בבא בתרא כ ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דלית בה שיעורא כדתנן חרס כדי ליתן בין פצים לחבירו כלי חרס חזי ליה אדמיטנף חזי לאומנא בדמנקב ספר תורה חזי למקרא גבבלוי והא בעי גניזה דשם תהא גניזתה (ואמר) רב הבכל עושין מחיצה חוץ ממלח ורבב ושמואל אמר אפילו מלח אמר רב פפא ולא פליגי הא במלח סדומית הא במלח איסתרוקנית והשתא דאמר רבה עושה אדם שני צבורי מלח ומניח עליהם קורה שהמלח מעמדת את הקורה והקורה מעמדת את המלח אפי' מלח איסתרוקנית ולא פליגי הא דאיכא קורה הא דליכא קורה:
מרחיקין את הריחים ג' מן השכב שהן ארבעה מן הרכב וכו':
מאי טעמא ומשום טיריא והא תניא ושל חמור שלשה מן האיסטרוביל שהן ארבעה מן הקלת התם מאי טיריא איכא זאלא משום קלא:
ואת התנור שלשה מן הכליא שהן ארבעה מן השפה:
אמר אביי שמע מינה כליא דתנור טפח נפקא מינה למקח וממכר:
מתני' חלא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש על גביו גובה ארבע אמות היה מעמידו בעלייה צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח טואם הזיק משלם מה שהזיק ר' שמעון אומר לא אמרו כל השיעורין האלו אלא שאם הזיק פטור מלשלם ילא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו ולא רפת בקר באמת ביין התירו אבל לא רפת בקר:
גמ' והתניא בתנור ארבעה ובכירה שלשה אמר אביי כי תניא ההיא כבדנחתומין דתנור דידן כי כירה דנחתומין:
לא יפתח חנות וכו':
תנא לאם היתה רפת קודמת לאוצר מותר מבעי אביי כיבד וריבץ לאוצר מהו ריבה בחלונות מהו אכסדרה תחת האוצר מהו בנה עלייה על גבי ביתו מהו נתיקו בעי רב הונא בריה דרב יהושע תמרי ורמוני מאי סתיקו:
באמת ביין התירו וכו':
תנא עביין התירו מפני שמשביחו ולא רפת בקר מפני שמסריחו אמר רב יוסף פהאי דידן אפילו קוטרא דשרגא נמי קשיא ליה א"ר ששת צואספסתא כרפת בקר דמיא:
מתני' קחנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין אבל עושה כלים יוצא ומוכר בתוך השוק ואינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות:
גמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי סיפא אתאן לחצר אחרת א"ל רבא אי הכי ליתני חצר אחרת מותר אלא אמר רבא
רש"י[עריכה]
דלית בה שיעורא - והוי כמאן דליתא:
חרס - לענין הוצאת שבת:
כדי ליתן בין פצים לחבירו - פצימי חלונות שבכותל מרחיקין זה מזה ברוחב החלון ליכנס האורה בין כל אחד ואחד ונותן בחומה למטה ולמעלה חרס רחב בין זה לזה וטח בטיט והחרס עב והוי שם כאבן:
והא בעי גניזה - ומסלקו לגנזו:
חוץ ממלח ורבב - מפני שהמלח מתפזר והרבב ניתך כשמתחמם:
מלח סדומית - עבה וקשה כאבן:
שני צבורי מלח - גבוהים עשרה אצל כותלי מבוי ומניח שני ראשי קורות המבוי עליהן שכובד הקורה מעמיד את המלח:
ושל חמור - ריחים של חמור:
איצטרובלא - הוא מושב הריחים שבתוך קליפת העץ שקורין צרק"א:
קלת - היא אפרכסת שקורין טרויימוריי"ר:
מאי טיריא איכא - ריחים קטנים וקלים הן ואין הקרקע מרעיד בגילגולו:
משום קלא - י"מ קול הנהגת החמור וי"מ קול הריחים:
מתני' אלא אם כן יש על גביו - חלל גובה ארבע אמות מפי התנור עד התקרה כדי שלא יאחוז האור בתקרה:
עד שיהא תחתיו מעזיבה - אשטרי"ך בלע"ז טיח קרקע ג' טפחי' שלא תבער תקרה תחתונה של עלייה ועל גביו ד' אמות:
ובכירה מעזיבה טפח - אף היא כלי חרס ששופתים קדירה על חללה ואין עושין בתוכה היסק גדול כמו שעושין בתנור:
ואם הזיק - אחר שיהא שם כל השיעורין הללו משלם מה שהזיק ואעפ"כ מעכבין עליו השכנים להרחיק בכל השיעורים הללו שמא ידליק בתיהם ואין לו מה לשלם:
ביין התירו - אם היה אוצר של יין התירו לפתוח תחתיו חנות של נחתומין וצבעין שאין העשן קשה ליין:
אבל לא רפת בקר - שהריח קשה ליין:
גמ' והתניא - לענין מעמידה בעלייה בתנור ארבעה מעזיבה מתחתיו ובכירה שלשה:
בדנחתומין - שמסיקין אותו תמיד וכן הכירה בכירת נחתומין:
תנור דידן - דיהב ביה תנא דמתני' שיעור ג"ט ככירה דנחתומין דמי:
כיבד וריבץ - גגו לצורך האוצר ולא הספיק להכניס לו תבואה עד שפתח זה חנות תחתיו מי הוי כקודם לאוצר או דילמא דכיון דכיבד וריבץ הוי כקידם האוצר:
ריבה בחלונות - בעלייתו דגלי דעתיה שלאוצר הוא עשוי שיכנס לו אויר שלא ירקב התבואה:
בנה עלייה על גבי ביתו - על גגו ורגילין היו לבנות שם לאוצר מהו את"ל ריבה בחלונות לאו הקדמה הוא היכי דכולי בניינא להכי עביד מאי:
תמרי ורמוני - הכניס שם תמרים ורמונים מי הויא התחלת אוצר או דילמא אין אוצר אלא בתבואה ויין ושמן:
והאי דידן - יין שלנו אפילו עשן העולה מן הנר קשה לו:
אספסתא - שחת של תבואה:
כרפת בקר דמיא - מחמת שהוא לח ומתחמם ומעלה סרחון:
מתני' ולא מקול התינוקות - קא סלקא דעתך תינוקות הבאים לקנות יין ושמן וכל דבר הנמכר בחנות:
גמ' מאי שנא רישא - דקתני יכול לומר איני יכול לישן מקול הנכנסין והיוצאין וסיפא קתני אינו יכול לומר לו איני יכול לישן מקול התינוקות:
תוספות[עריכה]
דלית בה שיעורא. פירוש דאין שיעור לחספא למעט מפותח טפח ולא גרסינן כדתנן דמה ענין זה לשיעורי שבת אלא וכדתנן בוי"ו וה"פ ואמאי מלח ממעט הא כי שקיל חספא כשיצטרך לו יסיר גם המלח כדי שלא יזיק את הכותל ואהא מייתי וכדתנן כלומר דמיירי נמי דלית ביה כדי ליתן בין פצים לחבירו דאין ראוי לכלום ולא שקיל ליה ואית ספרים דלא גרסי חספא גופיה תיחוץ אלא גרסינן ותיפוק ליה משום חספא כלומר ותיפוק ליה שיסיר המלח כשיסיר חספא ומשני דלית בה שיעורא כדתנן כו' ולא שקיל ליה:
ושל חמור שלש מן האיצטרובלא . פי' רבינו חננאל דבשל חמור ליכא טיריא דאין חמור טוחן בה אלא חמור קורא לבנין העצים הנושאים את הריחים כמו שמצינו דעצים הנושאים נקראים חמור כמו העץ שהמטה מוטלת עליו כדתנן (כלים פי"ח מ"ג) נקליטי המטה וחמור טהורים וכן העץ הסובל שידה תיבה ומגדל נקרא חמור דתנן חמור שתחת המלבן וספסלים שתחת הרגלים טהור וכן עץ שהנפח סומך עליו נקרא חמור דתנן (שם פי"ד מ"ג) חמור של נפחים טמאים וכן הריחים הבנין עשוי כמין כסא ועליה ריחים וזהו איצטרובל ואדם יושב כנגד' במקום גבוה ורגליו מרווחת למטה ומסבב הגלגל ברגליו וטוחן ולית ביה טיריא אלא קול בעלמא אבל בריחים שאדם טוחן בידיו או בגופו אית ביה נדנוד והיא טיריא ולר"י נראה דשל חמור נמי טוחן ביד אלא כשהוא על גבי בנין כדתנן במס' זבים בפרק רביעי חמור של ריחים ושל יד והא דתניא בתוספת' בפ' קמא דמכילתין מרחיקין הריחים של יד שלשה מן השכב שהן ארבע מן הרכב ושל חמור שלשה מן האיצטרובל שהן ארבע מן הקלת לא משום דבשל חמור אין טוחנין ביד אלא סתם של יד אין בהן חמור אלא ע"ג קרקע ולכך קתני בתר הכי ושל חמור אבל תרוייהו טוחנין ביד:
שמע מינה כליא דתנור טפח. הא דלא קאמר נמי לעיל ש"מ שכב דריחים נמי טפח לפי שהיה פשוט להם איך היה:
תנור דידן ככירה דנחתומין דמי. כל אחד היה עושה תנור שלו כפי מה שהיה רוצה גדול או קטן אבל כירות של נחתומין היו כולן שוות והיו בקיאין בהן ונפקא מינה למקח וממכר:
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. השתא ס"ד דתינוקות דסיפא היינו שבאין לקנות בחנות ומשום הכי פריך מ"ש אבל מפטיש וריחים לא פריך דאין שם נכנסין ויוצאין דמי שיש לו חטין לטחון נותן לבעל הריחים וכן פטיש:
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
כא א ב מיי' פט"ו מהל' טומאת מת הלכה ד':
כב ג ד מיי' פט"ו מהל' טומאת מת הלכה ב':
כג ה מיי' פט"ז מהל' שבת הלכה כ"א, סמג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ב סעיף ה' השמיטו הא דמלח ורבב ע"ש:
כד ו ז מיי' פ"ט מהל' שכנים הלכה ג', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קנ"ה סעיף ז':
כה ח ט מיי' פ"ט מהל' שכנים הלכה י"א, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קנ"ה סעיף א':
כו י מיי' פ"ט מהל' שכנים הלכה י"ב, טור ושו"ע חו"מ סי' קנ"ה סעיף ב':
כז כ מיי' פ"ט מהל' שכנים הלכה י"א, טור ושו"ע חו"מ סי' קנ"ה סעיף א':
כח ל מיי' פ"ט מהל' שכנים הלכה י"ב, טור ושו"ע חו"מ סי' קנ"ה סעיף ב':
כט מ נ ס מיי' פ"ט מהל' שכנים הלכה י"ג, וטור ושו"ע חו"מ סי' קנ"ה סעיף ג':
ל ע פ צ מיי' פ"ט מהל' שכנים הלכה י"ב, וטור ושו"ע חו"מ סי' קנ"ה סעיף ב':
לא ק מיי' פ"ו מהל' שכנים הלכה י"ב, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קנ"ו סעיף ב':
ראשונים נוספים
רבינו גרשום
ומשני דלית ביה שיעור. מש"ה לא חייץ:
בין פצים לחבירו. כעין שסומכין את הקורות המוצעות על הקרקע כדי שלא יעקלו ומשימין תחת הקורה חתיכה של חרס לסומכן כמו שאנו רגילין לעשות באבנים:
וכלי חרס נמי חזי ליה ושקל ליה ואמאי ממעט בחלון דאגב דצריכי לכלי נקט ליה עם המלח. ומשני דמיטנף דלא חזי:
חזי לאומנא. לקבל בו דם: שם תהא גניזתו ומבטל ליה ולא שקל ליה:
רבב. שומן:
מחיצה. אי לענין שבת אי בפני הטומאה:
מלח נמי[4] מפשר כמים. מלח סדומית שעב הוא ואינו יפה ודאי עושין בו מחיצה לענין שבת משום דקא מבטל ליה ולא חזי אבל מלח אסתרוקנית שדק הוא לא מבטל ליה ואין עושין בו מחיצה:
עושה אדם. לגבי מבוי. וקורה מעמדת את המלח שמכבשתו ומגנת עליו מן הגשמים. הא דאיכא קורה עושין בו מחיצה מפני שהקורה מעמידתו:
פיסקא משום טיריא. שמזעזע הכותל מחמת בנין הרחיים הקבועין סמוך לכותל וי"א טיריא המיית הרחיים קשה לכותל. והני רחיים[5] שמחזיר מחזיר ג"ט מן האצטרוביל קרי התחתון שכב הרחיים של חמור ורכב קרי קלת: מאי טריא איכא הא לא קביע בנינו בקרקע ולא מזעזע הקרקע ואמאי מרחיקין אלא משום קלא של רחיים שקשה לכותל מרחיקין הכא נמי משום קלא:
לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית. אם העליה שעל גבי בית היא של חבירו אא"כ יש על גביו של תנור ועד העליה ד' אמות מפני הלהב שלא ידליק העליה:
היה מעמיד. התנור בעליה שלו ותחת העליה בית של חבירו לא יעמידנו עד שיהא תחתיו מעזיבה ג' טפחים כדי שלא יזיק לבית של חבירו. ואפ"ה אם הזיק משלם מה שהזיק דפחות מן השיעור הזה[6] אין יכול לדוחקו אבל מן השיעור הזה יכול חבירו לעכב עליו אבל מן השיעור הזה אין יכול לדוחקו:
והתניא בתנור. בעינן ד' טפחים ובכירה ג' והיכי קתני מתני' היה מעמיד בעליה עד שיהא תחתיו ג' ובכירה טפח כי תניא ההיא שיעור גדול בכירה ותנור של נחתומין משום דאיכא היסק גדול לא סגי אלא באותו שיעור דתנור דידן לא בעי אלא ג' טפחים ככירה של נחתומין:
פיסקא בעי אביי כיבד וריבץ לאוצר. שהיה בדעתו לשום שם תבואה ולא הספיק לשום שם תבואה עד שבנה אידך רפת בקר שלו מהו. מי אמרי' הא שכיבד וריבץ כמאן דכבר אצר שם תבואתו דמי ולא היה רפת קודם. ומאחר שכיבד וריבץ זה לא יפתח אידך רפת שלו ואם ת"ל הואיל דכיבד וריבץ זה לא יפתח אידך רפת בקר הא קמיבעיא לן ריבה חלונות באוצר כדי שיכנס הרוח באותן חלונות כדי לייבש תבואתו מהו. מי אמרי' הואיל דריבה לא יפתח אידך רפת בקר או דילמא הואיל דעדיין לא אצר בו כמו דלא עביד ולא כלום הוא ומצי למפתח דהוי ליה קדים:
בנה עליה על גבי בית. סתם דלא ידעי אי לצורך אוצר בנאו או לא מאי:
תמרי ורמוני. דלא מזיק להו הבלא אצר זה באוצרו מהו. מי אמרי' הואיל וכבר אצר בה תמרי ורמוני עדיין דעתו לאצור שם תבואה ולא יפתח או דילמא הואיל ועדיין לא אצר דבר דמזיק ליה הבלא מצי למפתח דהוה ליה קדים תיקו:
באמת ביין התירו. לפתח חנותו תחת אוצר של חבירו מפני שמשביח הבלא והעשן:
האי יין דידן אפי' קוטרא [דשרגא]. עשן הנר קשה ליה:
ואספסתא. חזיז למיתן תחת אוצר יין של חבירו שהוא מתחמם מחמת שהוא לח ומסריח וכרפת בקר דמי:
פיסקא חנות שבחצר השותפין. אם רוצה חבירו לפתוח שם חנות יכול חבירו לעכב עליו ולומר ליה איני יכול לישן מקול הנכנסין ויוצאין בחנות לקנות אבל רשאי לעשות כלים בתוך החצר ויוצא ומוכרן:
ולא מקול התינוקות. משמע ליה עכשיו תינוקות שבאין לקנות ממנו חפצים כעין שרגילין בני אדם לשלוח תינוקות בשליחותן מש"ה מקשה ליה בגמ' מ"ש רישא דקתני יכול חבירו למחות ולומר לו איני יכול לישן מפני הנכנסין והיוצאין ומ"ש סיפא דקתני אין יכול למחות בידו לא מפני התינוקות של בית רבן שבאין ללמוד תורה זה אינו יכול לעכב עליו אפי' בחצר השותפין:
חידושי הרמב"ן
ושל חמור. פר"ח ז"ל שאין חמור טוחן בה אלא נקראת רחים של חמור על שם העצים הנושאים אות' שהם נקראין חמור כמו שהעץ שהמטה מוטלת עליו כדתנן נקליטי המטה וחמור טהורים אין טמא אלא מטה ומלבן וכן העץ שמפוח של נפחים סומך עליו נקרא חמור כדתנן חמור של נפחים טמא וכן הסובל שידה תיבה מגדל ות"ר חמור שתחת הריחים טהורים וכן חמר' דאוכפא. ולא כן פרש"י ז"ל.
הכי גרסי': התם משום קלא. ולא גרסי' "אלא" כדכתיב במקצת נוסחי דהא בריש פירקין הא קמ"ל דטריא קשה לכותל, וכן גריס רבי' הגדול ז"ל בהלכותיו.
תימה היא אמאי לא אמר ברחים ש"מ שכב רכב מן הרחים טפח ונ"מ למקח וממכר כדקא' גבי כליא דתנור ואיפשר דפשיטא הוה להו וכל רחים האמור במתני' בריחים של יד הן וכן מפורש בתוספתא (א,ב). ושל חמור פר"ח ז"ל שהן של רגל.
הא דתנן במתני' אינו יכול לישן לא מקול הנכנסין. לישנ' דעלמא נקט אבל משום דמרבה עליהם את הדרך הוא שיכול למתות בידו ואוקמה אביי למתני' שאם היתה חצר אחרת מותר ורבא לא פליג בהא אלא דלא מיתוקמא ליה מתני' בהכי.
אבל מ"מ כולהו מודו שאם היתה חצר אחרת מותר ואע"פ שהם בני מבוי אחד שבמבוי אין אדם יכול למחות ביד חברו ברבוי הדרך הואיל ויש לו פתח במבוי. והא דתני' לקמן שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי ולא אתר מבעלי אומניות בשיש שם אחד מבעלי אומניו' זו כמו שפרש"י ז"ל ולשכנו אינו כופהו דכיון דלא מצי למימר פסקת ליה לחיותי אף משום רבוי הדרך אינו יכול למחות בידו ואע"פ שיש לבעל הדין לחלוק ולומר דשאני התם דכיון דאיהו אית ליה במבוי מרחץ מפני מרחצו הדרך מתרבה וכן כתבו רבים אינו עיקר דאי ס"ד יש במבוי מפני רבוי הדרך הראשון כשעשה שם מרחץ ודאי פייס בני מבואו הילכך כשבא אחד מהם לעשות מרחץ חבריו ואפילו הוא עצמו מעכבין על ידו שאי אפשר שלא תתרבה הדרך בשני מרחצאות יותר ממרחץ אח' והיינו דקתני לעיל בבל הני ברייתו' שנים שדרין בחצר ואח' מבני חצר ומי שיש לו בית בחצר, וכן כתוב בכל הנוסחאות ובפר"ח ז"ל ובהלכו' רז"ל, וכבר כתבתי זה בפרק ראשון בס"ד.
חידושי הרשב"א
והא תניא ושל חמור שלשה מן האיצטרוביל: פרש"י ז"ל של חמור, רחים שמנהיגין על ידי חמור, ושל משנתנו ברחים של יד. ואינו מחוור, חדא דאי חמור ממש האיך הוא עובר בין שלשה טפחים שבין הקלת והכותל. ועוד דאף על ידי הנהגת חמור איכא נמי טרייא כמו ברחים שטוחנין בהן ביד. ונראין דברי ר"ח ז"ל שפירש שאין חמור טוחן בה, אלא נקראת רחים של חמור על העצים הנושאים אותה, כי העצים שמשא מוטלת עליהן נקראים חמור, כמו העץ שמטה מוטלת עליו נקרא חמור, כדתנן (כלים פי"ח, מ"ג) נקטילי המטה והחמור טהורין אין טמא אלא מטה ומלבן, וכן העץ אשר מפוח של נפחים סומך עליו נקרא חמור של נפחים טמא, וכן חמרא דאוכפא, והיא עשויה כמין כסא ועליה רחים, וזהו אצטרוביל, ואדם יושב כנגדה במקום גבוה ורגליו מתוחות למטה ומסבב הגלגל ברגליו וטוחן, ואין לו טריא אלא קול.
הכי גרסינן: התם מאי טריא איכא משום קלא: ולא גרסינן אלא משום קלא, דודאי משום טריא היא כדאמרן, וכדאמרינן נמי בריש פרקין הא קא משמע לן דטריא קשה לכותל, ושל חמור נמי אית לה טריא משום קלא, וכדכתיב (מלכים א, א, מ) ותבקע הארץ לקולם וכדאמרינן בשחיטת חולין (נט, ב) גבי אריא דבי עילאי דכי שאג נפיל שוראן דמתא.
מתני' ה"א: שלשה מן הכיליא שהן ארבעה מן השפה: ירושלמי (פ"ב ה"א). רבי יהודה בן פזי אומר מן השפה החיצונה ולפנים ורבנין אמרי מן השפה הפנימית ולחוץ. ומסתברא דהלכתא כרבנן דרבים נינהו. ועובי כותלי התנור מכלל שיעור השלשה טפחים.
ובכירה טפח: קשיא לי אמאי לא יהיב שיעורא של כירה למעלה כדיהיב שיעורא לתנור. וי"ל דבכירה שבבית לא איצטריך למיהב ביה שיעורא למעלה, דאין לך בית שאין עלייה שעל גבה גבוהה ממנה, שאי איפשר לה לשלהבת של כירה לעלות כל כך שתגיע לתקרה. ועוד איפשר לומר דמלמעלה ילפי' מלמטה, כלומר דכשם ששיעור שתחת הכירה אחד משלשה בתנור, ממילא שמעינן דשיעור שלמעלה הוא אחד משלשה בתנור והוא אמה ושליש. אי נמי יש לומר דכירה כיון דאין תחה למעלה, אלא מן הצד, ונקבים קטנים בלבד הוא שיש לה על גבה, אין שלהבת יוצאת מהן, ולפיכך למעלה מלמטה, ומשום חום בלבד הוא שצריך להרחיק ולא משום שלהבת התנור, והילכך בין מלמעלה בין מלמטה בטפח סגי, וכן מצאתי בירושלמי (שם).
ונראה לי גם כן, דתנורין שלנו שפתחן מן הצד, אם היה מעמידו בבית אין צריך שיהא על גביו ארבע אמות, שלא אמרו ארבע אמות אלא בשלהן שפתחן למעלה, ומשום שלהבת העולה שמא תאחז בתקרה, אבל תנורין שלנו שפתחן בצדן, למעלן כלמטן שלשה טפחים, ודנחתומין ארבעה טפחים. וכן נראה מן הירושלמי דגרסינן התם (פ"ב ה"א) היה עשוי כמין שובך מהו, נשמעינה מן הדא רבי יהודה אומר עד שיהא תחתיו מעזיבה שלש טפחים ובכירה טפח, וכירה לא כמין שובך היא עשויה, ותימא בין למעלה בין למטן טפח וכאן בין מלמעלן בין מלמטן שלשה טפחים, ונראה לי פי' עשוי כמין שובך שפתחו מן הצד.
רבי שמעון אומר לא אמרו כל השיעורין הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם: כלומר דמכאן ואילך אונסה הוא. והסכימו כל הגאונים ז"ל דלית הלכתא בהא כרבי שמעון, משום דאוקמוה בשיטה בפרק הבית והעליה (ב"מ קיח, ב) דאמרינן התם רבי יהודה ורבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון אמרו כל שנתנו לו חכמים רשות והזיק פטור מלשלם.
ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק הכונס צאן לדיר (ב"ק סא, ב) עד כמה תעבור הדליקה ויהא חייב, רבי אלעזר בן עזריה אומר רואין אותה כאלו היא באמצע בית כור וכו', רבי שמעון אומר שלם ישלם המבעיר את הבערה הכל לפי הדליקה, ומסיק התם דהכי קאמר הכל לפי גובהה של דליקה ואמר רבה אמר רב נחמן אמר שמואל הלכתא כרבי שמעון. י"ל דהתם דלפי שעה, כל שהרחיק כדינו פטור, דאנוס הוא, אבל הכא דמדליק בו תדיר, צריך הוא ליתן דעתו בכל עת, ואם לא עשה והזיק חייב.
גמרא:והתניא בתנור ארבעה ובכירה שלשה טפחים: פירוש במעמידו בעליה. ואוקימנא בדנחתומין, דתנור דידן כבירה דנחתומין. ובברייתא דלא תנא שיעורא למעלן, מסתברא דלשיעורא דלמעלן לא שנא תנור דנחתומין מתנור דידן, דהא טעמא דלמעלה לא משום חום הוא אלא משום שלהבת, ולענין שלהבת לא שנא דידן ולא שנא דנחתומין, אבל בלמטן שאני, משום דתנור דנחתומין מתוך תדירותו הוא מחמם יותר ויורד ונוקב ושורף.
מתני': לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו: קשיא לי מפני מה שנה התנא לשונו כאן, דהוה ליה למימר לא יעמיד אדם חנות של נחתומין אי נמי לא יעשה אדם חנות של נחתומין. ונראה לי דרבותא אתא לאשמעינן, דאפילו היה לו חנות של נחתומין או של צבעין בבית אחר הסמוך לבית שתחת האוצר, לפי שההבל או העשן עובר מזה לזה שתחת האוצר ומפסיד באוצר.
וממה שפירש רש"י ז"ל בגמרא יש ראיה לדבר, דאיבעיא לן בגמרא בנה עלייה על גבי ביתו מהו, ופירש רש"י ז"ל אם בנה העליון עלייה על גבי ביתו לעשות שם אוצר מי הוי כאוצר קודם או לא, אלמא לקדימה הוא דאיבעיא לן, הא אילו עשה אוצר בעלייה העליונה, אף על פי שהעלייה האמצעית מפסקת, אפילו הכי אסור לבעל הבית לעשות חנות של נחתומין בבית, דהבלא עולה היא למעלה ועוברת שתי התקראות וכל שכן שיעבור דרך פתחים ותחמם תקרה שתחת האוצר.
ואף ממה שפירש ר"ח ז"ל דבנה עלייה התחתון על גבי ביתו להפסיק בינו ובין אוצרו של חבירו איבעיא ליה אי מהניא ליה הפסקת התקרה אם לאו, יש כמין סיוע, דמשום דאשמעינן תנא דמתניתין דאפילו מבית לבית דרך פתחים אסור, איבעיא לן הכא אם הפסיק ביניהם בתקרה אם מציל אם לאו. כנ"ל.
וטעמא דלא יפתח אדם חנות של נחתומין, פרש"י ז"ל שאין העשן מזיק ליין אלא משביח, כמו ששנינו בברייתא. והקשה עליו רבינו תם ז"ל, דאדרבה העשן מפסיד הוא אפילו ביין, וכדאמרינן (מנחות פו, ב) דיין מעושן פסול לנסכים. וי"ל דהתם בחמרא דרב יוסף, דאמר בגמרא הא דידן אפילו שרגא נמי קשה ליה, אי נמי י"ל דיין מעושן שפסול לנסכים לא מפני דיין מבושל פסול לנסכים ואף על פי שמשביחו באמת, וכמו שאמרו בירושלמי במסכת תרומות (פי"א, ה"א) יין של תרומה אסור לבשלו מפני שממעיטו משותיו אחרינא אמר מותר שאף על פי שממעיטו משביחו.
ורבינו תם ז"ל פירש שטעמא משום הבלא, שההבל קשה לאוצר ויפה ליין, וכמין ראיה יש בירושלמי (ה"ג) דגרסינן התם רב הושעיא כד שמע אהן [אדין] תניא יהיב חמרא באיגרא דבני אסרי חמריה אמר ליה המשנה הטעיתני לא שהטעתו המשנה אלא דרחיה דבני מסרי חמריה, ובאיגרא דבני בני חמימות יש ולא עשן. ור"ח ז"ל כתב משום חמימות.
בעי אביי כבד ורבץ לאוצר מהו רבה בחלונות מהו: פירש רש"י ז"ל, דכולן אעליון בעל העלייה קא מיבעיא ליה, ולענין קדימה, כלומר אם קודם שעשה בעל הבית רפת בקר בביתו, קדם בעל העלייה וכבד ורבץ עלייתו לאוצר, הוי כאוצר או לא. ואם תמצא לומר לא הויא קדימה כיון שלא עשה מעשה גדול ועדיין אינו ניכר דמחמת אוצר הוא מכבד ומרבץ, ריבה בחלונות מהו, שעשה מעשה גדול וניכר דמחמת אוצר הוא עושה כן, שדרכן לעשות חלונות באוצרות להכניס שם רוח ואויר כדי לשמור את התבואה מלירקב.
ואם תמצא לומר דאכתי אין זה מעשה מוכיח ממש לאוצר, בנה עלייה גמורה לאוצר, שדרכן היה לעשות עליות עליונות לאוצר, מהו. תמרי ורומני מאי, אם תמצא לומר שאין קדימה אלא בדברים הנאצרים, אם אצר שם תמרי ורמוני שאין נזוקין, מי הוי קדימה, דאף על פי דאינן נזוקין מכל מקום הרי התחיל באוצר,וסלקן כולהו בתיקו, והם קולא לנתבע ואם קדם רפת בקר לאוצר התבואה ממש אין מחייבין אותו לסלקו.
ור"ח ז"ל פירש כבד ורבץ העליון, ורבה בחלונות ובנה עלייה על גבי ביתו התחתון, להפסיק בין החום והאוצר, ותמרי ורמונים שאצר העליון באוצרו תמרי ורמוני, ואינו מחוור.
תמרי ורמוני מאי תיקו: תמיהא לי, אמאי לא פשטה ממתניתין דקתני באמת ביין התירו, אלמא כיון דביין גופיה לא מזיק לא הוי קדימה. וי"ל דדילמא מה ששנינו ביין התירו, לאו למימרא שיהא מותר לגמרי ואפילו לכשיבא לאצור שם תבואה, אלא בעוד שהיין שם, ולומר שאינו מזיקו ואינו חייב להרחיק עכשו, אי נמי י"ל דאוצר יין שאני, דכיון שצריך הוא לחביות ולכלים אין דרכן של בריות לחזור ולפנותן ולעשותן אוצר של תבואה, אבל תמרי ורמוני אף על פי שנתנם שם היות למחר הוא מפנן ומכניס שם תבואה.
גמרא:תנא ביין התירו מפני שמשביחו: תמיהא לי, למה הוצרך תנא דברייתא לפרש לנו מפני שמשביחו, וכי אם אינו מפסידו ולא משביחו לא היו מתירין. ונראה לי, דמשום שממעיטו הוצרך לגלות הטעם מפני מה התירוהו והלא מפסידו שממעיטו, ופירוש שאף על פי שממעיטו משביחו ויותר ממה שהוא מפסיד במיעוטו נשכר בשבחו. ואגב דתנא ביין שמשביחו תנא ברפת בקר מפני שמפסידו אף על פי שלא היה צריך לפרש, דודאי כיון שאסרוהו במשנתנו מן הסתם אנו יודעין שהוא מפסיד, אי נמי י"ל דלשון חכמים עושר, וקא משמע לן דהבלא מעלי לחמרא וכעובדא דרב הושעיא דירושלמי שכתבנו למעלה.
מתני': חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הנכנסים והיוצאים: לאו מקול הנכנסים ממש קאמר, דהא אינו יכול לעכב מחמת קול הפטיש והרחים, ועוד דסופא דמתניתין דקתני אבל אינו יכול לומר איני יוכל לישן מקול התינוקות, אוקמא אביי בחצר אחרת אף על פי שהקול נוטפל באזניו גם כן, אלא טעמא מפני רבוי הדרך, כלומר איני יכול לעמוד מפני רגל הרבים שמרבים עלינו את הדרך. והכין איתא בירושלמי (ה"ג), דגרסינן התם דיו יכיל מימר ליה אינון אזלין ואתו הכא בעיין לך ולא משכחין לך והן מרבין עלינו את הדרך.
ותמיהא לי, מאי חנות שבחצר דקתני, דהוה ליה למתני לא יעשה אדם חנות בחצר השותפין, אי נמי אחד מבני חצר שבקש ליעשות חנוני, כלישנא דברייתא אחד מבני חצר שבקש ליענות רופא או אומר חברו מעכב עליו. על כן נראה דהכי קאמר, חנות שבחצר, כלומר שנעשה ברשות, אף על פי כן יכולין הן לומר לו סבורין היינו לקבל ועכשו אין אנו יכולין לקבל.
ומיהו מצאתי בירושלמי (פ"ב ה"ג) דמחלוקת שנויה היא שם דרבנין ורשב"ג, דגרסינן התם תני לשכנו יכול הוא לחזור בו משקבל עליו אינו יכול לחור בו רשב"ג אומר אף משקבל עליו יכול לחזור בו דו יכיל למימר ליה אינון אזלין ואתון הכא בעיא לך ולא משכחין לך והם מרבין עלינו את הדרך, וגרסינן תו התם אתיא דרשב"ג כרבי מאיר דתניא תמן על כולן אמר רבי מאיר יכולה היא שתאמר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל. ומיהו קשה להעמיד משנתינו כדברי רשב"ג וכרבי מאיר דמומין ודלא כחכמים, דמתניתין דהכא הלכתא היא. וי"ל דאף על פי דבירושלמי העמידוה כרבי מאיר, כיון דבגמרין לא אמרו אבל אינו יכול לומר איני יכול לישן לא מקול הפטיש כן אפילו רבנן דתמן מודו בהא.
ולא מקול הרחיים ולא מקול התינוקות: בתינוקות של בית רבן, ומתקנת רבי יהושע בן גמלא ואילך. ולא מקול הרחיים דוקא בטוחן לעצמו, דליכא נכנסין ויוצאין.
גמרא: אמר אביי סופא אתאן לחצר אחרת: מהא משמע דבחצר בלחוד הוא דשייך רבוי הדרך, אבל במבוי לא. דהא לכאורה בחצר אחרת שבאותו מבוי קאמר, מדלא קאמר אתאן לחצר אחרת שבמבוי אחר. וכן נראה לי מדקתני במתניתין חנות שבחצר, ואי אפילו במבוי שייך רבוי הדרך ליתני חנות שבמבוי וכל שכן בחצר. ועוד מביאין ראיה מדתניא לקמן עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ומרחץ בצד מרחצו של חבירו ואינו יכול למחות בידו, מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי. ומדרב הונא נמי שמעינן לה דאמר האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה וקא מוקי רחיא גביה, דינא הוא דמעכב עלויה דאמר ליה קא פסקת לחיותאי, דאלמא ההוא בר מבואה דאוקי רחיא הוא דמצי לעכבו ומשום דקא פסיק לחיותיה, הא שאר בני מבואה לא מעכבי משום רבוי הדרך.
ויש דוחין שתי ראיות אלו, דהתם שאני, דכיון דיש אחד במבוי אין רבוי הדרך מתרבה מחמת זה השני. ואי אפשר, דודאי טפי נכנסין ויוצאין בשביל שתי מרחצאות ממרחץ אחד ומחמת שתי חנויות מחנות אחד, ובכריתות דבסמוך (כא, א) בנוסחי דוקאני אחד מבני חצר גרסינן בהו, אחד מבני חצר שבקש ליעשות רופא או אומן ושנים שדרים בחצר ובקש אחד מהן ליעשות אומן או רופא ולא גרסינן אחד מבני מבוי ושנים שדרים במבוי. והא דתניא (כא, ב) כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ובורסי, לאו משום רבוי הדרך קאמר, אלא כשיש שם חייט ובורסי קאמר והן הם שמעכבין ומשום חיותם. וכן פירש רש"י ז"ל שם (ד"ה שלא להושיב), וכן עיקר.
יד רמ"ה
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ב (עריכה)
למיחש דשדי לה לעורות. ומקשינן כיון דקשיא לכותל שקיל לה. ואוקימנא דיתבה אחספה דלפי שעה לא מזקא ליה לכותל, דאי לאו הכי לא חיצא. ומקשינן אי הכי מאי איריא מלח חספא גופיה תיחוץ. ואוקימנא דלית בה שיעורא. כלומר דלית ביה בחספא שיעור כדי למעט את החלון מטפח ולחוץ בפני הטומאה מפני גדלו של חלון, דאי אית ביה שיעורא אע"ג דחזי מילחא לאכילה ולית ביה קוצי חספא גופיה חיצא ורואין את המלח כאלו אינו.
ומקשינן תו כלי חרש חזי ליה. ואוקימנא דמיטנף. ומקשינן חזי לאומנא. לקבולי ביה קילוח דם הקזה. ואוקימנא דמנקב. דאי לאו הכי לא חייץ. ואי הוי שבת או יום הכפורים כיון דמטנף אע"ג דלא מינקב נמי חייץ, דהשתא לא חזי לאומנא. ואי משום דמתרמי מאן דאתי ליה דמא מנחיריה וחזי ליה, כיון דאסיר לטלטולי לא חזי ליה דאסור לבטל כלי מהיכנו. וכגרף של רעי ועביט של מימי רגלים לא הוי, דהנך מאיסי לאשהויינהו, אבל דמא לא מאיס אלא לבתר דמסרח, וכל שכן למאן דאמר אין עושין גרף של רעי לכתחילה דלא חזי ליה להכי כלל.
ומקשינן תו ספר תורה חזי למקרא ביה. ואוקימנא בבלוי. דלא חזי למקרי ביה. ומקשינן והא בעי גניזה. והרי הוא עומד לינטל משם לגנזו. ואוקימנא דאמר שם תהא גניזתו. דלא מיתסר אלא למיטם באפיה, וכיון דחשיב עליה למגנזיה התם תו לא שקיל לה מהתם, דאי לאו הכי לא חייץ אלא בשבת וכיוצא בו דלאו זמן גניזה הוא:
מה. אמר רב בכל עושין מחיצה חוץ ממלח ורבב. כגון דבש קרוש ושמן קרוש וכיוצא בהן דעבידי דמתמסי, מלח נמי דמברר ברורי מצויה. ושמואל אמר אפי' מלח [אמר רב פפא] לא פליגי הא במלח סדומית עושין הא במלח אסתרונקית שהיא דקה אין עושין. והשתא דאמר רבא עושה אדם שני צבורי מלח ומניח עליהן קורה שהקורה מעמדת את המלח אפילו תימא הא והא במלח אסתרונקית ולא קשיא הא דאיכא קורה עושין הא ליכא קורה אין עושין אלא במלח סדומית כרב פפא:
מו. ושמעי' מיהא דאיתא לדרבא דאמר עושה אדם שני ציבורי מלח ומניח עליהן את הקורה של עירובי מבואות, שהקורה מעמדת את המלח, ואפילו במלח דק:
מז. הרי אמרו מרחיקין את הריחים שלשה מן השכב שהן ארבעה מן הרכב מ"ט אמר אביי משום טריא. כלומר נדנוד הקרקע והכותל מתנדנד מחמת כן. והא דתניא ושל חמור שלשה מן האצטרוביל שהן ארבעה מן הקלת התם מאי טריא איכא משום קלא. דקלא כי האי גוונא קשי לכותל טפי מטריא. והאי של חמור דקתני לאו חמור דוקא הוא אלא מושב הריחים שעשוי כמין כסא של עץ, והרחים על גביו קרי חמור, כענין ששנינו (כלים פי"ד מ"ג) חמור של נפחין טמא, והוא כסא שמפוח של נפחין נתון עליו, וריחים כי האי גוונא כיון דגביאה מארעא לית לה טריא, מיהא קלא מיהת איכא. והאי אצטרוביל היינו ריחים התחתונה, וקלת היינו ריחים העליונה. ואיכא מאן דאמר דעיגול שסביב לריחים שעל שפת החמור הנושא את הריחים ומעכב את הקמח שלא יתפזר נקרא אצטרוביל (והוא) [וה]כלי שתולין אותו על פי הריחים ונותנין בו החטים והן יורדין מעט מעט לתוך פי הריחים נקרא קלת. ומסתברא כי האי גוונא פירושא בתרא, דאי לפירושא קמא אשתכח דמתני' וברייתא תרוייהו חד שיעורא נינהו ואם כן אמאי אצטריך בברייתא לאייתויי חמור באנפי נפשיה ולמיתב ביה שיעורא, לישמעינן ריחים סתמא דמשמע אפילו של חמור, אלא משום דנפיש שיעורא טפי. וברייתא דפרק המוכר את הבית נמי (לקמן בבא בתרא סה,ב) כי האי פירושא בתרא דייקא כדבעינן לברורה התם (סי' מ) בסיעתא דשמיא:
מח. הרי אמרו ואת התנור שלשה מן הכליא שהן ארבעה מן השפה אמר אביי ש"מ כליא דתנור טפח למאי נ"מ למקח וממכר. דמאן דמזבין ליה תנורא לחבריה צריך למיתב ליה תנורא שבטנו בולט על שפתו טפח. ואית דאמרי דכליא דתנור הוא הטיח שטחין את התנור מבחוץ בטיט כדי שלא יבקע ועביו טפח:
ה. לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש לו על גביו גובה ארבע אמות היה מעמידו בעליה צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק ר' שמעון אומר לא נאמרו כל השיעורים האלו אלא שאם הזיק יהא פטור מלשלם. מתני' בבית והעליה של שנים. לא יעמיד בעל הבית תנור בתוך הבית תחת עליתו של זה אלא אם כן יש לו על גבי התנור אויר גובה ארבע אמות בינו ובין התקרה. ואם היה בעל העליה מעמידו בעליה צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח, כדי שלא יזיק את התקרה, משום דתקרה תשמישתא דתרוייהו היא וכל חד מיניהו מיחייב לארחוקי מינה היזיקיה משום פסידא דחבריה. ולא מיבעיא הבלא דתנוריה דבעל הבית היכא דאין על גביו גובה ארבע אמות דגיריה דתקרה הוא דהא לא מפסיק מידי בנתים, אלא אפי' הבלא דתנוריה דבעל עליה דאיכא מעזיבה דמפסקא, כל היכא דאין תחתיו מעזיבה ג"ט גיריה הוא, דאף ע"ג דמתחלת הסקו לאו גיריה הוא, כיון דלא מיתסק תנורא עד דרמו ביה ציבי כמה זימני ואדמיסק תנורא לא סגיא דלא מטי לה הבלא לתקרה ובציבי דרמי קרוב לסוף הסקו הוי גיריה. והאי תנא אשמועינן שיעור הרחקה דתנור בין על גבי בעל הבית בין על גבי בעל עליה, ואלו שיעור הרחקה דכירה גבי עליה קתני גבי בית לא קתני. ומסתברא מדלגבי עלייה תולתא דשיעורא דתנור הוי, גבי בית נמי שיעורא דכירה תולתא דשיעורא דתנור נמי, הלכך לא יעמיד אדם כירה בתוך הבית תחת עלייתו של חבירו אלא אם כן יש לו על גבה גובה שמונה טפחים.
ואם הזיק בכולן משלם מה שהזיק. וליתא לדר' שמעון, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דהא אסיקנא לר' שמעון בשטה בפרק הבית והעליה:
ו. לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעים תחת אוצרו של חבירו ולא רפת בקר באמת ביין התירו אבל לא רפת בקר. מאי ולא רפת בקר, ולא רפת בקר תחת אוצרו של חבירו. באמת באוצר של יין התירו, לפתוח חנות של נחתומין ושל צבעים תחתיו, מפני שמשביחו. אבל לא לעשות תחתיו רפת בקר, מפני שמסריחו. ורישא דאסר בכולהו באוצר של תבואה קאי, אבל בשאר פירי איבעיא לן בגמרא ולא איפשיטא. וכי תימא מאי איריא חנות של נחתומין ושל צבעין אפילו תנור דבעל הבית נמי, ומאי איריא תחת אוצרו של חבירו אפילו תחת עליתו נמי. התם ביש על גביו גובה ארבע אמות שרי, הכא אע"ג דיש על גביו גובה ארבע אמות נמי אסיר. ומאי שנא, משום דתנורו דבעל הבית אע"ג דכי יש על גביו גובה ארבע אמות נמי לא סגיא דלא סליק מיניה קוטרא והבלא עד התקרה, כיון דלא תדיר היסיקיה לא נפיש הבליה לאזוקה לתקרה ואין צריך לומר לאוצר שעל גבה, אבל חנות של נחתומין ושל צבעין איידי דתדיר הסיקו נפיש הבליהו לאזוקי לאוצר, והוא הדין לרפת בקר נמי משום ריחא. וכי תימא אי הכי מאי איריא תחת אוצרו של חבירו אפילו תחת עליתו נמי, דכיון דמטי הבלא לאזוקיה לאוצר שעל גבי תקרה כ"ש דמזיק לה לתקרה דמיקרבה טפי ולא מפסיק מידי בנתים. לא דמי הזקא דתקרה להזקא דאוצר, דאלו אוצר כל היכא דמטי ליה הבלא אע"ג דלא נפיש לאשחורה דתקרה לגבי אוצר הזיקא הוא, ואלו תקרה אע"ג דמטי ליה הבלא [כל] כמה דלא נפיש לאשחורה וכל שכן למדלק בה לגבי תקרה לאו הזיקא הוא.
וכי תימא מכדי לא שנא חנות של נחתומין ושל צבעין ולא שנא רפת בקר כי מטי מינייהו הבלא או ריחא לאוצרו לאו מזימנא קמא מטי ליה הבלא ולא ריחא אלא לאחר זמן הוא דמטי ליה, גבי חנות של נחתומין לבתר דנפיש הבלא וגבי רפת בקר לבתר דנפיש סירחא, ואשתכח דמעיקרא לאו גיריה גינהו ולאו גרמא דגיריה נינהו ואמאי מצי מעכיב. וכי תימא כי קתני דמצי מעכיב לרבנן, הא קיימא לן דבכוליה פרקין מודה ר' יוסי בר מהנך דפליגי בהו בהדיא. ובשלמא חנות של נחתומין ושל צבעים לא קשיא, דאע"ג דמהסקא קמא לא הוי גיריה, כיון דבהסיקא דלקמיה דעביד בידים מהני הבלא למהוי גיריה מעיקרא נמי מצי מעכיב כדפרישנא (לעיל סי' ה ד"ה לא) טעמא גבי תנור, אלא גבי רפת כיון דלא מסרחא אלא לאחר זמן וכי מסרחא ממילא קא מסרחא, הא לאו גיריה הוא ולאו גרמא דגיריה הוא. גבי רפת נמי, אע"ג דמזימנא קמא דמוקי להו לתורי התם לא מסרח זיבליהו ואפשר דאדמעייל להו להתם מיגנדרי בזיבליהו* מהני לאסוקי ריחא לאוצר מיד הוה ליה גרמא גיריה כמעשה אחרון. והוא הדין גבי אספסתא כדאמרינן לקמן דכרפת בקר דמיא, אע"ג דלא מסרחא אלא לאחר זמן, כיון דלבתר דמסרחה לא סגיא דלא מהפיך בה לצורך בהמתו אי נמי לאפוקה מהתם דלא ליתרען אשיאתיה וסליק ריחא מיד על ידי מעשה אחרון הוה ליה גיריה.
כללא דמילתא, כל היכא דקביע הזיקיה וידיע דסופו לבוא לידי מעשה אחרון דהוי גיריה או גרמא דגיריה, אע"ג דבמעשה ראשון לא הוי גיריה ולא גרמא דגיריה מעיקרא נמי מצי מעכיב עילויה אמעשה ראשון ולאו כל כמיניה למימר דלכי אתי לידי גיריה או לגרמא דגיריה מסליק ליה, דאי אמרת דכמה דלא הוי גיריה לא מסליק ליה, לכי הוי גיריה אפסדיה לאוצר פסידא דלא הדר, ואמטול הכי דינא הוא דמעכיב עליה מעיקרא. ועוד שהרי מלאכתו מוכחת עליו, דכיון דקביעה כי מתחיל בה לאו אדעתא דסליקה באמצע מלאכה קא מתחיל בה. והא דמיא לההיא דמקשינן בפרקין (לעיל בבא בתרא יט,א) אפיסקא דמרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ותיפוק לי משום מיא ופרקינן תנא בארץ ישראל קאי דליכא מיא דכתיב למטר השמים תשתה מים, דשמעת מינה דאי משום חוצה לארץ דצריך לאשקויי בידים לא הוה צריך למתנא זרעים, וכיון דלא סגיא להו בלא מיא ומעידן זריעה מוכחא מילתא דסופיה לאשקוייה, מעידן זריעה נמי מצי בעל הכותל לעכובי עליה. דאי לא תימא הכי מאי קא קשיא ליה ותיפוק ליה משום מיא ואמאי איצטריך לשנויי תנא בארץ ישראל קאי דליכא מיא, אפילו תימא בחוצה לארץ ותנא זרעים איצטריך לאשמועינן, דאי משום מיא הוה אמינא [כל] כמה דלא אתי לאשקויי לא מצי למעכיב דמצי אמר אנא כי זרענא לאו אדעתא דאשקויי זרענא, קמ"ל זרעים דכיון דאי אפשר לזרעים בלא השקאה כי אמר זרענא לא משקינא לא מהימן דמעיקרא אזריעה גופה נמי מצי מעכיב. ומדאיצטריך לאוקומה בארץ ישראל דליכא מיא לאשקויי בידי אדם ממילא שמעתן דאי בחוצה לארץ דצריך לאשקויי בידי אדם לא הוה צריך למתנא מרחיקין את הזרעים, דכיון דאי אפשר להו בלא השקאה מעיקרא נמי אזריעה גופה מצי מעכיב. ואף זו כיוצא בה.
והא דקתני באמת ביין התירו, מסקאנא הני מילי בארץ ישראל דמעלי ליה הבלא, אבל חמרא דידן אפילו שרגא נמי קשי ליה. הילכך כל היכא דקשי ליה הבלא לחמרא אפילו ביין נמי מרחיקין וכל היכא דלא קשי ליה אין מרחיקין:
מט. הרי אמרו היה מעמידו בעליה צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח והא תניא בתנור ארבעה ובכירה שלשה אמר אביי כי תניא ההיא בתנור וכירה דנחתומין דתנור דידן ככירה דנחתומין דמי:
נ. הרי אמרו לא יעשה אדם רפת בקר תחת אוצרו של חבירו תנא אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר. וה"ה לחנות של נחתומים ושל צבעים דמהני להו קדימה, דכולהו חד טעמא נינהו כדברירנא בפירקין לעיל (סי' לא ד"ה והני).
בעי אביי כבד ורבץ לאוצר חבירו מהו. כלומר אם כבד העליון ורבץ עלייתו לעשותה אוצר דהיינו הכנסת פירות לתוכה, וקדים זה ועשה רפת בקר תחתיו עד שלא יעשנה העליון אוצר מהו, מי קדים לאוצר או לא. אכסדרה תחת האוצר מהו. כיון דשליט בה אוירא לא מפסדא או דילמא אפילו הכי מפסדא. אם תימצא לומר מפסדא ריבה בחלונות מהו. כלומר ריבה התחתון בחנותו בחלונות מהו. וקא מיירי כגון דאהיל עליון גביה בהכי. מהו לאוצר, מי אמרי' כיון דנפיק הבלא דרך חלונות לא מזיק ליה לאוצר העליון ולא מצי בעל אוצר לעכובי עליה, או דילמא אפילו הכי מצי מעכיב. דבר אחר, ריבה העליון בחלונות לעשות מעליתו אוצר ולא הספיק להניח בו כלום עד שעשה התחתון תחתיו רפת בקר מהו, מי אמרינן כיון דריבה עליון מעיקרא בחלונות כדרך האוצרות שמרבין בהן בחלונות כדי שיהיה האויר שולט בהן ולא תרקב התבואה אע"ג דאכתי לא אנח ביה תבואה אוצר הוי ואשתכח דאוצר קדים ומצי מעכיב, או דילמא כיון דאכתי לא אנח ביה מידי ולא נשתנית צורת הבנין מעליה לאוצר לגמרי רפת קדמא ולא מצי מעכיב.
בנה עלייה על גבי אכסדרה מהו. כלומר אם תמצא לומר אכסדרה תחת האוצר אע"ג דשליט בה אוירא נמי מפסדא ומצי מעכיב, בנה עליה על גבי אכסדרה ואוצר על גבי עליה מהו, מי אמרינן כיון דאיכא תרתי למעליותא, חדא דרויחא אכסדרה ועוד דמפסקא עלייה ואכסדרה בין רפת לאוצר לא מפסדא [או] דילמא אפי"ה מפסדא. ואת"ל מפסדא שתי עליות זו על גבי זו ואוצר מלמעלה מהו. כיון דמפסקי שתי עליות לא מפסדא, או דילמא אפ"ה מפסדא ומצי מעכיב. והני בעיי כולהו עלו בתיקו.
בעי רב הונא בריה דר' יהושע אוצר על גבי עלייה וחנות בבית מהו. כיון דמפסקא עליה לא מפסדא או דילמא אפי"ה מפסדא. תמרי ורמוני מאי. מי קשי להו הבלא או לא. ואיכא נוסחי דאית בהו נמי שיעור אוצר בכמה, כלומר כמה שיעור רוחב האוצר וארכו כדי שיוכל לעכב על חבירו לעשות חנות של נחתומין תחתיו, מי אמרינן בכל דהוא נמי הוי אוצר או דילמא בבציר מארבע אמות לא מיקרי אוצר, דאלו בציר מהכין עראי בעלמא הוא ולא מצי מעכיב.
וכולהו הני בעיי נמי עלו בתיקו. וכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע, הילכך בעל החנות דקא עביד בדנפשיה הוי נתבע והאיך דאתי לעכובי עליה הוה ליה כתובע. ואע"ג דגבי טענת מחילה חשבינן ליה למזיק תובע ולניזק נתבע כדברירנא בפירקין, התם הוא דהויא ליה חזקה לניזק מעיקרא מקמי האי מחילה דקא טעין מזיק עילויה אוקי* נזקא אוקי קרקע של מזיק אחזקיה למעבד ביה מאי דבעי.
ברם צריך את למידע דהאי בעיא דכבד ורבץ לאוצר דשמעת מינה דלא מצי בעל האוצר לעכובי אבעל החנות עד דמעייל בעל האוצר תבואה לגויה מקמי דלסמוך בעל החנות הזיקיה, הני מילי כשבא העליון לעשות עלייתו אוצר, דכיון דעד השתא האי עלייה לדירה הוה קיימא, כל כמה דלא עביד לה אוצר ממש מחמת דמנח בה תבואה אי נמי דמשני לה בצורת בנינה מעלייה לאוצר לגמרי לא מצי מעכיב, ולא מצי אמר למחר ממליכנא ועבידנא לה אוצר, כדאמרינן (לעיל בבא בתרא יח,א) טעמא דכי ליכא אוצר סמיך, דירה שאני אין אדם עשוי לעשות דירתו אוצר, דשמעת מינה דאי מוכחא מילתא מעיקרא דלאוצר עבידא אע"ג דאכתי לא אנח בה תבואה מצי מעכיב. תדע נמי דע"כ ל"פ אלא בבא לסמוך בצד המצר אבל היכא דעביד בור וקאי אע"ג דאכתי לית ביה מיא דכולי עלמא לא פליגי דאינו סומך, ואפילו לאביי, וכ"ש לרבא, דאפי' היכא דליכא בור בשדה העשויה לבורות אינו סומך, וקיימא לן כוותיה, וכל שכן הכא דאיתיה לאוצר. וכן הלכתא:
נא. והא דתנן באמת ביין התירו אבל לא רפת בקר תנא ביין התירו מפני שמשביחו אבל לא רפת בקר מפני שמסריחו. כלומר ביין התירו לעשות חנות של נחתומין תחתיו מפני שמשביחו אבל לא לעשות תחתיו רפת בקר מפני שמסריחו. ודוקא בחמרא דידהו דמעלי ליה הבלא אבל חמרא דידן לא כדרב יוסף דאמר ר"י והאי חמרא דידן אפילו שרגא נמי קשי ליה. הלכך לא מיבעיא חנות של נחתומין דלא ליעביד תותיה אלא אפילו כירה דבעלי בתים נמי לא לעביד. ומסתברא [ד]הוא הדין בשאר אוצרות היכא דקשי להו הבלא כולי האי דכולהו חד טעמא נינהו. אמר רב ששת ואספסתא כרפת בקר דמיא. משום דמסרחא. ומהני שמעתתא דרב יוסף ורב ששת נמי שמעינן דמתניתין דחנות ורפת דברי הכל היא ואפילו לרבי יוסי, דאי לא תימא הכי למה להו למימר שמעתתא דלא סלקי אליבא דהלכתא:
ז. חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין אבל עושה כלים בתוך הבית ויוצא ומוכרן בשוק אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות. ודוקא בתינוקות של בית רבן כדבעינן למימר קמן. והאי דקא נקיט רישא טעמא משום דאינו יכול לישן, הוא הדין דיכיל למימר טעמא משום היזק ראיה אי נמי מפני שמרבה עליהם את הדרך, אלא חד מתרי תלתא טעמא נקיט. אי נמי דטעמא דשינה אלים ליה טפי דכייל מילי דלא כייל היזק ראיה. אי נמי משום סירכא דסיפא נקטא כדבעינן למימר קמן (כא,א סי' נו) גבי ברייתא דמי שיש לו [בית] בחצר השותפין:
שיטה מקובצת
דלית בה שיעורא. ולא בעי לשנויי דאית ליה שיעורא לקבל ביה טומאה ולא חייץ דמכל מקום תיקשי דשקיל ליה כיון שהוא כלי ויסיר גם המלח. עד כאן מגליון תוספות.
והתניא ושל חמור שלשה מן האצטרוביל פירש רש"י ז"ל חמור של רחים שמנהיגים על ידי חמור ושל משנתנו ברחים של יד. ואינו מחוור חדא דאי חמור ממש האיך הוא עובר בין שלשה טפחים שבין הקלח והכותל. ועוד דאף על ידי הנהגת החמור איכא נמי טיריא כמו ברחים שטוחנים בהם ביד. ונראה דברי רבינו חננאל ז"ל כו'. הרשב"א והר"ן ז"ל.
וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: פירש רש"י שטוחנים בחמור. וקשה לפירושו דברחים של חמור איכא טיריא טובא וסתם רחים בתלמוד היינו רחים של יד. ונראה כפירוש רבינו חננאל ז"ל שפירש רחים של חמור היינו שיש לו בסיס שהרחים יושבים עליו וכל דבר הנושא משאוי קראו חכמים בלשון המשנה חמור כו' ככתוב בתוספות. וקשה לפירוש רבינו חננאל ז"ל שפירש דרחים של חמור טוחן בה ברגליו דהא תנן בפרק ה' דזבין חמור של רחים ושל יד. ונראה לפרש דתרווייהו טוחנים בהם ביד אלא דבמתניתין ניחא דאיכא טיריא שהרחים על גבי קרקע ומנדנד את הקרקע אבל היכא שהוא על גבי בנין של עצים אינו מתנדנד. עד כאן לשונו.
התם משום קלא. כך היא עיקר הגירסא ומאן דגריס אלא משום קלא לא דק דאם כן משמע דלית להו משום טיריא וליתא דהא בריש פרקין אמרינן הא קא משמע לן דטיריא קשה לכותל אלא ודאי לא גרסינן אלא והכי פירושו התם משום קלא כלומר דמשום קלא איכא טיריא כדאמרינן בפרק אלו טרפות גבי אריא דבי עילאי דכי שאג נפלו שורי דמתא וכדכתיב ותבקע הארץ לקולם. הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: פירוש טיריא נדנוד הכותל מחמת הרחים הקבועים בארץ אבל רחים שאין קבועים בארץ אלא על גבי חמור של עץ אין הכותל מתנדנד ממנו לפי שכיון שאינו קבוע בארץ אין הקרקע מתנדנד כדי שיתנדנד עמו גם הכותל אלא קלא בעלמא הוא דאיכא. פירוש אצטרוביל גלגל של רחים והקלת הוא הכלי שתולים אותו על פי הרחים ונותנים בו החטים והם יורדים ממנו מעט מעט לתוך פי הרחים. עד כאן.
מתניתין : ובכירה טפח. קשיא לי אמאי לא יהיב שיעורא לכירה למעלה כדיהיב לתנור. ויש לומר דכירה דבבית לא אצטריך למיהב ביה שיעורא למעלה דאין לך בית שאין עליה על גבה גבוהה ממנה שאי אפשר לה לשלהבת של כירה לעלות כל כך שתגיע לתקרה. ועוד אפשר לומר דילמא ילפינן מלמטה כלומר דכשם ששיעור שתחת הכירה אחד משלשה בתנור ממילא שמעינן בשיעור שלמעלה שהוא אחד משלשה בתנור והוא אמה ושליש. אי נמי יש לומר דכירה כיון שאין פתחה למעלה אלא מן הצד ונקבים קטנים בלבד הוא שיש לה על גבה אין שלהבת יוצאת משם ולפיכך למעלה כלמטה ומשום חום בלבד הוא שצריך להרחיק ולא משום שלהבת התנור והלכך בין מלמעלה בין מלמטה בטפח סגי וכן מצאתיה בירושלמי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: ובכירה ששופתין קדרה על חללה ואין עושים בתוכה היסק גדול כמו שעושים בתנור סגי בטפח מלמטה אבל מלמעלה לא צריך כיון דאדם נכנס ויוצא בבית לבשל בה אי אפשר שלא ירחיק הרבה מן התקרה בכדי שלא יזיק לפי שהכירה אינה גבוהה מן הקרקע אלא בטפח או טפחים בשיעור להכניס ראשי הגיזרין תחת מקום שפיתת הקדירה אבל התנור הוא גבוה הרבה על כן הוצרך לפרש הרחקתו מן התקרה ארבע אמות. עד כאן לשונו.
מתניתין : לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעים תחת אוצרו של חבירו. קשיא לי מפני מה שינה התנא לשונו כאן דהוה ליה למימר לא יעמיד אדם חנות של נחתומין. ונראה לי דרבותא אתא לאשמועינן דאפילו היה לו חנות של נחתומין או של צבעים בבית אחר הסמוך לבית שתחת האוצר לפי שההבל או העשן עובר מזה לזה שתחת האוצר ומפסיד באוצר. וממה שפירש רש"י ז"ל בגמרא יש ראיה לדברי דאיבעיא לן בגמרא בנה עליה על גבי ביתו מהו ופירש רש"י אם בנה העליון עלייה על גבי ביתו לעשות שם אוצר מי הוי כאוצר קודם או לא אלמא לקדימה הוא דאיבעיא לן הא אלו עשה אוצר בעלייה העליונה אף על פי שהעלייה האמצעית מפסקת אפילו הכי אסור לבעל הבית לעשות חנות של נחתומין בבית דהבלא עולה היא למעלה ועוברת שתי התקראות וכל שכן שיעבור דרך פתחים ותחמם תקרה שתחת האוצר. ואף ממה שפירש רבינו חננאל ז"ל דבנה עלייה התחתון על גבי ביתו להפסיק בינו ובין אוצרו של חבירו אבעיא ליה אי מהניא ליה הפסקת התקרה אם לא יש כמין סיוע דמשום דאשמועינן תנא דמתניתין דאפילו מבית לבית דרך פתחים אסור איבעיא לן הכא אם הפסיק בין שניהם בתקרה אם מציל אם לאו כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
גמרא : בעי אביי כיבד וריבץ לאוצר מהו. פירוש כיבד עליון וריבץ לאוצר וקודם שעשה שם אוצר הקדים התחתון ועשה רפת בקר תחת עלייתו מי הוי כרפת בקר קודמת לאוצר או דילמא כיון דכיבד וריבץ עליון לאוצר כמי שקדם אוצר דמי או כמי שבאו לסמוך בבת אחת דעל המזיק להרחיק את עצמו לרבנן והוא הדין לרבי יוסי דגיריה וכל שעה שמהפך ברפת בקר הוי כגיריה.
וקשה לי לפום לישנא קמא דריש פרקין דמודה אביי בשדה העשויה לבורות דאינו סומך מאי קא מיבעיא ליה לאביי בשכיבד העליון וריבץ לאוצר פשיטא דאינו סומך שהרי כיון שכיבד וריבץ עלייה זו עומדת היא לאוצר. וכי תימא דירה שאני הא לא אמרינן האי טעמא לעיל אלא לרבא. ויש לומר לאביי נמי אית ליה האי טעמא לפום לישנא קמא דמודה בשדה העשויה לבורות דאינו סומך. ויש מפרשים כיבד לעליון התחתון וריבץ לאוצר אם היא מציל על ההבלא שלא תזיק לאוצר. ואינו מחוור כי אין בדבר זה הצלה מן ההבלא. ועוד דלא הוה ליה למימר לאוצר. עליות הר"י ז"ל.
כיבד וריבץ לאוצר מהו. ריבה החלונות מהו. פירש רש"י ז"ל דכולן אעליון בעל העליה קמיבעיא ליה לענין קדימה כלומר אם קודם שעשה בעל הבית רפת בקר בביתו קדם בעל העליה וכיבד וריבץ עלייתו לאוצר הוי כאוצר קודם או לא ואם תמצא לומר לא הויא קדימה כיון שלא עשה מעשה גדול ועדיין אינו ניכר דמחמת אוצר הוא מכבד ומרבץ ריבה בחלונות מהו שעשה מעשה גדול וניכר דמחמת אוצר הוא עושה כן שדרכו לעשות חלונות באוצרות להכניס שם ריוח ואויר כדי לשמור את התבואה מלרקב ואם תמצא לומר דאכתי אין זה מעשה מוכיח לאוצר בנה עליה גמורה לאוצר שדרכן היה לעשות עליות עליונות לאוצר מהו. תמרי ורמוני מאי אם תמצא לומר שאין קדימה אלא בדברים הנאצרים אם אצר שם תמרי ורמוני שאין נזוקים מכל מקום הרי התחיל באוצר. וסלקי כולם בתיקו והם קולא לנתבע ואם קדם רפת בקר לאוצר התבואה ממש אין מחייבין אותו לסלק. הרשב"א ז"ל.
ורבינו חננאל ז"ל פירש ריבה התחתון בחלונות כדי שיהא העשן יוצא שלא יזיק ההבל באוצר. ואינו מחוור דמסתמא על דרך בעיא קמייתא אזלא דמיירי במעשיו של עליון דגם הוא כן פירש דכיבד וריבץ העליון קא בעי. עליות הר"י ז"ל.
והר"י הלוי ן' מיגש ז"ל דחה פירושו דהא לית ליה רשותא לרבות בחלונות משום דאמר ליה קמרעית לכותל כדאמרינן בפרק הבית והעליה תחתון שבא לרבות בחלונות אין שומעים לו עד כאן. ובנה עליה על גבי ביתו גם כן פירש רבים חננאל ז"ל בנה התחתון עליה על גבי ביתו תחת האוצר והפסיק בין החנות ובין העליה כדי שלא יהא ההבל מזיק בעליתו של עליון ומיבעיא ליה אי מצי עליון אכתי לעכובי עליה או דילמא כיון שהפסיק התחתון בעליה לא מצי עליון לעכובי עליה. וכן פירש הר"י ן' מיגש ז"ל.
וכתוב בעליות דלא תקשי לך האי דלא קאמר בני תחתון כיון דבעיא קמייתא במעשיו של עליון איירי שהרי נתפרש זה בלישנא דעל גבי ביתו דמשמע של בית. עד כאן.
והרשב"א והרא"ש ז"ל דחו גם פירושו בזה כיון שאין הבעיות בענין אחד דקמייתא קיימא אעליון ותרתי מציעתא אתחתון ובתרייתא אעליון. עד כאן.
תמרי ורמוני מאי תיקו. תמיה לי אמאי לא פשטא ממתניתין דקתני באמת ביין התירו אלמא כיון דביין אינו מזיקו התירו לאו למימרא שיהא מותר לגמרי ואפילו לכשיבא לאצור שם תבואה אלא בעוד שהיין שם ולומר שאינו מזיקו ואינו חייב להרחיק עכשיו. אי נמי יש לומר דאוצר יין שאני דכיון שצריך הוא לחביות ולכלים אין דרכן של בריות לחזור ולפנותם ולעשותו אוצר של תבואה אבל תמרי ורמוני אף על פי שנתנם שם היום למחר הוא מפנן ומכניס שם תבואה. הרשב"א ז"ל.
תנא ביין התירו מפני שמשביחו תמיה לי למה הוצרך תנא דברייתא לפרש מפני שמשביחו וכי אם אינו משביחו ולא מפסידו לא היו מתירין. ונראה לי דמשום שממעיטו הוצרך לגלות הטעם מפני מה התירוהו והלא מפסידו שממעיטו ופירש שאף על פי שממעיטו משביחו ויותר ממה שהוא מפסיד במיעוטו נשכר בשבחו. ואגב דתנא ביין שמשביחו תנא ברפת בקר מפני שמפסידו אף על פי שלא היה צריך לפרש בודאי כיון שאסרוהו במשנתנו מן הסתם אנו יודעים שהוא מפסיד. אי נמי יש לומר דלשון חכמים עושר וקא משמע לן דהבלא מעלי וכעובדא דרבי הושעיא דירושלמי שכתבנו למעלה. הרשב"א ז"ל.
האי דידן אפילו קוטרא דשרגא כו'. וזו קשה לפירוש רש"י שפירש דטעמא דמתניתין משום עשן דהיכי אפשר שמה שמשביח במשנתנו פוגם בדילן אלא שמע מינה כפירוש רבינו תם דקאי אמאי דקאמר ולא רפת בקר כו' שהנר האחד שכבה מעלה עשן ומסריח מעט וכן אפשר לומר לפירוש רש"י אבל אין נראה כן מדבריו. עד כאן משיטה לא נודעה למי.
מתניתין : חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסים והיוצאים. לאו מקול הנכנסים ממש קאמר דהא אינו יכול לעכב מחמת קול הפטיש והרחים. ועוד דסיפא דמתניתין דקתני אבל אינו יכול לומר איני יכול לישון מקול התנוקות אוקמה אביי בחצר אחרת אף על פי שהקול נופל באזניו גם כן. אלא טעמא מפני ריבוי הדרך כלומר איני יכול לעמוד ולישן מפני רגל הרבים שמרבים עלינו את הדרך והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם דו יכול למימר ליה אינון אזלי ואתי הכא בעיין לך ולא משכחין לך ותו מרבים עלינו את הדרך ותמיה לי מאי חנות שבחצר דקתני דהוה ליה למתני לא יעשה אדם חנות בחצר השותפים אי נמי אחד מבני החצר שבקש לעשות חנוני כלישנא דברייתא דקתני אחד מבני החצר שבקש לעשות רופא או אומן חברו מעכב עליו.
על כן נראה דהכי קאמר חנות שבחצר כלומר שנעשה ברשות אף על פי כן יכולין הן לומר לו סבורים היינו לקבל ועכשיו אין אנו יכולים. ומיהו מצאתי בירושלמי דבמחלוקת שנויה היא שם דרבנן ורבי שמעון בן גמליאל דגרסינן התם תני לשכנו יכול הוא לחזור בו משקבל עליו אינו יכול לחזור בו רבי שמעון בן גמליאל אומר אף משקבל עליו יכול הוא לחזור בו דו יכול מימר ליה אינון אזלין ואתו הכא בעיין לך ולא משכחין לך והם מרבים עלינו את הדרך. וגרסינן תו התם אתיא דרבי שמעון בן גמליאל כרבי מאיר דתניא תמן על כולן אמר רבי מאיר יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שיכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל.
ומיהו קשיא להעמיד משנתנו כרבי שמעון בן גמליאל וכרבי מאיר דמומין ודלא כחכמים דמתניתין דהכא הלכתא היא. ויש לומר שאף על פי שבירושלמי העמידוה כרבי מאיר כיון שבגמרין לא אמרו לן אפילו רבנן דתמן מודו בהא. אבל אינו יכול לומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הרחים ולא מקול התנוקות בתנוקות של בית רבן ומתקנת רבי יהושע בן גמלא ואילך. ולא מקול הרחים דוקא בטוחן לעצמו דליכא נכנסים ויוצאים. עד כאן הרשב"א ז"ל.
גמרא: אמר אביי סיפא אתאן לחצר אחרת. מהא משמע דבחצר בלחוד הוא דשייך ריבוי הדרך אבל במבוי לא. דהא לכאורה בחצר אמרת שבאותו מבוי קאמר מדלא קאמר אתאן לחצר אחרת שבמבוי אחר וכן נראה לי מדקתני במתניתין חנות שבחצר ואי אפילו במבוי שייך ריבוי הדרך ליתני חנות שבמבוי וכל שכן בחצר. הכא במאי עסקינן בתנוקות של עכו"ם. אורחא דמילתא נקט והוא הדין בשל ישראל בשאר אומניות מי שיש לו בית בחצר השותפים הרי זה לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן כו'. לא ידעתי למה אמר לא ישכירנו דהוא הדין לעצמו שלא יעשה רופא או אומן כדאיתא באידך ברייתא דלעיל. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן כו'. ולא מקול התנוקות. אקשינן מאי שנא רישא דקתני יכול לעכב עליו בנכנסים ויוצאים ומאי שנא סיפא דקתני אינו יכול לעכב בתנוקות ואוקמה אביי לסיפא בחצר אחרת והא קמשמע לן דאף על גב דקלייהו קא מטי ליה לחצרו לא יכול לעכובי עליה כי היכי דלא יכול לעכובי עליה בקול הפטיש ובקול הרחים אבל באותה חצר אפילו בתינוקות יכול לעכובי עליה משום כניסתם ויציאתן. ורבא קאמר דהני תנוקות של בית רבן הוא ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך דהויא לה מצוה משום הכי לא יכול לעכובי עליה ואפילו באותה חצר ואף על גב דאיכא כניסתם ויציאתן. ואותביה עליה דרבא דאמר תינוקות של בית רבן לא יכול לעכובי עליה מהא דתניא אחד מבני חצר שבקש לעשות רופא וכו ואוקמה רבא בתנוקות עכו"ם הוא דמצי לעכובי עליה באותה חצר משום כניסה ויציאה אבל תנוקות של בית רבן לא יכול לעכובי עליה אפילו באותה חצר. תא שמע מי שיש לו בית בחצר השותפים הרי זה לא ישכירנו כו'. קא סלקא דעתך דהאי סופר יהודי דקתני מלמד תנוקות הוא דכל מי שהתורה אומנותו סופר מקרי אי נמי סופר ממש שכותב ספר תורה נביאים וכתובים הוא דהוה ליה כמלמד תנוקות וקתני דמעכב עליה. ופריק דהאי סופר לאו מלמד תנוקות ולא כותב ספר תורה אלא סופר מתא שכותב שטרות וכתבי הרשות לכל עובר ושב ולהכי מעכב עליה אבל מלמד תנוקות של בית רבן אי נמי סופר שכותב ספר תורה אף על גב דבאותה חצר הוא לא מצי מעכב עליו וקיימא לן כרבא עד כאן. והרמב"ן ז"ל חולק עליו בכותב ספר תורה. עיין בחדושיו ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ הערת המדפיס - [נראה דצ"ל חוץ מרבב ומלח רבב משום שניתך כשמתחמם מלח נמי מפשר כמים].
- ^ הערת המדפיס - [אולי צ"ל והני ריחים של חמור מרחיק ג' טפחים מן האצטרוביל וד' מן הקלת ולהתחתון שנקרא שכב קרי אצטרוביל ולרכב קרי קלת].
- ^ הערת המדפיס - [ונראה דצ"ל דפחות מן השיעור הזה יכול חברו לדחקו ולעכב עליו אבל כשמרחיק כשיעור זה אינו יכול לדוחקו ולעכב עליו]
- ^ הערת המדפיס - [נראה דצ"ל חוץ מרבב ומלח רבב משום שניתך כשמתחמם מלח נמי מפשר כמים].
- ^ הערת המדפיס - [אולי צ"ל והני ריחים של חמור מרחיק ג' טפחים מן האצטרוביל וד' מן הקלת ולהתחתון שנקרא שכב קרי אצטרוביל ולרכב קרי קלת].
- ^ הערת המדפיס - [ונראה דצ"ל דפחות מן השיעור הזה יכול חברו לדחקו ולעכב עליו אבל כשמרחיק כשיעור זה אינו יכול לדוחקו ולעכב עליו]