לגוביאנא בזוזיה, מידי דהוה אמקרקעי דשימינן מינה כנגד חובו והדר מכרזינן, ואי אמרת דאי גרעי דמיה גרע ללוה מאי אהני ליה למשמיה מעיקרא כלל. ואי מידי דהוי בכלל השבה הוא, חזינן, אי כתב ליה לוה למלוה תשלומתא דאית לך עלאי כל קבל דיכי אי גרעי דמי המשכון גרעי למלוה, ואי לא כתב ליה הכי גרעי ללוה ומיחייב לאשלומי ליה כדברירנא בריש המקבל שדה מחבירו.

ולא ימשכננו דברים שאינן בכלל משכון, כגון דברים שעושין בהן אוכל נפש ודברים שמסדרין לו ללוה. ויש דברים שהן בכלל משכון ואינן בכלל השבה, ויש דברים שהן בכלל משכון והשבה, ויש דברים שאין בכלל משכון כלל. וכבר ברירנא להו להני אנפי בפרק המקבל בירור יפה. והתם ברירנא ליה לדינא דכל חד מיניהו, ואפי' הכי מפרישנא דיניהו הכא בדרך קצרה, לפום מאי דצריכנא בהאי כללא לאסוקי. סברא דדינא, דאלו דברים שהן בכלל משכון והשבה ממשכינין להו שלא בעידן עיבידתיהו ומהדר להו בעידן עיבידתיהו, כדבריר' לה התם, ולעולם מיחייב לאהדוריה עד דמאית הלוה או עד דקאני מנא אחרינא דכותיה. ודברים שהן בכלל משכון ואינן בכלל השבה, והוא הדין לדברים שהן בכלל השבה היכא דמטי זימנייהו למגבא מיניהו מזבנינן להו בבית דין בלא אכרזתא ופרעינן ליה לבעל חוב. ואי משתכח מאן דזאבין להו בטפי משומתן שקיל לה לההוא טופיאנא, ואי לא משתכח מאן דזאבין להו בשומתן מחלטינן להו לבעל חוב.

ואי לא משתכחי ליה זוזי ולא מטלטלי, ומלוה טעין (ואית) [דאית] ליה ללוה זוזי או מטלטלי ולוה טעין דלית ליה אלא מקרקעי, אי טענת מלוה טענת בריא היא דינא הוא דלשתבע עלה שבועת הסת, ואי לא מחרים סתם על.דח מאן דאית ליה זוזי או מטלטלי וכפר בהו לבעל חובו, דכיון דאי משתכחי ליה זוזי או מטלטלי לא מצי דחי ליה בקרקע הוה ליה כמאן דטעין ליה דינר מעות יש לי בידך ואידך קא טעין אין לך בידי אלא קרקע בדינר, דמיחייב לאשתבועי עלוי ההוא מידי דכפר ליה*. מידי דהוה אשומר שכר שטען טענת גנבה ואבדה, דאע"ג דקא משלים דמים עד גמרא לא מיפטר עד דמשתבע שאינה ברשותו, דרמו עלה רבנן שבועה כעין דאורייתא, דשויוה כמאן דטעין טענת פטור בפקדון. והכא כיון דאלו כפר לגמרי לא הוה מחייב אלא הסת כל שכן השתא דליכא אלא בין זוזי לקרקע דלא ליחייב אלא הסת. ואי לא משתבע משמיתנן ליה תלתין יומין עד דמטי זמן ניגודיה ומנגדינן ליה, מידי דהוה אמאן דמיחייב שבועה דרבנן ולא ניחא ליה לאשתבועי.

ובדין הוא דכי איכא כשיעור חובו בין שומת קרקע לזוזי שיעור שתי כסף דלדיניה כמאן דאיחייב שבועה דאורייתא במודה במקצת ולא ניחא ליה לאשתבועי, דנחתינן לנכסיה בההוא שיעורא דאיחייב עליה שבועה, אלא שאני הכא, במה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. דהאי טעין ליה זוזי והאיך לא מודה אלא בקרקע או במטלטלי. הילכך הוה ליה כמאן דאיחייב שבועה דרבנן דלא נחתינן לנכסיה אלא משמתינן ליה עד דמטי זמן נגודיה ומנגדינן ליה. ובתר הכי נחתינן לנכסיה כשומת זוזי דמסיק ביה ותו לא. ואפי' היכא דניחא ליה לנתבע מעיקרא דליתיב בקרקע טופיאנא כשיעור מאי דאיכא בין שומת קרקע למעות, לא שקלינן מיניה אלא משמיתנן ליה.

וכי תימא לא יהא אלא דאיחייב שבועה דאורייתא ולא ניחא ליה לאשתבועי דלא עבדינן ביה מידי אלא דנחתינן לנכסי דמשכחינן ליה, שאני התם, דכי איחייב שבועה דאורייתא לאו משום דשני ממינא למינא אחרינא קא (מינא) מיחייב, אלא משום כפירת עיקר ממון קא מיחייב, ואלו אודי ליה במאי דטעין ליה אע"ג דלא הוה מגבי ליה מההוא מינא דטעין ליה לא הוה מיחייב שבועה דאורייתא, ואמטול הכי כי נחתינן לנכסיה וגבינן מיניה אפי' קרקע שוה ההוא ממונא דקא כפר ביה או דקא טעין עליה טענת פטור איפטר ליה מההוא שבועה. אבל היכא דכי איחייב שבועה בין שני מיני ממון הוא דאיחייב שבועה כל כמא דלא משתבע ההיא שבועה לא מיפטר משמתא דרבנן.

ומסתברא דהני מילי במאן דאיכא עליה ראיה דמיחייב במין ידוע וקא טעין דליכא גביה מההוא מינה ולא מידי, ותובע קא טעין בריא לי דאיכא גביה מההוא מינא, דלא נחתינן לנכסיה עד דמשביענן ליה דליכא גביה מההוא מינא, או עד דמשמתינן ליה ומנגדינן ליה. אבל היכא דליכא עליה ראיה ולא קא נחתינן לנכסיה אלא מחמת דאיחייב שבועה דאורייתא ולא קא משתבע, אע"ג דתובע טעין בריא לי דאיכא גביה זוזי לא משמתינן ליה. דהא איהו לא כפר דליכא גביה זוזי אלא בעיקר ממונא קא כפר, ולא מיחייב שבועה אמידי דלא כפר ביה.

ואי לא משתכחי ליה ללוה זוזי ולא מטלטלי ואית ליה מקרקעי גאבי מיניהו. אלא דלא דאמי מאן דגאבי ממקרקעי למאן דגאבי ממטלטלי, דאלו מאן דגאבי ממטלטלי דלאו זוזי ולאו מטבע דנפיק בההוא דוכתא, לא נטרינן ליה לנתבע ולא קבעינן ליה זימנא לזבונינהו דהא לאו בני הכרזה נינהו, אלא היכא דטעין הבו לי זימנא דאטרח ואיתי זוזי ואשקול מטלטלאי נטרינן ליה תלתין יומין. מיהו כי יהבינן ליה זימנא לזבוני, אבל למשכוניה לא יהבינן זימנא, אלא לאלתר משדרינן למשכוניה או לנתוחיה דילמא שמיט ומברח להו וליכא לאשתלומי מיניה, ולבתר משכוניה הוא דנטרינן ליה תלתין יומין היכא דתבע זימנא כי האי גוונא. ואלו במקרקעי כיון דלא מזדבני אלא באכרזתא נטרינן ליה טפי כדבעינן למימר קמן.

והני מילי היכא דאודי, אבל אי כפר ביה בבעל דיניה, אמרינן ליה לתובע אית לך עדים או ראיה. אי לית ליה עדים ולא ראיה והויא טענה דאלו מודה בה הנתבע הוה מיחייב, משבעינן ליה לנתבע כי דיניה ומפטר. ואי לא ניחא ליה לאשתבועי, אי שבועה דאורייתא היא נחתינן ליה לנכסיה, כי דינא דמאן דאיחייב ממונא בבי דינא ולא ניחא ליה לשלומי. ומסתברא דלכי משתבע סתרינן ליה לדיניה. ואי שבועה דרבנן היא, משמתינן ליה תלתין יומין. אי אשתבע בגו תלתין יומין פטרינן ליה, ואי לא מנגדינן ליה ופטרינן ליה.

ואי מייתי תובע עדים או ראיה, ולא שנא קודם שבועה ולא שנא לאחר שבועה, כגון היכא דלא פסקה מעיקרא למילתיה ואמר אין לי עדים ואין לי ראיה, אלא לא מצאתי קאמר, והוא הדין היכא דאמר אין לי ואשכח ראיה דלא הוה ידע בה מעיקרא ומוכח[א] (א) מילתא דלא הוה ידע בה, לכי משכח מקבלינן לה מיניה ואמרינן ליה לנתבע זיל פרעיה, והוה ליה דינא כדברירנא לעיל היכא דאודי ליה הנתבע מעיקרא. מיהו אי מיחייב תובע שבועה משבעינן ליה ברישא, ואי לא לא משבעינן ליה, אלא אמרינן ליה זיל פרעיה. ואי אמר קבעו לי זימנא דאפרעיה קבעינן ליה תלתין יומין כדאמרינן לעיל. והוא הדין היכא דנקיט תובע שטרא וכפר ביה נתבע ואמר קבעו לי זימנא דמיתינא סהדי ומרענא ליה לשטרא. והוא הדין היכא דאיחייב מחמת עדות על פה וקא טעין מרענא להו לסהדי, קבעינן ליה זמן בית דין שלשים יום, ואי לא אתי נטרינן ליה שני וחמישי ושני לבד מזימנא דקבעינן ליה, ואי לא אתי כתבינן פתיחא עילויה ומשמתינן ליה תשעין יומין כדאיתא בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קיב,ב). ולבתר תשעין יומין אי אית ליה מקרקעי בני חרי משדרינן שלשה שמאין בקיאין בשומא ושימי מיניהו שיעור חוביה דבעל [חוב], וקרעינן ליה לשטר חוב וכתבינן ביה דקרעינהו לשטר חוב ודשימוה לההיא ארעא מעיקרא כדחזי, ומסקינן ליה לדינא כדינא דכל מאן דכתבי ליה אדרכתא אנכסי דנתבע.

והני מילי דאמר אתינא אתינא וליתיה במאתא, אבל שדר ואמר לא אתינא, לאלתר כתבינן אדרכתא אנכסיה כדאיתיה בהדיא בפרק הגוזל (ב"ק קיב,ב), ואפי' חדא שעתא לא נטרינן ליה. ואי איתיה במאתא וקבעו ליה זימנא למפרעיה, אי נמי לאיתויי סהדי לאורועי לשטרא, ולא אייתי סהדי ולא פרעיה, לא נטרינן ליה טפי משני וחמישי ושני בתר תלתין יומין. דלא נטרינן כולי האי אלא למאן דליתיה במאתא, דכי אזל ליה ממאתא לא מורד הוא אלא ברשות בית דין הוא דאזל לאייתויי סהדי, הילכך אע"ג דלא אתא בזימניה כיון דליתיה במאתא ואיכא למימר דלאו אשתמוטי מדינא אלא אזוזי הוא דקא טרח, כל היכא דאפשר למדייניה לכף זכות דיינינן עד דמתברר דמורד הוא, ואמטול הכי נטרינן ליה תו תשעין יומין, ומסתייה דקאי הנהו תשעין יומין בשמתא. אבל היכא דאיתיה במאתא ואי הוה איתה דטרח לזבוני אי נמי דאשתכח לוקח דזאבין לה מיניה לא סגיא דלא הוה ידעינן, כיון דלא מוכחא מילתא דלאו משום דטרח לזבוני הוא דמיעכב ולית ליה נמי טענה אחריתי לדחויי, ודאי מורד הוא, ומכי שלמי להו שני וחמשי ושני לבתר תלתין יומין קמאי לאלתר כתבינן אדרכתא אנכסיה.

ואי מרד מעיקרא ולא אתא לבי דינא כלל, בהא ודאי ליכא לפלוגי בין מלוה על פה למלוה בשטר, דלא שנא הכי ולא שנא הכי, אי הויא עדות דלא מהימן הלוה למטען פרעתי אלא בראיה כתבינן מעיקרא פתיחה עילויה לבתר דקבעינן ליה זימנא שני וחמישי ושני ולא אתא, וה"ה למאן דאיתיה במאתא ואפי' בזימנא קמא. ולכי מלו תלתין יומין דשמתיה ונטרינן ליה תו שני וחמשי ושני, מודעינן ליה וכתבינן אדרכתא אנכסיה. דהא אפי' היכא דליתיה במאתא כלל ולא הוי מורד תקינו רבנן להפרע שלא בפני הלוה, שלא יהא כל אחד ואחד נוטל ממונו של חבירו והולך ויושב למדינת הים ואתה נועל דלת בפני לוין, וכל שכן הכא דקא מסרב לאחזוקי בממונא דמלוה להדיא.

ואי הויא עדות דמהימן הנתבע עילויה למטען פרעתי בלא ראיה לא כתבינן אדרכתא אנכסיה כלל, עד דאתי וקאי בהדיה בדינא ומיחייב ליה ממונא. אלא כתבינן עליה פתיחה דשימתניה על דלא אתא לבי דינא עד דאתי לדינא, ולא קרעינן ליה לפתיחיה עד דאתי לדינא. וה"ה במאן דאתא לבי דינא ולא ציית דינא וכתבינן עליה פתיחא על דלא ציית דינא, מכי אמר צייתנא קרעינן ליה לפתיחיה. ואי הדר ומריד כתבינן עליה פתיחא אחריתי ולא קרעינן לה עד דציית דינא. והני מילי לענין מקרעיה לפתיחה, אבל לענין מכתב אדרכתא דינא כדכתבינן לעיל. וכבר אתברר בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קיב,ב) דלא כתבינן אדרכתא אנכסיה דלוה שלא בפניו אלא אמקרקעי, אבל אמטלטלי כלל כלל לא.

ודוקא היכא דאין חייב מודה, דילמא שמיט האי ואכיל להו ומייתי האיך סהדי וליכא לאשתלומי מיניה, אבל היכא דחייב מודה, מיהו לא קא בעי למפרע, מפקינן מיניה בשוטי. וכל היכא דכתבינן אדרכתא אנכסיה שלא בפניו מודעינן ליה ולא מסרינן ליה למלוה עד דידעינן דאודעיהו ללוה. והני מילי דמקרב אבל דמרחק לא צריך לאודועיה. וכי מקרב כמה משהינן לה, אי מלוה גברא אלמא הוא דאי נפלא אדרכתא לידיה לא יכלינן לאפוקה מיניה, משהינן לה עד תריסר ירחי שתא או עד דמודעינן ליה בתוך י"ב חדש. ואי לאו גברא אלמא הוא לא משהינן לה כולי האי, אלא כי היכי דכתבינן אדרכתא בתרי בשבתא ואזיל שליחא בתלתא בשבת ואתי לארבעה בשבת וקימי בבי דינא בחמשה, אבל לא משהינן לה לאדרכתא, אלא אי אתי בחמשה וקאי בדינא בהדיה וטעין מילתא דחזי מדינא לאשהויי לאדרכתא שפיר ואי לא מסרינן לה לאדרכתא למלוה.

וכבר ברירנא דלא כתבינן אדרכתא עד דשימינן לה לההיא ארעא בתלתא דבקיאי בשומא, וההוא שיעורא דשימינן מינה כנגד חובו של מלוה עליה בלחוד הוא דכתבינן אדרכתא, ועלויה בלחוד הוא דמכרזינן. והכי נמי אתעביד עובדא בכתובות במעשה דרב חייא אריכא (קד,ב), דכיון דלא אשגח ביה ברבא בר רב שילא כתב לה לחמתיה אדרכתא לנכסיה ולא נטר ליה ולא מידי. ושמע מינה דכל היכא דפסקה בעל דין למילתיה דלא למיצת דינא א"נ שתיק משתק ואזל ולא משגח ביה בדיאנא ולא אמר מילתא דחזי לאשהויי לאדרכתיה, לא קבעינן ליה זימנא כלל, אלא לאלתר כתבינן אדרכתא אנכסיה. ולא איירי התם ולא בפרק הגוזל בטירפא כלל, משום דלא צריך טירפא אלא היכא דלית ליה ללוה בני חרי וקאתי מלוה למטרף ממשעבדי, אבל היכא דאית ליה ללוה בני חרי שימינן מיניהו כשיעור חובו של מלוה וכתבינן ליה אדרכתא עילויה והדר מכרזינן עלויה כדחזי, ואי איכא לוקח דזאבין ליה כתבינן ליה שטר הכרזה ומחלטינן ליה ללוקח, והיא הנקראת במשנתנו (כתובות צט,ב) אגרת בקרת. וכתבינן בה דקרענוהי לשטר אדרכתא כדקימא לן גבי שומא. ואי ליכא לוקח דזאבין לה מחלטינן לה למלוה בשומתה וקרעינן ליה לשטר אדרכתא וכתבינן ליה שטר שומא דשיימוה נהליה בכך וכך, דאי בעי לוה למפרקה מיניה בהנהו דמים מצי פריק לה, דקי"ל שומא הדרא לעולם וכתבינן ביה נמי דקרענוהי לשטר אדרכתא כדבענן לפרושי נוסחא לקמן.

ואי לית ליה ללוה בני חרי ואיכא משעבדי, אי נמי אית ליה בני חרי ושויוה להאי ארעא אפותיקי לבעל חוב, דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו והדר זבנה או יהבה במתנה, משבעינן ליה לב"ח, דאין נפרעין מנכסים משועבדים אלא בשבועה, ושימינן ליה מינה כשיעור חובו, וקרעינן ליה לשטר חובו וכתבינן ליה שטר טירפא אלקוחות אההוא שיעורא דשימינן וכתבינן ביה דקרענוהי לשטר חובו כדאמרן. מיהו היכא דטריף אפוקי כה"ג, איכא אנפי דטריף יתר משיעור חובו, כגון דשבחא ארעא ברשות לוקח. וכבר ברירנא ליה להאי דינא דבעל חוב ולוקח לענין שבחא בפ' שנים אוחזין בטלית בירור יפה. ובתר דטריף בעל חוב ההוא שיעורא דאית ליה למטרף מלקוחות, כתבינן ליה שטר אדרכתא עלויה לבתר דקרעינן ליה לטירפא, וכתבינן ביה דקרענוהי לשטר טירפא.

ואפילו היכא דמשתכח מעיקרא לוקח דבאעי למזבנה להאי ארעא מבי דינא בשומתה, וב"ח לא ניחא ליה למשקלה בהני דמים, כתבינן ליה אדרכתא לב"ח מעיקרא ומכרזינן עלה כדחזאי, דילמא משתכח לוקח אחרינא דמוסיף בדמי דילה. והיינו טעמא דכתבינן ליה אדרכתא לב"ח עילויה מעיקרא, דילמא הדר ביה האי לוקח מינה ולא משתכח לוקח אחרינא דבעי למזבנה בהני דמים ומצטרכי' למכתב שומא עילויה לב"ח. ולא כתבינן שומא אלא בתר אדרכתא כדאמרינן דלא מכרזינן אלא לבתר דקרעינן ליה לשטר החוב וכתבינן שטר אדרכתא, וכי קא מכרזינן מכח שטר אדרכתא הוא דמכרזינן, הילכך דינא הוא דכתבינן אדרכתא ומכרזינן. ואי זאבין ליה האי לוקח או אחרינא בשומתה או בטפי מהכין קרעינן ליה לאדרכתא וכתבינן ליה ללוקח שטר אכרזתא כדאמרן לבתר דפרע ליה זוזי דידה לב"ח וכתבי' ביה דקרענוהי לטרפא דמלוה כמאי דעבדינן בשטר אדרכתא ומחלטינן לה לארעא ללוקח. ואי לא משתכח לוקח דבאעי למזבנה לשומתיה, אי נמי אשתכח ואוסיף בה בעל חוב זוזי, מחלטינן לה לבעל חוב וכתבינן ליה שטר שומא כדחזי, וכתבינן ביה דאכרזו עלוה כדחזי ודקרענוהי לשטר אדרכתא ודשימינן לה לב"ח כדבענן לפרושי נוסחא לקמן.

וה"ה בסדרא דדיניה דלוקח דטריפנא לה לארעא מיניה היכא דנחית לדינא בהדי מוכר כדינא דמלוה בהדי לוה דאמי.

מיהו צריכינן לברורי לך דמכי כתבינן ליה למלוה שטר טירפא אלוקח כתבינן ליה נמי שטרא ללוקח דטריפנא לה מיניה בכך וכך, ומההיא שעתא מיחייב מוכר לשלומי ליה. והיינו דאמרינן בפ' מי שהיה נשואי (כתובות צג,א) ובפרק ארבעה אבות (ב"ק ט,א) ובפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ יד,ב) אמר ליה מוכר ללוקח אחוי לי טירפך ואשלם לך, אלמא מכי כתבינן טירפא עלויה דלוקח מיחייב מוכר לשלומי ליה ללוקח.

וצריכינן נמי לברורי לך דהיכא דכתבינן ליה אדרכתא למלוה אנכסי דלוה, א"נ ללוקח אנכסי דמוכר למיכל פירי דההיא ארעא ומכרזינן עלה כדחזאי, לית ליה למלוה או ללוקח דכתבינן להו אדרכתא אההיא ארעא למיכל פירי דההיא ארעא טפי מחובו כמאן דאכיל ארעא דנפשיה, אלא לבתר דשלמאן אכרזאתא, כדרבא דאמר בפרק המפקיד (ב"מ לה,ב) מאימת אכיל פירי מכי שלמאן אכרזאתא. מיהו הני מילי היכא דלא אשתכח לוקח דזאבין לה בטפי ממאי דשמוה מעיקרא לב"ח, דאגלאי מילתא למפרע דההיא אדרכתא מעליאתא הואי ולא מחסרא אלא אכרזאתא דאיכא למיחש דילמא משתכח לוקח דזאבין לה בטפי מהכין, וכיון דשלמי אכרזאתא ולא אשתכח מאן דזאבין לה בטפי מהכין זכה בה בע"ח למפרע זכיה גמורה. אבל היכא דאשתכח לוקח דזאבין לה בטפי מן הכין ואחלטוה נהליה, אגלאי מילתא למפרע דההיא אדרכתא דבע"ח ולא כלום הוא, דהא אחלטוה ללוקח, ולית ליה לבעל חוב זכותא בפירי אלא לאפרועי זוזי, ואי אכל פירי ביני ביני מחשבינן ליה מזוזיה.

והדין הוא נוסח שטר פתיחא אנאחנא דיאני דחתימנא לתתאי במותב תלתא הוינא, ואפיק פלוני שטר חוב דהוה ליה על פלוני בכך וכך זוזי ביום פלוני, ופתחנא ביה בדיניה וקיימיה הדין פלוני לשטריה כדחזי. ואמר לנא הדין פלוני לוה קבעו לי זימנא דמיתינא סהדי ומרעא ליה לשטרא, וקבעינן ליה זימנא תלתין יומין ולא אתא בזימניה, ונטרינן ליה תו שני וחמישי ושני ולא אתא. ובתר הכין כתיבנא הדין פתיחה עלויה ושמיתני תלתין יומין, ואי לא אתי להוי בשמתא תלתין יומין אחריני, ואי לא אתי להוי באחריותא תלתין יומין אחריני. ומאי דהוה קדמנא אנחנא דיאני כתיבנא וחתימנא ביום פלוני לזכות ולראיה. וחתימין דיאני.

וכל מעשה בית דין לא באעי שטה אחרונה, דכי בעינן שטה אחרונה היכא דאיכא למימר רוחא שבוק סהדי למאן דקשיש מיניה, אבל מעשה בית דין דלא חתימי עליה אלא דיאני דהוו במותב תלתא כחדא כדמגמיר ההוא דיאנא או ההוא מעשה קמיהו ליכא למיחש דילמא רוחא שבוק לאחריני.

שטר אדרכתא אבני חרי במותב תלתא הוינא ואפיק פלוני שטר חוב על פלוני בכך וכך זוזי וזימניה ביום פלוני ושאר עניני דשטרא, וקיימיה קדמנא כדחזי, וקבעינן ליה זימנא כדחזי, ולא פרעיה. וחזינא מדינא למכתב ליה להאי ב"ח אדרכתא אנכסיה דפלניא דנא הלוה, ובחישנא בתר נכסי בני חרי דפלניא דנא הלוה ואשכחנא לה ארעתא, ושדרנא התם תלתא גברי מהימני ובקיאי בשומא ובשופרא דארעאתא למישם ליה לפלניא דנא המלוה מבינונית נכסיה דהאי לוה כשיעור חובו דהדין מלוה, ואזלי הנך שמאי וחזו דארעא פלניאתא דהדין לוה היא ניהי בינונית נכסיו ואילין מצראנהא וכדו קרענוהי לשטרא דמלוה קרע בית דין. וכתיבנא הדין שטר אדרכתא אנכסיה דהדין פלוני אארעא פלניאתא לבתר דשמנוה כדחזי בכך וכך זוזי, דליחות ולידרוך בה וליכול פירי דידה ואיניש לא ימחה בידיה. ומאי דהוה קדמנא אנחנא דייני כתיבנא וחתימנא ביום פלוני ויהיבנא ליה להאי פלוני לזכות ולראיה. וחתימי דיאני.

ואי לא אשתכח ליה אלא חדא ארעא כתבי הכין: ובחישנא בתר נכסי בני חרי דפלניא דנא הלוה ולא אשכחנא ליה אלא ארעא פלניאתא ואילין מצראנהא כו'. ואי לית ליה בני חרי ואשתכח ליה נכסי משעבדי כתבי ליה טירפא עליהו כדבענן למימר קמן.

שטר אכרזתא היכא דאיכא נכסים בני חורין וקא מזבני לה בי דינא לארעא דלוה למפרעיה לב"ח כדאמרן כתבי הכין:

אנחנא דיאני דחתימנא לתתאי במותב תלתא הוינא, ואפיק פלוני שטר אדרכתא אארעא פלניתא דהדין פלוני בכך וכך זוזי דאסיק ביה ביום פלוני, ודין נוסח שטר אדרכתא דאפיק עלויה, וקימיה להאי שטר אדרכתא קמן בבי דינא כדחזי ואכריזנא על ההיא ארעא תלתין יומין כדחזי, ומגו האי אכרזתא אתא פלוני ויהב כך וכך בדמי האי ארעא, ולא אשכחנא מאן דיהיב בדמי האי ארעא טפי מהדין פלוני, וכדו זביננא ליה אנחנא בי דינא להאי ארעא להדין פלוני (מקיומא) [מן יומא] דנן ולעלם, ואשלים הלין זוזי דמי זבונא לידנא ויהבניכון לב"ח. ומהשתא לא יהא רשותא לאיניש למתבעיה להאי פלוני ולא לאפוקי מיניה מידי מחמת האי ארעא, ואחריות האי ארעא על פלוני בן פלוני דנא הלוה כחומר כל שטרי דזביני דנהיגי בישראל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. ומאי דהוה קדמנא כתיבנא וחתימנא אנחנא ב"ד של שלשה ביום פלוני ויהיבנא בידיה דהאי פלוני לזכות ולראיה.

ואי אכרזתא אמשעבדי היא כתבי הכין:

ואפיק פלוני על פלוני שטר אדרכתא על ארעא פלניתא דזבינא ליה להאי פלוני ביום פלוני מפלוני מחמת כך וכך זוזי דהוה מסיק ביה האי פלוני מלוה בהדין פלוני מוכר ביום פלוני ודין נוסח שטר אדרכתא דאפיק עלויה וקימיה האי פלוני להאי שטר אדרכתא קדמנא כדחזי ואכריז על ההיא ארעא כדחזי וכוליה.

שטר שומא במותב תלתא הוינא אנחנא דיאני דחתימנא לתתאי, ואפיק פלוני בר פלוני שטר אדרכתא על ארעא פלניתא דפלוני מחמת שטר חוב דהו"ל על הדין פלוני הלוה בכך וכך דינרין ביום פלוני, ודין נוסח שטר אדרכתא דאפיק עלויה, וקימיה לשטר אדרכתא דנא קדמנא כראוי ואכריזנא על ההיא ארעא כראוי ולא אפיקו דמי דילה אלא כך וכך זוזי כשיעור מאי דשיימנא לה מעיקרא, וכדו אנחנא בי דינא דחתימנא לתתאי שמנא לה להאי ארעא להאי בע"ח בכך וכך זוזי שיעור חובו והרי היא דיליה מן יומא דנן ולעלם ומהשתא ליכול פירי דילה בלא נכיתא ולעביד מינה כל רעות נפשיה, לזבונה ולאורותא ולמשתל ולמעקר ולמבני ולמסתר, ואיניש לא ימחה בידיה מן יומא דנן ולעלם, לא הדין פלוני דהוה דיליה מקמי הכין ולא ירתוהי ולא מאן דאתי מחמתיה, דהכי פסיקנא דינא אנחנא דייאני דחתימנא לתתאי. ואי אתי איניש מעלמא וטריף לה מהדין פלוני דשיימנא לה נהליה בדינא, אחריותיה על הדין פלוני דהוה דיליה מקדמת דנא. ובתר דשלמן אכרזאתא קרענוהי לשטר אדרכתא וכתיבנא ליה האי שטרא ביום פלוני ומאי דהוה קדמנא כו'.

ואי אחלטוה נהליה בטפי ממאי דשיימנא מעיקרא, כגון דאתו לוקחין ואוסיפו בה דמים ואוסיף בה בע"ח טפי ואחלטוה נהליה, כתבי הכין:

ואכריזנא על ההיא ארעא כראוי ואסיקו דמי דילה כך וכך זוזי טפי מחובו, וכדו אנחנא בי דינא דחתימיננא לתתאי אמרנא ליה להאי לוה אי ניחא לך דלשבוק לך בעל חוב גריוא דארעא שיעור הדין טופיאנא לחיי ואי לא שקול מיניה זוזי דמי הדין טופיאנא, וצבי האי פלוני לוה ושקל מיניה כך וכך זוזי בדמי הדין טופיאנא משום דלא הוה חזיא ליה ההוא גריוא ללוה באנפי נפשיה, ושמנא ליה למלוה האי ארעא כולה בחובו ובהני זוזי דאוסיף ליה ללוה, והרי היא דיליה מן יומא דנן ולעלם כו'.

ואי ניחא ליה ללוה למשבק ליה גריוא דארעא שיעור ההוא טופיאנא כתבי הכין:

ואכריזנא על ההיא ארעא כראוי ואסיקו דמי דילה כו"כ זוזי טפי מחובו, ואמר ליה האי לוה או הדין לוקח למלוה אי הוו לי זוזי הוה מסליקנא לך מכולה ארעא השתא דלית לי זוזי הב לי גריוא דארעא שיעור הדין טופיאנא, וכדו אנחנא דיאני דחתימנא לתתאי חיבניה לפלוני דנא המלוה למשבק ליה גריוא דארעא שיעור ההוא טופיאנא ושבק ליה גריוא דארעא כך וכך אמין באורך כך וכך ברוחב בסוף ארעא דא מרוח פלונית מצד שדה פלונית ופלונית ואחלטנא ליה שאר הדא ארעא להאי בעל חוב בכך וכך זוזי שיעור חובו והרי היא דיליה מן יומא דנן ולעלם כו'.

ואי לא אשתכח לוקח דבאעי למזבנה בדמי שומתא ואחלטנא לב"ח בשומתה כתבין הכי:

ואכריזנא על ההיא ארעא כראוי ולא אסיקו דמי דידה כשיעור מאי דשמנוה מעיקרא, וכדו אנחנא בי דינא כו', כדכתבינן היכא דאשתכח מאן דזבין לה בשומתה ושמוה נהליה לב"ח.

ומסתברא דכל היכא דשוו ב"ח ולוקח דעלמא בדמים, הרשות ביד הלוה, דהא אי אית ליה זוזי מצי מסליק ליה לב"ח, והשתא נמי הרשות בידו למכרה לכל מי שירצה על מנת לפרוע חובו של זה. ואי ליתיה ללוה הכא, ב"ח קדים, דכיון דאי שקיל לה ב"ח הדרא למרה, דקי"ל שומא הדרא לעולם, ואי זבין לה איניש מעלמא לא הדרא ליה, דאדעתא דארעא נחת ולאו אדעתא דזוזי, בעל חוב עדיף משום פסידא דלוה.

שטר טירפא היכא דכתיב ביה בשטרי דבעל חוב דאקני:

במותב תלתא הוינא בבי דינא ותבעיה פלוני לפלוני בדינא קמן ואפיק האי פלוני שטר חוב דהוה ליה על הדין פלוני בכו"כ זוזי דיזיף מיניה ביום פלוני ודין נוסח שט"ח.דח דאפיק עלויה וקימיה פלוני המלוה דנא להדין שט"ח קדמנא כדחזי ולא אשכחנא בני חרי למגבא מיניה דהאי פלוני הלוה ואשבעניה דלא הוו ליה נכסי בני חרי והדר אשבעניה למלוה דלא פריע, וחזינא מדינא דלטרוף האי מלוה ממשעבדי. ולא אשכחנא ליה ארעא דמשעבדא בתר זימניה דשט"ח דנא אלא ארעא פלניתא דזבינא ליה לפלוני מיניה דהאי לוה בזמן פלוני ואלין מצראנהא, ואשדרנא תלתא גברי מהימניה בקיאי בשומא ושמוה להאי ארעא בכך וכך זוזי ואי שויא טפי כתבי ושמו מינה גריוא כו"כ אמות מרוח פלונית בכך וכך זוזי ואלין מצראנהא. וקרעניה לשטריה דמלוה קרע בית דין והדר כתיבנא ליה הדין טירפא ביום פלוני דליזיף ולטרוף האי ארעא או האי גריוא דארעא דזבן פלוני דנא מהאי פלוני לוה בתר זימניה דשט"ח. ואי אית ליה זוזי להאי לוקח ליפרע ליה ואי לא ליטרוף חדא ארעא וליתי קדמנא וחזי לנא מן דינא פסקנא וכתיבנא וחתימנא ויהיבנא בידיה דפלוני דנא לזכות ולראיה.

ואי לא כתוב ביה בשטריה דבעל חוב דאקני, כיון דלא מצי טריף מלקוחות אלא מארעא דהוה קניא ליה ללוה בעידן שעבודיה דב"ח, צריך למכתב ביה בשטר טירפא הכין:

וחזינא מדינא דלטרוף האי מלוה ממשעבדי דהוו קנו ליה ללוה בעידן שעבודיה דהאי בע"ח, ולא אשכחנא ליה ארעא דמשעבדא בתר זימניה דשט"ח דנא דהוה קניא ליה לפלוני דנא הלוה בעידן שעבודיה דהאי ב"ח אלא ארעא פלניתא כו'.

ואי אשכחן ליה מממשעבדי תרתי ארעתא או טפי מן הכין, דהויא כל חדא מניהי לחודה למטרף מינה, כתבי הכין:

ואשכחנא ליה ארעאתא דהוה משעבדן לבתר זמן שעבודיה דהדין בעל חוב וברירנא מיניהי ארעא פלניתא דזבינא ליה לפלוני מיניה (בהאי) [דהאי] לוה בזמן פלוני ואלין מצראנהא, וחזינא מדינא דהיא ניהי דחזיא ליה להדין בעל חוב למטרף בחובו מחמת כך וכך, ושדרנא תלתא גברי כו'.

שטר אדרכתא אמשעבדי ואפיק פלוני שטר טירפא על ארעא פלניתא דפלוני דזבינא ליה מפלוני מחמת זוזי דהוו ליה להאי פלוני על הדין מוכר, ודין נוסח שטר טירפא דאפיק עילויה, וקימיה פלוני דנא להאי שטר טירפא קמן בבי דינא כדחזי, ואימלכנא ביה בהאי לוקח אי ניחא ליה לסלוקיה להאי מלוה בזוזי ולא סלקיה, ואשתמודעינוהא דהאי ארעא דהאי פלוני הלוה הות, ובתר הכי קרענוהי לשטר טירפא דהאי פלוני וכתיבנא ליה האי אדרכתא דליחות ולדרוך בהאי ארעא וליכול פירי דידיה כו', כדכתבינן לעיל.

שטר שומא במשעבדי ואפיק פלוני שטר אדרכתא דהוה זבינא ליה לפלוני מפלוני מחמת כך וכך זוזי דהוה מסיק ביה האי פלוני מרי אדרכתא דא בפלוני דנא המוכר, והדין נוסח שטר אדרכתא דאפיק עלויה, וקימיה לשטר אדרכתא דנא קדמנא כראוי ואכריזנא כו', כדכתבינן לעיל.

והיכא דאשתכח לוקח דזאבין לה בשומתה או בטפי מהכין, ובעל חוב לא ניחא ליה בגויה, מזבינן ליה ללוקח וכתבינן ליה שטר אכרזתא אהנהו משעבדי כדכתבינן לעיל.

והיכא דכתבינן ליה ללוקח שטר אדרכתא אנכסי דמוכר כתבינן ברישא:

ואפיק פלוני קדמנא שטר טירפא על פלוני מחמת דהוה זבינא ליה מיניה ארעא פלניתא בכך וכך זוזי, ואתא בעל חוביה דהאי מוכר וטרפה מיניה בכך וכך זוזי, והדין נוסח טירפא דאפיק עלויה, וקיימיה להאי טירפא קדמנא כראוי, ואפיק נמי שטר זביני דארעא דא דקביל ליה מוכר אחריותה עלויה ועל כל נכסיה, והדין נוסח שטר זביניה דאפיק עלויה, וקיימיה להאי שטר זביניה נמי קדמנא כראוי. וקבעינן ליה לפלוני דנא המוכר זימנא כראוי למפרעיה ולא פרעיה, וכדו חזינא מדינא למכתב ליה אדרכתא להאי פלוני הלוקח אנכסיה דפלוני דנא המוכר, ובחישנא בתר נכסיה דפלניא דנא המוכר ואשכחנא ליה ארעתא דקנינהי בתר דטרפה בעל חוב דידיה לאידך ארעא מפלניא דנא הלוקח, ושדרנא התם תלתא גברי מהמני ובקיאי בשומא ובשופרא דארעתא למישם ליה לפלניא דנא הלוקח מבינונית נכסיה דהאי מוכר כשיעור אחריות' דהויא ליה להאי לוקח עילויה. ואזלי הנך שמאי וחזו דארעא פלניאתא דהדין מוכר היא ניהי בינונית נכסיו ואלין מצראנהא, ושמו ליה להאי לוקח מינה כך וכך גרמידי משחתא בכך וכך זוזי דהוא שיעור אחריותיה דהאי לוקח ואלין מצראנהא דהאי גריוא דשמו ליה מינה, וכדו קרענוהי לשטר טירפא דהאי לוקח קרע בית דין וכתיבנא ליה הדין שטר אדרכתא בכך וכך זוזי אהדין גריוא דשמו ליה דליחות ולידרוך בה כו', כדכתבינן לעיל.

ואי לא אשתכחא ליה אלא חדא ארעא כתבי הכין:

ובחישנא בתר נכסיה דפלניא דנא המוכר ולא אשכחנא ליה אלא ארעא פלניאתא דקניה הדין מוכר בתר דטרפה בעל חוב דידיה לאידך ארעא מפלניא דנא הלוקח, ואילין מצראני האי ארעא דמשכחנא ליה לפלוני דנא המוכר, ושדרנא התם תלתא גברי מהימני בקיאי בשומא ובשופרא דארעתא למישם ליה לפלניא דנא הלוקח מהאי ארעא בבינונית שבה כשיעור אחריותיה דהוה ליה להאי לוקח עלויה. ואזלי הנך שמאי ושמו ליה להאי לוקח בבינונית שבה כך וכך גרמידי בכך וכך זוזי דהוא שיעור אחריותיה דהאי לוקח, ואילין מצראני האי ארעא דשמו ליה מינה וכדו כו'.

ואי שימוה כולה כתבי דשימוה כולה וכתבי אדרכתא אכולה.

ואי ההוא דטרפה לארעא מלוקח לאו בעל חוביה דמוכר הוה, אלא בעל חוב דבעלים הראשונים הוה, אי נמי מחמת שנמצאת שדה שאינה של מוכר, לא צריך למכתב בשטר אדרכתא דקניה מוכר להאי ארעא דכתבינן עלה אדרכתא בתר דטרפה בעל חוביה לאידך ארעא מלוקח, אלא אע"ג דהוה קניא ליה מקמי הכין כתבינן עלה אדרכתא ללוקח כדבעינן לברורי לקמן.

ואי לא משתכחי ליה בני חרי כתבינן ליה טירפא ללוקח אמשעבדי הכין:

ואפיק פלוני קדמאנא שטר טירפא על פלוני מחמת דהוה זבינא ליה מיניה ארעא פלניתא בכך וכך זוזי, ואתא בעל חוביה דהאי מוכר וטרפה מיניה בכך וכך זוזי. והדין נוסח טירפא דאפיק עילויה וקיימיה קדמאנא כראוי. ואפיק נמי שטר זביני דארעא דא דזבינא ליה מפלניא דנא המוכר וקביל עליה האי מוכר אחריותה עלויה ועל כל נכסיה דקנא ודעתיד למיקנא. ודין נוסח שטר זביני דאפיק עלויה וקיימיה להאי שטר זביני נמי קדמאנא כראוי. וקבעינן ליה זימנא לפלניא דנא המוכר כדחזי למפרעיה ולא אשכחנא בני חרי למגבא מיניה דהדין מוכר. ואשבעניה דלא הוו ליה נכסי בני חרי, והדר אשבעניה ללוקח דנא דלא פריע, וחזינא מדינא דלטרוף האי לוקח קמא ממשעבדי ממאי דקנא האי מוכר בתר דטרפה בעל חוב להאי ארעא מהאי לוקח קמא, או ממאי דקנה האי מוכר בתר זמן שטר חובו דבעל חוביה ושעבדינהו לבתר זמן שטר זביניה דהאי לוקח קמא מקמי דטריף לה בעל חוב לארעא מלוקח דלא הוה יכיל בעל חוב למגבא מינה מחמת דלא כתב ליה דאקני. ואשכחנא ארעא גבי פלניא דזבינא ליה מהאי מוכר לבתר זביניה דהאי לוקח קמא, ולא חייל שעבודא דהאי בעל חוב עלוה מחמת כך וכך, ואילין מצראנהא, ושדרנא תלתא גברי מהימני בקיאי בשומא ושמוה להאי ארעא בכך וכך זוזי. וקרענוהי להאי טרפא דהאי לוקח קרע בית דין, והדר כתיבנא ליה הדין טירפא אהאי ארעא ביום פלוני דליזיל ולטרוף האי ארעא או האי גריוא דזאבין פלוני דנא מהאי פלוני המוכר בתר זביני דהאי לוקח קמא. ואי אית ליה זוזי להאי לוקח בתרא וקא בעי לסלוקי בזוזי ליסלקיה ואי לא לטרוף פלוני דנא הדא ארעא או האי גריוא וליתי קדמאנא לדינא כו'.

ואי מסרב מוכר אשבועתא ולא ניחא ליה לאשתבועי דלית ליה נכסי בני חרי, אין מענין דינו של לוקח בכך וכתבינן ליה טירפא אמשעבדי בתר (דמשעבדינן) [דמשבעינן] ליה דלא פריע. ואי בעל חוב דעלמא הוא דטרפה לארעא מלוקח, אי נמי נמצאת שדה שאינה של מוכר, כל היכא דמשתכחא ארעא גבי לוקח בתרא דזבינא ליה בתר זביני דלוקח קמא כתבינן ליה ללוקח קמא טרפא עלוה הכין:

וחזינא מדינא דלטרוף האי לוקח ממשעבדי דהאי מוכר דשעבדינהו בתר זביני דהאי לוקח, ואשכחנא ארעא גבי פלניא דזבינא ליה מהאי מוכר לבתר זביניה דהאי לוקח קמא ואילין מצראנהא ושדרנא תלתא גברי כו', כדכתבינן לעיל.

שטר אדרכתא ללוקח אמשעבדי ואפיק פלוני שטר טירפא קדמאנא על ארעא פלניתא דהות זבינא ליה לפלוני מפלוני מחמת אחריותא דהוה ליה להאי פלוני דנא אנכסיה דפלוני דנא המוכר בכך וכך זוזי, והדין נוסח שטר טירפא דאפיק עלויה וקימיה פלוני דנא להאי טרפא קדמנא בבי דינא כדחזי, ואימליכנא ביה בהאי פלניא לוקח בתרא אי ניחא ליה לסלוקי להאי לוקח קמא מהאי ארעא בזוזי ולא בעא לסלוקי בזוזי, ואשתמודענוה להאי ארעא דהדין פלוני מוכר הות, ובתר הכי קרענוהי לשטר טירפא (דהכין) [דהדין] לוקח וכתיבנא ליה להאי אדרכתא דליחות ולידרוך בהאי ארעא וליכול פירי דידה כו', כדכתבינן לעיל.

שטר שומא ללוקח אמשעבדי במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתימיננא לתתא, ואפיק פלוני בן פלוני קדמנא שטר אדרכתא על ארעא פלניתא דפלוני דהוה זבינא ליה לפלוני דנא מפלוני מחמת אחריות' דהוה ליה להאי פלוני מארי אדרכתא דא אנכסי דהדין פלניא המוכר, והדין נוסח שטר אדרכתא דאפיק עלויה וקיימיה לשטר אדרכתא דנא קדמאנא כראוי, ואכריזנא על ההיא ארעא כראוי ולא אסיקו דמי דילה אלא כך וכך זוזי כשיעור מאי דשיימנא לה מעיקרא, וכדו אנחנא בי דינא דחתמיננא לתתא שמנא לה להאי ארעא להאי לוקח בכך וכך זוזי שיעור אחריותא דהוה ליה אפלוני דנא המוכר. והרי היא דיליה מן יומא דנן ולעלם, ומהשתא ליכול פירי דידה בלא נכיתא ולעביד מינה כל רעות נפשיה לזבנה ולאורותה ולמשתל ולמעקר ולמבני ולמסתר, ואינש לא ימחה בידיה מן יומא דנן ולעלם, לא הדין פלוני דהות דיליה מקמי הכין ולא ירתוהי ולא מאן דאתי מחמתיה, דהכין פסיקנא דינא אנחנא דיאני דחתימיננא לתתא. ואי אתי איניש מעלמא וטריף לה מהדין פלוני דשיימנא לה נהליה בדינא אחריותיה אהדין פלוני בן פלוני המוכר דהות דיליה מקדמת דנא דהוה ליה להאי פלוני מכי האי שומא אחריותא עילויה מקדמת דנא מחמת ההיא ארעא דזבינא ליה מיניה. ובתר דשלמאן אכרזאתא קרענוהי לשטר אדרכתא וכתיבנא ליה האי שטרא דאחלטאתא לפלוני דנא הלוקח ביום פלוני ומאי דהוה קדמנא וכוליה.

ומאי טעמא לא כתבינן אחריותא אלוקח דטריפנא לה מיניה, משום דעיקר שעבודא דטריפנא לה מחמתיה אמוכר הוא ולאו אלוקח. ואי אחלטוה נהליה בטפי ממאי דשיימוה מעיקרא כתבין נוסחא כדכתבינן גבי מלוה ולוה, אלא דבעי חלופוי שמא דבעל חוב בשמיה דלוקח בכל דוכתא.

ואי אשתכח לוקח דזאבין לה לההיא ארעא בדמי שומתה או בטפי מן הכין והדין לוקח מארי אדרכתא לא ניחא ליה.דח למגביה בזוזי, כתבינן ליה להאי לוקח דקא זאבין ליה השתא מבי דינא הכין:

שטר אכרזתא במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא דיאני דחתימננא לתתא ואפיק פלוני בן פלוני שטר אדרכתא על ארעא פלניתא דזבינא ליה לפלוני מפלוני מחמת אחריותא דהויא ליה לפלוני דנא מארי אדרכתא אהאי פלוני מוכר ודין נוסח שטר אדרכתא דאפיק עלויה וקימיה פלוני הלוקח להאי שטר אדרכתא קדמנא כדחזי, ואכריזנא על ההיא ארעא תלתין יומין כדחזי ומגו האי אכרזתא אתא פלוני בן פלוני ויהיב כך וכך בדמי האי ארעא, ולא אשכחנא מאן דיהיב בדמי האי ארעא טפי מהדין פלוני וכדו זביננא ליה אנחנא בי דינא להאי ארעא להדין פלוני מן יומא דנן ולעלם. ואשלים הלין זוזי דמי זבונא לידנא ויהבינינון להאי פלניא דנא הלוקח קמא. ומהשתא לא יהא רשותא לאיניש למתבעיה להאי פלוני ולא לאפוקי מיניה מידי מחמת האי ארעא ואחריות האי ארעא על פלוני בן פלוני המוכר כחומר כל שטרי דזביני דנהיגי בישראל וכוליה, וכתיב אחריותא אמוכר ולאו אלוקח דגבינא לה מיניה.

והיכא דכתבינן ליה ללוקח שטר אדרכתא או טירפא אנכסי דמוכר, אי בעל חוב הוא דאפקא לארעא מיניה, לא צריך למקרעיה לשטר זביני דידיה, דהא קרענוה לשטריה דבעל חוב ולשטר טירפא דכתבו ליה אלוקח, ותו ליכא למיחש דילמא טריף והדר טריף כדמיברר בשמעתין. וכי תימא לוקח מיהת (לימא) [למה] ליה שטר זביני, כי היכי דאי הוו ליה זוזי פריק לה מבעל חוב דטריף לה מיניה, דקימא לן שומא הדרא לעולם. ומכל מקום כיון דליכא למיחש לקינוניא לא קרעינן ליה.

ואי ההוא דאפקה לארעא מלוקח לאו בעל חוב הוא אלא מכח אבהתיה קאתי, אי נמי מכח נפשיה דהוה זבינא ליה לדיליה, כי כתבינן ליה טירפא להאי לוקח אנכסי דמוכר קרעינן ליה לשטר זביניה דידיה, דחיישינן דילמא טריף והדר טריף כדמיברר בשמעתין, דקאמרינן דהיכא דקאתו מכח אבהתיה חיישינן דילמא טריף לוקח והדר טריף. והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי, מאי אירייא דאין כותבין שני שטרות על שדה אחת דילמא טריף בשטרא קמא והדר טריף בשטרא בתרא, אפי' בשטר אחד נמי אי אמרת דכי טריף חדא זימנא לא קרעינן ליה לשטריה טריף ביה זימנא אחריתי. אלא ודאי על כרחיך לא כתבינן ליה שטר טירפא ללוקח היכא דנמצאת שדה שאינה של מוכר עד דקרעינן ליה לשטר זביני דידיה וכתבינן ביה בטרפיה דקרענוהי לשטר זביני ולית ליה פסידא ללוקח בהכין. דהא לאו מישם שיימי לה לארעא מיניה כי היכי דלהדר ולפרקה אלא משום דנמצאת שדה שאינה של מוכר ותו לא הדרא ליה ללוקח. וכן הלכה.

וכולהו נוסחי דאדרכתא דכתבינן לא משכחת להו אלא באדרכתא דכתיבא אמלוה בשטר, אבל אדרכתא דכתיבא אמלוה על פה אי אפיק מלוה פסקי דינא לכי כתבינן ליה אדרכתא כתבינן ליה הכין:

ואפיק פלוני בן פלוני פסק דינא על פלוני בן פלוני בכך וכך והדין נוסח פסק דינא דאפיק עלויה ואתקיים קדמאנא כראוי וקבעינן ליה זימנא כדחזי ולא פרעיה וכדו קרענוהי לפסק דיניה דמלוה וכתיבנא ליה הדין שטר אדרכתא כו'.

ואי אכתי לא כתבו ליה פסק דינא ואדרכתא בחד שטרא הכין:

במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא דיאני דחתימיננא לתתא כדאתא פלוני בן פלוני קדמנא לבי דינא ותבעיה לפלוני בן פלוני קדמאנא בכך וכך זוזי דהוה מסיק ביה מחמת כך וכך, וטעין הדין פלוני הנתבע כך וכך, ואיתי הדין פלוני הנתבע עדים בכך וכך וקבילנא סהדותיהו כדחזי ונמצאו דבריהן מכוונין ושקילנא וטרינא בדיניהו אנחנא דיאני דחתימננא לתתא ומדברינו נזדכה פלוני דנא התובע ונתחייב פלוני דנא הנתבע לתת לו כך וכך, וקבעינן ליה זימנא כדחזי ולא פרעיה וכדו כתיבנא ליה לפלוני דנא התובע הדין שטר אדרכתא כו'.

מיהו כל כי האי גוונא לא כתבינן ליה אדרכתא אלא היכא דמודעינן ליה לנתבע. והוא דאתברר דלא פרעיה מקמי הכין, דהא אסיקנא בפרק שנים אוחזין (ב"מ יז,א) בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן, בא המלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו, כלומר דלא כתבינן ליה פסק דינא שלא בפני הלוה, דילמא לא ידע דנקיט פסק דינא ופרע ליה בלא סהדי ולא שקיל ליה לפסק דיניה מיניה, והדר מפיק ליה לפסק דיניה וגאבי מיניה זימנא אחריתי, וכל שכן דלא כתבינן ליה אדרכתא כי האי גוונא.

ברם צריך את למידע דלא משכחת לה דכתבינן שטר אדרכתא או טירפא ללוקח אנכסי דמוכר אלא היכא דנמצאת שדה שאינה שלו, לא שנא הוו ליה למוכר נכסי בני חרי מעיקרא ולא שנא לית ליה. אי נמי היכא דטרפה מיניה בעל חוב דמוכר, כגון דשויה מוכר נהליה אפותיקי לבעל חוב, דאמר ליה לא יהא לך פירעון אלא מזו, הילכך אע"ג דאית ליה ללוה נכסים בני חורין בעל חוב בתר שעבודיה אזיל וטריף לה לאפותיקי דידיה מלוקח, ודינא הוא דכתבינן ליה ללוקח שטר אדרכתא או טירפא אנכסי דמוכר, לא שנא דהוו ליה מקמי הכין ולא שנא דקננהו בתר הכי.

והוא דהוו בני חרי, אבל ממשעבדי או מן היורשין לא כתבינן טירפא אנכסי דקננהו בתר הכי, אלא היכא דכתב ליה לבעל חוב דאקני. וכבר ברירנא ליה לדינא דדאקני בסוף פרק מי שמת בירור יפה. אבל היכא דטרפה מיניה בעל חוב דמוכר ולא שויא נהליה אפותיקי, אי אית ליה למוכר נכסים בני חורין דקננהו בתר דטרפה האי בעל חוב להאי ארעא מלוקח כתבינן ליה אדרכתא ללוקח עלויהו, ומפרשינן באדרכתא דהאי ארעא לא קניה מוכר אלא בתר דטרפה בעל חוב לאידך ארעא מלוקח כדכתבינן. ואי קננהו מוכר מקמי הכין לא כתבינן ליה ללוקח אדרכתא עלויהו, דטרפא דבעל חוב דטרפא לארעא מלוקח טירפא בטעות הואי, דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפי' הן זיבורית, אלא הדר דינא והדרא ארעא ללוקח, ואזיל בעל חוב וגאבי מנכסי דלוה, בין דקננהו מקמי זמניה דשטר חוב בין דקננהו בתר הכין, בין דכתב ליה דאקני בין דלא כתב ליה דאקני, דקימא לן מיניה ואפי' מגלימא דאכתפיה.

ואי הני נכסי דלוה משעבדי נינהו, בהא איכא לפלוגי. דכל היכא דהוה יכיל האי בעל חוב למגבא מיניה הדר דינא כדאמרן, דאמר ליה לוקח הנחתי לך מקום לגבות ממנו. וכל היכא דלא הוה יכיל בעל חוב למגבא מיניהו, כגון דקננהו מוכר בתר זימניה דשטר חוב ולא כתב ליה דקני, דלא טריף להו בעל חוב מן הלקוחות, וכגון דקנינהו מקמי זביניה דהאי לוקח וזבנינהו בתר זימני דהאי לוקח, דלא מצי בעל חוב למגבא מיניהו כדאמרן ויכיל לוקח ראשון למטרפינהו, אי נמי דקננהו מוכר בתר זביניה דלוקח ראשון וכתב ליה ללוקח ראשון דאקני, כתבינן ליה ללוקח טירפא עלויהו, ומפרשינן ביה בשטר טירפא דהאי ארעא לא קנייה מוכר אלא לבתר זימניה דשטר חוב ומקמי זביניה דלוקח, אי נמי בתר זבניה דלוקח ודכתב ליה ללוקח דאקני.

הכין הוא סדרא דדינא (בגבות) [בגבית] החוב בדרך קצרה. היכא דאפשר להו לבי דינא לאפרועי מנכסי דלוה ממטלטלי כי דיניהו וממקרקעי כי דינייהו ולא קא מעכב הלוה עלויהו. אבל היכא דאית ליה ללוה נכסי ולא קא שביק להו הלוה לבי דינא לאפרועי מיניהו, כגון התולה נכסיו בגוי ואמרי ליה בי דינא זיל זבין את ופרעיה למלוה ולא קא ניחא ליה, ואין צריך לומר היכא דמעכיב עליהו בכח הזרוע, מכין אותו עד שיקבל עליו את הדין או עד שתצא נפשו כדמתברר בכתובות בפרק הכותב (כתובות פו,א). ואי לית ליה ללוה נכסים ידועים ותובע קא טעין עליה דאית ליה ולוה קאמר ליכא גביה מידי, מדינא לא מיחייב לאשתבועי ליה אלא פטרינן (ביה) [ליה] ואזיל, אלא תקינו רבנן בתראי דמתיבתא דכל היכא דאיחייב נתבע ממונא וקאמר דליכא גביה ממונא למפרע מיניה ולא משכחינן ליה ממונא לאשבועיה בנקיטת חפץ כעין דאורייתא דלית ליה ממונא למפרע מיניה טפי ממאי דחזי מדינא לשיורי ליה, וכייל בשבועתיה דכל אימת דקני ממונא טפי ממאי דחזי מדינא בההיא שעתא לפרוכי ליה דפרע מיניה לבעל חובו ותו לית ליה רשותא לאשתבועיה אהאי טענה זימנא אחריתי. ומסתברא דהאי שבועתא לא עבדינן בה עובדא אלא היכא דהוה עיקר חיובא דההוא ממונא דאיחייב ביה הנתבע מדאורייתא, אבל ממונא דלא מיחייב ביה אלא בתקנתא דרבנן לא משבעינן עליה שבועתא דרבנן, דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. והוא הדין נמי בשבועת היסת ושאר שבועתא דרבנן:

צ. אמר מר כותבין חוץ מן האחריות שבו היכי כתבינן א"ר נחמן דכתבי ביה הכי שטרא דנא דכתבנוהי לאו למגבא ביה כתבנוהי לא ממשעבדי ולא מבני חרי אלא כי היכי דתיקום ארעא בידיה אמר רפרם זאת אומרת אחריות טעות סופר הוא דטעמא דכתיב ליה הכי הא לא כתיב ליה הכי אע"ג דלא כתיב ביה אחריות בהדיא נמי גאבי. רב אשי אמר לעולם אחריות לאו ט"ס הוא ומאי חוץ מן האחריות שבו דלא כתיב ביה אחריות. וקי"ל כדוקייא דרפרם, דהא פסק רבא הילכתא בהדיא בפרק שנים אוחזין בטלית (טו,ב) דאחריות ט"ס הוא. ורב אשי לאו לאפוקי מדר"נ קאתי אלא לאפוקי מדרפרם קאתי, דקא בעי למשמע ממתניתא דאחריות טעות סופר הוא, וקאמר ליה רב אשי מיהא מתניתא לא תשמע ולא מידי דאימא לך אחריות לאו ט"ס הוא ומאי חוץ מן האחריות שבו דלא כתיב ביה אחריות, מיהו לענין דינא הלכתא כר"נ ורפרם:

צא. ההיא אתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעא אזל זבן לה שלא באחריות. כלומר על מנת שאין לה עליו אחריות. אתא לקמיה דר"נ אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי זיל זבנה מיניה שלא באחריות כלומר על מנת שאין לך עליה אחריות, והדר זבנה נהלה באחריות, וכן כל היכא דפשע שליח בשליחותיה כהאי גוונא עבדינן ביה. ומסתברא דאי אמר ליה שליח לבעל הבית אי ניחא לך במאי דזביני לך שלא באחריות לחיי ואי לא זבנה נהלי שלא באחריות ושקול זוזך דאנא בעינא לה, הדין עמו, דהא לית ליה פסידא לבעל הבית כלל, דהא תקניה לעוותיה. והני מילי בדינא דשליח בהדי בעל הבית דשוויה שליח, אבל בדינא דבעל הבית בהדי מוכר, היכא דבעי מרי זוזי לבטוליה זביני, [איכא לפלוגי], דאי אתברר בסהדי או בהודאת המוכר דבעל הבית שדריה להאי שליח למזבן ליה האי ארעא סתמא בזוזי דיהב ליה לשליח ולא אתני עליה בין לתקוני בין לעוותי, ואזל שליח וזבן ליה שלא באחריות, בטלי זביני, מידי דהוה אהיכא דשווייה שליח לזבוני וטעה דהדרי זביני. ואי לא אתברר היכי שווייה שליח, המוציא מחבירו עליו הראיה:

צב. אמר מר וכן היה רשב"ג אומר הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו וחכ"א מתנתו קיימת. במאי קא מפלגי, אמר אביי טעמא דרשב"ג נעשה כאומר לו שדה זו נתונה לך במתנה כל זמן שהשטר בידך. מתקיף לה רבה אי הכי אפי' נגנב או אבד נמי. אלא אמר רבה באותיות נקנות במסירה קא מפלגי. ת"ק סבר אין אותיות נקנות, ואע"פ שהחזיר לו את השטר עדיין מתנתו קיימת, דלא קניא נותן לזכותא דשטרא במסירה בעלמא. ורשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה, וכיון שהחזיר לו את השטר חזרה מתנתו. וגבי מי שבא ואמר אבד שטרי מקחי ומתנתי נמי בהא פליגי, ת"ק סבר אין אותיות נקנות במסירה, הילכך אע"ג דאהדריה לשטרא למאריה נמי לא קאני ליה בהכי, ואמטול הכי כי אמר אבד שטר מקחי ומתנתי כתבינן ליה שטרא אחרינא, דהא ליכא למיחש ולא מידי. ורשב"ג סבר לא כתבינן, דאיכא למיחש דילמא אהדריה לשטרא לנותן וקנייה נותן במסירה, אי כתבינן ליה שטרא אחרינא להאי אית ליה פסידא להאיך. וכבר איפסיקא הלכתא בפרק המוכר את הספינה (לעיל בבא בתרא עז,א) דאין אותיות נקנות במסירה, הילכך הלכתא כת"ק דרשב"ג.

ומדמוקים לה רבה לפלוגתיהו באותיות נקנות במסירה שמעינן דאי אקנייה מקבל מתנה לשטר מתנה לנותן או לאיניש אחרינא בכתיבה ומסירה קני ליה וקני לה לההיא ארעא דכתיבא בשטר מתנה בהכין, דכיון דא"ל קני לך הוא וכל זכותא דאית ביה כמאן דאקנייה לארעא נהליה בפירוש דאמי וקרקע נקנית בשטר וכל שכן היכא דקנו מיניה. תדע דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרשב"ג אלא משום דאין אותיות נקנות במסירה, אבל בכתיבה ומסירה דכ"ע מודו דמקנו. וכי תימא אי הכי לטעמיה דת"ק ניחוש דילמא אקנייה מקבל מתנה לשטר מתנה לנותן בכתיבה ומסירה והשתא קא בעי למהדר ביה. אמרי כי איכא למיחש הני מילי לטעמיה דרשב"ג דסגיא ליה במסירה לחודה, הילכך איכא למיחש דילמא מסריה נהליה בלא סהדי ואי כתבינן ליה שטרא אחרינא למקבל מתנה אית ליה פסידא לנותן, דאי נמי נפיק שטרא קמא מתותי ידיה דנותן מצי א"ל מקבל מתנה מינאי דידי הוא דנפל דאשכחתיה את, אי נמי ההוא שטרא מעולם לא מטא לידי כי היכי דתימא דאנא אדהרתיה נהלך, אלא את הוא דכתבתיה ולא מסרת לי אלא האי דנקיטנא. אבל לטעמיה דת"ק דבעי כתיבה ומסירה ליכא למיחש, דאי נמי כתבינן ליה למקבל מתנה שטרא אחרינא מפיק ליה נותן לשטרא קמא ומפיק שטר מסירה דאקנייה נהליה לשטרא בכתיבה ומסירה, ומוקמינן לה לארעא בידא דנותן.

ולא תימא הני מילי בשטר שאין בו קנין, שנמצאת קנייתו לאותה מתנה ולאותה המכירה מעיקרא בגוף השטר, אבל שטר שיש בו קנין שהקנייה באותו קנין היתה והשטר לראיה בעלמא, אע"ג דאקני ליה גופיה דשטרא בכתיבה ומסירה לא קני לה לארעא בהכי, אלא אפי' בשטר שיש בו קנין נמי קני, דכיון דכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה אשתכח דלאו שעבודא דקנא המקנה בגופיה דהאי שטרא בלחוד אקני ליה, אלא שעבודא דאית לי' בגויה, כיון דהאי שטרא לראיה קאי ואי לאו דאית ליה למאריה ראיה אהאי שעבודא לא הוה מוקמינן לה לארעא בידיה, אשתכח דכי אקני ליה לקונה כל שעבודא דאית ליה בהאי שטרא גופה דארעא אקני ליה ואמטול הכי קני:

צג. ואע"ג דליתה לדאביי שמע מינה לפום אתקפתיה דרבה דאקשי ליה אי הכי אפי' נגנב או אבד נמי, דהנותן מתנה לחבירו ואמר לו שדה זו נתונה לך במתנה כל זמן שהשטר בידך, לא מיבעיא היכא דאחזיר לו את השטר דחזרה מתנתו, אלא אפי' נגנב או אבד נמי בטלה מתנתו. ובהא אפי' רבה מודי, דעד כאן לא פליגי רבה עליה דאביי אלא בסתמא, אבל היכא דפריש מודי ליה. תדע דהא קא מקשי ליה אי הכי נגנב או אבד נמי, כלומר אי סתם כמפרש כל זמן ששטר זה בידך דמי אפי' נגנב או אבד נמי, דש"מ דבמפרש כולי עלמא לא פליגי דהכין דינא:

צד. תנו רבנן הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר ואינו נידון בחזקה דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בחזקה. וקימא לן כרבי. ואף רבי לא אמר אלא לברר, אבל היכא דלא אתברר דמזוייף הוא אע"ג דלא אשכח סהדי לקיומיה חוזר ונידון בחזקה כדבענן למימר קמן:

צה. איבעיא לן במאי קא מיפלגי כי אתא רב דימי אמר באותיות נקנות במסירה קא מפלגי. כגון דהאי שטרא דנקיט האי מחזיק לאו שטרא דזבין ליה בעלים לדידיה אי נמי דיהבי ליה במתנה הוא, אלא שטרא דהוה זבינא ליה האי ארעא לבעלים הראשונים היא דנקיט ליה האי מחזיק בידיה, וקא טעין דאקנייה נהליה מארי ארעא במסירה גרידתא. רבי סבר אותיות נקנות במסירה, וכיון דקנייה לזכותא דשטרא במסירה קניה לארעא דהא זבנתא דכתיבא בשטרא, ואמטול הכי נדון בשטר ול"צ חזקה. ורשב"ג סבר אין אותיות נקנות במסירה, ושטרא כיון דלא אקנייה נהליה בכתיבה ומסירה כמאן דליתיה דמי וצריך עידי חזקה.

דף קע עמוד א

אמר ליה אביי אם כן פלגתה לדמר דאוקמיה לעיל לטעמיה דרבן שמעון בן גמליאל דאותיות נקנות במסירה. אמר ליה ותפלוג. אמר ליה אם כן קשיא דרשב"ג אדרשב"ג. ואידחייא לה הא דרב דימי. ואפי' הכי שמעינן מינה אפי' למאן דאמר אין אותיות נקנות במסירה, דמאן דאכיל לה לארעא שני חזקה וטעין דמזבן זבנה, אע"ג דלא נקיט בידיה שטרא ולא טעין נמי דשטרא הוה ליה ואירכס, לא אמרינן כי מהניא חזקה היכא דאיכא למימר שטרא הוה לי ואירכס מטעמא דטפי מתלת שני לא מזדהר איניש בשטריה, אלא אע"ג דלא זאבין מיניה בשטארא, כיון דטעין דזבנה מינה בחד מאנפי הקנאה דמהני בזביני מהניא ליה חזקה. דהא הכא דלמאן דאמר אין אותיות נקנות במסירה האי שטרא דנקיט מחזיק כמאן דליתיה דאמי ואיהו נמי לא קא טעין דזבן מיניה בשטרא אחרינא ואפילו הכי מהניא ליה חזקה:

צו. ואמרינן אלא אמר אביי הכא במאי עסיקינן כגון שנמצא אחד מהן קרוב או פסול ובפלוגתא דרבי מאיר ורבי אלעזר קא מיפלגי רבי סבר לה כרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ורשב"ג סבר לה כר' מאיר דאמר עידי חתימה כרתי. כלומר לעולם האי שטרא דאפליגו ביה שטרא דבעלים הראשונים הוא אלא שטרא דזבינא ליה ארעא להאי מחזיק גופיה הוא, וכגון שנמצא אחד מעידי השטר קרוב או פסול, ואיכא עידי מסירה כשרין דמסריה לשטרא נהליה באנפיהו. רבי סבר לה כרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, ואע"ג דנמצא אחד מעידי חתימה קרוב או פסול מתכשר בעידי מסירה, והיינו דקתני נדון בשטר ולא צריך לעדי חזקה. ורשב"ג סבר לה כרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי, ואע"ג דמסריה נהליה בעדים לא מתכשר בהכין, ואמטול הכי נדון בחזקה ולא סגיא ליה בשטר.

ומקשינן הא א"ר אבא מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול אלא כדר' אבינא דא"ר אבינא הכל מודים שאם הוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת מזוייפת שהוא פסול לא נחלקו אלא כשאין עליו עדים כלל דרבי סבר לה כר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי, ונדון בשטר ולא באעי חזקה, ורבן שמעון בן גמליאל סבר לה כר' מאיר דאמר עידי חתימה כרתי. ובעי חזקה ולא סגיא ליה בהאי שטרא. ודוקא דטעין מחזיק דאקניה לארעא נהליה בחזקה או בכספא או בשאר אנפי הקנאות. אבל אי לא טעין דקניה אלא בהאי שטרא, לא מהניא ליה האי חזקה דשלש שני ולא מידי, דחזקה דשלש שנים לאו למקנא בגופא דהאי חזקה היא, אלא לראיה בעלמא היא, דכיון דאחזיק בה שלש שנים ולא מחי ביה מוכחא מילתא דאקנויי אקנייה נהליה בחד מאנפי הקנאות, וכיון דאיהו לא טעין דאקניה נהליה בחד מאנפי הקנאות הויא לה חזקה שאין עמה טענה דלא הויא חזקה, והאי שטרא לא מהני ליה למקנא בגויה. ואפילו בכתב לו על החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך במתנה דקתני (קידושין כו,א) הרי זה מכורה ונתונה לא הוי, מאי טעמא, התם כיון דלמיקנא בעלמא איכתיב ולאו (לי') [ל]ראיה קאני, אבל הכא כיון דחתימי עליה עדים שמע מינה לראיה אכתיב, ומגו דפסיל לראיה דהא אין עליו עדים פסיל נמי להקניה. תדע דגרסי' בפרק דיני ממונות בתרא (סנהדרין כח,ב) ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי וא"ל רב יוסף זיל קניה בעידי מסירה א"ל אביי והאמר ר' אבא מודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול א"ל זיל לא שבקי לי דאיתיב נהלך.

וש"מ דשטר שהיו שני עדים חתומין עליו ונמצא אחד מהן קרוב או פסול, אפי' לר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי פסול, אע"ג דמסריה נהליה בעדים כשרים, כדר' אבא דאמר מודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול, ולא מהני לא לראיה ולא לקנייה. לא נחלקו אלא בשאין עליו עדים כלל ומסריה נהליה בעדים, רבי מאיר סבר עדי חתימה כרתי וכיון דלא חתימי עליו עדים פסול, ורבי אלעזר סבר עידי מסירה כרתי ואע"ג דליכא עידי חתימה כשר בין לראיה בין למקנא בגויה. וקי"ל כר' אלעזר:

צז. ומיהא נמי שמעינן דמאן דקאני ארעא בחד מאנפי הקנאות, אע"ג דלא הוה ליה שטרא מעולם ולא טעין שטרא הוה לי ואירכס, מהניא ליה חזקת ג' שנים לאוקומה בידיה. דהא הכא דאליבא דמ"ד עידי חתימה כרתי האי שטרא כמאן דליתיה דאמי ואפ"ה מהני ליה חזקה ונדון בחזקה כדאמרי' לעיל:

צח. איבעי תימא הכא בלברר קא מפלגי. רבי סבר ואף על פי שיש עמו חזקה צריך לברר את שטרו, אם נמצא שטרו כשר מעמידין שדה בידו, ואם לא יכול לברר את שטרו כגון שמתו עדיו או שהלכו למדינת הים ולא נמצאו עדים אחרים שמעידין על כתב ידן, כיון שלא נתברר שהוא פסול חוזר ונדון בחזקה. אבל אם נתברר ששטר מזויף הוא כגון שהיו עדיו קימין ואמרו מעולם לא חתמנו בו ואינו יכול לקיימו מפי אחרים בטל השטר ובטלה החזקה. והיינו דאמרינן בתוספתא (כאן פ"ב ה"א) האוכל מחמת אונו ונמצאת אונו פסולה אינה חזקה. ורבן שמעון בן גמליאל סבר אינו צריך לברר כלל אלא נידון בחזקה כבתחלה. וקי"ל כרבי כדבענן למימר קמן:

דף קע עמוד ב

צט. כי הא דרב יצחק הוה מסיק ביה זוזיה בר' אבא אתא לקמיה דר' יצחק נפחא אמר ליה הב לי זוזאי אמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני א"ל יבואו פלוני ופלוני ויעידו. אמר ליה ואי לא אתו לא מהימנא והא קי"ל המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים אמר ליה (אבא בשמעתיה) [אנא כשמעתיה] דמר סבירא לי דא"ר אבא א"ר אדא בר אהבה אמר רב האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו אמר ליה והא אמר רב גידל אמר רב הלכה כדברי ר' ואף ר' לא אמר אלא לברר א"ל אנא נמי לברר קאמינא. וש"מ דהמלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים. ואם א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו, דאי אתו הנך פלוני ופלוני ואמרי לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן ומיחייב לשלומי ליה. ואי ליתינהו להנך פלוני ופלוני משתבע נתבע היסת ומפטר. והני מילי דטעין פרעתיך בפני פלוני ופלוני דמשמע דבריא ליה דפרעיה באנפיהו, וכיון דאתו הנך פלוני ופלוני ואמרי לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן, אבל (הכא) [היכא] דא"ל ולאו פרעתיך בפני פלוני ופלוני דרך תמיהא דמשמע דמספקא ליה מילתא וקא בדיק עלה דמילתא מתובע, אע"ג דאתו הנך פלוני ופלוני ואמרי לא היו דברים מעולם לא הוחזק כפרן, דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש ולאו אדעתיה כדמיברר בפרק שבועת הדיינין (שבועות לד,ב):

ק. ושמעינן נמי מינה דהלכה כרבי דאמר הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר ואינו נידון בחזקה. ואף רבי לא אמר אלא לברר את טענתו ואת שטרו, שאם נמצא מזויף בטלה חזקתו. ואם לא נתברר שהוא מזוייף אע"פ שלא יכול לקיימו נידון בחזקה כדברירנא לעיל:

יד. מי שפרע מקצת חובו ר' יאודה אומר יחליף רבי יוסי אומר יכתוב שובר א"ר יאודה נמצא זה צריך להיות שומר שוברו מן העכברים אמר לו רבי יוסי וכן יפה לו ואל י (א) רע כחו של זה. הא דקתני מי שפרע מקצת חובו, לא תימא דוקא היכא דקביל מלוה מיניה ההוא מקצת בתורת פרעון, אלא אפי' היכא דלוה קא בעי למפרעיה מקצת ומלוה קאמר ליה או הב לי כוליה חוב ושקול שטרך ואי לא לא מקבילנא מינך מידי, הדין עם הלוה ומיחייב לקבולי מיניה ההוא מקצת. ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, לרבי יהודה יחליף, ולרבי יוסי יכתוב שובר. דהא בהדיא אמרינן התם (ב"מ עז,ב) האי מאן דמסיק ביה מאה זוזי בחבריה ופרעיה זוזא זוזא פירעון הוי תרעומת אית ליה עילויה, ואי דלא מחייב לקבולינהו מיניה לא קבולי ליקבלינהו מיניה ולא תרעומת תהוי ליה עלויה. אלא לאו ש"מ דמיחייב לקבלינהו מיניה, ואפילו במלוה בשטר נמי כדבעינן לברורי קמן. ובהא פליגי, רבי יהודה סבר יחליף, כלומר עידי השטר מקרעין לו את השטר הראשון וכותבין לו שטר אחר בשאר הממון מזמן ראשון, אבל למכתב שובר לא כדאמרינן טעמא שלא יהא הלוה צריך לשמור שוברו מן העכברים. ורבי יוסי סבר יכתוב שובר כדי שיחוש הלוה לעצמו שמא יאבד שוברו וימהר לפרעו כדי ליטול את שטרו. וקימא לן כרבי יוסי. ואי קשיא לך בין לרבי יאודה בין לרבי יוסי אמאי יחליף ואמאי יכתוב שובר, לכתביה ביני שיטי שטרא, דאמחיק ליה מיפסיל ליה שטרא, דאמרי' דילמא תנאה הוה ביה ומחקיה. לא תיקשי לך, לרבי יהודה היינו טעמא דיחליף כי היכי דלא לפגום שטריה, לרבי יוסי היינו טעמא דיכתוב שובר כדי שיכוף לפרעו:

קא. והא דתנן מי שפרע מקצת חובו רבי יהודה אומר יחליף רבי יוסי אומר יכתוב שובר, א"ר הונא אמר רב אין הלכה לא כר' יהודה דאמר יחליף ולא כרבי יוסי דאמר יכתוב שובר אלא בית דין מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון. אבל סהדי דשטרא גופיהו לא מצו כתבי ליה שטרא אחרינא.

א"ל ר"נ לרב הונא ואמרי לה רב ירמיה בר אבא לרב הונא אי שמיע ליה לרב הא דתניא עדים מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון הוה הדר ביה. דקס"ד דכי אמר רב אין הלכה כר' יהודה משום דקסבר האי יחליף דקא"ר יהודה למכתב ליה שטר אחר מזמן שני היא, ועלה הוא דפליג רב וקאמר מזמן ראשון, ואפי' עדים גופייהו מצו כתבי ליה אחרינא מזמן ראשון, ואי הוה שמיע ליה הא דתניא לר' יהודה עדים מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון הוה הדר ביה מיהא דאמר אין הלכה כר' יהודה.

דף קעא עמוד א

א"ל לא שמעה ולא הדר ביה. כלומר לא שמעה, ואי נמי הוה שמעה לא הוה הדר ביה. בשלמא בי דינא אלימי לאפקועי ממונא אלא עדים שעשו שליחותם היאך חוזרין ועושין שליחותם. ומתמהנן עלה ולא והאמר רב יהודה אמר רב כותבין אפילו עשרה שטרות על שדה אחת. רב יוסף אמר ההיא בשטר מתנה. רבה אמר אפי' תימא בשטר מכר בשטר שאין בו אחריות. ולית הלכתא כוותיה דרב, משום דרב לטעמיה אזל דסבירא ליה דאין כותבין שובר, ואמטול הכי לית ליה דר' יוסי דאמר יכתוב שובר. וכר' יהודה נמי לית ליה דקסבר בית דין הוא דאלימי למכתב שטר אחר ומזמן ראשון, אבל עדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחותן. וכיון דאיברירא מילתא לקמן דכותבין שובר, לא שנא אפלגא ולא שנא אכולה ממילא שמעת דליתה להא דרב.

ושמעינן מאידך דרב דכותבין אפי' עשרה שטרות על שדה אחת. ודוקא בשטר שאין בו אחריות, לא שנא אבד חד וכתבי אחרינא ואי אבד הדר כתבי אחרינא וכן אפי' עד עשרה, ולא שנא דכתבי להו כולהו בהדי הדדי, כיון דלית ביה אחריות חד דינא הוא. ודוקא בשטר שאין בו אחריות, כגון שטר מתנה, א"נ בשטר מכר והוא דפריש ביה דלא קביל עילויה אחריות. אבל שטר שיש בו אחריות א"נ בשטר מכר ואפי' בסתמיה, כיון דקי"ל אחריות טעות סופר הוא אין כותבין. ולא מיבעיא היכא דאיכא למיחש דילמא טריף והדר טריף, אלא אפי' היכא דפרעיה מקצת וקרעיה לשטרא קמא אין כותבין שטר אחר מזמן ראשון, דעדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחותן, דבהא ודאי הלכתא כוותיה דרב. מיהו אי איתרמי כה"ג כותבין שובר. ובהא לית הלכתא כרב דאמר אין כותבין שובר. וה"ה לשטר מכר ואפי' בסתמא, דשייך ביה אחריות. ואע"ג דקרעוה לשטרא קמא דליכא למיחש דילמא טריף והדר טריף לית להו רשותא למכתב זימנא אחריתי, דעדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחותן. מידי דהוה אשט"ח דאע"ג דקרעוה לקמא נמי לא מצו כתבי מהאי טעמא.

ומאי שנא משטר מתנה וכיוצא בו, התם כי הדרי כתבי לאו שעבודא דשייך גבי בעל דין קא כתבי אלא סהדותא דשייכא גבי ארעא גופה קא כתבי, וכיון דאפי' היכא דלא יהיב להו רשותא למכתב ולא קנו מיניה אלא דאודי קמיהו מצו כתבי, כי היכי דכתבי חדא זימנא מצו כתבי כמה זימני. אבל שטרא דאית ביה אחריות נכסים דלית להו רשותא למכתב אלא ברשותיה עדים שעשו שליחותן אינן חוזרין ועושין שליחותן, דלחד זימנא שוינהו שלוחין לטפי לא שוינהו שלוחין. ואם נפשך לומר דאפי' גבי הודאת קרקע נמי מסתמא כי כתבי שליחותיה קא עבדי, דכי אודי קמיהו במילתא דלית ליה פסידא בכתיבת השטר אדעתא דכתבי לה לאודיתיה הוא דאודי, מיהו כל מילתא דמעיקרא לית ליה פסידא למיכתב בה כמה שטרי בהדי הדדי כגון הודאת קרקע ומתנה ומכר לענין גופה של קרקע, כי יהיב להו רשותא מעיקרא אפי' לכמה זימני נמי יהיב להו רשותא, וכל מילתא דאית ליה פסידא למכתב בה תרי שטרי בהדי הדדי כגון שטרא דשייך ביה אחריות נכסים מעיקרא לא יהיב להו רשותא למכתב ליה אלא חדא זימנא ועדים שעשו שליחותן אינן חוזרין ועושין שליחותן. ואפי' היכא דאיקרע שטרא קמא, דלית ליה פסידא, דמעיקרא לא אסיק לוה או מוכר אדעתיה דמצטריך ב"ח או לוקח למעבד ליה שטרא אחרינא ולחד זימנא שוינהו שלוחין לתרי לא שוינהו שלוחין:

קב. מאי בריתא דתניא הרי שהיה נושה בו אלף זוז ופרע מהם חמש מאות זוז עדים מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר שטר זה יהא מונח במקומו אלא יכתבו שובר ומפני שני דברים כותבין שובר אחד כדי שיכוף לפרעו ואחד כדי שיגבה מזמן ראשון. והא ר' יהודה נמי מזמן ראשון קאמר הכי אמר ליה רבי יוסי לר' יהודה אי מזמן ראשון קאמרת פליגנא עלך בחדא. כלומר מחד טעמא כדי שיכוף לפרעו, ואי מזמן שני קאמרת פליגנא עלך בתרתי. כלומר מתרי טעמי, חדא כדי שיכוף לפרעו, ועוד כדי שיגבה מזמן ראשון. וקימא לן כרבי יוסי כדבעינן למימר קמן:

קג. ת"ר שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר (מואחר) [מאוחר] הוא וכשר דברי יהודה ור' יוסי פוסל א"ל ר' יהודה והלא מעשה בא לפניך בצפורי והכשרת אמר לו כשהכשרתי בזה הכשרתי והא ר' יהודה נמי בזה קאמר כשר.

א"ר פדת הכל מודים כשהוזקקנו לעונתו של שטר ונמצאת עונתו מכוונת בשבת או בעשרה בתשרי ששטר מאוחר הוא וכשר. ולא תימא הני מילי בשטר שיש בו קנין דאיכא למימר דילמא בשבת או ביוה"כ קנו מיניה וכתבוה לשטרא בתר הכין וקבעוה לזימניה ביומא דקנו ביה מיניה כדאמר להו רב הונא לספריה לקמן. ואע"ג דאיסור שבות מיהא איכא, כיון דאיסורא דרבנן הוא לא מיפסלי ביה סהדי אלא לבתר הכרזה, מידי דהוה אגזלן דרבנן. אלא אפי' בשטר שאין בו קנין נמי כשר, דעל כרחיך מדאצטריך תנא למתלי במאוחר שמע מינה בשטר שאין בו קנין עסיקינן, דזימנין דכתיב ביה אכתיבת אשטר קאי, ואפ"ה כשר ולא אמרינן דילמא בשבת או ביום הכפורים חתימי ביה כמא דכתיב בשטרא ומכי אתחילו למחתם ביה פסולין הוו וכי גמרא לה חתימה בפסלות גמרה לה משום מחללי שבתות ויוה"כ, אלא אימור מקמי הכין חתימי ביה ואחרוה לזימניה וכתבי ביה בשטרא דבשבת הבאה או ביום כפורים הבא איכתיב.

וטעמא מאי, חדא דהני סהדי עד השתא בחזקת כשרות הוו ומספיקא לא פסלינן להו, הילכך כל היכא דאיכא למתלי בהו אנפא דכשרות תלינן ולא פסלינן להו לסהדי ולא לשטרא. ועוד דאמאן סמכת דבשבת או ביום הכפורים חתימי ביה, אחתמות ידיהו, הא קי"ל דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים את עצמו רשע. הילכך על כרחיך איכא למתלי במאוחר וכשר. והא דמיא לההיא דתניא בגמרא דפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לב,א) שטר שכתוב זמנו באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידין על השטר הזה והלא אותו היום עמנו הייתם מקום פלוני השטר כשר והעדים כשרים חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו. אלמא מספיקא לא תלינן ריעותא בשטרא. וכי אמרינן יד בעל השטר על התחתונה, היכא דמקרי ספיקא במשמעות לישניה דשטרא, דלא עקרינן ליה לשטרא מעיקרא לגמרי, אבל היכא (דמעיקרא) [דמיעקרא] שטרא לגמרי לא אמרינן. ואי משום דנפיק מיניה חורבא, ליכא למיחש, דכי איכא למיחש הכי במאוחר דעלמא דלא ברירא מילתא מגופיה דשטרא דמאוחר הוא כדבענן למימר קמן, אבל הכא כיון דמוכחא מילתא מגופיה דשטרא דלאו בזמניה אכתיב אלא מאוחר הוא לא נפיק מיניה חורבא.

דף קעא עמוד ב

לא נחלקו אלא בשטר מאוחר דעלמא, דלא ברירא מילתא מגופיה דשטרא דמאוחר הוא, (כר') [דר'] יהודה לטעמיה דאמר אין כותבין שובר, אלא אי יהיב ליה שטריה פרע ליה ואי לא לא פרע ליה, הילכך לא נפיק מינה חורבא, דלגבי תרי זימני ואמטול הכי כשר, ור' יוסי לטעמיה דאמר כותבין שובר. הילכך אי אמרת שטר מאוחר שאין מתברר מתוכו שהוא מאוחר כשר נפיק מינה חורבא. דזימנין דיזיף מיניה בניסן וכתיב ליה שטרא בניסן מיהו משוי ליה לזימניה בתשרי ויהיב ליה לשטרא נהליה בניסן, ומתרמו ליה זוזי בין ניסן לתשרי ופרע ליה, ואמר ליה הב לי שטרי ואמר ליה מלוה אירכס לי וכתב ליה תברא, וכי מטי זימניה דשטרא דהיינו תשרי מפיק ליה וא"ל הני זוזי השתא הוא דיזפת מינאי. וכי חזו בי דינא דקדים זמניה דתברא לזימניה דשטרא לא ידעי דמאוחר הוא ומגבו ביה בשטרא שלא כדין.

והא דקתני שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר דברי רבי יהודה ורבי יוסי פוסל, לאו אהאי שטר שזמנו בשבת דאיירי ביה ברישא קאי, אלא אשטר מאוחר דקאמרי בסוף מילתיה דרבי יהודה קאי, דשמעיה לר' יהודה דקאמר שטר מאוחר הוא וכשר, אלמא קסבר שטר מאוחר דעלמא כשר, ועלה קאמר ר' יוסי פוסל, כלומר פוסל בשטר מאוחר. אמר ליה ר' יהודה והלא מעשה בא לפניך בצפורי בשטר מאוחר והכשרתה, אמר לו כשהכשרתי בזו הכשרתי, שמתברר מתוכו שהוא מאוחר אבל במאוחר דעלמא לא. וקי"ל כר' יהודה. ואע"ג דאסיקנא דרבי יוסי לטעמיה דאמר כותבין שובר, בהא לית הלכתא כר' יוסי, דהא תקינו ליה רבנן בתראי מילתא דתברא כי היכי דלא ליפוק מיניה חורבא, כדאמר להו רב ספרא לספריה כי כתביתו תברי אי ידעיתו זימניה דשטרא כתובו ליה בתברא ואי לא כתובו זמניה דתברא סתמא דכל אימת דנפיק לידעיה. ורבנן תקוני תקון, דעביד עביד, ודלא עביד איהו דאפסיד אנפשיה כדבענן למימר קמן:

קד. אמר רב הונא בריה דרב יהושע אפי' למ"ד כותבין שובר הני מילי אפלגא אבל אכולא לא כתבינן. ולא היא אפי' אכולה נמי כתבינן שובר. כי הא דרב יצחק בר יוסי הוה מסיק ביה זוזי ברבי אבא אתא לקמיה דר' חנינא בר פפי א"ל הב לי זוזאי א"ל הב לי שטראי א"ל שטרך אירכס לי אכתוב לך תברא א"ל הא רב ושמואל דאמרי תרויהו אין כותבין שובר. אלא אי יהיב ליה שטרא פרע ליה זוזי ואי לא לא מיחייב למפרעיה. א"ל מאן יהיב לן מעפרא דרב ושמואל ומלינן עיינין הא ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו כותבין שובר וכן כי אתא רבין א"ר אלעא כותבין שובר. ואסיקנא ומסתברא כותבין שובר דאי ס"ד אין כותבין שובר אבד שטרו של זה יאכל הלה וחדי. אמר ליה רבא אין עבד לוה לאיש מלוה. וסלקא שמעתא בהכי. ושמע מינה דכותבין שובר, חדא דסתמא דגמרא קא מסיק ביה מעיקרא דאפילו אכולה נמי כתבינן, ומייתי ליה ראיה מדרב יצחק בר יוסף. ועוד דהויא ליה הא מילתא מחלוקת רב ושמואל ורבי יוחנן, וקי"ל רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, שמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ועוד דהא ריש לקיש ור' אלעא קיימי כר' יוחנן, והוו להו רב ושמואל יחידים לגביהו, ויחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דהא סתמא דגמרא קא מסיק בה לבסוף ומסתברא דכותבין שובר, ואתקפתיה דאביי ולא כלום היא, דהא רבא פליג עליה וקימא לן אביי ורבא הלכה כרבא, וכ"ש הכא דאביי גופיה הדר ביה דהא שתיק ליה לרבא ומדשתיק אודויי אודי ליה:

קה. תנן התם שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין. היכי דאמי שטרי חוב המוקדמין, כגון שלוה בתשרי וכתבו בה השטר בתשרי וקבעו את זמנו של שטר בניסן דמקמי תשרי והוא הדין היכא דכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, ולא מטא שטרא לידיה עד תשרי, דאידי ואידי איתי למטרף לקוחות דמניסן ועד תשרי שלא כדין. מיהו כי קתני מוקדמין דומיא דמאוחרין קתני, דקבעי ליה לזימניה דשטרא ביומא דלא אכתיב ביה שטרא. מיהו גבי מוקדמין מידי דכתבי ליה בתשרי וקבעי זמניה בתשרי דבתר ניסן, ולא משכחת אנפא בשטר שזמנו בשבת או בי' בתשרי דאיכא למימר שטר מאוחר הוא וכשר אלא בכה"ג. ושמעתיה דרב המנונא נמי הכא הכי דיקא, דאמר רב המנונא לא שאנו אלא שטרי הלואה אבל שטרי מקח וממכר אפי' מאוחרין נמי פסולין מאי טעמא זימנין דמזבין ליה ארעא בניסן וכתיב ליה שטרא בתשרי. כלומר דכתיב ליה שטרא דזימניה בתשרי, ומתרמו ליה זוזי ביני ביני וזאבין לה מיניה וכי מטי תשרי הדר מפיק ליה לההוא שטרא קמא דזימניה בתשרי, ומתרמו ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה ואמר ליה הב לי שטרי ואמר ליה אירכס לי וכתב ליה תברא וכי מטי זימניה דשטר חוב, כלומר כי מטי תשרי ההוא זימנא דכתבו ביה בשטר חוב, מפיק ליה לשטר חוב ואמר ליה הני זוזי השתא הוא דיזפתינהו מנאי. דהא זמניה דשטר חוב בתר זימניה דתברא הוא ואין כותבין שובר לעתיד אלא לשעבר. ואפרקינן קסבר אין כותבין שובר.

א"ל רב יימר לרב כהנא ואמרי לה רב ירמיה מדפתי לרב כהנא והאידנא דלא עבדינן הכי, דהא קי"ל כותבין שובר וקא מכשירינן שטרי מאוחר. א"ל היינו טעמא דמכשרינן בתר דאמר להו ר' אבא לספריה כי כתביתו שטרי מאוחרי כתובו הכי שטרא דנא דכתבנוהי לאו בזמניה כתבונוהי אלא אוחרנוהי וכתבונוהי.

א"ל רב אשי לרב כהנא והא האידנא לא עבדינן הכי. כלומר דלא כתבינן בשטרי מאוחר דמאוחרין נינהו, ואפילו הכי קא מכשרינן להו. אמר ליה בתר דאמר להו רב ספרא לספריה כי כתביתו תברי אי ידעיתו זימנא דשטר חוב כתובו זימניה דשטרא בתברא, ואי לא כתבוהו לתברא אשטרא סתמא, ולא תכתבו ביה זימנא דשטר חוב כלל, דכל אימת דנפיק שטרא לידעיה תברא. דאי נמי נפיק שטר חוב דזימניה בתר זימניה דתברא תלינן ליה במאוחר ואמרינן (דהכין) [דהאי] שטר חוב מקמי זמניה דהאי תברא איכתיב ואימסיר ואחורי הוא דאחרוה לזימניה. ואי אכתיב האי תברא אהאי שט"ח אכתיב, ולהכי כתבוה לתברא סתמא, דכל היכא דאיכא ספיקא בין שטרא לתברא תלינן ריעותא בשטרא, דהמוציא מחבירו עליו הראיה, כדאמרינן לקמן (בבא בתרא קעג,א) גבי נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע שטרות שניהן פרועין, ומלוה הוא דמיבעי ליה לאזדהורי בנפשיה דלא להדר ולוזפיה בתר זימניה דתברא, ואי נמי הדר מוזיף ליה לכתוב ביה בשטר חוב שטרא דנא לאו אחורי אוחרנוהי אלא בזימניה כתבנוהי, דכי כתיב ביה הכי תו לא תלינן ליה במאוחר כי היכי דלודעיה הך תברא.

דף קעב עמוד א

א"ל רבינא לרב אשי ואמרי לה רב אשי לרב כהנא והא האידנא לא עבדינן הכי. כלומר דכי כתבינן תברי לא משגחינן בזימניה דשטרא, אלא אע"ג דלא ידעינן זימנא דכתיב ביה בשטר חוב כתבינן ליה תברא אזימנא דהלואה, ולא כתבינן ליה לתברא אשט"ח סתמא, ואפ"ה מכשירינן שטרי מאוחרי, ואיפשר דנפיק מיניהו חורבא דמפיק ליה מלוה בתר הכי לשטר מאוחר דזימניה בתר זימניה דתברא וטעין דמלוה אחריתי הוא. אמר ליה רבנן תקוני תקינו למכתב תברי כדאמרינן, מאן דעביד [עביד] ואהני ומאן דלא עביד הכי, דנקט תברא דלא כתיב כתקנתא דרבנן ופרע זוזי בכדי, איהו דאפסיד אנפשיה.

וש"מ מתקנת רב ספרא ואילך דשטרי חוב המאוחרין אע"ג דלא מוכחא מילתא בגויהו דמאוחרין נינהו כשרין, דהא איכא תקנתא דלא ליפוק מיניהו חורבא. ואע"ג דהשתא לא עבדינן לה להאי תקנתא, הא אסיקנא רבנן תקוני תקון מאן דעביד עביד ומאן דלא עביד איהו דאפסיד אנפשיה. אלא מיהו הני מילי בשטרי הלואה דשייכא בהו תקנתיה דרב ספרא. והוא דכתב ליה דאקני, אבל לא כתב ליה דאקני אפי' שטרי הלואה נמי פסולין דנפיק מיניהו חורבא, דזימנין דיזיף מיניה בניסן בשטר וכתיב זימניה בתשרי, ואזל לוה וקנה נכסי מניסן ועד תשרי ואזל זבנינהו לבתר תשרי ומפיק ליה בעל חוב לשטרא דכתיב בתשרי ואמר השתא הוא דיזיף מינאי וקא טריף לקוחות שלא כדין. אלא לא משכחת לה דכשרין אלא בדכתב ליה דאקני, דכי קא טריף בדין קא טריף. וסוגיא דשמעתא בפרק מי שמת (לעיל בבא בתרא קנז,א) הכי אזלא.

ואפי' כתב ליה דאקני נמי, דוקא בשטרי הלואה, אבל בשטרי מקח וממכר דלא שייכא בהו תקנתיה דרב ספרא אפילו מאוחרין נמי פסולין, עד דכתבי בהו שטרא דכתבנוהי לאו בזימניה כתבנוהי אלא אוחרנוהי וכתבנוהי. והוא הדין בזמן שהוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת מכוונת בשבת או בעשרה בתשרי דמוכחא מילתא מגופיה דמאוחר הוא. אבל היכא דלא מוכחא מילתיה מגופיה דמאוחר הוא ואתברר דמאוחר הוא, פסול, כדרב המנונא, לא שאנו אלא שטרי הלואה אבל שטרי מקח וממכר אפילו מאוחרין נמי פסולין. מאי טעמא, זימנין דמזבין ליה ארעא בניסן וכתיב ליה לזימניה דשטרא בתשרי ומתרמו ליה למוכר זוזי בין ניסן לתשרי וזאבין לה מלוקח, וכי מטי תשרי מפיק ליה לוקח לההוא שטרא דזימניה בתשרי ואמר ליה הדר זבינתה מינך. והשתא לא קשיא לן אי הכי שטרי הלואה נמי כדקשיא לן מעיקרא, דכי קשיא לן הכי מקמי דעבדי רבנן תקנתא בגופא דתברי, אבל לבתר דתקנינהו רבנן לתברי ליכא למיחש ולא מידי. אלא כי איכא למיחש בשטרי מקח וממכר הוא דאיכא למיחש, דליכא למימר דכתבין ליה לשטרא דמוכר דהדר זבין ליה מלוקח סתמא משום פסידא דלקוחות דזבני השתא בהאי שטרא, דליכא לברורי בין לוקח ראשון ללוקח אחרון, וליכא לברורי נמי שטרא דמאן קדים אי דלוקח אי דבעל חוב, הילכך לית להו תקנתא לשטרי מקח וממכר המאוחרין אלא לפרושי בגויהו דמאוחרין נינהו וכדרבי אבא. והוא הדין היכא דמוכחא מילתא מגופיהו דמאוחרין, כגון שטר שכתוב זמנו בשבת או בעשרה בתשרי והוא הדין לשאר ימים שאין בהם צד היתר למלאכת עבודה כלל.

והני מילי בשטרי מאחרי דאכתיבו בניסן וקבעו לזמניהו בתשרי, דאפשר דמסר ליה נהליה בניסן ונפיק מיניה חורבא, ואמטול הכי צריך כל הנך תקנאתא דאמרן. אבל שטר מקח וממכר דזאבין ליה ארעא בניסן ולא כתיב ליה שטרא כלל עד תשרי, ואין צריך לומר בשטרי הלואה דיזיף מיניה בניסן ולא כתיב ליה שטרא כלל עד תשרי כשרין דלא נפיק מיניהו חורבא כלל:

קו. ושמעינן מינה דכל מאן דכתיב תברא, אי ידע זמניה דשטר חוב כתיב זימניה דשטר חוב בתברא, דכתיב דפרעיה הנהו זוזי דהוה מסיק ביה בשטר חוה דזימניה כתיב ביום פלוני. ואי לא ידעינן זימניה דשטר חוב כתבינן אשטר חוב סתמא דפרעיה זוזי דהוה מסיק ביה בשטר חוב:

קז. ושמעינן מינה דכי כתבינן הכי אשטר חוב סתמא, אי אפיק מלוה בתר הכין שטר חוב דזימניה בתר זימניה דהדין תברא מרע ליה ההוא תברא לגמרי, דלהכי כתבוה לתברא הכין אשטר חוב סתמא משום דלא אבריר להו זימניה דשטר חוב וחיישי לשטר חוב מאוחר דזימניה בתר זימניה דתברא. והשתא דנפק שטרא נמי דזמניה בתר זימניה דתברא מרע ליה הדין תברא, משום דאיכא למיחש דמאוחר הוא, וכי אכתיב תברא אהאי שטרא אכתיב. ואי נמי אוזפי זוזיה בתר הכין איהו דאפסיד אנפשיה, דכיון דידע דכתב ליה תברא אשטר חוב סתמא לא איבעי ליה לאוזופה בתר הכין אלא עד דכתיב ביה בשטרא מילתא דמוכחא דהאי שטרא בתר זמניה דהדין תברא איכתיב. היכי עבדינן, כתבינן ביה בשטר חוב שטרא דנן לאו אחורי אוחרנוהי וכתבנוהי אלא בזימניה כתבנוהי, דכי האי גוונא ודאי ליכא למיחש למאוחר ולא אתי תברא דזימניה מקמי הכין ומרע ליה. וכל שכן היכא דכתיב ביה דהאי שטרא בתר זימניה דתברא פלניא אכתיב דליכא למיחש ולא מידי. ואי לא, צריך לאיתויי ראיה דהני זוזי בתר זימניה דתברא הוא דאוזפיה. ואי לא מייתי ראיה בחדא מהני משתבע ליה הלוה שבועת היסת ומיפטר. דכי אהני ליה האי תברא ללוה, למפטריה מממון, אבל למפטריה משבועה לא מהני, דהא קא טעין ליה טענת בריא דבתר זימניה דתברא הוא דאוזפיה, וכי אהני האי תברא כי האי גוונא לבטוליה לשטרא מספיקא משום חששא דשטר חוב המאוחר דאוקי ממונא בחזקת מאריה והמוציא מחבירו עליו הראיה, אבל למפטריה משבועה לא מהני, דכל היכא דמוקמינן ממונא בחזקת מאריה נמי לא סגיא ליה בלא שבועה.

ושמעינן נמי דכל היכא דמוכחא מילתא בשטר חוב דמאוחר הוא יד בעל השטר על התחתונה, ואי נפיק תברא עלויה דזימניה מקמיה זימניה דשטרא, לא מיבעיא היכא דכתיב תברא אשטר חוב סתמא, דאע"ג דלא אתברר דשטר חוב מאוחר הוא מרע ליה תברא, אלא אפילו היכא דכתיב תברא אזמן ההלואה, כגון דכתיב ביה דפרעניה הנהו זוזי דאוזפיה ביום פלוני, כיון דמוכחא מילתא דהאי שטר חוב מאוחר הוא תלינן ליה לההוא תברא בהדין שטרא ומרעינן ליה לשטר חוב, כתקנתיה דר' אבא. וכל שכן בשטרי מקח וממכר, היכא דמשמע בשטר המאוחר דזאבין ליה ראובן לשמעון ארעא בעשרה בתשרי אע"ג דלא אפיק ראובן שטרא דזאבין ליה שמעון לראובן ההיא ארעא באלול, כיון דמוכחא מילתא דשטריה דשמעון לא אכתיב בזמניה (אבל) [אלא] שטר מאוחר הוא, אמרינן יד בעל השטר על התחתונה והאי בניסן אכתיב והדר ראובן וזבנה מיניה, כדרב המנונא דאמר בשטרי מקח וממכר אפי' מאוחרין נמי פסולין:

קח. אמר להו רב לספריה וכן אמר להו רב הונא לספריה כי קיימיתו בשילה כתובו בשילה אע"ג דמסירי לכו מילי בהינו וכי קיימתו בהינו כתובו בהינו ואע"ג דמסירי לכו מילי בשילה. ולא למימרא דכתבי דבהינו הוה מעשה דהלואה או דהודאה, דההוא ודאי אסיר משום מדבר שקר תרחק, ולא עוד אלא שקרוב הדבר שעוברין אף משום לא תענה. ולאו למימרא נמי דכתבי הכין ומאי דהוה קדמנא כתיבנא וחתימנא עלוהי בהינו או בשילו, דההיא לא צריכא לאשמועינן. דאי אמסירו להו מילי בהינו וקימי השתא בשילו כתבי הכין בשילו מאתא איך פלוני בר פלוני אמר לן כך וכך וקנינא מיניה, דמסתמא אכתיבה משמע ולאו אעיקר קנין, והכי מתברר ביבמות בפרק האשה שהלכה (יבמות קטז,א) גבי מעשה דההוא גיטא דכתיב ביה בסורא דמתא וכוליה, ואסיקנא דילמא מילי מסר כדאמר להו רב לספריה כו', וכבר ברירנא התם.

מיהו הא דרב הונא לא מתוקמא בשטרי הודאות והלואות אלא היכא דכתיב בשטרא כך וכך מעות ממטבע היוצא במקום פלוני. אי נמי כגון דלא שאני ממטבע היוצא בדוכתא דאמסירו להו מילי בגאויה ממטבע היוצא בדוכתא דקימי בגויה בשעת כתיבה. אבל היכא דשאנו מטבעות מהדדי ולא כתבין ביה ממטבע היוצא במקום פלוני, לית להו רשותא למכתב אלא שמא דדוכתא דאימסירו להו מילי בגויה כי היכי דליגבי ממטבע היוצא באותו מקום, דכי אשתעבד לההוא מטבע אשתעבד, ואי לא כתבין אלא דוכתא דקימי ביה אשתכח דמגבו ליה טפי מן הכין או בציר מהכין, כדגרסינן בפרק שני דייני גזרות (כתובות קי,ב) ת"ר המוצא שטר חוב על חבירו כתוב בבבל מגבהו ממעות בבל כתוב בארץ ישראל מגבהו ממעות ארץ ישראל.

ואית דמפרשי לה להא דרב הונא דהכי קאמר להו, כי קיימיתו בשילו כתובו נמי בשילו, ואע"ג דאמסירו לכו מילי בהינו, וכי קיימיתו בהינו כתובו נמי בהינו ואף על גב דמימסרי לכו מילי בשילו. כלומר דהיכא דאימסירו להו מילי בהינו וקיימי השתא בשילו צריכי למכתב דאמסירו להו בהינו ודכתבוה לשטרא בשילו, ואי אמסירו להו מילי בשילו וקימי השתא בהינו צריכי למכתב דאמסירו להו מילי בשילו ודכתבוה לשטרא בהינו, דלא לחזי כשקרא. ואע"ג דסוגיא דשמעתא בעלמא לאו הכי אזלא כדברירנא לעיל שפיר דאמי למעבד הכין, ואי עבד כדאמרן מעיקרא נמי ליכא שיקרא:

קט. ואמר רבה בר שילא להנהו דכתבי שטרי אקניאתא, ואינון שטרות שיש בהן קנין, כי כתביתו שטרי אקניאתא אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו, ההוא יומא דקניתו ביה, ואי לא כתובו ההוא יומא דקיימיתו ביה בשעת כתיבה, דהוה ליה כשטר מאוחר וכשר, דאי כתביתו יומא אחרינא דלאו יומא דהקנאה ולאו יומא דכתיבה, מתחזי כשקרא. ואע"ג דשטרי חוב המאוחרין כשרין, ואע"ג דלא כתיב זימניהו ביומא דהלואה ולא ביומא דכתיבה, כגון שטר שזמנו בשבת או בעשרה בתשרי, הני מילי דאי עבד, אבל לכתחילה לא מיבעי להו למכתב אלא או ביומא דהלואה או ביומא דכתיבה. והני מילי בשטרי הלואה, אבל בשטרי מקח וממכר כיון דקימא לן דאפי' מאוחרין נמי פסולין, הכא נמי אע"ג דכתבי יומא דכתביה ביה פסול, אלא היכא דכתבי ליה מדעת המוכר, דכי האי גוונא ודאי ליכא למיחש ולא מידי. ומסתברא דלא שנא בשטרי הלואה ולא שנא בשטרי מקח וממכר, אי יזיף או מזבין באחד בניסן וכתבי דיזיף או זבין מקמי פסידא או בניסן סתמא שפיר דאמי, ואפילו לכתחילה דלא מיחזו כשקרא.

והני מילי בשטרי הקנאה דמעידנא דקנו מיניה גמר ומשעביד נפשיה, הילכך כי ידעי יומא דקנו ביה אע"ג דאשתהו טובא ולא כתבי ליה אלא לאחר זמן מרובה כתביה יומא דקנו ביה וחתמי עלויה, דכי טריף לקוחות מזמן ההקנאה שפיר קא טריף. אבל בשטרי דלאו הקנאה אע"ג דידעי זמן ההלואה וכתבי מזמן ההלואה הוה ליה מוקדם ופסול, דהא לאו מזמן ההלואה קא משתעבד למטרף לקוחות, דאי מחמת הלואה מלוה על פה היא, אלא מחמת שטרא גופיה הוא דמשתעבד, ושטרא לא משעבד להו לנכסי דלוה אלא משעת חתימה, דמסתמא מחזקינן ליה דמעידן חתימה מסריה נהליה, והאי כיון דאקדמיה לזימניה מקמי זמן חתימה הוה ליה מוקדם. ואפילו נכתב ביום ונחתם בלילה פסול, דתנן בפרק המביא גט תנין (גיטין יז,א) נכתב ביום ונחתם בלילה פסול ורבי שמעון מכשיר שהיה רבי שמעון אומר כל הגיטין שנכתבו ונחתמו בלילה פסולין חוץ מגיטי נשים. עד כאן לא פליגי אלא בגיטי נשים, אבל בשאר שטרות מודי להו רבי שמעון לרבנן דפסולין:

קי. אמר רבא האי מאן דנקיט שטרא בר מאה ואמר להו לבי דינא שויוה נהלי תרי בני חמשין חמשין לא (משנן) [משוינן] ליה. ואע"ג דלוה מודי דלא פרעיה מאי טעמא עבוד רבנן מילתא דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה ניחא ליה למלוה כדי שיכוף לפרעו. כלומר כדי שיכוף את הלוה לפרעו כולו כאחת, דהא לא מצי שקיל ליה לשטרא מיניה עד דפרע ליה כוליה, כר' יוסי דאמר (כתוב) [יכתוב] שובר, הילכך כייף לוה נפשיה ופרע ליה לכוליה כחדא דחייש דאי פרע ליה מקצת משתייר שטרא גביה ואפשר דמירכס תבריה והדר מפיק ליה לשטאריה וגבי ליה לכוליה מיניה. ואי עביד להו תרי בני חמשין חמשין ומכי יהיב ליה חמשין שקיל מיניה חדא שטרא ולא משתייר עליה שטרא אלא כשיעור זוזי דפישי ליה למלוה גביהי (ו) לא כייף נפשיה למפרעיה כולהו מאה זוזי בבת אחת דהא לית ליה למיחש ולא מידי.

וניחא ליה נמי ללוה כי היכי דאפגום שטריה. כלומר ניחא ללוה דלהוי חד שטרא בר מאה כי היכי דאי פרע ליה מקצת פגים ליה לשטרא ולא גבי שארא אלא בשבועה. ואי הוו תרי בני חמשין חמשין, אע"ג דיהיב ליה מיניהו חמשין (ו) לא מיפגים ליה שטרא תניאנא דשטרא באנפי נפשיה [הוא]. ובדין הוא דהוה יכיל למימר טעמא משום תברא כדרב אשי, אלא הא עדיפא ליה, דאי מטעמא דתברא היכא דמשילינן ליה ללוה ואודי דלא פרע שפיר דאמי דהא ליכא למיחש ולא מידי, ומשום קנוניא ליכא דמהשתא הוא דקא בעי למכתב ליה שטרא דהוה ליה מאוחר, קמ"ל רבא דאע"ג דאודי דלא פרע לא משוינן להו תרי בני חמשין חמשין אלא מדעתא דתרויהו, דניחא ליה ללוה דליקום בר מאה כדמעיקרא כי היכי דליפגום שטריה.

והאי דאיכפל גמרא לאשמועינן טעמא דניחא ליה למלוה למהוי בר מאה כדי שיכוף לפרעו, לאו להיכא דקא באעי מלוה לשוויי תרי בני חמשין חמשין אצטריכא ליה, דכי האי גוונא לא שייך טעמא דכדי שיכוף לפרעו כלל, דהא מלוה גופיה לא ניחא ליה בהאי תקנתא. אלא כי אצטריך להאי טעמא בתרא היכא דניחא ליה ללוה לאשווייה תרי בני חמשין חמשין בלא דעתא דמלוה. והיכי דאמי, כגון דקנו מיניה דלוה למלוה דאית ליה למלוה גאביה מאה זוז, דקימא לן סתם קנין לכתיבה עומד, ואזל לוה לגבי סהדי ואמר להו דלכתבו ליה תרי שטרי בני חמשין חמשין, קמ"ל רבא דלאו כל כמיניה, דכיון דקנו מיניה אמאה זוזי בבת אחת מיבעי להו למכתב ליה חד שטרא במאה זוזי, דמעיקרא כי אשתעבד ליה לחד שטרא אשתעבד ליה. ואי לאו טעמא דכדי שיכוף לפרעו דינא הוה דצייתינן ליה ללוה דזה נהנה וזה לא חיסר הוא וכופין על מדת סדום, קמ"ל דזה נהנה וזה חיסר הוא כדי שיכוף לפרעו:

קיא. ושמעינן מינה דמאן דמסיק ביה בחבריה מאה זוזי בחד שטרא ויהיב ליה מניהו חמשין, והוא הדין לבציר מהכין, מיחייב לקבולינהו מיניה ולמכתב ליה תברא עלויהו. דאי ס"ד לא מחייב לקבולניהו מיניה, אם כן מאי האי טעמא דקאמר רבא דניחא ליה ללוה למהוי חד שטרא כי היכי דלפגום שטריה, והא אמרת דאי לא בעי מלוה לקבולי מיניה מקצת הדין עמו, ואם כן מאי נפקא ליה ללוה מיניה דלא לעבדיה תרי בני חמשין חמשין. אלא לאו שמע מינה דבלוה תליא מילתא, דאי יהיב ליה מקצת מיחייב מלוה לקבוליה לההוא מקצת מיניה בתורת פירעון ולמכתב ליה תברא עלויה כדפרישנא במתניתין:

קיב. ואמר רבא האי מאן דנקיט תרי שטרי בני חמשין חמשין ואמר שוונהי נהלי חד בר מאה לא משוינן ליה עבוד רבנן מילתא דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה ניחא ליה למלוה כי היכי דלא ניפגום שטריה. דאי יהיב ליה חמשין לא נפגום שטרא תנינא, ואי הוי חד שטרא כי יהיב ליה מקצת מיחייב לקבולי מיניה בעל כרחיה ולמכתב ליה תברא אההוא מקצת, משתכח דקא מיפגים שטריה בעל כרחיה. וניחא ליה ללוה כדי שלא יכוף המלוה ללוה לפרעו את כל המאה בבת אחת, דהא אי יהיב ליה חמשין לא משתייר עליה שטרא אלא כשיעור מאי דפייש ליה למלוה גביה ולא כייף נפשיה למפרעיה כוליה כחדא:

קיג. ואמר רב אשי האי מאן דנקיט שטרא בר מאה ואתא לבי דינא ואמר שוויוה נהלי חד בר חמשין לא משוינן ליה מאי טעמא האי מפרע פרעיה וא"ל הב לי שטרי ואמר ליה אירכס לי וכתב ליה תברא אשטרא בר מאה, ואי מהדרינן ליה נהליה בר חמשין מפיק ליה להאי ואמר האי אחרינא הוא:

טו. שני אחים אחד עני ואחד עשיר והניח להן אביהן מרחץ ובית הבד עשאן לשכר השכר לאמצע עשאן לעצמו הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זיתים ובא ועשם בבית הבד. סוגיא דשמעתא בפרק השותפין (לעיל בבא בתרא יג,א) דהא מתני' בשאין בה דין חלוקה הוא דמתוקמא, דלא מצי חד מיניהו למכפייה לחבריה למפלג בהדיה. אבל אי אית בה דין חלוקה, שאלו יחלק לפי מנין השותפין שיש להם חלק בו מגיע לכל אחד מהן חלק ששם הכל קרוי עליו, כופין זה את זה לחלוק, בין שעשאן אביהן לעצמו בין שעשאן לשכר. ואפילו היכא.כעידרמה דלית בה דין חלוקה נמי דוקא היכא דלא אמר ליה חד מיניהו לחבריה גוד או איגוד, אבל היכא דאמר ליה חד מיניהו לחבריה גוד את כוליה בכך וכך דמים או איגוד אנא בגויהו, כיפינן ליה למיגד בהנהו דמים או לאוגודיה לחבריה בגוייהו. מדמקשינן מיהא מתני' בפרק השותפין (לעיל שם) למאן דאמר אית דינא דגוד או אגוד, ופרקינן שאני התם דגוד איכא אגוד ליכא, כלומר דהא עשיר ניחא ליה לאשתמושי בכולה בלא דמים ועני לא מצי למימר ליה לעשיר גוד או אגוד דהא עני לית ליה דמי למיתב ליה לעשיר בפלגא דידיה, ואשתכח דגוד איכא אגוד ליכא, וכיון דליכא חד מיניהו דאמר ליה לחבריה גוד או אגוד דינא הוא דמתהנו ביה בהדי הדדי. הילכך אם עשאן אביהן לשכר, להשכירן וליטול שכרן, משכירין אותן וחולקין את שכרן. ואם עשאן להשתמש בהן לעצמו ולבני ביתו, מצי כל חד מיניהו למימר ליה לחבריה נשתמש ביה אנן כי היכי דאשתמש ביה אבונא, והרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זיתים ובא ועשאם בבית הבד, ואין לך רשות להשכירן לאחרים. דגבי חלוקה גופה מאי טעמא אמור רבנן כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו חולקין אותו בדמים, אילימא משום בל תשחית, אי הכי אפילו שניהן רוצים נמי אמאי יחלוקו, אלא לאו משום דאמר ליה כל חד מיניהו לחבריה מרחץ ובית הבד ירשתי מאבא ולא בית ולא חורבא, לית לך רשותא למיתב לי אלא מידי דמקרי מרחץ ומידי דמקרי בית הבד, והוא הדין לשאר מילי, הכא נמי כיון דעשאן לעצמו מצי כל אחד מן הבנים למימר לחבריה מרחץ ירשתי מאבא ולאו אגרא בעלמא. וכן כל כיוצא בזה.

ובדין הוא דליתני לה להא מתניתין בחד מהנך תרי פרקי דמקמאי האי דמיירי בהו בהלכות נחלות ומאי דשייך בהו, אלא איידי דבעי מיתנא בהאי פירקא מתני' דמי שפרע מקצת חובו דשיכא בשטרות, דלר' יוסי דאמר יכתוב שובר עניותיה דעניא גרמא ליה לאפסודי, דאי הוו ליה זוזי הוה פרע ליה לכוליה וקרע ליה לשטריה, והשתא דלית ליה זוזי אי אבד שוברו של זה אכיל הלה וחדי, הכא נמי גבי מתני' דשני אחין (דלית) [דאית] בה אנפא דגרמא ליה עניותיה לעניא לאפסודי, דאי עשאן לעצמו הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זיתים ובא ועשאם בבית הבד:

טז. שנים שהיו בעיר אחת שם אחד יוסף בן שמעון ושם אחד יוסף בן שמעון אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהן פרועין כיצד יעשו ישלשו אם היו משולשין יכתבו סימן אם היו מסומנין יכתבו כהן. הא דקתני רישא אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה לאו משום דחיישינן לנפילה, אלא משום דאמר ליה נתבע לתובע דנקיט ליה לשטרא בידיה לאו אנא יזיפנא מינך אלא את הוא דיזפת מינאי ופרעתן ויהבתיה לשטרא נהלך אדעתא דקרעת ליה לשטרא ולא קרעתיה והשתא קא מפקת ליה עלואי. ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב, דכל חד מיניהו מצי מדחי ליה למלוה ואמר ליה לאו לדילי אוזפת אלא להאיך והמוציא מחבירו עליו הראיה. ואם נמצא לאחד בין שטרותיו שובר כתוב בכתב ידו של מלוה שטר שיש לי על יוסף בן שמעון פרוע, והיו לו שני שטרות על שניהן אחד על זה ואחד על זה, שטרות שניהן פרועין, דכיון דאתברר דחד מיניהו פרוע הוא וליכא לברורי הי מיניהו, איכא למימר דילמא האי ניהו ואוקי ממונא בחזקת מאריה. ואוקימנא בפרק שנים אוחזים בטלית (ב"מ כ,ב) בשנמצאו שטרי החובות בין שטרות קרועין, אבל אם לא נמצאו בין שטרות קרועין גאבי תרויהו. ואם נמצא אחד מהן בין שטרות קרועין והאיך לא אשתכח בין שטרות קרועין, ההוא דאשתכח בין שטרות קרועין הוא דהוי בחזקת פרוע וקרעינן ליה, ואידך דלא אשתכח בין שטרות קרועין גבו ליה יורשין.

והא דקתני כיצד יעשו, תקנתא לכתחילה קמ"ל. כיצד יעשו מתחלה ויוכלו להוציא שטר חוב זה על זה או על אחרים, ישלשו בדורות, זה כותב שמו ושם אביו ושם אבי אביו, וזה כותב שמו ושם אביו ושם אבי אביו, כדי שיהא שם אבי האב מבחין ביניהם. ואם היו משולשין בשמות שוין, זה יוסף בן שמעון בן יעקב וזה יוסף בן שמעון בן יעקב, יכתוב כל אחד מהן סימן, אם היה זה לבן וזה שחור זה ארוך וזה קצר, והוא הדין לשאר סימנין, יכתוב כל אחד מהן סימן המצוי בו שאינו מצוי בחבירו. ואם היו מסומנין, כלומר שוין בסימנין, יכתוב כהן, שאם היה זה כהן וזה אינו כהן יכתוב כל אחד מהן כייחוסו, אם כהן כהן ואם ישראל ישראל:

דף קעב עמוד ב

קיד. ההוא שטרא דנפק לבי דינא דרב הונא דהוה כתיב ביה אני פלוני בן פלוני לויתי ממך מנה. ולא פריש ביה ממאן קאמר אמר רב הונא ממך משמע ואפי' מריש גלותא ממך ואפי' משבור מלכא. הילכך כל מאן דאתי למתבעיה בגויה מצי דחי ליה ואמר ליה לאו מינך יזיפנא אלא מאיניש אחרינא יזיפנא. אמר ליה רב חסדא לרבא פוק עיין בה דלאורתא באעי לה רב הונא מינך נפק דק ואשכח דתניא גט שיש עליו עדים ואין בו זמן אבא שאול אומר אם כתוב בו היום גרשתיה כשר. כלומר כשר ותנשא בו לכתחלה. קס"ד דאבא שאול כר' מאיר סבירא ליה, דאמר עדי חתימה כרתי, הילכך באעי עדים בגופיה דשטרא כדי שיתברר הזמן בעידי חתימה, וכי כתיב ביה היום גרשתיה מיהת כשר, אלמא היום ההוא יומא דנפק ביה שטרא מתותי ידא דאתתא משמע הכא נמי ממך ההוא גברא דנפק שטרא מתותי ידיה משמע. אמר ליה אביי ודילמא אבא שאול כר' אלעזר סבירא ליה דאמר עידי מסירה כרתי אבל הכא ניחוש לנפילה. כלומר וממאי דאבא שאול כר"מ סבירא ליה דאמר עדי חתימה כרתי, והאי שיש עליו עדים דקתני בעדי חתימה קאי, ואי מתברר זמן בגויה דשטרא כשאר ענייני הגט על ידי עדי חתימה דחתימי עליה כשר, ואי לא אע"ג דמתברר בעידי מסירה כמאן דלית ביה זמן דאמי ופסיל לכתחלה, כי היכי דתצטריך למימר דכי אהני ליה היום גרשתיה משום דכמאן דמפריש ביה ההוא יומא דנפיק ביה שטרא דמי, ודילמא אבא שאול כר' אלעזר סבירא ליה דאמר עידי מסירה כרתי, והא שיש עליו עדים דקתני בעידי מסירה קאי, דמסריה נהליה באנפיהו ביומא פלניא. וכי אהני ליה היום גרשתיה, לאו משום דמשמע לישנא דשטרא יום ידוע, אלא משום דאיכא עדי מסירה דיכלי לברורי לההוא יומא.

וכי תימא אם כן למה לי היום גרשתיה, שאני התם דכיון דלא כתיב זמן בגיטא כלל פסול לכתחלה, דהוה ליה לגבי זמן כמזויף מתוכו דמודה ר' אלעזר בגט שאין בו זמן כלל, דאפי' בעידי מסירה פסיל לכתחלה. והתם הוא דמהני היום גרשתיה משום דאיפשר לברוריה ההוא יומא בעידי מסירה, אבל הכא גבי לויתי ממך מנה דליכא סהדי לברורי להאי מלוה מאן ניהו, לאו מההוא גברא דנפיק שטרא מתותי ידיה השתא משמע, דאיכא למימר מאיניש אחרינא הוא דיזיף. וכי תימא אי הכי מאי בעי גבי האי, חיישינן לנפילה, דאימור נפל ממאריה ואשכחיה האי וקאתי וקא תבע ביה.

אמר ליה רבא לנפילה לא חיישינן. ומנא תימרה דלא חיישינן לנפילה דתנן שנים שהיו בעיר אחת ושם אחד יוסף בן שמעון אינן יכולין להוציא שט"ח זה על זה ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב הא הן על אחרים יכולין להוציא, אלמא יוסף בן שמעון דכתיב ביה בשטרא ההוא דנפיק שטרא מתותי ידיה משמע, ואמאי ליחוש לנפילה, דילמא מאידך יוסף בן שמעון אחרינא הוא דנפל, אלא לאו ש"מ לנפילה לא חיישינן. ואביי אמר לך לנפילה דחד לא חיישינן לנפילה דרבים חיישינן. כלומר גבי שני יוסף בן שמעון כי נפיק שטרא מתותי ידא דחד מיניהו כיון דליכא לאסתפוקי אלא באידך יוסף בן שמעון לחודיה לנפילה דחד לא חיישינן, אבל גבי לויתי ממך סתמא דאיכא לאסתפוקי בכולהו אינשי דעלמא לנפילה דרבים חיישינן.

וקי"ל כרבא. חדא דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. ועוד דמתני' כרבא דיקא דלא חיישינן לנפילה. ושנוייה דאביי שנויא דחיקא הוא ולא סמכינן אשנויא, דמה לי לנפילה דחד ומה לי לנפילה דרבים, אי איכא למיחש לנפילה אפי' לנפילה דחד נמי ליחוש, ואי ליכא למיחש לנפילה אפילו לנפילה דרבים נמי לא ליחוש. אלא ודאי שמע מינה לנפילה לא חיישינן. וכל היכא דאיכא לאסתפוקי במלוה גופיה בין האי גברא דנפיק שטרא מתותי ידיה ובין איניש אחרינא, לא שנא הוי ספיקא בחד ולא שנא ברבים, מחזקינן ליה לשטרא בחזקת ההוא דנפיק מתותי ידיה, ומאן דטעין דהאי שטרא דאיניש אחרינא הוה עליו להביא ראיה. וכן הילכתא:

קטו. וש"מ דגט שאין בו זמן אלא שכתוב בו היום גרשתיה, אם יש עליו עדי חתימה בין לר"מ בין לר' אלעזר כשר לכתחלה, כדרבא דאמר היום ההוא דנפיק ביה משמע וכמאן דכתיב ביה יום ידוע דאמי. ואע"ג דליכא עדי מסירה, כיון דאיכא עדי חתימה מודי ר' אלעזר דכשר ותנשא בו לכתחילה. כדקתני התם (גיטין פו,א) בהדיא שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם, דאי ליכא עדי מסירה לתכשר בעדי חתימה. ואם אין עליו עדי חתימה ואיכא עידי מסירה, לר"מ פסול לגמרי לר' אלעזר כשר לכתחילה. וקי"ל כר' אלעזר:

דף קעג עמוד א

קטז. דכולי עלמא מיהת לנפילה דחד לא חיישינן אלא הא דתניא כשם שאין מוציאין שט"ח זה על זה כך אין מוציאין על אחרים במאי קא מפלגי באותיות נקנות במסירה קא מפלגי תנא דידן סבר אותיות נקנות במסירה. וממה נפשך אי האי שטרא מהאי גברא דנפיק מתותי ידיה הוא דאיהו ניהו המלוה גופיה שפיר, ואי האיך אחרינא הוה ומסריה להאי במסירה גרידתא, קסבר אותיות נקנות במסירה, מאי אמרת ליחוש לנפילה, לנפילה לא חיישינן. ותנא ברא סבר אין אותיות נקנות במסירה. בלא כתיבה, ונהי דלנפילה לא חיישינן אלא ליחוש דילמא האי שטרא דאידך יוסף בן שמעון הוה ויהביה להאי במסירה גרידתא ולא קנייה בהכי דאין אותיות נקנות במסירה.

ואיבעית תימא דכולי עלמא אותיות נקנות במסירה והכא בצריך להביא ראיה קא מפלגי תנא דידן סבר אין המקבל מתנה צריך להביא ראיה שהנותן מסר לו שטר זה בתורת מתנה, אלא כיון דנפק שטרא מתותי ידיה וקא טעין דבתורת מתנה אתא לידיה מהימן. ואמטול הכי יכולין להוציא שטר חוב על אחרים ולא מצי הלוה למדחייה לחד מיניהו ולמימר ליה מחברך יזיפנא, ודילמא כי מטא שטרא לידך בתורת נפילה או בתורת פקדון אתא לידך, דאי משום לנפילה לנפילה לא חיישינן, ואי משום פקדון כיון דנפיק שטרא מתותי ידיה מהימן עלויה למימר דבתורת מתנה אתא לידיה. ותנא ברא סבר נהי דלנפילה לא חיישינן, לפקדון מיהת חיישינן, ואע"ג דנפיק שטרא מתותי ידיה צריך להביא ראיה דיהביה נהליה מאריה במתנה, ואי לא לא מצי גאבי ביה.

דאיתמר אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה כדפרישנא. וליתה לדאביי ורבא בהא מילתא, דקי"ל כאמימר דפסק הילכתא בהדיא בפרק המוכר את הספינה (לעיל בבא בתרא עז,א) דאין אותיות נקנות במסירה. ורב אסי נמי אסיק בה סברא נמי היא מילי נינהו ומילי במילי לא מיקניאן, וקי"ל כאמימר ורב אסי דבתראי נינהו. ועוד דהלכה עדיפא משיקלא וטריא דגמרא הלכה הא דתניא כשם שאין מוציאין שט"ח זה ע"ז אין מוציאין על אחרים, ותנא דידן דקתני מוציאין בהא פליגי, תנא דידן לא חייש לנפילה ותנא ברא חייש לנפילה, וקי"ל כתנא דידן. ואי קשיא לך לתנא דידן נהי נמי דלא חייש לנפילה ליחוש למסירה גרידתא או לפקדון. ולטעמיך לנפילה אמאי לא חייש, דכיון דנפיק שטרא מתותי ידיה מאן דטעין ביה טענה דפקדון או דמסירה גרידתא עליו להביא ראיה. וכן הלכתא:

קיז. אמר אביי מנא אמינא לה, דאע"ג דנפיק שטרא מתותי ידיה עליו להביא ראיה שבעליו נתנו לו, דתניא אחד מן האחין שהיה שטר יוצא מתחת ידו, וטען שאביו נתנו לו במתנה, עליו להביא ראיה. ורבא שאני אחין דשמטי מהדדי. אבל היכא דנפיק שטרא מתותי ידא דאחריני כי טעין ביה דמאריה יהביה נהליה במתנה מהימן. איכא דאמרי אמר רבא מנא אמינא לה, דאינו צריך להביא ראיה, דתניא אחד מן האחין שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו עליו להביא ראיה אחין הוא דשמטי מהדדי אבל אחרים לא. ואביי אמר לך אחין אצטריכא ליה סד"א כיון דשמטי מהדדי מזהר זהירי מהדדי ולא בעי ראיה, דאי לאו דיהיב ליה אבוה או אחוה האי שטר מדעתיה לא הוה מטי שטרא לידיה דהא מזהר זהירי מהדדי, קמ"ל. דאפי' אחין נמי בעו ראיה וכ"ש אחריני.

וליתה נמי לדאביי ורבא בהא מילתא, אלא לא שנא אחין ולא שנא אחרים, אע"ג דמתיחד מיניהו סהדי דמאריה דשטרא מסריה נהליה בתורת מתנה במסירה גרידתא בלא כתיבה לא קני ליה בהכין, דקי"ל אין אותיות נקנות במסירה עד דמייתי סהדי דאקנייה נהליה בכתיבה ומסירה. ואע"ג דטעין דמריה אקנייה נהליה בכתיבה ומסירה ואבד ליה שטרא אי נמי על גבי קרקע לא מהימן, דאמרינן ליה אחוי שטריך. דעד כאן לא קאמר רבא בשמעתין דאינו צריך להביא ראיה אלא משום דסבירא ליה דבמסירה גרידתא קני, הילכך הו"ל כשאר מטלטלי דמיקנו במשיכה או בהגבהה דמוקמינן להו היכא דקימי השתא, ומאן דטעין דבתורת מציאה או בתורת פקדון אתא לידיה עליו להביא ראיה. מיהו לדילן דסבירא לן דאין אותיות נקנות במסירה גרידתא אלא בכתיבה ומסירה אי נמי אגב ארעא, לא מהימן עליהו אלא בראיה. דאי טעין דבכתיבה ובמסירה קננהו אמרינן ליה אחוי שטריך, ואי טעין דאגב ארעא קננהו, כי היכי דלא מהימן אהאי שטרא נמי אלא בראיה, דקרקע בחזקת בעליה קיימת, ובריתא דקתני עליו להביא ראיה לאו במסירה גרידתא קאמר אלא בכתיבה ומסירה קאמר, אי נמי דאקני ליה אגב קרקע.

וכי תימא וכיון דלא שאני לן בין אחין לאיניש מעלמא, מאי שנא אחין דנקט, אחין אצטריכא ליה דאע"ג דזהירי מהדדי צריך להביא ראיה, כדאמרי' לעיל.

ודוקא במתנת בריא, אבל היכא דמייתי סהדי דיהביה נהליה במתנת שכיב מרע דמקני באמירה בעלמא קאני, כדאמרי' בפ' מי שמת (לעיל בבא בתרא קנג,א) במעשה דאימיה דרב עמרם. והני מילי דאיכא עדים, אבל היכא דליכא עדים אלא איהו הוא דקא טעין דבמתנת שכיב מרע יהבינהו נהליה, אע"ג דנקיט ליה לשטרא גופיה בידיה לא מהימן אלא בראיה. ואף על גב דמתנת שכיב מרע באמירה בעלמא קני. ואף על גב דלא משך, וכל שכן היכא דמשך, לא מהניא משיכת השטר להימוניה עלויה, דכי מהניא משיכת השטר להימוניה אגופיה דשטרא דקאי תותי ידיה לצור על פי צלוחיתו, מידי דהוה אשאר מטלטלי דקיימי תותי ידיה, אבל להימוניה אגופיה דממונא דכתיב בשטרא, כיון דגופיה דממונא ליתיה תותי ידיה לא מהני.

וכי תימא אם כן לטעמיה דרבא דאמר אותיות נקנות במסירה נמי אמאי מהימן אגופיה דממונא. הני מילי לטעמיה דרבא דסבירא ליה דאותיות נקנות במסירה, דכיון דמהניא מסירת השטר למקנא זכותא דאית ביה אשתכח דכי נקיט ליה לשטרא כמאן דנקיט ליה לגופיה דממונא דאמי, ואמטול הכי מהימן עילויה. אבל לדידן דסבירא לן דאין אותיות נקנות במסירה אלמא לא מהניא מסירת השטר למקנא זכותא דאית ביה, לא בבריא לא בשכיב מרע, דאי בבריא אע"ג דמסר ליה נמי במסירה גרידתא לא קני לה לזכותא דאית ביה, ואי בשכיב מרע אע"ג דלא מסר ליה נמי קני. ואע"ג דמסר ליה שטרא לאו מחמת ההיא מסירה קא קני ליה לזכותא דאית ביה, דהא אע"ג דלא מסר נמי קני, אלא משום דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, וקימא לן נמי דמתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, דהוה ליה כמאן דקנייה לההוא שטרא בתורת ירושה דקני ליה נמי לזכותא דאית ביה כדברירנא בפרק מי שמת, וכיון דכי קני לה לזכותא דאית ביה לאו מכח מסירת השטר קא קני לה, אשתכח דכי נקיט ליה לשטרא לאו כמאן דנקיט ליה לגופיה דממונא דמי, ואמטול הכי ליכא להימוניה אלא אגופיה דשטרא (קאי) דקאי ברשותיה, אבל אממונא דאית ביה כיון דליתיה ברשותיה לא מהימן.

וראיה נמי מההיא דגרסינן בפרק דיני ממונות בתרא (סנהדרין לא,א) ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידא בבי דינא דרב נחמן אמרה ליה ידענא ליה בהא שטרא דפריעא הוא הימנה רב נחמן א"ל רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי, אמר ליה לא שאני הכא דאי בעיא קלתיה. והשתא נחזי אנן, אי אמרת בשלמא דלטעמא דרבנן דאמרי אין אותיות נקנות במסירה דאע"ג דנפיק שטרא מתותי ידיה לא מהימן עלויה למימר דבכתיבה ומסירה אקנייה נהליה אי נמי אגב קרקע מסריה נהליה אלא בראיה, היינו דאקשי ליה רבא לרב נחמן כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה, משום דלא משכחת ליה להאי טעמא להימוניה למאן דנפיק שטרא מתותי ידיה למימר לקוח הוא בידי בלא ראיה אלא לטעמא דרבי, דאי לרבנן לא מהימן אלא בראיה. ורב נחמן נמי מהאי טעמא הוא דאצטריך לשנויי לה מטעמא דאי בעיא קלתיה. אלא אי אמרת אפי' לרבנן נמי מהימן למימר בכתיבה ומסירה אקנייה נהליה ושטרא הוה לי ואירכס, מאי קושייה דרבא דמקשי ליה לדרב נחמן כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה, הא אמרת דאפילו לרבנן נמי דאמרי אין אותיות נקנות במסירה מהימן בלא ראיה. ותו ומאי דוחקיה דרב נחמן לפרוקי ליה מטעמא דאי בעי קלתיה, הוה ליה לפרוקי ליה אפילו תימא רבנן בהא אפי' רבנן מודו דאי בעיא אמרה בכתיבה ומסירה מסריה נהליה ושטרא הוה לי ואירכס. אלא מדאקשי ליה רבא כמאן כרבי ואצטריך רב נחמן לשנויי ליה לא שאני הכא דאי בעיא קלתיה, שמע מינה דאי אמרה לקוח הוא בידי לא מהימנא עלויה דממונא דכתיב ביה אלא בראיה.

ברם צריך את למידע דכי אמרינן דכי טעין דבכתיבה ומסירה קננהו אי נמי במתנת שכיב מרע קננהו לא מהימן אלא בראיה, הני מילי למקנא ההיא זכותא דכתיבה בגויהו, לא שנא קרקע ולא שנא מטלטלין, דהא ההוא קרקע והנהו מטלטלין לא קיימי בחזקתיה כי היכי דלהימניה עלויהו. דאי מטלטלי נינהו הא ליתינהו ברשותיה כי היכי דלוקמינהו בחזקתיה, ואי קרקע הוא אף ע"ג דקאי ברשותיה נמי הא קימא לן קרקע בחזקת בעליה קיימת. אבל למקנא גופיה דניארא קני ליה, ואע"ג דלא טעין דאקנייה נהליה אלא במסירה גרידתא מהימן בשבועת היסת, ולא מצי מאריה לאפוקיה לניארא נהליה.

מיהו אי שטר חוב הוא אי נמי מתנה אמטלטלין ואירצי ליה ההוא דנקיט ליה לממונא למתיביה לממונא דשטרא נהליה, בהא איכא לפלוגי. דאי טעין דיהביה מארי שטרא לההוא שטרא נהליה בכתיבה ומסירה כדחזי מהימן אהנהו מטלטלי דאתא לרשותיה, ובשבועת היסת. ואי לא טעין דאקנייה נהליה אלא במסירה גרידתא ולא אמר ליה דליזיל ולשקליה לממונא לנפשיה, מיחייב לאהדוריה לממונא למארי שטרא, דהא לא אקני ליה זכותא בממונא כלל. אבל ודאי אי טעין דאמר ליה זיל שקליה לממונא לנפשך מהימן, דכי שקליה ברשות בעלים שקליה, ומכי מטא לידיה מדעת בעלים הוא דקנייה.

והיכא דטעין דאקנייה מארי שטרא נהליה בחד מאנפי הקנאות, דקאמרינן דכי מטא ממונא לידיה מהימן, לא תימא הני מילי היכא דליכא סהדי דאתא האי ממונא לידיה, מגו דאי בעי אמר דלא שקל ולא מידי כי אמר אין שקלי ודידי שקלי מהימן, אלא אע"ג דאיכא סהדי דידעי דשקיל ואיהו טעין אתה אמרת לי ליטלן לעצמי ושקלתיה מקמי דחזרת בך, אי נמי דאקניתיה לממונא נהלי בחד מאנפי הקנאות, ומלוה קא טעין דלא אמר ליה ולא אקני ליה מידי, משתבע איהו למלוה וללוה היסת ומפטר, ומקביל ליה מלוה ללוה חרם סתם כתקנתא דרבנן בתראי דלא שדריה למשקליה ולא אקני ליה מידי ופרע ליה לוה למלוה. והיינו טעמא דמהמנינן ליה להאי דשקליה לממונא ואע"ג דאיכא סהדי דשקליה, מידי דהוה אמאן דאסהידו עליה דאכל פירי דארעא דלאו דיליה, דאי טעין ואמר לפירות ירדתי נאמן דלא חציף איניש למיכל פירי דלאו דיליה מדרב יהודה (לעיל בבא בתרא לג,ב), הכא נמי לא חציף איניש למשקל ממונא דלאו דידיה. והני מילי דשקיל מחיי מלוה, דאיתיה להאי טעמא דלא חציף איניש משום דחייש דילמא אתי מלוה ומכחיש ליה בטענת בריא, אבל היכא דלא שקל אלא לאחר מיתה, אע"ג דטעין דמלוה אקנייה נהליה במתנת שכיב מרע, כיון דאיכא סהדי דשקל כמאן דאסהידו דגזליה דאמי, דלא מהימן למימר (דלישקלי) [דילי שקלי] אפי' היכא דיכיל למימר החזרתיו לך לא אמרינן מגו דאי בעי אמר החזרתים לך כי אמר אין שקלי ודידי שקלי מהימן, דכיון דכי לא יכיל למימר החזרתים לך לא מהימן למימר דידי שקלי משום סהדותא דסהדי דמסהדי דשקל, אלמא כמאן דמסהדי בהדיא דשקל מידי דלאו דיליה דאמי, הלכך אע"ג דיכיל למימר החזרתים לך נמי לא אמרינן מגו דיכיל למימר החזרתים לך כי אמר דידי שקלי מהימן דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. תדע דאם כן גבי נסכא דרבי אבא (לעיל בבא בתרא לג,ב) נמי נימא מגו דאי בעי אמר החזרתיו לך כי אמר דידי חטפתי מהימן. אלא לאו שמע מינה דכל היכא דאיכא סהדי דמרעי לה לטענאתיה דקא טעין השתא לא אלים מגו למדחא סהדותא דסהדי. והני מילי דאיכא סהדי, אבל ליכא סהדי, לא שנא דשקל מחיי מלוה ולא שנא לאחר מיתה, מגו דאי בעי אמר לא שקלי כי אמר אין שקלי ודידי שקלי מהימן. מיהו למלוה משתבע שבועת היסת. אבל יורשים כיון דבטענת שמא קאתו לית להו גביה אלא חרם סתם כתקנתא דרבנן בתראי.

ולענין דינא דמארי ממונא בהדי הלוה גופיה, לא שנא הכי ולא שנא הכי מחייבינן ליה ללוה לשלומי ליה למלוה זוזיה, דאיהו דאפסיד אנפשיה דפרעיה להאיך שלא כדין, דידע דהוה ליה למלוה ממונא גביה ולא ידע אי האיך דפרעיה ברשותיה דמלוה אתא ואי לא, הוה ליה כהלויתני ואיני יודע אם החזרתי ואם לא החזרתי דחייב:

קיח. והא דתניא גבי שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת כשם שמוציאין שטר חוב על אחרים כך מוציאין זה על זה ליתא, דקימא לן כתנא דידן דקתני אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה. במאי קא מפלגי, בכותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו, הילכך חיישינן דילמא האי דנפיק השתא שטרא מתותי ידיה אזל לגבי עדים ואמר להו כתובו עלי שטרא לאידך יוסף בן שמעון דיזיפנא מיניה זוזי והבו לי דלכי יהיב לי זוזי יהיבנא ליה שטרא, וכתבי וחתמי ויהבי ליה, והשתא מפיק ליה לשטרא, וקאמר אנא הוא דאוזיפתיה לדיליה, ואמטול הכי אין מוציאין שטר חוב זה על זה, ולאו משום דחיישינן לנפילה. ותנא ברא סבר אין כותבין שטר ללוה עד שיהא המלוה עמו, הילכך ליכא למיחש ולא מידי. וקי"ל כתנא דידן. וכי תימא לתנא דידן נהי דכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין המלוה עמו, היכא דקאי שטרא לגוביאנא, אבל הכא דשם המלוה והלוה שוין וסבירא ליה לתנא דידן דאין מוציאין שט"ח זה ע"ז אמאי כותבין. נפקא מינה דאי קיימי עדי חתימה ומסהדי מאן מיניהו יזיף מחבריה מצי גבי ביה. ואמטול הכי כותבין, דהא ליכא למיחש ולא מידי, דאי איכא סהדי דמסהדי מאן הוי מלוה ומאן הוי לוה, כי גאבי ביה שפיר גאבי, ואי ליכא סהדי לא גאבי חד מינייהו ולא מידי וליכא פסידא בהאי כתיבה לחד מיניהו:

קיט. ושמעינן מיהא [דהא] דתנן (לעיל בבא בתרא קסז,ב) כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו לאו בכתיבה גרידתא עסיקינן אלא בכתיבה וחתימה קאי, דאי ס"ד בכתיבה גרידתא קאי ואין חותמין עד שיהא המלוה עמו, לתנא דידן למאי ליחוש ליה, נהי נמי דכותבין, כיון דאין חותמין עד שיהא המלוה עמו וקא מפיק האי יוסף בן שמעון שטר כתוב וחתום ליכא למיחש ולא מידי, דהא אמרת כי ליכא מלוה בהדיה לא חתמינן. אלא לאו שמע מינה כותבין שטר ללוה וחותמין ונותנין לו אעפ"י שאין המלוה עמו:

קכ. הרי אמרו נמצא לאחד בין שטרותיו שטר שובר, כתוב בו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע, והיו לו שני שטרות אחד על זה ואחד על זה, שטרות שיש לו על שניהן פרועין. טעמא דנמצא בין שטרותיו שובר כהאי גוונא, הא לא נמצא מצי מפיק שטר חוב עלויהו, והא אנן תנן ולא אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב. א"ר ירמיה במשולשין. כלומר דכתב שלשה דורות בכל חד מיניהו, נמצא דור שלישי מבחין ביניהן, ואמטול הכי אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב. וכי קתני רישא ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב כגון שלא שלשו לדורות. ודיקינן, במאי אוקימתה לסופא דקתני נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהן פרועין, דשמע מינה דאי לא נמצא שובר מצי מפיק שט"ח עליהו, במשולשין, שנמצא דור שלישי מבחין ביניהן. ולחזי תברא בשמא דמאן כתיב. ולורעיה לשטר חוביה דכתיב עלויה, ואידך דלא כתיב תברא בשמיה לגביה מיניה. אמר רב הושעיא במשולשין בגט ואין משולשין בשובר. כלומר במשולשין בשטרי החוב ואין משולשין בשובר, דאי לאו שובר מצי למגבא מיניהו, ולא מצי חד מיניהו לדחויה ולמימר ליה אנא לא יזיפנא מינך מידי האיך הוא דיזיף מינך בהני תרי שטרי דהא משולשין בו, מרע ליה לתרויהו דכל חד מיניהו מצי מדחי ליה ולמימר ליה האי תברא אשטרא דאית לך עלי הוא דכתיב. והלכתא כי האי פירוקא, דכל כהאי גוונא הכי דיינינן ליה:

קכא. אביי אמר הכי קאמר נמצא לאחד שובר כתוב וחתום ששטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע והיו לשניהן עליו שני שטרות שטרי שניהן פרועין. דכל היכא דתובע ונתבע תרויהו אית להו שטרא, תובע נקיט שטר חוב ונתבע נקיט שובר ואיכא ספיקא בתרויהו יד בעל שטר החוב על התחתונה. מאי טעמא, איכא למימר יד בעל שטר החוב על התחתונה ואיכא למימר יד בעל השובר על התחתונה, אוקי ממונא בחזקת מאריה. ודוקא בשאין משולשין לא בגיטין ולא בשובר, דבעל חוב הוא דאפסיד אנפשיה דאוזיף בשטר שאינו משולש, אבל אם היו משולשין בגיטין של[ו]ש שמבחין ביניהן ואין משולשין בשובר, על בעל השובר להביא ראיה. דאי לא תימא הכי אתי לוה למעבד קנוניא בהדי חד מיניהו אחבריה למפרעיה בשובר שאינו משולש ומפסיד ליה להאיך שלא כדין. ועוד דזימנין דליכא עליה שטרא אלא לחד מיניהו, ואזיל לגבי האיך וכתיב ליה שובר שאינו משולש, ומפקע ליה להאי ב"ח שלא כדין, ולא מתקני רבנן מילתא דאתי בה לידי פסידא. ולא דמיא לדר' אושעיא דמכשר ליה לתברא במשולשין בגט ואין משולשין בשובר, דשאני התם דכיון דחד מלוה ושני לווין, מלוה הוא דאפסיד אנפשיה דכתב ליה לחד מיניהו שובר שאינו משולש. ומסתברא דאפי' בשאין משולשין לא בגט ולא בשובר, אי כתבי הרשאה זה לזה הו"ל דינא כשטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע. והיכא דלא כתבין הרשאה זה לזה נמי דוקא היכא דטעין נתבע טענת בריא דפרעינהו לתרויהו ומשתבע לתרויהו שבועת היסת, אבל היכא דלא יכיל לאשתבועי לחד מיניהו, לההוא דלא יכיל לאשתבועי מיחייב לשלומי ליה. והלכתא נמי כי האי פירוקא דאביי, דרב הושעיא ואביי לא פליגי אלא כל חד מיניהו מוקים לה למתני' אליבא דהלכתא ומר אמר איכא לאוקומה בהכי ומר אמר, איכא לאוקומה בהכי, אבל לענין דינא לא פליגי:

יז. האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזה הוא שטרות כולן פרועין נמצא לאחד שם שנים הגדול פרוע והקטן אינו פרוע. רישא כגון שהיו לו שטרות הרבה על בני אדם הרבה, על כל אחד מהן שטר אחד, דכיון דאתחזק חד מיניהו בפרוע ואין ידוע איזה הוא, לא שנא דאמר איהו לבנו שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזה הוא, ולא שנא אמר ליה שטר בין שטרותי פרוע ולא אמר ליה איני יודע איזה הוא ובן לא קא ידע איזהו, שטרות כולן פרועות מספק, דאוקי ממונא בחזקת מאריה וכל חד וחד מצי אמר דידי הוא דהוי פרוע. ואם נמצא שם ללוה שני שטרי חובות הגדול פרוע, דיד בעל שטר החוב על התחתונה, דאוקי ממונא בחזקת מאריה, והקטן אינו פרוע, דחד שטרא ולאו תרי שטריה וממה נפשך גאבי מיניה חד מיניהו אלא שיד הלוה על העליונה. ומסתברא דאי אמר שטרות יש בין שטרותי פרועין אפי' היו שם עשרה על שם אחד כולן פרועין ולא אמרי' מיעוט שטרות שנים, דכל כה"ג חומרא לתובע וקולא לנתבע. דאי לא תימא הכי, גבי חד נמי כי נמצא שם לאחד שנים אמאי הגדול פרוע:

קכב. אמר רבא שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע חוב לך בידי פרוע שטרות כולן פרועין. כלומר האומר לחבירו דרך הודאה שטר לך בידי פרוע, והיו לו עליו ב' שטרות, הגדול פרוע והקטן אינו פרוע. חוב לך בידי פרוע שטרות כולן שיש לו עליו פרועין, כי טעמא דלעיל:

קכג. א"ל רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו שדה שיש לי מכורה לך כל שדותיו מכורות לו. דהא שדה שדות טובא נמי משמע, כדכתיב (בראשית לב,ד) ארצה שעיר שדה אדום ומתרגמינן חקלי אדום, ודכותה ויברח יעקב שדה ארם (הושע יב,יג). אמר ליה התם יד בעל השטר על התחתונה. דאוקי ממונא בחזקת מאריה, הכא נמי יד בעל שטר החוב על התחתונה דאוקי ממונא בחזקת מאריה.

וש"מ דמאן דא"ל לחבריה שדה מכורה לך אי נמי שדה שיש לי מכורה לך, אע"ג דלא בדיק ליה הי שדה משדותיו מזבין ליה, נהי דיד בעל השטר על התחתונה מיקנא מיהת קאני חדא מיניהי, אלא שיד לוקח על התחתונה ונוטל פחותה שבהן:

דף קעג עמוד ב

יח. המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב רשב"ג אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב. הא דקתני רישא המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב פרישנא בגמרא לא יתבע ערב תחילה. ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב, כלומר יתבע ערב תחלה. ודוקא בשאין נכסים ללוה כדמיברר לקמן. מכלל דבסתמא אע"פ שאין נכסים ללוה לא יתבע ערב תחלה, וחסורי מיחסרא והכי קתני, במה דברים אמורים דכי אמר ליה על מנת שאפרע ממי שארצה יתבע ערב תחילה, בזמן שאין נכסים ללוה, אבל אם יש נכסים ללוה אע"ג דא"ל על מנת שאפרע ממי שארצה לא יתבע ערב תחילה, דכי קביל עליה ערב האי תנאה היכא דאין נכסים ללוה, אבל היכא דיש נכסים ללוה לא קביל עלויה. וכי תימא אי בשאין נכסים ללוה למה ליה לאתנויי, בלאו הכי נמי מיפרע מן הערב. אהני ליה דאלו בסתמא אע"פ שאין נכסים ידועים ללוה לא יתבע הערב תחלה, ואלו היכא דאתני על מנת שאפרע ממי שארצה היכא דאין נכסים ללוה יתבע ערב תחלה. וקבלן אע"פ שיש נכסים ידועים ללוה יתבע קבלן תחלה. רשב"ג אומר אם יש נכסים ידועים ללוה אחד זה ואחד זה לא יפרע מהם. וליתה לדרשב"ג, כדבעינן למימר קמן:

יט. וכן היה רשב"ג אומר הערב לאשה בכתובתה ונמצא בעלה מגרשה ידירנה הנאה שמא יעשו קנוניא על נכסים של זה ויחזיר את אשתו. מאי וכן, דכי היכי דחייש רשב"ג התם להפסידא דקבלן היכא דיש נכסים ללוה (הם), הכי נמי חייש להפסדיה דערב היכא דאין נכסים לבעל, שמא יעשו קנוניא על נכסיו של זה. וקי"ל כי הא דרשב"ג, חדא דליכא מאן דפליג עליה בהא, ועוד דסוגיין כותיה כדבענן למימר קמן:

קכד. והא דתנן המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב מאי לא יפרע מן הערב א"ר נחמן לא יתבע ערב תחילה תניא נמי הכי המלוה את חבירו ע"י ערב לא יתבע ערב תחילה ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יתבע ערב תחילה:

קכה. א"ר הונא מניין לערב דמשתעבד דכתיב אנכי אערבנו מידי תבקשנו מתקיף לה רב חסדא הא קבלנות היא דכתיב תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך אלא א"ר יצחק מהכא לקח בגדו כי ערב זר ובעד נכריה חבלהו ואומר בני אם ערבת לרעך כו' לך התרפס ורהב רעך אם ממון יש לו בידך התר לו פיסת היד ואם לא הרבה עליו רעים לפייסו. והאי ערב דקא מיבעיא ליה לרב הונא וקא פשיט, ודקא פשיט נמי ר' יצחק, בערב דשעת מתן מעות קאי דמשתעבד ולא בעי קנין, דומיא דקרא דאנכי אערבנו דקא פשיט מיניה דכשעת מתן מעות דאמי. וקושייה דרב חסדא דאמר האי קבלנות היא ליתיה, דקא סבר רב חסדא דכל היכא דאמר לשון ערבות ולשון קבלנות קבלן הוי כדשמעי' ליה בהדיא לקמן (בבא בתרא קעד,א), ורבא פליג עליה כדבענן למימר קמן:

קכו. אמר אמימר ערב דמשתעבד מחלוקת רבי יהודה ור' יוסי. משום דעיקר ערבותא ענין אסמכתא הוא, ואי לא פרע ליה לוה למלוה לפרעיה ערב למלוה, ואי פרע ליה לוה ליפטר ערב. הילכך לרבי יוסי דאמר אסמכתא קניא ערב משתעבד לר' יהודה דאמר אסמכתא לא קניא לא משתעבד. א"ל רב אשי לאמימר והא מעשים בכל יום דאסמכתא לא קניא וערב משתעבד אלא א"ר אשי בההיא הנאה דקא מהימן ליה מלוה לערב גמר ומשעבד נפשיה. וכן הלכתא:

קכז. וש"מ דהלכה למעשה היא דאסמכתא לא קניא. וההיא דאיפסקא הלכתא בנדרים (כז,ב) אסמכתא קנייא שבקה, דעל כרחיך איהי מוקמא נפשה במתפיס זכואתיה בבי דינא ואמר ליבטלן זכותאי. תדע דהא בהדיא אקשי' התם מיהא דאמרינן הכא אין הלכה כרבי יוסי ופרקי' שאני הכא דאמר ליבטלן זכותאי, ועלה אמרינן בתר הכין והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב, דשמעת מינה דלא אפסיקא הילכתא הכין אלא במתפיס זכואתיה בבי דינא ואמר אי לא הוי כדין וכדין ליבטלן זכואתי, דכהודאה גמורה דמיא, ולא גרע מאין לי עדים ואין לי ראיה, אבל בעלמא אסמכתא לא קניא. והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי קשיא הילכתא אהילכתא, אלא לאו ש"מ כדאמרינן:

קכח. והא דתנן אם אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב כלומר יתבע ערב תחלה, אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא שאין נכסים ללוה אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב. כלומר לא שאנו אלא שאין נכסים ידועים ללוה, אבל יש נכסים ידועים ללוה אע"פ שאמר לו על מנת (שאמר לו ע"מ) שאפרע ממי שארצה לא יפרע מן הערב, כלומר לא יתבע ערב תחלה, אלא תבע ליה ללוה ונחית לנכסיה, אי יכיל לאפרועי מיניהו מיפרע ואי לא הדר ותבע ליה לערב. וכי תימא אם כן האי תנאה מאי אהני ליה, אהני דכי אין נכסים ידועים ללוה יתבע ערב תחלה. דאי מסתמא, אע"ג דלא חזינן נכסים ידועים ללוה לא יתבע ערב תחלה עד דתבע לית ללוה דילמא משכח ליה מידי ומפרע מיניה, וכי לא משכח ליה מידי יתבע ערב ויפרע הימנו. והשתא דאמר ליה על מנת שאפרע ממי שארצה אהני ליה דכי אין נכסים ידועים ללוה לא מטרחינן ליה למתבעיה ללוה ברישא אלא יתבע ערב תחלה.

וטעמא דמילתא, דכיון דנחית מעיקרא לתורת ערבות, אף ע"ג דאמר על מנת שאפרע ממי שארצה לא מהני האי לישנא לשוויה קבלן גמור, דקימא לן דכל היכא דאמר בשטרא תרי לישני חד מיניהו עדיף מחבריה יד בעל השטר על התחתונה והלך אחר הפחות שבלשונות. ובדין הוא דאי הוה אמר לשון ערבות סתם ולשון קבלנות סתם הלך אחר הפחות שבלשונות ואין כאן אלא לשון ערבות גרידתא, דאיכא למימר דההיא קבלנות דקאמר ללישנא דערבות הוא דאיכוון ואפקה בלישנא דקבלנות. מידי דהוה הלוהו ואני קבלן הלוהו ואני פורע דאמר הלוהו משמע דללישנא דערבות קא נחית ולא מהני ביה ההיא לשון קבלנות דקאמר בסופא. אלא שאני הכא דכיון דפריש ליה על מנת שאפרע ממי שארצה ליכא למימר דלערבות גרידתא קא נחית, הילכך אהני ליה לשון ערבות דאי יש נכסים ידועים ללוה לא יתבע ערב תחלה, ואהני ליה האי תנאה דעל מנת שאפרע ממי שארצה דאי אין נכסים ידועים ללוה יתבע ערב תחלה. אבל אם יש נכסים ידועים ללוה לא יתבע ערב תחלה, דאם כן לשון ערבות מאי אהני לי.

ומקשינן והא מדקתני סופא רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב, כלומר בין שאמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה לא יתבע ערב תחלה מכלל דתנא קמא סבר לא שנא הכי ולא שנא הכי. כלומר מכלל דתנא קמא סבר דכי אמר ליה על מנת שאפרע ממי שארצה, לא שנא יש נכסים ללוה ולא שנא לית ליה יתבע ערב תחלה. ופרקינן חסורי מחסרא והכי קתני ואם אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב, כלומר יתבע ערב תחלה, בד"א כשאין נכסים ידועים ללוה אבל אם יש נכסים ידועים ללוה אע"פ שאמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה לא יפרע מן הערב. כלומר לא יתבע ערב תחלה, אלא תבע ליה ללוה ברישא, ואי משפו נכסיה למגבא מיניהו גאבי מיניהו, ואי לא יכיל למגבא מיניהו הדר תבע ליה לערב. וקבלן אע"פ שיש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן. כלומר וקבלן גמור דלא שייך ביה לשון ערבות כלל, אע"פ שיש נכסים ידועים ללוה יפרע מן הקבלן, כלומר יתבע קבלן תחלה, ואע"ג דלא א"ל על מנת שאפרע ממי שארצה.

דף קעד עמוד א

רשב"ג אומר אם יש נכסים ללוה אחד זה ואחד זה לא יפרע מהם. כלומר אחד ערב ואחד קבלן לא יפרע מהם. וליתה לדרשב"ג, דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וציידן וראיה אחרונה. דאפי' למאן דאית ליה האי כללא בהני תלת מודה דלית הלכתא כוותיה:

קכט. ערב הא דאמרן. ציידן, דתנן בפרק מי שאחזו קורדיאקוס (גיטין עד,ב) אמר רשב"ג מעשה בציידן באחד שאמר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתתני לי אצטליתי ואבדה אצטליתו אמרו חכמים תתן לו את דמיה. ראיה אחרונה, דתנן בפרק דיני ממונות בתרא (סנהדרין לא,א) אי אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אמר אין לי ראיה לאחר זמן מצא עדים ומצא ראיה הרי זו אינה כלום, אמר רשב"ג מה יעשה לא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא שיש לו ראיה. ושמעינן מיהא דרבי יוחנן דלית הלכתא כרשב"ג בהני תלת. מיהו האי כללא דקא פסיק [ו]אמר כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו לא סמכינן עליה אלא היכא דחזינן סוגיא דגמרא כותיה, דהא אסיקנא בפרק המדיר (כתובות עד,א) אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן, ורבא אמר רב נחמן נמי התם לית ליה האי כללא אלא בסתם משנה. וכן הלכתא:

קל. אמר רב הונא הלוהו ואני ערב הלוהו ואני פורע [הלוהו ואני חייב] הלוהו ואני נותן כולן לשון ערבות הן תן לו ואני קבלן הן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן כולן לשון קבלנות הן. והא דרב הונא הילכתא היא כדבעינן לברורי לקמן. איבעיא להו הלוהו ואני קבלן אי נמי תן לו ואני ערב מאי. בתר לשון ערבות אזלינן או בתר לשון קבלנות אזלינן. א"ר יצחק לשון ערבות ערבות לשון קבלנות קבלנות. הלוהו ואני קבלן קבלן תן לו ואני ערב ערב. רב חסדא אמר כולן לשון קבלנות הן בר מן הלוהו ואני ערב. רבא אמר כולן לשון ערבות הן לבר מתן לו ואני נותן. אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי הכי אמר אבא תן לו ואני נותן אין למלוה על הלוה כלום ולא היא לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד. כלומר עד שישא קבלן בידו מן המלוה ויתן ללוה.

וקימא לן כרבא. מיהו הא דרבא פליגי בה רבואתא. איכא ביניהו דסבירא להו דרבא לאו לאפלוגי אדרב הונא קאתי, אלא לאפלוגי אדרבי יצחק ואדרב חסדא קאתי, ופסקי הלכתא כרב הונא ורבא. והדין סברא דרבואתא קשישי.

ואיכא מיניהו מאן דסבירא ליה דרבא לאיפלוגי אכולהו אתא, ואפי' אדרב הונא. מיהו לאו למעוטי תן לו ואני קבלן קאתי, אלא למעוטי תן לו ואני פורע ואני חייב, ולמעוטי תרתי דאיבעיא לן, ואשמעינן תן לו ואני נותן דאע"ג דלא פריש לישנא דקבלנותא דהוי קבלן, וכל שכן תן לו ואני קבלן דפריש בהדיא לישנא דקבלנותא, ולמעוטי ואני פורע ואני חייב דשייכי נמי גבי ערב דמיחייב למיפרע לבתר דתבע ליה מלוה ללוה ולא משכח ליה נכסי לאפרועי מיניהו. והדין סברא דרבינו שמואל הצרפתי זצ"ל.

ואיכא מרבואתא בתראי דסבירא להו דרבא אפי' למעוטי תן לו ואני קבלן קאתי, ופסק הלכתא כרבא. והדין סברא דרבינו יצחק בעל הלכות ז"ל וסברא דתלמידיה דאתו בתריה. ולדילן מסתברא כי טעמא דרבנן קמאי, דלא אתא רבא למעוטי מלשון קבלנות אלא הלוהו ואני קבלן הלוהו ואני פורע הלוהו ואני נותן, דלשון הלואה לא שיכא אלא גבי ערב דעיקר שעבודיה דמלוה גבי לוה הוא, ואמטול הכי לא יתבע ערב תחלה, וכיון דאמר ליה לשון לשון הלואה משמע לשון ערבות. אבל גבי תן לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן מודה ליה רבא לרב הונא דלשון קבלנות נינהו. ורבא דקאמר כולן, לאיתויי הנך תרתי דאיבעיא לן אצטריכא ליה, לאפוקי מדרבי יצחק, וכל שכן מדרב חסדא. דאי ס"ד דהאי דקאמר רבא כלן לשון ערבות הן אכלהי הני דרב הונא קאי הכי תן לו ואני קבלן בכלל, ואם כן היכי סלקא דעתא דסבירא ליה לרבא דכי אמר תן לו ואני נותן הוי קבלן וכי אמר תן לו ואני קבלן בהדיא לא הוי קבלן.

אלא על כרחיך כלן דרבא לאו דוקא, ורבא לא אתא למעוטי אלא הנך דשייך בהו לשון ערבות. ואדרב יצחק ורב חסדא בלחוד הוא דפליג, דקסבר רב חסדא דכל היכא דשייך לשון קבלנות אע"ג דשייך ביה נמי לשון ערבות, כגון תן לי ואני ערב אי נמי הלוהו ואני קבלן הלוהו ואני פורע וכיוצא בהן קבלן הוי. ורבי יצחק מודי ליה בלשון קבלנות אע"ג דאמר הלוהו, ופליג עליה בלשון ערבות ואע"ג דאמר תן לו. ורבא סבר דכל היכא דשייך ביה לשון ערבות כגון הלוהו, אע"ג דשייך ביה נמי לשון קבלנות כגון דאמר ליה ואני קבלן ואני נותן ואני פורע ואני חייב, ערב הוי. וכ"ש היכא דפריש לשון ערבות, ואע"ג דאמר תן לו, דכל כי האי גוונא הלך אחר הפחות שבלשונות כדפרישנא לעיל, עד דאמר לשון קבלנות גרידתא כגון תן לו ואני נותן. והוא הדין לתן לו ואני פורע ותן לו ואני חייב, דנותן ופורע וחייב כולהו כי הדדי נינהו. ואין צריך לומר בתן לו ואני קבלן דהוי קבלן, דהאי דנקט רבא תן לו ואני נותן דהוי קבלן לאו למעוטי ואני חייב ואני פורע קאתי אלא לבד מתן לו ואני נותן ומאי דדמי ליה קאמר.

ודמיא לההיא דגרסינן בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קכט,ב) והלכתא תוך כדי דבור כדבור דאמי לבד מע"ז וקידושין, ואי אמרת לבד מע"ז וקידושין דוקא ותו לא קאמר, קשיא ההיא דגרסינן בפרקא בתרא דנדרים (פז,א) והלכתא תוך כדי דבור כדבור דאמי לבד ממגדף וע"ז ומקדש ומגרש. אלא לאו ש"מ דכי קאמרינן הכא לבד מע"ז וקידושין לבר מהני ומאי דדמי להו קאמרינן, לבר מע"ז ומאי דדמי ליה דהיינו מגדף דתרויהו פושט ידו בעיקר נינהו, ולבר מקידושין ומאי דדמי להו דהיינו גירושין דתרויהו איסור אשת איש נינהו. ואף (הוא) [הכא] דחוץ מתן לו ואני נותן דכותהון. ואם נפשך לומר דהאי דנקט תן לו ואני נותן היא גופא אצטריכא ליה לאשמועינן דהוי קבלן, ס"ד אמינא כי אמר ליה תן לו ואני נותן אין למלוה על הלוה כלום, קמ"ל רבא דאע"ג דאמר ליה תן לו ואני נותן קבלן הוי ואכתי לא מיפטר לוה מיניה דמלוה בהכין, דכיון דאמר לישנא דערבות לשעבודיה נמי ללוה קא מיכוון.

נקיטינן השתא דכל היכא דאמר ליה לשון הלואה או לשון ערבות, אע"ג דאמר ליה נמי לשון קבלנות ערב הוי, ולא הוי קבלן אלא היכא דאמר ליה לשון קבלנות ולא מדכר ליה לא לשון הלואה ולא לשון ערבות, כגון דאמר ליה תן לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן. מיהו אכתי לא מפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא הקבלן ויתן ביד, דאפילו א"ל תן לו ואני נותן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב, דלא אדכר ליה לא לשון ערבות בפירוש ולא לשון קבלנות ממש, דאיכא למימר דהא דאמר ליה תן לו ואני נותן או חייב או פורע לאו לתורת ערבות ולא לתורת קבלנות קא נחית אלא לתורת הלואה קא נחית, והוא ניהו הלוה עצמו, דהאי לישנא נמי שייך נמי גבי לוה ושליחא בעלמא הוא דשוויה להאיך לקבולי ליה זוזי מן המלוה, דאפי' הכי קבלן הוי. דהא א"ל תן לו ואני קבלן, דודאי לדינא דקבלן בלחוד קא נחית דהא פריש לישנא דקבלנות בהדיא. וכל שכן היכא דאמר ליה תן ואני ערב, דאע"ג דנשא ונתן ביד ודאי לתורת ערבות בלחוד קא נחית ואפילו קבלן נמי לא הוי, וכל שכן דלא מיפטר לוה מיניה דמלוה בהכין. דיקא נמי דכי אמרי' בגמרא לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד, אמימריה דמר בר אמימר קיימינן דאמר תן לו ואני נותן אין למלוה על הלוה כלום, ועלה קאמרינן ולא היא אפילו בתן לו ואני נותן נמי לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא הקבלן ויתן ביד, וכל שכן הנך:

קלא. ושמעינן מהני שמעתתא כלהי דלית הלכתא כרבן שמעון בן גמלאל דאמר אם יש נכסים ללוה אחד ערב ואחד קבלן לא יפרע מהם, אלמא לא שאני ליה בין ערב לקבלן, ואלו הני אמוראי כולהו שאני להו בין ערבות לקבלנות דלא כרשב"ג. ואע"ג דלא דחייה רבי יוחנן להא דרשב"ג אצטריכנן לאסתיועי מהני שמעתתא לאפוקי מדרבא בר רב הונא דפסק הלכתא בפרק דיני ממונות בתרא (סנהדרין לא,א) בהא נמי כרשב"ג.

נקיטינן השתא דכל היכא דנחית לתורת ערבות, לא שנא נשא ונתן ביד ולא שנא לא נשא ונתן ביד, לא שנא יש נכסים ידועים ללוה ולא שנא אין נכסים ידועים ללוה לא יתבע ערב תחלה, אלא תבע ליה ללוה ברישא. אי משכח ליה ממונא מיפרע מיניה כדמיפרע כל מלוה מנכסיה דלוה, ולית ליה רשותא למתבעיה לערב דאם כן מאי אהני לי דלא יתבע ערב תחלה, אלא דאי [לא] משכח ממונא ללוה הדר ותבע ליה לערב ומיפרע מיניה. והני מילי דלא אמר ליה על מנת שאפרע מממי שארצה אם יש נכסים ידועים ללוה לא יתבע ערב תחלה ולא יפרע הימנו, ואם אין נכסים ידועים ללוה ורצה לתבוע ערב תחלה ולהפרע ממנו הדין עמו. ודוקא ערב, אבל קבלן אף ע"ג דלא אמר ליה על מנת שאפרע ממי שארצה ואע"פ שיש נכסים ללוה, רצה תובע את הלוה תחלה רצה תובע את הקבלן תחלה ונפרע מאיזה מהן שירצה. ולא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שיאמר הקבלן למלוה תן לו ואני נותן או תן לו ואני פורע או תן לו ואני חייב, דכולהו הני לישני משמע דכוליה חיובא דקבלן הוא, דומיא דתן לו ואני נותן, ולא שייך בהו לישנא דחיובא גבי לוה. והוא שישא הקבלן בידו מן המלוה ויתן ללוה, אבל לא נשא ונתן ביד אי נמי א"ל תן לו ואני קבלן ואין צריך לומר היכא דאדכר לשון ערבות, אף ע"ג דנשא ונתן ביד עדיין הלוה חייב כדברירנא לעיל:

קלב. ההוא דיאנא דאחתיה למלוה לנכסים דלוה ומקמי דלתבעיה ללוה סלקיה רב חנן בריה דרב ייבא אמר רבא מאן חכים למעבד כי הא מילתא אלא רב חנן בריה דרב ייבא קסבר נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה ותנן המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב וקימא לן לא יתבע ערב תחלה. וכן הילכתא, דהא רבא נמי קלסיה לרב חנן. מיהו הני מילי היכא דאיתיה ללוה במקום קרוב, דמשדריה בתריה בי דינא ואתי ביומיה. אבל היכא [דאיתיה] במקום רחוק לא נטרינן ליה, דהא רבא הוא דקלסיה הכא לרב חנן ואיהו גופיה קאמר בכתובות בפרק הכותב (כתובות פח,א) אפי' בעל חוב נפרע שלא בפני הלוה, שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו במדינת הים:

דף קעד עמוד ב

קלג. ההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דלתבעינהו ליתמי, נוסחא אחרינא מקמי דלודעינהו ליתמי, רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ורב הונא בריה דר"י אמר אימור צרארי אתפשיה מאי ביניהו איכא ביניהו שחייב מודה אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה. שלחו מתם שמתוה ומית בשמותיה הילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. האי ערבא דיתמי דקאמרינן, לאו למלוה דיזפי יתמי גופיהו אתעביד ערב, אלא למלוה דאבוהון הוא דאתעביד ערב, וכיון דמית הלוה ונפלי נכסי קמי יתמי ורמא ליה חיובא גביהו, הוה ליה הערב ערבא דיתמי. ואי הוה ניחא ליה לערב למדחייה למלוה עד דתבע להו המלוה ליתמי, הוה מצי דחי ליה, דהא קימא לן לא יתבע ערב תחלה. ודיקא נמי מדאמרינן גבי מעשה דערבא דגוי דפרעיה לגוי מקמי דלתבעינהו ליתמי אפי' למאן דאמר חיישינן לצררי הני מילי ישראל אבל גוי דדיניה בתר ערבא אזיל לא חיישינן, דשמעת מינה דהאי עובדא קמא דמיירי בערבא דישראל (כד) [בד]הוה יכיל הערב לדחוייה למלוה לגבי יתמי עסקינן כדבעינן לברורי לקמן בהך עובדא, דאי לא הוה יכיל לאשתמוטי ליה לא הוה חייש רב הונא בריה דרב יהושע לצררי. אלא הכא במאי עסקינן דפרעיה ערב למלוה מדעתיה מקמי דלתבעינהו המלוה ליתמי, וקא הדר הערב וקא תבע להו ליתמי לשלומי ליה הנהו זוזי דפרע ליה למלוה עלויהו.

ולמאן דגריס מקמי דלודעינהו ליתמי אית ליה נמי מקמי דלתבעינהו ליתמי, מיהו מוסיף בה ענינא דפרעיה מקמי דלודעינהו הערב ליתמי, דאי הוה מודע להו ואמרי ליה זיל פרעיה מדידך הוו מחייבי למפרעיה לטעמיה דרב הונא בריה דרב יהושע דסבירא ליה דכי חיישינן לצררי היכא דקדים פרעיה בלא דעתא דיתמי, דאי לאו דאתפשיה אבוהון צררי לא הוה קדים ופרע ליה, אבל היכא דפרעיה מדעתא דיתמי שליחותיהו הוא דעבד, ולאו משום דאתפשיה אבוהון צרריה. ולית הילכתא כותיהו בהא כדבעינן למימר קמן.

והאי מלוה דפרעה האי ערב למלוה, מלוה בשטר הואי, דאי במלוה על פה בהא לימא רב פפא יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו, הא גדולים דבני מעבד מצוה נינהו חייבין, והא קימא לן המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים, וכיון דאי הוה אבוהון דיתמי קיים הוה יכיל למטען פרעתי, אינהו אמאי חייבין, הא קיימא לן טוענין ליורש, וסוגיין בכוליה תלמודין דטעינן להו ליתמי מילתא דיכיל אבוהון למטען, ואשתכח דמלוה גופיה לא הוה מצי למגבא מיתמי. ועוד אי במלוה על פה, הא קימא לן בהגוזל בתרא (ב"ק קיב,א) דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, וכיון דמלוה גופיה לא מצי למגבא מיתמי, כי פרעיה ערב נמי כי דיניה לא מיחייבי יתמי למפרעיה לערב ולא מידי. לא שנא פרעיה ערב לבתר דתבעינהו מלוה ליתמי ולא פרעיה, ולא שנא פרעי מקמי דלתבעינהו ליתמי, דכיון דלא מיחייביה למפרעיה למלוה כל שכן דלא מיחייבי למפרעיה לערב דאתי מחמתיה, לא שנא קטנים ולא שנא גדולים.

וכי תימא לעולם במלוה על פה, והכא במאי עסקינן בשחייב מודה, אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה, אם כן בהא לימא רב הונא בריה דרב יהושע חיישינן לצררי, והא בהדיא אמרינן דהיכא דחייב מודה אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה ולא חייש רב הונא בריה דרב יהושע לצררי.

אלא הכא במלוה בשטר עסיקינן, דאיכא למאן דאמר נזקקין לנכסי יתומים ואיכא למאן דאמר אין נזקקין כדאיתא בערכין (כב,א), וקסברי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דכי אמרינן אין נזקקין לנכסי יתומים הני מילי במלוה על פה, אבל במלוה בשטר נזקקין. דאי למאן דאמר פריעת בעל חוב מצוה דתימא לאו בני מעבד מצוה נינהו, הני מילי במלוה על פה דממילא קא משתעבד משום מצוה, אבל במלוה בשטר דאיהו שעביד נפשיה אפילו לגבי יתמי נמי משתעבד, דאטו אנן מי קא בעינן מיניהו למיתב לן מידי כי היכי דתימא לאו בני מעבד מצוה נינהו, אנן בתר נכסי דשעבד אבוהון הוא דאזלינן. אילו זבינינהו אבוהון להני נכסי מי לא הוה מפיק להו הלוקח מיניהו, ומה לי זבנינהו ומה לי שעבדינהו בחובו, היכא דליכא למיחש לצררי חדא מילתא היא. תדע מדמשנינן לקמן אליבא דרב פפא שאני התם דלהכי טרח וכתב ליה התקבלתי, כלומר לשווייה כמלוה בשטר כדבעינן למימר קמן, ש"מ דבמלוה בשטר אפי' רב פפא מודי, דאי לא תימא הכי מאי שנוייה דרב פפא. והוא הדין דרב הונא בריה דרב יהושע דחייש לצררי כי חייש במלוה על פה, אבל במלוה בשטר לא חייש, דאם איתא דאתפסיה צררי שטרי בידיה מאי בעי. ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע [ד]קאמרינן בשמעתין דהכא דלא מגבינן מיתמי לאו בדינא דמלוה גופיה בהדי יתמי קא מיירו, דהא אוקימנא במלוה בשטר ובמלוה בשטר תרויהו סבירא להו דנזקקין, אלא בדינא דערב בהדי יתמי בהאי עובדא [ד]כמלוה על פה דמי כדבעינן לברורי לקמן.

וההיא דגרסינן בערכין (שם) אמר רב נחמן מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי יתמי כיון דשמעתיה להא דאמר רב הונא חברין משמא דרב יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו מכאן ואילך מזדקיקנא, ואמרינן עלה ומעיקרא מאי טעמא לא רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסיה מאי ביניהו איכא ביניהו שחייב מודה אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה והלכתא כרב הונא בריה דר' יהושע, התם נמי כי קא מיירי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע במלוה על פה קא מיירו, אבל במלוה בשטר סבירא להו דנזקקין.

וכי תימא מכדי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לפרושי טעמי דרב נחמן דאמר מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי יתמי קאתו, דהא עלה קא מיבעיא לן ומעיקרא מאי טעמא לא ועלה קאמר רב פפא משום דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ורב הונא בריה דרב יהושע משום צררי ועלה קאמר רב נחמן כיון דשמעתה להא דאמר רב הונא יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו מכאן ואילך מזדקיקנא, ואי במלוה על פה בהא לימא רב הונא יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו ובהא לימא ר"נ מכאן ואילך מזדקיקנא, ולית להו טוענין ליורש טוענין ללוקח, ועוד בהא לימא רבא משום שובר, ואי במלוה על פה שובר מאי עיבידתיה.

הא לא קשיא, דכלהו הני אמוראי אע"ג דלפרושי טעמיה דר"נ קאתו דלא הוה מזדקיק מעיקרא לנכסי דיתמי, כל חד מיניהו טעמא דנפשיה קאמר ולא שייך טעמיה דהאי בטעמיה דאידך, דאי הוה שיכי טעמיהו בהדדי לא הוה מיבעיא ליה לגמרא מאי ביניהו ואצטריך למימר איכא ביניהו שחייב מודה א"נ דשמתוה ומית בשמתיה. אלא על כרחיך כלהו פליגי אהדדי. מיהו טעמיהו דר' פפא ודרב הונא בריה דרב יהושע שייכי בהדדי בחד אנפא, דתרויהו סבירא להו דכי קאמר ר"נ מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי דיתמי במלוה ע"פ בלחוד קאמר, אבל במלוה בשטר מעיקרא נמי הוה מזדקיק. ורבא דאמר טעמא דלא הוה מזדקיק מעיקרא משום שובר הוא נינהו לחודיה דהוה סבירא ליה דאפילו במלוה בשטר נמי לא הוה מזדקיק.

וכי תימא בשלמא לרבא ניחא, כי קאמר רב נחמן מכאן ואילך מזדקיקנא במלוה בשטר קאמר, ולרב פפא נמי דמוקים לה במלוה ע"פ וקאמר טעמא משום מצוה כי קאמר ר"נ מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי יתומים ומכאן ואילך מזדקיקנא במלוה ע"פ, וכגון שחייב מודה א"נ דשמתוה ומית בשמתיה דאתברר דלא פרעיה, אבל היכא דלא אתברר דלא פרע מכאן ואילך נמי לא הוה מזדקיק דטוענין ליורש. אלא לרב הונא בריה דרב יהושע דמוקים לה במלוה ע"פ וטעמא דלא הוה מזדקיק מעיקרא משום דחייש לצררי, ודוקא היכא דאין חייב מודה ולא מית בשמתיה, אבל חייב מודה אי נמי שמתוה ומית בשמתיה אפי' מעיקרא נמי הוה מזדקיק, א"כ האי דקאמר ר"נ מכאן ואילך מזדקיקנא על כרחיך בשאין חייב מודה ולא מית.דח בשמתיה קאי, וא"כ אמאי מזדקיק, ולית ליה לר"נ טוענין ליורש.

וכי תימא משכחת לה בקובע זמן לחבירו ומית בגו זימניה דאבוהון לא מהימן למטען פרעתי וכדריש לקיש, והא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע תרויהו עבדין כאביי ורבא דאמרי עביד איניש דפרע בגו זימניה כדאיתא בפ' השותפין (לעיל בבא בתרא ה,ב), והכא אליבא דרב הונא בריה דרב יהושע קא מיירינן. אלא משכחת להו בכלהו אנפי דמחייב שבועה ואינו יכול להשבע, היכא דקם אבוהון בדינא בהדיה וטען טענה דמחייב עלה שבועה שא"י להשבע דמחייב תשלומין, דאע"ג דאבוהון מיחייב, אי מית מקמי דלחייבוה בי דינא לא מזדקיקינא להו ליתמי דידיה כשהן קטנים עד דגדלי. והוא הדין בכלהי טענאתא דחזי מדינא לחיוביה לנתבע עליה היכא דטעין להי נתבע אדעתא לאיפטורי בגויהי ומקמי דחייבוה בי דינא מית נתבע, אע"ג דאי הוה איתיה לדידיה בחיי לא הוה מהימן למימר פרעתי, ואפי' לאביי ורבא ולרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע דפליגי בקובע זמן לחברו בהא מודו כדאמרי' טעמא בפ' השותפין (לעיל שם) דאמר מי יימר דמחייבין לי רבנן, ובפ' שנים אוחזין בטלית (ב"מ יז,א) נמי אמרינן בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן, מכלל דבסתמא כל כמא דלא חייבוה בי דינא כלל כיון דסבר דלא מיחייב לא מהימן למימר פרעתי, אפי' הכי לא מזדקיקינא למגבא מיתמי דיליה עד דגדלי, דחיישינן דילמא בתר דנפק מבי דינא אזל שאיל ואמרו ליה דמיחיב ואתפסיה צררי.

והוא הדין היכא דאמרי ליה צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידין אותו שלא פרע דתו לא מהימן למימר פרעתי בכי הא לא מזדקיקינן לנכסי דיתמי עד דגדלי. וה"ה לכתובת אשה היכא דלא נקיטא שטר כתובה בידה, בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין אליבא דרב אסי דאמר אין נזקקין. ואפי' לר' יוחנן דאמר לכתובת אשה נזקקין, דוקא דנקיטא כתובה בידא, אבל לא נקיטא שטר כתובה בידה לא מזדקיקינן להו עד דגדלי. ובכה"ג הוא דהוה מזדקיק רב נחמן מכאן ואילך דליכא למטען להו ליורשין ולא מידי, דהא אי הוה אבוהון קיים לא הוה מהימן למטען פרעתי, אבל היכא דאבוהון מהימן למטען פרעתי לא שנא גדולים ולא שנא קטנים פטורין דטוענין ליורש.

תדע נמי דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כי מיירו במלוה על פה בלחוד קא מיירו, מדקא מקשי ליה רב הונא בריה דרב יהושע התם לרבא דאמר משום שובר מהנפרע שלא בפניו אי חייש לשובר התם נמי ליחוש, אלא משום דלא חייש רב הונא בריה דרב יהושע לצררי אלא במלוה ע"פ ואמטול הכי ליכא לאקשויי עליה מהנפרע שלא בפניו דמיירי במלוה בשטר, ואי איכא לאקשויי מינה לרבא הוא דאיכא לאקשויי דאמר טעמא משום שובר ומדחייש לשובר שמע מינה אפי' במלוה בשטר נמי חייש דאי במלוה ע"פ לא צריך שובר.

והרי אתברר לך דבין לרב פפא בין לרב הונא בריה דרב יהושע סבירא להו דבמלוה בשטר נזקקין והאי מלוה דהכא נמי מלוה בשטר הואי, דאשתכח לטעמיהו דהוה יכיל מלוה גופיה למגבא מיתמי, דאי לא הוה יכיל המלוה למגבא בדינא מיתמי לא הוה צריך רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע למימר טעמא דלא גאבי ערב מיניהו, דהשתא מלוה לית ליה ערב אית ליה, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. וגבי ערב בהא פליגי, דאע"ג דהאי מלוה דפרעיה האי ערב למלוה מלוה בשטר הואי ואי הוה תבע להו המלוה ליתמי הוה גאבי לה מיניהו לטעמייהו דרב פפא ודרב הונא בריה דרב יהושע כדברירנא לעיל, על כרחיך לא אשתעבד ליה לערב מלוה בשטר. דאפי' ערב היוצא קודם חיתום שטרות וכתיב ביה ופלוני ערב, כי אהני ליה לשעבודי הערב נפשיה למלוה הוא דאהני ליה ולא לשעבודי הלוה נפשיה לערב, דכוליה ענין שעבודיה דשטרא להנאת מלוה בלחוד קאתי וערב ולוה תרויהו נפשיהו למלוה קא אתו, וכיון דפרעיה הערב למלוה איתחיל ליה שעבודא דשטרא לגמרי ואשתכח דדינא דערב בהדי יתמי כמלוה על פה דאמי.

מיהו אע"ג דלאו כמלוה בשטר דאמי הני מילי לענין שעבודא, אבל לענין עיקר סהדותא, כיון דמדעתיה דלוה אכתיבה ביה ערבותא בהדין שטר חוב כמאן דקביל בה סהדי מחיים בבי דינא דאמי. דאי לא תימא הכי, בין לרב פפא בין לרב הונא בריה דרב יהושע לימרו טעמא משום דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. אלא לאו, משום דהויא כמלוה ע"פ דקביל בה הלוה סהדי מחיים בבית דין, ואמטול הכי אצטריך רב פפא למימר טעמא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו למפרעיה לערב. דאע"ג דשמעינן ליה לרב פפא דאמר אפילו במלוה ע"פ שעבודא דאוריתא כדאיתא בפרק האשה נקנית (קידושין יג,ב), קסבר רב פפא דהיא גופה משום מצוה היא ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו עד דגדלי. ורב הונא בריה דרב יהושע סבר לאו משום מצוה בלחוד קא משתעביד, אלא ממילא הוא דמשתעביד נכסי דלוה למלוה, בין במלוה ע"פ בין במלוה בשטר, ובדין הוא דאי לאו דאיכא למיחש לצררי דינא דגאבי להו לזוזי דערבותא דפרע לוה למלוה מיתמי, אלא הכא היינו טעמא דלא גאבי אימור צררי אתפשיה הלוה לערב בתורת משכון.

והכי נמי מסתברא, דכי חייש רב הונא בריה דרב יהושע הכא לצררי דאתפשיה הלוה לערב הוא דחייש ולאו לצררי דאתפסיה למלוה, דהא ברירנא דהאי מלוה דפרעיה הערב למלוה מלוה בשטר הואי. ובין לרב פפא בין לרב הונא בריה דרב יהושע אי הוה תבע להו המלוה ליתמי הוה יכיל למגבא מיניהו בדין, דסבירא להו דבמלוה בשטר נזקקין לנכסי יתומים ואפי' קטנים. הילכך על כרחיך כי חייש רב הונא בריה דרב יהושע לצררי גבי ערב הוא דחייש דמלוה ע"פ הוא, אבל גבי מלוה גופיה היכא דנקיט שטרא לא חייש. תדע נמי דהא גבי מעשה דההוא ערבא דגוי משמע דבתרויהו כי חיישינן לצררי דאתפשיה הלוה לערב הוא דחיישינן כדבענן למימר קמן. ובדין הוא דהיכא דאין רגלים לדבר ליכא למיחש לצרארי, דהא כל כמא דלא פרע ליה ערב למלוה לא מיחייב ליה הלוה לערב ולא מידי כי היכי דליחוש דילמא אתפשיה צררי, אלא שאני הכא דיש רגלים לדבר, וכיון דהוה יכיל ערב למדחייה ללוה דקי"ל לא יתבע ערב תחלה וקדים פרעיה בלא דעתא דיתמי, אימור צרארי אתפשיה הלוה לערב, דאי לאו הכי לא הוה קדים פרע ליה למלוה אלא כי דיניה כגון דתבעינהו ליתמי. ונפקא מינה דהיכא דלא פרע ליה ערב למלוה (מקמי דליתבעינהו ליתמי ונפקא מינה דהיכא דלא פרע ליה ערב למלוה) אלא כי דיניה כגון דתבעינהו מלוה מעיקרא ליתמי בשט"ח דנקיט בידיה ולא אשכח נכסי לאבוהון ואזל ואיפרע מן הערב, ובתר הכי אתברר דשבק אבוהון נכסי, מודה רב הונא בריה דרב יהושע דגאבי ערב מיתמי, דאנן סהדי דלא פרעיה לוה לערב, דבשעת מיתה אכתי לא הוה מיחייב ליה מידי כי היכי דלפרעיה, כדמיברר מסוגיא דמעשה דערבא דגוי, דאפי' מאן דחייש לצררי כי חייש משום דקדים ופרעיה למלוה שלא כדין הוא, דאי לא הוה פרע ליה כי דיניה מודה דלא חיישינן לצררי מטעמא דלא הוה רמי חיובא עלויה מחיים.

ואע"ג דשמעינן ליה לרב הונא בריה דרב יהושע גבי הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני (לעיל בבא בתרא ה,ב) דעבד כאביי ורבא דאמרי עבד איניש דפרע בגו זימניה, וקי"ל דטענינן להו ליתמי כל מידי דהוה יכיל אבוהון למטען, התם הוא דשייך טעמא דאמר כי מטי זימניה לא ליטרדן, דהא לא סגיא דלא לימטי זימניה, אבל הכא גבי ערב דאיפשר דפרע ליה לוה למלוה ולעולם לא מטי זימניה דערב למגבא מיניה דלוה, אפי' רב הונא בריה דרב יהושע מודי דלא חיישינן לפרעון ולא לצררי אלא היכא דיש רגלים לדבר. ואמטול הכי אכפל גמרא לאשמועינן דפרעיה ערב למלוה מקמי דלתבעינהו ליתמי. ולית הלכתא בהא (דרב) [כרב] הונא בריה דרב יהושע ולא כרב פפא דסבירא להו דלמלוה בשטר נזקקין, דקי"ל כרבא דחייש לשובר ואפילו במלוה בשטר אין נזקקין, וכל היכא דמלוה לא מצי גאבי כ"ש ערב דלא מצי גאבי, דנהי דגבי ערב ליכא למיחש כיון דאיכא למיחש גבי מלוה אשתכח דחיובא דערב מעיקרא ליתיה.

ואע"ג דליתה לדרב הונא בריה דרב יהושע בהא, הא דשאני ליה לסוגיא דגמרא אליביה בין היכא דקדים ערב ופרעיה למלוה מקמי דלתבעינהו מלוה ליתמי ובין היכא דלא פרעיה (אבל) [אלא] כי דיניה, ילפינן מינה לדינא אחרינא, דאפי' היכא דקימא לן בעלמא דנזקקין לנכסי יתומים, אי איכא ריעותא למיחש לצררי אע"ג דלא אלימא למיחש לה בגדולים אלימא למיחש גבי קטנים, כי טעמיה דרב הונא בריה דר"י גבי ערב, דאע"ג דאי פרעיה כי דיניה סבירא ליה דנזקקין כי קדים ופרעיה שלא כדין חייש לצררי. דכי ליתה לדרב הונא בריה דרב יהושע משום דסבירא לן דאפי' במלוה בשטר אין נזקקין ואשתכח דליתיה לחיובא דערב כלל, מיהו לטעמיה דידיה דס"ל דגבי מלוה בשטר נזקקין כי שאני ליה לסוגיא דגמרא אליביה גבי ערב בין היכא דפרע כי דיניה להיכא דפרע דלאו כי דיניה שפיר שאני ליה. נפקא מינה לההיא דקי"ל דלכתובת אשה נזקקין, וקי"ל נמי דאפי' במקום שכותבין כתובה הוציאה גט ואין עמו כתובה, וה"ה גבי אלמנה בעדי מיתה, אע"ג דלא נקיטא כתובה גביא עיקר, הני מילי בגדולים אבל בקטנים כיון דאיכא ריעותא דהא מקום שכותבים כתובה הוא ולא נקיטא כתובה בידא, דינא הוא למיחש לצררי ולא גביא מידי עד דגדלי יתמי.

מיהו מסתברא דהנך אנפי כולהו דפרישנא לסברא קמא דר"נ דלא הוה מזדקיק מעיקרא לנכסי דיתמי כולהו הילכתא נינהו. חדא דהא איפסיקא הלכתא דאין נזקקין לנכסי יתומים, ומשמע דאליבא דסברא קמא דר"נ איפסיקא, ולא חשו ליה לסברא בתרא, דאי אליבא דסברא בתרא, וכי איפסיקא הילכתא דאין נזקקין דוקא במידי דאי הוה אבוהון קיים הוה יכיל למטען פרעתי, מאי אירייא קטנים אפי' גדולים נמי, דהא קי"ל טוענין ליורש. אלא על כרחיך כי איפסיקא הילכתא דאין נזקקין אפילו היכא דאי הוה אבוהון קיים לא הוה מהימן למטען פרעתי איפסיקא, לבד מהיכא דמת בגו זימניה, דכיון דאלמוה רבנן למגבא בלא שבועה שמע מינה ליכא למיחש לצרארי כלל. ואע"ג דמשמע בפ' השותפין (לעיל בבא בתרא ה,ב) דהיכא דסבר מי יימר דמחייבין לי רבנן עדיפא טפי מתוך זמנו ואפילו הכי אין נזקקין, ההוא טעמא דאביי ורבא הוא דעדיף להו האי טעמא טפי דלא מתרצא להו מתניתין אלא בהכי ולית הלכתא כותיהו, אבל אליבא דהלכתא פרעתיך בתוך זמני עדיף טפי דגאבי בלא שבועה ואפי' מיתמי.

ואמרי' מכדי בין לרב פפא בין לרב הונא בריה דרב יהושע תרויהו סבירא להו דלא מצי ערב למגבא מהני יתמי משום דמלוה ע"פ היא, מאי ביניהו, כלומר מה לי מטעמא דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ומה לי מטעמא דחיישינן לצררי. ומהדרינן איכא ביניהו כשחייב מודה בשעת מיתה דלא פרעיה למלוה ולא לערב, א"נ דשמתוה על דלא פרעיה למלוה או לערב ומית בשימותיה, דברירא מילתא דלא אתפשיה צררי לערב, דא"כ לא הוה שביק להו לצרארי גביה ומשהי לה לשמתא דרבנן עלויה אלא משקל הוה שקיל להו מיניה והוה פרע ליה למלוה מיניהו והוו שדו לה לשמתיה. וכל שכן היכא דקדים ערב פרעיה למלוה מחיים ותבעיה ערב ללוה ולא פרעיה ושמתוה ומית בשמותיה דגאבי מיתמי, דאם איתה דפרעיה לערב בעדים הוה פרע ליה והוה שרינן לה לשמתיה. וכל כה"ג דאיתמר דלא אתפשיה הלוה לערב צרארי איכא ביניהו, לרב פפא דאמר משום דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו אע"ג דאתברר דלא אתפשיה הלוה צררי נמי כיון דעיקר חיובא משום מצוה הוא ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו פטורין, לרב הונא בריה דרב יהושע דאמר אימור צרארי אתפשיה הכא כיון דאתברר דלא אתפשיה צרארי חייבין.

וכי תימא ולימא נמי איכא ביניהו דמית בגו זימניה, לרב פפא פטורין דאכתי מצוה היא ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו, לרב הונא בריה דרב יהושע דלא חייש אלא לצררי חייבין דלא עביד איניש דפרע בגו זימניה. הא לא קשיא, דאי מהאי טעמא אימא לך דאפי' כה"ג נמי חייש רב הונא בריה דרב יהושע, כאביי ורבא ס"ל דאמרי עביד איניש דפרע בגו זימניה כדאיתא בהדיא בפ' השותפין (לעיל בבא בתרא ה,ב), דאמרינן התם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי כאביי ורבא, ועוד דהא הכא גבי ערב אע"ג דעדיף מקובע זמן לחבירו כדברירנא, כיון דיש רגלים לדבר חייש רב הונא בריה דרב יהושע לצרארי.

אלא אי קשיא הא קשיא, לימא איכא ביניהו דפרעיה ערב למלוה לבתר דתבעינהו ליתמי, לרב פפא פטירי דאכתי מצוה היא ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו, לרב הונא בריה דר"י חייבין דליכא למיחש לצרארי. לא תיקשי לך, דכי נקיט גמרא אנפי דנפקי מגו טעמיה דרב פפא ודרב הונא בריה דרב יהושע קא נקיט, ואלו הדין אנפא דקא מפלגינן ליה לטעמיה דרב הונא בריה דרב יהושע בין היכא דקדים ערב ופרעיה למלוה להיכא דלא קדים פרעיה, לאו מידי דנפיק מגו טעמיה דרב הונא בריה דרב יהושע הוא, דהא רב הונא בריה דרב יהושע לא תאלי טעמיה בהכין, אלא גמרא הוא דאשמעינן גופיה דעובדא היכי הוה כי היכי לברורי טעמיה דרב הונא בריה דר"י כי חייש לצררי משום דיש רגלים לדבר הוא דחייש, מיהו מגו טעמיה לא יכלינן למידק למידחא הכי, דילמא לעולם אימא לך דאפילו היכא דלא קדים ערב ופרעיה למלוה חייש רב הונא בריה דרב יהושע לצרריה, ואמטול הכי לא נקיט גמרא אלא הני תרי אנפי דנפקי מגו טעמיה דרב פפא ודרב הונא בריה דרב יהושע.

ואי קשיא לך וכיון דקימא לן דהאי עובדא דערבא דפרעיה למלוה מקמי דלתבעינהו ליתמי בדהוה יכיל לדחוייה למלוה לגבי יתמי ולא דחייה עסיקינן, אי הכי כי שמתוה ללוה על דלא פרעיה למלוה ומית בשמותיה אמאי מיחייבי יתמי לשלומי ליה לערב, כיון דהוה יכיל לדחוייה למלוה לגבי יתמי ולא דחייה להוי כפורע חובתו של חבירו שלא מדעתו, דקימא לן הניח מעותיו על קרן הצבי. יכלינן לשנויי לך כגון דאמר ליה הלוה מעיקרא לערב ערבני ושלם, דכי קדים ופרעיה למלוה שליחותיה דלוה קא עביד ולאו פורע חובתו שלא מדעתו הוא. מיהו שנויי דחיקי לא משנינא לך, דהא פשטה דגמרא בסתם ערבא סתמא קאמרינן. ועוד דאי מהאי טעמא אע"ג דאמר ליה ערבני ושלם נמי לא הוה מחייבי יתמי לשלומי ליה מידי. דבשלמא היכא דשלים מחיי לוה ניחא, אלא הכא כיון דכי שלים לאחר מיתת הלוה הוא דשלים כדאמרינן בהדיא דפרעיה למלוה מקמי דלתבעינהו ליתמי, ולא קאמרינן מקמי דלתבעיה ללוה, אשתכח דכי שלים נכסי קמי יתמי הוו רמו להו, ושלם דקאמר ליה לוה מעיקרא ולא כלום הוא, דהא כי שלים לאו מדעתא דמרי הני נכסי דקא בעי לאפרועי מיניהו שלים. והא דמיא לההיא דאמרינן בפרק הגוזל קמא (ב"ק קד,ב) דילמא אדאתית שכיב רבי אבא ונפלי זוזי קמי יתמי והתקבלתי דרב אבא ולא כלום הוא.

אלא הכא היינו טעמא דכי אמרינן פורע חובתו של חבירו שלא מדעתו הניח מעותיו על קרן הצבי הני מילי בעלמא דלא רמי עליה חיובא למפרעה להאי חובה מחמת הלוה כלל, דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה דפרע מידי דלא הוה רמי עליה שעבודיה כלל. אבל ערב, דאי לא הוה יכיל המלוה לאפרועי חובו מיניה דלוה או מיתמי דיליה הוה מיחייב הערב למפרעיה, אע"ג דהוה יכיל ערב למדחייה למלוה לגבי לוה או לגבי יתמי דלוה ולא דחייה אלא קדים ופרעיה, לאו כפורע חובתו של חבירו שלא מדעתו דמי, דלא ניחא ליה למשבקיה לשעבודיה דבעל חוב עלויה דלא ליתזיל נכסיה או מחמת מידי אחרינא, וכמאן דפרע על כרחיה דאמי. ומעיקרא כי עייליה לוה לערב בהאי ערבותא אשתעבודי אשתעבד ליה הלוה לערב מחמת ההיא ערבותא, וכל היכא דפרע ליה ערב למלוה הני זוזי דהאי ערבותא ליחייב ליה בגויהו מהשתא, דכיון דעיליה בערבותא ניחא ליה ללוה דליפרעה הערב למלוה ושעבודי שעביד ליה לנפשיה לערב מעיקרא להכי, ולאו פורע חובתו של חברו שלא מדעתו הוא.

שלחו מתם היכא דשמתוה ומית בשמתיה הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר יתומים חייבין, וכל שכן בשחייב מודה. ואמטול הכי שלחו מתם גבי שמתוה ומית בשמתיה, דזמנין דמשכחת לה אפילו בשאין חייב מודה, כגון דאתא ביומא דמישלם זימניה וטעין פרעתיך בתוך זמני דחייב ואמרי ליה צא תן לו ולא נתן ושמתוה ומית בשמתיה, אי נמי במנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע, אי נמי במנה לי בידך והלוה אומר איני יודע ועד אחד מעידו שיש לו, דבתרויהו הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע דמשלם. ולרב הונא בריה דרב יהושע אי חייבוה לשלומי ולא שלים ושמתוה ומית בשמתיה אע"ג דאין חייב מודה יתומים חייבין. וכל שכן כשחייב מודה, ואשמעינן קילתא וכל שכן חמירתא. והיינו טעמא דלא אפסיקא הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע סתמא, משום דקסבר רב הונא בריה דרב יהושע דגבי מלוה בשטר דליכא למיחש לצררי חייבין, ואע"ג דלא אתברר דלא פרע, כדברירנא לעיל (ד"ה והאי ואילך) דבין לרב פפא דאמר משום מצוה בין לרב הונא בריה דרב יהושע דחייש לצררי הני מילי במלוה על פה אבל במלוה בשטר תרויהו סבירא להו דניזקקין לנכסי יתומים קטנים, ואע"ג דאין חייב מודה ולא שמתוה, דלא חיישי לשובר, והוא הדין הכא גבי ערב לטעמא דרב הונא בריה דרב יהושע היכא דלא פרעיה למלוה אלא כי דיניה דגאבי מיתמי. ואלו אנן כרבא קי"ל דפסק הלכתא בערכין (כב,ב) דאין נזקקין לנכסי יתומים, ומסתמא כי קא פסיק מטעמא דחיישינן לשובר קא פסיק כי טעמיה, דשמעת מינה דאפילו במלוה בשטר נמי אין נזקקין. ורב אשי נמי חש לה התם, דאמר רב אשי הילכך אנן אזדקוקי לא מזדקיקינן דהאמר רבא אין נזקקין. וכל היכא דמלוה גופיה לא גאבי כל שכן ערב דלא גאבי.

ואמטול הכי לא איפסיקא הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע אלא היכא דשמתוה ומית בשמתיה וכיוצא בו דליכא למיחש לצררי, דכי האי גוונא ודאי מודי רבא דנזקקין אפילו במלוה על פה, וכל שכן בשחייב מודה דאתברר דלא פרע. אבל היכא דלא אתברר דלא פרע אפי' במלוה בשטר אין נזקקין. ורב אסי ורבי יוחנן נמי הכין סבירא להו, מדאמר רבי יוחנן או לשטר שיש בו רבית או לכתובת אשה משום מזוני. טעמא דשטר שיש בו ריבית, הא לשטר שאין בו רבית אין נזקקין, וכל שכן לרב אשי דאפי' לכתובת אשה נמי קא סבר אין נזקקין.

תדע דרב פפא ודרב הונא בריה דרב יהושע ורבא כולהו לפרושי טעמא דרב נחמן הוא דאתו דאמר מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי דיתמי, מאי שנא דאפסיקא הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע מקמי דלדבריה גמרא למימריה דרבא, ליתיה למימריה דרבא מעיקרא והדר לישמעינן הלכתא כמאן. אלא משום דרב הונא בריה דרב יהושע אפליג עליה דרב פפא במלוה על פה היכא דליכא למיחש לצררי, דרב פפא סבר אי קטנים נינהו אין נזקקין, ורב הונא בריה דרב יהושע סבר אפי' קטנים נמי כיון דליכא למיחש לצררי כגון דמית בשמתיה וכל שכן כשחייב מודה נזקקין. ופליגי תרויהו בהדי רבא במלוה בשטר היכא דאין חייב מודה ולא מית בשמתיה, דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע סברי דבמלוה בשטר נזקקין ולא חיישינן לשובר, ורבא סבר אין נזקקין דחיישינן לשובר. ואי הוה שביק ליה לפיסקא דהלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע לבסוף, הוה משמע דהלכתא כוותיה בין במאי דפליג עליה דרב פפא בין במאי דפליג עליה דרבא. ואמטול הכי אפסיקא הלכתא כותיה מקמי דלדבריה לטעמיה דרבא, לאשמעינן דלא איפסיקא הלכתא כותיה (אבל) [אלא] במאי דפליג עליה דרב פפא דהיינו במלוה על פה היכא דאתברר דלא פרע, דבההיא אפילו רבא מודה דנזקקין. וההיא דאמר רבא התם ואם אמר תנו נזקקין, דשמעת מינה טעמא דאמר תנו הא לא אמר תנו אע"ג דאמר מנה לפלוני בידי אין נזקקין, לא תקשי לך, דכי אמר רבא אם אמר תנו נזקקין לאו כגון דאמר תנו מנה לפלוני שאני חייב לו, אלא במתנה גרידתא קאי, כגון מתנת שכיב מרע במקצת במצוה מחמת מיתה היכא דאמר תנו מנה לפלוני. ואצטריך לפלוגי בין היכא דאמר שדה זה ומנה זה להיכא דאמר שדה סתם ומנה סתם, דאי אמר שדה זו ומנה זה נזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס לטעמיה דרבא, ואי אמר שדה סתם ומנה סתם נזקקין ומעמידין אפיטרופוס דלא ליתיב ליה אלא מן הזבורית, ואלו גבי חייב מודה אע"ג דלא אמר תנו נמי ליכא אנפא לפלוגי דודאי נזקקין ומעמידין אפטרופוס.

ברם צריך את למידע דכולהו הני אנפי דאמרן אליבא דרב הונא בריה דרב יהושע דאע"ג דאבוהון לא מהימן למימר פרעתי גבי יתמי דידיה כל היכא דלא אתברר דלא פרעיה חיישינן לצררי, דוקא כל כמא דלא גדלי יתמי, דקטן במילי דאבוה לא ידע, ואפשר דלכי גדלי בדקי בתר מילי דאבוהון ומשכחי עדים או ראיה דאתפשיה אבוהון צררי לערב או לבעל חוב גופיה. אבל היכא דגדלי ולא איתו ראיה, לא חייש רב הונא בריה דרב יהושע לצררי. דאי לא תימא הכי, לימא נמי איכא ביניהו גדולים, לרב פפא דאמר יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו גדולים חייבין, לרב הונא בריה דרב יהושע דאמר חיישינן לצררי אפי' גדולים נמי פטורין דחיישינן לצררי. וכי תימא דילמא כי פליגי היכא דליכא למיחש לצררי פליגי, כגון חייב מודה וכגון שמתוה ומית בשמתיה כדקאמרינן בהדיא, אבל היכא דאיכא למיחש לצררי אפי' רב פפא מודה דאפי' בגדולים נמי לא חיישינן, לא ס"ד, דהא ברירנא דכי פליגי אליבא דרב נחמן פליגי, ורב נחמן כי איירי באנפי דלא הוי מהימן אבוהון למימר פרעתי הוא דאיירי, וכי האי גוונא ליכא למיחש אלא בקטנים, דאי בגדולים הא קיימא לן דלא טענינן להו ליתמי מידי דלא הוה יכיל אבוהון למטען, וכן הילכתא.

נקיטינן השתא דלא שנא מלוה בשטר ולא שנא מלוה על פה אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים, אלא או לשטר שיש בו רבית או לכתובת אשה משום חינה כדרבי יוחנן. וש"מ הוא דלא נשאת, דלא תקינו לה רבנן אלא כדי שיהא לה חן ותנשא, אבל נשאת עד שלא גבתה כיון שלא הוצרכה לתקנה זו אין נזקקין לה לנכסי יתומים עד שיגדילו. ואידי ואידי דנקיט תובע שטרא בידיה, אבל לא נקיט שטרא בידיה לא. ואפי' כתובת אשה נמי כי לא נקיטא כתובה בידה לא מזדקקינן לה למגבא מנכסי קטן אלא במקום שאין כותבין כתובה, דגביא עיקר כתובה בעדי מיתה כמה דגביא מגדולים משום חינה. ואי גרושה היא, אפילו מגדולים נמי לא גביא עיקר אלא בגט, ולא גביא תוספת אלא בכתובה, דהא אי הוה איתיה לבעל הוה יכיל למטען פרעתי. ואי מקום שכותבין בו כתובה הוא, אי אלמנה היא לא גביא אלא בכתובה, ואי גרושה היא לא גביא עיקר אלא בגט וכתובה, ולא גביא תוספת אלא בכתובה. ואע"ג דקימא לן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, ואפילו במקום שכותבין כתובה נמי הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה עיקר כתובתה, ואי אלמנה היא גביא בעדים מיתה, הני מילי ביתומים גדולים, אבל בקטנים כיון דאיכא ריעותא דהא מקום שכותבין כתובה הוא ולא נקיטא כתובה בידה חיישינן לצררי, כדברירנא בשמעתין מסוגיא דגמרא, דשאני ליה גבי ערב אליבא דרב הונא בריה דרב יהושע בין היכא דפרעיה למלוה כי דיניה להיכא דקדים ופרעיה שלא כדין.

ובשאר מילי דקאמרינן אין נזקקין, הני מילי היכא דמטא זימניה דתובע למגבא מחיים, דכי אין חייב מודה בשעת מיתה ולא שמתוה על דלא פרע, אי נמי דשמתוה ולא מית בשמתיה, אפי' הוי חד אנפא מהנך אנפי דברירנא דלא מהימן אבוהון למטען פרעתי, לא מזדקיקינן להו ליתמי דיליה עד דגדלי. אבל חייב מודה בשעת מיתה, אי נמי דאין חייב מודה ואיחייב בדינא לשלומי ולא שלם ושמתוה ומית בשמתיה, ואפילו במלוה על פה אי נמי בקובע זמן לחבירו ומת בתוך זמנו, היכא דלא שייך טעמא דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין כגון מלוה בשטר וכיוצא בה, יתומים חייבין. והוא דנקיט שטרא בידיה. ודוקא היכא דלא תלי בחיובא אחרינא דמטא זימניה, אבל חיובא דלא מטא זימניה דתלי בחיובא אחרינא דמטא זימניה, כגון ערבא דפרעיה למלוה לאחר מיתת הלוה הלואה דמטא זימניה מחיים אין נזקקין. ואפי' היכא דלא פרעיה אלא לבתר דאודעינהו יתמי ולבתר דתבעינהו המלוה ליתמי אין נזקקין, דכיון דלמלוה אין נזקקין כדרבא כל שכן דלערב אין נזקקין. ודוקא היכא דאין חייב מודה ולא שמתוה ומית בשמתיה, אבל היכא דחייב מודה בשעת מיתה דלא פרעיה למלוה, אע"ג דלא אמר אי אתפסיה צררי לערב ואי לא, אי נמי אודי דלא אתפסיה מידי לערב, אע"ג דלא אמר אי פרעיה למלוה ואי לא, דכיון דלא מתפיס ליה צררי לערב אלא למפרעיה למלוה אם איתא דאתפשיה צררי לערב לא הוה פסיק ומודה דלא פרעיה למלוה, ואם איתא נמי דפרעיה למלוה לא הוה צריך לאודיי דלא אתפסיה צררי לערב, ואשתכח דכי אודי לחד מיניהו מסתמא כמאן דאודי לתרויהו דמי ומיחייבי יתמי למיפרעיה לערב. אי נמי דשמתוה על דלא פרעיה למלוה ומית בשמתיה נזקקין. וכן היכא דלא מטא זימנא דהלואה מחיים והויא מלוה בשטר נזקקין אף לערב, לבד מערב דגוי דאע"ג דלא מטא זימנא דהלואה מחיים אין נזקקין לערב כדבעינן לברורי לקמן.

ואין צריך לומר היכא דאתברר בסהדי דלא פרעיה, דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. והוא הדין במצוה מחמת מיתה היכא דאמר תנו מנה לפלוני, ואע"ג דלא אמר שאני חייב לו אלא במתנה בעלמא, לא שנא שדה זו ולא שנא שדה סתם, נזקקין, ומעמידין אפוטרופוס לקבולי סהדותא דסהדי ולמבדק בתרויהו דילמא הדר ביה נותן מהאי מתנתא, אי נמי דאמר בהדה מילתא דמבטלה לה למתנתא. וכל שכן גבי מנה סתם דבעי אפוטרופוס לזבוניה מנכסיהו במנה מן הזיבורית, וגבי שדה סתם נמי למיתב ליה מן הזיבורית. לבר מנמצאת שדה שאינה שלו, כגון דאסהידו ביה באבוהון דגזלה להאי ארעא, אי נמי דאתאי לידיה בתורת שכירות וכיוצא בה, דלא קיימא ליה חזקה בגויה, דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן, וכיון דלא מחזקינן להו לסהדי בשקרי לא צריך לאוקומי אפטרופוס דקרקע בעליה קיימת ולאו אפוקי מיניהו הוא.

והני מילי במקרקעי דלאו בני גזילה נינהו, אבל במטלטלי, אע"ג דמסהדי סהדי דהני מטלטלי בתורת גזילה קיימת בידא דאבוהון, דאי הוה אבוהון קיים לא הוה מהימן למימר חזרתי ולקחתיה ממנו, דקימא לן גזלן אין לו חזקה, כיון דמית ולא קביל האי סהדותא מחיים לא מקבלינן לה השתא לסהדותא דסהדי עיליהו לאפוקי הני מטלטלי מיניהו, דכיון דמטלטלי בני גזלה נינהו בחזקת גזלן קיימי ואפוקי מיניהו הוא, וכל לאפוקי מיניהו לא מקבלינן עלויהו סהדותא דלא קבלה אבוהון מחיים, דאין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין, וכדמברר בריש פרקא דהגוזל בתרא (ב"ק קיב,א).

והני מילי בקטנים, אבל היכא דגדלי כל היכא דאבוהון מהימן בשבועה אינהו פטורין בלא שבועה. ואי טעין תובע דאתון ידעיתון משתבעי היסת, ואי לא מחרים סתם על מאן דידע דהאי ממונא דידי הוא אי נמי דאית לי ממונא גבי מורישו, וכפר ביה וענו יורשין אמן. וכל היכא דאבוהון לא מהימן אלא בראיה יתמי נמי לא מהימני אלא בראיה, דלא טענינן להו ליתמי אלא מידי דיכיל אבוהון למטען בלא ראיה, כדברירנא בפרק חזקת הבתים (לעיל בבא בתרא נב,א) ממעשה דרבא דאפיק זוזא דסרבלא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר משום דלא הוה יכיל אבוהון למטען בהו בלא ראיה. וכן הלכתא.

ברם צריכינן לברורי דכולהו הני דקימא לן דנזקקין לנכסי יתומים לא גאבו אלא בשבועה כעין דאורייתא, לבר מהיכא דמזדקיקינן מטעמא דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן או מטעמא דחייב מודה, ואין צריך לומר היכא דאמר תנו. ולבר מהקובע זמן לחברו ומת הלוה בתוך זמנו, דאלימא להו האי חזקה לרבנן אפילו למגבא מיתמי בלא שבועה. אבל כתובה, אע"ג דלא ניתנה ליגבות מחיים לגבי שבועה לאו כמת בתוך זמנו דמי, ובהדיא תנן (כתובות פז,א) והנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה. וממילא שמעת דכל שכן בשאר תביעות דמטא זימניהו למגבא מחיים וטעין בהו נתבע פרעתי ואיחייב מדינא לשלומי, אי מחמת דנקיט תובע שטרא או מחמת מידי אחרינא, דאע"ג דשמתוה ומית בשמתיה לא גאבי תובע מיתמי דיליה אלא בשבועה. אלא היכא דהימניה למגבא מירתיה בתריה בלא שבועה. והוא דאתרמי ביה חד מהנך אנפי דקימא לן בהו נזקקין לנכסי יתומים, אבל הימנותא גרידתא אפילו הימניה עלויהו עליותיה בתריה בתרי סהדי כשר דפסלינהו לכולי עלמא לגבי הני מילי למפסל סהדי דמסהדי אפירעון, אבל היכא דמסהדי סהדי דבטלה מלוה גופיה לההיא נאמנות באנפיהו מהימני, הילכך השתא נמי גבי יתומים קטנים חיישינן לשובר כי האי גוונא דמסהיד דבטלה מלוה גופיה להימנותיה. ולא משכחת נאמנות דמהניא איהי לחודיה לאזדקוקי לנכסי יתמי אלא היכא דהימניה בפירוש למגבא אפי' מיתומים קטנים, דאי הימניה למגבא בלא שבועה גאבי מיניהו בלא שבועה, ואי הימניה למגבא מניהו סתמא לא גאבי אלא בשבועה, דכי האי גוונא ודאי ליכא למיחש לשובר דמסהיד דבטלה מלוה להימנותיה דלהכי אהני לאזדקוקי ביה לנכסי יתמי כי היכי דלא ליחוש לשובר דליתיה כלל וכל תנאי שבממון תנאו קיים:

קלד. מיתיבי ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה ואם (כתבו) [כתוב בו] התקבלתי גובה. כלומר ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו והוא טוען שפרען למלוה והרי היתומים חייבין לפרוע לו אינו גובה, דמאן לימא לן דפרעיה, אי משום דנקיט ליה לשטר חוב מאן לימא לן דלא מחליה בעל חוב לשטרא, אי נמי אימור מיפרע פרעיה אבוהון לבעל חוב ואהדר ליה שטרא ונפל מיניה דאבוהון ואשכחיה ערב ולאו משום דפרע ליה ערב ולא מידי. ואם כתוב בו התקבלתי, כגון שכתב לו המלוה לערב התקבלתי ממך זה החוב גובה. והא הכא דדינא דערב בהדי יתמי כמלוה ע"פ דמיא, וכי כתב ליה המלוה התקבלתי לברורי דפרעיה גאבי, בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע ניחא, משכחת לה בשחייב מודה לערב דלא אתפשיה צררי, א"נ דשמתוה ומית בשמתיה עד דלא פרעיה למלוה, דאם איתה דאתפסיה צררי לערב הוה שקיל להו מיניה ופרע ליה למלוה, אלא לרב פפא דאמר משום דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו, הכא אמאי גובה. ופריק שאני התם דלהכי טרח וכתב ליה התקבלתי. לאוקומי בדוכתיה.

ומוקמי לה רבואתא כגון דכתיב ליה התקבלתי ממך חוב זה והעמדתיך במקומי, דכיון דאוקמיה בדוכתיה הו"ל כמאן דאקני ליה זכותא דשטרא בכתיבה ומסירה, דהא כתב ליה התקבלתי ומסריה לשטרא נהליה. ופשטא דגמרא דאע"ג דלא כתב ליה העמדתיך במקומי, כיון דכתב ליה התקבלתי ממך זה החוב כמאן דכתב ליה העמדתיך במקומי דמי, דלהכי טרח וכתב ליה התקבלתי לאוקומיה בדוכתיה, והויא לה מלוה בשטר, ובהא אפי' רב פפא מודה כדברירנא טעמא לעיל. וה"ה נמי לטעמיה דרב הונא בריה דרב יהושע דיכיל לתרוצה כדרב פפא, ואפי' בשאין חייב מודה ולא שמתוה, דלהכי טרח וכתב ליה התקבלתי. מיהו לרבא דחייש לשובר לא מיתוקמא אלא ביתומים גדולים, אי נמי בקטנים, והוא שחייב מודה אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה. וכן הלכתא:

קלה. ההוא ערבא דגוי דפרעיה לגוי מקמי דלתבעינהו ליתמי. כגון ישראל שלוה מן הגוי ע"י ערב ישראל ומת הלוה, ואתא גוי תבעיה לערב ופרעיה מקמי דלתבעינהו הגוי ליתמי דלוה, א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא אפילו למ"ד חיישינן לצררי הני מילי ישראל אבל גוי כיון דבתר ערבא אזיל לא חיישינן לצררי. כלומר אפי' למ"ד גבי האיך עובדא קמא דחיישינן לצרארי דילמא אתפשיה הלוה צררי לערב למפרעיה למלוה, הני מילי היכא דהוי המלוה ישראל דמדינא לא יתבע ערב תחילה, והאי ערב כיון דהוה יכיל לאשתמוטי ליה למלוה דלא לפרעיה עד דתבע להו מלוה ליתמי, ועוד דהא בשיש נכסים ללוה עסיקינן, דאי לא תימא הכי האי ערב דהוה בעי למגבא מיתמי מהיכא הוה בעי למגבא, אלא לאו כגון דשבק לוה נכסי, וקי"ל כשיש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב, ומדהוה יכיל לאשתמוטי ליה ולא אשתמיט שמע מינה לוה הוא דאתפשיה צררי למפרעיה מיניהו. אבל היכא דהוי המלוה גוי, כיון דדיניה דגוי בתר ערבא אזיל ולא הוה יכיל ערב לאשתמוטי מיניה, ליכא למיחש לצררי, דהאי דקדים ערב ופרעיה למלוה לאו משום דאתפשיה הלוה צררי הוא אלא משום דלא הוה יכיל לאשתמוטי מיניה.

אמר ליה רב אשי אדרבא אפי' למאן דלא חייש לצררי הני מילי ישראל אבל גוי כיון דדיניה בתר ערבא אזיל אי לאו דאתפשיה צררי מעיקרא לא הוה מקביל ליה. כלומר אפי' למאן דלא חייש התם לצררי הני מילי היכא דהוי המלוה ישראל, אבל היכא דהוי המלוה גוי, כיון דדיניה בתר ערבא אזיל, אי לאו דאתפשיה הלוה צרארי לערב מעיקרא לא הוה מקביל ליה לגוי אנפשיה. הילכך לית ליה לערב גבי יתמי ולא מידי. והשתא דאתית להכי, אע"ג דלא קדים ערב ופרעיה למלוה אלא לבתר דתבעינהו ליתמי נמי חיישינן לצרארי, דכיון דדיניה דגוי בתר ערבא אזיל אי לאו דאתפשיה הלוה מעיקרא צררי לערב לא הוה מקביל לה להאי ערבותא אנפשיה, וכיון דמעיקרא יש רגלים לדבר למיחש לצררי, לא שנא קדים ערב בתר מיתת הלוה ופרעיה למלוה ול"ש לא קדים לא חייש לצררי, ולא מחייבינן להו ליתמי לשלומי ליה עד דגדלי.

ולא תימא הני מילי במלוה דמטא זימנא למגבא מחיים, אלא אפילו במלוה דלא מטא זימנא מחיים, נהי דגבי מלוה ליכא למיחש לצררי, גבי ערב מיהת לפום הדין טעמא דרב אשי איכא למיחש לצררי. ועוד דכד מעיינת בה שפיר, אפי' לריש לקיש דאמר לא עביד איניש דפרע בגו זימניה, הני מילי גבי ישראל דלא כאיף ליה, אבל גבי גוי אפי' (ל) ריש לקיש מודה דקדים ופרע דמימר אמר לכי מטי זימניה לא ליטרדן. ואף ע"ג דאיכא למימר דרב אשי לאו בחד טעמא מיתלי אלא בתרי טעמי מיתלי למיחש לצרארי, חדא מדקדים ערב ופרעיה לגוי מקמי דל (ק) [ת]בעינהו ליתמי, ועוד דכיון דגוי בתר ערבא אזיל, אי לאו דאתפשיה מעיקרא לערב לא הוה מקביל ליה, דשמע מינה דאי בצרה לה חדא לא חיישינן לצרארי, איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ואוקי ממונא בחזקת מאריה. וכ"ש דטעמא קמא מסתבר טפי, הילכך לא שנא הכי ולא שנא הכי כל לגבי ערבא דגוי לא מזדקיקינן להו ליתמי עד דגדלי.

וכי תימא היכי תיסוק אדעתין דהאי לוה אתפשיה צררי לערב מעיקרא מקמי דקביל אנפשיה ערבותא לגוי, ואי הוו ליה ללוה צררי לאתפושיה לערב (לימא) [למה] ליה למיזף מגוי. וכי תימא דילמא בערב דלאחר מתן מעות עסיקינן, כגון חנוק וכיוצא בו, אדאתפשיה צררי לערב ליפרעיה לגוי זוזי מיניה וליזיל. לא תיקשי לך, דהני צררי לאו צררי דזוזי נינהו, אלא כגון דהבא וכספא פריכא א"נ כלי כסף וכלי זהב ושמלות צרורין וחתומין, דלא ניחא ליה ללוה לזבונינהו ולאפוקינהו מנפשיה, אלא ניחא ליה למיזף זוזי עד דמתרמו ליה זוזי ופרע. ואי הוה מהימן ליה לגוי אהני צררי הוה מנח להו גבי גוי עלויה זוזיה בתורת משכון ולא הוה צריך לערבותיה דהאי ערב, אלא כיון דלא מהימן ליה עלויהו דחייש דילמא מפקע להו מיניה ניחא ליה לעיוליה להאי ישראל חבריה בערבותא ולאתפוסיה הני צררי לערב בתורת משכון עד דפרע ליה זוזיה לגוי, ומיפטר ישראל מההיא ערבותא ומהדר ליה צררי ללוה. והכא חיישינן דילמא מעיקרא אתפשיה הלוה צררי לערב בתורת משכון עד דמפיק ליה מההיא ערבותא דגוי וכיון דלא אתרמו ליה זוזיה למפרעיה לגוי ומית מקמי דליפקיה לערב מההיא ערבותא אשתיירו להו הנהו צררי גבי ערב, ואמטול הכי לא מחייבי יתמי למפרעיה לערב מהנהו זוזי דפרעיה הערב לגוי ולא מידי עד דגדלי, דקטן במילי דאבוה לא ידע, ואיפשר דלכי גדלי בדקי בתר מילי דאבוהון ומשכחי עדים או ראיה דפרעיה אבוהן או אתפסיה צררי. ולכי גדלי ולא משכחי עדים ולא ראיה ודאי מיחייבי למפרעיה לערב מאי דמתברר דפרעיה מההיא ערבותא כדברירנא לעיל.

ושמעינן מיהא דכי חייש רב הונא בריה דרב יהושע בקמיתא לצררי, לאו לצררי דאתפסיה לוה למלוה הוא דחייש, אלא לצרארי דאתפסיה לערב הוא דחייש, דאי לצררי דאתפשיה לוה למלוה, א"כ לרב מרדכי דס"ד לפלוגי בין מלוה גוי למלוה ישראל, מאי שנא ישראל דמתפיס ליה צררי ומ"ש לגוי דלא מתפיס צררי משום דגוי בתר ערבא אזיל, אי משום דחייש דילמא מתפיס ליה צררי והדר תו ותבע ליה לערב, גבי ישראל נמי חייש דילמא הדר ותבע להו ליתמי. וכי תימא דילמא שאני גוי דכתיב (תהלים קמד,ח) אשר פיהם דיבר שוא, אי הכי אדנקיט טעמא משום דבתר ערבא אזיל לימא משום דכתיב אשר פיהם דבר שוא והדר ותבע ליה לדיליה או ליתמי דידיה. וכי תימא דיניהו דגויים הכי הוה למיזל בתר ערבא ולית ליה למלוה גבי הלוה ולא מידי, וכיון דלית ליה לגוי גבי לוה ולא מידי לא מתפיס ליה לגוי צררי. שתי תשובות בדבר, חדא דנאי דלא חייש דילמא תבע ליה גוי לדיליה ולא ליורשיו, סוף סוף כי אזיל גוי וגאבי מערב, ערב גופיה מי לא הדר ומיפרע מיניה דידיה, ואכתי ליחוש דילמא מתפיס ליה לגוי צררי. ועוד ליחוש דילמא מתפיס ליה לערב צררי, דהא דיניה דערב בהדי לוה הוא. ולרב אשי נמי דאסיק בה דחיישינן לצררי קשיא אמאי אצטריך למימר משום דחיישינן דילמא מעיקרא אתפשיה צררי וקא נקיט לה טעמא דאי לאו הכי לא הוה מקביל ליה ערבותא אנפשיה, הא לא שייך האי טעמא גבי מלוה כלל. ועוד, אי האי התפסה לגוי הואי דהיינו מלוה מ"ש מעיקרא. אלא משום דעיקר האי חששא דעובדא קמא מחמת דקדם ערב ופרעיה למלוה מקמי דלתבעינהו המלוה ליתמי היא, דמוכחא מילתא דאתפושי אתפשיה הלוה צררי לערב כדברירנא לעיל:

קלו. ואגב ארחין שמעינן מהני תרי עובדי דהמלוה את חבירו ע"י עדים ותבעיה לערב תחילה שלא כדין, אפי' קדים ערב ופרעיה למלוה מקמי דלודעיה ללוה, כל היכא דלא מצי לוה לברורי דהוה ליה אנפא ללוה לדחויי למלוה מחמת דפרעיה או מחמת דמחיל לה להלואה גביה, אע"ג דהוה יכיל ערב לדחוייה למלוה לגבי לוה או לגבי יתמי דידיה ולא דחייה, מיחייב הלוה למפרעיה לערב, לא יהא כח הלוה עצמו חמור מכח היתומים. ואי לאחר מיתת הלוה פרעיה, מחייבי יתמי דלוה למפרעיה. ואפי' קטנים. מיהו לא משכחת לה גבי קטנים אלא היכא דאתברר דלא אתפשיה הלוה צררי לערב, כגון דשמתוה ללוה מחמת האי הלואה ומית בשמתיה, וה"ה לשאר הנך אנפי דברירנא בכללא דלעיל. ושמעינן נמי דהא דאמור רבנן המלוה את חבירו ע"י ערב לא יתבע ערב תחילה, לא תימא הני מילי היכא דאיתיה ללוה עצמו, אלא אפי' היכא דמית וידיע דשבק נכסי, לא יתבע ערב תחילה, דאי סלקא דעתא יתבע ערב תחילה, היכי ס"ד דאבימי מהגרוניא לפלוגי בין ערב דישראל לערב דגוי, אלא משום דדיניה דגוי בתר ערבא אזיל ואלו ישראל לא יתבע ערב תחילה. ודוקא היכא דידיע דשבק לוה נכסי, דאל"ה כיון דלית ליה מידי גבי יתמי עיקר שעבודיה גבי ערב הוא כדברירנא לעיל:

קלז. משה בר עצארי ערבא דכתובתה דכלתיה הוה רב הונא בריה צורבא מרבנן הוה ודחיקא ליה מילתא אמר אביי ליכא דליזיל וליסביה עצה לרב הונא דליגרשה לדביתהו ותיזיל ותגבה כתובתה מאבוה והדר להדורא א"ל רבא והא ידירנה הנאה קתני א"ל אטו כל מאן דמגרש בבי דינא מגרש ומי אמר אביי הכי והא אמר אביי איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג. כדפרשינן בפ' מי שמת (לעיל בבא בתרא קלז,א). ופרקינן בנו שאני וצורבא מרבנן שאני והא ערב דכתובה הוא וערב דכתובה לא משתעביד. ואסיקנא כל לגבי בריה שעבודי משעביד נפשיה. מיהא שמעינן דהלכתא כרשב"ג דאמר הערב לאשה בכתובתה ונמצא בעלה מגרשה ידירנה הנאה, מדמקשי ליה רבא לאביי ידירנה הנאה קתני. ואפי' גבי ערב לכתובתה דכלתיה, אע"ג דהוי בנו צורבא מרבנן ודחיקא ליה מילתא ולא קא יהיב ליה אבוה כדמבעי ליה, כי ידעי בה בי דינא דבאעי לגרושי ואתי מעשה לידיהו מיחייבי לאהדוריה, דלא לימרו קא מחנפי רבנן אהדדי. דומיא דהאי מעשה (ואע"ג) [דאע"ג] דבנו הוה וצורבא מרבנן הוה קא מקשי ליה רבא לאביי והא ידירנה הנאה קתני. ושמעינן נמי דבשעת גירושין הוא דמדרינן לה, מדמהדר ליה אביי אטו כל דמגריש בבי דינא מגריש. ומסתברא דאי לא ידעינן בהו בשעת גירושין לא מדרינן ליה בתר הכי מקמי דליסבה, דבשלמא בשעת גירושין מהני לאהדוריה דילמא מימנע ולא מגריש ולא פסיד ערב ולא מידי, אלא לאחר גירושין מאי נפקא מינה, בין הכי ובין הכי הא פסיד ערב:

קלח. וש"מ דהיכא דהוה ערב ערבא דכלתיה אדם עשיר והוי בריה צורבא מרבנן ודחיקא ליה מילתא ולא יהיב ליה אבוה כדבעי ליה, שרי לאסובי עצה דליגרשה לדביתהו ותיזיל תיגבי כתובתה מאבוה והדר להדרה ואין כאן משום רשע ערום. והיינו דמסקינן בה בנו שאני וצורבא מרבנן שאני. וש"מ דאפי' גבי בנו ולאו צורבא מרבנן, א"נ צורבא מרבנן ולאו בנו מאן דמסיב ליה עצה כי האי גונא רשע מיקרי. וכן כל כיוצא בזה. ושמעינן נמי מינה דאע"ג דערב דכתובה דברי הכל לא משתעבד, לגבי בנו משתעבד, דכל לגבי בריה שעבודי משעביד נפשיה כדמסקינן:

קלט. דאיתמר ערב דכתובה דברי הכל לא משתעבד. דמצוה הוא דעבד ולאו מידי חסרה לאשה. קבלן דבעל חוב דברי הכל משתעבד דממונא חסריה. קבלן דכתובה וערב דב"ח פליגי איכא מ"ד אי אית ליה נכסי ללוה בשעת ערבות או בשעת קבלנות משתעבד ואי לא לא משתעבד. ולאו למימרא דכי אית ליה נכסי ללוה סמכא דעתיה דערב דלא מצטריך איהו למפרעיה למלוה וגמר ומשעביד נפשיה, דאדרבא איפכא מסתברא דכל היכא דסמכא דעתיה דלא מיחייב לא גמר ומקני כדאמרי' בסנהדרין (כה,א) גבי משחק בקוביא, אלא היינו טעמא דכי אית ליה נכסים ללוה או לבעל בשעת הלואה או בשעת נישואין, בההוא הנאה דנפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא, דהא אע"ג דאית להו נכסים ללוה ולבעל לא קא מהימני להו לדידהו אלא לערב, גמר ומשעביד נפשיה. והא דמיא לההיא דאמרי' בסוף פירקין (לקמן בבא בתרא קעו,ב) ערב דבית דין הוא דלא בעי קנין דבההיא הנאה קא מהימני ליה גמר ומשעביד נפשיה. ואי לית ליה נכסי ללוה בעידן הלואה לא משתעבד, דלאו משום הימנותיה קא מהימני ליה טפי, אלא משום דלית ליה נכסי ללוה ולא לבעל, ולית ליה הנאה דהימנותא לערב כי היכי דלגמר ולשעביד נפשיה, ובערבותא גרידתא לא משתעבד אלא בקבלנותא, וגבי כתובה אפי' בקבלנות נמי לא, דמצוה הוא דעבד ולא מידי חסריה, והאי קבלן כי קביל עליה האי שעבודא למצוה בעלמא הוא דאיכוון כי היכי דלא תמנע מלאינסובי ולא גמר לשעבודי נפשיה. ואע"ג דלית הלכתא הכין אצטריכינן לברורי לטעמא דמאן דמפליג בין אית ליה נכסים ללוה להיכא דאין נכסים ללוה, כי היכי דלא ליתוקם טעמיה באנפא אחרינא ואתו למגמר מיניה דלא כהלכתא.

ואיכא מ"ד בין אית ליה בין לית ליה משתעבד. והלכתא בכולהי בין בקבלן דכתובה בין לערב בעל חוב, וא"צ לומר בקבלן בעל חוב, בין אית ליה נכסים ללוה בשעת ערבות וקבלנות ואשתדוף בתר הכי, בין לית ליה משתעביד בר מערב דכתובה דאע"ג דאית ליה נכסים ללוה לא משתעבד, מאי טעמא מצוה הוא דעביד ולא מידי חסרה לאשה, ואדרבא זכותא היא לה לאינסובי אפי' שלא ע"י ערב, דיתר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא, והאי איתתא היא דהות מסרבא דלא לאינסובי אלא ע"י ערב והאי ערב כי אכון לאו לשעבודי נפשיה איכוון אלא למעבד מצוה הוא דאיכון דלא תמנע מלאנסובי, וכיון דלא גמר ושעביד נפשיה לא משתעבד ואע"ג דקנו מיניה. ומתניתין דקתני הערב לאשה בכתובתה ונמצא בעלה מגרשה כו', בקבלן קאי, א"נ לכתובת כלתיה, דכל לגביה בריה שעבודי משעביד נפשיה כדמפרש בגמרא בהדיא במעשה דמשה בר עצארי:

קמ. א"ר הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, וחזר ואמר מנה לפלוני בידי נאמן לגבותו מן ההקדש בלא שבועה, חזקה אין אדם עושה קינוניא על ההקדש. כדבענן למימר קמן. ולא תימא דוקא היכא דאמר הכי בשעת הקדש א"נ בתוך כדי דיבור, אבל היכא דאמר לאחר כדי דבור לא מהימן לאפסודיה להקדש, אלא אפי' אמר הכי לאחר כדי דבור מהימן. דאי בתוך כדי דבור א"נ בשעת הקדש, מאי אירייא דאין אדם עושה קנונייא על הקדש ומה ענין קנוניא בכאן, מכדי האי גברא עד השתא כולהו נכסיה דידיה נינהו ואי בעי מקדיש ואי בעי לא מקדיש, וא"כ כי אמר מנה לפלוני בידי הו"ל כמ"ד חוץ ממנה שאני חייב לפלוני ומה ענין קנוניא בכאן. ועוד מאי איריא הקדש דקאמרי' טעמא דאין אדם עושה קנוניא על הקדש, אפי' הדיוט כה"ג נמי מהימן. אלא על כרחיך כי אצטריך לאשמועינן גבי הקדש כגון דאמר אחר כדי דבור דאע"ג דגבי הדיוט כה"ג לא מהימן דחיישינן לקנוניא, גבי הקדש מיהת מהימן, דאין אדם עושה קינוניא על הקדש.

תדע נמי דגרסי' בפרק שבועת הדינין (שבועות מב,ב) גבי להקדש ליפרע מנכסי הקדש מאי קמ"ל תנינא מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה מה לי משעבדי להדיוט מה לי משעבדי לשמים, אי מהתם הוה אמינא הני מילי הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על הדיוט אבל הקדש אימא אין אדם עושה קנוניא על הקדש ולגבי בלא שבועה, קמ"ל דגבי הקדש נמי חיישינן לקנוניא. ומתמהינן ואדם עושה קינוניא על הקדש והאמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש. ופריק הני מילי שכיב מרע ואין אדם חוטא ולא לו, אבל בריא חיישינן. והא התם גבי שבועה דכי חיישינן לקינוניא דבשעת גביה הוא דחיישינן, וההיא שעתא לאחר שעת הקדש היא, ובבריא הוא דחיישינן לקנוניא, אבל בשכיב מרע לא חיישינן כדרב הונא כדבענן למימר קמן.

דף קעה עמוד א

מתקיף לה ר"נ בר יצחק וכי אדם עושה קינוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי תרויהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ומת אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אלמא אע"ג דאין אדם עושה קינוניא על בניו כיון דלא אמר תנו אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו. ולאו להודאה גמורה איכון אלא שלא להחזיק בשבעים ועשירים בעיני בני אדם מפני הגזלנין והחמסנין, הכא נמי גבי הקדש נהי נמי דאין אדם עושה קנוניא על הקדש כיון דלא אמר תנו נימא אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ולאו להודאה גמורה איכון. דהשתא גבי דרב ושמואל דכי קאמר מנה לפלוני בידי אכתי כוליה ממונא דידיה הוא חיישינן דילמא לאו להודאה גמורה איכון, הכא גבי דרב הונא דכי קאמר מנה לפלוני בידי ממונא דהקדש הוא לא כל שכן, דקא ס"ד דתרויהי בדלא נקיט שטרא בידיה עסיקינן.

וכי תימא מי דמי, בשלמא התם כיון דממונא לבניו הוא דקא שביק ליה, אדם עשוי שלא להשביע את בניו, אלא הכא גבי הקדש כיון דכוליה ממוניה הוא דאקדיש, מאי נפקא ליה מיניה שלא להשביע את עצמו, אי אית ליה פורתא דהקדש הוי, אי אית ליה טובא דהקדש הוי.

וכי תימא לא קשיא דאפ"ה ניחא ליה שלא להשביע את עצמו, דכיון דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שדה שוה פרוטה מחול חישינן דילמא אכתי דעתיה עלויה למחליה אפחות משוויו א"נ איכא למימר דדעתיה עילויה דאי קאי ממרעיה הדר ביה. דכיון דאיבעיא לן בפרק מי שמת (לעיל בבא בתרא קמח,ב) ולא איפשיט על כרחיך מספיקא מצי הדר ביה דאוקי ממונא בחזקת מריה קמא כדברירנא התם. ואשתכח לכל חד מהני טעמי דניחא ליה שלא להשביע את בניו.

לא ס"ד, דמכדי לא שנא כותב כל נכסיו דפשיטא לן ולא שנא קדיש כל נכסיו דמיבעיא לן כי משוינן ליה מסתמא כמצוה מחמת מיתה דאם עמד חוזר משום דלא שייר מידי לנפשיה הוא, דאי הוה מסיק אדעתיה דחייש שיורי הוה משייר מידי לנפשיה, וכיון דלא מסיק אדעתיה דחיי אפי' לשיורי מידי לנפשיה לאיתזוני מיניה כ"ש דלא מסיק אדעתיה שלא להשביע את עצמו דלכי קאי לא להוי בחזקת עשיר ולא נמי לאחולי להקדש. אלא מסתברא דהאי שלא להשביע את עצמו דקאמרי' הכא כמה דמאריך במרעיה הוא, דאע"ג דלא מסיק אדעתיה דחיי חייש דילמא מוריך במרעיה וכמה דמוריך במרעיה ניחא ליה שלא להשביע את עצמו מפני הגזלנין. וא"כ כי אמר מנה לפלוני בידי נמי ליחוש דילמא שלא להשביע את עצמו קאמר ואמאי מהימן.

ופרקינן כי קאמר רב הונא, דאע"ג דלא אמר תנו נותנין, היכא דנקיט ההוא פלוני שטרא בידיה ומוכחא מילתא דלאו להשביע את עצמו איכון אלא לקושטא הוא דאיכון, ודרב ושמואל דלא נקיט שטרא בידיה, דכמה דלא אמר תנו איכא למיחש דילמא שלא להשביע את בניו הוא דאיכון. וכי תימא במאי אוקימתא לדרב הונא בדנקיט שטרא בידיה, אי הכי מאי אהני ליה למימר מנה לפלוני בידי. נפקא מינה למיתב ליה בלא שבועה, דאי לאו הכי בעי שבועה, דתנן בפ' שבועת הדיינין (שבועות לח,ב) אבל נשבעין לקטן ולהקדש, ואמר שמואל להקדש ליפרע מנכסי הקדש. ומדלא שאני לן להאי פירוקא דרב הונא לדרב ושמואל אלא דרב הונא בדנקיט שטרא בידיה ודרב ושמואל בדלא נקיט שטרא בידיה, וש"מ דגבי הקדש נמי היכא דלא נקיט שטרא בידיה כי הדר ואמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין דומיא דרב ושמואל. תדע מדרמינן לה אהדדי ופרקינן כי קאמר רב הונא היכא דנקיט שטרא בידיה, דש"מ דהיכא דלא נקיט שטרא בידיה אפי' גבי שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו כשמעתיהו דרב ושמואל דינינן ליה ואע"ג דמסקנא דהא שמעתא לאו הכין, מחוורתא דדינא אליבא דהלכתא הכי סליק כדבענן לברורי לקמן.

וכי תימא מי דאמי, גבי דרב ושמואל דקאמר בשעתא דכולהו נכסי דידיה נינהו, גבי דרב הונא דלבתר דהקדיש כל נכסיו קאמר, כיון דלאפסודיה להקדש קאתי אע"ג דאמר תנו נמי כי לא נקיט מלוה שטרא בידיה לא להימניה. אמרינן גבי מקדיש נמי כיון דאכתי אית ליה זכותא בגויה מטעמא דחילול או מטעמא דחזרה, כמ"ד בשעתא דהוו כולהו נכסי דידיה דמי, דאי משום דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כיון דאמר תנו ליכא למיחש, ואי משום דחיישינן לקינוניא כי היכי דאין אדם עושה קינוניא על בניו כך אין אדם עושה קנוניא על הקדש.

וכי תימא וכיון דברשותיה קימי בין למהדר ביה בין לאחוליה אשוה פרוטה, מאי איריא משום חזקה דאין אדם עושה קנוניא על הקדש, תפוק לי משום מגו דיכיל למיהדר ביה או לאחוליה אשוה פרוטה. ועוד מאי איריא גבי הקדש דאיכא חזקה, אפי' גבי הדיוט דליכא חזקה נמי להימניה משום מגו. ונפקא מינה לשכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר וחזר ואמר מנה לפלוני בידי דלהימניה מגו דיכיל למהדר ביה. מידי דהוה אההיא דגרסינן בפ' דיני ממונות בתרא.כעידרמה (סנהדרין ל,א) הרי שבא ואמר אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות ואמר של פלוני הם כל שאילו יכול ליטלן דבריו קימין, ואלו הכא לא מהימן ליה רב הונא אלא גבי הקדש דאיכא חזקה אבל גבי הדיוט דליכא חזקה אע"ג דבידו ליתנו למנה לאותו פלוני דנתינתו זו היא חזרתו לא מהימן ליה דחייש לקינוניא. ועוד גבי הקדש גופיה מאי אירייא שכיב מרע, אפי' בריא נמי להימניה מטעמא דחילול, ואלו רב הונא לא קאמר נאמן אלא בשכיב מרע דאין אדם חוטא ולא לו אבל בבריא לא דחייש לקינוניא כדאיתא בהדיא בהך סוגיא דפ' שבועת הדינין.

היינו טעמא דלא מהימנינן ליה הכא משום מגו, משום דריע האי מגו מכל מגו דעלמא, דכיון דקי"ל סתמיה דשכיב מרע מידק דאיק והדר יהיב, מדה"ל למימר בתפקידתיה קמייתא דהיינו שעת הקדש או שעת הקנאה דאקנינהו למקבל מנה לפלוני בידי ולא אמר אלא לאחר זמן איכא למיחש לקינוניא. הילכך גבי ש"מ שהקדיש כל נכסיו דאיכא חזקה דאין אדם חוטא לעשות קנוניא על הקדש לאחרים ולא לו מהימן, אבל היכא דליכא חזקה כגון הכותב להדיוט ואפי' בש"מ אי נמי בבריא ואפי' הקדיש לא מהימן דחיישינן לקנוניא. ולאו דפליג בההוא מנה בהדי ההוא פלוני, דכל היכא דאית ליה זכותא בגויה בחזרה או על ידי חלול לא עביד קנוניא אנפשיה למפלג בהדי אחר, אלא כגון דמתהני ליה מיניה במידי אחרינא דצריך ליה טפי אי בבריא לדידיה ואי בש"מ לבניו.

וכי תימא ומאי שנא מהמפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתים לך, ואע"ג דריע מגו דיליה דמצי א"ל שטרך בידי מאי בעי אמרינן מגו דמגו דאי בעי אמר ליה נאנסו מהימן כי אמר החזרתים לך נמי מהימן כדאיתא בפרק המוכר את הבית (לעיל בבא בתרא ע,א). לא דמיא ריעותא דהכא להך ריעותא דהתם, דאלו התם כיון דזימנין דמהימן ליה איניש לחבריה למפרעיה זוזי אדעתא דמיזל ומייתי ליה שטריה מגו ביתיה לאחר שעה או אדעתא דכתיב ליה תברא ומשקר ביה לא ריע מגו דיליה כולי האי, ואמטול הכי אמרי' מגו, אבל הכא דכיון דקי"ל דסתמיה דשכיב מרע מידק דאיק והדר יהיב ומימר הוה אמר ומדלא אמר שמע מינה לא הוה מיחייב ההיא שעתא מידי לההוא פלוני והאי דאמר בתר הכי לקינוניא קא מיכוין. הא לא דמיא אלא לההיא דאמרי' התם (לעיל שם ע"ב) גבי פלוגתא דשטר כיס היוצא על היתומים מר סבר אם איתה דפרעיה מימר הוה אמר ואידך אימור מלאך המות הוא דאנסיה, דשמע מינה לכולי עלמא דכל היכא דברירא מילתא דהוה יכיל למימר ולא אמר חיישינן. ואף הא נמי דכותה. ואמטול הכי לא מהימנינן ליה ולא גבי ש"מ שהקדיש כל נכסיו וכיוצא בו כגון שהקדיש, מחמת מיתה ואפי' מקצת ואע"ג דלא שייר שיעור לאשתלומי מיניה מנה דאודי לפלוני, דחד טעמא נינהו.

והדרינן לפרושי שמעתין. דאמרינן מכלל דרב ושמואל בדלא נקיט שטרא בידיה. כלומר במאי אוקימתא לדרב הונא, בדנקיט המלוה שטרא בידיה, מכלל דרב ושמואל דאמרי אי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין בדלא נקיט המלוה שטרא בידיה, ואי דלא נקיט שטרא בידיה כי אמר תנו אליבא דרב ושמואל אמאי נותנין. והא רב ושמואל דאמרי תרויהו מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. וכי תימא שאני הכא דהאמר תנו ולא יהא אלא דיהיב ליה מתנה מדידיה, דילמא שאני מתנה דלאקנויי ליה מדידיה קא מיכוון ולצוואת שכיב מרע קא נחית, אבל הכא דמחמת מנה דאית ליה גביה קאמר תנו לאו כמתנת ש"מ דמיא אלא כהודאה גרידתא דמיא, והודאת שכיב מרע לאו כמתנתו דמיא כדמיברר ממעשה דאיסור ורב מארי בריה, ואע"ג דאמר תנו נמי הויא לה כשאר מלוה על פה דלטעמיהו דרב ושמואל אינה גובה מן היורשין. וכי תימא הא קי"ל מצוה לקיים דברי המת, ומה לי אמר מחמת מתנה ומה לי מחמת הלואה דאית ליה גביה. ועוד קל וחומר הוא, ומה מתנה דאי בעי יהיב אי בעי לא יהיב מצוה לקיים את דבריו, היכא דפקיד לפרוע חובתו דלא להוי לוה רשע ולא ישלם לא כל שכן. מסתברא דרב ושמואל לית להו מצוה לקיים דברי המת, דהא פלוגתא דתנאי היא בפרק מציאת האשה (כתובות ע,א) ובסוף גמרא דהמביא גט קמא (גיטין יד,ב), ואיפשר דרב ושמואל ס"ל כמאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת. תדע דהא משכחינן ליה לשמואל בהדיא דלית ליה מצוה לקיים דברי המת מדפסיק הלכתא בפרק מציאת האשה (כתובות שם) גבי המשליש מעות לבתו כר' יוסי דאמר גבי גדולה מן האירוסין הרשות בידה ולא אמרינן מצוה לקיים דברי המת, ואיפשר דרב נמי הכין סבירא ליה. ואפי' תימא דרב לית ליה האי סברא, לשמואל מיהת קשיא.

ואסיקנא אלא א"ר נחמן אידי ואידי דרב הונא ודרב דשמואל דנקיט מלוה שטרא בידיה ולא קשיא הא דמקוים והא דלא מקוים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה. כלומר, הא דרב הונא דאמר נאמן ואע"ג דלא אמר תנו דנקיט מלוה שטר מקוים בידיה, דכיון דבלאו הכי נמי גבי, וכי אצטריך להודאת לוה למפטריה למלוה משבועת הבא ליפרע מנכסי הקדש בלחוד הוא דאצטריך, נאמן, דאי משום שלא להשביע את עצמו כיון דנקיט מלוה שטר מקוים בידיה לא צריך. ואי משום קינוניא, אין אדם עושה קינוניא על הקדש כדברירנא לעיל. והא דרב ושמואל בדקא נקיט שטר שאינו מקוים בידיה. ואמטול הכי אם אמר תנו נותנין, דכיון דאמר הלוה תנו קימיה לשטריה, ולאו להשביע את עצמו קא מיכוון, ולקינוניא לא שייך למיחש דאין אדם עושה קינוניא על בניו. ואם לא אמר תנו, אע"ג דאמר מנה לפלוני בידי לא קימיה לשטריה, מאי טעמא, דכיון דכי לא נקיט שטרא אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את בניו ולאו להודאה גמורה קא מיכוון, השתא נמי דנקיט שטרא כיון דלא מיקיים כמאן דליתיה דאמי, והאי דאמר מנה לפלוני בידי שלא להשביע את בניו קא מיכון ולאו לקיומיה לשטריה. ולא דמי לדרב הונא, דהתם כיון דעיקר ממונא בשטרא דנקיט בידיה הוא דזאכי ביה, וכי אהנייא ליה הודאת לוה.דח למפטריה משבועה בלחוד הוא דאצטריך, מהימן למפטריה משבועה, אבל הכא דעיקר ממונא בהודאת לוה בלחוד הוא דקא זכי ביה, אם אמר תנו דליכא למימר שלא להשביע את בניו קא מיכוון נותנין, ואי לא אין נותנין, דאדם עשוי שלא להשביע את בניו.

ודוקא היכא דלא אמר לה קמי סהדי בתורת הודאה אלא כעין שיחה בעלמא, אבל היכא דאמר לה בתורת הודאה קמי סהדי, אע"ג דלא אמר תנו ולא אמר נמי אתם עדי הודאתו הודאה, דאין אדם משטה בשעת מיתה, כדקא פשיט רבא לקמן. הילכך לרב ושמואל [אי] נקיט שטרא בידיה אע"ג דאינו מקויים אהניא ליה הודאתו לקיומיה לשטריה ולמגבא מן היורשין, ואי לא נקיט שטרא בידיה הויא לה כמלוה ע"פ, ואע"ג דאמר תנו נמי אין נותנין, דלית להו מצוה לקיים דברי המת.

ולית הלכתא בהא כוותיהו, חדא דקי"ל דמלוה על פה היכא דאתברר דלא פרע גובה מן היורשין ואפי' מיתומים קטנים, כדרב הונא בריה דרב יהושע. ועוד דקי"ל מצוה לקיים דברי המת כדאסיקנא בהדיא בסוף פרק מציאת האשה (כתובות שם). מיהו הא דרב ושמואל דאמרי תרויהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין הילכתא היא, מיהו לא צריך לאוקומה כגון דנקיט שטרא בידיה, דכי אצטריך לאוקומה הכי לטעמייהו דרב ושמואל הוא דאצטריך דסבירא להו דמלוה על פה אינה גובה מן היורשין ולית להו נמי מצוה לקיים דברי המת, אבל אליבא דהילכתא אע"ג דלא נקיט שטרא בידיה נמי, אי אמר בתורת הודאת קמי סהדי, לא שנא אמר תנו ולא שנא לא אמר תנו ולא שנא אמר אתם עדי ולא שנא לא אמר אתם עדי, כיון דאמר מנה לפלוני בידי בתורת הודאה העדים כותבין ונותנין וגאבי ליה מן היורשין כדרב הונא בריה דרב יהושע דוקא במצוה מחמת מיתה דלא בעי אתם עדי. ואי לא אמר בתורת הודאה קמי סהדי אלא כעין שיחה בעלמא, ולא אמר נמי דרך השטה ושחוק אלא בדעת נכונה, אי אמר תנו נותנין דמצוה לקיים דברי המת, ואי לא אמר תנו אין נותנין דאדם עשוי שלא להשביע את בניו ולאו להודאה גמורה איכוון.

והני מילי בשלא הקדיש את נכסיו. אבל שכיב מרע שהקדיש את נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי, אי בתוך כדי דבור מדבור דהקדש קאמר, כמאן דאמר חוץ דמי ונאמן. ואי לאחר כדי דבור מדבור דהקדש קאמר, איכא לפלוגי. דאי נקיט ההוא פלוני שטר מקוים בידיה, כי אמר מנה לפלוני בידי אע"ג דלא אמר תנו נאמן למגבא מהקדש שלא בשבועה, דאי לשלא להשביע את עצמו כיון דנקיט שטר מקוים בידיה ליכא למיחש, ואי לקנוניא, חזקה דאין אדם עושה קנוניא על הקדש כדברירנא. ואי לא נקיט ההוא פלניא שטר מקויים בידיה, לא שנא אמר הכי בשעת הקדש אי נמי בתוך כדי דבור ולא שנא לאחר כדי דבור דהקדש, אי אמר תנו נותנין, דלא מבעיא בתוך כדי דבור דאכתי נכסי דידיה נינהו, אלא אפילו לאחר כדי דיבור כיון דמקדיש כל נכסיו הוא ויכיל למהדר ביה דבריו קיימין, ואי לא אמר תנו אע"ג דאמר מנה לפלוני בידי אין נותנין דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו, וכיון דמהאי חששא הוא אפי' בתוך כדי דבור נמי. [ו]הני מילי היכא דלא אמרה בדרך הודאה ולא נמי דרך השטה אלא כעין שיחה בעלמא בדעת נכונה, אבל אמרה בתורת הודאה אע"ג דלא אמר אתם עדי ולא אמר תנו ולא נקיט שטרא בידיה, אפילו לאחר כדי דבור דהקדש נמי נאמן, מידי דהוה אשכיב מרע דעלמא דלאו מקדיש דקימא לן דלא צריך למימר אתם עדי דאין אדם משטה בשעת מיתה ולא חיישינן לשלא להשביע את בניו, והוא הדין הכא דלא חיישינן דשלא להשביע את עצמו דהא אמרה בדרך הודאה, ולא לקנוניא דהא אין אדם עושה קנוניא על הקדש.

והני מילי במקדיש כל נכסיו דסתמיה מצוה מחמת מיתה הוא, והוא הדין במצוה מחמת מיתה ואע"ג דשייר, אבל סתם מתנת שכיב מרע היכא דשייר, כבריא דמי ולא מהימן, דהא בהדיא אסיקנא בפרק שבועת הדיינין (שבועות מב,ב) דכי אמר רב הונא חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש הני מילי בשכיב מרע דאין אדם חוטא ולא לו, אבל בריא חיישינן. ומתנת שכיב מרע במקצת כמתנת בריא דמיא, דאכתי סבר דחיי וכי קעביד קנוניא על הקדש לנפשיה קא עביד. ואמטול הכי אפילו נקיט מלוה שטר מקוים וקאמר לוה תנו לא מהימן אלא היכא דאמר בתוך כדי דבור, והוא דאמר תנו, אבל לאחר כדי דבור לא מהימן ולא גאבי מהקדש אלא בשבועה וכל שכן היכא דלא נקיט שטר מקוים דלא גאבי כלל.

והני מילי במקדיש, אבל בנותן להדיוט, לא שנא בריא ולא שנא שכיב מרע, לא שנא בכל נכסיו ולא שנא במקצת, כל היכא דאמר בתוך כדי דבור דההוא אנפא דאקני ביה, והוא הדין היכא דלא אקני אלא בקנין, כל זמן שעוסקין באותו ענין מהימן, (דנאמן) [דכמאן] דאמר חוץ דמי ולא בעי תנו. והוא דאמר ליה באנפא דהוי הודאה, בבריא כי דיניה ובשכיב מרע כי דיניה. ואי אמר לבתר כדי דבור דההוא אנפא דאקני ביה ובהקנאה לבתר דסליקו מענינא לענינא, לא מבעיא לבריא וכיוצא בה דאפילו היכא דנקיט שטר מקויים בידיה לא מהימן לאגבוייה בלא שבועה, וכל שכן היכא דלא נקיט שטר מקויים בידיה דלא מהימן לאגבוייה כלל, דכיון דלא יכיל למהדר ביה מקמא לאו כל כמיניה למימר מנה לפלוני בידי, אלא אפי' בשכיב מרע שכתב כל נכסיו וכיוצא בו דיכיל למהדר ביה אפי' היכא דנקיט שטר מקוים בידיה לאו מהימן לאגבוייה בלא שבועה. וכל שכן היכא דלא נקיט שטר מקויים בידיה דלא מהימן לאגבייה כלל, דמדהוה ליה למימר מעיקרא ולא אמר חיישינן לקנוניא, תדע דהא אוקימנא לדרב הונא הוא בדנקיט שטר מקויים בידיה, וטעמא דהקדש דאין אדם עושה קנוניא על הקדש, הא נתן להדיוט דאדם עושה קנוניא על הדיוט לא מהימן כדברירנא לעיל:

קמא. אמר רבא שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים פרענא [נאמנין תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים פרענא] אין נאמנין. ומתמהינן עלה.דח כלפי ליא אמר תנו כיון דפסקה אבוהון למלתיה איכא למימר דפרעיה, הילכך כי אמרי פרענו נאמנין, ואי לא אמר תנו אלא מנה לפלוני בידי כיון דלא פסקה אבוהון למילתיה איכא למימר דלא פרעי, וכי אמרי פרענא נאמנין. והלכתא כי האי קושיא. ודוקא דמסר מילי קמי סהדי בתורת הודאה, ואע"ג דלא אמר אתם עדי, אבל לא מסר מילי קמי סהדי בתורת הודאה, לא שנא אמרי פרענו ולא שנא לא אמרי פרענו, אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין, דאדם עשוי שלא להשביע את בניו כדאמרי' לעיל:

קמב. ואסיקנא אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רבא שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין. והוא דאמרי אמר לנו אבא פרעתי אחר הודאתי כדבעינן לברורי בשמעתין. אמר תנו מנה לפלוני שיש לו בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי אין נאמנין אם איתא דפרעיה לא הוה אמר מעיקרא תנו. כלומר אם איתא דפרעיה בתר הודאתו, אלמא לאו עליהו קא סמיך למפרעי, אלא דעתיה הוה מעיקרא למפרעיה מחיים, לא הוה אמר לדידהו מעיקרא תנו. אלא מדאמר להו תנו ש"מ מעיקרא עליהו קא סמיך למפרעי, והני דקאמרי חזר ואמר תנו לנו אבא פרעתי אחר הודאה אינהו הוא דקא משקרי. ודוקא דאמרי חזר ואמר לנו פרעתי אחר הודאה, אבל אמרי חזר ואמר לנו פרעתי קודם הודאתי והודאה בטעות הואי, אע"ג דלא אמר תנו נמי לא מהימני, דאיהו גופיה לא מהימן למיהדר ביה, ולא אמרי' מגו דאי בעי אמר פרעתי בתר הכי מהימן כי אמר הודאה בטעות הואי מהימן, דכיון דאודי אודי, דקי"ל הודאת בעל דין כמאה עדים ומה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן, ואע"ג דשכיב מרע הוא לא יכיל למהדר ביה מהודאתו, כדאיתא בהדיא בפ' מי שמת (לעיל בבא בתרא קמט,א) גבי מעשה דאיסור.

ומסתברא דהני מילי דאיכא סהדי דשמעוה לאבוהון דקאמר מנה לפלוני בידי, וליכא סהדי דחזר ואמר פרעתי אלא אינהו הוא דקאמרי חזר ואמר לנו אבא פרעתי, אבל היכא דליכא סהדי לא בקמיתא ולא בבתריתא אלא יתמי הוא דקאמרי אמר לנו אבא תנו מנה לפלוני שיש לו בידי וחזר ואמר לנו פרעתי, נאמנין, מגו דאי בעי אמרי לא אמר לן ולא מידי. ולא מבעיא היכא דאמרי אמר לנו חזרתי ופרעתי דנאמנין כדאמרן טעמא, אלא אפילו אמרי חזר ואמר לנו עיינית בחושבנאי ולא פש ליה גבאי ולא מידי מהימן, ומהימני אינהו עילויה. ואי משום מה לי לשקר במקום עדים, כיון דלא אודי קמי סהדי מעיקרא לאו מה לי לשקר במקום עדים הוא, דאימור מעיקרא לא דייק שפיר והדר רמא אנפשיה ואידכר. וכי אמרינן סתמיה דשכיב מרע מידק דייק והדר יהיב באנפי סהדי אבל בלא סהדי לא אמרינן.

ואי איכא סהדי דשמעוה דאמר מנה לפלוני בידי וחזר ואמר לפניהם פרעתי, מסתברא דאי הוה בין שעת הודאה קמיתא למימרא בתרא דאמר קמייהו פרעתי שהות כשיעור דהוה יכיל למפרעיה ולא הוו ידעי ביה הנהו סהדי, לא מבעיא היכא דאמר חזרתי ופרעתיו דמהימן דמלוה ע"פ היא, ואפילו המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים וכל שכן בהודאה גרידתא, אלא אפילו אמר פרעתי סתמא וליכא לברורי אי חזרתי ופרעתי קאמר ואי עיינת בחושבנאי ולא פש ליה גבאי ולא מידי קאמר וההיא הודאה דאודויי הודאה בטעות הואי, מהימן, דאימור חזרתי ופרעתיו אחר הודאה קאמר, דמספיקא אוקי ממונא בחזקת מריה. ואי אתברר דכי אמר פרעתי מעיקרא קאמר מחמת דעיינית בחושבנאי ולא פש ליה גבאי מקמי הודאה ולא מידי והודאה בטעות הואי, לא מהימן, דמה לי לשקר במקום עדים הוא. וכל שכן היכא דלא הוה בין הודאה קמיתא למימרא בתרא שהות כשיעור דהוה אפשר ליה למפרעיה בלא דעתא דסהדי קמאי, מיהו איכא סהדי אחריני דהוו בהדי מלוה או בהדי לוה כל ההוא זימנא דהוה בינתים ומסהדי דלא יהיב ליה מידי דליתיה למגו כלל, הילכך אפי' היכא דליתניהו לסהדי קמן לא בקמיתא ולא בבתרייתא אלא יתמי הוא דמודו דאודי אבוהון בקמיתא קמי סהדי ובתר הכי אמר קמיהו לאחר כדי דבור או קמי סהדי אחריני עיינתי בחושבתנאי ולא פש ליה גבאי ולא מידי, כיון דכי איתנהו לסהדי לא מהימן דמה לי לשקר במקום עדים הוא, כי אמרי לה אינהו משמיה כל שכן דלא מהימן. אבל ודאי היכא דאמרי אנן ידעינן דהכי הוה חושבנא ומעיקרא הודאה בטעות הואי מהימני משום מגו דאי בעו אמרי דמעיקרא לא אודי ולא מידי, דלגביהו מיהת כיון דליכא סהדי אהודאה דאבוהון לאו מה לי לשקר במקום עדים הוא:

קמג. בעי רבא שכיב מרע שהודה מהו. קא מיבעיא ליה כגון דמסר מילי קמי סהדי בתורת הודאה. צריך לומר אתם עדי או אין צריך לומר אתם עדי צריך לומר כתובו או אצ"ל כתובו אדם משטה בשעת מיתה או אין אדם משטה בשעת מיתה. וסדר הדין בעיא הכי פירושיה, צריך לומר אתם עדי ואי לא אמר אתם עדי מצי אמר ליה משטה היה בך, דאדם משטה אפי' בשעת מיתה, או אין צריך לומר אתם עדי דאין אדם משטה בשעת מיתה. ותו קא מבעיא ליה, אם תמצא לומר אין צריך לומר אתם עדי והודאה היא, צריך לומר כתובו או אין צריך לומר כתובו ואזלי סהדי וכתבי שטרא דאודי קמיהו ויהבי ליה למלוה והויא ליה למלוה בשטר לכל מילי. בתר דבעיא הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. וממילא איפשיטן להי הני תרתי בעיי, דכיון דאין אדם משטה בשעת מיתה ממילא שמעת דלא צריך למימר אתם עדי, וכיון דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דאמו ממילא שמעת דאין צריך לומר כתובו. ודוקא דמסר מילי קמי סהדי בתורת הודאה, דאי לאו הכי אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את בניו כדאמרי' לעיל:

דף קעה עמוד ב

כ. המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. טעמא דהא מתני' משום דשטר אית לה קלא ולקוחות הוא דאפסוד אנפשייהו דזבני נכסי דמשתעבדי ליה לבעל חוב. ואלו עדים לית להו קלא ואפשר דלא שמעי ביה לקוחות, דאי אמרת גובה מן הלקוחות אית להו פסידא. וכל שכן כתב ידו, דאיפשר דלא ידע ביה איניש אחרינא לבד ממלוה ולוה כלל. ולא תימא הני מילי מן הלקוחות אי נמי מנכסי דמשעבדי למלוה בשטר או לכתובת אשה, אלא אפי' ממקבל מתנה נמי לא גאבי, דמתנה נמי עבדו לה רבנן תקנתא כדמיברר בפרק הניזקין (גיטין נ,ב), מאי טעמא דאי לאו דטרח קמיה לא הוה יהיב ליה מתנה, הילכך כלוקח דמי דאית ליה פסידא. ודוקא מתנת בריא, והוא הדין למתנת שכיב מרע במקצת דלאו מצוה מחמת מיתה, אבל מתנת שכיב מרע מצוה מחמת מיתה וכיוצא בה כירושה דמיא, ולא שנא מלוה בעדים ולא שנא בכתב ידו גבי מינה כדברירנא בפרק יש נוחלין:

כא. ערב היוצא לאחר חתום שטרות גובה מנכסים בני חורין ומעשה בא לפני רבי ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורין אמר לו בן ננס אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין אמר לו למה אמר לו הרי החונק את חבירו בשוק ואמר לו הנח ואני נותן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו ואיזהו ערב שהוא חייב א"ל הלוהו ואני נותן לך חייב שעל מנת כן הלוהו אמר רבי ישמעאל הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות שאין מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעין הנובע והרוצה לעסוק בדיני ממונות ישמש את ר' שמעון בן ננס. הא דקתני רישא ערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין, כלומר שהמלוה גובה ממנו מנכסים בני חורין, בדכתב ערב בכתב ידו דקנו מיניה אהאי ערבותא קאי, והוא דידיע דכתב ידו הוא, אלא שאין עדים חתומים עליו, דאם כן שטרא מעליא הוא אפי' ממשעבדי נמי גאבי כדבעינן לברורי לקמן, אלא לאו דלא חתימי עליה סהדי. ובהא פליגי, ר' ישמעאל סבר כיון דידיע דכתב ידו הוא לא גרע מכתב ידו דעלמא דגובה מנכסים בני חורין, ואע"ג דשלא על אמונתו הלוהו כיון דקנו מיניה משתעבד. אבל ממשעבדי לא גאבי, ואע"ג דקנו מיניה, דכיון דלא קנו מיניה בפני עדים לית ליה קלא. ובן ננס סבר לא דאמי לכתב ידו דעלמא, דאלו התם ממונא מעליא אית ליה גביה, ואלו ערב מעיקרא לא הוה ליה למלוה ממונא גביה. ואי משום דערב ליה ממונא דאית ליה גבי לוה, כיון דמעיקרא לאו על אמונתו הלוהו אשתכח דלא חסריה האי ערב ולא מידי, ואע"ג דקנו מיניה לא משתעבד. דלית ליה לבן ננס דיכיל איניש לחיובי נפשיה במידי דלא הוה מיניה חיובא גביה, כדמיברר בפרק הנושא את האשה (כתובות קב,א), דאסיקנא התם גבי פלוגתא דחייב אני לך מנה בשטר אליבא דבן ננס כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי אליבא דר' ישמעאל דס"ל דכל היכא דמשעבדי נפשיה אפי' במידי דלא הוה מיניה חיובא גביה משתעבד. והיינו דא"ל רבי ישמעאל לבן ננס למה וקא מהדר ליה בן ננס והרי החונק את חבירו בשוק לתת לו הלואתו אמר לו חבירו הנח ואני נותן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו, הכא נמי גבי ערב היוצא לאחר חיתום שטרות מוכחא מילתא דלאחר מתן מעות הוא דאתעביד ערב, דאי בשעת מתן מעות מקמי חיתום שטרות הוה נפיק, וכיון דלאו על אמונתו הלואהו פטור. וכיון (דכי) דלא משתעבד אליבא דבן ננס מטעמא דשלא על אמונתו הלוהו הוא, אע"ג דקנו מיניה חד דינא הוא כדברירנא טעמא אליבא דבן ננס. ואי זה הוא ערב שהוא חייב לו, אמר לו הלוהו ואני נותן לך חייב שעל אמונתו הלוהו.

ואע"ג דקלסיה רבי ישמעאל לבן ננס, ליתה לבן ננס, לא בחנוק ולא בערב היוצא לאחר חיתום שטרות, אלא היכא דלא קנו מיניה, אבל היכא דקנו מיניה אידי ואידי משתעבד כדבענן למימר קמן. ומתני' נמי דקתני גובה מנכסים בני חורין בדפריש הערב בכתב ידו דקנו מיניה קאי, והוא דידיע כתב ידו. אבל היכא דלא כתיב ביה דקנו מיניה לא משתעבד, דלא יהא אלא כעדים, הא קי"ל דערב דלאחר מתן מעות בעי קנין וקי"ל נמי כר' ישמעאל, ואי הא דר' ישמעאל בדלא כתיב ביה קנין הוא קשיא הלכתא אהילכתא. וכי תימא כגון דכתיב ביה דהוה ערב בשעת מתן מעות, אי הכי מאי טעמא דבן ננס, הא על אמונתו הלוהו וכתב ידו כעדים דמי. אלא לא מיתוקמא אלא כדפרשינן.

וכי תימא במאי אוקימתא, בדכתב ביה בכתב ידו דקנו מיניה, אי הכי ההיא דפרקינן בפ' הנושא את האשה (כתובות קב,ב) אליבא דריש לקיש עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל התם אלא דשך נפשיה בשעבודא דשטרא אבל היכא דלא שך נפשיה בשעבודא דשטרא לא, ואי דקנו מיניה משום דקנו מיניה מיבעי ליה, ולטעמיך, משום דכתב בכתב ידו מיבעי ליה, אלא מאי אית לך למימר כל היכא דלא חתימי עדים כיון דמידי דלא הוה מיחיב ביה הוא לריש לקיש כאמירה גרידתא באנפי סהדי דאמי, כי כתיב ביה דקנו מיניה נמי כמ"ד קמי סהדי דקנו מיניה דאמי, דלא עדיף מהיכא דא"ל חייב אני לך מנה בשטר דפליג ביה ריש לקיש, דמה לי בשטר מה לי בקנין:

קמד. אמר עולא דבר תורה אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים מאי טעמא שעבודא דאורייתא. כלומר שעבודא דמשתעבדי ליה נכסי הלוה לבעל חוב למגבא מיניהו זוזיה כמאן דקננהו משעת הלואה להכי מדאורייתא הוא, דכתיב (דברים.כעידרמה כד,יא) יוציא אליך את העבוט החוצה, אלמא דאוריתא משתעבדי ליה מטלטליו של לוה למלוה. דאי אמרת מדאורייתא ליכא שעבוד נכסים אלא חיובא כוליה אגופיה דלוה הוא דמיחייב למפרעיה לבעל חוביה מהיכא דבאעי, אמאי מיחייב למיתב ליה משכון למלוה, ליזיל לוה גופיה וליזבין ולפרע, אלא לאו ש"מ שעבודא דאורייתא. וכי תימא דילמא כי שמעינן מהאי קרא דשעבודא דאורייתא מבני חרי, ממשעבדי מי שמעת. כי מעיינת בה שפיר אפי' ממשעבדי נמי שמעת לה, דעל כרחיך מדחייביה (דחמ') [רחמנא] למיתב משכון שמע מינה איכא שעבוד נכסים, וכיון דאיכא שעבוד נכסים כל היכא דאיתינהו משתעבדי ליה לבעל חוב.

ומה טעם אמרו מלוה על פה אינה גובה מנכסים משועבדים משום פסידא דלקוחות דלא ידעי דהויא ליה מלוה גביה ואזלי וזבני מיניה, אי הכי מלוה בשטר נמי התם אינהו דאפסוד אנפשייהו. כלומר שטר קלא אית ליה ולקוחות אינהו דאפסיד אנפשיהו. עולא לטעמיה דאמר עולא (להלן) דבר תורה בעל חוב בזיבורית דכתיב (דברים כד,יא) בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה מה דרכו של אדם להוציא פחות מה שבכלים, אלמא מדאורייתא משתעבדא ליה זיבורית לבעל חוב.

ורבה אמר דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין מאי טעמא שעבודא לאו דאורייתא. כלומר שעבוד נכסים לאו דאורייתא וכוליה חיובא עילוי לוה הוא דרמי, ואמטול הכי יהב ליה רחמנא רשותא ללוה לאפוקי ליה משכון מכל היכא דבאעי. ומה טעם אמרו בשטר גובה מנכסים משועבדים שלא תנעול דלת בפני לוין. אי הכי מלוה על פה נמי לית ליה קלא. ומי אמר רבה הכי והא אמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו. כלומר אם גבו הבנים קרקע בחובת אביהן יש לו לבכור באותו קרקע חלק בכורה וכמאן דגבייה אבוהון מחיים דמי והו"ל מוחזק, ואם גאבו מעות אין לו לבכור בהן חלק בכורה, דמטלטלי דב"ח לא משתעבדי ולאו הני מעות שבק אבוהון דהוו להו ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. ומדקאמר רבה גבו קרקע יש לו אלמא שעבודא דאורייתא, דאי לאו דאורייתא ולא זכי ביה בעל חוב אלא מעידנא דגבייה, הוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. ונהי דתקינו ליה רבנן שעבודא לב"ח שלא תנעול דלת בפני לוין, אבל לזכויי ליה לבכור מאי דלא זאכי ליה רחמנא לא תקינו, דהא לא שיכא ביה האי תקנתא.

ואסיקנא רבה טעמא דבני מערבא קאמר. דאית להו בכור נוטל פי שנים במלוה, ולטעמיהו הוא דאיכא לפלוגי בין גבו קרקע לגבו מעות, אבל לטעמא דרבה לא שנא הכי לא שנא הכי אין הבכור נוטל פי שנים דשעבודא לאו דאורייתא. ולית הלכתא גבי שעבודא כי טעמיה דרבה ולא כטעמיה דעולא כדבעינן למימר קמן. ואע"ג דאסקינהו גמרא לתרתי שמעתתא דעולא בחד טעמא וסוגיין בעלמא לענין משכוני מדאורייתא כעולא, הני מילי מיניה, אבל מיורשי ולקוחות לא אשכחן סוגיא דלימא שעבודא דאורייתא במטלטלין. ואע"ג דסבירא לן נמי דמיניה איכא שעבודא דאורייתא ליכא למשמע מינה דבכור נוטל פי שניים במלוה היכא דגאבו קרקע, דנהי דשעבודא דאורייתא, כיון דיכיל לסלוקיה מיניה בזוזי לאו מוחזק הוי ולאו בכל אשר ימצא לו קרינן ביה. וכבר אפסיקא הלכתא בהדיא (לעיל בבא בתרא קכה,ב) דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות.

ואי קשיא לך לעולא דאמר דבר תורה אחד מלוה ע"פ ואחד מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים דשעבודא דאורייתא ויליף לה מקראי, אי הכי אפי' מטלטלי נמי ליטרוף, דהא קרא דקא יליף עולא מיניה במטלטלי קאי. ובשלמא גבי לקוחות לא קשיא לך דאיכא למימר דכי היכי דחשו רבנן לפסידא דלקוחות גבי מלוה ע"פ משום דלית לה קלא הכי נמי חשו לפסידא דידהו גבי מטלטלי. ואפי' במלוה בשטר, דכיון דמטלטלי לית להו קלא זימנין דזאבין להי בשוקא ולא ידע דמאן נינהו. אלא מיורשין מיהת ליגבי. וכי תימא לדידהו נמי עבדו להו תקנתא, בשלמא גבי לקוחות דיהבי דמי שיכא תקנתא משום פסידא דידהו, אלא גבי יורשין מי שיכא תקנתא, השתא עבדינן תקנתא ליורשין דלא חסרו בה מידי ומפסדינן להו לבעלי חובות בידים דיהבי ממונא ולא קא שקלי מידי. ולא תקשי לך, דקסבר עולא דמדאורייתא ל"ש מלוה בשטר ול"ש מלוה ע"פ כי היכי דגביא מקרקעי דמשעבדי הם הכא נמי גביא מטלטלי, אפי' מן הלקוחות וכ"ש מן היורשין, ורבנן הוא דתקינו דלא ליטרוף מטלטלי מלקוחות כדפרישנא טעמא, אבל מיורשין גבי, סבר לה כרבי מאיר דאמר מטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה וכ"ש לב"ח. ולית הלכתא כותיה, דהא דקי"ל מטלטלי לב"ח לא משתעבדי אלא מחיי לוה, וכ"ש לכתובה דאפי' מחיי בעל נמי לא משתעבדי:

קמה. רב ושמואל דאמרי תרויהו מלוה ע"פ אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. קסברי שעבודא לאו דאורייתא וכי תקינו רבנן שעבודא למלוה בשטר, למלוה ע"פ לא תקינו רבנן. ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו מלוה ע"פ גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות. קסברי שעבודא דאורייתא, ומתני' דקתני ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין לא קשיא להו, דאיכא למימר דכי קאמרי ר"ל ור"י דבר תורה כדעולא ומתני' קא מיירי בתקנתא דרבנן. ואשכחן ברבנן דקאני מאן דגריס הכי, ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרויהו מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות. וגירסא דיקא הוא. ולפום הדין גירסא הלכתא כר' יוחנן ור"ל כדבעינן למימר קמן:

קמו. מיתיבי החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו. כלומר החופר בור ברה"ר, ובעוד שבעל הבור עומד בתוכו.כעידרמה נפל שם שור והרגו לבעל הבור דרך נפילתו, הרי השור פטור מן המיתה ובעליו פטורין מן הכופר, דבעל הבור גרם ליה למנפל עלויה. ולא עוד אלא שאם מת השור מחמת נפילה זו יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו דכתיב (שמות כא,לד) בעל הבור ישלם. והא הכא דמלוה ע"פ היא ואפ"ה גביא מן היורשין דקתני יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו, אלמא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואפי' מילתא דלא שיכא בה נעילת דלת בפני לוין.

א"ר אלעא אמר רב כשעמד בדין קודם שימות, ונתחייב לשלם דמי שור לבעליו, ולא הספיק לשלם עד שמת, דהעמדה בדין כשטר דמיא. ומקשינן והא הרגו קתני. אלמא בשעת נפילה הרגו. א"ר אדא בר אהבה כשעשאו טריפה. כלומר דהא הרגו דקתני לאו למימרא דקטליה ומת מיד, אלא כגון שעשאו טרפה וחיה יום או יומים עד שעמד בדין ונתחייב לשלם דמי שור לבעליו ואחר כך מת. ומקשינן והא אמר רב נחמן תאני חגא ומת וקברו. כלומר דחגא תאני לה מתני' דקתני ונפל עליו שור והרגו הכי ונפל עליו שור ומת וקברו, כלומר שמת בעל הבור בשעת נפילת השור וקברו השור, כלומר שנעשה עליו השור ככסוי קבר, אלמא לאלתר מת ולא הספיק לעמוד בדין, ואת אמרת כשעמד בדין. ומשנינן כגון דיתבי דיאני אפומא דבירא ומת השור מיד בשעת נפילה ולא הספיק בעל הבור למות שם עד שחייבוהו ב"ד לשלם דמי השור ומת תחת השור ונעשה השור עליו ככסוי קבר. ולית הלכתא ככל הני שנויי, דהא אפסיקא הלכתא לקמן דמלוה ע"פ גובה מן היורשין:

קמז. ושמעינן מיהא דאפי' גבי נזקין נמי דלא שיכא בהו נעילת דלת גובה מן היורשין ואע"ג דלא עמד בדין קודם שימות. והוא דאתברר דלא פרע. ואם עמד בדין ונתחייב גובה אפי' מן הלקוחות, דהא שמעינן מיהא דהעמדה בדין כשטר דמיא. ודוקא מלקוחות דזבני מן הנתבע לאחר העמדה בדין:

דף קעו עמוד א

קמח. אמר רב פפא הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. והא דא"ר פפא גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין, למימרא דשעבודא לאו דאורייתא, אי קשיא לך הא רב פפא גופיה הוא דפסק הלכתא בפרק האשה נקנית (קידושין יג,ב) מלוה ע"פ גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא. וכי תימא האי דאצטריך הכא למנקט לה טעמא שלא תנעול דלת בפני לוין, הא קמ"ל דהיינו טעמא דאוקמיה רבנן אדאורייתא ולא עבדו להו רבנן תקנתא ליורשין כי היכי דעבדו תקנתא ללקוחות שלא תנעול דלת בפני לוין, הא נמי לא צריך, דבשלמא גבי לקוחות כיון דיהב דמי עבדו להו רבנן תקנתא משום פסידא דלקוחות, אלא יורשין מאי פסידא אית להו כי היכי דלעבדו להו רבנן תקנתא דאצטריך לאשמועינן דלא עבדו להו רבנן תקנתא שלא תנעול דלת בפני לוין. וכי תימא לעולם קסבר רב פפא שעבודא לאו דאורייתא, ובדין הוא דאפילו מן היורשין נמי לא תגבי אלא שלא תנעול דלת בפני לוין, וההיא דאמרינן התם טעמא שעבודא דאורייתא במלוה דכתיבה באורייתא כגון האשה שהביאה חטאת ומתה יביאו יורשין את עולתה דקאמרינן התם דכיון דכתיבה בתורה כמלוה בשטר דמיא, אי הכי הלכתא למה לי, הלכתא למשיחה היא. אלא מסתברא דסבירא ליה לרב פפא שעבודא דאורייתא ולא שנא מלוה בשטר ולא שנא מלוה ע"פ גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות דבר תורה, ומה טעם אמרו מלוה ע"פ אינה גובה מן הלקוחות משום דלית ליה קלא ואיכא פסידא דלקוחות, כהך סוגיא דקידושין. והאי דנקיט הכא טעמא גבי מלוה ע"פ דגובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין, לטעמא דמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אצטריכא ליה, וחדא ועוד קאמר, חדא דשעבודא דאורייתא, ועוד אפילו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דינא הוא דלגבי מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין.

מיהו צריכינן לברורי אליבא דרב פפא דפסק הלכתא דשעבודא דאורייתא, דטעמיה דרב פפא לאו מקרא דיוציא אליך את העבוט קא יליף כדעולא, דאם כן אפילו מטלטלי דיתמי נגבי כי דינא דאורייתא, דהא קרא דילפינן מיניה במטלטלי כתיב ותקנתא דרבנן נמי גבי יתמי לא שיכא לאפקועיה לבעל חוב כדברירנא בשמעתין לעיל. וכי תימא דילמא קסבר רב פפא דמטלטלי מיתמי נמי גבי, קשיא הילכתא אהילכתא, דקי"ל כרב פפא וקי"ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח. אלא רב פפא כי אית ליה שעבודא דאורייתא מדין ערב הוא דאית ליה, לא שנא מלוה בשטר ולא שנא מלוה ע"פ, דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה. ודוקא במקרקעי דסמכא דעתיה עליהו דלא יכיל לאברוחינהו מיניה, אבל מטלטלי דלא סמכא דעתיה עליהו ליכא לשעבודי מדין ערב, דהו"ל כערב שלא בשעת מתן מעות דלא משתעבד שלא בקנין, שלא על אמונתו הלוהו. ולא תימא הני מילי גבי בעל חוב דשייך ביה טעמא דשלא על אמונתו הלוהו, אלא אפי' גבי ניזק ונגזל דלא שייך בהו האי טעמא דעל אמונתו הלוהו ושלא על אמונתו הלוהו דלא מדעתיהו קא מיתזקי, כיון דבכולהו ליכא שעבוד נכסים אלא מדין ערב, דבנכסוי דבר איניש אינון ערבין ביה לא שייך בהו שעבודא אלא במידי דסמכה דעתיה דב"ח למגבא מיניה, וה"ה גבי ניזק ונגזל דדיו לבא מן הדין להיות כנידון כדברירנא בפ' ארבע אבות (ב"ק יח,ב) ובפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קיא,א). והני מילי מיורשין ולקוחות, אבל מיניה דלוה אפי' מגלימא דעל כתפיה, דקרא מיניה דלוה כתיב, ואמר קרא והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט. והני מילי מדאורייתא, מיהו רבנן תקינו דלא ליגבו מלוה על פה מן הלקוחות אפי' מקרקעי משום פסידא דלקוחות.

ברם צריך את למידע דהאי מלוה ע"פ דקאמרינן גובה מן היורשין, דוקא בשחייב מודה, אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה, א"נ בקובע זמן לחברו ומת בתוך זמנו, וכן כל היכא דברירנא מילתא דלא פרע. אבל היכא דאיכא למימר דפרע אינו גובה מן היורשין, דקי"ל המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים, וכל היכא דאי הוה אבוהון דיתמי קיים הוה מהימן למטען פרעתי כי ליתיה נמי טענינן להו ליתמי כל מילתא דיכיל אבוהון למטען, דקי"ל טוענין ליורש טוענין ללוקח. וכן הילכתא:

קמט. הרי אמרו הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין בעא מיניה רבא בר נתן מר' יוחנן הוחזק כתב ידו בב"ד מהו. מי אמרי' כיון דהוחזק כתב ידו בב"ד קלא אית ליה וגובה מנכסים המשועבדים משהוחזק בב"ד ואילך, או דילמא לא שנא. א"ל אע"פ שהוחזק כתב ידו בב"ד אינו גובה אלא מנכסים בני חורין. דלית ליה קלא. וקי"ל כותיה. ולאו למימר דכמלוה ע"פ דמיא לכל מילי, דהא כלהו אנפי דמלוה בשטר שיכי בה, דכי היכי דגבי שטרא אי טעין פרעתיך מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי, ומהאי טעמא בלחוד הוא דלא מהימן למטען פרעתי, כדמברר בפ' המוכר את הבית (לעיל בבא בתרא ע,א), גבי כתב ידו נמי א"ל שטרך בידי מאי בעי וכי טעין פרעתי לא מהימן. והאי דלא גאבי ממשעבדי משום דלית ליה קלא הוא דומיא דמלוה על פה, ואע"ג דברירא מילתא דלא פרעיה לוה למלוה לא גבי ממשעבדי דלית ליה קלא. תדע דגרסינן בהאי פירקא (לעיל בבא בתרא קסז,א) אמר אביי האי מאן דמחוי חתמות ידיה בבי דינא לא לחוי בסוף מגילתא דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתיב עלה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין מיגו דיכיל למיטען פרעתי כי טעין אין חתמות ידאי היא מיהו לאו אהאי שטרא דכתבת עלי כתבתיה אלא לאחוויי חתמות ידאי בעלמא כתבתיה, מהימן, אלא על כרחיך מדלא מהימנינן ליה אהאי טענה שמע מינה דאלו טעין פרעתי לא מהימן דליכא מיגו.

הילכך אי איכא סהדי דכתב ידו הוא ואיהו קא טעין פרעתי לא מהימן וגאבי אפילו מיתמי, מיהו בשבועה. ואי ליכא סהדי דכתב ידו הוא, לא מיבעיא היכא דאמר לא היו דברים מעולם דהמוציא מחברו עליו הראיה, אלא אפי' היכא דאמר אין כתב ידי היא ומפרע פרעתיך מהימן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואין צריך לומר דאין גובה מן היורשין עד שיביא ראיה שהוא כתב ידו של לוה. וכן הלכתא:

קנ. מתיב רמי בר חמא שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין עליו אלא עד אחד הרי אלו שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר רבי אלעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים. כלומר כשר ותנשא בו לכתחלה. והאי גובה מנכסים משועבדים דקתני לאו אגט אשה קאי, דהא לא אצטריכא ליה לאשמועינן, דאי דנקיטא כתובה בידיה הא ודאי מכח כתובה קא אתיא ומאי רבותא דאשמועינן רבי אלעזר גבי גט. ועוד דקארי לה הכא לאקשויי מינה לרבי יוחנן מאי קארי לה. ואי דלא נקיטא כתובה בידה, והא קמ"ל דגובה מנכסים המשועבדין מכאן ואילך וכדתנן (כתובות פח,ב) הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה דכל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, אימור דאמור רבנן מבני חרי, ממשעבדי מי אמור. ועוד הא בהדיא מיתינן התם בסוף גיטין (פו,ב) ראיה לסיועיה לשמואל דאמר הלכה כר' אלעזר אף בשטרות למימרא דר' אלעזר אפי' בשטר חובות קאמר, דשמעת מינה דהא דרבי אלעזר דאמר גובה מנכסים משועבדים לאו אגט אשה דעסיק ביה ואתי קאי אלא אשטרי חוב דעלמא קאי, והכי קאמר, אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר להנשא בו לכתחלה, ואי הוי שטר חוב כי האי גונא גובה מנכסים משועבדים שנשתעבדו משעת מסירה, אלמא אע"ג דאין עליו עדים כיון שנתנו לה בפני עדים ואיתחזק באנפי הנהו עדי מסירה קלא איתו ליה וגובה מנכסים משועבדים, הכא נמי גבי כתב ידו כיון דהוחזק כתב ידו בב"ד לגבי מנכסים משועבדים.

ופריק שאני התם דמשעת כתיבה הוא דשעביד נפשיה. כלומר שאני התם דכיון דמסריה נהליה בעדים גלי אדעתיה דכי כתביה למלוה בשטר קא נחית ושעבודי שעביד נפשיה למטרף לקוחות, אבל הכא גבי כתב ידו היכא דלא מסריה נהליה בעדים בעידנא דכתביה לאו אדעתא דאשתעבוד ביה למלוה בשטר הוא דכתביה, דהא לאו אדעתא דמיתביה נהליה באפי סהדי כתביה ולא אדעתא דאחזוקי בבי דינא. הילכך אע"ג דאיתחזוק בתר הכי בבי דינא לא מהני לשווייה שטרא, דמעיקרא לאו אדעתא דהכי אכתיב, וכי מסריה נהליה נמי אכתי לא אתחזק לא קמי סהדי ולא קמי בי דינא, אימת איתחזק בתר מסירה, ההיא שעתא לא עבד לוה ולא מידי דלשתעבד בגויה. ולא דמי להעמדה בב"ד דקי"ל כשטר דמיא, דהתם כיון דלוה גופיה הוא דקם בהדי מלוה בדין אי נמי אודי ליה בב"ד, כמאן דכתיב השתא שטרא אנפשיה דאמי, אבל הכא מלוה הוא דקא מחזיק ליה לשטריה השתא בבי דינא, מאי עבד לוה דלשתעבד מהשתא. ועוד דכל מילתא דאתיא מחמת לוה גופיה בבי דינא קלא אית ליה, דכיון דחזו ליה ללוה התם נפיק עליה קלא דאיכא עליה שעבודא ודינא הוא דלטרוף לקוחות, אבל מילתא דאתיא מחמת מלוה לחודיה לית ליה קלא, דכיון דלא חזו ליה ללוה התם לא רמו אדעתיהו ואמטול הכי לא גאבי אלא מנכסים בני חורין כדר"י. וכן הלכתא:

קנא. הרי אמרו ערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין, כלומר המלוה גובה מן הערב מנכסים בני חורין. ודוקא בערב דשעת מתן מעות. זימנין אמר רב קודם חתום שטרות גובה מנכסים משועבדים לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין וזמנין אמר רב אפי' קודם חיתום שטרות אינו גובה אלא מנכסים בני חורין קשיא דרב אדרב דרב אדרב לא קשיא הא דכתיב ביה פלוני ערב הא דכתיב ביה ופלוני ערב. אי כתיב ביה פלוני ערב בלא וא"ו אין המלוה גובה ממנו אלא מנכסים בני חורין. ולאו משום דלא שייך ערב נפשיה בשעבודיה דשטרא, דהא ודאי כיון דכתיב פלוני ערב וחתמי עדים עליה אין לך שטר גדול מזה ושטר גובה מנכסים משועבדים, ואי משום דלא כתיב ביה אחריות הא קי"ל אחריות ט"ס הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר, וערבות כהלואה דמיא דאידי ואידי חד טעמא הוא. אלא היינו טעמא דכיון דלא ערבה לערבות בהדי הלואה בוא"ו לאו כחדא סהדותא היא אלא מילתא באנפי נפשה היא, וכי חתימי עדים עלה דידה בלחוד הוא דחתימי אהלואה לא חתימי, והויא לה כמלוה ע"פ דלא גביא מנכסים משועבדים, וכי היכי דלא גאבי מיניה דלוה אלא מבני חורין מערב נמי לא גאבי אלא מבני חורין, דחיובא דערב בחיובא דלוה הוא דתאלי וכל היכא דלוה פטור ערב נמי פטור. וכיון דאי אתי למגבא מיניה דלוה וא"ל פרעתי הלוה נאמן דמלוה ע"פ היא, כי אתו למטרף ממשעבדי דערב נמי טוענין ללוקח ואימור מפרע פרעיה הלוה למלוה ולא מהני ליה ההוא שטרא דאית ליה עלוי ערב ולא מידי. והיכא דכתיב ביה ופלוני ערב וא"ו מוסיף על ענין ראשון וכולה חדא סהדותא היא וכי חתימי עדים אכולה מילתא חתימי. לפיכך המלוה גובה בין מן הלוה בין מן הערב מנכסים משועבדים. וראיה נמי להאי פירושא, דלא מיתוקם דינא דשט"ח דכתיב ביה פלוני ערב בלא וא"ו דאינו גובה אלא מנכסים בני חורין כדינא דעדים החתומין על שאלת שלום נגבו היכא דכתיב ביה שאילו בלא וא"ו דפסול מטעמא דכי חתימי סהדי אתחתון בלחוד חתימי אלא להאי פירושא. ומסתייע נמי מההיא דגרסינן בבכורות בפרק יש בכור לנחלה (בכורות מח,א) אמר רבא מכדי נכסוהי דבר איניש אינון ערבין מי איכא דלדידיה לא מצי תבע ליה ולערב מצי תבע ליה. והאי טעמא סליק אליבא דהאי טעמא דידן.

ור' יוחנן אמר אחד זה ואחד זה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין ואע"ג דכתיב ביה ופלוני ערב. דלא שנא הכי ולא שנא הכי כי חתימי סהדי אתחתון בלחוד הוא דחתימי, אעליון לא חתימי, והויא לה כולה מילתא מלוה ע"פ, דחיוביה דערב בחיובא דלוה תאלי כדברירנא לעיל.

מתיב ר' אבא עדים החתומין על שאילת שלום בגט פסול חיישינן שמא על שאילת שלום חתמו. כגון דכתביה לכוליה גיטא כהוגן ומקמי דחתימי עדים כתיב שאילו בשלמיה דפלניא, א"נ בשלמא דהאי איתתא דקא בעי השתא לגרושה, והדר חתימי עדים מתתאי, ונמצאת שאלת שלום מפסקת בין הגט ובין חתימת העדים, פסול, חיישינן שמא על שאלת שלום חתמו שהיא למטה סמוכה לכתב ידי עדים, ולא על ענין הגט שהוא למעלה, שהרי שאלת שלום מפסקת בנתיים, כענין ערב היוצא קודם חיתום שטרות שערבות הערב מפסקת בין ענין ההלואה וחתימת ידי העדים. בשלמא לר' יוחנן דלא שאני ליה בין [היכא] דכתיב ביה ופלוני ערב בוא"ו להיכא דכתיב ביה פלוני ערב בלא וא"ו אלא לא שנא הכי ולא שנא הכי כי חתימי סהדי אתחתון בלחוד הוא דחתימי, אמטול הכי פסיק תנא גבי גט ותאני פסול, שמא על שאלת שלום שהיא למטה חתמו, ולא קא מפליג בין היכא דכתיב ביה שאילו בלא ו"ו להיכא דכתיב ביה ושאילו בו"ו, דלא שנא הכי ולא שנא הכי פסול דאתחתון הוא דחתימי ולאו אעליון כדר"י, אלא לרב שאני ליה בין היכא דכתיב ביה פלוני ערב בלא ו"ו כי חתימי אתחתון חתימי אעליון לא חתימי כדברירנא, ואלו היכא דכתיב ביה ופלוני ערב כי חתימי אכולה מילתא חתימי, א"כ הכא גבי גט אמאי פסיק תנא וקתני פסול, לפלוג בין היכא דכתיב ביה שאילו בלא ו"ו להיכא דכתיב ביה ושאילו בו"ו, דהיכא דכתיב ביה שאילו בלא ו"ו פסול דאתחתון חתימי ואעליון לא חתימי, ואלו היכא דכתיב ביה ושאילו בו"ו כולה חדא סהדותא היא ואכולה מילתא חתימי, ומדלא קא מפליג שמע מינה דלא שנא הכי ולא שנא הכי אתחתון חתימי ואעליון לא חתימי וקשיא לרב.

ופרקי' הא איתמר עלה א"ר אבהו לדילי מיפרשא לי מיניה דר' יוחנן שאילו פסול ושאילו כשר. כלומר מההיא מתניתא דשאלת שלום לא תיקשי ליה לרב ולא מידי, דהא ר"י גופיה כסבריה דרב הוא דמוקים לה, דא"ר אבהו לדילי מיפרשא לי מיניה דר"י, אי כתיב ביה שאילו בלא ו"ו פסול דאתחתון בלחוד הוא דחתימי, ואי כתיב ביה ושאילו בו"ו כשר דאכולה מילתא הוא דחתימי. ותנא דקתני פסול על כרחיך בדכתיב ביה שאלו בלא ו"ו קאי כדרב.

ודיקינן הכא נמי דכתיב ביה פלוני ערב היינו דרב. כלומר מדמפליג ר' יוחנן גבי גט בין היכא דכתיב ביה שאילו בלא ו"ו להיכא דכתיב ושאילו בוא"ו, על כרחיך הכא נמי גבי ערב היוצא קודם חיתום שטרות כי קאמר ר"י אינו גובה אלא מנכסים בני חורין כדכתיב ביה פלוני ערב בלא ו"ו קאמר, דכיון דאין ו"ו מוסף על ענין ראשון אשתכח דכי חתימי אתחתון חתימי ולאו אעליון, ועל כרחיך הויא לה כולה מילתא בין לגבי לוה בין לגבי ערב כמלוה ע"פ כדברירנא. אבל היכא דכתיב ביה פלוני ערב בו"ו הוה ליה ו"ו מוסף על ענין ראשון וכולה חדא סהדותא היא, וכי חתימי עדים אכולה מילתא חתימי, ובין לגבי לוה בין לגבי ערב מלוה בשטר הוא, כי היכי דלא תקשי דר"י דגט אדר"י דערב, וא"כ היינו דרב, ואמאי קאמר ור' יוחנן אמר אחד זה ואחד זה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין דמשמע דפליגא אדרב.

ואסיקנא אימא וכן א"ר יוחנן. דאלמא ר"י כותיה דרב ס"ל, והאי אחד זה ואחד זה דקאמר לאו אפלוני בו"ו ואפלוני בלאו ו"ו קאי, אלא הכי קאמר, אחד ערב היוצא לאחר חיתום שטרות ואחד היוצא קודם חיתום שטרות, היכא דכתיב ביה פלוני ערב בלא ו"ו אינו גובה אלא מנכסים בני חורין כי טעמיה דרב. וכן הלכתא.

אשתכח השתא דערב דשעת מתן מעות היכא דנפיק לאחר חיתום שטרות אין המלוה גובה ממנו אלא מנכסים בני חורין. דוקא דלא חתימי סהדי נמי בתר ערבותיה דערב אלא כגון שכתב הערב בכתב ידו א"נ בכתב ידי סופר ולא חתמו עליו עדים אלא שיש שם עדים שנעשה לו ערב, אבל חתימי עליה עדים שטרא מעליא הוא וגובה מנכסים משועבדים. ואי נפיק קודם חיתום שטרות בין שטר ההלואה ולעדים, אי כתיב ביה פלוני ערב בלא ו"ו אשתכח דכי חתימי עדים אפלוני ערב בלחוד חתימי ואשטר הלואה לא חתימי והויא לה מלוה ע"פ, וכי היכי דלא מצי גאבי מן הלוה אלא מנכסים בני חורין, מערב נמי לא גאבי אלא מנכסים בני חורין, דהא חיוביה דערב ודמאן דאתי מחמתיה בחיוביה דלוה גופיה הוא דתאלי, וכיון דלוה גופיה מצי למימר פרעתי טוענין ללוקח מן הערב ואימור פרעיה הלוה למלוה כדברירנא טעמא לעיל. ואי כתיב ביה ופלוני ערב בו"ו הוה ליה ו"ו מוסף על ענין ראשון וכולה חדא סהדותא היא וכי חתימי עדים אכולה מילתא חתימי, הילכך לא שנא מן הלוה ולא שנא מן הערב גובה מנכסים משועבדים. וכן כל כיוצא באלו:

קנב. ושמעינן נמי דעדים החתומין על שאילת שלום בגט, כגון דסיימיה לכוליה ענינא דגיטא ומקמי דחתימי עדים כתיב שאילו בשלמיה דפלניא או ענינא אחרינא והדר חתימי עדים, אי כתיב ביה שאילו בלא ו"ו כי חתימי עדים אשאלת שלום בלחוד חתימי אגיטא לא חתימי והרי הגט פסול, ואי כתיב ביה ושאילו בוא"ו כשר, דכי חתימי עדים אכולה מילתא חתימי. וכן כל כיוצא בזה:

קנג. מעשה בא לפני ר' ישמעאל בערב היוצא לאחר חיתום שטרות ואמר גובה מנכסים בני חורין אמר לו בן ננס אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין אמר לו למה אמר לו שהרי החונק את חבירו בשוק לתת לו הלואתו אמר לו חבירו הנח ואני נותן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן אע"פ שקלס ר' ישמעאל את בן ננס הלכה כמותו. כר' ישמעאל. כי אתא רבין אמר ר"י חלוק היה ר' ישמעאל אף בחנוק. והלכה כמותו אף בחנוק. ודוקא דקנו מיניה. וה"ה בערב היוצא לאחר חיתום שטרות, אי בשעת מתן מעות הוא לא בעי קנין, ואי לאחר מתן מעות הוא בעי קנין כדבענן למימר קמן:

דף קעו עמוד ב

קנד. א"ר יהודה אמר שמואל חנוק וקנו מידו משתעבד מכלל דערב בעלמא דלאו חנוק לא באעי קנין ואפי' שלא בשעת מתן מעות ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן ערב דב"ד הוא דלא באעי קנין אבל ערב דעלמא בעי קנין. כלומר ערב דב"ד שנכנס לו ערב בפני ב"ד הוא דאפי' לאחר מתן מעות לא בעי קנין, אבל ערב דעלמא דלאחר מתן מעות באעי קנין, לא שנא בחנוק ולא שנא דלאו חנוק. וקי"ל כרב נחמן, דהא אסיקנא והלכתא ערב דשעת מתן מעות לא בעי קנין דלאחר מתן מעות באעי קנין ערב דב"ד הוא דלא באעי קנין, ואפי' לאחר מתן מעות, דבההיא הנאה דקא מהימן ליה קמי בי דינא גמר ומשעביד נפשיה ואינך כולהו באעו קנין. כלומר ואינך כולהו דלאחר מתן מעות לא שנא חנוק ולא שנא דלאו חנוק לא שנא קודם חיתום שטרות היכא דלא אמר להו כתובו ולא שנא לאחר חיתום שטרות, לא שנא ערב ולא שנא קבלן לא שנא קבלן דכתובה ולא שנא דבעל חוב, לאחר מתן מעות באעו קנין.

ומסתברא דכולהו הני דקאמרינן דבעו קנין מיניה לא משתעבד כלל, ואפי' מבני חרי נמי לא גאבי המלוה מיניה. והיכא דקנו מיניה גובה מנכסים משועבדים, ל"ש כתיב בשטרא ול"ש לא כתיב בשטרא. והא דתנן המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין, התם בשטרי דלאו אקניאתא, אבל היכא דקנו מיניה גמר ומשעביד נפשיה. תדע דגרסינן בפ' שנים אוחזין בטלית (ב"מ יב,ב) אלא הא דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו לכתחלה היכי כתבינן, ליחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין, א"ר אשי בשטרי הקנאה דהא שעביד נפשיה, דשמע מינה דמכי קנו מיניה דלוה למלוה גמר ומשעביד נפשיה למטרף לקוחות משעת הקנאה, ואע"ג דאכתי לא אכתיב שטרא אלא לאחר זמן כדאמר להו רבה בר שילא לספריה (לעיל בבא בתרא קעב,א) כי כתביתו שטר אקניאתא אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו יומא דקניתו ביה, ואי לא כתובו ההוא יומא דקימיתו ביה ואפשר דשעביד ליה נכסיה בין שעת הקנאה לשעת כתיבה, ואי אמרת דכל כמא דלא כתיב שטרא לא משתעבד למטרף לקוחות כי כתבי זימניה בשטרא ביומא דקנו מיניה אשתכח דקא טריף לקוחות דזבניה מיניה דלוה בין שעת הקנאה לשעת כתיבה שלא כדין דהא כי זבני אינהו אכתי שטריה דמלוה לא איכתיב. אלא לאו שמע מינה דמכי קנו מיניה אע"ג דלא אכתיב שטרא גובה מנכסים משועבדים ואי טעין פרעתי לא מהימן.

וטעמא דמילתא, דכיון דקנו מיניה וסתם קנין לכתיבה עומד, איבעי ליה למיחש דילמא נקיט שטרא, ולא איבעי ליה למפרעיה עד דשקיל מיניה שטרא או עד דכתיב עליה תברא או עד דאמרי ליה עדי קנין דאכתי לא כתבי ליה שטרא ופרע ליה באנפיהו. וה"ה נמי גבי ערב, דמכי קנו מיניה גמר ומשעביד נפשיה כדאמר גבי לוה. וכל היכא דקי"ל גבי ערב דלא בעי קנין לא גאבי אלא מבני חרי, בר מערב דב"ד דלא באעי קנין ודינא הוא דגאבי ממשעבדי, דהעמדה בב"ד והוצאה בב"ד כשטר דמיא, ולבד מערב היוצא קודם חיתום שטרות היכא דכתיב ביה ופלוני ערב, דכיון דכתיב ליה שטרא אע"ג דלא קנו מיניה משתעביד כי דינא דכל מלוה בשטר. וכן הלכתא.

וכולהו הני דמשתעבדי, כל כמה דלא גמר ההוא מעשה דמשתעבדי מחמתיה מצי הדרי בהו, כגון ערב דשעת מתן מעות, כל כמא דלא נפקי מעות מרשותיה דמלוה מצי ערב למהדר ביה. וה"ה בהנך דבעי קנין אפילו קנו מיניה נמי, כל זמן שעסוקין באותו ענין מצי הדר ביה, וה"ה בהנך כל חד וחד כי דיניה: