חידושי הרשב"א על הש"ס/בבא בתרא/פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רא"ש | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן | יד רמה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קב עמוד ב[עריכה]

בית כור עפר אני מוכר לך:    פירש ר"ש ז"ל, דלהכי תנא בית כור עפר, לומר הקרקע הראוי לזריעה. ולפיכך היו שם טרשין גבוהין עשרה טפחים אינן נמדדין עמה. אבל אם לא אמר לו עפר, אפילו כולו סלעים הגיעו.

ויש מקשים, דאם כן למה אינו מקבל נקעים, ויש לי לומר ליישב פירושו, דאפשר דהיא עצמה הנותנת, דכיון דאמר לו עפר, דמשמע ראוי לזריעה, אין אדם זורע חציו כאן וחציו כאן. ואי נמי אפילו אמר לו בית כור סתם ומקבל טרשים, נקעים אינו מקבל, שאין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו כשנים ושלשה מקומות., ויש מי שפירש, דלרבותא דסופא נקט עפר, לומר, דאף על גב דאמר לו עפר, טרשים פחותין מכאן נמדדין עמה, דטרשי דארעא מיקרו. ויש מפרשים דלישנא בעלמא הוא ולא לשום צריכותא, אלא דהכין קרו לה אינשי.

טרשין ונקעין אלו גובהן ועומקן אמרו רחבה ואורכן לא אמרו. ומדברי ר"ש ז"ל בשיש בהן שיעור מקום ארבעה על ארבעה. ובירושלמי בעו לה היה שם נקע עמוק עשרה ואין בו ארבעה. ומתוך מה שאמרו שם משמע שהוא נמדד. מכל מקום, משמע התם בהדיא מתוך בעיא זו שאם יש ברחבן ארבעה על ארבעה אין נמדדין, כדברי ר"ש ז"ל, אלא שבסלעים שאין גבוהין עשרה ונקעים שנמדדין עמה אמרו שם: רחבן כמה ר' ינאי אמר עד עשרה טפחים ר' ייסה בר בון אמר עד ארבע אמות.

ועוד צריכין אנו לדעת טרשין ונקעים שאין נמדדין עמה למי, אם בטלין לגבי קרקע ושל לוקח הן, כיציע פחות מן ארבע אמות וכאילנות שבשדה, או נשארין למוכר. והראב"ד ז"ל כתב, שכל אותן שנשנו בפרק המוכר את הבית ובפרק הספינה שנכנסים עמה בכלל המכר, אינן נמכרין בשם מדה, לפיכך מדקדקין בהן מה הן לצורכו ומה אינן לצורכו ומהו מחובר ומה תלוש ומה תשמישו ומה שאינו תשמישו, אבל מה שנמכר בשם מדה ונותן לו כל מדתו, אין מוסיפין על מדתו כלום, עד כאן. ולא ירדתי לסוף דעת הרב ז"ל בזה, אם יאמר כן אפילו בתאלין והוצין שבתוכו, כי מתוך דבריו משמע שאף בהן הוא דן את הדין, ולא אמרו דקנה אלא במוכר את תשמישתם.

עוד כתב הרב ז"ל דכופין את הלוקח ליקח אותן בדמיהן, מפני שהן כדברים אבודים ביד המוכר, כמו שאמרו ביותר מרובע שאמרו שכופין את הלוקח ליקח. ולפי דברי הרב ז"ל אין בין נמדדין לשאינן נמדדין אלא לפחת הסלעים והנקעים שאין שמין אותן לפי שווי השדה, אלא בפחות מכאן. ואני תמה, שהרי אמרו טעמא לפי שאין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו כשנים ושלשה מקומות, וכיצד טענה זו תלויה בדמים, אם יפחתו לו מעט מן הדמים שיקנה בעל כרחו. ואינו דומה לרובעין, דהתם שדה אחת היא ואין כאן טענת מניעה אצל הלוקח אלא שרוצה לקנות כור ולא כור ורובע, אבל מכל מקום כל הרוצה לקנות יותר כך הוא קונה. אבל בנקעים עמוקים אינו כן, שאפילו מי שחפץ לקנות שדה גדולה אינו קונה כן, ומדת כל אדם היא זו, ואיך נכוף לקנות מה שהיא קפידה אצל הכל. וצריך לי עיון.

גמרא. הכי גרסינן בכולהו נוסחאי עתיקי וכן גריס ר"ש ז"ל: המקדיש בשעת היובל:    ופירושו, בזמן שהיובל נוהג, ולאפוקי מקדיש בזמן שאין היובל נוהג, שאינו פודה לפי שיעור חומר שעורים בחמשים שקל כסף (ולא) [אלא] בשיוויו ואומרים לו פתח אתה, וכדאיתא בעירוכין (כו, א).

ויש ספרים דגרסין בשנת היובל. וכתב ר"ש ז"ל דליתא, דמקדיש בשנת היובל פלוגתא דרב ושמואל היא, דמר אמר אינה קדושה כל עיקר ומר אמר קדושה ויוצאה באותה יובל עצמו. וכדאיתא בערכין (כד, א) ויש מעמידין אותה גרסא, ומפרשין בשנת היובל שנה ראשונה של אחר היובל שהיא שנה ראשונה ליובל הנכנס, ומשום דקתני עלה שנותן חמשים שקלים לחומר זרע שעורים נקט ליה, דאילו הקדישו לאחר שתים ושלש שנים אינו נותן כן, אלא לפי השנים הנותרות. והיינו דקתני בסופא הקדיש שתים ושלש אחר היובל, אלמא רישא במקדיש שנה ראשונה של יובל, ובפלוגתא דרב ושמואל גרסינן בשנת היובל משמע. ואף על פי שאמרו שם מי כתיב בשנת היובל משנת היובל כתיב, דמשמע דשנת היובל סתם משמע שנת היובל עצמה, התם לשון תורה, אבל בלשון חכמים, כדי להפריש ביניהם, שנת היובל עצמה אמרו בה בפירוש שנת היובל עצמה, ובשנה ראשונה אמרו בה שנת היובל סתם.

היו שם סלעים או נקעים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה:    פירש ר"ש ז"ל, אין נמדדין עמה ליפדות בפדיונה חומר שעורים בחמשים שקל, אלא בשוויין. דאי אפשר לומר דאינן קדושין כלל, וכענין שאמרו לענין מוכר, דהא תנן בפרק המוכר את הבית (לעיל עא, א) דהמקדיש את שדהו הקדיש בור ודות ושובך, ואף על פי דרשותא באפי נפשייהו נינהו ואינן בני זריעה. ואקשינן וליקדשו באפי נפשייהו לפי זרע חומר שעורים ואף על פי שאינן שדה אחת, ונפקא מינה שיגאל לחצאין. כך פירש הרב ז"ל.

והקשו עליו, דאי משום הא, לא נפקא מינה מידי, דהא לכולי עלמא שדה אחוזה נגאל הוא לחצאין. ופירשו, דהכא הכי קאמר, נהי נמי שאינן נפדין בכך מתורת שדה אחת, מדין עצמן היא לפדות כן, ולמאי תני אין נמדדין עמה. ומסתברא לי כפירושו של ר"ש ז"ל, שאף על גב דאמרינן דשדה אחוזה נגאל הוא לחצאין, לא שיאמר לגזבר הא לך חצי דמיו ותן לי חצי שדה, אלא לומר שיוכל לכופו לקבל חצי הדמים שעד היובל, ונפקא מינה שאין חצי השדה נחלט לכהנים ביובל, והוא הדין לממשכן שדה לחבירו שפורע לחצאין, ואף על פי שאינו יכול להוציא מתחת יד המלוה שדה לפי פרעון עד שיתן לו כל מעותיו, וכבר כתבתי כן בארוכה בפרק ראשון של קידושין בסייעתא דשמיא, וכיון שכן, אילו היו טרשין ונקעין אלו שדה נמדדין עמה, לא היו נגאלין בפני עצמן להוציאן מתחת יד גזבר, אבל אם הם שדה בפני עצמן נגאלין בפני עצמן ומוציאן מיד גזבר כאלו הקדיש שדה זו בפני עצמה וזו בפני עצמה. כנ"ל להעמיד דברי הרב ז"ל.

דף קג עמוד א[עריכה]

אי הכי פחות מכאן נמי:    ואם תאמר מעיקרא נמי ליקשי ליה בסלעין גופיה דלאו בני זריעה נינהו. וי"ל דמעיקרא הוה משמע ליה איפכא, דסלעין דומיא דנקעים דבני זריעה נינהו.

אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו כשנים ושלשה מקומות:    קשיא לי, דהא אמר רב בפרק הבית והעליה (ב"מ קיח, א) גבי בית הבד שהוא בנוי בסלע וגנת אחר על גביו ונפחת, כמה נפחת רב אמר ברובה ושמואל אמר בארבעה, רב אמר ברובה אדם זורע חציו למטה וחציו למעלה. ויש לי לומר, דבא לכתחלה לקנות שאני. אי נמי י"ל, דרב מפרש לה למתניתין דהכא (בקנקנים) [בנקעים] מלאים מים, כההיא דהמקדיש שדהו וכאתקפינהו דרבינא דאתקיף והא דומיא דסלעים קתני.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן והוא שנבלעין ברובה של שדה:    פירש הראב"ד ז"ל, דר' חייא לא פליגא אדרב עוקבא, אלא כמוסיף על דבריו הוא, דהא והא בעינן. והרב אלפסי ז"ל נראה שסובר כן, שהביא בהלכות דברי רב עוקבא.

דף קג עמוד ב[עריכה]

אם היה סלע יחיד אפילו בית רובע אינו נמדד עמה:    כן גרסת הגאון רב האי ז"ל (ספר מקח וממכר שער כה). ולומר, דכשאמרו נמדדין עמה אפיל טרשין של ארבעת קבין, הני מילי טרשין כעין צרורות, אבל סלעין של רובע שם בפני עצמו יש לו ואינו נמדד עמה. וכן היא בירושלמי, דגרסינן התם: רבי יוסי בשם רבי יוחנן ובלבד במיעוט השדה ובמובלע בה ובסלע ששילוחו בית רובע אינו נמדד עמה היה חלוק נמדד עמה.

בעי רב פפא ומופסק עפר בנתים מה הוא:    ירושלמי: שבאמצע נמדד שבצד אינו נמדד, אי זה צד ואי זהו באמצע דבית ר' ינאי אמרין כל שהמחרישה מסובבתו זהו מן הצד. כך מצאתי הגירסא. ונראה שהוא טעות סופר, וכך ראוי להיות: כל שאין המחרישה מסבבתו זהו מן הצד וכל שהמחרישה מסובבתו זהו באמצע. אחר כן מצאתי הגירסא כן בפירוש ר"ח ז"ל.

ולענין פסק הלכה: בכל אלו שעלו בשמועה זו, כתב ר"ח ז"ל, קיימא לן כל תיקו דממונא לקולא, ו הוא קולא לנתבע. ויש אומרים ספקא הוי, וקיימא לן ממון המוטל בספק חולקין.

מתני': בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר:    כתב ר"ש ז"ל, ואף על גב דאין אונאה לקרקעות, הני מילי כשמוכר ביוקר או בזול ביותר משתות, אבל היכא דמטעין זה את זה במדה, צריך לנכות מן הדמים, ומיהו המקח קיים. ואף על גב דאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, ומוכח בפרק הספינה () דמקח טעות הוא, הני מילי במטלטלי, אבל במקרקעי לא שייך בהו חזרה, דקים להו לרבנן דניחא ליה ללוקח לקנות מה שימצא לפי המדה, ומוכר נמי הכי קאמר ליה בית כור עפר אני מוכר לך ולפי מדת החבל.

ולפי דרכו יש לתמוה, דודאי רבא אפילו במקרקעי אמרה ובמוכר ולוקח, דאמרינן בפרק הזהב (ב"מ נו, ב) חטין וזרען בקרקע אי כקרקע דמו ואין להם אונאה או לא, ואמרינן היכי דמי אילימא שאמר שדאי בה שיתא ולא שדא בה אלא חמשה, והא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. ועוד דגרסינן בפרק האיש מקדש (קדושין מב, ב) ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפליג בעילויא אבל פלוג במשחתא לא דאמר רבא כל שבמדה וכו', אלמא רבא אפילו במקרקעי אמרה. אלא שהטעם האחרון שכתב הרב ז"ל הוא יותר נכון, דכל שאמר לו מדה בחבל, לפי מדה בחבל קאמר, ואם יחסר או יותיר ינכה או יחזיר.

ויש אומרים דהכא ינכה או יחזיר לאו דוקא, אלא כשרוצין שניהם להעמיד מקחן, ולפי שאמר בהן חסר הן יותר, דפחת רובע או הותיר רובע הגיעו ובסימני' ובמצרניו אפילו עד רובע, תנא הכא דבמדה בחבל אין כאן מחילה כלל לא למוכר ולא ללוקח.

והרמב"ן ז"ל כתב, כי דברי רבא שאמר כל דבר שבמדה כו' אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, אין פירושו בטול מקח דוקא, אלא פעמים בטל פעמים קנה ומשלים, כיצד, אם אי אפשר להשלים, כגון דאית בה שיתא ולא שדא בה אלא חמשה, וכן מכר לו בית ונמצא חסר מן המדה, בטל מקח, וכן בכלים ומטלטלין כיוצא בהן. ואם אפשר להשלים, כגון מוכר פירות הללו מסאה בסלע, ומדד לו ונמצאת מדה חסרה, משלים, נמצאת יתירה מחזיר. ושתות ויתר משתות ופחות משתות כולן שוין בדבר זה. אלו דברי הרב ז"ל.

ואין דברים אלו מחוורין בעיני, שאם כדבריו, אכתי קשיא לי מתניתין דמדה בחבל, דודאי בשאי אפשר לו להשלים היא מתניתין דאי בשדה גדולה למה ינכה, ישלים לו את המדה. ואפילו הכי קתני ינכה. אלא אם כן ידחוק הרב ז"ל ויפרש אותה כדעת המפרש דלאו דוקא אלא כשרוצין להעמיד את המקח.

וכבר כתבתי בפרק הספינה, דרבא לא בטל קאמר, אלא חוזר, כלומר, אונאה חוזרת. וכן כתב שם הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש. ועיקר. ואין הפרש בין אפשר להשלים לשאי אפשר במתניתין דמדה בחבל, ודוקא תניא, דאפילו כשאי אפשר להשלים אין הטענה אלא שיכול הלוקח לומר כלי שמשקלו כן קניתי ובפחות ממנו אין דעתי נוחה, וכן בבית כיוצא בו, ואם כן אף הטענה הזו בעצמה נאמר כשהבית או השדה גדול מן המדה שהזכירו, ואם כן כשמכר לו בית של עשרים אמה ונמצאת של עשרים ושלש יהא בטל, שאם אתה אומר לו שיקח היתר לפי המדה מה שלקח ממנו יכול לומר לו איני חפץ בבית גדול, וכאותה ששנינו בפרק השואל (ב"מ קג, א) המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית קטן לא יעשנו גדול, כלומר, דאיכא דניחא ליה בקטן, ואם אתה אומר לו למוכר ימדוד לו עשרים שאמר לו ויטול את המותר בקרקע, נמצא זה מפסיד את המותר, ומאי שנא משדה, ועוד שדה עצמה למה כופין את הלוקח ליקח את המותר, דבשדה גדולה לא ניחא ליה השתא או דלית ליה זוזי. אלא דכל לוקח ומוכר אפילו במקח אחד לאו בדוקא הן מעמידין דבריהם, אלא לפי מדה או לפי משקל ולפי מנין.

ותדע לך, הגע עצמך המוכר שדה לחבירו ונמצאת מקצתה יוצאה תחת ידו מחמת גזלה, אין הלוקח יכול לבטל את המקח, אלא קם דינא במה שנשאר בידו ומשלם לו את המותר מפני האחריות, וכדאמרינן לקמן (קז, א) באחין שחלקו רב אמר בטלה מחלוקת קסבר יורשין הוו ושמואל אמר מקמצין לקוחות הוו, אלמא לכולי עלמא בלקוחות דעלמא קם דינא, ואף על גב דאי אפשר להשלים, דמי לא עסקינן שחלקו בתים ביניהם ואי נמי כלים.

ואם תאמר אחין שאני, ואפילו לשמואל דאמר לקוחות הוו לאו לקוחות ממש קאמר אלא כלקוחות, וכן הדין בשותפין בעלמא, אבל בלוקח ומוכר דעלמא לא, לא היא דהא אקשינן ליה רב פפא לאביי ולשמואל דאמר מקמצין אלמא קם דינא, והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה, אלמא מוכר ולוקח דעלמא ולקוחות דאמר שמואל גבי אחין חד דינא אית להו, ואי באחין קם דינא, הרי הכי נמי בלקוחות דעלמא. ואביי נמי לא אשכח פירוקא אלא משום דהתם עבוד רבנן מלתא דניחא להו לתרווייהו, כדי שיוכל כל אחד מהם לימלך אם יחזור בו אם יקיים המקח, הא בעלמא דלא שייך ביה האי טעמא קם דינא, והתם נמי חזרתן לא מן הדין, אלא דעבוד רבנן מלתא דניחא ליה למוכר וללוקח. ובהא נמי מתרצא לי ההיא דארעא ודיקלי שבשילהי המוכר את הבית ושם כתבתיה.

דף קד עמוד א[עריכה]

גמרא: סתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי שמע מינה:    ואם תאמר אם כן ליתני בית כור סתם וכל שכן הן חסר הן יתר. יש לומר, אי תני הכי הוה אמינא דאם אמר לו הן חסר הן יתר אפילו יתר מרובע הגיעו.

כתב הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש, דהאי דינא לא משכחת לה אלא במסיים לו את השדה ואמר בית כור זה אני מוכר לך. אבל אם אמר לו בית כור מכל שדותיו נותן לו בלא ש[י]פחות ושיותיר. ובודאי באומר לו בית כור שיש לו במקום פלוני היא [כמו] שסיים לו את השדה. אבל מה שאמר הרב ז"ל באומר בית כור זה, נראה דהוה ליה כמסיימו לו בסימניו ובמצרניו ואפילו עד שתות הגיעו, וכן כתב הראב"ד ז"ל, ולולי שאמרוה ז"ל הייתי סבור דאפילו חסר רבעא, דכיון דאמר לו זה, סבר וקביל, וחשיב כבית כור אמר לו, כעובדא דרב פפא דלקמן (קו, ב).

התם כגון דיקירא מעיקרא וזילא השתא:    פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל בן מיגש, לא שכופין את המוכר למכור אם רצה ליטול ממנו קרקע, אלא שאם רצה ליטול דמים אמרינן ליה אי ארעא יהבת ליה ללוקח ורוצה אתה ליטול המעות הב ליה כזולה דהשתא. ואקשינן ליה והא תניא כשהוא נותן לו כשער שלקח ממנו, א(י)למא אי יקירא מעיקרא שקיל כיוקרא ולא כזילא דהשתא. ופריק כגון דזילא מעיקרא ויקירא השתא, דלעולם כל שהלוקח נותן דמים בעל כרחו, אינו נותן אלא כשעת הזול דמעיקרא או דהשתא, דתרתי לא עבדינן ליה ללוקח שיתן מעותיו ועוד שיתן כשעת היוקר. ויד מוכר על העליונה בקבלת מעות או קרקע, ויד לוקח על העליונה כל שנותן מעות שלא יתן אלא כשעת הזול. ואינו מחוור בעיני, דאם כן לא הוה ליה למימר אי ארעא יהבת ליה, אלא אי זוזי שקלת מיניה שקול כזולא דהשתא. ועוד, מאי כופין למכור דקתני, שזו אינה כפייה אצל מוכר, אלא שאין כופין את הלוקח ליתן אלא כשעת הזול.

ור"ח ז"ל כתב, לעולם יד המוכר על העליונה, אלא שלא פי', והראב"ד פירש, דהא דתנא שכופין את המוכר למכור, לטובתו הוא, שאומרים לו אל תבקש ממנו קרקע, שאם כן נפטור אותך בשיעור הקרקע שהותיר, אלא מכור אותו לו, ואף על פי שהוזל עכשיו הוא צריך ליתן לך כיוקרא דמעיקרא, ואם ירצה ליתן לך על המעות ארעא, אמרינן ליה מעות אתה חייב ליתן לו, ואי ארעא יהבת ליה בשומא הב ליה כזילא דהשתא, ופעמים במקום רובע שהותיר יחזיר שני רובעין. ואקשינן והא תניא כשהוא נותן לו כשעה שלקח ממנו, כלומר, כל מה שנותן לו, בין קרקע בין מעות, והיכי אמרת דיהיב ליה ארעא בזילא דהשתא. ופריק התם כגון דהוה זילא מעיקרא ויקירא השתא, והילכך אם יחזיר לו קרקע בודאי כל מה שהותיר יחזיר, וזה דין גמור הוא, אבל אם יחזיר לו מעות נותן כשער של עכשיו, לפי שעכשיו הוא מוכרו לו, שהרי אם רצה יטול ממנו קרקעו.

דף קד עמוד ב[עריכה]

הא דבעי רב אשי שדה ונעשה גנה או גנה ונעשה שדה מהו:    כלומר, בין מכירה למדידה, לענין מה ששנינו שיד המוכר על העליונה ליטול קרקע או מעות, כל שאין בו שיעור הראוי קאמר, ולומר שאם היה שדה ולא הגיעו כל הרובעין עם המותר לתשעת קבין, כופין את הלוקח ליקח, אם קודם מדידה נבעו בו מים ונעשה גנה, בתר מעיקרא אזלינן, וכופין את הלוקח ליקח אף על פי שעכשיו ראוי הוא למוכר, או דלמא בתר השתא אזלינן, דעד כאן לא אמרו שכופין את הלוקח ליקח אלא מפני שלא היה ראוי למוכר, ועכשיו ראוי. וסלקא בתיקו, ואין כופין. אבל היכא דמכר לו שדה ולא הותיר אלא שבעת קבין ומחצה לכור, משעת מכירה הויא מחילה, ואף על פי שלבסוף קודם מדידה נעשה גנה אין חוזרין, דכבר נמחלו, וכן בגנה ונעשה שדה. וכן פרשו ר"ש ז"ל וכן כתב ר' יהוסף הלוי בן מיגש.

ונראה לי דדבר הלמד מעניינו הוא וממקומו הוא מוכרע, שאם לא היה כן היה לנו להביא בעיא דרב אשי בפיסקא דלא את הרובעין בלבד הוא מחזיר ולא בפסקא הראשונה. והיינו נמי דהביא בגמרא אחר בעיא זו תנא אם היה סמוך לשדהו אפילו כל שהוא מחזיר לו קרקע. והיינו נמי דבעי רב אשי בעיא אחריתי בתרא בור מהו שתפסיק אמת המים מהו שתפסיק, דמשמע דבעיא ראשונה דרב אשי בדינא דמחזיר לו קרקע או מעות היא.

דף קה עמוד א[עריכה]

דף קה עמוד ב[עריכה]

התם טעמא מאי:    כלומר, גבי מרחץ, משום דתפיס ה"נ גבי כור בל' סאה סלע משום דתפיס, ולא אמרינן בכי הא אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא ואף על גב דתפס בעדים, אלא אוקי בחזקת האי דתפיס מדעתייהו דמרייהו קמאי.

ואם תאמר אמאי לא אקשו עליה דשמואל מאי קא משמע לן והא תניא בפרק גט פשוט (לקמן קסה, ב) כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעין עשרים אין לו אלא סלעין עשרין זוזי, מאה דאינון סלעין תלתין אין לו אלא זוזין מאה, אלמא חלוקין עליו חביריו והולכין אחר פחות שבלשונות. וכן נמי ליפרוך מינה לרב ולפרוק הוא דאמר כבן ננס. תירץ הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל דשאני התם דאמר דאינון, ובודאי פירושי קא מפרש אלא דקאא טעי במלתא, וכיון דלא אפשר בלא טעותא, שדי ליה לקולא לנתבע, דיד בעל השטר על התחתונה. ואי נמי הזוזין היו פחותין שלא היו שוין המאה זוזין כי אם עשרים סלעים, וסופא נמי איכא למימר הסלעים היו חסרים, שלא היו השלשים שוין כי אם מאה זוזין.

אי אתמר הא ולא אתמר הא הוה אמינא פירושי קא מפרשי:    פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אי אתמר ההיא דאיסתרא לא איבריר מינה דינא דמרחץ, דדילמא בההוא דינא אמר רב כולו לשוכר, דאשנים עשר זהובים דקאמר סמיך, אלא דפרושי קא מפרש. ואינו מחוור, דאנן השתא לא קשיא לן ההיא דמרחץ, אלא ההיא דאיסתירא אמאי איצטריכא, דהא אמרה רב חסדא זימנא בההיא דמרחץ, והוא השיב על אותה דמרחץ. ועוד אכתי תקשי לימא ההיא דמרחץ ותו לא הוה צריך לה דאיסתירא.

ומיהו נראה שלא דחקו לרב ז"ל לפרש כן אלא מפני שאמרו למעלה גבי מרחץ דאיכא למימר פירושי קא מפרש, אלמא כל שאמרו פרושי קא מפרש ליה אההוא דמרחץ קא מהדר.

ויש מפרשים דפרושי קא מפרש דהכא לאו אמרחץ קאי כההיא דלעיל, אלא אהא דאיסתירא, והכי קאמר, אי אתמר בהא דמרחץ ולא בההיא דאיסתירא, הוה אמינא דפרושי קא מפרש איסתירא חשוב דשויא מאה מעי אי נמי מאה מעי פחותים דלא שוו אלא איסתירא, אבל במרחץ כיון דאמר בהדיא שנים עשר זהובים לשנה, אף על גב דאמר מדינר זהב לחדש, לא להוסיף על השנים עשר קאמר, אלא אשנים עשר דאמר ברישא סמיך, ולעולם כולו לשוכר, ובין אמר הכי ובין אמר איפכא מדינר זהב לחדש משנים עשר זהובים לשנה, לעולם כולו לשוכר.

ומסתברא לי דאתרווייהו קא מהדר, דאי איתמר בחדא ולא איתמר באידך, הוה אמינא בההיא דאמרה רב לאו משום תפוס לשון אחרון אלא משום דפרושי קא מפרש, הילכך איצטריכו תרווייהו לאשמועינן מיתורא דמשום תפוש לשון אחרון הוא. כנ"ל. וסעד מצאתי במקצת הספרים גרסינן אי אתמר בהא ולא אתר בהא, ולא גרסינן הא והא.

דף קו עמוד א[עריכה]

רב הונא אמר שתות כפחות משתות, והגיעו, ורב יהודה אמר שתות כיתר משתות, וינכה. ואוקי' פלוגתייהו בעד ועד בכלל:    ותימה הוא, לרב הונא היאך יתיישב לשון המשנה, שהרי שנינו פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה, ואם המשנה אמרה פחות משתות הגיעו, היאך אפשר לומר דשתות נמי הגיעו.

והראב"ד ז"ל נראה שנשמר מקושיא זו ואמר דרב הונא גריס פחות שתות הגיעו ורב יהודה גריס פחות משתות. ומיהו עיקר מחלוקתן תלויה בעד ועד בכלל ואין עד ועד בכלל. ואינו מתיישב בעיני, דלא הזכירו זה במחלוקתה כלל בגמרא, ובפירושא בעלמא מצינו להם בגמרא שנחלקו, ובגירסא לא נחלקו.

ונראין יותר דברי ר"ש ז"ל שכתב בסידורא דמתניתין פחות שתות הגיעו. ועכשיו אפשר למחלוקתם בפירוש המשנה, דרב הונא מפרש אי מה שהוא פחות מן המדה שתות הגיעו, ורב יהודה מפרש אם הטעות הוא פחות שתות, כלומר פחות משתות, הגיעו, הא שתות ינכה. ומפני שגרסת הספרים אינה מסכמת לגירסת הרב ז"ל וגם לא כפירוש ר"ח ז"ל, שבכולן גורסין פחות משתות, אני אומר דאף על פי כן גרם להם מחלוקתם מה שיראה רישא שלא כסופא, דרישא תני פחות משתות הגיעו, דמשמע הא שתות ינכה, ואילו בסופא קתני עד שתות ינכה, והיה לו למתני שתות ינכה, ולפיכך אמר רב הונא עד שתות דקאמר מלמעלה למטה קתני ועד ולא עד בכלל, והכי קא אמר, שליש ורביע וחמש ושתות ולא שתות בכלל ינכה, ורב יהודה סבר כיון דאמר ברישא פחות משתות הגיעו, זה גילה על מה שאמר בסופא עד שתות ינכה דעד ועד בכלל הוא. כנ"ל.

דף קו עמוד ב[עריכה]

הני מילי היכא דלא קים ליה בגויה מר הא ידע לה:    נמצא לפי פסק הלכה, דהיכא דאמר ליה כור שיש לי במקום פלוני אני מוכר לך מדה בחבל, אפילו פחות כל שהוא ינכה, ואם הותיר כל שהוא יחזיר, והן חסר הן יתר אפילו פחת רובע לסאה הגיעו, והוא הדין שאין בשדה יותר כדי למלאת המדה. והוא הדין לבית כור סתמא.

ואם הרכיב שתי הלשונות, כגון שאמר מדה בחבל הן חסר הן יתר, אי נמי הן חסר הן יתר מדה בחבל, הולכין אחר פחות שבלשונות להקל לנתבע, דהיינו המוכר. ואם אמר לו בית כור שיש לי במקום פלוני שסימניו ומצרניו כן, או שהעמידו עליו ואמר לו בית כור זה, אפילו פחות משתות הגיעו, כרב הונא. וכן פסקו הגאונים ז"ל.

ואם אמר לו בית כור שיש לי במקום פלוני וקורין אותו כן, אפילו אין בו אלא לתך הגיעו, שלא מכר לו וכן אפילו אין קורין אותו כן אלא שהלוקח יודעו ומכירו שאינו אלא לתך, הגיעו, ובית כור דאמר ליה דעדיף כבית כור קאמר.

האחין שחלקו כיון שעלה גורל לאחד מהם קנו כולן:    פירש ר"ש ז"ל, בין במקרקעי בין במטלטלי, ד(מ)סתמא אמרו קנו ולא חלקו בין זה לזה, ואחין דנקט, לאו דוקא, אלא הוא הדין לשותפין. וקנו כולן דקאמר, אם שנים הם, בודאי קנו שניהם, דכל שזה שעולה בידו הגורל קנה כבר נסתלק מחלק אחיו, ואם שלשה הן או יותר קנו כולן לענין זה שאין השאר יכולין לחזור במי שעלה בידו הגורל וכן הוא אינו יכול לחזור בשאר האחין, ומיהו השאר לא קנו בשאר החלקים זה כנגד זה, שהרי לא עלה לו עדיין גורל.

ויש מי שאומר, שקנו כולן לענין לחלוק באותן חלקין שעשו, ועל פי הגורל, ואין אחד מהם יכול לחזור מעתה ולומר לא בגורל אני חפץ אלא בעילוי, אלא כיון שעלה הגורל לאחד מהן על כורחן יחלקו גם כולם בגורל. ויש מי שאומר, שהשאר קנו לגבי הראשון שעלה לו הגורל כמו אבל מכל מקום אם רצה אחד מן הנשארים לעכב ולחלוק בינו ובין שאר האחין בעלוי שומעין לו. והראשון נראה עיקר.

ויש מי שפירש, קנו כולן דוקא, וכגון שהסכימו שיחלקו לפי סדר תולדותן, שמעון אחר ראובן ולוי אחר שמעון, וכיון שעלה גורל לראובן קנה שמעון בחלק הסמוך לו וכן לוי אחר שמעון.

ושמואל אמר מקמצין. לקוחות הוו וקם דינא:    ואיכא למידק, ולמה יגרע כח שלישי שבא לומר גורלי אפיל בתוככם או אעלה בנכסי דבי בר מריון (לעיל יב, ב). וי"ל כיון שחלקו הם ודקדקו בשווי הנכסים לחלוק חלק כנגד חלק בשוה מדוקדק זו ושעלו אהדדי, חלוקתם חלוקה, וכענין שאמרו בהני תלתא דקיימי ואזלי תרי מנייהו ופליג, דלא בטלה מחלוקת אלא מקמצין וקם דינא.

ותימה הוא בעיני איך יטול השלישי בעל כרחו בקימוץ, ונמצא חלוקו מפוזר בשני מקומות וחלק האחים במקום אחד, דמי לא עסקינן דפלוג שדה כנגד שדה. ואינו דומה לשלשה אחים שחלקו השנים כל הנכסים לשלשה חלקים וחלק השלישי במקום אחד כחלק כל אחד ואחד מן השנים.

ור"ח והרב אלפסי ז"ל למדו מכאן לשותפין שהלך אחד מהם למדינת הים וחלקו השותפין בבית דין שלא מדעת אותו שאינו כאן, שחלוקתן חלוקה, ואין אותו השלישי יכל לבטל חלוקתם כלל, דהא הכא פשיטא להו אליבא דכולהו בהני תלתא דאזיל תרי מנייהו ופלוג דלא בטלא מחלוקת.

ואף ר"ש ז"ל כן כתב, והביא ראיה ממעשה דאיסור ורב ספרא דעבדו עסקא, ואזל רב ספרא ופלג באפי תרי בלא דעתא דאיסור, ואסיקנא התם בפרק (איזהו נשך) [אלו מציאות] (לב, א) דאילו פלג באפי תלתא חלוקתו קיימת, ואין הפרש בין חלוקת מטלטלין לחלוקת קרקעות, דהתם קא מייתי ראיה מאלמנה שמכרה שלא בבית דין, דאלמא כי הדדי נינהו, ועוד דהא אסיק רב נחמן בפרק האיש מקדש (קדושין מב, א) ביתומים גדולים וקטנים, שבאו הגדולים לחלוק בנכסי אביהם, בית דין מעמידין להם אפוטרופוס ובוררין להם חלק יפה, שאם הגדילו היתומים אין להם למחות, שאם כן מה כח בית דין יפה, וההיא בקרקע היא, כדאיתא התם.

והראב"ד ז"ל כתב בהדיא דהכא איכא למימר עדיפא מינה, דאפילו קאי האי ולא ניחא ליה, בית דין חולקין שלא מדעתו ועל כרחו וקיים, דהא הכא הני תלתא דקיימי ואזלי בתרי מנייהו ופלוג קאמרינן, ומדקאמר דקיימי ואזלי בתרי מנייהו, משמע דפליג שלא מדעתו, ואף על גב דקאי הכא, וכל שכן כשאינו.

ומי' לענין פירוש שמועה זו פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל בן מיגש, דמקמצין דאמר שמואל כשנתרצה השלישי שבא בקמוץ, ואפילו הכי קאמר רב דאף אחד מן השנים שחלקו יכול לבטל כל החלוקה, דכיון דבטל מקצתה בטל כולה והדר דינא, והא דתלתא דאזלי תרי מנייהו ופלוג, פלוג ביניהו כל הנכסים לשני חלקים קאמר, והכי קאמר, מי נימא דבטלה מחלוקת והא מעשים בכל יום ולא אמרינן דבטלה מחלוקת. והשמועה כולה עולה כהוגן לפי פירושו, ושמועתינו בשחלקו אפילו שלא בבית דין. ומכל מקום הדין הראשון, כל שחלקו בבית דין, דין אמת ועיקר.

דף קז עמוד א[עריכה]

גירסת הספרים: אתמר שני אחים שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם:    ולא גרסינן שלשה אחים שחלקו. ואם תאמר אם כן מאי קאמר רב פפא הלכתא בכל הני שמעתתא דמקמצין ואמימר אמר בטלה מחלוקת, והלא בחלוקת שני אחין לא שייך לא קימוץ ולא ביטול מחלוקת, ומאי בכל הני שמעתתא, והלא ליכא אלא חדא דשייך בה קימוץ ובטול מחלוקת, דהיינו הך קמייתא דשני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים. י"ל דאינהו לפסוק שלא כרב אסי אתו, ואמימר לדחות נמי האי דשמואל, ומינה דכל היכא דשייך קמוץ וביטול חלוקה, כגון שלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהן, לרב פפא מקמצין ולאמימר בטלה מחלוקת. ובפירוש ר"ח ובהלכות הרב אלפסי ז"ל גרסינן שלשה אחין. ונראה שדחקתן אותה קושיא שאמרנו. ואין פירוש השמועה עולה כאותה גירסא יפה, כמו שנכתוב, נפרש לפי הגירסא הראשונה.

רב אמר בטלה מחלוקת, יורשין הוו ולא על דעת כן חלקו, ושמואל אמר ויתר, כלומר הפסיד כל חלקו, דלקוחות הוו, וכלוקח שלא באחריות דמי, ורב אשי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. ופירש ר"ש ז"ל, רביע או בקרקע או במעות, והפסיד הרביע האחר, כלומר רביע הנכסים, כיצד הרי שהיו להם ארבע שדות, נטל ראובן שנים ושמעון שנים, ובא בעל חוב וטרף שנים של שמעון, נוטל שמעון חצי השדה האחד או בקרקע או במעות, שהוא רביע הנכסים הנשארים, והחצי האחר אינו נוטל כלל, משום דמספקא ליה אי יורשין הוו כרב ואין נוטל שדה אחת או לוקח שלא באחריות הוי כשמואל, ויתר, והוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין.

ואין פירוש זה מחוור כל הצורך, דאם כן רביע רביע למה לי, לומר נוטל רביע בקרקע או במעות. וכל שכן לרוב הספרים דגרסי' רביע בקרקע ורביע במעות, דהוה ליה למימר או או. ואף על פי שר"ש ז"ל כתב דדרך התלמוד לעתים לשום ו- במקום או, כמו ששנינו ביבמות פרק רבן גמליאל (מ, א) חלץ ועשה מאמר ונתן גט ובעל, ואמרי דאו או קתני, אפילו כן אינו מחוור, שאין דרך האמוראין לסתום אלא לפרש, אלא רב אשי לא מספקא ליה בלוקח שלא באחריות אלא בלוקח דעלמא, והיינו דבשמואל אמרו בלוקח שלא באחריות ובדרב אסי אמר לקוחות סתם, ורביע בקרקע ממש כיורש קאמר, ורביע אחר במעות כלוקח באחריות, ונמצא נוטל מחצית הנכסים הנשארים שהוא כל חלקו, אלא שנוטל מחצית חלקו בקרקע ומחציתו במעות. וכן פירש הרב ז"ל בשם רש"י ז"ל שפירש כן בבבא קמא (ט, א). ולפי פירוש זה לא נתספק רב אשי אי כרב אי כשמואל לגמרי, אלא אי כרב דיורשין הוו ואי כשמואל דלקוחות הוו ליטול במעות.

ובאמת היה נראה לכאורה כדברי ר"ש ז"ל, דכיון שאמרו טעמיה דרב משום דיורשין הוו, וטעמיה דשמואל משום דלקוחות שלא באחריות הוו, ובתר הכי אמר ורב אסי מספקא ליה אי יורשין הוו או לקוחות ולא פירש, דבודאי הכין משמע טפי, דמאי דקאמרי רב ושמואל מספקא ליה אי כמר ואי כמר, והילכך לקוחות סתם דקאמר רב אסי לקוחות דשמואל אמר. ועוד בדשמואל קסבר לקוחות הוו וללוקח שלא באחריות דמו, ולא קאמר וקסבר ללוקח שלא באחריות דמו, משמע לכאורה דמלתא פשיטא היא דכל מאן דסבר דלקוחות הוו סבר דכלוקח שלא באחריות דמי, שאינו דומה ללוקח בעלמא דקיימא לן דאחריות טעות סופר הוא, דהתם טעמא משום דלא שדי איניש זוזי בכדי, וכמו שפירש ר"ש ז"ל.

ולפי גרסת הגאונים ז"ל דגרסינן שלשה אחים שחלקו, פירשו דרב אסי תלתא ספיקי אית ליה, אי יורשין הוו כרב, ונוטל כל חלקו בקרקע, או כלקוחות באחריות הוו ונוטל הכל במעות, או כלוקח שלא באחריות הוו כשמואל, ולפיכך הוה ליה ממון המוטל בספק והפסיד חצי חלקו, והילכך נוטל רביע חלקו בקרקע כיורש ורביע חלקו במעות. וזה מן התימה, אלו לא מספקא ליה אלא ביורשין ולוקח שלא באחריות נוטל כל חצי חלקו בקרקע, ובא לוקח באחריות וגרע כחו ליטול הרביע במעות. ועל כן נראה גירסת הספרים יותר נכונה.

ואיכא למידק אשמעתין היכי דמי דאתא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם, והלא הנכסים ערבין וכולן נכנסו תחת הבעלים. ויש מי שפירשה באפותיקי מפורש, ויש מי שפירשה בשנטל זה בינונית, דאמר ליה שעבודי גבי דידך הוא.

ואם תאמר אם כן לכולי עלמא ויתר, וכדאמרינן בפרק קמא דבבא קמא (שם) באחד נטל קרקע ואחד נטל כספים, ובא בעל חוב ונטל את הקרקע, דלא אזיל האי ונטיל כלום מבעל כספים דאמר ליה להכי שקלי כספים. וליתא, דהתם הוא משום דקאמר ליה להכי שקלי כספים דאי מגנבי לא משתלמנא ממך, ואת נמי להכי שקלת ארעא דאי מיטרפת לא משתלמת מינאי, אבל כאן לא עלה על דעת שיטול זה בינונית ושיפרע כל בעלי החוב משלו, דאחיו גם כן נטל קרקע, ואינו עומד להפסד אחר יותר ממנו.

ומסתברא דכל שבא ליטול נוטל מאיזה מהם שירצה, והוא שיש ביד כל אחד ואחד בינונית, שהיא ראויה לו, דנכסים ערבים הם, והמלוה את חבירו על ידי שני ערבים נפרע מאיזה מהם שירצה. ואף על פי שיש בתוספתא מכלתין בסופא הפך מזה. וכבר כתבתי יותר מזה בריש פרק המפקיד.

ואם תאמר לרב דאמר כיורשין דמו, משמע דאינו יכול לסלק את אחיו במעות, ואמאי, לימא ליה אילו בא אצלי בעל חוב הייתי מסלקו במעות, אף אתה שפרעת בקרקע ולא סלקתו במעות, אסלקך במעות. לא היא, דכיון דבעל חוב עליה דידיה הדר ולא הוה ליה מעות לסלקו, אין טענת אחיו בזה כלום.

ואם תאמר ומאי נפקא ליה להאי מינה, לשקול מעות ויתן לו מעות, דהא קיימא לן דשומא הדרא לעולם. וי"ל בשקדם בעל חוב ומכרה (אם) או נתנם במתנה, דלא הדרא, כדאמרינן בריש פרק המפקיד (ב"מ לה, א) זבנה אורתא ויהבא במתנה מעיקרא אדעתא דארעא נחית ולא אדעתא דזוזי נחית, כלומר, ולא הדרא.

ואכתי איכא למידק אשמעתין, דר"ש ז"ל פירש דרב דאמר יורשים הוו קא סבר יש ברירה, ושמואל דאמר לקוחות הוו סבר אין ברירה, וכדאשכחן בגיטין (מח, א) דמאן דאמר לקוחות הוו אית ליה הכין, ואם כן תיקשי לן הלכתא אהילכתא, דאילו בעלמא קיימא לן בדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה, וכרבי הושעיא דאמר הכי במסכת ביצה (לז, ב) ואיפסיקא הלכתא התם כותיה, והכא איפסיקא הלכתא בטלה מחלוקת כרב, אלמא יש ברירה ואפילו בירושה דאורייתא. ויש מי שתירץ, דאפילו בדאורייתא יש ברירה, וכדמוכח לפי דעתם בנדרים ריש פרק השותפין, וכי איפסיק הלכתא בביצה כרבי הושעיא, לאו בכולה מלתא איפסיקא, אלא במאי דקאמר דבדרבנן יש ברירה, ובדידן אפילו בדאורייתא. וליתא, אלא מחוורתא דהלכתא בדאורייתא אין ברירה, וכבר כתבתיה בארוכה שם בנדרים פרק השותפין בסייעתא דשמיא, ואם כן הדרא קושיין לדוכתא.

עוד קשיא לן, דקיימא לן כשמואל דאמר לקוחות הן, ורב נחמן נמי דהלכתא כותיה בדיני אית ליה הכין, דאיתא בפרק האיש מקדש, והכא איפסיקא הלכתא בטלה מחלוקת כרב, דלמא יורשין הוו. ועוד קשיא לן דרב אסי אדרב אסי, דהכא מספקא ליה אי יורשין אי לקוחות, ובגיטין פרק השולח (מח, א) אמר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל, אלמא לקוחות הן. ומיהו בזו יש מתרצים דרב אסי לחוד ור' אסי לחוד, וההיא ר' אסי אמרה. אי נמי הכא והכא רב אסי או ר' אסי, והא דידיה והא דרביה, וההיא משמיה דר' יוחנן אמרה.

אבל רבינו תם ז"ל תירץ דרב אסי אדרב אסי לא קשיא, דודאי פשיטא ליה דלקוחות הוה, אלא דמספקא ליה אי לקוחות באחריות הוו או כיורשין דמו לענין זה, שעל מנת כן חלקו מתחלה שאם יטרוף חלקו תבטל חלוקתן. וכן הא דאמרינן בדרב כיורשין, לאו דוקא, אלא כיורשין בענין זה קאמר, אבל להפריש בין לשון לקוחות ללשון זה הזכירו יורשין, ומשום הכי אמר רב בטלה מחלוקת, דלגבי הא מלתא כיורשין דמו, ולאו משום דיורין ממש הן, דהא לית לן ברירה, ורב נמי בדאורייתא לית ליה ברירה, וראיה לדבר, דהא אמרינן בפרק המוכר את הבית (לעיל סה, א) דרב אמר יש להן דרך זה על זה אזיל לטעמיה דאמר מוכר בעין רעה מוכר, אלמא לקוחות הן. אלו דברי רבינו תם ז"ל ובהא סלקא לן פירוקא לכולהו קושייתא דאקשו אשמעתין.

ועוד הקשה הוא ז"ל, השתא דקיימא לן בדאורייתא אין ברירה, וקיימא לן נמי כריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, היאך נמצא ידינו ורגלינו בבית המדרש, דהא לא משכחת ליה דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בר נון, דאמר רב יוסף בפרק השולח (שם) אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דאמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל, ותירץ דסבירא לן דלקוחות היו אומרים דשאני בכורים דגלי בהו רחמנא דקנין פירות כקנין הגוף דמי, דכתיב ולביתך, ודרשינן ביה מלמד שאדם מביא בכורים על נכסי אשתו ואף על גב דלית ליה אלא אכילת פירות, וגמרי מינה בענין בכורים ואף על דלית ליה הכין. וכבר כתבתיה בארוכה בפרק השולח בסייעתא דשמיא.

ויש מי שתירץ, שאפילו למאן דאמר אין ברירה בעלמא והאחין שחלקו לקוחות הן, אפילו הכי אין מחזירין זה לזה ביובל, דירושה לא אמר רחמנא דתהדר, ואף על שהוא כמכר, לא אמרה תורה חזרה במכר זה, וקנין הגוף הוא ומביא בכורים.

וזה נראה לי יותר נכון מדתנן בבכורות פרק יש בכור לנחלה (נב, ב) אלו שאין חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו, ואמרי עלה בגמרא מאי טעמא מכר הוא דאמר רחמנא להדר ביובל ירושה ומתנה לא נהדר דירושה ירושה דמתנה מתנה. ומיהו אין ראיה משם כל כך, דהא אסיקנא התם דמאי אין חוזרין אין חוזרין לבטלה, כלומר, לחזור לגמרי, אלא שחוזרין לחלוק, וכי אמר רב יוסף התם דאי(ן) לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש מדאמר האחין שחלקו לקוחות הן, לאו משום דאמר לקוחות הן קאמר, אלא משום דמסיק בה ומחזירין זה לזה ביובל, ולא מצינו מי שאמר כן אלא רבי יוחנן.

עוד הקשו כאן דשמואל אדשמואל, דהכא אמר שמואל לקוחות הן וויתר, אלמא אין ברירה ובפרק מי שאחזו (גטין עה, ב) אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם מתי ואם לא מתי, שמע מינה יש ברירה ואפילו בדאורייתא, דלמאן דלית ליה ברירה פסול, וכדמוכח שמעתא התם. ויש מתרצים דשאני התם דפריש בהדיא אם מתי ואם לא מתי.

דף קז עמוד ב[עריכה]

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ולוקח נוטל כחוש:    כלומר ונוטל מן הכחוש כדי שווי דמי החצי, והחצי דקאמר, לדמי קאמר, כדמפרש ואזיל, ומשמנין מלשון שומא

אמר ליה רבי חייא בר אבא והא אנן משמנין ביניהם תנן:    דמשמע שמשמנין החלקים ביניהם ונוטלים בשוויה בין בכחוש בין בשמן ואמר ליה דדיקא מתניתין הכי מדקתני חציה בדרום משמנין ביניהם, ואם איתא מאי משמנין, והא בדרום אמר לה ויטול החצי בדרום בין שהוא כחוש בין שהוא שמן, אלא לדמי, כלומר, שלא יטול ממש בדרום קאמר ליה, אלא שיטול בשדה בדמי חציה שבדרום, ולעולם נותן לו המוכר באיזה צד שירצה, וכן נמי ברישא לא החצי ממש קאמר ליה אלא כשיעור דמי החצי, ולעולם השמן נשאר אצל המוכר, וזהו עלוי כחו, דרוצה אדם בקב עידית מקביים זבורית. כך פרשו ר"ח ור"ש ז"ל. ואני תמה, אחר שסיים לו את הרוחות ואמר לו חציה בדרום, היאך יש במשמע שיטול בדמי חצי בדרום ולא יטול בדרום אלא בצפון, ואם רצה לקנות ממנו בדרום ממש באיזה לשון מבואר יותר מזה יאמר לו.

והנכון שראיתי בשמועה זו הוא מה שפירש בה הראב"ד ז"ל, וזה לשונו: משמנין ביניהם, פירוש משוין שני החלקים ולוקח נוטל כחוש, כלומר, כשמשוין החלקים לא שיחלוקו השמן והכחוש מדה במדה, אלא הכחוש לצד אחר והשמן לצד אחד, ומוסיפין על הכחוש עד שישתוה לשמן והלוקח נוטל הכחוש, לפי שאדם רוצה במעט שמן מהרבה כחוש, ויד בעל השטר על התחתונה. והא אנן משמנין ביניהן תנן, דמשמע שמשוין אותן בשמן ובכחוש, תרגימנא מסופא והא חציה בדרום אמר ליה אם שמן אם כחוש, אלא לדמי, אם אותו חצי שבדרום כחוש שיוסיפו על הכחוש עד שישתוה לדמי השמן, ואם אותו חצי שמן יפחתו ממנו עד שישתוה לכחוש, הכא נמי לדמי, השואה בדמים, ולעולם לוקח נוטל כחוש באיזה צד שיהיה. עד כאן לשון הרב ז"ל.