בבא בתרא קעג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואלא הא דתניא כשם שאין מוציאין שטר חוב זה על זה כך אין מוציאין על אחרים במאי קמיפלגי באותיות נקנות במסירה קמיפלגי תנא דידן סבר אותיות נקנות במסירה ותנא ברא סבר אין אותיות נקנות במסירה ואי בעית אימא דכולי עלמא אותיות נקנות במסירה והכא בצריך להביא ראיה קא מיפלגי תנא דידן סבר אין צריך להביא ראיה ותנא ברא סבר צריך להביא ראיה דאיתמר אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה ורבא אמר אאינו צריך להביא ראיה אמר אביי מנא אמינא לה דתניא באחד מן האחין שהשטר חוב יוצא מתחת ידו עליו להביא ראיה מאי לאו הוא הדין לאחריני ורבא אמר שאני אחין דשמטו מהדדי איכא דאמרי אמר רבא מנא אמינא לה דתניא אחד מן האחין שהשטר חוב יוצא מתחת ידו עליו להביא ראיה אחין הוא דשמטו מהדדי אבל אחריני לא ואביי אחין איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא כיון דשמטו מהדדי אימא מיזדהר זהירי ולא צריכי להביא ראיה קמ"ל ואלא הא דתניא כשם שמוציאין הן שטר חוב על אחרים כך מוציאין זה על זה במאי קמיפלגי בכותבין שטר ללוה ואע"פ שאין מלוה עמו קמיפלגי תנא דידן סבר כותבין שטר ללוה ואף על פי שאין מלוה עמו זימנין דאזיל לגבי ספרא וסהדי ואמר להו כתבו לי שטרא דבעינן למיזף מיוסף בן שמעון חברי ובתר דכתבי וחתמי ליה נקיטא ליה ואמר ליה הב לי מאה דיזפת מינאי תנא ברא סבר אין כותבין שטר ללוה עד שיהא מלוה עמו:
נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהם פרועין וכו':
טעמא דנמצא הא לא נמצא מצי מפיק והאנן ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב תנן אמר רבי ירמיה במשולשין ונחזי תברא בשמא דמאן דכתיב אמר רב הושעיא גבמשולשין בשטר ואין משולשין בשובר אביי אמר הכי קאמר דנמצא ללוה בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע שטרות שניהם פרועין:
כיצד יעשו ישלשו כו':
תנא האם היו שניהם כהנים יכתבו דורות:
מתני' והאומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע אי זהו שטרות כולן פרועין נמצא לאחד שם שנים הגדול פרוע והקטן אינו פרוע:
גמ' אמר רבא זשטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע חוב לך בידי פרוע שטרות כולן פרועין אמר ליה רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו שדה שיש לי מכורה לך כל שדותיו מכורין לו התם חיד בעל השטר על התחתונה:
מתני' טהמלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב
רשב"ם
[עריכה]ואלא הא דתניא כו' - לכ"ע פריך דהא אפילו אביי מודה דלנפילה דחד לא חיישינן וא"כ אמאי תניא בברייתא שאין יכולין להוציא על אחרים:
במאי קא מיפלגי - כיון דלאו בחיישינן לנפילה פליגי:
תנא דידן סבר - לנפילה דחד לא חיישינן מאי איכא למימר דלמא איהו יהיב ליה אותיות נקנות במסירה ועל כרחו יפרע לו למי שהשטר בידו:
ותנא ברא סבר אין אותיות נקנות במסירה - ומתוך כך ידחה הלוה לזה ויאמר פקדון הוא אצלך ולזה יאמר אין השטר בידך ומיהו אם כתבו הרשאה זה לזה על כרחו ישלם לו:
ואב"א דכ"ע אותיות נקנות במסירה - בלא שטר מכירה [אחר] כדפסקי' הלכתא בפ' המוכר את הספינה (לעיל עז.) כרבי וכדאמר רב אשי אותיות מילי נינהו ומילי במילי לא נקנו היכא שמסרו לו ונתנו אך ראיה ועדים צריך שמסרו לו לזה בפניהם דלא נימא פקדון הוא אצלו או השמיטו ממנו ובהכי פליגי מתני' ותנא ברא בפלוגתא דאביי ורבא:
ורבא אמר אין צריך - אלא העמידהו בחזקת המוחזק בו:
אחד מן האחין ששטר חוב יוצא מתחת ידו - או בשם אביהם או בשם מלוה אחר וטוען אחיי נתנוהו לי והם אומרים אתה חטפתו:
מיזהר זהירי - ולא יכול להשמיט מיד אחיו כי נזהר איש מאחיו וסד"א אין צריך המוחזק בו להביא ראיה קמ"ל:
אלא הא דתניא כו' - ג' מחלוקות בדבר:
זימנין דאזיל לגבי ספרא כו' - כסבור הוא לרמות בו חבירו ולגבות ממנו בשטר זה והוא אינו יודע מה ששנינו שאין יכול להוציא על חבירו ששמו כשמו:
אא"כ מלוה עמו - ומסתמא שניהם היו במעמד מקום שנכתב וכיון דאינהו ידעי ואין מקפידים זה על זה לא חיישינן תו לשום רמאות כיון דלנפילה לא חיישינן:
נמצא לאחד - מלוה שטרו של יוסף בן שמעון שחייב לי ממון פרוע שטרות שניהם פרועים ואע"ג דאמרן בשילהי שנים אוחזין (ב"מ כ:) סימפון היוצא מתחת ידי מלוה אינו אלא כמשחק ופסול הא אוקימנא להך משנה התם כגון שנמצא השטר בין שטרותיו קרועין הלכך השובר כשר:
במשולשין - פירוש בשטר שלשה דורות יוסף בן יעקב בן יצחק ובאידך כתב יוסף בן יעקב בן דוד ובשובר כתב סתם יוסף בן יעקב כדמתרץ לקמן הלכך איתרע כחם והם בחזקת פרועים שכל אחד טוען שלי פרוע והמלוה אינו יכול להכחישו הואיל ונמצאו השטרות בין השטרות קרועים:
אביי אמר - מתני' כשנמצאו בבית לוה מיירי והכי קתני נמצא ללוה אחד בין שטרותיו שובר שהשטר שהיה נושה בו יוסף בן שמעון פרוע הוא והיו שני יוסף בן שמעון נושים בו ואילמלא זה השובר היו שניהם נפרעין ממנו שטרותם כדאוקמינן שהם יכולין להוציא שט"ח על אחרים ועכשיו בזה השובר הורע חזקתם דקיי"ל יד בעל השטר על התחתונה וכשיוציא כל אחד מהם שטרו אומר לו הנה השובר עליו ומיהו נראה בעיני שאם שניהם באים בהרשאה זה מזה על הלוה יכולין לגבות אחד מן השטרות ממ"נ מן הלוה שהרי מודה הוא בע"כ בשני השטרות אלא שפרע אחד מהן ומיהו אי טעין לוה ואומר לשניכם פרעתי והשובר נכתב סתם על שניכם נראה בעיני דטענה מעלייתא היא אבל היכא דמודה בב' הלוואות אלא שפרע אחת נהי נמי דהורע כח המלוין לגבות כל אחד חובו אבל יעשו שטר ביניהם ויגבו בין שניהם מן הלוה שטר אחד ע"י שיכתבו הראשאה זה לזה:
עלי - שאני חייב לו:
תנא אם היו שניהם - משולשים וכהנים:
יכתבו דורות - מרובעים יוסף בן יעקב בן יצחק בן אברהם יוסף בן יעקב בן יצחק בן דוד דכולי האי לא יהיו שמות אבותיהן שוין:
מתני' האומר לבנו - מצוה בשעת מיתתו:
ואיני יודע איזהו - והלוה האמינני ולא החזרתי שטרו ואיני רוצה ליענש:
שטרות כולן פרועין - חוץ מאותן שיאמרו עדיין לא פרענו:
נמצא - ללוה אחד שם בבית המת שני שטרות שלוה ממנו שני הלואות הקטן אינו פרוע דשטר בין שטרותיו קאמר דמשמע אחד ולא שנים:
גמ' חוב לך בידי - משמע מה שאתה חייב לי ואפי' כתוב החוב בהלואות דקות בשטרות הרבה:
א"ל רבינא לרב אשי אלא מעתה שדי מכורה לך - שדהו הגדולה מכורה לו:
שדה שיש לי מכורה לך - מי נימא כל שדותיו מכורין לו קאמר כמו שדה אדום קנפיינ"א (כתיב) וכמו ובהמה רבה (יונה ד):
ומשני התם יד בעל השטר על התחתונה - דהמוציא מחבירו עליו הראיה דהיינו לוקח ומילתיה דרבא דלעיל נמי משום האי טעמא דיד בעל השטר על התחתונה דהיינו מלוה הלכך חוב לך בידי פרוע כל השטרות שיש לו עליו פרועין:
מתני' לא יפרע מן הערב - תחלה עד שיתבע את הלוה לדין ויחייבוהו ב"ד ואם אין לו מה לשלם אז יפרע מן הערב הכי מפרשינן לה בגמרא במסקנא:
תוספות
[עריכה]והכא בצריך להביא ראיה קא מיפלגי. ופלוגתא דמתני' וברייתא .. ליתא בפלוגתא דאביי ורבא דאביי דמצריך ראיה מודה דלא חיישינן לנפילה ופקדון היכא דשמיה כשמיה כדקאמר בפרק (בתרא) [ט"ו] דיבמות (דף קטז. ושם) דקאמר אביי לנפילה לא חיישינן אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה אבל הך ברייתא חיישי' לנפילה או לפקדון דיוסף בן שמעון דאפילו בשני יוסף בן שמעון מצרכי ראיה ורבא אמר א"צ להביא ראיה ולעיל בפרק המוכר את הספינה (דף עז. ד"ה אמר) פירשתי: אביי אמר הכי קאמר נמצא כו' והא דמוקי לה בשנים אוחזין (ב"מ ד' כ:) כגון שנמצא השטר בין שטרותיו פרועין לאו היינו אליבא דאביי דאיהו מוקי לה בשובר היוצא מתחת יד הלוה כשאר שוברין אלא אליבא דר' ירמיה אתיא:
שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע שטרות שניהם פרועין. אע"ג דבשטר אחד שיש לו עליהם אין יכול להוציא עליהם משום דחיישינן בכל אחד שמא חבירו של כל אחד כתבו אע"פ [דחד] ודאי לוה [הכא לא אמרינן] חיישינן שמא חבירו של כל אחד ואחד כתבו והחתימו אע"ג דודאי אחד פרע וטעמא משום דמספיקא לא מפקינן ממונא:
שניהם כהנים. ה"ה שניהם ישראלים אלא משום דתני' לעיל היה אחד מהן כהן תני כהנים:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קיט א מיי' פ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ז', ומיי' פ"ו מהל' מכירה הלכה י"א, ועי' בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ו סעיף י"א:
קכ ב מיי' פ"ט מהל' נחלות הלכה ז', סמג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ב וע"ש בהג"ה:
קכא ג טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ט סעיף ט':
קכב ד ה מיי' פכ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה א', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ט סעיף ז':
קכג ו מיי' פט"ז מהל' מלוה ולוה הלכה י"ב, סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ה סעיף כ"ג:
קכד ז מיי' פט"ז מהל' מלוה ולוה הלכה י"ב, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ה סעיף כ"ד:
קכה ח מיי' פכ"א מהל' מכירה הלכה י"ט, טור ושו"ע חו"מ סי' רי"ד סעיף י"ב:
קכו ט מיי' פכ"ה מהל' מלוה ולוה הלכה ג', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' קכ"ט סעיף ח':
ראשונים נוספים
במאי פליגי. מתני' וברייתא:
באותיות נקנות במסירה פליגי מר סבר. תנא דמתני' דדייקינן ממתני' הא הן על אחרים יכולין להוציא משום דקסבר אותיות נקנות במסירה שאם טוען הלוה איני חייב לך אלא לחבירך יכול לומר לו נהי כדאמרת דלחברי אתה חייב ולא לי הרי השטר בידי וקניתיו ממנו וחבירי נתנו לי במסירה ואותיות נקנות במסירה ונפל ממנו לא מצית אמרת דהא אמרן לנפילה דחד לא חיישינן הלכך יכולין להוציא על אחרים:
ומר סבר אין אותיות נקנות במסירה. ויכול לומר לו לחבירך אני חייב ולא לך והוא לא יכול לקנות לך החוב במסירת השטר דאין אותיות נקנות במסירה ולא בעל חוב דידי את ולחבירו נמי מצי אמר לאו בעל דברים דידי את ואין בידך השטר:
והכא בצריך להביא ראי'. עדי מסירה דתנא דברייתא סבר צריך להביא ראיה עדי מסירה ואם אין לו עדי מסירה אינו יכול להוציא שטר על אחרים:
עליו להביא ראיה. עדי מסירה שאביו מסרו לו ונתנו לו לבדו:
מאי לאו הוא הדין לאחריני. לשני יוסף בן שמעון שמוציא האחד שטר על אחרים שצריך להביא ראיה עדי מסירה שחבירו נתנו לו בפניהם:
ורבא אמר לך. לאו הוא הדין לאחריני אלא שאני אחד מן האחין אמאי צריך להביא ראיה דאחין משמטי אהדדי. יד כל אחד גונב מאחיו דמורה היתרא לעצמו לפי שיורש הוא להכי צריך להביא ראיה אבל בעלמא אותיות נקנות במסירה ואין צריך להביא ראיה:
ואביי. אמר לך לכולי עלמא צריך להביא ראיה ומאי שנא דנקט ברייתא אחד מן האחין דאחין אצטריכא ליה. סד"א כיון דאחין משמטי אהדדי אימא מיזהר זהיר ומעיין כל אחד שלא ישמוט אחיו כלום מירושת אביו קודם חלוקה והואיל דזהירי אימא היכא דיוצא שטר חוב מתחת ידי אחד לא יהא צריך להביא ראיה דודאי אביו נתנו לו שאם היה מחזיק בו לאחר מיתת אביו היו מרגישין וסד"א דאין צריך ראיה קמ"ל דצריך וכל שכן אחריני דלא זהירי דצריך להביא ראיה:
ותנא ברא סבר אין כותבין שטר ללוה עד שיהא מלוה עמו. הלכך כיון דבפניו נכתב מהימן אידך כל אימת דמפיק ליה להכי מוציא שטר זה על זה:
טעמא דנמצא. בין שטרותיו דשטר יוסף בן שמעון פרוע דמשום הכי לא מצי מפיק הא לא מצא מפיק:
(משום) במשולשין. שכתוב בשטר יוסף בן שמעון בן לוי דניכר איזה יוסף חייב לו:
ומקשי' אי הכי כיון דמיירי במשולשין אם כן אמאי קתני נמצא לאחד בין שטרותיו כו' שטרות שניהן פרועין ואמאי שניהן פרועין וכיון דמשולשין ששם זקנם אינם שוה וניחזי תברא שכתב יוסף בן שמעון בן לוי בשמא דמאן יוסף כתב. כיון דניכרין בשם זקנם ואידך דלא כתב תברא על שמיה ליפרע משטריה:
אמר רב אושעיא במשולשין בשטר להכי מצי מפיק. ואין משולשין בשובר להכי שניהן פרועין דלא ידעי תברא דמאן כתב:
אביי אמר כו'. לעיל מהדר אמאי לעיל טעמא דנמצא הא לא נמצא מצי מפיק והא אנן תנן כו'. וקא מתרץ אביי דוקיא דמתניתין באידך גיסא דלא קשיא מידי והכי קאמר מתני' נמצא לאחד בין שטרותיו שטר של יוסף בן שמעון שיש לו עלי פרוע הוא ואית לאידך יוסף שטרא נמי עלי' השטרות שניהן פרועין והשתא דייק טעמא דנמצא משום הכי לא מצי מפיק הא לא נמצא מצי מפיק יוסף בן שמעון מיניה היינו כדדייקי' ברישא הא הן על אחרים יכולין להוציא אבל אחרים אין יכולין להוציא עליהן והשתא ליכא למפרך והאנן תנן ולא אחר כו':
יכתבו דורות. ירבעו או יחמשו עד שלא יהו שוין:
פיס' נמצא לאחד. לוה:
שם שנים. שטרות כיון דהוא אמר לבנו שטר א' פרוע ולא שנים מכלל דזה לוה שיש לו שם שני שטרות האחד אינו פרוע ואפי' הכי אמרינן שטר גדול הוא דפרוע והקטן אינו פרוע משום דיד בעל השטר על התחתונה:
שטר לך בידי פרוע. ויש לו ב' שטרות עליו אמרינן הגדול פרוע ולא הקטן ויד בעל השטר על התחתונה:
ואם אמר חוב לך בידי פרוע. כלומר חוב הוית חייב לי ופרעת כיון דאמר חוב סתם ויש לו כמה שטרות עליו כולן פרועין:
אמר ליה רבינא לרבא. לרישא מקשי למאי דאמר הגדול פרוע. אלא מעתה שדה אחת שלי מכורה לך והיה לו ב' שדות גדולה וקטנה הכי נמי דאמרינן שדה גדולה מכר לו ואם אמר לו כל שדה שיש לי מכורה משמע דמודה כל שדותיו מכורין לו. ומתרץ רבא לא סלקא דעתך דשדה גדולה מכורה לו (לא כי היכי) דאמר כשטר יד בעל השטר על התחתונה ואמרי' קטנה מכורה ולא גדולה: לא יפרע כדמפרש בגמ' לא יתבע ע"י בתחלה:
אלא הא דתניא בשם שאין מוציאין וכו' במאי קא מיפלגי באותיות נקנות במסירה קא מיפלגי, דתנא ברא סבר אין אותיות נקנות במסירה וחיישי' שמא האחד הווה הלואה זו ומכר ומסר ליה ולא קנה ואליב' דאביי דחייש.
ותנא דידן סבר אותיות נקנות במסירה וליכא למיחש כלל ואפי' למאן דחאיש לכולהו חששי משום דלנפילה דחד ודאי לא חיישי' ואי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה.
ואיבעית אימא תנא ברא נמי סבר אותיות נקנות במסירה אלא דקסבר צריך להביא ראיה חיישי' לפקדון או לנפילה וכולה סוגי' אליבא דאביי אבל לרבא אפי' למ"ד אין אותיות נקנות במסירה לא חיישי' למסירה אלא אמרי' האי דמוחזק ביה דידי' הוא והוא ניהו מלוה.
וראי' לדבר הוא דגרסי' ביבמות (קט"ו ב') מי חיישי' לתרי יצחק ריש גלותא או לא אביי אמר חיישי', רבא אמר לא חיישי',אמר רבא מנא אמינ' להו דהנהו שטרי דנפקי בנהרדעא וכתוב בהו הכי נאני בר חבו וחבו בר נאני ומנכי בהו רבה בר אבוה זוזי, והא חבו בר נאני ונאני בר חבו בנהרדעא שכיחי טובא, אלמא לא חיישי'. ואביי דסתם למאן ניחוש לה אי לנפילה מיזהר זהיר ביה לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד ליה גבי' מאי אמרת דילמא מסר ליה איתיות נקנות במסירה אלמא לרבא לא צריך האי טעמא אלא לעולם מגבי' להו למאן דמוחזק בשטרא ואע"ג דשכיחי טובא דשמייהו כשמיה, כי היכי דלא חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא התם דגמרא מדמי להו בהדדי.
ואי קשי' לך היכי אמר אביי הכא צריך להביא ראיה והא התם אמר גבי דלא ראיה איכא למימר אביי לאו אותיות דשמיה כשמיה קאמר אלא אשאר אותיות ודקאמרינן דאיתמר לומר כי היכי דפליגי אמוראי בשאר אותיות פליגי תנאי הכא אי נמי התם לאו סבר' דנפשיה קאמר אלא טעמא דרבה בר אבוה מפרש לומר דלא פליגא עליה כהא דאמר איהו חיישינן לתרי יצחק דהתם אחרינא אית ליה לרבה במלת' משום דלנפילה דחד ולפקדון לא חייש וסבירא ליה כתנא דמתני' דאמר אמר שני יוסף בן שמעון מוציאין על אחרים אבל אביי כתנא ברא סבירא ליה ובגיטין (כ"ד א') נמי אמר רבה זאת אומרת שני יוסף מוציאין על אחרים ואביי דחי ליה מינה אפשר משום דלא סבירא ליה הכי.
ומ"מ לפי דרכנו למדנו דאף על גב דקיימא לן אין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת לרבא מוציאין על אחרים ולא חיישינן שמא מסר זה לזה ולא קנה אלא אמרינן הוא המלוה, וכן פסק רבינו הגדול ז"ל.
ושמא זה הזקיקו לרב יוסף הלוי ז"ל לומר דמהימן איניש למימר שטר מקח היה לי ואבד ואינו צריך ראיה ואפי' אליבא דרבנן דאמרו אין אותיות נקנית במסירה ואינו כן כדמפו' בסנהדרין (נ"א א') בההיא איתתא דמפקא שטרא מתותי ידה ואמרה ידענא ביה בהאי שטרא דפריעה הוא והימנה ר"נ אמר ליה רבא כמאן כר' דאמר אותיות נקנות במסירה א"ל לא אפי' תימ' רבנן שאני הכא מגו דאיבעי' קנתה אלמא לרבנן לא מהימנ' למימר שלי היא.
ושמעתין נמי מוכחא דקאמרינן ומר סבר אין אותיות נקנות במסירה ואמאי אעפ"כ יהו מוציאין שטר טוב על אחרים מתוך שיכולין לומר שטר מכר היה לנו ואבד דהא סביר' לן השתא להאי פירוק' אינו צריך להביא ראיה.
והא דאמר רבא אחין דשמטי אבל אחריני לא לתנא דבריית' קאמר ומוקי לה כר' מדקאמר א"צ להביא ראיה ולאותוביה לאביי דאמר לכולי עלמא צריך להביא ראיה אבל לרבנן דבעי כתיבה ודאי צריך ראיה צריך להביא ראיה אבל אבל לרבנן דבעי כתיבה ודאי צריך ראיה לאו אותיות נקנות במסירה חיישי' ולא מצי למימר שטר היה לי ואבד ולא לומר כמתנת שכיב מדע או באגב נתנו לי וכל שכן במקום שצריך לשט' שלא מצינו טענה זו אלא לאחר שלש שני חזקה, וכן דעת הרב הגדול ז"ל ומפורש בהלכות בפ' הכותב.
הא דאמרינן: דלכולי עלמא אותיות נקנות במסירה ובצריך להביא ראיה על המסירה קא מיפלגי: קשיא לי, דהא משמע דאכתי אביי בסברתיה קמייתא, דאמר דלנפילה דיחיד לא חיישינן קאי, דאי לא, למה ליה לאוקומי פלוגתייהו בצריך להביא ראיה על המסירה, לוקמה בחוששין לנפילה דיחיד, דמר סבר חיישינן ומר סבר לא חיישינן, אלא ודאי משמע דלכולי עלמא לנפילה דיחיד לא חיישינן, וכיון שכן בששמותיהן שוין למאי ניחוש, לנפילה לא חיישינן, לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, וכדאמרינן ביבמות (קט, ב) גבי נני בר חבו וחבו בר נני, אלא על כרחין למכירה מסריה ניהליה, וכיון דאותיות נקנות במסירה קנה ולראיה למה צריך. וצריך לי עיון. וי"ל דקסבר דחייש לפקדון ואף על גב דשמיה כשמיה.
דאיתמר אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה על המסירה ורבא אמר אין צריך להביא ראיה על המסירה: קשיא לי, אביי מאי טעמיה ומאי שנא לדידיה אותיות משאר מטלטלין, דכיון דאותיות נקנות במסירה הרי הן כשאר מטלטלין, שיש להן חזקה לאלתר, ובגודרות דמסירן לרועה דאמרינן בריש פרק חזקת הבתים (לעיל לו), בהנהו דאכלי חושלא בנהרדעא דיכול לטעון עד כדי דמיהן, ותנן (לעיל מב, א) אומן אין לו חזקה, ודייקינן מינה בפרק חזקת (לעיל מו, א) הא אחר יש לו חזקה, ותניא (לעיל מה, ב) בפני אמרת לו למוכרו דבריו קיימין, ואוקימנא ביוצא מתחת ידי אחר ומשום מגו דאי בעי אמר אתה מכרתו לי ונאמן, ואביי גופיה הוא קא מותיב מינה לרבה. וי"ל דאפילו למאן דאמר אותיות נקנות במסירה מכל מקום צריך הוא לומר לו בפירוש קני לך הן וכל שעבוד שבהן, ואי לא, לא קנה אלא גוף הנייר לצור על פי הצלוחית, וכדאמר רב פפא בפרק המוכר את הספינה (לעיל עו, ב), והילכך סבר אביי דלא דמי לשאר מטלטלין, שעשויין לתשמיש גופן, והילכך הכל תלוי במסירת גופן ומסירתן גומרת קניינן, אבל הכא אין מסירתן גומרת קניינן, שאין הכל תלוי במסירת הגוף, שהראיה אינה נמסרת, והיא העיקר, שאין השטרות אלא לראיה שבהן ועד (שימחוק) [שימסור] ויאמר קני לך השעבוד שבהן לא קנה, ולפיכך צריך להביא ראיה על המסירה וראיה שנעשית כתקנה קאמר, כלומר, שאמר לו בשעת מסירה קני לך השעבוד שבהן.
ואם תאמר אם כן שפיר קאמר אביי, ומאי טעמיה דרבא דאמר דאינו צריך להביא ראיה, דהא בודאי למאן דאמר דאינן נקנות עד שיכתוב וימסור צריך הוא להביא ראיה על הכתיבה, וכדמוכח בפרק זה בורר (סנהדרין לא, א) וביבמות פרק האשה שלום (קטו, א), והטעם לפי שאין תפיסת גופן ראיה על כתיבת המוכר, והכא נמי מאי שנא ומאי ראיה בתפישת השטר להקנאת השעבוד. י"ל סתמא דמילתא כל שמסר שטרות לא לגופן הוא מוסרן אלא לראיה שבהן, ותפישת גופן מסתמא מוכחת שבעל השטר מסרה לקנות הראיה שבהן, ומסתמא בפירוש אמר לו כן, מה שאין כן למאן דאמר בעינן כתיבה, דאף על פי שמסרן לו בפירוש לקנותן ואת השעבוד שבהן, לא קנה עד שימסור ויכתוב.
ומיהו אכתי טעמיה דאביי לא ניחא לי, דעל כרחין טעמיה דידיה משום דחייש לנפילה או לפקדון הוא, וכדאמר ליה לרבא הכא לנפילה דרבים חיישינן, ובמתניתין דדייקא דהן על אחרים יכולין להוציא אמר דלנפילה דיחיד לא חיישינן, וקא מוקי לה באותיות נקנות במסירה, דאלמא לאביי כל דליכא למיחש לנפילה ולפקדון אין צריך להביא ראיה על המסירה, וכדאמרינן איהו נמי ביבמות פרק האשה שלום (שם) גבי שטרי דנפקי טובא בנהרדעא דנני בר חבו וחבו בר נני ומגבי בהו רבה בר אבוה, וקא מפרש אביי טעמא התם משום דלנפילה לא חיישינן ולפקדון לא חיישינן, דכיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה, אלמא לאביי כל היכא דליכא למיחש לנפילה ולפקדון אין צריך להביא ראיה על המסירה ושאמר לו קני לך כל שעבודא דאית ביה.
ושמא נאמר, דטעמא דאביי, דאין אותיות דומין לשאר מטלטלין, דכיון דשטר כתוב בשם חברו ועידי המערער יוצאין עמו, חזקה לא קנאו אלא בעדים, כדי שאם יערער עליו שיעידו לו אלו, אבל מטלטלין דעלמא, שאין עידי המערער יוצאין עמהן, אינו חושש לקנות בעדים, והילכך בששמותיהן שוין אינו צריך להביא ראיה אפילו לדעת אביי, וכמו שכתבנו למעלה, אלא הרי הן כשאר המטלטלין, שאף כאן אין עידי המערער יוצאין עם השטר, לפי שאין כאן מוכיח שהיו לראשון ולא של זה שיוצאין עכשיו מתחת ידו, ולדעת תנא דברייתא קמייתא דקתני שאין מוציאין על אחרים אפילו בששמותיהן שוין, כיון דשם המערער כתוב בו חושש הוא הלוקח שלא לקנות במסירה לבד עד שיעמיד עדים על המסירה, אלא בפקדון בא לידו, דזמנין דמפקיד ואף על גב דשמיה כשמיה. ומיהו אביי לגרמיה סבירא ליה בששמותיהן שוין שאין צריך להביא ראיה על המסירה, מההיא דחבו בר נני ונני בר חבו דפרק האשה שלום. כנ"ל.
ולענין פסק הלכה: באותיות אם נקנות במסירה אם לאו, כתב הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל, דאף על גב דאמרינן הכא דלכולי עלמא, בין לתנא דמתניתין בין לתנא דברייתא, אותיות נקנות במסירה, ואביי ורבא תרווייהו אית להו הכין, אנן לא סמכינן אלא אאמימר ורב אשי דבתרא נינהו, ואמרי בפרק המוכר את הספינה (לעיל עו, א) דאין אותיות נקנות במסירה. ומאי דאמרינן בגמרא (שם עז, א) דכולי עלמא אותיות נקנות במסירה, אוקמתא בעלמא היא דלאו דסמכא.
והר"ז הלוי ז"ל כתב עליו: היאך אפשר דהאי אוקמתא לאו דסמכא, והא בכולהו אוקמתא דאוקמינן הכא בגמרא סבירא ליה לתנא דידן אותיות נקנות במסירה, ואם כן מנא לן אוקמתא דסמכא למימר במאי קא מיפלגי בר מהלין אוקמאתא דאתוקמן בגמרא. ופירש הוא ז"ל, דבעלמא בין אביי בין רבא סבירא להו אין אותיות נקנות במסירה עד שיכתוב וימסור, והכא שאני, לפי שגוף השטר עומד לו במקום כתיבה, כיון שהוא כתוב על שם יוסף בן שמעון ושם זה יוסף בן שמעון כשם זה. זהו תורף דבריו ז"ל.
וזו מן הטענות החלושות, שהרי השעבוד מילי נינהו, וכבר אמרו דמילי במילי לא מיקנו, ועד שיכתוב לא קנה, ואם כן אף על פי ששם זה כשם בעל השטר, כי מסר ליה שטרו אכתי ליכא אלא מילי, ובמאי קנה. ועוד דבההיא דנני בר חבו וחבו בר נני דבפרק האשה שלום מוכח בהדיא סתירת טענה זו, מדקאמר אביי התם למאי ניחוש ליה אי לנפילה לא חיישינן דמיזהר זהיר ביה, ואי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה, אלמא מסירה לבד קרי לה ואף על גב דשמיה כשמיה.
וכי תימא דמסירה כזו קאמר, אם כן מאי קא מייתי רבא ראיה התם דלשני יצחק ריש גלותא לא חיישינן, דכי מגבינן הנהו שטרי דאית בהו בני בר חבו וחבו בר נני ואף על גב דשכיחי טובא בנהרדעא. היינו טעמא כדאביי, דאי משום מסירה אותיות נקנות במסירה כזו דאיכא כעין כתיבה בהדה. אלא ודאי שמעינן דהאי טעם קלישא היא וליכא למיסמך עליה בפסקא דהא מילתא.
ומיהו ודאי יש תימה בדברי הר' אלפסי ז"ל, שהוא ז"ל נראה שסבור דאביי ורבא תרווייהו סבירא להו דאותיות נקנות במסירה, וליתא, דאביי ודאי נראה דסבירא ליה הכין מההיא דיבמות, וכמו שכתבתי, אבל רבא ודאי לא סבירא ליה הכין, וכדמוכח נמי ההיא דיבמות. ועוד דאמרינן בפרק זה בורר בסופו (סנהדרין לא, א) ההוא שטרא דנפק מתותי ידה דההיא איתתא בבי דינא דרב נחמן ואמרה ידענא ביה דפריעא הוא הימנה רב נחמן אמר לה רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה אמר ליה שאני הכא דאי בעיא קלתיה, ואם איתה דסבירא ליה לרבא דאותיות נקנות במסירה, מאי קא מתמה עליה דרב נחמן כמאן כרבי, כלומר, מי שבקת רבנן ועבדת כרבי, אין כרבי סבירא לן כותיה.
ועוד דבלישנא בתרא אמרינן לא הימנה רב נחמן אלמא אין אותיות נקנות במסירה, וסתמא רבא כרב נחמן רביה סבירא ליה, וכי אמר רבא הכא אין צריך להביא ראיה על המסירה, למאן דאמר אותית נקנות במסירה קאמר, ומשום דשמעיה לאביי דסבירא ליה אותיות נקנות במסירה, ואפילו הכי קאמר דצריך ראיה על המסירה, ותפישתו לא מוכחא על מסירתו, קאמר ליה דלמאן דאמר אותיות נקנות במסירה אין צריך להביא ראיה על המסירה, ומשום דפליגי בה תנאי בעיקר קניית אותיות אם היא במסירה לבד אם לא, לא עייל רבא נפשיה למימר לאביי בעיקר הדין ולמימר דאין אותיות נקנות במסירה, וקאמר ליה דמאי דקאמר מיהא דצריך להביא ראיה על המסירה ליתא, דתפישתו מוכחת על מסירתו, והני אוקמתא כולהו דאוקימנא הכא מתניתין כמאן דאמר אותיות נקנות במסירה, אליבא דאביי בלחוד נינהו, דלדידיה האי מאן דנפיק מתותי [ידיה] לא מוכח דאיהו ניהו המלוה מעיקרא, אלא חיישינן לנפילה או לפקדון או למכירה, וקאמר דלנפילה דיחיד לא חיישינן לתנא דמתניתין, ומשום הכי אקשינן, אם כן תנא דברייתא דקתני כשם שאין מוציאין זה על זה כך אין מוציאין על אחרים במאי קא פליג, אבל הכא לרבא כל דנפיק מתותי ידיה לא חיישינן, דמימר אמר דהוא ניהו שהלוה המלוה מעיקרא, וכדאמר לעיל ההוא דנפק מתותי ידיה משמע, וכדמוכח נמי בההיא דחבו בר נני ונני בר חבו דקא מפרש רבא טעמא התם דלתרי לא חיישינן, אלא ההוא דנפיק מתותי ידיה הוא ניהו המלוה, והילכך לדידיה לא אצטריכינן לאוקמי מתניתין וברייתא באותיות נקנות במסירה, אלא לדידיה כולהו תנאי סבירא להו אין אותיות נקנות במסירה, אלא דתנא דברייתא סבר דחיישינן לנפילה אפילו דיחיד, והא דקאמר לנפילה לא חיישינן לאו למימרא דלכולי עלמא לא חיישינן לנפילה, אלא הכי קאמר, אנן לנפילה לא חיישינן, דהא תנא דמתניתין לא חייש לה, מדאית ליה דהן על אחרים מוציאין, ואנן כתנא דמתניתין סבירא לן, אלא דאיכא למימר דתנא דברייתא חייש לה ואנן לא קיימא לן כוותיה, ואי נמי י"ל דתנא דברייתא חייש לפקדון אפילו בששמותיהן שוין, אבל לנפילה ליכא מאן דחייש לה, דכל איניש ואיניש מזדהר בשטריה.
ואם תאמר אי הכי אוקמאתא אליבא דאביי, למאי דאוקימנא פלוגתייהו בצריך להביא ראיה על המסירה, ותנא דמתניתין סבר אין צריך להביא ראיה ותנא דברייתא סבר צריך להביא ראיה, אם כן היכי אמר אביי דצריך להביא ראיה על המסירה, וכי שביק מתניתין ועביד כברייתא. י"ל דאביי לאו בששמותיהן שוין כעין מתניתין וברייתא קאמר דבהנהו ודאי לא חייש אביי לא לנפילה ולא לפקדון, וכדאמר לעיל לנפילה דחד לא חיישינן ולפקדון נמי כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, וכדאמר איהו בההיא דנני בר חבו וחבו בר נני דיבמות, והיינו נמי דקאמר התם מאי אמרת דילמא במסירה אותיות נקנות במסירה ואף על גב דאיהו אמר צריך להביא ראיה על המסירה, אלא דשאני התם דליכא למיחש לנפילה וכתנא דמתניתין ולא לפקדון, כיון דשמיה כשמיה, והילכך כל כי הא מודה אביי שתפיסתו מוכחת על מסירתו.
והא (דאמימר) [דאמר] הכא פלוגתא דאביי ורבא בצריך להביא ראיה על המסירה, לאו למימר דפלוגתייהו בכעין פלוגתא דמתניתין וברייתא, שהיא בשני יוסף בן שמעון, [אלא] (ר)בא לומר דפליגי תנאי בהא כדפליגי אביי ורבא בשטרי דעלמא.
ובפלוגתא דאביי ורבא בצריך להביא ראיה על המסירה, כל היכא דפליגי אביי ורבא קיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם (קידושין נב, א ועוד). ומכאן למד הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, אפילו לדידן דקיימא לן דאין אותיות נקנות במסירה עד שיכתוב וימסור, שאינו צריך להביא ראיה על הכתיבה. ואף הראב"ד ז"ל נראה שסבור כן, שהוא ז"ל כתב כאן דפלוגתא דאביי ורבא באותיות הנקנות במסירה היא, כגון שזה טוען שנתנן לו אגב קרקע אי נמי במתנת שכיב מרע, ובהא כולי עלמא מודו דקנה, אלא דאביי סבר דמסירה זו אינה ראיה על טענתו שטען, ורבא סבר אינו צריך, כי המסירה ראיה לטענתו.
ואין דבריהם מחוורין כאן, ובהדיא מוכח הכין בההיא דפרק זה בורר (סנהדרין לא, סו) בעובדא דההיא איתתא דאמרה ידענא בהאי שטרא דפריעא הוא דאמר ליה רבא לרב נחמן כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה, כלומר, והימנת לו מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי ואינה צריכה להביא ראיה על המסירה, ואי אמרת דאף באומר כתב ומסר לי אין צריך להביא ראיה על הכתיבה כמו על המסירה, אפילו אי סבר ליה כרבנן נמי הוה ליה להימונה, מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי וכתב ומסר לי. והכין נמי מוכח בההיא דיבמות (קטו, ב) דנני בר חבו וחבו בר נני, דאי לא, הוה ליה לאביי לארוחי טעמא ואפילו למאי דסבירא ליה לרבא ולימא ליה מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות בכתיבה ומסירה ולדידי משום דשמיה כשמיה ולדידך משום דאפילו בעלמא אין צריך להביא ראיה לא על המסירה ולא על הכתיבה. וטעמא דמילתא משום דתפיסתו מוכחת על טענת מסירתו, כמו שכתבתי למעלה, שהרי היא כעין חזקת שאר המטלטלין, אבל אין תפיסתו מוכחת על הכתיבה, ונהי דמאמינין אותו שמסרו לו בתורת מכירה או בתורת מתנה, אלא שהן היו סבורין שקנה בכך ולא קנה.
ועוד נראה לי טעם אחר שאינו נאמן על הכתיבה, משום דכל שהוא טוען שכתב לו ולא נזהר בכתיבתו ריעא טענתיה. ולפי הטעם הזה יהיה נאמן כשטען שלא כתב כלו אלא שהקנה אותן לו אגב קרקע, וכדברי הר"א ב"ד ז"ל שכתבתי, דעכשיו לא ריע טענתיה. כנ"ל לישב דברי הרב ז"ל. אלא שעדיין קשה מההיא דפרק זה בורר ומההיא דפרק האשה שלום. וסוף דבר, כל הצריך כתיבה או אגב מודה רבא שצריך להביא ראיה. וזה עיקר.
מהא דאמרינן: תנא דידן סבר כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו: ומשום הכי אין מוציאין זה על זה, ותנא ברא סבר אין כותבין, ולפיכך מוציאין אפילו זה על זה, שמעינן דבשטרי דלאו אקניאתא לכולי עלמא מוציאין אפילו זה על זה, דהא אוקימנא מתניתין דכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו דוקא בשטרי אקניאתא, דמשעת קנין שעבד נפשיה, הא בשטרי דלא אקניאתא כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן, וכדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (יג, א), הילכך אפילו לתנא דמתניתין כל כי הא כיון דאין כותבין מוציאין. כנ"ל.
תוספתא (הי"א ה"ו): האומר עשו טבי עבדי בן חורין אם היו שם שני טבי אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב אלא שניהן בני חורין ונוטלין משניהן דמי אחד מהן, האומר יש מאתים דינרין ליוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא לשניהם נותנין בשוה. ונראה שאין כן בגמרין, אלא דדיינינן בהו שודא דדייני, דגרסינן בכתובות פרק הכותב (פה, ב) ההוא דאמר נכסי לטוביה, אתא טוביה, אמר רבי יוחנן הא אתא טוביה, ואי אתו שני טוביים שניהם שכנים שניהם תלמידי חכמים אסיקנא שודא דדייני.
נמצא לאחד בין שטרותיו שטר יוסף בן שמעון עלי פרוע שטרות שניהן פרועין: והרב ר"ש ז"ל [כ'], דאם כותבין הרשאה זה לזה גובין. ומיהו אי טעין לשניהם פרעתי והשובר נכתב סתם על שניהם, דטענה מעליא היא. ומסתברא כדברי הרב ז"ל, דאילו היו יכולין לגבות על כל פנים על ידי הרשאה לעולם לא היו שותקין בגמרא מלומר כן. וכן דרך התלמוד לומר כן בכל מקום שההרשאה מועלת.
מהא דאמר ליה רבינא לרבא אלא מעתה האומר שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו: שמעינן דשדה אחת מיהא מכורה לו ואינו יכול לדחותו מכל אחת ואחת מהן, ואף על פי שלא סיימה לו. וזה שלא כדעת מקצת מן הגדולים ז"ל. וכבר כתבתי יותר מזה בפרק קמא דגיטין (ט, א) גבי הכותב כל נכסיו לעבדו חוץ מאחד מריבוא שבהן.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(ח) שני יוסף בן שמעון כו' אלא הא דתניא כשם שאין מוציאין שטר חוב זה על זה כך אין מוציאין על אחרים במאי קא מיפלגי כך נראה לי הפתרון כיון שאתה אומר דלנפילה דחד לא חיישי' א"כ מ"ט דמ"ד אין מוציאין שטר על אחרים א"ו מדאמר אין מוציאין ש"מ חיישי' לנפילה דחד ותנא דמתני' דאמר מוציאין משו' דס"ל אותיות ניקנות במסירה ומאן דס"ל דאותיות ניקנות במסירה ולא בעי כתובה וגם לא בעי ראי' היאך נמסר בידי' אלא כיון דנפיק שטרא מתותי ידי' נאמן לומר דתבראי מסרי ניהלאי בוודאי דאיהו לא חייש לנפילה כיון דאית ליי חזקה דשטרא דנפיק מתותי ידי' וה"נ מש"ה מוציאין על אחרים דאפי' אי הוה בעי הוה אמר אין דחבראי הוה ואיהו מסרי' ניהלאי והו' מהימן כי אמר נמי דידי הוא מהימן אבל תנא דברייתא סבר אין אותיו' ניקנות במסירה ואי אמר דחבראי הוה ומסרי' ניהלאי לא מהני לי' מידי כיון שאין לו כתיבה והילכך כי אמר דידי הוא נמי לא מהימן משום דחיישי' לנפילה ונ"ל דה"ג. אלא הכא באותיות נקנות במסירה קמיפלגי דמ"ס אותיות ניקנות במסירה פי' ומש"ה ליכא למיחש לנפילה ומ"ס אין אותיו' ניקנות במסירה וחיישי' לנפילה ורב הונא מדקאמר ממך אפי' משבור מלכא ש"מ ס"ל כמ"ד אין אותיות ניקנות והיכי מייתית לי' ממתני' דסבר אותיו' ניקנות במסירה וכיון דסבר ר"ה דאין אותיות ניקנות במסירה חייש לנפיל':
(ט) אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וראי' אחרונה בב"מ בפ' המפקיד אמרי' אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן דאית מ"ד דלא פסק ר' יוחנן הלכה כרשב"ג בכל מקום. אלא במקום שנ"ל דבריו:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק י (עריכה)
קטז. דכולי עלמא מיהת לנפילה דחד לא חיישינן אלא הא דתניא כשם שאין מוציאין שט"ח זה על זה כך אין מוציאין על אחרים במאי קא מפלגי באותיות נקנות במסירה קא מפלגי תנא דידן סבר אותיות נקנות במסירה. וממה נפשך אי האי שטרא מהאי גברא דנפיק מתותי ידיה הוא דאיהו ניהו המלוה גופיה שפיר, ואי האיך אחרינא הוה ומסריה להאי במסירה גרידתא, קסבר אותיות נקנות במסירה, מאי אמרת ליחוש לנפילה, לנפילה לא חיישינן. ותנא ברא סבר אין אותיות נקנות במסירה. בלא כתיבה, ונהי דלנפילה לא חיישינן אלא ליחוש דילמא האי שטרא דאידך יוסף בן שמעון הוה ויהביה להאי במסירה גרידתא ולא קנייה בהכי דאין אותיות נקנות במסירה.
ואיבעית תימא דכולי עלמא אותיות נקנות במסירה והכא בצריך להביא ראיה קא מפלגי תנא דידן סבר אין המקבל מתנה צריך להביא ראיה שהנותן מסר לו שטר זה בתורת מתנה, אלא כיון דנפק שטרא מתותי ידיה וקא טעין דבתורת מתנה אתא לידיה מהימן. ואמטול הכי יכולין להוציא שטר חוב על אחרים ולא מצי הלוה למדחייה לחד מיניהו ולמימר ליה מחברך יזיפנא, ודילמא כי מטא שטרא לידך בתורת נפילה או בתורת פקדון אתא לידך, דאי משום לנפילה לנפילה לא חיישינן, ואי משום פקדון כיון דנפיק שטרא מתותי ידיה מהימן עלויה למימר דבתורת מתנה אתא לידיה. ותנא ברא סבר נהי דלנפילה לא חיישינן, לפקדון מיהת חיישינן, ואע"ג דנפיק שטרא מתותי ידיה צריך להביא ראיה דיהביה נהליה מאריה במתנה, ואי לא לא מצי גאבי ביה.
דאיתמר אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה כדפרישנא. וליתה לדאביי ורבא בהא מילתא, דקי"ל כאמימר דפסק הילכתא בהדיא בפרק המוכר את הספינה (לעיל בבא בתרא עז,א) דאין אותיות נקנות במסירה. ורב אסי נמי אסיק בה סברא נמי היא מילי נינהו ומילי במילי לא מיקניאן, וקי"ל כאמימר ורב אסי דבתראי נינהו. ועוד דהלכה עדיפא משיקלא וטריא דגמרא הלכה הא דתניא כשם שאין מוציאין שט"ח זה ע"ז אין מוציאין על אחרים, ותנא דידן דקתני מוציאין בהא פליגי, תנא דידן לא חייש לנפילה ותנא ברא חייש לנפילה, וקי"ל כתנא דידן. ואי קשיא לך לתנא דידן נהי נמי דלא חייש לנפילה ליחוש למסירה גרידתא או לפקדון. ולטעמיך לנפילה אמאי לא חייש, דכיון דנפיק שטרא מתותי ידיה מאן דטעין ביה טענה דפקדון או דמסירה גרידתא עליו להביא ראיה. וכן הלכתא:
קיז. אמר אביי מנא אמינא לה, דאע"ג דנפיק שטרא מתותי ידיה עליו להביא ראיה שבעליו נתנו לו, דתניא אחד מן האחין שהיה שטר יוצא מתחת ידו, וטען שאביו נתנו לו במתנה, עליו להביא ראיה. ורבא שאני אחין דשמטי מהדדי. אבל היכא דנפיק שטרא מתותי ידא דאחריני כי טעין ביה דמאריה יהביה נהליה במתנה מהימן. איכא דאמרי אמר רבא מנא אמינא לה, דאינו צריך להביא ראיה, דתניא אחד מן האחין שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו עליו להביא ראיה אחין הוא דשמטי מהדדי אבל אחרים לא. ואביי אמר לך אחין אצטריכא ליה סד"א כיון דשמטי מהדדי מזהר זהירי מהדדי ולא בעי ראיה, דאי לאו דיהיב ליה אבוה או אחוה האי שטר מדעתיה לא הוה מטי שטרא לידיה דהא מזהר זהירי מהדדי, קמ"ל. דאפי' אחין נמי בעו ראיה וכ"ש אחריני.
וליתה נמי לדאביי ורבא בהא מילתא, אלא לא שנא אחין ולא שנא אחרים, אע"ג דמתיחד מיניהו סהדי דמאריה דשטרא מסריה נהליה בתורת מתנה במסירה גרידתא בלא כתיבה לא קני ליה בהכין, דקי"ל אין אותיות נקנות במסירה עד דמייתי סהדי דאקנייה נהליה בכתיבה ומסירה. ואע"ג דטעין דמריה אקנייה נהליה בכתיבה ומסירה ואבד ליה שטרא אי נמי על גבי קרקע לא מהימן, דאמרינן ליה אחוי שטריך. דעד כאן לא קאמר רבא בשמעתין דאינו צריך להביא ראיה אלא משום דסבירא ליה דבמסירה גרידתא קני, הילכך הו"ל כשאר מטלטלי דמיקנו במשיכה או בהגבהה דמוקמינן להו היכא דקימי השתא, ומאן דטעין דבתורת מציאה או בתורת פקדון אתא לידיה עליו להביא ראיה. מיהו לדילן דסבירא לן דאין אותיות נקנות במסירה גרידתא אלא בכתיבה ומסירה אי נמי אגב ארעא, לא מהימן עליהו אלא בראיה. דאי טעין דבכתיבה ובמסירה קננהו אמרינן ליה אחוי שטריך, ואי טעין דאגב ארעא קננהו, כי היכי דלא מהימן אהאי שטרא נמי אלא בראיה, דקרקע בחזקת בעליה קיימת, ובריתא דקתני עליו להביא ראיה לאו במסירה גרידתא קאמר אלא בכתיבה ומסירה קאמר, אי נמי דאקני ליה אגב קרקע.
וכי תימא וכיון דלא שאני לן בין אחין לאיניש מעלמא, מאי שנא אחין דנקט, אחין אצטריכא ליה דאע"ג דזהירי מהדדי צריך להביא ראיה, כדאמרי' לעיל.
ודוקא במתנת בריא, אבל היכא דמייתי סהדי דיהביה נהליה במתנת שכיב מרע דמקני באמירה בעלמא קאני, כדאמרי' בפ' מי שמת (לעיל בבא בתרא קנג,א) במעשה דאימיה דרב עמרם. והני מילי דאיכא עדים, אבל היכא דליכא עדים אלא איהו הוא דקא טעין דבמתנת שכיב מרע יהבינהו נהליה, אע"ג דנקיט ליה לשטרא גופיה בידיה לא מהימן אלא בראיה. ואף על גב דמתנת שכיב מרע באמירה בעלמא קני. ואף על גב דלא משך, וכל שכן היכא דמשך, לא מהניא משיכת השטר להימוניה עלויה, דכי מהניא משיכת השטר להימוניה אגופיה דשטרא דקאי תותי ידיה לצור על פי צלוחיתו, מידי דהוה אשאר מטלטלי דקיימי תותי ידיה, אבל להימוניה אגופיה דממונא דכתיב בשטרא, כיון דגופיה דממונא ליתיה תותי ידיה לא מהני.
וכי תימא אם כן לטעמיה דרבא דאמר אותיות נקנות במסירה נמי אמאי מהימן אגופיה דממונא. הני מילי לטעמיה דרבא דסבירא ליה דאותיות נקנות במסירה, דכיון דמהניא מסירת השטר למקנא זכותא דאית ביה אשתכח דכי נקיט ליה לשטרא כמאן דנקיט ליה לגופיה דממונא דאמי, ואמטול הכי מהימן עילויה. אבל לדידן דסבירא לן דאין אותיות נקנות במסירה אלמא לא מהניא מסירת השטר למקנא זכותא דאית ביה, לא בבריא לא בשכיב מרע, דאי בבריא אע"ג דמסר ליה נמי במסירה גרידתא לא קני לה לזכותא דאית ביה, ואי בשכיב מרע אע"ג דלא מסר ליה נמי קני. ואע"ג דמסר ליה שטרא לאו מחמת ההיא מסירה קא קני ליה לזכותא דאית ביה, דהא אע"ג דלא מסר נמי קני, אלא משום דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, וקימא לן נמי דמתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, דהוה ליה כמאן דקנייה לההוא שטרא בתורת ירושה דקני ליה נמי לזכותא דאית ביה כדברירנא בפרק מי שמת, וכיון דכי קני לה לזכותא דאית ביה לאו מכח מסירת השטר קא קני לה, אשתכח דכי נקיט ליה לשטרא לאו כמאן דנקיט ליה לגופיה דממונא דמי, ואמטול הכי ליכא להימוניה אלא אגופיה דשטרא (קאי) דקאי ברשותיה, אבל אממונא דאית ביה כיון דליתיה ברשותיה לא מהימן.
וראיה נמי מההיא דגרסינן בפרק דיני ממונות בתרא (סנהדרין לא,א) ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידא בבי דינא דרב נחמן אמרה ליה ידענא ליה בהא שטרא דפריעא הוא הימנה רב נחמן א"ל רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי, אמר ליה לא שאני הכא דאי בעיא קלתיה. והשתא נחזי אנן, אי אמרת בשלמא דלטעמא דרבנן דאמרי אין אותיות נקנות במסירה דאע"ג דנפיק שטרא מתותי ידיה לא מהימן עלויה למימר דבכתיבה ומסירה אקנייה נהליה אי נמי אגב קרקע מסריה נהליה אלא בראיה, היינו דאקשי ליה רבא לרב נחמן כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה, משום דלא משכחת ליה להאי טעמא להימוניה למאן דנפיק שטרא מתותי ידיה למימר לקוח הוא בידי בלא ראיה אלא לטעמא דרבי, דאי לרבנן לא מהימן אלא בראיה. ורב נחמן נמי מהאי טעמא הוא דאצטריך לשנויי לה מטעמא דאי בעיא קלתיה. אלא אי אמרת אפי' לרבנן נמי מהימן למימר בכתיבה ומסירה אקנייה נהליה ושטרא הוה לי ואירכס, מאי קושייה דרבא דמקשי ליה לדרב נחמן כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה, הא אמרת דאפילו לרבנן נמי דאמרי אין אותיות נקנות במסירה מהימן בלא ראיה. ותו ומאי דוחקיה דרב נחמן לפרוקי ליה מטעמא דאי בעי קלתיה, הוה ליה לפרוקי ליה אפילו תימא רבנן בהא אפי' רבנן מודו דאי בעיא אמרה בכתיבה ומסירה מסריה נהליה ושטרא הוה לי ואירכס. אלא מדאקשי ליה רבא כמאן כרבי ואצטריך רב נחמן לשנויי ליה לא שאני הכא דאי בעיא קלתיה, שמע מינה דאי אמרה לקוח הוא בידי לא מהימנא עלויה דממונא דכתיב ביה אלא בראיה.
ברם צריך את למידע דכי אמרינן דכי טעין דבכתיבה ומסירה קננהו אי נמי במתנת שכיב מרע קננהו לא מהימן אלא בראיה, הני מילי למקנא ההיא זכותא דכתיבה בגויהו, לא שנא קרקע ולא שנא מטלטלין, דהא ההוא קרקע והנהו מטלטלין לא קיימי בחזקתיה כי היכי דלהימניה עלויהו. דאי מטלטלי נינהו הא ליתינהו ברשותיה כי היכי דלוקמינהו בחזקתיה, ואי קרקע הוא אף ע"ג דקאי ברשותיה נמי הא קימא לן קרקע בחזקת בעליה קיימת. אבל למקנא גופיה דניארא קני ליה, ואע"ג דלא טעין דאקנייה נהליה אלא במסירה גרידתא מהימן בשבועת היסת, ולא מצי מאריה לאפוקיה לניארא נהליה.
מיהו אי שטר חוב הוא אי נמי מתנה אמטלטלין ואירצי ליה ההוא דנקיט ליה לממונא למתיביה לממונא דשטרא נהליה, בהא איכא לפלוגי. דאי טעין דיהביה מארי שטרא לההוא שטרא נהליה בכתיבה ומסירה כדחזי מהימן אהנהו מטלטלי דאתא לרשותיה, ובשבועת היסת. ואי לא טעין דאקנייה נהליה אלא במסירה גרידתא ולא אמר ליה דליזיל ולשקליה לממונא לנפשיה, מיחייב לאהדוריה לממונא למארי שטרא, דהא לא אקני ליה זכותא בממונא כלל. אבל ודאי אי טעין דאמר ליה זיל שקליה לממונא לנפשך מהימן, דכי שקליה ברשות בעלים שקליה, ומכי מטא לידיה מדעת בעלים הוא דקנייה.
והיכא דטעין דאקנייה מארי שטרא נהליה בחד מאנפי הקנאות, דקאמרינן דכי מטא ממונא לידיה מהימן, לא תימא הני מילי היכא דליכא סהדי דאתא האי ממונא לידיה, מגו דאי בעי אמר דלא שקל ולא מידי כי אמר אין שקלי ודידי שקלי מהימן, אלא אע"ג דאיכא סהדי דידעי דשקיל ואיהו טעין אתה אמרת לי ליטלן לעצמי ושקלתיה מקמי דחזרת בך, אי נמי דאקניתיה לממונא נהלי בחד מאנפי הקנאות, ומלוה קא טעין דלא אמר ליה ולא אקני ליה מידי, משתבע איהו למלוה וללוה היסת ומפטר, ומקביל ליה מלוה ללוה חרם סתם כתקנתא דרבנן בתראי דלא שדריה למשקליה ולא אקני ליה מידי ופרע ליה לוה למלוה. והיינו טעמא דמהמנינן ליה להאי דשקליה לממונא ואע"ג דאיכא סהדי דשקליה, מידי דהוה אמאן דאסהידו עליה דאכל פירי דארעא דלאו דיליה, דאי טעין ואמר לפירות ירדתי נאמן דלא חציף איניש למיכל פירי דלאו דיליה מדרב יהודה (לעיל בבא בתרא לג,ב), הכא נמי לא חציף איניש למשקל ממונא דלאו דידיה. והני מילי דשקיל מחיי מלוה, דאיתיה להאי טעמא דלא חציף איניש משום דחייש דילמא אתי מלוה ומכחיש ליה בטענת בריא, אבל היכא דלא שקל אלא לאחר מיתה, אע"ג דטעין דמלוה אקנייה נהליה במתנת שכיב מרע, כיון דאיכא סהדי דשקל כמאן דאסהידו דגזליה דאמי, דלא מהימן למימר (דלישקלי) [דילי שקלי] אפי' היכא דיכיל למימר החזרתיו לך לא אמרינן מגו דאי בעי אמר החזרתים לך כי אמר אין שקלי ודידי שקלי מהימן, דכיון דכי לא יכיל למימר החזרתים לך לא מהימן למימר דידי שקלי משום סהדותא דסהדי דמסהדי דשקל, אלמא כמאן דמסהדי בהדיא דשקל מידי דלאו דיליה דאמי, הלכך אע"ג דיכיל למימר החזרתים לך נמי לא אמרינן מגו דיכיל למימר החזרתים לך כי אמר דידי שקלי מהימן דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. תדע דאם כן גבי נסכא דרבי אבא (לעיל בבא בתרא לג,ב) נמי נימא מגו דאי בעי אמר החזרתיו לך כי אמר דידי חטפתי מהימן. אלא לאו שמע מינה דכל היכא דאיכא סהדי דמרעי לה לטענאתיה דקא טעין השתא לא אלים מגו למדחא סהדותא דסהדי. והני מילי דאיכא סהדי, אבל ליכא סהדי, לא שנא דשקל מחיי מלוה ולא שנא לאחר מיתה, מגו דאי בעי אמר לא שקלי כי אמר אין שקלי ודידי שקלי מהימן. מיהו למלוה משתבע שבועת היסת. אבל יורשים כיון דבטענת שמא קאתו לית להו גביה אלא חרם סתם כתקנתא דרבנן בתראי.
ולענין דינא דמארי ממונא בהדי הלוה גופיה, לא שנא הכי ולא שנא הכי מחייבינן ליה ללוה לשלומי ליה למלוה זוזיה, דאיהו דאפסיד אנפשיה דפרעיה להאיך שלא כדין, דידע דהוה ליה למלוה ממונא גביה ולא ידע אי האיך דפרעיה ברשותיה דמלוה אתא ואי לא, הוה ליה כהלויתני ואיני יודע אם החזרתי ואם לא החזרתי דחייב:
קיח. והא דתניא גבי שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת כשם שמוציאין שטר חוב על אחרים כך מוציאין זה על זה ליתא, דקימא לן כתנא דידן דקתני אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה. במאי קא מפלגי, בכותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו, הילכך חיישינן דילמא האי דנפיק השתא שטרא מתותי ידיה אזל לגבי עדים ואמר להו כתובו עלי שטרא לאידך יוסף בן שמעון דיזיפנא מיניה זוזי והבו לי דלכי יהיב לי זוזי יהיבנא ליה שטרא, וכתבי וחתמי ויהבי ליה, והשתא מפיק ליה לשטרא, וקאמר אנא הוא דאוזיפתיה לדיליה, ואמטול הכי אין מוציאין שטר חוב זה על זה, ולאו משום דחיישינן לנפילה. ותנא ברא סבר אין כותבין שטר ללוה עד שיהא המלוה עמו, הילכך ליכא למיחש ולא מידי. וקי"ל כתנא דידן. וכי תימא לתנא דידן נהי דכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין המלוה עמו, היכא דקאי שטרא לגוביאנא, אבל הכא דשם המלוה והלוה שוין וסבירא ליה לתנא דידן דאין מוציאין שט"ח זה ע"ז אמאי כותבין. נפקא מינה דאי קיימי עדי חתימה ומסהדי מאן מיניהו יזיף מחבריה מצי גבי ביה. ואמטול הכי כותבין, דהא ליכא למיחש ולא מידי, דאי איכא סהדי דמסהדי מאן הוי מלוה ומאן הוי לוה, כי גאבי ביה שפיר גאבי, ואי ליכא סהדי לא גאבי חד מינייהו ולא מידי וליכא פסידא בהאי כתיבה לחד מיניהו:
קיט. ושמעינן מיהא [דהא] דתנן (לעיל בבא בתרא קסז,ב) כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו לאו בכתיבה גרידתא עסיקינן אלא בכתיבה וחתימה קאי, דאי ס"ד בכתיבה גרידתא קאי ואין חותמין עד שיהא המלוה עמו, לתנא דידן למאי ליחוש ליה, נהי נמי דכותבין, כיון דאין חותמין עד שיהא המלוה עמו וקא מפיק האי יוסף בן שמעון שטר כתוב וחתום ליכא למיחש ולא מידי, דהא אמרת כי ליכא מלוה בהדיה לא חתמינן. אלא לאו שמע מינה כותבין שטר ללוה וחותמין ונותנין לו אעפ"י שאין המלוה עמו:
קכ. הרי אמרו נמצא לאחד בין שטרותיו שטר שובר, כתוב בו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע, והיו לו שני שטרות אחד על זה ואחד על זה, שטרות שיש לו על שניהן פרועין. טעמא דנמצא בין שטרותיו שובר כהאי גוונא, הא לא נמצא מצי מפיק שטר חוב עלויהו, והא אנן תנן ולא אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב. א"ר ירמיה במשולשין. כלומר דכתב שלשה דורות בכל חד מיניהו, נמצא דור שלישי מבחין ביניהן, ואמטול הכי אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב. וכי קתני רישא ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב כגון שלא שלשו לדורות. ודיקינן, במאי אוקימתה לסופא דקתני נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהן פרועין, דשמע מינה דאי לא נמצא שובר מצי מפיק שט"ח עליהו, במשולשין, שנמצא דור שלישי מבחין ביניהן. ולחזי תברא בשמא דמאן כתיב. ולורעיה לשטר חוביה דכתיב עלויה, ואידך דלא כתיב תברא בשמיה לגביה מיניה. אמר רב הושעיא במשולשין בגט ואין משולשין בשובר. כלומר במשולשין בשטרי החוב ואין משולשין בשובר, דאי לאו שובר מצי למגבא מיניהו, ולא מצי חד מיניהו לדחויה ולמימר ליה אנא לא יזיפנא מינך מידי האיך הוא דיזיף מינך בהני תרי שטרי דהא משולשין בו, מרע ליה לתרויהו דכל חד מיניהו מצי מדחי ליה ולמימר ליה האי תברא אשטרא דאית לך עלי הוא דכתיב. והלכתא כי האי פירוקא, דכל כהאי גוונא הכי דיינינן ליה:
קכא. אביי אמר הכי קאמר נמצא לאחד שובר כתוב וחתום ששטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע והיו לשניהן עליו שני שטרות שטרי שניהן פרועין. דכל היכא דתובע ונתבע תרויהו אית להו שטרא, תובע נקיט שטר חוב ונתבע נקיט שובר ואיכא ספיקא בתרויהו יד בעל שטר החוב על התחתונה. מאי טעמא, איכא למימר יד בעל שטר החוב על התחתונה ואיכא למימר יד בעל השובר על התחתונה, אוקי ממונא בחזקת מאריה. ודוקא בשאין משולשין לא בגיטין ולא בשובר, דבעל חוב הוא דאפסיד אנפשיה דאוזיף בשטר שאינו משולש, אבל אם היו משולשין בגיטין של[ו]ש שמבחין ביניהן ואין משולשין בשובר, על בעל השובר להביא ראיה. דאי לא תימא הכי אתי לוה למעבד קנוניא בהדי חד מיניהו אחבריה למפרעיה בשובר שאינו משולש ומפסיד ליה להאיך שלא כדין. ועוד דזימנין דליכא עליה שטרא אלא לחד מיניהו, ואזיל לגבי האיך וכתיב ליה שובר שאינו משולש, ומפקע ליה להאי ב"ח שלא כדין, ולא מתקני רבנן מילתא דאתי בה לידי פסידא. ולא דמיא לדר' אושעיא דמכשר ליה לתברא במשולשין בגט ואין משולשין בשובר, דשאני התם דכיון דחד מלוה ושני לווין, מלוה הוא דאפסיד אנפשיה דכתב ליה לחד מיניהו שובר שאינו משולש. ומסתברא דאפי' בשאין משולשין לא בגט ולא בשובר, אי כתבי הרשאה זה לזה הו"ל דינא כשטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע. והיכא דלא כתבין הרשאה זה לזה נמי דוקא היכא דטעין נתבע טענת בריא דפרעינהו לתרויהו ומשתבע לתרויהו שבועת היסת, אבל היכא דלא יכיל לאשתבועי לחד מיניהו, לההוא דלא יכיל לאשתבועי מיחייב לשלומי ליה. והלכתא נמי כי האי פירוקא דאביי, דרב הושעיא ואביי לא פליגי אלא כל חד מיניהו מוקים לה למתני' אליבא דהלכתא ומר אמר איכא לאוקומה בהכי ומר אמר, איכא לאוקומה בהכי, אבל לענין דינא לא פליגי:
יז. האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזה הוא שטרות כולן פרועין נמצא לאחד שם שנים הגדול פרוע והקטן אינו פרוע. רישא כגון שהיו לו שטרות הרבה על בני אדם הרבה, על כל אחד מהן שטר אחד, דכיון דאתחזק חד מיניהו בפרוע ואין ידוע איזה הוא, לא שנא דאמר איהו לבנו שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזה הוא, ולא שנא אמר ליה שטר בין שטרותי פרוע ולא אמר ליה איני יודע איזה הוא ובן לא קא ידע איזהו, שטרות כולן פרועות מספק, דאוקי ממונא בחזקת מאריה וכל חד וחד מצי אמר דידי הוא דהוי פרוע. ואם נמצא שם ללוה שני שטרי חובות הגדול פרוע, דיד בעל שטר החוב על התחתונה, דאוקי ממונא בחזקת מאריה, והקטן אינו פרוע, דחד שטרא ולאו תרי שטריה וממה נפשך גאבי מיניה חד מיניהו אלא שיד הלוה על העליונה. ומסתברא דאי אמר שטרות יש בין שטרותי פרועין אפי' היו שם עשרה על שם אחד כולן פרועין ולא אמרי' מיעוט שטרות שנים, דכל כה"ג חומרא לתובע וקולא לנתבע. דאי לא תימא הכי, גבי חד נמי כי נמצא שם לאחד שנים אמאי הגדול פרוע:
קכב. אמר רבא שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע חוב לך בידי פרוע שטרות כולן פרועין. כלומר האומר לחבירו דרך הודאה שטר לך בידי פרוע, והיו לו עליו ב' שטרות, הגדול פרוע והקטן אינו פרוע. חוב לך בידי פרוע שטרות כולן שיש לו עליו פרועין, כי טעמא דלעיל:
קכג. א"ל רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו שדה שיש לי מכורה לך כל שדותיו מכורות לו. דהא שדה שדות טובא נמי משמע, כדכתיב (בראשית לב,ד) ארצה שעיר שדה אדום ומתרגמינן חקלי אדום, ודכותה ויברח יעקב שדה ארם (הושע יב,יג). אמר ליה התם יד בעל השטר על התחתונה. דאוקי ממונא בחזקת מאריה, הכא נמי יד בעל שטר החוב על התחתונה דאוקי ממונא בחזקת מאריה.
וש"מ דמאן דא"ל לחבריה שדה מכורה לך אי נמי שדה שיש לי מכורה לך, אע"ג דלא בדיק ליה הי שדה משדותיו מזבין ליה, נהי דיד בעל השטר על התחתונה מיקנא מיהת קאני חדא מיניהי, אלא שיד לוקח על התחתונה ונוטל פחותה שבהן:
דאתמר אותיות נקנות במסירה כו'. עיין בדברי הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: והכא בצריך להביא ראיה קמפלגי תנא דידן סבר אין צריך להביא ראיה ומשום הכי הם על אחרים מוציאים ממה נפשך ותנא ברא סבר צריך להביא ראיה שמסרו לו לשם מכירה כי שמא הפקידו אצלו. איתמר אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה פירוש למאן דאמר אותיות נקנות במסירה. עוד יש לומר כי יש אותיות נקנות במסירה כגון שהקנה אותם על גבי קרקע אי נמי במתנת שכיב מרע (חיסור לשון יש בכאן) מכ"ז על גוף המתנה חסר מסירה אלא לפי שבאו אביי ורבא לחלוק על הקנאה שטען זה ואמר אגב קרקע הקנה אותם לי (אי נמי שכיב מרע היה) אביי סבר צריך להביא ראיה על המסירה איך היתה (ואם) ואז נדע אם היתה ההקנאה כראוי ורבא אמר אינו צריך כי המסירה ראיה לטענתו ולשון הגמרא כך הוא אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך ורבא אמר אינו צריך. עד כאן לשונו.
אלא הא דתניא כשם שמוציאים הם שטרי חוב על אחרים כך מוציאים זה על זה במאי קמפלגי. כלומר כיון שספק הוא איזה מהם הלוה מאי טעמיה דתנא ברא דאמר מוציאים זה על זה והלא אפשר שזה הנתבע הוא המלוה וכיון שכן היאך מוציאים ממנו ממון מספק. ואוקימנא בכותבים שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו קא מפלגי. והלכתא כתנא דידן דאמר אין מוציאים שטר חוב זה על זה דהא תנן בהדיא כותבים שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו. הרא"ם ז"ל.
בכותבים שטר ללוה כו'. נראה דדוקא הכא דשמיה כשמיה פליגי דתנא ברא סבר כיון דשמיה כשמיה לא כתבינן הילכך מוציאים שטר חוב זה על זה אבל בעלמא מודו דכותבים ותנא דידן סבר לא פלוג כיון דבעלמא כותבים הכא נמי כותבים הילכך אין מוציאים שטר חוב זה על זה. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: תנא דידן סבר כותבים שטר ללוה כו'. ושמא הלך זה ואמר לעדים כתבו לי שטר שאני חייב ליוסף בן שמעון כך וכך וכשנכתב השטר נעשה הוא מלוה והעדים לא נזהרו בזה מתוך שהם רגילים לעשות כן בעלמא ותנא ברא סבר בעלמא נמי אין עושין כן משום הכי ליכא למיחש ולנפילה לא חיישינן ולפקדון נמי כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה ולהלואה נמי דילמא יזיף מיניה ופרעי הוא הדר ליה שטרא והשתא מפיק ליה מיניה ליכא למיחש הכי דכיון דשמיה כשמיה לא מהדר ליה שטרא עד דקרע ליה ומשום הכי מוציאים שטר חוב זה על זה. עד כאן.
נמצא לאחד ביו שטרותיו כו'. עיין בדברי הרשב"א ז"ל.
והרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע. פרישנא הכי נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע כלומר נמצא לאחד בין שטרותיו לאחר מותו שטר שובר על שטר שיש עליו ליוסף בן שמעון שפרוע כשיבא כל אחד מהם לתבוע את יורשיו בשטר חוב שיש בידו אומרים לו היורשים שמא שובר זה שמצינו בין שטרותיו של אבא על שטר זה שלך הוא ובזמן שיבא חבירו לתבוע מדחים גם אותו ואומרים לו שמא שטרך הוא הפרוע ועליו נכתב שובר זה שמצינו בין שטרותיו של אבינו. במשולשים בגט ואין משולשים בשובר. כגון שהיה כתוב בשטר המלוה יוסף בן שמעון בן יהודה והאי דקרי ליה לשטר מלוה גט משום דשטרי ממון גיטי מיקרו כדאמרינן התם הכא במאי עסקינן בגיטי ממון. עד כאן לשון הרא"ם.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה