בבא בתרא קעה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין בערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין מעשה ובא לפני ר' ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורין אמר לו בן ננס אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין אמר לו למה אמר לו הרי גהחונק את אחד בשוק ומצאו חבירו ואמר לו הנח לו [ואני אתן לך] פטור שלא על אמונתו הלוהו אלא איזה הוא ערב שהוא חייב הלוהו ואני נותן לך חייב שכן על אמונתו הלוהו ואמר רבי ישמעאל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן והן כמעיין הנובע והרוצה שיעסוק בדיני ממונות ישמש את שמעון בן ננס:
גמ' אמר עולא דדבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע"פ גובה מנכסים משועבדים מאי טעמא השעבודא דאורייתא ואלא מה טעם אמרו מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסין בני חורין משום פסידא דלקוחות אי הכי מלוה בשטר נמי התם אינהו נינהו דאפסידו אנפשייהו ורבה אמר דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין מ"ט שעבודא לאו דאורייתא ומה טעם אמרו מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אי הכי מלוה על פה נמי התם לית ליה קלא ומי אמר רבה הכי והא אמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו וכי תימא איפוך דרבה לעולא ודעולא לרבה והא אמר עולא ודבר תורה בעל חוב דיניה בזבורית (אלא) רבה טעמא דבני מערבא קאמר וליה לא סבירא ליה רב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות מ"ט שעבודא לאו דאורייתא ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו מלוה על פה גובה בין מן היורשין ובין מן הלקוחות מ"ט שעבודא דאורייתא מיתיבי זהחופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא חשאם מת השור יורשי בעל הבור חייבים לשלם דמי שור לבעליו אמר ר' אלעא אמר רב בשעמד בדין והא הרגו קתני אמר רב אדא בר אהבה שעשאו טרפה והא אר"נ תני תנא מת וקברו התם דיתבי דייני אפומא דבירא וחייבוהו
רשב"ם
[עריכה]הוציא עליו - מלוה:
כתב ידו - של לוה שהוא חייב לו ממון ואין כאן עדות אחרת:
גובה מנכסים בני חורין - דלא גובה ממשועבדים אלא מלוה הכתוב בשטר שיש בו עדים דכיון דאיכא תרתי שטר ועדים מפקי ליה לקלא ולקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו שלא חקרו בדבר ויניחו בני חרי למוכר לגבות מהם:
ערב היוצא כו' - שכתב בתוך השטר אחר חתימת העדים אני פלוני בן פלוני ערב:
גובה מנכסים בני חורין - מן הערב בערבות שבעל פה דמלוה ע"פ היא כיון דלא חתימי עדים על הערבות וה"ה לערב בלא שטר אחר מתן מעות:
אמר ליה בן ננס אינו גובה - דכל ערב שלאחר מתן מעות לא הוי ערב שלא על אמונתו והבטחתו של ערב זה הלוהו:
גמ' שעבודא דאורייתא - יוציא אליך העבוט (דברים כד) וה"ה למקרקעי:
לאו דאורייתא - וקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו בב"מ (דף קיד:):
משום פסידא דלקוחות - שלא יוכלו להזהר בדבר שאין ידוע לעולם:
ומי אמר רבה - שעבודא לאו דאורייתא והא אמרינן בפ' יש נוחלין (לעיל דף קכד:) שלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה ואמר רבה עלה גבו קרקע בחובת אביהם יש לו דכמאן דמשעבד בחיי אבוהון דמי וקרינא ביה בכל אשר ימצא לו אלמא שעבודא דאורייתא:
איפוך גבו קרקע אין לו גבו מעות יש לו - דמעות הלוהו ומעות משלם ודמי טפי לאשר ימצא לו:
בע"ח דיניה בזיבורית - ונפקא ליה בפ"ק דב"ק (דף ח.) מוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו' מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים אלמא שעבודא דזיבורית דאורייתא:
ומשני לטעמייהו דבני מערבא קאמר - דאמר התם נוטל פי שנים במלוה במקרקעי אמור ולא במעות ומיהו לדידיה סבירא ליה דבכור אינו נוטל פי שנים ולא שנא גבו קרקע ולא שנא גבו מעות דשעבודא לאו דאורייתא:
יורשי בעל הבור חייבין לשלם - אלמא מלוה ע"פ גובה מן היורשים וקשיא לרב ושמואל:
כשעמד בדין - דמעשה ב"ד כמלוה בשטר דמי:
שעשאו - השור טריפה ועמד בדין קודם שיצתה נשמתו:
וקברו - השור דחפו וקברו בתוך קרקעית הבור:
אפומא דבירא - לפני מותו:
תוספות
[עריכה]גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו. אע"ג דמיניה מיירי מ"מ מעות אין לו דלאו הני מעות שבק אבוהון אע"ג דהיינו מיניה קרקע אמאי יש לו אלא ודאי עיקר שעבוד הוא על קרקע אלמא שעבוד קרקע לקוחות דאורייתא:
דבר תורה ב"ח דינו בזבורית. תימה היכי מוכח מהכא דשעבודא דאורייתא דלמא היינו מיניה דמיניה פשיטא דגבי בין קרקע ובין סובין ושמא עולא אמרה על הא דפ' הניזקין (גיטין דף מח:) דאין נפרעין מנכסים משועבדי' במקום שיש בני חורין ואפי' הן זיבורית דמשום פסידא דלקוחות אוקמוה אדאורייתא ומדקאמר אוקמוה אדאוריית' משמע דהתם נמי דאוריית' הוא מיהו לא אשכחן דקאמר איהו בהדיא הכי אבל הגמרא קאמר התם בהניזקין (שם נ.) כדעולא דאמר עולא כו' ומשום פסידא דלקוחות כו' ואפילו אומר בהדיא הכי לא הוה דוקא דשפיר משמע אוקמוה אדאורייתא דבמיניה הוא ונראה שמא מדקאמר בזבורית משמע קרקע זבורית מדלא הזכיר סובין ואין נראה לפרש דהאי דמ"ד לאו דאורייתא היינו אפי' מיניה דהא פשיטא שחייב לשלם ואם אין לו מעות פשיטא דאינו פטור בכך אלא יתן לו סובין או קרקע (או) ימכר ויתן לו מעות אלא בשעבוד לקוחות מיירי שמשועבדים אע"פ דכתב ליה אחריות בהדיא לאו דאורייתא הוי האי קנין דמדאוריית' לא יוכל לשעבד בחובו את נכסיו מן הלקוחות אע"פ שיכול למכרן ומה שפי' רשב"ם גבי שעבוד דאוריית' הוי האי קנין דכתיב יוציא אליך את העבוט וגבי לאו דאורייתא פי' והא דכתיב יוציא אליך העבוט במשכנו שלא בשעת הלואתו בב"מ (דף קיד:) (לא) משמע דבשעבוד דבמיניה פליגי ולא ידע רבי מאיר קאמר וגם לא הבנתי מה שאומר למ"ד לאו דאורייתא דקרא במשכנו בשלא בשעת הלואתו כ"ש דהוי דאורייתא דבשלא בשעת הלואתו הוא גבייה מחוב:
אינו גובה לא מן היורשים. תימה כיון דמלוה בשטר גובה מן היורשים אע"ג דשעבוד לאו דאורייתא שלא בשטר נמי מ"ט לא גבי מה לי היכא דאית ליה קלא מה לי היכא דלית ליה קלא וי"ל מי שמלוה בעדים אינו חושש לקלא ולגבייה דלקוחות לא תקנו חכמים לגבות מן היורשין:
לא מן היורשין. וקשה לר"י דבארבעה אבות (ב"ק דף יא: ושם) גבי הלכה גובין מן העבדים אמר ר"א אפילו מיתמי לא מיניה מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה ומשני שעשאו אפותיקי ומכרו משמע אבל מיתמי לא גבי ותימה דפסקינן לקמן דמלוה ע"פ גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות אלמא גובה טפי מן היורשין ממן הלקוחות והתם גבי טפי מלקוחות ותירץ רבי דודאי מלקוחות גבי טפי מדגבי מיורשים אע"ג דעדיפי לקוחות הכא כדאשכחן גבי מוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דקאמר לעיל בחזקת הבתים (דף מא: מב.) אפסודי אפסדי אנפשייהו ואע"ג דאינו גובה מן היורשין וטעמא משום שעשו חוצפא לקנות דבר שיש עליו קול שהיה משועבד והאי טעמא לא שייך ביורשין ומהאי טעמא גבי נמי מלקוחות התם ולא מן היורשין מיהו אין נראה לרבי שמוכר שדהו בעדים גובה מן היורשין כמו מן הלקוחות מאחר דאית להו קלא כמו שמלוה בשטר גובה מן היורשין לרב ושמואל אע"פ שמלוה ע"פ אינו גובה הואיל ואית להו קלא ומטעם תקנה כמו שתקנו במלוה דגבי משום נעילת דלת והכי נמי אשכחן בסנהדרין (דף לב.) ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני לוין ואפילו בכל דיני ממונות שבעולם אנו דנים בלא דרישה וחקירה משום תקנת השוק בין בדיני ירושה בין בדיני מקח ה"נ טעמא משום דנעילת דלת לאו דוקא והוא הדין במקח וממכר כדפרישית וכן בעמד בדין דבסמוך ומשום קלא גובה מן היורשים ומן הלקוחות שלא תפתח דלת הלווים ובההיא דארבעה אבות (ב"ק דף יא:) נראה דבעי למימר כדפרישית התם אלא כגון שעשאו אפותיקי ועמד בדין דבסמוך מספקא לרבי אי משום קלא אי משום תפיס למוחזק דכל מעשה ב"ד אין משמיטין ואי הוה מעשה ב"ד הוה טעמא דעמד בדין משום דהוי כמוחזק בכך ואי לא מיירי אלא בכתובה הוי טעמא דעמד בדין משום דאית ליה קלא והלכך גבי מן יורשין משום פתיחת דלת בפני הגזלנין וכ"ש [מן] הלקוחות וזה נראה עיקר דעמד בדין משום קלא הוא ולא משום דתפיס דאונס ומפתה גופייהו בעמדה בדין נעשה כמלוה ומשמיטין לברייתא דתניא כוותיה דשמואל בהמביא תניין (גיטין דף יח.):
דיתבי דיינא אפומא. ותימה אמאי תני ר"נ וקברו מאחר דפרשינן לה הכי וסבירא ליה אינו גובה מן הלקוחות ואומר רבי דאיכא למימר דקמ"ל שאע"פ שקרוב זה החופר למיתה מיד שהשור היה ממיתו והכהו מועיל דין שדנים שם ולא אמרינן גברא קטילא דייני:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קנ א מיי' פי"א מהל' מלוה ולוה הלכה ג', ומיי' פכ"ז מהל' מלוה ולוה הלכה א', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ט סעיף א', ובטור סי' לט:
קנא ב מיי' פכ"ו מהל' מלוה ולוה הלכה א' ועי' במגיד משנה, סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' קכ"ט סעיף ד':
קנב ג מיי' פכ"ה מהל' מלוה ולוה הלכה א', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' קכ"ט סעיף א':
קנג ד ה מיי' פי"א מהל' מלוה ולוה הלכה ד', סמ"ג עשין צד:
קנד ו מיי' פי"ט מהל' מלוה ולוה הלכה א', סמג שם:
קנה ז ח מיי' פי"ט מהל' מלוה ולוה הלכה א', ומיי' פי"ב מהל' נזקי ממון הלכה כ"ב, סמג עשין סו, טור ושו"ע חו"מ סי' ת"י סעיף ל"ח:
ראשונים נוספים
שעבודא. שמשועבדין לו נכסים של לוה למלוה מדאורייתא הוא דכתיב עבד לוה לאיש מלוה:
אי הכי מלוה בשטר נמי. לא נטרוף ממשעבדי משום פסידא דלקוחות:
התם אינהו. לקוחות אפסדי אנפשייהו דכיון דידעי דהוי חייב ממון למלוה בשטר דשטר קלא אית ליה לא הוה לי' למזבן מיני':
שעבודא לאו דאורייתא. וקרא אסמכתא בעלמא הוא: לית ליה קלא למלוה על פה ולא ידעי לקוחות דלוה מיניה ולא גבי מינייהו:
ומי אמר רבה הכי. דשעבודא לאו דאורייתא:
והאמר רבה. בפרק יש נוחלין גבו יתומים מבעל חוב קרקע בחובת אביהן יש לבכור פי שנים בה דכיון דמשעבדי לאבוהון דמי כממון שלו ונוטל בה בכור פי שנים. מדקאמר שקיל בכור פי שנים בה אלמא שעבוד' דאוריית':
וכי תימא איפוך. והאמר עולא דבר תורה בע"ח בזיבורית אלמא דקסבר עולא דשעבוד' דאוריית' ולא מצית אפכית ליה:
אלא לעולם קסבר רבה דשעבודא לאו דאוריית' והא דקאמר רבה גבו קרקע יש לו לטעמא דבני מערבא קאמר. דשלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה וקאמר רבה מסתבר טעמייהו בקרקע וליה לא ס"ל דשקיל בה פי שנים דקסבר שעבודא לאו דאורייתא:
ונפל עליו שור. בתוך הבור:
והרגו. לחופר:
פטור. בעל השור לפי שהוא עצמו גרם לו תקלה שחפר ברה"ר:
ולא עוד אלא שאם מת השור. והחופר יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעלים והא הכא האי חוב דיורשי בעל בור משלמים אינו בשטר אלא בעל פה אלמא דמלוה על פה גובה מן היורשין וקשיא לרב ושמואל. ומתרץ ר' אילעא בשעמד בדין ונתחייב החופר קודם שמת וכל פסק דין מב"ד דמי כמלוה בשטר להכי יורשי בעל הבור משלמין דמלוה בשטר גובה מן היורשין:
והא הרגו. השור קתני אלמא דלא עמד בדין ואפ"ה משלמין יורשין אע"ג דהוה מלוה על פה:
ומתרץ רב אדא לא הרגו לאלתר אלא עשאו טריפה. דאינו יכול לחיות וחייבוהו בית דין קודם שמת והוי כמלוה בשטר:
והא תני חגא והרגו ומת בבור וקברוהו ואפ"ה יורשין חייבין לשלם אע"ג דלא עמד בדין. ומתרץ לעולם חייבוהו ב"ד קודם שמת והיה כמלוה בשטר ולהכי משלמין יורשין:
[2] מעשה בא לפני ר' ישמעאל בערב היוצא אחר חיתום שטרות:
שלא על אמונתו הלוהו. פירש ר' שלא על אמונתו של ערב הלוהו לפי שלא היה בשעת מתן מעות והכא איכא למימר כיון דנכתב הערב לאחר החיתום איכא למימר לא הלוה בשעת מתן מעות ולא על אמונתו הלוהו דלא אמר בשעת מתן מעות על מנת שאפרע ממי שארצה להכי אינו גובה אפי' מבני חורין:
ישמש את שמעון בן ננס. שבקי הוא הרבה בדיני ממונות:
הא דאמר רבה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין. הכי פירושא: שכופין אותו לקיים מצות עשה של פריעת בעל חוב מצוה, כדאמר רב פפא בכתובות (פ"ו א') דמקשו ליה לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא בעינא למעבד מצוה מאי אמר ליה כדתניא אבל במצות עשה לולב איני עושה סוכה איני עושה כופין אותו עד שתצא נפשו והיינו דאוכחינן מדאמר עולא דבר תורה בעל חוב בזבורית דאית ליה שעבוד' דאוריית' דההיא בני חורין, אלמא לרבה אפילו מבני חורין שעבודא לאו דאורייתא אלא מצוה.
ואיכא דקשיא ליה ומי איכא למימר דמדאורייתא לא נחתינן לנכסיה והא כתיבי תשלומין בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם חיים ב' ישלם שלם ישלם המבעיר את הבערה ונתן בפלילים בכולהו אבות נזיקין ובארבעה שומרין תשלומין כתיבי שעבוד' לאו דאוריית' בנזקין נמי איתמר בשמעתי' דהוינ' יורשי בעל הבור חייבין לשלם ולדידי לא קשיא דאנן הכי קאמרינן כיון דפריעת בעל חוב מצוה מן התורה וכופין על מצות עשה אף אנו יורדין לנכסיו ומקיימין לו מצות עשה שלו בעל כרחו והא דכתיבי מיטב שדהו ישלם היינו שמצוה אותו הכתוב לשלם נזקו במיטב, וכיון שהוא חייב לעשות כן ואם לא רצה ב"ד יורדין למיטב שלו ומקיימים לו מצותו.
והא דפשיט מדעולא שעבודא דאורייתא, לאו מדקאמר דבר תורה בעל חוב בזבורית דהא איכא למימר דבר במיטב בנזקין אלא עיקרא דהא מילת' שעבוד' לאו דאוריית' מהאי קרא קאמר דרחמנ' מנעיה אפילו לשליח ב"ד לבא אל ביתו אלמא שעבוד נכסים לאו דאוריית'.
ופריעת בעל חוב מצוה דקאמר, היינו מהכ' והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט שהכתוב מצוה עליו לעשות כן, ולא כדברי רבינו שלמה שפי' מצוה מוהין צדק שיה' הן שלך צדק דההי' שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב הוא, אלא מהאי קרא דוהאיש קאמר מצוה, ועולא דפריש (ב"ק ח,א) דקראי כדי שיוציא פחות שבכלים שדינו כך הוא בזיבורית דבר תורה אלמא שעבוד' דאורייתא קאמר, כך נראה לי זה הענין והוא כפתור ופרח.
הא דאמר עולא דבר תורה בעל חוב בזבורית שנאמר בחוץ תעמוד. קשיא לן עלה מאי תלמוד' התם מטלטלי נינהו וכל מידי מיטב הוא דאי לא מזדבן הכא מזדבן התם כדאמרינן בקמא (ז,ב). ושמעתי כיון שאסרה תורה ליכנס לביתו ונתן רשות ללוה להוציא מה שירצה למדנו שהתורה חסה עליו ואף אנו נאמר שדינו בזבורית.
ולי נראה דהתם משכון הוא ואין אומרין במשכון כל מידי מיטב הוא שהרי אין בידו למוכרו ואלו היה הדין שיגבה מיטב קרקע היה בדין שימשכננו מיטב מטלטלין כדי שיכוף לבו לפורעו כענין מה שאמרו בירושלמי למדו קרקעות מן המשכונות, וטעם נכון הוא.
גבו מעות יש לו שעבודא דאורייתא. פירוש דגמ' הוא, דליכ' למימר משום הכי שקיל דכיון דכופין אותו נפריע מוחזק הוי דהא רבה הוא דאמר מסתבר טעמייהו דבני מערבא וה"נ מדאוריית' אם קדמה וזבינ' זבינה זביני והני תרתין סוגי' דהכ' והתם כתיבן בהדדי ואהדדי איתמר וי"ל דמילת' פשיטא היא בודאי דכל דסברי שעבוד' לאו דאוריית' לעולם מלוה ראויה היא ובסבת' נמי למאן דסברי אי קדמה וזבינה הוו זביני ראוי הוי ולמ"ד התם מוחזק הוא משום דאומר אחרי' כאומר מעכשיו דמי, וכבר פרשתיה באורך בספר מלחמות.
אמר רבה דבר תורה אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר אינה גובה אלא מכנסים בני חורין מאי טעמא שעבודא לאו דאורייתא: פירוש, ואין יורדין לנכסיו, אלא שכופין אותו בשוטים לקיים מצותו, דפריעת בעל חוב מצוה וכדאמרינן בכתובות (פו, א) אמר לה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא בעינא למעבד מצוה מאי אמר ליה תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון סוכה איני עושה לולב איני נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו, אלמא אפילו לבני חרי דידיה אין יורדין, אלא שכופין אותו בשוטים לקיים מצותו. ועוד שמעינן ליה מדעולא דפליג עליה ואמר דבר תורה בעל חוב בזיבורית, וההיא מבני חרי דידיה היא, אלמא לרבה אפילו מיניה דידיה אין גובין, אלא שכופין אותו לקיים מצותו.
ויש מקשים, והיאך אפשר לו לרבה לומר כן, והלא קראי כתיבי מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם (שמות כב, ד) שלם ישלם המבעיר את הבעירה (שם ה), ונתן בפלילים (שם כא, כב), ובארבעה שומרין ובכולהו נזקי תשלומין כתיבי. וכי תימא מלוה הכתובה בתורה ככתובה [בשטר] דמיא, והא הכא דמקשינן מנזקין מהחופר בו ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו אלמא רבה אפילו במלוה הכתובה בתורה נמי אמר. ותירץ הרמב"ן ז"ל, דאנן הכי קאמרינן, כיון דפריעת בעל חוב מצוה מן התורה וכופין על מצות עשה, אף אנו יורדין לנכסיו ומקיימין לו מצות עשה של בעל כרחו.
ואינו מחוור בעיני כל הצורך, דהאי מאי דקאמר ליה רב פפא לרב הונא תנינן אבל מצות עשה כופין אותו עד שתצא נפשו משמע לכאורה דלמאן דאמר לא בעינא למעבד מצות פריעה קאמר שמכין אותו עד שתצא נפשו ואין יורדין לנכסיו מדלא אסיק לדידי נמי יורדין לנכסיו מדתנינא. ועוד מאי קא מקשה מדקאמר עולא בעל חוב בזיבורית, דדילמא בית דין יורדין לנכסיו ומקיימין לו מצותו ובדינו בזיבורית.
ואחרים פירשו דקראי מצות פרעון ותשלומין הוא דרמו עליה דבעל חוב ושומרין ומזיק, וקא פריש קרא האי דין מצות במאי והאי במאי, ולעולם אין בית דין יורדין לנכסיו דבר תורה. ועדיין קשיא לי, דהא משמע בפרק המקבל (ב"מ קיג, א) דלכולי עלמא שליח בית דין מנתח נתוחי, ושמואל דאמר הכא שעבודא לאו דאורייתא אמרה התם דשליח בית דין מנתח נתוחי, ואיכא מאן דאמר התם דשליח בית דין נכנס לביתו וממשכנו, וכפשטה דמתניתין דהתם דקתני המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין, מכלל דבית דין ממשכנין אותו, ותנאי נמי פליגי התם אם שליח בית דין כמלוה או כלוה, ושליח בית דין נכנס לביתו וממשכנו, ואי למאן דאמר שיעבודא לאו דאורייתא אין יורדין לנכסיו ליקשי ליה מההוא תנא דאמר דבית דין ממשכנין, ואפילו מאידך תנא מדמנתח שליח בית דין. וצריך לי עיון.
ודקאמרינן פריעת בעל חוב מצוה, פירש ר"ש ז"ל מדכתיב והין צדק. ואינו מחוור, דההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב קאתי. אלא מדכתיב (דברים כד, יא) והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט.
הא דקאמר עולא דבר תורה בעל חוב בזיבורית: מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוצא אליך את העבוט מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים, ואיכא למידק, והא התם מטלטלין נינהו, ומטלטלין מיטב נינהו ואפילו טובין, דאף על גב דלא מזדבן הכא מזדבן הכא, וכדאמרינן בבבא קמא (ז, ב). והרמב"ן ז"ל תירץ, דהתם משכון הוא, ואין אומרין במשכון כל מידי מיטב הוא, שהרי אין בידו למכרו.
ואחרים תירצו דמדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט ולא נתן רשות למלוה ולא אפילו לשליח בית דין ליכנס לביתו, שמעינן שהתורה חסה על הלוה לפרוע מה שירצה ואפילו פחות שבכליו.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(יב) אמר עולא דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה גובה מנכסים משועבדים שיעבודא דאורייתא מ"ש במה"ק דדוקא במפרש קאמר עולא דשעבודא דאורייתא אבל בסתם לא אמר אינו נראה לי אלא בין בסתם בין במפרש קמיפלגי דעולא אמר שיעבודא דאורייתא אפילו בסתם ולא קשיא פלוגתא דר"מ ורבנן דהכי מיפרשא פלוגתייהו ר"מ סבר אם אין בהם אחריות נכסים אינו גובה ממשעבדי דמוכחא מילתא כיון דבכל שטרי כתבי והכא לא איכתב ש"מ תנאה הוה בינייהו שלא באחריות ומש"ה אמר דלא גבי אבל לעולם סתם בלי תנאה גבי דשיעבודא דאורייתא ורבנן סברי הא דלא איכתב לאו משום דהכי הוה תנאה אלא טעות סופר היא ורבה סבר שיעבודא [לאו] דאורייתא ואפילו במפרש כדמוכח בפ' שום היתומים:
סיימתי תוספת בבא בתרא צור יוליכנו לבית הבחירה ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק י (עריכה)
כ. המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. טעמא דהא מתני' משום דשטר אית לה קלא ולקוחות הוא דאפסוד אנפשייהו דזבני נכסי דמשתעבדי ליה לבעל חוב. ואלו עדים לית להו קלא ואפשר דלא שמעי ביה לקוחות, דאי אמרת גובה מן הלקוחות אית להו פסידא. וכל שכן כתב ידו, דאיפשר דלא ידע ביה איניש אחרינא לבד ממלוה ולוה כלל. ולא תימא הני מילי מן הלקוחות אי נמי מנכסי דמשעבדי למלוה בשטר או לכתובת אשה, אלא אפי' ממקבל מתנה נמי לא גאבי, דמתנה נמי עבדו לה רבנן תקנתא כדמיברר בפרק הניזקין (גיטין נ,ב), מאי טעמא דאי לאו דטרח קמיה לא הוה יהיב ליה מתנה, הילכך כלוקח דמי דאית ליה פסידא. ודוקא מתנת בריא, והוא הדין למתנת שכיב מרע במקצת דלאו מצוה מחמת מיתה, אבל מתנת שכיב מרע מצוה מחמת מיתה וכיוצא בה כירושה דמיא, ולא שנא מלוה בעדים ולא שנא בכתב ידו גבי מינה כדברירנא בפרק יש נוחלין:
כא. ערב היוצא לאחר חתום שטרות גובה מנכסים בני חורין ומעשה בא לפני רבי ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורין אמר לו בן ננס אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין אמר לו למה אמר לו הרי החונק את חבירו בשוק ואמר לו הנח ואני נותן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו ואיזהו ערב שהוא חייב א"ל הלוהו ואני נותן לך חייב שעל מנת כן הלוהו אמר רבי ישמעאל הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות שאין מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעין הנובע והרוצה לעסוק בדיני ממונות ישמש את ר' שמעון בן ננס. הא דקתני רישא ערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין, כלומר שהמלוה גובה ממנו מנכסים בני חורין, בדכתב ערב בכתב ידו דקנו מיניה אהאי ערבותא קאי, והוא דידיע דכתב ידו הוא, אלא שאין עדים חתומים עליו, דאם כן שטרא מעליא הוא אפי' ממשעבדי נמי גאבי כדבעינן לברורי לקמן, אלא לאו דלא חתימי עליה סהדי. ובהא פליגי, ר' ישמעאל סבר כיון דידיע דכתב ידו הוא לא גרע מכתב ידו דעלמא דגובה מנכסים בני חורין, ואע"ג דשלא על אמונתו הלוהו כיון דקנו מיניה משתעבד. אבל ממשעבדי לא גאבי, ואע"ג דקנו מיניה, דכיון דלא קנו מיניה בפני עדים לית ליה קלא. ובן ננס סבר לא דאמי לכתב ידו דעלמא, דאלו התם ממונא מעליא אית ליה גביה, ואלו ערב מעיקרא לא הוה ליה למלוה ממונא גביה. ואי משום דערב ליה ממונא דאית ליה גבי לוה, כיון דמעיקרא לאו על אמונתו הלוהו אשתכח דלא חסריה האי ערב ולא מידי, ואע"ג דקנו מיניה לא משתעבד. דלית ליה לבן ננס דיכיל איניש לחיובי נפשיה במידי דלא הוה מיניה חיובא גביה, כדמיברר בפרק הנושא את האשה (כתובות קב,א), דאסיקנא התם גבי פלוגתא דחייב אני לך מנה בשטר אליבא דבן ננס כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי אליבא דר' ישמעאל דס"ל דכל היכא דמשעבדי נפשיה אפי' במידי דלא הוה מיניה חיובא גביה משתעבד. והיינו דא"ל רבי ישמעאל לבן ננס למה וקא מהדר ליה בן ננס והרי החונק את חבירו בשוק לתת לו הלואתו אמר לו חבירו הנח ואני נותן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו, הכא נמי גבי ערב היוצא לאחר חיתום שטרות מוכחא מילתא דלאחר מתן מעות הוא דאתעביד ערב, דאי בשעת מתן מעות מקמי חיתום שטרות הוה נפיק, וכיון דלאו על אמונתו הלואהו פטור. וכיון (דכי) דלא משתעבד אליבא דבן ננס מטעמא דשלא על אמונתו הלוהו הוא, אע"ג דקנו מיניה חד דינא הוא כדברירנא טעמא אליבא דבן ננס. ואי זה הוא ערב שהוא חייב לו, אמר לו הלוהו ואני נותן לך חייב שעל אמונתו הלוהו.
ואע"ג דקלסיה רבי ישמעאל לבן ננס, ליתה לבן ננס, לא בחנוק ולא בערב היוצא לאחר חיתום שטרות, אלא היכא דלא קנו מיניה, אבל היכא דקנו מיניה אידי ואידי משתעבד כדבענן למימר קמן. ומתני' נמי דקתני גובה מנכסים בני חורין בדפריש הערב בכתב ידו דקנו מיניה קאי, והוא דידיע כתב ידו. אבל היכא דלא כתיב ביה דקנו מיניה לא משתעבד, דלא יהא אלא כעדים, הא קי"ל דערב דלאחר מתן מעות בעי קנין וקי"ל נמי כר' ישמעאל, ואי הא דר' ישמעאל בדלא כתיב ביה קנין הוא קשיא הלכתא אהילכתא. וכי תימא כגון דכתיב ביה דהוה ערב בשעת מתן מעות, אי הכי מאי טעמא דבן ננס, הא על אמונתו הלוהו וכתב ידו כעדים דמי. אלא לא מיתוקמא אלא כדפרשינן.
וכי תימא במאי אוקימתא, בדכתב ביה בכתב ידו דקנו מיניה, אי הכי ההיא דפרקינן בפ' הנושא את האשה (כתובות קב,ב) אליבא דריש לקיש עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל התם אלא דשך נפשיה בשעבודא דשטרא אבל היכא דלא שך נפשיה בשעבודא דשטרא לא, ואי דקנו מיניה משום דקנו מיניה מיבעי ליה, ולטעמיך, משום דכתב בכתב ידו מיבעי ליה, אלא מאי אית לך למימר כל היכא דלא חתימי עדים כיון דמידי דלא הוה מיחיב ביה הוא לריש לקיש כאמירה גרידתא באנפי סהדי דאמי, כי כתיב ביה דקנו מיניה נמי כמ"ד קמי סהדי דקנו מיניה דאמי, דלא עדיף מהיכא דא"ל חייב אני לך מנה בשטר דפליג ביה ריש לקיש, דמה לי בשטר מה לי בקנין:
קמד. אמר עולא דבר תורה אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים מאי טעמא שעבודא דאורייתא. כלומר שעבודא דמשתעבדי ליה נכסי הלוה לבעל חוב למגבא מיניהו זוזיה כמאן דקננהו משעת הלואה להכי מדאורייתא הוא, דכתיב (דברים.כעידרמה כד,יא) יוציא אליך את העבוט החוצה, אלמא דאוריתא משתעבדי ליה מטלטליו של לוה למלוה. דאי אמרת מדאורייתא ליכא שעבוד נכסים אלא חיובא כוליה אגופיה דלוה הוא דמיחייב למפרעיה לבעל חוביה מהיכא דבאעי, אמאי מיחייב למיתב ליה משכון למלוה, ליזיל לוה גופיה וליזבין ולפרע, אלא לאו ש"מ שעבודא דאורייתא. וכי תימא דילמא כי שמעינן מהאי קרא דשעבודא דאורייתא מבני חרי, ממשעבדי מי שמעת. כי מעיינת בה שפיר אפי' ממשעבדי נמי שמעת לה, דעל כרחיך מדחייביה (דחמ') [רחמנא] למיתב משכון שמע מינה איכא שעבוד נכסים, וכיון דאיכא שעבוד נכסים כל היכא דאיתינהו משתעבדי ליה לבעל חוב.
ומה טעם אמרו מלוה על פה אינה גובה מנכסים משועבדים משום פסידא דלקוחות דלא ידעי דהויא ליה מלוה גביה ואזלי וזבני מיניה, אי הכי מלוה בשטר נמי התם אינהו דאפסוד אנפשייהו. כלומר שטר קלא אית ליה ולקוחות אינהו דאפסיד אנפשיהו. עולא לטעמיה דאמר עולא (להלן) דבר תורה בעל חוב בזיבורית דכתיב (דברים כד,יא) בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה מה דרכו של אדם להוציא פחות מה שבכלים, אלמא מדאורייתא משתעבדא ליה זיבורית לבעל חוב.
ורבה אמר דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין מאי טעמא שעבודא לאו דאורייתא. כלומר שעבוד נכסים לאו דאורייתא וכוליה חיובא עילוי לוה הוא דרמי, ואמטול הכי יהב ליה רחמנא רשותא ללוה לאפוקי ליה משכון מכל היכא דבאעי. ומה טעם אמרו בשטר גובה מנכסים משועבדים שלא תנעול דלת בפני לוין. אי הכי מלוה על פה נמי לית ליה קלא. ומי אמר רבה הכי והא אמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו. כלומר אם גבו הבנים קרקע בחובת אביהן יש לו לבכור באותו קרקע חלק בכורה וכמאן דגבייה אבוהון מחיים דמי והו"ל מוחזק, ואם גאבו מעות אין לו לבכור בהן חלק בכורה, דמטלטלי דב"ח לא משתעבדי ולאו הני מעות שבק אבוהון דהוו להו ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. ומדקאמר רבה גבו קרקע יש לו אלמא שעבודא דאורייתא, דאי לאו דאורייתא ולא זכי ביה בעל חוב אלא מעידנא דגבייה, הוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. ונהי דתקינו ליה רבנן שעבודא לב"ח שלא תנעול דלת בפני לוין, אבל לזכויי ליה לבכור מאי דלא זאכי ליה רחמנא לא תקינו, דהא לא שיכא ביה האי תקנתא.
ואסיקנא רבה טעמא דבני מערבא קאמר. דאית להו בכור נוטל פי שנים במלוה, ולטעמיהו הוא דאיכא לפלוגי בין גבו קרקע לגבו מעות, אבל לטעמא דרבה לא שנא הכי לא שנא הכי אין הבכור נוטל פי שנים דשעבודא לאו דאורייתא. ולית הלכתא גבי שעבודא כי טעמיה דרבה ולא כטעמיה דעולא כדבעינן למימר קמן. ואע"ג דאסקינהו גמרא לתרתי שמעתתא דעולא בחד טעמא וסוגיין בעלמא לענין משכוני מדאורייתא כעולא, הני מילי מיניה, אבל מיורשי ולקוחות לא אשכחן סוגיא דלימא שעבודא דאורייתא במטלטלין. ואע"ג דסבירא לן נמי דמיניה איכא שעבודא דאורייתא ליכא למשמע מינה דבכור נוטל פי שניים במלוה היכא דגאבו קרקע, דנהי דשעבודא דאורייתא, כיון דיכיל לסלוקיה מיניה בזוזי לאו מוחזק הוי ולאו בכל אשר ימצא לו קרינן ביה. וכבר אפסיקא הלכתא בהדיא (לעיל בבא בתרא קכה,ב) דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות.
ואי קשיא לך לעולא דאמר דבר תורה אחד מלוה ע"פ ואחד מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים דשעבודא דאורייתא ויליף לה מקראי, אי הכי אפי' מטלטלי נמי ליטרוף, דהא קרא דקא יליף עולא מיניה במטלטלי קאי. ובשלמא גבי לקוחות לא קשיא לך דאיכא למימר דכי היכי דחשו רבנן לפסידא דלקוחות גבי מלוה ע"פ משום דלית לה קלא הכי נמי חשו לפסידא דידהו גבי מטלטלי. ואפי' במלוה בשטר, דכיון דמטלטלי לית להו קלא זימנין דזאבין להי בשוקא ולא ידע דמאן נינהו. אלא מיורשין מיהת ליגבי. וכי תימא לדידהו נמי עבדו להו תקנתא, בשלמא גבי לקוחות דיהבי דמי שיכא תקנתא משום פסידא דידהו, אלא גבי יורשין מי שיכא תקנתא, השתא עבדינן תקנתא ליורשין דלא חסרו בה מידי ומפסדינן להו לבעלי חובות בידים דיהבי ממונא ולא קא שקלי מידי. ולא תקשי לך, דקסבר עולא דמדאורייתא ל"ש מלוה בשטר ול"ש מלוה ע"פ כי היכי דגביא מקרקעי דמשעבדי הם הכא נמי גביא מטלטלי, אפי' מן הלקוחות וכ"ש מן היורשין, ורבנן הוא דתקינו דלא ליטרוף מטלטלי מלקוחות כדפרישנא טעמא, אבל מיורשין גבי, סבר לה כרבי מאיר דאמר מטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה וכ"ש לב"ח. ולית הלכתא כותיה, דהא דקי"ל מטלטלי לב"ח לא משתעבדי אלא מחיי לוה, וכ"ש לכתובה דאפי' מחיי בעל נמי לא משתעבדי:
קמה. רב ושמואל דאמרי תרויהו מלוה ע"פ אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. קסברי שעבודא לאו דאורייתא וכי תקינו רבנן שעבודא למלוה בשטר, למלוה ע"פ לא תקינו רבנן. ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו מלוה ע"פ גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות. קסברי שעבודא דאורייתא, ומתני' דקתני ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין לא קשיא להו, דאיכא למימר דכי קאמרי ר"ל ור"י דבר תורה כדעולא ומתני' קא מיירי בתקנתא דרבנן. ואשכחן ברבנן דקאני מאן דגריס הכי, ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרויהו מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות. וגירסא דיקא הוא. ולפום הדין גירסא הלכתא כר' יוחנן ור"ל כדבעינן למימר קמן:
קמו. מיתיבי החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו. כלומר החופר בור ברה"ר, ובעוד שבעל הבור עומד בתוכו.כעידרמה נפל שם שור והרגו לבעל הבור דרך נפילתו, הרי השור פטור מן המיתה ובעליו פטורין מן הכופר, דבעל הבור גרם ליה למנפל עלויה. ולא עוד אלא שאם מת השור מחמת נפילה זו יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו דכתיב (שמות כא,לד) בעל הבור ישלם. והא הכא דמלוה ע"פ היא ואפ"ה גביא מן היורשין דקתני יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו, אלמא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואפי' מילתא דלא שיכא בה נעילת דלת בפני לוין.
א"ר אלעא אמר רב כשעמד בדין קודם שימות, ונתחייב לשלם דמי שור לבעליו, ולא הספיק לשלם עד שמת, דהעמדה בדין כשטר דמיא. ומקשינן והא הרגו קתני. אלמא בשעת נפילה הרגו. א"ר אדא בר אהבה כשעשאו טריפה. כלומר דהא הרגו דקתני לאו למימרא דקטליה ומת מיד, אלא כגון שעשאו טרפה וחיה יום או יומים עד שעמד בדין ונתחייב לשלם דמי שור לבעליו ואחר כך מת. ומקשינן והא אמר רב נחמן תאני חגא ומת וקברו. כלומר דחגא תאני לה מתני' דקתני ונפל עליו שור והרגו הכי ונפל עליו שור ומת וקברו, כלומר שמת בעל הבור בשעת נפילת השור וקברו השור, כלומר שנעשה עליו השור ככסוי קבר, אלמא לאלתר מת ולא הספיק לעמוד בדין, ואת אמרת כשעמד בדין. ומשנינן כגון דיתבי דיאני אפומא דבירא ומת השור מיד בשעת נפילה ולא הספיק בעל הבור למות שם עד שחייבוהו ב"ד לשלם דמי השור ומת תחת השור ונעשה השור עליו ככסוי קבר. ולית הלכתא ככל הני שנויי, דהא אפסיקא הלכתא לקמן דמלוה ע"פ גובה מן היורשין:
קמז. ושמעינן מיהא דאפי' גבי נזקין נמי דלא שיכא בהו נעילת דלת גובה מן היורשין ואע"ג דלא עמד בדין קודם שימות. והוא דאתברר דלא פרע. ואם עמד בדין ונתחייב גובה אפי' מן הלקוחות, דהא שמעינן מיהא דהעמדה בדין כשטר דמיא. ודוקא מלקוחות דזבני מן הנתבע לאחר העמדה בדין:
והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: והאמר עולא בעל חוב דינו בזבורית. ואפילו לא הוי דאורייתא מכל מקום מיניה גבי אפילו מגלימא דעל כתפיה ושמא עולא אמרה אהא דאמר אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הן זבורית דמשום פסידת לקוחות אוקפא אדאורייתא ומייתי התם תלמודא הך דעולא ומיהו לא אשכחן מילתא דעולא אהך בהדיא ושמא מדקאמר בזבורית משמע דבקרקע זבורית קאמר מדלא קאמר סובין. מיהו קשיא לי מנא לן דשעבודא דאורייתא מלקוחות דקרא דיוציא אליך העבוט היינו מיניה. ופירוש השמועה כך אמר עולא דבר תורה כו' עד מה טעם שעבודא דאורייתא כלומר משעת הלואה חל שעבוד המלוה על נכסי הלוה ואף על גב שלא הגיע זמן הפרעון והוו כאלו הן ממושכנין לה ואי אקדיש לוה אתי מלוה וטריף כדאמרינן בפרק כל שעה וכיון דחל שעבוד (הלוה) המלוה עליה מיד אי זבנינהו גובה מנכסים משועבדים משום דחל שעבוד דידיה מעיקרא והשתא פריך שפיר והאמר רבה גבו קרקע יש לו ואי אמרת שעבודא דקודם זמן הפרעון לאו דאורייתא אם כן הוה ליה ראוי אבל אי אמרינן שעבודא דאורייתא (לא) ניחא דכיון דשעבוד אביהם חל בחייו לא הוי ראוי ובכור נוטל בה פי שנים. ורבה אמר שעבודא לאו דאורייתא דמדאורייתא לא נחתינן לנכסיה אלא מנדין אותו או מכין אותו בשוטים עד שיפרע ודריש קרא כפשטיה בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך כו' כיון דנכסי דאיניש אינון ערבין ביה רבה לטעמיה דאמר איהו ורב יוסף לעיל דלא יתבע מן הערב כלל דמצי אמר גברא אשלימת (לך) לי גברא אשלימת לך וכיון דקאי איהו לא נחתינן לנכסיה ואפילו אם תמצא לומר דנחתינן לנכסיה הני מילי מטלטלי או זוזי משום דזוזי דאינהו מטלטלי אוזפיה אבל מקרקעי לא משעבדי ומדאורייתא אם מקדיש לוה קדישי אלא רבנן אמרו דמשעבדי למלוה ולא מצי לוה לאקדושינהו ואם הקדישן לא קדשי אלא מדרבי אבהו והשתא פריך שפיר מדעולא דאמר דבר תורה בעל חוב בזבורית משום דנכסי לוה משועבדים משעת הלואה. עד כאן.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: ומי אמר רבה הכי והאמר רבה גבו קרקע יש לו. פירוש אם גבו היתומים קרקע בחובת אביהם הבכור נוטל בה פי שנים אלמא שעבודא דאורייתא וכאלו הך קרקע שבק אבוהון והוה ליה מוחזק דאי סלקא דעתך שעבודא לאו דאורייתא ומעידנא דגבי ליה בעל חוב לקרקע הוא דזכי ליה בההוא קרקע. אבל מקמי הכי לא דהא שעבודא לאו דאורייתא הכא לי גבו יתומים בחובת אביהם אמאי הבכור נוטל פי שנים והא השתא הוא דזכו ביה אינהו אבל אבוהון לא זכי ביה מחיים דהא שעבודא לאו דאורייתא וכיון שכן הוה ליה ראוי אלא לאו שמע מינה קסבר רבה שעבודא דאורייתא. עד כאן.
אבל הראב"ד ז"ל כתב וזה לשונו: ומי אמר רבה הכי והאמר רבה גבו קרקע יש לו. פירוש יש לו חלק בכורה במלוה ואי שעבודא לאו דאורייתא גבו קרקע אמאי יש לו והא ראוי הוא וקא סלקא דעתין דאפילו גבו מן המשועבדים או מן היורשים אמר רבה יש לו ואי שעבודא לאו דאורייתא אמאי. עד כאן.
אינו גובה לא מן היורשים כו'. ואפילו מדרבנן אינו גובה כדאשכחן לעיל גבי שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני כו' אבל בשטר גובה משום דקלא אית ליה. ותימא ניחא לקוחות אבל מן היורשים מאי נפקא מינה בהאי דקלא אית ליה טפי ממלוה על פה כיון דשעבודא לאו דאורייתא. ויש לומר משום דלא ייפו חכמים כח יתומים יותר מכח לקוחות וכיון דגבי מלקוחות משום דאית ליה קלא גבי נמי מיורשים משום נעילת דלת וכהאי גוונא אשכחן גבי שבח דבעל חוב גובה את השבח מהלקוחות משום דחוזרין וגובין מן המוכר אבל ממקבל מתנה אינו גובה את השבח משום דאין לו על מי לחזור ומיורשין גובה את השבח אף על פי שאין להם על מי לחזור משום שלא רצו ליפות כח יתומים יותר מכח לקוחות משום נעילת דלת. הרא"ש ז"ל.
מיתבי החופר בור ברשות הרבים כו'. ולא עוד אלא מת השור בעל הבור חייב לשלם דמי השור לבעליו. פירוש והנה בעל הבור כבר מת מדקתני ונפל עליו והרגו ואפילו הכי כשמת השור יורשים חייבים לשלם דמי השור לבעליו ואף על גב דמלוה על פה היא אלמא מלוה על פה גובה מן היורשין. ופרקינן אמר רבי אילעאי אמר רב כשעמד בדין קודם שימות וכיון שעמד בדין ונתחייב בתשלומי השור הוה ליה כמלוה בשטר ומשום הכי כשמת אחר כך גובה מן היורשין. ואקשינן והא הרוג קתני אלמא בשעה שנפל עליו הרגו השור ונמצא שמת קודם שימות השור וכיון שכן האיך יתכן שיעמוד עם בעל השור בדין ויתחייב בדמי השור. ואוקמה רב אדא דהא דקתני והרגו לאו הרגו ממש אלא שעשאו טרפה שסופו למות וחיה יום או יומים ועמד בדין עם בעל השור ונתחייב בדמי השור ואחר כך מת ומשום הכי משתלם דמי השור מן היתומים דהעמדה בדין כמלוה בשטר דמיא. ואקשינן והא תני רב נחמן תנא מת וקברו פירוש כלומר תנא תני להאי מתניתא הכין דנפל עליו שור באותו בור ומת בעל הבור תחתיו של שור וקברו השור כלומר נעשה עליו השור כמו כיסוי קבר אלמא באותה שעה שנפל עליו השור מת תחתיו בעל הבור ולא עמד משם והאיך תאמר שעמד משם וחיה יום או יומים ועמד בדין ואחר כך מת. ואוקימנא לההיא דתני תנא בדייתבי דייני אפומא דבירא וכשנפל עליו השור מת השור קודם שימות בעל הבור ועמד עמו בעל השור בדין בהני אותם הדיינים שהיו יושבים על שפת הבור וחייבוהו בדין לשלם לו דמי השור ואחר כך מת בעל הבור שם תחת השור ונעשה עליו השור כמו כיסוי קבר. הרא"ם ז"ל.
דיתבי דייני אפומה דבירא. הוא הדין דהוה מצי לשנויי משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. ותימה ואמאי תני וקברו כיון דדנוהו מחיים כו' ככתוב בתוספות. הרא"ש ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה