תוספות רי"ד על הש"ס/בבא בתרא/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות | רש"י | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: תוספות רי"ד | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

מהדורות תליתאה ורביעאה

דף יז עמוד ב

תא שמע סלע הבא [בידים] זה חופר בורו מיכן כו'. פי' ואין לתרץ כאן שבאו לחפור שניהם בב"א שזה הלשון אינו משמע אלא כל א' כשהוא רוצה לחפור חופר ומרחיק ג' טפחים כדתנן לקמן הי' גדר בינתים זה סומך לגדר מיכן וזה סומך לגדר מיכן דמשמע זה בלא זה. ולא שניהם כאחת דא"כ הו"ל למיתני ובאו לחפו' שניה' א"ו זה בלא זה משמע:

דף יח עמוד ב

(א) ה"ג אלא אמר רבינא קסבר ר' יוסי על הניזק להרחיק א"ע ואם יש גמרות שכתב בהן קסברי רבנן על המזיק להרחיק א"ע כל עיקר מילתי' לא אתי אלא לברורי טעמא דר' יוסי והאי דאמר קסברי רבנן כלו' בהכי פליגי רבנן ור' יוסי דרבנן סברי על המזיק להרחיק א"ע ור' יוסי סבר על הניזק להרחיק א"ע ומש"ה היה מתיר ר' יוסי בחרדל. ול"ג מכלל דר' יוסי סבר על הניזק להרחיק א"ע דהא עיקר תירוצי' דרבינא הוא הוא והיכי מייתי לה מכללא אלא ה"ג אי סבר ר' יוסי על הניזק להרחיק א"ע אפי' משר' וירק נמי אלא לעולם ר' יוסי על המזיק ס"ל. וה"ק להו לרבנן כו'. פי' ולעולם תיפשוט מהכא דהבא לסמוך סומך כדפרישית במה"ק. ואכתי קשיא לרבא. ובתר הכי מקשה לי' וסבר ר' יוסי על המזיק להרחיק א"ע בתימה. והתנן ר' יוסי אומר כו' א"ו ש"מ על הניזק ס"ל ופירוקא דרבינא עיקר. וכך נ"ל הנכון בעיני דה"ג לכל האי שיטה. ת"ש מרחיקין את המשרה מן הירק כו' טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך. פי' וקשיא לרבא דאמר דכל מאי דאסור בדאיכא אסור נמי אע"ג דליכא. דאמרי' דילמא מימלך ועביד. לא כי ליכא ירק נמי לא סמיך. והא קמ"ל דמשרה מזיק לירק. אי הכי אימא סיפא ר' יוסי מתיר בחרדל מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לו הרחק חרדלך מן דבוראי הרחק דבוריך מחרדלי מפני שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלי. ואי לא סמיך היכי משכחת לה פי' התינח אי אמרת הבא לסמוך סומך היכא דליכא מש"ה מתיר ר' יוסי בחרדל כדפרישית במה"ק. אא"א אינו סומך היכי משכחת לה שיקדמו הדבורים כיון שהן מזיקין הו"ל למימר ור' יוסי אוסר בשניהן. כדפרישית התם אלא ש"מ הבא לסמוך סומך וקשיא לרבא. אמר רב פפא בלוקח. פי' לעולם הבא לסמוך אינו סומך. ואי אמרת היכי משכחת לה שיהא מתיר בלוקח. ומקשה אי בלוקח מ"ט דרבנן דאסרי הרי ברשות עשה כי בשלו עשה. ותו ר' יוסי מתיר בחרדל לחודי' אפילו משרה וירק נמי פי' כיון דאוקמיתה בלוקח הכל יתירו בין רבנן בין ר' יוסי אלא אמר רבינא. קסברי רבנן על המזיק להרחיק א"ע ור"י סבר על הניזק להרחיק א"ע. פי' רבינא אתא לתרוצי דרבא ולמיעקר תירוציו דרב פפא דליכא לאוקומה בלוקח דא"כ גם רבנן הוי שרי אלא לעולם הבא לסמוך אינו סומך ומאי דקשיא לך היכי משכחת לה לר' יוסי דיסמוך א' מהן ויתיר בשניהם. במאי קמיפלגי דרבנן סברי על המזיק להרחיק א"ע והילכך בין איכא ירק בין ליכא ירק מרחיקין את המשרה מן הירק ואת החרדל מן הדבורים אבל הדבורים אינם מזיקים את החרדל והילכך רשאי בעל הדבורים לסמוך שאינו מזיק אבל בעל החרדל [אסור] ואע"ג דליכא דבורים ור' יוסי דמתיר בשניהם משום דקסבר על הניזק להרחיק א"ע ולא על המזיק ואע"ג דקאי ניזק התם כל שכן היכא דליכא ומקשי אי טעמא דר' יוסי משום דקסבר על הניזק להרחיק א"ע אפילו משרה וירק נמי פי' אמאי קתני ור' יוסי מתיר בחרדל דמשמע אבל במשרה וירק לא אפילו משרה וירק נמי יתיר אלא לעולם קסבר ר' יוסי על המזיק להרחיק א"ע פי' ומש"ה מודה במשרה וירק והאי דפליג בחרדל. ה"ק ר' יוסי לרבנן בשלמא הנך תרתי דהיינו משרה וירק וכרישים מזקי לירק ובצלים וירק ובצלים לא מזקי למשרה וכרישים מש"ה מרחיקין המשרה מן הירק והכרישים מן הבצלים אלא חרדל ודבורים תרווייהו מזקי אהדדי. ומן הדין נתיר לבעל חרדל והדר קושיין לדוכתא אי אמרת בשלמא סומך היכא דליכא מש"ה בעל החרדל מותר כדפרישי' לעיל במה"ק. אא"א אינו סומך היכי משכחת לה שיהו קודמין בהיתר. ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי לה כו' ומש"ה אנו אוסרים את החרדל ולא הדבורים שאין הדבורים מזיקין. ומהדר כדי לתרץ דברי רבא וסבר ר"י על המזיק להרחיק א"ע. פי' כמו שדקדקת מדקתני מתיר בחרדל משמע הא במשרה וירק מודה והתנן ר"י אומר אפילו הבור קדם את האילן ה"ז לא יקוץ כו' אלמא ר' יוסי סבר על הניזק להרחיק א"ע ואע"ג דקאי ניזק התם אין המזיק חייב להרחיק. אלא לעולם ר' יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו והא דקתני ר' יוסי מתיר בחרדל. לאו דמודה במשרה וירק דאיהו בכל שרי אלא לדבריהן דרבנן קאמר להו כו' ולעולם רבנן דאסרי כי איכא ירק ה"נ דאסרי אע"ג דליכא ירק. ור' יוסי דמתיר לא מפני שהבא לסמוך סומך היכא דליכא אלא איהו מתיר אע"ג דאיכא ירק. וכן הניזקין משום דקסבר על המזיק להרחיק א"ע ה"ג לכל האי שיטה והכין פירושא:

דף יט עמוד ב

(ב) פיסקא מרחיקין את הזרעים כו' המבריך את הגפן בארץ. כ' ר' יצחק זצוק"ל שכפף אמצע הזמורה וחיפה אמצעיתה בעפר כדי שתקבל יניקה בקרקע ולא שתשרש ויהיו שני גפנים ויונקים זה מזה ואין שרשי' יוצאין לצדדין ומשום הכי מותר לזרוע את הצדדין אילך ואילך. אבל אם הי' גפן יחידי בלא הברכה לא היה יכול לזרוע בסמוך כמדומה לי שצריך ג' טפחים הרחקה שאף על פי שהזרעים לא משתרשי לצדדין הגפן משתרש להכי נקט המבריך דוקא. ואינו נראה לי דסתם הברכה כדי שתשרש בארץ היא עשוי' ואפ"ה לא קשיא ולא מידי דמאי תנן בפ' ששי דכלאים וכמה היא עבודת הגפן ו' טפחים לכל רוח ר"ע אומר שלשה דוקא כשהגפן נראית על גבי קרקע אבל הזמורה שהיא טמונה תחת הקרקע ואינה נראית אע"פ שהשרישה מותר לזרוע את הצדדין אילך ואילך ולשרשין דמישתרשי לא חיישי' דכל עיקר כלאים אינו אלא מפני התערובת שנראין גפנים וזרעים גדילים כאחת שהרי לגפן יחידית נותנין לה ששה טפחים ולה' גפנים שחשובין כרם נותנין להן עבודתן ד"א. ואטו טפי משתרשי שרשים דהני מהני אלא משום דקי"ל הלכה למשה מסיני שעבודת הכרם היא ד"א. ועבודת גפן יחידית הוא ששה טפחים אם זורע זרעים בתוך עבודתן נראים כי הן גדילים כאחת והן כלאים. תדע דהכי הוא טעמא משום תערובת ולא בעבור היניקה שהרי אם הי' גדר בינתים זה סומך הגפנים עד הגדר וזה סומך זרעי' עד הגדר. ואע"פ שיונקים זה מזה כיון שאינן מעורבין מותר. ובפ"ו דכלאים תנן המותח זמורה מאילן לאילן תחתי' אסור. אלמא אע"פ שהזמורה ארוכה הרבה ורחוקה מן העיקר של גפן יותר משיעור יניקתה אסור לזרוע תחתי' מפני שנראה כתערובת שיהו הזרעים מלמטה והזמורה מתוחה עליהן ה"נ גבי מבריך כיון שהברכה אינה נראית ע"ג קרקע מותר לזרוע את הצדדין אבל על גבה אסור אם אין עפר על גבה ג' טפחים משום דאזלי זרעים ומחברי על הגפן והו"ל ירק באילן ואסור להרכיב ירק באילן בכל אילן ואע"פ שאינן גפנים כדתנן בפ"ק דכלאים אין נוטעין ירקות בתוך סדין של שקמה. אין מרכיבין פיגם על גבי קידה לבנה מפני שהיא ירק באילן:

דף כ עמוד א

(ג) פיסקא עשבים שתלשן והניחן בחלון או שעלו מאיליהן כתב ר' יצחק זצוק"ל בתוספת. עשבים כמו תבן חשיבי שסותמין בטוב ולא דמי לירקות דקתני במס' אהלות דאין חוצצין ואינו נראה לי שאין חילוק בין עשבים מחוברין דבין העשבים ובין הירקות אם הן מחוברין אינן חוצצין אבל מיהו בחלון ממעטין דהכי תנן בפ"ח דאהלות יש מביאין את הטומאה וחוצצין מביאין ולא חוצצין חוצצין ולא מביאין לא מביאין ולא חוצצין. אלו מביאין וחוצצין כו' עד והעושה מקום לבנה בשבלים והארוס והקוסוס וירקות חמור ודלעת יונית ואכלום טהורים וכו' עד ואילן המסך על הארץ. פי' האילן המחובר חשוב אהל בין להביא טומאה בין לחוץ בפני הטומאה. וכן השבלים והארוס והקיסום וירקות חמור ודלעת יונית המחוברין חשובין אהל בין להביא טומאה בין לחוץ בפני הטומאה וכן האוכלין התלושין הטהורין שלא הוכשרו לקבל טומאה חשובין אהל בין להביא טומאה בין לחוץ. ואם הן אוכלין טמאין כגון שהוכשרו לקבל טומאה תנן בסיפא דמביאין טומאה שהן ממשיכין את הטומאה מצד זה לצד זה. שאם ראש האוכל הטמא מאהיל על כזית מן המת וראשו האחר מאהיל על הכלים טמאין ואינן חוצצין שאם כזית מן המת למטה והאוכל למעלה והכלי על האוכל אינו חוצץ שכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. ובסיפא תנן אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים וירקות המחוברים לקרקע חוץ מן הירקות שמנו. פי' לא כל המחוברין חשובין אהל כי אם האילנות ואותן הירקות שמנו חכמים דתנא ברישא. אבל כל הזרעים והירקות המחוברין אינן חשובין אהל לא להביא טומאה ולא לחוץ מפני שהן מתנענעין ואינן רחבים כמו אותן הירקות שמנו שמפני שהן רחבים אע"פ שמתנענעין הן חשובין אהל ואע"פ שכל הזרעים והירקות המחוברין לא חשיבי אהל לא להביא טומאה ולא לחוץ לענין למעט בחלון ממעטין כדתנן בפ' י"ג דאהלות אלו ממעטין את הטפח כו' עד ותבואה שבחלון וטעמא דמלתא דוודאי לחוץ מפני שמתנענעין לא הויא חציצה יפה אבל למעט בחלון אם הם מתנענעין מה בכך. מכל מקום ממעטין הן את החלון ואין בו פותח טפח. ואין לחלק בין עשבים לשאר ירקות. וכמו שיש חילוק בעשבים המחוברין בין לחוץ ובין למעט בחלון כך מצאתי שיש חילוק במלח דאלו גבי חציצה תנן ואילו לא מביאין ולא חוצצין כו' עד וכיפת הברד והשלג והכפור והגליד והמלח אלמא מלח לא חייץ. והכא תניא דמלח ממעטא. וטעמא דמלתא דלגבי חציצה כיון שהגרעינין מפורדין והוא מתפזר לא עביד חציצה דלאו כמחובר דמי אבל למעוטי בחלון ממעטי וראיתי שר' יצחק בר' מלכי צדק זצוק"ל בפי"ג דאהלות שכ' קשיא מלח אמלח. הכא תניא דממעט אלמא חוצץ. והתם תנן אינו חוצץ. ותירצנו מכח התלמוד דאמר רב בכל מחיצה כו' עד ה"נ מלח אגב קורה של חלון ממעטת מלח בלא קורה אינה חוצצת. ואינו נראה לי דאם איתא דקשיא חציצה אמיעוט אדמהדר תלמוד' לפרושי מילתא דרב ושמואל דלא פליגי הו"ל לאקשוי מתניתא לרב א"נ מתני' אמתניתא א"ו קום לי' לתלמודא דלא דמי מיעוט החלון לחציצה דאפילו מלח דלא עביד בחציצה ממעט בחלון:

(ד) אבל השלג והברד והכפור והגליד והמים. קשיא לי מים תיפוק לי דמקבלי טומאה וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ ואי אמרת כגון שהן מים מלוחין דלא חזו לשתיי' או מי הים והרי הרוק ומי רגלים חשיבי משקה לקבל ומי הים נמי חשיבי להכשיר כדתנן בפ"ה דמכשירין המוליך את הספינה בים הגדול וצורפה ה"ז בכי יותן. וכל הראוי להכשיר ראוי לקבל טומאה. ואין להעמידה אלא במים שהיו ראוין לשתייה. ואחרי כן הסריחו דתו לא מקבלי טומאה אבל סרוחין מעיקרא מקבלי טומאה. ועיין כל הדינים הללו מבוארים בקונטרס בפ"ח דכלים:

דף כא עמוד ב

(ה) חנות שבחצר כו' אמר ר"ה ברי' דרב יהושע פשיטא לי בר מבואה אבר מבואה דנפשי' לא מצי מעכב. בר מתא אבר מתא מצי מעכב. ואי שייך בכרגא לא מצי מעכב. בעי רב הונא בר מבואה אבר מבואה אחרינא מהו כו' אי קשיא השתא אבר מתא אחרינא אי שייך בכרגא לא מצי מעכב דכבר מתי' דמי אבר מבואה אחרינא דהיא בר מתי' מצי מעכב. וראיתי שרבי' יצחק פי' בתוספותיו כגון דלא שייך ההוא בר מבואה אחרינא. בכרגא בהדי' לבר מבואה דנפשי' אע"ג דלא שייך בהדי' לא מצי מעכב. וכל זה הדוחק נדחק מחמת קושיא זו שכתבתי ואינו כלום דלק"מ דמאי דאמרן בר מתא אבר מתא אחריני אי שייך בכרגא לא מצי מעכב לא שיביא ויקבע חנות במבוי שלו. אלא בקצה העיר במבוי אחר דאי לא הוי שייך בכרגא הי' ממחה בידו שלא יעשה בכל העיר אבל כיון דשייך בכרגא אינו יכול למחות לו כל העיר. אבל מיהו לא שיעשה בתוך המבוי שלו אלא במבוי אחר ובר מבואה דנפשי' עושה בצדו ואינו יכול לעכב על ידו ובר מבואה אחרינ' שהוא בן עירו מספק' לי' אם יכול לקבוע חנותו בצדו כיון שהוא בן עירו. ודינא כבר מבואה דנפשי' או אם יכול לומר לו אל תעשה במבואה דידי עבוד במבואה דידך זהו פתרון שיטה זו ולא קשיא ולא מידי:

דף כב עמוד ב

(ו) הב"ע בבא להן מן הצד כו' אם הי' רוצה הי' מתרץ לו בעיר ישנה דלא חיישי' לדוושא. אלא רבותא נקט דאפי' את"ל שאין לחלק בדוושא. מצינן לתרוצי הכי:

דף כג עמוד א

(ז) ואם לקחו אפי' בית רובע הרי הוא בחזקתו. זאת אומרת טוענין ליורש וטוענין ללוקח. פי' ואע"פ שלא החזיק בו ג' שנים מפני שטוענין ללוקח ואמרי' נתפייס בעל השדה עם בעל השובך ואע"פ שבעל השובך (גם) [אם] הי' שם טוען טענה זו בתוך ג' שנים לא היה נאמן עד שהיה מביא עדים ללוקח שאינו יודע להביא עדים טוענין ב"ד בעבורו. ומשונה היא חזקה זו שאינו לוקח שדה מחבירו לצמיתות אלא משתמש בו תשמיש המזיקו מחזקה שלוקח שדה מחבירו לצמיתות ואומר שלי הוא דאותה חזקה בעי שלש שנים ובעיא טענה. אבל זו אינה צריכה טענה אלא מסתמא כיון שהחזיק ג' שנים אמרינן מחל כדכתבית במהדורא תנינא. והיורד והלוקח יש להן מעלה יתירה על המחזיק גופי' דבחזקה שהיא מצמיח שדה חבירו אליו אע"פ שיש לו חזקת ג' שנים בעי טענה ואלו לוקח ויורש לא בעי טענה וה"נ בחזקת תשמיש בעלמא המחזיק צריך שלש שנים וא"צ טענה אבל הלוקח והיורש יש להן מעלה יתירא שאע"פ שאין להן חזקת ג' שנים. הרי הן בחזקתן דאמרי' אימור מחלו לו השכנים למחזיק בפירוש. ואע"ג דאי הוה מחזיק קמן והוה טעין הכי מקמי ג' שנין לא הוי מהימן עד דמייתי ראי' להני טענינן משום דלא ידעי להביא ראי' אבל כשמחליטין גוף השדה לא טענינן להו עד דאיכא חזקת ג' שנים וכיון דמחזיק גופי' בעי ג"ש וטענה סגי להו דעבדינן להו מעלה טפי דלא מצריכינן להו טענה. אבל הכא דמחזיק גופי' לא בעי טענה אלא ג' שנים בלחוד הני דעדיפי מיני' טענינן להו אפי' בלא חזקת ג"ש ואע"ג דמחזיק גופי' לא מצי למיטען להני טענינן. ודמי האי למלוה ע"פ בעדים דאפילו למ"ד המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים ואם הוא טוען ואומר פרעתי אינו נאמן עד שיביא עדים אם מת ובא לגבות מן היורש טוענין לו ב"ד דילמא פרעי' וההוא דלא ידע במילי דאבוה לאתויי סהדי והה"נ הכא. ואף על גב דקאי מוכר ואמר מעולם לא נתפייס עמי אינו נאמן אלא אמרי' קנוניא עבד עם בעל השדה. ומהכא ילפי' נמי לחזקת גוף השדה שאם יש להן חזקת ג' שנים ב"ד טוענין להם. מש"ה אמר רב פפא זאת אומרת טוענין ליורש וטוענין ללוקח. עיין לקמן בפ' חזקת בה' ולא לאב בנכסי הבן:

דף כג עמוד ב

(ח) אמר ר' חנינא. רוב וקרוב הלך אחר הרוב. כ' ר' יצחק זצוק"ל בתוספותיו תימה לי מה קמ"ל מתני' היא תשע חניות כולן מוכרות בשר שחיטה ואחת מוכרת בשר נבילה. ומשמע דלא אזלי' בתר הקרוב אלא אחר הרוב. והשיב י"ל דהאי אתא לאשמעי' ר' חנינא דאפילו דלתות מדינה נעולות דלא בעי' תרי רובא. דאי לאו ר' חנינא ה"א האי דקתני ובנמצא הלך אחר הרוב משמע והיא שדלתות מדינה אינן ננעלות ורוב הנכנסין הוי ישראל והוי להו תרי רובא ונ"ל שאין אנו צריכין לזו התשובה דאע"ג דהוי תני בפירוש שדלתות מדינה נעולות ואפ"ה הלך אחר הרוב איצטריך דר' חנינא דודאי אילו הו' תני שנמצא הבשר בין החניות ואפ"ה הלך אחר הרוב שמעי' מינה דרוב וקרוב הלך אחר הרוב. אבל השתא דתני ובנמצא י"ל שנמצא באחד ממבואות העיר או ברחוב העיר שיצא מחזקת החנויות אין לומר שם קרוב כ"א רוב לבדו. להכי איצטריך דר' חנינא למימרא דאפי' אם נמצא בין החניות הלך אחר הרוב. ומש"ה מסייעי' לי' מדם הנמצא בפרוזדור שהדם הוא בתוך הגוף האשה ועומד בחזקת העליי' שהיא קרובה ואפ"ה אזלי' בתר החדר שהוא רוב. אבל דם שיצא מגוף האשה לא איצטריך לי' למימר ספיקו טמא שכיון שיצא מגוף האשה מחזקת העליי' אין שם אלא רוב לבדו ולא קרוב. הילכך לא דמי לדר' חנינא אלא דם הנמצא בפרוזדור ובשר שנמצא בין החניות ונרצח שנמצא בתוך הדרך שהדרך עומד בחזקת כל העיירות אשר סביבותיו כדפרישית במה"ק אין זה הטעם אלא עיקר פירושא כך נראה לי לפרש. אמר ר' חנינא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב. פי' ניפול הנמצא בין שני שובכין והאחד קרוב לו והאחד מרובה ממנו בגוזלות נותנין אותו למרובה דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב. וכן נמי בשר הנמצא בין שתי חניות והאחת מוכרת שחיטה והשחיטה מוכרת יותר בשר מן הנבלה אע"פ שהחנות של נבלה קרובה לבשר יותר מחנות של שחיטה בתר שחיטה אזלי' דהוי רובא ולא בתר נבלה דהוי קרוב. ור' זירא דמותיב לה בעי דניזול בתר קרוב ולא בתר רוב ודוקא בשתי חניות פליגי שהן שתי ביאות או ביאת הרוב או ביאת הקרוב. אבל בתשע חניות מוכרות בשר שחיטה ואחת מוכרת בשר נבלה דאיכא ע"ז בשר הנמצא תשע ביאות דהתירא וביאה חדא דאיסורא אפי' ר"ז מודה דבתר תשעה אזלי' ואין זה דומה לחלוקתם ומש"ה אין לסייע ר' חנינא מהאי מתני' או לאותובי מינה לר"ז ולא כדר' יצחק זצוק"ל ולא כדכתבית לעיל:

(ט) מותיב ר"ז והי' העיר הקרובה אל החלל ואע"ג דאיכא אחריתי דנפיש מינה פי' אם היו עשר עיירו' סביבו' החלל אמרה תורה הקרובה מביאה שמשם יצא הרוצח ואע"ג דאיכא באותן עיירות עיר גדולה ממנה אמרי' הקרובה מביאה ולא אמרי' זיל בתר רובא ומשם יצא הרוצח. ואל תביא הקרובה. וקשיא לר' חנינא ומתרץ בדליכא פי' אין עיר שם סביבותי' גדולה ממנה שאם היתה לא היתה מביאה הקרובה עגלה מפני רוב המכחישה. והגדולה נמי אינה מביאה שלא צוה השם מצוה זו אלא על הקרובה. ומקשה וליזול בתר רובא דעלמא. אינו נכון בעיני לפרש שאם יש עיר גדולה ממנה בעולם ליזול בתרה. אלא באותן עיירות שסביבותי' קאמר שאע"פ שזו גדולה מכל אחת מחברותי' אם היו עשר עיירות וזו קרובה מכולן ואין באחת מתשע גדולה ממנה. מ"מ יותר ב"א יש באותן התשע ממה שיש בזו הקרובה ונתלה באחר שפירש ובא מהם ולא תביא הקרובה עגלה מפני שהרוב מכחיש את הקרוב ואין זה פירוש נכון אלא עיקר פירושא כך נ"ל בדליכא פי' שכל העשרה עיירות היו שוות במראיתן ואין שם רוב הנראה לעינים ובזה אפילו רבי חנינא מודה שהקרובה היא מביאה שמשם יצא הרוצח ואין לפרש שאין שם עיירות סביבותי' כי אם זאת דא"כ אמאי קאמר רחמנא ומדדו אלא ודאי כדפירש המורה בדליכא גדולה הימנה אלא כולן שוות ואי קשיא אע"ג דכולן שוות אכתי איכא למיפשט מינה דרוב וקרוב הלך אחר הקרו' ולא עבדי' כתשע חניות שמוכרות בשר שחיטה ואחת מוכרת בשר נבילה דאזלי' בתר רובא ואע"ג דחנות דנבלה קרובה טפי ואין זו קושיא של כלום שאין אלו תשעה עיירות דומות לתשעה חנויות שהן מבטלות האחת של נבלה דהתם נולד ספק בבשר. שלא ידענו אם היא שחיטה או נבלה ולהתיר הבשר באכילה יש תשע ביאות המתירות אותו וביאה אחת האוסרות אותו הילכך אזלי' בתר רובא ודכוותה גבי עגלה ערופה אלו היו תשע עיירות ישראל ואחת של גוים ולא ידענו מהיכן בא הרוצח היינו אומרי' זיל בתר רובא ומתשע של יש' בא ולא מאחת של גוים ואע"פ שהיא קרוב' יותר והיינו מצריכים מדידה לאותן תשע של יש' והקרובה יותר היתה מביאה אבל הכא דכולהו ישראל נינהו וכל עיר ועיר עומדת בפני עצמה ואין לומר שבא הרוצח אלא מעיר אחת ומאותה העיר שבא צריכ' להביא עגלה ערופה ולכל עיר ועיר יש ביאה אחת או מזו בא או מזו בא ואין ביאת עיר זו מסייעת לזו והילכך שכל אחת ואחת עומדת בפ"ע ואין באחת מהן רוב שכולן היו שוות דין הוא שנלך אחר הקרובה וליכא מאן דפליג בהא. ודכוותה נמי גבי חניות אלו היה הדבר שהיינו צריכים להשיב אבדה ולא ידענו מהיכן יצא זה הבשר אם היו כולן שוות היינו מחזירים אותו לחנות הקרוב יותר מכולן ומקשה וליזול בתר רובא דעלמא פי' אע"פ שכל אלו העשר שוות נאמר שאחת עיר גדולה שהיא רחוקה הרבה משם יצא הרוצח ולא מזו שהיא קרובה ואמאי מביאה הקרובה אלא לאו ש"מ רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ומתרץ הב"ע ביושבת בין ההרים פי' מה שאמרה תורה שהקרובה מביאה עגלה כגון שיושבת בין ההרים שאין שם דרך להולכי דרכים כ"א לא ולעיירות שסביבותיה העומדות שם בין ההרים אבל אם היתה עומדת העיר הקרובה על אם הדרך לא היתה מביאה שיש לומר אחר עבר כאן מעיר גדולה הרחוקה מאוד והרגו. כתב רבי' יצחק זצוק"ל תימה לי אם אין עגלה ערופה נוהגת אלא ביושבת בין ההרים ומנ"ל לרבי חנינא דמוקי קרא ביושבת בין ההרים ולוקמי' בכל עיר ונילוף מינה דהולכין אחר הקרוב ועוד אי דוקא ביושבת בין ההרים א"כ האי דאמרינן ירושלים אין מביאין הימנה עגלה ערופה ומפקי' מדכתב לרשתה תיפוק לי דאינה יושבת בין ההרים ונ"ל לומר דר' חנינא דמתני' בנמצא בנמצא בפרוזדור קשיתי' דילפי' מינה דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ומדתני ר' חייא שחייבין עליו על ביאת המקדש ושורפין עליו את התרומה ש"מ דרובא דאורייתא כדדייק מינה רבא מש"ה אידחק לאוקומי קרא בדשוין וביושבת בין ההרים דליכא רובא דעלמא וירושלים דממעטי' מלרשתה אע"פ שלא נמצא הנרצח בין הדרכים שהוא מעבר לכל עולי רגלים אלא בין ההרים מקום שאינו מעבר אלא לירושלים ולעיירות סביבותיה אע"פ שהיא קרובה יותר מכולם מיעטה הכתוב ואינה מביאה:

(י) תנן ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך ואע"ג דאיכא אחרינא דנפי' מיני' פי' אע"פ שיש שובך גדול ממנו ועומד חוץ לנ' אמה לנופל יהבינן לי' לקרוב אלמא בתר קרו' אזלי' וקס"ד במפריח עסקי' דיכול לבא חוץ לנ' אמה ואפ"ה אזלי' בתר הקרו' ותרץ בדליכא פי' שאין שם שובך אחר אלא זה. ולא מצינא לפרושי בדליכא אחרינא דנפיש מיני' אבל איכא שובכי אחריני דהא כבר פרכי' לעיל וניזול בתר רובא דעלמא וה"נ נימא חד יונה מהנך שובכי פריש ואתא הכא ולא ניזול בתר הקרוב א"ו בדליכא כלל קאמר ומש"ה פריך לי' אימא סיפא כו'. והאי לאו פירכא הוא דליכא לפרוכי מהנך שובכי שבסביבותיו כדכתבית לעיל שאין תשעה עיירות דומות לתשע חניות ואין לפרש בדליכא אלא חד ואינו גדול ממנו ומש"ה הולכין אחר הקרוב דמדקתני סיפא נמצא בין שני שובכות רישא לאו בשני שובכות מיירי:

אי הכי אימא סיפא חוץ לנ' אמה הרי הוא של מוצאו. ואי דליכא אחרינא אמאי של מוצאו ודאי מההיא נפל. פי' השתא סברי למימר דגוזל הנמצא בחזקת שובך מחזקי' לי' מש"ה מקשה דליהוי דשובך כיון דבמפריח עסקי' א"ו בדאיכא שאר שובכין מיירי ומש"ה הוי של מוצאו כדפרישית במה"ק ואכתי ניזל בתר רובא א"ו קרוב עדיף ומהדר אלא הב"ע במדדה. פי' לעולם בדאיכא אחרינא והאי דאזלי' בתר קרוב ולא בתר רוב משום דהוה מדדה דקים לן שא"י לבא יותר מנ' אמה הילכך אם נמצא תוך נ' אמה הרי הוא של בעל השובך דודאי מיניה אתא חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו דבודאי לאו משובך בא אלא מעוברי דרכים נפל. ומן דינא הו"ל לאקשוי לי' היכא דנמצא תוך נ' אמה. ודילמא מאיניש דעלמא נפל. וכיון שאין בו סימן יהא שלו. אלא שבקי' לאסוקי פרוקי' והדר פריק לי':

(יא) תנן נמצא בין שני שובכין קרוב לזה שלו וקרוב לזה שלו ואע"ג דחד מינייהו נפיש פי' ושניהן הן בתוך נ' אמה לניפול שיכול להדדות משניהן ואנו הולכין אחר הקרוב אע"ג דאיכא רוב המכחישו ומתרץ בדלא נפיש אלא שניהם שוין אבל לעולם אי הוה נפיש בתר הרוב אזלי' ומקשה וליזל בתר רובא דעלמא. פי' לכולה מתני' מקש' בין בסיפא דתנא קרוב לזה שלו ובין ברישא דתני הרי הוא של בעל השובך דאי איתא בתר רובא אזלי' אמאי יהבי' לי' לשום שובך נימא דמרובא דעלמא נפל. ויהי' של מוצאו ומהדר הב"ע בשביל של כרמים. דליכא למיחש לרובא דעלמא הילכך יהבי' לי' לשובך. אבל אם נמצא חוץ לנ' אמה כיון דמדדה לא אזיל טפי מנ' אמה אמרי' איקרי איניש דאזיל התם ונפיל מיני':

דף כד עמוד א

(יב) אמר רבא ש"מ מדר' חייא תלת כו'. אי קשיא בכל נדה דאורייתא נימא הכי דהא לא ידעי' מהיכא אתא ודילמא מעליי' אתא. ואמר רחמנא הנוגע בה יטמא והוא טמא בודאי ונשמע מקרא. ומה צורך למשמע מדר' חייא. תשובה יש לומר כשיצא הדם לחוץ קים לן שהמקור דרכו לזוב אבל עליי' אין דרכה לזוב אלא ימצאו בה טיפין ולא יזובו לחוץ אבל כשנמצא בפרוזדור התם איכא לספוקי דיש לומר הך טיפה דנמצא בה מעליי' אתאי מש"ה אמר ש"מ מדר' חייא:

דף כה עמוד ב

(יג) וחוזרת אחורי כיפה פליגא הא מילת' דאמרי' הכא שהחמה מחזרת בלילה אחר הכיפה עם חכמי הגוים האומרי' כי החמה לעולם אינה מסבבת אחרי הכיפ' אלא שהגלגל מקיף את הארץ ובלילה הולכת החמה תחת הארץ ועד שלא תגיע למזרח לא נוכל לראותה מפני שהארץ מונעת ממנו את אורה:

(יד) מרחיקין את הנבלות וממאי דבבל לצפונה של א"י קיימא. קשיא לי טובא דהא אמרי' בכל דוכתא במערבא אמרי' אלמא בבל למזרחה דא"י קיימא תשובה בבל עומדת בצפונה של א"י ולמזרחה שהמותח חוט צפונה של ארץ ומאריך לצד מזרחו של עולם תימצא בבל חוץ מן החוט וכל המותח חוט מזרחה של א"י ומאריך לצד צפונו של עולם תמצא בבל חוץ מן החוט:

דף כו עמוד א

(טו) פיסקא אם הבור קדם אבל הכא זיקא קא ממטי לה. מה שכתבתי במהדורא תנינא דהיינו אש ואמאי פטר לי' רבינא ואמאי אתקפיה מר בר רב אשי מזורה ורוח מסייעתו ולא אתקפי' מאש והרבתי שם דברים להוציאו מתורת אש. הכל הבל דודאי כי אש גמור הוא ולק"מ דכיון דסבר ר"י דעל הניזק להרחיק א"ע אם יעשה אש בשלו והניזק עמד בצדו ורואה אותו והוזק ממנו אין המדליק חייב כי אומר לו הי' לך להרחיק א"ע. שאני עושה בתוך שלי מה שאני רוצה ועליך להרחיק א"ע או שתשמור עצמך מן הנזק אך אם האש חשוב חיציו מודה ר' יוסי שעל המזיק להרחיק א"ע ומשום דסבר רבינא שאין האש חיציו ממש מפני שהרוח מוליכ' הי' מתיר להני דנפצי כיתנא שעל איזה אש הי' מחייב ר' יוסי כגון שהדלי' בתוך שלו ויצאה והזיקה גדישו של חבירו שלא הי' הניזק שם שיוכל לשמור או להרחיק א"ע או א"י להרחיק כל הגדיש וכן באבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו בדרך הליכתן מפני שלא ראו אותם עוברי ברה"ר שיזהרו מהם ולא יעברו משם. אבל אם הי' גגו של ראובן סמוך לחצרו של שמעון ושם ראובן חפציו בגגו והיה לו לשמעון כלים בחצירו א"י לומר לו פנה לך חפציך מעל הגג שלא יפילם הרוח וישברו את כלי' מפני שעל הניזק להרחיק א"ע וה"ה הני דנפצי כיתנא בתוך שלהם היו מנפצים והעוברים ברה"ר רואים אותם ויכולים להרחיק א"ע ולא יעברו סמוך להם ולא ינזקו ומש"ה התיר להם רבינא לנפץ ואתקפי' מר בר רב אשי מזורה ורוח מסייעתו דחשוב מעש' לענין שבת וה"נ גירי' הוי ועל המזיק להרחיק א"ע ואע"ג דבפ' הכונס צאן לדיר אמרי' ת"ר המלבה וליבתו הרוח. אם יש בליבויו כדי ללבות' חייב ואם לאו פטור ואקשי' ואמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו. ופריק רב אשי היכא אמרי' זורה ורוח מסייעתו לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא היא וגרמא בניזקין פטור לא דמיא האי להכא דהתם כיון שלא הי' האש מלובה עדיין לא יקרא אש כדפרישי' התם שלא יקרא אש האמור בתורה גחלת אלא שלהבת וכיון שהשלהבת לא בא מכחו אלא מכח הרוח אע"פ שהוא עזר לרוח גרמא חשיב לי' ולא חייבתי' תורה אלא כשליבה הוא לבדו ועשה הוא השלהבת ואח"כ בא הרוח והוליכתה אבל הכא הרקתא היא המזקת כמו השלהבת. והרקתא הוא מוציאה מן הפשתי' ולא הרוח וכיון שבכוחו מוציא הרקתא אע"פ שהרוח מוליכה ליהוי כאלו הוליכה הוא דומיא דזורה ורוח מסייעתו ויחשב גירי' ועל המזיק להרחיק א"ע. וגם לשלם הנזק ולא דמיא רקתא אלא למלב' הגחלת שהוא לבדו ליבה אותה ועשה השלהבת ורוח הוליכה והזיקה שהוא חייב ורבינא סבר דהתם ניחא לי' דליזול אבל הכא לא ניחא לי' דליזול כדלקמן ואי קשיא ואע"ג דממטי לה זיקא אמאי לא חשיב לה גירי' רבינא כיון דהוא אש גמורה והא קי"ל כר"י דאמר אשו משום חציו תשובה קסבר רבינא אמת ודאי דאשו משום חיציו היא וחייב בד' דברים שכיון שהרוח עתיד להוליכה עד שם כאלו זרקו הוא עד שם דמי להתחייב בד' דברים ולחייב בה את הטמון. אבל מיהו היכא דניזק יכול להרחיק א"ע דס"ל לר' יוסי דעל הניזק להרחיק א"ע אך אם הם גירי' קסבר רבינא דלא חשיבי גירי' אלא מאן דאזיל מחמתי' אבל הכא דזיקא ממטי לה כנזק הבא מאליו דמי דומיא דנבלות וקברות ובורסקי דזיקא ממטי לההיא רוח רע וס"ל לר' יוסי דעל הניזק להרחיק א"ע ומר בר רב אשי דאתקפי' לא אתקפי' אלא דאזלי נמי מכחו כשמנפצה ואע"פ שהרוח מסייעתו גירי' הוי דומיא דזורה ורוח מסייעתו אבל אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו סמוך לחצר חבירו דלא אזלי מכוחו אלא הרוח מוליכתם אע"ג דאילו הזיקו ברה"ר חשבי' להו כחיציו לגבי חצר חבירו שיכול הניזק להרחיק א"ע מודה בר רב אשי דלא חשיבי גירי' ועל הניזק להרחיק א"ע ולא דומה לזורה אלא המנפץ שבכוחו וברוח הולכת הרקת' וכן גץ היוצא מתחת הפטי' בכח הכאת הפטי' יוצא הגץ והרוח מסייעו והאי דאקשי' לרבינ' מגץ ולא מזור' מפני שיש להשיב התם מלאכ' מחשב' אסר' תור' ולא ילפי' נזקין משבת להכי אקשי' לי' מגץ ואלו היה רוצ' היה מתרץ כגון שיצ' מכח מכת הפטיש ויצא בלא סיוע הרוח אלא שרוצה לתרץ תירוץ אחר לגץ ולזורה דבשניהם ניחא ליה דליזלו והילכך סיוע הרוח חשיב מעשהו אבל לרקתא דלא ניחא לי' דתיזול אין סיוע הרוח חשיב מעשה אלא כנזק הבא מאליו דמי ועל הניזק להרחיק א"ע ודוקא לאותן הרואין את המנפצין אבל אם הזיקה הרקתא לבני אדם שאינן יכולין לראות לא מבעיא אם בכח ניפוצו הלכה והרוח סייעתו אלא אע"פ שהרוח בלבד הוליכ' והזיקה חייב לשלם כיון שאין לו לניזק להיזהר כדין כל אש שהרוח מוליכה וחייב:

(יו) פיסקא היה חופר בור ושיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו פי' כבר איתוקמא מתני' דחוץ לי"ו אמה קתני שאין מזיק לאילן אבל בתוך י"ו אסור לקוץ מפני שמכחיש האילן אך אם יתן לו דמים לרבא דאמר אינו סומך ומש"ה בעי' מיני' רבא מרב חסדא עצים של מי מי אמרי' דבעל האילן הם כיון דמני' קאתי או דילמא כיון דלא ינקא מארעא בטלי אגב ארעא ופשט ליה מדתנן שרשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש לא נהנין ולא מועלין וקס"ד דאכולהו שרשין קאמר ואפי' חוץ לי"ו אמה וש"מ בתר אילן אזלי' ואהדר ליה רבא אי הכי אימא סיפא ושל הקדש הבאין בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין ואי ס"ד בתר אילן אזלי' אמאי לא מועלין פי' התינח אי אמרת בתר קרקע אזלי' מצינן לאוקמ' בחוץ לי"ו מיירי דאלו בתוך י"ו אמה בודאי בתר אילן אזלי' אא"א אפילו חוץ לי"ו בתר אילן אזלי' אמאי לא מועלין אלא כולה מתני' בגידולין הבאין לאחר מיכן מיירי דאין בהם מעילה וליכא למשמע ממתני' מידי כדפריש המורה אבל רבי' יצחק כתב בסיפא מיירי בגידולין שגדלו אחר הקדישן. ומשמע מדבריו דאכתי מצינן למילף מרישא דבתר אילן אזלי' וזהו לא יתכן דכיון דסברי' השתא דאין מעילה בגידולין היכי מצינא למשמע מריש' דבתר אילן אזלי' והא אפי' א"א בתר קרקע אזלי' אין מעילה בגידולין רבינא אמר לא קשיא רישא בתוך י"ו וסיפא חוץ לי"ו פי' רבינא בעי למיפשט מהכא דבתר קרקע אזלי' ומש"ה תני בסיפא לא מועלין דאי בתר אילן אזלי' יש מעילה בגידולין א"ו בתר קרקע אזלי' ובחוץ לי"ו מיירי ורישא דקתני גבי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש דלא מועלין בתוך י"ו קאמר. דהנך י"ו ודאי דאילן הוי ואפ"ה לא נהנין כיון דבאין בשל הקדש אבל חוץ לי"ו ה"נ דמועלין דבתר קרקע אזלי':

דף כו עמוד ב

(יז) ע"ב אמר עולא אילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו ביכורים פי' כיון דיונק משדה חבירו ואין שדה חבירו משועבד לאותה היניקה גזלן הוי והגזלן אינו מביא ביכורים כלל ואע"פ שמקום האילן כולו כיון שיניקתו הוא בגזלה פטור מלהביא דהו"ל כנוטע בתוך שלו והבריך ראש הגפן בתוך של חבירו ותנן בריש מסכת ביכורים הנוטע בתוך שלו והבריך בתוך של יחיד או בתוך של רבים והמבריך מתוך של יחיד או מתוך של רבים בתוך שלו כו' עד ה"ז אינו מביא מאיזה טעם אינו מביא משום שנא' ראשית ביכורי אדמתך עד שיהו כל הגידולין מאדמתך הארוסין והחכירון והסקריקון והגזלן אינו מביא מאותו הטעם שנא' ראשית ביכורי אדמתך אבל רבין דפליג עלויה ואמר משמי' דר' יוחנן אחד אילן הסמוך וא' אילן הנוטה מביא וקורא שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ ס"ל דוקא כשמבריך ראש הנטיעה בתוך של חבירו הו"ל גזלן ופטור מלהביא ביכורים מפני שאין כל הגידולין מאדמתו עשה שלא ברשות ויקרא גזלן אבל אילן הסמוך ברשות הוא עושה ולא יקרא גזלן בדבר זה וכיון שמקום האילן שלו מביא וקורא ולא דמי לקונה אילן או שנים בתוך של חבירו לרבנן דמביא ואינו קורא דהתם אף על פי ששדה חבירו משועבד ליניקת אילנו כל זמן שיחי' אין לו קרקע חלוט כלל. אבל זה שמקום האילן חלוט לו אע"פ שמקום יניקתו אינו שלו מביא וקורא ולא יקרא גזלן בכך:

דף כז עמוד א

(יח) ואכתי פש לי' פלגא דאמתא. מצאתי כתוב משם ר' משולם זצוק"ל. מה שאמר עולא י"ו אמות לכל רוח לבד ממקום אילן קאמר ומקום האילן תופש אמה על אמה. הרי ל"ג אמות על ל"ג אמות הוי עם מקום האילן וכשתחלקם לל"ג רצועות הויא כל רצועה ורצועה ל"ג אמות אורך ברוחב אמה צרפם יחד לארכן ויעלו לאלף ופ"ט אמות וכשתטול רביע ותעגל ישתיירו תתי"ז פחות רביע ונמצא דאילן דעולא פחות [שיחסר] אמה ותילתא וריבעא. והא דקאמר פש לי' פלגא דאמתא מאותן נ' אמה של ג' אילנות דברייתא וה"ק נפיש לי' שיעור אפלגא דאמתא דג' אילנות דהו"ל למינקט בציר מנ' אמה פלגא דאמתא באורך. ופלגא דאמתא ברוחב. דהיינו מ"ט ומחצה על מ"ט ומחצה. ואז הי' מכוון חשבון הברייתא לחשבון דעולא. דכשנטול מנ' אמה על נ' פלגא דאמתא ממזרח ומדרום או ממערב ומצפון. דהיינו באורך וברוחב הויין צ"ט אמין ופלגא באורך וברוחב חצי אמה והם נ' אמה פחות רביע באורך וברוחב אמה תחלקם לג' אילנות נמצא שיגיע לכל אילן ואילן שיחסר אמתא ותילתא וריבעא. דהיינו כדעולא דחלוק מ"ח לג' חלקים יהי' כל חלק וחלק שיתסרי. עדיין נשארו אמה על אמה וג' רבעי אמה חלקו אותם לג' הרי תילתא דאמתא וריבעא לכל חד וחד הרי השיתסר אמתא ותילתא וריבעא:

(יט) תא שמע קנה אילן וקרקעו מביא וקורא. מאי לאו כל שהוא. לאו שש עשרה אמה. ק"ל טובא ואפילו אי אמרי' דלא קנה אלא קרקע כל שהו מקום מטעתו של אילן כיון שהיניקה משועבדת לו ולא מצי למימר לי' עקור אילנך שקול וזיל דאדעתא דהכי זבנה דכל זמן שהיא קיים בין זה בין אחר שיטע במקומו. שיינק משדהו אמאי לא יביא ויקרא כיון דיש לו קרקע מקום מטעתו. ע"כ לא אמר עולא אלא באילן הסמוך למצר שלא שיעבד לו שדהו ליניקתו והוי גזלן אבל האי דלא הוי גזלן מודה הוא שמביא וקורא. כדאמר רבין משמי' דר' יוחנן. א' אילן הסמוך למצר וא' אילן הנוטה מביא וקורא שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. אלמא אע"ג דלא קנה אותן י"ו אמה בתוך שדה חבירו אלא מפני ששיעבדן לו יהושע מביא וקורא ואין לו קרקע אלא מקום נטיעתו של אילן ומביא וקורא מפני שאינו גזלן ועולא לא פליג עלי' אלא באילן הסמוך משום דלית לי' תנאה דיהושע וחשיב לי' גזלן. אבל היכא דקנה אילן וקרקעו דלא הוי גזלן ביניקה מודה הוא דמביא וקורא. ואמאי מידחקינן למימר לא י"ו אמה קנה ומיהו אינו צריך לכך דאע"ג דלא קנה אלא קרקע כל שהוא מודה עולא דמביא וקורא כיון שאינו גזלן ביניקתו. והנכון בעיני נ"ל לתרץ דל"ג במילתי' דרבין אלא מביא שלא יחשב גזלן שע"מ כן הנחיל אבל מיהו אינו קורא כיון שאין מקום היניקה חלוט לו והילכך לא גרסי' וקורא:

(כ) תא שמע הקונה שתי אילנות בתוך של חבירו מביא ואינו קורא. הא שלשה מביא וקורא. מה דקשיא לי במהדורא קמא למה אינו מקשה לעולא מרישא דתני בשתי אילנות מביא. ואע"פ שלא קנה קרקע אלמא לענין הבאת ביכורים לא בעינן ארצך ועולא אמר אין מביאין דאפי' לענין הבאת ביכורים בעינן מארצך לק"מ דהיכא אמר עולא דאין מביאין דוקא באילן הסמוך לשדה חבירו שאין שדה חבירו משועבד ליניקת אילנו והו"ל גזלן ואין כל הגדולין מארצו אבל הקונה אילן בתוך של חבירו אע"פ שאין לו קרקע כלל. כיון ששדה חבירו משועבד ליניקת אילנו ואינו גזלן חייב להביא ביכורים אבל אינו קורא מפני שאין הקרקע חלוט לו. ודמיא מילתא דעולא לפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דפליגי בפ' יש נוחלין במוכר שדהו לפירות. דר' יוחנן אמר מביא וקורא דקסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ור"ל אמר מביא ואינו קורא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלמא אע"ג דאין לו קרקע חלוט וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואינו קורא חייב להביא והם ה"נ בקונה אילן אחד בתוך של חבירו. ומאי דקשיא לי אם היניקה חשובה ומקרי מארצך ומביא אי הכי אמאי אינו קורא מן האדמה אשר נתת לי ד'. כבר דבר זה שאלו האמוראים כדגרסי' לקמן בפ' המוכר את הספינה. אמר לו ר' שמעון בן אליקום לר' אלעזר מ"ט דר"מ באילן אחד. ומ"ט דרבנן בשני אילנו'. פי' למה אומר מבי' ואינו קורא כי היכי דבעי' אדמת' גבי קריאה הם ה"נ גבי הבאה דכתב ראשית ביכורי אדמתך תביא. ואהדר לי' דבר שהראשונים לא אמרו בו טעם תשאלנו בבית המדרש לכי שנו. אלמא טעם יש בדבר אלא שלא נודע להם. ואע"ג דאמר רבא התם ומאי קושי' כו' דמשמע דמשום ספיקא הוא דאמרי' מביא ואינו קורא הא היכא דברירא לן דלית לי' קרקע חלוט אינו מביא כלל. סברא בעלמא קאמר ליתן טעם למתני' דביכורים ולפי טעמו לית לי' דריש לקיש דהא התם ליכא ספיקא. כיון דס"ל קנין פירות לא כקנין הגוף דמי ואפ"ה מביא כיון שהקרקע משועבדת ליניקת אילנותיו. ובודאי דטעמא דריש לקיש הוא כר' אלעזר דברירא לי' דחד אילן לר"מ ותרי לרבנן לית ליה קרקע ואפ"ה מביא ומ"ש במה"ק דאילן אחד לרבנן קי"ל דלית לי' קרקע והילכך אינו מביא אינו נראה לי דא"כ אמאי לא תניא בביכורים גבי אותן שאין מביאין א"ו גם באילן אחד אמרו מביא ואינו קורא. והאי דנקט שני אילנות משום פלוגתא דר"מ דאמר מביא וקורא:

(כא) לא הכי נמי י"ו אמה. מ"ש ר' יצחק תימה לי והא אמרי' בהמוכר את הספינה וכמה אמר ר' יוחנן הרי זה קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו. ומפרשי' וכמה יש ביניהן דקנה קרקע ואמרי' מד"א ועד ח' ואיכא מ"ד מח' ועד י"ו אמות מ"מ י"ו אמות לכל רוח ליכא מאן דאמר ובכאן משמע דקני י"ו אמות לכל רוח. נ"ל דל"ק ולא מידי דמביניהן לא קשיא דכיון דיש י"ו אמה ביניהן יכולין לינק שרשיהן שם דאע"ג דיניקת האילן י"ו אמה היכא דהן שני אילנות זה בצד זה לא יהבי' י"ו לזה וי"ו לזה. שיהא ביניהן ל"ב אמה כ"א י"ו אמה בלחוד שבאותן י"ו אמה יכולין להתפשט ולינק שרשי' של זה ושרשיו של זה. ואין להקשות אלא ממאי דתניא התם וחוצה להן כמלא אורה וסלו. דאילו לעולא בעי' חוצה להן י"ו אמה. ויש להשיב דקסבר עולא האי דתניא חוצה להן כמלא אורה וסלו לאו למעוטי י"ו אמה הצריכין לו ליניקת אילנותי' אלא שאם היו מתפשטין הנופות של אילן חוץ לי"ו אמה עדיין יש לו חוץ להן כמלא אורה וסלו. ואע"פ שיש תחתיהן של נופות י"ו אמה. אבל מיהו אם אין תחת הנופות י"ו אמה ה"נ דקנה מגזעו של אילן. ועד י"ו אמה:

(כב) [שייך לדף מ' ע"א] הודאה בפני שנים וצ"ל כתובו כ' רבי' שמואל דהוציא עלי' כתב ידו א"י לומר פרעתי. ולא כר"ח ורי"צ פאס שאמרו בסוף מסכתין דיכול לומר פרעתי: