חידושי הרשב"א על הש"ס/בבא בתרא/פרק ו

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צב עמוד א[עריכה]

המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן:    כלומר, אפילו זרע פשתן שרובו בזריעה, כדאיתא בגמרא.

רשב"ג אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן:    ותנא קמא מודה בהא, אלא דהוצאה איכא בינייהו, כדאיתא בגמרא, ואי נמי כולה רשב"ג היא, כדאיתא בגמרא.

וחייב באחריותן דקאמרינן כתב ר"ח ז"ל, כשמתברר שהפירות היו רעים ולפיכך לא צמחו. וכן הדבר בודאי, דאי לא, המוציא מחבירו עליו הראיה. ומיהו אם זרען בקרקע בדוקה והשוה כתקנה, בהא שודאי משמע דבודאי שמחמת רעות הזרעים משוינן להו.

וכשמשלם המוכר אין הלוקח מנכה דמי הזרעים, ואפילו דמי עצים בעלמא, ואף על פי שאי אפשר להחזירם לו, שהרי זרעם ועל כן מסרם לו המוכר, וכל המקח בטל ולוקח זה דלא פשע בכלום אינו חייב לשלם לו כלום. ותנן בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין (לז, א) השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו לחכם, מה שאכלו אכלו ומחזיר להם את הדמים, ומה שלא אכלו יקבר ויחזיר להם את הדמים. השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים, ומה שלא אכלו יחזיר ויחזיר להם את הדמים. מכרוהו לגוים או הטילוהו לכלבים ישלמו דמי הטרפה, ותנו רבנן המוכר בשר לחבירו ונמצא בכור פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים.

גמרא: וליחזי דמי היכי:    איכא דמקשו, מאי קאמר וליחזי דמי היכי, והא קיימא לן כרבנן דאמרינן בפרק הספינה (עז, ב) דאין הדמים ראיה, ואטו הכא מי נימא דמקשו אליבא דרבי יהודה דאמר הדמים מודיעים, והא לית הלכתא כותיה. וכבר כתבתי שם משמו של הראב"ד ז"ל, דשאני הכא דהשם והדמים שוים, דשור דשחיטה ושור דרידיא תרווייהו שור סתם קרו להו, וכל שאין השם כנגד הדמים, כבקעה ושדרה ודירה ובית, הדמים מודיעים.

וכתב הרב ר' יוסף הלוי ז"ל בן מיגש דלא נחלקו שם אלא בלהכניס בכלל המקח מחמת הודעת הדמים מה שאינו מבואר שהוא בכלל המקח לולי שהדמים ראיה, אבל כאן שאינו אלא לגלות ולהודיע שור זה שלקח למה קנאו אם לשחיטה או לרידיא, בכי הא ודאי דלכולי עלמא הדמים ראיה.

ור"ח ז"ל כתב: ומדמקשינן וליחזי דמי היכי נינהו אי דבשרא אי דרידיא, ופריק כגון דאיקר בשרא וקם (בדירידא) [בדמי רידיא], ולא פריק אין הדמים ראיה, שמע מינה שהדמים ראיה לבטל המקח בעידנא דמוכחי ובכדי שאין הדעת טועה, עד כאן. נראה שהוא ז"ל פסק כפירוקא קמא דפריקו בפרק הספינה (עח, א). וכבר כתבתי שם יותר מזה.


דף צב עמוד ב[עריכה]

הכי גרסינן ברוב הספרים: אי דליכא לאישתלומי מיניה לשקול תורא בזוזי:    וכן הוא בהלכות הרב אלפסי ז"ל וכן בפירוש ר"ח ז"ל. והכי קאמר, אי ליכא לאישתלומי בזוזי מן המוכר, וכגון דלית ליה, לשקול תורא בזוזי, דאמרי אינשי ממרי רשותן פארי איפרע. ופריק דאית ליה זוזי לאישתלומי מיניה. וכתב ר"ח ז"ל, דמהא שמעינן, דהיכא דאית ליה זוזי ללוה לא יכיל לדחויה למלוה לאיפרעי משאר נכסי דבעו שומא, אלא זוזי הוא דליפרע ליה. ולא דמי למאן דלית זוזי דשיימו ליה בי דינא מנכסיה. עד כאן.

ויש מי שגורס כאן: אי דליתנהו לזוזי, כלומר, המעות שנתן הלוקח למוכר. ולגירסא זו אפילו יש למוכר מעות מצד אחר, כל שהוציא אותן מעות בעצמן שקבל מן הלוקח אין מחייבין אותו ליתן לו מעות, אלא שם לו מנכסיו. ונותנים טעם לדבר, דלא דאמי למלוה ולוה, דהתם על דעת שיפרענו במעות הלוהו, על כן כל שיש לו מחייבין לפרוע במעות, וכדי שלא תנעול דלת בפני לוין. אבל כאן לא על דעת להחזיר לו מעות לקח, והלכך שמין לו ואף על פי שיש מעות ביד לוקח, אלא שכל שהמעות שנתן עדיין הן ביד מוכר מחזיר לו מעותיו, שהרי המקח בטל. ומכל מקום הגירסא הראשונה מוסכמת יותר ברוב הספרים, ובהלכות הרב אלפסי ז"ל, ועליה יש לסמוך.

ומשם רבינו תם ז"ל אמרו שלש חלוקי פרעון יש, והן: בעל חוב ולוקח בזמן שנתבטל המקח, והשני נזקין, והשלישי פועל.

  • בעל חוב, כל שיש לו מעות ביד לוה חייב לפרוע במעות ואי איפשר לשום לו קרקע, וכדאמרינן בכתובות (פו, א) ודאי דאמריתו משמיה דרבא האי מאן דמסיק זוזי בחבריה ואמר ליה לית לי זוזי שקול ארעא, דאמרינן ליה זיל את טרח וזבין, אמר ליה לא ההוא תולה מעותיו בגוי הוה הוא עושה שלא כהוגן ולפיכך עשו לו שלא כהוגן, אלמא כל שיש לו מעות אינו יכול לשום לו קרקע, ומטלטלי נמי אינו יכול לשום לו, כדמשמע בשמעתין דהכא, דמוכר כל שנתבטל המקח חזרו מעות אצל חובו. ודין לוה ומוכר כי הא כי הדדי נינהו וכדמוכח הכא לפי גרסת הספרים.
  • ונזקין, אפילו בשיש מעות ביד המזיק יכול לשום לו כל מידי, מטלטלי או מקרקעי, אלא דאם שם לו קרקע דינו בעידית, דכתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, ואם במטלטלין אפילו סובין, דכל מידי איקרי מיטב (כדאיתא בבבא קמא ז, ב)
  • ופועל, אפילו אין למשכיר מעות מחייבין אותו לטרוח להביא, והביא ראיה מדתנן בפרק הבית והעליה (ב"מ קיח, א) השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש ואמר לו טול מה שהבאת בשכרך אין שומעין לו, ואמרינן עלה דצריכא לאשמועינן דמהו דתימא כיון דאית ליה אגרא גביה אימא שומעין לו דאמרי אינשי ממרי רשותן פארי איפרע קא משמע לן, וההיא ודאי בדלית ליה זוזי היא, דלא אמרינן מאי רשותך פארי איפרע אלא בדלית ליה זוזי, ועוד דאי בדאית ליה זוזי פשיטא, דאטו מיגרע גרע פועל מבעל חוב. כן אמרו משמו של רבינו תם ז"ל ועיקר.

ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צב, א) ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה, ושכיב, ואתא בעל חוב דראובן וטריף לה מיניה וסלקיה בזוזי, דינא הוא דלימרו ליה בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבונא גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבד, אמר רבא אי פקח אידך מגבי להו קרקע דאמר רבא אמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם, אלמא אף על גב דאית ליה זוזי אי בעי פרע להו בקרקע, דאי לית ליה זוזי מאי פקחותיה. י"ל דבמקום פסידא דלוקח, דליכול יתמי זוזי דידיה וחדו והוא אזיל בפחי נפש, לא אמרו. וכבר הארכתי יותר מזה שם בפרוק קושיא זו בסייעתא דשמיא.

דאיכא לאישתלומי מיניה רב אמר בתר רובא אזלינן:    כתב הראב"ד ז"ל. קשיא בהאי שמעתא, דמעיקרא זיל בתר לוקח ושביק רובא דעלמא, דקא מקשינן ליה וליחזי האי גברא אי לרידיא זבין אי לשחיטה זבין וכו', והדר אזיל בתר רובא דעלמא ושביק ענינא דגברא ומאחר דגברא זבין להאי ולהאי לא ניחוש לרובא דעלמא, והיא גופא קשיא לי, כיון דגברא זבין להאי ולהאי, כי רובא דעלמא לרידיא זבני מאי הוי, והא איהו לאו מרובא הוי. ואיכא למימר דגברא דזבין להאי ולהאי ולא ידע זביני במאי הוי רב אזיל בתר רובא דעלמא דההיא נמי מההוא רובא הוי. ובהכין מתרצין תרתין קושיתא. עד כאן.

וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא:    כבר פירשתיה בארוכה בריש פרק האשה שנתארמלה בסייעתא דשמיא.

גנב או קוביוסטוס הגיעו:    פירש ר"ש ז"ל קוביוסטוס גונב נפשות. ואינו מחוור, דאם כן מאי קאמר דכולהו הכי איתנהו. ועוד דמוכתב למלכות הוא זה. ורבינו תם ז"ל פירש, משחק בקוביא. ומה שאמרו (בכורות ה, א) בחשבון הפקודים משה רבכם גנב או קוביוסטוס היה, הכי קאמר ליה, שמא משחק במקצת כסף הפקודים בקוביא. וכן מה שאמרו באגדה (חולין צא, ב) ויאמר שלחני כי עלה השחר אמר לו וכי גנב אתה או קוביוסטוס אתה שאתה מתיירא מן השחר, לפי שהמשחק בקוביא לוה מכאן ומכאן ונטמן ביום שמא ימצאוהו המלוין.

לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך:    מכאן קשה לרש"י ז"ל שפירש בפרק [קמא] דקדושין (יא, א) גבי סימפון בעבדים ליכא, אי גנב או קוביוסטוס הגיעו, מאי אמרת לסטים מזויין או מוכתב למלכות הנהו קלא אית להו, ופירש הוא ז"ל: וסבר וקביל, ואילו בברייתא תנא הכא אומר לו הרי שלך לפניך.

על כן פירש רבינו תם ז"ל, הנהו קלא אית להו וכיון שלא יצא עליו קול אינו מהם ואין חוששין לו, וכהן שקנאו רשאי הוא להאכילהו תרומה, ומיהו אם לאחר מכאן נודע שהוא כן בטל מקח ואומר לו למוכר הרי שלך לפניך.

ואם תאמר כיון דמקח בטל למה ליה לרב יהודה לאתקוני בשטרי זבינא דעבד [פטיר] עבדא דנן ועתיר מן ערורי מלכא ומלכתא (גטין פו, א). י"ל דלרווחא דמילתא אתקין כן דלא ליתו לאינצויי, וכדאתקין למכתב קני לך דקלין תאלין הוצין וצנין לשופרא דשטרא כדאיתא בפרק המוכר את הבית (סט, ב).


דף צג עמוד א[עריכה]

לאו משום דרובא הכי איתנהו:    כלומר, ואזלינן בתר רובא ואפילו לאפוקי ממונא. ואם תאמר ומנא ליה דבשלא נתן לוקח מעות למוכר הוא, דילמא בשנתן כבר ולפיכך הגיעו. יש לפרש, דמדקתני סיפא אומר לו הרי שלך לפניך, שמע מינה דבשלא נתן מעות היא כולה ברייתא.

גמל האוחר בין הגמלים:    פירש ר"ח ז"ל, כמו נוחר. ויש מי שפירש משמש עם בת זוגו והורג המסתכל, כמו שאמרו (ב"ר עה, ו) צניעות מגמל. ואמר אוחר מפני שכן טבעו אחור כנגד אחור. ויש גורס אוהר מלשון יהיר. ורבי אחא לרבותא נקטיה, כלומר, אין צריך לומר בשור המועד ליגח או לישוך דאית ליה חזקה דגופא, אלא אפילו גמל שהוא עצמו אין לו חזקה, אלא שהגמלין הואיל ודרך כולן כן מוחזק בגופו הוא וחייב.

סברוה דרובא וחזקה כי הדדי נינהו:    הקשה הראב"ד ז"ל, ואי חזקה כרובא מכל מקום היאך מוציאין מבעל השור והגמל, והא אית ליה חזקה דממונא, ור' אחא גופיה למה מחייב את בעל הגמל להוציא ממנו, ומאי אולמיה דהאי מהאי, ובכל כי הא אוקי ממונא בחזקת מאריה. ותירץ הוא ז"ל, משום דאיכא חזקה וקורבא. ואפילו הכי פטרי רבנן שאין מוציאין ממנו אפילו בכי האי.


דף צג עמוד ב[עריכה]

אלא או תנא קמא ואמרו לו:    דתנא קמא ודאי לא אזיל בתר רובא, הואיל ופטר בזרע פשתן. ואם תאמר דילמא משום דסבירא ליה דהרבה לוקחין אותו לדברים אחרים. לא היא, דאם כן אמרו לו היינו תנא קמא. ועוד, דאם איתא, מתניתין דקתני אפילו זרע פשתן דדייקא דלא אזלינן בתר רובא, אמאן תרמיה.

ויש אומרים אף דמי הוצאה:    יש מפרשים משום דינא דגרמי. ואוקימנא דמאן יש אומרים רשב"ג, וכיון דפליגי רבנן עליה לית הלכתא כותיה. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. ותמיה לי, כיון דמשום דינא דגרמי מחייב ליה, למה לא פסקו כותיה, דהא קיימא לן (ב"ק ק, א) כמאן דדאין דינא דגרמי.

המוכר פירות לחבירו מקבל עליו רובע טנופת:    תני רב קטינא רובע קב קטנית לסאה, אבל עפרורית פחות מרובע מקבל רובע לא מקבל. ותניא המוכר פירות לחבירו חיטין מקבל עליו רובע קטנית וכו'. כתב הרב אלפסי ז"ל, דכל הני שיעורי באתרא דליכא מנהגא, אבל באתרא דאיכא מנהגא, קיימא לן דבכל כי הני הכל כמנהג המדינה. והגאון רב האי ז"ל (ספר המקח שער נז) כתב דאין הולכין בכל אלו אלא כדרך שמביאין אותן שם באותו מקום, וכמו שאמרו בכיוצא באלו בפרק המפקיד (ב"מ מ, א) ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה.


דף צד עמוד א[עריכה]

אמר רב הונא אם בא לנפות מנפה את כולן:    מסתברא לי, דדוקא בטנופת אמרו, אבל במרתף ובקנקנים בשרון ששנינו שמקבל עשר קוססות למאה ועשר פיטסאות למאה אין אומרים כן, דליכא למימר בכי הא מאן דיהיב זוזי אחמרא מעליא יהיב, דהא בדינא תלי אי אמר ליה מרתף של יין סתם או מרתף זה של יין או דאמר ליה למקפה או דלא אמר, וכן בקנקנים היכי שייך למימר בהו משום דלא טרח, אלא דסתם חביות יש בכל מאה עשר נאות.

אמרי לה דינא ואמרי לה קנס:    פירש ר"ח ז"ל, דלמאן דאמר דינא ילפינן מינה בעלמא, ולמאן דאמר קנסא לא ילפינן מינה, דקנסא מקנסא לא ילפינן (כדאיתא גיטין נא, א). ולפי פירושו נצטרך לדחוקי במקצת שמעתין דאייתי עלה. ור"ש ז"ל פירש, דלמאן דאמר קנסא נפקא מינה היכא דידעינן בבירור דלא עריב, דאינו מנפה אותו כולו.

הא דאמרינן: רובע לא טרח:    מסתברא, דלא טרח מוכר כשהוא מוציאן לשוק למוכרן קאמר, ולפיכך גם הלוקח מחיל בכך, דאי לא טרח לוקח לנפות קאמר, הא כל שהוא לוקח פירות סופו לנפות ולא להוליך חיטין לטחון עם צרורות.

תא שמע כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט:    פירש ר"ש ז"ל, קודם זריעה, אי נמי לאחר זריעה קודם השרשה, הא לאחר השרשה לא יועיל לו מיעוטו, דמשעת השרשה נאסרו, וכדאמרינן (פסחים כח, א) זרוע מעיקרו בהשרשה. והוא מן התימה, דלא אמרו אלא בכלאי הכרם, דכתיב (דברים כב, ט) פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, אבל כלאי זרעים מותרין בין בהנאה בין באכילה, ותנן (שקלים פ"א, מ"א) באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים והיינו נמי דאמרינן הכא נראה כמקיים כלאים, אלמא אחר השרשה היא. הא דאקשינן הכא מהא, אלישנא דקנסא קא מקשה. ואיכא מאן דמפרש דאלישנא דדינא קא פריך.

והנכון בעיני מה שכתב הרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגאש ז"ל, בכל הני תא שמע דמייתינן הכא, דלא אלישנא דדינא וקנסא קא פרכינן, אלא לאותובי אדרב הונא או לסיועיה קא מייתינן להו, והכין מפרש, כולה שמעתא שפיר טפי.


דף צד עמוד ב[עריכה]

שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מתאים:    אוקימנא בדוכתא בפרק המפקיד שהפקידו אצלו בכרך אחד או בכעין כרך אחד, וכבר כתבתיה שם בסייעתא דשמיא. וכן ההיא דשטר שיש בו רבית, בשטר שאין הרבית מפורש בו, וגובה ואין גובה ממשעבדי קאמר. וכבר פירשתיה במקומה בפרק אי זהו נשך (ב"מ עב,¨) בסייעתא דשמיא.


דף צה עמוד א[עריכה]

תני ברישא דברייתא ומקבל עליו עשר קוססות למאה:    מסתברא דלאו חסורי מחסר לה, אלא פריש, מקבל עליו קאמר, דכל מה ששנו במרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין הנמכר בחנות, ומרתף זה אפילו כולו חומץ הגיעו, תנא נמי ברישא נותן לו יין שכולו יפה, ולא שכולו ממש, אלא כולו יפה כדרך האוצרות, שכולו יפה אלא שעל הרוב יש בהם קצת קוסס.

הא דאקשי מדתני רבי חייא המוכר חבית של יין לחבירו נותן לו יין שכולו יפה:    משום דחבית של יין משמע ליה דלאו חבית ידועה קאמר ליה, אלא שיעור חבית, כי מדת החבית ידועה. ופריק, כל שאמר לו חבית יין הראויה להיות בחבית אחת קאמר, ואין ראוי לערב יין יפה ויין קוסס בחבית אחת.


דף צה עמוד ב[עריכה]

אלא אי תנא קמא ואמרו לו:    דתנא קמא ודאי לא אזיל בתר רובא, הואיל ופטר בזרע פשתן. ואם תאמר דילמא משום דסבירא ליה דהרבה לוקחין אותו לדברים אחרים. לא היא, דאם כן אמרו לו היינו תנא קמא. ועוד, דאם איתא, מתניתין דקתני אפילו זרע פשתן דדייקא דלא אזלינן בתר רובא, אמאן תרמיה.

ויש אומרים אף דמי הוצאה:    יש מפרשים משום דינא דגרמי. ואוקימנא דמאן יש אומרים רשב"ג, וכיון דפליגי רבנן עליה לית הלכתא כותיה. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. ותמיה לי, כיון דמשום דינא דגרמי מחייב ליה, למה לא פסקו כותיה, דהא קיימא לן (ב"ק ק, א) כמאן דדאין דינא דגרמי.

המוכר פירות לחבירו מקבל עליו רובע טנופת. תני רב קטינא רובע קב קטנית לסאה, אבל עפרורית פחות מרובע מקבל רובע לא מקבל. ותניא המוכר פירות לחבירו חיטין מקבל עליו רובע קטנית וכו':    כתב הרב אלפסי ז"ל, דכל הני שיעורי באתרא דליכא מנהגא, אבל באתרא דאיכא מנהגא, קיימא לן דבכל כי הני הכל כמנהג המדינה. והגאון רב האי ז"ל (ספר המקח שער נז) כתב דאין הולכין בכל אלו אלא כדרך שמביאין אותן שם באותו מקום, וכמו שאמרו בכיוצא באלו בפרק המפקיד (ב"מ מ, א) ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה.

חסורי מחסרא והכי קתני במה דברים אמורים דאמר ליה למקפה וכו':    והאי דמחסרינן לה ומוקמינן פעמים בדאמר למקפה ופעמים בדלא אמר, משום דברייתא איירי בכולהו דיני, פעמים שנותן לו יין יפה פעמים קוסס פעמים חומץ, הילכך מסתמא אף באומר למקפה ובשאינו אומר נמי איירי.

וכל רב אחא ורבינא קיימא לן כדברי המקל, הילכך אם אמר לו מרתף של יין סתם מקבל עליו עשר קוססות. ומעתה אין אנו צריכין להוציא משנתינו מפשטה ולהעמידה בדאמר ליה זה ולמקפה, אלא בסתמא דאמר ליה מרתף של יין ולא אמר ליה למקפה.


דף צו עמוד א[עריכה]

הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואחר כך נמצאת חומץ וכו':    כבר כתבתי בפרק הספינה (לעיל פד, ב) דר' שמואל ז"ל פירש דמתניתין אתיא כרבי. ואינו מחוור, דלא מפקינן לה לבר מהלכתא, אלא כולי עלמא היא, והכא משום תרומה בטעות נגעו בה, שהרי נתכוון להפריש מן היין על היין וכשעלה בידו חומץ אינה תרומה, והכין איתא בתוספתא (תרומות פ"ד, ה"ח). ושם כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

הא דאמרינן בדרבי יהושע בן לוי חמרא מתתאי עקר:    איכא למידק, למה לן למימר דרבי יהושע בן לוי פליג על רבי יוחנן בתרתי, לימא חמרא מעילאי עקר כרבי יוחנן, אלא דסבירא ליה דריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא, והילכך שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ, דכל שריחו וטעמו חומץ בידוע שלשה ימים קודם לכן היה ריחו חומץ. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל ן' מיגש טרח להעמידה בתירוצין. ואין צורך. והנכון מה שפירש ר"ש ז"ל, דנפקא מינה לאפוקי אפילו במה שהפריש עליו ואפילו בשעת בדיקתו, ואף. על גב דטעמיה ולא הוה חלא אפילו הכי הוה ליה ספק שמא כבר עיקר מתתאי והוה ליה בההיא שעתא מתחת ריחיה חלא ודיניה כחלא.

כמאן פשט ליה:    ולא איפשיטא הכא, אלא בפרק אחרון שבמסכת ע"ז (סו, ב) גבי חמרא לגו חלא בפלוגתא דאביי ורבא קאמר רבא דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, וכל היכא דפליגי אביי ורבא קיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם (קידושין נב, א. ועוד), הילכך מברכין עליו בורא פרי הגפן כרבי יוחנן ומקדשין עליו, וכדאיתא לקמן.

המוכר חבית של יין לחבירו והחמיצה רב אמר כל שלשה ימים ברשות מוכר:    פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש, דהא סבר רב חמרא מתתאי עקר, ואף על גב דטעמיה ולא עקר, אימר מתתאי עיקר. ואיני יודע מי הזקיקו לכך, דאפילו תמצא לומר מעילאי עיקר והא טעמיה ולא עקר, כל שהוא בקנקנים של מוכר אפילו לא אמר ליה למקפה אם החמיץ תוך שלשה והוה ליה ריחיה וטעמיה חלא, חייב באחריות לדעת רב, דלא מצי למימר ליה לא איבעיא לך לשהויי', דכל שנמצא תוך שלשה ימים חומץ, ודאי עם סלוק ידיו ממש הוה ליה ריחיה חלא, ויין אמר לו וזה קוסס הוא עד שלא יספיק לשתותו, ואפילו טלטלו ממקום למקום או שעירה אותו מכלי אל כלי לדעת רב, לפי מה שנפרש דברי שמואל.


דף צו עמוד ב[עריכה]

ושמואל אמר חמרא אכתפא דגברי שואר:    פירש ר"ש ז"ל דאכתף בעליו שואר, (לימ') [דס"ל] דמזליה דמאריה גרים, וכר' חייא בר יוסף דאמר הכין לקמן (צח, א). ואינו מחוור, חדא דאם כן לימא דמזלא דמריה גרים בפירוש. ועוד, דאם כן כי היכי דאמרינן לקמן (שם) גבי ר' יוסי בר חנינא ופליגא דר' חייא בר יוסף הוה ליה למימר נמי ופליגא דשמואל ועוד, דאי מזליה דמאריה גרים קאמר, ועבד רב יוסף עובדא כותיה בחמרא, אמאי עבד עובדא בשיכרא דלאו כותיה, וכי לאו מזלא דמאריה גרים בשיכרא כמו בחמרא.

ויש מי שפירש אכתפא דגברי, שנושאין אותו ומערין אותו מכלי אל כלי קאמר, וערויו גרם לו, ומקרא מלא דבר הכתוב (ירמיה מח, יא) לא הורק מכלי אל כלי על כן עמד טעמו בו וכו', אלמא הרקתו מכלי אל כלי גורם שימיר טעמו וריחו, והילכך אפילו אמר לו למקפה אינו חייב באחריותו, וכדרבי יוסי בר חנינא דלקמן, ואפילו הכי סבר רב שכל שנשתנה והחמיץ תוך שלשה ימים אין תולין אותו בעירויו, אלא בפגמו של יין שנשתנה עם סלוק ידיו.

ואני תמה, לרב היכי מתוקמה ליה מתניתין דהמוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו, דלפי פירושו זה אפילו בקנקנים דלוקח קאמר רב שהוא ברשותו של מוכר. וי"ל דמוקי לה בשהחמיץ לאחר שלשה ימים, דאיפשר לומר דלאחר מיכן התחיל להמיר ריחו וטעמו, וכשמכרו עדיין לא היה בו שום שנוי. וכן פירש ר"ש ז"ל. וכן צריכין אנו להעמיד משנתינו אליבא דשמואל בקנקנים דלוקח, כלומר, כשעירה אותו מכלי אל כלי, דאי לא, אפילו שמואל מודה ליה לרב דכל שלשה ימים ברשות המוכר, ואפילו לא אמר לה למקפה, ואי נמי לאחר שלשה ואפילו בקנקנים דמוכר ודלא אמר ליה למקפה דלא איבעי ליה לשהוייה, דעד כאן לא הוצרך שמואל לטעם כתפא דגברי אלא בתוך שלשה ימים, הא לאחר שלשה בלאו הכין יצא מרשות המוכר, ואפילו ידוע שיינו מחמיץ, כדאיתא לקמן בדרבי יוסי בר חנינא ושמואל ור' יוסי בר חנינא בחדא שיטתא קיימי. וכן דעת מה שכתב הרב אלפסי ז"ל.

ומכל מקום קשה לי קצת, אי בקנקנים דלוקח, ועל זה סמך שמואל לפטור את המוכר מן האחריות, הוה להו לפרושי בהדיא המוכר חבית של יין לחבירו ועירה אותו לקנקנים דלוקח. ואף על פי שגם במשנתנו שנינו בלשון הזה סתם, המוכר יין לחבירו והחמיץ, ואפילו הכי מוקי לה ר' יוסי בר חנינא בקנקנים של לוקח אפילו הכי אין דרך האמוראים לסתום אלא לפתוח. ואפשר דמשום דאורחא דמילתא הכין דלוקח מחבירו יין מערה אותו לחביותיו, לפיכך אמרוה סתם. דסתמן הכל כיוצא בזה כפירושיהן. ועוד, דכיון דאמר דכתפא דגברא שואר כאן פירו' דבעירוי תליא מלתא.

והראב"ד ז"ל פירשה בקנקנים דמוכר, וכשטלטלה על הכתף להוליכה לביתו. והיינו דקאמר דחמרא על כתף הכתפים שואר, מחמת נדנודו. וכדאמרינן בשלהי פרק המפקיד (ב"מ מד, א) גבי הטה את החבית ונשברה, אמר רבא לא שאנו אלא נשברה אבל החמיצה משלם את כולה, מאי טעמא גירי דידיה אהנו לה. והא דאמר רבא לקמן (נח, א) האי מאן דזבין ליה חביתא דחמרא לחנואה ותקף אפלגא או אתלתא, דינא הוא דמקבל ליה מינה פסידא, התם כשטלטלה במוט בשנים, שאינו מתנדנד, ואי נמי אפילו יחיד במוט. ואי נמי יש לפרש, דשאני חנואה, דכיון דחנואה הוא וידע דלטלטלה להוליכה לחנותו הוא צריך, הרי הוא כמתנה עמו בכך, וכענין שאמרו בדאמר לו למקפה.

אלא שאין זה נכון בעיני כל כך, דאם כן אפילו באיניש דעלמא נמי, שהדבר ידוע שהלוקח חבית של יין לא להעמידה בבית מוכר הוא לוקח ולשתות מתחת יד המוכר, אלא להוליכה לביתו. אבל לדברי הרב ז"ל ניחא, דאפשר הוה לו להוליכה במוטות. אלא שעדיין קשה לי, שאם כן היה לו לשמואל לפרש כשהוליכה על הכתף. וי"ל דכיון שסתם רב ואמר שהיא עומדת כל שלשה ברשותו של מוכר בכל צד, השיב שמואל שאינו כן, שעל כתף הכתפים הוא מדלג', וכאלו פירש לו שפעמים שאינו כן, כיצד שאם ינשאוהו בכתף. ועם מה שכתבתי למעלה אינו קשה כלל, דהא מפרש שמואל טעמא דאכתפא [דגברי] שואר, דהיינו טלטולו על כתף הנושאין אותה.

והרב אלפסי ז"ל העמיד דברי שמואל או בקנקנים דלוקח, ואף על גב דאמר ליה למקפה, ואי נמי בקנקנים דמוכר ובדלא אמר ליה למקפה, כי היכי תדיקום כר' יוסי בר חנינא דקיימא לן כותיה ולא תקשי' הלכתא אהלכתא. ומיהו איכא לעיוני בדברי הרב ז"ל, דאי בקנקנים דמוכר ומשום דאמר ליה לא אבעי לך לשהוייה, כיון שהחמיץ תוך שלשה ימים לגמרי אי זהו שהות היה לו לשתותו, וכי לשתות את הכל באותו מעמד לקחו. ועוד למה הוצרך שמואל לטעם כתפי דגברי. ואי אפשר לו לפרש מזלו גרם, שהרי הוא מעמיד דברי שמואל כר' יוסי בר חנינא. אלא שאיפשר לומר ובשטלטלו בקנקנים של מוכר קאמר, ולא איבעי' לך לשהויי אחר טלטולו קא אמר.

בהא דאקשינן: וביותר מכדי מדתו מי פליגי:    איכא למידק, אמאי לא אקשי דעדיפא מינה ולימא ובכדי מדתו מי לא פליגי. וי"ל דאנן לאו אאחרים דייקינן, דיחידאה הוא ולית הלכתא כותיה, אלא אדרבנן דייקינן, ולומר דאפילו לרבנן אם מצא יתר מכדי מדתו חמרא מעליא הוא ומברכין עליה בורא פרי הגפן, דהא רבנן לא פליגי עליה דרבי יהודה ביתר מכדי מדתו. ור"ש ז"ל פירש בענין אחר.


דף צז עמוד א[עריכה]

ופריק דאפילו ביתר מכדי מדתו פליגי . אלא דכחו דרבי יהודה אתא לאשמועינן:    ואם תאמר אדרבא ביתר מכדי מדתו הוה ליה למינקט פלוגתייהו לאשמועינן כחן של רבנן, דבכל דוכתא כח דהיתירא עדיף לן. תירץ ר"ש ז"ל, דאיכא למימר דרבי יהודה אמר חדוש יתירא וחביבא ליה, ודרבנן לאו חדוש, דחמרא פורתא במים טובא ודאי לאו חמרא הוא.

הא דבעא מיניה רב נחמן בר יצחק מרב חייא בר אבין שמרים שיש בהם טעם יין מהו:    כעין פלוגתא דרבנן ואחרים בעא מיניה ואי הלכתא כאחרים בעא מיניה. ומסתברא לי, דמשום דמסתברא טעמייהו דאחרים בעא מניה, דהיאך אפשר דכל מיא דעייל אפיק. ועוד דטעמיה מוכח עליה דחמרא הוא. והיינו דאהדר ליה מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא, והילכך יחיד ורבים הלכה כרבנן דרבים נינהו.

וכל מאי דאמרינן בכולה שמעתין, הני מילי בשמרים אי נמי בפורצני הנדרכין בגת על ידי קורה, שהקורה דוחקת הרבה ומוציאה את הכל. אבל הנדרכין ברגל לא. וכבר כתבתי עניינין אלו בארוכה בספר תורת הבית בסייעתא דשמיא.

כאן בקדושת הגוף כאן בקדושת דמים:    כל המפרשים פירשו, בקדושת הגוף, במקדיש יין לנסכים לעולם אסור, ובקדושת דמים, במקדיש לבדק הבית, רביעי מותר. ולולי שראיתי כולם ז"ל מפרשים כן ולהן שומעין, סבור הייתי לפרש בהפך, דקדושת הגוף כל שהלך כל לחלוחית היין שבו אין כאן הקדש, אבל בקדושת דמים כל שהוא נמכר מחמת קיוהא שבו או אפילו מחמת מראהו דמים לו ודמי הקדש הן, שהמקדיש לדמיו הקדישו.

וכיון דנגיד קמא קמא אחשביה. ואוקימנא בפרה שותה ראשון ראשון:    ואם תאמר למה ליה למימר בשותה ראשון ראשון, אפילו נגיד קמא קמא והשלישי נתמד מאליו ונפל על פירות או ששתתה אותו פרה ונטף מפיה על הפירות, הוא הדין והוא הטעם, ולמה יכשיר כיון דבתמד זה לא גלי דעתיה דניחא ליה. י"ל שכל שתמדו הוא אפילו תמד ראשון או שנתמד מאליו אפילו תמד ראשון ומשכו הוא מן הכובא, כי נתמד לאחר מכאן פעם ושתים מאליו אף על פי ששתתה אותו פרה מכשיר כדינו, ומשום דגלה בדעתו בתמד הראשון דניחא ליה בכל תמד ותמד שיתמד לאחר מכאן.

ומאי דקאמר כיון דנגיד קמא קמא אחשביה, לרבותא נקט קמא קמא, ולומר שאפילו בכל אחד נתגלה דניחא ליה בזה, אבל הוא הדין דהוה מצי לאקשויי וכיון דקא אמר נגיד אחשבינהו לכולהו. ור"ש ז"ל נראה שסבור דדוקא נקט קמא קמא, שכן כתב, כיון דנגיד ומשיך קמא קמא ראשון ושני גלי אדעתיה דניחא ליה שירדו גשמים לכאן לעולם אולי יקלטו טעם יין. עד כאן. ושמא לאו דוקא, אלא משום דאמרינן בגמרא קמא קמא, פירש כן, ולאו דוקא דבתרי זימני הוי גלוי דעת ולא בפעם אחת.


דף צז עמוד ב[עריכה]

יין בוריק:    פירוש לבן, מלשון ברק, ברקאי. ואם תאמר היינו חיורין ולקמן פסלינן ליה. י"ל דחיורין הוא לבן ביותר ואינו אדום, והיינו דהדר ליה אל תרא יין כי יתאדם. ויש גורסין בודק, כלומר יין חזק ביותר שבודק כל הגוף.

ויין של מרתף:    ואם תאמר היינו קוסס. וההוא אפילו הביא פסול, כדתניא בברייתא אחריתי דבסמוך. כבר נשמר ר"ש ז"ל ופירש יין של מרתף שלקחו מן המרתף ולא בדקו אם יפה אם קוסס. ולכתחלה לא יביא עד שיבדקנו, ואם הביא כשר, דמסתמא ביפה מחזקין אותו.

אי למזוג עלויי עלייה דאמר ר' יוסי בר חנינא וכו':    ואם תאמר והא עשרה דברים שאמרו בכוס של ברכה אחד מהם שתהא חי (ברכות נא, א). וי"ל דחי עד ברכת הארץ, ובברכת הארץ נותן מים, משום דמשם ואילך מזכיר שבח הארץ וכשנותן מים וראוי לשתותו כבר בו שבחו. והרבה פירושין נאמרו בו, וזה עיקר.

ואוקימנא למעוטי שריחו רע ואי נמי מגולה ואף על גב דעבריה במסננת ומשום הקריבהו נא לפחתך:    ואם תאמר לימא לאפוקי יין שנתן בתוכו דבש, דאף הוא פסול לגבי המזבח, ואם הביא פסול. י"ל דהתם גזרת הכתוב היא, כמזוג, ומכל מקום עלויי עלייה, וכל שמעליהו מברכין עליו בורא פרי הגפן ומקדשין עליו. ובהדיא גרסינן בירושלמי בפרק ערבי פסחים (ה"א) גבי ארבע כוסות יוצאין בקונדיטון, וקונדיטון היינו יין דבש ופלפלין.

ויין מבושל, יש מי שאומר שהוא פסול לקידוש, הואיל ופסול על גבי המזבח, וכדתנן במסכת מנחות (פו, ב) אין מביאין יין מבושל ולא מעושן ואם הביא פסול. וליתא, דמבושל נמי עלויי עלייה לרוב בני אדם, ואף על פי שיש מקצתן שאינן שותין, אין הולכין בו לענין זה אלא לאחר עלויי הרוב. ובהדיא אמרו שם בירושלמי בפרק ערבי פסחים יוצאין ביין מבושל, והנה כוס ראשון מקדשין עליו קדוש היום. ואף על פי ששנינו בפרק שני של מסכת תרומות (מ"ו) תורמין משאינו מבושל על המבושל ולא מן המבושל על שאינו מבושל, לאו משום דמבושל גרוע, אלא מפני חזקו או מפני מתיקותו, והמבושל שותיו מועטין מן שאינו מבושל, וזהו ששנו שם בפרק בתרא (מ"א) אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעיטו רבי יהודה מתיר שאף על פי שממעיטו משביחו. ואי נמי יש לפרש אין מבשלין יין של תרומה על המפריש את התרומה קאמר, שאינו מבשלו ונותן לכהן לפי שהוא ממעיטו ממדתו ומפסיד את הכהן, ורבי יהודה מתיר דיתר ממה שמפסידו במעוטו משביחו. אלמא לכולי עלמא המבושל מושבח. והרמב"ן ז"ל כתב דאפשר שאף המעושן כמבושל, שלא פסלום לנסכים אלא מפני שנשתנו מברייתן.


דף צח עמוד א[עריכה]

לא שנו אלא בקנקנים דלוקח:    כלומר, ומשום עירוי. ואוקימנא אפילו אמר לו למקפה, דאמר ליה קנקניך גרמו. אבל בקנקנים דמוכר חייב, דאמר ליה הא חמרך והא קנקנך. והוא דאמר ליה למקפה. ופירש ר"ש ז"ל, משום דכל דהחמיץ עכשיו איתגלי דמעיקרא רעותא הוה ביה, והשתא הוא דמבחר נפשיה, וכאותה שאמרו בשילהי איזהו נשך (ב"מ עג, ב) מעיקרא אי דחמרא חמרא אי דחלא חלא הוא ובטבת הוא דמבחר נפשיה.

ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק המקבל ( שם קו, ב) ההוא גברא דקביל פרדיסא מחבריה (בארבעה) [בעשר] דני חמרא, תקיף ההוא חמרא, סבר רב כהנא למימר היינו מתניתין לקתה נותן לו מתוכה, אמר ליה רב אשי לרב כהנא מי דמי התם לא עבדא ארעא שליחותיה הכא עבדא ארעא שליחותיה, ומודה רב אשי בעינבי דרום דכשלקתה נותן לו מתוכה דמי, דאלמא כל דלא איקרום ענבי לא תליא בדמעיקרא אלא בהפסד דהגיעו לאחר מכאן. י"ל כל דלא איקרום ענבי ודאי לא מחמתן אחמיץ חמרא, ועבדא ארעא שליחותיה, אבל משעת דריכה הוא דמטי ליה פסידא.

ולדידי קשיא לי, דאדרבא מההיא דפרק איזהו נשך משמע דכל דהוי חלא מעיקרא בטבת הוא דמבחר נפשיה, וכל מאן דלא מבחר בטבת איגלי דחמרא הוא מעיקרא והפסד הוא דמטי ליה לבתר כן, ואילו במתניתין לא פליגי בין קונה קודם טבת לקונה לאחר כן. אלא מסתברא, דכל דאמר ליה למקפה מקבל עליו אחריות להעמיד לו יין יפה כשיעור הראוי להסתפק ממנו למקפה, וכענין שאמרו במבושל ובמיושן ולהוליכו לפרוואתא דביל שפט.

וכי קנקנים דמוכר מאי הוי לימא ליה לא איבעי ל לשהוייה לא צריכא דאמר ליה למקפה:    ודוקא בשהחמיץ לאחר שלשה, הא תוך שלשה, אף על גב דלא אמר ליה למקפה, הרי הוא ברשות מוכר, וכמו שכתבתי למעלה, דבהא לא פליג שמואל עליה דרב אלא אם כן טלטלו ונדנו על כתפי הכתפים, וכמו שכתבתי למעלה. ואני תמה. וכי אפשר לומר לו לא איבעי לך לשהוייה כלל, וכי על דעת לשתותו שם לשעתו קנאו. על כן נראה לי דלאו בשהחמיץ מיד קאמר, אלא לאחר זמן, שהיה לו לשתותו, ואם אמר לו לשתותו מעט מעט לעצמו, הרי זה כאומר לו למקפה וכחנוני דקונה למכור על יד על יד בחנותו.

האי מאן דמזבין חביתא דחמרא לחנואה:    פירש ר"ש ז"ל, דשליחא בעלמא שוייה. ואינו מחוור, דמאן דמזבין קאמר, ואם איתא לימא האי מאן דמקבל. לפיכך נראה דמזבין ממש קאמר, ואפילו הכי לא מצי למימר ליה לא איבעי לך לשהוייה, דהא למזבן ליה בחנותו ביומי דשוקא בעי ליה, וכמתנה בהדיא בהכין הוא. וכבר כתבתי למעלה משמו של הראב"ד ז"ל, דדוקא בנושאו במוט, אבל על ידי כתפים לא, דאכתפא דכתפין שואר.

האי מאן דמקבל חביתא דחמרא מחבריה אדעתא דממטי ליה אפרוואתא דביל שפט וזל דינא הוא דמקבלה מיניה:    כך הגירסא בספרים שלנו. ולפי גרסא זו נראה, דדוקא במקבל לעסק, דאף על גב דפלגא מלוה ופלגא פקדון, כיון דבתורת עסק קבלה ולהוליכה לפרוואתא דביל שפט וזל קודם לכן, מחזירה לו, שלא על דעת כן קבלה. אלא דבהחמיצה פליגי לישני, וללישנא קמא החמיצה לא, דכל שהחמיצה מזליה גרים ופסידא מחמתיה מטייה וחייב. אבל בלוקח יין או סחורה אחרת על דעת להוליכה למקום אחר אינו יכול לחזור בו. וכן הגירסא בהלכות הרב אלפסי ז"ל וכן בפירוש ר"ש ז"ל. אלא שפירש הוא ז"ל, שבעל היין התנה שלא ימכרנו כאן אלא בפרוואתא דביל שפט, וכיון שכן דינא הוא דמקבל בעל היין הפסד הזול, הואיל ואפילו אם הוקיר מיד לא היה לו רשות למוכרו עד שיגיע לפרוואתא דביל שפט, ומיהו לענין גנבה ואבדה ברשותא דמקבל קיימא. עד כאן.

אבל בפירוש רבינו תם ז"ל מצאתי, האי מאן דמזבין חביתא דחמרא. וכן מצאתי לראב"ד ז"ל. וזה תימה, וכי כל קונה להוליך סחורה ממקום הזול למקום היוקר, אטו מי קאי באחריות זילא על המוכר. ושמא כל שאומר בשעת המקח אדעתא דלמטיה לפרוואתא, כאלו מתנה שאם אינו מוליכה שם משום דזילא דתהדר, וכענין שאמר באדעתא למיסק לארץ ישראל ונאנס ולא סליק (קדושין נ, א) והאי נמי נאנס באונסא דזילא ולא סליק. והאי דקאמר וזל ולא אמטייה הא [אמטייה] אף על גב דזל לא מצי הדר ביה דאדעתא דלימטייה קאמר והא [אמטייה] כנ"ל.

וקיימא לן כלישנא בתרא, דאמרו אפילו החמיצה, וכר' יוסי בר חנינא, ואף על גב דקנקנים דמוכר, מכל מקום הוה ליה כמוכר למקפה, והכל מחמת התנאי, ודלא כר' חייא בר יוסף. וכן פסקו ר"ח והרב אלפסי ז"ל. והיינו נמי דשמואל, לפי מה שפירשנו למעלה. אבל ר"ש ז"ל פסק כלישנא קמא וכר' חייא בר יוסף, ואזיל לטעמיה, שהוא ז"ל פירש דברי שמואל כר' חייא בר יוסף, וכמו שכתבנו למעלה.


דף צח עמוד ב[עריכה]

מתני': המוכר מקום לחבירו לעשות לו בית וכן המקבל לעשות בית חתנות לבנו:    כתוב בנמקי הרמב"ן ז"ל דהכי קאמר, המוכר סתם מקום לעשות לו בית, אינו חייב ליתן לו אלא כשיעור הזה, דקרקע בחזקת בעליה ויכול לומר אני לא מכרתי אלא כך, שסבור הייתי שבית חתנות אתה רוצה, שאם נתכוונת לקנות יותר היה לך לפרש. וכן המקבל לבנות לו בית סתם. לפי שהמקבל לבנות בית חתנות לבנו אינו חייב לעשות אלא ארבע אמות על שש. אבל אמר לו לבנות לעצמו בית קטן עושה שש על שמונה., וכן במוכר לו בפירוש לעצמו. וסופא רבי עקיבא תני לה.

וקשה בעיני, היאך אפשר שהוציא רבי עקיבא הלשון כאן וכאן מסותם, ונאמר זה באומר סתם מכור לי מקום לעשות בית וזה במפרש לבנות בית לעצמו, ואיך חסר כל מה שעיקר הדין תלוי בו. ולא עוד (ו)אדרבהא מדקתני סופא בית קטן לכאורה הוה משמע בית קטן מן הראשון שאמר ברישא, אי רבי עקיבא תני לה, וכדפירש הוא ז"ל וכדבעינן למכתב, והגע עצמך שזו אינה תלמוד שיזכיר הבית הקטן בשיעורו בית סתם והבית הגדול ממנו יזכירנו בלשון בית קטן. אלא על כרחין אם כפירוש זה לא סגיא דלא תני ברישא בית חתנות או דליתני בסופא בית קטן לעצמו.

ועל כן נראה לי(ה) עיקר כמו שפירש ר"ש ז"ל, דכולה רישא במפרש, והכי קאמר, המוכר לחבירו מקום לעשות לו בית או שמקבל לבנות לו בית, וזה וזה לבית חתנות, עושה ארבע אמות על שש. אבל האומר בית קטן סתם, עושה שש על שמונה.

והרא"ם ז"ל פירש, דסופא אתאן לרבי ישמעאל. וגם זה נכון. אלא דלמאן דאמר בגמרא דהרוצה לעשות רפת בקר רבי עקיבא תני לה, לא ניחא, דאיצטרכינן למתני מתניתין פיסקי פיסקי, רישא רבי עקיבא, ורפת בקר היא זו ר' ישמעאל, והרוצה לעשות רפת בקר רבי עקיבא, ובית קטן רבי ישמעאל. ולא היא, דאפילו למאן דאמר דרבי עקיבא קתני לה לאו דוקא רבי עקיבא קאמר דתני לה.

ואם תאמר בין למר בין למר למה מחייבין המוכר או המקבל סתם בבית יותר מארבע אמות על ארבע אמות, והלא כל שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות נדון כבית לכל הדברים, לחלוקת השותפין ולמזוזה ולנגעים ולשוב מעורכי המלחמה ולנדרים, וכדאיתא בסוכה (ג, א) ובתוספתא (סוכה פ"ב, ה"ב). י"ל דאף על פי כן דירה סרוחה היא, ואין דעת מוכר וקונה ושוכר ומקבל לקנות לכתחלה דירה סרוחה. והיינו דקאמר לו רבי ישמעאל לרבי עקיבא שאין אדם נותן דעתו לעשות דירה סרוחה כזו ואפילו של ארבע על שש ולא עליה נתכונו זה וזה. ורבינו האיי גאון ז"ל כתב בספר המקח (שער כד), דהפרש יש בין זה למוכר בית בבתיו, דהתם לכולי עלמא כל שיש לו אפילו בית של ארבע אמות על ארבע אמות מראה לו.


דף צט עמוד ב[עריכה]

הכי גרסינן: אמה בית השלחין אני מוכר לך נותן לו שתי אמות לתוכה ואמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה. הכל ארבע אמות:    ואם תאמר אם כן למה קורא אותה אמה. י"ל כל חלל שהמים עוברין בו קורא אמה אמת המים, ולאו דוקא אמה. ואי נמי על שם שעומקה אמה. ור"ש ז"ל גריס אמה מכאן ואמה מכאן, והכי קאמר, נותן שתי אמות לתוכה של שדה לאגפיה מלבד חללה שהוא אמה, שהן שלש בין הכל, ואין גרסת רב הספרים מסכמת לכך.

אמאי שלו לא הגיעו לינקוט פזירא וליתיב:    הקשה רבינו תם ז"ל, וכי גדול כחו של יחיד מן הרבים, הוא בירד לעצמו ואנו אומרים דלינקוט פזירא וימנע את הרבים מלעבור בדרך שהיתה שלהם, ואפילו יחיד שהחליף דרך היחיד שלא מדעת שניהם לא עשה ולא כלום, וכל שכן בדרך הרבים. וי"ל דמשום דקתני מה שנתן נתן והרבים עושין דרכן שם, שנראה שנתרצו בחליפיו ושחליפיו חליפין, וכיון שכן שלו הגיעו ולעביד דינא לנפשיה לכלות רגל הרבים משם. וכי קאמר ליה דאי אפשר להיות חליפיו חליפין, דאי אפשר שלא יהיה הדרך שנתן להם עקלתון למקצת בני רשות הרבים, וכיון שכן אין חליפיו חליפין, חזר והקשה אם כן לימא להו הבו לי דידי ושקולו דידכו ולינקוט פזירא וליתיב על הדרך שנתן להם, ואמאי מה שנתן נתן דאמרת כיון דשלו לא הגיעו. ואתא לאוקמי מתניתין כרבי יהודה דאמר משמיה דרבי אליעזר דרבים שביררו דרך לעצמן מה שביררו ביררו והרי היא שלהן, וכל שכן כאן שלא בררו הם לעצמן אלא שנתנה הוא להם. ואקשינן לברורה לרבי אליעזר וכי רבים גזלנים נינהו, והאיך אפשר שיאמר רבי אליעזר כן. ופירש רב גידל משמיה דרב לדרבי אליעזר בשאבדה להם דרך באותה שדה, דמן הדין יש להם דרך שם, אלא שלא נודעה להם עכשיו אם מן הצד או באמצע, והם בררו להם דרך זו. ואקשינן תו על זה, שאם כן, דרבי אליעזר דוקא בשאבדה להם דרך באותה שדה קאמר, למה אמר רבה שאין הלכה כרבי אליעזר, דמן הדין יש לבעל השדה ליתן להם דרך, דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דאדמון בפרק דייני גזרות (כתובות קט, ב) במי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו, אדמון אומר ילך בקצרה וחכמים אומרים יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר, אלא באחד דאתי מכח ארבעה, דאמר ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו, אבל באחד דאתי מכח חד, אי נמי חד דאית ליה דרך על חד, כולי עלמא מודו דאמר ליה אורחאי גבי דידך הוא.

