חידושי הרשב"א על הש"ס/בבא בתרא/פרק י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רא"ש | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן | יד רמה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קס עמוד א[עריכה]

גט פשוט עידיו מתוכו ומקושר עידיו מאחריו:    פירש ר"ש(י) ז"ל מעשה המקושר, כותב שיטה ומניח שיטה אחרת חלק כשיעור שיטה הכתובה וכופלה על החלק, וכן שלישית לפחות, דמקושר צריך שלשה קשרים, ואם רצה לרבות בקשרים מרבה, ונראה מבחוץ בין כפל לכפל כעין קסת הסופרים כזה, והעדים חותמים בין קשר לקשר מבחוץ בין חלל הכפלים כל עד כנגד חלל כפל הקשר. וזה תימה, אם כן היאך אמר ר' חנינא בן גמליאל דמקושר שכתב עידיו בתוכו כשר שיכול לעשותו פשוט, ואם יעשנו פשוט הרי יכול להזדייף, שיכול לזייף ולהוסיף כל מה שירצה בחלל השיטות שהניח חלק בין שיטה לשיטה.

והנכון שראיתי בענין מלאכת המקושר, הוא מה שכתב הראב"ד ז"ל והנני כותבו בלשונו: ראה גוף הגט שנים עשר שיטין וכשכופילין אותו כופלין מתחלת הגט לסופו, עתה תכפול שלש שיטין העליונות על שלש הסמוכות להן, ותמצא בסוף הכפל שהוא תחלת שיטה השביעית או למטה מעט בתחלת השטה כדי לאחוז את הכפל יפה שתי רצועות יוצאות מן הגט עצמו אחת מימין הגט ואת משמאלו, תקשור אותם עוד תכפול אותם על שלש השיטין הסמוכות להן ותמצא שם שתי רצועות אחרות תקשור אותם על הכפל, עוד תכפול אותו על השלש התחתונות ותמצא שם שתי רצועות אחרות ותקשור אותם על הכפל הרי כולו כפול וקשור בשלשה קשרים, וכל הקשרים נסתרים בכפילת הגט חוץ מן העליון שהוא נראה ותופס אותו.

הנה מלאכת הקושר גלוי לכל מבין, ומי שרוצה לרבות בקשרים מרבה רצועות באמצעי הכפילות וקושר. וכשאמר בין קשר לקשר, לומר, בין הכפילות העדים החתומים, אחד לכל קשר. ומפני שהקשרים עומדים על הכפילות על כן נקרא בין קשר לקשר, וכולן עומדין בין הכפילות והקשרים חוץ מן האחרון שאין עליו כפל אלא קשר לבד. ורמי בר חמא שהיה סבור בין קשר לקשר ומגואי, רוצה לומר תחת הקשר על גבי הכפל, ואינם נראים גם כשתפשוט את הגט לקרותו אין צריך להתיר את הקשרים, רק שהוא שומט את הכפילה תחת הרצועות שעליה ויוצאה, מפני זה הזמן שהיה כתוב באותו גט שבא לפני ר' והיה סתום בגוף הרצועות מלמטה וגם עדים החתומים באחורי הגט תחת הרצועות היו נחבאים ולא ראה ר' את הזמן, מפני שלא התיר הרצועות אלא ששמט את הגט מתחתם. והקשה רמי בר חמא לומר שגם העדים היו (ה)נחבאים (לזה) [בזה] הענין, דבלשמא לרב ירמיה בר אבא דאמר אחורי הכתוב כנגד הכתב מבחוץ, כבר ראה אותם להדיא, שאין עליהם לא קשר ולא כפל, אלא לרב הונא הלא לא ראה שיעשו עדים תחת הכתב כמשפט כל השטרות. ורבי שלא היה בקי במקושר היה לו לתמוה גם על העדים, ואפילו אחר שפושט אותו אפשר שאין אדם רואה את העדים אלא במתון, לפי שכשפושט הכפלות ושומטן מתחת הקשרים הצד התחתון של כפל עומד כנגד פניו והצד העליון שעליו העד חתום נקפל לאחוריו ואינו רואהו. ושני ליה מי סברת מגואי לא מאבראי, כלומר, לא היו העדים תחת הקשרים ממש אלא תחתיהם וחוצה להם. עד כאן.

פשוט שכתב עדיו מאחריו ומקושר שכתב עדיו מתוכו פסול:    פירש הרמב"ן ז"ל פשוט שכתב גם עדי מאחריו, כלומר, שכתב בתוכו אלא שריבה בעדים והחתים אפילו מאחריו, שאילו לא כתב עדים אלא מאחריו בלבד פשיטא, שאין כאן עדים כלל, שהעדים אינן מעידין על מה שבפנים, דבשלמא מקושר שעדיו מאחריו ואנו רואים אותם כמעידין על מה שבתוכו, לפי שכך היתה תקנה, אבל פשוט פשיטא שאין כשר, שאין כאן עדים. ולשון עדיו קשה לי קצת לפירושו, דמשמע שכל עדיו מאחריו, דאילו לפירושו היה לו לומר פשוט שכתב עדים מאחריו.

דף קס עמוד ב[עריכה]

גמרא: ואת הגלוי זה פשוט שבמקושר:    פירש הראב"ד ז"ל, פשוט שבמקושר הטופס והתורף ששניהם שוין בו. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל פירש, הגלוי הנשאר מן הנייר תחת הכתב, דמה שישאר בפשוט מן הנייר אחר חתימת העדים אין לחוש עליו, שלא יתכן בו זיוף, אבל במקושר שעדיו מאחריו היה לנו להקפיד שלא להשאיר נייר לאחר תשלום הכתב, ועל זה אמר הכתוב את הגלוי, שאפילו כן אין חוששין לו, וכדאמרינן דכתיב ביה שריר וקיים.

הא דאמרינן: חד שריר וקיים כתבי' תרי לא כתבי':    היינו דוקא במקושר אבל בפשוט אפילו טובא כתבי', ובלבד שלא יהא חד בשיטה אחרונה וחד בשיטה שניה שלמעלה ממנה.

דף קסא עמוד א[עריכה]

והא דאמרינן: במקום שריר וקיים:    כל שכן אי הוי טפי משיעור זה. ואפילו שאינו במקום שריר וקיים, דחוששין שמא מקום שריר וקים הוה ביה במה שמחק, ושריר וקיים הוה כתיב, אלא דערומי הערים ומחק למעלה ממנו וכתב מאי דבעי, ולא קאמר הכא בשיעור שריר וקיים אלא למעוטי פחות מכאן, ואי נמי שיעור שריר וקיים בלבד שלא במקום שריר וקיים, דהשתא מינכרא מילתא דלא הוה ביה שריר וקיים.

דכתיב ראובן בן בחד דרא לעילאי ויעקב עד מתתאי:    כלומר, יכתוב ראובן בן כנגד רחב השיטה הראשונה שבאחרית השטר, ויעקב עד כנגד רחב השיטה השנייה לה, ולפום כך חזר והקשה דדילמא מיתרמי ליה רעותא באותה שטה שבאחרית השטה שכנגדה חתום ראובן בן וגייז ליה, ופריק דלא כתב ביה עד. והוא הדין דהוה מצי לתרוצי לה דכתב ראובן בן כנגד השיטה האחרונה ותחתיה ממש כתיב יעקב עד כזה ראובן בן יעקב עד, דאי איפשר לו לגוז השיטה האחרונה שלא יגוז יעקב עד את הכל, אלא לפי מה שהקשה לו ניחא ליה טפי לתרוצי ואם תאמר למה לו לדחוקי כולי האי, לימא דהכי תיקון דלא לותיר בגליון כלל לבתר תשלום הכתב אלא גייז ליה כוליה, כי היכי דלא מצי לזיופי ולאוסופי כלום. י"ל דאי אפשר, משום דבעי למכתב ביה אשרתא דדייני, ומתוכו הם כותבין האשרתא, וכדתניא בתוספתא בשביעית (פ"ח, ה"ט): פרוזבול המקושר העדים חותמין מבחוץ והדיינים חותמין מבפנים.

אלא דאכתי קשיא לי, דאי משום הכי יטייט אחר סיום השטר, ואחר כך יניח גליון חלק כמו שרוצה, דאפילו יכתבו אשרתא לאחר הדיוטה כשרה, וכדאמרן לקמן (קסג, א) דדייני אדיוטא לא חתימי. ונראה לי דאי מטוייט ליה מבפנים פסול, משום דאמרינן דעדים החתומים מאחורי דיוטא שבפנים חתמו, ואף על פי שאין אומרין כן בדטייט מגילתא מאחורי הגט מקום שהעדים חתומים שם, כמו שאני עתיד לכתוב בסמוך, התם היינו טעמא לפי שאין העדים שבמקושר מעידין על אותו הצד שהן חתומין בו אלא על מה שהוא על הצד השני אחורי חתימתן, אבל כאן אם יש דיוטא בצד כתיבת השטר ונמצאו העדים מעידין על מה שיש באותו צד אני אומר שמא על הדיוטא שבו חתמו. כנ"ל.

דף קסא עמוד ב[עריכה]

מר זוטרא אמר למה לך כולי האי כל מקושר שאין עדיו כלין בשיטה אחת פסול:    כלומר, לעולם כסידרן הן חותמין מבחוץ כנגד שיטה האחרונה, וכולן כלין באותה שיטה, דתו ליכא למיחש מידי. ואם תאמר אם כן עדיין יש לחוש שמא ימחוק כל מה שבפנים ויכתוב על גבי העדים מאי דבעי ועדים חתומים מלמטה. וראיתי מי שרצה להוכיח מכאן שכל שטר שנמחקה מגלה מאחריו פסול, דחוששין שמא שובר כתוב על גביו. ואיננו מחוור כלל, דאם כן אף אנו נאמר שאין כותבין שטרות אלא על הגויל.

אלא תריצנא דהא מילתא דמטייט לה למגילתא, דתו ליכא למיחש. וכן אתה צריך לומר למאן דאמר מלמטה למעלה הן חותמין, דאי לא, נחוש דילמא מחליק מה דכתיב מבפנים וכתיב מאי דבעי באותה שיטה שהעדים חתימי בה ולמעלה מן העדים, והוה ליה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת דכשר. וכדאמרינן לקמן בשמעתין, אלא דהתם נמי בדטייט ליה לגליון שעל גבי העדים.

ואם תאמר ואי טייט ליה אמרינן עדים אדיוטא הוא דחתימי כדאמרינן לקמן, לא היא, דהתם הוא בפשוט, שהעדים חותמין מבפנים ומעידין הן על מה שכתוב על גביהן באותו צד, אבל מקושר כל עצמן אינן מעידין אלא על מה שבאחורי חתימתן הילכך מה לי שאותו צד כולו חלק מה לי דמשורטט בריוחא אין מעידין על מה שיש על אותו הצד.

אמר ר' יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן כל המחקין כולן צריך שיכתוב קיומיהון:    כתבו מקצת מרבותי ז"ל משום הכי לא אמר כל המחקין וכל התלויות, לפי שהתלויה שאינה מקיימת אינה פוסלת השטר, אלא שאין למדין ממנה, אבל המחק שאינו מקויים פוסל כל השטר, שאני אומר תנאי היה בו ומחקו. וכאן הכי קאמר, צריך שיכתוב קיומיהון דאי לא כל השטר פסול. ואינו נראה בעיני, שאין המחקין פוסלין, אלא שאין למדין מהן, וכן למקושר למה שאמרו למעלה, דכתיב ביה שריר וקיים שאם יש שם מחק במקום שריר וקיים ובשיעור שריר וקיים אין למדין ממנו ולא מכל מה שיש ממנו ולמטה, אבל לחוש שלא במקום שריר וקיים ליכא מאן דאמר. ואדרבא אמרו ולא אמרו מחק פסול אלא במקום שריר וקיים, אלא משמע לא חיישינן לתנאה. ועוד דבהדיא שנינו בתוספתא דמכלתין בפרק בתרא (ה"ה): שטר שיש בו מחק או תלוי מגופו פוסל ושלא מגופו כשר.

ומצאתי בספר העיטור (מאמר ח' קיום טופסין וחותמין, לא, ד' מד"ה) שמסיים בה בגרסת התוספתא: ואם החזיר למטה אפילו מגופו כשר, אף על פי שלא מצאתיה כן בספרים שלנו. ומכל מקום אפילו מרישא דתוספתא יש סיוע למה שכתבתי. ועוד דאם כן הא דאמרינן לקמן בפרקין (קסז, א) בההוא דהוה כתיב ביה תלתא בפרדיסא ואזל ומחקה לגגא ושויה ופרדסא, ואתיא לקמיה דאביי ואמר ליה מה טעמא רווח ליה להאי ואו כולי האי כפתיה ואודי, למה לי למכפייה, מנפשיה הוה ליה למפסליה כיון דאית ביה גרר בעלמא, ולימא מנפשיה דדילמא בפרדיסא הוה כתיב ביה.

אלא מכל מקום מכל הני משמע לי דלא חיישינן למחק משום תנאי ולא פסלינן ליה לשטרא, אלא דאותו מחק אם מגופו של שטר, כלומר, משום דבר שהוא עיקר וגופו של שטר תלוי בו, אין למדין ממנו והא דלא קאמר הכא כל המחקין וכל התלויות, חדא מנייהו נקטו והוא הדין לאידך. ועוד דמשום דרבי יוחנן נמי אמר במקושר תלויה מקויימת כשירה מחק פסול אף על פי שמקויים אמר הכא בפשוט שצריך לכתוב קיומיהון ובכך כשרין. ועוד דרבותא קא משמע לן, דלא מבעיא תלויה שאינה בתוך השטר ואין חתימתן של עדים מוכחת עליה כלל, אלא אפילו מחק שהוא כתוב בסדרו של שטר שהעדים חתומין עליו מלמטה ומוכח קצת דכשחתמו על הכל חתמו, אפילו הכי חיישינן דילמא בתר חתימה אזל ומחק כדבעא, ולפיכך צריך לכתוב קיומיהון. כנ"ל.

צריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה:    יש מי שאומר דכיון דתיקון רבנן הכין, אם לא החזיר, כל השטר פסול, לפי שאין זה שטר, שלא נעשה כתיקון חכמים. ומסייעי להא מדאמרינן בפרק שני של מסכת גיטין (יט, ב) האי שטרא פרסאה דחתימי ביה תרי סהדי ישראלים כשר, ואקשינן עלה והא לא ידעי למיקרי, בדידעי, והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף, בדאפיצא, והא בעינן שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה, במהדר, אלמי משמע דאי לא, פסלינן כוליה שטרא, דומיא דהנך אחריני דלא ידעי למיקרי ושיכול להזדייף.

ואינו מחוור, דהא אמרינן הכא אין למדין משיטה אחרונה, אל(י)מא אף על גב דלא מהדר ואיכא תנאי מחודש באותה שיטה למדין מכולי שטרא, אלא דאין למדין ממנה. ועוד שהרי אמרו הרחיק העדים מן הכתב שיטה אחת כשר, וכל שכן אם אין שם חלק כלל, והתם לא אמרו אלא משום דאמרינן כשר ופרסאי אין דרכן להקפיד על חזרת עניינו של שטר בשיטה אחרונה, ואפילו הכי למדין אפילו משיטה אחרונה, ולפיכך הוה סבור המקשה דכשר דקאמר כשר לגמרי ולדון ממנו אנו כדרך שהפרסיים דנין ואפילו משיטה אחרונה, ומשום כך מקשה ואזיל והא בעינן שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה ולפיכך אין למדין ממנו, ופריק בדמהדר.

ומיהו אם הרחיק שנים ודאי פסול כל [ה]שטר, ואפילו באו עדים והעידו על מה שנכתב למעלה ולא נוסף בו כלום אפילו הכי פסול, לפי שלא נעשה כתיקון חכמים וכל שלא נעשה כתיקון חכמים אינו שטר, ואפילו כתיב בו שריר וקיים, ואין לחוש לתוספת, מכל מקום הרי יכול לזייף בו לגייז ליה כוליה וכתיב בשיטה אחת כל מאי דבעי, מהדר בשיטה שנייה מעניינו של שטר ועידיו חתומים בו מלמטה, וכל שאיפשר לזייף בו לעלמא פסול, וכדאמרינן לקמן (קסג, ד) בין עדים לכתב נמי ניחוש דילמא כתיב מאי דבעי, כלומר, באותה שיטה, וחתימי סהדי, ופריק קא סבר שטר הבא בשיטה אחת ועידיו בשיטה אחרונה פסול, אלמא אי לאו הכי אפילו בהרחקת שיטה אחת היה כל השטר פסול, אף על פי שאין פיסולו מחמת עצמו, שהרי אין למדין משיטה אחרונה, אלא כל שאיפשר לזייף בו לעלמא כל השטר פסול. וזה שלא כדברי ר"ש ז"ל שכתב: הרחיק העדים מן הכתב שני שיטים פסול אם אין כתוב שריר וקיים.

וצריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה מאי טעמא אמר רב עמרם לפי שאין למדין משיטה אחרונה:    ועכשיו נהגו הכל לכתוב קיומן בשיטה אחרונה. ויש לתמוה אם יש להם על מה שיסמוכו בדבר זה. ויש מי שאומר דעכשיו ניהגו הכל לכתוב שריר וקיים, והילכך אין לחוש לשיטה אחרונה, וכדרך שאמרו לדעת רב הונא בגט מקושר. ולפי דבריהם אף אנו צריכין לומר שכל שטר שלא נכתב בו שריר וקיים פסול, דאי אפשר בלא הכי, שאם אין אתה אומר כן, ניחוש שמא לא נכתב בו שריר וקיים והרחיקו שיטה אחת, וזה בא להוסיף בשיטה אחרונה מאי דבעי או שמחק ותקן ותלה כרצונו, ואחר כך קיים מחקין ותלויות באותה שיטה אחרונה וכתב שריר וקיים. אלא על כרחינו לפי הסברא הזאת כל שטר שאין בו שריר וקיים פסול.

וזה מן התימה, איך נכשיר ונפסול אנו שלא כתקנת חכמים, נכשיר שיטה אחרונה ונפסול שטר שאין בו שריר וקיים, דעל כרחינו מכיון שאמרו שאין למדין משיטה אחרונה ממילא שמעינן דשטר שאין בו שריר וקיים כשר. ועוד דהא לא אשכחן מאן דמצריך שריר וקיים אלא רב הונא, ובגט מקושר, הא בגט פשוט לכולי עלמא לא צריך ואפילו בגט מקושר ואליבא דרב ירמיה, דאילו בעי רב ירמיה בגט מקושר שריר וקיים לא הוו מקשי' עליה כל הני קשיאתא.

והרמב"ן ז"ל תירץ דאיפשר דאפילו בגט פשוט לכולי עלמא צריך שריר וקיים, וכי אקשינן לעיל אדרב הונא, עיקר קושיא משום דילמא כתיב מאי דבעי והדר כתיב שריר וקיים אחרינא הוא, מה שאין כן בגט פשוט, דהא חתימי סהדי ובודאי לא הרחיקו כדי שיוכלו לזייף ולהוסיף, ואי משום שיטה אחרונה, הא [אין] למדין משיטה אחרונה, ומשום דבגט פשוט כותבין אפילו עשרה שריר וקיים ובלבד שלא יהא מחק בשיטה שניה שעל גבי האחרונה אקשינן הכי דבגט מקושר אי כתיבנא תרי שריר וקיים ניחוש דילמא הדר כתיב מאי דבעי והדר כתיב שריר וקיים, ופריק דבמקושר תרי שריר וקיים לא כתבינן.

ואם תאמר אם כן מפני מה אמרו שאין למדין משיטה אחרונה, ולמה אמרו שצריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה, הא יש מוכיח כל שכתב שריר וקיים. י"ל דארישא קאי, דקאמר צריך שיכתוב קיומיהון, ולפיכך צריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה, שבפעמים שיכתוב שריר וקיים בשיטה אחרונה ואחר כך (יראה) [ירצה] לתקן ולקיים בשיטה אחרת למטה ממנה (ו)אין למדין ממנה, דחוששין שמא הרחיקו שיטה אחת ועמד זה וכתב באותה שיטה הקיומין במה שזייף, ולפיכך צריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה, הא כל שלא כתב בשיטה שעל גבי האחרונה שריר וקיים, וכן שאין שם מחק באותה שיטה שעל גבי האחרונה במקום שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים, למדין משיטה אחרונה, וכל שאין בו שריר וקיים פסול.

ונכון הוא להנהיג לכתוב שיטה אחרונה חצייה ולחתום שני העדים באותה שיטה עצמה, דבכל כי הא אין חוששין להן כלל, דהא תלמוד אין חוששין לעדים שעשו שלא כדין, דאי לא, כל שהרחיקו שיטה אחת ניחוש שמא שתים ושלש הרחיקו, אלא שאין חוששים לעדים טועין בדברים אלו, וכיון שכן, כל שחתמו בחצי אחרון של שיטה בידוע שלא על שיטה חלקה חתמו, שאי אפשר להם, משום דשטרא מפסול בכך, משום דאי בעי כתי' בחצי ראשון של שיטה מאי דבעי וחתימי סהדי והוה ליה שטר הכא הוא ועדיו בשיטה אחת וכשר. וכל שכן שראוי להנהיג כן בגיטי נשים, כדי שלא יכתוב בשיטה אחרונה שום דבר מתורף הגט. וכן הנהגנו במקומנו וכן ראוי לעשות.

ודוקא שיחתמו שני העדים באותה שיטה, הא אילו חתם האחד באותה שיטה והשני תחתיו בשיטה שנייה לא, דשטר הבא הוא ועידיו בשיטה אחת אמרו אבל לא הוא ועיד(י)ו. וכן דעת מורי הרב ז"ל וכן כתב משמו של רבינו תם ז"ל.

דף קסב עמוד א[עריכה]

דף קסב עמוד ב[עריכה]

מלאהו בקרובים כשר:    פירש ר"ח ז"ל שאם מלא שתי שורות של אויר מחתימת ידי עדים קרובים כשר. והוא גורס בברייתא ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולין כשר. וכן פירש הרב אלפסי ז"ל. ואף על פי שיצא בפני בית דין כן אין אומרין בכי הא מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה כן, לפי שתולין דלכבוד בעלמא חתמו או שהעד האחד שבק הרווחא למאן דקשיש מיניה ואתו הני קרובים וחתמו שם, ולעולם עד פסול או קרוב אינו פוסל בחתימת שטרות אלא אם כן ידענו שנתכוונו להצטרף.

ויש מרבותי אומרים דכל שכן כשחתמו הקרובים באחרונה דאומרין הראשונים חתמו לעדות ואלו האחרונים לכבוד בעלמא, כדרך שעושין היום בשטרי כתובות, ואין לחוש שמא יקיימו מהן, דכיון שהן פסולין או קרובים מיגליא מלתא. ומיהו לא נראה כן בסמוך, דאמרינן שיטה אחת נמי כתיב הוא ועידיו בשיטה אחת ואמר אנא לרבות בעדים הוא דעבדי, ואם איתא מאי קושיא, הא כל שיש בו יתר משני עדים הראשונים מזוייפין אימא מילתא דעבידא לאיגלויי היא. ואף רבנו האי גאון ז"ל הכשיר, אלא שכתב בתשובה שאם היו מסורגין אחד כשר ואחד פסול ואחד כשר ואחד פסול חיישינן דילמא לאסהודי אתו ולאיצטרופי.

ורבינו תם ז"ל כתב דדוקא הראשונים קרובים או פסולין כשר, הא אחרונים פסול, דילמא אתי לקיומי מתרי מנייהו, אבל על הראשונים אין לחוש, דכל שיש בו עדים מרובין אין מקיימין אלא משנים האחרונים, והיינו דאמרינן לקמן קא סבר כל כי הא אין מקיימין מן העדים שלמטה ולא מן העדים שלמעלה דמשמע דכי הא אין מקיימין מן העדים של מטה הא בכל דלא כי הא מקיימין מן העדים של מטה ולא מן העדים של מעלה. וכן כתב רב יהודאי גאון ז"ל. ובגיטין פרק המביא תניין (יח, ב) כתבתי יותר מזה משם ר' יצחק הזקן ורבינו תם ז"ל בשמעתא דלחתום בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול בסייעתא דשמיא.

ומלאהו בקרובים דקאמרינן דכשר, כתב מורי הרב ז"ל דוקא כשבא כך מיד הלווה או המוכר ליד המלוה והלוקח, הא מלאהו המלוה או הלוקח לאחר שבא לידם פסול, דשטר שנמסר להם פסול היה וכמי שאינו דמי. וכן אם לאחר שבא לידם נטלו הלוה או המוכר ומלאוהו בקרובים כשר, דעכשיו הוא שנעשה שטר, אבל הראב"ד ז"ל כתב: אם היה פקח ממלא אותו קודם שיבא לבית דין.

הא דאיבעיא להו שיטה ומחצה מהו ואסיקנא דכשר:    פירש הראב"ד ז"ל, שהניח שיטה אחת כולה ועוד למטה חצי שיטה. וכן נראה שפירש הרב בעל העיטור, (מאמר ח' קיום טופסין וחותמין, לא, ב מד"ה), עד שכתב: הילכך אין למדין משיטה ומחצה וצריך שיחזור מענינו של שטר שיטה ומחצה. ואינו מחוור, דכל כי הא השטר פסול ואפילו בחצי השיטה לבד, משום דאי בעיא כתיב מאי דבעי באותה שיטה שהעדים חתומין בה והוה ליה שטר הבא הוא ועידיו בשיטה אחת וכשר, וכל שיכול להזדייף לעלמא כל השטר פסול, ואפילו מניח חצי שיטה ושיטה פסול, שהרי יש אויר שני שיטין כנגד חצי השיטה, אלא רוחב שיטה וחצי קאמר, ומשום דדילמא דחיק וכתיב באותו אויר שתי שיטות דחוקות. ואסיקנא דכשר, דכל שצריך לכתוב שתי שיטות דחוקות מירתת שמא ירגישו בזיופו ולא מזייף.

דף קסג עמוד א[עריכה]

רבי אבא אמר כגון ברוך בן לוי בשיטה אחת אלמא קא סבר שיטה אחת ושני אוירין:    כתב הראב"ד ז"לּ דמסתברא דהלכתא כרב נחמן בר יצחק דאמר לעיל מסתברא הן ואוירן, דכולהו קיימי כוותיה בר מדרב אבא. והגאון ז"ל פסק כרבי אבא, דיד בעל השטר על התחתונה.

דמטייט ליה:    פירוש, לא כמשליך דיוטא על מקום האויר קאמר, שאם כן אף בין עדים לאשרתא פסילא האשרתא, דחוששין דילמא שטרא אחרינא הוה במקום הדיוטא ועליה הוא דחתמו, אלא כמנקד נקודות דין באוירה קאמר, אי נמי כמשרטט אותו בדיו.

דף קסג עמוד ב[עריכה]

דף קסד עמוד א[עריכה]

השיב רבי לדברי רבי חנינא בן גמליאל וכו' זמנין (דזייף) [דיזיף] וכו':    ואיכא למידק, אטו רבי לית ליה שטרי חוב המאוחרין כשרים וי"א דלית ליה ויש אומרים דאית ליה, ומיהו בשטרי מאוחרי דעלמא לא חיישינן, דהא תקינו למכתב תברא סתמא דכל אימת דנפיק מרע ליה לשטרא, וכדאמרינן לקמן (קעא, ב), אבל הכא דידעי זמנא דשטרא לא חיישי סהדי שמא יפשוט המקושר ונמצא מאוחר וגובה בו פעם אחרת, שאין הכל בקיאין בדבר, ואפילו רבי לא היה בקי בו כל כך.

דף קסד עמוד ב[עריכה]

ורבי יוחנן אמר לא שאנו אלא בין עדים לכתב אבל בין עדים לאשרתא אפילו שיטה אחת פסול:    ופסול האשרתא קאמר, אבל לא השטר שכבר נכשר בחתימת עידיו, שהרי הוא נכתב ונחתם כתיקון חכמים, ואחר שנכשר לא יפסל, דבשלמא כשהרחיק העדים מן הכתב שתי שטין מפסיל כולי שטרא, משום דהוי גופיה לא נכתב חכמים, אבל נכתב כתיקון חכמים למה יפסל מחמת האשרתא שלא נכתבה כהוגן. ובדין הוה דלימא אבל בין עדים לאשרתא פסולא, אלא אגב גררא דאמר בין עדים לכתב פסול אמר הכי גם באשרתא.

דילמא כתיב הוא ועידיו בשיטה אחת וקסבר שטר הבא הוא ועידיו בשיטה אחת כשר:    וכתבו בתוספות, דמכאן יש ללמוד לעדים שצריכין לחתום ברישא דמגילתא, שלא יוכל לכתוב מן הצד שטר, דהוה ליה הוא ועידיו בשיטה אחת וכשר אותו שטר, וכיון דיש לחוש לזיוף זה אפילו שטרא מיפסיל בהכי, ואם אירע כן שלא חתם האחד בראש הקף יחתום השני תחתיו, דהא ליכא הוא ועדיו בשיטה [אחת], דהשתא ליכא למיחש לזיוף, דהוא ועד אחד בשטה אחת ועד השני בשטה אחרת פסול, עד שיהא הוא ושני עדיו בשיטה אחת, וכמו שכתבתי למעלה.

ומיהו אומר רבינו תם ז"ל דיש למנוע מלחתום אפילו האחד באמצע הקלף שאם כן יכול לכתוב שטר על אותו עד, ותנן (לקמן קעה, ב) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בן חורין. ומי לא ידענא אי מפסיל שטרא בהכין, כיון דלא שייך מידי לעדות השטר. אך טוב ונכון הדבר לחתום ארישא דמגילתא. ורבותינו ז"ל אמרו דנראין באמת הדברים שאין השטר נפסל אלא כשאיפשר להזדייף הוא עצמו או לזייפו לזה לנזק אחרים, אבל העד בעצמו הוא יחוש לעצמו, ואין השטר נפסל מחמת מה שעד גורם זיוף על עצמו. וזה נראה לי נכון.

הא דאקשינן: ודילמא עבורי עברוה והדר אוקמוה ואיצטריכי לפרוקי דההיא ארכן דיגון קרו ליה:    קשיא לי, היכא אשכחן דחיישינן להכי, ומאן דטעין דבר מחודש עליו להביא ראיה. ועוד מאי שנא דאקשו לו הכא טפי ממקושרין דעלמא, ואי נמי בגיטין ובראש השנה שאמרו שכותבין לשנות מלכי האומות העולם בין בגזלן בין בשטרות למה לא חששו לכך ולא הקשו כך בשום מקום. ונ"ל דלא חששו לכך אלא בארכן שהוא בלשון יון שר, ומנהגם להעמיד (שם) [שר] לזמן ואחר כך מעבירין אותו ומעמידין אחר תחתיו, ופעמים חוזרין ומעמידין את הראשון זמן אחר פעם שנייה, ועדיין נוהגין במקצת ארצות, שאין להם מלך. אבל המלכים אינם עוברין אחר שהומלכו. כנ"ל.

ועיון תפלה:    פירשו כאן שאינו מעיין ומכוין בתפלתו, וזהו שאין אדם ניצל מהם בכל יום, ואפילו גדולי החכמים, וכדאמרינן בירושלמי במסכת ברכות (פ"ב, ה"ד) אמר רבי חייא רובן מן יומוי לא כונית אלא חד זמן אתית למיכונה והרהרית בליבי ואמרית מאן עייל לקמי מלכא קדמיי ארקביניה או רישא גלותא, שמואל אמר אנא מניתי אאפרוחין, ר' אבין בר חייא אמר אנא מניתי דמוסיא. א"ר מתניא אנא מחזיק טיבו לרישי כד מטי מודים כרע מן גרמוי. ויש עיון תפלה שהוא מעיין ומכוין. והכל ענין אחד. והוא שאמרו בפרק מפנין (שבת קכז, א) שלשה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא עיון תפלה וכו', ובפרק כל כתבי הקדש (שם קיח, ב) תיתי לי דקיימי עיון תפלה.

דף קסה עמוד א[עריכה]

כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו:    והא דלא מני נמי רבי חנינא בן גמליאל בהדייהו, כתב הראב"ד ז"ל דבמלתא אחריתי פליגי, דר' חנינא מיירי במקום שכותבין בשניהם, והוא אומר לסופר כתוב לי גט סתם וכתב לו מקושר והעדים חתמו מתוכו אפילו הכי כשר, כיון דנהיגי בתרווייהו ואיהו אמר ליה סתם הרי יכול לעשותו פשוט שהוא מאוחר וכשר, אבל אמר לו כתוב לי פשוט, שעכשיו מקושר ועשאו פשוט, אף על פי שנהגו בשניהם פסול. ורשב"ג סבר כיון דנהיגי בתרווייהו אף על גב דשני בשליחותיה כשר, דמראה מקום הוא לו ולא משום קפידה, וזהו כמנהג המדינה שכבר נהגו בני המדינה בשניהם. עד כאן.

אמימר אכשר בעד אחד בכתב ועד אחד על פה:    פירש ר"ש ז"ל דמדקאמר אכשר משמע דאשטר קאי, כלומר, אכשריה ועבידיה שטר לגבו בו ממשעבדי, דכיון דחתים בו עד אחד קלא אית ליה. וכן דעת הרב בעל העיטור ז"ל (מאמר א' קיום טופסין וחותמין. לב, א מד"ה). ואינו מחוור, דעד אחד כיון שאינו עושה שטר הוא לבדו אין קול יוצא בו. ועוד דאם כן מה הביא ראיה אמימר מדשלח רבי ירמיה דעד אחד בכת(ו)' ועד א' על פה מצטרפין, דדילמא לגבות מבני חרי שאלו ועל בני חרי השיבן, אלא שאפשר לו לרב ז"ל לדחוק בזה, דמאן דפסל פסל לגמרי ואפילו לגבות מבני חרי, דלאו שטר הוא ולאו כלום הוא, ואמימר דאכשרא כשר אפילו לגבות ממשעבדי דסבר דשטר הוא, דהא בהא תליא, כל שאינו שטר אינו גובה אפילו מבני חרי, וכל דאכשר סבר שטר הוא וגבי אפילו ממשעבדי, והילכך מדרב ירמיה דאמר יצטרפו שמעינן דעד אחד מעשה שטר הוא עושה, והילכך אפילו לגבות ממשעבדי מצטרף.

והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל פירש, איכשר לגבות מבני חרי דוקא. וכן פירש הרמב"ן ז"ל. ואף על גב דאמרינן אמימר אכשר, לאו ראיה הוא לאכשורי שטרא, אלא עיקר לישנא הוא בכל מקום עדותן כשירה, כלומר, בדיני ממונות, לומר שמצטרפין. וקיימא לן כאמימר וכדשלח ליה ר' ירמיה לחבריה לאיצטרפן.

ויש מי שהקשה, עד אחד בכתב היאך כשר כלל, והא כתיב על פי שנים עדים ודרשי ביה מפיהם ולא מפי כתבם, וכדאיתא בריש פרק מי שאחזו (גטין, עא, א) ובשלמא בשנים החתומין על השטר, מעשה שטר הן עושין, וכמו שהעידו ונחקרה עדותן בבית דין, דרחמנא א"כ שרינהו, דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים, אלא חד היאך מתכשר בכתב ולא כלום הוא. והם השיבו דהכא נמי כשהיו שנים חתומין בשטר אלא שלא מצאו לקיים אלא אחד מהן, ומדאורייתא שטר כשר הוא וגובה בו אפילו ממשעבדי, אלא דרבנן איצטריכו לקיימו, דקיום שטרות דרבנן, כדאיתא בריש פרק קמא דגיטין (נ, א).

ומסייעי לה להאי פירושא מדגרסינן בהדיא בירושלמי דכתובות פרק האשה שנתאלמנה (ה"ד): ר' חגי אמר זעירא בעי עד אחד בפה ועד אחד בכתב מהו שיצטרפו עד אחד בכתב כלום הוא לכן צריכא כשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני, ר' מונא בעי עד אחד בכתב מהו לזוקקו בשבועה עד אחד בכתב כלום הוא לכן צריכא כשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני, עד כאן בירושלמי.

ואפשר עוד להביא ראיה לדבריהם לכאורה דעד אחד לבדו אינו כלום, מדאמר אמימר שנים דמקושר כעד אחד דפשוט מה התם פסולה דאורייתא אף שנים דמקושר פסולה דאורייתא, דאלמא עד אחד בכתב פסול הוא לגמרי. ועוד דאמר עד אחד היכן אשכחן דכשר.

ומכל מקום אין דינם עולה יפה לפי דעתי, חדא דהא ודאי מתניתין דקתני פשיטא שכתב בו עד אחד דומיא דמקושר שכתוב בו שנים משמע, והתם כשאין כתוב בו כלל אלא שנים משמע, וכן נמי פשוט שכתוב בו עד אחד שאין בו אלא אחד קאמר. ועוד דאם איתא דכתוב בו שנים אלא שלא מצאו לקיים אלא אחד, היאך אמרו בפשיטות פשיטא היכא אשכחן עד אחד דכשר, דכל כי הא כשר מדאורייתא, ובגיטין הבאין מארץ ישראל אפילו בשלא נתקיים אחד מהן כשר. אלא שיש לדחות בזו, דכל שמצויין לקיימו כמקויים חשבינן ליה. ועוד היאך אמר אמימר מה עד אחד דפשוט פסולא מדאורייתא, דכל ששנים חתימין בו אינו פסול מדאורייתא, אלא כשר, דמדאורייתא קיום שטרות לא בעינן. ואף על גב דאמר בשנים דמקושר נמי פסולא דאורייתא ואינו אלא מדרבנן אלא שעשאוהו כפסול דאורייתא, הא אין לומר כן בעד אחד, דפשוט מה התם עשאוהו כפסול דאורייתא, דכל שאין אחד מהן פסול דאורייתא אין לומר כן. ועוד דאם איתא היה להם לשאול בגמרין בעד אחד בכתב כלום הוא ולתרץ בשהיו שנים חתומין בו, כדרך ששאלו ותירצו בירושלמי.

אלא מסתברא דאפילו אין כתוב בו אלא אחד קאמר, וכפשטה של משנתינו ושל שמועתינו. ומה שאמרו בירושלמי, היינו כסבריה דאביי בגמרין, ואנן לא קיימא לן כוותיה אלא כאמימר וכדשלח ר' ירמיה לבריה. ואם מפני שאמרו מפיהם ולא מפי כתבם, ורש"י ז"ל שכתב כן בפירוש התורה שלו (דברים יט, טו) שלא יכתבו עדותן בשטר וישלחו לבית דין, ההיא בשאינן יכולין להגיד הוא, כאלם וכיוצא בו, דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. וכבר כתבתיה בארוכה במקומה בריש פרק מי שאחזו (גיטין עא) בסייעתא דשמיא.

ומה שאמרו כאן היכא אשכחן עד אחד דכשר וכן מה התם פסולא דאורייתא, הכי קאמר, היכא אשכחן עד אחד דכשר להוציא ממון, דעד אחד לבדו בודאי פסול מדאורייתא להוציא ממון, דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, וכן פירש ר"ח ז"ל וכן הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, ובהלכות גדולת כתב: קאמרי' רבנן דשטרא דחתימי עליה סהדי ואשכח חד מנייהו קרוב או פסול נהי דממונא לא מפקינן מיניה אבל שבועה משביעין ליה אפומא דהאי עד אחד, אלמא סבור הרב ז"ל דעד אחד לבדו החתום בשטר זוקק לשבועה, והעיד כאן משם רבנן קמאי דקמיה. וכן עיקר.

דף קסה עמוד ב[עריכה]

מה התם פסולא דאורייתא:    כתב הגאון רב אחא משבחא ז"ל (שאילתות פ' יתרו סוף שאילתא נה) לומר דאפילו תפס מפקינן מיניה.

הא דשלחו ליה חבריא לר' ירמיה בעד אחד על פה ועד אחד בכתב אליבא דתנא קמא דרבי יהושע בן קרחה לא תבעי לך [כי תבעי לך] אליבא דרבי יהושע בן קרחה:    כתב הראב"ד ז"ל דאין גירסא זו מתיישבת, דאטו עד אחד בכתב ועד אחד על פה מי לא אפשר דתרוייהו חזו בחד זימנא. וטפי עדיף למימר אליבא דתנא קמא דרבי נתן לא תבעי, דהא אמר עד שיעידו שניהם כאחד, והאי כיון דחתם הוה ליה כמי שהעיד באותה שעה והאי דעל פה השתא הוא דמסהיד.

והך מילתא נמי דמר בר חייא דאמר הכי שלחו ליה שנים שהעידו בבית דין זה וחזרו והעידו בבית דין זה מהו שיבא אחד מכל בית דין ובית דין ויצטרפו, וכתוב בספרים אליבא דתנא קמא דרבי נתן לא תבעי לך דאמר עד שיעידו שניהם כאחד וכו', הך גירסא נמי לא מיתבא אלא אליבא דרבי יהושע בן קרחה שהרי עדותן כאחד הוא, בין עדות העדים הראשונים בין עדות אלו הדיינים שניהם מעידין כאחד. וכתב הרב ז"ל דאיפשר כן כי טעות סופרים הוה והחליפו מה שלמעלה למטה ומה שלמטה למעלה. אלו דברי הרב ז"ל. אבל כל הספרים מסכימים לגירסא הראשונה. וכן היא בפירוש ר"ח ז"ל. אלא שבמקצת הספרים מצאתי כדברי הרב ז"ל בההיא דמר בר חייא.

מתני':זוזין מאה דאינון סלעים עשרים וכו':    לא שייך בכי הא תפוס לשון ראשון ולשון אחרון, ואין סיוע ולא להקשות לא לרב ולא לשמואל שנחלקו בתפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון בפרק השואל (ב"מ קב, ב) וכן בפרק בית כור (לעיל קה, ב), דהכא ודאי מיטעא הוא דטעי בחשבונות, מדקאמר דאינון, ויד בעל השטר על התחתונה. וכבר כתבתיה כן בפרק בית כור (שם) משמו של הראב"ד ז"ל.

וכן מה ששנינו כאן כתוב בו מלמעלה מאתים ומלמטה מנה אי נמי מלמעלה מנה ולמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון, לא שייך נמי בההיא פלוגתא, דהכא ודאי מהדר הוא דקא הדר ביה, דעיינו בחושבנהו וכתבי למטה. ולא אמרינן תפוס לשון ראשון ולשון אחרון אלא היכא דמפיק להו בבת אחת, כגון אסתירא מאה מעין ובשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש ומדה בחבל הן חסר הן יתר (שם).

קפל וספל:    פירשו ר"ח והרב אלפסי והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, לשון נוטריקון: ספל סאה ופלגא וקפל קב ופלגא, ור"ש ז"ל פירש שהם כלים ספל כגון אגן וקפל מפתח, והוא הדין לשאר כלים, אלא נקט הני מפני שתבא בהן השאלה ששאלו בגמרא אי חיישינן לזבוב, וכן פירש הראב"ד ז"ל: קפל מנעול דוגמתו בחלק (סנהדרין קי, א) בעניינו של קרח.

דף קסו עמוד א[עריכה]

גמרא: ודילמא דהבא פריכא בתרי דינרי קאמר ליה [אמר] אביי יד בעל השטר על התחתונה:    וכל המוציא מחבירו עליו להביא הראיה. וכן הדין במי שכותב מטבע סתם במקום שיוצאין שנים או שלשה מטבעות, אינו גובה אלא בפחות שבהן. ובלבד בשיוצאין זה כזה, הא בשאחד יוצא להדיא סתמא מיניה הוא.

גרסינן בתוספתא:    בדינרין זהב נותן לו בשני דינרין של כסף בדינרין וזהב נותן לו שני דינרין של כסף ודינר של זהב. ונראה שיש שיבוש בגירסא ודינרין ודהב הוא, שאילו אמר בדינרין ודהב נתפרש מה תלה בדינרין, שאילו האומר בדינרין זהב נותן לו זהב בשני דינרין של כסף אבל עכשיו לא נתפרש מהו שנותן לו בשוי שני הדינרין זהב וכסף ונחשת.

עוד שנינו שם כסף דינרים נותן לו שני דינרים (ודינרכם) היה כתוב בו כסף סתם הוציאו בבבל גובה עליו כסף בבל, בא"י גובה עליו כסף ארץ ישראל.

שית מאה איסתרא וזוזא או שית מאה זוזי וזוזא:    פירש ר"ח ז"ל: איסתירא פלגי דזוזא. ור"ש ז"ל פירש איסתרא דתרי זוזי דהיא איסתירא של צורי, וכשהן מזכירין איסתירא של מדינה שהיא פלגי דזוזא אומרין אסתירי פשוטי. ולפי פירושו של ר"ש ז"ל נפרש: מאי אמרת שית מאה איסתרי וזוזא, בתמיה, כלומר, מאי אמרת שית מאה איסתרי וזוזא, אי אפשר דלעולם יד בעל השטר על התחתונה. אבל לפי פירושו של ר"ח ז"ל נצטרך לפרשה בניחותא,ד כלומר, הא אין לך לומר אלא שית מאה איסתירי וזוזא, לפי שיד בעל השטר על התחתונה.

מתני':כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו:    כלומר, ולא חיישינן לשמא יכתוב בניסן ולא יתן עד תשרי, ואזיל ומזבין פירי נכסי מלוג מניסן ועד תשרי, ואזלא היא ומפקא מלקוחות שלא כדין, דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה, וטעמא דלא חיישינן הא קא מפרש בגיטין (יח, ב) משום דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה, ואפילו נתפייס מקרע קרע ליה, ואי לא, קלא אית ליה, כדאמרינן התם בגיטין הבאין ממדינת הים, ואי אתיא למיטרף אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך, כדאמרינן בפרק קמא דמציעא (יט, א) גבי מצא גט אשה בשוק.

ושובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה:    יש מפרשים דלא חיישינן לקנוניא, דלמא תזבין כתובתה עד שלא תתן שובר לבעל והדר יהיב ליה שובר לבעל ומפסיד ללקוחות. וטעמא משום דאיתא לשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול וכדאמרינן בפרק קמא דמציעא (כ' א) גבי מצא שובר. ומסתברא דהכא לא צריכי לההוא טעמא כלל, דהתם היינו טעמא משום דנפל, וכל דנפל חיישינן לכל מאי דאפשר לחוש, וכדמוכח התם בשמעתא דמצא שטרי חוב. וגם בנמוקי הרמב"ן ז"ל [כ'] דהכא לא צריכא לההוא טעמא כלל, דאפילו תמצא למר דליתא לשמואל הכא שרי, דכל כי הא ליכא למיחש לקנוניא, דהא אי בעיא כתבא הכין לבעל בפניו והדר עבדי קנוניא בינייהו. אלא לכל מאי דאיניש כתיב על נפשיה מכאן ולהבא ליכא למיחש, ולא איצטריכי התם להאי טעמא אלא משום דשובר מוקדם הוא מניסן שעבר. ובהא ודאי שייכא קנוניא.

ואי קשיא לך הא דתנן הכא כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ושטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו, ואוקימנא בפרק קמא דמציעא (יג, א) דוקא בשטרא אקניאתא דמשעת קנין שעביד נפשיה, הא בשטר דלא אקנייאתא לא כתבינן, דחיישינן דילמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין, אלמא חוששין לקנוניא דמכאן ולהבא. לא היא, דהתם לאו משום חשש קנוניא הוא, אלא משום דזמני דמיתרמי ליה הכין דלבתר דכתב ללוות לא מצטרכי ליה זוזי ומנח ליה לשטרא בכיסיה.

והבעל נותן שכר. הגט. משום דבעי שיהא הגט משלו, דכתיב וכתב לה ונתן בידה (דברים כד, א)כ. ושכר שובר, איכא למימר דוקא במקום שאין כותבין, שגובה היא כתובתה לעולם בעידי מיתה ובעידי גירושין, ואי נמי במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב, הא בעלמא שכתב לה ואבדה כתובתה היא תתן שכר השובר, דהא לדידה איצטריך, דהוה לה לאהדורי כתובתה ואינה בידה.

דף קסו עמוד ב[עריכה]

גמרא: כגון ענן מענני חנן מחנני..:    גרסינן בירושלמי: בין חנן לחנני ובין ענן לענני באות אחת מקיימין אותו בשתי אותיות אין מקיימין אותו, ר' יצחק שאיל מלמעלה כתיב חנן ולמטה כתיב נני מהו שילמד התחתון מן העליון חנן והעליון מן התחתון נני. עד כאן. ולא איפשיטא.

דף קסז עמוד א[עריכה]

דף קסז עמוד ב[עריכה]

והוא שמכירן:    ופירשו בגמרא שיכיר שם האיש והאשה בין בגט בין בשובר. ומסתברא דתנא בהני והוא הדין לכולהו אינך דמתניתין, בלוה ומוכר וקבלנות ואריסות, דבכולהו נמי איכא למיחש לזיופא. והרב בעל העיטור ז"ל (מאמר ז' ח"ב כתיבת שטרות, בהתחלה) כתב דבכל הך לא חיישינן, דלא חציף איניש כולי האי. ולא ידעתי למה.

כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו וכן שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו:    כתב הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, דדוקא דלוה ומוכר קאמרי דקבילו לזוזי דהלואה או דמי המכר אבל לא אסהידו אנפשיהו דקבילו, איכא למיחש דילמא לא בעי מלוה לאוזופיה ולא לוקח להנהו זביני והילכך אי טעו סהדי וכתבי שטרא ולא ידעי נתינת הדמים, כשיתבע אותו לדין ליתן הדמים, צריך להבאי ראיה שמדעתו היה.

ואני תמה, בשטר הלואה למה לי דהודה בכך, דהא אפילו אם כתבו שטר מלוה ולוה מדעת שניהם, כל שלא נתן מעות יכול לחזור בו. ולא עוד אלא אפילו כתב שטר וקבלו המלוה יכול הוא לחזור בו, דבמה נשתעבד הוא ליתן מעות. דבשלמא גבי מכר, כל שזכה לוקח במקח נתחייב בדמיו, וכדאמרינן בעלמא כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין, אבל גבי הלואה במה נתחייב, וגדולה מזו אמרו בפרק האיש מקדש (קדושין מז, ב) בפלוגתא דרבי שמעיון בן אלעזר משום רבי מאיר ותנא קמא במלוה אם היא כפקדון אם לאו, דבמלוה ברשות בעלים לחזרה פליגי, דמר סבר ברשות בעלים היא לחזרה ואי בעיא למהדר מצי הדר, כלומר, כל שלא הוציאם, ומר סבר ברשות לוה קיימא ואי בעי למהדר לא מצי הדר, דמלוה להוצאה ניתנה וכל שקבלם הרי הם כאילו הוציאם, אלמא לכולי עלמא כל שלא קבלם מצי מצוה למהדר ביה, ואפילו כשקבלם ולא הוציאם סבר ר' מאיר דמצי למהדר. ואפילו במכר נמי אי דלא קנו בשטרא, הא עד דיהבי זוזי מצי נמי לוקח למהדר ביה, דהא לא קנה כדי שיתחייב בחליפיו. אלא דבשטרי מקח בשטרי אקנייאתא אפשר דקנה ואפילו נפיק ועייל אזוזי, דמשעת קנין קנה, וכדעת רש"י ז"ל שכתב בפרק קמא דמציעא (יג, א) גבי הא מתניתין דהכא דאוקימנא התם בשטרי אקנייתא דהא שעבד נפשיה, ופירש רש"י ז"ל שם, דהא שעבד נפשיה בין ילוה בין לא ילוה. וכבר כתבתיה שם במקומה בסייעתא דשמיא.

עוד קשיא לי, דאי בשלוה מודה שקבל מעות, תו ליכא למיחש לשמא כתב ללוות ולא לוה, למה להו לאקמא בפרק קמא דבבא מציעא בשטרי אקניאתא, אפילו בלא אקניאתא נמי איתא, במודה, דאי לא לעולם לא כתבי שטרי דלא אקניאתא ואפילו בפני מלוה, דמשעה שהודה שקבל מעות נאמן והרי הוא כקבל בפנינו.

עוד יש לתמוה בדברי הרב ז"ל, דבין כך ובין כך למה צריך להעיד על עצמו שקבל מעות ומחמת חששא זו, דהא כל דלא בעי לוקח ליקנות ומלוה להלוות אין שטר זה מחייב, דכיון דכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ולמוכר אף על פי שאין לוקח עמו פשיטא שיכולין לטעון שלא מדעתנו נכתבו.

הא דקתני ואין כותבין למלוה אלא אם כן לוה עמו ולא ללוקח אלא אם כן מוכר עמו:    איכא למידק, פשיטא, צריכא למימר. וכי תימא אטו רישא נקט להו, לא מיחוור לי, דאם כן מאי שנא דתנא הכי בהני ולא תנא נמי הכי בגט לאיש ושובר לאשה. ובנמקי הרמב"ן ז"ל, דיש לפרש דארישא קאי, לומר, דאם קנו מן המוכר שלא בפני לוקח ובא מוכר לכתוב כותבין לו בא לוקח לכתוב אין כותבין לו, דלא אמרינן דסתם קנין לכתיבה עומד כשלא בפניו, אי נמי אפשיטי זייר ולא ניחא ליה דנמסור עד דשקיל לדמי. ומיהו זכה במקחו מחמת הקנין, לדעת רש"י בפרק קמא דמציעא.

והרב בעל העיטור ז"ל (מאמר ז' ח"ב כתיבת שטרות, בהתחלה) כתב, משום דחוב הוא, שמא לא לוה או פרע. והא דגרסינן בריש גמרא אף על פי (כתובת נה, א) כתובו וחתומו וקנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה, בכתובה הוא, דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. וכתובו וחתומו והבו לה גרסינן בספרים.

ורש"י ז"ל גריס והבו ליה כגון מתנת קרקע. עד כאן לשונו. ואין דברים אלו מחוורין בעיני, מדאכריז שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים, ואמרינן טעמא אי משום שמא כתב כללות ולא לוה, הא שעבד נפשיה, ואי משום פרעון, לפריעה לא חיישינן, ואם איתא, שמואל מי פליג אחדא מתניתין ואנן נמי אף על גב דלא קיימא לן כשמואל, הני מילי בשטרי הלואה. אבל בשטרי מקח וממכר הכן קיימא לן, וכדאיתא התם בפרק קמא דמציעא (יד, א). ואילו טעמא דהא מתניתין כדפרישו אינהו ז"ל, אמאי יחזיר, ניחוש דילמא מידא דלוה או מידא דמוכר נפל ולא יחזיר לא לזה ולא לזה, ואי נמי מידא דספרא נפל, כדאמרינן בשילהי פרק קמא דמציעא (כ' ב) גבי תכריך של שטרות. אלא משמע דאגב רישא נקט להו, ותנא בהנך דלעיל והוא שמכירין והוא הדין להני, ותנא בהני אין כותבין למלוה וללוקח והוא הדין לאינך.

ובתוספתא (פי"א ה"ג) תני הכא בכולהו, דתנינן התם: כותבין גט לאיש שלא מדעת האשה אבל אין כותבין אלא מדעת האיש, כותבין שובר לאשה שלא מדעת האיש אבל אין כותבין שלא מדעת האשה, כותבין לרב שלא מדעת העבד אבל אין כותבין לעבד אלא מדעת הרב, אתקליסיא שלא מדעת המלוה אבל אין כותבין אלא מדעת הלוה, דאיתיקאות אפותיקאות ומתנות שלא מדעת הנותן אבל אין כותבין אלא מדעת המקבל. כך מצאתי שם הגירסא. ונראה שיש בה שיבוש, ואיפכא תניא: דיתיקאות וכו' שלא מדעת המקבל אבל אין כותבין אלא מדעת הנותן, ועוד שנינו שם: גזרי דינין ופרוזבולין שלא מדעתן שניהן ר' אומר אומר אני שאין כותבין פרוזבולין אלא מדעת המלוה.

אינם כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם:    פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, אין כותבין אלא אם כן הסכימו שניהם להזדווג, משום דהויא עדות שקר. ואינו מחוור, דהאי שטרי אירוסין, שטרי ארוסין ממש היא, דהיינו.שטר קדושין, הרי את מקודשת לי. וכבר איפליגו בפירושא דהא מתניתין אימוראי בפרק קמא דקידושין (ט, ב), דרבא ורבינא אמרו דשטר אירוסין וקידושין שכתבו לשמה ושלא מדעתה מקודשת, דומיא דגט, דאיתקש הויה ליציאה, ורב שרביה ורב פפא אמרי אינה מקודשת, דבעינן שטר מקנה, ואקשי עלייהו דרבא ורבינא מהא מתניתין דקתני שאין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם, ופרשו מתניתן בשטרי פסיקתא, דהיינו כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך, ולפיכך אין כותבין אלא מדעת שניהם, דדברים אלו ניתנו ליכתב, כלומר, שיש להם דין מלוה בשטר לגבות ממשעבדי ושלא יהא נאמן לומר פרעתי כל שנכתבו, ולפי' כל אחלד יכול לעכב שלא לכתוב, כדי שלא יהא עליהן כמלוה בשטר, וכדאיתא בכתובות ריש פרק הנושא (קב, א), ורב פפא ורב שרביא מפרשי לה התם בפרקא קמא דקידושין בשטרי אירוסין ממש.

והבעל נותן שכר:    דהוא הקונה וזוכה באשה. ושטרי נישואין נמי, היינו מה שהתנתה האשה להכניס שום לבעל, וכן מה שהאיש מקבל עליו להכניס לה שום משלו, או שקבל עליו בשום מה שהכניסה לו היא, ולפיכך אין כותבין אלא מדעת שניהם, שמא אין רוצין להיות עליהם כמלוה בשטר.

ואין כותבין שטר אריסות וקבלנות שלא מדעת שניהן:    לפי שעד שלא נכתב ביניהן שטר יכולין הן לחזור בהן, אבל משכתבו הרי נשתעבדו זה לזה ושוב אינן יכולין לחזור בהן.

ושטר ברורין:    למאן דמפרש בגמרא (קסח, א) שטרי טענתא, משום דכל שלא כתבו יכולין לחזור ולטעון, אבל משכתבו אינן יכולין לחזור ולטעון, ואילו בנותן אמתלא, ואפילו לא באו עדים. ולמאן דמפרש זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, עד שלא כתבו יכולין לחזור בהן ולברור אחרים, ומשכתבו אין יכולין לחזור בהן. וכן פירש רש"י ז"ל בפרק קמא דמציעא (כ, א. ד"ה זה בורר) שלכך כותבין שלא יחזרו בהן.

גמרא: שם האיש בגטו והוא הדין לשם האשה:    ואם תאמר אם כן למה אמר רב יהודה שם האיש בגט ושם האשה בשובר, והא המשנה מפרשת יותר ממנו, שאמר (ה"ה) ובלבד שיהא מכירן, דמשמע שיהא מכיר שניהן. תירץ הראב"ד דשם האיש ושם האשה אתא לאשמועינן שיש בני אדם מכירין את האיש ואין יודעין שמו, ואתא רב יהודה למימר כי ההכר שאמרה המשנה הוא הכרת השם ולא הכרת פנים לבד.

כל שהוחזק שמשו בעיר שלשים יום אין חוששין לו:    כתב הראב"ד ז"ל, אכתי איכא למימר דילמא איכא יוסף בן שמעון הכא ואיכא אחרינא במתא אחריתי, וכתיב היאך גיטא הכא סתם וממטי ליה להאי מתא לאינתתיה דהאיך. ותירץ, דשם עירו ושם עיר מעכבין. ומכאן דכשאמרו שינה שמו ושמה פסול הוא הדין לשם עירו ושם עירה פסול. ולא עוד אלא שצריך לכתוב בגטו שם כל המקומות שדרו שם, ואפילו דר בשנים ושלשה מקומות, וכדמוכח בירושלמי ובתוספתא וכבר כתבתי במקומה בפרק הניזקין, אלא שאין אני רואה מכאן ראיה, דבין שתאמר שצריך לכתוב בין שתאמר אינו צריך, עדיין לא יצאנו מידי חשש רמאות, שאילו רצה לרמות יאמר שהוא דר באותה העיר, ואינו צריך להביא ראיה שדר שם, כי זה לא שמענו שיהא צריך להביא ראיה על המקום שדר בו או על המקום שנולד בו, ואם כן עדיין יבא וישקל ומסביק שם אעירו כשם אותה העיר שדר בה אותו יוסף בן שמעון האחר, אלא דלחששא זו לא חששו, דאם כן אין לדבר והרמב"ן ז"ל הקשה, אם נחוש לחששות אלו, אם כן אף אנו נחוש בשטרי הלואה כן, דילמא כעתיב שטר בשמיה דידיה ומסיק שמיה יוסף בן שמעון ואתא למתא אחריתי דאית בה יוסף בן שמעון ויהיב לה למלוה שנכתב שמו בשטר ועבדי קנוניא עליה, דאין כאן שם עירו. ותירץ, דאי אתית למיחש לכי הך קנוניא אין דבר סוף, אפילו תאמר שאין כותבין שטר ללוה אלא אם כן מלוה עמו שניהם עושים קנוניא על יוסף בן שמעון [שבעיר] אחרת. אלא כולי האי לא חיישינן.

מהא דאמרינן אנא הוא דאמרי להו ואמרו לי איהי היא אלא דבגר ליה קלא:    שמעינן דלהכרת שם איש ושם אשה אפילו על אשה ואעל קרוב ואילו על עד אחד סומכין, דמלתא דעבידא לאיגלויי היא, ודומיא דאשתמחודעא דהאי אחוהי דמן אבויה דמיתנא הוא דאמרי' ביבמות (לט, ב) דאפילו על יקרוטב, דמילתא דעבידא לאיגלויי היא. ותדע, דאילו אין סומכין כאן אלא על י עדים, היאך אמרו כאן דצורבא דרבנן לא דק, הא דק על פי עדים, ותו לא מהימן למימר דלאו איהי היא.

דף קסח עמוד א[עריכה]

הא דאמרינן: לימא בכופין על מדת סדום קא מיפלגי:    איכא למידק, ומאי מדת סדום איכא הכא, אדרבא מדת כל אדם היא (כדי) [כך], שאין אדם רוצה להעמיד זכיותיו ביד בעל דינו ולא אפילו ביד שליש, וכל שהוא צריך להן שילך וישאל מיד שלישזּ. ותירץ הרמב"ן ז"ל, דהכא בשאומר לו חבירו נכתוב שנינו כאחד ויעמוד שטרא בידך.

הא דאמרינן: לא דכולי עלמא כופין על מדת סדום והכא היינו טעמא דרשב"ג:    מסתברא לי דהכי קאמר בעלמא לכולי עלמא כופין, אלא דהכא משום דאיכא חששא דאמר ליה דמית עלי כאריא ארבא, סבירא ליה לרשב"ג דאין כופין, דטענה מעליא היא. ורבנן סברי כיון דאיכא פסידא לאידך אפילו במקום דאיכא חששא כזו כופין, דחוששין להפסד ממונו של חבירו. אבל היכא דליכא פסידאט לגבי אידך וליכא טעמא דמדת סדום טענה מעליא היא, ואפילור בנן מודו ליה. ונפקא מיניה לבעלי דינין שתובעין הטפסת שטר שבעלי דין מוציא עליהן שאין בו מן הדין שיתן להן, דמימר אמר בעל השטר כדו לא יהיבנא לך דדמית עלי כאריה ארבא. כנ"ל.

מתני': מי שפע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא נתתי לך עד יום פלוני תן לו את שטרו הגיע זמן ולא נתן רבי יהודה אומר לא יחזיר רבי יוסי אומר יחזיר:    כלומר, יחזיר ויגבה כל חובו. ואמר ר' יוסי יחזיר ויגבה את הכל. ואוקימנא פלוגתייהו באסמכתא אי קניא או לא, דרבי יוסי סבר קנייא ורבי יהודה סבר לא קנייא. ואיכא מרבוותא דקשיא להו הכא, דאף כשתמצא לומר דאסמכתא קניא, היאך חוזר וגובה בשטר זה, והרי נמחל שעבודו. ויש מרבותינו ז"ל שפירש דהכי קאמר, אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני יהא כל מה שפרעתי לו עכשיו יהא מתנה ולא יעלה לפרעון, ולפיכך יגבה כל חובו בשטרו, ונמצאת האסמכתא על אותו מקצת שפרע ולא על חזרת השטר.

ומכאן למדו שהאסמכתא שייכא אפילו באומר הא לך זה ויהא שלך אם לא עשיתי כן וכן, ולאוקי ממי שפירש בפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי בנותן ערבות לחברו ואמר לו אם אני חוזר בי ערב וטני מחול לך וזה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, ופרישנא בפרק הזהב [ב"מ מח, ב] דבאסמכתא פליגי, דהאי אסמכתא דפליגי עליה התם אינה אלא באכפול לך ערבונך. אבל במחול לך לא פליגי, דבמה שהוא מוסר בידו, אף על גב דאמר באם לא הויא אסמכתא.

ואני אומר דודאי אפילו במה שמוסר לידו דהשתא שייכא נמי אסמכתא, וכמו שכתבתי שם בפרק הזהב וכן בפרק אי זהו נשך (סו, א), וכדמוכח נמי בהדיא גמרא משכן לו בית משכן לו שדהע ואמר אם לא נתת לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי הרי היא שלו, ואקשינן עליה והא אסמכתא היא, ואיצטרכינן לאוקומה בדאמר ליה מעכשיו, וא על גב דמשכן לו בית משמע דהוידו למשכונתו, אלמא אפילו במה שמוסר בידו נמי מהשתא שייכא ואי לא.

מיהו אין ראייתם מכאן ראיה לפי דעתי, שהרי אתה אומר דעל מנת שפרעו הוא שנחלקו, ועליו הוא שתבא האסמכתא, למה הוצרכו לשנוטתה במשליש את שטרו, ליתני מי שפרע מקצת חובו ואמר לו אם לא פרעתיך מכאן ועד יום פלוני גבה כולו. ועוד למה לא יחזיר שליש את שטרו, והא ליכא אסמכתא בהחזרת השטר אלא במתנת המעות, ויחזיר ולא יגבה. והוה להו למימר רבי יהודה אומר לא יגבה רבי יוסי אומר יגבה כולו.ך אלא ודאי על חזרת השטר הוא שנחלקו, שעליה היא האסמכתא. ומה שהוקשה להם משטר שנמחל שעבודו, לא קשיא, דודאי כשיחזיר לו את שטורו לגבות בו הויא ההוא מקצת מה שפרע מתנה או מחילה, אלא שזה תלה מתנתו בהחזרת השטר, כלומר, אם לא נתתי החזר לו את שטרו, וכל שתחזרנו יהא מה שאני נותן לו עכשיו מתנה, ועד שלא יחזיר פרעון הוי, הילכך הכל תלוי בחזרת השטר, ובחזרת השטר הוא עיקר האסמכתא, ובדינא הוא דפליגי, ומה שהוא מונח ביד שליש אינו כמסור ביד בעל הדבר ממש.

וכבר כתבתי בפרק ארבעה נדרים (כז, ב) בשמעתא דמתפיס זכותיה בבי דינא. גם שם כתבתי מה שהביא הרב אלפסי ז"ל כאן בהלכות ההיא שמעתא דמתפיס זכותיה בבי דינא ומה שכתב עליה משמיה דגאון ז"ל דלא שייך ההוא דינא אלא התם בלחוד וכתבתי שם הכל בארוכה בסייעתא דשמיא. גם שם כתבתי אם צריך קנין בבית דין חשוב ומעשיו ומה שהוא קרוי בית דין חשוב בביטוטל דאסמכתא ומשם יתבאר.

גמרא. הכי גרסינן: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין הלכה כרבי יוסי:    וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. ולספרים דגרסי הלכה כרבי יוסי, הוה ליה קודם חזרה, דמעיקרא קבל רב נחמן מרבה בר אבוה שקבל מרב יהודה במהדורא קמייתא דהלכה כרבי יוסי, ואהדריה מניומי דהוה במהדורא בתרייתא דאין הלכה כרבי יוסי. והיינו דאקשינן התם בפרק איזהו נשך (ב"מ סו, א) גבי מתניתין דמשכן לו בית אמר רב נחמן אפילו בשעת מתן מעות לא קנה, ואותביה רבא ממתניתין דאם לא נתת לי מכאן ועד שלש ואמר ליה אנא אמינא אסמכתא קניא ומניומי אמר אסמכתא לא קניא וכו', והלכתא אסמכתא לא קניא. וכבר כתבתי בדיני האסמכתא בפרק אי זהו נשך (עב, ב) גם בפרק הזהב (מח, ב) דפלוגתא דאכפול לך ערבונך. גם כתבתי דרך כלל למעלה בריש פרק מי שמת.

עוד אני רואה לכתוב כאן דרך כלל במה שעלה בדעתי בדיני האסמכתא. לפי שראיתי לכל גדולי המחברים והמפרשים דרכים רבים ולא הסכים אחד עם חבירו ולקחו להם כללים ופרטים מכל אשר בחרו ולא ראיתי להם דרך נמלט מן הקושיות. ואיני אומר להיות דרך זו אשר בחרתי יותר מכוון מן הראשונים, רק שהוא מלאכת שמים, ואפילו לא הועיל אלא בדבר אחד לבד די. והוא, שיראה בעיני, שאף על פי שאמר רבא כל דאי לא קני, לאו כללא רבתי הוא לכל דאי, שהרי תנאי בני גד ובני ראובן דהוא יסוד לכל התנאין נאמר באם, אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם אם תעברו את הירדן ונתתם להם וגו' (במדבר לב, כט). אלא כל דאי שהוא נאמר דרך קנס קאמר, כלומר, מי שמתנה ואומר אם אעשה ואם לא אעשה או אם יעשה פלוני או לא יעשה, שאין מי שמתנה רוצה בקיומו, כגון אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך או ערבוני מחול לך, שאינן רוצין בקיום אותו התנאי אלא בביטול, שהכונה להם שיתקיים ביניהם המקח ולא שיחזור אחד מהם ועל כן התנו לכפול או למחול דרך קנס אם יחזור אחד מהם. ודכותה אם אוביר ולא אעביד.

וכן ערב, דאם לא יפרעך הלוה אני נותן לך, והוא ניהו אסמכתא אי לאו דמשתעבד משום ההיא הנאה דמהימן ליה, כדאיתא בפרקין לקמן (קעג, ב) ואף על פי שתולה בדעת אחרים, דהיינו דעת הלוה, וכן כולן לפי דעתי על דרך קנס תמצא, וכל שאמרו דרך קנס כמבטיח על המעשה שהסכימו עליו הויא אסמכתא, וכל שנאמר על דרך תנאי, כגון תנאי בני גד ובני ראובן, שהם רוצים ומתכונין בקיום התנאי, אף על פי שהוציאו אותו בלשון אם תנאי הוא וקיים, שהרי היו משה וכל ישראל בקיום אותו אם, דהיינו שיעברו אתם את הירדן, וכן כל כיוצא בזה, וכן באומר אם יבשרני שילדה אשתי זכר יטול מנה, וכן אם תלך עמי לירושלם או אם תביא לי דורמסקין, וזה כלל לכל הנשכחין אם תלך עמי לירושלם ואם תדבר עלי לשלטון, וכן כלם על הדרך הזה.

וכן בגיטין במתנה [אם] לא באתי ואם לא פייסתי לא שייך בהו אסמכתא, לפי שאין האיש מגרש אלא מדעתו, ואין אסמכתא אלא בדבר שהוא אנוס בו, שאונסו מה שהוא צריך לו ולולי שמתנה על דבר זה עם בעל דינו לא היה שומע לו, אבל האיש אינו מוציא אלא לרצונו, והילכך כל שהוא מתנה, אף על פי שמוציא תנאו בלשון אם, תנאו קיים, והיינו כל תנאי גיטין אם באתי ואם לא באתי אם פייסתי ואם לא פייסתי, דכל תנאין אלו מדעת עצמו הוא מתנה עליהם אין אונס, ולולי שגמר בדעתו קיום תנאיו כדי שלא תתעגן ושלא תפול לפני יבם או שלא תהיה עמו בקטטה, כגון אם לא פייסתי, לא היה מתנה עליהן. זו היא דרך ישרה שבררתי לעצמי בדיני האסמכתא אף על פי שכתבתיה בקצרה. והאמת יראה דרכו.

מתני': מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לבית דין:    כתב הראב"ד ז"ל, ודוקא בשלא נמחקו העדים החתומין עליו, ומביאן לבית דין והם יקיימו אותו, וכן הדין, שלא יהא קיומו בשנים ושלא בבית דין, שהרי קיום שטרות בשלשה. אם כתוב בו הוזקק(ת)נו לעדותן של עדים כלומר, לעדות העדים שראוהו בשעה שנמחק, והעידו לפנינו על תורף השטר שכך וכן היה כתוב בו, ונמצאת מכוונת, שבדקנו אותן זה שלא בפני זה וכו'. ואם לאו צריך להביא ראיה שלא נפרע וגובה מנכסים בני חורין, לפי שאין בידו לא שטר ולא קיום והרי הוא כמלוה על פה, והטעם מפני שאנו חוששין לבית דין טועין, שמא לא בדקו העדים יפה. זהו תורף פירושו של הראב"ד וזהו מן התימה, דלבית דין טועין לא חיישינן.

אלא נראה שהוזקקנו לעדותן של עדים החתומין בשטר קאמר, ונמצאת מכוונת, כלומר, שהיא חתימת ידן ושאינה מזוייפת, והפך מה שאמרו למטה הכל מודים שאם הוזקקו לעדותן של עדים ונמצאת מזויפת. וכך מוכיח בתוספתא, דתניא התם בפרק אחרון של מכילתין (ה"ג): נקרע או שנאבד מביאין עדים לבית דין ועושין לו קיום בית דין, איזהו קיום בכית דין במותב תלתא כחדא הוינא והביא פלוני בן פלוני לפנינו שטרו קרוע ובדקנו עדותן של עדים ונמצאת מכוונת גובה ואין צריך להביא ראיה ואם לאו אין גובה עד שיביא ראיה, אלמא אפילו בנקרע שהשטר בא לפניהם ורואין מה שבתוכו כותבין כן, והיא על חתימת עדי השטר, והיינו קיום.

ואלא מיהו קשיא לי, מאי דקתני בתוספתא או שאבד, וכשנאבד השטר אי אפשר לקיים עדות עדים החתומים בשטר. ואדרבא משמע דעל עדותן של אלו שהעידו שנקרע או שנאבד קאמר, והכי קאמר, הוזקקנו לעדותן של אלו, לדעת היאך נקרע או נאבד, ונמצאת מכוונת שנקרע באונס או שנאבד ונפל לים או לאור.

אבל אחר כך מצאתי לרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל שכתב כן, וזה לשונו: מעמיד עליו עדים שיראו מה שכתוב בו ויעידו לפני בית דין. ובית דין יראו חתימת העדים ויקיימוה, ועם העדת העדים שיעידו בפניהם מה היה כתוב בו יכולין בית דין לכתוב שטר קיום ויכתבו בו כל מה שכתוב באותו שטר ומאותו זמן שהיה כתוב בו.

וזה לשון שטר הקיום: אנו פלוני ופלוני ופלוני בית דין הוציא פלוני בן פלוני שטר מחוק לפנינו ופלוני ופלוני עדיו שידעו מה שהיה כתוב בו, אם כתוב בו הוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת מכוונת, כלומר, שדקדקנו בחתימת העדים וקיימנוה, גובה המלוה ואינו צריך ראיה אחרת, וכמאן דנקיט שטרא קמייתא דמי, ואינו יכול לטעון פרעתי. עד כאן.

דף קסח עמוד ב[עריכה]

מי סברת שטרא מעליתא קא אמינא אלף בית בעלמא קא אמינא:    קשיא לי, למה ליה כולי האי, לכתוב ליה שטרא מעליא חוץ מן האחריות שבו, כדאמור רבנן דרשב"ג בסמוך. וניחא לי, דאביי בההיא כרשב"ג סבירא ליה על כורחין, דהא קא מפרש טעמא דרשב"ג לקמן (קסט, ב) משום דסבירא ליה אותיות נקנות במסירה, ואביי נמי אותיות נקנות במסירה סבירא ליה, כדאיתא ביבמות פרק האשה שלום (קטו, א) גבי חבו בר נני ונני בר חבו, כנ"ל. אלא דאכתי קשיא לי, דהא אית לה לאביי שצריך להביא ראיה על הספירה.

תוספתא (פי"א ה"ד): נקרע בו קרע של בית דין פסול, נימוק או שהרקיב [או] שנעשה ככברה כשר, נמחק או נטשטש ובבואה שלו קיימת אם יכול לקרות כשר ואם לאו פסול.

אף על פי שאמרו עדים אנו כתבתנו וחתמנו ונתננו לו אין כותבין במה דברים אמורים בשטרי הלואה:    ואפילו הוא תוך זמן, ומפני שני דברים, חדא דשמא פרעו, דכל שאין שטר בידו חוששין שמא נפרע ואפילו תוך זמנו. ועוד דשמא יגבה ויחזור ויגבה. אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מן האחריות שבו. רשב"ג אומר אף שטרי מקח וממכר אין כותבין. ובהא פליגי, רשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה, וכדמפרש רבא לקמן (קסט, ב), וקסבר דאין צריך להביא ראיה על המסירה, וכדאמר רבא לקמן (קעג, א), דלמאן דאמר אותיות נקנות במסירה אין צריך להביא ראיה על המסירה, לפיכך אפילו שטרי מקח וממכר אין כותבין, דזימנין דחוזר לוקח זה ומוכר שדה זו לאותו שמכרה לו ומסר לו שטר המקח, ולמחר הוא תובעו מה אתה עושה בתוך שדי שמכרתו לי והא שטרא, ואי אמר ליה חזרתי ולקחתיו ממך והחזרת לי את השטר יטעון ויאמר לו שטר המקח בידי הוא, והיינו, ואותו שבידך מעולם לא בא לידי, אלא אתה הכתבתו מדעתך, כאותה ששנינו (קסז, ב) כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו. ורבנן סברי אין אותיות נקנות במסירה אלא בכתיבה ומסירה, וכל שחזר לוקח זה ומכר למי שמכרה לו (ומכר) [ומסר] לו את השטר בכתיבה ומסירה, שטר שני זה שבידו לא מעלה ולא מוריד.

ואם תאמר ולרשב"ג אם לחששא זו הוא חושש, אפילו בשמסר לו את השטר ואין בידו שטר אחר יכול לטעון עליו כן, ויאמר הנה יש לי עדים שמכרת לי ואותו שטר שבידך אתה הכתבתו מדעתך. י"ל כל שאין שטר בידו רגלים לדבר ואין שומעין לו. ואפילו לאביי דאמר לקמן דצריך להביא ראיה על המסירה, י"ל דבהא פליגי, דרשב"ג סבר אין צריך להביא ראיה על המסירה ורבנן סברי צריך להביא ראיה על המסירה.

דף קסט עמוד א[עריכה]

דילמא אתי בעל חוב וטריף מיניה ואזיל איהו וטריף מלקוחות:    איכא למידק, אי איכא לקוחות בתראי, היכי טריף בעל חוב מהאי דקדים, לימא ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו. י"ל כגון דשויה ניהליה אפותיקי מפורש.

כל טירפא דלא כתיב בה קרענא לשטרא דמלוה לא טרפא היא וכל אדרכתא דלא כתיב בה קרענא לטרפא לאו אדרכתא וכל שומא דלא כתיב בה קרענא לאדרכתא לאו שומא היא:    כתב הראב"ד ז"ל, טרפא על בני חורין, ואם אין שם בני חורין כותבין לו אדרכתא על המשועבדין וקורעין הטרפא, וכשטרף מן הלקוחות עושין לו שומא וקורעין האדרכתא, ומכריזין על אותה שומא אם יהיה מי שיוסיף עליה, והלוקח שיקח אותה באותה שומא, או שיקח אותה לעצמו קורעין את השטר השומא וכותבין לו שטר חליטה, וכל זה שלא יחזור ויטרוף, אבל קריעת השומא אינה אלא לפי שאין לה צורך, ואם לא קרעוה אין בה שום הפסד.

זה הסדר שכתבתי הוא על פי מה שכתוב בספרים בזו השמועה, אבל לפי מה שאני רואה בכמה מקומות בתלמוד הטרפא הוא שטורף בה מן הלקוחות והאדרכתא היא על בני חורין, דאמרינן בכתובות (צא, ב) טרפא במאי כתבינן והיא באמת על הלקוחות, ובמעשה דר' ירמיה אריכא (ב"ק קיב, ב) חזינן כתב לה אדרכתא אנכסיה והיא באמת על בני חורין דוק ותשכח. נמצא האדרכתא קודמת לטרפא. עד כאן.

ובספר העיטור (הל' שומא נב, א מד"ה): בזמן שאין נכסים ללוה ובא לטרוף מנכסים משועבדין כותבין שטר טרפא למלוה וקורעין שטר חובו. וכך הדין: מקיימין שטר ל[מ]לוה ומשביעין הלוה שאין לו נכסים לא בידו ולא ביד אחרים ומשביעין המלוה שלא נפרע, כדתנן (כתובות פז, א) הבא ליפרע מנכסים משועבדין לא יפרע אלא בשבועה, ואחר שבועה קורעין את השטר וכותבין טירפא על הלקוחות.

ושטר טירפא: במותב תלתא כחדא הוינא ואפיק פלוני שטרא דהיתה ליה על פלוני בכך וכך (דינא) [דינ'] דאוזיף מיניה ביום פלן ואישרנוהו וקיימנוהו ולא אשכחנא בני חורין למיגבה מיניה דפלוני ואשבעיניה דלא הוה ליה נכסי והדר אשבעיניה למלוה דלא פריעא וחזינא מדינא דליטרוף ממשתעבדי וקרענא לשיטריה וכתיבנא ליה הדין טרפא דליזול ולטרוף ההיא ארעא דזבן פלוני בתר זימנא דשטרא ואי אית ליה זוזי ליפרע ליה ואי לא ליטרוף ההיא ארעא וליתי קדמנא לדינא ואינש לא ימחה בידיה מיומא דנן ולעולם ומאי דהוה קדמנא וחזינא לה מן דינא פסקנא וחתמנא ויהיבנא בידא דפלוני לזכו. ואי אמר ההוא לוקח לא פרענא כתבינן עליה אדרכתא מיד.

וזהו שטר אדרכתא: במותב תלתא כחדא הוינא ואפיק פלוני שטר טרפא דיליה על פלוני בכך וכך דינרין ואשרנוהו וקיימנוהו וקבענא ליה זימנא ולא פרע ליה וקרענא לטרפא וכתבינן ליה שטרא דינא דמיקריא אדרכתא וליחות ולדרוך בההוא ארעא דזבינא ליה וליתי ולחזוק וליכול פירי דההיא ארעא עד דליפרע ליה הלין זוזי דהוה ליה על פלוני ואינש לא ימחה בידיה ומאי דהוה קדמנא וכו'. וכד אתא לדינא ואמר לית לי זוזי זילו וזבינו לההיא ארעא ופרעו ליה בשומא, בית דין מכריזין.

וזהו שטר אכרזתא: במותב תלתא כחדא הוינא כד הנפק פלוני שטרא דאדרכתא על פלוני (ואכרזתא) [ואכרזנא] על ההיא ארעא שלשים יום כדחזי לנא ובתר הכי אתא פלוני דינא ואוסיף על דמי ארעא כך וכך וזבינא ליה אנחנא בי דינא להאי ארעא לפלוני והוא דיליה ואשלים הלין זוזי דמי זבינא לידנא ויהבינון להו לבעל חוב ומיומא דנן ולעלם לא יהא רשותא למיתבעי להאי פלוני מידי בהאי ארעא ואחריות ההוא ארעא על פלוני בן פלוני כחומרי כל שטרי זביני דנהיגי בישראל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי ומאי דהוה קדמנא וכו'. ואי לא מצאו למכרה כותבין שלא מצאו למוכרה ועושין שומא.

וזהו שטר שומא: במותב תלתא כחדא הוינא ואפיק פלוני שטרא דאדרכתא על פלוני ואכרזתא על פלוני ואכרזתא על ההיא ארעא ולא איסקו דמי דילה אלא כך וכך זוזי ושדרנא מבי דינא אינשי מהימני בקיאי בשומא ושמו לה ההיא ארעא בכך וכך וליהוי ליה מיכל פירי בלא נכיתא ולמעבד מינה כל רעות נפשיה לזבונא ולאורותא למבני ולמיסתר ולשוויה אריסי וחכורי ואינש לא מיחה בידיה מיומא דנן ולעלם לא פלוני דהוה דיליה מקמי הכין ולא ירתוהי ולא הדין דטריפא מיניה בדינא ולא אינש בעלמא דהכין אפסיקת דינא קדמנא אנחנו דייני דחתימי מתתאי ואי אתי איניש מעלמא וטריף ליה מהדין פלוני דשיימנא ליה בדינא אחריותא על הדין פלוני דהוה דיליה מקמי הכין ובתר דשיימנא לההיא ארעא קרענא לשטר אדרכתא וכתיבנא ליה הדין שטרא ומה דהוה קדמנא אנא בי דינא ביום פלוני וכתבנא וחתמנא ויהבנא לידא דהדין פלוני לראיה ולזכו.

דף קסט עמוד ב[עריכה]

מהא דאמרינן: אדהכי והכי שמיט ואכיל פרי:    שמעינן שהמלוה או הלוקח שטרפו ממנו מקחו והלך לו אצל הלקוחות יכול הוא לכופם בדין לדון עמו, ובית דין נזקקין לטענותיהם ומחייבין, ואין לקוחות יכולין לומר לך אצל לוה וכשיתחייב בדין ויהיה בידך טרפא שכתבו לך על הלקוחות שלו הרי אנו פורעין, אלא ילכו הם אם ירצו ויזקיקוהו לבוא לבית דין. דאי לא תימא הכי היכי אמרינן שמיט ואכיל פירי, והרי אין בית דין מחייבין ללקוחות עד שיעמוד מוכר בבית דין ונתחייב בבית דין. אלא שמע מינה לקוחות כמוכר, וכן הלקוחות כלוה, כדאקשינן אי הכי שטרי הלואה נמי, ומהדרינן אמרי פייסוה בעל הבית בזוזי והם מחזרין אחריו.

מיהו היכא דאיתיה ודאי מודעין ליה, כגון דאזל שליח בתלתא בשבתא ואתי בארבעה וקאי בחמשה בבית דינא כדעבדינן בבני חורין מיקמי אדרכתא, כדאיתא בפרק הגוזל (בבא קמא קיב, ב), ואי מיצטרכי לקוחות זמן לאהדורי בתריה יהבינן להו עד שלשים יום שהוא זמן בית דין, ובלבד להוציא הדין לאמתו ולא לבוא בעקיפין, שכל זמן בית דין אינו מן הדין, אלא מדת רחמים ניהגו חכמים על בעלי דינין שלא לדחוק יותר מדאי. בנמקי הרמב"ן ז"ל.

אמר ליה זיל זבנה את שלא באחריות והדר זבנה ניהלה באחריות:    כלומר, אם רוצה שליח זה ליפטר מן האשה הזו שמסרה לו מעותיה. ומיהו אילו רצה השליח לעכב השדה לעצמו שלקח שלא באחריות ולהחזיר לה מעותיה רשאי.

וכן היה רשב"ג אומר הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו השטר חזרה מתנתו וכו':    ופריש רבה דבאותיות נקנות במסירה פליגי, דרשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה, והילכך כשם ששמעון קבל המתנה קנה שדה זו בשטר זה שמסר לו ראובן הנותן, כך כשהחזיר לו שמעון שטר המתנה לראובן קנאו במסירה זו. והוא שאמר לו קנה לך הוא וכל מה שכתוב בתוכו, דבין למאן דאמר אותיות נקנות במסירה בין למאן דאמר בכתיבה ומסירה צריך הוא מימר או למכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה, ודרב פפא דאמר הכי בפרק הספינה (לעיל עו, ב) למאן דאמר במסירה באמירה בעלמא בשעת מסירה ולמאן דאמר בכתיבה ובמסירה שיכתוב לו כן בשטר ההקנאה. ורבנן סברי אין אותיות נקנות במסירה אלא אם כן כתב ומסר.

וקשיא לי, מאי טעמייהו דרבנן, ומאי שנא דקנה שמעון מראובן במסירת שטר זה ומאי שנא דלא קנה ראובן במסירה זו שחזר שמעון ומסר לראובן. וכי תימא לפי שנכתב שמו של שמעון מקבל המתנה בשטר וכתוב בו שראובן נותנה לו, והילכך בדין הוא שיקנה בו שמעון אבל לא ראובן, אם כן אפילו בכתיבה ומסירה לא יקנה. וכי תימא כיון שמקנה לו השטר וכל מה שכתוב בתוכו הרי הוא מקנה לו השדה שהוא כתוב באותו שטר ומה לי שאמר שדה פלוני בפירוש ומה לי שהזכירו סתם ואמר השדה שהוא כתוב בשטר זה.

אכתי לא ניחא, דאם כן למה לי החזרת השטר, אפילו בכותב לו השדה הכתוב בשטר המתנה שנתת לי אני נותן לך דיו וקנה, ואפילו שטר המתנה הראשון ביד שמעון. ועוד מי לא עסקינן בשטר מתנה שאין כתוב בה אלא שדה נתונה לך, ומסתברא דטעמא דמילתא דשטר מקנה בעי, הילכך כל שטרי דעלמא דכתובין או נחתמין על דעת ליתנן לקונה הרי זה שטר מקנה וקונה, אבל בשנכתב ליתן לשמעון, אי אפשר לו לשמעון להקנותו לאחר אלא כדרך שהוא מקנה שטרי הלואותיו, והילכך למאן דאמר אותיות נקנות במסירה אף זה כן, ולמאן דאמר בכתיבה ומסירה אף זה כן. כנ"ל וכבר כתבתי כיוצא בזה בפרק המוכר את הספינה גבי שלשה שטרות הן (עז, א).

הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר ואינו נדון בחזקה דברי רבי וכו':    ואוקמה רב דימי באותיות נקנות במסירה. ופירש ר"ח ז"ל זה לשונו: רבי סבר אותיות נקנות במסירה, והוה שטר מקנה שקנה זו השדה. רשב"ג סבר כיון שהמוכר מערער ואמר לא כתבתי אלא על דרך כך וכך, וזה אין לו ראיה לבטל דבריו, נאמן, דאין אותיות נקנות במסירה לבד, לפיכך נידון בחזקה ולא בשטר, עד כאן.

וזה תימה בעיני הרבה דמכמה פנים, חדא דאין חזקה צריכא אלא למי שלא נזהר בשטרו, וכדאמרו בריש פרק חזקת הבתים, ומי שנזהר בשטרו אינו צריך לחזקה. ובמתניתין דבר קפרא תני לעיל בפרק מי שמת (קנד, ב) שטר אמנה הוא שטר פסים הוא שמכרתיה לך ולא נתת לי מעות אם יש להם עדים הלך אחר עדים ואם לאו הלך אחר שטרות. ועוד דאם על השטר מכר שביד לוקח קאמר, מי איכא מאן דאמר דשטר מכר שמסר מוכר ללוקח שצריך כתיבה ומסירה. ועוד דאם כן מאי קאמר דבאותיות נקנות במסירה פליגי, הא לא פליגי אלא בקיום תנאים, זה אומר על תנאי כן וכן מכרתיו והקניתיו, ולולי ערעור זה היה קונה בשטר זה ואפילו בלא חזקה. ודברי הרב ז"ל צריכין לי עיון.

ולי נראה, דרב דימי מוקי פלוגתייהו כפלוגתא דרשב"ג ורבנן ממש, כלומר, בשמחזיק בשדה המוכר הראשון ובא לידון בשטר ובחזקה ולומר שחזר ולקחה מן הלוקח, ואמר רבי שאין צריך זה לידון אלא בשטר המכר הראשון, דבשטר זה קנה שהוא מסור לו לקנות, ואפילו על המסירה אין צריך להביא ראיה, ואפילו לאביי כל בכענין זה, דלנפילה דחד לא חיישינן, ולפקדון בכי הא לאו חיישינן, דאין אדם עשוי להפקיד שטר המכר למי שמכר לו את הקרקע. וכענין שאמרו ביבמות פרק האשה שלום (קטו, א) גבי נני בר חבו וחבו בר נני. ורשב"ג סבר נדון בחזקה ולא בשטר, דשטר כזה אינו קונה במסירה, לבד, אלא נידון בחזקה. כנ"ל. ולפי פירוש זה רבי לקולא ורשב"ג לחומרא.

דף קע עמוד א[עריכה]

בלברר קמפלגי:    ורבי לחומרא ורשב"ג לקולא, דרבי בעי לאוקמתא זו שטר וחזקה ולרשב"ג די לו בחזקה בלבד. אבל לכל האוקמתות דלמעלה רבי לקולא בשטר ורשב"ג לחומרא בחזקה ולא בשטר.

ולברר:    פירש ר"ח ז"ל, דכיון שטוען קניתי בשטר והחזקתי, אין מקבלין עידי חזקה עד שיברר שטרו ורשב"ג סבר אם חזר ואמר אבד השטר זכין לו בחזקה. וכן באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אומר לו יבואו פלוני ופלוני ויעידו, ואם יעידו הכי מוטב, ואם אמרו לא העדנו בדבר זה מעולם, הוחזק כפרן וחייב לשלם, ואם אמרו אין אנו זכורין או אין אנו מכוונין עכשיו העדות היטב, חוזרין לעיקר הדין, נשבע הנתבע שפרע ומיפטר. עד כאן. ואם הלכו עדים למדינת הים או שמתו לא הפסיד, והיינו דקאמר ליה ואי לא מייתינא מפסידנא, והא אף רבי לא אמר אלא לברר ואמר ליה אנא נמי לברר קאמינא, כלומר, כל שאתה יכול להביאם, אבל אם אינם ואי אתה יכול להביאם מודינא דלא מפסיד, וכן פירש הראב"ד ז"ל. ומכל מקום לדברי כלם אם באו והכחישוהו הוחזק כפרן.

ואיכא למידק, דהא אמרינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות מא, ב) ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפת, אמר ליה ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני, אתו פלוני ופלוני ואמרו לא היו דברים מעולם, אמר רב ששת הוחזק כפרן, רבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה, וקיימא לן כרבא. ויש מי שתירץ, דהתם שאני דאמר ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני, כמסתפק, אבל הכא דאמר פרעתיך, דטוען בריא, אם באו העדים והכחישוהו הוחזק כפרן. וליתא, מלישנא דגמרא הוא זה בטוען בריא ואינו אלא כמתמיה על מי שאומר בהפך, לאו מי אמינא לכו אנא לא תתלו בוקי סריקי בדרב נחמן, ולאו מי אמר' פלו' הכי והכי, וטובא איכא בתלמוד.

והר"ז הלוי ז"ל תירץ, דהכא באומר שהזמינם לעדות, דמילתא דרמיא עלייהו היא, והתם בשלא הזמינם. וגם זה אינו מחוור כלל, דאילו בהכי תליא מילתא לא הוו שבקי בעלי הגמרא כאן ושם מלגלויה. והראב"ד ז"ל פירש, דהתם נמי חייב, ולא בא רבא לומר אלא שלא הוחזק כפרן, שאילו אמר לאחר מיכן חזרתי ופרעתי נאמן, ולאפוקי מדרב ששת דאמר הוחזק כפרן. וגם זה אינו מחוור כל הצורך.

ומסתברא לי דהא דרבי יצחק נפחא ליתה, ולא בכי הא אמרה רבי, דעד כאן לא קאמר רבי אלא בשטר וחזקה, דחזקה מכח שטרא קא אתיא, והילכך כחדא מילתא היא וצריך לברורה, אבל אומר במלוה על פה פרעתי נאמן, וכי אמר פרעתי בפני עדים נאמנות פרעון לא מכח עדים קא אתי, ובכל כי הא מודה רבי דאינו צריך לברר, וכדאמרינן בריש פרק זה בורר (סנהדרין כג, א) גבי זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דברי רבי מאיר וחכמים אומירים עד בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין, וכי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן מחלוקת בשתי כתי עדים, דרבי מאיר סבר צריך לברר, ורבנן סברי אין צורך לברר, ואמרינן לימא בדרבי ורשב"ג קא מיפלגי דתניא הבא לידון בשטר ובחזקה כולה וכו', וקיימא לן דבצריך לברר פליגי, ואמרינן אפילו תימא רבי עד כאן לא קאמר התם אלא בשטר וחזקה דחזקה מכח שטרא קא אתיא, אבל הכא דהני עדים לאו מכח עדים קא אתו אפילו רבי מודה דאין צריך לברר. ורבי יצחק נפחא דהכא הוה סבירא ליה דרבי אפילו בכי הא קאמר, וכמאן דסבר התם נמי דבפלוגתא דרבי ורשב"ג פליגי, וליתה, אלא כמאן דדחי דאפילו רבי מודה בכי האי, ורבא נמי הכין סבירא ליה, ומשום הכי קאמר דלא הוחזק כפרן ופטור, דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש ואמר ליה ולאו אדעתיה. ונ"ל כן מתוך דברי הרב אלפאסי ז"ל, שהוא ז"ל פסק כרבי דצריך לברר, והביא אותה של רבא דפרק שבועת הדיינין ולא הביא הא דרבי יצחק נפחא דהכא, דאלמא לא קיימא לן כותיה ואף על גב דאיהו כרבי אמרה. וזה כדברינו. כנ"ל.

דף קע עמוד ב[עריכה]

דף קעא עמוד א[עריכה]

בשלמא בי דינא אלימי לאפקועי ממונא:    כלומר, אפילו לאפקועי ממונא, וכל שכן דלאו הפקעה גמורה היא, לפי שכבר היו הלקוחות משעובדין למלוה זו.

אלא עדים שעשו שליחותן חוזרין ועושין שליחות אחרת:    יש מפרשים שהרי אין עושין אלא בכח עדות שצוה להם הלוה, ובשטר זה השני לא צוה להם, והיאך יטרוף בו מן הלקוחות. ואין לשון זה מחוור בעיני, דהכא (הוא) [הלא] צוה להן (דלוה) [הלוה], דלתקנתו הן עושין, ומי לא עסיקי' דלזה מחזר אחר המלוה בכך ואומר להם לעדים. אלא לשון אחר יש נכון מזה, דאפילו בשצוה להם עכשיו הלוה קאמר, וטעמא שאין הלוה יכול לשעבד עכשיו את הלקוחות שכבר קדמו לשטר זה השני. ואי משום השליחות הראשון ושעבוד השטר הראשון, כיון שנקרע ונתחלף, אותו שעבוד שבשטר הראשון כבר נמחל, והרי זה כשעבוד חדש, וזוקף הלואתו הוא זה, וזקיפה כפרעון וכדמוכח בכמה דוכתי בתלמודא. כך נ"ל לישב לפי הלשון הזה השני.

אלא שקשה בעיני מה שאמרו בפרק הגוזל קמא (בבא קמא צח) גבי שורף שטרותיו של חברו, היכי דמי אי דאיכא עדים ליכתבו ליה שטרא אחרינא, כן היא גירסת הספרים שלנו וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל, ונראה מתוך גירסא זו שאפילו עדים אחרים שאינן חתומין על השטר קאמר, אלא שעמדו עליו בשעת שריפתו וראו מה כתוב בו ומי ומי עדיו, ואפילו הכי כותבין לו ומזמן ראשון, דאי לא, מאי קא מהנו ליה ופעמים שאבד את חובו בשהיו הלקוחות מוקדמין. וכן אי אפשר למר דהכי קאמר, יכתבו לו בית דין שטר על פיהם של אלו, שהרי נשרף, ומאן למא להו לבי דינא שחתימת העדים החתומים בו מכוונת, דהא קיום שטרת אינו אלא על ידי בית דין של שלשה. אבל מצאתי שם לראב"ד ז"ל שפירש, דאיתנהו לסהדי לאותן עדים החתומין על השטר. וגם לפירושו נצטרך לומר, דאותן העדים עמדו שם בשעת שריפת השטר והעידו בפני בית דין על שריפת השטר ועל מה שהיה כתוב בו ועל חתימתו, ונכתבו ליה בית דין שטרא אחרינא קאמר. כנ"ל.

שטר מאוחר הוא וכשר:    אף על פי שעל כרחנו לא נכתב באותו היום שכתוב בשטר, אלא שהקדימוהו או שאחרוהו, אין אומרין מוקדם הוא ופסול ויד בעל השטר על התחתונה, שלא אמרו כן (לעיל קסה, ב) אלא כמה שיש בשטר מה שאפשר לדונו לזכותו של בעל השטר או לחובתו, כגון כסף סתם ושית מאה וזוזא אי נמי סלעין דאינון ונמחקו או כיוצא בזה, אבל לפסול את השטר לא אמרו, דחזקה אין העדים עושין שקר ודבר שפוסל את השטר, וכדתניא בסנהדרין (לב, א) שטר שזמנו באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידין על שטר זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם, שטר כשר ועדים כשרים חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו, שמעינן מהא דלעולם מעמידין את השטר בחזקת כושר, ומי שבא לפוסלו עליו הראיה. וכן כתבו ר"ח ור"ש ז"ל.

ובנמקי הרמב"ן ז"ל, שהדין היה יכול להתלמד ממה שאמרו במסכת ע"ז פרק קמא (ט, ב) בההוא שטרא הוה כתיב ביה שית שנין יתירא, וסברי רבנן קמיה דרב נחמן למימר האי שטר מאוחר הוא ועד דמטי זימניה לא טריף, ואמר להו רב נחמן ספרא דוקאנא כתביה וכו', שמע מינה שאין אומרים יד בעל השטר על התחתונה לפסול את השטר אפילו בדבר שהעדים רשאין לעשותו, אלא לעולם בחזקת כשר מעמידים אותו, ואם יש לו שתי פנים בלשונו גובין הממועט והוא שיהא לו פנים, תדע דתנן (לעיל קסה, ב) סלעין דאינון ונמחקו אין פחות משנים, ואמאי לימא דאינון שבעה דינרין קאמר ואין לו אלא שבעה דינרין, אלא שמע מינה שאין תולין במחק דבר שהוא סתר עיקר מה שבשטר, אבל במה שאינו סותר ודאי כל שאתה יכול לתלות במחק תלה. עד כאן.

דף קעא עמוד ב[עריכה]

אמר ליה רב אשי לרב כהנא והא לא כתבינן הכי:    מהכא שמעינן לכאורה דמאחרין לכתחלה זמנו של שטר. ומיהו קושטא דמילתא א"א, משום דמיחזי כשקרא, וכדאמרינן בסמוך (קעב, א) אמר להו רבא בר רב שילא להנהו דכתבי שטרא אקניאתא אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה כי היכי דלא מחזי כשיקרא, אלא בשכתבוהו ואחרוהו הוא שאמרו דכשרין, דמשום דמיחזי כשקרא לא מיפסל שטרא, ואי נמי בשאחרו זמן כתיבתו וכתבו יום שנכתב בו, ואף על פי שהוא מאוחר ליום הקנין. אבל לכתוב בניסן זמן של תשרי הבא לכתחלה אסור, משום דמחזי כשיקרא. כנ"ל.

כתובו סתמא דכל אימת דנפיק מרע ליה לשטריה:    ואם תאמר אכתי ליחוש דילמא מייתי' סהדי דאיכתיב תברא מקמי זמן כתיבת שטר, ובהא לא מרע ליה, דהא קדים זמן כתיבת שובר לזמן כתיבת השטר. י"ל דאפילו הכי כל דאיכתיב תברא סתם מידע ידעי ומשום חשש שטר מאוחר איכתיב כן, וכל דמפיק שטר באותו סך מרע ליה. כנ"ל.

עוד קשיא לי, ניחוש לתקנת לקוחות של שטר, דדילמא זבניה והשתא כתיב תברא סתם ומרע ליה ומפסיד ללקוחות, וכענין שאמרו בפרק קמא דמציעא (יט, ב) גבי מצא שובר בזמן שאין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה, ואקשינן בזמן שהאשה מודה מיהת יחזיר לבעלה וליחוש דילמא זבינתה לכתובתה מניסן ועד תשרי וכו'. וי"ל דהתם שאני, דנפל איתרע וחיישינן. ועוד דלא אמרו שם אלא משום חשש מוקדם, אבל הכא הרי יכול למחול ולעשות שובר כל זמן שירצה, שאם אין אתה אומר כן ניחוש לכל שוברין. ועוד דהא אסיקנא התם דאיכא לשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול, ונאמנת אפילו התם מיגו דאי בעיא מחלה.

דף קעב עמוד א[עריכה]

הא דאמרינן: כתובו היני ואף על גב דמסרו לכו מילי בשילי:    דוקא בשכותב מקום הכתיבה ולא מקום שנמסרו להם מילי, וכותבין כן אמר לנו פלוני וכתבנו בהיטני, אבל אם כותבין מקום שנמסרו מילי שם כותבין אמר לנו פלוני או קנינו מפלוני בשילי וכתבנו וחתמנו ונתננו לפלוני. וכן מה שאמרו בשטרי אקנייאתא, לעולם כשכותבין יום שקנו בו סומכין הכתיבה לאותו יום וכותבין קנינו מפלוני ביום פלוני וכתבנו וחתמנו ונתננו לפלוני, וכשכותבין יום שעומדין בו סומכין הכתיבה לאותו יום וכותבין קנינו מפלוני וכתבנו וחתמנו ביום פלוני ונתננו לפלוני, ואי לא מיחזי כשקרא.

כתובו יומא דקיימיתו ביה:    פירש ר"ח ז"ל: וכתובו אחרנוהו וכתבנוהו. ונראה שכן עיקר, משום שובר, דלעתים אינן כותבין שובר סתם וכדאמר להו רב [ספרא] ור' אבא לספריה.

כי כתביתו שטרי אקנייתא:    פירש ר"ש ז"ל שטרי הקנאת קרקע, כלומר, שטרי מתנה, דלית בהו אחריות, ולפי' אין לחוש אם כתבו יום שקנו בו, אבל בשטרי הלואה ובשטרי מקח שיש בהן אחריות, לא, משום דאתי למיטרף לקוחות מזמן השטר שלא כדין, דאין קול יוצא עד שעת כתיבה. וזו היא ששנינו בגיטין (יז, א) נכתב ביום ונחתם בלילה פסול, ולא נחלקו שם חכמים אלא בגיטי נשים דוקא, אבל בשאר שטרות מודו.

ואינו מחוור, דכל קנין בשעתו יש לו קול, ומשעת קנין שעבד נפשיה. וכן פירש רש"י ז"ל בפרק קמא דמציעא בשמעתא דמצא שטרי חוב (יג, א) וכן פירש כאן ר"ח ז"ל ועיקר. והכא שטר שיש בו קנין קאמר, ואי לא, מחזי כשקרא, ולמיחזי כשיקרא חיישינן. ומיהו יש מקומות דלא חיישינן, וכבר כתבתיה בפרק האשה שנתאלמנה גבי שלשה שישבו לקיים את השטר (כתובות, כא, ב) בסייעתא דשמיא.

מתני': עשאן לעצמו הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וכו':    פירוש, דוקא קאמר קח לך, ואם אין לו הרי העשיר אוכל וחדי. ועל דבר זה שנאוה כ[א]ן, שהיא דומה בזה למה ששנינו (לעיל קע, ב) נמצא זה צריך לשמור שוברו מן העכברים, ולומר דאין כותבין שובר ויאכל הלה וחדי, וכן כתב הרב אלפאסי ז"ל בהלכות.

ומכאן שאין רשאי העני לומר לעשיר לחלוק עמו בימים והוא שישכיר ביומו לאחרים, כמו שכתב הר"ז הלוי ז"ל. ובהדיא שנו בתוספתא כאן (פי"א ה"ו): האחים שהניח להם אביהם מרחץ א' עני וא' עשיר לא יאמר עני לעשיר הריני לוקח כנגדך מן השוק ומרחץ אלא אמר לו אם יש לך בוא והרחץ והוצאה מן האמצע. עד כאן.

דף קעב עמוד ב[עריכה]

ממך ואפילו מריש גלותא:    פירש ר"ז ז"ל, דרב הונא חייס לנפילה. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל, דאם כן מה ענין לזה משנת אבא שאול, לעולם מההוא יומא דנפיק ביה משמע, והכא נמי מההוא גברא משמע אלו ידעינן מאן ניהו דנמסר ליה, אלא דחיישינן לנפילה, אבל בגט ליכא למיחש למידי, כיון דאמר אני מהיום גרשתיה, ותו מעיקרא למה ליה למידק מברייתא, לידוק ממתניתין, כדדק מינה לבתר דאמר ליה אביי הכא לנפילה חיישינן. וכן מה שדחה אביי ואמר דילמא אבא שאול כרבי אלעזר סבירא ליה דאמר עידי מסירה כרתי, פירש ר"ש ז"ל, דרבי אלעזר לא בעי זמן, כיון דעדי מסירה כרתי, דאי מיצטרכינן לזמן אינהו מסהדי עליה, ואף על גב דתנן (גיטין פו, א) שלשה גיטין פוסלין ואם נשאת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד, רבי אלעזר אומר אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר, ומשמע דלא פליג אאין בו זמן, הכי קתני, אף על פי שאין עדים בגט זה שאין בו זמן, כשר, והא דבעי אבא שאול היום גרשתיך, לאו משום זמן, אלא משום דבעי ידים מוכיחות, ואם אין כתוב בו כן אין במשמע שיהא הגט מעכשיו, ואינו נכון, חדא דלא אשכחן מאן דפליג אזמן, דתקנה התקינו אי משום בת אחותו אם משום פירי, ועידי מסירה שמא לא יהו זכורין, וכל שכן ר' אלעזר בן פדת דאמר (שם כב, ב) כתבו על גבי נייר מחוק דהכשיר רבי אלעזר לא הכשיר רבי אלעזר אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא. ועוד דאפילו רבי אלעזר מכשר אפילו בעידי חתימה, וכמה גיטין שנכשרין בעידי חתימה, ובהנהו ודאי צריך זמן, והילכך הוצרכו לתקן זמן בכולן. וכן הקשו בתוספות.

ועל כן פירשו הם ז"ל, דרב הונא מעיקרא לא לנפילה חייש, אלא דמסתפקא ליה כיון שאין מוכיח מתוכו למי נשתעבד בו אם פסול בכך אם לאו, דשמא מוכיח מתוכו בעינן, ואתא רבא למידק מדאבא שאול, דהא בעינן זמן בגיטין ואפילו הכי אכשר אבא שאול בשכתוב בו אני היום גרשתיך, דמוכיח מתוכו חשבינן ליה, משום דההוא יומא דנפיק ביה משמע, והכא נמי מוכיח מתוכו למי נשתעבד, משום דההוא דנפיק מתותי ידיה משמע. ודחי אביי דילמא אבא שאול כרבי אלעזר סבירא ליה, דלא בעי מוכיח מתוכו, כיון שעידי מסירה כרתי, וכדמוכח בגיטין (פו, ב) גבי שנים ששלחו שני גיטין ושמותיהן שוין, אלא דהכא איכא למיחש לנפילה מיהא, ופריק רבא דאי משום נפילה לנפילה לא חיישינן.

זהו תורף פירוש בעלי התוספות ז"ל, ומאי דאמר אביי דילמא אבא שאול כרבי אלעזר סבירא ליה, לאו למימרא דאבא שאול כרבי אלעזר סבירא ליה, אבל רב הונא דמספקא ליה היינו משום דלא סבר לה כותיה אלא כרבי מאיר, ואי נמי מספקא ליה אי כמר ואי כמר ומשום הכי מספקא ליה בהא, דהא ליתה, דרב הונא ודאי כרבי אלעזר סבירא ליה, וכדאסהיד רבא משמיה התם בגיטין, אלא הכי קאמר, אף על גב דשמעינן מינה דאבא שאול דלא בעינן מוכיח מתוכו, מכל מקום הרי איכא לספוקי משום נפילה, ושמא רב הונא הא הוא דמספקא ליה, ואהדר ליה רבא דאי משום הא מתניתין היא דלנפילה לא חיישינן כנ"ל.

אבל הכא לנפילה חיישינן:    קשיא לי, אמאי נקט אביי חשש נפילה טפי מחשש פקדון, ליחוש לפקדון, דאיהו עדיף ליה, דטפי שייך פקדון מנפילה. ועוד דאי נקטו חשש פקדון לא הוה דיוקא דמתניתין תיובתיה, דהתם כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, וכדאמר אביי גופיה ביבמות (קטו, ב) גבי חבו בר נני ונניי בר חבו. וניחא לי, דכל דלא מפרש ביה שם מלוה כלל, לעולם לא מפקיד ליה גבי אחרינא, ונמנע בכך יתר ממה שהוא נמנע בששמותיהן שוין, דשמו מיהא נזכר בו. כנ"ל.

וקיימא לן כרבא דממך, מההוא דנפיק מתותי (ד)ידיה משמע ואיהו הוא המלוה, דלנפילה לא חיישינן כלל ואפילו לנפילה דרבים.

דף קעג עמוד א[עריכה]

הא דאמרינן: דלכולי עלמא אותיות נקנות במסירה ובצריך להביא ראיה על המסירה קא מיפלגי:    קשיא לי, דהא משמע דאכתי אביי בסברתיה קמייתא, דאמר דלנפילה דיחיד לא חיישינן קאי, דאי לא, למה ליה לאוקומי פלוגתייהו בצריך להביא ראיה על המסירה, לוקמה בחוששין לנפילה דיחיד, דמר סבר חיישינן ומר סבר לא חיישינן, אלא ודאי משמע דלכולי עלמא לנפילה דיחיד לא חיישינן, וכיון שכן בששמותיהן שוין למאי ניחוש, לנפילה לא חיישינן, לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, וכדאמרינן ביבמות (קט, ב) גבי נני בר חבו וחבו בר נני, אלא על כרחין למכירה מסריה ניהליה, וכיון דאותיות נקנות במסירה קנה ולראיה למה צריך. וצריך לי עיון. וי"ל דקסבר דחייש לפקדון ואף על גב דשמיה כשמיה.

דאיתמר אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה על המסירה ורבא אמר אין צריך להביא ראיה על המסירה:    קשיא לי, אביי מאי טעמיה ומאי שנא לדידיה אותיות משאר מטלטלין, דכיון דאותיות נקנות במסירה הרי הן כשאר מטלטלין, שיש להן חזקה לאלתר, ובגודרות דמסירן לרועה דאמרינן בריש פרק חזקת הבתים (לעיל לו), בהנהו דאכלי חושלא בנהרדעא דיכול לטעון עד כדי דמיהן, ותנן (לעיל מב, א) אומן אין לו חזקה, ודייקינן מינה בפרק חזקת (לעיל מו, א) הא אחר יש לו חזקה, ותניא (לעיל מה, ב) בפני אמרת לו למוכרו דבריו קיימין, ואוקימנא ביוצא מתחת ידי אחר ומשום מגו דאי בעי אמר אתה מכרתו לי ונאמן, ואביי גופיה הוא קא מותיב מינה לרבה. וי"ל דאפילו למאן דאמר אותיות נקנות במסירה מכל מקום צריך הוא לומר לו בפירוש קני לך הן וכל שעבוד שבהן, ואי לא, לא קנה אלא גוף הנייר לצור על פי הצלוחית, וכדאמר רב פפא בפרק המוכר את הספינה (לעיל עו, ב), והילכך סבר אביי דלא דמי לשאר מטלטלין, שעשויין לתשמיש גופן, והילכך הכל תלוי במסירת גופן ומסירתן גומרת קניינן, אבל הכא אין מסירתן גומרת קניינן, שאין הכל תלוי במסירת הגוף, שהראיה אינה נמסרת, והיא העיקר, שאין השטרות אלא לראיה שבהן ועד (שימחוק) [שימסור] ויאמר קני לך השעבוד שבהן לא קנה, ולפיכך צריך להביא ראיה על המסירה וראיה שנעשית כתקנה קאמר, כלומר, שאמר לו בשעת מסירה קני לך השעבוד שבהן.

ואם תאמר אם כן שפיר קאמר אביי, ומאי טעמיה דרבא דאמר דאינו צריך להביא ראיה, דהא בודאי למאן דאמר דאינן נקנות עד שיכתוב וימסור צריך הוא להביא ראיה על הכתיבה, וכדמוכח בפרק זה בורר (סנהדרין לא, א) וביבמות פרק האשה שלום (קטו, א), והטעם לפי שאין תפיסת גופן ראיה על כתיבת המוכר, והכא נמי מאי שנא ומאי ראיה בתפישת השטר להקנאת השעבוד. י"ל סתמא דמילתא כל שמסר שטרות לא לגופן הוא מוסרן אלא לראיה שבהן, ותפישת גופן מסתמא מוכחת שבעל השטר מסרה לקנות הראיה שבהן, ומסתמא בפירוש אמר לו כן, מה שאין כן למאן דאמר בעינן כתיבה, דאף על פי שמסרן לו בפירוש לקנותן ואת השעבוד שבהן, לא קנה עד שימסור ויכתוב.

ומיהו אכתי טעמיה דאביי לא ניחא לי, דעל כרחין טעמיה דידיה משום דחייש לנפילה או לפקדון הוא, וכדאמר ליה לרבא הכא לנפילה דרבים חיישינן, ובמתניתין דדייקא דהן על אחרים יכולין להוציא אמר דלנפילה דיחיד לא חיישינן, וקא מוקי לה באותיות נקנות במסירה, דאלמא לאביי כל דליכא למיחש לנפילה ולפקדון אין צריך להביא ראיה על המסירה, וכדאמרינן איהו נמי ביבמות פרק האשה שלום (שם) גבי שטרי דנפקי טובא בנהרדעא דנני בר חבו וחבו בר נני ומגבי בהו רבה בר אבוה, וקא מפרש אביי טעמא התם משום דלנפילה לא חיישינן ולפקדון לא חיישינן, דכיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה, אלמא לאביי כל היכא דליכא למיחש לנפילה ולפקדון אין צריך להביא ראיה על המסירה ושאמר לו קני לך כל שעבודא דאית ביה.

ושמא נאמר, דטעמא דאביי, דאין אותיות דומין לשאר מטלטלין, דכיון דשטר כתוב בשם חברו ועידי המערער יוצאין עמו, חזקה לא קנאו אלא בעדים, כדי שאם יערער עליו שיעידו לו אלו, אבל מטלטלין דעלמא, שאין עידי המערער יוצאין עמהן, אינו חושש לקנות בעדים, והילכך בששמותיהן שוין אינו צריך להביא ראיה אפילו לדעת אביי, וכמו שכתבנו למעלה, אלא הרי הן כשאר המטלטלין, שאף כאן אין עידי המערער יוצאין עם השטר, לפי שאין כאן מוכיח שהיו לראשון ולא של זה שיוצאין עכשיו מתחת ידו, ולדעת תנא דברייתא קמייתא דקתני שאין מוציאין על אחרים אפילו בששמותיהן שוין, כיון דשם המערער כתוב בו חושש הוא הלוקח שלא לקנות במסירה לבד עד שיעמיד עדים על המסירה, אלא בפקדון בא לידו, דזמנין דמפקיד ואף על גב דשמיה כשמיה. ומיהו אביי לגרמיה סבירא ליה בששמותיהן שוין שאין צריך להביא ראיה על המסירה, מההיא דחבו בר נני ונני בר חבו דפרק האשה שלום. כנ"ל.

ולענין פסק הלכה: באותיות אם נקנות במסירה אם לאו, כתב הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל, דאף על גב דאמרינן הכא דלכולי עלמא, בין לתנא דמתניתין בין לתנא דברייתא, אותיות נקנות במסירה, ואביי ורבא תרווייהו אית להו הכין, אנן לא סמכינן אלא אאמימר ורב אשי דבתרא נינהו, ואמרי בפרק המוכר את הספינה (לעיל עו, א) דאין אותיות נקנות במסירה. ומאי דאמרינן בגמרא (שם עז, א) דכולי עלמא אותיות נקנות במסירה, אוקמתא בעלמא היא דלאו דסמכא.

והר"ז הלוי ז"ל כתב עליו: היאך אפשר דהאי אוקמתא לאו דסמכא, והא בכולהו אוקמתא דאוקמינן הכא בגמרא סבירא ליה לתנא דידן אותיות נקנות במסירה, ואם כן מנא לן אוקמתא דסמכא למימר במאי קא מיפלגי בר מהלין אוקמאתא דאתוקמן בגמרא. ופירש הוא ז"ל, דבעלמא בין אביי בין רבא סבירא להו אין אותיות נקנות במסירה עד שיכתוב וימסור, והכא שאני, לפי שגוף השטר עומד לו במקום כתיבה, כיון שהוא כתוב על שם יוסף בן שמעון ושם זה יוסף בן שמעון כשם זה. זהו תורף דבריו ז"ל.

וזו מן הטענות החלושות, שהרי השעבוד מילי נינהו, וכבר אמרו דמילי במילי לא מיקנו, ועד שיכתוב לא קנה, ואם כן אף על פי ששם זה כשם בעל השטר, כי מסר ליה שטרו אכתי ליכא אלא מילי, ובמאי קנה. ועוד דבההיא דנני בר חבו וחבו בר נני דבפרק האשה שלום מוכח בהדיא סתירת טענה זו, מדקאמר אביי התם למאי ניחוש ליה אי לנפילה לא חיישינן דמיזהר זהיר ביה, ואי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה, אלמא מסירה לבד קרי לה ואף על גב דשמיה כשמיה.

וכי תימא דמסירה כזו קאמר, אם כן מאי קא מייתי רבא ראיה התם דלשני יצחק ריש גלותא לא חיישינן, דכי מגבינן הנהו שטרי דאית בהו בני בר חבו וחבו בר נני ואף על גב דשכיחי טובא בנהרדעא. היינו טעמא כדאביי, דאי משום מסירה אותיות נקנות במסירה כזו דאיכא כעין כתיבה בהדה. אלא ודאי שמעינן דהאי טעם קלישא היא וליכא למיסמך עליה בפסקא דהא מילתא.

ומיהו ודאי יש תימה בדברי הר' אלפסי ז"ל, שהוא ז"ל נראה שסבור דאביי ורבא תרווייהו סבירא להו דאותיות נקנות במסירה, וליתא, דאביי ודאי נראה דסבירא ליה הכין מההיא דיבמות, וכמו שכתבתי, אבל רבא ודאי לא סבירא ליה הכין, וכדמוכח נמי ההיא דיבמות. ועוד דאמרינן בפרק זה בורר בסופו (סנהדרין לא, א) ההוא שטרא דנפק מתותי ידה דההיא איתתא בבי דינא דרב נחמן ואמרה ידענא ביה דפריעא הוא הימנה רב נחמן אמר לה רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה אמר ליה שאני הכא דאי בעיא קלתיה, ואם איתה דסבירא ליה לרבא דאותיות נקנות במסירה, מאי קא מתמה עליה דרב נחמן כמאן כרבי, כלומר, מי שבקת רבנן ועבדת כרבי, אין כרבי סבירא לן כותיה.

ועוד דבלישנא בתרא אמרינן לא הימנה רב נחמן אלמא אין אותיות נקנות במסירה, וסתמא רבא כרב נחמן רביה סבירא ליה, וכי אמר רבא הכא אין צריך להביא ראיה על המסירה, למאן דאמר אותית נקנות במסירה קאמר, ומשום דשמעיה לאביי דסבירא ליה אותיות נקנות במסירה, ואפילו הכי קאמר דצריך ראיה על המסירה, ותפישתו לא מוכחא על מסירתו, קאמר ליה דלמאן דאמר אותיות נקנות במסירה אין צריך להביא ראיה על המסירה, ומשום דפליגי בה תנאי בעיקר קניית אותיות אם היא במסירה לבד אם לא, לא עייל רבא נפשיה למימר לאביי בעיקר הדין ולמימר דאין אותיות נקנות במסירה, וקאמר ליה דמאי דקאמר מיהא דצריך להביא ראיה על המסירה ליתא, דתפישתו מוכחת על מסירתו, והני אוקמתא כולהו דאוקימנא הכא מתניתין כמאן דאמר אותיות נקנות במסירה, אליבא דאביי בלחוד נינהו, דלדידיה האי מאן דנפיק מתותי [ידיה] לא מוכח דאיהו ניהו המלוה מעיקרא, אלא חיישינן לנפילה או לפקדון או למכירה, וקאמר דלנפילה דיחיד לא חיישינן לתנא דמתניתין, ומשום הכי אקשינן, אם כן תנא דברייתא דקתני כשם שאין מוציאין זה על זה כך אין מוציאין על אחרים במאי קא פליג, אבל הכא לרבא כל דנפיק מתותי ידיה לא חיישינן, דמימר אמר דהוא ניהו שהלוה המלוה מעיקרא, וכדאמר לעיל ההוא דנפק מתותי ידיה משמע, וכדמוכח נמי בההיא דחבו בר נני ונני בר חבו דקא מפרש רבא טעמא התם דלתרי לא חיישינן, אלא ההוא דנפיק מתותי ידיה הוא ניהו המלוה, והילכך לדידיה לא אצטריכינן לאוקמי מתניתין וברייתא באותיות נקנות במסירה, אלא לדידיה כולהו תנאי סבירא להו אין אותיות נקנות במסירה, אלא דתנא דברייתא סבר דחיישינן לנפילה אפילו דיחיד, והא דקאמר לנפילה לא חיישינן לאו למימרא דלכולי עלמא לא חיישינן לנפילה, אלא הכי קאמר, אנן לנפילה לא חיישינן, דהא תנא דמתניתין לא חייש לה, מדאית ליה דהן על אחרים מוציאין, ואנן כתנא דמתניתין סבירא לן, אלא דאיכא למימר דתנא דברייתא חייש לה ואנן לא קיימא לן כוותיה, ואי נמי י"ל דתנא דברייתא חייש לפקדון אפילו בששמותיהן שוין, אבל לנפילה ליכא מאן דחייש לה, דכל איניש ואיניש מזדהר בשטריה.

ואם תאמר אי הכי אוקמאתא אליבא דאביי, למאי דאוקימנא פלוגתייהו בצריך להביא ראיה על המסירה, ותנא דמתניתין סבר אין צריך להביא ראיה ותנא דברייתא סבר צריך להביא ראיה, אם כן היכי אמר אביי דצריך להביא ראיה על המסירה, וכי שביק מתניתין ועביד כברייתא. י"ל דאביי לאו בששמותיהן שוין כעין מתניתין וברייתא קאמר דבהנהו ודאי לא חייש אביי לא לנפילה ולא לפקדון, וכדאמר לעיל לנפילה דחד לא חיישינן ולפקדון נמי כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, וכדאמר איהו בההיא דנני בר חבו וחבו בר נני דיבמות, והיינו נמי דקאמר התם מאי אמרת דילמא במסירה אותיות נקנות במסירה ואף על גב דאיהו אמר צריך להביא ראיה על המסירה, אלא דשאני התם דליכא למיחש לנפילה וכתנא דמתניתין ולא לפקדון, כיון דשמיה כשמיה, והילכך כל כי הא מודה אביי שתפיסתו מוכחת על מסירתו.

והא (דאמימר) [דאמר] הכא פלוגתא דאביי ורבא בצריך להביא ראיה על המסירה, לאו למימר דפלוגתייהו בכעין פלוגתא דמתניתין וברייתא, שהיא בשני יוסף בן שמעון, [אלא] (ר)בא לומר דפליגי תנאי בהא כדפליגי אביי ורבא בשטרי דעלמא.

ובפלוגתא דאביי ורבא בצריך להביא ראיה על המסירה, כל היכא דפליגי אביי ורבא קיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם (קידושין נב, א ועוד). ומכאן למד הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, אפילו לדידן דקיימא לן דאין אותיות נקנות במסירה עד שיכתוב וימסור, שאינו צריך להביא ראיה על הכתיבה. ואף הראב"ד ז"ל נראה שסבור כן, שהוא ז"ל כתב כאן דפלוגתא דאביי ורבא באותיות הנקנות במסירה היא, כגון שזה טוען שנתנן לו אגב קרקע אי נמי במתנת שכיב מרע, ובהא כולי עלמא מודו דקנה, אלא דאביי סבר דמסירה זו אינה ראיה על טענתו שטען, ורבא סבר אינו צריך, כי המסירה ראיה לטענתו.

ואין דבריהם מחוורין כאן, ובהדיא מוכח הכין בההיא דפרק זה בורר (סנהדרין לא, סו) בעובדא דההיא איתתא דאמרה ידענא בהאי שטרא דפריעא הוא דאמר ליה רבא לרב נחמן כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה, כלומר, והימנת לו מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי ואינה צריכה להביא ראיה על המסירה, ואי אמרת דאף באומר כתב ומסר לי אין צריך להביא ראיה על הכתיבה כמו על המסירה, אפילו אי סבר ליה כרבנן נמי הוה ליה להימונה, מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי וכתב ומסר לי. והכין נמי מוכח בההיא דיבמות (קטו, ב) דנני בר חבו וחבו בר נני, דאי לא, הוה ליה לאביי לארוחי טעמא ואפילו למאי דסבירא ליה לרבא ולימא ליה מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות בכתיבה ומסירה ולדידי משום דשמיה כשמיה ולדידך משום דאפילו בעלמא אין צריך להביא ראיה לא על המסירה ולא על הכתיבה. וטעמא דמילתא משום דתפיסתו מוכחת על טענת מסירתו, כמו שכתבתי למעלה, שהרי היא כעין חזקת שאר המטלטלין, אבל אין תפיסתו מוכחת על הכתיבה, ונהי דמאמינין אותו שמסרו לו בתורת מכירה או בתורת מתנה, אלא שהן היו סבורין שקנה בכך ולא קנה.

ועוד נראה לי טעם אחר שאינו נאמן על הכתיבה, משום דכל שהוא טוען שכתב לו ולא נזהר בכתיבתו ריעא טענתיה. ולפי הטעם הזה יהיה נאמן כשטען שלא כתב כלו אלא שהקנה אותן לו אגב קרקע, וכדברי הר"א ב"ד ז"ל שכתבתי, דעכשיו לא ריע טענתיה. כנ"ל לישב דברי הרב ז"ל. אלא שעדיין קשה מההיא דפרק זה בורר ומההיא דפרק האשה שלום. וסוף דבר, כל הצריך כתיבה או אגב מודה רבא שצריך להביא ראיה. וזה עיקר.

מהא דאמרינן: תנא דידן סבר כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו:    ומשום הכי אין מוציאין זה על זה, ותנא ברא סבר אין כותבין, ולפיכך מוציאין אפילו זה על זה, שמעינן דבשטרי דלאו אקניאתא לכולי עלמא מוציאין אפילו זה על זה, דהא אוקימנא מתניתין דכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו דוקא בשטרי אקניאתא, דמשעת קנין שעבד נפשיה, הא בשטרי דלא אקניאתא כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן, וכדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (יג, א), הילכך אפילו לתנא דמתניתין כל כי הא כיון דאין כותבין מוציאין. כנ"ל.

תוספתא (הי"א ה"ו): האומר עשו טבי עבדי בן חורין אם היו שם שני טבי אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב אלא שניהן בני חורין ונוטלין משניהן דמי אחד מהן, האומר יש מאתים דינרין ליוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא לשניהם נותנין בשוה. ונראה שאין כן בגמרין, אלא דדיינינן בהו שודא דדייני, דגרסינן בכתובות פרק הכותב (פה, ב) ההוא דאמר נכסי לטוביה, אתא טוביה, אמר רבי יוחנן הא אתא טוביה, ואי אתו שני טוביים שניהם שכנים שניהם תלמידי חכמים אסיקנא שודא דדייני.

נמצא לאחד בין שטרותיו שטר יוסף בן שמעון עלי פרוע שטרות שניהן פרועין:    והרב ר"ש ז"ל [כ'], דאם כותבין הרשאה זה לזה גובין. ומיהו אי טעין לשניהם פרעתי והשובר נכתב סתם על שניהם, דטענה מעליא היא. ומסתברא כדברי הרב ז"ל, דאילו היו יכולין לגבות על כל פנים על ידי הרשאה לעולם לא היו שותקין בגמרא מלומר כן. וכן דרך התלמוד לומר כן בכל מקום שההרשאה מועלת.

מהא דאמר ליה רבינא לרבא אלא מעתה האומר שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו:    שמעינן דשדה אחת מיהא מכורה לו ואינו יכול לדחותו מכל אחת ואחת מהן, ואף על פי שלא סיימה לו. וזה שלא כדעת מקצת מן הגדולים ז"ל. וכבר כתבתי יותר מזה בפרק קמא דגיטין (ט, א) גבי הכותב כל נכסיו לעבדו חוץ מאחד מריבוא שבהן.

דף קעג עמוד ב[עריכה]

אדרבה דינא דפרסאי בתר ערבא אזלי:    כלומר, בתר ערבא ולא בתר הלוה, שהלוה אומר לו כלום הלויתני אלא על ערב הא לך הערב, דערבא דידהו הוא ערב שלוף דוץ. ונפקא לן מינה לדין מי שנעשה ערב מחמת גוי לישראל, כמו שכתבתי בפרק איזהו נשך (ב"מ עא, ב) בשמעתא דאבל אתה נעשה לו ערב.

במה דברים אמורים בזמן שאין נכסים ללוה אבל בזמן שיש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב:    פירוש, יש נכסים ואין נכסים שיש לו נכסים ידועות או שאין לו נכסים ידועים, דכל שהוא ערב סתם ולא אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה, אף על פי שאין נכסים ידועים ללוה יכול הערב לדחותו אצל הלוה ולומר לו אי אפשר לך ליפרע ממני עד שתתבע את הלוה, ואם יתחייב בדין ואין לו בא והפרע ממני. ובשם הגאונים ז"ל, כי לעולם לא יפרע מן הערב עד שיעמיד את הלוה בדין וישבע שאין לו. ואם אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה, אם אין לו ללוה נכסים ידועים יורד מיד עם הערב לדין וגובה ממנו, דלהכי אמר לו שאפרע ממי שארצה כדי שלא ידחנו הערב אצל הלוה אפילו בשאין לו נכסים ידועים, אבל כל שיש לו ללוה נכסים ידועים לעולם אינו גובה מן הערב כל שהוא יכול לגבות מן הלוה.

ואף על פי שאמרו דנכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, כדאיתא בסמוך (קעד, א), מכל מקום יותר הן משתעבדים הנכסים של לוה מנכסי הערב דעלמא, ועל דעת כן נעשה לו זה ערב שיפרע תחלה מן הערבים שהם שלו, דהיינו נכסים שלו, קודם שיפרע ממנו, ולא שנא אמר ליה על מנת שאפרע ממי שארצה ולא שנא אמר לה על מנת שאפרע ממי שארצה תחלה, ולא מצינו בגמרא שהפרישו בדבר זה, וכל שאומר על מנת שאפרע ממי שארצה בעל מנת שיפרע ממי שירצה תחלה הוא מרשה, ואפילו הכי קאמר שלא יפרע ממנו עד שיפרע הלוה תחלה בזמן שיש נכסים ללוה, ואף על פי שהתנה עמו שיפרע מאי זה מהן שירצה תחלה, לא בשיש לו נכסים ידועים ללוה קאמר, אלא תחלת ירידתו לדין עם הלוה להשביעו ולחזור אחר הנכסים שאינן ידועים קאמר.

וכן מצאתי לראב"ד ז"ל בספר ההשגות שהשיג על הרמב"ם ז"ל (פ"כה מהל' מלוה ולוה ה"ד) (ומסתמא) [ומסתברא] לי דאפילו התנה עמו בפירוש בין שיש נכסים ידועים ללוה בין שאין לו, לא יתבע את הערב תחלה, דפטומי מילי בעלמא ניהו, ולעולם סמכא דעתיה שיפרע מן הלוה תחלה כל זמן שיש לו נכסים ואפשר לו לגבותם, דעד כאן לא גמר ומשעבד נפשיה בההיא הנאה דקא מהימן ליה ומותר על דיניה אלא כל שאי אפשר לו להפרע ממנו. ומנא אמינא לה מדנחלקו בקפח"ן ועפח"ן ואמרו דבכולן (לשקיבו') [לשון ערבות] הן, עד שיאמר תן לי ואני נותן, ואע"פ שאמר הלוה ואני קבלן שהוא כאילו אמר לו על מנת שתפרע ממי שתרצה תחלה, דהא דיניה דקבלן גמור הכין הוא, ואפילו הכי כל שאמר לו הלוה ולא יתבע הקבלן תחלה. ואיפשר אפילו באומר תן לו ואני קבלן. כנ"ל.

ואלא מיהו כל שיש לו נכסים והוא גברא אלמא שאין כח בידו לרדת עמו לדין, הרי הוא כאילו אין לו נכסים, ויורד מיד לדין עם הערב ונפרע ממנו. וכן בשאין הלוה עמו במדינה, אף על פי שנעשה לו ערב סתם, אין אומרים לו לך וחפש אחריו והוציא מאתים על מנה, אלא או ישתדל הערב ויביא הלוה כדי שיעמוד עם המלוה לדין או יפרע. וכן אפילו בשיש לו ללוה נכסים ידועים במדינה אחרת אין אומרים למלוה שיוציא מאתים על מנה.

ואם אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה ויש לו נכסים משועבדין, כגון שמכר לאחרים, יש לי לעיין מאיזה מהן יפרע תחלה, אם מן הלקוחות ואם מן הערב, אם נקרא נכסי הערב בני חורין אצל המשועבדים ששעבד הלוה אם לאו. ומסתברא לי דנפרעין תחלה מן הלקוחות שלו, ותדע לך, דשיעבוד נכסי הלוה דאורייתא וקודמין לפירעון לנכסי הערב, ומן הדין הוא גובה בין מהמשועבדין בין מבני חורין, ואפילו במקום שיש בן חורין גובין מן המשועבדין, אלא שתקנה התקינו שיכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו, ואילו ערב דעלמא לא שעבד עצמו אלא כל שאין נכסים ידועים ללוה, והרי יש לו אלא ששעבדן, ולא על דעת כן שעבד עצמו הערב שלא מדינו, דאסמכתא היא, והילכך גובה מן הלקוחות תחלה. וכל שכן בשנעשה לו ערב סתם.

והיכא דמית לוה ויש שם יתומים קטנים, איכא מאן דאמר דהרי זה כאין נכסים ללוה, שהרי אי אפשר לו ליפרע מן היתומים עד אשר יגדלו, ולפיכך גובה מן הערב. והרמב"ן ז"ל כתב, דאינו גובה ממנו, ולא מיבעיא ערב אלא אפילו מן הקבלן לא פרע, דאטו ערבאי מי לאו בתר יתמי אזיל, וכדאמרינן בשילהי פרק כל הנשבעין (שבועות מז, א) גבי מת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת מלוה.

וכדעת הראשונים ז"ל מסתברא לי, משום דעיקר טעמא דיתמי שאין נפרעין מהן בעודן קטנים אינו אלא משום חשש שובר או צררי, ולפי שהן קטנים ואינן יכולין לפקח על עסקיהן ואינן יודעין לחפש אחר זכותן, חששו ותקנו להם שלא יפרעו מהן עד שיגדלו ויחפשו, ולגבי קבלן אין לומר כן, שהרי הוא גדול ויכול לחפש. ואפילו היה הלוה קיים ועומד לפנינו אם ירצה המלוה לא יתבע אלא הוא תחלה, וכל שכן עכשו שאיננו. ואפילו בערב נמי נראה לי כן, שהרי הוא כמו שאין נכסים ללוה או שהוא גברא אלמא. ואינו דומה לאותה של פרק הנשבעין, דהתם היתומים פטורין לגמרי לעולם, ואם אתה תובע את הערב נמצאת מחייב את היתומים, דערבא בתר יתמי אזיל. עוד נראה לי ראיה בפרק קמא דבבא קמא (ח, א) בשמעתא דמכרן לאחד או לשלשה בני אדם כאחד. וטעמא דמילתא דהוה ליה כאישתדוף בני חרי גבי ממשעבדי. כנ"ל.

דף קעד עמוד א[עריכה]

רבא אמר כולן לשון ערבות הן לבר מתן לו ואני נותן לך:    כך גריס ר"ח ז"ל וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. ור"ש ז"ל גם כן גורס כן, אלא שכתב דלאו דוקא, אלא כל שכן תן לו ואני קבלן. ואינו מחוור בעיני, דהא בתן לו ואני נותן אמר לו מר [בר] אמימר לרב אשי משמיה דאבוה דאין לו למלוה על הלוה כלום, דאלמא תן לו ואני נותן משתעבד טפי מכולהו, והיכי ילפינן קבלן מיניה. ועוד דאם איתה לימא לבר מתן לו ואני קבלן, דשמעינן מינה דכל שכן באני נותן. אלא משמע דדוקא באני נותן אבל באני קבלן לשון ערבות הוא. אלא שיש לדחות להו דלמאן דבעי הלוהו ואני קבלן טפי עדיף ואני קבלן מואני נותן, דהא רב הונא אמר בהדיא הלוהו ואני נותן לשון ערבות ואפילו הכי איבעיא להו הלוהו ואני קבלן.

והרב אלפסי ז"ל פסק כרבא דבתרא הוא, דכולן לשון ערבות הן, כלומר, בין עפח"ן בין קפח"ן, ואינו קבלן לבד מתן ואני נותן. ויש מי שאומר שאם כתוב בשטר ונעשיתי לו קבלן גמור דנין אותו בקבלן, דכל שהודה שנעשה קבלן גמור סתמא דמילתא קבלן בדיניה הוא וכך אמר לו תן לו ואני נותן. ובענין זה כתוב בתוספות.

ברוב הספרים, גם בהלכות הרב ז"ל, כתוב בדברי רב הונא סימן עפח"ן וקפח"ן. ותמיהא לי, דהא אין ההפרש בין עפח"ן לקפח"ן באות העי"ן והקו"ף, אלא בין הלוה ותן לו, והיה לומר הפח"ן ותפח"ן, הה"א לסימן הלוהו והתי"ו לסימן תן לו. ומקצת ספרים ישנים מצאתי שאין בהם סימנין אלו כלל. ונ"ל שהוא נכון.

ולא היא לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד:    וכן הלכה. נמצאו שני דינין: קבלן אם לא נשא ונתן ביד אפילו אמר תן לו ואני נותן, אם רצה מלוה מזה גובה ואם רוצה מזה גובה, ואין אחד מהן יכול לדחות את הלוה אצל חברו. נשא ונתן ביד הלוה יכול לדחות את המלוה אצל הערב, לפי שהערב כלוה אצל המלוה וכמלוה אצל הלוה.

ומשמו של רבינו תם ז"ל אמרו בתוספות (קעג, ב ד"ה חסורי מחסרא), דמכל מקום אם אין נכסים לערב חוזר המלוה אצל הלוה וגובה ממנו מדרבי נתן. ונראה שאם מחל הערב ללוה אין המלוה יכול לחזור עליו, שהרי מחל לו הערב השעבוד שיש לו עליו. ומיהו עוד צריכא עיון בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט, א) בשמעתא דהאומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן, ואוקימנא בשאמר המלוה וכגון שחב לאחרים מדרבי נתן. ושם כתבתי.

וכל שבא מלוה ליפרע מן הערב אי אפשר לו ליפרע ממנו אלא מה שהיה אפשר ליפרע מן הלוה, כלומר, שאילו אין ללוה אלא זבורית אף על פי שיש לקבלן עדית ובינונית וזיבורית אינו נפרע מן הקבלן אלא מן הזיבורית. וכן אם רצה לוה לפורעו אי אפשר לו לתבוע את הקבלן תחלה, וכדמוכח בריש פרק הניזקין (גטין נ, א) ושם כתבתי בסייעתא דשמיא.

ההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דלודעינהו ליתמי וכו':    שמועה זו רבו פירושיה ועדיין היא צריכה תלמוד, אלא שאני כותב כאן מה שפירש בה הרמב"ן ז"ל, והריני כותבה בלשונו ז"ל: נראה לי דהכי קאמר רב פפא, פריעת בעל חוב מצוה היא, והך מצוה רמיא אערב, וכיון דיתמי קטנים פטורין השתא מכל מצות, והוא קדם ופרע רצה הוא לזכות במצוה ולא משלמי לעולם. ואילו תבעם ליתומים, בודאי על דעת ליטול מהם עשה כן, ולכשיגדלו גובה מהם, ודמיא הא מילתא למעשה (כתובות צא, ב) דקטינא [דאביי] דאמרינן סלוקי סלקוה, הכא נמי אי פרע אדעתא למשקל מיתמי, כגון דאודעינהו, שליחותה דאבוהון עבד, וכי לא אודעינהו מצוה דרמיא עליה ולא רמיא איתמי מהשתא עבד, הילכך פטורין לעולם, ואף על פי שהיתה הלואה בשטר. רב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה, משום דלית ליה פריעת בעל חוב מצוה, אלא שעבודא דאורייתא קא פטר להו, משום דצררי אתפסוה, כלומר, וכיון דקדם ופרע מנפשיה לאו שליחותא דאבוהון עבד, וכי הדר ותבע ליתומים במלוה על פה תבע להו ואמרינן ליה דילמא צררי אתפשך לדידך או למלוה, ואילו אודעינהו בזמן דאיתיה לשעבודא דשטרא, כי היכי דלא מיפטרי מיניה דערב, דהא ערב כמלוה, ולמיפרעיה למלוה תבע, ושעבודא דאורייתא. וליכא למימר דטעמיה דרב הונא בריה דרב יהושע דפליג עליה דרב פפא משום דלא סבירא ליה טעמיה דרב פפא דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו טעמא רבא הוא. ועוד דאמרינן בכתובות (פו, א) לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, אלמא לרב הונא לית ליה. ואותבינן עליה דרב פפא מהא דתניא בתוספתא: ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה, פירשו הראשונים דהאי אינו גובה ודאי מן היתומים קאמר, דאילו מיניה, אי ליכא עדים דערב פרעיה למלוה, פשיטא דיכול לוה לומר אני פרעתים למלוה או פרעתיך, ואי דאיכא סהדי דערב פרעיה למלוה וידעי מיניה דלוה לא פרעיה בתר הכי לערב, אמאי אינו גובה.

וכן סופא אם כתב לו התקבלתי גובה, אמאי, לימא ליה הדרי ופרעתיך, דלאו מלוה בשטרא היא לו, ואי דאיכא סהדי דלאו הדר פרעיה, פשיטא, אלא דלגבות מן היתומים קתני וכשפרעו ערב למלוה בפנינו בין בחיי אביהן בין כשהן קטנים ולא גבה מהם כלום. רישא אינו גובה משום צררי וסופא קתני אם כתב לו התקבלתי, כלומר שכתב בעל חוב לערב התקבלתי ממך, גובה, וכן שנויה בתוספתא, אלמא אף על גב דקדים ופרעיה, כיון דמנפשיה פרעיה ולאו צררי אתפסיה, גובה. ופריק להכי טרח ערב וכתב ליה בעל חוב התקבלתי, למיתבעינהו ליתמי, וכיון דאדעתא דידהו פרעתי כי גדלי משלמי. וסליקא שמעתא שפיר, עד כאן.

עוד בפרק גט פשוט : ההוא ערבא דיתמי (ופרעי) [דפרעיה] למלוה מקמי דליטענינהו ליתמי אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו:    נ"ל לפרש, יתמי, כלומר יתומים קטנים, לאו בני מיעבד מצוה נינהו, ואלו הודיעם תחלה ואחר כך פרע הרי גלה בדעתו שאינו נותן מדעתו, אלא מהכרח בעל חוב לפרע מחמתם, ובדעתו לגבות הם כשיגדלו, כדרך שהיה עושה המלוה עצמו, ולפיכך מחייבין אותם לפרוע מנכסי אביהן כשיגדלו בדרך המלוה עצמו. אבל עכשיו, שפרע עד שלא הודיעם, כאילו לא פרע מחמתם אלא מעצמו, וחזרו מעות אל אצלם כמלוה על פה. ושיעבודא לאו דאורייתא, ואפילו במלות אביהם אינן חייבין אלא מחמת מצוה, ואף על פי שחייבין לפרוע אפילו מלוה על פה של אביהם לדעת רב פפא, כדאיתא לקמן בסוף פירקין (קעו, א) התם הוא שלוה אביהם ומשום שלא תנעול דלת בפני לווין, אבל זה שפרע מעצמו הרי חזרה מלוה זו כמלוה חדשה שהלווה זה מעצמו שלא מדעת האב ושלא מדעתם ואין כאן נעילת דלת. וקא סלקא דעתא השתא דאפילו כתב לוה מלוה התקבלתי, משום דנסתלק המלוה וכאילו בא זה והלוה אותם מעצמו, ולפיכך פטורין לגמרי, דשיעבודא לאו דאורייתא ונעילת דלת בכי הא ליכא, והיינו דמקשינן ליה מברייתא דאם כתב ולא התקבלתי גובה.

ורב הונא בריה דרב יהושע סבר שיעבודא דאורייתא, ולפיכך אמר הכא לאו משום דלאו בני מיעבד מצוה נינהו, דבעלמא חייבין ודאי נינהו לפרוע מנכסי אביהן ובית דין יורדין נכסיהן, אלא טעמא הכא משום דחיישינן לצררי, כלומר, שמא התפיס האב צררי לערב ומשום הכי פרע עד שלא הודיעם, ואזלא לה ההיא מלוה, דמלוה כבר נפרע ונסתלק. ואקשינן מדתניא ערב היוצא שטר חוב מתחת ידו אינה גובה ואם כתב לו התקבלתי, כלומר, המלוה לערב, שנתן לו כחו באותו שטר ובא מחמתו, גובה, וברייתא זו מקובלת בידם שהיא שנויה בערב הבא ליפרע מנכסי יתומים, ומקצת ספרים יש שכתוב בהן בפירוש ערב של יתומים, ואפילו לספרים דלא גרסי הכי על כרחנו ביתומים היא, דאי בלוה עצמו רישא דקתני אינו גובה היכי דמי, אי בשהלוה מודה שהערב פרע את המלוה ועדיין לא שלם הוא לו, אמאי אינו גובה, שאין דין ערב כדין פורע חובו של חברו שלא מדעתו, ואי באומר לו פרעתייך פשיטא דאינו [גובה, ד]הא מלוה על פה היא, אלא על כרחין ביתומים היא, ואמרינן בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע היינו דגובה בשכתב לו מלוה התקבלתי, שהרי חזר הערב כמלוה, כיון שבא מכח המלוה, וגובה בשטרא שבידו לכשיגדלו היתומים, אלא לרב פפא דאמר פריעת בעל חוב שהלוה את אביהם מצוה וכשפרע זה מעצמו אפילו מצוה ליכא גבי יתומים דהרי זה כאילו הלוה אותם מעצמו, ואין כאן אפילו משום נעילת דלת, אם כן אפילו כתב לו התקבלתי מאי הוי. ופריק דעד כאן לא קאמר רב פפא אלא בשלא כתב לו המלוה התקבלתי, אבל התם שאני, דלהכי טרח וכתב ליה המלוה התקבלתי שלא תהא זה כבא במלוה חדשה, שאין דעתו להלוות להם עכשו, אלא הרי הוא כקונה שטר חוב של מלוה וכקונה שטר חוב בעלמא. כך נראה לי.

דף קעד עמוד ב[עריכה]

ידירנה הנאה:    ודוקא לגבי ערב, דמצוה קא עביד דלאו מידי חסריה, הוא דידירנה הנייה, ואי נמי לגבי הקדש ומשום רווחא דהקדש, אבל בבא ליפרע מן הלקוחות נפרעת ואין מדירה הנייה, דגרסינן בערכין פרק שום היתומים (כג, ב) ההוא גברא דזבינתיה לנכסי וקא גרשה לדביתהו, שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא ערב תנן הקדש תנן לוקח מהו, שלח ליה תנא כי רוכלא נחשוב וניזיל, נהרדעי אמרי דתנן תנן דלא תנן לא תנן, אמר רב משרשיא מאי טעמייהו דנהרדעי, בשלמא מקדיש משום רווחא דהקדש ערב נמי מצוה קא עביד ולאו מידי חסריה אלא לוקח מכדי מידע ידע דכל חד וחד איכא עליה כתובה אמאי ניזיל נזבון, איהו הוא דאפסיד אנפשיה, אטו כל דמגרש בי דינא מגרש.

קשיא לי, כי מגרש שלא בבית דין, כשתבא היא לגבות בבית דין מן הערב ידירוה הנאה מבעל. ואין לומר דהכי קאמר, כל דמגרש ופורע בבי דינא מגרש ופורעין, דאף לגבי פריעת כתובה נמי אמרינן הכי בשילהי פרק קמא דמציעא (יח, א) גבי הוציאה גט ואין עמה כתובה מימר אמר אטו כל דמגבי כתובה בי דינא מגבי. לא היא. דהתם כשהבעל פורע יכול לטעון כיון שהיה עלי לפרוע פרעתיה שלא בבית דין, ולא ידעתי שהיה לי לקרוע גיטה ולכתוב על גביו גיטא דנן דקרענוהי לא משום דגיטא פסילה היא וכו', ועוד דדחיה בעלמא הוא דאמרינן דמצי טעין הכי, אבל הכא דערב בעלמא הוא לכתובתה, איברא כל שרואה שזה גירש וכבר תקנו דידירוה הנאה לא מגבי אלא בבית דינא ושידיירוה.

אלא מסתבראט לי דמהא שמעינן דלדידיה הוא דמחייבין שלא לגרש עד שידירנה, דהוא ניהו דעביד קנוניא, דהא בדידיה תליא מילתא לגרושי בין מדעתה בין שלא מדעתה, אבל האשה מה תחייבנה לידור הנאה ממנו והיא לא עבדא ולא מידי, דעל כרחה היא מתגרשת. אלא ודאי כיון שנתגרשה גובה מן הערב בלי הדרת הנאה מבעל, דאיהי לא מידי עבדה. כנ"ל.

אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי וכו':    פירש הראב"ד ז"ל, דהקדיש עכשיו כשהוא שכיב מרע. וכתב דמהא שמעינן דשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ועמד אינו יכול לחזור בו, שאם יכול למה לן למימר חזקה, הא יכול לחזור בכולן, ואף על גב דאיבעיא לן לעיל (קמח, ב), וסלקא התם בתיקו, הכא משמע דאיפשיטא ליה לרב הונא ומשום דהתם תיקו דאיסורא הוא ולחומרא. וכן פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל. ועוד אמר דמכי אקדיש קננהו הקדש והשתא הוא דבעי (הא) למהדר ביה ולהוציא מן ההקדש, וכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע, ואינו יכול לחזור בו זה אלא בראיה ברורה. ודיקא נמי דבשכיב מרע שהקדיש ובשעה שהקדיש הוא דקאמר מנה לפלוני בידי קא מיירי, מדקא מדמי לה להא דרב ושמואל דאמר שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי וכו', דהתם נכסי דידיה נינהו ומנכסי דידיה הוא דקאמר תנו, הכא נמי במקדיש נכסיו ובשעת הקדשו הוא דקאמר, דאכתי נכסי דידיה נינהו.

ויש מפרשים דהכא בשהקדיש כשהוא בריא ואמר עכשו מנה לפלוני בידי קאמר, אבל אם הקדיש כשהוא שכיב מרע פשיטא דנאמן, דהוא יכול לחזור בו, דמאי דאיבעיא להו לעיל אם יכול לחזור בו סלקא בתיקו וכל תיקו דממונא לקולא, והשכיב מרע חשובי' כמוחזק, והקדש שבא להוציא ממנו עליו הראיה. וכבר כתבתיה למעלה במקומה. וכן ודאי נראה כלשון זה האחרון. ולא עוד אלא דעל כרחין מקדיש זה בשהקדיש מעכשיו על דעת רבים היא, ואי נמי שהוציא נכסים מתחת ידו ומכרן לגזבר, דמעתה אי אפשר לו להישאל על הקדשו, דאי לאו הכי, אפילו בריא נמי שהקדיש ואמר מנה פלוני בידי נאמן מגואי בעי מיתשיל עליה, ואילו בערכין בפרק שום היתומים (כג, א) אמרינן דרב הונא בדוקא נקט שכיב מרע והקדש משום דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש בשעת מיתה, הא שכיב מרע שלא בהקדש אי נמי בריא בהקדש חיישינן, וכדאיתא התם גמרא המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה רבי אליעזר אומר כשיגרשנה ידירנה הנייה ורבי יהושע אומר אינו צריך, ואוקימנא פלוגתייהו התם באדם עושה קנוניא על ההקדש או לא, דרבי אליעזר סבר אדם עושה קנוניא על ההקדש ורבי יהושע סבר אין אדם עושה קנוניא על ההקדש, ואקשינן אלא הא דאמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו וכו' לימא כתנאי אמרה לשמעתיה, ופרקינן לא עד כאן לא פליגי אלא בבריא אבל בשכיב מרע דברי הכל אין אדם עושה קנוניא על ההקדש, מאי טעמא אין אדם חוטא ולא לו, איכא דאמרי בבריא כולי עלמא לא פליגי דאדם עושה קנוניא על ההקדש, כלומר, ורב הונא דנקטה בשכיב מרע דוקא ככולי עלמא נקטה, והכא ביש שאלה בהקדש פליגי דרבי יהושע סבר יש שאלה בהקדש וכדברי בית הלל, והילכך אין חוששין לקנוניא, דאי בעי לא הוה צריך לגרש אלא ישאל על הקדשו, ורבי אל[י]עזר סבר חיישינן דאי אפשר לו להישאל על הקדשו וכבית שמאי דאמרי דאין שאלה בהקדש, אלמא לדידן דקיימא לן כבית הלל דיש שאלה בהקדש אילו לא נדר על דעת רבים אי נמי שמסר ליד גזבר דמעתה אי אפשר לו לשאל על הקדשו, היה נאמן, ואפילו היה בריא כשהקדיש, דכל שיש מגו אין חוששין לקנוניא.

ומה שאמרנו דכל שמסר ביד גזבר שוב אינו יכול לישאל עליה, הכין מוכח בנדרים (נט א), פרק הנודר מן (המבושל) [הירק], דאמרינן התם דנדרים קרויין דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל, ואקשינן התם מתרומה שבטלה במאה ואף על פי שאפשר לו לישאל עליה, ופרקינן בתרומה ביד כהן, כלומר, דאחר שבאה ליד כהן שוב אינו יכול לישאל עליה.

דף קעה עמוד א[עריכה]

הכא נמי אדם עשוי שלא להשביע את עצמו:    ואם תאמר כיון שהקדיש כל נכסיו מאי שלא להשביע את עצמו איכא, פירש הראב"ד ז"ל, שלא בשאמר הריני מקדיש כל נכסי קאמר, אלא בשהקדיש כל הנכסים שיש לו הידועים לנו.

כי קאמר רב הונא דנקיט שטרא בידיה:    ואם תאמר ועד השתא מי הוה סלקא דעתין דבדלא נקיט שטרא קאמר רב הונא, אם כן דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי ולימא והא מלוה על פה היא ומלוה על פה אינה גובה מן לקוחות, ומה לי משעבדי להדיוט ומה לי משעבדי לגבוה. וי"ל דמאן דתריץ השתא כי קאמר רב הונא בדנקט שטרא בידיה הוא דהוה סלקא דעתיה דמאן דמקשה מהא דרב ושמואל סבר דהא דרב הונא בדלא נקיט שטרא הוא, דאי בדנקיט שטרא ליכא לאקשויי הכין, ואמר ליה איהו דאין הכי נמי דרב הונא בדנקיט שטרא הוא, ואפילו הכי קא מקשה מהא דרב ושמואל, דהא דרב ושמואל נמי על כרחין בדנקיט שטרא הוא ואפילו הכי קאמרי דאין נותנין, משום דכל שלא אמר תנו שלא להשביע את בניו קאמר. ואי נמי י"ל, דמאן דמתרץ סבר דדוקא ללקוחות התקינו, דיהבי זוזי, ומשום פסידא דידהו, אבל הקדיש דלא יהיב מידי, ואי נמי מקבל מתנה דלאו מידי חסריה, אדינייהו קיימי ואפילו מלוה על פה גובה מהן. כנ"ל. ואין אנו צריכין לכל זה אלא למי שמפרש הא דרב הונא בשהקדיש מכבר בעודנו בריא, אבל למי שמפרש אותה בשהקדיש עכשו בעודנו שכיב מרע, אפילו בדלא נקיט שטרא הוה אפשר ליה למקשה לאוקמה.

ואוקי רב נחמן הא והא דנקיט שטרא ודרב הונא במקוים ודרב ושמואל בשאינו מקוים:    ואם תאמר אי דרב הונא בדנקיט שטרא ומקוים, פשיטא, מה לנו ולנאמנותו. פירש הר"א אב בית דין ז"ל, דנפקא מינה לגבות מן ההקדש בלא שבועה ואף על פי שאמרו הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה.

מהא דאמרינן: אמר תנו נותנין קיימיה לשטריה:    נראה לי, דכל שבעל חוב חתום עליו בחתם ידו ונתקיים חתם ידו קיימיה לשטרא אף על פי שלא מצאו לקיים כתב ידן של עדים החתומים בו, ועל כן נהגו להחתים החתן בשטר הכתובה, מפני שעומדת לארך זמן ושמא לא ימצאו קיום חתם ידן של עדים וימצאו לקיים חתם ידו של תתן, ובשנודע שחתם קודם שמכר. כנ"ל.

ואם תאמר לרב ושמואל דאמרו אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין, והא קיימא לן דמצוה לקיים דברי המת. י"ל דהתם בנותן, אבל הכא אינו אלא מודה שהוא חייב, וכל שלא אמר תנו אינו אלא שלא להשביע את עצמו. ויש מי שתירץ, דלא אמרו מצוה לקיים דברי המת אלא בשמשליש ביד אחרים, כאומר תנו שקל לבני בשבת ואם מתו יירשו אחרים תחתיהן ואאומר הילך מנה לפלוני ומת כדאיתא בשילהי פרק קמא דגיטין (יד, ב), וכן במשליש מעות לחתנו ליקח שדה לבתו, הא לאו הכי לא. ובגיטין כתבתי יותר מזה.

הא דאקשינן כלפי ליא ואמרינן אלא אי אתמר הכי איתמר שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמן:    קשיא לי, דכיון דאמר כלפי ליא לא הוה ליה אלא לאפוכה ולמימר אלא אי איתמר איפכא איתמר שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים פרענו אין נאמנין תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים פרענו נאמנין. וניחא לי, משום דקים ליה דבין הכי ובין הכי נאמנין, דכל שאמר מנה לפלוני בידי ומת אם תמצי לומר שחייבין היורשין ליתן, אף הן נאמנין שנתנו, ואם תמצי לומר שין היורשין חייבין ליתן, שלא אמר אלא כדי שלא להשביע את עצמו, מאי אין נאמנין דקאמר, אלא על כרחין בין הכי ובין הכי נאמנין, ומאי דקאמר כלפי ליא, לאו בדוקא קאמר, אלא למאי דקאמר קא מותיב, אילו הוה לן למימר בכי הא נאמנין ואין נאמנין איפכא הוה לן למימר, אלא דבין הכי ובין הכי נאמנין ולאו הכי איתמר אלא הכי איתמר. ויש לנו כיוצא בזה בנדה פרק כל היד (טו, א) גמרא כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. כנ"ל.

אלא אי איתמר הכי איתמר שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין:    הקשה הרב אלפסי ז"ל, טעמא דאמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי הוא דנאמנין ואין נותנין, הא לאו הכי נותנים ואף על גב דלא אמר תנו, והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו אמר תנו נותנין, לא אמר תנו אין נותנין. ותירץ הוא ז"ל, דהתם בשלא אמר בתורת הודאה גמורה, והא דרבא כשאמר בתורת הודאה גמורה, וכגון שתבעו והודה.

והר"ז הלוי ז"ל הקשה עליו, היכי מקשי מההיא דרב ושמואל עליה דרבא, דרב ושמואל ליתה, דאינהו אזדו לטעמייהו דאמרי מלה על פה אינה גובה מן היורשים, והילכך אמרי דאי לא אמר תנו וקיימיה לשטרא אין נותנין, ואף על פי שהודאה בחובו הודאה גמורה הויא לה מלוה על פה. וקושיא זו שהקשה הרב הלוי ז"ל תמוהה, דכי אקשינן מעיקרא אדרב הונא מרב ושמואל, לאו משום דסבירא לן דהלכה כוותייהו בעיקר דינם דמלוה על פה אינו גובה מן היורשים, אלא משום דקאמרי דכל היכא דלא אמר תנו חוששין שמא שלא להשביע את בניו קאמר, ולאו בהודאה גמורה קאמר, ואילו נקיט שטרא בידיה ולא [אמר תנו] אין נותנין, דחוששין שאינו חייב כלום ושלא להשביע את בניו קאמר, בהא ליכא מאן דפליג עליהו, ומינה אקשינן לרב הונא דכי אמר מנה לפלוני בידי קאמר למה נאמן, כלומר ונותנין, דאף על גב דנקיט שטרא בידיה כל דלא מקוים ולא אמר תנו ולא קיימיה לשטרא לאו הודאה גמורה היא וניחוש דשמא שלא להשביע את עצמו קאמר, דכדי לצאת מידי חששא זו חדא מן תרתי בעינן, או דנקיט שטרא בידיה דמקוים או דאמר תנו, ואנן קא סלקא דעתן דבדרב הונא ליכא חדא מינייהו, אלא דנקיט שטרא דלא מקוים ולא אמר תנו, ואוקים רב הונא במקוים ולא אהני נאמנותו אלא ליטול בלא שבועה, ודרב ושמואל בדלא מקויים ואמר תנו, ולעולם לכולי עלמא חוששין לשלא להשביע את עצמו. ונמצאו דברי הרב אלפסי ז"ל עיקר.

עוד כתב הרב אלפסי ז"ל על הא דרב הונא, דאי איכא בידיה שטרא דלא מקויים, אי אמר תנו קיימיה לשטריה ונותנין, לא אמר תנו אין נותנין, מאי טעם אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. והקשה עליו הר"ז הלוי ז"ל ואמר דנראה מדברי הרב שאם אמר בתורת הודאה גמורה אף על גב דלא אמר תנו נותנין, וחשב זה לטעות, דכל דלא אמר תנו ולא קיימיה לשטרא אין נותנין דבר ברור הוא, דהוה ליה כמלוה על פה דאינה גובה מן המשועבדין, ותמה על עצמך, אף בשאמר תנו היאך נותנין לגבות מן המשועבדין בלא שטר מקויים, אם אמרו ביורשין שהרשות בידו לצוות עליהם ולומר תנו, דהאי אי בעי יהיב ליה במתנה, יאמרו בנכסים משועבדים, בין להדיוט בין לגבוה, דלאו כל כמיניה למימר תנו. הילכך באומר תנו אין הדבר נראה לנו לגבות מן ההקדש בשטר שאינו מקויים. ומה שאמרו חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש, לא אמרו אלא בשטר מקוים ולגבות בלא שבועה. אלו דברי הרב הלוי ז"ל.

והרמב"ן תירץ, דכשם שנאמן לומר בשטר מקוים שאינו פרוע וליטול שלא בשבועה ואין חוששין לפרעון, כך נאמן בשטר שאינו מקויים לומר תנו ושלא לחוש לקנוניא, דמאי שנא, דתרווייהו משום התקנה הן הבא ליפרע מנכסים משעובדים לא יפרע אלא בשבועה ושלא ליפרע בשטר אלא במקוים, ואפילו בדלא נקיט שטרא בידיה כלל נאמן לומר מלוה יש לפלוני עלי מזמן פלוני וגובה מן ההקדש, כל שאמר בהודאה גמורה, לפי שאין (שכיב מרע שאין) אדם עושה קנוניא על ההקדש, וזו היא שנמצא בנוסחי הלכות, והוא הדין היכא דליכא שטרא בידיה ואמר תנו נותנין.

ואני תמה על דברי רבנו בדבר זה. דמלוה על פה שאינו גובה מן הלקוחות אינו משום חשש קנוניא, [א]לא משום דלת לה קלא, ואם כן כי לא נקיט שטרא כי אמר אפילו בהודאה גמורה ולא חיישינן לקנוניא מאי הוי, הא משעבדי נינהו, דמה לי משעבדי להדיוט מה לי משעבדי לגבוה.

ומיהו נראה שאין אנו צריכין לכך לדעת הרב אלפאסי ז"ל, כי מדברי הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל תלמידו שקבל ממנו נראה שהרב ז"ל פירשה זו דרב הונא בשעה שהקדיש, ובשעת הקדישו ממש קאמר מנה לפלוני בידי, דהשתא ודאי כל שאמר בהודאה גמורה נותנין ואפילו לא נקיט שטרא בידיה כלל, ועד כאן לא אוקמה רב נחמן לרב הונא בדנקיט שטרא בידיה ובמקוים אלא משום דלא אמר תנו, הא אמר תנו אף על גב דלא נקיט שטרא בידיה נמי נאמן ונותנין, דהוה סלקא דעתיה דרב הונא מעיקרא לאו בדנקיט שטרא כלל היא, מדפרקינן כי קאמר רב הונא התם דנקיט שטרא בידיה, דאלמא עד השתא הוה סלקא דעתיה דמקשה דבלא נקיט שטרא קאמר.

וזה לשון הרב הלוי ז"ל: נקטינן השתא לענין שכיב מרע ומשעה שהקדישן אמר מנה לפלוני בידי שאם אמר תנו ודאי נותנין בין נקיט ההוא פלוני שטרא בין לא נקיט, הואיל ובשעה שהקדישן קאמר. ואי לא אמר תנו נותנין אי נקיט שטרא ומקוים, ואי לא נקיט שטרא אי נמי נקיט שטרא ולא מקוים, כיון דלא אמר תנו אין נותנין. ודוקא בשאמר בשעה שהקדישן, אבל אי אמר לאחר שהקדישן, אף על גב דאמר תנו אין נותנין. עד כאן. ומדבריו למדנו לדברי הרב רבו ז"ל שהוא מפרשה באומר בשעת הקדשו. ומעתה אין אנו צריכין לכל מה שכתבנו להעמיד דברי הרב ז"ל.

אלא שיש עדיין מקום עיון בעיקר פירושו של הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, שאם בשעת הקדשו קאמר, מאי קנוניא דקאמרי שאין חוששין לה. והרמב"ן ז"ל ירש לפי פירוש זה, אין אדם עושה קנוניא לומר שום דבר שלא להשביע את עצמו, שהוא חס על נכסי ההקדש שלא יפסדו, דומיא דהא דמקשי עלה רב נחמן וכי אין אדם עושה קנוניא על בניו.

הא דבעי רבא שכיב מרע שהודה מהו:    פירש הראב"ד ז"ל שהוא הודה בפני בעל דינו ועל ידי תביעה צריך לומר אתם עדי או לא, צריך לומר כתובו או לא. פירוש, הודאת שכיב מרע כמתנת בריא היא ואינו יכול לחזור בו, ממעשה דאיסור ורב מרי. וצריכה שטר לגבות ממשעבדי אי נמי לגבות מבני חורין, שלא יוכל היורש לטעון פרעתי כל זמן שהשטר יוצא מתחת ידי המקבל, שלא תהא כמלוה על פה, וצואת שכיב מרע אף על פי שכתבוה העדים מדעתם כמלוה על פה היא ויכול היורש לומר פרעתי, וכן הודאת שכיב מרע כל זמן שלא נכתבה, לפיכך הוצרכנו לדעת אם העדים רשאין לכתוב שלא במצותו. שאין אדם משטה בשעת מיתה, (וכן) [ואין] צריך לומר כתובו, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. ואף על פי שהודאת שכיב מרע כהודאת בריא לענין חזרה, לגבי כתיבת השטר מיהא כשכיב מרע הוא שאין צריך לומר כתובו, מאי טעמא משום דלא אטרוח רבנן לא להודאת בריא ולא לשום דבר מפני כבד חליו, שמא תטרף דעתו עליו.

וכן לענין גט אמרו שאם אמר כתבו גט לאשתי אף על פי שלא אמר תנו כותבין ונותנין, דאומדן דעתא הוא ומשום דטריחא ליה מילתא לא אמר תנו אצרכוה לומר כתבו, עד כאן לשון הרב ז"ל. למדנו מדבריו, דצואת שכיב מרע אף על פי שכתבוה העדים אין לה דין שטר, ויכולין היורשים לומר פרענו ונאמנין, ועיקר. והא דקאמר הכא דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, אין פירושו ככתובין וכמסורין דאמרינן לעיל (קנא, א) גבי מתנת שכיב מרע, דהתם פירושו קנה כמו שקונה במתנת בריא בשכתב ומסר, אבל כאן פירושו דברי שכיב מרע בהודאתו כאלו אמר כתבו ותנו לו. וכן פירשו בתוספות.

דף קעה עמוד ב[עריכה]

אמר רבה דבר תורה אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר אינה גובה אלא מכנסים בני חורין מאי טעמא שעבודא לאו דאורייתא:    פירוש, ואין יורדין לנכסיו, אלא שכופין אותו בשוטים לקיים מצותו, דפריעת בעל חוב מצוה וכדאמרינן בכתובות (פו, א) אמר לה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא בעינא למעבד מצוה מאי אמר ליה תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון סוכה איני עושה לולב איני נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו, אלמא אפילו לבני חרי דידיה אין יורדין, אלא שכופין אותו בשוטים לקיים מצותו. ועוד שמעינן ליה מדעולא דפליג עליה ואמר דבר תורה בעל חוב בזיבורית, וההיא מבני חרי דידיה היא, אלמא לרבה אפילו מיניה דידיה אין גובין, אלא שכופין אותו לקיים מצותו.

ויש מקשים, והיאך אפשר לו לרבה לומר כן, והלא קראי כתיבי מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם (שמות כב, ד) שלם ישלם המבעיר את הבעירה (שם ה), ונתן בפלילים (שם כא, כב), ובארבעה שומרין ובכולהו נזקי תשלומין כתיבי. וכי תימא מלוה הכתובה בתורה ככתובה [בשטר] דמיא, והא הכא דמקשינן מנזקין מהחופר בו ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו אלמא רבה אפילו במלוה הכתובה בתורה נמי אמר. ותירץ הרמב"ן ז"ל, דאנן הכי קאמרינן, כיון דפריעת בעל חוב מצוה מן התורה וכופין על מצות עשה, אף אנו יורדין לנכסיו ומקיימין לו מצות עשה של בעל כרחו.

ואינו מחוור בעיני כל הצורך, דהאי מאי דקאמר ליה רב פפא לרב הונא תנינן אבל מצות עשה כופין אותו עד שתצא נפשו משמע לכאורה דלמאן דאמר לא בעינא למעבד מצות פריעה קאמר שמכין אותו עד שתצא נפשו ואין יורדין לנכסיו מדלא אסיק לדידי נמי יורדין לנכסיו מדתנינא. ועוד מאי קא מקשה מדקאמר עולא בעל חוב בזיבורית, דדילמא בית דין יורדין לנכסיו ומקיימין לו מצותו ובדינו בזיבורית.

ואחרים פירשו דקראי מצות פרעון ותשלומין הוא דרמו עליה דבעל חוב ושומרין ומזיק, וקא פריש קרא האי דין מצות במאי והאי במאי, ולעולם אין בית דין יורדין לנכסיו דבר תורה. ועדיין קשיא לי, דהא משמע בפרק המקבל (ב"מ קיג, א) דלכולי עלמא שליח בית דין מנתח נתוחי, ושמואל דאמר הכא שעבודא לאו דאורייתא אמרה התם דשליח בית דין מנתח נתוחי, ואיכא מאן דאמר התם דשליח בית דין נכנס לביתו וממשכנו, וכפשטה דמתניתין דהתם דקתני המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין, מכלל דבית דין ממשכנין אותו, ותנאי נמי פליגי התם אם שליח בית דין כמלוה או כלוה, ושליח בית דין נכנס לביתו וממשכנו, ואי למאן דאמר שיעבודא לאו דאורייתא אין יורדין לנכסיו ליקשי ליה מההוא תנא דאמר דבית דין ממשכנין, ואפילו מאידך תנא מדמנתח שליח בית דין. וצריך לי עיון.

ודקאמרינן פריעת בעל חוב מצוה, פירש ר"ש ז"ל מדכתיב והין צדק. ואינו מחוור, דההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב קאתי. אלא מדכתיב (דברים כד, יא) והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט.

הא דקאמר עולא דבר תורה בעל חוב בזיבורית:    מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוצא אליך את העבוט מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים, ואיכא למידק, והא התם מטלטלין נינהו, ומטלטלין מיטב נינהו ואפילו טובין, דאף על גב דלא מזדבן הכא מזדבן הכא, וכדאמרינן בבבא קמא (ז, ב). והרמב"ן ז"ל תירץ, דהתם משכון הוא, ואין אומרין במשכון כל מידי מיטב הוא, שהרי אין בידו למכרו.

ואחרים תירצו דמדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט ולא נתן רשות למלוה ולא אפילו לשליח בית דין ליכנס לביתו, שמעינן שהתורה חסה על הלוה לפרוע מה שירצה ואפילו פחות שבכליו.

דף קעו עמוד א[עריכה]

מהא דאמר רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין:    משמע דסבירא ליה דשיעבודא לאו דאורייתא, וכן ודאי משמע בכוליה תלמודא וכדאמרינן לעיל (קעד, א) גבי ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דאודעינהו ליתמי פריעת בעל חוב מצוה, וכן בכתובות (פו, א) לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא בעינא למעבד מצוה מאי. והא דאמר רב פפא גופיה בפרק קמא דקדושין (יג, ב) מלוה על פה גובה מן היורשים שעבודא דאורייתא ואינה גובה מן הלקוחות משום דלית ליה קלא, יש אומרים דהתם הכי קאמר, אפילו למאן דאמר שיעבודא דאורייתא וגובה מן היורשים אפילו הכי אינה גובה מן הלקוחות, משום דלית ליה קלא, וחשו חכמים לתקנת הלקוחות. ויש אומרים דהתם לא גרסינן רב פפא אלא רב פפי. ויש אומרים דזו מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד. ויש אומרים דחזר בו רב פפא.

אבל הרב אלפאסי ז"ל כתב דרב פפא אית ליה שעבודא דאורייתא בההיא דקדושין, והכא הכי קאמר, אף על פי שאינה גובה מן הלקוחות, שתקנו להם משום מלוה דלית ליה קלא, אפילו הכי אוקמוה אדינה לגבי היורשין, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ואין דבריו מחוורין כאן, דודאי רב פפא פריעת בעל חוב מצוה אית ליה, כדאמרינן לעיל ובכתובות.

ומכל מקום לענין פסק הלכה קיימא לן כמאן דאמר שעבודא דאורייתא, דהא רב הונא בריה דרב יהושע ועולא וריש לקיש ורבי יוחנן כולהו סבירא להו הכין, ופשטה דגמרא נמי משמע דאית ליה הכין מדמקשי מהחופר בו ברשות הרבים, ושלחו נמי מתם הילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. וכן פסקו כל הפוסקים.

הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין:    כתב הרב אלפאסי ז"ל בהלכות, דאי טעין פרעתי נאמן, מפני שדינו כמלוה על פה. וכן הסכימו הגאונים ז"ל וכן הרמב"ן ז"ל. וכתב הוא ז"ל, שהטעם שכיון שאינה גובה מן המשועבדין אינן מקפידין עליו ומניחין אותו ביד מלוה אף על פי שהוא פרוע, ואין נוהגין כן בכתב ידי עדים, מפני שיש לו קול וזילי נכסיה דלוה, שהרי גובה מן המשועבדין.

וכבר כתבתי אני שאין דברים אלו מחוורין בעיני, אלא הרי היא כשאר שטרות ויכול לומר שטרך בידי מאי בעי. ויש לי ראיה ברורה על זה בשלהי פרק המוכר את הבית (ע, א) גבי המפקיד אצל חברו בשטר ואמר פרעתי ושם כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

גירסת הספרים: שאני התם דאיכא שטר כתובה משעבד נפשיה:    וכן נראה שגורס ר"ח ז"ל. ויש מי שגורס התם משעת כתיבה שעבד נפשיה, ואגובה מנכסים משועבדים קאי, כלומר, דרבי אלעזר אמר דכל שטר אף על פי שאין בו עדים אלא שנתנוהו לו בפני עדים גובה מנכסים משועבדים, אלמא אף על גב דלא חתימי ביה עדים כל שמסרו לו בפני עדים אית ליה קלא וגובה מנכסים משועבדין, והכא נמי אף על פי שאין עדים חתומים באותו שטר של חתם ידו, כיון שהוחזק בבית דין יש לו קול וליגבי ממשעבדי. ופריק שאני התם שנכתב כמתחלתו על דעת למוסרו למלוה בפני עדים, והילכך משעת כתיבה יש לו קול, אבל כתב ידו שלא נכתב על דעת למוסרו בפני עדים, אין לו קול, ואף על פי שיצא עכשיו בבית דין ונתקיים בבית דין. וכבר כתבתי יותר מזה בפרק המגרש (גיטין פו, ב) בשמעתא דהלכה כרבי אלעזר בגיטין.

דף קעו עמוד ב[עריכה]

[אית] ספרים דגרסי': ואינך כולהו בעו קנין:    וכן היא בהלכות הרב אלפאסי [ז"ל]. ומיהו כולהו דקאמר היינו ערב דלאחר מתן מעות וערב דכתובה, אבל ערב דלאחר חיתום שטרות כתב הרמב"ן ז"ל דלא בעי קנין לגבות מבני חרי, מדגרסינן בריש פרק הנושא את האשה (כתובות קא, ב) חייב אני לך מנה בשטר רבי יוחנן אמר חייב ורבי (טרפון) [שמעון] בן לקיש אמר פטור, ואתא רבא לאוקומי פלוגתייהו דהני תנאי דהיינו רבי ישמעאל ורבי שמעון בן ננס דערב דלאחר חיתום שטרות, רבי יוחנן כרבי ישמעאל ורבי שמעון בן לקיש כבן ננס, ודחינן דאליבא דבן ננס כולי עלמא לא פליגי, וכי פליגי אליבא דרבי ישמעאל, רבי יוחנן כרבי ישמעאל, וריש לקיש אמר לך עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל התם אלא דשך נפשיה בשיעבודא דאורייתא אבל הכא דלא שך נפשיה לא, אלמא כולהו מודו בכי הא דרבי ישמעאל דמשתעבד ואף על גב דלא קנו מידו, דהוי ככותב בשטר חייב אני לך מנה, וכל שכן לרבי יוחנן דאמר בכותב על השטר חייב אני מנה שחייב ואף על גב דלא שייך נפשיה בשטרא, ואנן קיימא לן כרבי יוחנן. תם.


יורנו רבינו אם צריך עם האדרכתא הכרזה או לא, משום שראינו לר"ח ז"ל שאמר [אדרכתא מה הוא טופסו] סדר הדין כך: מוציא מלוה שטרו בבית דין ומקיימו ומחייבין את הלוה לפרעו. לא יפרע קורעין שטר החוב וכותבין למלוה אדרכתא על נכסי הלוה ומכריזין, ואחר ההכרזה עושין שומא מנכסי הלוה ומחליטין למלוה. לא מצא נכסים בני חורין ללוה כותבין לו טירפא, ואחר שיטרוף קורעין הטירפא וכותבין אדרכתא על הנכסים הללו, ואחר כן קורעין האדרכתא וכותבין לו שומא על שדה זו ומחליטין אותה למלוה, ואמר[ה] ההלכה אימת אכיל פירי רבא אמר מכי שלמו יומי אכרזתא, וממקום זה יתברר שצריך הכרזה בהורדת בית דין בעל חוב בין בנכסים בני חורין בין בנכסים משועבדין, יורנו רבנו אם דבר זה נכון שצריך הכרזה וכמה זמנה.

תשובה: האדרכתא היא כמו שפירש ר"ח ז"ל, שאם היתה בנכסים בני חורין כותבין על מאן דלא ציית דינא אדרכתא, ולאחר האדרכתא מכריזין על אותו קרקע שנכתבה עליו האדרכתא ומורידין בה המלוה בכדי חובו, וזה מפורש בפרק הנושא את האשה (כתובות קד, ב). אבל האדרכתא שהיא בנכסים המשועבדים כותבין תחלה טירפא אחר שקורעין שטר החוב, ואם ימצא מה שיטרוף קורעין הטירפא וכותבין אדרכתא ומכריזין על הקרקע כמו שעושים על נכסים בני חורין, ואחר כך שמין לבעל חוב במה שיש לו, ולאחר שומא קורעין האדרכתא ונותנין לו השומא, ובהן אמרו כל טירפא דלא כתוב בה קרענא לשטרא לאו טירפא היא וכל אדרכתא דלא כתיב בה קרענא לטירפא לאו אדרכתא היא וכל שומא דלא כתיב בה דקרענא לאדרכתא לאו שומא היא.

ושאלת השומא אם טעו בה השמאין בין על בעל חוב בין על הלוקח היאך הדין בה.

תשובה: השומא בנכסי יתומים שהיא ברשות בית דין כבר אמרו (כתובות צט, ב) שום הדיינין שפחת שתות או הותיר שתות מכרן בטל, אבל שומא של בעלי חובות [שדינו כדין] השליח, שאמרו (שם) לא אמרן אלא דלא שוו שליח, אבל שוו שליח אפילו [פחות] מכדי אונאה חוזר דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ומה שאמרו (ב"מ לה, א) שומא הדרא לעולם, אינו לענין טעות, אלא מי שיש עליו חוב ולא קבל עליו את הדין והורידו אותו בית דין בשומא, אם יזדמן לו הממון אחר כך ורצה ליתן למלוה ממונו שיחזיר לו את הקרקע, מחזירה לו כל זמן שהיא בידו [וזו היא שומא הדרא לעולם משום ועשית הישר והטוב]. עד כאן תשובת הרב.

והרמב"ם ז"ל (פ"כב מהל' מלוה ולוה ה"טו) [העיד] משמן של ראשוני המורים, שאם טעו בית דין בשומא בבאין להגבות לבעל חוב מן הלקוחות אפילו כל שהו, חוזר, מפני שהן כשליח לבעל חוב וללוקח. ולא ידעתי מאי שנא משטעו בשומת היתומים ולמה לא יהיו בית דין גם עכשו כשליח לבעל חוב וליתומים. והרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל כתב בהשגות דנראה דוקא בשלא הכריזו.