שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק י

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות | רשב"ם | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קס עמוד א

גט פשוט עדיו מתוכו ומקושר מאחוריו. פירש ר"ש ז"ל מעשה המקושר כותב שיטה ומניח שיטה אחרת חלק כשיעור שיטה הכתובה וכופל השיטה הכתובה על החלק כו' דף של"ח עמוד א' עד וחוצה להם. עד כאן. (דף של"ח ב'). הרשב"א ז"ל.

והר"ר יונתן ז"ל פירש כפירוש רשב"ם דכותב שיטה ומניח חלק כשיעור שיטה כו'. ואלו הכפלות כל כפל בפני עצמו ונראה מבחוץ בין כפל לכפל כעין לוחות הסופרים שהם עשויות וטוחות בשעוה וכותבים בו במכתב של ברזל. עד כאן לשונו.

והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: פירש רשב"ם כו'. שיש חלק בין שיטה לשיטה כמלא שיטה. וקשה לפירושו דאם כן היאך קאמר רבי חנינא שמקושר יכול לעשותו פשוט והלא ניכר החלק שבין שיטה לשיטה ונמצא משונה משאר שטרות פשוטים. ועוד איכא למיחש כיון שסוף השטר יהיה כתוב כשאר שטרות פשוטים שמא בחלק שבין השיטות שיהיה בין הקשרים יכתוב שום תנאי ויכוון שיהא מחובר לסוף שיטה שלפניה ולשיטה שלאחריה ויהיה ניכר כאלו מתחלתו פשוט. לכן נראה שלא היה משונה בכתיבתו משאר פשוטין אלא האויר שבין שיטה לשיטה תופר על הכתב. ומיהו קצת קשה למאי דסלקא דעתין בגמרא שהעדים היו חותמים בין קשר לקשר מגואי וצריך לומר שהיו דוחקים לחתום בחתימה דקה ביני שיטי. ולפי מה שפירשתי שאין מקושר משונה בכתיבתו הא דפסלינן פשוט שכתב עדיו מאחריו משום שיכול לעשותו מקושר ויהיה מוקדם דבמקושר מלך שנה מונין לו שתים כדאמרינן לקמן ומקושר שכתב עדיו מתוכו נמי פסול כדאמרינן בגמרא דזימנין דזייף במקושר ופרע ליה וכו' ואמר ליה הב לי שטרא כו'. אבל לפירוש רשב"ם דלעיל קשה דאיך יכול לעשות פשוט מקושר. ומיהו רשב"ם פירש שניהם פסולים לפי שלא נעשו כתקון חכמים שתקנו לחתום בפשוט מתוכו ואף על פי שאינו יכול לבא לידי זיוף כשחתמו מאחריו כדפסלינן בפרק המגרש בשחתמו העדים מן הצד ואפילו בכתוב שריר וקיים נמי איירי ואף על גב דאינו יכול לבא לידי זיוף. עד כאן.

וזה לשון הר"ן ז"ל: לפירוש רשב"ם קשה דאם כן היכי קאמר רבי חנינא בגט מקושר שכתבו כו'. דאם יעשנו פשוט הרי יוכל להזדייף שיוכל לכתוב באותן שיטות שהניח חלק מה שירצה וכי תימא נזהרין היו בכך דמטייטי ליה לאותו ריוח שבנתים אכתי לא נהירא מדאמרינן בגמרא השיב רבי לדברי רבי חנינא כו' וכי מטי זימניה משוי ליה פשוט ואמר ליה השתא הוא דיזפת מנאי אלמא שאינו ניכר בו אם פשוט אם מקושר. לפיכך נראה שלא היה מניח בין שיטה לשיטה ריוח כלל אלא שכותב שני שיטין וכופל שיטה על שיטה ותופרה. ואם תאמר היכי סלקא דעתך בגמרא דבין קשר לקשר מגואי היו העדים חותמים והא ליכא ריוח כלל בשלמא לפירוש רשב"ם באותן שיטות שמניח חלק היו חותמים אלא להאי פירושא קשיא. יש לומר דקא סלקא דעתיה שכותב (שטר) שיטה ואינו גומרה לפי שמניח שיעור חתימת עד אחד ושם היה חותם וכן בכל קשר וקשר. עד כאן לשונו. עיין בחיבור הרמב"ן ז"ל.

דף קס עמוד ב

גמרא. (זה גלוי) ואת הגלוי זה פשוט שבמקושר. פירוש המקום הגלוי הנשאר מן הנייר תחת הכתב לפי שהפשוט עדיו חותמים תחת הכתב ומה שישאר מן הנייר גלוי אחר חתימת העדים אין לחוש עליו לפי שלא יתכן בו זיוף הואיל וכבר חתמו העדים למעלה ממנו תחת תשלום כתב השטר אבל מקושר כיון שעדיו אינם חתומים בפני השטר אלא אחורי השטר בין קשריו היה לנו להקפיד שלא להשאיר בפני השטר לאחר תשלום הכתב מקום גלוי מן הנייר שמא יבוא להוסיף בו ענין קא משמע לן שאין אנו חוששים לדבר זה ועל זה אמר הכתוב ואת הגלוי כלומר ואף על פי שנשאר בו בנייר מקום גלוי אין חוששים לו והשטר לעולם כשר לפי שכיון שתקנו חכמים שיכתוב בפני השטר לאחר תשלום הכתב שריר וקיים אין כאן מקום חשש זיוף וכדבעינן למימר לקמן. ויש לפרש זה (גלוי) פשוט שבמקושר שכיון שהעדים מאחרי השטר הן חותמים נמצאת חתימתם על מקום גלוי שהרי אין לפני חתימתו כתב אלא נייר גלוי ואף על פי כן השטר כשר לפי שאין מקום לחשש זיוף כדבעינן למימר לקמן. הרא"ם ז"ל.
והראב"ד ז"ל פירש וזה לשונו: זה פשוט שבמקושר הטופס והתורף ששניהם שוים בו. ונראה לי ששתי שדות היו אשר קנה ירמיה באחד עשה שטר פשוט ובאחד עשה מקושר ולא ידעתי על מה. גם לא ידעתי למה תקנו מקושר בשטרות בשלמא גיטין משום דאתרא דכהני הוה כדמפרש בגמרא אבל שטרות למה אלא שלא לחלוק במעשה השטרות. ומהאי טעמא נמי אמרינן אין שטר לאחר מיתה דומיא דגט דבעינן כריתות דבר הכורת בינו לבינה ואחר מיתה כבר נכרתו בלא גט. והאי להכי הוא דאתא שדות בכסף יקנו עצה טובה קמשמע לן ואקח ספר המקנה דהכי הוה מעשה. פירוש הני קראי לאו לאגמורי דינא אתו לדרוש בהו מילתא יתירתא הילכך וכתוב בספר והעד עדים איבא למימר חדא מילתא היא והאי והעד עדים כלומר הרבו עדים בחתימת הספר כדי שתמצאו עדים לקיום וחתימה. ואקח ספר המקנה. (חסר מכאן ולהלן כמו ד' וה' דפין). מחדושי הראב"ד ז"ל.

הא דאמר להקיש שלשה לשנים כל חד וחד כדאית ליה. פירוש כל חד וחד מהתנאים שנחלקו בכך כדאית ליה ועיקר חלוקותן במכות דתנן על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר אם מתקיימת עדות כו' רבי עקיבא אומר כו' היכן חותמים העדים רב אמר כו' קסלקא דעתך בין קשר לקשר מגואי כלומר בפני השטר תחת תשלום הכתב. והא ההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי ואמר אין זמן בזה. פירוש נשלם כתב השטר וכל עניניו במקום (הק"ש) הפשוט בלא קשר אי נמי בסוף הקשר הראשון וחשב רבי כי אין בין שאר הקשרים כלום ולפיכך אמר אין בזה זמן אמר לפניו רבי שמעון ברבי שמא בין קשריו הוא מובלע ואם איתא שדרך המקושר להיות חתימת העדים בפני השטר לאחר תשלום השטר בין הקשרים כשראה רבי שכבר נשלם חתימת השטר בכל ענייניו במקום הפשוט בלא קשר אי נמי בסוף הקשר הראשון וחשב שאין בין שאר הקשרים כלום כשאמר אין זמן בזה למה לא אמר אין כאן זמן ועדים. ומהדרינן מי סברת בין קשר לקשר בפני השטר לאחר תשלום הכתב לא בין קשר לקשר מאחרי השטר ואקשינן וכיון שאין בפני השטר לאחר תשלום הכתב חתימת עדים ליחוש דילמא מזייף ומוסיף וכתב בפני השטר לאחר תשלום הכתב מאי דבעי ואומר כי מכלל השטר הוא שהרי אין שם חתימת עדים שיודע שמה שיכתב אחר חתימת עדים אינו מהעניינים שהעידו עליהם. ומהדרינן דכתבי ביה בפני השטר לאחר תשלום העניינים שמעידים עליהם שריר וקיים ונעשה אותו שריר וקיים כמו חתימת עדים ואם נמצא אחריו תוספת בידוע שזיוף הוא ואין ללמוד מאותו תוספת. הרא"ם ז"ל.

ולרב ירמיה בר אבא דאמר אחורי הכתב כו'. ליחוש דילמא מזייף וכתיב מגואי מאי דבעין ואמר אנא לרבות בעדים הוא דעבדי. פירוש קסלקא דעתך דהאי אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ דקאמר שיהיו העדים חותמים כנגד השיטה האחרונה שבפני השטר ושתבא חתימתם מלמעלה למטה כמו הכתב שבפני השטר שהוא מלמעלה למטה ועל זאת הקשינו וליחוש דילמא מזייף ומוסיף בפני השטר שיטה אחרת וכשיוציא השטר לבד ויאמרו לו למה לא חתמו העדים כנגד שיטה זו שהיא אחרונה אלא כנגד השיטה שלמעלה ממנה ואמר אנא לרבות בעדים הוא דעבדי כלומר היה בלבי להוסיף עדים אחרים ולפיכך אמרתי לעדים שיתחילו בחתימה מכנגד השיטה שהיא למעלה מהאחרונה כדי שיחתמו אחרים תחתיהם כנגד השיטה האחרונה ותגמר חתימת כולם כנגד גמר כתב השטר מאחריו *) ומהדרינן מי סברת עדים אלו שחותמים אחורי הכתב נגד הכתב מבחוץ מלמעלה למטה הם חותמים כדי שנחוש לדבר זה לא (מלמעלה למטה) ממטה למעלה הם חותמים שהופכים את השטר ועושין תחתיתו עליון ועליונו תחתון וחותמים העדים כנגד שיטה אחרונה מאחריה שנעשה גגו של עדים כנגד תחתית הכתב שבשיטה אחרונה שאם יבא לרבות בעדים תחת חתימת עדים אלו תבא כנגד השיטה שהיא למעלה מהשיטה האחרונה וכיון שכן אין לחוש שמא יוסיף תחת שיטה אחרונה כלום שאם ימצא בשטר שיטה בסופו ויבא מלמעלה מכנגד גגן של עדים החותמים מאחריו בידוע שהוא זיוף ואין למדין ממנו. הרא"ם ז"ל. עיין בחידושי הרמב"ן ז"ל **).

*) צריך עיון מכל זה צריך לקיים דבריו אם אין עדים. אולי צריך לומר כי באמת יחתום על ידו עדים מזויפים.

דף קסא עמוד א

מלמטה למעלה חתימי. ואם תאמר וליחוש דילמא כתב למעלה מן העדים בגליון (שבצד) למטה בסוף השטר והוא למעלה מהעדים מצד ב' מאי דבעי וימחוק שטר שכתוב בצד הלבן כו' ככתוב בתוספות לעיל במשנה. יש לומר דגאיז ליה כו'. ותימה אם כן כי פריך לעיל לרב הונא וליחוש דילמא זייף כו' אמאי לא משני דגאיז ליה לגליון כו'. ואמר ריב"ם דלא גאיז ליה שמניחו כדי לכתוב בו האשרתא דדיינים חותמים תחת הכתב ולא מאחריו תחת העדים כדתניא בתוספתא דמסכת שביעית שטר מקושר עדים חותמים מבחוץ והדיינים בפנים. ותימה ויעשה טיוט תחת השטר ואחר כך יכתוב האשרתא דאמרינן לקמן דייני אטיוט לא חתימי. ויש לומר שמא אין רגילין להניח חלק כל כך תחת השטר. ועוד יש לומר דמטייט הגליון. מן הצד למעלה מן העדים כו' ככתוב בתוספות לעיל. הרא"ש ז"ל. ולקמן אכתוב לשון הרשב"א ז"ל בזה.
**) צריך עיון אם כן ירבה עדים למעלה על גגו של עדים ויוסיף עוד שורה בגוף השטר נגד עדים הנוספים. ואם תאמר העדים יגידו מה נעשה אם יהיו במדינת הים ועוד אם נסמוך על העדים הלא אם יחתמו כסדרם יכולים גם לן להעיד כי לא היו עוד עדים אחרים. ויש לומר אם יחתמו כסדרן יכול לומר לרבות עדים עבידי וכל אחד מעיד על ענין אולם אם העדים המעידים בתחלה הם חותמים תחלה על תחלת סדור השטר נגד גג שורה אחרונה לא יחתמו עליהם עדים אחרים שלא יהיו מוכחשים ~העדים החתומים בתחלה.

אנא לרבות בעדים קא עבדי. והא דלא משני הכא כל כי האי גוונא אין מקיימים אלא מעדים שלמטה כדמשני לקמן משום דבשלהי פרק הזורק אמרינן דמקושר מכל תלתא מקיימים. מיהו תימה אמאי לא משני דמטייט ליה תחת העדים. איכא למימר גזרה משום זמנין דלא מטייט ליה. עדים מלמטה למעלה קחתמי ומתחילים לכתוב מאחריו כנגד שיטה אחרונה זה אחר זה. ואם תאמר אכתי יכול לכתוב בפנים מאי דבעי ויחתום עדים מבחוץ כנגד מה שכתוב מבפנים ויקויים באינך תלתא סהדי **). ושמא אין כל כך חלק מעבר לדף לכתוב האשרתא ושיעור חתימת עד אחד הנוסף. הרא"ש ז"ל.

וליחוש דילמא מתרמיא ריעותא בשיטה אחרונה וגאיז לה לשיטה אחרונה כו'. קשיא לי אמאי לא תריץ ליה דעדים באורך כל (השיטה) השטר חותמים אלא שהם חותמים כמי שרוצה לכתוב מסוף השטר לתחילתו לאורך ותו ליכא למיחש למידי דאי גאיז לכולה חתימותא דסהדא גאיז ולהחתים אחרים על גביו אין לחוש כמו שכתבנו למעלה שאין אותם שהם טפלה חותמים על גבי אותם שהם עיקר העדות וניחא ליה דאכתי איכא למיחש דילמא מחתים סהדי אחריני בתר הנך קמאי ומשום ריעותא דשטר (אחרונה) באחרונה גאיז ליה לכוליה סהדא קמא שכבר יש לו עדים אחרים שהם משלימים את השטר אבל השתא שחתימת העד הולכת לארכו של שטר אין הדבר עשוי דגאיז כנגד כל אורך חתימתו שנמצא מסלק מן השטר ארבעה או חמשה שיטים ואין הדבר מצוי שלא יתקלקל השטר בכך אבל לסופו של שטר בלבד הוא שיש לחוש והיינו דקאמרי וליחוש דילמא מתרמיא ריעותא בשיטה אחרונה דלטפי מהכי ליכא למיחש. ואם תאמר ולמה ליה לדחוקי כולי האי לימא ליה דלעולם עדים כסדרן חתימי אלא דגאיז ליה לכולי

גליון כי היכי דלא מצי לזיופי ולאוסופי. יש לומר דאי אפשר דהא בעי למכתב ליה אשרתא דדייני שהיא נכתבת מתוכה וכדתניא בתוספתא דשביעית פרוזבול המקושר העדים חותמים מבחוץ והדיינים חותמים מבפנים. הר"ן ז"ל.

דכתב ראובן בן בחד דרא ויעקב עלויה. ואית דגרסי ראובן בן בחד דרא ויעקב עד בחד דרא. וליחוש דילמא גאיז ליה לראובן בן ומתכשר ביעקב עד. ואם תאמר ולישני דחתים בשני (גיטין) שיטין ראובן בן יעקב עד. ויש לומר דלא חציף איניש למכתב שמה דאבוה תותיה דידיה. תוספות.

**) צריך עיון שטר מקושר צריך שלשה עדים מתחלה. אולי צריך לומר באינך ד' סהדי.

דף קסא עמוד ב

מר זוטרא אמר למה לך כולי האי כו'. פירש הקונטרס כיון שיתחילו לחתום בשוה זה תחת זה שלשתן כנגד שיטה אחת אחרונה אין יכול לקצוץ ריעותא דסוף השיטה שהרי אין העדים שמותם שוין וכי גאיז תיבה משם הראשון אם כן קוצץ יותר או פחות משם השני ויהיה ניכר החתך. ולא נהירא דאם כן עיקר התירוץ אינו בספר שהרי מעיקרא קמשמע לן הך מילתא דבעינן שיהיו כלים בשיטה אחרונה. ונראה לפרש דלמר זוטרא כסדרם חתימי ובעי שיהא כל העדים החתומים במקושר חתומים בשיטה אחת כנגד שיטה אחרונה והשתא לא יוכל להוסיף מידי וגם ליכא למיחש דילמא גאיז. תוספות.

אמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן כל המחקין. עיין מה שכתב הרשב"א ז"ל. והר"ן חולק עליו וזה לשונו: ודברי תימה הן אצלי שאם כן לקתה מדת הדין ורואה אני בגמרא דחיישינן לכיוצא בזה דאמרינן וליחוש דילמא מתרמיא ריעותא בשיטה אחרונה וגאיז לה לשיטה אחרונה ואם כדברי הרב ז"ל כי היכי דחיישינן דילמא גאיז למה לא ניחוש דילמא מחיק וכתב מאי דבעי ולא עוד אלא שיש לחוש יותר במחק שיכול להזדייף בכל השטר מחששא דגזיזה שאין לחוש לה אלא בסוף השטר וכמו שכתבתי למעלה וכיון דלגזיזה חיישינן כל שכן דחיישינן למחיקה. ואלו הראיות שהביא ז"ל איני רואה בהם ראיה של כלום דמאי דאמרינן במקושר לא אמרו מחק פסול אלא במקום שריר וקיים קאי אריש מילתיה דרבי יוחנן דאמר מחק פסול ואף על פי שמקויים ומסיים בה הכל שריר וקיים דלא אמרו מחק פסול כלומר היכא שמקויים אלא במקום שריר וקיים אבל שלא במקומו כיון שמקויים כשר דליכא למיחש למידי ואדרבה משם יש ללמוד הפך דברי הרב ז"ל דכיון דפסלינן מחק במקום שריר וקיים אף על פי שמקויים אלמא אין תופסים את המחק כמי שאינו אלא חוששים למה שאפשר שהיה כתוב במקומו דהיינו שריר וקיים וכיון שאנו חוששים לשריר וקיים שהוא חששו של מקושר למה לא נחוש כיוצא בו לתנאי בכל השטרות. וכן זו שהביא ראיה ממה ששנינו בתוספתא שטר שיש בו תלוי או מחק מגופו פסול שלא מגופו כשר אינה ראיה דהכי קאמר שאם נמחקה אות אחת או תיבה אחת במקום שאינו גופו של שטר אלא באותן לשונות שכותבים לשופרא דשטרי שאין מקום לחוש לתנאי ולא לשום ריעותא של שטר כשר. וכן זו שהביא מאביי דכפתיה לההוא גברא ולא אמר מנפשיה בפרדיסא הוה כתיב ביה כיון דחזא דגריר אינה ראיה דילמא ההוא פורתא דגגיה דבית גרריה ההוא גברא בענין שלא היה ניכר לאביי שהרבה בקיאים בדבר למחוק דבר מועט שלא יהא ניכר או שמא אותו שטר היה כתוב הוא ועדיו על המחק וההוא גברא מחק פעם אחרת גגיה דבית ובאותו משהו לא היה מבחין בין נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים אלא שמתוך שראה אביי אמתלא דרויח ליה עלמא לוא"ו כפתיה ואודי אבל ודאי כל שטר יש בו מחק שאינו מקויים תולים בו ריעותא בכל מה שאפשר שהיה כתוב בו אלא שאם הוא במקום שאי אפשר לתלות בו ריעותא כלל כשר וזו היא ששנינו בתוספתא שלא מגופו כשר. כן נראה לי. עד כאן.

דף קסב עמוד א

לפי שאין למדין משיטה אחרונה. ומפרש ואזיל דאמטו להכי אין למדין משיטה אחרונה דזמנין שהעדים מרחקים שיטה אחת מן הכתב ואי אמרת למדים משיטה אחרונה וניתקון שלא ירחיקו העדים שיטה אחת וכמו שהתקינו שאם הרחיק שני שיטים פסול יש לומר עדות לכל מסורה ואין הכל בקיאים בכתב ומרחיקים שיטה אחת פן יעקמו חתימתם לקרבה לשיטה אחרונה ושמא יטשטשו בה אותיות כך פירש רשב"ם ז"ל. והיכא דלא החזיר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה רבים מרבותי נטתה דעתם דפסלינן ליה לכולי שטרא דהכי תקון רבנן כדי שירגילו לחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה ונלמוד מכל השטר ואפילו משיטה אחרונה וסמכי לה להאי סברא מדאמרינן בגיטין פרק ב' גבי שטרא פרסאה והא בעינן שיחזור מעניינו של שטר כו'. ויש לדחות דלא אוקמו הכשר שטרא פרסאה במהדר אלא להכשיר כל השטר ואפילו שיטה אחרונה וקשיא להו הא דנקט רב עמרם לפי שאין למדין משיטה אחרונה דמשמע שאם יש דבר מחודש בשיטה אחרונה אין למדין ממנו אבל משאר השטר למדין. ויש לומר דהכי קאמר לפי שאינו ראוי ללמוד משיטה אחרונה כדמפרש טעמא בתר הכי ואזיל משום דאיכא למיחש לזיופא לפיכך פסלו את כל השטר אם לא החזיר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה ועיקר טעמא דמילתא נקט. והיכא דהחזיר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה ואחר כך כתב שם שיטה אחת מענין שהוא מחודש נראה לפי דברי רבותי דפסלינן ליה לכולי שטרא הואיל והוא מודה שנכתבה שם אותה שיטה קודם חתימת העדים שהיה לו להחזיר מענין השטר בשיטה אחרונה הסמוכה לחתימת עדים וכיון דשיטה אחת פסולה יש שם פסלינן ליה לכולי שטרא דחזרת ענין השטר בשיטה אחרונה דקאמרינן היינו שיטה אחרונה הסמוכה לעדים. והדברים הללו צריכים עיון. ואם תמצא לומר היכא דלא החזיר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה לא פסלינן ליה לשטרא אלא דאין למדין משיטה אחרונה נראה לי אף על גב דזמנין שהיה ראוי ללמוד משיטה אחרונה כגון שלא נגמר ענין שיטה שלמעלה הימנה דעל כרחך קודם שחתמו העדים נגמר ענין השטר ולא הניח הסופר באמצע הענין וכדבעינן למכתב בענין כסף זוזין דאינון ונמחקו אין פחות משנים כו' אפילו הכי מתקנת חכמים פסלינן לה לכולה שיטה אחרונה לפי שכלל כללנו אין למדין משיטה אחרונה וגזרינן היכא דלא נגמר הענין בשיטה שלמעלה הימנה אטו היכא דנגמר ואף על פי שיש לדחות דהכי קאמר אין למדין משיטה אחרונה אם כתב שיטה אחת אחר שהחזיר מענין השטר שנמצאת שיטה זו תחלת ענין ליתא דחזרת ענין השטר בשיטה אחרונה דקאמרינן אחרונה הסמוכה לעדים קאמר. והיכא דלא החזיר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה והרחיקו העדים שיטה אחת יש אומרים שלמדין משיטה אחרונה דליכא למיחש שמא זייף שיטה אחרונה דהא ודאי לא הרחיקו העדים שני שיטים כיון דמפסיל שטרא בהרחקת שני שיטים. ודעת ר"י ז"ל נוטה דלעולם אין למדין משיטה אחרונה דגזרינן היכא דהרחיקו אטו לא הרחיקו. ואין נראה לדחות דלא מקרי שיטה אחרונה כיון שיש ריוח תחתיה. והיכא דשלים שטרא באמצע שיטה אין לעדים להרחיק חתימתם אלא אותה חצי שיטה ואין להם להרחיק עוד שיטה אחרת מלבד אותו חצי שיטה לפי שזה בכלל הרחיק שני שיטים מן הכתב פסול כי שני שיטים רוחב שני שיטים ואם ירחיק חצי השיטה ואחר כך שיטה אחרה נמצא שהרחיק רוחב שני שיטים כנגד חצי השיטה. והאידנא דנהיג עלמא לקיים מחקין ותלויות בשיטה אחרונה ולמדין ממנה אף על פי שאינו מחזיר מעניינו כו' יש נותנים טעם לדבר משום דכתבינן בסוף השטר שריר וקיים והוצרכו לומר בעבור זה דלפום מנהגא פסלינן לכל שטר שאין כתוב בו שריר וקיים שאלמלא אין פוסלים אותו היה לנו לחוש דילמא איתרמי שלא כתבו שם שריר וקיים והרחיקו העדים שיטה אחת וזה זייף באותה שיטה וכתב בסופה שריר וקיים אבל עכשיו שפוסלים אותו כשאין כתוב בו שריר וקיים חזקה שלא חתמו העדים עד שנכתב שם שריר וקיים ואם לאחר שכתוב בשטר שריר וקיים קיימו בשיטה שלמטה מחקין ותלויות אף על פי שחזרו וכתבו שריר וקיים אין למדין משיטה אחרונה דהא איכא למיחש שמא מכיון שנכתב בשטר שריר וקיים העליון והעדים הרחיקו שיטה זה זייף באותה שיטה קיום מחקין ותלויות וכתב בסוף הקיום שריר וקיים שנית. ולדעת האומרים היכא דלא החזיר מעניינו של שטר כיון שאין למדין משיטה אחרונה כולי שטרא נמי פסיל אף בזה (כיון) כמו שאין למדין משיטה אחרונה אתר שנכתב שריר וקיים כולי שטרא נמי פסלינן שאין עליו תורת שטר כיון שאין למדים מכולו. ודברים עליו אינם מתקבלים שאם תמצא לומר מנהג מבטל הלכה ונכשיר שטר שלא החזיר בו בשיטה אחרונה מכל מקום אין בינינו מנהג לבטל שטר שאין בו שריר וקיים שלא מדין ההלכה כדי שיהא המנהג יפה שלמדין משיטה אחרונה כי אין בזה השטר טעם לפסול ואין בו ריעות ושום חשש זיוף. אך נראה לי שיש לפסול אם הרחיקו העדים שיטה אחת ולא נכתב שם שריר וקיים דהא אתי לידי זיוף שמא יזייף זה באותה שיטה ויכתוב בסופה שריר וקיים ונלמוד הימנה שהרי נהגו ללמוד משיטה אחרונה בשטר שכתוב בו שריר וקיים בסוף. ומעתה נתיישב המנהג שאין לחוש בשטר שכתוב בו שריר וקיים שמא הרחיקו העדים ולא נכתב שם שריר וקיים וזה זייף שיטה אחרונה וכתב בה שריר וקיים שהרי העדים לא היו מרחיקים אם לא היה כתוב בו שייר וקיים לפי שהיה השטר נפסל בהרחקתם מיהו שטר שאין בו שריר וקיים אין למדין משיטה אחרונה שבו ואין זו תקנה חדשה שהרי מדין התלמוד אין למדין משיטה אחרונה. ולפי מה שכתבנו~ שאין למדין משיטה אחרונה אפילו במקום שהרחיקו העדים שיטה אחת דלא פלוג רבנן בשיטה אחרונה יש טעם גדול ללמוד דשיטה אחרונה כשנכתב שם שריר וקיים שאין לחוש שמא הרחיקו העדים שני שיטים כיון שאם הרחיקו היה השטר פסול ונראה לי כי זה שלא תקנו חכמי התלמוד לכתוב שריר וקיים בפשוט משום דזמנין שהולכים להוסיף על השטר כל זמן שלא חתמו העדים או לקיים מחקין ותלויות ששכחו לקיים קודם כתיבת שריר וקיים לפיכך תקנו שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה שאם יוסיפו על השטר שיטה אחת אחר שנשלם יחזיר עוד שנית מעניינו של שטר בשיטה אחרת ונלמוד מהתוספות אבל במקושר תקנו שריר וקיים שאין לתקן שום תקנה כדי שיוכל להוסיף בו אחר שנשלם שאם כן לעולם יזייף ויוסיף כיון שעדיו מאחריו והתקנה היפה בזה להשלים קיום מחקין ותלויות באמצע שיטה ויחתמו העדים באותה שיטה דהשתא ודאי למדין משיטה אחרונה שאין לחוש שמא העדים הניחו חצי שיטה וחתמו בחצי אחרון כי אין להם לעדים להרחיק חצי שיטה ולחתום בחצי האחרון דילמא מזייף וכתב מאי דבעי באותה חצי שיטה והוה ליה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת דכשר. ברם מיבעי לן לברורי אם צריכים העדים לחתום שניהם באותה חצי שיטה דלא מכשרינן שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת אלא בששני עדיו בשיטה אחת והכי משמע לשון הוא ועדיו או דילמא אפילו עד אחד בחצי שיטה ועד שני בשיטה אחרת למדין משיטה אחרונה ודייקי נמי הא דאמרינן שטר הבא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת פסול דוקא שני עדיו בשיטה אחרת אבל עד אחד בשניה ועד אחד בראשונה כשר והטעם שאין לחוש שמא חצי שיטה הרחיק העד מן השטר וזייף שם דלמה היה מרחיק חצי שיטה בשלמא הא דמרחקי סהדי בשיטה אחת מן הכתב כדי שלא יסמכו חתימתם לאותיות השטר אבל בהרחקת חצי שיטה אין תועלת. ברם נראה לי דדוקא הוא ושני עדיו בשיטה אחת מכשרינן אבל שטר הבא הוא ועד אחד בשיטה אחת ועד השני בשיטה אחרת פסול דחיישינן דילמא הרחיק העד חצי שיטה כדי שיחתום חבירו בתחילת שיטה אחרת תחת ריוח חצי השיטה לפי שהיה חבירו מן הרגילין להרחיק ולחתום וזה שחתם תחלה בסוף השטר מאותם שאינם רגילים להרחיק ואין חוששים לסמיכת חתימתם לאותיות השטר וגם לא רצה חבירו לחתום תחת חתימתו בסוף השטר ולהניח בתחלת השטר חלק שלא יכתוב שם שזה העד חייב לו מנה ותנן הוציא עליו כתב ידו כו'. וכתב רבינו יעקב זצ"ל שהדבר פשוט דשטר הבא הוא ושני עדיו בשיטה אחת דוקא הכשירו כמו שכתבנו ולענין גיטין צריך ליזהר לכתוב ודין די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין למעלה משיטה אחרונה. ויש מפרשים כי עכשיו שנהגו לכתוב בסוף הגט כדת משה וישראל למדין אפילו משיטה אחרונה ויכול לכתוב ספר תרוכין אף בשיטה אחרונה כו'. ולא נהירא שהרי בימי חכמי התלמוד היו כותבים בגט כדת משה וישראל כו' ככתוב בתוספות. עליות.

דף קסב עמוד ב

הא דאיבעיא להו שיטה ומחצה מהו ואסיקנא דכשר. פירש הראב"ד ז"ל שהניח שיטה אחת כולה ועוד למטה חצי שיטה וכן נראה כו' (דף שמ"ג ע"א) עד שמא ירגישו בזיופו ולא מזייף בדף עצמו. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: שיטה ומחצה מהו ואסיקנא דכשר. פירשו הראב"ד והרב בעל העיטור ז"ל שהרחיק שיטה אחת כולה ומן האחרת חצי שיטה ולפי זה צריך להחזיר מעניינו של שטר בשני שיטים פחות משהו דהא אסיקנא פחות מכאן כשר וקרוב לזה כתב הרב בעל העיטור. והוא מן התימה אם כן היאך אמרו וצריך שיחזיר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה הא בשני שיטים פחות משהו צריך להחזיר. וראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב פרק כ"ז מהלכות מלוה ולוה צריך שיחזיר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה (וכ"ט) וכו' ובדין עדים שהיו מרוחקים מן הכתב שני שיטין פסול פחות מכאן כשר ואם היה דעתו כמו שכתבו היה לו לפרש. לפיכך נראה כדברי האומרים דרוחב שיטה וחצי קאמר כו'. עד כאן.
וכן פירש הרא"ם ז"ל וזה לשונו: הרחיק את העדים מן הכתב שני שיטים פסול. פירוש שיש לחוש דילמא מזייף וכתב מאי דבעי ואף על פי שהרי אנו רואים שלא כתב בהם כלום כיון שהיה בידו לזייף ולכתוב מה שירצה נעשה כאלו כתוב בגוף השטר ואין עליו תורת שטר הואיל ולא נכתב ונחתם כתקונו ואין בו מנכסים משועבדים דהויא לה אותה מלוה הכתובה בו כמלוה על פה ואם לא הרחיק אלא שיטה אחת כשר דאי נמי זייף וכתיב מאי דבעי אין מועיל כלום שאין למדין משיטה אחרונה. איבעיא להו שיטה ומחצה מאי. כלומר אם הרחיק את העדים מן הכתב כדי רוחב שיטה ומחצה רוחב שיטה. ופשט ליה דכשר. עד כאן

מילאו בקרובים. פירוש אם מילא שני השיטים של אויר בקרובים כשר. ומסתברא לי מדקאמר מילאו דאף בתר דחתימי סהדי בריוח שני שיטים ואזלי להו לעלמא קאמר והכי קאמר ואי פקח הוא ועבד כן מקמי דליתי לבית דין ולא ידעי בית דין בכל זה אין פוסלים אותו דאמרינן לכבוד בעלמא לטפויי באינשי ולפרסומי מילתא בעי כדרך שנהגו עכשיו בכתובות וקמי סהדי חתימו. אבל ודאי אם נודע לנו זאת התחבולה מאחר שחתמו העדים והרחיקו בפיסול שוב לא מתכשר. אי נמי יכולים אנו לפרש כגון שטעו העדים והרחיקו מן הכתב יותר מדאי וקודם שהלכו משם מלאו בקרובים. וסעד מצאתי לדברי בדברי מפרש אחד. עד כאן משיטה לא נודע שם מחברה.

מילאו בקרובים כשר. דוקא שמילאו בקרובים ביום שנכתב ונחתם כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל עד ולהכשירו לשעבר. ויש שהיו אומרים הרחיק שני שיטים פסול אם הביאו לבית דין קודם שמלאו בקרובים. ולאו מילתא היא והיינו יכולים לפרש מילאו בקרובים כשר כגון שמילא שני שיטים בקרובים קודם שיחתמו העדים וחתמו עדים כשרים תחתיהם מהו דתימא כיון דפסלי רבנן אויר בשני שיטים משום חשש זיוף לא פלוג רבנן ופסלי גם כן אם מילא שני שיטים בקרובים דכי אויר דמי והיינו דקאמר ואל תתמה שהרי אויר כו' והכי מוכח בפרק המגרש דהא נמי אצטריכא ליה לחזקיה לאשמועינן. ובשמעתין נמי דקאמרינן מסייע ליה לחזקיה מהא דקתני נמצאו שנים הראשונים קרובים ופסולים פירוש ואין עדות הכשרים מתבטלת בצירוף הקרובים בשטר אחד משמע דהא נמי אתא חזקיה לאשמועינן. אבל לישנא דהאי מימרא דחזקיה משמע דאפילו מלאו בקרובים אחר חתימת העדים כשרה דמשמע דקאי הא דקתני הרחיק שני שיטים פסול דהיינו הרחיקו וחתמו וקאמר עלה מדאמרינן מלאו בקרובים כשר ואי לאו הכי הוה ליה למימר מלא שני שיטים בקרובים כשר וכן פירש רבינו תם. ורבותינו זלה"ה גם כתבו שאם חתמו הקרובים (חלה) תחלה איכא מאן דפסיל בגיטין. ונראה לי דהא דתניא הרחיק שני שיטין פסול דוקא למגבי ממשעבדי אי נמי מבני חרי היכא דקטעין פרעתי דלאו שטרא הוא כדי שיכול מלוה לטעון שטרך בידי מאי בעי אבל ודאי אינו יכול לטעון (להרע) לא היו דברים מעולם כיון שניתנה עדות זו להכשר אלו מילאו בקרובים בו ביום אף על פי שנחתם כבר ואפילו בשטרי חוב המוקדמים נראה לי לדון כן כיון דלא פסלינן ליה לשטרא אלא מחמת גזרה שמא יגבה מזמן ראשון דדוקא ממשועבדים קפסלינן כוליה זמן ולא גבי אפילו מזמן שני דגזרינן אטו זמן ראשון אבל גבייה מבני חרי שהיא אפילו בשטר שאין בו זמן לא בטלה מהאי שטרא שהרי עדים כשרים הם אלמא דשטרא הוא דפסלינן משום גזרה הילכך לא מצי טעין לא היו דברים מעולם.

הא דתניא היו ארבעה וחמשה עדים חתומים על השטר ~נמצאו שנים הראשונים קרובים כו'. ולא מבטלינן לה לכולה עדות בצירוף חתימת קרובים או פסולים כדקיימא לן אפילו הם מאה ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה משום דלא אקיש שלשה לשנים אלא לענין עדות על פה אבל בעדות בשטר אין עדות הכשרים בטלה בצירוף חחימת הפסולים. ודוקא כגון שחתמו הקרובים למעלה אחר שחתמו העדים למטה אבל אם חתמו העדים הקרובים בתחלה איכא מאן דפסיל ליה בגיטין פרק ב' בענין אמר לעשרה כולכם כתבו גט לאשתי כו'. כך כתבו בשם רבינו תם ז"ל. ונראה לי שאין חילוק בין עדות על פה בין שטר והא דמכשרינן בנמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים משום דבעדות על פה נמי לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה אלא בזמן שהתרו בהם כדתניא רבי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות אימתי בזמן (שקשרו) כשראו שהתרו בהם ומפרש לה תלמודא במסכת מכות היכי מתרינן להו פירוש בדיני ממונות דאמרינן להו הכי למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו אי אמרי לאסהודי אתינא עדותם בטלה פירוש לאסהודי נתכוונו בשעת ראיית המעשה ורב יוסף דפליג בהא סבירא ליה דבדיני ממונות תתקיים העדות בשאר הילכך כיון שחתם קרוב בתחלה או בסוף ואף על פי שחתם קודם שיחתמו הכשרים תתקיים עדות בשאר כיון שלא נצטרפו על ידי התראה ועדות שבשטר לא אלימא מעדות בבית דין. רעוד דתלינן למכשר העדות ואמרינן דבשעת הקנין בדקו הכשרים ואמרו אתם הוו עלינו עדים ותו לא מיפסלא סהדותייהו בחתימות הפסולים עמהם. ומדקאמרינן אימתי בזמן שהתרו בהם אתה למד מסתמא להכשר העדות תלינן. ואפילו בדיני נפשות. מיהו אם הזמינו קרובים וכשרים לעדות וחתמו יחד ונודע לנו כי כוונו להעיד יחד בודאי עדותם בטלה שהרי נצטרפו בשעת ראיית המעשה ואפילו לא חתמו קרובים בהדייהו יש לומר שעדותם בטלה כל שכן כשחתמו והעידו דהוו כמי שהעידו בבית דין. ור"י אומר דהא דאמרינן אי אמר לאסהודי אתינא עדותם בטלה דוקא כשבאו אחר כך והעידו בבית דין שבאו עם הכשרים בין בבת אחת בין בזה אחר זה אבל לא העידו כל עיקר אין עדות הכשרים בטלה בצירוף ראיית המעשה עם הפסולים שאם אתה אומר כן אתה פוסל כמה גיטין וקדושין שניתנים ברב עם ויש שם קרובים ופעמים שאינם זכורים הקורבה ומתכוונים להעיד. ונראה דאפילו למאן דאמר התם שאם חתם קרוב או פסול בתחלה פסול הכא כשרן דדוקא התם (ליכא) איכא למגזר משום דקא חזו שהוזמן אותו קרוב להעיד דהא אמר להם כולכם כתבו גט לאשתי וגם חתימת כולם מעכבת משום תנאי וכי קא חזו דחתים קרוב בתחלה אמרי לעיקר סהדותא חתים האי קרוב ואתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא ואם תמצא לומר הוא הדין בעלמא דאם חתם קרוב פסול מסתברא דלית הלכתא כמאן דפסיל מדאמרינן בפרק הזורק האי קרוב חתים בין בתחלה בין באמצע בין בסוף ולא מפלגינן בין שחתם ראשונה בין חתם אחר חתימת הכשרים. ועל הא דחזקיה ועל הא דמסייע ליה הקשה רבינו תם ז"ל מדאמרינן בפרק הזורק בענין גט קרח אמר ר"י לא הכשירו בו אלא קרוב אחד אבל שנים לא דילמא אתי לאיחלופי בחד כשר ושני קרובים. ונראה לי דהתם הוא דשייכא גזרה כיון שאין גט קרח נכשר אלא במלוי הכשרים בעדים אתי לקיומיה מכל תלתא אף על פי שידעו שיש בהם שני קרובים כיון דלהכשר הגט הוצרכו לחתום שהרי אם קשריו מרובים מעדיו פסול אמרי לקיים מהם אחתמינהו. ועוד דאמרי כמו שמקיימים מקרוב אחר כך מקיימים מן השנים. ועוד בשלמא בגט מקושר שצריכים עדים להשלמת הקשרים מילתא דשכיח להחתים קרובים להשלמה כמו כשרים ומילתא דשכיח גזור רבנן אבל חתימת קרובים בשאר שטרות מילתא דלא שכיחא היא כי מה צריך לחתימת הקרובים עם הכשרים ואם הרחיקו העדים שני שיטין יכולים למלאתן בחזרת ענין השטר ומילתא דלא שכיח לא גזור רבנן גם לא היינו מועילים אלא היינו פוסלים השטר משום גזרה זו כשחותמים הקרובים תחלה שהרי יכולים לחתום בסוף ואי אפשר לפסול השטר אחר שהוכשר ונעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין. עליות.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: הא דתנן במסכת מכות מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה בידוע שנתכוונו להעיד כאחד או לחתום כאחד הוא אבל אין ידוע שנתכוונו להעיד או לחתום כאחד השטר כשר ותתקיים עדות בשאר ואם הפסול באחרונה יש לנו לומר שהוסיף חתימתו שלא מדעת הכשרים ואם בתחילה חתם יש לומר דילמא הנך רווחא שבק למאן דקשיש מיניה ואתא האי פסול וחתים ביה. עד כאן לשונו.

דף קסג עמוד א

הא דאמר רבי שבתאי משמיה דחזקיה שני שיטין שאמרו בכתב ידי עדים כו'. איכא דקשיא ליה עליה א"כ למה אין למדין משטה אחרונה כשהוא נכתב על ידי סופר כיון דכל מאן דזייף לא אזיל לגבי ספרא. ולא קשיא דכיון דאיכא שום חששא שלא ללמוד משיטה אחרונה חיישינן דילמא אתרמי ואזיל לגבי ספרא וזייף ולא מפקינן ממונא אבל בהרחקת שני שיטין כיון דודאי אין שם עתה שום שיטה מזוייפת לא פסלינן ליה משום גזרה שאינה מצויה לחוש דילמא אזיל לגבי ספרא ומזייף. קשיא לי למה לא אמרו שאין למדין משני שיטין אחרונות כיון שיכולים להרחיק שני שיטין ולכתבו בכתב ידי סופר גם הוה ליה למימר צריך שיחזיר מעניינו של שטר בשני שיטין אחרונות. ונראה דכיון שכל השטר בכתב ידי סופר מן הדין אף משטה אחרונה למדין דמאן דמזייף לאו לגבי ספרא אזיל ומזייף אלא השוו מדותיהם שלא ללמוד משטה אחרונה לפי שאין למדין ממנה כשאינה בכתב ידי סופר שמא הרחיקו העדים שיטה אחת וזייף שם ולדברי רבי אבהו שסובר דהרחיק שני שיטין דפסולן היינו שטה אחת אחרונה שהרי אין לומר שהרחיקו העדים שיטה אחת ושני אוירים דהיינו אויר שבין שטה אחרונה לאשר למעלה ממנה ואויר שבינה לבין שיטת חתימת עדים ואפשר דאליבא דרבי אבהו למדין משיטה אחרונה. עליות.

קסבר שני שיטין וארבעה אוירים. אבל לא בעי עוד שני אוירים בין שיטה העליונה לשיטת הכתב ובין שיטה התחתונה לשיטת העדים דכולי האי לא צריך. תוספי הרא"ש ז"ל.

אלמא קסבר שני שיטין וארבעה אוירים. נראה לי דהא דרבי יצתק בר אלעזר על אורחא דהא דרבי שבתי משמיה דחזקיה היא ודמיא לה בצד אחד דלהכי קא משער בארבעה אוירים ושני שיטין בכתב ידי סופר משום דבהאי שיעורא מצי לזיופי שני שיטין בכתב ידי עדים ולא אצטריך למיזל גבי ספרא לזיופי כיון דרווחא ליה אוירא ורב חייא בר אמי לא מפקא מהא דרבי שבתי משמיה דחזקיה דאיכא למימר דשני שיטין בכתב ידי עדים קא משער דהא ודאי רבי שבתי כי הך דעולא סבירא ליה דודאי בארבעה אוירים אינו צריך לשער כיון שהוא משער השיטין בכתב ידי עדים אף על פי שיש לדחות שהמזייפים אינם בקיאים לצמצם האוירים ומרווחים בהם. והא דרבי אבהו דאמר שיטה אחת ושני אוירים ודאי מפקא מהא דרבי שבתי דהא אית ליה דבשיטה אחת ושני אוירים יזייף שני שיטין ואם כן אין השיעור הזה בכתב ידי עדים. ונראה לי דהלכתא כעולא דהא אסיקנא לעיל מסתברא הם ואוירן דלא כרבי אבהו דהם ואוירן משמע שני שיטין ואויריהם (משמע) ודלא כרבי יצחק בר אלעזר דאמר שני שיטין וארבעה אוירים דהן ואוירן לא משמע טפי משלשה אוירים האחד בין שיטה ראשונה לשיטה השניה בין שיטה לשיטה והשלישי בין שיטה לחתימת העדים. ועוד דתלמודא הוה קא מבעיא ליה אי אמרינן הן ולא אוירן כלל ועד כאן לא פשיט רב נחמן אלא דאמרינן הן ואוירן אבל טפי מאוירן לא ושמע מינה דלא משערינן בארבעה אוירים. ואיכא למימר דהלכתא כרבי שבתי וכן כתב הרב הגאון הריא"ף ז"ל אלא שנראה מכלל סידורו דלא פליגא לחדא מהנך מימרי. ונקטינן מהא שמעתתא שאין לחוש לגיטין ושטרות לשיעור מעט רוחב בגליון וליכא למימר שיוסיף תיבה אחת באחת מן השיטין משום דדחיל ואמר שירגישו בתיבה היוצאת מחוץ לשיטין והדעת נוטה שאין למדין הימנה ואין לחוש דילמא גאיז ליה לשטרא וכתב בגליון כנגד שיטה שהעדים חתומין בתחלתה שהוא חייב לו מנה דכיון דמשערים בכתב ידי עדים כו'. ואמרינן דאין המזייפים בקיאים לכוון ליכא למיחש שיכתוב באותו מועט שם הלוה והמלוה והמעות ואפילו אם תמצא לומר אין הלכה כחזקיה כיון שאנו מצריכים שני שיטין ושלשה אוירים ולא חיישינן שמא יזייף שני שיטין דקות או באוירים מקורבים אלמא אין חוששים שמא יזייף בצמצום ובדוחק משום דמסתפי כיון דלא רווחא ליה דוכתא פן יהיה זיופו ניכר וכן אין לחוש שמא יזייף בכל הגליון וגאיז ליה לשטרא וישייר שיטת חתימת העדים עם הגליון כמין גא"ם כי זה ודאי יהיה ניכר וכן אין לחוש שמא יוסיף תיבה בכל אחת ואחת מן השיטין שהרי יהיה ניכר שהיה לשון השטר נקרא כשורה וכענין בלא התיבות האלה הנוספות ועוד השתא לזיוף בכתיבה דקה בכתב ידי הסופר לא חייש חזקיה לכולי האי גוונא חיישינן בתמיה והטעם שאין מרבים לחוש דכיון שאין עכשיו זיוף בשטר אין פוסלים אותו מחשש זיוף אלא בענין דרווחא ליה מילתא לזייף. כן נראה לי. עליות.

ובשיטה לא נודע למי כתוב כגון ברוך בן לוי. והריא"ף לא פסק כהני אמוראי בחד מינייהו. ונראה לי משום דמספקא ליה אבל הרמב"ן כתב בשם רבינו האיי גאון ז"ל דעבדינן כרבי אבהו שהוא השיעור הפחות ופסול דיד בעל השטר על התחתונה. וראיתי מי שכתב דרבי אבהו פליג אדרב נחמן בר יצחק דבעי שני שיטין ואויריהם ולית הלכתא כוותיה אלא כרב נחמן דכולהו קיימי כוותיה בר מרבי אבהו וכן הדעת נוטה. עד כאן לשונה.

דמטייט ליה. יש שפירשו דמטייט צורות ונקודות של דיו אבל לא שיכסה הקלף כולו בדיותא שאם כן אף בבית דין שמא שטר אחר היה כתוב שם ועליו היו חתומים. ואחרים לא חששו לזה לפי שאין דרך לכתוב שני שטרות זה אחר זה בקלף כשר. משטה לא נודע שם מחברה.

עדים אטיוטא חתימי. ולכך יש ליזהר שלא יהיה בו לא מחק ולא טשטוש דיו על חתימת עדים. תוספות.

וליחוש דילמא גאיז ליה לעילא כו'. ומחתים סהדי ולא יהו החתימות שיזייף צריכות קיום שהרי נמצאת האשרתא תחתיהם. ואמר רב שטר הבא הוא כו'. וקשיא לן מאי קא מקשינן על הא דקא מכשר רב בין עדים לאשרתא הלא בכל השטרות שיש בהם אשרתא יש לחוש לכך שימחוק כל השטר והעדים וכתיב מאי דבעי ומחתים סהדי כו'. ויש לומר דשאר שטרות שאני שאף על פי שיש בהם אשרתא ירא הוא למחוק השטר והעדים ולזייף שטר ועדים פן יודע שאין זו חתימת העדים ונמצא שלא יועיל לו שטר מזוייף והפסיד השטר הראשון אבל הכא כשחותך השטר עם עדיו ומחיק לטיוטא ואפילו (לפי) שיודע הזיוף לא הפסיד כלום שהרי השטר הראשון קיים הוא אצלו עם עדיו וימצא כל עת לקיימו. ואף על גב דמקשינן לקמן אי הכי בין עדים לכתב נמי דילמא גאיז ליה לעילאי כו' אלמא חיישינן דגאיז ליה לשטר כשר וסומך על מה שזייף בשטה זו ולא מסתפי שמא יהא הזיוף ניכר ויפסיד הראשון שאני התם דסהדי מיהא משייר בשטר ואין זיוף השטר בא לידי גלוי כיון שאין חתימת העדים מזויפת.

דף קסג עמוד ב

קסבר כל כי האי גוונא אין מקיימים אותו מן האשרתא שבו כו'. ונראה לי דלהכי סבירא ליה לרב דמתקנין הכי שאין מקיימים שטר הבא הוא ועדיו על המחק מן האשרתא שבו משום דאיכא למיחש שמא הוא ועדיו על הנייר הוה ומחקו וזייף הוא ועדיו על המחק ולא חשש פן יגלה הדבר שאין זו חתימת העדים מתוך שסמך שלא ידקדקו אחריהם כיון שיש תחתיהם אשרתא. אבל אין לפרש דלהכי מתקנינן שאין מקיימים אותו מן האשרתא שבו כדי להכשיר אויר בין עדים לאשרתא על ידי טיוט דאם כן טפי הוה עדיף לן לתקוני שלא ירחיקו האשרתא מן העדים. ותדע שכן הוא דרבי יוחנן פסיל בין עדים לאשרתא אפילו שיטה אחת דחייש דילמא מזייף וכתיב הוא ועדיו בשיטה אחת ונמצאת האשרתא תחתיהם ולא מתקנינן דשטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת שאין מקיימים מן האשרתא שבו אלא מן העדים כדי להכשיר בין העדים לאשרתא הרחקת שיטה אחת אלא שמע מינה שאין ראוי לתקן שלא לקיים שום שטר כשר מן האשרתא כדי להכשיר הרחקת האשרתא מן העדים אלא טפי עדיף לפסול הרחקת האשרתא וכמו שכתבנו.
סליק בידן אליבא דהלכתא הא דקסבר שאין מקיימים שטר הבא הוא ועדיו על המחק מן האשרתא שבה אלא מן העדים אף על פי שלא נתקן כך כדי להכשיר הדחקת האשרתא מן העדים על ידי טיוט דהא קיימא לן כרבי יוחנן דפסיל הרחקת האשרתא ואפילו על ידי טיוט גזרה אטו היכא דלא מטייט ליה אלא להכי מתקנינן שאין מקיימים שטר הבא הוא ועדיו על המחק מן האשרתא דחיישינן שמא על הנייר היה כתוב ומחקו וזייף הוא ועדיו לפיכך צריך לקיים מן העדים שבו. עליות.

וכתוב בשטה לא נודעה למי. ומסתברא לי דלרב הכי נמי כתבינן אשרתא אשטר שהוא ועדיו על הנייר ואשרתא על המחק ובלבד שיכתבו אנחנא דייני חתימנא אמחקא ושטרא וסהדוי אניירא ולא צריך לומר בין דיינא לדיינא אלא דאפילו לעילא דאי מחיק ליה האשרתא כוליה וחתימתם על המחק (ואינו) אינו דומה מחק פעם אחת כו'. (ובין) וכן אשטר ועדיו שעל המחק ואשרתא גם כן על המחק אבל שטר ועדיו על המחק ואשרתא אנייר לא כתבינן ואי כתבינן לא מקיימינן מאשרתא שבו. עד כאן.

בין עדים לאשרתא נמי מזייף ליה. שיכתוב באותם שני שיטין מאי דבעי ויחתום עדים והאשרתא מקיימם. ומכאן נמי ראיה כדפרשינן לעיל דיכול לבא לידי זיוף אף על גב דידעינן דלא זייף השטר פסול. ומיהו נראה לי דאם גאיז לאשרתא השטר כשר לגבות ממשעבדי למפרע. גם לפי מה שכתב ה"ר יונה זצ"ל שאין מילוי הקרובים מועיל אלא לבו ביום שאני התם שחשש הזיוף היה בין העדים לשטר והרי השטר כאלו אין עדים חתומים עליו אבל הכא שחשש הזיוף היה בין העדים לאשרתא גאיז לה לאשרתא ונמצא השטר כשר למפרע. הרא"ש ז"ל. וכן כתב הריטב"א ז"ל.

מיהא דאקשינן אי הכי אימא סיפא לקמן דף קס"ד ע"א הוא על המחק ועדיו על הנייר כו'. נכתבו הכי אנחנא סהדי כו' ולא חיישינן שמא הוא כתב כן בין סהדא לסהדא משמע דאין מניחין רווח בין עד לעד וצריך עיון אם יש טעם לחוש בכך ואין לדחות ולהקשות הכי ונכתבו הכי (מכתיגת) מכתיבת העדים דעדות עד אחד אין עדות לממון *). עליות.
*) צריך עיון יכתבו שני עדים כל אחד אנחנו סהדי כל אחד עם כתב ידו.

דף קסד עמוד א

אי עילאי מחיק ליה. קשיא לי לכתוב הכי עילאי דסהדי אמחקא ואי מחיק ליה יוכר שאינו דומה מחוק פעם אחת כו' וניחא לי דכתיב בההוא אתרא חזרת השטר בשיטה אחרונה שאין צריך ללמוד ממנה. עד כאן משטה לא נודע שם מחברה.

וליקבלה לחתימות ידיהו דסהדי בבי דינא. לכתוב שום דבר כו'. הוא הדין דמצי למימר שיכתבו מה שירצו וימחקו אלא מצינו לשנויי דליכא גליון ולכך פריך הכי. תוספות.

פיסקא רבי חנינא בן גמליאל אומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר כו'. פירוש לאחר שיטול רשות מבעל השטר בכך יכול לעשותו פשוט והא קמשמע לן שאף על פי שכבר עשה קשריו כיון שלא חתמו עדיו אלא מתוכו עדיין הוא יכול להתיר הקשרים ולעשותו פשוט כשירשה אותו בעל השטר בכך אבל לעשותו פשוט מבלי נטילת רשות מבעל השטר אינו רשאי בכך דמדאמרינן לקמן דרבי שמעון בן גמליאל סבירא ליה מראה מקום הוא לו וחשיב להו לתנאי דסבירא להו הכין ולא קחשיב ליה לרבי חנינא בן גמליאל בהדייהו מכלל דרבי חנינא בן גמליאל קפידא סבירא ליה הילכך הא דקתני מפני שיכול לעשותו פשוט ליכא לאוקמה אלא בנטילת רשות מבעל השטר כדאמרינן. ואם תשאל אי הכי פשוט שכתבו עדיו מאחריו אמאי פסול לרבי חנינא בן גמליאל הא אפשר לעשותו מקושר דמדקאמר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר משמע הא פשוט שכתבו עדיו מאחוריו פסול. היינו טעמא דקתני מקושר כו' ולא קתני פשוט משום דמקושר שכתבו עדיו מתוכו יכול הוא עדיין לעשותו פשוט אבל פשוט שכתבו עדיו מאחריו משמע דכי חתמו לאחר עשיית קשריו הוא דחתמו מאחריו לכל בלי עשיית קשרים והרי אי אפשר לעשותו מקושר. הרא"ם ז"ל.

דף קסד עמוד ב

הינא אחת. דיגון שתים. תימה וכי יש לנו לחוש לכל הלשונות שבעולם ושמא הינא שתים או שלש בשום מקום. יש לומר דבזה הלשון היו רגילים בו בימיהם. הרא"ש ז"ל.

ודילמא עבורי עברוה והדר אוקמוה. פירוש דמשום הכי חיישינן להכי לפי שמנהג יונים היה להעמיד שר לזמן ואחר כך מעבירים אותו ומעמידים אחר תחתיו ופעמים חוזרים ומעמידים את הראשון וארכן בלשון יון שר ומפני שהיה הדבר מצוי הקשו וליחוש אבל כל שלא הוחזקו שהיו רגילים בכך לא חיישינן. הרשב"א ז"ל. עד כאן לשון הר"ן ז"ל.

לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו. ונראה לי באדם שמקצת מעשיו מתוקנים ומקצתם לא איירי. אי נמי אפילו במי שרוב מעשיו מתוקנים קאמר שלא יספר יותר מדאי בשבחו. שיטה לא נודעת למי.

דף קסה עמוד א

אמימר אכשר בעד אחד בכתב ועד אחד על פה. פירש ר"ש ז"ל. עיין מה שכתב הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: אמר אביי לא נצרכה אלא דאפילו עד אחד בכתב ועד אחד על פה. פירוש בלא קנין והא קמשמע לן שאף על פי ששני עדים הם כיון שהאחד מעיד בכתב שהיא עדות שיש בה אחריות נכסים והשני לא העיד לא בשטר ולא בקנין שהוא כמו השטר אלא עדות על פה בעלמא שאין בה אחריות נכסים לא מצרפינן עדותייהו. אמימר אכשר בעד אחד בשטר ועד אחד על פה ופירוש דמצרפינן סהדותייהו ומגבינו ביה מבני חרי. תדע דשלחו ליה חברייא לרבי ירמיה. פירוש משום דאפקוהו מבי מדרשא שלחו ליה דהוא לא הוה בהדייהו בבי מדרשא. עד אחד בכתב ועד אחד על פה מהו שיצרפו אליבא דתנא קמא דרבי יהושע בן קרחה דתניא אין עדותם מצטרפת עד שיהיו שניהם כאחת לא תיבעי לך השתא שנים בכתב אי נמי שנים על פה כיון שלא העידו על עצמו ביחד אלא העיד זה על עצמו בפני עצמו שלא בפני חבירו וזה בפני עצמו הרי אמר שאינם מצטרפים הואיל ולא ראו העדות כאחת ואף על פי שעדות שניהם בעדות בשטר הם מעידים אי נמי בעדות על פה.
כי תיבעי לך אליבא דרבי יהושע בן קרחה מאי כי אמר רבי יהושע בן קרחה מצטרפים הני מילי היכא דעדות שניהם שוה בשטר או בעל פה ואף על פי שלא ראו העדות כאחת אלא זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אבל עדות האחד בשטר ועדות האחד על פה אין מצטרפים או דילמא לא שנא. ושלח להו מצטרפים. פירוש ומגבינן ביה מבני חרי כענין ההיא דאמרינן עד אחד אומר חבית של יין ואחד אומר חבית של שמן הוה עובדא וחייבום רבי אמי חביתא דחמרא מגו חביתא דמשחא.

וזה לשון הרא"ש: לא נצרכא אלא לעד אחד בכתב כו'. מדלא נקט עד אחד בכתב ועד אחד בכתב משמע דבכהאי גוונא כשר למאן דאמר שני עדים מצטרפים בזה אחר זה דאי לא תימא הכי לשמעינן רבותא טפי דאפילו שני עדים בשני כתבים לא מצטרפי. מיהו אין זו ראיה דאיכא לפרש עד אחד בכתב כו' שאחד חתום בשטר שכתוב בו בפני הלוה ואותו שבעל פה מעיד שראה מסירת השטר כו' ככתוב בתוספות. ולאביי איכא למימר דאשמועינן דעד אחד מעיד שנמסר בפניו אינו מועיל וכל שכן שני עדים בשני כתבים דאינו מועיל דעל כל כתב ליכא אלא חד סהדא. אי נמי יש לפרש כדמפרש בירושלמי דכתובות דעד אחד בכתב מיירי שיש שני עדים על השטר אלא שהעד האחד לא נתקיים. עד כאן.
ולענין הלכה קיימא לן כאמימר וכדשלח רבי ירמיה לחבריא דמצטרפים ומגבינן בהו מבני חרי וכן הסכימו כל גדולי האחרונים ז"ל וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות עדות. ואף עד אחד בכתב לבדו ועד אחד על פה מצטרפים לגבות מבני חרי וכן נראים דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות עדות ודלא כהירושלמי. הר"ן ז"ל.

וכן כתבו בתוספות וזה לשונם: אמימר אכשר ועד בכתב כו'. פירש הקונטרס דלגמרי מכשר אפילו לטרוף מלקוחות כו'. ולא נהירא דהא תנן שלשה גיטין פסולים כו' ולרבי אלעזר נמי דפליג התם היינו משום עידי מסירה אבל אי ליכא עדי מסירה לא מכשר וכמו כן שטר זה כיון דליכא עידי מסירה לא הוי מלוה בשטר. ואומר הר"ם ז"ל דאמימר לא מכשר לטרוף מן הלקוחות לפי דלא הוי אלא כמלוה על פה והכי פירושו אמר אביי לא נצרכא דאפילו עד אחד בכתב כו' אתא כו' אתא מתניתין לאשמועינן שאין עדותם עדות כלל ויכול לטעון הלה שטר פסים הוא זה או אמנה דאפילו כמלוה בעדים לא הוי דלא דמי לעדים שראו עדותם יחד אבל הכא שמא כשראה את החתום שמכר לו לא היה שם עד שבעל פה כלל ואינם מצטרפים עד שיראו שניהם כאחד לרבנן דרבי יהושע בן קרחה. אמימר אכשר בעד אחד בכתב כו' לענין דגבי בה מבני חרי אף על גב דשמא לא ראו כאחד מצטרפים כרבי יהושע בן קרחה כדמפרש בסמוך. עד כאן. כו'.

והא דאביי מאי. ידע מתניתין דדאיק מינה אביי דמיתורא שמעינן דפסול היינו לומר דאפילו כמלוה על פה לא הוי דלאשמועינן דלא הוי כמלוה בשטר לא אצטריך דפשיטא כיון דליכא עידי חתימה דמפקי לקלא ולא עידי מסירה במאי מתכשר לטרוף מלקוחות. תוספות.

דף קסה עמוד ב

הא דשלחו ליה חבריא כו'. דף שמ"ה עד דמר בר תייא שמ"ו ע"א. הרשב"א ז"ל.
והרא"ם ז"ל נמי גריס כגירסת ספרנו וכמו שכתוב לשונו לעיל. עוד כתב ז"ל וזה לשונו: אמר ליה (אביי) רב אשי לאמימר אנן הכי מתנינן לה שלחו ליה חברייא לרבי ירמיה שנים שהעידו אחד בבית דין זה ואחד בבית דין זה מהו שיבא בית דין אצל בית דין ויעיד זה אצל זה על העד שהעיד לפניו ומצטרפי עדות העדים שהרי נתקיים בעדות שני בתי דינים אלו שעדים אלו העידו עדות זו בבית דין אחר דאליבא דתנא קמא דרבי נתן לא תיבעי לך שאפילו העידו שניהם בבית דין אחד הא קאמר דאינה מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחת וכל שכן אם העיד זה בפני בית דין זה וזה בפני בית דין זה כי תיבעי לך אליבא דרבי נתן דאמר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו מאי כי אמר רבי נתן היכא דהעידו שניהם בבית דין אחד אבל זה בפני בית דין אחר וזה בפני בית דין אחר לא או דילמא לא שנא ושלחו ליה דמצטרפין. מר בר (רב אשי) חייא אמר הכי שלחו ליה שנים שהעידו בבית דין זה וחזרו והעידו בבית דין זה שנמצאו העדים שהעידו כאחד בכל בית דין ובית דין ואחר כך מתו העדים והדיינים או שהלכו להם למדינת הים ולא נשאר מהם אלא אחד מכל בית דין ובית דין מהו שיצטרפו ויחתכו את הדין אליבא דרבי נתן לא תיבעי לך השתא עדים מצטרפים דיינים מבעיא כי תיבעי לך אליבא דתנא קמא דרבי נתן מאי כו'. עד כאן.

וגם הר"י ז"ל בעליותיו גריס לה וזה לשונו: אליבא דתנא קמא דרבי יהושע בן קרחה לא תיבעי לך דאפילו שנים בכתב ושנים על פה לא מצטרפי פירוש שנים בכתב כגון אחד חתום בשטר זה ועד אחד חתום בשטר אחר שלא נודע לנו שראו שניהם כאחד וכל שטרות כשרים בעדי חתימה לפי שיש לנו להחזיק שלא היו חותמים אלא אם כן ראו שניהם כאחד אלא כי תיבעי לך אליבא דרבי יהושע בן קרחה שנים בכתב ושנים על פה הוא דמצטרפי אבל עד אחד בכתב ועד אחד על פה לא מצטרפי לפי שהם שני ענייני עדות ולפיכך אין עדותם מצטרפת אף על גב דלא איכפת לן בראיה כאחת ולא שיעידו בבית דין כאחד או דילמא לא שנא ומצטרפת עדותם ואפילו לתנא קמא דרבי נתן דבעי שיעידו שניהם כאחת הכא נמי כיון שיוצא השטר בבית דין בשעה שמעיד עד אחד על פה הרי העדות כאחד אמר ליה אנן הכי מתנינן לה שנים שהעידו אחד בבית דין זה ואחד בבית דין זה כו'. ואסיקנא דמצטרפין דוקא בית דין אצל בית דין אבל אם יבואו שנים מבית דין זה ושנים מבית דין זה ודאי אין מצטרפים לפי שאין שנים נעשים בית דין ונמצא שהם צריכים להעיד בפני חביריהם על עדות העד שהעידו בבית דינו ושוב אין נעשים דיינים דאין עד (אחד) נעשה דיין אך עכשיו כשבאים בית דין אצל בית דין אין אלו צריכים להעיד לפני אלו אלא בית דין זה יפסקו הדין שקבלו עדות עד אחד ונמצאת עדותו מכוונת וכן יפסקו בית דין השני על קבלת עדות העד השני ונמצא מעשה בית דין זה מצטרף לזה ואם יבואו שנים מבית דין זה ויעידו בפני בית דין זה שהיו במושב שלשה וקבלו עד אחד כיון שלא גמרו כלום בדין הוו להו עד מפי עד שאם יעמדו שנים ויעידו שמענו שהעידו שנים בבית דין על איש פלוני שהוא חייב מנה ודאי הוו להו עד מפי עד. כך נראה בעיני. אבל ודאי אם יעידו שקבלו בית דין עדות שנים או עדות עד אחד ופסקו שעדותם מכוונת אף על פי שלא פסקו הדין עדיין על האיש שמעידין עליו אם הוא חייב לפי המעשה שהעידו ודאי לא הוו עד מפי עד אלא הרי כאלו העידו שראו את העדות כיון שגמרו בית דין שעדותם של עדים מכוונת וכדתניא כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דין של פלוני ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג. מר בר חייא אמר הכי שלחו ליה שנים שהעידו בבית דין זה וחזרו והעידו בבית דין זה וחזרו עוד והעידו בבית דין זה מהו שיבואו כל אחד מכל בית דין ובית דין ויצטרפו להכי נקט לה בשלשה בתי דינים משום דקיימא לן שנים שדנו אין דיניהם דין וכן פסקו הגאונים זצ"ל ואפילו לשמואל דאמר דיניהם דין אלא שנקראו בית דין חצוף. ואסיקנא דמצטרפים שכל אחד ואחד יגמור הדין על פי העדות שנתקבל בבית דינו ומצטרף גמר דין של כל אחד ואחד מהם ואפילו לתנא קמא דרבי נתן שאין עדות מצטרפת אם לא העידו כאחד אבל בית דין מצטרפים אף על פי שלא קבלו עדות כאחת. ודוקא אחד מכל בית דין ובית דין דהוו להו שלשה אבל שנים אין גומרים הדין אף על פי שהיו בקבלת העדות במותב תלתא. ודוקא בשלא הספיקו בתי דינים אלו לגמור את הדין אחר שקבלו את העדות עד שנתפרדו איש מעל אחיו אבל אם גמרו בבית דין את הדין ובא אחד מבית דין זה ואחד מבית דין זה ודאי יכולים לכתוב מעשה בית דין ואין צריך שלשה ויכתבו במותב תלתא הוינא. עד כאן בעליות.

ואימא נסכא. תימה למה נאמר נסכא שהיא גדולה הא יד בעל השטר על התחתונה. ומפרש רבינו תם דנסכא פחותה מדינר וכן משמע בשקלים דקאמר התם הרי עלי זהב מביא דינר זהב והוא שהזכיר צורה אבל לא הזכיר צורה מביא אפילו צנורא ובמנחות פרק בתרא משמע דשיעור צנורא הויא כשיעור נסכא דקאמר התם הרי עלי זהב לא יפחות מדינר זהב ופריך ואימא נסכא ומשני דאמר מטבע משמע דאם לא אמר מטבע מביא נסכא. ומיהו נראה שהירושלמי פליג על גמרא דידן מדנקט צנורא ושבק נסכא שהטעם תלוי בה מדלא הזכיר צורה שמביא זהב שאין עליו צורה אלא ודאי הירושלמי סובר שנפטר בדבר מועט וגמרא דידן סוברת שאם לא אמר מטבע שיש לו להביא נסכא שחשוב ממטבע. וקשה על פירוש רבינו תם מהא דאמרינן נסכא ועבדי זוזי אלמא דנסכא גדול מזוזי וכן בפרק המצניע גבי הגונב כיס בשבת פריך והא איכא חלמה דאי בעי מפקע ומפיק ליה ומשני בנסכא אבל מטבע שהוא קטן יכול להוציא דרך חלמה. וצריך לומר דתרי גווני נסכות יש גדולות וקטנות. ונראה לפרש דנסכא גדולה מדינר ומכל מקום פריך שפיר דכיון שהזכיר נסכא ולא הזכיר מטבע אם כן רצה לומר דבר גדול יותר ממטבע. הרא"ש ז"ל.

דף קסו עמוד א

פריטי דדהבא לא עבדי אינשי. צריך עיון אמאי שני בלישניה דלא קאמר באתרא דלא סגי פריטי דדהבא כדאמרינן לעיל. ואמר הר"ם ז"ל דודאי לעיל שני שפיר באתרא דלא סגי פריטי דכספא כלומר באותו מקום לא סגי שום מטבע כסף פחות מדינר אבל במקום אחר יוצא כגון איסרין ושמין וחרוב שהם מטבעות של כסף אבל הכא גבי פריטי דדהבא בשום מקום אין מטבע זהב פחות מדינר יוצא. תוספות.

ודילמא דהבא פריכא. פירוש ולא נמצא מין אחר מזהב שנוכל לתלות החשבון בו וזהו דהבא פריכא שאינו מטבע. ומשני יד בעל השטר על התחתונה והוא הדין דהוה ליה לתרוצי דכתיבי ביה מטבע ואין משמעותו דהבא פריכא דהא רישא צריך לפרש כגון דכתיב ביה מטבע. ולפי סוגיית ההלכה משמע דהאי סיפא דדהב בדינרין דאמרינן דדינרין של כסף קאמר משום דלא כתיב ביה יו"ד אלא דינרן ונקוד בציר"י או בשו"א אבל ברישא דאמרינן כסף בדינרין אין פחות משני דינרין של זהב דכתיב ביה יו"ד ונקוד בחירק וכשהוא נקוד בחיריק רצונו לומר מזהב. ה"ר יונתן ז"ל.

ודילמא דהבא פריכא בתרי דינרי. תימה לישני דמיירי דאמר ליה מטבע זהב בדינרין דהשתא על כרחין בדינרין דכספא קאמר דאי דהבא לא הוה ליה למימר בדינרין כי אם מטבע זהב ורישא נמי אוקימנא למטבעי. ויש לומר כיון שכתב דהבא בדינרין שוה דינר קאמר דחייב לו ואפילו כתב מטבע ליכא למידק מלשון מטבע דלא שייך למידק אלא גבי כספא גרידא וגבי דהבא גרידא. תוספות.

דהב בדינרין אין פחות משני דינרין כסף דהב. כלומר הכי קאמר ליה יש לך אצלי זהב בשני דינרין של כסף. ודייקינן ואימא דהבא פריכא קאמר ליה כלומר יש לך אצלי דהבא פריכא שני דינרי זהב. אמר אביי יד בעל השטר על התחתונה וכיון שיש במשמע דהכי קאמר ליה יש לך אצלי זהב בשני דינרין של כסף שהוא דבר מועט ואף על פי שיש לומר דהכי קאמר ליה יש לך אצלי דהבא פריכא כו' אמרינן יד בעל השטר על התחתונה. ואקשינן אי הכי רישא נמי פירוש רישא נמי דכתב ביה דהב דינרין אף על פי שיש במשמע דהכי קאמר ליה יש לך אצלי שני דינרי זהב כיון שאפשר לומר הכי קאמר ליה יש לך אצלי זהב של שני דינרין של כסף כלומר זהב ששוה שני דינרין של כסף לימא יד בעל השטר על התחתונה ואין לו אלא זהב ששוה שני דינרין של כסף. אמר רב אשי רישא דכתב דינרי דמשמע דינרי זהב לפי שאין אומרים על כסף דינרי (שאין אומרים על כסף דינרי) אלא דינרין סיפא דכתב דינרין שהוא דינרין של כסף לפי שאין אומרים על הזהב דינרין אלא דינרי הוא שאומר. ומנא תימרא דשאני בין דינרין לדינרי דתניא האשה שהיו עליה ספק חמש לידות כו' עד מעשה היה ועמדו קינין בירושלים בדינרי זהב ואמר רבן שמעון בן גמליאל המעון הזה אם אלין הלילה עד שיהיו בדינרין כלומר בשני דינרין של כסף. הרא"ם ז"ל.

אבל רבינו תננאל ז"ל פירש אי הכי רישא נמי היינו ברייתא קמייתא דקתני בה כסף בדינרין כו'. דאף על פי שהתלמוד חלקם לשתי ברייתות מכל מקום גבי הדדי מיתניאן וברייתא אחת היא ואף על פי שבברייתא שנוייה ההיא דזהב תחלה קרי לה רישא משום שהביאה התלמוד תחלה והכי פריך ואימא דהבא פריכא בשני דינרי זהב דלמה נאמר שיתן מין שאינו נזכר בשטר. אמר אביי יד בעל השטר על התחתונה ולכך יש לנו לומר בדינרין כסף אף על פי שלא הוזכר בשטר אלא זהב אבל ברישא דברייתא דזהב דקתני זהב דינרין ודינרין זהב אף על גב דמסקינן דסתם דינרין הן כסף כיון דלא הזכיר ביה אין הלשון משמע אלא זהב. ופריך אי הכי רישא נמי כסף בדינרין יהא דינרי כסף דבשלמא אי לאו סיפא הוה אמינא טעמא דרישא דסתם דינרין הוו של זהב עד שיפרש או דינר או זוזין אבל השתא דאמרינן דסתם דינרין הם של כסף אף על פי שאין מוזכר בשטר אלא זהב משום דיד בעל השטר על התחתונה כל שכן ברישא דאין מוזכר בשטר אלא כסף בדינר. אמר רב אשי רישא דכתיב דינרי לא משמע אלא זהב אבל דינרין משמע בין כסף בין זהב והא דיהיב בסיפא כסף משום דיד בעל השטר על התחתונה. ולא גרסינן אלא אמר רב אשי דלא סתר לשינויא קמא. תוספי הרא"ש ז"ל.
ובתוספות כתבו רישא דכתב דינרי ומשמע זהב וסיפא דכתיב דינרין ומשמע כסף והיינו כמו אלא ולא צריכנא לשנויי דיד בעל השטר על התחתונה. עד כאן.

האשה שיש עליה ספק חמש לידות ספק חמש זיבות. ואפילו תרווייהו ביחד וביולדת עניה שמביאה שתי תורים כמו זבה די בקרבן אחד לאכול בקדשים וכן מוכח בסוף פרק קמא כריתות חמש לידות ודאות חמש זיבות ספק או חמש זיבות ודאות וחמש לידות ספק מביאה שתי קינין אחת על הספק ואחת על הודאי משמע דבחמש לידות ספק וחמש זיבות ספק די בקרבן אחד. והשאר עליה חובה גרסינן במילתיה דרבן שמעון בן גמליאל דהא לא אשכחן תנא בפירקא קמא דקאמר שפטורה בקרבן אחד והיו סבורות הנשים שאסורות לאכול בקדשים עד שיביאו כולן ולכך היו יקרים. ורש"י ז"ל גריס בכריתות ואין השאר עליה חובה ופירש ואף על פי שהקל על דברי תורה עת לעשות לה' הפרו תורתך שהיה ירא פן ימנעו להביא ויאכלו קדשים בטומאת הגוף. ולא נהירא דלא יתכן שיוציא שקר מפיו ויקל על דברי תורה בשביל חששא זו. והא דאמר שמואל במסכת סוכה אשוו זבינייכו להנהו דמזבני אסא ואי לא דרישנא לכו כרבי טרפון ובפסחים (ל' ע"א) להנהו דמזבני כנדי אשוו זבינייכו (להנהו דמזבני כנדי) ואי לא דרישנא לכו כרבי שמעון היינו דמשום דהכי סבירא ליה כדפרישנא התם אבל אי לא הוה סבירא ליה לא היה אומר כן. הרא"ש ז"ל.
ובתוספות כתבו ואין השאר עליה חובה הכי גריס בקונטרס. וקצת קשה למה אין חובה עליה להביא השאר כיון דלידת ודאית היא. ורבינו תם גריס והשאר עליה חובה כמו ברישא והיינו תנא קמא אלא רבי שמעון בן גמליאל בא לפרש על ידי מעשה שהמשנה נישנית על ידי אותו מעשה והר"ם מיישב גירסת הקונטרס ואין השאר כלומר אין השאר עליה חובה לעכבה לאכול בקדשים אלא כיון שהביאה קרבן אחד אוכלת בקדשים מיד ואחר כמה ימים תביא השאר. עד כאן.

דף קסו עמוד ב

מתניתין. כתוב בו מלמעלה מנה כו' עד הכל הולך אחר התחתון אם כן למה כותבין את העליון שמא תמחק אות מן התחתון ילמד מן העליון. פירוש זו היא דתנן זוזין מאה דאינון סלעים עשרים כו' שאני התם דדבור אחד הוא ואי אפשר לחלק ביניהם וכיון שדבריו סותרים זה את זה אמרינן יד בעל השטר על התחתונה וכי אמרינן הלך אחר התחתון הני מילי היכא דהוו שני דבורים מוחלקין וכל אחד מהם דבור בפני עצמו ואינו צריך לחברו וכיון שהתחתון סותר את העליון אמרינן מיהדר קא הדר ביה מעליון ולפיכך הלך אחר התחתון וכן ההיא דתנן בפרק השואל מעשה באחד שהשכיר מרחץ כו' דאמרינן עלה בגמרא דרב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה קיימא ואף על גב דאפיך מיפך נמי ואמר מדינר זהב לחדש בשנים עשר זהובים לשנה כולו למשכיר. ודאמרינן נמי התם בענין איסתירא מאה מעי הלך אחר פחות שבלשונות דמשמעת מינה דלא אמרינן תפוס לשון אחרון התם נמי משום דדבור אחד הוא ולא הפריש ביניהן בדבור אחר אבל אלו הפריש ביניהם בענין אחר שנעשו שני דבורין בכי האי אמרינן הלך אחר התחתון. הרא"ם.
גמרא: תנו רבנן ילמד תחתון מעליון באות אחת כגון חנן מחנני שאם תמחק יו"ד מחנני מן התחתון ילמדנה מן העליון אבל אם יתמחק שתי אותיות מן התחתון אין למדין מן העליון לפי שיתכן שיהא שם בן שלש אותיות כגון אמי ואסי וכיוצא בהן והוא הדין למלה בת שלש אותיות ואם נבא ללמוד שתי אותיות מן העליון נמצא שלמדנו רוב השם או רוב המלה מן העליון ואין לנו ללמוד מן העליון אלא מיעוט השם או מיעוט המלה. אי נמי (מחיצתן) מחציתן אבל לא רובן. אבל אות אחת כיון שלא יתכן לעולם שיהא שם או מלה פחות משתי אותיות אפילו אם יהא אותו שם קטן בן שתי אותיות או מלה קטנה בת שתי אותיות שנמצא אותה אות שלמדין מן העליון חצי שם או חצי המלה למדין ואין בכך כלום הואיל ואינה רוב השם או רוב המלה הרא"ם ז"ל.

קפל וספל. פירש רשב"ם ז"ל שהם כלים ספל אגן וקפל מפחח וכן פירש הראב"ד ז"ל קפל מנעול ודוגמתו בחלק בעניינו של קרח. הרשב"א ז"ל.
והרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: אמר רב פפא פשיטא לי אם כתוב ספל מלמעלה שהוא סאה ופלגא וקפל מלמטה שהוא קב ופלגא הכל הולך אחר התחתון ואין לנו לחוש שמא קפל ספל היה והלך הזבוב עליו והמשיך את הסמך ועשה אותה קו"ף משום דקב פחות מסאה הוא והמוציא מחברו עליו הראיה אלא היכא דהוי קפל מלמעלה וספל מלמטה מי חיישינן שמא גם התחתון קפל היה ובא הזבוב ואכל הדיו שברגלה של קו"ף כשהוא עדיין לח ועשאו ספל וכיון שיש לחוש לדבר זה אמרינן יד בעל השטר על התחתונה וכי אמרינן הכל הולך אחר התחתון היכא דליכא למיחש דמה שבעליון הוא שהיה בתחתון וזבוב הוא שהפסידו אבל היכא דאיכא למיחש להא מילתא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה או דילמא לא שנא. תיקו. עד כאן.
ויש מפרשים דהוא גמטריא לחשבון דינרין ומשום הכי נקט זה החשבון משום דבעי במסקנא אי חיישינן לזבוב וילפינן תחתון מעליון או דילמא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אפילו בכי האי גוונא אף על גב דאיכא למילף תחתון מעליון ולתלות בזבוב שדרכו לחסר אבל בהמשכה ליכא למיתלי בזבוב לפי שאין דרך הזבוב להאריך ולמשוך הדיו כלפי מטה. ובהלכות הרב ז"ל מפרש בענין אחר. ה"ר יהונתן ז"ל.
הא דאמרינן (מי) מאי אמרת שית מאה (א') איסתרי וזוזא יד בעל השטר על התחתונה משום דאיסתירא גדולה היא מזוזא כדאמרינן בפרק הישן היינו דאמרי אינשי כזוזא מלעיל כאיסתרא מלרע. הרא"ם ז"ל.

דף קסז עמוד א

מתלתא ועד עשרה לא לכתוב איניש בסוף שיטה. פירוש שלש או ארבע או חמש אבל שלשה ארבעה חמשה שפיר דמי וכן בי"ת דל"ת לא לכתוב דילמא משוי לבי"ת כ"ף או לדל"ת ה"א או חי"ת. הרא"ש ז"ל.

מתניתין: ושובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה. עיין בדברי הרשב"א ז"ל.
אבל הר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו וללוה אף על פי שאין מלוה עמו. בפרק שנים אוחזין אוקימנא הא דכותבין שטר ללוה כו' בשטרי אקנייתא אבל בכותבין שטר למוכר לא הוזכר שטרי אקנייתא בשום מקום. וכן ראיתי להרמב"ם ז"ל בפרק כ"ד מהלכות מלוה ולוה (ולוה) שהזכיר קנין בשטר חוב ולא הזכירו בשטר מכר ועולה יפה כפירוש אותה סברא שחידשתי בסוף פרק קמא דבבא מציעא עיין עליה. וכתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל בפירושיו דדוקא היכא דאסהידו לוה ומוכר אנפשייהו דקבילו לזוזי הא לאו הכי לא כתבינן להו שטרא דדילמא לא בעי מלוה לאוזופי ולא לוקח להנהו זביני. סבור הרב ז"ל דכי היכי דמוכר כלי לחברו ומשך נתחייב זה בדמיו וכדתנן הזהב קונה את הכסף ואוקימנא מאי קונה בדמים (ותני) ושני מחייב הכי נמי בקרקע כל שכתבו שטר למוכר מדעתו של לוקח כיון שזכה בקרקע בשטר שיש בו קנין מכיון שזכו לו חליפין נתחייב ליתן דמי המקח ואף במלוה יש לדון כן שכיון שנשתעבדו לו נכסי לוה בחליפין מעכשיו אף הוא חייב ליתן לו דמים כלומר שחייב להלוותו עד זמן שקבע לו ויקנה נכסיו לשעבודן. והרשב"א ז"ל הקשה עליו לענין מלוה מדאמרינן בפרק האיש מקדש בפלוגתא דרבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר ותנא קמא במלוה אם היא כפקדון אם לאו במלוה ברשות בעלים לחזרה פליגי דמר סבר ברשות בעלים היא לחזרה דאי בעי למיהדר מצי הדר כלומר כל שלא הוציאה ומר סבר ברשות לוה קיימא ואי בעי למיהדר לא מצי הדר דמלוה להוצאה ניתנה וכל שקבלה הרי הם כאלו הוציאם אלמא לכולי עלמא כל שלא הוציאם (קבלם) הלוה מצי (מלוה) הלוה למהדר ביה שאפילו המלוה כשקבלם ולא הוציאם סבירא ליה לרבי מאיר דמצי למהדר. וקושיא זו איני מכיר דמאן לימא לן דהתם מלוה בשטר היא דילמא מלוה על פה היא ולפיכך מתוך שלא נשתעבדו נכסי לוה למלוה יכול לחזור בו הלוה כל שלא קבלם לתנא קמא ולרבי מאיר אפילו המלוה יכול לחזור בשקבלם ולא הוציאם דאכתי ברשות מלוה קיימי ולא נשתעבדו לזה נכסי לוה כלל. ולפיכך אפשר לדון כדברי ה"ר יוסף הלוי שמשעת שקנו עדים למוכר ולמלוה מדעת נתחייבו בדמים מיהו דוקא בשטרא אקנייתא אבל בשטרי דלאו אקנייתא ליכא למימר שהרי לא זכו עדיין. מיהו אף על פי שדינו של הרב ז"ל אמת אינו ענין לשמועתינו דודאי אף על פי שלא העידו על עצמן בקבול המעות כותבין דכיון דמדינא כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ולמוכר אף על פי שאין לוקח עמו יכולין הם ליפטר בכך ולומר שלא מדעתינו נכתבו הילכך אף בשלא העידו על עצמן בקבול המעות כותבין ולא עוד אלא שאי אפשר להעמיד משנתנו בשהעידו על עצמן שקבלו המעות דאם כן למה ליה לאוקמה בפרק קמא דבבא מציעא בשטרי אקנייתא משום דחיישינן דילמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי והרי משעה שהודה שקבל המעות נאמן והרי הוא כאלו קבל בפנינו הילכך ודאי מתניתין כשאינו מודה בקבול המעות מתוקמא. עכ"ל.

וזה לשון הר"ן ז"ל: ואין כותבין למלוה אלא אם כן כו'. פשיטא. יש לומר דארישא קאי לומר דאם קנו מן המוכר שלא בפני הלוקח ובא (מוכר) לוקח לכתוב אין כותבין לו דלא אמרינן דסתם קנין לכתיבה עומד שלא בפניו. אי נמי אפשיטי דספרא (זייף) חייש ולא ניחא ליה דלימסרוה ללוקח עד דשקיל דמי. ומיהו זכה במקחו מחמת הקנין. ולפי זה הא דאמרינן בפרק קמא דמציעא המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים ונהי דלא קיימא לן הכי בשטרי הלואה בשטרי מקח וממכר קיימא לן הכי ולא חיישינן דילמא מיד הסופר או המוכר נפל נראה לי דהיינו טעמא דכיון דמכל מקום זכה במקחו משעת קנין אף על פי שאפשר שלא זכה בשטר וכדאמרינן במתניתין אפילו הכי נותנין לו את השטר דשטר (אפסדא) הפס"ד דארעא הוא וכל שאנו מסופקים השטר של מי הוא נותנים אותו למי שהקרקע שלו בודאי. ועוד שהיה צריך הוא להעיד שקנה את הקרקע. עד כאן.

דף קסז עמוד ב

אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם. פירש ה"ר יוסף הלוי ז"ל אין כו' עיין בדברי הרשב"א ז"ל. ואפשר עוד שקודם שכתבו יכול להוסיף על שלשה כדאמרינן בספרי טרחכם מלמד שהיו טרחנים היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוספני עליכם דיינים שאף על פי ששנינו דיני ממונות בשלשה היינו לומר שכופין לברור להם זה אחד וזה אחד ושניהם בוררים להם אחד הא אלו אמר לפני רבים אני רוצה לדון מוסיפין שנים זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד אבל לאחר שכתבו שטרי ברורין אין מוסיפין. הר"ן ז"ל. עיין בחידושי הרמב"ן ז"ל שהוא ז"ל הניח הדבר בצריך הכרע.

גמרא: שם האיש בגט. והוא הדין לשם האשה. עיין בהרשב"א ז"ל. אוקימנא ובלבד שיהיה מכיר שם האיש בגט והוא הדין לאשה. ושם האשה בשובר והוא הדין לאיש דאי לא חיישינן דילמא מחליף שמיה דאנתתיה בשמא דאתתא דחבריהן כד הוי שמיה כשמיה דחבריה וכל שכן אי לא ידעי סהדי (ומי) שמיה דידיה דחיישינן דילמא מחליף שמיה בשמיה דבריה ושמה דאיתתיה בשמה דאנתתיה דחבריה וממטי ליה לאנתתיה דחבריה. ואקשינן וליחוש לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת כלומר נהי דמכירין שם האיש ושם האשה בגט אי (ליכא) איכא בההיא דוכתא מאן דאיתיה לשמיה כשמיה דהאי ושמה דאנתתיה כשמה דאנתתיה דהאי דהוו ליה שני יוסף בן שמעון בעיר אחת מאי אהני הכרת עדים שם האיש ושם האשה אכתי ליחוש דילמא כתיב גיטא בשמא דידיה לאנתתיה ואזיל וממטי ליה לאנתתיה דחבריה. ומהדרינן אמר להו רב אחא בר רב הונא הכי אמר רב זאת אומרת שני יוסף בן שמעון וכו' ודייקינן נמי ואכתי ליחוש דילמא אזל למתא אחריתי ומחזיק ליה לשמיה ביוסף בן שמעון כלומר מחזיק ליה לשמיה כשמיה דחבריה ושמה דאנתתיה כשמה דאנתתיה דחבריה וכתיב גיטא וממטי לה לאנתתא דחבריה דהא מתא דילה ומתא דאבהתיה היא נהי גופא מתא דחבריה ומתא דאנתתא דחבריה דהא כי אזיל לההיא מתא אחריתי בדרך סחורה הוא דאזיל לה ודעתו לחזור בו הוא וכיון שכן מאי אהני לן הכרת עדים שם האיש ושם האשה. אמר להו רב הונא הכי אמר רב כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו. ואי לא איתחזק מאי. כלומר במה אנו יודעים שהוא שמו ואין אנו חוששין שמא דחליף אותו אמר אביי בקרו ליה ועני רב זביד אמר רמאה ברמאותיה זהיר כלומר אין סומכים על כך אלא עד שיחזק שמו בעיר שלשים יום. ושמעינן מינה מי שבא ואמר אני הוא פלוני בן פלוני ממתא פלוני הריני מעידכם (ע"כ) על סך שיש לפלוני בירי כך וכך אם הוחזק שמו בעיר שלשים יום כותבין העדים וחותמין ואין חוששין שמא אחר הוא אם לאו אין כותבין וחותמין עד שיביא ראיה שהוא אותו פלוני בן פלוני. הר"מ ז"ל.

וליחוש לשני יוסף בן שמעון שהם בעיר אחת. פירוש אף על פי שהסופר והעדים יודעים שכן שמו ושם אשתו אכתי יכול לרמות אותם שיאמר להם לצורך עצמו הוא עושה וכשיהיה בידו כתוב וחתום ישלחנו לאשתו של יוסף השני בשם בעלה שאיננו בעיר ותהיה סבורה שבעלה משגר לה ותנשא לאחר. ומשני שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת כו'. ואם תאמר והא דאמרינן בגיטין פרק המגרש בשני יוסף בן שמעון שהלכו למדינת הים ושלחו גיטין לנשותיהם ונתערבו אינם מגורשות טעמא דנתערבו הא לא נתערבו נותן גט של זה לאשתו וגט של זה לאשתו שמע מינה דלא חיישינן להאי תקלה. יש לומר התם נמי היו שניהם (במאמר) במעמד אחד כשנתנו לזה השליח ונתברר לשליח דליכא שום מרמה שהרי שניהם רוצים לגרש נשותיהם וזה השליח מכיר אשתו של זה ושל זה דליכא למיחש לשום תקלה אם לא נתערבו אבל לעולם אימא לך אם לא היו שניהם במעמד אחד בשעה שמסרו הגט לשליח להוליכו אין רשאי אחד מהם לשלוח גט לאשתו דדילמא אתי לרמויי אתתיה דאידך. אי נמי יש לומר דהא דגיטין מיירי שהאחד עומד בירושלים והשני בטבריא ואם לא שנתערבו לשליח כלומר שאינו זוכר אם בעלה של זאת עומד בטבריא או בירושלים לא היה שום חשש בדבר שאין יכול לרמות את אשת חברו בגט שלו שהרי כותב בגט במקום פלוני נכתב גט זה אבל מתניתין דהכא מיירי דשניהם בעיר אחת משום הכי היה יכול לרמות את חבירו הואיל ושניהם נכתבו בעיר אחת. ה"ר יהונתן ז"ל.

וליחוש לשני יוסף בן שמעון. ותימה במאי איירי אי בהוחזקו או אליבא דרבי מאיר ככתוב בתוספות. ויש לומר דעדי מסירה אינם רגילים לראותה ולדקדק אם זאת היא אשתו דכיון שרואים שמו ושם אשתו כתוב בגט לא חיישי שמא יתננו לאשת חבירו ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו וגם אין רגילין להבחין אם יש יוסף בן שמעון אחר בעיר וכשבאה לבית דין להתירה לינשא מביאה עדי מסירה ואמרי בפני בית דין שראו שנתן לה בעלה הגט ואף על פי שלא דקדקו להכיר האשה שקבלה הגט לידע אם היא אשתו הילכך יכול לבא לידי קלקול דזמנין דהוחזקו ולא דייקי עדים כדפרישנא. ומשני שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין נשותיהם אלא זה בפני זה הילכך כשבאה לבית דין להתירה להנשא אותו בית דין שיילי לעידי מסירה אם היו שם שני יוסף בן שמעון דהשתא ליכא למיחש שמא נתן הגט לאשת השני שלא היה סובל זה שיתנו הגט לאשתו. תוספי הרא"ש ז"ל.

וליחוש דילמא אזיל למתא אחריתי. פירוש כגון יעקב ולאה אשתו עומדים ביהודה ויוסף בן שמעון ולאה אשתו עמו כמו כן עומדים שם ואזיל יעקב ולאה אשתו בגליל ומחזיק ליה לשמיה ביוסף בן שמעון ויאמר כתבו גט לאשתי לאה והדר אזיל ליה ליהודה וממטי ליה ללאה אשת יוסף בן שמעון ואף על גב דבגט נכתב בו שם גליל מכל מקום תטעון לאה שביהודה לבעלה יוסף בן שמעון הלכנו אני ואתה בגליל וגרשתני שם בגט זה שהרי אין צריך לכתוב אלא מקום שהסופר והבעל והאשה שם אבל מקום לידה לא מצינו בתלמוד. ומסיק כל שהוחזק שמו בעיר כו'. ואם תאמר מכל מקום איכא למיחש לשני יוסף בן שמעון הדרים ביהודה וילך אחד מהם בגליל הוא ואשתו ויאמר כתבו גט לאשתי שבגליל וממטי ליה לאתתיה ביהודה. ויש לומר דמכל מקום ירגישו בטוב שמאחר שיש שני יוסף בן שמעון ביהודה יצטרך להביא עדי מסירה ואף על פי שכתוב בו גליל מכל מקום לא נחזיקנה בחזקת מגורשת בלא עדי מסירה. וצריך עיון דמכל מקום איכא למיחש לשני יוסף בן שמעון לאחד דדר ביהודה ואחד דר בגליל ויאמר זה שבגליל כתבו גט לאשתי וממטי ליה לאתתיה דהאיך ביהודה ואף על גב דשם גליל כתוב בגט (ומכל מקום) מכל מקום תאמר האשה הלכנו שם אני ואתה וגרשתני שם ואחר כך בא למקומו (בגליל) ביהודה. ויש לומר דודאי לא חיישינן דממטי גט לאתתיה דהאיך כיון שאינו מעירו דודאי מאנשי עירה חיישינן אבל לא מעיר אחרת. תוספות.

כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום כו'. וזה לשון הר"ן ז"ל: כתב הראב"ד ז"ל דמדלא חיישינן דילמא איכא יוסף בן שמעון הכא ואיכא אחרינא במתא אחריתי וכתיב האי גיטא הכא וממטי ליה להאי מתא לאנתתיה דהאיך שמעינן מינה דשם עירו ושם עירה מעכבין בגט ותו ליכא למיחש למידי ומדבריו אתה למד שאין מאמינין אותו על שם עירו אלא צריך להביא ראיה. אבל הרשב"א ז"ל כתב שכיון שלא שמענו בשום מקום שיהא צריך להביא ראיה על עירו מסתברא דנאמן. ודברי הראב"ד ז"ל נראין לי יותר. והרמב"ן ז"ל הקשה בשטרי הלוואות נמי ניחוש דילמא כתיב שטרא בשמא דידיה דהוא יוסף בן שמעון ואזל למתא אחריתא דאית בה יוסף בן שמעון ויהיב ליה למלוה שנכתב שמו בשטר ועבדי קנוניא עליה דהא אין כאן שם עירו. ותירץ דלכולי האי לא חיישינן. ומדבריו ז"ל אתה למד שהוא סובר שהמוציא שטר על יוסף בן שמעון אף על פי שאין כתוב בשטר שם עירו גובה מאותו יוסף בן שמעון שבעירו. ואפשר שלמדה הרב מדמסקינן בפרק קמא דבבא מציעא ובפרק כל הגט דלא חיישינן לשני יוסף בן שמעון אלא במקום שהוחזקו או שהשיירות מצויות. וצריך עיון. עד כאן.

ההוא תברא דהוה חתים ~ליה רב ירמיה בר אבא אתאי ההיא אתתא לקמיה כו'. פירוש לא היה מכירה אלא לקולה שהיתה שכנתו ועתה כששמע קולה ונדמה לו לקול הראשון שהיה שומע ממנה אמר בודאי זו היא שכנתי והראשונים התעו אותי והביאו לי אשה אחרת במקומך ואמרו לי דבגר קליך וסמכתי עליהם. שמעינן מהכא דלהכר איש ואשה סומכין על פי עד אחד ככתוב בפסקי הרא"ש. ותדע לך שאלו אין סומכין אלא על פי עדים האיך צורבא מרבנן מצי למיהדר הא דק על פי עדים ותו לא מהימן לומר דלאו איהי היא. ושמעינן מינה נמי דהיכא דסמך לאתתא או לקרוב וחתם ואשתכח טעותא כי הכא וקא הדר ביה לצורבא מרבנן מקבלינן ואמרינן טעותא הוה ולגברא אחרינא לא מקבלינן משום דגברא אחרינא בעי למידק בגופא ובודאי דייק והשתא הוא דקא הדר ביה ומשקר ואף על גב דאמר דסמך על פסולי עדות מעיקרא. הא *) דרבא בר רב חנן דאמר אביי אף על גב דצורבא מרבנן לאו אורחיה למידק כו' כלומר ועדיין בענין אשה ספק הוא כי ההוא דרב ירמיה בר אבא אפילו הכי כיון דבדק בדק. הראב"ד.

דף קסח עמוד א

צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק. כתב הר"ז הלוי ז"ל בפרק קמא דראש השנה שכל טעות שהעדים מצוים לטעות בה נאמנים הם בעצמם על זה ואין בזה משום חוזר ומגיד ומשום הכי אמרינן הכא דכיון דצורבא מרבנן לאו אורחיה למידק כי אמר דלאו איהי היא נאמן. הר"ן ז"ל.

כותבין שטר למוכר ואף על פי שאין הלוקח עמו. מסתברא לן דדוקא היכא דהעיד על עצמו שכבר קבל הדמים מן הלוקח שאין כאן חובה על הלוקח כלל כדי שיהא צריך להיות מדעתו אבל אם לא העיד שכבר קבל הדמים מן הלוקח אין כותבין וחותמין אלא מדעת הלוקח דחיישינן שמא אינו רוצה הלוקח לקבל אותה לקיחה ולהרחיק את עצמו בנתינת הדמים הילכך אם טעו עדים וכתבו שטר המכירה למוכר בלי קבול דמים כשיתבע אותו בדין ליתן לו הדמים צריך להביא ראיה שמדעתו היתה מכירה זו. הרא"ם ז"ל. וכבר האריך בזה הרשב"א. גם הר"ן ז"ל. ככתוב לעיל.

והלוקח נותן שכר. כלומר שכר הסופר ודמי השטר. פשיטא. לא צריכא במוכר שדהו מפני רעתה. כגון שמוציאין בה הוצאה בכל שנה ושנה. יתר ממה ששוין הפירות שמוציאין ממנה מהו דתימא כיון דטובה למוכר לזבונינהו ניהוי דמי השטר ושכר הסופר עליו קמשמע לן דאפילו הכי המוכר לעולם מפסיד הוא והלוקח מרויח כדאמרינן התם אמרי אינשי זבנת קנית זבינת אפסדת וכיון שכן הלוקח נותן שכר הסופר ודמי השטר. ועוד שהשטר ראיה הוא לעמוד ביד הלוקח ולפיכך הלוקח צריך ליתן שכר אותה ראיה. כותבין שטר ללוה כו'. פשיטא. לא צריכא בעסקא. פירוש דאף על גב דחציה בתורת פקדון הוא ואין (למלוה) ללוה ממנו ריוח ואם יהא בו הפסד אין הלוה חייב כלום ולא עוד אלא שאם ירצה בעל המעות ליטול מעותיו אין לו רשות בכך עד שיגיע זמן מכירת העיסקא אפילו הכי טובה היא למלוה ואין צריך להיות מדעתו ומסתברא לן דהאי נמי כשהעיד הלוה על עצמו שכבר קבל המעות אבל אם לא העיד על עצמו בכך אין העדים רשאים לכתוב ולחתום אלא מדעת שניהם. הרא"ם ז"ל.
ותוספות שאנץ פירש במציעא פרק קמא אההיא דאמרינן לכתחלה היכי כתבינן דפשיטא דפריך הכא אהלוה נותן שכר פריך. עיין שם.
*) ברי"ף גורס במעשה הראשונה רבה בר רב חנן ופה גורס רב ירמיה בר אבא.

אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין כו'. פירוש לפי שהוא דבר שאי אפשר לו להיות אלא שיסכימו שניהם על כך וירצה כל אחד מהן להזדווג לחברו. ואם תאמר פשיטא הלא דבר ידוע הוא שאם יכתבו ויחתמו שלא מדעת שניהם אלא מדעת אחד מהם הא ודאי עדות שקר היא. יש להשיב דסיפא אצטריכא ליה והחתן נותן שכר. ואמרינן בגמרא פשיטא כלומר פשיטא דחתן נותן שכר שהרי הוא הקונה את האשה והראיה שלו היא ולא האשה קונה אותו. ומהדרינן לא צריכא דאפילו אם הוא החתן צורבא מרבנן מהו דתימא כיון שהדבר ידוע שטובה היא לה להזדווג לו נהוי דמי השטר ושכר הסופר עליה קא משמע לן דאפילו הכי החתן נותן דמים הואיל והוא הקונה את האשה. אין כותבין שטר אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהם. פירוש לפי שגם זה הדבר אי אפשר להיות אלא עד שיסכימו שניהם על כך זה בהקנאתו לאריס חלק משדהו לפירות בשכר עבודתו וזה בקבול העבודה על עצמו. ואם תאמר הא נמי פשיטא. יש להשיב דסיפא אצטריכא ליה והמקבל נותן שכר וכדפרישנא לעיל לענין שטרי אירוסין ונשואין. ודייקינן בגמרא אהא דקתני והמקבל נותן שכר פשיטא דהוא נותן שכר שהרי הוא הקונה חלק מן השדה לאכול פירותיו ובעל השדה מקנהו וכיון שכן פשיטא דמקבל נותן שכר שהראיה שלו היא. ום הדרינן לא צריכא בכיירא כלומר כשהיתה אותה שדה מכויירת ולא נעבדה זה כמה שנים מהו דתימא כיון דטובה היא לבעל השדה להחזיר העבודה ניהוי דמי השטר ושכר הסופר על בעל השדה קמשמע לן דאפילו הכי כיון שהקבלן הוא הקונה חלק לפירותיו מן השדה הראיה שלו היא והוא נותן שכר. אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם פירוש למאן דמתרגם ליה בשטרי טענתא שהוא שימוש בית דין שכותבין בו טען פלוני כך וכך השיבו פלוני כך וכך ודאי אי אפשר ליכתב עד שיטעון כל אחד מהם ולמאן דמפרש לה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד גם זה אי אפשר שיכתב ויחתם עליו עד שיקבל כל אחד ~הם על עצמו הדיין שבירר לו. ואם תאמר פשיטא הא נמי יש להשיב דסיפא אצטריכא ליה ושניהם נותנים שכר וכענין מה שפירשו לעיל. רבי שמעון בן גמליאל אומר לשניהן כותבין שנים לזה בזכיותיו בפני עצמו ולזה בזכיותיו בפני עצמו. ודייקינן לימא בכופין על מדת סדום קמפלגי דתנא קמא סבר שטר אחד כותבין לשניהם וכותבין בו זכות כל אחד וחובתו ומשתתפים שניהם בשכר הסופר ודמי השטר ומי שאומר (שניהם) איני רוצה להשתתף עמך בשטר אלא כתוב שלך לבד ואני שלי לבד מדת סדום היא שאינו רוצה שיהנה חברו מחמתו בדבר שאין בו עליו הפסד וכופין אותו ע"כ. ורבי שמעון בן גמליאל סבר אין כופין. ומהדרינן לא דכולי עלמא כופין על מדת סדום ורבי שמעון בן גמליאל סבר דהאי לאו מדת סדום היא דאמר ליה לא בעינא דליהוי זכותך גבי זכותי בחד שטרא דבכל עידן דמצטרכנא ליה לעיוני ביה בדינא קאמרת לי נפקי עמי בבי דינא ודמי עלי כאריה ערבה כלומר כמו ארי השוכן במקום ~רבה שהוא מקום ציה. ויש לפרש ערבה כמו דוב אורב הוא לי ארי במסתרים. ויש מי שפירש דהאי דאמרינן בהני (בלהי) כולהו פשיטא דאעיקר מילתא קאי דקתני בה אין כותבין אלא מדעת שניהם. והאי פירושא לא דאיק חדא דהיכי סליק אדעתין לענין אירוסין ונשואין היכא דהוי חתן צורבא מרבנן שכותבין שלא מדעת שניהם אלא מדעת החתן בלחוד והא ודאי עדות שקר היא. ועוד מדחזינן לענין שטר ברורין דקתני בה ושניהם נותנים שכר ואיפליגו בה תנא קמא ורבי שמעון בן גמליאל ולא אמרינן עלה בגמרא פשיטא מכלל דהנך דאמרינן בה פשיטא לאו לעיקר מילתא קאי אלא אנתינת שכר בלחוד הוא דקאי דאי סלקא רעתך דאעיקר מילתא קאי הכי נמי לימא פשיטא אלא לאו שמע מינה דהאי דאמרינן פשיטא לא קאי אלא אנתינת שכר בלחוד והכא כיון דאיפליגו בה תנא קמא ורבי שמעון בן גמליאל דתנא קמא סבר שטר אחד כותבין ונותנים בין שניהם השכר ורבי שמעון בן גמליאל סבר שנים כותבין ונותן זה שכר שטר גמור בפני עצמו וזה שכר שטר גמור בפני עצמו ליכא למימר בה פשיטא הרי אתברר לך דהאי פירושא לא דאיק. והפירוש שפירשנו הוא הנכון. עד כאן לשון הרא"ם ז"ל.
והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: במצאת למד בדיני האסמכתא שלשה חלוקים בידו לגמרי היינו אם אוביר ולא אעביד לא הויא אסמכתא. ומיהו כבר כתבתי בסוף פרק איזהו נשך שדעת רבינו האיי גאון ז"ל דאפילו היכא דבידו לגמרי בעלמא הויא אסמכתא אלא דבאם אוביר תקנת חכמים היא עיין שם. וזהו דין ראשון בידו ולאו בידו אסמכתא היא והיינו אם לא פרעתיך ליום פלוני אפרע חובך כך וכך יין. סתם וזהו דין שני לאו בידו כלל לא הויא אסמכתא והיינו כולהו תנאים שבין אדם לחברו בתולה על דעת אחרים ומשום האי טעמא הוא שמתנה שומר חנם להיות כשואל שכיון שהתנה בדבר שאין בידו כלל דהיינו אונסין תולה בדעת אחר הוי ולא הוי אסמכתא. וזהו דין שלישי ואף בתולה על דעת עצמו יש לומר שאינה אסמכתא אלא באם לא אעשה ולא עשה כגון אם לא באתי ולא בא אבל במתנה ואומר אם אבא ובא מכיון שעשה מעשה גמר והקנה זהו הדרך המחוור בדיני האסמכתא. וראיתי לרשב"א ז"ל ולאחרים שכללו כלל אחר לעצמן ואמרו דמכלהו תנאים ליכא לאקשויי לאסמכתא דכי אמרינן אסמכתא הני מילי בשאינו רוצה שיתקיים המעשה אלא שהם מתנים על דרך קנס כגון אם לא אתינא ליבטלן זכוותי וכן אם לא נתתי מכאן ועד יום פלוני תן לו שטרו שאין דעת המתנה שיתקיים המעשה אבל במתנה עם חברו אם תעשה כך אתן לך כך הרי דעתו בקיום המעשה ולאו אסמכתא היא והיינו תנאי בני גד אם יעברו ונתתם שדעתם של משה וישראל היא שיעברו ותנתן להם ארץ הגלעד ויפה אמרו. אלא שקשה לי לדבריהם משחק בקוביא דמסקינן בפרק זה בורר דלאו אסמכתא היא והא התם אין אחד מהם רוצה בקיום המעשה שירויח חברו את מעותיו. ולפי דעתי צריכים הם בזו לאותו טעם שכתבנו למעלה דתולה בדעת אחרים לאו אסמכתא היא ומן הטעם שכתבנו או שהם סוברים כדברי רבינו תם ז"ל שכתב בספר הישר דבשנים שהמרו זה את זה ליכא אסמכתא דמתוך שכל אחד רוצה לקנות גמר ומקנה.
והוי יודע שלא הוזכרה אסמכתא בתלמוד אלא בדיני ממונות אבל בגיטין וקדושין לא שכמה פעמים נזכר אם לא באתי אם אעבור מכנגד פניך שלשים יום ולא בטלו דבריו משום אסמכתא וכתבו בשם הר"ר יונה בר יוסף ז"ל דהיינו טעמא משום דלא אמרינן אסמכתא אלא בענין שיש לומר דמתוך שהיה צריך לאותו דבר התנה ולא גמר ומקנה במכירה והלואה וכיוצא בהם שבמכירה יש לומר מתוך שהיה צריך למעות והלה לא רצה לתת לו אלא אם כן עושה שדהו מכר והוא אומר שדי מכורה לך אם לא אעשה כך איכא למימר דלא גמר ומקנה אלא שהוא סומך שיעשה כך. וכן בפרע מקצת חובו שאין הלה רוצה להאריך לו הזמן אלא אם כן יתנה שאם לא יפרענו עד יום פלוני שיחזיר לו את שטרו. וכן במקבל שדה מחברו שאין הלה רוצה למסור לו את השדה אלא אם כן יתנה שאם אוביר אתן אלפא זוזי. וכן במאן דאזיל לפרותא דזולשפט שאין הלה רוצה למסור לו מעותיו שישתכר בהם אלא אם כן מקבל עליו פסידא וכן כולם אבל בגיטין וקדושין שמדעת עצמו הוא עושה גם אינו גומר לקדש ולגרש למה הוא עושה ומתנה וסומך שלא יעשה ומשום הכי לית בהו אסמכתא. אלו דבריו ז"ל. ודבריו נבוכים הם. ולפי דרך זה אף במתנה לית בה משום אסמכתא. עד כאן לשונו.
מדחזינן לפלוגתייהו דרבי יוסי ורבי יהודה לענין אסמכתא אי קניא אי לא קניא מכלל דהיכא דאמר ליה בלשון אסמכתא דכולי עלמא יתן (וגבי) גבי ליה שטרא כוליה מיניה ולא מגבה ליה מלוה האי מקצת דפרע ליה השתא אף על גב דקא רווח מלוה בהם האי מקצת ואשתכח דקשקיל מיניה טפי מהלוואתו הא מילתא שריא ולית בה משום חשש רבית וטעמא דמילתא דכי אמרינן רבית הוא ואסור הני מילי היכא דהויא ההיא תוספת דקשקיל אגר נטר ליה וכד מעיינת לה להא מילתא לא משכחת בה אגר נטר לי כלל דהא אלו פרע ליה לוה למלוה במשלם זימנא דקצב ליה מאי דאשתייר ליה גביה מהאי שטרא הוה שקיל ליה מלוה בלי תוספת (וכי לא פרע ליה במשלם זימנא ההוא מידי דאשתייר גביה הוא דקמהדר ליה שליש לשטרא וגבי ליה לכולי מיניה וכיון דאלו פרע ליה במשלם זימניה ההוא מידי דאשתייר ליה גביה הוה שקיל ליה מלוה בלי תוספת) אשתכח דלא קמטיא ליה הנאה למלוה מחמת האי זימנא ולא יהיב ליה מידי כד מהדר ליה שליש לשטר המלוה וגבי ליה לכוליה מלוה דאלו הוה מרווח ליה זימנא אחרינא הויא לה לההיא תוספת אגר ההוא זימנא אחרינא דמרווח ליה אבל השתא דלא קא מרווח ליה זימנא אחרינא אלא קשקיל מיניה כולי שטרא במשלם זימנא קמא אשתכח דליכא הכא אגר נטר ליה דהא האי תוספת דקשקיל מיניה לאו שכר זימנא קמא דארווח ליה מדחזינן דאלו יהיב ליה במשלם זימנא ההוא מידי דאשתייר ליה למלוה גביה מהאי שטרא לא הוה קשקיל ליה מלוה להאי תוספת מיניה וכי מטי זימנא ולא פרע ליה דקשקיל ליה מלוה לכוליה שטרא הא לא קא מרווח ליה זימנא אחרינא כי היכי דלהוי האי תוספת דקשקיל מיניה אגר ההוא זימנא אחרינא דקא מרווח ליה וכיון דליכא הכא אגר נטר לי משום הכי שרי ולית בה משום חשש רבית. הרא"ם ז"ל. עיין בתשובת הרשב"א ז"ל סימן תרנ"א ובהגהות המרדכי למסכת מציעא (דף ק"נ ע"ב) .

מתניתין: מי שנמחק שטר חובו והעמיד עליו עדים. פירוש כגון שנפל למים ונטשטש ובעוד שהיה רשומו ניכר העמיד עליו עדים שראו מה שהיה כתוב בו ובא לבית דין עם עדיו בית דין עושין לו קיומו כו'. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין והם עושין לו קיומו כלומר כותבין לו נוסח אותו השטר ואומרים בו ששטר היה לו ונמחק אלא שהיה רשומו ניכר וזה נוסחו ופלוני ופלוני עדיו. ע"כ.

ובא לפני בית דין והם עושין לו קיום כו'. נראה בעיני שאין כותבין זמן ראשון אלא זמן הקיום והיינו דקתני נמחק שטרו ביום פלוני דסבירא ליה לתנא דמתניתין שאין בית דין יכולים לשעבד למפרע את הלקוחות בשטר שעושין לו עכשיו דאי אמרת שעושין לו קיום מזמן ראשון מה להם לכתוב נמחק שטרו ביום פלוני. ותדע דאמרינן לקמן אמר רב אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי אלא בית דין מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון פירוש אין הלכה כרבי יהודה דאמר יחליף זמן שני ולא משכח תקנתא לכתוב שטר מזמן ראשון אלמא לרבי יהודה אין בית דין רשאים לשעבד הלקוחות מזמן ראשון ורבי יוסי נמי הכי סבירא ליה דקאמר וכן יפה לו ואל יורע כחו והוסיף בה ביאור באותה פיסקא בע"ה. ואף על פי שאין עושים לו קיום אלא מזמן שני אפילו הכי צריך בית דין כיון שבאים לשעבד הלקוחות מכאן ואילך בשטר אחר בלא דעתו של לוה. אבל לענין פורע מקצת חובו אם בא המלוה לכתוב שטר אחר מזמן שני מדעת הלוה ודאי אין צריך בית דין שהרי יכול זה לשעבד נכסיו לכל מי שירצה אבל ודאי שלא מדעת הלוה צריך בית דין. עליות.
ורשב"ם ז"ל פירש נמחק שטרו ביום פלוני. פירוש נמחק שטרו שהיה כתוב ביום פלוני וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק כ"ג מהלכות מלוה ולוה.

דף קסח עמוד ב

גמרא. תנו רבנן כיצד עושים לו קיומו אנא פלוני ופלוני ופלוני בית דין הוציא פלוני לפנינו שטר מחוק ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו אם כתבו בו הוזקקנו לעדותם של עדים כו'. פשוטן של דברים מתוך שהוא צריך להביא השטר המחוק לפניהם והוא אינו ניכר בו כלום משמע שצריך שתהא חתימת העדים נכרת והם יקיימו אותה וכן הדין שלא יהא קיומו בשנים ושלא בבית דין שהרי קיום השטרות בשלשה והאי פלוני ופלוני עדיו דקאמר על עידי המחק קאמר. ואם כתבו בו הוזקקנו לעדותם של עדים פירוש אם כתבו כל העדות באותו קיום וכתבו הוזקקנו לעדותם של עדים כו'. הראב"ד ז"ל.
והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לבית דין. כתב הראב"ד ז"ל דדוקא בשלא נמחקו העדים החתומים עליו לפי שקיום שטרות צריך בית דין הילכך צריך שיראו בית דין העדים החתומים בשטר ויקיימו אותו ואלו נמחקו נמצא שאין קיומו אלא בשנים אלא על כרחך כשחתימתם של עדים קיימת ועדים המעידים במחיקתו על מה שהיה כתוב בשטר הם מעידים ונאמנים בכך ואין חוששים שמא לשונות סתומין היו בו שאין העדים בקיאים בו אלא סומכים עליהם דאי לא תימא הכי אם כן לעולם אין מעידים אלא בשכתבו העדים בשטר (משמע שלהם) מה שראו קודם שימחק כל הלשון שכתוב בו ויעידו עליו בבית דין ולישנא דתלמודא לא משמע הכי. ומכאן אנו למדין מה שנוהגים בתי דינים להטפיס כל שטר שאין בו אחריות ואפילו בשטרי מקח וממכר מטפיסים ובלבד שיכתבו חוץ מן האחריות שבו שכיון שמטפיסים אותו משום מחק כך יהא צריך להטפיס אותו מחמת טענה אחרת כיון דליכא למיחש למידי. אם כתוב בו הוזקקנו לעדותם של עדים כו' כלומר הוזקקנו לעדותם של עדים החתומים בשטר ונמצאת מכוונת כו' וכן כתב ה"ר אברהם אב בית דין ז"ל אם כתוב בו הוזקקנו לעדותם של עדים ונמצאת מכוונת כלומר שדקדקנו בחתימת עדים וקיימנוה גובה המלוה ואין צריך ראיה אחרת וכמאן דנקיט שטרא קמייתא דמי ואינו יכול לטעון פרעתי. עד כאן.

ואם כתוב בו הוזקקנו לעדותם של עדים כו'. תימה למה צריך לכתוב כל זה (מה שכתב) מאי שנא משאר קיום שטרות דפשיטא לן שהדיינים לא קיימוהו עד שנזקקו יפה לעדותם של עדים. ונראה לי דלא דמי לשאר קיום שטרות שהשטר קיים לפנינו והם מעידים שמכירים חתימת העדים אין צריך דקדוק כל כך אבל הכא שבא השטר מחוק לפנינו והם מעידים שכבר הכירוהו צריך דקדוק גדול אם היה רשומו ניכר בשעה שראוהו. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הרא"ש ז"ל: תנו רבנן כיצד קיומו כו'. פירוש וזה המחק היה רשומו ניכר. ואם כתוב בו כלומר בזה השטר שכתבו אותו בית דין בקיומו של שטר הנמחק הוזקקנו לעדותם של עדים כלומר חקרנו אותם ונמצאת עדותן מכוונת כלומר עדות כונה כשהמלוה רוצה לגבות עכשיו בזה השטר אין אנו מצריכים להביא ראיה שעדותם נכונה היתה שהרי חקרו אותם בית דין שהעתיקו אותו השטר המחוק וקיימוהו ואם לאו כשהלוה טוען ואומר לא היו דברים מעולם אי נמי טענה אחרת שהיא מועלת כשאין עליו שטר ואינה מועלת כשיש עליו שטר צריך המלוה להביא ראיה שהיתה העדות עדות נכונה ובכך יהיה השטר כתקונו ואין משגיחים לטענת הלוה. עד כאן.

היכי דמי קרע של בית דין אמר רב יהודה אמר רב במקום עדים כו'. מצאתי לרבינו האיי גאון ז"ל בתשובה שפסק כדברי שניהם להחמירן הילכך אם נקרע במקום העדים ומקום הזמן ומקום התורף אף על פי שאינו שתי וערב פסול וכן אם נקרע שתי וערב בכל מקום פסול. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק כ"ג מהלכות מלוה ולוה איזהו קרע בית דין שתי וערב מכלל דבכל דוכתא בעינן שתי וערב. הר"ן ז"ל.

הנהו ערבאי דאתו לפומבדיתא. פירוש אנשים גוים ערביים הוו קא אנסי ארעתא דאינשי כלומר הוו גזלי להו והוו קאנסי למרוותיהו עד דהוו מייתי להו לשטרי דהנהו ארעתא ושרפי ליה אתו מרייהו דארעא קמי דאביי ואמרי ליה ליחזי מר שטרין ולכתוב לן שטרא אחרינא דאם איתניס כו' אמר להו ומה אעביד לכו כו' הוו קא טרדי ליה אמר לספריה זיל כתוב להו על המחק כו'. פירוש אמר ליה אביי לספריה לאטעתינהו להנהו מרוותא ולמכתב להו שטרי דלא מהנו כי היכי דליסלוק טרדייהו מעלויה נפשיה. הרא"ם ז"ל.

אמר ליה לספריה זיל כתוב להו על המחק כו'. והיה סבור רב אחא בר מניומי שכך אמר לו שיכתוב השטר ויפיל עליו מים כמי שלא כוון ויהיה שטר מחוק אבל יזהר על חתימת עדים שמא יראו אותה מטושטשת ולא יקבלו אותה והקשה לו שמא יהא רשומו ניכר ונמצאו בידם שני שטרות אמר ליה אביי אטו מי קאמינא שטרא מעליא וימחקנה לא אלא שיכתוב להם דברי הבאי שלא יועילו אלא כאל"ף בי"ת דעלמא ויהא כמי שהוא על המחק ועדיו על הנייר שפסול. הראב"ד ז"ל. והרא"ם ז"ל כפירוש רשב"ם.

אף על פי שאמרו עדים כו'. במה דברים אמורים בשטרי הלוואה פירוש ואפילו הוא תוך זמן ומפני שני דברים חדא דשמא פרעו דכל שאין שטר בידו חוששים שמא נפרע ואפילו תוך זמן ועוד דשמא יגבה ויחזור ויגבה. הרשב"א ז"ל.
וכן פירש הרא"ם ז"ל וזה לשונו: במה דברים אמורים בשטרי הלוואה. פירוש שכיון שהם עומדים לפרעון חיישינן שמא פרעו אבל בשטרי מקח וממכר שאינם עשויים לפרעון אלא שתעמוד אותה לקיחה בידו כותבים חוץ כו'. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: בשטרי הלוואה. דחיישינן שמא פרעו והחזיר לו השטר ועכשיו יוציא עליו שטר זה ויגבה ממנו מבני חרי ואפילו הוא מזמנו של ראשון ואמר שתי פעמים הלויתי לו ביום אחד או שמא אבד השטר חוב מיד הלוה. עד כאן.

דף קסט עמוד א

רבן שמעון בן גמליאל אומר אף שטרי מקח וממכר כו'. כדמפרש טעמא לקמן משום דסבר אותיות נקנות במסירה ויש לחוש שמא החזיר לו השטר וחזר המכר ואם יכתוב שטר אחר ללוקח אפילו יוציא המוכר השטר שהחזיר לו לא יועיל כלום כי יאמר הלוקח שני שטרות היו לי ממך ולא החזרתי לך אלא אחד וכל זמן שהאחר בידי לא חזר המכר. ותימה למה לא יעשו לו שטר אחר ויכתבו כך פלוני בן פלוני בא לפנינו ואמר לנו אבד שטרי כו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דחיישינן לבית דין טועין כו' או שמא לא יהיו נזהרים העדים לברר כל הענין. ותימה מאי שנא דלא חייש רבן שמעון בן גמליאל אלא שמא חזר הלוקח שטר המכר למוכר מדקאמר וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר הנותן מתנה כו' ואמאי לא חייש נמי לאינש דעלמא דשמא נתן לו הלוקח השטר כדי לקנות השדה. ויש לומר לאינש דעלמא ליכא למיחש שאם נתן לו השטר אפילו נשארו בידו כמה שטרות קנה במסירת שטר אחד אבל לגבי המוכר הוא דלא קנה עד שיחזיר לו כל השטרות שכתב לו על אותה שדה. תוספי הרא"ש ז"ל.

אמר רב ספרא לפי שאין כותבים כו'. דחיישינן דילמא אזיל בעל חוב וטריף ליה להאי ואזיל האי וטריף בחד שטרא מהלקוחות דהוו בתריה וקרעיה ליה לההוא שטרא וכיון דהא איכא שטרא אחרינא גביה אמר ליה לבעל חוב שוף לי דאיקום בה פורתא והדר טרפה מנאי והדר אזיל טריף לקוחות אחריני שלא כדין *). ואם תמצא לומר וכיון דהא איכא לקוחות דקטריף (קאי) האי מינייהו (דאלמא) דאלימא זביני מקמי זבינייהו היכי מצי בעל חוב למטרף מיניה מעיקרא כי היכי דליהדר איהו וטריף מהני לקוחות דהוו בתריה לימא ליה לבעל חוב את זיל טרוף מהני לקוחות דהוו בתרייהו ולא תטרוף לדידי דהנחתי לך מקום לגבות ממנו. תשובתך משכחת לה כד הות האי ארעא אפותיקי לההוא בעל חוב דלא מצי אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו. אי נמי משכחת לה כגון דלא הוה ליה ללוה בעידן דאוזפיה מלוה הני זוזי אלא האי ארעא בלחוד ובתר הכי זבנה לשמעון וקביל עליה אחריות בדאקנה וקנה להו בתר הכי וזבנינהו ללקוחות אי נמי קנה להו להני נכסי הדר זבנה לההיא ארעא דהויא גביה בעידן הלואה לשמעון ואף על גב דלא כתב ליה דאיקני והדר זבנינהו להני נכסי ללקוחות דכי אתי בעל חוב טריף ההיא ארעא דהויא ליה ללוה בעידן ההלואה הוא דטריף אבל הנך נכסי אחריני דקנה להו לוה בתר הכי לא טריף להו דהוה ליה לוה וקנה ומכר דלא משתעבד וכי טריף ליה מלוה להאי ארעא משמעון הדר שמעון וטריף להו להני נכסי אחריני מלקוחות דקנה להו (מקמי דלזבין ללקוחות ואי קנה להו לוה) מקמי דלזביניה להאי ארעא לשמעון הא ודאי אשתעבדי ליה לשמעון מקמי דלזבנינהו ללקוחות וכי מזבין להו בתר הכי אתי שמעון טריף להו הרא"ם ז"ל.

*) צריך עיון האיך יטרוף פעם שני מהלוקח שני אחריו הלא לוקח ראשון יחזור עליו כיון שהוא אוכל שדהו. יש לומר הלוקח אחריו יסבור כי הוא קנה הקרקע מיד הבעל חוב וילך למדינת הים ולא יתודע לשארי לקוחות אשר טרף פעם אחת עבור הקרקע ואפילו יקחו מידו השטר מכירה ואם יחזור אחרי איזה שנים לטרוף הקרקע מידו יוציא השטר האחר אשר בידו ויטרוף מלוקח השני אחריו ולא יודע לו אשר היה לו קרקע לגבות מקודם.

שוף לי ארעא דאיקום ביה. כלומר החזירהו לי ואוכלא בשוף כאלו לא טרפת אותה ממני והדר טרפה מינאי בבית דין אחר או לאחר שישתכח הדבר ואני אחזור על הלקוחות בשטר מכר אחר שבידי ויעשו קנוניא על הלקוחות האחרונים. הראב"ד ז"ל.

כל טירפא דלא כתיב ביה קרענא לשטרא דמלוה לאו טירפא היא כו'. וזה לשון הר"ן ז"ל: כל טירפא דלא כתוב בה כו' וכל אדרכתא כו'. הא דמשמע הכא דבתחלה כותבים טירפא ובתר הכי אדרכתא בבא ליפרע מנכסים משועבדים היא שבתחלה כותבים לו שטר טירפא שעניינו כך שבית דין כותבים מתוך שאיש פלוני נתחייב לפלוני בשטר כך וכך ולא היו לו נכסים בני חורין השבענוהו כדין בא ליפרע מנכסים משועבדים וקרענוהו לשטר שהיה לו עליו ונתנו לו רשות שיהא נפרע מן הקרקעות שמכר מזמן פלוני ואילך וזהו שטר טירפא. ואחר כך כשמצא מלוה לקוחות מזמינן לבית דין ואומרים להם בית דין אם רוצים לפרוע ואי אמרי לא פרענא כתבי אדרכתא מיד על נכסייהו שעניינו כך מדאפיק פלוני שטר טירפא וקבענא ליה זימנא לפלוני לוקח ולא פרע ליה וקרענא לטירפא וכתיבנא ליה שטרא דלא דמיקרי אדרכתא כי היכי דליחות ולדרוך בהאי ארעא וזהו שטר אדרכתא. ואחר כך מורידים שלשה בקיאים לאותה שדה ושמין לו ממנה שיעור חובו וקורעין לשטר אדרכתא ועושים שטר שומא ואחר כך מכריזים על הקרקע שלשים יום אם לא (יצאו) ימצאו יותר משומתן מורידים את המלוה לתוכה זהו סדר גביית החוב מנכסים משועבדים ואף על פי שתמצא חלוף בנסחאות שיש שכתוב בהם כל אדרכתא דלא כתיב ביה קרענוה לשטרא דמלוה לאו אדרכתא היא וכל טירפא דלא כתיב ביה קרענוה לאדרכתא כו' (דאלמלא) דאלמא בתחלה כותבים אורכתא ואחר כך טירפא אינם מוחלפות בענין שאין ביניהם אלא שינוי השמות בלבד. וגירסא אחרונה זו שכתבנו היא גירסתו של הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות מלוה ולוה. ומכל מקום כל זה הסדר אינו אלא בנכסים משועבדים אבל בנכסים בני חורין אין בו ענין לשטר טירפא אלא כל היכא דאמר לא פרענא כותבים אדרכתא על נכסים כדאיתא בפרק הגוזל בתרא. והוי יודע שנהגו רבותינו בכל שטרות אלו להנאתו של מלוה עשו כן שפעמים שאינו יודע נכסים ללוה והוא צריך לחזור אחריהם ואם ירדוף אחריהם בשטר הלואה שבידו שמא ישתכח הדבר שהביא ראיותיו לבית דין וקיים שטרו וזכה בדין הא אם הלוה והמלוה והלוקח לפנינו אין צורך לרבות בשטרות אלו אלא כך הם עושים מקיימים שטרו של מלוה ומשביעים הלוה כתקנת הגאונים שאין לו במה לפרוע ושולחים אחר הלקוחות שלקחו ממנו ושומעים דבריהם ואם נתחייבו בדין שמין לו כשיעור חובו המכריזים ואחר כך כותבים מן הכל שטר אחד. עד כאן לשונו.

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא למה לי דלימא ליה שוף לי כו'. אם כן נפישי עליה בעלי דינים. כלומר אי טריף מהאי לוקח והדר אתי טריף מהאי לוקח והדר אתי טריף מהאי לוקח בלא דמהדר לה לארעא ניהליה למיקם בה פורתא ואתו הני תרי לקוחות ואוושי עליה דהא מנכרא לה מילתא דמחמת ההיא לקיחה גופה דטריף בה מהאי לוקח קא אתי השתא למטרף בה זימנא אחרינא מהאי לוקח אחר ואי מהדר לה ניהליה להאי ארעא (ארעא) לרשותיה וקאים בה פורתא והדר מפיק לה מיניה לא מינכרא להו מילתא להני לקוחות דהאי טירפא אחרינא דקאתי השתא למטרף מהאי לוקח אחר מחמת ההיא לקיחה גופא דטריף בה מהך לוקח היא כי היכי דאוושי עליה אלא סברי דלקיחה אחריתי היא ולא אוושי עליה. הרא"ם ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: למה ליה למימר שוף לי ארעא. כלומר יעמוד מעט ויבא עם הטורף לבית דין אחר ועדי אבותיו עמו וישאלו ממנו בית דין ויאמר אני הוצאתיה מידו כי היא של אבותי והרי עדי עמי ומיד יכתבו לו טירפא אחרת אם כן נפישי עליה בעלי דינים אם לא יראו מי שטורף ממנו שום דבר ירגישו ויתחברו עליו לאמר אתמול טרפת והיום אתה טורף ולא ראינו מי שטורף ממך כלום ויבא לידי ידיעה על כן צריך שיעמוד עליה ויאכלנה ויבא זה ויוציאנה מידו. עד כאן.

ולכתוב ליה להאי שטרא מעליא באחריות. ולכתוב לאידך פירוש המוכר. כל שטרי דיפקון על ארעא דא פסוליה לבד מן דייפקון בזמנא דא. פירוש חוץ מזה השטר שכתוב בו מזמן פלוני תחת הראשון. וקשה לר"ש בן אברהם מאי קאמר. והלא אי כתבינן ליה זמן אחר בשטר שני איכא למימש דילמא הדר לוקח והדר זבין ליה למוכר ומסר לו שטר אחר וכתב לו קנה לך וכל שעבודיה וכי מפיק להאי שטרא דכתיב ביה זמן אחר ואמר הדר זבניתיה ממך בהאי שטרא ואומר מהר"ם דמיקרי שפיר נמי שלא כתב לו זמן אחר אלא הכי פירושו כל שטרי דיפקון פסילי בר מאן דיפקו~ בזימנא דא בפעם הזאת שיהו עדים פלוני ופלוני חתומים בו וכתוב מזמן ראשון אבל נחתום עידי אחריני וכן משמע לישנא דזימנא דא שאם היה רצה לומר זמן הוה ליה למימר זימנא דין. תוספות.

דף קסט עמוד ב

אמרי התם זוזי הוא דמסיק ביה כו'. ולעולם אתו גבי לוה לידע דילמא פייסיה בזוזי ואף על פי שרואים הטירפא בידו מבית דין אומרים שמא לוה מעות אחר מכאן ופרע אותו כדי להעמיד המקח בידינו. הראב"ד ז"ל.

ההיא איתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעתא אזל זבנה שלא באחריות. כלומר קבל עליה לוקח דלית ליה אחריות על המוכר אתאי לקמיה דרב נחמן אמר ליה מציא אמרה לך לתקוני שדרתיך כו' זיל זבנה מיניה דמוכר שלא באחריות כמה דקבלית אנפשך והדר זבנה לה באחריות. ומסתברא לן דאי אתני מוכר עליה דלוקח בצידן זביני דבלא אחריות הוא דמזבין לה ניהליה דמצי שליח אמר לה אנא בהדין תנאה הוא דזבנה ניהלי מוכר אי ניחא לך לקבולי הדין זביני בהאי תנאה לחיי ואי לא שקול זוזך ואסתלק מהאי ארעא ואנא מקביל לה לנפשאי בהדין תנאה.

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר הנותן מתנה לחבירו כו'. ואמר (רבא) רבה באותיות נקנות במסירה קמפלגי רבן שמעון בן גמליאל סבר אותיות נקנות במסירה וכיון דקנה ליה נותן להאי שטרא קנה ליה ממילא ההוא זכותא דהוה ביה למקבל המתנה ואסתלק ליה מקבל מינה וממילא הדרא לה מתנה למרה. ורבנן סברי אין אותיות נקנות במסירה. ממילא שמעת דאין הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל דהא איפסיקא בפרק הספינה דאין אותיות נקנות במסירה. הא דרבן שמעון בן גמליאל דאמר הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו נראים הדברים דלאו בשטר שיש בו קנין קאמר אלא בשטר שאין בו קנין כגון כתב לו שדי נתונה לך ובשטר מקח וממכר נמי כגון שכתב לו אני פלוני קבלתי ממך כך וכך והרי שדי מכורה לך בהם וקבלתי על עצמי האחריות וחתמו העדים על השטר ונתנו לו בפני העדים דהויא לה קנייתו לאותה מתנה או לאותה מכירה בגוף השטר ולפיכך אמר רבן שמעון בן גמליאל שאם החזיר לו את השטר חזרה מתנתו והוא הדין למכירה הואיל ובגוף השטר הוא שקנאו המקבל או הלוקח מעיקרא אבל שטר שיש בו קנין כיון שבאותו קנין הוא שקנאה לאותה מתנה או לאותה מכירה מעיקרא והשטר לראיה בעלמא הוא ליכא למימר הכי ובהא לא קאמר רבן שמעון בן גמליאל שאם החזיר לו את השטר חזרה מתנתו שהרי לא קנאה מעיקרא בגוף השטר כדי שתחזור לבעליה בחזרת השטר וכך הדעת נוטה. ואף על גב דהא דרבן שמעון בן גמליאל ליתא ראינו לברר דבר זה לפרושי טעמיה דרבן שמעון בן גמליאל. ועוד למדנו מינה דהיכא דהחזיר לו את השטר והקנה אותו לו בכתיבה ומסירה דודאי קנה השטר שלא חזרה המתנה והמכירה לבעליה אלא כשהיה השטר שטר שאין בו קנין שנמצא קנייתו לאותה מתנה ולאותה המכירה מעיקרא בגוף השטר אבל שטר שיש בו קנין שהקנייה באותו קנין היתה והשטר לראייה בעלמא אף על פי שהחזיר לו השטר והקנה אותו לו בכתיבה ומסירה אף על פי שקנה גוף השטר באותה כתיבה ומסירה לא חזרה המתנה והמכירה בכך וכשאתה מדקדק לשון והחזיר לו את השטר אתה רואה שבשטר שכתבו המוכר או הנותן ונתנו לו עסקינן אבל שטר שיש בו קנין שהקנאה באותה קנין היתה והמקבל או הלוקח הוא שכתב בשטר לעצמו להיות לו ראיה באותה קנין ליכא למימר בכי הא והחזיר לו את השטר שהרי לא נתנו לו הנותן או המוכר כדי שיכתבו בו לשון החזרה והדבר צריך תלמוד ועיין הרא"ם ז"ל וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו עיין שם. והרמב"ן ז"ל שם חולק עיין בחדושיו.

אלא הכא באותיות נקנות במסירה קמפלגי רבן שמעון בן גמליאל סבר אותיות נקנות במסירה וכשהחזיר לו את השטר ואמר לו קנה שטר זה וכל כחי וזכותי שבו קנה את השטר ואת השדה ואין צריך שטר אחר ורבנן סברי אין אותיות נקנות במסירה ומהאי טעמא נמי פליגי בשתי שטרות ברישא דרבן שמעון בן גמליאל סבר אין כותבים לו שטר אחר כלל שמא החזיר לו שטר המכר והקנה אותו לו עם כל זכות שבו ואם נכתב לו שטר מכר אחר יאמר אותו השטר שבידו לא בא לעולם לידי ובזה השטר קניתי אותו ותנא קמא סבר אין אותיות נקנות במסירה הילכך ליכא למיחש שאפילו הכי היה כן לא קנאו המוכר הראשון ואם תשאל לתנא קמא ליחוש שמא מסר לו שטר המכר והקנה לו אותה שדה אגב קרקע אחר כדשמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כו'. אי נמי כתב ומסר ואבד ממנו שטר כתיבה אי נמי החזיר לו שטר המכר והקנה לו השדה בקנין. וכל אלה דברי רוח כי מאחר שהעדים מעידים שזה קנה את השדה אפילו יבא המוכר ויטעון כל אלו הטענות לא נשמע לו עד שיברר טענותיה והכא אין לו ראיה כלל אלא חזרת שטר המכר וזו אינה ראיה שהרי אין אותיות נקנות במסירה ואפילו יש עדים שמסרו לו לשם מכר. הראב"ד ז"ל.

בי אתא רב דימי אמר באותיות נקנות במסירה קא מפלגי. פירוש כגון שהיתה שדה זו לשמעון והקנה אותה לראובן בשטר ואחר כך החזיק ראובן את השטר לשמעון והקנה אותו לו במסירה והחזיק בה שמעון ועכשיו אמר לו ראובן מאי בעית בהאי ארעא והלא שלי היא השיבו שמעון ואמר לו אתה החזרת לי את השטר וחזרה השדה לרשותי בכך והרי החזקתי בה ובזאת אמר רבי נדון בשטר ואינו צריך לידון בחזקה שהרי בחזרת השטר אליו חזרה מתנתו וקנה השדה בכך ואינו צריך לחזקה ורבן שמעון בן גמליאל סבר אין אותיות נקנות במסירה וכשהחזיר אליו השטר לא חזרה המתנה לרשותו בכך הילכך אין נדון באותו שטר אלא אם יש עמו חזקה לידון בה וקנה השדה באותה חזקה ואם לאו אותו שטר אין מועיל לו כלום שאין אותיות נקנות במסירה. הרא"ם ז"ל.

דף קע עמוד א

רבי סבר אותיות נקנות במסירה ומאי אינו נדון בחזקה אינו צריך חזקה שאם מסר לו שטר זכותו קנה את השדה ואינו צריך לא חזקה ולא שטר מכר אחר ורבן שמעון בן גמליאל סבר נדון בחזקה כלומר צריך חזקה או שטר מכר וחדא מינייהו נקט. הראב"ד ז"ל.
אמר ליה אביי אי הכי פלגתא לדמר שהוא רבה כלומר זה הפירוש שלך חולק אתה בו על רבה דאוקמה לעיל לדרבן שמעון בן גמליאל דאותיות נקנות במסירה. ואמרינן ותפלוג כלומר ואם חולק הוא על רבה מה יש בכך וכי רבה תנא הוא שאין לחלוק עליו. ומהדרינן אם כן קשיא דרבן שמעון בן גמליאל אדרבן שמעון בן גמליאל כו'. הרא"ם ז"ל.

כגון שנמצא אחד מהם קרוב או פסול. ומשום הכי אמר רבן שמעון בן גמליאל שצריך חזקה דכיון דקסבר עידי חתימה כרתי הרי השטר פסול וצריך הוא חזקה לראיה. ואם תאמר והא כיון שהשטר פסול אף חזקה נמי לא מהניא ליה דהא תניא בתוספתא בפרק חזקת הבתים האוכל שדה מחמת אונו ונמצאת אונו פסולה אף חזקתו בטלה יש לומר דבחזקת אכילת פירות שהיא לראיה ואינה קונה אין הכי נמי אבל הכא בחזקת נעל גדר ופרץ כל שהוא עסקינן שהוא קונה מצד עצמה וכן פירש רשב"ם ז"ל. ומיהו בירושלמי במסכת שבועות משמע דכי אמרינן דאוכל שדה מחמת אונו ונמצאת אונו פסולה חזקתו בטלה דוקא כגון שלא טען מתחלה אלא שיש לו שטר דכיון שנמצאת פסולה הוא חוזר לדון בחזקה ולפיכך אינה טענה אבל אלו טען מתחלה שיש לו שטר חזקה אף על פי שנמצאת אונו בטלה אין חזקתו בטלה. הר"ן ז"ל. ועיין בחדושי הרמב"ן ז"ל.

בלברר קמפלגי. ורבי לחומרא ורבן שמעון בן גמליאל לקולא דרבי בעי לאוקמתא זו שטר וחזקה ולרבן שמעון בן גמליאל די לו בחזקה לבד אבל לכל האוקמתות דלמעלה רבי לקולא אפילו בשטר ורבן שמעון בן גמליאל לחומרא בחזקה ולא בשטר. הרשב"א ז"ל.

והכא בלברר קמפלגי. פירש רשב"ם ז"ל ואם לא ברר הפסיד. ולא נהירא דלישנא דלברר לא משמע כפירושו~ ועוד הא דקאמר ואף רבי לא אמר אלא לברר מה יוכל לומר יותר כיון דאם לא בירר הפסיד. ונראה לרבינו תם לפרש האי לברר דהכא היינו לעמוד על אמתות הדבר אם רוצה לצאת ידי שמים להביא השטר וכן נמי העדים שפרע בפניהם מיהו אם לא בירר לא הפסיד כיון שאינו אלא שפת יתר ואם היה רוצה לא היה צריך והכי איתא בירושלמי מנה לי בידך נתתי לך בפני פלוני ופלוני אתא עובדא קמיה דרבי ואמר יבואו פלוני ופלוני ויעידו כו' עד מעשה בא לפני רבי יהודה כרבן שמעון בן גמליאל קשיא דרבי ארבי לא קשיא לא רצה אלא לעמוד על אמתות הדברים. הרא"ש ז"ל.
וכן פירש הרא"ם ז"ל וזה לשונו: והכא בלברר קמפלגי. כלומר כיון דהיה די לו לומר מינך זבינתיה והרי החזקתי בה וקאמר הרי יש בידי שטר מוסף על החזקה קאמר רבי דצריך לברר את השטר שאומרים לו כיון שהרי אתה אומר שחזקתך מחמת שטר זה הוא ברר את השטר אם הוא מקויים אם לאו. ורבן שמעון בן גמליאל סבר כיון שהרי יש בידו חזקה אינו צריך לברר לפי שבחזקה די לו בה וחותכין את הדין ואין צריך לשטר ולעולם אם לא בירר את השטר ולא מצא מי שמקיים אותו דנין לו באותה חזקה ואין צריך לאותו שטר כי הא דרב יצחק בר יוסף הוה מסיק ביה זוזי ברבי אבא אתא לקמיה דרבי יצחק נפחא אמר ליה ולאו פרעתיך בפני פלוני ופלוני אמר ליה יבואו פלוני ופלוני ויעידו. כלומר אלו לא אמרת בפני פלוני ופלוני היית נאמן לפי שהמלוה את חבירו בעדים כו' עכשיו שאמרת בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו. ואוקימנא דלברר בעלמא הוא דאמר ליה יבואו פלוני ופלוני ויעידו אבל לעולם אם לא באו כגון שהלכו להם למדינת הים או שמתו נאמן לומר פרעתיך הכא נמי אלו אמר מינך זבינתה והרי החזקתי בה היינו חותכין את הדין בחזקה ולא היינו מצריכים אותו לברר עכשיו שהוציא שטר עם החזקה אומרים לו לכתחילה ברר את שטרך שהרי החזקה מחמת השטר היא ואם לא מצא מי שיברר לו את השטר דנין לו בחזקה ואינו צריך לאותו שטר. עד כאן.
וכן כתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו: והכא בלברר קמפלגי. אם טען זה ואמר יש לי שטר מכר ועדים לקיים שטרו לא הפסיד כלום וזהו שאמרו הלכה כרבי כן גורס גם כן רש"ל. ואף רבי לא אמר אלא לברר כלומר אם העדים כאן צריך שיביא אותם לברר דבריו אבל אם הלכו למדינת הים אין מעכבים עליו ואמר ליה אנא נמי לברר אמינא כלומר כיון שהעדים כאן יבואו ויעידו ומאי נידון בשטר ואינו נידון בחזקה דלא סגי ליה בחזקה עד שיביא שטרו ורבן שמעון בן גמליאל סבר אף בחזקה סגי ליה ואם אבד שטרו אין בכך כלום. ואי קשיא לך כיון דקיימא לן כרבי דאמר צריך לברר הא דאמרינן בפרק כל הנשבעין בההוא דאמר ליה לחבריה פרען זוזאי אמר ליה ולאו פרעתיך בפני פלוני ופלוני כו' ואמר רבא כל מלתא דלא רמיא עליה דאינש כו' כלומר לא הוחזק כפרן שהרי לא היה צריך לעדותם אלמא אינו צריך לברר. יש מי שמתרץ משום דאמר ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני דלאו דוקא קאמר ויש מי שמפרש שעל העדים אמר רבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לפי שלא הוזקקו לעדות אבל אם אמר הוזקקו פלוני ופלוני לעדות זו וכששאלו אותם הכחישוהו הוחזק כפרן ואם אמרו שכחנו מחייבים אותו לפרוע. ואני אומר דהא דאמר רבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש כו' לאו למימרא דלפטריה אלא שלא הוחזק כפרן שאם יצא משם חייב ולאחר זמן חזר ואמר פרעתיו נאמן דמשום צריך לברר לא מחזקינן ליה בכפרן אלא שאין פוטרים אותו עד שיברר. עד כאן לשונו.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ולברר. פירש רבינו חננאל ז"ל דכיון שטען קניתי בשטר כו' יעויין שם וכן כתב הר"ן בחידושיו על ההלכות בפרק שבועת הדיינים.

דף קע עמוד ב

מתניתין. וכן יפה לו ואל יורע כחו של זה. כלומר כן יפה ללוה שלא יורע כחו של מלוה להחליף שטרו שאם היה מחליפו היה מגרע כחו לפי שמתחלה כשהיה החוב גדול והיה עליו קול של חוב גדול היה חנוק לפרעו וזילי נכסיה אבל עכשיו שהחוב קטן אינו מרגיש בו ולא יפרענו לעולם ואלו היה עושה כן לא היה מלוה רוצה לקבל ממנו פרעון לחצאין אלא היה כופהו לפרוע בבת אחת הילכך יפה לו ללוה שלא יגרע למלוה כחו בכך וכן מפורש בירושלמי על משנתינו אינו דומה אימתו של שטר גדול לאימתו של שטר קטן ומהאי טעמא נמי הוא דאמרינן בגמרא כדי שיכוף הלוה לפרעו כלומר כדי שיכוף אותו עמו כמו שהיה כופהו מתחלה ולא יגיע כחו. הר"ן ז"ל.

גמרא: אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי. פירש רשב"ם ז"ל לא כרבי יהודה דאמר יחליף בעדים. ולא נהירא דאם כן מאי קאמר ליה רב נחמן אי שמיע ליה לרב הא דתניא כו' מי אלימא ליה ממתניתין כו'. ונראה לפרש אין הלכה כרבי יהודה דאמר יחליף מזמן שני והכי שמיע ליה לרב מילתיה דרבי יהודה מדקאמר רבי יוסי ואל יורע כחו דהיינו הרעת כח שמפסיד שעבודו מזמן ראשון כו' ככתוב בתוספות. ותימה לעיל גבי נמחק שטר חובו משמע דמזמן ראשון כותבים מדאצטריך בית דין ולא פליג רבי יהודה. ויש לומר דלא דמי לנמחק דהתם לא נמחל השעבוד שהרי לא נפרע עדיין אבל פרע מקצת כבר נתבטל השטר כיון דנמחל מקצת השעבוד ואין לעשות שטר אחר מזמן ראשון. תוספי הרא"ש ז"ל.

וכן פירש הראב"ד ז"ל וזה לשונו: הא דאמר ליה רב נחמן לרב הונא אי הוה שמיע ליה לרב הא דתניא כו'. הוה הדר ביה דהוא אמר בית דין קורעים כו' וחוזרים וכותבים מזמן ראשון אבל העדים אין כותבים אלא מזמן שני. אי קשיא לך הא מדקאמר רב אין הלכה כרבי יהודה הא ודאי שמיע ליה. ולא היא דאפשר דרב אמתניתין קאי ורבי יהודה דמתניתין סבר עדים כותבים לו מזמן שני אבל מזמן ראשון כלל כלל לא לא בית דין ולא עדים ואפילו במצות לוה לא ועלה אמר רב אין הלכה כרבי יהודה דבית דין מיהא כותבים מזמן ראשון שלא במצות לוה. עד כאן.

וז"ל הר"י ז"ל בעליות: אמר רב הונא אמר רב אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי אלא בית דין מקרעין כו'. פירוש אין הלכה כרבי יהודה דקאמר יחליף מזמן שני ולא אשכח תקנתא להחליף מזמן ראשון על ידי בית דין. ואם תאמר מנא ליה לרב דרב יהודה יחליף מזמן שני קאמר. יש לומר מדאמר רבי יוסי ואל יורע כחה אלמא לרבי יהודה מזמן שני קאמר. מיהו למסקנא דשמעתין דחזינן בברייתא דקאמר רבי יהודה עדים מקרעין את השטר כו' והא דקאמר ליה רבי יוסי ואל יורע כחו פרישנא דהכי קאמר ליה אי מזמן שני קאמרת פליגנא עלך בתרתי. ואפשר דרבי יהודה דמתניתין יחליף מזמן ראשון קאמר (רבי) ורבי יוסי שאמר ליה ואל יורע כחו משום דלא ידע מאי קאמר רבי יהודה כדפרישנא בברייתא ורב דאמר אין הלכה כרבי יהודה כו' משום דרבי יהודה סבר יחליף בעדים מזמן ראשון ורב סבר דוקא בבית דין. אך נראה לי דודאי יחליף דמתניתין פירושו יחליף מזמן שני דאי מזמן ראשון ובעדים הא קתני רישא והן עושים לו קיום כו' משמע דאית ליה לתנא דמתניתין אליבא דכולי עלמא דצריך בית דין דאם איתא דרבי יהודה פליג ארישא ודאי היה זקוק לפרש דבריו ולשנות יחליף בעדים מזמן ראשון. וליכא למימר נמי דיחליף דמתניתין יחליף בבית דין ומזמן ראשון קאמר. חדא דמי קתני יחליף בבית דין. ועוד דהא קתני ברישא והן עושים לו קיום איש פלוני בן פלוני נמחק שטרו ביום פלוני משמע דאפילו בית דין אין רשאים לכתוב אלא מזמן שני כמו שכתבנו לעיל ותנא דברייתא דקתני עדים מקרעים את השטר כו' דרבי יהודה סבירא ליה נמי גבי נמחק שטר חובו דאין צריך בית דין לרבי יהודה. וכן מצאתי בירושלמי גבי מי שנמחק שטר חובו רב אמר צריך קיום בית דין אמר רבי ירמיה אלו שמע רב להדא מילתא לא הוה אמר לה להדא מילתא וגבי מי שפרע מקצת חובו כו' גרסינן התם רב אמר צריך להזכיר זמנו של ראשון בשני וזה שלא כדברי ברייתא דגמרא דילן. רבי יוחנן בעי אם להזכיר זמנו של ראשון בשני על הדא אמר רבי יוסי כן יפה לו ואל יורע בחזקה. והלכתא כוותיה דרב אבל לא לענין משנתינו הלכתא כוותיה לענין מי שנמחק שטר חובו או שנשרף בפני עדים בית דין עושים לו קיום מזמן ראשון אבל לא עדים אפילו מזמן שני אבל מדעת הלוה כותבים לו שטר מזמן שני ולית הלכתא כוותיה לענין מי שפרע מקצת חובו דרב אזדא לטעמיה דאמרינן לקמן רב ושמואל דאמרי תרווייהו אין כותבים שובר וקיימא לן כותבים שובר הילכך אין בית דין נזקקים לכתוב שטר אחר מזמן ראשון ולפי דאין הלכה כרב לענין משנתינו השמיטה הרב הגאון ז"ל עד כאן לשון הר"י ז"ל בעליות.

דף קעא עמוד א

אלא עדים שעשו שליחותם. תימה שתולה הטעם בשביל שעשו שליחותם אדרבה אם לא כתבה כל שכן שלא יכתבו עתה דהוה ליה מוקדם לפירוש רשב"ם דלקמן. ויש לומר דהכי פריך וכי בשביל שעשו שליחותם וכתבו פעם אחת חוזרים ועושים אותו שליחות לעולם שיכתבו גם עתה מזמן ראשון. ואפילו צוה הלוה לכתוב מכל מקום מוקדם הוא ואתי למימר דשטר מוקדם כשר אבל מה שבית דין כותבים מזמן ראשון ליכא למיחש להקדמה אלא תולים משום דבית דין אלימי לאפקועי ממונא. (הרא"ש ז"ל. והרשב"א כתב וזה לשונו: בשלמא בית דין אלימי לאפקועי ממונא) כלומר אפילו לאפקועי ממונא כו' דף שנ"ז א' עד אחרינא קאמר כנ"ל דף שנ"ז ב'. עד כאן.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: אמר ליה שמיע ליה ולא הדר דקסבר דבית דין הוא שיש בהם כח לעשות דבר זה לקרוע את השטר ולכתוב לו שטר אחר מזמן ראשון וליתן כח בשטר זה שעשו להיותו שטר ונשתעבדו לו נכסי הלוה משום דבית דין אלימי לאפקועי ממונא ממר וליתן ליה למר אבל עדים דלא אלימי לאפקועי ממונא דמר וליתן ליה למר אלא בתורת שליחות הוא שעושים כיון שעשו שליחותם בכתיבת שטר ראשון היאך יכולים לחזור ולעשות אותו שליחות פעם אחרת ולכתוב שטר אחר מזמן ראשון. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: ואמר ליה רב הונא שמיע ליה ולא הדר ביה דעדים שעשו שליחותם אין חוזרים ועושים שליחותם אלא במצות לוה אבל מזמן שני ודאי כותבים שלא במצות לוה דאין בכאן חזרת שליחות. ולא והאמר רב כותבים אפילו עשה עשרה שטרות על שדה אחת. פירוש אם ראו שנשרפו הראשונים וכולם מזמן ראשון אלמא חוזרים ועושים שליחותם שלא מדעת מוכר שהרי אין כאן שום חששא הואיל ונשרפו הראשונים.

אמר רב יוסף בשטר מתנה. שאין בה אחריות אי נמי בשטר מכר שאין בו אחריות שאין הפקעת לקוחות כלל. והוה מצי למימר דמזמן שני קאמר אלא כיון דאמר כותבים עשרה שטרות על שדה אחת משמע דכולהו עשרה שטרות חד גוונא נינהו מדלא מפליג בהו וכותבים נמי מדעת עצמן משמע. עד כאן.

ולא והאמר רב יהודה אמר רב כותבים אפילו עשרה שטרות על שדה אחת. הנה עדים שעשו שליחותם חוזרים ועושין שליחותם. ומהדרינן רב יוסף אמר בשטר מתנה פירוש שאין בו פרעון שנמצא שאין בשטר זה שעושים כח אלא להעמיד אותה מתנה בידו ולפיכך לאחר שעשו שליחותם יכולים לחזור ולכתוב שטר אחר אבל שטר הלואה שהוא עשוי לפרעון ולשעבד בו נכסי הלוה אין להם לאחר שכתבו שטר ראשון ועשו שליחותם בכך לחזור ולעשות שליחותם פעם אחרת ולכתוב לו שטר אחר לשעבד בו נכסי הלוה ולפרוע בו ממנו.

ואמרינן מאי ברייתא. כלומר האי דקאמרת דתניא עדים מקרעין להם השטר וכותבים לו שטר אמר מזמן ראשון (דברי רבי יהודה) היאך עיקרא דהאי ברייתא דתניא הרי שהיו (עושים) נושים בו כו'. הרא"ם ז"ל.

שטר שזמנו כתוב בשבת כו'. כגון שכתוב בו בשלישי בניסן ואירע ראש חודש ניסן ביום חמישי. וכן יום הכפורים כתוב בשטר ביום שני בשבת שניה של תשרי וראש השנה היה בשבת. ותימה ואמאי לא אמרינן דטעו בקביעא דירחא ולא יהא מאוחר. ויש לומר משום דראש השנה ליכא למימר דטעו אי נמי כבר עבר רובא דירחא דתו לא טעו אינשי בקביעא דירחא כדאיתא בסנהדרין. תוספי הרא"ש ז"ל.

מאוחר הוא וכשר. ואף על פי שעל כרחינו כו' דף שנ"ז ע"ב עד לתלות במקח תלה דף שנ"ח ע"א. הרשב"א ז"ל.
אבל הר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ולי נראה דאי מהוויון (דע"ז) דעדים זוממין לא אריא דלא נימא יד בעל השטר על התחתונה ואפילו לפסול את השטר ובלבד שיהא דבר שהעדים רשאים לעשותו דהתם היינו טעמא דלא אמרינן שטר מאוחר הוא לפי שאין העדים רשאים לאחר זמן השטר אלא כשנתאחרו לכתבו וכתבו יום שנכתב אבל שיכתבו עכשיו זמן העתיד לבא אין רשאים וכדאמר להו רבא בר שילא להנהו דכתבי שטרי אקנייתא אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה כי היכי דלא מתחזי כשקרא אלמא לכתחילה אין העדים רשאים לכתוב אלא יום הקנין או יום הכתיבה אבל זמן עתיד לא וכן דעת הרשב"א ז"ל בזה ומשום הכי אמר רב נחמן בההיא (דע"ז) דעדים זוממין דספרא דוקנא כתביה דאם איתא דמאוחר הוא הרי עדים חתמו שלא כהוגן שכתבו זמן שעדיין לא בא. עד כאן.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: שטר שזמנו כתוב בשבת כו'. פירוש הדבר ידוע שאין כותבים שטר ולא קונין מבריא לא בשבת ולא בעשרה בתשרי וכיון שכן כשיצא לפנינו שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי בידוע שבערב שבת או בערב יום הכיפור היה ואיחרו העדים זמנו וכתבו אותו בשבת או ביום הכיפור ואף על פי שיש לומר שמא לאחר השבת או לאחר יום הכיפור נכתב והקדימו העדים זמנו יום אחד שנמצא פסול אין לנו להחזיק בו שמוקדם היה ופסול אלא בראיה והא דאמרינן יד בעל השטר על התחתונה הני מילי היכא דהוי ספיקא במשמעות השטר עצמו אבל הכא שהשטר עצמו אין במשמעו ספק אלא הרי הוא ברור וקיים אלא שיש לחוש שמא מוקדם הוא ופסול כיון שיש לומר שמאוחר הוא וכשר מעמידים אנו את השטר בחזקתו ואין לנו להחזיק בו פסלות אלא בראיה ברורה ולפיכך אמרינן שטר מאוחר הוא וכשר דברי רבי יהודה. והא רבי יהודה בזה אמר כשר וחלק עליו רבי יוסי ואמר פסול והיאך אמר רבי יוסי כשהכשרתי בזה הכשרתי. ומהדרינן אמר רבי פדת הכל מודים שאם הוזקקנו לעדותו של שטר ונמצאת מכוונת בשבת או בעשרה בתשרי ששטר מאוחר הוא וכשר שהרי בידוע שאין כותבים שטר ולא קונין מבריא לא בשבת ולא ביום כיפור לא נחלקו אלא בשטר בעלמא כלומר בשטר מאוחר בעלמא כגון שלוה ממנו באחד בניסן ואיחרו העדים זמנו וכתבו אותו בשנים בניסן רבי יוסי פוסל דקסבר רבי יוסי כותבים שובר וכיון שכן חיישינן דילמא פרע ליה ואמר ליה הב לי שטרא ואמר מלוה אירכס לי אכתוב לך תברא וכתב ליה תברא הכי הוו עליה סהדי דהאי מלוה דאוזיפתיה לפלוני באחד בניסן כבר פרעה ניהליה ולית ליה גביה מיניה מידי ושקיל ליה לוה לההוא תברא ולא ידע לוה דשטרא דכתביה מלוה עליה אחורי זימניה וכתביה בתרי בניסן ולמחר מפיק עליה מלוה האי שטרא וטעין דמלוה אחריתי היא וכיון דאיכא למיחש הכי קאמר רבי יוסי בשטרי חוב אף המאוחרים פסולים ורבי יהודה דמכשיר קסבר אין כותבין שובר וכיון דאין כותבים שובר ליכא למיחש הכי והיינו דקאמר ליה רבי יהודה לרבי יוסי והלא מעשה בא לפניך בצפורי והכשרת ואהדר ליה רבי יוסי כשהכשרתי בזה הכשרתי כלומר בזמן שנמצא זמנו בשבת או ביום הכפור הכשרתי כלומר דליכא למיחש למידי דאי נמי כתב ליה שובר אמלוה דאוזפיה במלוה במעלי שבתא או במעלי יום הכפור כי מפיק ליה מלוה בתר הכי להאי שטרא דזימניה בשבת לא יכיל למימר דמלוה אחריתי היא דהא מידע ידיע דבשבת וביום הכפור לא אוזפיה מידי ולא כתבו (בהו) עדים בהאי שטרא וממילא ידעינן דהאי שטרא מאוחר הוא והמלוה במעלי שבתא או במעלי יומא דכפורי הות והוא ניהו גופא דכתב עלה האי שובר אבל שטר מאוחר בעלמא דליתיה בשבת או ביום הכפור אלא בחד ביומא דחולא איכא למיחש כדכתיבנא ולפיכך פסל רבי יוסי בשטר מאוחר דעלמא. ומסקנא דגמרא דכותבים שובר לא שנא אפלגא דמלוה לא שנא לכולה מלוה. עד כאן לשון הרא"ם ז"ל.

דף קעא עמוד ב

אמר ליה רב אשי לרב כהנא כו'. דף שנ"ח ע"א עד והכא שטר שיש בו קנין קאמר סוף דף שנ"ח . הרשב"א ז"ל. וכן פירש הראב"ד ז"ל.
ווה לשון הראב"ד ז"ל: אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו פירוש מאחר שיש בו קנין מיום הקנין הוא טורף ואי לא כתובו יומא (דקניתו) דקיימיתו ביה דלא תימרו ברור לן דמקמי יום פלוני ונכתוב ביה ההוא יומא אפילו הכי לא משום דמיחזי כשקרא. אבל בשטרי דלאו אקנייתא אפילו ידעי ההוא יומא דיזיף ביה אין כותבים אלא מאותו יום שעומדים בו לפי שאינו טורף אלא משעה שנכתב השטר ואם כותבים אותו עכשיו ויכתבו בו זמן ההלואה הרי הוא מוקדם. עד כאן.

דף קעב עמוד א

מתניתין. עשאן לעצמו הרי העשיר כו' דף שנ"ט ע"א עד לנפילה דיחיד דף ש"ס ע"א. הרשב"א ז"ל.
והר"י ז"ל בעליות כתב וזה לשונו: ממך ואפילו משבור מלכא. פירוש אין במשמע לשון שטר זה שלוה מזה שמוציאו דאיכא למימר מאחר לוה ויש לספק בכל אנשי המקום שמא אחד מהם הלוהו ואפילו ריש גלותא או שבור מלכא בכלל הספק שמא מהם לוה אף על פי שאינו רגיל עמהם ואפילו אם תאמר הדעת נותנת שלוה מזה שהשטר בידו מכל מקום אין הדבר מתברר מתוך לשון השטר ובעינן שיתברר החיוב מתוך לשון השטר לרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי כן פירש ר"י ז"ל. ואף על גב דקיימא לן כרבי אלעזר ואפילו בשאר שטרות מכל מקום רב הונא לא סבירא ליה כרבי אלעזר אלא בגיטין כדאמרינן התם אמר ליה רבא בריה דרב הונא הכי אמר אבא מרי משמיה דרב הלכה כרבי אלעזר בגיטין משמע אבל לא בשטרות הילכך אף על גב דודאי בכל שטרי דלאו אקנייתא מחזקינן שנמסר בפני עידי חתימה דאין כותבים שטר ללוה בשטרי דלאו אקנייתא עד שיהא מלוה עמו וימסור למלוה בפניהם ואפילו הכי אין עיקר החיוב והשעבוד אלא בעידי חתימה הילכך צריך שיתברר חיוב מתוך לשון השטר. ולי נראה ממך ואפילו מריש גלותא כי זה הלוה שמא מאדם אחר לוה וכתבו שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ושטר הקנאה הוה והוא נתנו ליד זה האיש ולא שדעתו להודות שלוה ממנה אלא ניירא בעלמא יהב ליה או בפקדון נתכוון למסרו בידו או הוא משטה בה הא למה זה דומה לראובן שלוה מנה בשטר משמעון ונתנו ביד לוי דלא מידי (אודי) אוזפי ליה אלא בפקדון נתנו לו או נייר בעלמא נתן לו משמעון ונתנו ביד לוי ואינו חושש שמא יתבענו כיון שאין מפורש שם שממנו לוה. נפק דק ואשכח דתניא גט שיש עליו עדים כו'. אלמא היום ההוא יומא דנפיק ביה משמע אלמא אף על פי שלא נתברר בו היום מגורשת.

ודילמא אבא שאול כרבי אלעזר סבירא ליה דאמר עדי מסירה כרתי. ומשום הכי הגט כשר אף על פי שאין בו זמן שהרי עדי המסירה הם יבררו את הזמן כמו שיעידו על עיקר הגרושין. וקשיא לן טובא אם כן למה לי שיהא כתוב בו אני היום גרשתיה. ועוד נראים הדברים דלרבי אלעזר גט שאין בו זמן פסול דתניא שלשה גיטין פסולים וקחשיב גט שיש עליו עדים ואין בו זמן ולא פליג רבי אלעזר אלא אגט שיש בו זמן ואין עליו אלא עד אחד דתני עלה רבי אלעזר אומר אף על פי שאין עליו כו' וכן דעת ר"י ז"ל. ויש לומר דודאי לרבי אלעזר גט שאין עליו עדי חתימה כשר אף על פי שאין בו זמן דליכא למיחש משום בת אחותו שהרי האשה תצטרך להביא ראיה עדי מסירה וסתם עדים מכוונים עדותם ומעידים באיזה יום אבל אם יש עליו עדי חתימה הרי לא תזקק להביא ראיה בעדי מסירה ואין אנו יודעים מי הם עדי המסירה שהאשה מגורשת היא בעדי מסירה ולפיכך העידו עדי חתימה הללו שכבר גרשה הילכך אי ליכא זמן פסלינן ליה משום בת אחותו וכשכתוב בו אני היום גרשתיה כך רצה לומר (כבר) גרשתיה היום (לפי) לפיכך מסר לה הגט בעידי מסירה כבר כשחתמו העדים בגט זה הילכך כיון שהעדים הללו מעידים שכבר גרשה ודאי לפניהם נמסר הגט ואף על פי שאין בו זמן כשר כי מתוך לשון השטר אנו יודעים כי עדי חתימה אלו עדי מסירה הילכך כשיצטרך הדבר לעמוד על הזמן נשאל להם ויבררו אותו. לשון אחר. ויש לומר לעולם לרבי אלעזר אף על פי שאין בו זמן כשר כשמתגרשת בעדי מסירה אבל כשמתגרשת בעדי חתימה פסול דרבי אלעזר אף עדי מסירה כרתי קאמר והוא הדין עדי חתימה לעדות הרב הגאון ז"ל וכשכתוב בו אני היום גרשתיה אין לנו לומר שהעדים שחתמו על הגט באים לחתום אלא כך רצה לומר כבר גרשתיה היום לפי שמסר לה הגט בעדי מסירה כבר כשחתמו העדים בגט זה והילכך כיון שעדים הללו מעידין שכבר גרשה ודאי לפניהם נמסר הגט קודם שנחתם וכיון שאנו יודעים מתוך לשון השטר דעדי חתימה אלו הן עדי מסירה כשיצטרך הדבר לעמוד על הזמן נשאל להם ויבררו אותו. כך נראה לי. ר"י ז"ל.
ורבים מחכמי ישראל פירשו דלרבי אלעזר עדי מסירה כרתי ולא עדי חתימה וכשאשה נשאת בעדי חתימה משום דאמרינן ודאי בעדי מסירה אמטייה בעל לידה דמידע ידע דלא משתריא אלא בעדי מסירה ולא הוצרכו עדי חתימה אלא כדי שלא יטעון בעל איהי זיפתיה. ולפי דבריהם יש לפרש גם כן דבשכתב בגט שכבר גרשה היום ודאי בפני חתימות אלו נמסר הגט לידה וכיון שאנו יודעים מי הם עידי מסירה כשר אף על פי שאין בו זמן אבל אם אין כתוב בו כן כיון שאין אנו יודעים מי הם עדי המסירה וגם היא לא תצטרך להביאן לפי שבגט שבידה מותרת להנשא הילכך כשאין בו זמן פסול למאי דקיימא לן דתקינו זמן משום בת אחותו ואפילו לריש לקיש דאמר משום עדות אינה חוששת לידע מי הן עדי המסירה כיון שנתרת בגט שבידה.

אבל הכא ליחוש לנפילה. כלומר אפילו באת לומר דאנן נמי כיון דסבירא לן כרבי אלעזר בשאר שטרות והשטר נמסר למלוה בפני עדים אין לחוש אם אין מתברר מתוך לשון השטר מי הוא המלוה (אי נמי אם באת לומר) דמסברא יש לנו לומר דממך מההוא גברא דנפיק מתותיה ידיה משמע אף על פי (שאין) שיש ראיה לסברא זו מדברי אבא שאול מכל מקום ניחוש לנפילה שמא נפל מיד המלוה שנמסר לידו ובא זה ומצאו.

אמר ליה לנפילה לא חיישינן. ומנא תימרא כו'. פסק הרב הגאון ז"ל (כרבא) כרבה דאמר מההוא גברא דנפק מתותי ידיה משמע. וקשיא לי אהאי פסקא כיון דקיימא לן דאין אותיות נקנות במסירה ושני יוסף בן שמעון מוציאים שטר (דאמרינן) דלא אמרינן דילמא חבירו מסרו לו (ואין אותיות נקנות במסירה) הכא נמי דילמא אחר לוה ומסרו לזה והא דקאמר (רבא) רבה ממך מההוא גברא דנפק מתותי ידיה משמע אין חשש מסירה מסתלק מחמת כך. תדע דאקשי ליה אביי אבל הכא ניחוש לנפילה ואצטריך (רבא) רבה לשנויי ליה לנפילה לא חיישינן ופשיט ליה ממתניתין דהן על אחרים מוציאים ונהי דלנפילה לא חיישינן אבל למסירה חיישינן וכדתניא בברייתא אין מוציאים על אחרים ומתניתין דדייקינן מינה הא הן על אחרים מוציאים לאו משום דלא חיישינן למסירה אלא משום דקסלקא דעתין אותיות נקנות במסירה. ואיכא למימר (דרבא) דרבה נמי הכי סבירא ליה ואנן הא קיימא לן דאין אותיות נקנות במסירה. ויש לפרש שמועתיה כך להעמיד דברי הגאון ז"ל אמר רב הונא ממך ואפילו מריש גלותא כו' דאמרינן שמא מאחר לוה ומסר השטר לזה ואין אותיות נקנות במסירה ואתא (רבא) רבה ופשט מהא דתניא אם כתוב בו היום גרשתיה כו' הכא נמי מההוא גברא דנפק מתותיה ידיה משמע ולהכי לא כתיב בשטר שם המלוה לומר משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך כי ההיא דאמרינן בסוף המביא את הגט והיינו דקאמר לויתי ממך כלומר ממי שיצא שטר מתחת ידו והשיבו אביי הא דקאמרת דטעמיה דאבא שאול דהיום ההוא יומא דנפיק משמע דילמא אבא שאול כרבי אלעזר סבירא ליה אפילו לדבריך דאמרת דממך דההוא גברא דנפיק מתותי ידיה משמע ניחוש לנפילה דהאי מיהא לא שעבד נפשיה אפילו לדבריך למי שימצא שטר זה אם נפל אלא למי שבא מכח המלוה שמסרו לו. אמר ליה לנפילה לא חיישינן והילכך אי משום דחיישת למסירה ממך מההוא גברא דנפיק מתותי ידיה משמע דלכל דאתי מחמתיה דמלוה שעבד נפשיה. ער כאן לשון הר"י ז"ל בעליות.
וזה לשון הרא"ש ז"ל: ממך אפילו מריש גלותא בתמיה. פירוש מי אמרינן דלא הוי מוכיח מתוכו כיון שלא נתפרש בו שם המלוה ואפילו ליכא למיחש לנפילה פסול כיון שאינו מוכיח מתוכו וכך היה מנהגו של רב הונא כשהיה בא לפניו דין שיש להסתפק בו היה מודיע ספק שלו כדי שידקדקו בו התלמידים וישאו ויתנו בדבר כי ההיא דגיטין דאמרינן מי חיישינן לשני שוירי נפק דק ואשכח כו' ואם כתוב בו גרשתיה היום כשר אלמא ההוא יומא דנפק ביה משמע והוי הזמן מוכיח מתוכו הכא נמי גברא דנפיק מתותי ידיה משמע והוי מוכיח מתוכו כאלו כתב בו שמו של המוחזק בו. ודחי דילמא אבא שאול כרבי אלעזר סבירא ליה ולא בעי כך מוכיח מתוכו וכיון שכתוב בו גרשתיך היום סגי לרבי אלעזר והוי כמו כתוב בו זמן כיון שבא לבית דין היום דלרבי אלעזר לא בעינן הוכחה כל כך כמו לרבי מאיר אבל שטר שכתוב בו לויתי ממך אין בו הוכחה כלל אפילו לרבי אלעזר וכיון דליכא הוכחה כלל ניחוש לנפילה אבל אי הוי ביה קצת הוכחה לא חיישינן לנפילה. ולפירוש רשב"ם קשה אמאי לא קאמר רב הונא חיישינן לנפילה. ועוד קשה לפירושו דפירש דלרבי אלעזר לא בעי זמן בשטר כי היכי דלא בעי עדי חתימה דהא מתוך המשנה דפרק בתרא דגיטין משמע דלא פליג רבי אלעזר אלא אאין עליו עדים אבל אאין בו זמן לא פליג ואין לומר דהא בהא תליא דכיון דאיכא עדי מסירה לא חייש לזמן דודאי תקנה גדולה היא שיכתבו זמן בשטרות וכי יזכרו העדים הזמן לעולם. ועוד שטר הבא לפנינו חתום בעדים כשר אף לרבי אלעזר כדפרישנא לעיל ומה מועיל השטר בלא זמן. עד כאן.
והרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: ממך ואפילו מריש גלותא ממך ואפילו משבור מלכא. כלומר אף על פי שהלוה ידוע הוא ואין בו ספק שהוא פלוני כיון שהמלוה ספק הוא אם זה הוא שהשטר יוצא מתחת ידו אם אחר הוא ונפל ממנו ומצאו זה צריך הוא זה שיצא השטר מתחת ידו להביא ראיה שהוא המלוה. נפק דק ואשכח דתניא כו'. והא הכא דגרשתיה היום אינו זמן ברור לפי שאינו ידוע על איזה יום הוא אומר ואפילו הכי כזמן ברור הוא חשוב לפי שמחזיקים אנו אותו שעל אותו היום שיצא בו הגט הוא אומר ומי שטוען שיום אחר הוא עליו להביא ראיה. אמר ליה אביי ודילמא אבא שאול כרבי אלעזר סבירא ליה דאמר עדי מסירה כרתי ולפיכך סגי ליה לענין זמן בגרשתיה היום שהרי עדי מסירה מעידין על איזה יום הוא אומר. ואם תשאל אי הכי דלא כתב ביה נמי היום נסמוך אעדי מסירה שיודעים באיזה יום נכתב וליהוי הגט כשר. הא ליכא למימר דהא תנן שלשה גיטין פסולים ומכללן יש עליו עדים ואין בו זמן הילכך כי לית ביה זמן כלל בודאי פסול הוא ולא מהני עדי מסירה וכי כתב ביה היום אף על גב דלאו זמן ברור הוא כיון דאיכא עדי מסירה דקא מבררי ליה זמן מקרי וגט שיש בו זמן קרינן ביה אבל הכא אף על גב דלוה ידוע הוא ולית ביה ספיקא כיון דמלוה ספק הוא ניחוש דילמא אחרינא הוא ונפל מיניה ואשכחיה האי. אמר ליה לנפילה לא חיישינן ומנא תימרא דתנן שנים שהיו בעיר אחת כו' שניהם אין יכולים להוציא שטר חוב זה על זה שהרי ספק הוא מי הוא הלוה ולא אמר יכול כו' שהרי ספק הוא מי הוא הלוה הא הם על אחרים כיון שהלוה הוא ידוע אבל המלוה הוא הספק לנפילה לא חיישינן אלמא כשהלוה ידוע והמלוה ספק אם זה הוא אם אחר הוא ונפל ממנו מעמידים אנו אותו בחזקת זה שיצא מתחת ידו ואביי לנפילה דחד לא חיישינן דהא ליכא ספיקא הכא אלא אם יוסף בן שמעון זה שיוצא השטר מתחת ידו הוא המלוה אם חבירו שהוא יוסף בן שמעון כמותו הוא המלוה ונפל ממנו דודאי אין אדם אחר זולתי אחד משני יוסף בן שמעון אבל הכא דכתוב ביה ממך יש במשמע שהוא אומר על אחד מבני אדם שבעולם ואין ידוע איזה הוא כיון שהספק בכולהו אינשי הוא לנפילה דרבים חיישינן. עד כאן לשונו.

דף קעג עמוד א

דאתמר אותיות נקנות במסירה כו'. עיין בדברי הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: והכא בצריך להביא ראיה קמפלגי תנא דידן סבר אין צריך להביא ראיה ומשום הכי הם על אחרים מוציאים ממה נפשך ותנא ברא סבר צריך להביא ראיה שמסרו לו לשם מכירה כי שמא הפקידו אצלו. איתמר אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה פירוש למאן דאמר אותיות נקנות במסירה. עוד יש לומר כי יש אותיות נקנות במסירה כגון שהקנה אותם על גבי קרקע אי נמי במתנת שכיב מרע (חיסור לשון יש בכאן) מכ"ז על גוף המתנה חסר מסירה אלא לפי שבאו אביי ורבא לחלוק על הקנאה שטען זה ואמר אגב קרקע הקנה אותם לי (אי נמי שכיב מרע היה) אביי סבר צריך להביא ראיה על המסירה איך היתה (ואם) ואז נדע אם היתה ההקנאה כראוי ורבא אמר אינו צריך כי המסירה ראיה לטענתו ולשון הגמרא כך הוא אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך ורבא אמר אינו צריך. עד כאן לשונו.

אלא הא דתניא כשם שמוציאים הם שטרי חוב על אחרים כך מוציאים זה על זה במאי קמפלגי. כלומר כיון שספק הוא איזה מהם הלוה מאי טעמיה דתנא ברא דאמר מוציאים זה על זה והלא אפשר שזה הנתבע הוא המלוה וכיון שכן היאך מוציאים ממנו ממון מספק. ואוקימנא בכותבים שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו קא מפלגי. והלכתא כתנא דידן דאמר אין מוציאים שטר חוב זה על זה דהא תנן בהדיא כותבים שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו. הרא"ם ז"ל.

בכותבים שטר ללוה כו'. נראה דדוקא הכא דשמיה כשמיה פליגי דתנא ברא סבר כיון דשמיה כשמיה לא כתבינן הילכך מוציאים שטר חוב זה על זה אבל בעלמא מודו דכותבים ותנא דידן סבר לא פלוג כיון דבעלמא כותבים הכא נמי כותבים הילכך אין מוציאים שטר חוב זה על זה. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: תנא דידן סבר כותבים שטר ללוה כו'. ושמא הלך זה ואמר לעדים כתבו לי שטר שאני חייב ליוסף בן שמעון כך וכך וכשנכתב השטר נעשה הוא מלוה והעדים לא נזהרו בזה מתוך שהם רגילים לעשות כן בעלמא ותנא ברא סבר בעלמא נמי אין עושין כן משום הכי ליכא למיחש ולנפילה לא חיישינן ולפקדון נמי כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה ולהלואה נמי דילמא יזיף מיניה ופרעי הוא הדר ליה שטרא והשתא מפיק ליה מיניה ליכא למיחש הכי דכיון דשמיה כשמיה לא מהדר ליה שטרא עד דקרע ליה ומשום הכי מוציאים שטר חוב זה על זה. עד כאן.

נמצא לאחד ביו שטרותיו כו'. עיין בדברי הרשב"א ז"ל.
והרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע. פרישנא הכי נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע כלומר נמצא לאחד בין שטרותיו לאחר מותו שטר שובר על שטר שיש עליו ליוסף בן שמעון שפרוע כשיבא כל אחד מהם לתבוע את יורשיו בשטר חוב שיש בידו אומרים לו היורשים שמא שובר זה שמצינו בין שטרותיו של אבא על שטר זה שלך הוא ובזמן שיבא חבירו לתבוע מדחים גם אותו ואומרים לו שמא שטרך הוא הפרוע ועליו נכתב שובר זה שמצינו בין שטרותיו של אבינו. במשולשים בגט ואין משולשים בשובר. כגון שהיה כתוב בשטר המלוה יוסף בן שמעון בן יהודה והאי דקרי ליה לשטר מלוה גט משום דשטרי ממון גיטי מיקרו כדאמרינן התם הכא במאי עסקינן בגיטי ממון. עד כאן לשון הרא"ם.

דף קעג עמוד ב

במה דברים אמורים כשאין נכסים ללוה כו'. כלומר אף על פי שאמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה כיון שיש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב. ויש לפרש הכי והוא הנכון כלומר וזה שאמרנו דהיכא דלא אמר על מנת שאפרע ממי שארצה לא יתבע הערב תחלה דאלמא לאחר שתובע את הלוה אם אינו נותן לו כלום יחזור ויתבע את הערב במה דברים אמורים שאין נכסים ללוה אבל יש נכסים ללוה לא יתבע מן הערב כלל ואפילו לאחר שיתבע את הלוה לפי שאם לא נתן לו כלום הרי יש לו נכסים ליפרע מהם ועליו לטרוח ולתובעו בדין ואין לו רשות לפרוע מן הערב כל זמן שהוא מוצא נכסים ללוה ואפילו זבורית ולעולם היכא דלא אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה אבל אם אמר לו כן יתבע ערב תחלה ואף על פי שיש נכסים ללוה יפרע מן הערב כיון דאתני אתני. וקבלן אף על פי שיש נכסים ללוה ולא אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הקבלן רבי שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה אחד זה ואחד זה לא יפרע מהם כלומר אלא אם אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה דאי אמר ליה הכי כיון דאתני אתני וליתא לדרבי שמעון בן גמליאל. נקטינן השתא להאי פירושא בתרא דהיכא דפירש ואמר על מנת שאפרע ממי שארצה בין ערב בין קבלן יפרע מערב תחלה בין שיש לו נכסים ללוה בין אין לו דכיון דאתני אתני כדקיימא לן כל תנאי שבממון קיים. ובדלא פריש ואמר על מנת שאפרע ממי שארצה הוא דאיכא לאפלוגי דבקבלן בין יש לו נכסים ללוה בין אין לו יתבע קבלן תחלה ונפרע ממנה ובערב אין לו לתבוע תחלה אלא מן הלוה אם נתן לו מוטב ואם לאו אם אין נכסים ללוה הרי זה נפרע מן הערב ואם יש נכסים ללוה אין נפרע מן הערב כלום אלא מנכסי הלוה הוא שיש לו ליפרע לפי שיכול הערב לומר לו אני לא ערבתי לך ממון זה אלא כשלא תמצא ללוה מהיכן תפרע ממונך אבל כשתמצא לו נכסים כדי ממונך לך פרע לך ממנו ואין לך אצלי כלום. והיכא דהמלוה רוצה להחזיר על הלוה והלוה אומר לך אצל הערב אף אצל הקבלן לא מבעיא בערב שאין לו ללוה לדחות את המלוה ולומר לו לך אצל הערב אלא בקבלן נמי אין הלוה יכול לומר לו למלוה לך אצל הקבלן אלא אם כן נשא הקבלן המעות מן המלוה מעיקרא בשעת ההלואה ונתנם ביד הלוה שנמצא שהקבלן הוא שלוה המעות מן המלוה והלוה אותם ללוה אבל אם לא נשא הקבלן מעיקרא ונתן ביד אלא המלוה הוא שנתן מעותיו ביד הלוה כשירצה המלוה לחזור אצל הלוה ולתבוע ממנו אין הלוה יכול לומר לך אצל הקבלן כדאמרינן עד שישא ויתן ביד כלומר עד שישא הקבלן מעיקרא בעת הלואת המעות מיד המלוה ויתן אותם ביד הלוה. כך פירש הרא"ם ז"ל. והרמב"ן ז"ל דחה פירושו עיין בחידושיו.

דף קעד עמוד א

איבעיא להו הלוהו ואני קבלן כו'. משום דאיכא למידק בתרי אנפי ממילתיה דרב הונא מדקאמר הלוהו ואני ערב לשון ערבות משמע הא הלוהו ואני קבלן לשון קבלנות וכן בתן לו ואני ערב ומדקתני ותן לו ואני קבלן משמע הא הלוהו ואני קבלן לשון ערבות וכן בתן לו ואני ערב. אמר רבי יצחק לשון ערבות ערבות והאי דקאמר הלוהו ואני ערב הוא הדין תן לו ואני ערב ונקט הלוהו אגב אחריני. לשון קבלנות קבלנות והאי דנקט תן לו ואני קבלן אף על גב דבהלוהו ואני נותן קאמר דהוי לשון ערבות אלמא בלשון קבלן עדיף מנותן מזה דקדק רשב"ם ז"ל לקמן על מילתא דרבא דקאמר כולם לשון ערבות הם בר מתן לו ואני נותן וכל שכן תן לו ואבי קבלן. כן נראה לי. הרא"ש ז"ל.

רב חסדא אמר כולם לשון קבלנות הם כו'. על מילתיה דרב הונא קאי ולאפלוגי עליה אתא דקסבר רב חסדא כיון שאומר לו הלוהו ואני פורע הלוהו ואני נותן משמע שהוא מתחייב עצמו לפרוע עד שלא יתבע את הלוה עד שיאמר אני ערב. רבא אמר כולם לשון ערבות הם חוץ מתן לו ואני נותן והלכתא כרבא ואפילו אמר לו תן לו ואני קבלן לשון ערבות הוא. זהו דעת הגאון רבינו יצחק ז"ל. ואני תמה על תן לו ואני קבלן מה טעם אינו לשון קבלנות ובסוגיין דלעיל אמרינן קבלן אפילו שיש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן משמע לכאורה מדקרי ליה קבלן שהאדם נעשה קבלן בלשון קבלנות עצמו. ואפשר דכי אמרינן חוץ מתן לו ואני נותן ואין צריך לומר תן לו ואני קבלן קאמר דבלשון קבלנות עצמו לא אצטריכא ליה להוציא ומפני שהיתה דעתו של רבא דתן לו ואני קבלן עדיף אצטריך לאפוקי תן לו ואני נותן והפך מהך סברא דאמרינן דתן לו ואני נותן עדיף ואין למלוה על הלוה כלום. ואין זה מחוור דהוה ליה למימר חוץ מתן לו ואני קבלן תן לו ואני נותן וכמו שהוציא רב חסדא הלוהו ואני ערב היה לו לרבא להוציא תן לו ואני קבלן בהדי תן לו ואני נותן. ונמצא בנוסחא עתיקא במילתיה דרבא חוץ מתן ואני קבלן. ומסתברא כהאי גירסא והוה סבירא ליה לרבא בתן לו ואני נותן לשון ערבות הם ואמרינן בתר הכי אמר ליה (רבא) מר בר אמימר כו' לא מיפטר ליה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד כלומר כולי האי לא אמרינן דאין למלוה על הלוה כלום (אבל) וזה ודאי קבלן הוי והכי קיימא לן. והילכך פיסקא דמילתא דבין תן לו ואני קבלן בין תן לו ואני נותן הוי קבלן (חסר מכאן) ואין צריך לומר בלשון הלוהו חייב הלוה לפרוע דאטו משום נשא ונתן ביד פקע חיוב המלוה. וכל זה הענין כשתבע הלוה ללות ואמר לו תן לו ואני נותן אבל האומר לחבירו הלוני ואתן לפלוני ואני נותן אף על פי שלא נשא ונתן ביד אין על הלוה כלום אלא על זה שאמר לו הלוני. וקשיא לי על דרך זה שכתבנו הא דתנן איזהו ערב שהוא חייב הלוהו ואני נותן לך ולרב חסדא הוה ליה למימר הלוהו ואני ערב. ויש לומר דהאי ערב דקתני קבלן הוא ולפי שהזכיר הנח לו ואני נותן דשייך טפי בערבות דלאחר מתן מעות נקט נמי הלוהו ואני נותן ותנן נמי רבי שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב אלמא לקבלן נמי קרי ערב ואף על פי שבגמרא נראה דמשנו בה בין כך ובין כך לא יפרע מהם ואמרינן נמי חוץ מערב וצידן והא דתנן נמי הערב לאשה בכתובתה היינו קבלן. ויש מפרשים כולם לשון קבלנות הם חוץ מהלוהו ואני ערב רישא מילתא דרב הונא בדינא ערבות נקט והוא הדין לאינך והכי קאמר חוץ מהלוהו ואני ערב וכל הנמנין עמו בדברי רב הונא ולא אתא לאפלוגי אלא אדרבי יצחק דאמר תן לו ואני ערב ערבות הוא כיוצא בו אתה מפרש במימריה דרבא. ולפי הפירוש הזה לא היה צריך לומר אלא אחד זה ואחד זה לשון קבלנות. ועוד רבא נמי הוה ליה למימר חוץ מתן לו ואני קבלן ולמינקט ריש בבא דרב הונא כדנקט רב חסדא ולא למינקט סוף בבא. ואי אפשר לפרש זה אלא לפי הגירסא האחרת דגרסינן במילתיה דרבא חוץ מתן לו ואני קבלן ודברי הגאון זצ"ל נראים יותר. הרב רבינו יונה ז"ל בעליות.

ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דלוה מקטיה דליתבעיה ללוה. פירוש דאחתיה למשעבדי דלוה מקמיה דלשבעיה לוה דלית ליה נכסי ואינהו נינהו דהוו כערבים דיליה ובני חרי דיליה הוו כבעל חוב. ההוא ערבא דיתמי דפרעיה ללוה מקמיה דלודעינהו ליתמי. לא המלוה ולא הערב.

אמר רב פפא פריעת בעל חוב כו'. רב פפא לטעמיה דאמר שעבודא לאו דאורייתא. כלומר שעבוד הנכסים כדי שירדו בית דין לנכסיו משועבדים או שנפלו לפני יורשים לאו דאורייתא אלא מצוה בבעל חוב לפרוע חובו וכן מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם ויתומים קטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו הילכך אפילו מלוה בשטר וירשו קרקע מאביהם אין נזקקים לפרוע. מיהו יתומים גדולים וכן הלקוחות גובין מהם מלוה בשטר כדי שלא תנעול דלת לפני לווים. ואי אודעינהו נמי מקמי דליפרעיה ואמרי ליה זיל פרעי ואנן פרעינן לך כיון שאמרו למלוה אנו נפרע חוב אבינו סתם ודאי מצרכינן להו למיפרעיניה דלא גרעי מפעוטות שמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. ואי אמרי יהבינן כך וכך לצדקה מחייבי למיתן דאמר מר בפיך זו צדקה ואמירה דידהו לענין מצוה כמקח וממכר דעלמא דמי והא נמי כיון דמצוה היא מחייבי באמירה בעלמא. רב הונא בריה דרב יהושע אמר לעולם שעבודא דאורייתא ואם יש שם נכסים מאביהם והיא מלוה בשטר חייבים והכא היינו טעמא דלא מחייבי משום דחיישינן לצררי שמא התפיס צררי למלוה פירוש צררי של נסכא או של מעות שאינם יוצאים כעין משכון. מאי בינייהו איכא בינייהו כו' דליכא למיחש לצררי לרב פפא לא מחייבינן להו לרב הונא מחייבינן להו והלכתא כוותיה. הראב"ד ז"ל.

אבל הרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: ההוא ערבא דיתמא כו'. פירוש וזה הערב ערב דאבוהון הוה ולפי שמת אבוהון שהוא הלוה נעשה הערב כאילו ערב דיתמי הוא וכיון שמת הלוה תבע המלוה את הערב ופרע לו החוב משלו מקמיה דלודעינהו ליתמי ובא עכשיו הערב לתבוע את היתומים במה שפרע למלוה בשביל אביהם. רב פפא אמר פריעת בעל חוב כו' פירוש הא דרב פפא דאמר פריעת בעל חוב מצוה במלוה דליתא בשטר עסקינן דליכא שעבוד נכסים אבל מלוה בשטר כיון דאיכא שעבוד נכסים בעל כרחו דלוה מגבי להו בי דינא לבעל חוב מהנך נכסים ועלה הוא דקאמר רב פפא דליכא שעבוד נכסים דלא מצו בי דינא לאגבויי למלוה מנכסי דלוה מיניה (על הלוה) לפרוע אותו מנכסיו ואי אמר לא בעינן למעבד האי מצוה מכין אותו עד שתצא נפשו כדמברר בפרק הכותב. ולסבריה דרב פפא הא דאמרינן מיניה אפילו מגלימא דאכתפיה על האי אורחא הוא דכייפינן ליה עד דפרע לבעל חוב ואפילו מגלימא דעל כתפיה. ואם תאמר וכיון דהא דרב פפא במלוה על פה היא ולאו במלוה בשטר הא דאמר ויתמי לאו בני מצוה נינהו תיפוק ליה דכיון דליכא שטרא אמר ליה דילמא פרעיה אבוהון. תשובתך משכחת לה כגון שמת אבוהון בתוך זמן דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה. אי נמי דמית בשמתיה דמתברר דמית מקמי דליפרעיה והאי דאמרינן נמי הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשים כדמברר דמית מקמי דליפרעיה הוא ועלה הוא דקאמר רב פפא דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו עד דגדלי והוו כשאר אינשי וכיון דהאי חוב דפרע ליה ערב למלוה בשביל אבוהון דיתמי למלוה הוא דהוה ליה שטרא בההוא חוב ולא לערב מכי פרע ליה ערב ההוא חוב למלוה אסתלק ליה שעבודיה דההוא שטרא דקא נקיט מלוה והוה ליה ההוא חוב דקא תבע להו השתא למפרעינהו ניהליה בשביל אבוהון כמלוה על פה משום הכי קאמר יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסי הלוה למלוה או לערב קודם שימות ולפיכך אין היתומים חייבים לפרוע לו לערב אבל אלו אתברר דלא אתפסיה צררי גם היתומים חייבים לפרוע חוב אבוהון מנכסי אבוהון כמו שהלוה עצמו חייב לפרוע חובו מנכסיו. מאי בינייהו כלומר מכדי בין לרב פפא בין לרב הונא אין היתומים חייבים לפרוע לו לערב כשמודה דלא אתפסי צררי לא למלוה ולא לערב אי נמי דתבעיה ללוה בפריעת אותו ממון וסרב ולא רצה לקבל עליו את הדין ושמתוהו ומית בשמתיה למאן דאמר אימור צררי אתפסיה ליכא ולמאן דאמר יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו איכא. שלחו מתם היכא דשמתיה ומית בשמתיה הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר יתומים חייבים. עד כאן. וכן דעת רשב"ם ז"ל.

כתב ה"ר יונתן ז"ל וזה לשונו: ואם תאמר למאי דהוה סבירא ליה פריעת בעל חוב מצוה וקא קארי לה מלוה על פה והא אמרינן בפרק חזקת הבתים ההוא ערבא דאמר ליה ללוה הב לי מאה זוזי דפרעתינהו למלוה עלווך והא שטרא כו'. וקאמרינן דעדיין איתיה לשעבודיה דשטרא שמע מינה דהיכא דהשטר ביד ערב כמי שהוא ביד מלוה דמי ומלוה בשטר הוי. יש לומר התם מיירי כגון דכתב ליה התקבלתי דאמרינן להכי טרח וכתב ליה (למלוה) לערב התקבלתי שכל כחו נתן לו. אי נמי כגון שהיה כתוב בשטר על מנת כן נכנס בערבותו שאם יפרענו תחילה יהיה כח הערב ככח המלוה לכל השעבוד הכתוב בשטר. ואם תאמר הא דאמרינן דפרעיה למלוה מקמי דלודעינהו ליתמי דמשמע טעמא דלא אודעינהו ליתמי הוא דאמרינן לא משלמי יתמי לערב אבל היכא דאודעינהו ליתומים משלם והא אמרינן אין נזקקים לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם. יש לומר דהוא הדין דאי אודעינהו ופרעיה לא משלמי ליה יתמי אלא אי הוה מודע להו היו בית דין אומרים לערב כי היכי שאין המלוה יכול לתבוע ליתומים משום האי טעמא דאימר צררי אתפסיה הכי נמי אין רשאי המלוה לתבוע אותך בדין דמאותו דבר שמתחייב הלוה מתחייב הערב אלא הוא שפשע בעצמו שפרעו מאיליו הילכך אין על היתומים לשלם לו מה שפרע עכשיו לכשיגדלו יוכלו לטעון ולהביא ראיה שאביהם פרעו בחייו ולמאן דאמר משום פריעת בעל חוב מצוה צריך עיון. ואם תאמר היכי קאמר רב פפא הכא דכיון דהוי מלוה על פה לא גביא מן היתומים והא אמר רב פפא לקמן הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשים. יש לומר הני מילי ביתומים גדולים דבני מיעבד מצוה נינהו אבל הכא מיירי בפחותים מי"ג שנה וליכא לתרוצי דהתם משום נעילת דלת קאמר וגבי ערב ליכא נעילת דלת דהא גבי ערב נמי שייך נעילת דלת שאם יפרע הערב שאם ימות הלוה יפסיד לא יכנס בערבות ואם אין ערב אין מלוה. עד כאן לשונו.

והר"י ז"ל בעליות כתב וזה לשונו: ההוא ירבא דיתמי כו'. נראה לי דהאי דנקט מקמי דלודעינהו ליתמי משום דלרב הונא בריה דרב יהושע דהלכתא כותיה משום חששא דצררי הוא דאין נזקקין לנכסי יתומים אף הערב אינו חייב לפרוע דעד דקאי לוה בהדי מלוה לדינא ומתחייב לו בדין וליכא לאישתלומי מיניה אין דין המלוה על הערב וכיון שחושש אתה שמא כשיעמיד המלוה את היתומים בדין לכשיגדלו ימצאו להם זכות בראיית התפסת צררי אף הערב יצפה לתששא זו ואינו חייב לפרוע עד שיראה איך יפול דבר כשיגדלו היתומים. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסיה ולפיכך אין הערב ולא המלוה נפרעים מיתומים קטנים עד שיגדלו ואם לא ימצאו ראיה שהתפיס אביהם צררי ישלמו. רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה כו' סבירא ליה לרב פפא שעבודא לאו דאורייתא ואין השעבוד על הנכסים אלא על הלוה מצוה לפרוע וכן על בניו מצוה לפרוע כשהניח אביהם קרקעות ויתומים קטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו ורב הונא בריה דרב יהושע דסבירא ליה דמדינא אף יתומים קטנים חייבים לפרוע היכא דליכא חשש צררי איכא למימר דאית ליה שעבודא דאורייתא אי נמי לאו דאורייתא ורבנן שעבדינהו לנכסי בין מיניה בין מיתמי. עד כאן לשונו.

וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: שמועה זו רבו פירושיה ועדיין היא צריכא תלמוד אלא שאני כותב כל מה שפירש בה הרמב"ן ז"ל והריני כותבה בלשונו וזה לשונו: נראה לי דהכי קאמר רב פפא כו'. ככתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל עיין שם.

דף קעד עמוד ב

מיתבי שטר חוב היוצא מתחת ידי ערב אינו גובה כו'. פירוש שטר חוב היוצא מתחת ידי ערב אינו גובה שמא לא פרע את המלוה ומסר לו את השטר לשם מכירה וסבירא ליה כתנא דהאיך ברייתא דאין אותיות נקנות במסירה אי נמי סבירא ליה אותיות נקנות במסירה אמר ליה דחאיש האי תנא שמא מסרו לו לשם פקדון וכסברא דאביי דאמר צריך להביא ראיה על המסירה ולפיכך אין הערב נאמן לומר שפרעו למלוה במגו דמצי טעין לקחתיו ממנו למאן דאמר אותיות נקנות במסירה. אי נמי אמרינן שלא מסר המלוה שטר זה אלא לתבוע בו את החוב וכיון שלא כתב לו הרשאה מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את ואם יטעון פרעתי את הערב יכול להזקיקו לדין והא דקתני אינו גובה נפרש שאינו גובה בין מן היתומים בין מן הלוה דבראיית שטר זה שבידו אינו גובה עד שיביא עדים שפרעו למלוה. אבל סיפא דקתני ואם כתוב בו התקבלתי גובה לא אצטריכא אלא ללמד שגובה מן היתומים. דאלו מן הלוה פשיטא דגבי כיון שיש ראיה בידו שפרע את המלוה להכי מקשינן מינה לרב פפא. כן נראה לי באור ברייתא זו. ופירוש אם כתב לו התקבלתי שהמלוה כתב כן לערב שהתקבל ממנו את חובו וכן פירשו הראשונים ז"ל ומפורש בתוספתא ככתוב בתוספות בשלמא לרב הונא ניחא. נוסחא ספרדית מסיים בה משכחת לה כשחייב מודה להוציא מפי' זולתי זה שראינו בה. פירוש לרב הונא בריה דרב יהושע משכחת לה כשהודה הלוה שלא פרע וכיון שכתב המלוה לערב שהתקבל חובו ממנו גובה הערב מן היתומים אלא לרב פפא קשיא השתא דמלוה בשטר נמי אית ליה לרב פפא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים דלאו בני מעבד מצוה נינהו. ופרקינן שאני התם דכתב ליה התקבלתי כך היא נוסחא דוקיא ספרדית. ורוב הספרים כתוב בהם להכי טרח וכתב ליה התקבלתי. פירוש שמתוך כך הויא לה מלוה בשטר ומודה רב פפא שנזקקין בה לנכסי יתומים מגו דנחתינן בהו לנכסי לקוחות אף על גב שאין מצוה עליהם לפרוע חובת המוכר אלא נכסי הוא דמשתעבדי דבמלוה בשטר תקינו רבנן שעבודא והא דאיצטריך לשנויי להכי טרח וכתב ליה התקבלתי לרוחא דמילתא הוא דנקט האי טעמא לאוקמי בכל ענין אפילו היכא דכתיב בשטרא פלוני ערב ולא כתיב ביה ופלוני ערב דאמרינן בסוף פרקין דאין גובה הערב אלא מנכסים בני חורין אחר שפרע את המלוה ואפילו הכי כשכתב לו התקבלתי איכא למימר לתועלת הערב כתב לו המלוה כן שלא היה זקוק לכתוב לו אלא היה יכול לומר לפרעו בעדים וכיון דטרח וכתב לו התקבלתי לכל ענין זכות הערב שישנו במשמע הלשון נתכוון שלא להקרות רע מהיות טוב ולא נתכוון המלוה לפטור מעתה את הלוה אלא לפטור את הערב ולהרשותו במקומו על החוב מחמת שהתקבל המעות מן הערב ונמצא שחוב זה לא נמחל השטר שעליו לגבי לוה וכיון שקיים כח השטר שעליו גובה מן היתומים מדין הרשאה ולא הוי כמלוה על פה ומדרבי נתן ראוי שיגבה אף על גב דלא ניחא ליה וכל שכן הכא דניחא ליה שיגבה הערב שמסר לו השטר וכתב לו התקבלתי. ועוד איכא למימר דאית ליה לתנא דהך ברייתא אותיות נקנות במסירה דסתם מתניתין דפרקין בענין שני יוסף בן שמעון ורישא דקתני ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה לפי שצריך להביא ראיה על המסירה הוא כדאוקימנא ברייתא לעיל לפום חד פירושא דפרישו עלה. אי נמי מתוקמא בענין שאין לערב אחריות נכסים על הלוה כגון דכתב ביה פלוני או שיצא לאחר חיתום שטרות. אי נמי בערב דלאחר מתן מעות שנעשה ערב בקנין בעדים ולא בשטר הילכך אין הערב גובה מן היתומים דמפרע פרעיה למלוה ונמחל השטר ודין הערב על היתומים כמלוה על פה ואינו גובה מן היתומים אבל בכתיבת התקבלתי לא נמחל כח השטר כמו שכתבתי וכן למדתי מפירושי רבינו חננאל ז"ל ענין כתיבת התקבלתי שכך כתב אלא לרב פפא דאמר כל כי האי גוונא כמלוה על פה דמי ואין על היתומים לפרוע חובת אביהם קשיא ופריק רב פפא להכי טרח וכתב ליה התקבלתי כלומר התקבלתי והעמדתיך במקומי והקניתי לך זכותי ודומה כמלוה בשטר לפיכך גובה וזולתי זה הדרך אינו גובה. כן נראה לי פירוש שמועה זו על דרך מה שפירש רבינו חננאל ז"ל דמלוה בשטר לרב פפא גובה מן היתומים וכן פירשה רשב"ם והר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש. עוד אני אומר כי זו ששנינו ערב היוצא קודם חיתום שטרות גובה מנכסים משועבדים המלוה הוא שגובה מנכסים משועבדים כיון שכתב בשטר ופלוני ערב דנעשו הלוה והערב שווים בדין אחד אצל המלוה אבל הערב אינו גובה מן הלוה אחר שפרע למלוה אלא מנכסים בני חורין שלא כתב הלוה שטר לערב מיהו היכא דכותב המלוה לערב התקבלתי גובה מנכסים משועבדים והשתא רויחא ליה לרב פפא הא דקתני ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה וסלקא לן נמי כהוגן סוגיא דלעיל דקאמר ליה רב פפא למילתיה גבי ההוא ערבא דפרעיה למלוה ובמלוה בשטר מיירי דאי במלוה על פה היכי דמי אי בשחייב מודה לא הוה חייש רב הונא לצררי ואי בשאין חייב מודה תיפוק ליה דחיישינן לפרעון ולמה לי טעמא דהתפסת צררי אלא ודאי במלוה בשטר מיירי ולא אתו עלה מחשש פרעון כיון דנקיט ערב שטר אף על פי שהוא כמלוה על פה לענין אחריות דכשטר שאין בו אחריות הוא לגבי ערב. ויש לדחות דהכי קאמר רב הונא בריה דרב יהושע אף לצררי יש למהם ונפקא מינה למלוה בשטר ורב פפא אמר אף מטעם אחר פטורים דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ונפקא מינה כשחייב מודה. ובפירושי רבינו חננאל ז"ל מצאתי כדברי שכתב בלשון זה זה השטר כבר פרוע הוא ותביעת הערב כמלוה על פה דמי וגם בלשון שכתבתי למעלה מפורש כן. וה"ר אברהם בר יצחק פירש דכיון דפרעיה הערב למלוה עד שלא תבע המלוה את היתומים לפיכך אינו גובה מנכסים משועבדים שאין מוטל על הערב לפרוע עד שיתבע המלוה את הלוה וליכא לאישתלומי מיניה. ולא ידעתי טעם לזה שאם דין הערב על המשועבדים למה יפקע בטעם זה דינו מן המשועבדים כל זמן שלא יפקע מבני חורין. ועל הסכמת הראשונים שכתבנו דמלוה בשטר גובה מיתומים קטנים קשה לי סוגייא דערכין פרק שום היתומים על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו וקא מסיק לה התם בשינויי דחיקי ואם איתא לוקמא במלוה בשטר. ויש להשיב סוגיות מתחלפות הן אליבא דרב פפא בתרין לישני ובתרין אמוראי אליבא דחד תנא או אמורא ואין להקשות על סוגיא זו מהא דגרסינן התם אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם ורבי יוחנן אמר אף לכתובה כו' אלמא במלוה בשטר דומיא דכתובת אשה אין נזקקין דרב פפא דלא איירי עלה דההיא. ואיכא למימר דאיתניא כדשלחו מתם. ולי נראה דסוגיא זו גם היא שוה עם אותה סוגיא דאף במלוה בשטר אמרה רב פפא והא דאמרינן להכי טרח וכתב ליה התקבלתי הכי קאמר כיון דמלוה בשטר היא דלא כתב ליה התקבלתי תו לא תיקשי ולא מידי דאיכא למימר דגובה מן הלקוחות קאמר דעד כאן לא קשיא לן אלא משום דהוה סלקא דעתין דכמלוה על פה היא כיון שהשטר פרוע והא לית ביה דין אחריות הילכך גובה מלקוחות לא קאמר ומיניה לא איצטריכא ליה לאשמועינן אלא על כרחך מיתמי קאמר ומכיון דפריקנא דמלוה בשטר היא תו לא אצטריכא לפרושי טפי דהאי גובה מלקוחות אמר שגבייתו מהן תלויה בשטר ולא גרסינן שאני התם. עד כאן.
לשון קצר כנוסחת הספרים בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע משכחת לה כשחייב מודה אלא לרב פפא קשיא דאפילו כשחייב מודה לא גבי ערב ולא בעל חוב מיתומים קטנים. ואם תאמר לישני ליה דגובה מן הלוה עצמו קאמר. יש לומר אם כן מאי קאמר ליה פשיטא דכיון דפרעיה ערב למלוה גובה מן הלוה. אי נמי לא מצית אמרת דגובה מן הלוה קאמר דאי כשחייב מודה פשיטא אלא ודאי אפילו כשאין חייב מודה קאמר דגובה ואין הדבר כן דכבר נמחל שעבודו של שטר והוה ליה כמלוה על פה ויכול הלוה לטעון פרעתיך ולא חששתי ליקח השטר מידך כיון שנמחל שעבודו אחר שפרעת את המלוה ויצא השטר מידו שאינך יכול לגבות בו אלא אם כן תטעון שפרעת את המלוה ותראה לבית דין התקבלתי שכתוב בו והויא לה מלוה על פה. ודבר זה ביררנו מפירושי רבינו חננאל ז"ל שאין הערב גובה בשטר המלוה מן המשועבדים אחר שפרע את המלוה וכמלוה על פה היא וטעמא דמילתא שהרי הלוה לא כתב שטר לערב אלא למלוה ולא נשתעבדו נכסי הלוה בשטר המלוה לערב לגבות מן המשועבדים אלא כיון שפרע הערב את המלוה נמחל שעבודו של שטר והא דתנן ערב היוצא קודם חיתום שטרות גובה מנכסים משועבדים המלוה דוקא גובה ממנו מנכסים משועבדים כיון שכתוב בשטר ופלוני ערב אבל הערב אינו גובה מן הלוה אחר שפרעו למלוה אלא מנכסים בני חורין ותקנת הערב שיקנה לו המלוה את השטר בכתיבה ומסירה ויתן לו הערב את המעות בתורת מכר ואחר כך יגבה הערב מן המשועבדים ולא יוכל הלוה לטעון פרעתיך כל זמן שהשטר חוב בידו. ופרקינן שאני התם שכתב ביה התקבלתי. כך היא ניסחא דוקנא ספרדית. פירוש ומלוה בשטר היא אצל הערב דמיירי שכתב לו בפירוש קנה לך הוא וכל שעבודא דאית ביה וקנה השטר בכתיבה ומסירה וגובה מן הלוה קאמר וקמשמע לן שאין הלוה יכול לטעון פרעתי דמלוה בשטר היא דאותיות זה נקנות בכתיבה ומסירה ותנא לא שמעינן תקנה זו (תניה) מניה שצריך הערב שיתן המעות בתורת מכר כדי שלא תעשה כמלוה על פה אי נמי גובה מן הלקוחות קאמר דמלוה בשטר היא כדפרישנא אבל מן היתומים אינו גובה אפילו בשטר דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו וברוב הספרים כתוב שאני התם להכי טרח וכתב ליה התקבלתי פירוש לא לחנם טרח וכתב ליה בשטר התקבלתי שהרי היה יכול לפרעו הערב בעדים אלא ודאי תקנה עשה לו שתהא אצלו כמלוה בשטר ובהקנאה גמורה הקנה לו את השטר והתקבלתי בתורת מכר קאמר ליה וכתב לו קנה לך הוא וכל שעבודא דאית ביה ובהכי דוקא איירי תנא דברייתא. ורבינו חננאל ז"ל כתב בפירושיו כלשון הזה אלא לרב פפא דאמר כו' ככתוב לעיל. כן נראה לי פירוש שמועה זו.

עוד יש לי לפרש התם. להכי טרח וכתב ליה התקבלתי מדהוה מצי לפרעו בעדים וטרח וכתב ליה התקבלתי יש לבו לומר לדרך זכותו וכוונתו נתכוון ובתורת מכר קבל הדמים ולא בתורת פרעון ולא מחל השעבוד ומלוה בשטר היא וכי תימא אכתי לימא ליה הלוה לאו בעל דברים דירי את כיון שלא כתב לו קנה לך וכל שעבודא דאית ביה איכא למימר דסבירא ליה לתנא דהך ברייתא אותיות נקנות במסירה. אי נמי כיון שנתן לו הערב מעותיו ולא אטרחיה בודאי מתכוון (הערב) המלוה לכל צד זכותו ושליחא שווייה והעמידו במקומו ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את וכי אמרינן בפרק הגוזל דהרשאה צריכא הקנאה דוקא כשהנתבע בעיר אמרת דאיכא חששת מיתה כדאיתא התם דילמא אדאתי נח נפשיה דרבי אבא והתקבלתי דרבי אבא לאו כלום הוא. והסכמת הראשונים דמלוה בשטר לרב פפא גובה מיתומים קטנים כן תמצא בפירושי רבינו חננאל והרא"ש וה"ר יהוסף הלוי ז"ל. ודבר של טעם הוא שהרי מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים אף על פי שאין מצוה עליהם לפרוע חובת המוכר ויתיישב לדבריהם הא דאמרינן הכא שאני התם דכתב ליה התקבלתי ופירושו מלוה בשטר היא הילכך גובה מיתומים קטנים לרב פפא ואף על גב דעובדא דערבא דאיירי עלה רב פפא ודאי בשטר הוה דאי במלוה על פה לא אצטריך רב הונא בריה דרב יהושע לטעם התפסת צררי דתיפוק ליה דחיישינן לפרעון מכל מקום כיון דפרעיה ערב למלוה נמחל שעבודו של שטר ודאי דמלוה על פה היא ומכל מקום כיון דבשעת מיתת הלוה היתה מלוה בשטר עדיין לא היה לנו לחוש לפרעון להכי אצטריך רב הונא לטעם צררי כך היה נראה לי מדרך הסברא. וקשיא לן על הסכמת הראשונים סוגיית דערכין כו' ככתוב לעיל. הר"י ז"ל בעליות.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: מיתיבי שטר היוצא מתחת ידי הערב אינו גובה טן היתומים דלאו מלוה בשטר הוא לגביה אף על פי שהלוה מודה לו ומשום נעילת דלת לגבי ערב ליכא. ולא נהירא דכיון דמלוה בשטר היא ושעבודי משעבדי נכסייהו למלוה זו היכי פקע שעבודא מינייהו. ועוד כיון דלגבי ערב ליכא נעילת דלת מצוה נמי ליכא כלל ותו לא מידי. אלא הכי אסתבר לן פירושא דהא מתניתא סתמא קתני ואפילו בקבלן והקבלן דבר ידוע שאף על פי שיש נכסים ללוה יפרע ממנו וכיון שכן הוא הרי (המלוה) הקבלן כלוה אצל המלוה וכמלוה אצל הלוה לתבוע ממנו את החוב הילכך כשהלוה קיים במסירת השטר לידו יכול לתבעו ויאמר איני רוצה שאעמוד עוד בזה השעבוד שמא תמות ויבא המלוה אצלי ליפרע ממני ואני לא אוכל ליפרע מבניך עד שיגדלו אבל מן היתומים ודאי אין לו טענה עד שיפרע בעבורם דמאי דהוה הוה הילכך במסירת השטר כל זמן שלא פרע אין חייבים (לערוע) לפרוע לו ואי כתב לו המלוה התקבלתי ממך גובה ואפילו מיתומים קטנים דהא לא מפליג בהו אי נמי ביתומים קטנים דלא שייך בהו נעילת דלת דלגבי גדול אם פרע וכתוב בו התקבלתי גובה דהוה ליה כמלוה בשטר. בשלמא לרב הונא משכחת לה כשחייב מודה או דשמתוהו ומת בשמתיה ומשום הכי גובה אפילו מיתומים קטנים אלא לרב פפא אמאי גובה מקטנים ומתניתא סתמא קתני גובה. שאני התם דלהכי טרח וכתב ליה התקבלתי ממך כלומר ואי לאו דאודעינהו מלוה ואמר להו פרען לא הוה טרח וכתב ליה התקבלתי ובעבור שידע שהוא לא גובה טרח וכתב ליה הכי לראיה בעלמא כלומר ובדאודעינהו עסקינן. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש ז"ל: ואם כתוב בו התקבלתי כו'. פירש רשב"ם ז"ל שכתב המלוה לערב התקבלתי כו'. וקשה לפירושו דבפרק שום היתומים מוכח דאפילו במלוה בשטר אמר רב פפא יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו דקאמר התם אמר רב יהודה אמר רב אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן ריבית אוכלת כו'. ועוד קשה וכי משום דכתב מלוה לערב התקבלתי חשיב שטר לגבות מיתמי הלוה. ועוד קשה הא דקאמר בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע מוקי לה כשחייב מודה ואם כן אפילו בלא התקבלתי נמי. ונראה לפרש אם כתב המלוה לערב התקבלתי ממך המעות כדי ליפות כח הערב שיוכל לכופו ללוה אפילו אם לא יתבענו המלוה. בשלמא לרב הונא ניחא דהכא ליכא למיחש לצררי דלערב לא היה מתפיס צררי כיון שדין הוא שיתבע ממנו המלוה תחלה וגם למלוה לא היה מתפיס כיון שיכול גם הערב לגבות ממנו אלא לרב פפא קשיא. ומשני שאני התם דכתב ליה התקבלתי וזהו יפוי כח לגבות מן היתומים. מיהו קשה מהא דתניא בתוספתא ואם כתב בעל חוב התקבלתי משמע שהמלוה כתבו. ושמא יש לומר שבצווי המלוה כתב הלוה לערב. עד כאן.

אטו כל המגרש בבי דינא מגרש. יש שרוצים לדקדק מכאן שאם לא הדירוה בשעת נתינת הגט שוב אין מדירין אותה דאי לא תימא הכי מאי קאמר אביי אטו כל המגרש כו' מאי נפקא מינה אם יגרש שלא בבית דין מכל מקום כשתבא לתבוע כתובתה מחמיה ידירנה הנאה. ולא נהירא לי דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתם וכי כל המגרש אשתו שואלים לו בית דין אם יש לה ערב עבור כתובתה שידירוה הנאה ואפילו אם תמצא לומר אי אפשר שלא יצא הקול בעיר שיש לה ערב בכתובה מכל מקום אכתי ילך ויגרשה בעיר אחרת. הילכך נראה לי שלעולם יכול הערב להדירנה הנאה כשתבא לתבוע כתובתה והכי אמרינן אמר אביי אטו כל מאן דמגרש בבי דינא שיודעים שחמיה נתערב בכתובת המגרש המגרש ילך לבית דין שאינם יודעים הערבות ויגרשנה ותו ליכא למיחש שידירנה חמיה הנאה כשתתבע כתובתה דודאי אם הוה ידע בגרושין היה מוחה שלא יגרשנה עד שידירנה הנאה כי היה יודע שאז לא יגרשנה אבל כיון שכבר נתגרשה ניחא (לה) ליה טפי שתאכל כתובתה עם בנו משתכניסנה לאיש אחר. הרא"ש ז"ל.

ערב דכתובה. שהוא ערב לאשה בשביל בעלה שאם ימות ואין לו קרקע שתגבה ממנו כתובתה תחזור לערב שיפרענה ודרך העולם שמכניס לה משכונות כשיעור כתובתה ומחזירה אותם לו על ידי הערב שאומר לה הלוה אותו אלו המשכונות ואני לך ערב ואי בלשון קבלנות שאומר לה תני לו ואני ליך קבלן ובלשון ערבות דברי הכל לא משעבד לה דהא אמר לה פחות שבכל הלשונות. ועוד דלשם מצוה נכנס שיתחתנו יחד ויפרו וירבו ולאו מידי חסרה דכתובתה חכמים תקינו לה אף על פי שאינה מכנסת לו שוה פרוטה. והוא הדין נמי למי שנעשה ערב לחתן בשליחות האשה או בשליחות אביה להביא נדונייא לבעל דהא לא מידי חסריה שהרי לא בא מעולם זה הממון לידו אבל בלשון קבלנות כיון דאמר ליה בלישנא אלימתא גלי דעתיה שמתכוון ליכנס שם בערבות על מנת לפרוע לה ולא משום מצוה לחודה וכיון דאית לבעל נכסי בשעת הנישואין שאינו מתירא שיפסידה מה שיפרע בשביל הבעל דהא אית ליה קרקעות שיכול לגבות מהם אף על גב דאשתדוף אותן קרקעות בשעת הפרעון חייב לפרוע אבל אי לא הוו ליה לבעל נכסי בשעת הנישואין לא משתעבד ובודאי לשום מצוה לחודה איכוון אף על גב דאמר ליה למילתיה בלישנא אלימתא כיון דלא חסריה ולא מידי. ואיכא מאן דאמר דמשתעבד אף על גב דלא הוה ליה לבעל נכסים בשעת הנישואין כיון דאמר בלישנא אלימתא והלכתא הכי דמשתעבד וכן בערב דבעל חוב כלומר אף על גב דחסריה ממונא כיון דבלישנא פחותא קאמר ליה והוא קביל עליה היכא דלית ליה נכסי ללוה בשעת הלואה בודאי משמע שלא נתכוון אלא להפחיד הלוה שישתדל לפרעו וגם הוא קבל לישנא פחותא שבלשונות גלי דעתיה דבלא ערב נמי היה מלוה לו. ואיכא מאן דאמר כיון דחסריה ממונא שעל פיו הוציא ממונו מכיסו ודאי לא רצה לרמות אותה וגם המלוה לא היה עושה אלא על ידי צואתו וכשקבל המלוה פחות שבלשונות ויתור הוא שעשה שלא יהא עליו דין קבלן אלא דין ערב וכן הלכתא דמשעבד אפילו לית ליה נכסי ללוה בשעת שנעשה לו ערב. וצריך עיון אם נעשה לו ערב לחתן בשביל אבי הכלה במה שהתנה לתת לו עמה בנדוניא אי אמרינן הכי או לא. ה"ר יהונתן ז"ל.

אמר ליה רב נחמן וכי אדם עושה קנוניא כו'. לא אמר תנו אין נותנין. ועל כרחך אין זה משום חשש קנוניא על בניו אלא משום דאדם עשוי שלא להשביע את בניו כלומר לכסותם מן העין הכי נמי נימא אף על פי שאינו עושה קנוניא על ההקדש שמא לא אמר אלא שלא להשביע את עצמו שלא יאמרו כמה ממון קבץ ויקנאו בו בין במותו בין בחייו. הראב"ד ז"ל.

דף קעה עמוד א

הכא נמי אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. האי דנקט את עצמה משום דבמילתיה דרב הונא לא אמר ומת. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון התוספות: וכי אדם עושה קנוניא על בניו. כלומר הרי בנים דאף על גב דלא שייכא בהו קנוניא אינו נאמן דאדם עשוי שלא להשביע את בניו הכי נמי גבי הקדש אדם עשוי שלא להשביע בניו. ואם תאמר והלא של הקדש הם ולא של בניו. ויש לומר הכי פירושו הכי נמי גלי דעתו (שהוא כדעתו) שהיה בדעתו לישאל עליו לחכם ולהיה שלו ואומר כן שלא להשביע בניו. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: אלא כי אמר רב הונא התם דנקט שטרא. ואפילו במלוה ולקמן מפרשא מילתא אלא דבעי לאקשויי מדרב ושמואל גופייהו מכלל דהא דרב ושמואל דלא נקיט שטרא ומשום הכי לא אמר תנו אין נותנין. והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו כו'. אם כן אפילו אמר תנו אין נותנין והא מלוה על פה היא והא ודאי משום מתנת שכיב מרע לא קני חדא דמתנה במקצת היא ובעיא קנין או על גבי קרקע שאין מטבע נקנה בחליפין ועוד שאין מתכוון זה לשום מתנה אלא לשום פרעון ולגבי יתמי ליכא חובת פרעון במלוה על פה. וקשיא לי תיפוק ליה משום דמצוה לקיים דברי המת. ולא היא שאין אומרים מצוה לקיים דברי המת אלא במוסר ליד שליח או במוסר לבית דיה תדע שהרי שנינו במסכת גיטין תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ואקשינן עלה והא לא משך ואוקימנא בשכיב מרע אי נמי בבריא ובמעמד שלשתן ואם לאו הלה לא קני אה על גב דמית לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת שמע מינה. אי נמי איכא למימר דאף על גב דמית מקבל בחיי נותן דלא אמרינן בהא מצוה לקיים דברי המת הואיל וליתיה למקבל מתנה אפילו הכי אם אמר תנו נותנים ליורשים ולאו משום מצות המת אלא משום פריעת חוב ואי לא נקט שטרא הא ליכא עליה חובה. אלא אידי ואידי דנקט שטרא פירוש הא דרב הונא ודרב ושמואל דאמרי לא אמר תנו אין נותנין תרווייהו דנקט שטרא מיהו דרב ושמואל בשאינו מקוים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה משום דאדם עשוי שלא להשביע את בניו והא דרב הונא במקוים. ואם תאמר כיון דאיכא שטר מקוים אפילו לא הודה נמי. איכא למימר למפטריה משבועה כו' וכיון שהודה שהוא חייב לו אף על גב דלעלמא לא מהניא ליה הודאתו משום דחיישינן לקנוניא הכא לגבי הקדש לא חיישינן. עד כאן.

איפכא מסתברא. והא יש לומר דהא קמשמע לן אמר תנו קיימיה לשטריה כדלעיל אלא דניחא ליה לאוקמיה אפילו במלוה על פה. הרא"ש ז"ל.

אלא אי איתמר הכי איתמר כו'. הכי נמי הוה מצי למימר דאיתמר איפכא אלא דקים ליה דהכי איתמר. הרא"ש ז"ל.

והרשב"א ז"ל האריך בזה עיין בה"ה ז"ל פרק י' מהלכות זכיה ומתנה אלא אי איתמר הכי איתמר כו'. ועיין במה שכתב הרשב"א ז"ל.

דף קעה עמוד ב

והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: והאמר עולא בעל חוב דינו בזבורית. ואפילו לא הוי דאורייתא מכל מקום מיניה גבי אפילו מגלימא דעל כתפיה ושמא עולא אמרה אהא דאמר אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הן זבורית דמשום פסידת לקוחות אוקפא אדאורייתא ומייתי התם תלמודא הך דעולא ומיהו לא אשכחן מילתא דעולא אהך בהדיא ושמא מדקאמר בזבורית משמע דבקרקע זבורית קאמר מדלא קאמר סובין. מיהו קשיא לי מנא לן דשעבודא דאורייתא מלקוחות דקרא דיוציא אליך העבוט היינו מיניה. ופירוש השמועה כך אמר עולא דבר תורה כו' עד מה טעם שעבודא דאורייתא כלומר משעת הלואה חל שעבוד המלוה על נכסי הלוה ואף על גב שלא הגיע זמן הפרעון והוו כאלו הן ממושכנין לה ואי אקדיש לוה אתי מלוה וטריף כדאמרינן בפרק כל שעה וכיון דחל שעבוד (הלוה) המלוה עליה מיד אי זבנינהו גובה מנכסים משועבדים משום דחל שעבוד דידיה מעיקרא והשתא פריך שפיר והאמר רבה גבו קרקע יש לו ואי אמרת שעבודא דקודם זמן הפרעון לאו דאורייתא אם כן הוה ליה ראוי אבל אי אמרינן שעבודא דאורייתא (לא) ניחא דכיון דשעבוד אביהם חל בחייו לא הוי ראוי ובכור נוטל בה פי שנים. ורבה אמר שעבודא לאו דאורייתא דמדאורייתא לא נחתינן לנכסיה אלא מנדין אותו או מכין אותו בשוטים עד שיפרע ודריש קרא כפשטיה בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך כו' כיון דנכסי דאיניש אינון ערבין ביה רבה לטעמיה דאמר איהו ורב יוסף לעיל דלא יתבע מן הערב כלל דמצי אמר גברא אשלימת (לך) לי גברא אשלימת לך וכיון דקאי איהו לא נחתינן לנכסיה ואפילו אם תמצא לומר דנחתינן לנכסיה הני מילי מטלטלי או זוזי משום דזוזי דאינהו מטלטלי אוזפיה אבל מקרקעי לא משעבדי ומדאורייתא אם מקדיש לוה קדישי אלא רבנן אמרו דמשעבדי למלוה ולא מצי לוה לאקדושינהו ואם הקדישן לא קדשי אלא מדרבי אבהו והשתא פריך שפיר מדעולא דאמר דבר תורה בעל חוב בזבורית משום דנכסי לוה משועבדים משעת הלואה. עד כאן.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: ומי אמר רבה הכי והאמר רבה גבו קרקע יש לו. פירוש אם גבו היתומים קרקע בחובת אביהם הבכור נוטל בה פי שנים אלמא שעבודא דאורייתא וכאלו הך קרקע שבק אבוהון והוה ליה מוחזק דאי סלקא דעתך שעבודא לאו דאורייתא ומעידנא דגבי ליה בעל חוב לקרקע הוא דזכי ליה בההוא קרקע. אבל מקמי הכי לא דהא שעבודא לאו דאורייתא הכא לי גבו יתומים בחובת אביהם אמאי הבכור נוטל פי שנים והא השתא הוא דזכו ביה אינהו אבל אבוהון לא זכי ביה מחיים דהא שעבודא לאו דאורייתא וכיון שכן הוה ליה ראוי אלא לאו שמע מינה קסבר רבה שעבודא דאורייתא. עד כאן.
אבל הראב"ד ז"ל כתב וזה לשונו: ומי אמר רבה הכי והאמר רבה גבו קרקע יש לו. פירוש יש לו חלק בכורה במלוה ואי שעבודא לאו דאורייתא גבו קרקע אמאי יש לו והא ראוי הוא וקא סלקא דעתין דאפילו גבו מן המשועבדים או מן היורשים אמר רבה יש לו ואי שעבודא לאו דאורייתא אמאי. עד כאן.

אינו גובה לא מן היורשים כו'. ואפילו מדרבנן אינו גובה כדאשכחן לעיל גבי שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני כו' אבל בשטר גובה משום דקלא אית ליה. ותימא ניחא לקוחות אבל מן היורשים מאי נפקא מינה בהאי דקלא אית ליה טפי ממלוה על פה כיון דשעבודא לאו דאורייתא. ויש לומר משום דלא ייפו חכמים כח יתומים יותר מכח לקוחות וכיון דגבי מלקוחות משום דאית ליה קלא גבי נמי מיורשים משום נעילת דלת וכהאי גוונא אשכחן גבי שבח דבעל חוב גובה את השבח מהלקוחות משום דחוזרין וגובין מן המוכר אבל ממקבל מתנה אינו גובה את השבח משום דאין לו על מי לחזור ומיורשין גובה את השבח אף על פי שאין להם על מי לחזור משום שלא רצו ליפות כח יתומים יותר מכח לקוחות משום נעילת דלת. הרא"ש ז"ל.

מיתבי החופר בור ברשות הרבים כו'. ולא עוד אלא מת השור בעל הבור חייב לשלם דמי השור לבעליו. פירוש והנה בעל הבור כבר מת מדקתני ונפל עליו והרגו ואפילו הכי כשמת השור יורשים חייבים לשלם דמי השור לבעליו ואף על גב דמלוה על פה היא אלמא מלוה על פה גובה מן היורשין. ופרקינן אמר רבי אילעאי אמר רב כשעמד בדין קודם שימות וכיון שעמד בדין ונתחייב בתשלומי השור הוה ליה כמלוה בשטר ומשום הכי כשמת אחר כך גובה מן היורשין. ואקשינן והא הרוג קתני אלמא בשעה שנפל עליו הרגו השור ונמצא שמת קודם שימות השור וכיון שכן האיך יתכן שיעמוד עם בעל השור בדין ויתחייב בדמי השור. ואוקמה רב אדא דהא דקתני והרגו לאו הרגו ממש אלא שעשאו טרפה שסופו למות וחיה יום או יומים ועמד בדין עם בעל השור ונתחייב בדמי השור ואחר כך מת ומשום הכי משתלם דמי השור מן היתומים דהעמדה בדין כמלוה בשטר דמיא. ואקשינן והא תני רב נחמן תנא מת וקברו פירוש כלומר תנא תני להאי מתניתא הכין דנפל עליו שור באותו בור ומת בעל הבור תחתיו של שור וקברו השור כלומר נעשה עליו השור כמו כיסוי קבר אלמא באותה שעה שנפל עליו השור מת תחתיו בעל הבור ולא עמד משם והאיך תאמר שעמד משם וחיה יום או יומים ועמד בדין ואחר כך מת. ואוקימנא לההיא דתני תנא בדייתבי דייני אפומא דבירא וכשנפל עליו השור מת השור קודם שימות בעל הבור ועמד עמו בעל השור בדין בהני אותם הדיינים שהיו יושבים על שפת הבור וחייבוהו בדין לשלם לו דמי השור ואחר כך מת בעל הבור שם תחת השור ונעשה עליו השור כמו כיסוי קבר. הרא"ם ז"ל.

דיתבי דייני אפומה דבירא. הוא הדין דהוה מצי לשנויי משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. ותימה ואמאי תני וקברו כיון דדנוהו מחיים כו' ככתוב בתוספות. הרא"ש ז"ל.

דף קעו עמוד א

אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשים כו'. פירוש קסבר רב פפא דמלוה בשטר איכא שיעבודא דאורייתא הילכך גובה בין מן היורשים בין מן הלקוחות ובמלוה על פה ליכא שעבודא דאורייתא דלית ליה קלא מיהו גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אבל מן הלקוחות אינו גובה דהא לית ליה קלא. אי נמי איכא למימר דכרבה סבירא ליה דאמר אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה שעבודא לאו דאורייתא מיהו במלוה בשטר גובה בין מן היורשים בין מן הלקוחות כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ומלוה על פה גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת דהא לית להו פסידא ליורשים ואינו גובה מן הלקוחות דלית להו קלא וקמפסידי לקוחות דמי דיהבי. הרא"ם ז"ל.

והראב"ד ז"ל כתב וזה לשונו: הא דאמר רב פפא הכא הלכתא מלוה על פה כו'. שלא תנעול דלת בפני לוין ובמסכת קידושין אמרי משום שעבודא דאורייתא הכא עיקר והתם הכי קאמר שויוה רבנן כשעבודא דאורייתא משום דלא תנעול דלת בפני לוין דרב פפא ודאי שעבודא לאו דאורייתא סבירא ליה כדאמר לעיל פריעת בעל חוב מצוה ורב הונא בריה דרב יהושע מחמיר טפי מיניה דקסבר שעבודא דאורייתא כדפרישית לעיל. ובכתובות נמי אמרי ליה לרב פפא ולדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא ניחא ליה למעבד מצוה מאי אלמא שעבוד נכסים לאו דאורייתא. עוד יש לומר דרב פפא משום נעילת דלת אמר דהכי סבירא ליה כדברירנא אבל מי שסדר הגמרא פירש הטעם לפי דעתו ועל פי ההלכה דהכי קיימא לן שעבודא דאורייתא כרב הונא ולא חשש לפרש טעמו של רב פפא אלא לקביעות הלכה בלבד. עד כאן.

הוחזק כתב ידו בבית דין. כלומר שנתקיים כתב ידו בבית דין או מפי עצמו או מהעדאת העדים וכתבו לו בית דין את קיומו באותו שטר מי הוי כמלוה בשטר או לא ולא שכפר במלוה והעידו הם בבית דין ונתחייבו דהתם ודאי משעבד בדין ונתחייב אף על פי שאין כמלוה בשטר הויא אלא שבא המלוה לבית דין לקיים שטרו וקיימוה. הראב"ד ז"ל.

בעא מיניה רבה בר נתן מרבי יוחנן הוחזק כתב ידו בבית דין מהו. כלומר יצא כתב זה בבית דין והוחזק בבית דין ואחר כך שעבד נכסיו מהו מי אמרינן דכיון דיצא בבית דין והוחזק בבית דין הוה ליה כשטר וגובה מנכסים ששעבד לאחר מכאן או לא. הרא"ם ז"ל.

אמר ליה אף על פי שהוחזק כתב ידו בבית דין אינו גובה אלא מנכסים בני חורין. ואין זה מעשה בית דין דהוי כשטר שהרי לא הוחזק לכוף הלוה אלא להעיד על כתב ידו מתיב רפי בר חמא שלשה גיטין פסולין כו' רבי אלעזר אומר אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים פירוש ואם הוא שטר חוב גובה מנכסים משועבדים אלמא אף על פי שאין בשטר עדי חתימה כיון דאיכא עדי מסירה דידעי בההיא שטרא אינהו מפקי קלא הכא נמי אף על פי שאין שם עדי חתימה להעיד על עיקר ההלואה כיון דידעי בי דינא בהאי שטרא ונתקיים לפניהם אית ליה קלא וכל שכן כשכתבו עליו והוה סלקא דעתיה דרמי בר חמא דטעמיה דרבי יוחנן משום דלא נפק קלא אלא בעידי חתימה אבל כשהוחזק כתב ידו בבית דין אף על פי שכתוב בו הנפק לא הוי כעדי חתימה כיון שאין מעידים בחתימתן על עיקר חיוב ההלואה אלא על כתב ידו. אי נמי הוה סלקא דעתיה דרמי בר חמא דלא תקון רבנן דליגבי ממשעבדי אלא בעדי חתימה דשכיח טפי והוצרכו לתקן משום נעילת דלת אמר ליה שאני התם דמשעת כתיבה שעבד נפשיה לכך גובה ממשעבדי לעדי מסירה לפי ששעבד הלוה את עצמו מתחלת מסירת השטר ומשעת החיוב דהיינו מזמן הכתיבה נשתעבדו נכסיה אבל הכא דבשעת הכתיבה ליכא קלא וכשהוחזק כתב ידו בבית דין אחר כך אף על גב דאיכא קלא לא שעבדו חכמים את נכסיו כיון שמתחלה אדעתא דגוביינא מבני חרי נחית ולא נתחייב לו הלוה בעיקר החיוב אלא מבני חרי מיהו אם קיימו בית דין כתב ידו מתחלה ואחר כך מסרו הלוה למלוה ודאי גבי ממשעבדי. וברוב הספרים גרסינן שאני התם כיון דאיכא שטר כתיבה שעבודא שעבד נפשיה. ולפי גירסא זו הא דקתני גובה מנכסים משועבדים אגט קאי שהאשה גובה כתובתה על ידי שנתגרשה בגט זה. ויש לתמוה ודקארי לה מאי קארי לה וכי לא הוה ידע שהאשה כשנתגרשה דגובה בהוצאת הגט מחמת כתובה היא גובה וגט מאי עבידתיה לענין קלא ושעבוד והלא מזמן הנישואין גובה. ונראה בעיני דרמי בר חמא היה מפרש וגובה מנכסים משועבדים אם הוא שטר חוב שמסרו למלוה בפני עדים. ובסוגיא דפרק המגרש דפשיטא ליה לתלמודא דרבי אלעזר אפילו בשאר שטרות אית ליה דעידי מסירה כרתי מהא דקתני וגובה מנכסים משועבדים וכי מפרקינן שאני התם כיון דאיכא כתובה כו' השתא קא מוקמינן גובה מנכסים משועבדים לענין כתובה שגובה האשה על ידי זה הגט וכדקאמר רבי אלעזר בגיטין פרק ב' לא הכשיר רבי אלעזר אלא בגיטין אבל לא בשאר שטרות ואף על גב דלישנא דתלמודא לא משמע שבא להחליף משמעות דברי רבי אלעזר מדלא אמרינן כי קתני גובה מנכסים משועבדים אכתובה על כרחך צריכין אנו לפרש לפי גירסא זו כך. והויא לה מסקנא דמילתא דרבי יוחנן דהא דאמר רבי אלעזר וגובה מנכסים משועבדים לא קאי אשאר שטרות. וקשיא לי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דאמר התם דרבי אלעזר אפילו בשאר שטרות אכשיר. ויש לומר דרבי יוחנן מסברא אמר כן דרבי אלעזר מכשיר אפילו בשטרות ודוקא לגבות מבני חרי ולעולם הא דאמר רבי אלעזר וגובה מנכסים משועבדים לענין כתובה דוקא. הרב רבינו יונה ז"ל בעליות.

והרא"ם ז"ל כתב וזה לשונו: מתיב רמי בר חמא שלשה גיטין פסולין כו'. עד רבי אלעזר אומר אף על פי שאין עליו עדים כו' וגובה מנכסים משועבדים. כלומר וגובה כתובתה בהאי גט מנכסים משועבדים כדתנן הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה והא הכא דכיון שנתנו לה בפני עדים שנמצא שהוחזק כתב ידו בבית דין הוה ליה גט מעליא וגובה כתובתה מנכסים משועבדים כמו שגובה בגט מעליא הכי נמי כיון שהוחזק כתב ידו בבית דין קודם ששעבד נכסיו מיהוי כשטר מעליא ויגבה בו מנכסים משועבדים. ופריק שאני התם דמשעת הכתיבה שעבד נפשיה פירוש משום כתיבת הכתובה שעבד נפשיה והאי גט גילוי מילתא כעלמא הוא דגרשה ואיחייב לה בההוא כתובה דכתב לה ולאו בהאי גיטא ולעולם אף על פי שיוצא כתב ידו בבית דין והוחזק בבית דין ואחר כך שעבד נכסיו לא אלים (בחייה) בחיו' דהאי כתב ידו למגבי ביה ממשעבדי. ויש לומר הכי מתיב רמי בר חמא שלשה גיטין פסולין כו' עד וגובה מנכסים משועבדים. כלומר ולענין שטר חוב אם כתב השטר בכתב ידו ונתנו לו בפני עדים שטר מקרי וגובה מנכסים משועבדים והנה שטר זה אין בו חיתום עדים אלא שמסר לו בפני עדים והוחזק בכך שהוא כתב ידו וגובה בו מנכסים משועבדים אלמא ששטר מעליא הוא הכי נמי אף על פי שאין שם חיתום עדים כיון שיצא בבית דין והוחזק בבית דין שהוא כתב ידו אמאי לא יהא כשטרא מעליא ויגבה בו מנכסים ששעבד לאחר כך. ופריק שאני התם דמשעת הכתיבה שעבד נפשיה פירוש משום דבעידנא דכתיבה אדעתא למיתבי ניהליה בפני שנים כתבה. תדע דהא בההוא זמן גופיה דאיכא בשטרא הוא דיהביה ניהליה בפני שנים מדקתני וגובה בו מנכסים משועבדים ואי לא דיהביה ניהליה בההוא זמן גופיה דאיכא בשטרא לא הוה גבי ביה מנכסים משועבדים דמשמע דנכסים דשעבד בתר זמניה דשטרא אבל הכא דבעידנא דכתביה לכתב ידו לאו אדעתא לאחזוקי בבי דינא ההיא שעתא הוה דכתביה ולאו אדעתא למיתביה ניהליה באנפי סהדי אף על פי שאחזיק בתר הכי בבית דין כיון דבעידן כתיבה לא אחזיק בבית דין אינו גובה בו מנכסים משועבדים דההוא אחזוקי אחזיק בתר הכי בבית דין לא משוי ליה שטרא לשעבודי ביה נכסים בתר הכי הואיל ולאו משעת כתיבה הוא דאשתעבד ביה. וזה הפירוש האחרון הוא שנראה לנו בפירוש הלכה זו והוא הנכון. עד כאן.
וזה לשון הרא"ש ז"ל: שאני התם דשעביד נפשיה כלומר כשמסר לו כתב ידו בפני עדים שעבד נפשיה. ולא גרסינן משעת הכתיבה שעבד נפשיה דלא שעבד עצמו אלא בשעת מסירה. עד כאן.

זימנין אמר רב קודם חיתום שטרות כו'. הא דכתיב ביה פלוני ערב אינו גובה אלא מנכסים בני חורין משום דלא שייך בחיזוק השטר ובאחריות שכתב הלוה על עצמו. הא דכתיב ביה ופלוני ערב גובה מנכסים משועבדים משום דשייך בכל חזוקי השטר ובאחריות שבו הכתובים למעלה. ורבי יוחנן אמר אפילו קודם חיתום שטרות נמי אינו גובה אלא מנכסים בני חורין. ונראה מדברי רבי יוחנן דסבירא ליה שחתימת העדים על מה שכתוב למעלה בשטר במה שקבל הלוה על עצמו למלוה הוא ולא על מה שכתוב בסופו פלוני ערב ועל דא אותיב עליה רבי אבא מהא דתניא עדים החתומים על שאלת שלום בגט פסול חיישינן דילמא על שאלת שלום חתמו אלמא חתימת עדים רואין אותו שעל מה שכתוב בסוף השטר הוא ומהדרינן איתמר עלה אמר רבי אבהו לדידי מתפרשא לי מיניה דרבי יוחנן כו' כלומר לעולם חתימת העדים על מת שכתוב בסוף השטר. ומיהו אם כתוב בוא"ו שעירב הענין התחתון על העליון ונמצאת חתימת העדים על הכל ואי אינו כתוב בוא"ו ונמצא שחלק בין ענין התחתון לעליון ונמצאת חתימת העדים על הענין התחתון ולא על הענין העליון הכי נמי אי כתיב ופלוני ערב נמצא שעירב ענין הערבות עם החזוקים והאחריות הכתובים למעלה בשטר וגובה מנכסים משועבדים ואם אינו כתוב בוא"ו נמצא שחלק ביניהם ולא שייך הערב באותם החזוקים ואחריות הכתובים למעלה וגם המלוה אינו גובה מנכסים משועבדים שהרי חתימת העדים על האחרון שהוא פלוני ערב. ה"ר יוסף הלוי בן מיגאש ז"ל.

שאלו פסול משום דעדים חתמי על שאלת שלום. וקשיא לן מאי שנא הכא דאמרי דעדים חתמי על שאלת שלום ולא על עיקר הגט ומאי שנא לעיל דהיכא דכתיב פלוני ערב אמרי דעדים קיימי על עיקר השטר ולא על פלוני ערב. ונראה לי משום דבגט סותרים זה את זה הגט בא לרחק ושאלת שלום לקרב הילכך איכא למימר דהעדים חתמו על האחרון שחזר בו מן הראשון אבל בשטר לדעת המלוה חתמו וניחא ליה יותר וקיימי עדים אלוה שממנו הוא תובע תחלה. ור"מ הקשה מאי שנא הכא דאמרי דעדים אעיקר קיימי ולא אפילו על ערב ולעיל אמרינן דעדים אטיוטא חתמי ולא אעיקר השטר. ותירץ דשאני התם דאיכא למימר דעדים כתבו שמותם באמצע הקלף ועשו טיוטא למעלה מחתימתם שלא יכתוב שום אדם זיוף למעלה מחתימתם ושוב כתב אחר שטר למעלה מן הטיוטא. תוספי הרא"ש ז"ל.
אמר רב יהודה אמר שמואל חנוק וקנו מידה משתעבד בבני חורין דכיון דבלא קנין לא משתעבד כלל כבן ננס כי קנו מידו אהני ליה קנין לבני חורין. ושמואל פליג אדרבי יוחנן דרבי יוחנן סבירא ליה דלא בעו קנין לבני חורין ואי קנו מיניה גבי מיניה אפילו משעבדי מכלל דערב בעלמא שאינו חנוק והוא לאחר מתן מעות דומיא דחנוק לא בעי קנין לבני חרי והיינו כרבי ישמעאל. ופליג אדרב נחמן דאמר כל לאחר מתן מעות בעי קנין לבני חרי כבן ננס חוץ מערב בבית דין וכן הלכתא. נמצא רב נחמן חולק על רבי יוחנן ועל שמואל דכל לאחר מתן מעות לא אשתעבדי אלא בקנין ומבני חרי כבן ננס ואינך כלהו בעו קנין חנוק ושאינו חנוק דלאחר מתן מעות וערב לכתובה כלהו בעו קנין ואפילו לבני חרי. ומה שאמרו דקנין לא מהני בהנך אלא לבני חרי אבל למקרקעי לא לא נתישב בלבי דנהי דבלא קנין איכא דלא משתעבד כלל מיהו כי קנו מידו אמאי לא משתעבד לגמרי. עוד אני אומר דהא דאמר רב נחמן ערב דלאחר מתן מעות בעי קנין ובלאו קנין לא משתעבד כלל דוקא בערב שלא חתם עצמו בשטר החוב אבל חתם בשטר החוב משתעבד לבני חרי כפשטה דמתניתין ערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין. ועוד דלא גרע ממי שאמר לחברו חייב אני לך מנה בשטר דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר חייב במסכת כתובות ואפילו ריש לקיש הכא מודה משום דשעבד נפשיה בשעבודא דאורייתא כדאיתא התם. כן נראה לי.
האל המלמד אדם דעת והוא יתן תכמה מפיו דעת ותבונה הוא ילמדנו ויורנו בדרך אמת על גלוי ונעלם כל ימי עולם. עד כאן לשון הראב"ד ז"ל. סליק פרק גט פשוט וסליקא מסכת דבבא בתרא בסייעתא דשמיא. הדרן עלך והדרך עלן מסכת בבא בתרא לא תתנשי מינן ולא נתנשי מינך לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי.
סליק פרק גט פשוט וסליקא מסכת בבא בתרא בסייעתא דשמיא.