ואי אמרת הא דקאמר רבה אין הלכה כרבי אליעזר היינו במה שבררו לעצמן, דמדינא בעל השדה יברור להן או יביאו ראיה. לא היא, דמדקאמר רבה אין הלכה כרבי אליעזר סתם, משמע שאין להם דרך כלל, דמשמע ליה דהא דמיא להאי דמי שהלך למדינת הים, דאי לא, לימא אין הלכה כרבי אליעזר דאמר מה שבררו בררו אלא בורר הוא להם דרך, אלא ודאי בשלא אבדה להם הדרך הוא, ומשום דדמיא לאדמון וגריעא מינה. ופריק (מאן) דבשאבדה להם הדרך לא אמר כי הא דרבה דאין הלכה כרבי אליעזר. וטעמא מאי, השתא הדרי לברורי מתניתין, כלומר אפילו כי מוקמת מתניתין כרבי אליעזר וכרבי אליעזר בשאבדה להם הדרך באותה שדה, מכל מקום מתניתין לא נאבדה להם דרך, דדרכן ידוע, ולא הגיעו בעל השדה, אם כן אכתי לימא להו שקולו דידכו והבו לי דידי. ופרישנא טעמא דמתניתין מדרבי יהודה דאמר מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. ותו לא צריכינן להא דרבי אליעזר כלל. כן נראה פירוש שמועתינו. ופנים רבים נאמרו בה וזה נראה עיקר.

ובפרק המניח את הכד (ב"ק כח, א) הביאו משנתינו גבי פלוגתא דעביד איניש דינא לנפשיה, ואקשו נמי התם לימא להו שקולו דידכו והבו דידי כדאקשו הכא, ופרישו טעמא כדרב יהודה ולא אדכרו בה הא דרבי אליעזר, דאלמא טעמיה דמתניתין כרב יהודה.


דף ק עמוד א[עריכה]

ורבי אליעזר רבים במאי קנו לה בהלוכה:    מסתברא דלרבי אליעזר דוקא קא פריך, ובין למאן דמוקי לרבי אליעזר בשלא אבדה להם דרך ובין למאן דמוקי באבדה להם דרך, ומשום דאותו דרך שבררו להם לא מדעת הבעלים בררו ולא נעשה להלוך. אבל מדרב יהודה ומתני' לא מבעיא ליה דכיון שהבעלים מדעת עצמן נתנו להילוכן של רבים, הרי הוא כשביל של כרמים דמודו ליה רבנן לרבי אליעזר דנקנה בהילוך. ומהדרינן דלרבי אליעזר אפילו בכל קרקע מהנה הילוך, שכן זכה אברהם אבינו בהלוכו בארץ. כנ"ל.

ור"ח ז"ל נראה דלא גריס ורבי אליעזר רבים במאי קנו, ובין לרבי אליעזר ובין למתני' קא מבעיא ליה. ואינו מחוור בעיני, דהיכי כי עריב הא דרב יהודה ומתניתא בהדי' הא דרבי אליעזר ויהיב לכולהו חד טעמא, דהא בדרבי אליעזר פליגי רבנן וקיימא לן כותייהו, ודרב יהודה הלכה פסוקה היא, ואנן היכי מייתי טעמא לכולהו ממאי דאמר רבי אליעזר ופליגי רבנן עליה. אלא אם כן נאמר דלא מהאי דרבי אליעזר דוקא קא מייתי, אלא כאלו אמר קנו לה בהילוכה כדאמר רבי אליעזר, אלא דלרבי אליעזר הילוך קני בכל מידי, ולדידן במידי דעביד להילוך כמתני' וכדרב יהודה, וכדאמר ר' יוסי בר חנינא מודים חכמים לרבי אליעזר בשביל של כרמים.

אלא דאכתי לא ניחא לי שפיר, דאם כן עיקר טעמא הוא מדר' יוסי בר חנינא מייתי, ואם כן הוה ליה למימר ואמר ר' יוסי בר חנינא, ואין כן בגירסת הספרים אלא אמר ר' יוסי בר חנינא. ור"ש ז"ל פירש בענין אחר. והראשון נראה לי עיקר.

כי אתו לקמיה דר' יצחק בר' [אמי] אמר להו הבו כי היכי דדארו טונא דשבישתא והדר:    נראה דאשביל קאי, דאילו דרך ואפילו דרך היחיד הא תניא במתני' דרך היחיד ארבע אמות, ואחרים אמרו בברייתא כדי שיעבור חמור במשאו, ופירשו דהן כשיעור שני גומדין ומחצה.

הכי גרסינן: והני מילי דמסיימי מחיצאתא אבל לא מסיימי מחיצאתא כי היכי דשקיל כרעא ומנח:    ופירוש כשיש שם מחיצות גבוהות, צריך שיהא השביל רחב כדי שיוכל לעבור בו ולהתהפך מצד לצד עם משואו של זמורות שבראשו, כדי שלא יעכבו המחיצות, אבל כשאין שם מחיצות גבוהות, די לו כדי הנחת פרסת רגלו, שהרי למעלה ממנו אויר פנוי להתהפך לכל צדדיו עם משואו שבראשו.

כדי שיעבור חמור במשואו:    ופרישו דהיינו שני גומדין ומחצה. כתב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש, מסתבר לן דהני מילי היכא דלא מסיימי מחיצתא, אבל היכא דאיכא מחיצתא, חמור במשואו בשני גומדין ומחצה לא משתכי וכל שכן דלא הדר.


דף ק עמוד ב[עריכה]

ואי אמרת בבית הקברות בשבת מאי בעי:    ואם תאמר אם כן תקשי למאן דאמר ביום הראשון. י"ל דמשכחת לה דנקבר בערב שבת ולענין אנינות הלילה הולך אחר היום ולענין המעמד כן. וכן פירש ר"ש ז"ל.

אורכן ארבע:    אמרו בתוספות, דמכאן יש ראיה שאין קומת האדם ארבע אמות, שהרי דופני הארון עבין, ועוד שלא יכנס הארון דחוק כל כך. ומקומו של אדם ארבע אמות שאמרו בכל מקום, היינו עם פישוט ידיו, וכדאמרינן בעירובין פרק מי שהוציאוהו (מח, א) הני ארבע אמות היכא כתיבן שבו איש תחתיו גופו שלש אמות ואמה כדי פישוט ידיו ורגליו.

ואם תאמר כיון שאין גובה קומתו אלא שלש, למה אמרו (עירובין ד' ב) במקוה ששיעורו אמה על אמה ברום שלש אמות, שאם כן כשיטבול יטבע. כתב הרמב"ן ז"ל, שכל גופו וראשו עולה בהן בעודן במקוה בעי, והיינו שלש אמות, ואם יטבול כשהוא כן מגביה ויוצא מיד.


אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הרשב%22א_על_הש%22ס/בבא_בתרא/פרק_ו&oldid=1052285"