שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות | רש"י | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יז עמוד א

לא יחפור אדם וכו'. יש מי שפירש דכל הני אפילו ליכא מיא דטעמא משום דמזיק בידים דכל מרא ומרא דקמחית מרפי ליה לארעיה וכדאמרינן בגמרא והכי נמי משמע לכאורה מדעבדינן צריכותא באמת המים ונברכת כובסין ואמרינן אי תני נברכת משום דקוו וקיימי אלמא דלא שמעינן לה מבור שיח ומערה דליכא מיא. ותוספות אמרו דטעמה דכולה מתניתין משום מיתונא הוא כו' וכדברי התוספות נראה לי מדאמרינן בגמרא גבי בעיא דוסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן פשיטא דוסד בסיד תנן דאי לא ליערבינהו וליתנינהו. ודחינן משום דלא דמי דהתם היזקא דמיתונא והכא היזקא דהבלא דאלמא דכולה רישא משום היזקא דמיתונא הוא דאי לא רישא נמי ליפלגו בתרתי משום דהני היזקא דחפירה והני היזקא דמיתונא. הרשב"א ז"ל.

ולפירוש התוספות קשה דהא אמרינן בגמרא כל מרא ומרא כו'. כמו שכתוב בתוספות. ויש לומר דמהאי טעמא לא היו חכמים מזהירים אותו להרחיק דלא חשיב כולי האי היזקא אי לאו היזקא דמיתונתא אלא טעמא דקא מרפיתא לארעאי סעד הוא לדבריו לומר דאפילו לרבי יוסי דסבר על הניזק להרחיק את עצמו הכא מודה דקצת מתחיל הנזק משעת חפירה. ומכל מקום עיקר הנזק שהצריכו חכמים להרחיק בשבילו היינו טעמא דמתונתא ולדעת התוספות שיח ומערה לא הוה צריך למימר אלא דאורחיה דתנא למתניא הנך תלתא בהדדי בכל דוכתא. והא דתנן בפרק הפרה אחד החופר בור שיח ומערה כו' ומצריך להו לכולהו בגמרא. התם ניחא דבור כתיב בקרא ואשמועינן מתניתין דהוא הדין כל הני וגם מפרש בגמרא דאצטריך למיתני כולהו אבל הכא כיון דאשמועינן דבור צריך הרחקה משום מתונא הוא הדין כל מידי דאית ביה מיא אלא דנקט שיח ומערה אגב בור. לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו.

וזה לשון הר"ן ז"ל: ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת. בגמרא אמרינן דאמת המים ונברכת הכובסים מיצרך צריכי. ואם תאמר נהי דהיינו כל חד וחד הוה צריך למיתנייה כדאיתא בגמרא כיון דאצטריך למיתניא הכי משום היזק דמתונא כדאיתא בגמרא למה ליה למתני בור שיח ומערה הא תנא ליה היזק דמתונא באמת המים ונברכת הכובסים יש לומר דבור שיח ומערה לאו משום מתונא נינהו דאפילו לית בהו מיא משום חפירתן לבד צריך להרחיק שלשה טפחים וכדאמרינן בגמרא דכל מרא ומרא כו'. ומיהו אפילו איכא בהו מיא דאיכא מתונא בהרחקה שלשה טפחים סגי דהיזק דמיתונא בכולה רישא דמתניתין שייכא והיינו דאמרינן בגמרא משום דלא דמי האי היזקא להאי היזקא רישא היזקא דמתונא סיפא היזקא דהבלא אלמא בכולה רישא שייך היזקא דמתונא. אבל מכל מקום בור שיח ומערה אף על גב דלית בהו מיא דליכא מתונא צריך. להרחיק שלשה טפחים משום חפירה בלחוד ומשום הכי תננהו אף על גב דבעי מתני אמה המים ונברכת הכובסים ומיהו ודאי בחד מהני תלתא סגי אלא כיון דאורחיה דתנא למתני בכל דוכתא בור שיח ומערה תנינהו נמי הכא. עד כאן לשונו.

סלעים כתוב בתוספות סלעים אבנים שאש יוצא מהם כו'. והא דאמרינן בירושלמי כו'. ונראה דהוה מצי לשנויי כולהו בשל אבנים כאן בסלעים שהאש יוצא מהם כו'. עד כאן מגליון תוספות.

שלשה מן הכליא יש מי שפירש כליא הטיח שטחים אותו על התנור כדי שלא יסדק מחמת האש ויש בעוביו טפח. ושפה הוא התנור עצמה. הר"י ן' מיגש ז"ל.

דף יז עמוד ב

גמרא. פתח בבור וסיים בכותל. בקונטרס גריס כו' ככתוב בתוספות ואף על גב דבריש המניח כי פריך פתח בכד כו' ככתוב בתוספות. ועוד יש לומר דהתם ידוע דחבית היינו כד ולא מתמה אלא על שנוי הלשון דהכא קרי ליה חבית והכא קרי ליה כד אבל הכא פריך טעותא קתני דמשמע ליה דכותל היינו דוקא כותל בית. מכותל בורו שנינו. הכי גריס רש"י ז"ל וליתני כו' ופירש ואנא ידענא דמכותל בורו דאי מחלל בורו כו'. ואין לשונו ז"ל מובן דאדם הראשון הרחיק שלשה מן המצר אי הוה תני מבורו הוה אמינא מחלל ויסמוך השני על המצר וגם מה שפירש שהוא סותר אף כותלו אם הוא רחב משלשה תימה האיך יסתרנו אם הראשון כנס לתוך שלו יותר משלשה האיך יסתור השני כותלו אי אפשר לו לסתור בגבול חברו. הילכך נראה דלא גרסינן ליה הכא אלא הכי גרסינן למאי נפקא מינה למקח וממכר.

ור"מ ז"ל מקיים הגירסא ופריך אהא דקאמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו דפריך וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו כלומר מחלל בורו לאביי דסבירא ליה דמותר לסמוך וסמך הראשון אצל המצר השני כשבא לחפור גם הוא די לו אם ירחיק שלשה מחלל בורו דנהי דחברו היה רשאי לסמוך אצל המצר מכל מקום אין לו לשני להפסיד כל כך בסמיכת הראשון שהוא לבדו יעשה כל ההרחקה ששה טפחים כיון שגם חברו מזיקו לאחר זמן אין זה היתר גמור כל כך לכוף את השני שיעשה כל ההרחקה שלו ושל חברו ודלא כפירוש רש"י ז"ל שפירש לקמן דהשני מרחיק ששה טפחים ומשני הא קא משמע לן דכותל דבור שלושה טפחים ומילתא אגב אורחיה קמשמע לן נפקותא למימר וכגון שבאו לחפור בבת אחת כדלקמן. ורבינו דוד ממיץ פירש וליתני אלא אם כן הרחיק מבור של חברו וכו' ואנא ידענא דמכותל בורו קאמר דאי מחלל בורו קאמר ליתני אלא אפילו הרחיק ממנו דעל בורו דרישא קאי כדפרישנא לעיל בונים אותה מבעי ליה. תוספות הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: הכי גרסינן ז"ל פתח בבור וסיים בכותל אמר אביי ואי תימא רב יהודה מכותל בורו של חברו שנינו וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים הא קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים כו'. והכי פירושו פתח בבור וסיים בכותל. כלומר בכותל חצר. דקסלקא דעתין השתא דלאו כותל בור קאמר אלא כותל חצר ואם כן רישא לית ליה סיפא. ופריק אביי ואיתימא רב יהודה לאו כותל חצר קאמר אלא מכותל בורו קאמר. הדר אקשי וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים דממילא הוה שמעינן דממצר חברו צריך להרחיק שלשה טפחים דאי מחלל בורו אין זה מרחיק דמרחיק לא משמע אלא בכונס לתוך שלו. ופריק דהא קמשמע לן דכותל בור שלשה טפחים דכמו שזה צריך להרחיק שלשה גם הראשון הרחיק שלשה ומדאפקה להרחקה דראשון בלשון כותל שמע מינה דכותל בור שלשה טפחים ונפקא מינה למקח וממכר.

ואיכא למידק כיון דפרקינן דמכותל בורו שנינו היכי מצי למבעי ליתני מבורו דהא מדתני הכי שמעינן מינה דראשון שבא לסמוך בצד המצר אינו סומך ואי תנא מבורו אדרבה הוה שמעינן מינה דסומך וכדאמרינן בסמוך. וכן קאמרינן נמי דנפקא מינה למקח וממכר נימא נפקא מינה לדינא דמתניתין גופה ולאשמועינן דראשון שבא לסמוך אינו סומך עד שירחיק שלשה טפחים. ויש לומר דהא דקא בעי ליתני מבורו לאביי דוקא הוא דקבעי ליה כלומר לאביי דאמר סומך. ומתניתין כשבאו שניהם לחפור בבת אחת כדאוקימנא לה אליביה לקמן מאי טעמא נקט תנא בבאו לחפור בבת אחת דאיכא למטעי ביה ולמימר דסבירא ליה לתנא דראשון שבא לסמוך אינו סומך דמתניתין מילתא פסיקתא קאמר בין שבאו לחפור בבת אחת בין שבאו בזה אחר זה לתני מבורו דשמעינן מינה דודאי דראשון שבא לסמוך סומך וממילא נמי שמעינן דאם באו שניהם בבת אחת שזה מרחיק שלשה וזה מרחיק שלשה. ופריק דאגב אורחין ניחא ליה לתנא לאשמועינן כו' דכותל בור שלושה ונפקא מינה למקח וממכר.

ומיהו אכתי איכא למידק דהיכי ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים דמשמע מחלל בורו דאי תנא הכי הוה אמינא בהרחקת שני בורות אפילו באו לחפור שניהם בבת אחת אינה אלא שלשה זה טפח ומחצה וזה טפח ומחצה והשתא דתנא מכותלו דהיינו כותל בורו שמעינן דהרחקתה ששה זה שלשה וזה שלשה. יש לומר דדילמא סבירא ליה השתא דלהאי בעי לה דאם קדם ראשון וסמך למצר שכל שבא לחפור אינו צריך להרחיק אלא שלשה כדינו. וגירסת הגאונים ז"ל יפה מזו שהם גורסים פתח בבור וסיים בכותל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו ומאי קמשמע לן הא קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים ונפקא מינה וכו'. ופירוש פתח בבור כמו שפירש למעלה דסלקא דעתך דכותל חצר קאמר ומשום הכי קא מסיים קושיא ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו כו'. עד כאן.

ואף על גירסא זו הקשה ה"ר יונה בעליותיו וז"ל: ומאי קמשמע לן כו'. פירוש מאי קמשמע לן מאי דקתני מכותל בורו ולא תנא מבורו כדרך שפתח סמוך לבורו. ואם תאמר הא אצטריך למתני מכותל לאשמועינן שצריך להרחיק שלשה מכותל הבור דאי תנא מבורו הוה אמינא מחללו של בור מרחיק שלשה טפחים ובהדיא דייקינן בשמעתין מדקתני מכותלו הראשון הרחיק גם כן מן המצר אף על על פי שלא היה שם בור עדיין ודייק מיהא רבא שאינו סומך ואביי דאמר סומך מוקי לה כשבאו שניהם לחפור בבת אחת ולפיכך מרחיקים שניהם ואם כן מאי האי דקא בעי תלמודא מאי קא משמע לן הרי אם היה שונה מבורו הייתי אומר שהראשון לא הרחיק יש לתרץ דלאביי קא בעי ליה דהוא מרא דשמעתא דמפרק לה למתניתין דמכותל בורו שנינו והכי פירושו מאי שנא דקתני מכותל בורו וכגון שבאו לחפור שניהם בבת אחת ליתני מבורו וכגון שסמך הראשון למצר דהא אית ליה לאביי כשבא לסמוך לצד המצר סומך והשני בלבד הוא שמרחיק והכי הוה ליה למיתני לא יחפור אדם בורו סמוך לבורו של חברו אלא אם כן הרחיק מבורו ששה טפחים והוה שמעינן מינה שהראשון יכול לסמוך וממילא נמי הייתי למד שאם באו לחפור בבת אחת שזה מרחיק שלשה וזה מרחיק שלשה.

עוד יש לומר דהכי קא בעי מאי קא משמע לן במה שקרא הרחקת חברו כותלו ולא שנה בפירוש שזה מרחיק שלשה וזה מרחיק שלשה כלישנא דקתני בברייתא דקא מייתי לקמן בשמעתין. ונראה בעיני דלאביי דהוא מרא דשמעתא לדידיה הוא דקשיא ליה לתלמודא מאי קא משמע לן דתנא מכותל חברו דכיון שבאים לחפור בבת אחת והרחקתם אחת למה שנה הרחקה זו בלשון כותל וזו שנה בלשון הרחקת שלשה טפחים דאלו לרבא לא קשיא דכיון דמוקי לה זה אחר זה לפיכך שנה הרחקה אצל השני לפי שאנו לומדים ממילא טעם ההרחקה משום דחפירת בור קשה לבור הסמוך לו אבל אלו שנה הרוצה לחפור בור אצל שדה חברו ירחיק שלשה טפחים לא היינו יודעים טעם ההרחקה אלא אם כן האריך ופירש הטעם שמא יעשה למחר חברו שם בור על כן לא שנה התנא לשון חיוב הרחקה אצל הראשון ושנאה אצל השני והשמיענו בלשון כותל בורו של חברו שגם הראשון הרחיק ועל דרך זה כולהו בבא דמתניתין דקתני מרחיקים את הגפת כו' מרחיקים את הכותל ואת הזרעים כו' מן הכותל. ומפרקינן לקמן בשמעתא אליבא דרבא הוא הדין אף על גב דליכא כותל והא קמשמע לן דהבלא דמיתונא קשה לכותל שאלו שנה מרחיקין מקרקע חברו לא היינו יודעין למה מרחיקין. עד כאן לשונו ז"ל.

ואם תאמר אכתי תקשי לן היכי קאמר ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים דהא הרחקת שני בורות ששה הם. יש לומר דקסלקא דעתך השתא דאינם אלא שלשה ואפילו באו לחפור בבת אחת זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה וכשתמצא לומר ששה ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו ששה ואם כן הרחקת השני שבא לחפור אלא שלשה כדינו. הא דמשמע להו מפשטא דמתניתין דכותל חצר של חברו ששה ואם כן הרחקת השני שבא לחפור קאמר ולא כותל בורו. נראה לי משום דלישנא דמתניתין דייקא להו הכי מדקתני אלא אם כן הרחיק מכותלו של חברו ואי מכותל בור שכבר הזכיר קאמר הכי הוה ליה למיתני לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו אלא אם כן הרחיק מכותלו שלשה טפחים דהוה משמע מכותלו של בור השתא דקאמר מכותלו של חברו משמע ודאי לכאורה דבכותל אחר שלא הזכירו עדיין קאמר דאי לא חברו חברו תרי זמני למה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"ן ז"ל: אמר אביי כו'. מכותל בורו שנינו. כלומר לאו כדקא סלקא דעתך דהאי כותל מכותל חצר קאמר אלא מכותל בורו שנינו ושל חברו דקתני נראה לי דקתני לאשמועינן דכשהראשון הרחיק עסקינן דאי תנא מכותלו בלחוד היה אפשר לפרושי כשהראשון סמך למצר ונמצא שנעשה שדהו של חברו כותלו של בור להכי תנא מכותל חברו לאשמועינן דכשהראשון הרחיק עסקינן. ומקשינן תו וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו שלשה טפחים. כלומר למה לי למנקט מילתיה כשהראשון הרחיק ליתני סתמא אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו שלשה טפחים והוה ידענא דלעולם בין הרחיק ראשון בין לא הרחיק צריך שיכניס לתוך שלו שלשה דלא מצלת אמרת דילמא הוה אמינא דמתניתין בלא הרחיק ראשון ומשום הכי צריך שירחיק זה שלשה טפחים אבל הרחיק ראשון שלשה אין צריך להרחיק כלל לא מצית אמרת הכי דאם כן כל הרחקה דבין שני בורות אינה אלא שלשה טפחים וכיון שהראשון סמך למצר למה נחייב את השני לעשות כל ההרחקה דאפילו למאן דאמר בא לסמוך בצד המצר סומך הני מילי לומר שאין הראשון צריך להרחיק כלל אבל מכל מקום אין מחייבינן את השני אלא מחצי ההרחקה המוטלת עליו וכיון שכן ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו והיה משמע דבין שהראשון הרחיק בין שלא הרחיק צריך להרחיק שלשה טפחים ולא יותר. וכי תימא אכתי איכא למימר דלהכל תנא מכותלו של חברו לאשמועינן שהראשון הוצרך להרחיק והיכא שבא לסמוך בצד המצר אינו סומך. לאו מילתא היא דלאביי דקא מקשינן ליכא למימר הכל דהא סבירא ליה הבא לסמוך בצד המצר סומך ולרבא במי לא שמעינן מידי דהא אפשר לאוקמה כשבאו שניהם לחפור בבת אחת וכדמוקים לה אביי. ומפרקינן הא קמשמע לן דכותל בור שלשה טפחים כלומר להכי נקט מכותלו לאשמועינן דכשהראשון הוצרך להרחיק שלשה טפחים כדינו עסקינן אי לרבא משום דבא לסמוך בצד המצר אינו סומך אי לאביי כגון שבאו לחפור בבת אחת וכיון דקרי ליה כותל שמע מינה דסתם כותל בור שלשה טפחים ונפקא מינה כו'. זהו פירוש לפירושו של רש"י ז"ל. עד כאן לשונו.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: מכותל בור שנינו. יש נוסחא שכתוב בה וליתני מכותל בורו כלומר מאי טעמא תני כותל סתם. הא קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים פחות משאר כתלים דהיינו כותל לבנים. נוסחא אחרינא מכותל בורו שנינו ומאי קמשמע לן הא קמשמע לן דכותל בור שלשה טפחים. ולא מקשינן וליתני מכותל בורו דאפשר דהאי מכותלו דקתני אבור קאי מכותלו של בור הניכר אלא הא קשיא ליה למה ליה למימר כותל כלל ליתני ברישא אלא אם כן הרחיק מבורו אלא הא קמשמע לן דבור אית ליה כתלים וסתם כותל שלשה טפחים ולמאי הלכתא למקח וממכר. ואי קשיא לך להאי לישנא למה ליה למימר למקח וממכר לימא הא קמשמע לן דקמא נמי בעי רחוקי כדאיתא לקמן בתיובתא דאביי ורבא. לא היא דהא איכא לאוקמה בבאו לחפור בבת אחת ולא שמעינן מינה מידי. עד כאן לשונו.

מכותל בורו שנינו. כלומר האי כותל דקתני מכותל הבור רצה לומר שנמצא מרחיק מחלל בור חברו ששה טפחים והא קמשמע לן דכותל בור שלשה טפחים. ואם תאמר מאי טעמא קתני סתם מכותלו של חברו דמשמע מכותל בית מיירי ליתני בפירוש אלא אם כן הרחיק מכותל בורו של חברו שלשה טפחים. הא קא משמע לן להכי תנא סתמא דדיניה דכותל בור שלשה טפחים ככותל בית בעלמא שדינו בשלשה טפחים כדתנן בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה ונפקא מיניה למקח וממכר דלא תימא הני משום הרחקה הוא אלא לענין מקח וממכר כלומר להכי תנן כותל סתם דאפילו לענין דינא בכותל דעלמא ומי שקבל עליו לבנות משלו באבני גזית או בכפסים או בלבנים כותל לבורו של חברו בכך וכך מעות שנותן לו לא יפחות לו משלשה טפחים. אי נמי כדתניא האומר לחברו כו'. רבינו יהונתן ז"ל.

אביי אמר סומך אפילו לרבנן דאמרי מרחיקין את האילן מן הבור כו'. לא אצטריך ליה לאביי לתרוצי מתניתין אלא להאי לישנא בתרא ברישא דאמר דאפילו בשדה העשויה לבורות סומך אבל ללישנא קמא דמודה דבשדה העשויה לבורות אינו סומך האיכא בור ועתידים השרשים לבא ולהזיק. הרשב"א ז"ל.

רבא אמר אינו סומך ואפילו לרבי יוסי. זה לא הוזקק התלמוד לפרש בלישנא קמא כדברי רבא דאמר אינו סומך דאפילו לרבי יוסי אמר הכי משום דנטר תלמודא עד לישנא בתרא דהוה מסקנא דשמעתא לברר טעם דברי רבא וסליקא טעמא לתרי לישני. ועוד דבהאי לישנא בתרא הוזקק התלמוד לפרש טעם בין לדברי אביי בין לדברי רבא דבלישנא קמא לא הוצרך להאריך בדברי אביי כמו שפירשנו. ולי נראה לפום לישנא קמא~ רבא אליבא דרבנן דוקא אמרה למילתיה דאלו לרבי יוסי כיון דאינה עשויה לבורות סומך דלא הוו גיריה דיליה דליכא למימר כל מרא כו' שאין זה נקרא נזק עכשיו כיון שאינה עשויה לבורות אבל כשעשויה לבורות הרי זה נזק דמזיק בארעיה ומקלקל בה לגבי בורו אבל לדעת רבנן אף על פי שאינה עשויה לבורות קאמר רבא דאינו סומך אף על פי שאין במעשיו היזק עכשיו הרי יהיה נזק להבא אם ימלך חברו ויחפור בור מידי דהוה אנטיעת אילן שאין הנזק מצוי עכשיו אלא כשיתפשטו השרשים לפיכך לא אמרו בלשון ראשון ואפילו לרבי יוסי. עליות ה"ר יונה ז"ל. עיין בתשובות הרשב"א ז"ל שהביא מוהר"י קארו ז"ל סימן קנ"ה רמז ב' .

דכל מרא ומרא כו'. תמיה אי משום רפויי מרא היכי קתני וסד בסיד דלרפויי מרא סידא מאי קא עבדא וכל שכן למאי דאבעיא לן לקמן וסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן וכי מאחר דרפייא מרא דידיה כי הדר סד בסיד מאי מתקן רפוייה וצריך לי עיון. דכל מרא ומרא כו'. תמיה לי לאביי דאמר סומך וטעמא משום דהשתא מיהא לא מזיק ליה מכל מקום הא משעבד קרקעו של חברו במה שהוא עושה דכשיבא חברו לחפור יצטרך להרחיק ששה. ורבא במי דקאמר אינו סומך ותלי טעמא אליבא דרבי יוסי בהיזקא דמרא דאיתיה מהשתא הא לאו הכי סומך אמאי קא משעבד קרקעו של חברו והא למה הדבר דומה לפותח חלון העשוי לאורה וליכא היזק ראיה על חצר חברו דמהשתא לא מזיק ליה התאמר שאין בעל החצר יכול לעכב עליו כיון שאינו מזיקו עכשיו וכשיבא למחר לסמוך לו כותל מרחיק ממנו ארבע אמות כדי שלא יאפיל ולקתה מדת הדין בכך ואפילו למאן דאמר על הניזק להרחיק את עצמו ואינו מודה אלא בנזקים דגיריה הני מילי בנזקים אבל בבא לשעבד קרקעו של חברו לא ואם באנו לומר שגם כאן שני שבא לחפור אינו צריך להרחיק אלא שלשה כדינו הראשון אינו קשה כלל אבל לדברי מי שפירש דשני צריך להרחיק ששה קשה לי.

ויש לומר דאינו דומה לזו דגם חלון משל חברו הוא נוטל דהיינו אויר חצרו שמועיל לו ולפיכך יכול לומר לו אינך פותח ונוטל אויר חצרי ומשתעבד קרקעי לכך אבל גבי בור אינו כן שזה חופר הוא בתוך שלו ומים משלו הם נובעים וכשסמכתי ברשות סמכתי שאיני מזיקך באותה שעה עכשיו כשאתה בא לחפור הרחק כדי שלא תזיקני. ותדע לך דהא לכולי עלמא ראשון שבא לעשות אוצר בעליתו עושה ואינו נמנע אף על פי שבעל הבית צריך מחמת כך להמנע שלא לעשות בביתו חנות של נחתומין והיינו טעמא כדאמרינן וזה בשלו הוא עושה ושני צריך להשמר שלא יזיקנו מה שאין כן בחלון דבחלון בעל החצר שבא לבנות כנגדו אינו מזיק אלא שהוא נוטל וממילא הוא דנסתם אורו בפניו של בעל החלון. עד כאן הרשב"א.

תנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו כו'. קשיא לי ולאביי מי ניחא כיון דקא סלקא דעתך דמחלל בורו קאמר ולא מכותל בורו לפי שהראשון סמך לצד המצר איך שנינו אלא אם כן הרחיק שלשה טפחים תבעי הרחקת ששה טפחים כיון שהראשון סמך ברשות. וכן יש להקשות במה שאמרו בתחלת השמועה פתח בבור וסיים בכותל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים כיון דסלקא דעתך דמחלל בורו קאמר היכי סגי בהרחקת שלשה טפחים. ויש ללמוד מכאן דאף על פי שהראשון סומך בהיתרא לאביי אמן השני מרחיק אלא כדי שלשה טפחים כדי נזקו. ויש לומר דהשתא דקא סלקא דעתך דתלמודא דחלל בורו קאמר קסלקא דעתך דשיעור הרחקת שני בורות שלשה טפחים זה טפח ומחצה וזה טפח ומחצה אבל בתר דשנינן דמכותל בורו שנינו ולמדנו דשיעור הרחקת שני בורות ששה טפחים מעתה אם סמך הראשון לצד המצר לאביי צריך השני להרחיק ששה טפחים כן תירץ מורי רבינו משה ז"ל ואל תתמה אם היה טעם משנתנו דחוק לדעתיה המקשה דהכי נמי הוה איכא לאקשויי לדעתיה דמקשה דקסלקא דעתיה דמחלל בורו קאמר פתח בבור וסיים בכותל.

עוד יש לומר וקסלקא דעתיה דשלשה טפחים דקתני אכותל בית תנא להו ולעולם צריך להרחיק ששה מן הבור. ואינו מחוור עוד נראה לי דהשתא נמי הוה ידעינן דמכותל בורו שנינו וכשבאו לחפור בבת אחת לדעת אביי הוה קשיא ליה לדעת רבא למה לא נשנית ההרחקה לגבי חפירת הראשון אף על פי שלא היה שם אלא בור אחד. ומפרקינן הא איתמר עלה כו' וכיון דמכותל בורו שנינו הרי נשנית הרחקת הראשון מכלל משנה זו. והא דאמרינן בריש פירקין נמי ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו פירושו מכותל בורו ועיקר קושיית התלמוד למה סיים בכותל בית. עליות ה"ר יונה ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: ומסתברא לי דלדעת המקשה הזה ודאי הא דקתני במתניתין אלא אם כו הרחיק מכותלו שלשה טפחים מכותל חצרו קאמר וכדמשני ליה הא איתמר עלה מכותל בורו שנינו אלמא לדידיה מכותל חצרו שנינו ואם כן לדידיה לא אתפרש במתניתין הרחקת הבא לחפור סמוך לבורו של חברו במה דרישא לית לה סיפא אלא דמכל מקום מדקתני לא יחפור סמוך לבורו של חברו שמעינן דטעמא משום דאיכא בור הא ליכא בור סומך. דהלכך כשתמצא לומר דשני שבא לחפור מרחיק ששה אף אנו נאמר דמתניתין הכי קתני לא יחפור סמוך לבורו של חברו אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו ששה טפחים דהני שלשה דקתני במתניתין לאו אבור קאי אלא אכותל חצר כן נראה לי. עד כאן לשונו.

והר"ן ז"ל כתב דלאביי ניחא דמצי אמר לך מתניתין מילתא פסיקתא קתני דאפילו באו שניהם לחפור בבת אחת צריך להרחיק שלשה משום דאיכא בור הא ליכא בור סומך לגמרי. אלא לרבא קשיא דמדקאמר לא יסמוך היכא דאיכא בור משמע הא ליכא בור סומך. עד כאן לשונו.

אמר לך רבא הא אתמר עלה. ואי קשיא לך לרבא אמאי קתני לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו דמשמע טעמא דאיכא בור הא ליכא בור סומך ליתני סתמא לא יחפור אדם בור סמוך לרשותו של חברו אלא אם כן הרחיק ממנו שלושה טפחים דהא אמרת דכי ליכא בור נמי לא סמיך היינו טעמא דקתני סמוך לבורו של חברו לאשמועינן דכותל בור שלשה טפחים דהא אוקימנא מכותל בורו שנינו ויש לומר דאי תנא סמוך לשדה חברו אי נמי סמוך לרשותו של חברו הוה אמינא טעמא דהך הרחקה לאו משום דלהוי ליה כותל הוא אלא משום טעמא אחרינא ולעולם כותל בור לאו שלשה טפחים הוא להכי תנא סמוך לבורו של חברו לאשמועינן טעמא דמילתא כי היכי דלהוי כותל הוא וממילא שמעת דכותל בור שלשה טפחים נפקא מינה למקח וממכר כדאמרינן לעיל. הר"י ן' מיגש ז"ל.

ואתמר עלה אמר אביי כו'. מכותל בורו שנינו בשלמא לרבא כו'. קשיא לי דילמא כשהרחיק הראשון מדעת עצמו ומנין שהרחיק מן הדין. ואם תאמר אם כן מי הזקיקו לתנא למנקט במרחיק. יש לומר דמשום דאורחא דמילתא נקט דלאו בשופטני עסקינן שיעמול זה לריק שיחפור היום סמוך למצר חברו ויבא חברו למחר ויחפור לו באר אחרת בקרוב שלשה טפחים ויפילנו לארץ. ונראה לי מכאן קצת ראיה מדברי האומרים דשני הבא לחפור צריך הוא להרחיק ולכנוס בשלו כל הששה טפחים והשתא פריך שפיר לאביי למה כנס הראשון בתוך שלו שלשה דאי משום כותלי בורו הרי השני כשיבא לחפור צריך להרחיק כל הששה משלו. ויש לדחות דסתמא דמילתא כשיבא שני גם הוא לחפור ירחיק מעצמו כל ההרחקה ואף על פי שאין מחייבים אותו מן הדין בכך לפי שגם הוא יחוש לעצמו שלא יחפור כל כך לבורו של חברו שיפיל בורו ובורו של חברו דמה הנאה יש לו נזק חברו ונזק של עצמו. הרשב"א ז"ל.

ואתמר עלה אמר אביי כו'. הנה קושית התלמוד מן המשנה הוא על דברי רבא לפי הלשון הראשון ועל דברי אביי לפי לשון האחרון ולא הוצרך להאריך בכל אחד ולומר בשלמא להאי כו' לישנא וסמך התלמוד על מה שאמר כך בקושיא דמתניתין קמייתא וכן הקושיא שהקשה מסלע הבא בידים לאביי לפי הלשון האחרון היא דאלו ללישנא קמא לא קשה דאיכא לאוקמא בסלע העשויה לבורות ולפיכך גם הראשון צריך להרחיק. ה"ר יונה ז"ל בעליות.

אמר אביי מתניתין כשבא לחפור בבת אחת הקשה הר"ם ז"ל לפירוש רש"י שפירש שהשני צריך לעשות כל ההרחקה אמאי דחיק לאוקמי אביי כגון שבאו לחפור בבת אחת לוקמה אפילו בזה אחר זה וראשון סמך למצר והשני מרחיק מכותל בורו שלשה טפחים דהיינו ששה טפחים. ותירץ נהי שהשני מרחיק כל ההרחקה וכונס בשדהו ששה טפחים מכל מקום לא שייך למיתני אלא אם כן הרחיק מכותל בורו של חברו דמשמע שהכותל לגמרי של חברו למשטח ביה פירי ולשאר תשמישי והא ליתא. תוספי הרא"ש.

סלע הבא בידים. פירוש סלע רך שנחפר ביד בלי גרזן. הר"י ן' מיגש ז"ל.

אמר אביי בא בידים שאני. כך היא גירסת רש"י ז"ל. ודקארי לה מאי קארי לה כו' והקשו עליו וכי בא בידים מאי הוי כיון דליתיה לבור דהא אביי דאמר סומך לאו משום דלא סבירא ליה דכל מרא ומרא כו' כי היכי דנימא דבבא בידים דקא מודה דמרפי לה צריך להרחיק דודאי טעמיה דאביי לאו משום הכי הוא אלא משום דאף על גב דמרפי לה לארעיה כיון דלא מתזקא ארעא ברפוייא דידיה אלא משום בורו וכי ליתא לבור שרי וכיון שכן כי בא בידים מאי הוי. ולאביי ניחא דבסלע הבא בידים מודה אביי דאפילו ראשון צריך להרחיק משום דכשאינו בא בידים אין חברו ניזוק בחפירתו אלא אם ימלך לחפור בור וכיון דליתיה לבור דלא מיתזק מהשתא לאביי סומך אבל סלע הבא בידים אם יסמוך בצד המצר מעכשיו יהא ניזוק חבירו בכך שכיון שקרקעו רפוי שלשה טפחים הסמוכים לבור מתמסמסים ונופלים. הר"ן ז"ל.

וכן תירץ הרשב"א וזה לשונו: ויש לומר דבא בידים שאני דכמזיק ומפיל קרקעו ממש לארץ דמי ובריפוי גדול כזה מודה הוא. עד כאן לשונו.

וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: תא שמע רבי יהודה אומר סלע הבא בידים כלומר סלע רך שאפשר לחפור בו בור זה חופר בורו מכאן וזה חופר בורו מכאן זה מרחיק שלשה טפחים וזה מרחיק שלשה טפחים בשלמא לרבא ניחא אלא לאביי קשיא כלומר בשלמא בתרא מרחיק משום קמא אלא קמא אמאי מרחיק והאמרת כי ליכא בור סומך. ופריק הכא נמי שבאו לחפור בבת אחת. ואם תשאל מאי קמשמע לן הא תנא ליה רישא מכותל בורו של חבירו שלשה טפחים דאלמא שניהם מרחיקים שלשה שלשה טפחים ואוקימנא כשבאו לחפור שניהם בבת אחת. הא אמרינן סלע הבא בידים אצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא דכיון דבא בידים ליבעי טפי קמשמע לן דבתלת סגי ליה. עד כאן לשונו.

תא שמע מרחיקים את הגפת כו'. כתוב בתוספות ויש לומר דהכא נמי מקלקלים את הקרקע ויזיק לכותל כו'. והר"י בעליותיו כתב דאין לומר זה משום דכיון שחופרים ליסוד כשבונים את הכותל נמצא שלא היה שם היזק בהנחתו. עד כאן.

תא שמע מרחיקים את הגפת. ואם תאמר לימא ליה אין הכי נמי דכי ליכא כותל סומך ושאני הני דניזקין דמטלטלים נינהו ומצי אמר כו'. יש לומר כיון דאלו איתא לכותל כו'. ומהא שמעינן לפותח חלון לחורבתו של חבירו כו' ככתוב בנמוקי יוסף וכן השיב הראב"ד ז"ל בתשובה והביא ראיה מן הירושלמי דגרסינן התם הכא איתמר פתח כנגד פתח מותר כלומר בתוספתא והכא איתמר פתח כנגד פתח אסור. פירוש במשנתנו בפרק חזקת אמר רבי יוחנן שניא היא בגנות שניתנו להפריח אמר רבי נסא וחורבות לא נתנו להבנות וסלקא התם בתיובתא אלמא החורבה שנתנה ליבנות אינו רשאי לפתוח שם פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון. הרשב"א ז"ל.

דף יח עמוד א

אלא מאי קא משמע לן הא קמשמע לן דהבלא קשה לכותל. תמיה לי דכוליה שמעתיה משמע דלאביי כולהו הני דמתניתין דקתני בהו כותל שפיר ולרבא בלחוד קשה מדקתני בהו כותל ואדרבה לאביי קשיא טפי דאם איתא דלאשמועינן טעמא דאיכא כותל הא ליכא כותל סמיך ואם כן כל הני למה לי לשמעינן בחדא ומינה שמעינן דהבא לסמוך בצד המצר סומך. ויש לומר דמשום דהני ניזקים דמתניתין לא דמי חד לחבריה והייתי סבור לומר דדילמא לא בכל מקום אמרו כן לכך הוצרך לחשוב ולמיתני כל הני כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

דירה שאני. פירש הרא"ם ז"ל אין בעל הבית צריך לימנע מלעשות בביתו חנות של צבעין מחשש שמא ימלך השני ויעשה מביתו אוצר לפי שלעולם אין אדם עושה מדירתו אוצר ורחוק הוא מאד יתר משדה שאינה עשויה לבורות ולדבר רחוק כל כך לא חששו. ואינו נראה חדא דבירושלמי משמע דתחת אוצרו לאו דוקא דכל שכן תחת דירתו דגרסינן התם כנגד דירתו מהו אמר רבי אחא כל שכן דירתו אלמא הא דקתני במתניתין תחת אוצרו רבותא קאמר אפילו תחת אוצרו וכל שכן תחת דירתו ולא אמרו אוצרו אלא לאפוקי בי תבנא ובי ציבי דאינה לא דירה ולא אוצר. ועוד נמלך והתחיל בתיקוני האוצר איבעי לן לקמן אי הוי באוצר קודם או ברפת קודם דאיבעיא לן כבד ורבץ לאוצר מאי תמרי רמוני מאי אלמא טעמא לאו משום דלא חששו דשמא ימלך ויעשה ביתו אוצר. אלא הכי פירושו דירה של תחתון שאני דכיון שאדם עשוי לעשות בדירתו לפעמים חנות של נחתומים ושל צבעין אי נמי להכניס בדירתו רפת בקר אין מונעים ממנו שאין לאסור דירתו עליו כיון שעדיין לא התחיל הראשון באוצרו ואין הנזק מוכן וכן פירש רש"י ז"ל.

ויש מדקדקים מפני מה לא תירצו לו גם בזו הוא הדין דאף על גב דליכא אוצר נמי לא סמיך אלא הא קא משמע לן דהני קשו לאוצר. ותירצו משום דלאו קושטא דמילתא הכין אלא ודאי ליכא אוצר סמיך דהא קתני עלה אם היתה רפת בקר קודמת לאוצרו מותר ואההיא ברייתא סמיך. ולי נראה דמגופה דמתניתין נמי איכא למידק מדקתני באמת ביין התירו והגע עצמך אי סלקא דעתך אי ליכא אוצר נמי כלל לא סמיך כי איכא יין אמאי שרי. שהרי מגרע גרע דהא דקתני ביין התירו אינו אלא לומר שאוצר יין אינו כאוצר פירות שההבל מזיקו. הרשב"א.

והראב"ד ז"ל פירש וזה לשונו: דירה שאני דרפת הבקר דירה הוי לפרקים ולא מתחזי כמזיק. עד כאן לשונו.

דיקא נמי דקתני אם היתה רפת בקר קודמת כו'. ובכולהו הרחקות דמתניתין לא תני הכי כו'. ותימה דלעולם בשאר הרחקות כו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דמשמע ליה דטפי הוה ליה לאשמועינן בשאר הרחקות אליבא דרבנן ולאביי לא קשיא להאי דיוקא דלא משמע ליה שיהא חדוש בשאר טפי מבדירה או אי נמי משום רבי יוסי נקטיה כדפרישית. תוספי הרא"ש ז"ל.

דיקא נמי דקתני אם היתה רפת בקר קודמת. יש מפרשים דהכי קאמר דיקא נמי דדירה שאני מדקתני הכי בהא ולא קתני בשארא דמתניתין. וקשה לי דילמא הוא הדין לאינך אלא הא קמשמע לן דאפילו רפת בקר דקשה הזיקיה ומסריח כל מילי ואפילו יין אם קדמה לאוצר מותר וכל שכן הני אחריני דכולה מתניתין והיינו נמי דנקט בברייתא רפת בקר ולא נקט חנות של נחתומין שבו פתח התנא ברישא. ונראה לי דהכי פירושו דאכולי פרוקי דפריק לעיל קמהדר והכי קאמר דירה שאני ודיקא נמי דהני כולהו דתני במתניתין מן הכותל ומן האוצר לאו למידק מינה טעמא דאיתנהו הא ליתנהו לאו דאם כן הרי זה כאלו מפורש במשנתנו תחת אוצרו בשקדם אוצר הא ליכא אוצר סמיך ואם כן למה הוצרך תנא דברייתא למתני עלה אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר במתניתין גופה תני הכי דהא תני תחת אוצר לומר דוקא דאיכא אוצר אלא על כרחך אוצרו לא דייק ולא מידי ואידך כולהו נמי לא דייקי מידי דכותלו לאו דוקא אלא הא קמשמע לן דהני קשו לכותל כדאמרן.

ומיהו מאן דמקשה ליה לרבא דייק ליה הכין דאפשר דברייתא דוקיא דמתניתין קא מפרשא והיינו דאכתי קא מקשה ואזיל מאילן ומשרה וירק וחרדל ודבורים עד כאן לשונו. לפי פירושו דהכי קאמר דירה שאני. ותדע דלכולי עלמא בנזיקים דגיריה ליכא דינא דהקדמה ואפילו לאביי דאמר אם בא לסמוך סומך לכשיבנה שם חברו כותל כופהו לסלק נזקיו ואלו הכא קתני אם קדמה רפת בקר לאוצר מותר ולא עוד אלא שמותר לחדש אחרים כשיסלק את אלו שהרי הוא מדליק אשו בחנותו לכשיבנה הראשון וכן לשכיגרוף הרפת עוד מחדש אחר אלמא על כרחין טעמא משום דדירה שאני כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

תא שמע לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו כו'. יש לפרש דהאי שדה שדה ירק הוא והיינו טעמא דמרחיק ארבע אמות כדי שלא יתערב עם הירק ונמצא אסור משום כלאים ואליבא דהאי תנא דסבר דהבאת אילן בירק יש בו משום כלאים דתנן במסכת כלאים פרק א' אין מביאים אילן באילן כו' ולא אילן בירק כו'. ויש לפרש פירוש אחר והוא הנכון דהאי הרחקה לא משום כלאים הוא דתנן בסיפא דהאי מתניתין רבי יהודה מתיר ירק באילן וקיימא לן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה אלא דהאי הרחקה מפני שדבר ידוע שהאילן יש לו שרשים למטה שיוצאים ממנו אילך ואילך ונרחבין והולכים לכאן ולכאן בין גפנים בין שאר אילנות ולפיכך שנינו לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות כדי שלא יהו שרשיו נכנסים לתוך שדה חברו וכדי שלא יהא העובד אותו צריך ליכנס בשדה חברו בשעה שחופר וזומר ומאבק ובשעה שאורה אותו כדאיתא התם בכדי אורה וסלו וחוצה לו וזהו נקרא עבודת הכרם כלומר הריוח שצריך הכרם והוא הדין לשאר אילנות להיות ריוח לנטות בו שרשיו ושיהא נעבד ממנו. ולענין כלאים נמי שיעור עבודת הכרם הוא שצריך להרחיק אותו מן הזרעים כדתנן במסכת כלאים בכמה דוכתי נותנים לו עבודתו וזורע את המותר.

ואם תאמר למי שמפרש שהרחקה זו משום איסור כלאים הוא למה חייבנו בכאן בעל הגפנים והאילנות להרחיק אילניו וגפניו מן שדה חברו כדי שלא תתערב עם הירק ולא חייבנו בעל הירק להרחיק את ירקו מאילניו וגפניו של חברו אי נמי הרחקה זו תהא ממוצעת ביניהם שירחיק זה שתי אמות וזה שתי אמות היינו טעמא דלא עבדי הכי משום דשתי שדות אלו היה שדה של ירק מתחלתה ועכשיו נמלך אחד מהן ליטע את שדהו אילן וגפנים ולפיכך נתחייב להרחיק ארבע אמות אלו שהם עבודת הכרם כולם משלו ולא מצאנו הרחקה זו בינו לבין חברו כדתני בתוספתא דהאי מסכת בפרק המוכר את הספינה שהוא פרק ד' שנים שנטעו את הכרם זה מרחיק שתי אמות ונוטע וזה מרחיק שתי אמות ונוטע שנים שחלקו את השדה ועמד אחד מהם ליטע את שלו מרחיק ארבע אמות ונוטע.

נקצץ הכרם או שלבש הקרקע של בעל הכרם שנים שנטעו את הכרם ועמד אחד מהם וקצץ את שלו מרחיק ארבע אמות וזורע כלומר מרחיק תשלום ארבע אמות וזורע שהרי מעיקרא כשנטע את הכרם שתי אמות הרחיק זה ושתי אמות הרחיק זה כמו שאמרנו ועכשיו כשעמד זה וקצץ שמא תאמר כיון שקצץ יהא זורע אותם שתי אמות שהרחיק קודם לכן משלו קא משמע לן מרחיק ארבע אמות וזורע כלומר תשלים ארבע אמות כמו שהיה קודם לכן הא למדת שהמשנה ונוטע מה שהיה קודם לכן עומד לזריעה עליו להרחיק ארבע אמות שהן עבודת הכרם כולם משלו מפני שחברו יכול לומר לו אני לא שניתי כלום ממה שהיה קודם לכן אתה שאתה רוצה לשנות וליטע הרחק משלך ואחר כך תטע. דייקינן השתא משום עבודת הכרם הוא שחייבנוהו להרחיק משדה חברו ארבע אמות אבל אי לאו עבודת הכרם לא היינו מחייבים אותו להרחיק אילנו משדה חברו כלום ואי סלקא דעתך הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך בלא עבודת הכרם נמי תיפוק לי משום דאפשר למחר מימלך חבריה ועביד ליה בור בשדהו ותנן מרחיקים את האילן מן הבור עשרים וחמש אמות הרי עשרים וחמש צריך להרחיק וכל שכן שירחיק ארבע אמות אלא לאו שמע מינה דכיון דליכא השתא התם בור בשדה חברו לא אמרינן דילמא ממליך ועביד בור ומשום הכי טעמא דמשום עבודת הכרם הוא שמרחיק הא בלאו הכי אינו מרחיק וקשיא לרבא. ופריק הכא במאי עסקינן דמפסיק צונמא דאי לאו עבודת הכרם משום בור לא הוה מחייב לארחוקי מידי דהא האי צונמא מפסקא ליה בין שרשים לבור אבל משום עבודת הכרם ודאי צריך להרחיק דאף על גב דהא איכא האי צונמא וקא מפסקא באפי שרשים של מטה שרשים של מעלה מיהו הרי הם נכנסים לשדה חברו ומשום הכי צריך להרחיק כדי עבודת הכרם.

ולמאן דמפרש נמי להאי הרחקה משום כלאים הוא כיון שדבר ברור בידינו שאיסור כלאים תלוי בשני דברים האחד שלא יהיו השרשים יונקים זה עם זה והשני שלא יהו שעריהן מתערבין זה עם זה מפני מראית העין כדאמרינן התם לענין ערוגה בא ערבוב ובטל את השורה הכא אף על גב דמשום הנקת שרשים של מטה ליכא דהא איכא צונמא דמפסקא משום ערבוב שרשים של מעלה מיהא איכא ומשום הכי צריך להרחיק ואמרינן דיקא נמי דקתני אם היה גדר בינתיים זה סומך לגדר כו'. כלומר אי אמרת בשלמא דמפסיק צונמא היינו כיון דאיכא גדר בינתים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר דהא צונמא מפסקא באפי שרשים שלמטה וגדר קא מפסיק באפי שרשים שלמעלה אלא אי אמרת דליכא צונמא אמאי זה סומך לגדר וזה סומך לגדר נהי דגדר קא מפסיק באפי שרשים שלמעלה שרשים שלמטה מיהא הא ינקי אהדדי וכיון שכן לעביד בהו הרחקה אי משום כלאים אי משום היזק אלא לאו שמע מינה דאיכא צונמא שמע מינה ושאר השמועה פשוטה היא. הר"י ן' מיגש ז"ל.

דיקא נמי דקתני אם היה גדר בינתיים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר. פירוש מדקתני זה סומך וזה סומך משמע ואפילו כל מילי ואפילו זה בור וזה אילן ומי לא עסקינן שהבור קדום ואפילו הכי זה סומך אילן בלא הרחקה אם כן תיקשי אפילו לאביי אלא מאי אית לך למימר על כרחך במפסיק צונמא. הרשב"א ז"ל.

תא שמע מרחיקים את האילן מן הבור כו'. בשלמא לאביי ניחא אלא לרבא קשיא. איכא למידק אדרבה הא לעיל משמע איפכא דאביי הוא דמחזר לתרוצא לדרבנן אליביה ולא רבא ורבא דרבי יוסי בלחוד הוא דאצטריך ליה לפרוקי אליביה. ויש לומר דודאי אביי אצטריך לפרוקי הא דרבנן אמאי מצריכי לארחוקי אפילו כי איכא בור נמי כיון דשרשים ליתנהו השתא אלא שעתידין לבא והרי זה כסומך למצר שדה העשויה לבורות ובצד זה הוא דמסתייע וכפרוקי דאביי ובדין הוא דלעיל מיד הוה ליה לאקשויי אדרבא ולפרוקה כדאקשי ופריק הכא אלא משום דבעי לאקשויי מכולהו דמתניתין ניחא ליה לנטורי עד דפריך מבבי דמתניתין כסדרא דמתניתין. הרשב"א ז"ל.

תא שמע מרחיקים את המשרה וכו'. טעמא דאיכא ירק כו' וקשיא לרבא. ללישנא קמא דסבירא ליה דאינו סומך אפילו בשדה שאינה עשויה לבורות ה"ר יונה ז"ל בעליותיו.

אי הכי אימא סיפא רבי יוסי מתיר בחרדל ותני עלה מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מדבורי הרחק דבוריך מחרדלי כו'. ואי דלא סמיך היכי משכחת לה פירוש מדקתני רבי יוסי מתיר בחרדל ולא קתני רבי יוסי אוסר בשניהם על כרחך דלא באו שניהם בבת אחת איירי מתניתין דאם איתא כיון דסבירא ליה לרבי יוסי דתרווייהו מזקי אהדדי על כרחך אם באו לסמוך בבת אחת כל אחד מהם צריך להרחיק חצי ההרחקה והילכך הוה ליה למתני רבי יוסי אוסר בשניהם אי נמי זה מרחיק וזה מרחיק אלא על כרחך בשסמך בעל הדבורים למצר תחלה ועכשיו כשבא בעל החרדל לסמוך בעל הדבורים מזקיקו להרחיק כל ההרחקה משלו כדי שלא יזיק את דבוריו ואם איתא קמא היכי סמיך ואי כשקדם וסמך שלא ברשות הוה ליה לבעל החרדל להכריחו לסלק דבוריו ולהרחיק חצי ההרחקה ומדקתני מתיר בחרדל ותני נמי עלה מפני שיכול לומר לו כו' משמע דאין בעל החרדל יכול לכוף לבעל הדבורים להרחיק כלל כיון שקדם וסמך אלא שהוא טוען עליו דייך שסמכת ולא הייתי רשאי להזקיקך להרחיק אבל איני ארחיק יותר ממך אלא גם אתה תרחיק חצי ההרחקה אלא ודאי בהיתרא הוא שסמך ודלא כרבא.

ואם תאמר דילמא לעולם כשעשה שלא ברשות ואפילו הכי אינו יכול לכופו להרחיק דזכה בקדימתו שלא לסלקו וכענין ששנינו אילן ובור אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים. לא היא דלגבי אילן ובור דוקא הוא שאמרו משום דלהפסד מרובה חששו אבל בסילוק דבורים אין שם הפסד מרובה. ועוד דהוה ליה למתני מרחיק ונותן דמים כמו ששנינו באילן. ואיכא למידק מאי קא מקשה ליה מדרבי יוסי דהא אמרינן לעיל דלא קאמר רבא אליבא דרבי יוסי אלא בבור דוקא ומשום גירי דכל מרא ומרא כו' הא בעלמא מודה רבא אליבא דרבי יוסי ואנן בכולה שמעתין מדרבנן מקשינן ליה לרבא. יש לומר דהכי קמקשה אי אמרת בשלמא הבא לסמוך בצד המצר סומך לכולי עלמא משכחת ליה לפלוגתייהו דרבי יוסי ורבנן דבהא קמיפלגי דרבנן סברי כיון דקמא ברשות סמך כשבא השני לסמוך צריך לעשות ההרחקה משלו ואפילו בחרדל ודבורים ורבי יוסי סבר אף על פי שסמך הראשון ברשות יכול הוא השני לומר לו לא דייך שסמכת בלא הרחקה מפני קדימתך ואף על פי שדבוריך מזיקות לחרדלי אלא שתזקיקני להרחיק גם כשאבא לסמוך לאו כל הימנך. אלא אי אמרת ראשון שבא לסמוך אינו סומך בחרדל ודבורים בלחוד הוא דפליגי במאי פליגי ולעולם מדרבנן קמקשה.

ואם תאמר לרבי יוסי מאי שנא מבור דאמרינן דראשון שסמך למצר שני צריך להרחיק לפחות שלשה כדינו הראשון אם כן גם כאן ירחיק בעל החרדל שבא באחרונה חצי ההרחקה מיהא כדינו הראשון. יש מי שתירץ דלגבי בור היינו טעמא משום דמהנה הוא בהרחקתו קצת שאלו היה חופר סמוך ממש לבורו של חברו היה מקלקל ואפילו בידים אבל כאן מה הועיל בהרחקת מחצלת ההרחקה הרי הדבורים עדיין באות ואוכלות וניזוקות הילכך בכדי לא ירחיק. ועדיין אינו מתיישב בעיני דודאי נראה לכאורה שהשני צריך להרחיק כל ההרחקה דאי לרבנן דאמרי מרחיקים את החרדל מן הדבורים חצי ההרחקה היא ומה הועילה הרחקתו. מכאן נראה לי ראיה שהשני שבא לסמוך מרחיק את הכל דראשון שקדם וזכה זכה לגמרי.

אלא נראה לי דרבי יוסי סובר ~בור שאני דכיון דדבר קבוע הוא ואי אפשר להרחיקו הילכך כיון שקדם וזכה זכה והשני כונס בתוך שלו כשיעור הרחקת שני בורות כדי שלא יזיק ואף לרבנן בחרדל ודבורים כן אבל לרבי יוסי אף על פי שקדם וסמך ויש לו רשות כיון שהנזק אינו מצוי באותה שעה אפילו הכי כיון שהדבורים אינו דבר שיפסיד לגמרי בהרחקתו ויכול הוא לטלטלן בלא הפסד מרובה אם הוא אינו רוצה להתרחק אף בעל החרדל אינו מחויב להתרחק כלל. הרשב"א ז"ל.

והר"ן ז"ל תירץ דלא דמי דהתם בשעה שחפר ראשון עשה כל הנזק ובאותה שעה ברשות עשה ועכשיו אינו מזיק ומשום הכי שני שבא עכשיו להזיק צריך להרחיק אבל בעל דבורים אינו כן שאף על פי שסמך ראשון כל שעה ושעה הוא מזיק וכיון שכן כיון שאינו מזיק אף בעל החרדל נמי אינו צריך להרחיק הילכך אי אמרינן דהבא לסמוך בצד המצר סומך ניחא אלא אי אמרת אינו סומך היכי משכחת לה. עד כאן לשונו.

עוד נראה לי לעיקר פירושא דתא שמע דלעולם מרבנן קא מקשה אלא דאייתי הא דרבי יוסי משום דמיניה שמעינן שאף הדבורים מזיקים לחרדל וקא סלקא דעתך השתא דבהא לא פליגי רבנן כלל אלא אף לדידהו תרווייהו מזקי אהדדי. ועוד שמעינן מדרבי יוסי דמתניתין בשקדם בעל הדבורים וסמך ולא שבאו לסמוך בבת אחת מדקתני רבי יוסי מתיר בחרדל ולא קתני ורבי יוסי אוסר בשניהם ומינה שמעינן דרבנן נמי בהא קאמרי מרחיקין את החרדל מן הדבורים כלומר שקדם בעל הדבורים וסמך אלמא אפילו לרבנן ראשון שבא לסמוך סומך ואפילו דברים המזיקים כיון שאין הניזוק מצוי באותה שעה. הרשב"א ז"ל.

וכן פירש הראב"ד ז"ל וזה לשונו: תא שמע מרחיקים המשרה מן הירק כו'. טעמא דאיכא דבורים כו'. אי הכי אימא סיפא רבי יוסי מתיר בחרדל מפני שהוא אומר לו עד שאתה אומר לי כו' ואי דלא סמך היכי משכחת לה. קא סלקא דעתך דרבנן לא פליגי על טעמיה דרבי יוסי דהכי נמי סבירי להו דתרווייהו מזקי אהדדי ואם נאמר שהראשון אין רשאי לסמוך למה יעמדו שם הדבורים לדעת רבנן והלא גם הם מזיקים לחרדל אלא שמע מינה סבירי להו כי הראשון יכול לסמוך ומדרבנן קא מקשה כדמעיקרא ולא הביא דברי רבי יוסי אלא ללמד ששניהם מזיקים זה את זה ואף על פי כן הראשונים יעמדו בצד המצר. ואם תאמר כיון דסבירי להו לרבנן ששניהם מזיקים מאי שנא דקאמרי מרחיקין חרדל מן הדבורים לימרו נמי מרחיקין הדבורים מן החרדל. אין הכי נמי אלא משום דנפיש היזקא דחרדל לדבורים מהיזקא דדבורים לחרדל ואפשר שהמזיק יותר לחברו מגיע לו יותר משיעור ההרחקה והכי איתא בשמעתא. עד כאן לשונו

דף יח עמוד ב

אמר רב פפא בלוקח. כלומר בראובן שהיו לו שתי שדות ועושה באחת מהם דבורים ובאחת מהם חרדל ומכר הדבורים ושייר חרדל לפניו וכן נמי משרה וירק והלכך משכחת לה קמא דסמך בהיתר גמור ואקשינן אי בלוקח מאי טעמייהו דרבנן אפילו משרה וירק נמי ועוד מאי טעמא דרבי יוסי אפילו משרה וירק נמי כלשון הזה נמצא בקצת הנוסחאות והכי פירושו אי בלוקח כיון שנסמכו החרדל והדבורים בהיתר למה ירחיק החרדל ואפילו המשרה אף על פי שהוא לבדו המזיק למה ירחיק והלא בהיתר גמור נסמכו. ורבי יוסי נמי כי היכי דפליג בחרדל לפלוג נמי במשרה וירק ואם תאמר ומאי קושיא לוקמה בלוקח אחד וכגון שמכר הדבורים ואחר כך בא לסמוך בחרדל וכן נמי שמכר הירק ואחר כך בא לסמוך המשרה והשתא ודאי שפיר קאמרי רבנן דבעל חרדל שבא לסמוך מרחיק וכן נמי בעל המשרה.

ויש לומר דעל כרחך אי בלוקח מיירי בשני לוקחים הוא דאי בלוקח אחד בכי הא לא היה אומר רבי יוסי שיכול בעל החרדל לומר עד שאתה אומר הרחק חרדלך כו' שהרי הדבורים ברשות גמור נסמכו. ואינו דומה למה שאמרנו למעלה שיכול בעל החרדל לומר כן לבעל הדבורים שקדם וסמך דהתם היינו טעמא משום דיכול בעל החרדל לומר לו אלו עמדתי אני וסמכתי באותה שעה שסמכת היה עליך להרחיק חצי ההרחקה ודייך שלא הוצרכת להרחיק בקדימתך אבל כאן שבהיתר גמור נסמכו מתחלה ולא מדין קדימה אלא שעשה בתוך שלו דין הוא שאם מכרה ובא עכשו לסמוך להם מזיק גמור הוא וצריך הוא להרחיק הלכך על כרחך בשני לוקחים הוא. ולי נראה דבין ללוקח אחד בין לשנים קפריך והכי קאמר אי בלוקח ובשני לוקחים קאמר תקשי לן לרבנן בין בחרדל ודבורים בין במשרה וירק ואי בלוקח אחד תקשי לן מיהא משרה וירק דמשרה וירק דומיא דחרדל ודבורים מאי ניהו בלוקח משרה שהוא המזיק כעין לוקח דבורים שהם מזיקים לחרדל ואם כן למה ירחיק מן הירק ועוד מאי טעמא דרבי יוסי במשרה וירק דמודה בו דמרחיקים את המשרה והלא ברשות גמור נסמכה המשרה כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"ן ז"ל: ופרכינן אי בלוקח כי איכא ירק אמאי מרחיק שכיון שבתוך שלו עושה מתחלה כשבא לוקח לעשות ירק לאחר מכאן למה ירחיק ועוד מאי טעמא דרבי יוסי אפילו משרה וירק נמי כלומר דאפילו אם באה לומר דלרבנן אף על פי שבתוך שלו עשה מתחלה לא יפה כחו בשביל זה כלל אלא כיון שעכשו הוא מזיק צריך להרחיק לרבי יוסי לא מצית אמרת הכי דכיון דמתיר בחרדל אף על מי שהיא מזיק אלמא דסבירא ליה דכיון דעשה בתוך שלו אהני ליה שאינו צריך להרחיק לאחר מכאן וכיון שהוא אינו צריך להרחיק אף בעל הדבורים אינו צריך מטעמא דכתיבנא לעיל וכיון דסבירא ליה לרבי יוסי דיפה כחו של בעל החרדל מפני שבתחלה ברשות עשה אפילו במשרה וירק נמי היה ליה למימר הכי ולמה מודה למשרה לתנא קמא.

ואיכא נוסחי דגרסי ועוד מאי טעמא דרבי יוסי ועוד אפילו משרה וירק נמי ותרי תמיהי הוא דמתמהינן בדרבי יוסי חדא מאי טעמא דרבי יוסי דמשמע בשניהם בחרדל ובדבורים מדלא קאמר מתיר בחרדל ואוסר בדבורים וכדכתיבנא לעיל ואמאי נהי דבעל חרדל איני צריך להרחיק מפני שסמך ברשות בעל הדבורים אמאי אינו מרחיק דליכא למימר הכא מאי דאמרינן לעיל למאן דאמר הבא לסמוך בצד המצר סומך דנהי דמהניא קדימתו שאינו צריך להרחיק אפילו הכי כל שאינו מרחיק אין השני צריך להרחיק דלא דמי דהתם הוא שלא זכה הראשון בדבר אלא מחמת קדימה ואלו רצה שני לעכב עליו באותה שעה היה רשאי אם הלה רוצה לסמוך והיה כופהו להרחיק חצי ההרחקה וכיון שכן אינו בדין שיזכה לגמרי שלא יצטרך להרחיק ויכוף את חברו להרחיק אבל כאן שסמך ברשות גמור שהרי הכל היה שלו בדין הוא שיזכה לגמרי ויכוף את חברו להרחיק. ועוד אפילו משרה וירק נמי כלומר אמאי מודה לרבנן במשרה וירק כיון דברשות גמור סמך מתחלה וכדפרישית לעיל. עד כאן לשונו.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: והשיב רב פפא בלוקח שניהם לקחו מן האחד זה מקום חרדל וזה מקום דבורים ומצא בעל חרדל את דבורים בצד המצר וכיון שהיו שם ברשות צריך בעל חרדל להרחיק. והקשה לו אי בלוקח מאי טעמא דרבי יוסי ולמה יאמר לו הרחק דבוריך והלא ברשות סמכם וזה בא בגבולו ועוד מאי טעמא דרבי יוסי דלא פליג אלא בדבורים וחרדל אפילו משרה וירק נמי דהא רבי יוסי על הניזק להרחיק סבירא ליה.

והקושיא הזאת לא באה לכאן אלא לברר דברי רבי יוסי ולומר שאין הענין בא בטוב לזה התירוץ אבל צריך תירוץ אחר ליישב הענין אלא אמר רבינא לעולם לאו בלוקח ולא כמו שאתה סובר דרבנן מודו לרבי יוסי דתרווייהו מזקי אהדדי אלא קסברי על המזיק להרחיק עצמו בין שהוא ראשון בין שהוא אחרון כלומר ואין כאן אלא מזיק אחד והוא בעל החרדל הנזכר אבל בעל הדבורים לא נקרא מזיק על כן סומכים למצר. חזר בעל הגמרא ודקדק על רבינא מכלל דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק אם כן אפילו משרה וירק נמי ומשני לעולם רבי יוסי נמי על המזיק סבירא ליה מדלא פליג אמשרה וירק ולרבנן קאמר להו לדידי כו'. חזר והקשה לו שלא נוכל לומר דרבי יוסי על המזיק להרחיק סבירא ליה דתנן כו'. ולא מתוקמא במסקנא בלוקח כמו שכתב הרב ז"ל והמבין יבין. עד כאן.

מכלל דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו. אלישנא דרבינא קפריך דכיון דקאמר קסברי רבנן משמע דרבנן הוא דקסברי הכי אבל לא רבי יוסי דאם איתא הוה ליה למימר אמר רבינא על המזיק להרחיק את עצמו. ואי רבי יוסי על הניזק להרחיק את עצמו סבירא ליה מאי טעמא במשרה וירק דמודה. ואסיקנא דודאי רבי יוסי על הניזק סבירא ליה ולדבריהם דרבנן קאמר להו. אם תאמר היכי קאמר רבי יוסי מתיר בחרדל כלומר דלרבנן הוה להו למשרי בחרדל דאדרבה כיון דתרווייהו מזקי אחדדל וסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו זה מרחיק וזה מרחיק הוה ליה למימר. ויש לומר דכלפי מה שאמרו חכמים מרחיקים את החרדל אמר להו רבי יוסי שאלו רצה בעל החרדל לסבול נזקיו של דבורים כדי שלא יצטרך גם הוא לעקור חרדלו ויהא הפסידו מרובה אלא שרוצה להציל את עצמו שלא להתרחק בטענה זו שיאמר עד שאתה אומר לי להרחיק גם אתה הרחק למי שגם אתה מזיק ועל המזיק להרחיק עצמו ולכוף את חברו בעל הדבורים גם כן להרחיק חצי ההרחקה שומעין לו. ואהדרו ליה רבנן דבורים לחרדל לא מזקי אי בביניתא כו'.

כן נראה פירוש שטה זו לפי גירסת הגאונים ז"ל דלא גרסי בדרבינא אלא אבל במקצת הספרים גרסינן אלא וגם רבינו תם ז"ל גריס כן והכריח אותה מדתנא בתוספתא רבי יוסי מתיר בחרדל שאומר לו כדרך שאתה עשית בתוך שלך אני עושה בתוך שלי אלמא בבאו עכשיו לעשות ולסמוך חרדל לדבורים קאמר ולא בלוקח וכן משמע סתם הרחקת משרה מן הירק וחרדל מן הדבורים שעכשיו באים לסמוך המשרה לירק והחרדל לדבורים ולא כשכבר נסמכו בהיתר. ומורי הרב ז"ל כתב שבלשון התוספתא אף לגירסת הגאונים ז"ל דהכי קאמר רבי יוסי מתיר אפילו לזרוע שם חרדל בכל שנה הואיל ונסמך מתחלה ברשות גמור וקנאו כן משום דמימר אמרי דמסתמא לקיימו שם לעולם מכרו כיון שגם דבורים של מוכר מזיקות את החרדל הלכך כשיתלש חרדל זה רשאי הלוקח לסמוך ולזרוע שם חרדל והיינו דקתני כך אני עושה בתוך שלי. הרשב"א ז"ל.

והתוספות מפרשים הסוגיא לפי זאת הגירסא בענין אחר כמו שכתוב שם. כתוב בתוספות ורבי יוסי סבר דדבורים מזקי לחרדל וצריך בעל דבורים להרחיק כל ההרחקה כו'. אף על גב דפרשינן לעיל לרבי יוסי היכא דראשון בהיתר סמך לא ירחיק לא זה ולא זה שאני התם נהי שבהיתר עשה מכל מקום שלא כהוגן עשה לסמוך לשדה אחר דבר שיכול להזיקו אבל כאן כשזרע זה החרדל היה כל השדה שלו הלכך על השני מוטל להרחיק.

ואין לפרש רבי יוסי מתיר בחרדל ולא ירחיק לא זה ולא לזה דאינה סברא כלל מאחר דחרדל קדם ודבורים מזקי לחרדל אמאי לא ירחיק בעל הדבורים דאי לא תימא הכי אמאי הדר ביה ממה שהיה סבר תחלה שהדבורים קדמו ואוקמה שהחרדל קדם בהיתר וזה דוחק גדול דלרבנן אף על פי שהחרדל קדם בהיתר צריך להרחיקו. ועוד שלא הוצרך לומר דרבנן פליגי אדרבי יוסי וסברי דבורים לא מזקי לחרדל לוקמה בלוקח וכגון שהעמיד דבורים תחלה בהיתר ולכך בעל החרדל הבא לסמוך לרבנן ירחיק ולרבי יוסי כיון דתרווייהו מזקי אהדדי לא ירחיק לא זה ולא זה אלא מדשני הכי שמע מינה דפשיטא ליה דכל שני דברים המזיקים זה את זה והראשון סמך בהיתר גמור כגון בלוקח צריך השני להרחיק ולא היה רבי יוסי מתיר בחרדל אם דבורים קדמו השתא דאוקימנא דחרדל קדם צריכים אנו לומר לרבי יוסי שבעל הדבורים ירחיק.

ואם תאמר כיון דאסיקנא דלרבנן דדבורים לא מזקי לחרדל לוקמה בלא לוקח וכגון שבאו שניהם לסמוך כאחד זה דבורים וזה חרדל כו' ככתוב בתוספות. אי הכי מאי טעמייהו דרבנן. דעל כרחך חרדל קדים דאי לאו הכי לא הוה מתיר רבי יוסי בחרדל להזקיק לבעל הדבורים להרחיק וכן משרה נמי קדם ואם כן אמאי צריך להרחיק אחר כך כשזה סומך הירק וכל שכן דתקשי לך חרדל שגם הדבורים מזיקים לחרדל כי בעל התלמוד לא הבין דברי רב פפא והיה סבור דגם רבנן סברי דתרווייהו מזקי אהדדי כי כן משמע מדברי רבי יוסי והוא לא היה סבור כי רבנן פליגי בזה. ועוד מאי טעמא דרבי יוסי דלא פליג אלא בחרדל אפילו משרה וירק כו'.

ואם תאמר מאי פריך דין הוא בחרדל שלא ירחיק אלא אדרבה בעל הדבורים מרחיק שהרי הדבורים מזיקים לחרדל אבל הכא ירק לא מזיק למשרה הלכך סבר רבי יוסי דבעל המשרה ירחיק. ויש לומר כיון שחרדל גם הוא מזיק לדבורים ואפילו הכי לא מצריך רבי יוסי לבעל החרדל להרחיק חצי ההרחקה אלמא משום דקדם בהיתר גמור לא מצריך ליה מידי אי הכי אפילו משרה וירק נמי דיש לדמות לאילן ובור. ומשני רבינא כו' לכתוב בתוספות. ופריך כיון דשמעינן ממילתא דרבינא דלרבנן דבורים לא מזקי לחרדל הוא הדין לרבי יוסי דבהאי סברא לא פליגי ואם כן אפילו משרה וירק נמי כו'. ומשני דרבי יוסי סבר תרוייהו מזקין אהדדי ובהא פליגי רבנן ורבי יוסי ועכשיו ירד לסוף דברי רב פפא. לשון תוספי הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: תא שמע מרחיקים את המשרה מן הירק כו'. טעמא דאיכא ירק כו' ואמאי הכא נמי לימא ליה אף על גב דליכא ירק השתא למחר ממליכנא ועבידנא ירק. ומהדרינן לא לעולם כי ליכא ירק נמי לא סמיך פירוש והא דקתני מן הירק הא קמשמע לן דמשרה קשה לירק. אי הכי אימא סיפא כו' ואי לא סמך היכי משכחת לה. כלומר כיון דסבירא ליה לרבי יוסי דבורים או חרדל תרווייהו מזקי אהדדי אי סבירא לן הבא לסמוך אינו סומך היכי משכחת לה דמתיר לסמוך חד מיניה מעיקרא הא ניחא אי סבירא לן בליכא ירק נמי סומך משרה וממילא שמעת דלרבי יוסי נמי כי ליכא דבורים סומך חרדל וכי ליכא חרדל סומך דבורים משכחת לה בדסמיך בעל חרדל חרדלים מעיקרא וכי אתא חבריה למעבד דבורים דתנא קמא דאית ליה חרדל הוא דמזיק ליה לדבורים אבל דבורים לא קמזקי לחרדל כיון דקעביד חבריה דבורים השתא יכול למימר ליה סליק להאי חרדלא די לך מנאי דקמזקי להו לדבורים דילי ולרבי יוסי דסבר דתרווייהו מזקי אהדדי מצי אמר ליה אדרבה את סליק דבורים דידך דקא מזקי לחרדל דילי והוא הדין נמי אלו קדים האי וסמיך דבורים וקאתי חבריה השתא למסמך חרדל ולסלוקי לדבורים דחבריה דקא מזקי ליה לחרדל דיליה דמצי היאך מימר ליה אדרבה את סליק חרדלך דקא מזיק ליה לדבורים דילי דהא אנא הוא דקדימנא ועבידנא מעיקרא אלא אי אמרת דכי ליכא ירק נמי לא סמיך הכא נמי אמאי סמך בעל חרדל חרדליה מעיקרא כיון דסבירא ליה לרבי יוסי דחרדל ודבורים מזקי תרווייהו אהדדי וכל חד מינייהו לא לסמוך לא חרדל לסמוך משום דבורים ולא דבורים לסמוך משום חרדל.

ואוקמא רב פפא בלוקח וכענין מה שפירשנו אותו למעלה וכגון שהיתה השדה כולה לראובן יהיה לו שם חרדל זרוע ואחר כך קנה ממנו שמעון מחציתה וכשנמדדה השדה הגיע מדה עד מקום חרדל וכן משרה וכן כרישין אבל שתי שדות שהם מתחלתם אחד לראובן ואחד לשמעון אין אחד מהם יכול לסמוך לא משרה מפני ירק ולא כרישין מפני בצלים ולא חרדל מפני דבורים ולרבי יוסי נמי לא חרדל יכול לסמוך מפני דבורים ולא דבורים מפני חרדל.

ואקשינן אי בלוקח אמאי מרחיק כלומר אמאי מרחיק לרבנן כלל משרה מפני רק כיון שמתחלה היו שם קודם שקנה שמעון אותה מחצה שניה ממנו למה הוא חייב להרחיק אותם כלל ועוד מאי טעמא דרבי יוסי למה אמר מפני שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלי דשמע מינה דטעמא דבאים ואוכלות דהוה ליה בעל חרדל ניזק הוא דאינו חייב להרחיק הא אין באות דהוה ליה מזיק ולא ניזק חייב להרחיק כיון דשמעון לוקח הוא מראובן אמאי חייב ראובן להרחיק כלל. ועוד לרבי יוסי כיון דלוקח הוא שמעון מראובן מאי איריא חרדל הוא דאין חייב ראובן להרחיק אפילו משרה וירק נמי אין חייב להרחיק ואיבטיל ליה האי תירוצא דרב פפא וממילא אתברר דהאי מתניתין ליכא לאוקמה דכי ליכא ירק נמי לא סמיך דאם כן קשיא הא דרבי יוסי.

אלא לעולם כי איכא ירק הוא דלא סמיך אבל כי ליכא ירק סמיך וקא אתא רבינא השתא לפרושי טעמא דמלתא משום דקסברי רבנן על המזיק להרחיק עצמו הלכך טעמא דאיכא ירק הוא דלא סמיך משום דאיכא היזיקא אבל ליכא ירק כיון דאכתי ליכא היזיקא סמיך ולא מצי חבריה למימר ליה למחר ממליכנא ועבידנא ירק דכיון דעל המזיק להרחיק את עצמו הא ליכא עליה פסידא דכי ממליך ועביד ירק הא קא מחייב האי לסלוקי היזיקא מיניה ורבי יוסי מתיר בחרדל היכא דקדים לדבורים שישאר כמות שהוא ולא יהא חייב להרחיקו מפני הדבורים שעשה חברו ולא התיר כן במשרה וירק. ואוקימנא לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי על הניזק להרחיק את עצמו ואפילו משרה וירק נמי אין חייב להרחיק לא שנא איכא ירק ולא שנא ליכא ירק אלא לדידכו דאמריתו על המזיק להרחיק את עצמו תינח משרה הוא דהיכא דאיכא ירק צריך להרחיק אותה ממנו משום דמשרה היא דמזקא ליה לירק וירק לא קא מזיק לה למשרה אלא חרדל מדבורים כיון דתרווייהו מזקי אהדדי והוה ליה כל חד מנייהו מזיק אמאי חייב בעל חרדל להרחיק מפני דבורים אדרבה בעל דבורים הוא שחייב להרחיק מפני חרדל שהרי החרדל הוא עשוי שם קודם הדבורים. ורבנן דבורים לחרדל לא קא מזקי אי בביניתא פירוש הזרע עצמו שנזרע בקרקע לא משכחת ליה שהרי בתוך הקרקע היא זרועה והעפר מכסה אותה ואי בטרפא שהוא הצמח שלה אי נמי אכלי ליה דבורים ליכא כהאי היזיקא כיון שהרי העיקר עדיין ישנו בארץ הדר פארי זימנא אחריתי. עד כאן לשונו.

דף יט עמוד א

אי בביניתא לא משכחת לה אי בטרפא הדר פארי. הקשה הראב"ד ז"ל אם כן בכל עת שיפרה כן יאכלוה הדבורים ואם כן לא יפרה ולא ירבה. ותירץ הוא ז"ל דלא אכלי אלא פעם ראשונה קודם שהרגישו חדודו אבל לאחר שהרגישו חדודו שוב אין חוזרים ואוכלים ממנו. ואינו מחוור דלישנא דקאמר שבאות ואוכלות משמע דבכל עת הם באות וחוזרות. ועוד דבאות עכשיו משמע כלומר לאחר שבזרע החרדל ואפילו כן מזקיקים חכמים לבעל החרדל לעקור חרדלו ולהרחיק ואמאי מאי דהוה הוה דכיון שכבר אכלו ממנו למה יעקור אותו מעתה והלא אין אחד מהם ניזוק מכאן ואילך. ועוד דאם איתא מאי קא אהדרו ליה רבנן לרבי יוסי אי בטרפא הדר פארי מכל מקום בפעם ראשונה תרווייהו מזקי אהדדי ומכאן ואילך אפילו חד מנייהו לא מזיק לחבריה ונראה לי דהכי קאמר אי בטרפא הדר פארי ובכל שעה שהוא פורה הוא נלקט ואף על פי שאוכל ממנו מעט בין פריה ללקיטה דבר מועט הוא ואין זה נזק של תלוש. אי נמי יש לומר דעיקר טרפא לא מהניא אלא להגין על גבעול החרדל וכיון שבכל עת שיאכלוהו וחוזר ופורה בכל עת הוא מגין ואין כאן נזק.

ועל עיקר הרחקת החרדל מן הדבורים תמיהה לי אמאי מרחיק כלל והלא החרדל אינו נכנס לתוך תחומן של דבורים ודבורים הן שבאות לתוך שדה החרדל ואוכלות ואם כן הוה ליה כבור המיוחדת ברשות המזיק דפטור דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי ונהי דבעל דבורים פטור מתשלומי נזק שמזיקות לחרדל ואפילו לרבי יוסי דאמר דדבורים מזקי לחרדל משום שאינם בני שמירה מכל מקום בעל החרדל אמאי מרחיק אדרבה היה לו לבעל הדבורים להרחיק אליבא דרבי יוסי דאמר דמזקי ליה לחרדל וכמו שחייבו לבעל שובך להרחיק שובכו מן העיר חמשים אמה וכן משדה חברו ומשמע דמודה בה רבי יוסי דגיריה נינהו. ואפשר דלרבי יוסי בעל הדבורים הוא דמרחיק דכיוני שובך הוא ובהדיא תניא בתוספתא דמכילתין במתניתין דהכא וכן היה רבי יוסי אומר מרחיקים את הדבורים מן העיר חמישים אמה כדי שלא ינשכו את בני אדם רבי אליעזר אימר מגדל דבורים כמגדל כלבים ואף כן מצאתי לרמב"ן ונראה לפי זה הא דקתני רבי יוסי מתיר בחרדל לדבריהם דרבנן קאמר להו מפני מה אתם מזקיקים להרחיק את החרדל מן הדבורים אחר שאין אתם מזקיקים להרחיק את הדבורים מן החרדל והא תרווייהו מזקי אהדדי אבל רבי יוסי לגרמיה אדרבה סבירא ליה דדבורים מרחיקים מן החרדל דגיריה נינהו אבל חרדל לא מרחיק משום דעל הניזק להרחיק את עצמו. ומכל מקום קושיא ראשונה במקומה עומדת אפילו לרבנן דאמרי על המזיק להרחיק בעל החרדל למה מרחיק דאף על פי שהם ניזוקים אינם אלא כשור של ניזק ברשות המזיק. וצריך לי עיון. ומתוך הדוחק יש לי לומר דריח החרדל מחדד פי הדבורים וממקומו הוא מזיקם. ועדיין אינו מיושב דאם כן גיריה נינהו ואמאי פליג ביה רבי יוסי דהא מודה הוא בגיריה. הרשב"א.

וסבר רבי יוסי. כתבו בתוספות לקמן על מקומם הוה ליה לאקשויי כו'. פירוש דלשטת רבינו תם ורבינו חננאל ז"ל דמעיקרא הוא דמוקי לה בלוקח ולבסוף הדרינן מינה היינו דקא פריך הכא וסבר רבי יוסי כלומר בשלמא אי הות מוקמת לה בלוקח והנך פירכי הוה מתרצינן להו וכגון שסמך בעל הדבורים תחלה וכי תימא אמאי מתיר רבי יוסי לבעל החרדל לסמוך משום דסבירא ליה על הניזק להרחיק את עצמו וכי תימא אם כן אפילו משרה וכרישין נמי שאני משרה וכרישין דהוי כמו גיריה דממקומם הם מזיקים אבל חרדל ודבורים שהדבורים הן באות ואוכלות החרדל והחרדל אינו נכנס לתוך תחומן של דבורים להכי מתיר רבי יוסי ולהכי לא קשה מידי מבור ואילן דשאני אילן שאינו מזיק אלא לאחר זמן ולא הוי גיריה אבל משרה וכרישין מיד הם מזיקים ממקומם אלא לדידך דאמרת דמתניתין לא איירי בלוקח וכגון שסמך בעל דבורים תחלה משום דאם לא כן לא היה מתיר רבי יוסי לסמוך לבעל החרדל דמשמע דסבירא ליה לרבי יוסי על המזיק להרחיק את עצמו והא תנן רבי יוסי אומר כו .

אבל לפי שיטת רש"י ז"ל דלמסקנא מתניתין מיירי בלוקח וקא פריך לרבי יוסי מדידיה מאי שייכא הכא לקמן על מקומם הוה ליה לאקשויי דהא כי נמי מוקי לה בלוקח רבי יוסי על המזיק להרחיק את עצמו סבירא ליה ואין שום אמורא שיסבור דהיכא דסמך בעל הדבורים תחלה שיתיר רבי יוסי לסמוך אחר כך אם כן לקמן הוה ליה לאקשויי דהא לכולי עלמא קשיא דרבי יוסי מדידיה אדידיה. אי נמי קפריך לשטת רבינו תם ורבינו חננאל ז"ל. בשלמא אי מוקמת לה בלוקח כדרב פפא והוה מתרצת להני פרכי דלעיל כדמתרצינן לשטת רש"י ז"ל לא הוה קשה דרבי יוסי מדידיה אדידיה דהא על כרחך לרבנן שאני להו בין לוקח משרה ללוקח אילן דגבי אילן בשסמך בהיתר אמרינן דלא יקוץ וגבי משרה בעי הרחקה משום דאילן הפסדו מרובה כמו שכתבו בתוספות ואם כן כל היכי דמפלגין לרבנן בין לוקח משרה ללוקח אילן הכי נמי מפלגינן לרבי יוסי דמשום הכי מיקל רבי יוסי באילן טפי ממשרה וירק משום דהפסדו מרובה והא דקאמר שזה חופר בתוך שלו היינו לומר דמשום דהפסדו מרובה הוי כחופר בתוך שלו אבל השתא דלא מוקמת ליה בלוקח ואין חילוק לרבנן בין אילן למשרה אם כן גם לרבי יוסי לא מפלגינן בין משדה לאילן אם כן קשה דרבי יוסי מדידיה אדידיה.

אבל לפי שיטת רש"י ז"ל דלמסקנא נמי איירי בלוקח לקמן על מקומה הוה ליה לאקשויי דהא כי לא מיירי בלוקח טפי איכא לאקשויי מדרבי יוסי אדרבי יוסי דליכא מאן דמפליג בין אילן למשרה אבל הכא כי מוקמינן בלוקח על כרחך לרבנן איכא לפלוגי בין אילן למשרה אלא משום דאיצטריך ליה לפרש הכא דרבי יוסי אית ליה על המזיק להרחיק את עצמו אסקה לכולה מלתא הכא אף על גב דלא אלימא פירכיה הכא כי התם אלא דבעי לאסוקי קושטא דמלתא.

וכי תימא לפי גרסת רש"י ז"ל נמי דלא גרסינן אלא איכא למימר דהכא בדוקא דקפריך מדרבי יוסי אדרבי יוסי וכפי מאי דפריש רבינו חננאל ז"ל בלוקח דהא מתניתין דאילן אוקימנא לעיל בלוקח ופירש רבינו חננאל ז"ל בלוקח שלקח מאדם אחד וטוענים ללוקח ודוקא אם אילן קדם לא יקוץ דטוענים ללוקח כיון דאכתי ליכא היזיקא עביד איניש דמחיל אבל אם בור קדם לא טענינן ליה ללוקח שאין אדם עשוי למחול נזקיו ולא למכרם ואם כן אי לא הוה מוקמינן מתניתין דחרדל נמי בלוקח לא הוה קשה מידי דהוה אמרינן דרבי יוסי אלוקח דמיירי ביה רבנן קאי וסבירא ליה דטענינן ללוקח אפילו אם הבור קדם וכמו שהקשה ר"י לעיל אבל השתא דמוקמינן מתניתין דחרדל נמי בלוקח וסבירא ליה לרבי יוסי במשרה וירק דלא טענינן קשיא דרבי יוסי אדרבי יוסי ולהכי קא פריך מדרבי יוסי אדרבי יוסי הכא ולא במקומה דאלו במקומה היה משנינן דמתניתין דאילן מיירי בלוקח וכדכתיבנא. ליכא למימר הרי דבלוקח דהכא אי אפשר לפרשו כפירוש רבינו חננאל דאם כן למה ירחיק המשרה כשיבא שם ירק כיון דטוענין לו שהמוכר קנה סמיכה דהא כשסמך אכתי ליכא היזקא. גליון.

נקטינן בשמעתין דבשדה שאינה עשויה לבורות סומך ובשדה העשויה לבורות אינו סומך כלל דקיימא לן כרבא משום דמהשתא מזיק לה דכל מרא ומרא דקא מחית כו'. ובשאר נזיקין שאינם מזיקים מעצמן כגון זפת וזבל ורחים ותנור לפי שיטתו של רש"י ז"ל לא כל הימנו לסמוך כלל ואפילו הוא אומר אסמוך עכשיו ולכשיבא חברי לבנות אסלק נזקי אין שומעין לו כדי שלא יצטרך חברו להתעצם עמו בדין באותה שעה. ומכאן נמי שמעינן למי שבא לפתוח חלון על חורבתו של חברו שאף על פי שעכשיו אינו מזיקו יכול למחות בידו. אבל לפי שיטת הר"י ן' מיגש ז"ל כולהו נזיקים דלא מזקי מהשתא סומך עד שיבא חברו לסמוך אבל מכל מקום נראה לי דאפילו לפי זה אם בא לפתוח חלונותיו על חורבתו של חברו מעכב עליו שאף על פי שאינו מזיקו עכשיו מכל מקום הרי הוא מוחזק עליו שכשיבא לבנות יצטרך להרחיק מכנגד חלונותיו ארבע אמות כדי שלא יאפיל שזו היא ששנינו ומכנגדן שלא יאפיל. הר"ן ז"ל.

וכן כתב הר"י ז"ל בעליותיו וזה לשונו: שמעינן מהא דאין אדם רשאי לפתוח חלון על חורבתו של חבירו לפי שיכול לומר שמא תחזיק עלי וכשאמלך לבנות חורבה זו נמצא חלונך פתוח לחצרי ותזיקני בהיזק ראיה וגם תזקיקני להרחיק מכנגד חלונך ארבע אמות. ומדאמר רבא דאינו סומך גפת וסלעים לרבנן שמא יחזיק עליו נשמע לרבי יוסי בחלון דאף על גב דאמר רבי יוסי זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו מודה הוא בהיזק ראיה דהוי כגיריה. ויש לבעל הדין לחלוק ולומר שהבא לפתוח חלון לחורבתו של חבירו רשאי שלא אמרו להרחיק בור מן המצר או גפת וסלעים ממקום הראוי לכותל או להרחיק האילן ממקום הראוי לבור לרבנן אלא מפני שזה חופר מזיק הוא אלו היה לחברו כותל סמוך להם הילכך גם כן עכשיו שאין שם בור וכותל מונעים אותו שמא יעשה שם חברו בור או כותל אבל הפותח חלון אינו מזיק שאפילו אם יש לחברו חצר כנגדו אין החלון עצמו נקרא מזיק אצל חצר חברו אלא בני אדם הדרים בבית הן המזיקים בראייתן הלכך כיון שתלוי ההיזק בראייתם כל זמן שאין שם היזק ראיה אין למנוע פתיחת החלון וכיון שאין יכול למחות אף על פי שהחזיק שלש שנים לא הוי חזקה. עד כאן לשונו.

עוד כתב וזה לשונו: אם לקח בית ובו חלון פתוח לחצרו של מוכר יש לו לסתום החלון משום היזק ראיה ואף על פי שנעשה ברשות ואנו לומדים זה מדתנן מרחיקים את המשרה מן הירק ואוקימנא לה בלוקח את המשרה ועל המזיק להרחיק את עצמו ואף על פי שנסמכה ברשות ונהי דלא קיימא לן כרבנן בהרחקת משרה אלא אף על פי שאינו לוקח אין צריך להרחיק משרה מן הירק שזה עושה בתוך שלו וזה עושה בתוך שלו מיהו כיון דמודה רבי יוסי בגיריה והיזק ראיה כגיריה דמי אף על פי שנעשה החלון ברשות על בעל החלון להרחיק את עצמו דמדרבנן במשרה וירק נשמע לרבי יוסי בגיריה דאפילו על הלוקח להרחיק את עצמו אבל הלוקח גפת וזרעים שסמכן המוכר לכותלו וכן הלוקח שדה שיש בו זרעים ומחרישה תוך שלשה טפחים לכותל של מוכר אין על הלוקח להרחיק את עצמו ואף על פי שמודה רבי יוסי בכל אלה שמרחיקים אותו מן הכותל הני מילי כשהוא נחשב מזיק בשעת מעשיו אבל הלוקח אותם סמוכים לכותל הרי הוא לא סמכם ואינו נחשב מזיק כדי שנחייב אותו בהרחקתם. ודברים אלו כשיש היזק בחלון בשעת המכר אבל אם מכר לו ביה שיש לו חלון כו' ככתוב בנמוקי יוסף לקמן בפרקין בסופו והילכך הא דאמרינן באחים שחלקו שאין להם חלונות זה על זה פירושו שיש לו לסתום חלונות שיש לו על חצר אחיו משום היזק ראיה כי אף על פי שנתנו לחלקו בית שיש בו חלונות על חצר אחיו על דעת לסלק נזקו נתנו לו בית זה ורבא אמר יש להם ולא דמי ללוקח בית שסותם חלון שיש בו היזק ראיה דשאני הכא דאמר ליה נדור ביה כדדיירא ביה אבהתהון. עד כאן לשונו.

ולענין פלוגתא דרבי יוסי ורבנן קיימא לן דאין המזיק צריך להרחיק אלא בגיריה הילכך במשרה וירק אין צריך להרחיק דלאו גיריה נינהו וכל שכן חרדל דאין צריך להרחיק אבל דבורים מחרדל חייב להרחיק אליבא דרבי יוסי משום דגיריה. ומיהו לא קיימא לן כרבי יוסי אלא כרבנן דאמרי דדבורים לחרדל לא מזקי הילכך אין בעל דבורים חייב להרחיק. הר"ן ז"ל.

מחמצן. פירוש מקום יש לכובסים כמו בקוע ששם שורין את היריעות במים כדי שיתלבנו. ופירוש הנדיין האבן שחובטים עליה את היריעות ואת הבגדים בשעה שמכבסים אותם וגם בפרק משקין בענין ועושים נברכת במועד אמרינן מאי נברכת אמר רב זה בקוע והתניא והנברכת והבקוע אמר אביי ואתמר רב כהנא גוהא ובר גוהא והן הן המחמצן והנדיין ולפי שבשעה שחובטים את הבגדים על הנדיין ניתזין ממנו צינורות אילך ואילך בעי הרחקה מן הכותל יותר מן המחמצן שהמים שבחמצן שרוים הם בתוכו ואינם ניתזין הימנו כלום. הר"י ן' מיגש.

ורב שהר"א גאון פירש חומצן הוא מקום שכובסים בו בגדים וקורין אותם חומצן שמתחמץ בו הבגד עד שמתלבן ונדיין לשון הזאה ויז מתרגמינן ואדי והוא מקום שהכובס חובט שם הבגדים על הסלעים והמים ניתזין בכח. עד כאן מספר רבינו ברוך שמואל ז"ל.

מרחיקים את הגפת וכו'. וסד בסיד. פירוש שטח בסיד מקום הנחתו של הגפת וגם כותלו של חברו כנגדו שלא יעלה בו ההבל ומסתברא לי דבעינן כחצי אצבע. משטה לא נודעה למי.

איבעיא להו וסד בסיד. יש מי שמדקדק מכאן דבכוליה מתניתין בין בריש בין בסיפא וסד בסיד גרסינן כו'. ויש מי שמדקדק מכאן בהפך דבסיפא גרסינן או סד בסיד דאי גרסינן אפילו בסיפא וסד אמאי פשיטא ליה טפי בסיפא מרישא והיכי אהדר ליה: פשיטא דאי לא ליערבינהו וליתנינהו כלומר ליערב רישא בהדי סיפא דהיא וסד אלא דגרסינן דסיפא מספקא להו או וסד גרסינן או דילמא סד גרסינן והראשון נראה עיקר. הרשב"א ז"ל.

תא שמע רבי יהודה אומר סלע הבא בידים כו'. כלומר ומדנקט סלע הבא בידים אלמא משמע דסלע הבא בידים דיניה לחוד ושאינו בא בידים דיניה לחוד דאי לא מאי שנא סלע הבא בידים דנקט אלא משום דדיניה מתחלף הא הכא והכא קתני מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד אלא ודאי משמע דסלע הבא בידים מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד ושאר סלעים מרחיק שלשה או סד. אי נמי יש לומר דבברייתא תנא סתם לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו ועלה תנא רבי יהודה להא דסלע הבא בידים דאלמא לחדותי אתא בסלע הבא בידים והכי תניא התם בתוספתא דמכלתין לא יחפור אדם סמוך לבורו של חבירו אלא אם כן הרחיק מכותלו של חברו שלשה טפחים וסד בסיד רבי יהודה אומר בסלע הבא בידים זה חופר בורו מכאן וזה חופר בורו מכאן כו' ודחינן סלע הבא בידים אצטריכא ליה כיון דבא בידים ליבעי הרחקה טפי קא משמע לן ולעולם אפילו לא בא בידים בעינן שלשה וסד בסיד נמי.

ולענין פסק הלכה כיון דאמרינן פשיטא דוסד בסיד תנן הכין קיימא לן דאף על גב דדחינן דילמא משום דלא דמי האי היזיקא להאי היזיקא לא שבקינן מאי דאיפשיטא לה לגמרא מעיקרא ותפסינן דיחוייא בעלמא. וכן פסק מורי הרב ז"ל. וכן פסק הרמב"ן ז"ל. הרשב"א ז"ל.

וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל בהלכות שלא הביא בעיא זו וכתב משנתנו בצורתה ותני ברישא וסד ובסיפא או סד. הר"ן ז"ל

הא דאמרינן בענין שיח ומערה ונברכת הכובסים תנא היזיקא דמתונא אלמא משום מתונא דמיא הוא וקשיא לי תיפוק ליה דקא מרפי ליה לארעיה ונראה לי דהא דאמרינן כל מרא ומרא דקא מחית כו'. לענין היזיקא דבור בלחוד הוא דאמרינן דכיון דעמוק הוא ריפויא דארעא מזיק ליה לאידך אבל שיח ומערה ואמת המים ונברכת כובסים דלא עמוקי לא מזקי ליה אלא משום מתונא ותו קשה לי כיון דאמרינן מכותל בורו שנינו בכותל בנין מאי הוי הנך דהוו משום מתונא לא תיבעי ליה דודאי מרחיק דאפילו מי רגלים במי מרחיק כדקתני בבבא שלישית דלא אמרינן מכותל בורו שנינו אלא בבבא קמייתא אבל בבבא שניה ושלישית לא דאמרינן דהבלא ומתונא מזקי לה לכותל אבל ריפוי דארעא מיבעי ליה אי מזקא ליה לכותל דעלמא או לא ואי אמרת דמזקא כדאמרינן בזרעים מפני שמחלידין הקרקע ומעלים בו עפר תיחוח אלמא ריפויא דארעא קשה ליה. ועוד דאמרינן לקמן מי שהיה כותלו סמוך לכותל של חברו לא יסמוך לו כותל אחר כו' וטעמא דמילתא משום דוושא אם כן תנא אמאי פרט בכותל דבור ליתני כותל סתמא וכל שכן בכותל דבור דתרווייהו עמיקי וחלישי כתלייהו. ונראה לי דהא דאמר רב יהודה מכותל בורו שנינו ארישא קאמר לא יחפור אדם בור סמוך לכותל בורו של חברו ולא שיח כו' אלא אם כן הרחיק מכותל של חברו ג'. הראב"ד ז"ל.

(לא נמצא עוד יותר בהראב"ד ז"ל שחסר מכאן).

לפי שאין דרכן של בני אדם להטמין בסלעים. כלומר אין דרך בני אדם לעשות כן והיה עלינו לדקדק עליו תינח סלעים דלא קתני לענין הטמנה חול דלא קתני לענין כותל אמאי. אלא כיון שנדחו דבריו בסלעים לענין הטמנה לא הוצרכנו לדקדק עליו בחול לענין כותל. אמר ליה רבא אי יגיד עליו ריעו לתני תרווייהו כחדא וליתני חדא מינייהו באידך והוא הדין לאידך דכיון דאיכא הכא גפת וזבל ומלח והתם נמי איכא גפת וזבל ומלח איכא בהדייהו סלעים וחול הוא הדין אידך נמי איכא בהדייהו סלעים וחול. דמחמימי חיים מקרירי קריר. כלומר חול גופיה אין בו לא חימום ולא קירור שהרי דבר יבש הוא ואין בו לחלוחית כלל אלא מחמת שהוא דק כשמוצא חימום מתחמם ממנו היטב וכשמוצא לחלוחית של מים מצטנן ממנו היטב ולפיכך לענין הטמנה אין טומנים בו שהרי מתחמם הוא מחמת הקדרה ונעשה דבר המוסיף הבל אבל לענין כותל כיון שאין שם דבר שמחמם את החול ולא דבר שעושה בו לחלוחית אין שם היזק כלל ואי נמי יש שם בכותל לחלוחית של מים ונמצא אותו חול מצטנן ממנו ונעשית בו לחלוחית אותו היזק מחמת אותו לחלוחית שבגוף הכותל עצמו הוא ולא מחמת החול. ואקשינן איני והתני רבי אושעיא חול כו'. ומהדרינן התם במתונא כלומר חול שיש בו לחלוחית כגון שהיה אותו מקום הסמוך לכותל מקום שיש בו לחלוחית של מים אלא שאינה מגעת עד הכותל וכשעושה שם חול נמצאת אותה לחלוחית נכנסת בחול ומזקת את הכתלים. הר"י ן' מיגש ז"ל.

על מה שכתבו בתוספות בפירוש רבינו חננאל ז"ל דמה שאמרו להרחיקם משום דמשתכי שמלקין את הארץ כו'. ובהדי זרעים ומחרישה הוה ליה למתנייה אלא דדמי להנך שהם מטלטלין ואינם קבועים. תוספי הרא"ש ז"ל.

הא תנא ליה אמת המים. וממנה אתה למד דהוא הדין לחול דאית ביה מתונא. וקשה לי ואפילו כי נימא דטעמא דחול משום הבלא היכי הוה קשה לן אמאי לא תנא ליה במתניתין הרי כבר תנא גפת וזבל ומדין אתה למד לחול ואדרבה קשה אמאי תנא לכולהו. וניחא לי דאורחא דתנא בכך למיתנא כולהו כיון דדמו להדדי אבל חול לאמת המים ונברכת הכובסים לא דמי כלל וכן אמת המים לנברכת הכובסים לא דמי נמי להדדי לפיכך מצריך להו בגמרא ומדאמרינן הכא דמאמת המים אתה למד להיזקו דחול שמעינן דאף על גב דתרצה אביי ואיתימא רב יהודה למתניתין מכותל בורו שנינו הוא הדין בכותל בנין דבעי לארחוקי שלשה בור ושיח וכולן. עד כאן משטה לא נודעה למי.

ובגליון של תוספות מצאתי הא תנא ליה אמת המים. קצת קשה דהכא שמעינן חול אפילו לח מאמת המים. עד כאן לשונו.

מחרישה ותיפוק ליה משום זרעים. בדין הוא דלימא ליה להכי תנא מחרישה לעכב עליו משעת חרישה אלא דלא ניחא ליה למימר הכי דכיון דהא תנא ליה את הזרעים ואיצטריך למתנייה על כרחך דבמחרישה לא סגיא ליה משום מפולת יד למה ליה לתנא תו ואת המחרישה וכי בשופטני עסקינן שחורשים שלא על מנת לזרוע ולמה הוא חורש הא תנא ליה שאינו יכול לזרוע. הר"ן ז"ל.

הא דאוקימנא בחורש לאילנות דהיינו בשנטע האילנות ברשות הא לאו הכי מסתמא צריך הוא להרחיק עשרים וחמש אמות מן הכותל לדעת רבנן כדרך שהוא מרחיק מן הבור שגם הוא מחליד קרקעו של כותל ומפיל אותו. הרשב"א.

דף יט עמוד ב

אבל זורע הוא את הצדדים. ואם תאמר ונהי דשרשי הירק לא משתרשי לצדדים ניחוש לשרשי הגפן דלצדדים משתרשי ובאים שרשי הירק ונכנסים בהם יש לומר דאפשר דליכא משום הרכבה אלא בגוף הגפן ממש אבל בשרשים לא. הר"ן ז"ל. ועיין בהר"ן שעל ההלכות סוף פרק קמא דקידושין.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: ואם תאמר ותיפוק ליה משום שרשי הגפן שמשתרשים לצדדים. יש לומר שרשי הגפן אינם עולים למעלה אלא למטה משלשה הם נשרשים. עד כאן.

וכן תירץ הר"י בעליותיו וזה לשונו: יש לומר שרשי הגפנים יורדין הם למטה לארץ שלשה טפחים ואין שרשי הזרעים באין לתוכן. עד כאן.

התם בשופכין. כתוב בתוספות ויש לומר דשאני חול שהוא כל שעה כו' וראוי היה לשנותו בהדי היזיקא דמתונא אלא משום דלא דמי להו דאינהו קביעי. עד כאן מתוספות הרא"ש ז"ל. התם בשופכים פירוש מי רגלים המתקבצים בכלי שלא יהא שופך אותם בצד כותל של חבירו לפי שכיון שנשפכין באחת נמצאו מזיקים את הכותל וחופרים אותו אבל לעמוד בצד הכותל ולהשתין כיון שאין נשפכים מגופו ובפעם אחת אין הכותל ניזק מהן ולפיכך מותר. וליתא להא דרבה בר רב הונא דהא איתותב הילכך אפילו לעמוד ולהשתין בצד כותלו של חבירו אסור עד שירחיק שלשה טפחים. הר"י ן' מיגש ז"ל.

במה דברים אמורים בכותל לבנים כו'. לא קאי אלא אהרחקת מי רגלים אבל כולהו אינך דמתניתין כגון זרעים ומחרישה אפילו מכותל אבנים מרחיקים שלשה טפחים ומסתברא דהא דתנן ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים אליבא דמסקנא נמי בשופכים מיירי ולפיכך מרחיקים אותם מן הכותל של אבנים ששה טפחים והכי משמע לשון הרחקת מי רגלים משום הכי לא קתני עלה במה דברים אמורים בכותל לבנים. הר"י ז"ל בעליותיו.

וז"ל לשון ה"ר יהונתן ז"ל: לא ישתין כו'. דלא תימא דמתניתין מיירי כשופכים דהיינו עביט של מימי רגלים הוא דבעי הרחקה שלשה טפחים אבל להשתין שהוא דבר מועט לא ליבעי הרחקה קמשמע לן דאפילו כל השתנת המים אסר במתניתין בלא הרחקת שלשה טפחים וקמשמע לן נמי ברייתא דאף על גב דמתניתין משמע דדין מי רגלים וזרעים ומחרישה אחת הוא קמשמע לן דלא דלגבי מי רגלים היא דמשוינן חילוק בין כותל לבנים לכותל אבנים אבל בשארא לא שנא דבכולהו בעינן שלשה טפחים. עד כאן לשונו.

אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון מאי איריא רקיק אפילו עבה נמי פירוש קא סלקא דעתך השתא דטעמא דשמואל משום דמקבל טומאה וכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה וכדמקשינן בסוף ותיפוק ליה דהוה ליה דבר המקבל טומאה ולפיכך קשיא ליה מאי איריא רקיק שאינו סותם כל החלון שאינו ממעט אפילו עבה נמי שסותם כל החלון אינו ממעט בפני הטומאה. ופריק דלאו משום דמקבלי טומאה קאמר אלא משום דעתיד ליטלו משם וכל העומד לינטל אפילו ביומו הרי הוא כנטול ואינו חוצץ ורקיק דנקט לרבותא נקטיה דלא מיבעיא עבה שאינו נמאס בעמידתו בחלון ועתיד לינטל ולפיכך דינא הוא דלא ימעט אלא אפילו רקיק דבעמידתו שם אפשר שיתקלקל מלחלוח החלון והוה אמינא שימעט קמשמע לן דאפילו רקיק עתיד לינטל ואינו ממעט. ואקשינן ותיפוק ליה דהוה ליה דבר המקבל טומאה ואפילו ביטלו שם אינו חוצץ דכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה ואיכא למידק אי מבטל ליה לא מקבל טומאה דהא כיפת שאור כו'.

ויש מתרצים דהתם שאני דעביד מעשה בידים כו'. ככתוב בתוספות. ופרקינן בשנילושה במי פירות כו'. וקשה לי דאם כן רקיק דקאמר דוקא קאמר דאי עבה וממלא כל החלון אף על גב דלא מבטל ליה חוצץ כדאיתא בסמוך ואם כן הוה ליה למימר אלא בשנילושה במי פירות כלומר ורקיק דוקא.

על כן נראה לי דמעיקרא כי אקשינן ליה מאי שנא רקיק לישנא בעלמא הוא דקא קשיא ליה כלומר למעט מאי שנא רקיק אפילו עבה אינו ממעט ופריק דלאו דוקא אלא לרבותא נקטיה כדמפרש ואזיל ולפיכך אקשי ליה אכתי מאי קא משמע לן דבין רקיק ובין עבה אינו ממעט ופשיטא דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. ופריק בשנילושה במי פירות ולעולם רקיק דנקט לרבותא נקטיה כדאמרן כן נראה לי. ובזה נסתלקו כל הקושיות דאפשר דהיכא דבטלו במחשבתו נמי מבוטל וחוצץ אינו ממעט. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: רקיק אינו ממעט בחלון. פירוש חלון שבין בית לבית אי במי בין בית לעליה ולא מיבעיא קאמר לא מיבעיא עבה דחזי ליה דהא אפשר למחתך לא אמרינן כיון דמאוס בטוליה בטליה והוה ליה כעפר וממעט כיון דאפשר למחתך ליה להנהו פנים דאמאיס ליה כעפר ואכיל ליה לשארא אלא רקיק נמי דלא אפשר למחתך מיניה מידי דהא רקיק הוא אימא כיון דמאוס בטולי בטליה והוה ליה כעפר וממעט קא משמע לן דאף על גב דלדידיה לא חזי דהא מאיס אפילו הכי כיון דחזי לכלבים אי נמי לתרנגולים לא מבטל ליה וכיון דלא מבטלי ליה לא חייץ דקיימא לן דלא הויא מחיצה דחייצא בפני הטומאה אלא מאי דלא חזי ליה למריה דודאי בטולי בטליה והוה ליה עפר שבכותל אי נמי מאי דגלי דעתיה דבטליה אף על גב דחזי ליה הוי חציצה אבל כיון דגלי דלא מבטל ליה ליכא עליה תורת מחיצה כלל כי היכי דניחוץ בפני הטומאה.

ואקשינן ותיפוק ליה משום דהוה ליה דבר המקבל טומאה וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה פירוש משום דלא חייץ בפני הטומאה אלא מאי דלא עיילא ליה טומאה בגופיה דהוה ליה סותם בפני הטומאה אבל מידי דעייל ליה טומאה כיון דאיהו גופיה הא איטמי ליה הוה ליה ככל הכלים שנטמאו בבית דליכא למימר דחציץ וסתים בפני הטומאה דהא איהו גופיה הא קא עיילא ביה טומאה לא חייץ. ופריק הכא במאי עסקינן כגון שנילושה במי פירות. ואותביה עליה מהא דתניא קופה מלאה תבן כו' עד אם יכולין לעמוד בפני עצמן חוצצין ואם אינם יכולין לעמוד בפני עצמן אלא הקופה והחבית הוא שמעמידין אין חוצצין לפי שאין הקופה והחבית חוצצין בפני הטומאה שהרי דבר שמקבל טומאה הם והתבן והגרוגרות נמי הרי אינם קשים שיהו עומדים בפני עצמם ויהיו מחיצה וקיימא לן דלא הויא חציצה וחוצץ בפני הטומאה אלא דבר שהוא קשה ועומד בפני עצמו אבל דבר שהוא רך ואינו עומד בפני עצמו אלא עד שיהא מונח בכלי אינו חוצץ כדאמרינן לקמן בכל עושים מחיצה חוץ ממלח ורבב שהן רכין ואין יכולים לעמוד בפני עצמן כדי שיהו מחיצה קתני מיהת אם יכולים התבן והגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצים ואי סלקא דעתך דכל היכא דחזי לכלבו או לתרנגולא אף על גב דלדידיה לא חזי לא מבטל ליה ולא חייץ תבן אמאי חייץ הא חזי לבהמתו. ופריק תבנא סריא פירוש תבן רע שנפסל מלאכול לבהמה. ואקשי אף על גב דלא חזי לבהמתו חזי לטינא ולא ניחוץ דהא אמרת כל היכא דחזי למידי לא מבטל ליה. ופריק דאית ביה קוצי. ואהדרינן לגופה דמתניתין לברורה ואמרינן גרוגרות חזי ליה ואמאי חצצו ופריק שמואל כשהתריפו התריפו בלשון ישמעאל כמג"ת עד כאן לשונו.

חזי לטינא דאית ביה קוצי. חזי להיסק במתונא. הוא הדין דהוה מצי לאוקמה בשבת דכיון דביומיה לא חזי ליה ועל כן מבטל ליה התם וחוצץ ליומו וכדאוקימנא לקמן בן שמנה חי המונח בחלון. אלא כל שאפשר להעמידה בין בחול בין בשבת מעמידה כיון דתנא סתמא. הרשב"א ז"ל.

דף כ עמוד א

היא גופה תיחוץ ותימה היכי תיחוץ כו'. ככתוב בתוספות. ודוחק הוא לומר דפריך לפי דעת המקשה דסבר דאפילו עתיד ליטלו משם חוצץ. עד כאן מגליון תוספות כתיבת יד.

והמים. פירוש כגון אמת המים שעוברת בחלון. ואין לפרש שניתנים בכלי דהא הכלי עצמו יחוץ כדמקשינן לקמן חספא גופה תיחוץ ולא שייך לפרוקי דלית בה שיעורא בחרס ואפילו הכי איכא שיעורא במלח שגבוה על הכלי. עליות הר"י ז"ל.

וזה לשון הרא"ש בתוספותיו: כולם אין ממעטים בחלון וטעמא משום דאין מתקיימים ונמאסים כו'. ככתוב בתוספות ואם תאמר תיפוק ליה משום חספא. ויש לומר כגון שיש בו פותח טפח בלא חספא וכולהו ניחא דשלג וברד וכפור וגליד אפשר שעולים למעלה מן הכלי אבל מים קשה לי ושמא אגב אחריני נקטיה אי נמי באמת המים העוברת בחלון. עד כאן לשונו.

ותו אותביה עליה דרב טובי בר קיסנא מהא דתניא עשבים שתלשם והניחם בחלון או שעלו מאליהן בחלון וכן מטלניות שאין בהן שלש על שלש שאין מקבלין טומאה שהם מונחים בחלון וכן האבר והבשר שהם מדולדלין בבהמה או בחיה שהוא מונח בחלון כגון שהיתה זאת הבהמה או החיה יושבת בחוץ והכניס זה האבר המדולדל בה בחלון וכן נכרי וכו'. אבל השלג והברד כו' פירוש מפני שסופן שיהיו נמסין ואין יכולין לעמוד בפני עצמן. קתני מיהא עשבים שתלשם ואי סלקא דעתך דכל מידי דחזי לבהמתו אף על גב דלא חזי לדידיה לא מבטל ולא חייץ הני עשבין אמאי חייצי נהי נמי דלדידיה לא חזו הא חזו לבהמתו. ופריק הכא במאי עסקינן באפרזתא פירוש עשבים מרים דלא חזו למאכל בהמתו. ואהדרינן לגופה דמתניתין לדקדק לה ולברורה ואמרינן אי עלו מאליהן בחלון כיון דקשה לכותל שקיל להו ולא מבטל להו התם בחלון וכיון שכן אמאי הוו מחיצה וחייצי בפני הטומאה ואוקמה רבא בכותל חורבה דלא איכפת ליה לכותל ומשום הכי חשבינן ליה כגופה דכותל וממעטי בחלון דהא ליכא בדעתו למשקלינהו מהתם רב פפא אמר בבאין מחוץ לשלשה טפחים לכותל כלומר צמחו בחוץ שלשה טפחים לכותל וכשגדלו נכנסו בחלון ולפי שעיקרם רחוק מן הכותל שלשה טפחים לא קשה ליה לכותל שאלו היו בשלשה טפחים הסמוכים לכותל הוו קשו ליה לכותל ולא שביק להו התם דהא תנן מרחיקים את הזרעים מן הכותל שלשה טפחים ואוקמה רבא מפני שמחלידין את הקרקע.

ואקשינן מטלניות חזו ליה. ופריק דמטנפי דלא חזו ליה ודייקינן ואף על גב דמטנפי הא חזו לאומנא לכפורי בהו החבורה. ומהדרינן בריסקא דלא חזי לאומנא כיון דקשות ומכווצות נינהו לא חזי לכפורי בהו. ואקשינן אי הכי אמאי קתני שאין בהן שלש על שלש ארבע על ארבע מיבעי ליה דהא שיעור השק לענין טומאה ארבע על ארבע הוא. ומהדרינן אלא כעין שקא כלומר לעולם מטלניות של פשתן הן אלא שהם קשה ומכווצים כמו השק דלא חזי לאומנא. ואקשינן והאבר והבשר המדולדלים בבהמה ערקא ואילא ופריק בקשורה. ואקשינן ואף על גב דקשורה שחיט לה ואכיל לההוא אבר בהדה וכיון דחזיא ליה לא מבטל ליה. ופריק בבהמה טמאה. ואקשינן והא חזי לזבונה לעכו"ם ושחיט לה עכו"ם ואכיל לההוא אבר בהדה. ופריק בכחושה דלא חזיא לאכילה.

ואקשינן נהי דלאכילה דעכו"ם לא חזיא דהא כיחש הוא אכתי חזי ההוא אבר למפסקיה ולמשדיה לכלבים. ופריק כיון דאיכא צער בעלי חיים לא אתי למעבד הכי. וליכא למימר דשחיט לה ופסיק לה לההוא אבר ושדי לכלבים חדא דלאו אורח ארעא למשחט לה לבהמה כי היכי דניחתוך לה לפני כלבים. ועוד דכיון דלאו בת שחיטה היא שחיטתה נמי צער בעלי חיים דהא הריגה היא ולא שחיטה. ואם תשאל אמאי קתני האבר והבשר המדולדלים בבהמה המונחים בחלון ולא קתני הבהמה שישבה בחלון. יש להשיב משום דסתם חלון גבוה מן הקרקע ואין הבהמה יכולה לעלות ולישב בו. עוד יש להשיב משום דסתם חלון קטן ואינו מחזיק גוף הבהמה ואי קשיא לך עכו"ם שישב בחלון הא אוקמי בחבושי מלכות דאורח ארעא למכבשינהו במקום צר ודחוק. הר"י ן' מיגש ז"ל.

ועכו"ם שישב בחלון. ואם תאמר והרי עשאום כזבים. יש לומר דטומאה דרבנן היא ממעט. ואם תאמר והא אמרינן באהלות אליבא דרבי מאיר דלבנה מבית הפרס אינה ממעטת אף על גב שאין טומאתה אלא מדרבנן. יש לומר שאני טומאת בית הפרס דאית ליה עיקר בדאורייתא דהא מחמת ספק אם יש שם מת היא באה. הר"ן.

קלניתא פירוש עוף טמא ואין אדם קונה אותה מפני שמנחשין בו. חספא גופא תיחוץ דהא לאו כלי הוא כי היכי דלהוי דבר המקבל טומאה דלא חייץ. ופריק דלית בה שיעורא. כלומר חרס זה קטן הוא והחלון גדול שאף על פי שאנו רואים אותו כלי חרס כאלו מגופו של כותל הוא עדיין יש בו חלון טפח על טפח ולפיכך אנו צריכים לצרף המלח אצל החרס כדי שיתמעט החלון בשניהם. הר"י ן' מיגש ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: הכי גרסינן וכן הוא במקצת ספרים חספא גופא תיחוץ דלית בה שיעורא ותו לא. והכי פירושו דלית בה שיעורא לחוץ ולא למעט אלא עם המלח הצבור בתוכו. ויש מי שגורס חספא גופא תיחוץ דלית בה שיעורא כדתנן חרס כו' ככתוב בתוספות. ואין הגירסא נכונה והגירסא הראשונה נכונה ממנה ובספרי ספרד לא גרסינן ליה. עד כאן לשונו.

דף כ עמוד ב

דלית בה שיעורא. ולא בעי לשנויי דאית ליה שיעורא לקבל ביה טומאה ולא חייץ דמכל מקום תיקשי דשקיל ליה כיון שהוא כלי ויסיר גם המלח. עד כאן מגליון תוספות.

והתניא ושל חמור שלשה מן האצטרוביל פירש רש"י ז"ל חמור של רחים שמנהיגים על ידי חמור ושל משנתנו ברחים של יד. ואינו מחוור חדא דאי חמור ממש האיך הוא עובר בין שלשה טפחים שבין הקלח והכותל. ועוד דאף על ידי הנהגת החמור איכא נמי טיריא כמו ברחים שטוחנים בהם ביד. ונראה דברי רבינו חננאל ז"ל כו'. הרשב"א והר"ן ז"ל.

וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: פירש רש"י שטוחנים בחמור. וקשה לפירושו דברחים של חמור איכא טיריא טובא וסתם רחים בתלמוד היינו רחים של יד. ונראה כפירוש רבינו חננאל ז"ל שפירש רחים של חמור היינו שיש לו בסיס שהרחים יושבים עליו וכל דבר הנושא משאוי קראו חכמים בלשון המשנה חמור כו' ככתוב בתוספות. וקשה לפירוש רבינו חננאל ז"ל שפירש דרחים של חמור טוחן בה ברגליו דהא תנן בפרק ה' דזבין חמור של רחים ושל יד. ונראה לפרש דתרווייהו טוחנים בהם ביד אלא דבמתניתין ניחא דאיכא טיריא שהרחים על גבי קרקע ומנדנד את הקרקע אבל היכא שהוא על גבי בנין של עצים אינו מתנדנד. עד כאן לשונו.

התם משום קלא. כך היא עיקר הגירסא ומאן דגריס אלא משום קלא לא דק דאם כן משמע דלית להו משום טיריא וליתא דהא בריש פרקין אמרינן הא קא משמע לן דטיריא קשה לכותל אלא ודאי לא גרסינן אלא והכי פירושו התם משום קלא כלומר דמשום קלא איכא טיריא כדאמרינן בפרק אלו טרפות גבי אריא דבי עילאי דכי שאג נפלו שורי דמתא וכדכתיב ותבקע הארץ לקולם. הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל.

וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: פירוש טיריא נדנוד הכותל מחמת הרחים הקבועים בארץ אבל רחים שאין קבועים בארץ אלא על גבי חמור של עץ אין הכותל מתנדנד ממנו לפי שכיון שאינו קבוע בארץ אין הקרקע מתנדנד כדי שיתנדנד עמו גם הכותל אלא קלא בעלמא הוא דאיכא. פירוש אצטרוביל גלגל של רחים והקלת הוא הכלי שתולים אותו על פי הרחים ונותנים בו החטים והם יורדים ממנו מעט מעט לתוך פי הרחים. עד כאן.

מתניתין : ובכירה טפח. קשיא לי אמאי לא יהיב שיעורא לכירה למעלה כדיהיב לתנור. ויש לומר דכירה דבבית לא אצטריך למיהב ביה שיעורא למעלה דאין לך בית שאין עליה על גבה גבוהה ממנה שאי אפשר לה לשלהבת של כירה לעלות כל כך שתגיע לתקרה. ועוד אפשר לומר דילמא ילפינן מלמטה כלומר דכשם ששיעור שתחת הכירה אחד משלשה בתנור ממילא שמעינן בשיעור שלמעלה שהוא אחד משלשה בתנור והוא אמה ושליש. אי נמי יש לומר דכירה כיון שאין פתחה למעלה אלא מן הצד ונקבים קטנים בלבד הוא שיש לה על גבה אין שלהבת יוצאת משם ולפיכך למעלה כלמטה ומשום חום בלבד הוא שצריך להרחיק ולא משום שלהבת התנור והלכך בין מלמעלה בין מלמטה בטפח סגי וכן מצאתיה בירושלמי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: ובכירה ששופתין קדרה על חללה ואין עושים בתוכה היסק גדול כמו שעושים בתנור סגי בטפח מלמטה אבל מלמעלה לא צריך כיון דאדם נכנס ויוצא בבית לבשל בה אי אפשר שלא ירחיק הרבה מן התקרה בכדי שלא יזיק לפי שהכירה אינה גבוהה מן הקרקע אלא בטפח או טפחים בשיעור להכניס ראשי הגיזרין תחת מקום שפיתת הקדירה אבל התנור הוא גבוה הרבה על כן הוצרך לפרש הרחקתו מן התקרה ארבע אמות. עד כאן לשונו.

מתניתין : לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעים תחת אוצרו של חבירו. קשיא לי מפני מה שינה התנא לשונו כאן דהוה ליה למימר לא יעמיד אדם חנות של נחתומין. ונראה לי דרבותא אתא לאשמועינן דאפילו היה לו חנות של נחתומין או של צבעים בבית אחר הסמוך לבית שתחת האוצר לפי שההבל או העשן עובר מזה לזה שתחת האוצר ומפסיד באוצר. וממה שפירש רש"י ז"ל בגמרא יש ראיה לדברי דאיבעיא לן בגמרא בנה עליה על גבי ביתו מהו ופירש רש"י אם בנה העליון עלייה על גבי ביתו לעשות שם אוצר מי הוי כאוצר קודם או לא אלמא לקדימה הוא דאיבעיא לן הא אלו עשה אוצר בעלייה העליונה אף על פי שהעלייה האמצעית מפסקת אפילו הכי אסור לבעל הבית לעשות חנות של נחתומין בבית דהבלא עולה היא למעלה ועוברת שתי התקראות וכל שכן שיעבור דרך פתחים ותחמם תקרה שתחת האוצר. ואף ממה שפירש רבינו חננאל ז"ל דבנה עלייה התחתון על גבי ביתו להפסיק בינו ובין אוצרו של חבירו אבעיא ליה אי מהניא ליה הפסקת התקרה אם לא יש כמין סיוע דמשום דאשמועינן תנא דמתניתין דאפילו מבית לבית דרך פתחים אסור איבעיא לן הכא אם הפסיק בין שניהם בתקרה אם מציל אם לאו כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

גמרא : בעי אביי כיבד וריבץ לאוצר מהו. פירוש כיבד עליון וריבץ לאוצר וקודם שעשה שם אוצר הקדים התחתון ועשה רפת בקר תחת עלייתו מי הוי כרפת בקר קודמת לאוצר או דילמא כיון דכיבד וריבץ עליון לאוצר כמי שקדם אוצר דמי או כמי שבאו לסמוך בבת אחת דעל המזיק להרחיק את עצמו לרבנן והוא הדין לרבי יוסי דגיריה וכל שעה שמהפך ברפת בקר הוי כגיריה.

וקשה לי לפום לישנא קמא דריש פרקין דמודה אביי בשדה העשויה לבורות דאינו סומך מאי קא מיבעיא ליה לאביי בשכיבד העליון וריבץ לאוצר פשיטא דאינו סומך שהרי כיון שכיבד וריבץ עלייה זו עומדת היא לאוצר. וכי תימא דירה שאני הא לא אמרינן האי טעמא לעיל אלא לרבא. ויש לומר לאביי נמי אית ליה האי טעמא לפום לישנא קמא דמודה בשדה העשויה לבורות דאינו סומך. ויש מפרשים כיבד לעליון התחתון וריבץ לאוצר אם היא מציל על ההבלא שלא תזיק לאוצר. ואינו מחוור כי אין בדבר זה הצלה מן ההבלא. ועוד דלא הוה ליה למימר לאוצר. עליות הר"י ז"ל.

כיבד וריבץ לאוצר מהו. ריבה החלונות מהו. פירש רש"י ז"ל דכולן אעליון בעל העליה קמיבעיא ליה לענין קדימה כלומר אם קודם שעשה בעל הבית רפת בקר בביתו קדם בעל העליה וכיבד וריבץ עלייתו לאוצר הוי כאוצר קודם או לא ואם תמצא לומר לא הויא קדימה כיון שלא עשה מעשה גדול ועדיין אינו ניכר דמחמת אוצר הוא מכבד ומרבץ ריבה בחלונות מהו שעשה מעשה גדול וניכר דמחמת אוצר הוא עושה כן שדרכו לעשות חלונות באוצרות להכניס שם ריוח ואויר כדי לשמור את התבואה מלרקב ואם תמצא לומר דאכתי אין זה מעשה מוכיח לאוצר בנה עליה גמורה לאוצר שדרכן היה לעשות עליות עליונות לאוצר מהו. תמרי ורמוני מאי אם תמצא לומר שאין קדימה אלא בדברים הנאצרים אם אצר שם תמרי ורמוני שאין נזוקים מכל מקום הרי התחיל באוצר. וסלקי כולם בתיקו והם קולא לנתבע ואם קדם רפת בקר לאוצר התבואה ממש אין מחייבין אותו לסלק. הרשב"א ז"ל.

ורבינו חננאל ז"ל פירש ריבה התחתון בחלונות כדי שיהא העשן יוצא שלא יזיק ההבל באוצר. ואינו מחוור דמסתמא על דרך בעיא קמייתא אזלא דמיירי במעשיו של עליון דגם הוא כן פירש דכיבד וריבץ העליון קא בעי. עליות הר"י ז"ל.

והר"י הלוי ן' מיגש ז"ל דחה פירושו דהא לית ליה רשותא לרבות בחלונות משום דאמר ליה קמרעית לכותל כדאמרינן בפרק הבית והעליה תחתון שבא לרבות בחלונות אין שומעים לו עד כאן. ובנה עליה על גבי ביתו גם כן פירש רבים חננאל ז"ל בנה התחתון עליה על גבי ביתו תחת האוצר והפסיק בין החנות ובין העליה כדי שלא יהא ההבל מזיק בעליתו של עליון ומיבעיא ליה אי מצי עליון אכתי לעכובי עליה או דילמא כיון שהפסיק התחתון בעליה לא מצי עליון לעכובי עליה. וכן פירש הר"י ן' מיגש ז"ל.

וכתוב בעליות דלא תקשי לך האי דלא קאמר בני תחתון כיון דבעיא קמייתא במעשיו של עליון איירי שהרי נתפרש זה בלישנא דעל גבי ביתו דמשמע של בית. עד כאן.

והרשב"א והרא"ש ז"ל דחו גם פירושו בזה כיון שאין הבעיות בענין אחד דקמייתא קיימא אעליון ותרתי מציעתא אתחתון ובתרייתא אעליון. עד כאן.

תמרי ורמוני מאי תיקו. תמיה לי אמאי לא פשטא ממתניתין דקתני באמת ביין התירו אלמא כיון דביין אינו מזיקו התירו לאו למימרא שיהא מותר לגמרי ואפילו לכשיבא לאצור שם תבואה אלא בעוד שהיין שם ולומר שאינו מזיקו ואינו חייב להרחיק עכשיו. אי נמי יש לומר דאוצר יין שאני דכיון שצריך הוא לחביות ולכלים אין דרכן של בריות לחזור ולפנותם ולעשותו אוצר של תבואה אבל תמרי ורמוני אף על פי שנתנם שם היום למחר הוא מפנן ומכניס שם תבואה. הרשב"א ז"ל.

תנא ביין התירו מפני שמשביחו תמיה לי למה הוצרך תנא דברייתא לפרש מפני שמשביחו וכי אם אינו משביחו ולא מפסידו לא היו מתירין. ונראה לי דמשום שממעיטו הוצרך לגלות הטעם מפני מה התירוהו והלא מפסידו שממעיטו ופירש שאף על פי שממעיטו משביחו ויותר ממה שהוא מפסיד במיעוטו נשכר בשבחו. ואגב דתנא ביין שמשביחו תנא ברפת בקר מפני שמפסידו אף על פי שלא היה צריך לפרש בודאי כיון שאסרוהו במשנתנו מן הסתם אנו יודעים שהוא מפסיד. אי נמי יש לומר דלשון חכמים עושר וקא משמע לן דהבלא מעלי וכעובדא דרבי הושעיא דירושלמי שכתבנו למעלה. הרשב"א ז"ל.

האי דידן אפילו קוטרא דשרגא כו'. וזו קשה לפירוש רש"י שפירש דטעמא דמתניתין משום עשן דהיכי אפשר שמה שמשביח במשנתנו פוגם בדילן אלא שמע מינה כפירוש רבינו תם דקאי אמאי דקאמר ולא רפת בקר כו' שהנר האחד שכבה מעלה עשן ומסריח מעט וכן אפשר לומר לפירוש רש"י אבל אין נראה כן מדבריו. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

מתניתין : חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסים והיוצאים. לאו מקול הנכנסים ממש קאמר דהא אינו יכול לעכב מחמת קול הפטיש והרחים. ועוד דסיפא דמתניתין דקתני אבל אינו יכול לומר איני יכול לישון מקול התנוקות אוקמה אביי בחצר אחרת אף על פי שהקול נופל באזניו גם כן. אלא טעמא מפני ריבוי הדרך כלומר איני יכול לעמוד ולישן מפני רגל הרבים שמרבים עלינו את הדרך והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם דו יכול למימר ליה אינון אזלי ואתי הכא בעיין לך ולא משכחין לך ותו מרבים עלינו את הדרך ותמיה לי מאי חנות שבחצר דקתני דהוה ליה למתני לא יעשה אדם חנות בחצר השותפים אי נמי אחד מבני החצר שבקש לעשות חנוני כלישנא דברייתא דקתני אחד מבני החצר שבקש לעשות רופא או אומן חברו מעכב עליו.

על כן נראה דהכי קאמר חנות שבחצר כלומר שנעשה ברשות אף על פי כן יכולין הן לומר לו סבורים היינו לקבל ועכשיו אין אנו יכולים. ומיהו מצאתי בירושלמי דבמחלוקת שנויה היא שם דרבנן ורבי שמעון בן גמליאל דגרסינן התם תני לשכנו יכול הוא לחזור בו משקבל עליו אינו יכול לחזור בו רבי שמעון בן גמליאל אומר אף משקבל עליו יכול הוא לחזור בו דו יכול מימר ליה אינון אזלין ואתו הכא בעיין לך ולא משכחין לך והם מרבים עלינו את הדרך. וגרסינן תו התם אתיא דרבי שמעון בן גמליאל כרבי מאיר דתניא תמן על כולן אמר רבי מאיר יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שיכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל.

ומיהו קשיא להעמיד משנתנו כרבי שמעון בן גמליאל וכרבי מאיר דמומין ודלא כחכמים דמתניתין דהכא הלכתא היא. ויש לומר שאף על פי שבירושלמי העמידוה כרבי מאיר כיון שבגמרין לא אמרו לן אפילו רבנן דתמן מודו בהא. אבל אינו יכול לומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הרחים ולא מקול התנוקות בתנוקות של בית רבן ומתקנת רבי יהושע בן גמלא ואילך. ולא מקול הרחים דוקא בטוחן לעצמו דליכא נכנסים ויוצאים. עד כאן הרשב"א ז"ל.

גמרא: אמר אביי סיפא אתאן לחצר אחרת. מהא משמע דבחצר בלחוד הוא דשייך ריבוי הדרך אבל במבוי לא. דהא לכאורה בחצר אמרת שבאותו מבוי קאמר מדלא קאמר אתאן לחצר אחרת שבמבוי אחר וכן נראה לי מדקתני במתניתין חנות שבחצר ואי אפילו במבוי שייך ריבוי הדרך ליתני חנות שבמבוי וכל שכן בחצר. הכא במאי עסקינן בתנוקות של עכו"ם. אורחא דמילתא נקט והוא הדין בשל ישראל בשאר אומניות מי שיש לו בית בחצר השותפים הרי זה לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן כו'. לא ידעתי למה אמר לא ישכירנו דהוא הדין לעצמו שלא יעשה רופא או אומן כדאיתא באידך ברייתא דלעיל. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן כו'. ולא מקול התנוקות. אקשינן מאי שנא רישא דקתני יכול לעכב עליו בנכנסים ויוצאים ומאי שנא סיפא דקתני אינו יכול לעכב בתנוקות ואוקמה אביי לסיפא בחצר אחרת והא קמשמע לן דאף על גב דקלייהו קא מטי ליה לחצרו לא יכול לעכובי עליה כי היכי דלא יכול לעכובי עליה בקול הפטיש ובקול הרחים אבל באותה חצר אפילו בתינוקות יכול לעכובי עליה משום כניסתם ויציאתן. ורבא קאמר דהני תנוקות של בית רבן הוא ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך דהויא לה מצוה משום הכי לא יכול לעכובי עליה ואפילו באותה חצר ואף על גב דאיכא כניסתם ויציאתן. ואותביה עליה דרבא דאמר תינוקות של בית רבן לא יכול לעכובי עליה מהא דתניא אחד מבני חצר שבקש לעשות רופא וכו ואוקמה רבא בתנוקות עכו"ם הוא דמצי לעכובי עליה באותה חצר משום כניסה ויציאה אבל תנוקות של בית רבן לא יכול לעכובי עליה אפילו באותה חצר. תא שמע מי שיש לו בית בחצר השותפים הרי זה לא ישכירנו כו'. קא סלקא דעתך דהאי סופר יהודי דקתני מלמד תנוקות הוא דכל מי שהתורה אומנותו סופר מקרי אי נמי סופר ממש שכותב ספר תורה נביאים וכתובים הוא דהוה ליה כמלמד תנוקות וקתני דמעכב עליה. ופריק דהאי סופר לאו מלמד תנוקות ולא כותב ספר תורה אלא סופר מתא שכותב שטרות וכתבי הרשות לכל עובר ושב ולהכי מעכב עליה אבל מלמד תנוקות של בית רבן אי נמי סופר שכותב ספר תורה אף על גב דבאותה חצר הוא לא מצי מעכב עליו וקיימא לן כרבא עד כאן. והרמב"ן ז"ל חולק עליו בכותב ספר תורה. עיין בחדושיו ז"ל.

דף כא עמוד א

ולמדתם אותם ולמדתם אתם. לא בעי למימר אל תקרי אותם אלא אתם אלא פשטיה דקרא קדריש ולמדתם אותם אאב קאי. לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו.

כבן שש כבן שבע שש לבריא וכו'. ככתוב בתוספות. והא דתנן במסכת אבות בן חמש למקרא היינו לגלגל עמו שאביו מלמדו מעט מעט ובן שש ספי ליה כתורא.

שנים שדרים בחצר. בהא ברייתא קמייתא אשמועינן שרבים מעכבים את היחיד והכא אשמעינן דאפילו יחיד על יחיד ונראה דהוא הדין יחיד על רבים. תוספות הרא"ש ז"ל.

מתקנת יהושע בן גמלא לא ממטינן כו'. כתוב בתוספות ואם תאמר הא אי הוה ממטינן להו למתא כו'. יש לומר דאם ממטי להו ממתא למתא הוה ממטי להו לתרי מתי. עד כאן מגליון תוספות.

אמר רבא מתקנת יהושע בן גמלא ואילך לא ממטינן ינוקא ממתא למתא. פירוש אף על גב שאין בעיר עשרים וחמשה תנוקות כופין זה על זה להושיב ביניהם מלמד תנוקות ולא ממטינן להו למתא אחריתי דאי אתא רבא לאשמועינן דהיכא דאיכא תנוקות כדי שיעור שישכרו לעצמן מלמד אחד פשיטא ומאי אתא רבא לאשמועינן היינו עיקר תקנתו של יהושע בן גמלא. הרשב"א.

אי נמי אתא לאשמועינן רבא דאפילו לעיר הסמוכה לה לא ממטינן להו ואפילו מבי כנישתא לבי כנישתא היכא דמפסיק נהרא וכופין בני העיר זה את זה על כך. עליות בתרא להר"י ז"ל. ואי מפסיק נהרא וצריך לעברו בספינה לא ממטינן שיטה לא נודעה למי.

גמלא גשר של עצים והיינו טעמא דלא ממטינן ליה לינוקא עליה משום דאיכא למיחש דלמא מתלעי הנך עצים אי נמי שטיף להו נהרא ונפל ליה ינוקא לגו נהרא תיתורא גשר של אבנים דליכא למיחש להכי. ריש דוכנא מלמד אחר שישב עמו מסייע לסייע אותו ללמד הנערים ולחנך אותם לפניו. ומסייעינן ליה להאי ריש דוכנא ממתא כלומר אין פוחתין להאי מקרי דרדקי משכרו מה שנותנים להאי רישא דוכנא אלא נותנים לו שכרו משלם ונותנים להאי ריש דוכנא שכירותו מבני מתא. הר"י ן' מיגש ז"ל.

וכן כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: ונראה לי דהא דאמרינן ומסייעי ליה ממתא לאו למימרא דיהא הוא שוכר מדנפשיה ריש דוכנא ולידרו בהדיה בני מתא בפלגא או בתילתא דאם איתא הוה להו לפרושי בכמה מסייעי ליה אלא הכי קאמר מותבינן ריש דוכנא כי היכי דלסייע בהדיה וסיוע זה מסייעין ליה ממתא.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: ואותו ריש דוכנא נוטל שכר מן המלמד ומסייעין לו קצת אביהן של תנוקות או גבאי צדקה לשכור לו ריש דוכנא. עד כאן לשונו.

האי מקרי דרדקי דגריס ואיכא אחריני דגריס טפי מיניה לא מסלקינן ליה מפני ההוא דגריס טפי מאי טעמא דאי מסלקי ליה אתא לאיתרשולי בנפשיה ומעקר מיניה כל מאי דהוה גריס מקמי הכי ורב דימי מנהרדעא אמר כל שכן כיון דסלקינן ליה משום דלא גריס כחבריה אזיל וטרח וגריס לנפשיה עד דהוה גריס טפי מחבריה דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה.

והר"י פירש בעליותיו וזה לשונו: כל שכן דגריס מאי טעמא קנאת סופרים הראשון יתחזק לקבוע עצמו ללמד מקנאת השני לפיכך לא יתרשל השני כי יאמר אולי יחזרו להושיב את הראשון. כן נראה בעיני. עד כאן לשונו.

והשטה לא נודעה למי פירש דלמא אתי לאתרשולי. פירוש כל מלמד תנוקות תרפה ידו שחושב היום או מחר יסלקוהו כשיבא טוב ממנו ורב דימי מנהרדעא אמר כל שכן דגריס טפי כדי שיחשבוהו שלא יקלקלוהו בגלל שום אדם דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה כלומר כל אחד מתאמץ להתחכם שלא יחשבו יותר חברו ממנו. עד כאן.

אמר רבא מקרי דרדקי דאיתרשיל ושתלא דאפסיד וטבחא דאגרים ואומנא דלא מאיץ כולם כמותרים ועומדים דמי ומסלקי להו בלא אתרייתא. הר"י ן' מיגש ז"ל.

דף כא עמוד ב

וסופר מתא פירש רש"י כותב ספר תורה. וקשיא לי אם כן היכי קרי ליה פסידא דלא הדר הרי יכול לתקן. ושמא נאמר דלפעמים שהוא כותב טעיות הרבה ואמרינן בפרק הקומץ יריעה שיש בה ארבע טעיות יתקן. חמש יגנז. והנכון מה שפירש רבינו תם ז"ל ספר מתא כותב שטרות שבעיר שאם יטעה בכתיבתו ויכתוב מאה במקום מאתים וכיוצא בו הוי פסידא דלא הדר. ופירש הרב מורי ז"ל לפי שאינו משלם ההפסד שהגיע לו בריעות השטר דגרמא בעלמא הוא הרשב"א ז"ל.

מרחיקין מצודת הדג מן הדג. יש מפרשים מן הדג אם נתן חבירו עיניו בדג גדול ופרס מצודה לצודו מרחיק חברו מצודתו משם כמלא ריצת הדג. ויש מפרשים מן הדג שנותן במצודתו שדרך הדייגין לתת במצודתן דג כדי שיבואו הדגים לאכול שם אותם דגים ויצודו במצודה. הרשב"א ז"ל.

כתוב בתוספות והא דאמרינן בפרק חזקת הבתים נכסי עכו"ם הרי הם כמדבר כו'. ולריצב"א נראה דהא על כל פנים הישראל חייב להחזיר מעותיו דלא גרע מעשאו אפותיקי על מעותיו ושעבודו מוטל על קרקע זו ודמי למשכונו של עכו"ם ביד ישראל ובא אחר והחזיק בו קנה כנגד מעותיו אף על פי שמסתלק הגר ולא הפסיד זה שעבודו הכי נמי הכא וכיון שחייב להחזיר מעותיו מקרי רשע שהרי בדמים הללו יכול לקנות במקום אחר. עד כאן מגליון תוספות.

לימא מסייע ליה מרחיקים מצודת הדג. כלומר מרחיקים מצודת הדג ממצודת דייג אחר כמלא ריצת הדג במים אלמא מצי אמר ליה האי דייג לחבריה קא מפסקת ליה לחיותאי ומעכב עליה למעבד מצודה אחריתי גבי מצודה דיליה הכא נמי מצי אמר ליה קא מפסקת ליה לחיותאי ומעכב עליה לאוקמי רחיא גבי רחיא דיליה. ודחינן שאני דייגים דיהבי סייארא כלומר משלחים שלוחים לראות אם יש שם מצודות אם לאו וכשרואין מצודה הראשונה יודעים שיש שם מצודה והרבה בורחים מאותו מקום כולו ואין נכנסים אליו כלל שנמצאת אותה מצודה מפסקת ליה לחיותיה כלל אבל אלו לא יהבי סייארא ולא היו בורחים מאותו מקום שנמצא שממילא לא נאחז באותה מצודה אפשר שילכד באותה מצודה האחרת כמו רחים שאפשר שיהו מקצת אנשים טוחנים בזו ומקצת אנשים טוחנים בזו דלא מפסיק ליה לחיותיה כלל יש לומר שאין מעכב עליו ואף על גב דהא מפחית ליה לחיותיה מצי אמר ליה את מטי לך מה דפסקי לך מן שמיא ואנא מטו לי מה דפסקו לי מן שמיא. ואותביה עליה דרב הונא מהא דתניא עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו כו'.

ואוקמה דתנאי היא דתניא כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא סופר ולא אחד מכל בעלי אומניות שמרבה עליהם את הדרך מחמת הנכנסים והיוצאים ולשכנו אין כופהו כלומר ואם שכנו עצמו שהוא אחד מבני מבוי הוא שמבקש לעשות חייט או סופר או ספר או אחד מכל בעלי אומנות אין אחד מהם יכול לעכב עליו בכך דכי תנן חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסים והיוצאים ותניא נמי אחד מבני חצר שבקש לעשות רופא או אומן כו' הני מילי בחצר אבל במבוי אין בני מבוי מעכבים עליו רבן שמעון בן גמליאל אומר אף לשכנו כופהו שלא לעשות חייט או סופר או בורסי אלמא אף על גב דהא מתזקי בני מבוי מחמת הנכנסים והיוצאים קאמר תנא קמא ולשכנו אין כופהו שלא לעשות חייט או סופר כו' משום דאמר ליה בדידי עבידנא וממילא שמעת דהכי נמי סבירא ליה לענין בר מבואה דאוקי רחיא ואתא בר מבואה דנפשיה לאוקמי רחיא אחרינא דלא מצי היאך לעכובי עליה ולמימר ליה קא מזקא לי דקא מפסקתא לי לחיותאי משום דאמר ליה הא אנא בדנפשאי עבידנא ורבן שמעון בן גמליאל דאמר אף לשכנו כופהו משום דקא מזקי להו לבני מבוי ולא מצי אמר בדנפשאי עבידנא סבירא ליה נמי לענין רחיא דמעכב עליה חבריה משום דאמר ליה קא מזקת לי דקא מפסקתא לי לחיותאי ולא מצי אמר ליה בדנפשאי קא עבידנא והיינו תנאי. ויש לפרש הא דאמרינן ולשכנו אין כופהו הכי כלומר ומי שיש בידו אחת מכל אומנות הללו ורצה שכנו לכנוס באותה אומנות אינו יכול לעכב עליו ולכופו שלא יכנס בה רבי שמעון בן גמליאל אומר אף לשכנו כופהו שלא יכנס באומנות שלו משום דאמר ליה קא מפסקת ליה לחיותאי והאי סברא דרבן שמעון בן גמליאל סליק למימריה דרב הונא והיינו דאמרינן תנאי היא. הר"י ן' מיגש ז"ל.

תנאי היא דתניא. תימה לרשב"א דאמאי לא מייתי הברייתא דלעיל דממה נפשך כו' ככתוב בתוספות. שמא יש ליתן טעם דרבי יהודה מודה דמצי לירד לאומנתו אף על גב דאסור לחנוני לחלק קליות ואגוזים. ריצב"א ז"ל. עד כאן מגליון תוספות.

כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי כו פירש רש"י ז"ל כשיש חייט או בורסי אחר במבוי ומשום דלא ירד עם האחרים לחייהם אבל משום ריבוי הדרך ליכא דאין ריבוי הדרך במבוי אלא בתצר וכמו שכתבנו למעלה וכן ודאי נראה מדמייתי לה על הא דרב הונא פשיטא לי בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מעכב ואם תאמר כיון דרב הונא אמר דמצי מעכב היכי אמר רב הונא בריה דרב יהושע דפשיטא ליה בהפך השתא רב הונא אמר דמצי מעכב ואיהו אמר דפשיטא לי דלא מעכב. יש לומר כיון דפלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן היא וקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים משום הכי אמר דפשיטא ליה דקיימא לן כרבים. ומורי הרב ז"ל כתב דאיכא למימר דנקט פשיטא משום דינא דבר מתא אבר מתא אחריתי דמצי מעכב הרשב"א ז"ל.

בעי רב הונא בריה דרב יהושע בר מבואה כו'. יש לפרש דרב הונא בריה דרב יהושע פשיטא ליה דבר מבואה אבר מבואה אחרינא מצי מעכב שלא יושיב אומנתו בתוך המבוי שהרי על חבריו בני המבוי יכול לעכב שלא להשכיר לו בית אלא הכי מיבעיא ליה אם יוכל לעכב בר מבואה אבר מבואה אחרינא שלא יושיב אומנתו אצל מבוי זה חוץ למבוי בבתים הסמוכים לו כיון שדירתו במקום אחר רחוק מכאן והוא בא כאן לקבוע חנות מפני הלוקחים שמצויין כאן וכענין בר מתא אבר מתא אחריתי שהוא דר בעיר אחרת ובא להוריד לפרקים ולקבוע כאן אומנתו דאף על גב דתניא דעושה אדם חנותו בצד חנותו של חברו דלמא הני מילי כשהוא דר בבית הסמוך לחנות זה או שדר בחנות אבל אם דר במבוי אחר רחוק מכאן אינו רשאי לבא לקבוע אומנתו אצל חברו כדי להרגיל את הלוקחים מחברו לבא אצלו כך נראה בעיני. עליות הר"י.

וכתב הראב"ד ז"ל כיון דעלתה בתיקו מסתברא דמצי מעכב מפני שהוא בא בגבול חברו. שיטה לא נודעה למי. ורוב הפוסקים חולקים עליו דמספקא לא מצי לעכב.

הכי גרסינן אמר רב יוסף ומודה רב הונא במקרי דרדקי דלא מעכב דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה לפיכך מושיבים בני מבוי סופר בצד סופר ונפקא מינה לרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון בן גמליאל דהא מודו דכופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי כו'. ואפילו הכי סופר בצד סופר מושיבים ואפילו אינו מבני אותו מבוי והא דנקט ומודה רב הונא כי אף על פי שהוא מחמיר בדבר ואפילו לבני מבוי עצמו מודה הוא שמושיבים סופר בצד סופר ואי צורבא מרבנן הוא אפילו לאקבועי. פירוש דוקא המחזירין בעיירות שהרי תקנו שהרוכלים יהיו מחזרים בעיירות אלא דשאר בני אדם יש להם לחזור בעיר ולא לקבוע חנות וצורבא מרבנן כדי שלא יתבטל מתלמודו לא הצריכוהו לחזור והתירו לקבוע אבל בשאר סחורות לא מצינו שהתיר לצורבא מרבנן לקבוע מיהא חנות בעיר אחרת. עליות הר"י ז"ל.

נקטינן השתא מהא שמעתא דאית להו רשותא לבני מתא לעכובי דלא לאתויי עיסקא ממתא אחריתא לזבוני לה במתייהו בלא יומא דשוקא ואפילו לעלמא אי נמי לבני מתא ואפילו ביומא דשוקא. ולזבוני לעלמא ביומא דשוקא לית להו רשות לעכובי עליה בהכי. ואי אית להו אשראי במתא והוא הדין לכל מידי דגרים להו לעכובי ביה יהבינן להו רשותא לזבוני שיעור חיותייהו עד דגבו שיעור אשראי דידהו אי נמי עד דמסלק ליה ההוא מידי דגרים להו לאתעכובי ביה ואזלי. ולא מיבעיא עיסקא דמתעבדא בהאי מתא דמעכבי עלייהו דלא אתי לאיתויי ליה מהאי מתא אחריתי אלא אפילו עיסקא דלא מתעבדא בהא מתא כי איתא גבי בני מתא אית להו רשותא לעכובי אבני מתא אחריתי דלא לאיתויי ולזבוני לה במתייהו דהא רוכלים המחזירים בעיירות מלתא ידועה הוא דהנהו מידי דמזבני אי אפשר דלית בהו מאי דלא מתעביד במתא ההוא ואפילו הכי משום תקנת בנות ישראל כדי שיהו תכשיטים מצויין להן הא לאו הכי מצי מעכב עלייהו.

אלא מיהו מסתברא לן דהני מילי היכא דליכא פסידא ללוקחים הוא כגון דשוו דמים אהדדי ושוין עיסקי אהדדי כיון דלא מרויחים לוקחים מידי עבדו רבנן תקנתא לבני מתא כי היכי דלא לישהיין עסקייהו ולא תפסיק חיותייהו אבל היכא דשוו עסקי אהדדי ולא שוו דמי להדדי אי נמי שוו דמים ולא שוו עסקי חזינן אי לוקחים דהאי מתא עכו"ם נינהו אכתי אית להו לבני מתא לעכובי עלייהו ואי לוקחים דהאי מתא ישראל נינהו מסתברא דלמעבד תקנתא למוכרים במאי דאיכא פסידא על הלקוחות לית לן רשותא הלכך כיון דאיכא הרוחה ללוקחים לאו כל כמנייהו דמוכרים דמתקני לנפשייהו ומפסדי לאחרים. וכן נמי דאמרינן בענין עושה אדם חנות בצד חנותו של חברו בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב היכא דליכא ארווחי תרעא בההוא מידי דזבין ביה הוא אבל היכא דאיכא ארווחי תרעי לא מצי מעכב דלאו כל כמיניה דמתקן לנפשיה ומפסיד לכולהו בני מתא וכן הדעת נוטה וממעשה דרב דימי דאייתי גרוגרת בספינה כו' ילפינן מינה דהאי צורבא מרבנן דאית ליה עסקא מחייבי בני מתא מדינא כו' לאנקוטי ליה שוקא ואי לא מנקטי ליה שוקא מענשי כדאמר רב דימי אנא ענישתיה דאפסיד גרוגרות דידי והאי נמי מסתברא דלענין אקדומי ליה לצורבא מרבנן לזבוני עסקי הוא כי היכי דלא לעכב ולא לפסיד עסקיה אבל כי היכי דלזבון ביוקר חזינן אי לוקחי דההוא מתא עכו"ם נינהו אי נמי ישראל דזבני ליה לעכו"ם מנקטינן ליה שוקא ואי ישראל דזבני לנפשייהו הוא צורבא מרבנן לא חזי למעבד הכי דאון הוא דכתיב לא יאונה לצדיק כל און. הר"י ן' מיגש ז"ל.

דף כב עמוד א

פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו לא הוה בידיה טפח ליה בסנדליה. יש מי שפירש דדוקא שבלע הכפיפה בעא מיניה ומשום הכי כי לא אהדר ליה אקפיד עליה דהוה ליה למימר דאינו עולה מידי טומאתה דתנן כל הכלים יורדים לידי טומאתן ואין עולים מידי טומאתן אלא בשנוי מעשה. אבל בהוצין ועבדינהו כפיפה לא אבעיא ליה דההיא בעיא היא במנחות פרק רבי ישמעאל ולא איפשיטא וקא אתינן למפשטיה ממעשה דשני זאבים שבלעו שני תנוקות בעבר הירדן והקיאום דרך בית הרעי ובא מעשה לפני חכמים וטיהרו את הבשר וטמאו את העצמות ודחינן דלא דמו הוצין לבשר דשאני בשר דרכיך טפי ולעצמות נמי לא דמי דשאני עצמות דאקושי טפי. וכיון דלא איפשיטא להו התם מאי קא קפיד רב אדא בר אהבה על רב דימי דלא הוה בידיה. ויש אומרים דהוצין ועבדינהו כפיפה קא בעי ליה כו' ככתוב בתוספות. הרשב"א ז"ל.

עלה בידינו אחד מבני חצר שבקש לעשות רופא אומן בני חצר מעכבים עליו אבל בני חצר אחרת אין מעכבין עליו אף על פי שהם דרים במבוי שאין להקפיד ברבוי הנכנסים והיוצאים במבוי ועוד כי עיקר הטעם שהוא יכול לעכב באותו חצר אינו מפני רבוי הדרך אלא מפני שיכול לומר איני יכול לישן מפני קול הנכנסים והיוצאים. וכופים בני העיר זה את זה לשכור מלמד לתנוקות שבעיר בין גדולים בין קטנים כגון קטנים בן שש ובן שבע גדולים כגון בן שש עשרה ובן שבע עשרה ואפילו בני עשרים וארבע כמו שאמרו בפרק האשה נקנית ידך על צוארי בנך משיתסר ועד עשרים וארבע דחייבים למשכן ולהכניסם לתורה. וסך מקרי דרדקי עשרים וחמש ינוקי. ואחד מבני מבוי שעושה רופא אומן וגרדי אינו רשאי לעכב על שכניו שבאותו מבוי מלעשות אומן רופא וגרדי ואינו דומה לזו שאמרו עני המהפך בחררה כו' לפי שמצוי לו ליקח לו לחם מן הפלטר בדמים ולפיכך כשהוא קונה חררה שמהפך בה העני נקרא רשע אבל זה אין לו מקום לקבוע שם אומנותו כמו במקום זה או שמקום זה מצוי בו הינוח לבעלי אותה אומנות. ועני שמהפך במציאה או בהפקר ולא זכה עדיין בדבר בהגבהה או במשיכה מותר לאחר להקדים לזכות בו. ועשיר המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו אינו נקרא רשע שהעשיר מצוי לו בביתו או ליקח משכניו. אבל אם היה מהפך בשדה או בבית לקנותו ובא אחר ולקחו נקרא רשע שאין הקרקעות מצויות בכל שעה וכיון שהיה מהפך בקרקע זה לא היה לזה להקדים ולקנותו אלא היה לו להמתין עד שיזדמן לו ליקח קרקע אחר שאין מקח הקרקע לזה צורך השעה.

ומרחיקין מצודת דג זה מן הדג כמלא ריצת הדג ואף על פי שאין מצוי לו לצוד דג כזה במקום אחר הנה דג זה כאלו נצוד ועומד במצודת חברו הפרוסה תחלה לפי שכבר נתן הדג סיירא במזונות שבמצודה לפיכך אין זה דומה למה שהתירו לחנוני להושיב חנות בצד חנותו של חברו וכן לפאה שאף על פי שפירש העני טליתו מעבירין אותה הימנו כי הצייד יכול הוא להרחיק ולהפריש מצודתו ולצוד דגים אחרים.

וכופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט כו'. שלא ימעט ריוח אומני בני מבוי זה. ואם בא אחד מבני מבוי אחר לקבוע חנות אחת אצל חנויות מבוי זה חוץ למבוי אף על פי שהוא דר במבוי אחר רחוק מזה והוא מושיב אומנותו בזה המבוי מפני שהוא מקום הריוח לבעלי אותם אומנות אין בני מבוי זה מעכבים עליו. ויכולים אחד מהאומנים שבעיר לעכב על האומנים הדרים בעיר אחרת ובאים לקבוע אומנותם לכאן וכן אם יביאו סחורה לכאן והם רוצים למכור סחורותם על יד כדרך החנונים שבעיר מעכבים עליהם וכן אם יבא בעיר בן עיר אחרת להלוות שם לעכו"ם ברבית מעכבים עליו בני העיר ואם נותן מס עמהם אין מעכבים עליו. ואם באו בני עיר אחרת והלוו בעיר ברבית כיון שלא מיחו בידם בני העיר עד היום רשאים להתעכב בעיר עד שיגבו חובתן ולהשתכר בעיר בתוך הזמן כשיעור חיותן לימי מגוריהם בעיר. ואם יש יום השוק כו' ותלמיד חכם שהביא סחורה לעיר מצוה על בני העיר לצוות עליו שיהא קודם במכר סחורתו כדי שלא יתבטל מתלמודו. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.

מתניתין: מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו לא יסמוך לו כותל אחר. פירוש משום דושא כדמפרש בגמרא ומוקמינן לה בגמרא בכותל גנה אי נמי בכותל חצר שבעיר חדשה. ואיכא למידק כיון שהשני כשבא לבנות צריך להרחיק מזה שסמך ראשון הראשון היאך סמיך לרבא דאמר הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך ואם תאמר הכא כשסמך הראשון ברשות הא לא משמע הכי. ועוד דהא דתנן בפרק קמא אבל בבקעה אין מחייבים אותו אלא אם רצה כונס בתוך שלו אלמא דכונס שיעור מקום הכותל בלחוד הוא דסגי ליה ולא שיצטרך לכנוס בתוך שלו שתי אמות כדי שאם יבא חברו גם כן למחר לעשות כותל לא יצטרך לעשות כל ההרחקה משלו. ויש לומר דלא אמר רבא הכא הבא לסמוך אינו סומך אלא כשסומך שם דבר המזיק לכלהו אינך דמתניתין דהיינו בור וגפת וזבל וסיד וחרדל ודבורים ומשרה וירק ודכוותייהו אבל כשסומך דבר שאינו מזיק סומך ואינו נמנע.

ותדע שאינם מונעים מבעלי העליה לעשות אוצר בעלייתו כדי שלא יצטרך בעל הבית לימנע מלפתוח בביתו חנות של נחתומין ושל צבעין וכן אין אומרים לבעל המצר להרחיק בורו ממצר חברו שתים עשרה אמה ומחצה כדי שלא יצטרך חברו להרחיק כל העשרים וחמש אמה כשיבא לנטוע אילן בתוך שדהו והכא נמי דכוותה היא שאין כותלו של זה שבא ראשון לסמוך מזיק לבעל המצר כלל אלא שהוא גורם לו להרחיק כשיבא לסמוך לו כדי שלא ימנע דושת הקרקע. ועדיין אינו מחוור דמכל מקום האיך ישתעבד זה בקדימתו קרקעו של חברו שיהא פנוי לדושת כותלו דאינו דומה לכל אותם שבמשנתנו ואפילו לאביי דאמר ראשון שבא לסמוך בצד המצר סומך ושני מרחיק לכשיבא לסמוך דהתם היינו טעמא לפי שאלו בא השני וסמך בלא הרחקה נמצא מזיקו אבל כאן אין כותלו של שני זה מזיק לכותלו של ראשון אלא שמונע ממנו ממילא הדושא והא למה הדבר דומה לפותח חלון העשוי לאורה על חצר חברו שבעל החצר מעכב עליו כדי שלא יחזיק עליו ונמצא מצריכו להרחיק כותלו מכנגדו ארבע אמות ואם ידוע שפתחו שלא ברשות אין בעל החצר צריך להרחיק אלא בונה ומונע ממנו האורה ואינו נמנע.

וכתב הרב מורי ז"ל משם ה"ר שלמה ן' אברהם ז"ל דמתניתין בלוקח מן המלך דבסתמא נשתעבדו לו ארבע אמות קרקע חוץ לכותלו לדושא הלכך חברו הלוקח גם הוא מן המלך כשבא לסמוך לו צריך להרחיק ארבע אמות שכבר נשתעבדו לו. ומורי הרב ז"ל כתב דנראה שהמשנה הזו כעין המשנה שבצדה היא ששנינו החלונות מלמעלה ומלמטה ומכנגדן ארבע אמות וההיא ודאי כשהחזיק כך שלש שנים ולא מיחה בו חברו וזה בא מחמת טענה דחזקת החלון הויא חזקה לארבע אמות שכנגדו שמשועבדות לו שלא יבנה שם כנגדו שלא יאפיל ודכוותה נמי בכותל שאם החזיק זה שלש שנים ובא בטענת חזקת הכותל חזקה להרחקת ארבע אמות שיהיו משועבדות לו לדושא.

ועדיין קשה לי דאם כן אף ראשון שבא לעשות כותל סמוך למצר יכול למחות בידו דכל שיש לו חזקה יכול למחות וכענין שאמרו בשילהי חזקת הבתים גבי חלון הצורי למטה מארבע אמות יש לו חזקה ויכול למחות למעלה מארבע אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות ותנן הזיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות פחות מכאן יש לו חזקה ואינו יכול למחות ובודאי משמע דראשון שבא לסמוך כותל סומך וכדאמרינן מדאמרן אבל בבקעה אין מחייבים אותו אלא אם רצה כונס לתוך שלו.

ועוד דאם איתא גם במשנתנו הוה ליה למתני לא יעשה אדם כותל סמוך לשדה חברו אלא אם כן הרחיק ממנו שתי אמות ואף על פי ששנינו החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות ולא תנא ולא יפתח אדם חלונות על חצר חברו ואף על פי שבא לפתוח חברו מעכב עליו התם היינו משום דסמוך אמתניתין דפרק חזקת דקתני לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפים וממנה אתה למד דהוא הדין וכל שכן לחצר חברו אבל הכא ודאי אם איתא דיכול למחות לא הוה שתיק תנא מלאשמועינן הכי בפירקין דהכא או בפרק חזקת ונראה לי בודאי אם בא לסמוך סומך ואינו דומה לפותח חלון דהתם משתמש הוא באויר של חברו ולולי אוירו של חברו חלון זה לא מהני ולא מידי וכמו שכתבתי בריש פרקין והלכך אינו בדין שישתמש זה באוירו של זה דיהא צריך ליזהר ולמחות בסוף כל שלש ושלש ואי לא מחי מפסיד אבל כאן כותל זה בלא דושא צריך הוא ואינו לוקח ומשתמש בכלום בחלק חברו דדושא ממילא הויא והלכך אין חברו מעכב עליו ואם חושש הוא שמא יחזיק עליו או ימחה או יבנה מעתה דילמא יפסיד זה מלבנות בשל עצמו מפני שחברו אינו רוצה לבנות ואינו דומה לסומך רחיים למצר חברו לרבא דאמר אינו סומך ואף על גב דליכא כותל ואף על גב דאינו משתמש השתא בכלום בחלק חברו ואפילו הכי חברו מעכב עליו כדי שלא יחזיק וכמו שכתבנו למעלה דהתם מזיק הוא ואלו בא חברו לבנות כותל עכשיו הרי זה צריך להרחיק הרחיים משום דטריא קשה לכותל וכיון שכן גם מעתה מוחה בידו דתחלתו כסופו אבל בבונה כותל אפילו באו שניהם בבת אחת אין האחד יכול לכוף את חברו להרחיק ולהניח מקום לדושא הלכך השתא במי למה מעכב אם חושש הוא שלא יחזיק עליו מפני שחצרו או גנתו פנויה מצדו ושמא יטעון עליו שכך קנה ונשתעבד לו להניח שם מקום פנוי לדושא יבנה מעתה או ימחה כנ"ל. ופירוש ה"ר שלמה בר אברהם שכתבנו נראה עיקר דאי לפירוש זה מכל מקום אינו בדין שיהא לו דין חזקה כיון שאינו יכול למחות. הרשב"א ז"ל.

ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: ולריצב"א נראה פשיטא דכל אחד יכול להעמיד כותלו על המצר ואין זה סברא שיוכל להכריח אחד את חברו לעשות לו טובה מקרקע שלו כיון שאינו מזיקו והשני אינו צריך להרחיק אלא כשהוא לוקח או יורש שהחזיק הראשון בדין וכן לענין חלונות אם הוא לוקח או יורש מרחיק ואם לאו לאו כל כמיניה דראשון לפתוח חלונות ואם שביל של רבים מפסיק דהשתא אין יכול לעכב לפתוח חלונות מכל מקום אין להם זה על זה כלום לענין שלא להאפיל כיון שאין עושה לו היזק אלא שמונע לו האורה לזה אין לו בקרקעו של חברו אלא אם כן החזיק בה כגון יורש או לוקח. עד כאן מגליון תוספות.

וקמא היכי סמיך. ואם תאמר דילמא ברשות. לא היא כיון דעיקר תלמוד דהכא לאשמועינן דאסור לסמוך כותלו אצל כותלו של חברו משום דושא למה לי לאשמועינן בכותל ראשון. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י ז"ל בעליותיו: וקמא היכי סמיך. קא סלקא דעתך דפירוש דמתניתין הכי מי שהיה כותלו סמוך כו' כגון שהיה לו לראובן כותל במזרח וסמך שמעון כנגדו כותל במערב לא יסמוך לו שמעון כותל אחר מן הצפון לפי שהוא מוסיף למעט הדושא בכך כי מתחלה אף על פי שהיה כותל שמעון סמוך כנגדו בקרוב ארבע אמות היו עוברים בני אדם לפרקים בין שני הכתלים והשתא קא הוי בה תלמודא קמא היכי סמיך וכי תימא כגון שסמך ברשות אכתי מה ראה תנא דמתניתין לאשמועינן דין הרחקה בכותל השני לישמעינן לה בכותל ראשון שאם בא שמעון לבנות כנגד כותל ראובן צריך להרחיק ממנו ארבע אמות. עד כאן לשונו.

הכי גרסינן בספרי הגאונים אלא אמר רבא הכי קתני מי שהיה לו כותלו סמוך לכותלו של חברו בקרוב ארבע אמות לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות מאי טעמא דושא דהכא מעלי להתם. ופירשו בשם רבינו האיי גאון ז"ל כגון שיש לראובן כותל מושך ממזרח למערב וסמך לו שמעון כותל אחר ברשות סמוך לו בקרוב ארבע אמות גם כן כנגדו ממזרח למערב ועכשיו בא שמעון זה לבנות כותל אחר אחורי כותל שלו. ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. ובאמת שלשון הגמרא לפי זה מדויק היטב.

אבל מכל מקום קשיא לי דאם כן כיון שיש כותל בקרוב לו ארבע אמות איזו ראיה יש לכותלו של ראובן שיש לו שעבוד דושא על חצרו של שמעון. ושמא איירי כשנודע שנשתעבד בפירוש חצרו של שמעון לדושת כותל זה של ראובן אלא שנתן רשות לאחר מכאן לשמעון לבנות כותל אחר סמוך ואתא תנא דמתניתין לאשמועינן שאף על פי שנתן לו רשות לסמוך כותל אחר לא יסמוך לו כותל אחר דאכתי מהני ליה דושא דהתם. ואי אפשר לומר כן שאם כן מאי קמקשה בכולה שמעתין טעמא משום שלא יאפיל וטעמא משום מזחילה הא משום דושא לא לישני דהתם בשלא נודע שנשתעבד לדושא והכא כשנודעו. ומיהו לפי פירושו של הרב רבי שלמה בר אברהם שכתבנו למעלה דמתניתין בעיר חדשה ובקונין מן המלך דמסתמא נשתעבדו לו ארבע אמות לדושא ניחא דהכא מסתמא כבר נשתעבדו לו ואף על פי שנתן לזה רשות לסמוך לו כותל ראשון אינו יכול לסמוך לו כותל אחר כדאמרן וכי מקשינן ליה ממתניתין דמזחילה ממתניתין דחלונות לומר דמהתם משמע דמסתמא לא נשתעבדו לו ארבע אמות משום דושא כלל. הרשב"א ז"ל.

וכן כתב הר"ן ז"ל וזה לשונו: ולפיכך נראים דברי ה"ר יונה ז"ל שכתב בשם רבו הרשב"א דמונטפשלי"ר דמתניתין בלוקח מן המלך עסקינן דמסתמא נשתעבדו לו ארבע אמות קרקע חוץ לכותלו לדושא הילכך חברו הלוקח גם הוא מן המלך כשבא לסמוך צריך הוא להרחיק ארבע אמות שכבר נשתעבדו לו והוא הדין במי שבא לבנות בקרקע של הפקר דמשבנה שם כותל זכה בארבע אמות חוץ לכותלו לדושא וחברו המחזיק בה אחר כר אינו רשאי לעשות שם כותל ולפי זה כי אקשי לה ממתניתין דחלונות ומזחילה אין הכי נמי דהוה מצי למדחיה דלאו בהני גווני עסקינן אלא בקרקע שלו ושל חברו לגמרי אלא דלא ניחא ליה בהכי משום דמסתמא סיפא דמתניתין כגוונא דרישא מתוקמה. עד כאן לשונו.

והר"י ן' מיגש ז"ל כתב וזה לשונו: אלא אמר רבא הכי קתני מי שהיה כותלו סמוך לכותלו של חברו בארבע אמות. פירוש רוחב כותלו סמוך לאורך כותלו של חברו כגון זה לא יסמוך לו כותל אחר כנגד ארכו כנגד אורך כותלו של חברו לעשות ממנו בית קטן כגון זו הציור*) אלא אם כן הרחיק מכותלו של חברו ארבע אמות מאי טעמא דדושא דהני ארבע אמות מהני לכותל חברו ומשום הכי מצי לעכובי עליה. וליכא לאקשויי הכא וכותל קמא היכי סמיך דהא כותל קמא רחבו כנגד כותל של חברו הוא דאכתי איכא דושא ואי משום רוחב כותל בההיא פורתא לא חיישינן.

ויש לפרש כגון שהיה אורך כותלו כנגד אורך כותלו של חברו וסומך לו בארבע אמות כלומר עומדת על סוף ארבע אמות והא קמשמע לן דאף על פי שכבר הרחיק מקודם ארבע אמות כיון שלא הרחיק אלא ארבע אמות מצומצמות בלבד כשיבא עכשיו לסמוך לאותו כותל שלו כותל אחר צריך הוא עדיין להרחיק ארבע אמות אחרות מאי טעמא דושא דהני ארבע אמות אחרות מהני לכותל ואף על פי שהם מרוחקים ממנו.

ורבינו האיי גאון ז"ל פירש כגון שסמך כותלו לכותל חברו בתוך ארבע אמות וראה חברו ושתק אף על פי ששתק לו באותו כותל כשיבא עכשיו לסמוך לאותו כותל כותל אחר צריך הוא להרחיק ארבע אמות מאי טעמא דדושא דהכא מעלי להתם. וקשיא לי על זה הפירוש אם כן הוא כפשטה דמתניתין מוקים לה שכותל זה סמוך בתוך ארבע אמות אי הכי הכא במאי עסקינן כששתק לו חברו איבעי ליה למימר ואמאי אצטריך למימר הכי קתני אלא מדקאמר הכי קתני מכלל דלאפוקי מתניתין מפשטא ולאוקמה דליכא סמיכה בתוך ארבע אמות הוא דמהדר. עד כאן לשונו.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: והר"י ן' מיגש ז"ל פירש כגון שהיה כותל ראובן מושך ממזרח למערב וכותל שמעון סמוך לו בקרוב ארבע מן הצפון לדרום ובני אדם עדיין עוברים סמוך לכותל ראובן באלכסון ועכשיו בא שמעון לסמוך כותל אחר ממזרח למערב לכותל שלו המושך מן הצפון לדרום לא יסמכנו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות ואף על פי שהוא מרחיק מכותלו של ראובן ארבע אמות מאי טעמא דמתחלה קודם שיבנה כותל זה אף על פי שלא היו העוברין מהלכים לעיקרו של כותל ראובן מפני כותל שמעון שבצפון אפילו הכי כשעוברין באלכסון דושא דהכא כלומר של האלכסון מעלי להתם לכותלו של ראובן דמניעת דושא שמחמת כותל הצפון אינו מונע ממנו כלום מתועלת הדושא כדאמרינן בסמוך הכא במאי עסקינן בבא מן הצד אלמא אפילו לכתחלה יכול הוא לסמוך שאינן מונע ממנו כלום והלכך זה שבא לסתום שלא יעברו העוברים באלכסון כמו שהיו עוברים מתחלתם הרי זה מעכב על ידו עד שיניח מקום פנוי בין קרן כותל זה שבא לבנות עכשיו ובין כותל הצפון כזה*) כדי שיעברו גם עכשו באלכסון כמתחלה מאי טעמא דושא דהכא של האלכסון מעלי להתם. הרשב"א ז"ל.

וקשיא לי התם טובא להאי פירושא מאי האי דקאמר רבא הכי קתני והלא בזה הלשון בעצמו שמפרש רבא עכשיו באוקמתא דמתניתין בהאי לישנא גופיה הוה מפרשינן לה מעיקרא דודאי למאי דקסלקא דעתך מעיקרא נמי מפרשינן מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו בקרוב ארבע אמות לא יסמוך לו כותל אחר דמעיקרא הוה מפרשינן לה שהיה סמוך כנגדו במערב והשתא מפרשינן שהיה סמוך מן הצד מן הצפון וזה החילוף שמתחלף עכשיו בו פירוש המשנה מן הפירוש שהיה עולה בדעת המקשן זה צריך לרבא לפרש כי עכשיו לא פירש לנו כלום במשמעות המשנה כיון שזה הלשון שהוא מפרש בה היינו מפרשים אותה מתחלה והכי הוה ליה למימר הכי קאמר מי שהיה כותלו סמוך לכותלו של חברו מן הצד לא יסמוך לו כותל אחר כנגדו כו'. עליות הר"י ז"ל.

ורבותינו ז"ל הצרפתים גורסים הכי קאמר מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו ברחוק ארבע אמות ונפל לא יסמוך לו כותל אחר מאי טעמא דושא דהכא מעלי להתם וכן נמצאת גם בספר מוגה גם בישיבת הגאונים ז"ל וכן בפירוש רבינו חננאל ז"ל בלשון יש אומרים. ופירש ר"י יש לומר כי בעל הכותל שנפל רוצה לחזור ולסמוך כותלו עכשיו סמוך לכותלו של חברו בקרוב ארבע אמות ואשמעינן תנא דמתניתין דאינו רשאי כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. וגם לפירוש זה אין הפירוש מתיישב בו דמאי דושא דהכא מעלי להתם דקאמר.

ויש לפרש דושא דהכא דבין שני הכתלים מעלי להתם לשני הכותלים וכאלו פירש כאן עיקר טעם הרחקת הכותלים זה מזה וכן פירש רש"י ז"ל. ומכל מקום נראה לי שעדיין קשה שהיה לו להשמיענו מתי נפל כותל זה למאן דאמר בכותל חצר וכי לעולם צריך לדושא ופעמים שיפול הראשון לאחר זמן מרובה ואין צריך עוד להתרחק. ואפשר לתרץ דסתם כאן כמו שסתמו במשנה בעיקר הדושא שהרי משנתנו דוקא בעיר חדשה ולא בעיר ישנה ולא גילה עד מתי תקרא חדשה ומתי תקרא ישנה לפי שבכל דבר תלוי כפי ראיית בית דין שבאותו מקום ושבאותה שעה שאין כל המקומות שוים. הרשב"א ז"ל.

ויש לפרש דהאי ונפל אכותל חברו קאי והכי פירושו מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו כגון ששמעון היה כותלו במערב סמוך לכותל ראובן שהיה במזרח וסמכו שמעון בהיתר ברחוק ארבע אמות ונפל כותל ראובן לא יסמוך לו שמעון כותל אחר בצפון לפי שסוגר עליו את הדרך ומונע את הדושא שהיא צריכה במקום כותלו של ראובן שהרי הוא לבנין עומד והא דנקט תנא דין דושא בכותל שנפל הא קמשמע לן דחזקת כותל ראובן הויא חזקה עולמית לארבע אמות לצורך דושא אף בכותל אחר שלא תאמר לא מהניא חזקת הכותל אלא לכותל ראשון בעוד שיהא קיים כן נראה בעיני לפי שיטה זו וכן הדין בחזקת חלונות שאם נפל הכותל כבר החזיק בשעבוד עשר אמות של חברו גם לחלון שיחזירנו שם. ובפירושי רבינו חננאל ז"ל מצינו בלשון הזה יש מי שאומר כך תירוץ משנתנו אליבא דרבא מי שהיה כותל ראובן סמוך לכותל שמעון ברחוק ארבע אמות ונפל כותל שמעון לא יסמוך לו ראובן כותל אחר לכותלו של שמעון הנופל אלא מרחיק מן הכותל הנפול כדי שלא יהא יכול לטעון עליו כשיבנהו הרחק מכותלו ארבע אמות ויש מזה סיוע לפירושנו שפירשנו דהאי ונפל אכותל חברו קאי עליות הר"י ז"ל.

דף כב עמוד ב

כנגדן שלא יאפיל. פירש רש"י ז"ל ולא יהיב תנא דברייתא שיעורא וכן פירש אחר כך וכמה דתנא דברייתא דלא יהיב שיעורא. וליתא דהא ותני עלה קתני אלמא ברייתא לפרושי מתניתין קמא. ועוד אי לא יהיב שיעורא מאי פריך אבל משום דושא לא דילמא משום דלא יאפיל בעי לארחוקי טפי ממשום דושא אלא ניחא ליה למתניתין למייתי ברייתא משום דמפרשא טעמא כנגדן כדי שלא יאפיל. תוספי הרא"ש ז"ל.

אבל משום דושא לא. ולהכי לא אוקמה בעיר ישנה דהא קתני לא יסמוך לו כותל אחר וסיפא בכהאי גוונא מיירי והיינו טעמא נמי דלא אוקמה בשלא החזיק שלש שנים בכותל או בשאינו טוען שמכר לו שעבוד בחצרו לדושא דבענינא דרישא קא בעי לאוקמה לסיפא. ועוד דסיפא נמי על כרחך במחזיק מיירי דאי לאו הכי אין לו להרחיק מן החלונות ולא בעי לדחוק למתניתין בחזקה שיש עמה טענה על החלון ולא על הכותל. הכא במאי עסקינן מן הצד. כגון כותל חברו במזרח והחלונות בקרן מזרחית צפונית וזה בא לבנות בצפון וצריך להרחיק מן החלון כדי שלא יאפיל אבל משום דושא ליכא כיון שנשאר הקרקע לדוש בו לפי רובו ויכולים הרבים לעבור מדרום לצפון באלכסון. הר"י ז"ל בעליותיו.

וכמה אמר רב ייבא כו'. הקשו בתוספות ותימה דהשתא בעי וכמה כו' ויש לומר דרב ייבא גופיה כו'. ולי נראה דבעי שפיר וכמה דכיון דאוקי מן הצד אין סברא כלל שיצטרך ארבע אמות. ובתר הכי פריך והתנן ארבע אמות והיינו על כרחך כנגדו ממש דאי מן הצד הא סגי כמלא רוחב חלון והדרא קושיין לדוכתא טעמא משום חלונות אבל משום דושא לא ומשני דלעולם מן הצד ומשתי רוחות. עד כאן מגליון שבתוספות כתבי יד.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: מכנגדן צריך להרחיק בכדי שלא יאפיל וכמה כדי שלא יאפיל כלומר מדלא יהיב תנא דברייתא שיעורא דהא קתני בכדי שלא יאפיל ולא קתני מכנגדן שלא יאפיל דאי הוה תני הכי הוה משמע דאשיעורא דקאמר תנא דמתניתין קאי אבל לישנא דבכדי אין לו שיעור המפורש במשנה ומשום הכי שואל כמה הוי כדי שלא יאפיל. ומתרץ דכמלא רוחב חלון דהיינו טפח סגי ומן הצד מיירי כדמפרש בסמוך ומרוח אחת סגי לה בטפח כו' ומשתי רוחות בעינן ארבע אמות ומקשינן ומרוח אחת אמאי סגי לה בטפח והלא מציץ כלומר כיון דסמיך אף על פי שמגביהו ארבע אמות הרי יכול לעמוד בכותלו ויציץ ויראה מן החלון כל מה שבביתו. ומשני במרדד כו' עד כאן לשונו.

וזה לשון הר"י בעליות: וכמה לאו תלמודא בעי לה דלא שייך למיבעי על ענין שאנו עסוקים בו בכמה דהא ארבע אמות קתני בהדיא וברייתא נמי לפרושי מתניתין אתיא אלא מדברי רב ייבא משמיה דרב הוא כאלו (לא) אמר אמר רב ייבא וכמה כמלא רוחב חלון ומלתא באנפי נפשיה היא ולא על ענין מתניתין והברייתא עסוקים כדמוקי תלמודא ואזיל דאיירי בבא לבנות כותל מן הצד מרוח אחת ומתניתין וברייתא דבעי הרחקת ארבע אמות משתי רוחות. וכמה טפח דכיון שאינו בונה כנגד החלון אלא מצד החלון כיון שהרחיק הכותל טפח אין שם משום יאפיל עד כאן. והלא מציץ. פירוש כיון שהכותל קרוב לחלון אף על פי שאין שם משום יאפיל אחר שהרחיק טפח אבל משום היזק ראיה יש שם אף על פי שהגביה הכותל ארבע אמות למעלה מן החלון כי מתוך סמיכת הכותל לחלון יכול להציץ כשיעמיד בראש הכותל. וכן פירשו רבינו חננאל ורש"י ז"ל.

ומפרקינן במדיר במרדד את כותלו שאינו יכול לעמוד בראש הכותל ורבא משמיה דרב לא איירי בענינא דמתניתין דמיירי בכותל שיש בו משום היזק ראיה אלא הכי קאמר ומרוח אחת בהרחקה כמלא רחב כו' סגיא לענין שלא יאפיל היכא דליכא משום היזק ראיה כגון במדיר את כותלו. וזה שהקשו על סמיכת הכותל והלא מציץ שאין הגבהה ארבע אמות מצלת מהיזק ראיה דוקא על סמיכת טפח וכיוצא בו הקשו כן אבל אם הרחיק בקצת הרחקה אף על פי שלא הרחיק ארבע אמות מהניא הגבהה למעלה מארבע אמות שאם אי אתה אומר כן אם כן הא דקתני מכנגדן ארבע אמות שלא יאפיל מאי איריא משום אפלת תיפוק ליה משום היזק ראיה דמתניתין לא במדיר את כותלו מיירי ומיהו במדיר את כותלו סוף הכותל בלבד הוא משפע סמוך לחלון שמא יציץ משם אף על פי שהגביה הכותל מלמעלה ארבע אמות אבל אינו משפע שאר הכותל דבהגבהת ארבע אמות מצלת מהיזק ראיה בכל הכותל חוץ מן סמוך לחלון.

ונראה בעיני כשבונה משתי רוחות הכותל השני לבדו צריך להרחיק ארבע אמות ועל הכותל השני שנינו מכנגדן ארבע אמות אבל מתחלה כשבנה הכותל הראשון מרוח אחת של חלון מרחיק טפי כדברי רב ייבא משמיה דרב וכגון שמרדד את כותלו או הרחיק יותר מטפח בלא שיפוע הכותל כדי להרחיק מהיזק ראיה. עוד אני אומר דהא דאמר רב ייבא משמיה דרב וכמה לענין משנתנו נמי אמרה דמיירי משתי רוחות והמשנה הודיעתנו שיעור הרחקת הכותל השני ורב ייבא משמיה דרב דבר על הכותל הראשון ופירש שהרחיק טפח היכא דליכא אלא משום אופל כגון במדיר את כותלו. עליות הר"י ז"ל.

וכתב בשיטה לא נודעה למי וזה לשונו: הכא במאי עסקינן בבא מן הצד. כלומר החלונות ברוח מזרח והוא בונה ארכו של כותלו ממזרח למערב שנמצא מדביק ראש כותלו לכותלו של חברי בצד החלון ומשום דושא ליכא בההוא פורתא שהוא עובי הכותל. ובעיין כמה הוא שיעור הרחקתו במן הצד שלא יאפיל דודאי בפחות מארבע אמות סגי כיון דלאו כנגד אויר החלון קא בני אלא מן הצד חוץ מן אויר החלון. אמר רב ייבא משמיה דרב כמלוא רחב חלון וכמה טפח ואקשינן כיון שאתה אומר מכנגדן טפח הוא הדין מלמעלה ומלמטה טפח והלא מציץ. ומפרקינן במרדד את כותלו ואפילו טפח מלמעלה ומלמטה אין צריך כיון שהוא משופע ואין יכול לעמוד עליו.

ואחר שתירצנו גוף התירוץ בבא מן הצד דקאי מצד עצמו ומצד הברייתא חזרנו והקשינו ממתניתין והא אנן תנן ארבע אמות ואיך תפרש בהאי ברייתא דמתניא עלה דמתניתין שיעור טפח ומפרקינן לא קשיא כאן מרוח אחת כאן משתי רוחות כלומר דברי רב שאמר טפח בבא מן הצד מרוח אחת של החלון הוא שאמר בעלמא אבל אנו שתירצנו בבא מן הצד משתי רוחות קאמרינן שעושה שני כתלים משני צידי החלון ומאפיל הרבה ולפיכך צריך ארבע אמות כלומר שירחיק כותל האחד למעלה משפת צידי החלון טפח והשני מצדה השנית ארבע אמות פחות טפח ואם ירצה לרבות לאחד מטפח ולפחות לאחר רשאי ובלבד שלא יפחות לאחד מטפח לאחר תשלום ארבע אמות בין שני הכותלים ואפילו מלמעלן ומלמטן גם כן צריך ארבע אמות שאין מספיק במרדד לפי שיכול לשום נסר מכותל זה לזה ולעמוד עליו ולראות ומסתברא לי שאף בעושה כותל מצפון לדרום ארכו של כותלו כנגד ארכו של האחר שבו החלונות. כנגדן של חלונות ממש דמספיק במרדד. ולענין מכנגדן אסכימו רבוותא ארבע אמות ותו לא. הכין חזינא לפרש שמעתא דהכא. ואין פירוש רש"י ז"ל נוח בעיני ולא דברי הרמב"ן ז"ל אשר הלך בדרכו ושוב מצאתי להראב"ד ז"ל שהלך בדרכו והוא המחוור והנכון שחילק הוא ז"ל בכנגדן ממש דלענין מלמעלן ומלמטן לא סגי במרדד לפי שיכול לעמוד עליו ולהציץ אבל מן הצד שצריך לעקם את ראשו אינו דוחק את עצמו לעמוד מפחד נפילה ולעקם ראשו להציץ עד כאן לשונו. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

ויש אומרים כי מכל אחד משני הצדדים צריך להרחיק ארבע אמות וכן נראה כדברי רבינו חננאל ז"ל ויש אומרים שאין צריך להרחיק בין שני הכותלים אלא ארבע אמות. ומסתברא דאפילו אין אויר בין שני הכותלים אלא ארבע בלחוד בהכי סגי ליה ודומיא דמכנגדן דכל היכא דאיכא אויר ארבע נכנסת לו אורה כדי הצורך ובלבד שירחיק הכתלים טפח מפתיחת החלון כדי שלא יפול על הכותלים לתוך החלון שהרי יאפיל כגון בצד האחד לבד מרחיק טפח ואף על פי שנשאר הצד השני פנוי לגמרי. הרשב"א ז"ל.

ובבונה מכנגדן ממש לא אתפרש שיעורא אלא מיהו מסתברא דבארבע אמות סגי כיון דמעיקרא קא סלקא דעתך כו'. ככתוב בחדושי הרמב"ן ובפסקי הרא"ש ז"ל ואפשר עוד דכי אוקימנא למתניתין ומתניתא מן הצד אף מן הצד קאמרינן ומכנגדן דקאמר בין מכנגדן ממש בין מן הצד אלא דמשום דמן הצד נקט טעמא דשלא יאפיל דבההוא פורתא ליכא משום דושא אבל אין הכי נמי דבכנגדן ממש תני תנא ארבע אמות והיינו דקתני מלמעלן ומלמטן ארבע אמות כלומר דכשהרחיק ארבע אמות מצומצמות מכנגד חלונותיו של חברו כדי שלא יאפיל צריך להגביה כותלו או להשפיל כדי שלא יראה אבל במרחיק יותר משיעור זה ודאי לא סגי ליה בהגבהת ארבע אמות דכל שכן דחזי ליה להדיא והיינו דקתני ברייתא מלמעלה כדי שלא יציץ ויראה ומלמטה כדי שלא יעמוד ויראה ולא יהיב שיעורא כדפירש רש"י ז"ל דהכל לפי ההרחקה אבל מתניתין במרחיק ארבע אמות מצומצמות מתוקמה דהוי בכלל ומכנגדן דכללא הוא מכנגדן ארבע אמות בין מכנגדן ממש בין מן הצד ומשתי רוחות. הר"ן ז"ל.

וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: אסיקנא דלא פליגי הא בעיר חדשה כו'. ואותביה עלייהו תנן החלונות מלמעלן ומלמטן כו' ואי סלקא דעתך דבכותל חצר אינו סומך מאי אריא משום חלון הוא דמרחיק מכנגדו ארבע אמות תיפוק ליה משום כותל גופיה ואפילו ליכא חלון. ופריק הכא במאי עסקינן מן הצד כלומר האי כנגדן דקתני לא כנגדן ממש הוא אלא מצדו של כותל הוא רחבו כנגד אורך כותלו של חברו דמשום דושא ליכא משום שלא יאפיל איכא. ואסיקנא שאם בנה שני כותלים משני צידי החלון לא סגיא ליה אלא בהרחקת ארבע אמות מכאן ומכאן שלא יאפיל ואם לא בנה אלא כותל אחד סגי ליה בהרחקת אמה אחת בלבד שהרי האור יכנס אליו מצדו האחר שאין שם כותל. ואקשינן היכי סגי ליה באמה בלבד נהי דמשום שלא יאפיל ליכא ניחוש שמא ישב על הכותל וישחה מעט אל החלון ויציץ. ואוקימנא במרדד את כותלו כלומר משפע אותו כדי שלא יוכל אדם לעמוד עליו. ויש לפרש שיפוע זה כנגד ארכו של כותל כגון זה*).

ויש לפרש אותו כנגד רוחב הכותל שנמצא רוחב הכותל מלמטה כלה והולך מלמעלה עד כאצבע כזה*) ואותביה תו מהא מרחיק את הכותל מן המזחילה ארבע אמות כדי שיהא זוקף את הסולם טעמא משום סולם אבל משום דושא לא. פירוש קסלקא דעתך דהך מזחילה שמשלכת מים מגגו של חברו אין ראשה בולט מן כותלו של חברו אלא מעט ועל זאת הקשינו טעמא דמשום סולם הוא שמרחיק את הכותל שלו ממנו אבל משום דושא לא ואי סלקא דעתך דבכותל חצר נמי אינו סומך מאי אריא זקיפת סולם למזחילה תיפוק ליה משום כותל של חברו גופיה דבעי דושא. ופריק הכא במאי עסקינן במזחילה משופעת כלומר ראשה בולט הוא מאד מן הכותל כדי להרחיק המים ממנו ויש מן הכותל אל קצה ראשה של מזחילה ארבע אמות שאם יסמוך כותלו אל ראשה של מזחילה משום דושא ליכא שהרי בין כותל חברו ובינו ארבע אמות וגם תחת המזחילה אינו בנין אטום אלא אויר שנמצא שאין ההילוך נמנע ממנו.

ויש לפרש דמזחילה זו עם ארכו של כותל היא בנויה שיהו מימי הגג נשפכין עליה והולכים על ראשה של המזחילה עם ארכו של כותל עד שיוצאין לחוץ כדי שלא יהו נשפכין מזחילה זו בנויה בפני ארכו של כותל ועל זאת בנויה ועולה מן הקרקע ועד סמוך לגג שנמצאת הכותל. וקא סלקא דעתך שמזחילה זו בנין אטום הקשינו טעמא דמשום סולם הוא שמרחיק אבל משום דושא לכותל עצמו שמזחילה זו בנויה מן הגג אל עיקר הכותל ויהיו מזיקים את בפניה לא ופריק הכא במזחילה משופעת עסקינן כלומר מזחילה זו אינה בנויה בנין אטום מן הקרקע ועד סמוך לגג אלא על גבי זיזים ואבנים שיוצאים מן הכותל היא בנויה וכגון שבנו את הכותל מעיקרא וכשהגיעו למחציתו הוציאו אבנים ממנו כמו זיזין ושפעו את הבנין והלכו עד למעלה שנמצא רחבו של כותל למעלה עודף על עיקרו כמו אמה או יותר מאמה ועל אותה האמה העודפת היא המזחילה קבועה כנגד ארכו של כותל כדי שיהו מימי הגג נשפכין עליה והולכים עם ארכו של כותל עד שיוצאים לחוץ שכיון שמזחילה זו בנין משופע הוא שיוצא בראשו של כותל ויש תחתיו אויר שמהלכים בו עד עיקר הכותל משום דושא ליכא שהרי ההילוך אינו נמנע ממנו אבל זקיפת סולם איכא הילכך אי לאו זקיפת סולם בהרחקת ארבע אמות מעיקר הכותל הוה סגי ליה לדושא דכותל דהויא ליה הרחקה מראשו של כותל ששם המזחילה קבועה שלש אמות או פחות מהן השתא דצריך לזקיפת סולם לא סגי ליה עד דמרחיק מראשו של כותל ששם המזחילה קבועה ארבע אמות דהויא ליה הרחקה מעיקר הכותל חמש אמות או יותר. וזה הפירוש האחר הוא הנכון. עד כאן לשונו.

לימא מתניתין דלא כרבי יוסי כו'. פירש רש"י ז"ל דלאו למימרא דכולה מתניתין כרבי יוסי חוץ מזה דטובא איכא דעל כרחך ליתנהו כרבי יוסי דלאו גיריה נינהו אלא לימא אף זו דלא כרבי יוסי קאמר. ולפי פירושו ז"ל אפשר לומר דמשום דאית ביה כעין טעמא בעי לה אי ליתא או איתא ואורחא דתלמודא בהכין בכל דוכתא דמשכח ביה טעמא. אבל רבינו חננאל ז"ל והרי"ף ז"ל פירשו מדקאמר הכא לימא דלא כרבי יוסי שמע מינה דפשיטא להו דכולה מתניתין רבי יוסי מודה בה והם ז"ל הניחו הדבר סתום ולא פירשו האיך.

וכתב מורי הרב ז"ל דהיינו טעמא דכל דבר שהוא מזיק בשעת הנחתו ואין הנזק שמגיע לשם נולד לאחר מכאן אלא כמות שהוא מזיק וממקום שהניחו שם חשבינן ליה מזיק בשעת הנחתו וגיריה דידיה הוו. וגפת וסיד וזבל וסלעים ההבל מצוי בהם וכגחלת הם וממקומם הם מזיקים ואינם דומים לאילן שהשרשים נולדים לאחר מכאן ומתפשטים והולכים עד הבור ולפיכך אינם נחשבים כגיריה וכן מיא דפרק הבית והעליה דאמרינן דלאו גיריה נינהו משום דמיא מיחם חיימי והדר אזלי ונמצא שאינם מזיקים בשעת הנחתו ולא ממקום הנחתו.

ומרחיקים את הזרעים מן הכותל יש לומר משום שאין הנזק משום שרשים דהא מסקינן עלה לעיל בגמרא דזרעים לא משתרשי לצדדים אלא מפני שמחלידים את הקרקע ומעלים עפר תיחוח כלומר ממקומם יונקים כח הארץ ומחלידים אותה וכח היניקה מצויה בזרעים ולפיכך חושבים אותה כמזיקים בשעת הנחתם וכן מתונא דמחרישה ושל מי רגלים מזקת ממקומה וכן חול במתונא ומיהו עדיין קשה מפני מה לא יסמוך כותלו לכותל חברו והלא בסמיכתו אינו מזיקו אלא שמונע ממנו הדושא ומאי גיריה איכא. ויש לומר דהכא נמי כיון שבשעה שהיה בונה הוא מונע ממנו תועלת הדושא גרמא דגיריה הוא. ולפי מה שכתבנו למעלה בשם הרשב"א ז"ל בפירושא דמתניתין דמי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו דהיינו בלוקח מן המלך ומסתמא נשתעבדו לו ארבע אמות הסמוכות לו לדושא הא לא שייכא פלוגתא דרבי יוסי ורבנן דעל המזיק להרחיק את עצמו או על הניזק אלא טעמא אחרינא הוא דכשלו הן לכך. ותדע לך דלא שייך בפלוגתא דאם איתא אפילו לרבנן נמי מאי מזיק איכא דכותלו של שני אינו מזיק לראשון אלא שמונע ממנו רגל הדורסים.

וגם לפירושו של רבינו ז"ל שפירש דבמחזיק שלש שנים ובא מחמת טענה היא מתניתין לאו בפלוגתא שייכא כלל אלא שזה בא בטענה מכח חזקה שקנה מקום דושא לשעבוד או שנתן לו וזה נראה לי מבואר אף על פי שנתקשו בו הראשונים ז"ל. ובמשרה וירק וכרישין ובצלים וחרדל ודבורים בהני קא מפרש בגמרא לעיל דבכולהו קא פליג רבי יוסי. וכתב הריא"ף ז"ל דאף על גב דפליג במשרה מיהו מודה הוא דודאי צריך לארחוקי את המשרה בכדי שלא יהא גיריה ולא פירש הרב ז"ל כמה. ואפשר בשלשה טפחים קאמר דמתונא דידה דאמרי מרחיקים את המשרה מן הירק טפי משלשה טפחים קאמר ולא ידענו כמה ולקמן במקומה נכתוב בה בסייעתא דשמיא.

ומיהו עדיין קשה לי כרישין למה ירחיק מן הבצלים והלא שרשי הכרישין אינם משתרשים לצדדים וכדאמרינן לעיל דזרעים לא משתרשי לצדדים אלא מהו הנזק שמזיקים הבצלים ומפני שממקומם כח יניקתם מקלקל את העפר לגבי בצלים או שממתיקים אותו ומבטלים הריפות הבצלים ואם כן הרי זה כנזק זרעים לכותל דממקומם הם מזיקים ולמה לא נחשוב אותם כגיריה וצריך לי עיון. ופשטן של דברים בודאי נראים לי כדברי רש"י ז"ל כי יש במשנתנו שנחלק בהם רבי יוסי. ותדע דהא במרחיקים את הגורן משמע דסבירא ליה לרבינא דרבי יוסי פליג בה ולאו גיריה נינהו ולא גרמא דגיריה דזיקא הוא דממטי ליה כדמשמע לקמן בעובדא דבי מריון בריה דרבין.

ולענין פסק הלכה אף על פי שאמרו לדעת הגאונים ז"ל דמודה רבי יוסי בכולה מתניתין ופליג אביי ורבא לעיל בבא לסמוך בצד המצר אם סומך אם לאו כתב רבינו חננאל ז"ל דלענין חפירת בורות בלבד קיימא לן כרבא דאמר אינו סומך משום דכל מרא ומרא דקא מרפית ליה לארעא אבל בגפת וסיד וסלעים וזרעים וחרישה יכול לסמוך כל זמן שאין שם כותל אף על פי שהמקום עשוי לכותלים.

וכתב מורי הרב ז"ל דנראים דבריו מפני שבשעת מעשיו דהוו גיריה אכתי ליכא לנזק ובשעה דאיתיה לנזק כלומר לאחר שיבנה זה כותל בההיא שעתא לא הוו גיריה דכבר כלו מעשיו. ולדידי קשיא לי דהא זרעים בשעה שהוא זורען אינם מזיקים כלל עד שישרישו ולאחר מכאן הוא שיונקים ואם כן למה אנו מחשיבים אותם כגיריה דהא בשעת מעשה לא הוו גיריה ולכי ינקי ומזקי כבר כלו מעשיו אלא דכל שהוא מזיק ממקום הנחתו חשבינן גיריה והכי נמי ממקום הנחתם הם מזיקים. ויש לומר דמכל מקום לא חשיבי גיריה אלא כשהנזק מצוי בשעת הנחתו דומיא דגיריה ממש דמורה לאדם כמטרא ואלו היה מורה במקום שאין הניזק שם ולאחר זריקתו בא הניזק וקבלו פטור דלא הוו גיריה. וכל זה אינו שוה לי.

ועוד נראה לי דבגפת וסיד וכל שיש בו היזק דגיריה אף על פי שקדם וסמך כל שבא חברו לבנות כותל כופה אותו ומסלקם שאין קדימה לנזקים דגיריה אלא אם כן החזיק שלש שנים ובא מחמת טענה הא מדין קדימה לא וכל שכן שאם סילק את הראשונים דאין מחדש שם אחרים. גם לעיקר פסק הלכה שפסקו כאביי תמיה לי דהא קיימא לן דכל אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם וזו אינה מהם. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל. לימא מתניתין דלא כרבי יוסי דאי רבי יוסי הא אמר על הניזק להרחיק את עצמו דתנן רבי יוסי אומר זה חופר כו' והכא אמאי מרחיק סולמו משובכו של חברו. ומהדרינן אפילו תימא רבי יוסי כי קאמר רבי יוסי על הניזק להרחיק את עצמו ולא מעכבין עליה דמזיק מלמעבד ברשותיה מאי דבעי הני מילי היכא דלא מטי היזקא לחבריה מחמת ההוא מידי דעביד אלא אחר זמן כגון נטיעת האילן דבעידנא דקא נטע אכתי ליתנהו לשרשים דמזקי לבור אבל היכא דקא מטי מיניה היזקא לאלתר אפילו רבי יוסי מודה דמעכב עליה משום דגיריה נינהו ומודה רבי יוסי בגיריה והכא לענין סולם כגיריה דמי דזימנין דבהדי דמנח ליה לסולם קפצא ההוא שעתא נמיה מיניה לשובך דאשתכח דגיריה הוא דהא בעידנא דקא עביד לסולם קא מטי היזקא לחבריה. והאי דקא מהדרינן לאוקמא למתניתין כוותיה משום דקיימא לן דהלכתא כוותיה.

ואקשינן והא גרמא היא פירוש בין לרבנן בין לרבי יוסי על כרחך לא שמעינן דמחייבי ליה רבנן למזיק לסלוקי היזקא מיניה דניזק אי נמי לרבי יוסי בגיריה אלא היכא דהוי נזק מחמת ההוא מידי גופיה כגון הנוטע אילן סמוך לבורו של חברו דשרשים גופייהו דמזקי ליה וכגון משרה וירק דמשרה גופה היא דקא מזקא ליה לירק אבל הכא דסולם הוא גופיה לאו איהו מזיק לשובך אלא נמיה הוא דקא מזקא ליה וסולם גרמא הוא אמאי מחייבינן ליה לארחוקי והא קיימא לן דגרמא בנזקים פטור כדגרסינן בפרק הכונס רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו כו' הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לענין נזיקים גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור. ומהדרינן אמר רב טובי בר מתנה זאת אומרת גרמא בנזקים אסור כלומר אף על גב דפטור איסורא מיהא לכתחלה איכא ומשום הכי מרחיק.

ואם תשאל אמאי לא מתמהינן נמי במתניתין דתנן מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות לימא מתניתין דלא כרבי יוסי בשלמא כולה פרקין איכא למימר דגיריה הוא וכד מעיינת בכולהו גווני דידיה משכחת להו דבכולהו איכא למימר כגיריה דמו אלא גבי כותל דליכא למימר דסמיכת כותלו לכותל חברו גיריה דידיה הוא דהא היזקא לאו מחמת כותל גופיה אלא מחמת דקא מנע לדושא מהתם הוא אמאי לא אמרינן עלה לימא מתניתין דלא כרבי יוסי.

תשובתך כי אמרינן גיריה ולאו גיריה הני מילי היכא דמטי ההיזק מההוא מידי גופיה דקא עביד אבל הכא דהיזקא דקא מטי לכותל חבריה לאו מההיא כותל גופיה הוא דמטי ליה אלא משום דקא מנע דושא מיניה הוא בכי הא ליכא למימר גיריה ולא גיריה אלא לכולי עלמא בין לרבי יוסי בין לרבנן בעי הרחקה מכותל חברו ארבע אמות וטעמא דמלתא כיון דכותל מעלי ליה דושא מכי בנייה חבריה לההוא כותל דיליה הוה ליה כמאן דאחזיק בהנהו ארבע אמות דסמיכי ליה לענין דושא וקננהו והא מילתא דמיא להאי דאמרינן החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות אלא מכי פתחיה להך חלון אחזיק בארבע אמות דסמיכי ליה לענין אורה וקננהו להא מילתא הכא נמי מכי בנייה לכותל דיליה אחזיק בארבע אמות דסמיכי ליה לענין דושא וקננהו להא מילתא. עד כאן לשונו.

דף כג עמוד א

יהא גרמא הוא. פירוש וכיון דקיימא לן כרבי יוסי אין להם להרחיק משם הא. אמר רב טובי בר מתנה זאת אומרת גרמא בנזקים אסור ואפילו לרבי יוסי ואין לפרש דלרבנן דוקא קאמר דהא קיימא לן כרבי יוסי והיינו טעמא דהויא גרמא דגיריה דכי הוו אתו עורבים הוו האומנין מפרחים אותם. עליות הר"י.

וזה לשון כתוב בשיטה לא נודעה למי: הא דקאמר יתבי תרווייהו מסתברא לן דבצלן קאמר ולא היה קרקעו דרב יוסף דאם כן לא היה אביי סבור מימר דלא מצי לאפוקינהו מרשותו בהנהו טעמי דקאמר והא דפריך ליה והא גרמא הוא פירוש נהי נמי דגיריה נינהו דזימנין דמפרח להו לעורבין ואזלי ויתבי בתאלי הקרובים אליהם מיהו כיון דלא מכחו אזלי. עד כאן.

והא אחזיקו להו. לכאורה הוה משמע דאפילו חזקה בלא טענת מכירה מהניא להו ולא בעינן אלא חזקת סבלנות בלבד דאי בטענת מכר או מתנה מאי קאמר אביי והא אחזיקו להו ומנא ליה דאתו לה בטענה וכן אמרו קצת מן הראשונים וקא יהבי טעמא משום דליכא חסרון קרקע והא דתנן בפרק חזקת כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה התם בדאיכא חסרון קרקע וכדתנן מה אתה עושה בתוך שלי שלא אמר לי אדם מעולם כלום אינה חזקה.

ואינו מחוור דכללא הוא דקא כייל ותני כל חזקה שאין עמה טענה. ועוד דתנן בפרקין לא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא אם כן יש חמשים אמה לכל רוח כו' ואם לקחו ואפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו ואמרינן עלה בגמרא זאת אומרת טוענין ליורש כו' ואי בטענת סבלנות מאי טוענים ללוקח איכא הא אינו צריך טענה ואפילו המוכר עצמו בלא טענה הרי הוא בחזקתו אלא על כרחך אפילו בדליכא חסרון קרקע צריך טענה וכן הסכימו רבותינו ז"ל הצרפתים וכן הסכים מורי הרב ז"ל וכן עיקר.

ולפי דבריהם נראה לי דהכא הכי קאמר והא אחזיקו להו והיכי מפקינן להו מהכא עד דנדע אי אתו לה בטענה אם לאו ואם תאמר אי משום הא ליתא דהא רב יוסף גופיה מידע ידע ודאי אי זבין להו אם לאו. יש לומר דכיון דאחזיקו להו ואיכא סהדי דרב יוסף מפיק להו להכי בודאי כי אתו אומני לבי דינא ואתו לה בטענה אמרינן ליה לרב יוסף קום אהדר להו וכל דאמרינן ליה מדינא קום אהדר להו אסור ליה לאפוקינהו מהשתא כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ויש לדחות ולומר דלעולם כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה והא דפריך אביי הכי משום דיורשים הוו אי לקוחות שאינם צריכים טענה דטוענים ליורש וטוענים ללוקח אבל לעולם חזקת נזקים צריכה טענה וכיון דצריכה טענה צריכה שלש שנים. עד כאן.

וכתוב בשיטה לא נודעה למי וזה לשונו: הא דפריך לה והא אחזוקי. פירשו הגאונים דלאו בחזקת שלש שנים ובבא מחמת טענה קאמר אלא מששתק לו שעה אחת מחל ושוב אין יכול לערער בשאר נזיקים כגון סמיכת גפת ומלח וסיד וכולהו נזיקים דמתניתין וטעמא דמילתא משום דלאו מידי קא שקיל מחבריה אלא בדיליה קא עביד ומתזק חבריה וכיון שראה שעה אחת ושתק לו הרי מחל אבל בקוטרא ובית הכסא אין לו חזקה דאנן סהדי שלא שתק כדי למחול לו אלא שלא נזדמן לו לערער. עד כאן.

אמר ליה הני לדידי כיון דאנינא דעתאי כו'. מהא שמעינן דכל מי שנודע ומוחזק שאינו יכול לסבול נזק אחד כו'. הרשב"א ז"ל.

וכתוב בשיטה לא נודעה למי וזה לשונו: ומסתברא לי דלאו כל אדם נאמן לומר כן כיון דאנינא לי דעתאי כקוטרא דמי לי אלא גברא רבה דלא משני בדבוריה אי נמי דידוע ובריר לן מילתא דלית איניש סבל לה. עד כאן לשונו.

מתניתין : רבי יהודה אומר כו'. רבי יהודה פליג ואמר דלא סגי למלא כריסייהו שלא יפסידו בגנות אחרים או בשדה של חברו פחות מארבעה כורים שהוא מלא שגר היונה למלא רעבונה. אי נמי יש לומר דאף על פי שמתמלא כריסה בחמשים אמה הני מילי אם תנוח שם אבל חייש רבי יהודה שפעמים בבקר כשהיא רעבה אף על פי שסמוך לה גנות ושדות שתוכל להשביע רעבונה מהם אף על פי כן כיון שהתחילה לעוף מעופפת בכל יכולתה ונחה שם ואוכלת ואינה רוצה לנוח בינתיים ועל זה נאמר כיונה פותה אין לב ורבנן לא חיישי להכי. רבינו יהונתן ז"ל.

ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו. בירושלמי אמרו דאפילו נפל חוזר ובונהו ולומר דאין השובך חזקה לגופו בלבד אלא חזקה לעשיית שובכין שם לעולם. ודכוותה מי שיש לו חלון על חצר חברו ונפל הכותל כשחוזר ובונה כותל אחר חוזר ופותח שם חלון אחר במקומו של ראשון שלא החזיק באותו כותל בלבד אלא בחלון הוחזק לעולם על חצר חברו. הרשב"א ז"ל.

גמרא : וחמשים אמה ותו לא ורמינהו אין פורסים כו'. תמיה לי לדידיה דלא סלקא דעתך לפלוגי בין שיעור מלא כריסייהו לשיעור שייטי היכי מתרצא ליה מתניתין גופה דהא ממתניתין גופה משמע דמודו רבנן דמישט שייטי טובא מדאמר רב יהודה ארבעת כורין כמלא שגר היונה ומשמע ודאי דבשיעור שגר היונה לא פליגי רבנן וכדכתיבנא לעיל בשם התוספות ואפילו הכי קאמרינן דכל שיש לו חמשים אמה לכל רוח עושה שובך בתוך שלו. ועוד קשה לי דאפילו כשיעור שייטי משמע דפליגי מתניתין וברייתא דברייתא קתני שלשים ריס דהיינו ארבעה מילין ומתניתין קתני ארבעה כורין כמלא שגר היונה וכור לא הוי מיל וצריך לי עיון.

ומישט שלשים ריס ותו לא כו'. איכא למידק בלא תירוצא דאביי לדידיה היכא ניחא ליה רישא דברייתא אסיפא דברישא קתני שלשים ריס ובסיפא קתני אפילו מאה מיל ובתרווייהו קתני יישוב. ומפרשי מקצת רבוותא דאי לאו דאביי לא הוה קשיא ליה דהכי משמע ליה פירושא דברייתא אין פורסין נשבין ליונים אלא אם כן הרחיק מן היישוב כלומר מן העיר שלשים ריס במה דברים אמורים בשאין בין השובך שבעיר למקום המצודה יישוב שדות אלא מדבר שאין מוצאים לאכול אבל אם היה חוץ לעיר יישוב שדות שמוצאים זרעים לאכול אפילו מאה מיל הן שטין למלא כריסם. ומסתייע להדין פירושא מדתניא בתוספתא בפרק מרובה אין פורסים נישבין ליונים אלא אם כן היה רחוק מן הישוב שלשים ריס במה דברים אמורים במדבר אבל בישוב אפילו מאה מיל לא יפרוס.

ואינו מחוור בעיני כלל דאם כן מעיקרא מסיפא דברייתא הוה ליה למפרך דהא מתניתין לסיפא דברייתא דמיא דהא איכא ישוב שדות ועוד דכי הדר אקשינן אסיפא דברייתא לא הוה ליה לאקשויי ומישט שלשים ריס ותו לא דהא דאפילו לדידיה לא שייטי אלא שלשים ריס אלא דלמלא כריסם הם שטים בישוב שדות אפילו מאה מיל והכין הוה ליה למימר וכרסייהו בחמשים אמה מליא ורמינהו ובישוב אפילו מאה מיל לא יפרוס דההיא משום ממלא כריסייהו היא. והנכון שהמקשה הזה לא היה יודע פירוש הברייתא ולברר הברייתא הוא בא וכן נראה מדברי התוספות. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרא"ש ז"ל: על כרחך המקשה לא ידע פירוש הברייתא כו'. ור"מ תירץ דהכי פריך אי אמרת בשלמא דלא אמרינן כריסייהו בחמשים אמה ממלאן ניחא דכשהוא פורס במדבר ירחיק שלשים ריס ותו לא דאינם מרחיקים יותר בשאינם מוצאים לאכול ובישוב פירוש כשהוא פורס במקום ישוב זרעים אפילו מאה מיל ויותר לא יפרוס אלא כיון דאמרת כריסייהו בחמשים אמה ממלאן אם כן בישוב אינם מרחיקים יותר ממדבר. ומשני בישוב כרמים ודאי משום זרעים לא שייטי טפי משלשים ריס דכריסייהו בחמשים אמה ממלאן אבל בישוב כרמים או ישוב שובכין שייטי טובא כיון שמוצאים מקום ללון שם בצל הכרמים. עד כאן.

ואי בעית אימא דעכו"ם. ואפילו למאן דאמר גזלו של עכו"ם אסור יוני שובך שאני דאפילו בישראל ליכא גזל גמור אלא משום דרכי שלום.

ואי אשמועינן גבי יחיד אימר פיוסי פייסיה. קשיא לי והא מתניתין דהכא בין ביחיד בין ברבים היא דהא קתני מרחיקים את השובך מן העיר חמשים אמה לא יעשה אדם בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח וקתני אם לקחו אפילו בית רובע כו'. ויש לומר דהכי קאמר אי לאו דמתניתין דזיזין הוה אמינא דהא דקתני הכא אם לקחו אפילו בית רובע לאו ארישא דרישא קאי דהיינו מרחיקים את השובך מן העיר אלא גבי יחיד קאי דהיינו סיפא דרישא כלומר דקתני לא יעשה אדם שובך בתוך שלו משום דביחיד איכא למימר דילמא פיוסי פייסיה קא משמע לן מתניתין דזיזין דאפילו גבי רבים אמרינן ומתניתין דהכא דקתני אם לקחו אפילו בית רובע אפילו ארישא דרישא קאי. כן נראה לי. הרשב"א

זאת אומרת טוענים כו'. מהכא שמעינן דכל חזקה דמהניא דוקא בשיש עמה טענה כו' ככתוב לעיל בחדושי הרמב"ן ז"ל דיבור המתחיל: אין חזקה לנזקים. ותו שמעינן לה מדקאמר ואי אשמועינן הכא כיון דיחיד הוא אימא פיוסי פייסיה אי נמי אחולי אחיל גביה כו' משמע דאחולי אחיל גביה דומיא דפיוסי פייסיה כלומר שמחל לו בפירוש ונתן לו רשות לסמוך שובכו ופיוסי פייסיה שפייסו בדמים ואם איתא דסבלנות בסתם הויא מחילה הוה ליה למימר כיון דיחיד הוא אחולי אחיל גביה כיון דשתיק וסבל. עליות הר"י ז"ל.

רב מרי אמר בקוטרא רב זביד אמר בבית הכסא בהני הוא דליכא חזקה אבל בשאר נזיקים איכא חזקה. והאי בית הכסא דאמרינן הכא דלית ליה חזקה דוקא היכא דלא אחזיק אלא בנזק בלחוד כגון בית הכסא דאיתיה בביתיה דמחזיק וקא מטי מיניה ריחא לביתיה דניזק דליכא חזקה אלא בריחא בלחוד דהיינו נזק דומיא דשובך שהוא בנוי בתוך שלו והיזקא בעלמא הוא דמטי לחבריה מחמת יונים דשייטי מינה ואכלו בדיליה אבל היכא דאחזיק בגופו של קרקע כגון בית הכסא דעביד ליה בביתיה דניזק ופתח לביתיה דמזיק אי נמי עביד בביתיה דמזיק ועוקה דיליה אזלא בביתיה דניזק בכי הא ליכא למימר דאין חזקה דהא בגופא דקרקע הוא דאחזיק אלא חזקתיה חזקה הויא הלכך אם מטען קטעין דזבניה ניהליה למקום בית הכסא או יהביה ניהליה במתנה מהימן ובשבועה ואי לא קא טעין מידי אלא שלא אמר לו אדם דבר חזקתיה לאו חזקה היא דהא תנן כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה ואי יורש ניהו או לוקח לא צריך למטען מידי. ומכל מקום מיבעי ליה לכסויי לההוא בית הכסא או לההוא עוקה כי היכי דלסתלק מיניה ריחא ואף על גב דאחזיק ביה הכי בלא כיסוי ריחא ודאי הא אמרינן דלית ביה חזקה משום דנזק נינהו ואין חזקה לנזקים. הר"י ן' מיגש ז"ל.

דף כג עמוד ב

מתיבי והיתה העיר הקרובה אל החלל ואף על גב דאיכא דנפישא מינה. קשיא לי ולדידיה מי ניחא והא לכולי עלמא בדליכא קורבה דמוכח בתר רובא אזלינן וכמו שכתבנו ותשע חנויות יוכיחו ואפילו הכי לגבי עגלה ערופה אזלינן בתר קורבה אף על גב דלא מוכח דבדידה תלא רחמנא. ויש לומר דהכי קאמר אי אמרת בשלמא דכי איכא קורבה דמוכח שבקינן רובא ואזלינן בתר קורבה וזמנין דאשתכח קרוב לזו בקורבה דמוכח ואזלינן בתרה והלכך אף כשאין שם קורבה דמוכח אזלינן בתר קורבה. כדי שלא תחלק ולא תתן דבריך לשיעורים אלא לדידך דאמרת דאפילו בקורבה דמוכח אזלינן בתר רובא אמאי.

ועדיין אינו מתיישב בעיני כלל דכל עצמנו אין לנו שהולכים אחר הקרוב ברובא דליתיה קמן אלא מוהיתה העיר הקרובה ואי מהתם ואפילו בדאיכא אחריתי דנפישא מינה אם כן אפילו בקורבה דלא מוכח כגון תשע חנויות נמי נאמר כן ואי נמי דוקא בדליכא דנפיש מינה אמר קרא הא איכא אחריתי דנפישא מינה לא אם כן אפילו בקורבה דמוכח נמי מודה ליה לרבי זירא ולמה מודה בתשע חנויות וחולק על רבי חנינא ורבי זירא לא משמע ליה דבסברא בעלמא חולק על רבי חנינא דהא קרא קאמר וקרא אפילו לדידיה נמי דסבירא ליה דאפילו בדאיכא דנפישא מינה קאמר קשיא. 

ואם כן נראה לי דרבי זירא לא חולק היה וכדמוכח לקמן אלא חוקר ושואל היה דקרא ומתניתין היכי והא דבעי לה אמימרא דרבי חנינא הוא הדין דהוה בעי לה אמתניתין דתשע חנויות אלא משום דרבי חנינא קאמר לה בהדיא דאפילו במקום קרוב הלך אחר הרוב קא בעי לה עלה דאלו ההיא דתשע חנויות כולה מפרשא בהדיא דאפילו במקום קרוב הלך אחר הרוב ומעיקרא הקשה מוהיתה העיר הקרובה דמשמע דאדרבה רוב וקרוב הלך אחר הקרוב ואפילו ליכא קורבה דמוכח כי התם הפך מדרבי חנינא לגמרי ואוקימנא בדליכא. הדר אקשינן ממתניתין דמהתם משמע דכל היכא דאיכא קורבה דמוכח מיהא אזלינן בתר קורבה דקא סבר דמתניתין אפילו בדאיכא אחריני של הפקר דנפישי מיניה חוץ לחמשים אמה בתוך שלשים ריס ומפרקינן וקאמר בדליכא. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

ביושבת בין ההרים. פירוש שאין שם דרך לעיירות דעלמא אלא לזו העיר האחרת בלבד שהיתה יושבת עמה בין ההרים שהיא בינוני כמותה והיא רחוקה מן החלל יותר ממנה. הר"י ן' מיגש ז"ל.

ביושבת בין ההרים. ואם תאמר ואמאי אצטריך קרא סוף פרק מרובה כו' ככתוב בתוספות. ומסתברא דאצטריך אפילו בזמן שלא היה שם בית המקדש עדיין. ואי נמי אי אתרמי דלא סלקי לה אפילו הכי מדינא לא מייתי. דרחמנא פטרה. הרשב"א ז"ל. תנן ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה כו כלומר בשלמא לרבי זירא כיון שנמצא בתוך חמשים אמה ואפילו במפריח הרי הוא של בעל השובך ואף על גב דאיכא דנפיש משום דאיכא קורבה דמוכח ואזלינן בתר קרוב דאף על גב דהשתא לא הוה ידענא דכל המדדה אין מדדה יותר מחמשים אמה הא מיהת הוה פשיטא ליה דאורחיה דניפול דמדדה תוך חמשים אמה ולא חוץ לחמשים אמה ועד חמשים אמה מדדה למלויי כריסיה ובחמשים אמה מליא אבל כשנמצא חוץ לחמשים אף על פי שקרוב לשובך זה יותר משאר שובכים אין כאן קורבה דמוכח כיון דמדדה חוץ לחמשים כמו כן יש לומר דמדדה לששים או יותר הלכך אזלינן בתר רובא דשאר שובכי והרי הוא של מוצאו וכגון דשאר שובכים דעכו"ם או דהפקר אלא לרבי חנינא ניזיל בתר רובא דתוך שלשים ריס. ופרקינן בדליכא כלומר תוך שלשים ריס. ואקשינן אי הכי אימא סיפא חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו ואי דליכא ודאי דהאי הוא כלומר אי אמרת בשלמא דאיכא דנפיש מיניה ורישא דהוי של בעל השובך משום דהוה קורבה דמוכח כדאמרן שפיר דסיפא נמי משכחת לה דאיכא דנפיש מיניה וכיון דחוץ לחמשים אמה קורבה דמוכח ליכא ואזלינן בתר רובא ומשכחת לה בדההוא אחרינא דעכו"ם אי נמי דהפקר אלא אי אמרת דליכא דנפיש ודאי דהאי שובך הוא דהא מישט שייטי עד שלשים ריס. ופירש רש"י ז"ל דכי אקשי ליה מסיפא הוא הדין דהוה מצי לאקשויי אכתי מרישא ולימא אפילו כי ליכא אחרינא דנפיש מיניה מכל מקום נזיל בתר רובא דעלמא. אלא כיון דאשכח פירכא דעדיפא מינה ניחא ליה לאקשויי.

ואינו מחוור בעיני כלל דאם איתא דחיישינן בכי הא לרובא דעלמא סיפא דקתני הרי היא של מוצאו נימא דמשום הכי הוה של מוצאו לרבי חנינא דאזלינן בתר רובא דעלמא ומעוברי דרכים נפל. אלא נראה דלרובא דעלמא לא חיישינן הכא דכיון דתוך שלשים ריס ליכא אחרינא וקיימא לן דמישטא שלשים ריס ותו לא הא מעלמא לא אתא ואי משום עוברי דרכים לנפילה לא חיישינן כל כמה דמצי למימר דמההוא שובך אתא דאין בני אדם שוטים שלא להשגיח על מה שבידם ואף על גב דאמרינן לקמן גבי הנהו זיקי דאשתכחו בי קופאי והני מילי רברבי אבל זוטרי אימא מעוברי דרכים נפיל התם הוא משום דעל כרחך נפל אלא דלא ידעינן ממאן נפל אי מבני העיר או מעוברי דרכים והתם הוא דאזלינן בתר רובא דעלמא דהיינו עוברי דרכים אבל הכא דאפשר למתלי במפריח מתוך שובך זה אף על פי שהוא חוץ לחמשים אמה בדידיה תלינן ולא חיישינן לנפילה וזה נכון וכן פירשו גם בתוספות. הכא במאי עסקינן דמדדה ובהא איתרצא כולה מתניתין דתו לא איצטריכינן לאוקמא בדליכא דאפילו איכא אחריני דנפישי חוץ לחמשים אמה הרי זה של בעל השובך דכל המדדה אינו מדדה יותר מחמשים אמה הלכך על כרחך מהא אתא וכשנמצא חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו דעל כרחך לא מהני אתא אלא מעוברי דרכים נפל. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: תנן ניפול הנמצא כו'. וקשיא לרבי חנינא. ופריק בדליכא דנפיש מיניה והדר מקשינן לרבי זירא ואמר ולרבי זירא דאמר קרוב עדיף נהי בדאיכא דנפיש מיניה דרישא מסייעא ליה וליכא לאקשויי מינה אלא לרבי חנינא בלחוד אלא סיפא איכא לאקשויי מינה עליה כי היכי דקשיא לרבי חנינא דקתני סיפא חוץ מחמשים אמה הרי הוא של מוצאו ובין לרבי חנינא ובין לרבי זירא אמאי של מוצאו אי לרבי חנינא כיון דליכא דנפיש מיניה ודאי דהאי שובך הוא ולרבי זירא נמי כיון דליכא דקרוב מיניה ודאי דהאי שובך הוא וליכא למימר דאיכא דקרוב מיניה דאם כן הוה ליה שובך בתוך חמשים דההוא שובך אחרינא ואמאי של מוצאו ואי נמי דאיכא קרוב מיניה וקאי האי ניפול חוץ לחמשים לתרווייהו ומכל מקום בין לרבי חנינא בין לרבי זירא דההוא שובך אחרינא הוא דהא קרוב הוא וליכא אחרינא דנפיש מיניה. הכא במאי עסקינן במדדה דאמר רב עוקבא בר חמא וכו' וכיון דהאי ניפול חוץ לחמשים אמה דהך שובך קאי וליכא שובך אחרינא דקרוב מיניה בתוך חמשים אמרינן הא ודאי איניש הוא דהוה מייתי לזה מעלמא ונפיל מיניה ואתייאש ומשום הכי הרי הוא של מוצאו. עד כאן לשונו.

ובעליות הר"י ז"ל כתוב וזה לשונו: יש מפרשים שמועה זו בפנים אחרים. הכא במאי עסקינן במדדה דאמר רב עוקבא כו' ונמצאת חוץ לחמשים לפיכך הרי הוא של מוצאו דנפיק ליה מתורת מדדה וקם ליה בתורת מפריח הלכך אזלינן בתר רובא וכגון דאיכא אחרינא דנפיש מיניה והוא של הפקר או של עכו"ם. ולהאי פירושא גרסינן אלא שהרי בא להתיר מה שהעמדנוה בדליכא ועתה צריך להעמידה בדאיכא דנפיש מיניה. תא שמע נמצא בין שני שובכים כו'. בששניהם שוים. פירוש אף על פי שנמצא חוץ לחמשים דשני שובכים לפיכך קרוב לזה שלו דלא תלינן בעוברי דרכים כל זמן שיש לתלות בפריחת הניפול מן השובך ואף על גב דאין מדדה יותר מחמשים כשנמצא חוץ לחמשים קם ליה בתורת מפריח הלכך בין שניהם אזלינן בתר קרוב ומחצה על מחצה יחלוקו דשובכות הללו כשיש להם בעלים ישראל אבל ברישא דקתני חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו כששאר השובכים של הפקר או של עכו"ם ונפישי משובך זה אבל כאן שמזכיר התנא שני שובכים משמע שיש לשניהם בעלים ישראלים וגם שניהם שוים.

וליזל בתר רובא דעלמא פירוש ליזל אחר שאר שובכים שהם בתוך שלשים ריס דנפישי משובכים הללו אף על פי שאינם קרובים כמו שני שובכים הללו ודאי כי היכי דמתוקמא רישא דקתני חוץ מחמשים אמה הרי הוא של מוצאו כשיש שם שובך דנפיש מיניה והוא של עכו"ם או דהפקר ולפיכך הולכים אחר הרוב הכא נמי מיירי בסיפא בשיש שם שובך דנפיש משני שובכים הללו תוך שלשים ריס. ופרקינן הכא במאי עסקינן בשביל של כרמים ושני שובכים הללו בשביל עצמו שהניפול יכול לבא מהם אבל אינו יכול לבוא משאר שובכים כיון שהגפנים מפסיקות וכשהזכיר התנא נמצא בין שני שובכים למדך בזה דמיירי בענין שאין לתלות ניפול זה אלא בשני שובכים הללו. עד כאן לשונו.

וזה לשון הראב"ד ז"ל בחדושיו: תנן ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה הרי הוא לבעל השובך ואף על גב דאיכא אחרינא דנפיש מיניה כיון שהוא לו חוץ מחמשים אמה לקרוב יהבינן ליה דאלמא בתר קרוב אזלינן והאי דנקט חמשים אמה משום דהכי אורחיה למיזל אבל טפי אגב דוחקייהו הוא דאזלי מיהו לעולם בתר קרוב אזלינן בדליכא דנפיש מיניה. אי הכי אימא סיפא כו' ואי דליכא דנפיש מיניה ודאי דהאי הוא. דע והבן כי זה המקשה שהקשה מסיפא אי הכי לא תהא סבור שהלך על דעת מקשה הראשון אבל הוא רוצה להעמיד הטעם לדרך אחרת כדאמרינן במסקנא דמלתא וכן דקדק עליהם ואמר מדקאמרי דליכא דנפיש מיניה מכלל דאי איכא דנפיש מיניה לההוא יהבינן ליה ואף על גב דהוא חוץ מחמשים אמה אלמא בניפול שיכול לצאת חוץ מחמשים אמה על ידי הדחק הוי דידיה והמקשה הראשון כמו כן על זה הדרך הלך אי הכי אימא סיפא כו' ואי דליכא דנפיש מיניה כלומר ואי דוקא הוא דבדליכא דנפיש מיניה עסקינן הא איכא דנפיש מיניה לההוא יהבינן ליה אף על פי שהוא לו חוץ מחמשים אמה אלמא בנפול שיכול לצאת חוץ מחמשים אמה על ידי הדחק עסקינן אם כן כשמצאו חוץ מחמשים אמה הוא של מוצאו הא ודאי דהאי איהו אם הוא קרוב לו יותר מן האחרים דהיכא דליכא רובא בתר קרוב אזלינן. אלא אמר רב עוקבא בר חמא לא כדברי המקשה הראשון ולא כדברי המתרץ אלא אפילו איכא אחרינא דנפיש מניה לההוא דקאי ליה בתוך חמשים יהבינן ליה ולא מטעם שהולכים אחר קרוב אלא משום דבנפול המדדה עסקינן שאינו פורח כל עיקר אלא מתגלגל היא ברגליו ובגופו ולעולם זה אינו מדדה יותר מחמשים אמה בין ותדע. עד כאן לשונו.

תא שמע נמצא בין שני שובכים קרוב לזה שלו ואף על גב דאיכא חד מינייהו דנפיש. תימה היאך אפשר לומר דאיכא חד מינייהו דנפיש דהא אוקימנא לה במתניתין במדדה ותוך חמשים הוא כל שהוא בתוך חמשים אמה ליכא קורבה דמוכח וכיון שכן אי איכא חד מינייהו דנפיש מיניה הוא דהא בכל כי האי גוונא לכולי עלמא אזלינן בחד רובא דהיינו תשע חנויות. ותירצו בתוספות דעיקר קושיא זו אינה אלא משום דבעי לאקשויי וליזל בתר רובא דעלמא וקושיא זו ראשונה אינה עיקר. וזה דחוק.

ומסתברא שהמקשה הזה סבור דאפילו בתוך חמשים אמה איכא קורבה דמוכח וכגון שנמצא לזה בדרך משל קרוב באמה ובאמתים ולזה בארבעים ומכל מקום לדברי רבי חנינא הוה לן למיזל בתר רובא ולא בתר קורבה. ואכתי איכא למידק היכי הוה סלקא דעתך דאיכא אחרינא דנפיש דאם כן סיפא דקתני מחצה על מחצה יחלוקו תקשי ליה דהא היכא דליכא קורבה כלל על כרחך אזלינן בתר רובא דרובא דאורייתא ותירצו בתוספות דבהרבה מקומות בתלמוד יש שיכול להקשות ולטעמיך ואינו מקשה. ויש לומר עוד דקסלקא דעתיה דמקשה דמחצה על מחצה דקתני היינו ששווים לגמרי בקורבה ורוחקה ובמספר העופות.

וליזיל בתר רובא דעלמא. יש מפרשים דעלמא מעוברי דרכים נפל. ואי אפשר מכמה טעמים חדא דאינו מן הדעת שיש כאן שובך תוך חמשים דנפול לתלות בו ונתלה בנפילה דעוברי דרכים דאינו מצויה כמו שכתבנו למעלה. ועוד מדאמרינן לעיל ואי בדאיכא אחרינא אמאי. של מוצאו ודאי מהאי הוא אלמא לא חיישינן לנפילה דעוברי דרכים. ועוד כי יש מקצת נוסחאות בגמרא דגרסי הכי הכא במאי עסקינן בשביל של כרמים דכיון דמדדה אי מעלמא אתי לא מצי אתי וכן הוא גירסת הגאונים ז"ל ולפי גירסא זו אי אפשר לפרש כן. אלא הכי פירושו ליזול בתר רובא דשובכים דעלמא דקסלקא דעתך שיש כאן שובכים אחרים תוך חמשים אמה ונפישי מהני תרי דנמצא בין שניהם.

ואם תאמר ומנא ליה דאיכא אחריני תוך חמשים אמה דפריך הכי בהדיא. יש לומר על כרחך בדאיכא אחרינא הוא מתניא דאי לא תימא הכי מאי קמשמע לן כולה בבא דסיפא דאי לאשמועינן שאינו של מוצאו הא שמעינן ברישא ואי לאשמועינן כשקרוב לזה שלו פשיטא דקורבה דאורייתא בדליכא דנפיש מיניה מחצה על מחצה נמי פשיטא אלא על כרחך בדאיכא אחריני תוך חמשים אמה היא ואתא לחדושי דאפילו הכי אין תולין באותן האחרים ואף על גב דרובא נינהו אלו באלו הקרובים ומשום הכי פריך וליזל בתר רובא דעלמא ואם תאמר ולדידיה מי ניחא הא כיון דתוך חמשים אמה הן ליכא קורבה דמוכח ובכי הא ודאי לכולי עלמא אזלינן בתר רובא. תירצו בתוספות דקושיא זו לאו לרבי חנינא בלחוד הוא דאקשינן לה אלא לכולי עלמא. ופרקינן הכא במאי עסקינן בשביל של כרמים כלומר ששאר השובכים אף על פי שהן תוך חמשים אמה הן בתוך הכרמים אבל שני שובכים אלו מכוונין כנגד שביל זה האחד בראש השביל לצד מזרח והשני בראש השביל לצד מערב והניפול נמצא באמצע השביל ולפיכך אי אפשר לתלות בשאר השובכים שהן רוב מפני שכיון שהם תוך הכרמים וניפול זה אינו מפריח אלא מדדה אי מעלמא אתי כלומר מאותם האחרים לא מצי אתי שהגפנים מונעים אותו. ויש מוסיפים בגירסא דכל מדדה אי חזי לקיניה מדדה ואי לא לא מדדה. והכל עולה לפירוש אחד. הרשב"א ז"ל.

וליזל בתר רובא דעלמא. פירש רש"י ז"ל קסלקא דעתך דאיירי חוץ לחמשים אמה. אף על גב דמסקינן הכא דאיירי חוץ לחמשים אמה מכל מקום הוה מצי לשנויי דאיירי בתוך חמשים אמה אלא דסלקא דעתיה דמקשה דאיירי אפילו חוץ לחמשים אמה ולפי מאי דסלקא דעתיה שני ליה בשביל של כרמים. תוספי הרא"ש ז"ל.

דף כד עמוד א

רוב ומצוי קאמר. יש לומר מצוי כלומר הדם שבמקור אינו בלוע בבשר כמו הדם שבעליה אלא פרוד הוא ממנו ומצוי ליציאה יותר מן הדם שבעליה. ושמע מינה רוב דאורייתא כלומר הא דאמרינן רוב וקרוב הלך אחר הרוב מדאורייתא הוא מדקתני ושורפים עליה את התרומה דאי מדרבנן היכי שורפים תרומה דאורייתא אבל רובא גרידא היכא דליכא אחרינא דעדיף כקורבה ליכא למימר בהאי ושמע מינה רובא דאורייתא דהא זיל קרי ביה רב הוא אחרי רבים להטות. הר"י ן' מיגש ז"ל.

וכתב הר"י בעליות וזה לשונו: ושמע מינה רובא דאורייתא. מכמה משניות שמעינן לה כמו ההיא דתשע חנויות אלא רוב שיש קרוב כנגדו קא פשיט מינה עד כאן לשונו.

והא רבא הוא דקאמר רוב ומצוי ליכא למאן דאמר. כלומר כיון שהמקור של אשה רוב ומצוי הוא היכי ילפינן לה לרוב שאינו מצוי דקאמר ושמע מינה איתא לדרבי זירא דאמר דאף על פי שדלתות מדינה נעולות והרי המדינה רוב שאינו מצוי הוא והיכי ילפינן רוב שאינו מצוי מרוב מצוי. הר"י ן' מיגש ז"ל.

שריה רבינא. משום דאזלינן בתר רובא ולא תלינן ליה בשל ערלה ומשום יין נסך ליכא דרובא ישראל ובעוברי דרכים לא תלינן שאין דרכם לשאת חצבא דחמרא אלא נאדות של עור וגם אין דרכם אלא בזיקי זוטרי כדמוכח לקמן. ועוד דעוברי דרכים אין נכנסים בפרדסים לפיכך תולין בבני העיר שהניחום שם ושכחו או שגנבו היין וברחו והניחוהו. והני מילי חמרא אבל ענבי מצנעי ואזלינן בתר קרוב אי לית לן דרבי חנינא דהא איכא למימר דמיניה הוו ומצנעי בגויה והשתא דקיימא לן כרבי חנינא בתר רובא אזלינן ואמרינן דמעלמא הביאום והצניעום כאן ועוד דספק ערלה בחוץ לארץ מותר.

ועוד יש לומר אבל ענבי מצנעי יש לתלות שהיו מזה הפרדס דלא עברי למיגנב ממקום אחר ולהביאם כאן שיחשוב שמא ימצאוהו אלא אמרינן מכאן נגנבו והיה מתירא שמא ימצאוהו בעל הכרם והניחם שם אבל חמרא ודאי לא דרכוהו בכרם עצמו אלא מבחוץ דרכוהו ויותר טוב להם להצניעם במקום אחר ולא במקום שגנבוהו. עליות הר"י ז"ל. ועיין בחדושי הרמב"ן.

דף כד עמוד ב

ותיפוק ליה דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה. פירוש אלף אמה סביב לעיר נקרא מגרש דכתיב מקיר העיר וחוצה אלפים אמה סביב ותנן בפרק עגלה ערופה בו ביום דרש רבי עקיבא ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה אי אפשר לומר אלף שכבר נאמר אלפים כו' הא כיצד אלף אמה מגרש אלפים אמה תחום שבת ואלף אמה אלו שהם מגרש אין להם לזרעם ולא לנטוע בהם כלום כדי שירעו שם בהמות ומאלף אמה לחוץ נקרא שדה ואין אדם רשאי (לנירו) לעשותו מגרש משום ישוב ארץ ישראל ומשום הכי אקשי ותיפוק ליה דאין עושים שדה מגרש ולא מגרש שדה.

ומהדרינן לא צריכא אלא לרבי אלעזר דאמר עושה שדה מגרש ומגרש שדה מהו דתימא כיון דעושה מגרש שדה נוטעים אותו אפילו בתוך חמשים אמה קמשמע לן דחמשים אמה מיהא סמוכים לעיר לא משום נוי העיר וכי קאמר רבי אלעזר עושים מגרש שדה לא על מגרש כולו שהוא אלף אמה אלא על אלף אמה חסר חמשים הוא שאמר שיש לו רשות לעשותו שדה ולנטעו אבל חמשים אמה הסמוכים לעיר לא אמר ולהך לישנא דאמר רבי אלעזר עושים שדה מגרש אבל לא מגרש שדה הרי המגרש כולו שהוא אלף אמה אינו רשאי לנטעו ולעשותו שדה ואם כן מאי קא משמע לן מתניתין מרחיקים את האילן מן העיר חמשים אמה תיפוק ליה שהרי המגרש כולו שהוא אלף אמה אינו רשאי לנטוע בו כלום.

ומהדרינן כי קאמר רבי אלעזר דאין עושים מגרש שדה לזרעים הוא דאמר אבל לנטוע בו אילנות לא קמשמע לן במתניתין דחמשים אמה מיהא הסמוכים לעיר אין לו רשות לנטוע בהם כלום. ומנא תימרא דשאני בין זרעים לאילנות דתניא קרפף יוצא מבית סאתים שהוקף לדירה אם נזרע בו רובו הרי הוא כגינה ואסור לטלטל בכולו אלא בארבע אמות ככרמלית ואם נטע רובו הרי הוא כחצר ומותר לטלטל בכולו שהרי לדירה הוקף ואין נטיעת האילנות בו מוציאתו מתורת חצר ומחזירתו לתורת גנה לפי שדרך בני אדם לנטוע אילנות בחצרותיהם ואין דרכם לזרוע זרעים בחצרותיהם אלמא שאני בין אילנות לזרעים וכי אמר רבי אלעזר אין עושים מגרש שדה היינו שלא לזרוע בו זרעים הוא דקאמר לפי שאין דרכם של בני אדם לזרוע זרעים אלא בשדות ואם זרע בו כלום יצא מכלל מגרש ונעשה שדה אבל לנטוע בו אילנות כיון שדרכם של בני אדם לנטוע אילנות בחצרותיהם יש לו רשות לנטוע לפי שאין נטיעת האילנות עושהו שדה שהרי אפילו בחצרות דרכם של בני אדם לנטוע אילנות בחצרותיהם. הר"י ן' מיגש ז"ל.

מאי שנא גבי בור דקתני קוצץ ונותן דמים. הקשה רבינו מאיר לפרוך נמי מאי שנא מבור שאם האילן קדם לא יקוץ והכא קוצץ ולא הוה מצי לשנויי בקדרה דבי שותפי. ותירץ דהא פשיטא ליה דמשום גנאי ארץ ישראל אפילו אם האילן קדם דין הוא שיקוץ דגדולה מזו התירו משום ישוב ארץ ישראל דאמרינן הקונה שדה בארץ ישראל כותבין עליו אונו ואפילו בשבת. תוספי הרא"ש ז"ל.

אלא אי איתמר דרב כהנא אסיפא איתמר אם האילן קדם קוצץ ונותן דמים דמשמע דקוצץ ברישא ואחר כך נותן דמים ליתני נותן דמים ואחר כך קוצץ. אמר רב כהנא קדרא דבי שותפי לא קרירא וכו' ואם אינו קוצץ אלא עד שיתנו הדמים יבואו להתרשל בדבר כדי שלא יתנו הדמים וגם בעל האילן שותק הוא ואינו מבקש כלום לפי שרוצה הוא שיתרשלו ולא יביאו הדמים כדי שלא יקצץ האילן ונמצא האילן קיים ויבטל נוי העיר לפיכך שנינו קוצץ בתחלה ואחר כך נותן דמים כדי שלא יתרשלו בקציצת האילן וליכא למיחש שמא אחר קציצת האילן יתרשלו בנתינת הדמים לפי שכיון שקצץ האילן בעל האילן אינו מתרשל בתביעת הדמים ואם יתרשל איהו דאפסיד אנפשיה. הר"י ן' מיגש ז"ל.

מאי שנא מבור דקאמרינן לא יקוץ. כתב רבינו מאיר ז"ל דלא שייך לשנויי הכא היזקא דרבים שאני דהכי פריך מאי טעמא גבי בור דאמרינן ספק זה קדם לא יקוץ דהוה ליה כאלו האילן קדם משום דהמוציא מחברו עליו הראיה ויאמר בעל האילן אייתי ראיה דאני לא קדמתי ואקוץ אם כן הכא נמי הואיל והן תובעים אותו לקוץ בלא דמים נימא המוציא מחברו עליו הראיה ויאמר בעל האילן אייתי ראיה דלא קדמתי ואקוץ בלא דמים. ומשני כיון דדינא הוא לקוץ מיד אם כן הוא המוציא ועליו להביא ראיה.

סיפא אתאן לגורן שאינו קבוע כתב ר"מ ז"ל והא דנקט ברישא מרחיקים מן העיר ומן השדות בשאינם זרועות וחרושות שאינו כל כך היזק גדול דהא קמן ועינינו רואות תדיר שיש כמה גרנות ואפילו בתוך העיר ואין בני העיר מרגישין ואפילו הכי מרחיקים חמשים אמה הואיל והוי גורן קבוע וסיפא רבותא קמשמע לן דאפילו מנטיעותיו דאזיל ויתיב בלביה ומצוי אפילו הכי בגורן שאינו קבוע לא בעי חמשים אמה וכל שכן מן העיר והשתא ניחא דאיתותב מן הברייתא דהכי פריך לאביי קשיא דתלה הפשוט באותו שאינו פשוט כל כך דקאמר כשם שמרחיקים מן העיר חמשים אמה כך צריך להרחיק מנטיעותיו הא נטיעות פשוט טפי טובא דמהאי טעמא נקט מתניתין דרישא עיר דמעיר ידעינן נטיעות מכל שכן אבל מנטיעות לא הוינן ידעינן עיר דבענין אחר לא הוה מיתרצא מתניתין לאביי אמאי נקט ברישא עיר ובסיפא נטיעות כדפרישית תוספי הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: אמר אביי סיפא לגורן שאינו קבוע. ומשום הכי סגי ליה בכדי שלא יזיק ותו לא כל שאינו זורה ברחת אלא בידיו בלבד אבל גורן קבוע אפילו מנטיעותיו ומנירו נמי בעי חמשים אמה הרחקה. רב אשי אמר מה טעם קאמר ולעולם אידי ואידי בגורן קבוע הוא ובעי חמשים אמה. ואותביה עלה דאביי מהא דתניא מרחיקים מן העיר גורן קבוע חמשים אמה וכשם שמרחיקין מן העיר כך מרחיקין ממקשאיו וממדלעיו של חבירו ומנירו חמשים אמה בשלמא לרב אשי דאמר מה טעם קאמר במתניתין אבל לעולם מנטיעותיו ומנירו נמי דקתני במתניתין בגורן קבוע הוא ובעי הרחקה חמשים אמה שפיר דקא מוקי למתניתין כברייתא דהא ברייתא בגורן קא משתעי בין בעיר בין במקשאיו ומדלעיו ונירו אלא לאביי דאמר מנירו דקתני במתניתין בגורן שאינו קבוע קשיא כלומר אמאי לא אוקים לה למתניתין בגורן קבוע כדאשכחן בברייתא קשיא. ואהדרינן לגופא דמתניתין ואמרינן בשלמא ממקשאיו וממדלעיו בעי הרחקה משום דאזיל אבקא דגורן ויתיב בליביה ומשוי ליה לקישואין כלומר מפסיד להו אלא מנירו מאי הפסידא איכא דבעי הרחקה הא לית בה פירא דנפסיד באבקא דגורן אמר רבי אבא מפני שעושה אותו גלל כלומר מפני שנושא הרוח את התבן ומוליכו אל נירו של חבירו ועושה בשדה גלל. עד כאן.

רב אשי אמר מה טעם קאמר. פירוש דלא ניחא ליה במאי דאמר אביי דבגורן שאינו קבוע יהא חייב להרחיק כלל דלא מסלקינן ליה אלא בגרמא מצויה כתאלי דרב יוסף וכסולם של שובך אבל בגרמא שאינו קבוע אף על גב דאפשר דאתי לידי גרמא דגיריה לא חיישינן ליה. הר"ן ז"ל.

מה טעם מרחיקים כדי שלא יזיק. תמיהא לי מאי אצטריך ליה למיתני הכי ומאי נפקא מינה דודאי דמדמחייבים ליה לארחוקי מזיק הוא. ונראה לי דאצטריך משום דתנא לעיל מינה מרחיקים את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה וקא מפרש טעמא בגמרא משום נוי העיר וכל שהוא משום נוי אין בני העיר יכולים למחות בו אי נמי קמשמע לן דבין בערי ארץ ישראל בין בחוץ לארץ מרחיקים מה שאין כן במרחיקים את האילן דאינו אלא משום נוי העיר וכיון דמשום נוי הוא סתמא דמלתא אינו חייב להרחיק אלא דוקא בארץ ישראל והיינו דקמקשי עלה ותיפוק ליה דאין עושים שדה מגרש ולא מגרש שדה וכן כתב רש"י ז"ל הטעם שאין זו תפארת לארץ ישראל. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

דף כה עמוד א

מתניתין. מרחיקין את המשרה מן הירק כו'. כתבו בתוספות דהא דתנן שצריך להרחיק בורסקי מן העיר היינו אומנות של בורסקי כלומר מקום תיקון העורות אבל האומן יכול לשבת בעיר ולמכור עורותיו בתוכה והיינו דגרסינן לעיל כופים בני מבוי זה את זה שלא להושיב בורסקי כו'. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

מרחיקים את המשרה מן הירק כו'. לא נתפרש במתניתין שיעור הרחקתו. ואפשר דהרחקת משרה וכרישין ובצלים שלשה טפחים כשיעור אמת המים ונברכת הכובסים. אבל בתוספתא נראה דהרחקת דבורים חמשים אמה ושמא גם משרה וכרישין הרחקת חמשים אמה כיון דערבינהו ותנינהו דריחן הולך למרחוק ומפסידים אפילו עד חמשים אמה. וגם כן נראה מדברי הרי"ף ז"ל דהרחקתם לרבנן הויא טפי משלשה טפחים וכמו שכתבתי למעלה שהוא ז"ל כתב דאף על גב דרבי יוסי פליג במשרה מכל מקום צריך הוא להרחיק כדי שלא יזיק ולא ליהוו גיריה דידיה ונראה דהרחקה דקאמר היינו שלשה טפחים דומיא דנברכת הכובסים ואם כן לרבנן צריך טפי והשתא אם כן דלא פריש שיעורא במתניתין דאהנך דלעיל מינה קאי דשיעור הרחקתן חמשים אמה כגון גורן ונבלות ובורסי וסתם כאן לומר דשיעורן כשיעורא דלעיל ומדעריב נמי משרה בהדי דבורים משמע דחד שיעורא אית להו. הרשב"א ז"ל.

דאמר רבי יהושע בן לוי בואו ונחזיק טובה לאבותינו כו'. שנאמר וצבא השמים לך משתחוים. כלומר שהם נכפפים ויורדים בכל יום למערב זו היא השתחוייתן למקום מכלל שהשכינה במערב. ואתקיף לה רב אחא בר יעקב ואימא כעבד שנוטל פרס מרבו והולך לו כלומר לעולם אימא לך שכינה במזרח וזה שיורדים בכל יום במערב לאו לאקבולי פני שכינה הוא אלא כמי שנוטל פרס מרבו והולך לו לאחוריו כך הכוכבים והמזלות נטלו פרס מהשכינה במזרח וחוזרים והולכים להם לאחוריהם לרוח מערבית שנראה כמו השתחויה כיון שלאחוריהם הם מהלכים נמצאת השתתוייתן כלפי מזרח היא ולאו כלפי מערב קשיא. הר"י ן' מיגש ז"ל.

דף כה עמוד ב

תנא בין שהבור למעלה. תימה אמאי קבע רב אשי ברייתא זו בתלמוד מאי שמעינן מינה דלא תנא במתניתין דקתני בין מלמעלה בין מלמטה ומצינן למימר דאי ממתניתין הוה אמינא דוקא שהאילן למטה מפי הבור חייב להרחיק דאכתי מזיק לכותל הבור אבל אי הוי אילן למטה מקרקעית הבור אימא לא אתיא מתניתא לאוסופי אפילו אם אילן למטה מקרקעית הבור. תוספי הרא"ש ז"ל.

אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים. פירש רש"י ז"ל אף על פי שנטע האילן שלא ברשות כיון שאינו מזיק עד זמן גדול לא חייבוהו לקוץ אלא בדמים. ונראה בעיני דחומרא הוא שהחמירו רבנן להרחיק את האילן לכתחלה אף על פי שהן גיריה ולא בדמים ובדיעבד לא חייבוהו לקוץ אלא בדמים מיהו בהנך דמודה רבי יוסי כגון הרחקת בור מן הבור או בהרחקת זרעים מן הכותל ששה טפחים אפילו בדיעבד יש על הסומך לסלק היזקו בלא דמים ואין למדים מהרחקת אילן שאין למדין חמור מן הקל דהא מודה רבי יוסי בכל הני כמו שכתבנו בראש הפרק ואין צריך לומר שאם סמך גפת או מלח שמרחיק בלא דמים כיון דהשתא נמי ראוי להרחיק. עליות הר"י.

אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי. תמיהא לי למאי אצטריך למפסק הלכה כרבי יוסי תיפוק ליה משום תנאין דיהושע דאמרינן לקמן אחד אילן הנוטה ואחד אילן הסמוך מביאים ממנו ביכורים שעל מנת כן הנחיל יהושע את ישראל את הארץ. ורבנן נמי דפליגי עליה דרבי יוסי וכי לית להו תנאין שהתנה יהושע ואין לומר דפליגי בתנאין דיהושע דמר סבר התנה ומר סבר לא התנה. ואף על גב דאמר עולא לקמן אילן הסמוך למצר חברו תוך שש עשרה אמה אין מביאים ממנו ביכורים לאו למימרא דסבירא ליה דלא התנה יהושע אלא דסבירא ליה דאף על פי שהתנה שלא יהא צריך להרחיק מכל מקום אין מביאים ממנו ביכורים שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי וכמו שפירש רש"י ז"ל שם.

ויש לומר דאילן הסמוך על המצר תרתי אית ליה משום יניקה ומשום קלקול בורות ויהושע לכולי עלמא התנה משום יניקה ומשום ישוב ארץ ישראל לפי שישובו של עולם באילנות ואפילו רבנן דרבי יוסי מודו בהא וכדתנן לא יטע אדם אילן סמוך למצר חברו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן ופשטה אפילו מפסיק צונמא אבל היכא דאיכא בור פליגי וכדתני בהדיא בפלוגתייהו מרחיקין את האילן מן הבור ובהא פליגי דרבנן סברי כיון דישובו של עולם בבורות דהא לא התנה יהושע ולפיכך מרחיק ורבי יוסי סבר עדיין ישנה לתקנת יהושע ואפילו בהא משום דטפי הוי ישוב העולם באילנות מבבורות דמים מצוין בעולם טפי ולפיכך זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו ובהא הוא דאצטריך למפסק כרבי יוסי דהכין משמע ממאי דגרסינן בירושלמי דגרסינן התם רבי יעקב בר אחא בשם רבי יהושע בן לוי טעמין דרבנן משום שישובו של עולם בבורות. שמעון בר בא משום רבי יוחנן כך משיב רבי יוסי לחכמים כמה דאית לכון מפני שישובו של עולם בבורות אף אנא אית לי מפני שישובו של עולם באילנות.

ומיהו אכתי קשיא לי דלישנא דרבי יוסי דאמר דזה נוטע בתוך שלו משמע דמדינא נוטע ואינו מזיק דבשלו הוא נוטע ולא משום תנאין דיהושע דלא מדכרינן להו בגמרין כלל אפלוגתא דרבי יוסי ורבנן וכן נמי נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל שכתב לקמן גבי מימריה דעולא וזה לשונו: וליתא להא דעולא דהא בהדיא פסקינן הלכתא כרבי יוסי דאמר זה נוטע בתוך שלו כו' וכל היכא דאייתיה מדינא לא מקרי גזלן עד כאן. ואם כן אדרבה תיקשי לן לדידן למה הוצרך יהושע לתקן.

ויש לומר דעיקר תקנת יהושע לא אצטריך אלא לענין בכורים שיהא כמביא מארצו ומביא וקורא וכן מצאתי גם בתוספות וכן משמע בירושלמי דגרסינן התם רבי יוסי בשם רבי יוחנן אין שרשים לענין הבכורים אמר רבי ייסא ויאות שאם אתה אומר כן שהשרשים עיקר הן לענין הבכורים לא אדם יכול להביא בכורים מעולם שהשרשים של זו יוצאים לתוך שרשים של זו ושרשים של זו יוצאים לתוך שרשים שלו לפום כן אמר רבי יוסי בשם רבי יוחנן אין שרשים לענין בכורים כלום ולפי זה מה שנחלקו בירושלמי רבי יוסי ורבנן גבי אילן הסמוך לבור כמו שכתבנו למעלה לא על תקנת יהושע נחלקו אלא אדרבה קא סברי רבנן דאף על גב דמדינא נוטע בתוך שלו משום שישובו של עולם בבורות ניקום ונתקן שירחיק ואמר להו רבי יוסי ולא נפסיד עבור זה שלא יטע משום תקנת העולם שגם ישובו של עולם באילנות. ולפי זה נראה דמצטרך לומר דעולא גזלן גמור קרי ליה ולית ליה לא הא דרבי יוסי ולא תקנת יהושע דקסבר דלא תקן וכן פירש רבינו חננאל ז"ל לקמן דלעולא אינו מביא בכורים משום דגזלן גמור הוא וכתיב שונא גזל בעולה אלא שרש"י ז"ל לא פירש כן. ובהא נמי ניחא לי הא דאמר רבא בריש פרקין הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך ואפילו בשדה שאינה עשויה לבורות ואם כן לדידיה תקנת יהושע היכי משכחת לה אלא דנצטרך לומר לההוא לישנא דרבא לית ליה דתקן יהושע בהא.

ומיהו אכתי קשיא לי דהיאך אפשר לומר דמדינא אינו מרחיק דהא משמע בפרק חזקת הבתים ובפרק המוכר את הבית דאילן כיון דמכחיש בארעא בעל הקרקע מצי אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל דהא במוכר קרקע ושייר אילנות לפניו אי לאו דאמרינן דמוכר נחית לשיורא ושייר ארעא הוה מצי אמר ליה לוקח עקור אילנך שקול וזיל כדאיתא בפרק חזקת ומשום האי טעמא הוא וכדאמר רב הונא בשילהי המוכר את הבית. ומצאתי בתוספות בשם ר"י ז"ל בפרק חזקת הבתים גבי הא דאמרינן התם אבל אילן כיון דמכחיש בארעא אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל ואף על גב דמותר לסמוך מכל מקום תרעומת יש הלכך משייר יניקות האילן ליטע אחר במקומו כדי שלא יוכל להתרעם עליו עד כאן לשון התוספות.

והא דאמר רב הונא בשילהי המוכר את הבית אף על גב דאמור רבנן הקונה שני אילנות בתוך של חברו לא קנה קרקע מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע כו'. ואמרינן התם רב הונא דאמר כרבנן ואקשינן רב הונא כרבנן פשיטא ופרקינן הא קמשמע לן דאי נפלי הדר שתיל להו כלומר דלא שמעינן מדרבנן עד דאתא רב הונא לאשמועינן לפי דברי ר"י ז"ל צריכים אנו לומר דרב הונא גופיה לא אתא לאשמועינן אלא דאפילו תרעומת אין לו עליו וזה דחוק ואפילו תאמר דהפרש יש בין נוטע בשדהו ממש סמוך למצר חברו ובין מי שאין לו קרקע כלל אלא ששייר אילנות לפניו דכיון שאין לו שדה הרי זה כנוטע ממש לתוך שדה חברו אכתי תקשי דאם כן מאי קא משמע לן רב הונא אליבא דרבנן במוכר קרקע ומשייר אילנות לפניו דיש לו קרקע דאי נפיל הדר שתיל להו פשיטא דכיון דקרקע יש לו לרבנן פשיטא דשתיל כל אימת דבעי דהא אפילו שייר קצת קרקע גרידא שתיל לכתחלה כל שכן במשייר קרקע ואילנות שיכול ליטע אחרים במקומם ואם כן אכתי תקשי לן רב הונא כרבנן פשיטא כדאקשינן מעיקרא.

ומיהו רש"י ז"ל פירש התם דאי לאו מילתיה דרב הונא הוה אמינא דאפילו לרבנן אל נפלו לא שתיל להו ולית ליה קרקע כלל משום דהוה שיור הקרקע לגבי אותם אילנות כשיור דרך לגבי בור ואלו נפל הבור בענין שאי אפשר לתקנו שוב אין לו דרך הכי נמי כשנפלו האילנות שוב לא יהיה לי קרקע כלל קמשמע לן רב הונא שהקרקע משויר הוא לגמרי ואי נפיל אילנות הדר שתיל להו אחר כך מצאתי שם לרמב"ן וזה לשונו: שאם לא השמיענו רב הונא כן הייתי אומר שאף על פי ששייר קרקע גמור אם מתו יהא הקרקע שלה אפילו הכי לא יטע אחרים תחתיהם כדי שלא יצאו שרשים לתוך שדה חברו דהא לאו שדה אילן בפני עצמו הוא שיסמוך למצר משום תנאים שהתנה יהושע שלא על דעת שדה אילו שייר שנים והשתא קא משמע לן רב הונא דשייר לגמרי שאפילו מתו יטע אחרים תחתיהם נראה שהוא ז"ל סבור שלא התנה יהושע אלא בשדה אילן כלומר שדה הראויה לשלשה אילנות שנקראים שדה אילן אבל כאן שאין משויר לו אלא קרקע לשני אילנות אין זה שדה אילן ואי לאו משום שיורא כי נפלי לא נטע להו ומשום שיורא נטע להו. הרשב"א ז"ל.

פאפי יונאה עני והעשיר הוה. משמע דמשום הכי איצטריך למימר עני והעשיר הוה לומר דאף על גב דהחזיקו שלש שנים בכך קודם שהעשיר אין חזקתו חזקה דכיון דעני הוה לא מסיק אדעתיה שיתעשר ויבנה וכדאמרינן חברך מית אשר אתעשר לא תאשר ולפיכך לא מיחה הא אם היה עשיר מתחלתו ולא מיחה אפילו קודם שיבנה חזקתם חזקה דיכול הוא למחות אפילו קודם שיבנה וכדכתיבנא לעיל גבי גפת וסיד וכיון שלא מיחה עלתה להם חזקה דאז לא היה נזקו נזק גדול לשעתו כדי שנאמר נזקים כאלו אין אדם מוכרם וכקוטרא וכבית הכסא דמו אבל אם לאחר שבנה האפדנא החזיקו אין להם חזקה כו'. הרשב"א ז"ל

דף כו עמוד א

כדנייד נכתמא אפומא דחצבא. כלומר משוינן חצבא אגביה דאפדנא ומשוינן נכתמא אפומא דחצבא אי לא קא מטי נדנוד לההיא נכתמא אף על גב דחזינן הא דקא ניידא כיון דנדנוד זוטא הוא דהא לא מצי נדנד לנכתמא לא משגחינן ביה משום דמההוא נדנוד זוטא לא מחזיק אפדנא. הר"י ן' מיגש ז"ל.

הכא זיקא הוא דקא ממטי ליה. מהכא משמע דלרבי יוסי אפילו לגבי נזיקין דרבים סבירא ליה דעל הניזק להרחיק את עצמו אלא היכא דאיכא גיריה דידיה והלכך מתניתין דקתני מרחיקים את השובך מן העיר חמשים אמה ולא משמע דפליג עלה רבי יוסי אם כן לרבי יוסי גיריה הוו ואפילו לגבי יחיד נמי מרחיק. ועוד דההיא מתניתין אפילו ביחיד הוא וכדתנן לא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח מפני שדות היחידים שסביביו ומינה דדבורים דמרחיקים לרבי יוסי מן העיר חמשים אמה (ועוד) כדאיתא בתוספתא וכדכתיבנא לעיל אף ממצר חברו מרחיקים חמשים אמה. ועוד דכיוני ממש הם והלכך משמע דאף על גב דאמרינן בריש פרקין דבכולה בבא דמשרה וירק פליג רבי יוסי היינו דבעל המשרה והכרישין והבצלים והחרדל אינם צריכים להרחיק אבל דבורים ודאי צריך להרחיק דגיריה נינהו כדאמרן. הרשב"א ז"ל.

תימה לרשב"א למאן דאמר אשו משום ממונו נכנס לחנותו של נפח וטפחו ניצוצות על פניו אמאי גולה דדוקא בשוליא דנפחי פוטר בהמניח וגץ הוי משום אש דבהדי אש תני לה בהכונס. ונראה לי דלא קשה כלל דהתם איירי שהניצוצות נתזים מכחו בלא שום זיקא ולא דמי לגץ היוצא על ידי הרוח. גליון תוספות.

אבל הכא זיקא הוא דקא ממטי לה ואם תאמר ומאי שנא מאשו ואבנו וסכינו. פירש מורי הרב ז"ל דשאני התם דממונו ממש הוא דמזיק שהאש היא ששורפת וכן כובד האבן והסכין הם שמזיקים והלכך אפילו כח אחר מעורב בו חייב דממונו הוא דאזיק אבל הכא הרקתא בעצמה אינה מזקת אלא שהרוח הוא שמסער אותה ומכה בה על פני העוברים. מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו.

ואם תאמר אמאי לא מקשין ליה ממתניתין דמרחיקין את הגורן דהתם נמי זיקא הוא דממטי ליה ואפילו הכי חשבינן ליה גרמא בנזקין ורבי יוסי נמי מודה בה כדעת הגאונים ז"ל שכתבתי למעלה גבי מרחיקים את הסולם מן השובך. ויש לומר דאמר לך רבינא דההיא רבנן היא ולא רבי יוסי דגרמא בנזקין נמי ליתא. ולמרימר ולמר בר רב אשי אף היא הויא גרמא בנזיקין ורבי יוסי נמי היא ומשום הכי לא מקשה מיניה לרבינא ומקשה מזורה ורוח מסייעתו דליכא דפליג עלה כן נראה לי.

הכי גרסינן אמרוה רבנן קמי דמרימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו. ואית ספרים דגרסי אמר להו כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה התורה אבל הכא ממונא הוא וממונא מאיסורא לא ילפינן. וקשיא לי להאי גירסא טובא דאם כן כי אקשינן ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש מאי טעמא לא אקשינן בין לרבינא בין למרימר כיון דתרווייהו בחדא שיטתא קיימי. אלא ודאי לא גרסינן ליה דמרימר כמר בר רב אשי סבירא ליה. הרשב"א ז"ל.

וכתב הר"י ז"ל בעליות דגם הספרים שלנו שכתוב בהם היינו זורה ורוח מסייעתו יש לפרש דבתמיה קאמר והכי פירושו ודאי אין לדמותה לזורה ורוח מסייעתו דהתם לענין שבת במלאכת מחשבת תליא מלתא עד כאן לשונו. וכבר דחה הרשב"א ז"ל ככתוב לעיל. ואם איתא אכתי כי אקשי לרבינא מגץ היוצא מתחת הפטיש ליקשי נמי אפילו למרימר ולמר בר רב אשי דמדמו להו לזורה ורוח מסייעתו דפטור אלא דאסור משום גרמא דנזיקים. יש לומר דרבינא דשרי לגמרי ודאי קשיא אבל למרימר ולמר בר רב אשי לא קשה דדלמא אינהו לגמרי מדמי לה לזורה ורוח מסייעתה ואפילו לענין תשלומין ודלא כרב אשי דפרק הכונס וכיון דלא אתפרש להו לענין תשלומין היכי סבירי להו לא אפשר לאקשויי להו. הרשב"א ז"ל.

ואם תאמר מאי קא מקשה מגץ דלמא בגץ לא מיירי כלל בדאיכא כח דרוח אלא כח האדם לבדו מראש ועד סוף ולא שייכא לרקתא דממטא לה זיקא. הא ליכא למימר דאם כן לא הוה תנא לה גבי נזקין אלא גבי נזקין דאדם.

ואם תאמר לרבינא מאי שנא מנמיה כו' ככתוב בתוספות יש לומר דזמנין בהדי דזקיף ישנה לנמיה על הסולם ואז הוא מקרב הנמיה אצל השובך בידים וחשיב ליה גיריה דידיה ומיהו לא הוי כולי האי ברי היזקא דלחייב משום אשו (אלא) דלא דמי לרקתא דקא ממטי לה זיקא ואיהו באנפי נפשיה לא מקרב היזקא מידי. אבל אין לומר דהא דמוקי לה כרבי יוסי להוי דלא כרבינא דהא מר בר רב אשי נמי הוה מודי לרבינא אי לא משום דמדמה ליה לזורה ורוח מסייעתו ובנמיה אין האדם עושה כלום בקפיצתה לשובך אלא מעצמה קופצת וליכא התם טעמא לחיובי בהרחקה טפי מברקתא אלא כדפרישנא. תוספות שאנ"ץ.

בקמא פרק הכונס ואם תאמר אכתי מאי פריך התם הוא דחייב דאפילו בלא זיקא קצת היה הגץ הולך מכחו נמצא שעושה האש תחלה לבדו ומשום הכי חייב אבל רקתא דלעיל לא הוה אזלא כל עיקר אי לאו דזיקא ממטי ליה כדפרישנא לעיל. ויש לומר דאכתי לא מסיק אדעתיה הכי אלא משמע ליה כי היכי דהכא מכה בפטיש והגץ יוצא הכא נמי מנפץ ומכה בפטיש והרקתא יוצא מכחו. ומשני התם ניחא ליה דליזיל ומעיקרא נמי מתכוין להכות עליו כל כך שמאליו יתרחק הגץ בלא זיקא ונעשה דבר אש מעצמו בלא סיוע האחרון אבל הכא לא ניחא ליה דליזיל ולא אזלא כלל רקתא אלא על ידי זיקא. תוספות הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: האי מעשה דבי בר מריון דנפצי כו'. ומסקנא דאמרינן ביה היינו זורה ורוח מסייעתו וכתב הרב ז"ל דהיינו לענין איסורא דאסור למגרם הזיקא לאינשי אבל לענין תשלומין פטור כדאמרינן בהכונס אמר רב אשי כי אמרינן זורה כו'. קשיא לן מאי שנא מאשו דרוח אחר מעורב בו וחייב. ועוד דאקשינן הכא לרבינא מאי שנא מגץ ולא מקשינן למרימר ולמר בר רב אשי אלמא אינהו כגץ היוצא מתחת הפטיש משוו להו ומשלם.

על כן יש לומר דהא דרב אשי דמשוי ליה גרמא בעלמא דוקא לענין דמלבה וליבתו הרוח ואין בליבויו כדי ללבותה קאמר דכיון דאין בליבויו שיעור ללבות סיוע הרוח גרמא בעלמא הוא דאי לא זיקא גחלת מעמיא עמיא ואזלא אבל אשו ורקתא וגץ היוצא כדי הזיקא וזיקא הוא דמסייע לאמטויי ולעולם אימא לך דמרימר ומר בר רב אשי לענין תשלומין קאמרי ורבינא דקא שרי לכתחלה משום דלא הוה מקום פשיעה ומקום שמירה נמי לא הוי וכיון דלאו מקום פשיעה הוא ובתוך שלו קא עביד ולא ניחא ליה דליזיל שרי אבל אשו וגץ היוצא כיון דמקום פשיעה נינהו וניחא ליה דליזיל דכל מאן דפשע במלתא כמאן דעביד בידים דמי וכן אבנו וסכינו שהניחם בראש גגו כיון דמקום פשיעה הוא כאשו נינהו עד כאן לשונו.

מתניתין: אחד גפנים ואחד כל אילן מדנקט גפנים משמע דבשביל סיפא נקטיה אם יש גדר בנתיים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן ואף על גב דשייך בו כלאים. וגם רש"י ז"ל הביא ראיה לעיל מכאן דאיסור כלאים משום ערבוב ולא משום יניקה ואין ראיה מכאן דשדה חברו דקתני הכא על כרחך לאו בשל זרעים כו' ככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל.

רבה בר רב חנן הוה ליה הנך דיקלי אמצרא דפרדיסא דרב יוסף. פירוש פרדיסא פרדס של ענבים והוה קדימה לדיקלי של רבה בר רב חנן כיון דהוו ציפרי אתו ויתבי בהנהו תאלי ונחתי לפרדיסא ומפסדי ליה. אמר ליה רב יוסף זיל קוץ דהא גפנים דידי קדמי מאילנות דידך אמר ליה והא רחיקי ליה פירוש שתי אמות דהא בבבל הוה אמר ליה הני מילי אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל גפנים לאילנות בעי טפי. יש לפרש דהאי טפי דקאמרינן בכדי דלא מטי הזיקא לגפנים מחמת ציפרי דיתבי באילנות נינהו אף על גב דמרחיקי טובא. ויש לפרש דעד ארבע אמות בלחוד כו'. וזה הפירוש האחרון הוא שהיה רבינו הרב זצ"ל סובר ומעשים בכל יום לפניו כו'.

ואם תאמר לזה הפירוש הראשון שמצריך להרחיק בכדי מאי דלא מטי הזיקא לגפנים מחמת ציפרי אפילו טובא וכיון דלא ארחיק ליה מעיקרא שיעור מאי דאיחייב לארחוקי מן שדה חברו מאי איכפת ליה איהו בגפנים דחבריה אי מתזקי אי לא מתזקי לימא ליה את הוא דאפסדת אנפשך דנטעה להנהו גפנים דילך בכדי מאי דמתזקי מאילנות דידי דקא נטעתי השתא והוה לך מעיקרא לעיולי בדידך טפי ולמטע ולאסוקי אדעתך דלמחר ממליכנא ונטענא אילני. איכא לאוקמה כגון דקיימי הני שדות מעיקרא לנטיעת גפנים ולא לנטיעת אילנות ואיכא לאוקמה כגון שהיתה שדה זו של רבה בר רב חנן מעיקרא לבעל הפרדס וזבנה ניהליה לרבה בר רב חנן דכי זמניה אדעתא דהכי הוא דזבניה. מכל מקום ואפילו על הפירוש האחרון האי דמצרכינן ליה לבעל האילנות לארחוקי ארבע אמות מגפנים היכא דקדמי גפנים לאילנות הוא אבל קדמי אילנות לגפנים לא מחייבים ליה לבעל אילנות למקצינהו לאילנות דידיה משום דאמר ליה לבעל גפנים אדרבה את עול בדידך ונטע. והיכא דאתו תרווייהו בהדי הדדי למטע אילנות כו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. עיין שם. הר"י ן' מיגש ז"ל.

אמר ליה הני מילי לאילנות אבל לגפנים בעי טפי. כלומר משום הזיקא דענבים. אמר ליה והאנן תנן אחד גפנים ואחד כל אילן כו'. קשיא לי רבה בר רב חנן היכי הוה טעי בהא וסבר דהרחקה דמתניתין מיירי אפילו משום סלוקי ניזקא דעופות הא תני אם היה גדר בנתיים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר ולסלוקי הזיקא דעופות דגדר גבוה עשרה מאי מהני ליה. ונראה לי לפרש דרב יוסף אמר ליה לקוץ וסבר רבה בר רב חנן דמשום הזיקא דעופות לא הצריכו חכמים להרחיק כלל אלא משום עבודת הכרם בלחוד הוא דאצריך ומשום הכי אמר ליה הא ארחיקו לי כפי מה שהצריכו חכמים ומשום עבודת הכרם ושוב איני חייב יותר. ואמר ליה רב יוסף כי משנתנו לא דברה אלא בהזיקא דבקר וכליו אבל בהיזק דעופות שהוא מצוי בין אילנות לגפנים לא דברה ואהדר רבה בר רב חנן דמשנתנו אפילו בין אילנות לגפנים קתני ואפילו הכי תני עלה משום עבודת הכרם דאלמא אינו צריך להרחיק אלא משום כדי עבודת הכרם הא משום הזיקא דעופות כלל לא דלא חשיב ליה הזיקא. ואהדר ליה רב יוסף דהא דקתני במשנתנו אחד גפנים ואחד אילנות לאו בין האילנות לגפנים קאמר אלא אחד אילנות לאילנות וגפנים לגפנים ולהני ודאי לא צריך אלא משום עבודת הכרם אבל בדין אילנות בגפנים לא איירי במתניתין כלל דהא מלתא אחריתי היא ומשום הזיקא דעופות וצריך הוא להרחיק. הרשב"א ז"ל.

אמר ליה הני מילי לאילנות. פירוש משדה אילנות מרחיקים את האילן בארץ ישראל ארבע אמות ובבבל שתי אמות אבל מן הגפנים צריך להרחיק יותר שהצפרים יושבים על האילנות שהם גבוהים ורואים את הגפנים סמוך לשם והולכים ויושבים על הגפנים והא דנקט הני מילי לאילנות ולא נקט הני מילי לשדה אגב דמיירי בגפנים נקט אילנות. והא אבן תנן אחד גפנים ואחד כל אילן משמע ליה דהכי קאמר אחד מקום גפנים ואחד מקום כל אילן צריך להרחיק נטיעתו משם ארבע אמות דליכא למימר דהכי קאמר אחד גפנים ואחד כל אילן מרחיקין אותה מן השדה דהא ודאי פשיטא דאחד נוטע גפנים ואחד נוטע שאר אילנות צריך להרחיק כדי עבודת הכרם. עליות הר"י ז"ל.

אמר ליה אנא לא קאצינא דאמר רב דיקלא דטעין קבא כו'. ויש מפרשים דרב יוסף לאו מדינא קאמר ליה דלקוץ כו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. ואינו מחוור כלל דאם איתא לא הוה אמר ליה רב יוסף זיל קוץ דמשמע דמדינא קאמר ליה אלא הוה אמר ליה לקוץ מר והא דאמר ליה אנא לא קאצינא דאמר רב כו' היינו משום דלדידיה פירושא דמתניתין אחד גפנים ואחד כל אילן אחד גפנים לאילנות ואחד אילנות לגפנים קאמר ורב יוסף הוא דקא מחדש ליה בפירושא דמתניתין ואמר דאחד גפנים לגפנים ואילנות לאילנות קאמר אבל אילנות לגפנים בעי טפי ולפיכך אי קודם מעשה אמרה מר צאיתנא ליה אבל בשעת מעשה אמרה אין שומעים לו והלכך אנא דלא סבירא לי כפרושיה דמר לא קאצינא דאסור למקצייה מדרב אבל מר דסבירא ליה דמדינא בעי לאקצויי זיל קוץ. ואי קשיא לך מאי גיריה איכא הכא. יש לומר דהוה ליה כקורקור דרב יוסף דקארי גרמא דגיריה משום דכי אתו אומני מפרחי להו ואזלי ויתבי בתאלי והכי נמי כי הוה אתי רבה בר רב חנן למגדר דיקליה מפרח להו ואזלי ויתבי בסמוך להם לעולם גבי פרדיסיה דרב יוסף וזה עיקר. הרשב"א ז"ל.

ותמהני שלא הביא הרי"ף ז"ל להאי עובדא ולכאורה נראה שסובר כסברא קמייתא שדחה אותה הרמב"ן דסבירא ליה דלאו גיריה נינהו ואין הפרש בין אילנות לאילנות ואילנות לגפנים ולפיכך לא הביאו. שטה לא נודעה למי.

ולענין פסק הלכה קיימא לן כרב יוסף. וכשבאו לסמוך בבת אחת יש מפרשים דבארץ ישראל זה נותן שתי אמות וזה נותן שתי אמות ובבבל זה נותן אמה וזה נותן אמה והנוטע אילן אצל שדה חברו הוא נותן כל הארבע אמות. ומורי הרב ז"ל כתב דאפילו באו בבת אחת זה מרחיק ארבע אמות וזה מרחיק ארבע אמות שהרי כל אחד יכול לזרוע אותם ארבע אמות שהוא מניח והלכך אי לא יניח זה אלא שתי אמות נמצא מכניס בקר וכליו על גבי תבואתו. ובין האילנות לגפנים כתב הר"י ן' מיגש ז"ל משמו של הרי"ף ז"ל רבו שאין צריך להרחיק אלא ארבע אמות דהרחקה סתם אינה יתירה על ארבע אמות והעיד שכך היה דן.

והקשה הרמב"ן ז"ל אם כן מאי קא מקשה ליה רבא לרב יוסף והא אנן תנן כו'. ותירץ ז"ל דאפשר דהכי קאמר ליה כיון דקתני אחד גפנים ואחד כל אילן משמע דכלהו משום עבודת הכרם אבל משום עופות לא צריך לארחוקי וכדרך הפירוש שפירשתי למעלה. והא נמי דאמר ליה רב יוסף אבל אילנות לגפנים בעי טפי לא טפי משיעורא דמתניתין קאמר אלא טפי מעבודת הכרם ונפקא מינה לבבל. ואלא מיהו אכתי קשיא דפרדיסא דאילנות או דגפנים משמע. ועוד דבהדיא אמר ליה רב יוסף אבל אילנות לגפנים בעי טפי ואי אפילו לא הרחיקו שניהם אלא כדי עבודת הכרם לבד זה מרחיק שתי אמות וזה מרחיק שתי אמות ונמצא בין האילנות לגפנים ארבע אמות. אלא שזה אינו קשה אלא לפי דברי מורי הרב ז"ל שאמר דבבבל זה נותן שתי אמות וזה נותן שתי אמות אבל לפי דברי המפרשים שפירשו דזה נותן אמה וזה אמה ניחא ואף הרב ן' מיגש ז"ל כן סבר.

ומורי הרב ז"ל כתב דשיעור הרחקה באילנות לגפנים הכל לפי מה שעיני הדיין רואות והיכא דלא ידע הדיין לשיעורא אין לו לחייב את הנוטע להרחיק מן הספק מיהו שמונה אמות יש לו לחייבו לפחות מדקא אמרינן הני מילי אילנות לאילנות אבל אילנות לגפנים בעינן טפי ואילנות לאילנות יש ביניהם הרחקה שמונה אמות ואפילו הכי קאמרינן דאילנות לגפנים בעינן טפי וזה כדרך סברתו של מורי ז"ל שאמר דכל אחד נותן כדי עבודה דהיינו בארץ ישראל ארבע אמות לכל אחד ובבבל שתים ואפילו כן לפי מה שפרשתי אני למעלה אינה ראיה וכמו שכתבתי למעלה. הרשב"א ז"ל

אמרי ליה מכלהו כו'. מהר"ם אומר דאמרי ליה מכלהו היינו מכלהו בבי דמתניתין דכי ליכא סמיך ולא יכילי ליה ודחה לו כדדחה לעיל דכי ליכא נמי לא סמיך והמשרה וירק נמי דחה לו בלוקח כדדחי רב פפא לעיל. ואינו נראה לי דהא כי סמיך נמי לאביי תנן במתניתין דקוצץ ויורד ולרבא נמי פירוש לעיל דקוצץ ויורד איירי בלוקח. ועוד דרב פפא היכי הוה מייתי ליה דכי ליכא סמיך והוא עצמו מוקי לעיל בלוקח אבל לעולם סבר כי ליכא נמי לא סמיך. עד כאן מגליון תוספות.

דף כו עמוד ב

אמרי ליה טובא ולא יכילי ליה עד דאמרי ליה מצר שהחזיקו בו רבים כו'. פירוש הוא היה חופר בצד המצר והמצר היה שביל של כרמים ומפני החפירה היה השביל מתקלקל כי עפר המצר היה נותן לתוך חפירה והמצר הולך וקצר. הראב"ד ז"ל. וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: פירוש האי מצרא מצר שהחזיקו בו רבים הוה וכיון דאמר ליה אנא בורות שיחין ומערות קא חפירנא משום הכי אמר ליה מצר שהחזיקו בו רבים הוא ואסור לקלקל ולעשות בו בור שיח ומערה בתר דנפק אמר רב פפא אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה אמה כאן לאחר שש עשרה אמה כלומר הא דתנן חופר ויורד והעצים שלו לאחר שש עשרה אמה הוא דלא קא מפסיד בעל אילן כלום דחוץ שש עשרה אמה לא יניק אבל לתוך שש עשרה אמה אינו יכול לחפור ולירד יותר משלשה טפחים מפני שמפסיד שרשי האילן על בעל האילן משום דבתוך שש עשרה יניק ועל מנת כן תיחם יהושע בן נון את הארץ. עד כאן.

וכן פירש הראב"ד ז"ל. וזה לשונו: בתר דנפיק רב פפא אמר רב פפא גופיה כשאמר לי אנא בורות שיחין ומערות כו' ולמה לא אמרתי לו שלא אמרה המשנה אלא חוץ שש עשרה אמה לאילן כו'. ועל זה הדרך מתפרשים כל שש עשרה אמה הנזכר בשמועה זו עד תירוצו של רבינא בענין שרשי אילן של הדיוט הבאים בשל הקדש דתריץ רישא בתוך שש עשרה אמה שהם של בעל האילן על כן לא מועלין וסיפא חוץ לשש עשרה אמה והם לבעל הקרקע שהוא הדיוט על כן לא מועלים ותנא בעי למתני לא נהנין ולא מועלים ולהכי תנא רישא בתוך שש עשרה אמה וסיפא חוץ לשש עשרה אמה. עד כאן לשונו.

והרשב"א ז"ל הקשה על פירושם שפירשו דדברי רב פפא הם דאינו נראה כלל חדא דאם היו שרשים יוצאים לתוך שדה חברו מעמיק שלשה כדי שלא יעכב את המחרישה ודאי אפילו תוך שש עשרה אמה הוא דלא עלתה על דעת שיהא זה מפסיד שדהו שלא יוכל לזרעו דאם איתא לכולי עלמא היה אסור ליטע סמוך לשדה חברו תוך שש עשרה אמה לרבנן מיהא דאמרי מרחיקים את האילן מן הבור והבא לסמוך אינו סומך דהא קאי ניזק אלא ודאי מעמיק הוא שלשה כדי שלא תעכב את המחרישה ואפילו תוך שש עשרה ובמקום שאמרו מעמיק שלשה משום מחרישה אמרו שאם היה חופר בורות קוצץ ויורד. ועוד דסתמא קתני ואם איתא לא הוה תנא מסתם לישניה בכל כי האי. אלא לא דברי רב פפא הן אלא דברי רב הונא ותשובה היא על מה שהשיב לו רב פפא מדברי רב יהודה. עד כאן לשונו.

אמר ליה תניתוה שרשי אילן הדיוט הבאים בשל הקדש לא נהנין ולא מועלין אי אמרת בשלמא דהני שרשין בתר אילן שדינן להו משום הכי לא מועלין דהא של הדיוט הן ולא נהנין משום חומרא בעלמא אלא אי אמרת בתר קרקע אזלינן אמאי לא מועלים. ולטעמיך אימא סיפא ושל הקדש הבאים בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין אי אמרת בשלמא הני שרשים בתר קרקע שדינן להו משום הכי לא מועלין דהא קרקע הדיוט היא ולא נהנים חומרא בעלמא אלא אי אמרת בתר אילן אזלינן אמאי לא מועלין אלא לאו שמע מינה מסיפא דבתר קרקע אזלינן וכיון שכן קשיא רישא אסיפא. ופריק לעולם רישא וסיפא בתר אילן אזלינן וסיפא דקתני אין מועלין בו בגידולים הבאים לאחר שהקדישו האילן עסקינן וקסבר אין מעילה בגידולין אלא בשרשים שהיו בעת שהקדישו את האילן הוא שמועלין אבל בשרשים הבאים לאחר מכאן אין מועלין. ויש לפרש הכא בגידולין הבאים לאחר מכאן עסקינן כלומר הך שרשי אילן דקתני לאו שרשי אילן עצמו אלא שרשי גידולי האילן הוא דכיון דגידולי עצמן אין בהם מעילה גם שרשיהם אין בהם מעילה אבל שרשי האילן עצמו כיון שהאילן עצמו יש בו משום מעילה ולעולם שרשי אילן כאילן דמו והפירוש הראשון הנכון הוא. עד כאן לשון הר"י ן' מיגש ז"ל.

אלא בגידולין הבאים לאחר מכאן ולא אתא לאשמועינן אלא דאין נהנים וקשיא לרשב"א אם כן תפשוט דבתר קרקע אזלינן דאי בתר אילן כיון דאשמועינן ברישא דאין נהנים כל שכן בסיפא. ויש לומר דאצטריך רישא וסיפא חדא לאשמועינן דאין נהנים וחדא לאשמועינן דאין מעילה בגידולים כדמפרש בתוספות. עד כאן מגליון תוספות.

הא דתנן עשר נטיעות המפוזרות לבית סאה חורשים כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה לאו למימרא דאי הוו פחות מעשר לבית סאה אין חורשים אותה דהא תנן שלשה אילנות לבית סאה חורשים כל בית סאה בשבילן דאלמא שלשה נמי לכל בית סאה חורשים כל בית סאה בשבילן עד ראש השבה דשדה אילן מקרי אלא האי דקתני עשר נטיעות למימרא דאי הוי יותר מעשר לתוך בית סאה לא מקרי שדה אילן ואין חורשים בית סאה בשבילן כיון דכל חד מינייהו לא שביק ליה רווחא כדי חיותיה הויא ליה כעצים והוה ליה אותו בית סאה כשדה לבן שאין חורשים בערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה והיינו טעמא שחורשים בערב שביעית שדה אילן עד ראש השנה משום דאי לא חרשי לה פסדי לגמרי. ויש לומר דהא דקתני עשר נטיעות לתוך בית סאה חורשים כו' דעשר דוקא אבל פחות מעשר לתוך בית סאה מפוזרים נינהו ולא מקרי אותה בית סאה שדה אילן.

ואי קשיא לך הא דתנן שלשה אילנות לתוך בית סאה דשמע מינה דשלשה אילנות נמי לתוך בית סאה שדה אילן מקרי. התם אילנות הכא נטיעות דאילנות כיון דגדולין נינהו תלתא ינקי לכולה בית סאה כדעולא והוה ליה שדה אילן אבל נטיעות כיון דקטיני נינהו עשר הוא דינקי לכולה בית סאה והוה ליה שדה אילן פחות מעשר לא ינקי לכוליה בית סאה והוה ליה שדה לבן דהא מפוזרים נינהו ואין חורשים אותה עד ראש השנה. וזה הפירוש הוא הנכון הר"י ן' מיגש ז"ל.

אילן דעולא נותנין לו שלשים ושתים אמה בין שני הצדדים שש עשרה אמה לכל צד ומקום האילן אמה הרי שלשים ושלש וכן בארבע צדדיו הרי שלשים ושלש על שלשים ושלש והם אלף שמונים ותשע. ולענין המשנה שלשה אילנות של שלשה בני אדם בשדה אחת מצטרפין וחורשים כל בית סאה בשבילן עד העצרת ואית דגרסי עד ראש השנה ואתיא כמשנה אחרונה שהתירו כל אותם פרקים. בית סאה מרובע חמשים על חמשים אמה והם אלפים וחמש מאות בתשברתא כמה מטי לכל חד וחד תמני מאה ותלתין ותלתא ותילתא האי לא הוי כדעולא. אלא האי דעולא לאו במרובע אלא בעגול וכי מפקת מאלף שמונים ותשע ריבעא פשו להו שמונה מאות ושבע עשרה פחות רביע אמה.

ואכתי לא הוי כדעולא דשיעורא דמתניתין עדיף מדעולא לכל חד וחד משלשה אילנות שש עשרה אמה ושליש אמה ורובע אמה כמה דיש משמונה מאות ושבע עשרה פחות רביע אמה עד תמני מאה תלתין ותלתא ותילתא עתה תצרף זה היתרון לשלשה אילנות יעלו חמשים אמה פחות רביע כי שלש פעמים שש עשרה הרי ארבעים ושמונה ושלש פעמים שליש אמה הרי אמה הרי ארבעים ותשע ושלש פעמים רביע אמה הם אמה פחות רביע נמצא היתרון השנוי במשנה על של עולא הוא חמשים אמה פחות רביע והיינו פלגא דאמתא כמין גמ"א לבית סאה מרובע כי כשתטול משם רצועה של חצי אמה ברוחב על פני כל המזרח ועל פני כל הדרום מבית סאה מרובע שהוא חמשים על חמשים יעלה חמשים על חמשים אמה פחות רביע אמה ואותו רביע אמה החסר הוא מקרן מזרחית דרומית כי אותו הקרן אם תחשוב אותו למזרח לא תחשוב אותו לדרום והיינו דאקשי ליה אכתי פש לה פלגא דאמתא שהמשנה מוספת ביניקת האילנות פלגא דאמתא לתלתא אילנות ואמר ליה היינו דעולא לא דק ולמימרא לא דק מפני שהוא מחליב אותו בהבאת ביכורים יותר מן המשנה. צורת בית סאה מרובע כשתטול ממנו רצועה כמין גמ"א ברוחב חצי אמה ותעלה חמשים פחות רביע מפני הקרן כאשר כתבתי זהו צורתו למען תלמד*). עד כאן לשון הראב"ד ז"ל בחדושיו.

דף כז עמוד א

וזה לשון הרשב"א ז"ל: יש מי שגורס אכתי פש ליה תרי תלתי אמתא. ופירושו אכתי פש ליה תרי תילתי אמתא שהיה יכול עוד עולא להוסיף על שיעורו ולומר אילן שהוא סמוך למצר חברו תוך שש עשרה אמה ושני שלישים גזלן הוא לפי שהחשבון זה יעלה בכוון כחשבון הברייתא והוא שלא נחשוב מקום האילן לכלום כיצד נמצא האילן הוה יונק ל"ג אמה ושליש על ל"ג אמה ושליש ויעלה תשבורתו לאלף קי"א אמה ותשיע כיצד חלוק אותו ועשה מהן רצועות ויעלה בידך ל"ג רצועות כל אחד ואחד ארכה ל"ג אמה ושליש ברוחב אמה ועדיין נשאר בידך רצועה קצרה רחבה שליש אמה וארכה ל"ג אמה ושליש וכל שלש רצועות מאותן הל"ג רצועות עושות מאה אמה נמצאו בידך אחד עשר חלקים כל אחד ואחד משלש שלש רצועות וכל חלק מהם תשבורתו מאה אמה נמצאת תשבורת כולן אלף ומאה אמה ועדיין בידך הרצועה שרחבה שליש אמה על אורך ל"ג ושליש עשה מהם אמות שלמות השלישים יעלו לעשר אמות הוסיף על האלף ומאה אמות הרי אלף ק"י אמות ועדיין נשארו בידך שלש אמות ושליש על רוחב שליש שהם אמה ותשיע.

וכל מה שאמרנו הן מרובעות עגול אותם כמה מרובע יתר על העגול רביע נמצאו האלף ק"י אמות כשתסיר מהם הרביע חוזרים לתתל"ב אמות וחצי חזור אצל הרצועה הקטנה שנשארה בידך שהיא שלש אמות ושליש על רחב שליש וצרף אותה ויעלה אמה אחת שלמה ושליש קטן שהוא שליש משליש שבור אותם ועשה מהם טפחים הנה האמה עולה לשלשים וששה טפחים כי האמה היא בת ששה טפחים ששה על ששה הרי שלשים וששה והשליש הקטן שהוא שליש אמה על שליש אמה נמצאת שני טפחים על שני טפחים נמצאו בין כולם ארבעים טפחים עגול אותם והסר מהם הרביע נמצאו שלשים טפחים. הי"ח טפחים חצי אמה נמצאו בידך תתל"ג ועדיין בידך י"ב טפחים שבורים שהם שליש אמה נמצא בין הכל תמני מאה ותלתין ותלתא ותילתא כשיעור הברייתא לא פחות ולא יותר. אלא שקצת קשה לפירוש זה שאין אנו חושבין מקום האילן לכלום.

על כן נראה יותר כגירסת הספרים שגורסים פש ליה פלגא דאמתא וכגון שמקום האילן שליש אמה ונמצא בין השדה ומקום האילן ל"ג אמה ושליש על ל"ג אמה ושליש והחשבון בכוון כמו שאמרנו כשתחלוק אותו על הדרך שאמרנו ושכתבנו. עד כאן לשונו ז"ל.

וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו כמה מרובע יותר על העגול רביע וכדתניא בברייתא דמ"ט מדות. ואם באת לידע עשה נקודה אחת משהו ותקיפנה בחוט אחד ועוד תקיף בחוט שני שלישי ורביעי עד שיהא רוחב החוטין טפח עיגולין כזה. ואחר כך חתוך החוטין מן הנקודה ולמטה ופשוט כל החוטין נמצא אורך חוט הראשון שלשה טפחים כי הוא היה מקיף אותו טפח וכל שיש ברחבו טפח יש בהקיפו שלשה טפחים כדאיתא בפרק קמא דסוכה ושאר החוטים אינם גדולים כמו החיצון דלעולם הפנימי קטן מחבירו והולכים החוטין ומתקצרים מכאן ומכאן עד שהפנימי כלה במשהו כזה*) ותחלה כשהיה בעיגול היה רחבו טפח נמצא עכשיו שנתפשטו אין רחבן אלא חצי טפח והשתא חתוך כל חוט וחוט לשנים באמצעיתו כזה*) נמצא שחוט החיצון הנחלק לשנים הוי ארכו טפח וחצי שתחלה קודם שנחלק היה ארכו שלשה טפחים ועכשיו שים אותם חלקים זה אצל זה הקצר לצד הרחב והרחב לצד הקצר כזה*) נמצאת אותה הטבלא מרובעת ארכה טפח וחצי ורחבה חצי טפח חלק אותה טבלא לשלשה חלקים נמצא בכל חלק חצי טפח על חצי טפח אלמא מרובע יתר על העגול רביע דטפח על טפח מרובע יש בו ארבעה חלקים של חצי טפח על חצי טפח ועגול אין בו כי אם שלשה.

הכי גריס רבינו חננאל ז"ל: פשי לה תרי תילתי דאמתא. פירוש כשתקיף אילן דעולא ברצועה אחת שהיא רחבה תרי תילתי אמה יהא גדול כאילן המשנה שהיה יתר עליו ס"ה אמה ושליש על רחב אמה כיצד תרבע אילן דעולא בארבע רצועות שיהא בכל אחת ל"ב אמה אורך על רוחב שני שלישים נמצא ארבעתם קכ"ח אמה ועוד צריך ליתן לכל קרן וקרן טבלא של שני שלישים לארבע הקרנות שמונה שלישים לארבעתם נמצא ק"ל ושני שלישים אורך על רוחב שני שלישים דל רבעא שמרובע יתר על העגול ישארו צ"ה אמה ברוחב שני שלישים והיינו ס"ה אמה ושליש אמה אורך על רוחב אמה שאילן המשנה יתר על של עולא כיצד התשעים יהיו ששים שבע ומחצה יהיו חמשה נשאר חצי אמה שהוא שליש וחצי שליש פירוש אותה רצועה שהיא רחבה שני שלישי אמה תחתוך ממנה השליש ברוחב ואותו השליש תחתוך אותו לשנים באורך ותשים אותם זה לפני זה ותשים אותם אצל הרצועה שהיא רחבה שני שלישים ונמצא רחבה אמה.

ענין אחר תקיף תוסיף חוטין הרבה ותקיף חוט על חוט עד שיהא רוחב החוטים שני שלישי אמה מכל צד נמצא רוחב האילן עם החוטים ל"ג אמה ושליש על ל"ג אמה ושליש שהרי נתוספו שני שלישים מכל צד חתוך החוטים מצד אחד ויתפשטו החוטים נמצאו הולכים ומתקצרים ראשיהם מצד זה ומצד זה שהפנימי קצר מכולן השני מאריך מעט יותר וכל החיצון מחברו גדול מחברו הרי החיצון שהוא מקיף טבלא עגולה של ל"ג אמה ושליש ארכו מאה והפנימי הסמוך לאילן ארכו צ"ו אמה נמצא החיצון ארוך מכל צד מן הפנימי שתי אמות ושאר החוטים מתקצרים והולכים כל אחד מעט מעט מחברו נמצאו שתי אמות שבראש זה חסרות חצי הרוחב באלכסון ושתי אמות שבראש זה חסרות חצי הרוחב באלכסון תן רחבו של זה כנגד קצרו של זה נמצאו החוטים ארכן צ"ח אמה ברוחב שני שלישים.

וכבר פירשתי לעיל דצ"ה אמות ברוחב שני שלישים הם ס"ה ושליש באורך ברוחב אמה. ענין אחר פירש רבינו מאיר בחשבון קצר בית סאה שהוא חמשים על חמשים חלוק אותו לארבע רצועות ותהא כל אחת ארוכה חמשים ברוחב ט"ז אמה ושני שלישי אמה ותן לכל אילן שלש רצועות שכל אחת היא ט"ז אמה ושני שלישים על רוחב ט"ז ושני שלישים כשתשים אותם סביבות האילן שתים כנגד שתים היה עולה החשבון ל"ג ושליש על ל"ג ושליש מרובעים ועכשיו שאין לנו אלא שלש רצועות חסר לנו הרביע וכמה מרובע יתר על העגול רביע נמצא שמעגול יעלה ל"ג ושליש על ל"ג ושליש.

פירוש אחר מפי ה"ר שלמה מלייזי ליישב שתי הלשונות של הספר פלגא דאמתא ותרי תילתי דאמתא. בית סאה שהוא מאה על עשרים וחמש חלקו לארכו לארבע רצועות ותן לכל אילן אחד שהוא ל"ג ושליש ברוחב כ"ה תסיר רצועה לארכה ברוחב מצי אמה מצד זה וכן מצדה השני הרי לך שתי רצועות שכל אחת ארכה ל"ג ושליש ורחבה חצי אמה וכשתחברם יהא לך רצועה ארכה ל"ג ושליש ורחבה אמה ואמרי שלקחנו רצועה רחבה אמה מדבר שרחב כ"ה ישאר כ"ד באורך ל"ג ושליש תסיר לרחבה רצועה שהיא רחבה שני שלישים מצד זה וכן מצדה השני ותחברם ויהא לך רצועה ארכה כ"ד ורחבה ארבעה שלישים שהוא ל"ב אורך ברוחב אמה הרי יש לך שתי רצועות אחת של ל"ג ושליש ברוחב אמה ואחת ל"ב אורך ברוחב אמה היינו ס"ה ושליש וזהו יתרון דמתניתין על אילן דעולא. עד כאן לשונו.

אי הכי בהא לימא רבי טבל וחולין כו'. הוא הדין דהוה מצי למימר אי מפסיק צונמא מאי אילן שמקצתו כו' תרי אילנות הוי למאי דלא ידע דהדרי וערבי אלא דשפיר פריך. עד כאן גליון תוספות.

דף כז עמוד ב

שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ. ועולא דקרי ליה גזלן סבר דלא התנה יהושע בכך לפי שאין זו במנין העשרה תנאים שהתנה יהושע השנוים בברייתא בשלהי פרק מרובה ואדרבה אקשינן התם אמאי לא מני להא דרבי יוחנן דאמר אילן הנוטה כו' בהנך תנאים דברייתא. הרשב"א ז"ל.

מלא המרדע על גבי המחרישה. פירוש כדי שלא יתעכב החורש מלהרים את המרדע להכות בו הצמד. הר"י ן' מיגש ז"ל.

תנא מפני אהל הטומאה. יפה פירש הר"י ן' מיגש ז"ל. וכך פירושו מפני אהל הטומאה כלומר שמא תחתיו טומאה ונמצא מאהיל ומטמא העוברים תחתיו. פשיטא מפני הטומאה תנן. ומהדרינן אי ממתניתין הוה אמינא האי מפני הטומאה דקתני לאו משום טומאה שיש תחתיה הוא אלא מפני טומאה שהביא העוף בפיו ויושב עליו ומשליך אותה מפיו לשם הוא וכיון שכן בדחלוליה בעלמא סגי לן שהיא צורה שעושים אותה לעופות כדי שיראו ויברחו קא משמע לן שזו הטומאה שאנו חוששים לה אינה הטומאה שמביא העוף בפיו אלא הטומאה שאנו חוששים לה שמא ישנה תחת האילן כגון שיש תחתיו קבר או ארון שעובר תחתיו ונמצא מאהיל עליו ועל בני אדם העוברים תחתיו עד כאן ורש"י ז"ל פירש בדחלולה מלשון חלל ה' ואינו מחוור דלא הוה ליה למימר בדחלולי אלא בחלולה. והראשון נראה עיקר. וגם רבינו חננאל ז"ל פירש דחלולי מלשון יראה והיא הצורה כו' עד כאן. הרשב"א ז"ל.