רבינו אשר על הש"ס/בבא בתרא/פרק י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רא"ש | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן | יד רמה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א[עריכה]

גט פשוט עדיו מתוכו מקושר עדיו מאחוריו פשוט שכתבו עדיו מאחוריו ומקושר שכתבו עדיו מתוכו שניהם פסולין רבי חנינא בן גמליאל אומר מקושר שכתב עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט רבי שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה:

גמ' וטעמא מאי תקינו רבנן מקושר אתרא דכהנים הוו והוו קפדי טובא ומגרשי נשייהו תקינו רבנן מקושר דאדהכי מייתבא דעתייהו. והיכן העדים חותמין רב הונא אמר בין קשר לקשר מבחוץ רבי ירמיה בר אבא אמר אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ והלכתא כרב הונא:

סימן ב[עריכה]

אמר רב הונא אמר רב יצחק בר יוסף כל המחקים כולן צריך לכתוב ודין קיומיהן וצריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה מ"ט אמר רב עמרם לפי שאין למידין משיטה אחרונה לפי שאין העדים מכוונים לחתום מיד בקרוב לשטר ופעמים מרחיק חתימתו מן השטר שיטה אחת ושמא באותו שיטה זייף וכתב מאי דבעי לכך תיקנו שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה מה שכתוב כבר למעלה ואין בו צורך וכן היה אומר ר"ת ז"ל שיש לכתוב קיום מחקים ותלויים קודם שיכתוב וקנינא לפני שיטה אחרונה והאידנא נהיגי לכתוב קיום מחקים ותלויין אחר וקנינא בשיטה אחרונה לפי שהורגלו עתה לכתוב בכל השטרות שריר וקיים ואי אפשר לזייף ולמידין משיטה אחרונה ואין צריך להחזיר מעניינו של שטר ומיהו קשה על מנהג שלנו כיון דשטר כשר בלא שריר וקיים כדמוכח הכא אם כן ליחוש שמא בא ליד בעליו בלא שריר וקיים ומחק למעלה חובתו וכתב על המחק מאי דבעי ומקיימיה בשטה אחרונה וי"ל כיון שהורגלו לכתוב שריר וקיים יהיה השטר פסול אם לא נכתב בו ואם כן לא יחתמו העדים עד שיראו שכתוב בו שריר וקיים. ומה שנהגו לכתוב שריר וקיים וללמוד משיטה אחרונה שמא היינו משום שחששו שמא יטעו העדים וירחיקו שני שיטין ולא נראה לי האי טעמא דאם הרחיקו העדים שני שיטין אפילו אם נכתב שריר וקיים בסוף השטר פסול דאיכא למיחש דגייז לשטר ויכתוב שטר בשיטה אחת ויחזור מענינו של שטר בשיטה שניה אלא היינו טעמא דנהגו לכתוב שריר וקיים משום דלפעמים צריכין למחוק ולתלות אחר שנגמר כל השטר וכבר כתוב וקנינא מקיימין המחקים והתליות בסוף השטר וכותבין שריר וקיים ולפי זה יכול לכתוב ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין בשיטה אחרונה אע"ג דשמה עיקר הגט הוא דהא איבעיא לן בפרק המגרש דף פה: אי בעינא ודין או לא ולא איפשיטא דהא כיון דאנן כותבין בסוף הגט כדת משה וישראל היא במקום שריר וקיים ולמידין שפיר משיטה אחרונה ומיהו קשה דבימי התנאים נמי היו כותבין כדת משה וישראל כדתנן במס' ידים פ"ד מ"ח שאתם כותבין המושל עם משה בגט ואעפ"כ קאמר גמרא שאין למידין משיטה אחרונה בין בגיטין בין בשטרות ויש לומר שבימיהם היו כותבין אותו באמצע הגט אבל עתה שתיקנו לכותבו בסוף הגט למידין משיטה אחרונה ולכאורה נראה שאם בא שטר לפנינו שחתימת עדים רחוקה מן השטר שיטה אחת דכשר בלא חזרת מענינו של שטר בשיטה אחרונה. דהיכא שחתימת העדים סמוכין לשטר צריך שיחזור מעניינו של שטר דאם היה דבר שיש בו צורך אצל חתימת העדים לא היינו למידין הימנו אבל אם שיטה אחת חלק אצל חתימת העדים ליכא למיחש למידי ולא חיישינן שמא הרחיקו העדים שני שיטין וזייף שיטה אחת והא דפריך בגיטין דף יט: גבי שטרא פרסאה דהוו חתימי עליה סהדי ישראל דגבי ממשעבדי והא בעינן שיחזור מענינו של שטר וכו' הוה מצי לשנויי כשהרחיקו העדים שיטה אחת מן השטר אלא דעדיפא מינה קמשני בדמהדר. ומיהו משמע בפ"ק דגיטין דף יא.דאפילו היכא דליכא למיחש לזיופא פסול בלא חזרה גבי שטרא פרסאה דמסריה ניהליה באפי סהדי ישראל דפריך והא בעינן שיחזור וכו' והתם איירי אליבא דרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ולדידיה אמאי בעי חזרה אי משום שמא זייף בשיטה אחרונה הא כיון דאיכא עדי מסירה מידע ידעי אם זייף ואפילו לאחר כמה ימים דכירי כדאיתא בפ' שני דגיטין דף כב: אמר ר' יוחנן אפילו מכאן ועד עשרה ימים מידכר דכירי אם איתא דהוה ביה תנאה אלמא כי ליכא נמי למיחש לזיופא בעי חזרה וה"ה נמי הרחיקו שיטה אחת דליכא למיחש לזיופא בעי חזרה משום דגזרינן הרחיקו אטו לא הרחיקו דכיון דתקנו רבנן חזרה לא פלוג. וכן כתב רשב"ם גבי הרחיק שני שיטין פסול אפילו יש עדים שלא נוסף דבר זיוף. שטרא חספא בעלמא הוא הואיל ולא נעשה כתיקון חכמים. וכן מוכח בכולה שמעתא דכל שטר שיוכל לבא לידי זיוף אע"פ שלא נזדייף פסול משום שלא נעשה כתיקון חכמים הילכך צריך ליזהר בשטרות ובכתובות שאם יש גליון קודם חתימת העדים שלא יחתמו עדים בזה אחר זה בשיטה אחת שמא יכתוב בגליון שלפני התחלת חתימת העדים מה שירצה ויחתוך השטר העליון וישאר שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת וכשר אלא צריך שלא יהא גליון לפני חתימתן או יטייטנו בדיו. ולא אמרי' עדים אטיוטא חתימי אלא היכא שהטיוטא בין השטר לעדים דומיא דשאילת שלום דלקמן דף קעו. או יחתמו זה תחת זה בשני שיטות ואע"ג דהשתא נמי יכול לכתוב לפני חתימת העד אני החתום חייב לפלוני מנה מיהו אין לפסול השטר אלא כשיכול לזייף ולעשות שטר שיש עליו שני עדים להוציא ממון מאחרים. אבל משום שיכול לעשות שטר שהעד עצמו חייב לו לא פסלינן ליה לשטרא דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שחתם במקום שיכולין לעשות שטר עליו. מיהו אם שני עדים בשני שטרות מצטרפין אפילו אם חתומים בזה אחר זה פסול אם יש גליון מן הצד ויש לתמוה על השושבינין שחותמין על הכתובה זה תחת זה ומרחיקין מן הכתובה שני שיטין ושמא כיון שאין חותמין אלא לכבוד ולא לשום עדות אין לפסול הכתובה בכך ואם מתחיל חתימת העדים באמצע השיטה וחתכו החלק שלפני חתימתן השטר פסול דשמא היה כתוב שם תנאי או דבר חובתו וחתכו ומיהו אם כתוב בסוף השיטה של מעלה שריר וקיים כשר ובלבד שיהו העדים חתומים זה תחת זה אבל אם היו חתומים זה אחר זה שמא היה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת וחתכו והיה חלק מלמעלה וכתב עליו שטר זה:

סימן ג[עריכה]

תניא הרחיק את העדים מן הכתב שני שיטין פסול שיטה אחת כשר איבעיא להו שיטה ומחצה מהו לא קא מיבעיא ליה אם סיים השטר באמצע השיטה והניח אותה חצי שיטה ועוד שיטה אחרת דפשיטא דפסול. שיכול לכתוב באותה חצי שיטה מה שירצה ויחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה וגם נמי אם סיים השטר באותה השיטה והרחיק שיטה שלימה וחתמו העדים באמצע שיטה שניה לא מיבעיא ליה. דהא ודאי אם חתמו העדים בזה אחר זה באותה חצי שיטה פסול שיכתוב בחצי שיטה החלק פלוני לוה מפלוני מנה ויהיה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת ויחתוך כל השטר העליון ואם חתמו בזה תחת זה כשר אם שני עדים בשני שטרות אין מצטרפין אבל הא ליכא למיחש דלמא כתב מאי דבעי בשיטה השלימה ויחזור מענינו של שטר בחצי שיטה דפשיטא דגם מן השלימה אין למדין דכיון דליכא אלא חצי שיטה בין כתיבת השטר לחתימת עדים משום דאיכא למיחש שמא התחילו העדים לחתום באמצע השיטה והרחיקו שיטה אחת מן הכתיבה אלא הכי קמיבעיא ליה כגון שסיים השטר בסוף השיטה והרחיקו העדים מן הכתיבה כרוחב שיטה ומחצה וקמיבעיא ליה אי חיישינן שמא יכתוב שם שני שיטין בדוחק תא שמע הרחיק את העדים מן הכתב שני שיטין פסול פחות מכאן כשר היו ארבע או חמשה עדים חתומים על השטר ונמצאו הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר. מסייע ליה לחזקיה דאמר מילאהו בקרובים כשר ואל תתמה שהרי אויר פוסל בשלשה סכך פסול פוסל בארבע ואית ספרים דגר' בברייתא ונמצא אחד מהן קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר ומשמע דמיירי בהחתים קרוב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף מדלא קבע ליה דוכתא וכה"ג דייק בשילהי הזורק דף פב. אי חתים קרוב בין באמצע בין בתחילה בין בסוף כשר מדלא קבע ליה מקום וקשה מהא דאמר בפרק הזורק דף פא: גבי גט מקושר דלא הכשירו בו אלא עד אחד פסול אבל תרי לא דילמא אתי לקיומיה בתרי קרובים וחד כשר וקאמר נמי שם דף פב: דהאי קרוב חתים בין בתחלה בין באמצע בין בסוף ואם כן נמי בשטר פשוט נמי כי נמצא אחד מהן קרוב או פסול היכי אמר תתקיים העדות בשאר נגזור דילמא אתי לקיומי בחד קרוב וחד כשר וליכא למימר דבשטר פשוט צריך לקיים חתימת כל העדים שיש בו ואע"ג דבמקושר אמרינן מכל תלת מקיימינן שאני התם כיון דאטרחוהו להחתים עדים בכל הקשרים שיש בו לא אטרחוהו להצריך קיום בכולן אבל בפשוט דמחתים מאי דבעי צריך לקיים כולן הא ליתא דאמרינן לקמן דף קסג: גבי בין עדים לאשראתא אפילו שיטה אחת פסול ופריך בין עדים לכתב נמי דלמא כתב הוא ועדיו בשיטה אחת ואמר להרבות בעדים הוא דעבדי ומשני כל כה"ג אין מקיימין מעדים שלמטה אלא מעדים שלמעלה משמע דבכל תרי דאית ביה מקיימים דאי כולהו בעי לקיומי מאי פריך וליחוש על כן נראה לרבינו תם כגירסת ר"ח דגרס ונמצאו שנים הראשונים וכו' ודוקא בשנים הראשונים הוא דאמר תתקיים העדות בשאר דתלינן דלמלוי חתמו ולכבוד אבל אי חתמו בסוף ודאי לשם עדות חתמו והעדות בטלה וכן פירש בה"ג ולפי זה אין מקיימין את השטר אלא מעדים שלמטה הילכך אם נמצאו קרובים בסוף פסול ואם נמצאו בתחילה תתקיים בעדים שלמטה והיינו דאמר לקמן כל כה"ג אין מקיימין מעדים שלמטה אלא מעדים שלמעלה מכלל דבעלמא אמר איפכא שאין מקיימין אלא מעדים שלמטה ולכך לא חיישינן דילמא אתי לקיומי בחד קרוב וחד כשר דהא אין מקיימין אלא מעדים שלמטה והן כשרים ואם תאמר והא דאמרינן בפרק שני דגיטין דף יח: גבי האומר לעשרה כתבו גט לאשתי דהוו שנים משום עדים והשאר משום תנאי ואפילו אם השאר קרובים או פסולים וקאמר התם אי חתים קרוב או פסול בתחילה דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא הכא נמי כשנמצאו הראשונים קרובים או פסולים אמאי לא חיישינן דילמא אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא ותירץ ר"ת ז"ל דהתם מיירי כגון שאנו רואים שחתם ראשון דאז ודאי אתי לאיחלופי שיאמרו מדחתם ראשון לשם עדות חתם ואתי למימר קרוב כשר להעיד אבל אם בא לפנינו שטר שחתומין עליו קרובים בתחלה אמרינן עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין דמי ובודאי אחר שחתמו העדים למטה באו העדים הקרובים וחתמו למעלה לשם מילוי או לשם תנאי או לכבוד והא דקאמר בגיטין אי חתים קרוב בתחלה פסול לא אתי לאפוקי לבסוף דכ"ש דפסול שהן עיקר העדות ולא אתי לאפוקי אלא היכא שחתמו באמצע דאין לחוש כיון דחתמו הכשרים למטה מהן כתב ה"ר יונה ז"ל הא דאמר מילאהו בקרובים כשר מיירי קודם שנתנו ליד המלוה או ליד הלוקח א"נ אפילו אחר שנתנו ליד המלוה וליד הלוקח וכגון שמילאהו בקרובים במצות המוכר או הלוה אבל אם המלוה מילאהו בקרובים מדעתו לא מתכשר בהכי כיון דפסלי רבנן האי שטרא שהרחיק שני שיטין נמצא שהלוה שטר פסול נתן וכי משוי ליה מלוה שטר כשר שלא במצות הלוה לא נשתעבד הלוה באותו השטר ודוקא שמילאהו בקרובים ביום שנכתב ונחתם אבל מילאהו בקרובים למחר וליומא אוחרא אפילו במצות הלוה פסול דהא לא מתכשר להשתעבד אלא משעה שמילאהו בקרובים וה"ל מוקדם ופסול דאי לא תימא הכי אלא אפילו מילאהו בקרובים לאחר זמן כשר משום דשטר כשר הוא אלא שהיה בו חשש זיוף וכיון שנסתלק ממנו אותו חשש הוכשר למפרע אם כן היכי משכחת להא דתניא הרחיק את העדים מן הכתב שני שיטין פסול הרי כשיבוא לב"ד יאמרו לו למלאותו בקרובים ולהכשירו לשעבר ויש מפרשים אם יביאו לבית דין קודם שמילאהו בקרובים פסול כיון שבא לבית דין בעוד שיש בו חשש זיוף שוב אין לו תקנה ומילתא בלא טעמא הוא ונ"ל דסברא מעליותא היא דחכמים פסלן שטר זה לעשותו מעיקרא משום חשש זיוף ואם בא לפני ב"ד ולא נעשה בו זיוף היה ראוי להכשיר אלא דאלמוה חכמים לתקנתא ואמרו דכיון דלא נעשה כתקון חכמים חספא בעלמא הוא ומ"מ הכשירוהו אם מילאהו בקרובים ואם הובא לפני ב"ד בלא מילוי קרובים צריכין ב"ד לפוסלו לחזק תקנתן אבל אם הוכשר בקרובים קודם שבא ליד ב"ד אפילו עשאו מלוה מדעתו כשר: רבי שבתי משמיה דחזקיה אמר שני שיטין שאמרו בכתב ידי עדים ולא בכתב ידי סופר מ"ט כל דמזייף לאו לגבי סופר אזיל איבעיא להו שני שיטין שאמרו הן ואוירן או הן ולא אוירן אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא הן ואוירן רב יצחק ב"ר אלעזר אמר כגון לך לך זה על גב זה אלמא קסבר שני שיעין וארבע אוירין רבי אבהו אמר כגון ברוך בר לוי בשיטה אחת אלמא שיטה אחת ושני אוירין ונפיש משני שיטין בלא אוירן רב חייא בר אמי אמר כגון למ"ד וכ"ף בשני שיטין אלמא קסבר שני שיטין ושני אוירין וכן הלכה דמילתא דמסתברא היא:

סימן ד[עריכה]

אמר רב לא שנו אלא בין עדים לשטר אבל בין עדים לאשראתא אפילו טובא נמי כשר ור' יוחנן אמר לא שנו אלא בין עדים לכתב אבל בין עדים לאשראתא אפי' שיטה אחת פסול מאי שנא בין עדים לאשראתא טעמא מאי דילמא כתביה הוא ועדיו בשיטה אחת וקא סבר שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת כשר אי הכי בין עדים לכתב נמי דילמא כתב מאי דבעי והא חתימי סהדי קסבר שטר הבא הוא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת פסול וליחוש דלמא כתב הוא ועדיו בשיטה אחת ואמר אנא כדי לרבות בעדים הוא דעבדי קסבר כל כי האי גוונא אין מקיימים אותו מעדים שלמטה אלא מעדים שלמעלה ויראה הא דקאמר רבי יוחנן דבין עדים לאשראתא פסול היינו לפסול האשראתא שאין מקיימין השטר על ידי קיום אלא ע"י עדים דכיון דאין ריעותא בין השטר לעדים אין לפסול אלא מן הריעותא ולמטה:

סימן ה[עריכה]

אמר רב שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר ואם תאמר מוחק וחוזר ומוחק אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים וניחוש דילמא שדי דיוטא אמקום עדים מעיקרא ומחיק ליה וכי הדר מחיק ליה הוה ליה אידי ואידי נמחק שתי פעמים אמר רבא קסבר רב אין העדים חותמין על השטר מחוק אלא אם כן נמחק בפניהם מיתיבי הוא על הנייר ועדיו על המחק כשר ואמאי דלמא מחיק ליה וכתיב מאי דבעי וה"ל אידי ואידי נמחק פעם אחת דכתבי הכי אנחנא סהדי כתיבנא אמחקא ושטרא אניירא דכתביה היכא אי תתאי גייז ליה אי לעילאי מחיק ליה דכתבי ליה בין סהדא לסהדא א"ה אימא סיפא הוא על המחק ועדיו על הנייר פסול ואמאי נכתבי הכי אנחנא סהדי חתימנא אניירא ושטרא אמחקא סוף סוף מחיק ליה והא אמרת אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק ב' פעמים ה"מ היכא דחתימי סהדי אמחקא אבל היכא דלא חתימי סהדי אמחקא לא ידיע:

סימן ו[עריכה]

רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה כגון אתרא דנהיגי בפשוט ובמקושר ואמר ליה עביד לי מקושר ואזל ועביד ליה פשוט או אמר ליה עביד לי פשוט ואזל ועבד מקושר ת"ק סבר קפידא ורשב"ג סבר מראה מקום הוא לו אמר אביי רשב"ג ור"ש ורבי אליעזר כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו רשב"ג הא דאמרן ר"ש דתנן ר"ש אומר אם הטעה לשבח מקודשת ר' אליעזר דתנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלוני וקבל לה במקום אחר פסול ור"א מכשיר והני כולהו שיטה נינהו ולית הלכתא כחד מינייהו:

סימן ז[עריכה]

מתני' גט פשוט עדיו שנים מקושר שלשה גט פשוט שכתוב בו עד אחד מקושר שכתוב בו שני עדים פסול:

גמ' בשלמא מקושר שכתוב בו שני עדים פסול איצטריכא סד"א הואיל ובעלמא כשר ה"נ כשר קמ"ל דפסול אלא פשוט שכתוב בו עד אחד פשיטא אמר אביי לא נצרכא אלא לעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה. פרשב"ם דפסול למיגבי ביה ממשעבדי אבל מבני חרי גבי. אמימר אכשר בעד אחד בעל פה ועד אחד בכתב למיגבי ביה ממשעבדי והרמב"ן ז"ל כתב וכן ה"ר יונה ז"ל דלא מסתבר כלל האי פירושא דאין זה מלוה בשטר דלית ליה קלא כיון דבשטר ליכא תרי סהדי שלקוחות לא נשמע להן עדות של העד שמעיד בעל פה ובשביל השטר שחתום עליו אחד לא ימנעו מליקח ועוד דלא עדיף קלא דעד אחד מקלא דכתב ידו דתנן לקמן דף קעה: הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ועוד הא דשלחו לר' אמי עד אחד בכתב ועד אחד בע"פ מהו שיצטרפו משמע דמספקא להו אי מודה בהא רבי יהושע לת"ק ואין מצטרפין כלל ועדותן בטילה והשיב להן דעדותן עדות ולגבות מבני חרי אבל לא להיות כמלוה בשטר ובהא פליגי נמי אביי ואמימר אביי סבר דאין מצטרפין ועדותן בטילה ואמימר סבר דעדותן עדות וגבי מבני חרי אבל אם העד מעיד שנמסר השטר בפניו גבי ממשעבדי דחשיב כאילו יש שני עדי מסירה שהעד שהויא חתום על השטר אמרינן שגם בפניו נמסר תדע דלר"א שטר הבא לפנינו ועדים חתומים עליו גובין בו אע"פ שאין אנו יודעים שנמסר בפניהם אלא שאנו תולין כיון ששניהם חתומין עליו גם נמסר בפניהם ואפשר דהכי פירושא דשמעתין עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה שמעיד על הכתב שחתום בו העד שנמסר בפניו ואפ"ה לאביי לא מצטרפין למיגבא ממשעבדי ועד אחד בכתב זה ועד אחד בכתב אחר אפשר אפילו לאמימר לא גבי ממשעבדי דדוקא עד אחד בכתב ועד אחד בע"פ דאיכא תרי סהדי אחד שטרא שנמסר שבשניהם אית ליה קלא אבל תרי שטרי וכל חד מינייהו נמסר באפי חד סהדא לית ליה קלא לא לזה ולא לזה שאין הלקוחות נמנעין בשביל שטר שיש בו עד אחד והילכתא כאמימר: ירושלמי בפרק האשה (ירושלמי כתובות, ב) שנתארמלה ר' חגי אמר זעירי בעי עד אחד בפה ועד אחד בכתב מהו שיצטרפו ועד אחד בכתב כלום הוא לכך צריכא כשהיו שנים ומצאו לקייס כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני רבי מנא בעי עד אחד בכתב מהו לזוקקו לשבועה ועד אחד בכתב כלום הוא לכך צריכא כשהיו שנים ומצאו לקיים כתב ידו של זה ולא מצאו לקיים כתב ידו של זה וה"ר יונה ז"ל כתב טעם הירושלמי דלא חשוב כלום עד אחד בכתב משום דקרינא ביה מפיהם ולא מפי כתבם אבל שטר שחותמין עליו שני עדים במצות המוכר והלוה גלי ביה קרא דכשר דכתיב ואקח את ספר המקנה וגמרא דידן פליגא על הירושלמי בסברא זו כיון דקאמר עד אחד בכתב סתם משמע שאין חתום בו אלא עד אחד דאילו איירי כשחותמין בו שנים ולא מצאו לקיים אלא עד אחד אם כן הוה ליה לפרושי כמו שביאר אותו בירושלמי ועוד לישנא דמתניתין דקתני פשוט שכתוב בו עד אחד משמע שאין כתוב בו אלא עד אחד ומוקי לה אביי בעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה ועוד מדאמר אלא קשיא מתניתין ולא מתרצינן דמתניתין אצטריך לעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה ואין בשטר חתום אלא עד אחד וקמ"ל דעד אחד בכתב לאו כלום הוא משום דאמר מפיהם ולא מפי כתבם ואמימר אכשר כשהיו חותמים בו שנים ולא מצאו לקיים אלא האחד ומדלא משני הכי ש"מ דאמימר אכשיר אפילו אין חתום בו אלא אחד להצטרף עם עד שבעל פה ושמעינן מינה דעד אחד בכתב מזקיק הוא לשבועה וכן כתב בהלכות גדולות קאמרי רבנן דשטרא דחתימי עליה סהדי ואשתכח דחד מינייהו קרוב או פסול נהי דממונא לא מפקינן מיניה אבל שבועה משבעינן ליה אפומא דהאי עד כשר והאי דלא מיפסיל עד כשר בצירופא דעד פסול דאמר רווחא שביק למאן דקשיש מיניה ואתא פסול. וחתם: מה התם פסולא דאורייתא אף ה"נ פסולה דאורייתא וכתב רב אחא משבחא דאפילו תפס מפקינן מיניה:

סימן ח[עריכה]

שלחו ליה חברייא לרבי ירמיה עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מהו שיצטרפו. שנים שהעידו אחד בב"ד זה ואחד בב"ד זה מהו שיבואו ב"ד אצל ב"ד ויצטרפו שנים שהעידו בב"ד זה וחזרו והעידו בב"ד אחר מהו שיבואו אחד מכל ב"ד וב"ד ויצטרפו. שלח להו איני כדאי שאתם שולחים אלי אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו וכן הלכתא:

סימן ט[עריכה]

רבינא אמר הכי שלחו ליה שלשה שישבו לקיים השטר ומת אחד מהן צריכים למיכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי או לא ושלח להו דצריכי למיכתב הכי וכן הלכתא:

סימן י[עריכה]

מתני' כתוב בו זוזי מאה דאינון סילעין עשרין אין לו אלא עשרין זוזי מאה דאינון סילעין תלתין אין לו אלא מנה כסף זוזי דאינון ונמחק אין פחות משנים כסף סילעין דאינון ונמחק אין פחות משנים דרכונות דאינון ונמחק אין פחות משנים:

גמ' ת"ר כסף אין פחות מדינר כסף. כסף דינרין ודינרין כסף אין פחות משני דינרין כסף. כסף בדינרין אין פחות משני דינרי זהב כסף. אמר מר כסף אין פחות מדינר כסף ואימא נסכא. אמר רבי אלעזר דכתיב ביה מטבע ואימא פריטי באתרא דלא סגיין פריטי דכספא ת"ר זהב אין פחות מדינר זהב זהב דינרין ודינרין זהב אין פחות מב' דינרין זהב. זהב בדינרין אין פחות מב' דינרין כסף זהב ואימא דהבא פריכא בתרי דינרין דהבא קאמר אמר אביי יד בעל השטר על התחתונה א"ה רישא נמי אמר רב אשי רישא דכתב דינרי סיפא דכתב דינרין:

סימן יא[עריכה]

מתני' כתב בו מלמטה מנה ולמעלה מאתים מלמטה מאתים ולמעלה מנה הכל הולך אחר התחתון א"כ למה כותבים את העליון שאם נמחק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון:

גמ' ת"ר ילמד תחתון מן העליון אות אחת אבל לא שתי אותיות כגון חנן מחנני ענן מענני אמר רב פפא פשיטא ספל מלמעלה וקפל מלמטה הכל הולך אחר התחתון בעי רב פפא קפל מלמעלה וספל מלמטה מאי מי חיישי' לזבוב או לא תיקו:

סימן יב[עריכה]

ההוא שטרא דהוה כתוב ביה שית מאה וזוזי שלחה רב שרביא לקמיה דאביי שית מאה איסתרא וזוזי או דילמא שית מאה זוזי וזוזא או דלמא שית מאה פריטי וזוזא אמר להו דל פריטי מהכא דלא כתבי בשטרא דאסוכי מסכי ליה ומשוי להו זוזי מאי אמרת שית מאה זוזי או שית מאה איסתרי יד בעל השטר על התחתונה:

סימן יג[עריכה]

אמר אביי מתלת ועד עשר לא לכתוב איניש בסוף שיטה דלמא מזייף וכתיב ואי איתרמי ליה נהדריה לדבוריה תרי ותלתא זימני אי אפשר דלא מיתרמי ליה באמצע שיטה:

סימן יד[עריכה]

ההוא שטרא דכתב ביה תלתא בפרדיסא אזל מחקיה לגגיה דבי"ת וכרעיה ושוייה ופרדיסא אתא לקמיה דאביי אמר ליה מאי טעמא רווח ליה עלמא להאי וי"ו כולי האי כפתיה ואודי ההוא דהוה כתיב ביה מנת ראובן ושמעון אחי הוה להו חד אחא דשמיה אחי אזל כתב ביה וי"ו ושוייה ואחי אתא לקמיה דאביי אמר ליה מ"ט דחיק ליה עלמא להאי וי"ו כולי האי כפתיה ואודי:

סימן טו[עריכה]

אמר אביי האי מאן דמחוי חתימת ידיה בבי דינא לא ליחוי בסוף מגילתא דלמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב עלה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין: ההוא שטרא דהוה חתים עלה רבא ורב אחא בר אדא אתא לקמיה דרבא א"ל חתימת ידאי הוא ומיהו קמיה דר"א ב"א לא חתימי מעולם כפתיה ואודי אמר ליה בשלמא דידי זייפת אלא רב אחא דמירתת ידיה היכי זייפת. אמר ליה אנחי ידאי אמיצרא ואמרי לה קם אזרנוקא וכתביה:

סימן טז[עריכה]

מתני' כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהו מכירין והבעל נותן את השכר: כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ואין כותבין ללוקח עד שיהא מוכר עמו והלוקח נותן שכר:

גמ' מאי ובלבד שיהו מכירין אמר רב יהודה אמר רב ובלבד שיהו מכירין שם האיש והאשה בגט ושם האיש ושם האשה בשובר וליחוש לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת דלמא כתיב גיטא ואזיל וממטי לאתתיה דהאיך אמר להו רב אחא בר הונא הכי אמר רב שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה וניחוש דלמא אזיל למדינה אחריתי ומחזיק לשמיה יוסף בן שמעון וכתיב גיטא וממטי לאתתיה דהאיך אמר להו רב הונא בר חיננא הכי אמר רב כל שהוחזק שמו בעיר ל' יום אין חוששין לו:

סימן יז[עריכה]

ההוא תברא דהוה חתים עליה רבא בר חנן אתאי ההיא איתתא לקמיה אמרת ליה לאו אנא הואי אמר לה אנא נמי אמרי להו דלאו איהי היא ואמרו לי מיקש הוא דקשיא ובגר לה קלא אמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק ושמעי' מינה דלהיכר איש ואשה סומכין על עד אחד ואפילו אשה או קרוב דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא מידי דהוה ביבמות דף לט. להכיר שהוא אחיו מן האב דסגי על פי קרוב דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא. ההוא תברא דהוה חתים עליה רב ירמיה בר אבא אמרה ליה לאו אנא הואי אמר לה איברא אנת הוית אמר אביי אע"ג דצורבא מרבנן לאו אורחיה למידק כיון דדק דק אמר אביי האי צורבא מרבנן דאזל לקדושי איתתא לידבר עם הארץ בהדיה דלמא מחלפו לה מניה: והבעל נותן את השכר מ"ט וכתב ונתן. והאידנא דלא עבדינן הכי שריוה רבנן על האשה כי היכי דלא נשהייה: והלוקח נותן את השכר. פשיטא לא צריכא במוכר שדהו מפני רעתה:

סימן יח[עריכה]

מתני' כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואין כותבין למלוה עד שיהא לוה עמו והלוה נותן את השכר:

גמ' פשיטא לא צריכא אפילו בעסקא: אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהן והחתן נותן השכר פשיטא לא צריכא אפילו בת"ח: אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהם והמקבל נותן את השכר פשיטא לא צריכא בבורה: אין כותבין שטרי בירורין וכל מעשה ב"ד אלא מדעת שניהן ושניהן נותנין השכר רשב"ג אומר לשניהם כותבין שנים לזה בעצמו ולזה בעצמו מאי שטרי בירורין הכא תרגימו שטרי טענתא רב ירמיה בר אבא אמר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד:

סימן יט[עריכה]

מתני' מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר ליה אם לא אתן לך מכאן ועד יום פלוני תן לו שטרו והגיע הזמן ולא נתן רבי יוסי אומר יתן רבי יהודה אומר לא יתן:

גמ' במאי קמיפלגי רבי יוסי סבר אסמכתא קניא ר' יהודה סבר אסמכתא לא קניא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כרבי יוסי כי אתו לקמיה דר' אמי אמר ליה וכי מאחר שרבי יוחנן מלמדנו פעם ראשונה ושניה הלכה כרבי יוסי אני מה אעשה ולא היא אין הלכה כרבי יוסי: גרסינן בפ' ארבעה נדרים דף כז: ההוא גברא דאתפיס זכוותיה לבי דינא ואמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין בטלין הלין זכוותאי איתניס ולא אתא אמר רב הונא בטלין זכוותיה אמר ליה רבא והא אונסא דאורייתא הוא דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וכי תימא ה"מ לענין קטלא והתנן שם נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין וכו' ואמרינן ולרב הונא מכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא שאני הכא דמיתפסן זכוותיה וכל היכא דמיתפסן זכוותיה לאו אסמכתא היא והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר ליה אם לא נתתי אתן לך מכאן ועד יום פלוני תן לו שטרו והגיע זמן ולא נתן רבי יוסי אומר יתן רבי יהודה אומר לא יתן ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כרבי יוסי דאמר אסמכתא קניא שאני הכא דאמר ליה לבטלי זכוותיה והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס פירוש כיון חולה וכיוצא בו והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב וקאמר גאון דינא ליתא אלא במתפיס זכוותיה בלחוד ומסתברא כוותיה והתיספות פסקו דאפילו בלא מתפיס זכוותיה קניא אסמכתא בב"ד חשוב והכי נהגי עלמא וב"ד חשוב היה אומר ר"מ ז"ל שיהו בקיאין בדיני אסמכתא:

סימן כ[עריכה]

מתני' מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד והן עושין לו קיום איך פלוני בן פלוני נמחק שטרו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו פירוש כגון שנפלו עליו מים ונתטשטש ועוד רישומו ניכר וירא שמא ימחק לגמרי מעמיד עליו עדים שמכירין החתימות ובאין לפני ב"ד ומעידין שראו שטר ביד פלוני שהתחיל למחק והכירו החתימה ועושין לו קיומו פלוני ופלוני עדיו הן העדים החתומים על השטר וה"ה נמי שצריך להזכיר שם העדים המעידים על מחק השטר שמא ירצה הלוה לפוסלן ותימה שלא הזכירם ושמא פלוני ופלוני עדיו הכל בכלל כל העדים הצריכין לדבר:

גמ' ת"ר איזהו קיומו אנו פלוני ופלוני ופלוני הוציא פלוני בן פלוני שטר מחוק לפנינו ופלוני ופלוני עדיו אם כתב בו הוזקקנו לעדותן ונמצאת עדותן מכוונת גובה ואין צריך להביא ראיה ואם לאו צריך להביא ראיה:

סימן כא[עריכה]

נקרע פסול נתקרע כשר נמחק או נתטשטש אם רישומו ניכר כשר היכי דמי נקרע ה"ד נתקרע אמר רב יהודה נקרע קרע של ב"ד נתקרע קרע שאין של בית דין. ה"ד קרע של בית דין אמר רב יהודה מקום העדים ומקום הזמן ומקום התורף אביי אמר שתי וערב:

סימן כב[עריכה]

מי שבא ואמר אבד שטר חובי אף על פי שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו אין כותבין בד"א בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מאחריות שבו רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בשטרי מקח וממכר אין כותבין:

סימן כג[עריכה]

וכן היה אומר רשב"ג הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו השטר חזרה מתנתו וחכ"א מתנתו קיימת וקמיפלגי באותיות נקנות במסירה. רשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה ורבנן סברי אין אותיות נקנות במסירה והלכתא כוותייהו ולרשב"ג דסבר אותיות נקנות במסירה יש לחוש שמא החזיר לו השטר וחזר המכר ואם נכתוב שטר אחר ללוקח אפילו יוציא המוכר השטר שהחזיר לו לא יועיל לו מאומה כי יאמר הלוקח שני שטרות היו לי ממך ולא החזרתי לך אלא אחד וכל זמן שהאחד בידו לא חזר המכר אבל לרבנן דסברי אין אותיות נקנות במסירה וצריך לכתוב לו קני לך האי שטרא וכל שעבודיה וכיון דכתב ליה הכי אפילו יצא שטר אחר מתחת ידו חזר השדה למוכר ויראה לי הא דאמר השטר מכר נקנה לרשב"ג במסירה ולרבנן בכתיבה ומסירה אם מסרו לו וכתב לו קני לך איהו וכל שעבודיה היינו דוקא בשטר קנייה שכתב שדה קנויה לך ואם מסרו לוקח ראשון ללוקח שני קנה אע"פ שלא נכתב השטר בשמו ומדרבנן לדברי רב אלפס ז"ל שפירש מכירת שטר חוב מדרבנן אע"פ שבמכירת שטר חוב יש טעם לתקנה שאם יצטרך המלוה למעות ולא יוכל לגבות חובו מן הלוה שימכרנו לאחר ובשטר מכר לא שייך האי טעמא שהרי יכול למכור הקרקע שבידו למי שירצה מ"מ כיון שתקנו שתועיל מכירה בשט"ח תקנו גם בשטר מכר ואלים מכירת שטר מכר שנסתלק לוקח ראשון לגמרי אבל מכירת שטר חוב לא נסתלק המלוה שהרי עדיין בידו למחול ללוה אבל אם נקנה השדה בכסף או בחזקה או בקנין סודר וכתבו השטר לראיה אם מכר אותו השטר לאחר וכתב לו קני לך איהו וכל שעבודיה לא קנה שדה שהרי גם הראשון לא קנה באותו השטר והיאך נייפה כח השני לקנותו באותו שטר ואע"פ שכתבו בו הקנין ואחריות מכל מקום לאו שטר של קנין הוא ולא דמי לשטר חוב דהתם לא שייך בה קנין אלא ממון שהלוהו נתחייב לו בעל פה והשטר נכתב לגבות ממשעבדי ובמסירת שטר חוב קונה את שעבוד הנכסים וגם החוב בתקנת חכמים וכיון שקנה החוב קנה גם שעבוד הנכסים הכתוב בשטר אבל בקניית שדה לא אלים כח לוקח שני לקנות בשטר שגם הראשון לא קנה בו:

סימן כד[עריכה]

אמר מר חוץ מאחריות שבו מ"ט אמר רב ספרא לפי שאין כותבין שני שטרות על שדה אחת דלמא אזיל בעל חוב וטריף ליה להאי ואזיל האי וטריף לקוחות והדר אמר ליה לב"ח שוף לי פורתא ואיקום בהאי ארעא והדר תא וטרפה מנאי והדר אזיל וטריף לקוחות וכיון דקרעיניה לשטרא דמלוה במאי טריף ליה וכי תימא דלא קרעיניה והאמר רב נחמן כל טירפא דלא כתיב בה וקרעיניה לשטרא דמלוה לאו טירפא היא וכל אדרכתא דלא כתיב בה וקרעיניה לטירפא לאו אדרכתא היא וכל שומא דלא כתיב בה וקרעיניה לאדרכתא לאו שומא היא לא צריכא דאתי מכח אבהתיה ולכתוב ליה להאי שטרא מעליא ולכתוב ליה לאידך שטרי דנפיק על ארעא דא פסילי לבר מאן דנפיק בזמנא דא. אמרוה רבנן קמיה דרב אשי זאת אומרת אין כובין שובר אמר להו בעלמא אימא לכו כותבין שובר והכא היינו טעמא דלא דלמא א"ל בעל חוב וטריף ליה מניה ואזיל איהו וטריף מלקוחות ושובר גבי לקוחות ליכא סוף סוף לקוחות לאו לגבי מריה דארעא הדרי אדהכי והכי שמיט ואכיל פירי אי נמי בלוקח שלא באחריות אי הכי אפילו שטרי הלואה נמי התם זוזי הוא דמסיק ביה אימר פייסיה בעל חוב וכו':

סימן כה[עריכה]

שמעינן מהכא שהמלוה או הלוקח שטרפו ממנו מקחו ובא לו אצל הלקוחות יכול לכופם בדין לדון עמו ובית דין נזקקין לטענותיהם ומחייבי אותן ואין הלקוחות יכולין לומר לך אצל לוה וכשיתחייב בדין ויהיה בידך טירפא שכתבו לך על הלקוחות שלו הרי אנן פורעין אלא ילכו הם אם ירצו ויזקיקוהו לבוא לבית דין דאי לא תימא הכי היכי אמר שמיט ואכיל פירי והלא אין בית דין מחייבין ללקוחות עד שיעמוד מוכר בדין ויתחייב אלא ש"מ הלקוחות כלוה וכן הלקוחות כולם מדאקשינן אי הכי שטרי הלואה נמי ומהדרינן אמרי פייסי בעל חוב בזוזי והם מחזירין אחריו מיהו היכא דאיתיה ודאי מודעינן ליה כגון דאתי שליח בתלתא בשבתא ואתא בד' וקאי בחמשא בבי דינא כדעבדינן מקמי אדרכתא כדאיתא בהגוזל בתרא דף קיב. ואי מצטרכי לקוחות זמן יהבינן להו עד תלתין יומין שהוא זמן ב"ד ובלבד להוציא הדין לאמיתו ולא לבא בעקיפין שכל זמן בית דין אינן מן הדין אלא מדת רחמים נהגו חכמים על בעלי דינין שלא לדחוק אותם יותר מדאי מנימוקי הרמב"ן ז"ל. אמר מר חוץ מאחריות שבו היכי כתבינן אמר רב נחמן דכתבי הכי שטרא דנן דלא למיגבי ביה לא ממשעבדי ולא מבני חרי אלא כי היכי דתיקו ארעא בידיה:

סימן כו[עריכה]

ההיא איתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למיזבן לה ארעא אזל זבן לה שלא באחריות אתאי לקמיה דרב נחמן אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי זיל זבנה מיניה שלא באחריות וזבנה ניהלה באחריות. לכאורה משמע שחמר נמוכר שהה קונה השדה לאשה פלונית דקחמר אזל זבן לה ועוד מדקאמר זיל זבנה מיניה שלא באחריות ואם איתא שלא פירש שקנאו לאשה מה היה צריך לקנות שנית מן המוכר כיון שקנאו בסתם לעצמו קנאו. אלא ודאי מיירי שפירש שקנאו לאשה וכיון ששינה בשליחותו שסתם קונה שדה אין קונה אלא באחריות דלא שדי איניש זוזי בכדי בטלה שליחות ואין כאן מקח לכך הוצרך לקנותו שנית מן המוכר ומיהו אם ירצה השליח יחזיר לה המעות אלא אם אין בידו מעות להחזיר לה קאמר שצריך לקבל עליו אחריות:

סימן כז[עריכה]

ת"ר הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בחזקה ושקיל וטרי במאי קמיפלגי רבי ורשב"ג ואסיק דבלברר קמיפלגי דרבי סבר אע"פ שיש עמו החזקה צריך לברר את שטרו ורשב"ג סבר הואיל ויש כאן חזקה אין צריך לברר את שטרו. אמר רב גידל אמר רב הלכה כרבי ואף רבי לא אמר אלא לברר כלומר כיון שהביא שטרו אומר לו ברר שטרך ואע"פ שיש עמו חזקה ואם אי אפשר לו לברר כגון שמתו עדיו או הלכו למדינת הים נדון בחזקה ורשב"ג סבר אין צריך לברר כלל אלא נדון בחזקה בלבד ומשמע דוקא אם נשאר חסרון הברור במיתת העדים או שהלכו למדינת הים אבל אם ישנן לעדים צריך לברר וכן כתב ר"ח שאם טען ואמר אבד שטרי אין נאמן לדברי רבי ובספר המקח נמי כתב שאם לא הביא שטר נמצאו דבריו בטילין או שהביא ונמצא בטל נתבטלה נמי החזקה והכי משמע בפ' זה בורר שאם נמצאו קרובים או פסולים לא בירר ורשב"ם גורס גירסא אחרת והגאונים ז"ל גורסים כמו שכתבתי:

סימן כח[עריכה]

מתני' מי שפרע מקצת חובו רבי יהודה אומר יחליף ר' יוסי אומר יכתוב שובר אמר רבי יהודה נמצא זה צריך לשמור את שוברו מן העכברים אמר ליה רבי יוסי וכן יפה לו ואל ירע כחו של זה:

גמ' ומסקינן דכותבין שובר דאמר רב הונא בריה דרב יהושע אפילו למ"ד כותבים שובר ה"מ אפלגא אבל אכולה לא ולא היא אפילו אכולה נמי כתבינן כי הא דרב יצחק בר יוסף הוה מסיק ביה זוזי ברבי אבא אתא לקמיה דרב חנין בר פפי אמר ליה הב לי זוזאי אמר ליה הב לי שטרי ושקול זוזך אמר ליה שטרא אירכס לי אכתוב לך תברא אמר ליה הא רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין כותבין שובר אמר ליה מאן יהיב לן מעפרא דרב ושמואל ומלינן בעיינין הא רבי יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו כותבין שובר וכן כי אתא רבין אמר רבי אילעאי כותבין שובר ומסתברא דכותבין שובר דאי ס"ד דאין כותבין שובר אבד שטרו של זה יאכל הלה וחדי מתקיף ליה אביי אלא מאי כותבין שובר אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי אמר ליה רבא אין עבד לוה לאיש מלוה:

סימן כט[עריכה]

תנן התם שטרי חוב המוקדמים פסולין והמאוחרים כשרין אמר רב המנונא לא שנו אלא שטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר אפילו מאוחרים פסולים מ"ט זמנין דמזבין ליה ארעא בניסן וכתיב ליה שטרא בתשרי ומתרמי ליה זוזי ביני וביני וזבין ליה מיניה. וכי מטי תשרי מפיק ליה לשטרא ואמר הדר זבנתה מינך אי הכי אפי' שטרי הלואה נמי זמנין דיזיף מיניה בניסן וכתיב ליה שטרא בתשרי ומתרמא ליה זוזי ביני וביני ופרע ליה ואמר ליה הב לי שטרא וא"ל אירכס וכתיב ליה תברא וכי מטי זמניה מפיק ליה ואמר ליה השתא הוא דיזפתא מנאי קסבר רב המנונא אין כותבין שובר אמר ליה רב דימי לרב כהנא ואמרי לה רב ירמיה מדיפתי לרב כהנא והאידנא דלא עבדינן הכי דכתבינן שובר ומכשרינן שטרי מאוחרין. אמר ליה בתר דאמר להו רבי אבא לספריה כי כתביתו שטרי מאוחרי כתובו הכי שטרא דנן לאו בזמניה כתבנוהו אלא איחרנוהו וכתבנוהו אמר ליה רב אשי לרב כהנא והא האידנא דלא כתבינן הכי. אמר ליה בתר דאמר להו רב ספרא לספריה כי כתביתו תברי אי ידעיתו זימנא דשטרא כתובו ואי לא כתובו סתמא כל אימת דנפיק לירעיה אמר ליה רבינא לרב אשי ואמרי לה רב אשי לרב כהנא והא האידנא דלא עבדינן הכי אמר ליה רבנן תקוני תקון מאן דעבד עבד ומאן דלא עביד איהו דאפסיד אנפשיה:

סימן ל[עריכה]

אמר ליה רב לספריה וכן אמר להו רב הונא לספריה כי קיימיתו בשילי כתובו בשילי אע"ג דמימסרו לכו מילי בהיני וכי קיימיתו בהיני כתובו בהיני אף על גב דמימסר לכו מילי בשילי משום דמחזי כשקרא:

סימן לא[עריכה]

אמר להו רבא בר שילי להנהו דכתבי שטרי אקנייתא אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה ומוקדם לא הוי דכיון דנכתב השטר עדים מפקי לקלא משעת הקנין דסתם קנין לכתיבה עומד כדאמר בפרק חזקת הבתים ואע"ג דכי יזיף איניש לעיל מב. בצנעא יזיף. מכל מקום כיון דבעין יפה שיעבד יש קול לקנין והא דאמר בגיטין דף יז. דשטר שנכתב ביום ונחתם בלילה פסול היינו כשלא הקנו ביום אבל הקנו ביום אפילו נחתם לאחר כמה ימים כשר:

סימן לב[עריכה]

אמר רבא האי מאן דנקיט שטרא בר מאה זוזי ואמר שויוה ניהליה תרי בני חמשים לא משוינן ליה מ"ט עבדי רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה ניחא ליה ללוה כי היכי דנפגום שטריה וניחא ליה למלוה שיכוף לפורעו. ואמר רבא האי מאן דנקיט תרי שטרי בני חמשין חמשין ואמר שויוה ניהליה בר מאה לא משוינן ליה מ"ט עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה ניחא ליה למלוה כי היכי דלא ליפגום שטריה וניחא ליה ללוה כדי שלא יכוף לפורעו אמר רב אשי האי מאן דנקיט שטרא בר מאה ואמר שוייהו ניהליה חד בר חמשין לא משוינן ליה מאי טעמא הא. מפרע פרעיה ואמר ליה הב לי שטראי ואמר ליה אירכס לי וכתב ליה תברא והשתא מפיק ליה להאי ואמר האי אחרינא הוא:

סימן לג[עריכה]

מתני' שני אחין אחד עני ואחד עשיר והניח להן אביהן מרחץ ובית הבד עשאן לשכר השכר לאמצע עשאן לעצמו הרי עשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד. איידי דתנא רישא מי שפרע מקצת חובו רבי יהודה אומר יחליף רבי יוסי אומר יכתוב שובר דסבר רבי יהודה אין כותבין שובר ואם אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי תנן נמי שני אחין אחד עני ואחד עשיר דדמיא לה דאי לית ליה לעני לא עבדים ולא זיתים יאכל הלה וחדי. וכן נמי מתניתין שנים שהיו בעיר אחת דמיא ליה בהאי עניינא. התוספות פירשו לאו דוקא עשאן לשכר הוא הדין נמי אם מוצא להשכיר בעיר אפילו עשאה אביהם שהיה עשיר לעצמו. עשאן לעצמו כלומר שאין מוצא להשכיר. ואפשר לקיים דברי רב אלפס על דרך זה דאם אינו מוצא העני להשכירם ולא עבדים ולא זיתים יאכל הלה וחדי:

סימן לד[עריכה]

שנים שהיו בעיר שם האחד יוסף בן שמעון ושם האחר יוסף בן שמעון אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול להוציא שטר עליהם נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהם פרועים כיצד יעשו ישלשו ואם היו משולשין יכתבו סימן ואם היו מסומנים יכתבו כהן:

סימן לה[עריכה]

גמ' ההוא שטרא דנפיק בבי דינא דרב הונא דהוה כתיב ביה אני פלוני בן פלוני לויתי ממך מנה א"ר הונא ממך אפילו מריש גלותא ממך אפילו משבור מלכא. אמר ליה רב חסדא לרבה פוק עיין בה דלאורתא בעי לה רב הונא מינך. נפק דק ואשכח דתניא יש עליו עדים ואין בו זמן אבא שאול אומר כתוב בו היום גירשתיה כשר אלמא ההוא יומא דנפק ביה משמע הכא נמי ממך ההוא דנפק מתותיה ידיה משמע ולנפילה לא חיישינן:

סימן לו[עריכה]

ואלא הא דתניא כשם שאין מוציאין זה על זה כך אין מוציאין על אחרים במאי קמיפלגי באותיות נקנות במסירה מר סבר אותיות נקנות במסירה ומ"ס אין אותיות נקנות במסירה ואיבעית אימא דכולי עלמא אותיות נקנות במסירה ובצריך להביא ראיה קמיפלגי דאיתמר אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה רבא אמר אין צריך להביא ראיה ואע"ג דאמר הכא דכ"ע בין תנא דמתניתין בין תנא דברייתא סברי אותיות נקנות במסירה ואביי ורבא אית להו תרוייהו אותיות נקנות במסירה לא סמכינן אהא דהא אמימר ורב אשי דאינון בתרא. פסקו הלכתא בפרק המוכר את הספינה דאין אותיות נקנות במסירה והא דאמר הכא דכ"ע אותיות נקנות במסירה אוקימתא בעלמא היא ולאו דסמכא היא והכי פסקו רבנן קשישי כדכתיבנא וקי"ל כתנא דמתניתין דמוציאין שטר חוב על אחרים דאמר בפרק האשה שלום דף קטו: מי חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא או לא אביי אמר חיישינן רבא אמר לא חיישינן:

סימן לז[עריכה]

אמר רבא מנא אמינא לה דהנהו שטרי דנפקו בנהרדעא וכתוב בהו חבי בר נאני ונאני בר חבי ומגבי בהו רבה בר אבוה והא חבי בר נאני ונאני בר חבי בנהרדעא שכיחי טובא אלמא לא חיישינן ואביי התם למאי ניחוש אי לנפילה מיזהר זהירי בה אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה מאי אמרת דלמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה אלמא בין לאביי בין לרבא מוציאין שטר חוב על אחרים והא דקאמר הכא אביי דצריך להביא ראיה היינו באותיות דלאו שמיה כשמיה דחיישינן אבל תנא דברייתא סבר אפילו בשמיה כשמיה צריך להביא ראיה וה"ר יוסף הלוי ז"ל כתב דלרבא דאמר אין צריך להביא ראיה אפילו למאן דבעי כתיבה ומסירה יכול לומר שטר היה לי ואבד ור"י לא כתב כן אלא כיון דבעי שטר לא מהימן עד שיראה שטרו וראיה לדבר מדמייתי רבא ראיה מחבי בר נאני ונאני בר חבי דלא חיישינן לתרי יצחק וקשיא מאי ראיה מייתי מינה אפילו אי חיישינן לתרי יצחק הכא למאי ניחוש אי לנפילה אפילו דרבים ולפקדון אפילו לאו שמיה כשמיה לא חייש רבא מדקאמר אין צריך להביא ראיה אלא ודאי רבא סבר אין אותיות נקנות במסירה הלכך אי חיישינן לתרי יצחק הוה לן למיחש דלמא מסר ליה דאי חיישינן לתרי יצחק בעלמא כיון דאין אותיות נקנות במסירה מודה רבא דצריך להביא ראיה ולא מהימן למימר מסר וכתב לי דא"כ היה לו להיות השטר בידו כיון שדרך לעשות שטר על אותיות ולא מהימן נמי למימר אגב קרקע הקנהו לי לדברי רב אלפס ז"ל דכתב בריש פרק הספינה השטר נקנה אגב קרקע בלא שטר דכיון שדרך לכתוב שטר על אותיות איכא ריעותא והוכחה שלא הקנהו לו כיון שאין שטר בידו ועוד הביא הרמב"ן ז"ל ראיה מפרק זה בורר דף לא: ההיא איתתא דנפיק שטרא מתותי ידה והימנה רב נחמן אמר ליה רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה אמר ליה אפי' תימא רבנן שאני הכא דאי בעיא קלתיה אלמא לרבנן כיון דבעי כתיבא לא מהימנא למימר שלי הוא: נמצא לאחד בין שטרותיו וכו' טעמא דנמצא הא לא נמצא מצי מפיק והתנן ולא אחר יכול להוציא שטר חוב עליהם אמר אביי ה"ק נמצא לאחד שובר בין שטרותיו ששטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע שטרות של שני יוסף בן שמעון שעליו פרועים אבל אם יכתבו הרשאה זה לזה גובה האחד ואם טען פרעתי לשניהם וצויתי לכתוב שובר אחד כי יספיק לי להראותו לכל מי מכם שיתבע חובו לא תועיל ההרשאה. תנא אם היו כהנים יכתבו דורות:

סימן לח[עריכה]

מתני' האומר לבנו שטר בין שטרותיו פרוע ואין ידוע איזהו שטרות כולן פרועין נמצא לאחד שנים הגדול פרוע והקטן אינו פרוע:

סימן לט[עריכה]

גמ' אמר רבא שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע חוב לך בידי פרוע כל שטרות שעליו פרועין אמר ליה רבינא אלא מעתה שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו שדה שיש לי מכורה לך כל שדותיו מכורות לו אמר ליה התם יד בעל השטר על התחתונה:

סימן מ[עריכה]

מתני' המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב ואם אמר ע"מ שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב כיוצא בו אמר רשב"ג הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה ידירנה הנאה שמא יעשו קנוניא על נכסיו של זה ויחזיר את אשתו:

גמ' לא יפרע מן הערב מ"ט רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו גברא אשלימת לי וגברא אשלימי לך מתקיף לה רב נחמן האי דינא דפרסאי הוא דלא יהבי טעמא למלתייהו אלא אמר רב נחמן מאי לא יפרע מן הערב לא יפרע מערב תחלה. תנ"ה המלוה את חבירו על ידי ערב לא יתבע את הערב תחלה ואם אמר לי על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב תחלה אמר רב אשי הא דאמר דערב משתעבד בלא קנין היינו משום דבההיא הנאה דקמהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה: ואם אמר לו ע"מ שאפרע ממי שארצה וכו'. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שאין נכסים ללוה אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב וא"ת ואם אין לו נכסים ללוה אפילו ערב גרידא נמי צריך ליפרע ממנו ופירש ר"ת אין נכסים ללוה פירוש נכסים ידועים כגון קרקעות הלכך ערב גרידא אפילו אין לו קרקעות ללוה לא יפרע מן הערב אלא יתבע הלוה לדין אולי יתן לו מטלטלין ואם אינו כאן מודיעין אותו וממתינין לו כדין המפורש בהגוזל דף קיב: ואם הוא במדינת הים או שהוא גברא אלמא דלא ציית דינא יפרע מן הערב ואם אמר ממי שארצה אפרע אם יש לו קרקע ללוה ואפילו זיבורית לא יפרע מן הערב אלא כותבין אדרכתא על נכסי הלוה ומורידין אותו לנכסיו ואם אין לו קרקע ללוה יפרע מן הערב ואין צריך לחזר אחר הלוה אולי יתן לו מטלטלין דכיון דאתני ממי שארצה אפרע לא מטרחינן ליה לילך אחר הלוה והיכא דמית הלוה והניח יתומים קטנים לא יפרע מן הערב אפילו אמר ליה ממי שארצה אפרע דנכסי דאיניש אינון ערבין ביה כאילו אומר על מנת שאפרע מן הנכסים אם ארצה ואפי' הכי אינו גובה מנכסי יתומים קטנים כיון שאינו יכול לתובען לדין בעודן קטנים הוא הדין נמי אם אמר ממי שארצה אפרע כיון שיש נכסים ללוה וצריך לתבוע מן הלוה תחלה לא יפרע מן הערב אבל קבלן כיון שאפילו אם יש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן ה"נ יפרע מן הקבלן והוא יפרע מן היתומים לכשיגדילו. והא מדקתני סיפא רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב מכלל דת"ק סבר לא שנא הכי ול"ש הכי חסורי מיחסרא והכי קתני המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב ואם אמר ליה על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב בד"א כשאין נכסים ללוה אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב וקבלן אע"פ שיש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן: רשב"ג אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מהן וליתא לדרשב"ג דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון ב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה והדין כללא לאו דוקא הוא דלא אמר הלכה כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא:

סימן מא[עריכה]

אמר רב הונא הלוהו ואני ערב הלוהו ואני פורע הלוהו ואני חייב הלוהו ואני נותן כולן לשון ערבות הן תן לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן כולן לשון קבלנות הן. איבעיא להו הלוהו ואני קבלן תן לי ואני ערב מאי אמר רבי יצחק לשון ערבות ערבות לשון קבלנות קבלנות רב חסדא אמר כולן לשון קבלנות הן חוץ מהלוהו ואני ערב רבא אמר כולן לשון ערבות הן חוץ מתן לו ואני נותן וכ"ש תן לו ואני קבלן דלשון קבלן עדיף מאני נותן דהא רב הונא קאמר דהלהו ואני נותן הוי ערב ומיבעי ליה לגמרא אי הוי אמר הלוהו ואני קבלן אי הוי קבלן אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי הכי אמר אבא תן לו ואני נותן אין לו למלוה על הלוה כלום ולא היא לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד שישא הערב מיד המלוה ויתן ביד הלוה מכלל דקבלן דאמר רבא אי בעי מלוה למתבעיה ללוה מצי מיתבעי אבל נשא ונתן ביד אין לו למלוה על הלוה כלום ומיהו אם אין לערב לשלם גובה מן הלוה מדרבי נתן דקיימא לן כוותיה בבעל חוב דעלמא וכ"ש הכא והאי דינא דערבות וקבלנות היינו כשיתבע הלוה מן המלוה שילונו ונכנס הערב עמו בדברים או בלשון ערבות או בלשון קבלנות אבל אם לא דבר הלוה עם המלוה כלום אלא ראובן אמר לשמעון הלוה מעות ללוי ואני פורע הלוהו ואני חייב הלוהו ואני נותן אפילו הלוה שמעון ללוי מיד ליד אין לו לשמעון על לוי כלום אלא על ראובן שא"ל הלוהו ואם אמר המלוה ממי שארצה אפרע תחלה כל תנאי שבממון ואפילו יש נכסים ללוה יפרע מן הערב. והלכתא כרבא דאמר כולן לשון ערבות חוץ מתן לו ואני נותן תן לו ואני קבלן:

סימן מב[עריכה]

ושטר שכתוב בו אני פלוני בן פלוני קבלן אף על פי שאין מפירש בו שאמר תן לו ואני קבלן כיון שכתב שהוא קבלן מסתמא בלשון המועיל להיות קבלן אמר:

סימן מג[עריכה]

ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסיה דלוה מקמי דליתבע ללוה סלקיה רב חנן בריה דרב ייבא אמר רבא מאן חכים למיעבד הא מילתא אי לאו רב חנן בריה דרב ייבא קסבר נכסי דאיניש אינון ערבין ביה ותנן המלוה את חבירו לא יפרע מן הערב וקי"ל לא יפרע מן הערב תחלה: ההוא ערבא דאבוהון דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דליתבעינהו ליתמי רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסיה מאי בינייהו איכא בינייהו כשחייב מודה אי נמי דשמתוה ומית בשמתי' לרב פפא לאו בר מיעבד מצוה נינהו לרב הונא דאמר מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם אלא דחייש לצרר היכא דליכא למיחש לצררי גבי מיתמי. שלחו מתם שמתוה ומת בשמתיה הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. ההוא ערבא דעובד כוכבים דפרעיה מקמיה דליתבעינהו ליתמי אמר ליה רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא אפילו למאן דאמר חיישינן לצררי ה"מ ישראל אבל עובד כוכבים כיון דדיניה דבתר ערבא אזיל לא חיישינן לצררי ואיכא דאמר א"ל אדרבה אפילו למ"ד לא חיישינן לצררי ה"מ ישראל אבל עובד כוכבים לא כיון דדיניה בתר ערבא אזיל אי לאו דאתפסיה צררי מעיקרא לא הוה מקבל ליה:

סימן מד[עריכה]

איתמר ערב דכתובה ד"ה לא משתעבד קבלן דב"ח ד"ה משתעבד קבלן דכתובה וערב דבעל חוב פליגי איכא מאן דאמר אי אית ליה נכסי ללוה משתעבד ואי לית ליה לא משתעבד ואיכא מאן דאמר בין אית ליה בין לית ליה משתעבד והלכתא בין אית ליה בין לית ליה משתעבד ואפילו קבלן דכתובה אבל ערב דכתובה אף על גב דאית ליה לא משתעבד מ"ע מצוה עבד ולא מידי חסריה ואי ערב כתובה דבריה הוא משתעבד דאבא לגביה בריה שעבודיה משעבד נפשיה:

סימן מה[עריכה]

כיוצא בו הערב לאשה בכתובתה וכו'. גרסינן בערכין דף כג: ההוא גברא דזבינהו לניכסיה וגירשה לדביתהו שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא ערב תנן הקדש תנן לוקח מהו אמר ליה תנא כי רוכלא ליחשב וליזל נהרדעי אמרי דתנן תנן ודלא תנן לא תנן אמר רב משרשיא מ"ע דנהרדעי בשלמא מקדיש משום רוחא דהקדש ערב דכתובה נמי מצוה הוא דעביד ולאו מידי חסריה אבל לוקח מכדי מידע ידע דכל חד וחד איכא עליה כתובה אמאי ניזיל ונזבין אינהו דאפסידו אנפשייהו וקיימא לן כוותייהו:

סימן מו[עריכה]

אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש מתקיף לה רב נחמן וכי אדם עושה קנוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי ותרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ומת אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אלמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו ה"נ אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ומסקינן דהא דרב הונא בדנקיט שטר מקויים והא דרב ושמואל בדנקיט שטר שאין מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה והוא הדין בלא שטר נמי תנו נותנין דקיימא לן מלוה על פה גובה מן היורשין וכיון דאמר תנו לא אמר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו:

סימן מז[עריכה]

אמר רבא ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין מ"ט מדלא פסקא אבוהון למילתיה אימור אידכורי מידכר תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי אין נאמנין דאם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו ושמעינן מיניה דאי לא אמר. חזר ואמר לנו אבא פרעתי דנותנין ואע"ג דלא אמר תנו ואי קשיא לן הא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו דאמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין התם דלא אמר בתורת הודאה פירוש שלא תבעו אדם שיהא נראה כמודה לדבריו אלא מעצמו אמר מנה לפלוני בידי הלכך אמרינן דשלא להשביע את עצמו אמר כן כי ההיא דפרק זה בורר דף כט: ההוא דהוו קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלניא ופלניא אתו לקמיה דר"נ אמר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו הכא דאמר בתורת הודאה פירוש שתובעו אדם והודה לדבריו דאין דרך אדם להודות כשתובעין אותו בשביל שלא להשביע את עצמו אבל משטה אני בך שייך ע"י תביעה שכן דרכן של בני אדם כשאדם תובע את חבירו דבר שאינו משיב לו הן כידי להשטותו וכיון שהוא שכיב מרע אין אדם משטה בשעת מיתה הלכך אע"ג דלא אמר תנו נותנין:

סימן מח[עריכה]

בעי רבא שכיב מרע שהודה מהו צ"ל אתם עדיי או לא אדם משטה בשעת מיתה או לא צ"ל להם כתובו או לא בתר דבעיא הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו:

סימן מט[עריכה]

מתני' המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ערב היוצא לאחר חתום שטרות גובה מנכסים בני חורין מעשה בא לפני רבי ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורין אמר ליה בן ננס אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין אמר לו למה אמר ליה הרי שהיה חונק את חבירו בשוק ומצאו חבירו ואמר לו הנח לו ואני נותן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו ואיזהו ערב שהוא חייב לו אמר לו הלוהו ואני נותן שעל אמונתו הלוהו אמר רבי ישמעאל הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות שאין מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעין הנובע והרוצה לעסוק בדיני ממונות ישמש את שמעון בן ננס:

גמ' אמר עולא דבר תורה אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים מ"ט שעבודא דאורייתא ומ"ט אמרו מלוה על פה אין גובה מן הלקוחות משום פסידא דלקוחות אי הכי כי לוה בשטר נמי אינהו דאפסיד אנפשייהו וקיימא לן כעולא דהא רב פפא דהוא בתראה פסק הלכה הכי בפרק האשה נקנית דף יג: דאמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא ואין גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא דקפסק רב פפא הכא ואמר הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואין גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין ואין גובין מן הלקוחות ליה קלא לאו דפליגא דידיה אדידיה אלא הא קא משמע לן דהיינו טעמא דאוקמוה רבנן אדאורייתא וגובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין הוציא עליו כתב ידו וכו' בעא מיניה רבה בר נתן מרבי יוחנן הוחזק כתב ידו בבית דין מהו אמר ליה אף על פי שהוחזק כתב ידו בבית דין אין גובה אלא מנכסים בני חורין פירוש מ"ט דכמלוה בעדים דמי הלכך אי קמודי דלא פרע ליה גובה מנכסים בני חורין ואי קטעין שפרע משתבע שבועת היסת ומיפטר ואי כפר ואמר לא יזיפנא מיניה והאי לאו כתבא דידי הוא אי הוחזק כתב ידו בב"ד א"נ איכא סהדי דכתב ידו הוא אז הוחזק כפרן ומשלם דקיימא לן כל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי:

סימן נ[עריכה]

ערב היוצא אחר חיתום שטרות וכו' זימנין אמר רב קודם חיתום שטרות גובה מנכסים משועבדים אחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין וזימנין אמר רב אפילו קודם חיתום שטרות אין גובה אלא מנכסים בני חורין ולא קשיא הא דכתיב ביה פלוני ערב דלא שייך ביה ערב בשטרא והא דכתיב ביה ופלוני ערב דשייך ערב בשטרא. וכן אמר רבי יוחנן: מעשה בא לפני רבי ישמעאל וכו'. א"ר יוחנן אע"פ שקילס רבי ישמעאל את בן ננס הלכה כרבי ישמעאל אמר רב יהודה אמר שמואל חנוק וקנו מידו משתעבד מכלל דערב בעלמא לא בעי קנין ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן ערב דב"ד הוא דלא בעיא קנין אבל ערב בעלמא בעי קנין והלכתא ערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין לאתר מתן מעות בעי קנין ערב דב"ד לא בעיא קנין בההיא הנאה דקא מהימנינן ליה גמר ושעבד נפשיה ואידך כולהו בעו קנין:


הדרן עלך גט פשוט וסליקא לה מסכת בבא בתרא