חידושי הרשב"א על הש"ס/בבא בתרא/פרק ט

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות | רשב"ם | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קלט עמוד ב

בזמן שהנכסים מרובין הבנים יירשו והבנות ניזונות:    כלומר, תחת יד הבנים. ואין מייחדין להם מזונות. דאי לא אמאי תנא תרי בבי, נכסים מרובין ונכסים מועטין, ליתני בין שהנכסים מרובין בין שהנכסים מועטין הבנות נזונות. ועוד דהכין מוכחכ בגמרא בהדיא, דאמרינן ואי אין בהן כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו שקלן להו בנות לכולהו, ואמר רבא (מביאין) [מוציאין להם מזונות] לבנות עד שיבגרו והשאר נותנין לבנים, אלמא בנכסים מועטין הוא שמוציאין ונותנים לבנות, אבל במרובין לא, אלא ניזונות תחת יד הבנים, ואין חוששין שמא ימכרו הבנים או ימעטו באכילתן ולא ימצאו הבנות במה ש[י]זונו, [אלא אלו ואלו ניזונין ואוכלין אפילו עד פרוטה אחרונה, וכדאמרינן בגמרא פשיטא מרובין ונ[ת]מעטו כבר זכו בהן יורשין.

הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים:    ר"ש ז"ל הכניס פרנסת הבנות בכלל המזונות, שכן כתב, הבנות נזונות עד שינשאו ונוטלות עישור נכסים. והרמב"ן ז"ל תפש עליו, דההיא פרנסה מיקרי, ולא אמרי בה הבנים ישאלו על הפתחים, אלא הבנים יירשו ולכשיבוא לינשא לבעל נוטלות עישורן. ובאמת שאין הפרנסה בכלל המזונות, וכמו ששנינו בפרק יש נוחלין (קלט, א) אין הגדולות מתפרנסות על הקטנות ולא הקטנות נזונות על הגדולות. אבל נראה שר"ש ז"ל לא פירש כן אלא נכסים מרובין, ולשונו מוכיח כן. ומיהו בירושלמי אמרו שהפרנסה ממעטת בנכסים, אלא שאין לוקחין משם ראיה, שכן אמרו שבעל חוב בין מלוה על פה בין מלוה בשטר ממעטין, ואילו בגמרין בעיא ולא איפשיטא ואין ממעטין.

דף קמ עמוד א

גמרא: אבל חכמים אומרים כל שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגרו:    ירושלמי: כל ש[י]זונו מהן אלו ואלו עד שיבגרו או עד שינשאו, אית בה לקולא ואית בה לחומרא פעמים שהן סמוכות לבגר פעמים שהן רחוקות מן הבגר.

מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשין:    כלומר, אפילו נתמעטו קודם שיבואו לפני בית דין.

מועטין ונתרבו מאי:    ופשיטא דאם נתרבו הרי הן כמרובין מעיקרן ורוחה לבנים, מדאמר רב אסי אמר רבי יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו, ופירש ר"ש(י) ז"ל דוקא בשנתרבו קודם שהוציא להן בית דין דאילו לאחר מכאן כבר זכו בהן (הבנים) [הבנות] ונכסים דידהו נינהו. וכן משמע מלשון שקדמו ומכרו.

ורש"י ז"ל כן פירש בכתובות בפרק הנושא (צא, א. קג, א), אבל רבינו יצחק הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל פירש אפילו משהוציאו בית דין להן מזונות ובאו לידי שליש. והביא ראיה ממה שאמרו בכתובות (קג, א) יתומים שמכרו במדור אלמנה לא עשה ולא כלום, ואקשינן והא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו, ופרקינן התם לא תפסה מחיי[ם] הכא תפסה מחיים, אלמא בנות דלא תפסן מחיים (ו)משעת מיתת הא קמו להו נכסים ברשות היתומים עד שיגבו להם בית דין, אף על פי שלבסוף הגבו להם אם קדמו ומכרו מה שמכרו מכרו, וכן (אם) [הוא] הדין לנתרבו. וכן הביא ראיה מדגרסינן ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (סז, ב) גבי הא(י) דאמר רבי ישמעאל בר רבי יוסי משום אביו הבת מאכלת הבן אינו מאכיל, כלומר, שאינו מאכיל תרומה לעבדים, אם הניח האב את אשתו מעוברת, משום חלקו של עובר, בת נמי לא תאכול משום חלקו של עובר, ואוקמה אביי בנכסים מועטין וכשיש בן בהדי בת, דאי האי עובר בן הוא לא עדיף מהאי דקאי, ואי בת היא אמאי אכלה בתקנתא דרבנן כל כמה דלא נפקא לאויר העולם לא תקון רבנן, (ואפשינ') [ואקשינן] ובנכסים [מועטים] נמי דבנות נינהו והא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו, ואם איתא [ד]לאחר שגבאו הבנות שוב אין הנכסים בחזקת יתומים, מאי קושיא (לן ומה) [לוקמה] בשגבאום.

והרמב"ן ז"ל דחה, דהתם אי אפשר להגבותן כולן לבת זו, שמא ימצא עובר נקבה ויש לה חלק בנכסים לאחר שתצא לאויר העולם, ואי בשגבתה הבת דקיימא הלכה, פשיטא שהעבדים מותרין בחלקה, ובכי הא אפילו הבן נמי מאכיל, ונראה לי דאי משום הא לא קשיא, דכיון (דמי) [ד]אין לבנות אלא מזונות מתקנת חכמים, וכל כמה דלא נפקא לאויר העולם (ולית לה) [לא] תקנו לה רבנן ולית לה אפילו בנכסים מועטין כלום, ולפיכך אם באו להגבותן כולם לזו אין אותה (מלה נולדת) [שלא נולדה מעכבה, וכדברי רבי ז"ל. ומכל מקום נראה כדברי רבינו יצחק ז"ל, דהא אי מיתו להו בנות מקצתן או [כולן] נכסים דבנים נינהו, כלומר, אלמא אף על פי שגבאום בחזקת הבנים הם.

ומורי הרב ז"ל כתב, דנראין דברי רבינו יצחק ז"ל לדין התלמוד שאין הבנות נזונות ממטלטלי אלא מקרקעי, והילכך קרקע בחזקת יתומים קאי, שאין בית דין מגבין אותו לבנות ומחליטין אותו בידן אלא להרשותן למכור וליזון אבל השתא דניזונא מן המטלטלין כתקנת הגאונים אם תפסו תפסו כדרך שאמרו באלמנה שתפסה מטלטלי במזונותיה אם תפסה תפסה. ולא ירדתי (מזה) [בזה] לסוף דעת רבינו ז"ל, דאפילו לאחר התקנה הבנות ניזונות הן תחת יד הבנים אפילו במטלטלין מועטין, שלא [תקנו] הגאונים ז"ל להיות הבנות ניזונות מן המטלטלין ושישאלו הבנים על הפתחים, ד(י)די לבנות שיזונו בהן ביחד עם הבנים. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל משום גאון ז"ל ועיקר.

ורבינו האיי גאון ז"ל כתב בתשובה, דהאידנא כיון שתיקון לבנות מזונות ממטלטלי מה לי קרקע כדהוה כמה לי שקלי דמים דידיה, אי שקלי יהבי מזונות לבנות. והרמב"ן ז"ל כתב: תמהני על הגאון, דקני' מעות לא משעבדי לבנות כלל, אלא שעבודייהו א(י)נכסי דאבוהון, וכיון שמכרו ואינן יכולות לטרוף הפסידו. למה זה דומה למלוה על פה שיצתה על היתומים ומכרו נכסים שאינו גובה מן הדמים שבידם, דלאו הני זוזי דשבק אבוהון.

דף קמ עמוד ב

עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל הבנים:    יש מפרשים דאלמנה ובנים אלמנה ניזונת והבנים ישאלו על הפתחים, קל וחומר מבת, ומה בת שדוחה את הבנים אלמנה דוחה אותה בן שנדחה מפני הבת אינו דין שידחה מפני האלמנה (אלא על ידי הבת וכן בת שלא במקום בן אינה נידחת מפני האלמנה שלא אמרו ביורש שידחה מפני האלמנה).

ויש אומרים שאין (הבת) [הבן] נדחה לעולם מפני האלמנה אלא על ידי הבת, וכן בת שלא במקום בן אינה נדחת לעולם מפני האלמנה, שלא אמרו ביורש שידחה מפני האלמנה אלא הבת בזמן שאוכלת מן התקנה דתנאי בית דין. וכן היא בירושלמי, דגרסינן התם: אלמנה ובנים שניהם שוים, אלמנה ובנות שתיהן שוות, אין האלמנה דוחה את הבנות ולא הבנות דוחות את האלמנה, פעמים שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי הבנים [כשם שהאלמנה דוחה לבנות על ידי בנים] כך תדחה את הבנים [אמר] ראוי הוא לתבוע כתובתה ולאבד מזונותיה. עד כאן.

וטעמא דמילתא כדאמרן, דאלמנה אינה דוחה לא הבנים לבדן ולא הבנות לבדן שלא במקום בנים, לפי שאין בדין שתהא האלמנה האוכלת מן התקנה דוחה לא את הבנים ולא הבנות היורשות, כדי שלא תעקר ירושה דאורייתא מפני התקנה, ואף על פי שהבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים שאני בנות דהן ראויות לירש שלא במקום בן הילכך לא חשבינן לה לירושה כעקירה לגמרי, וכן כל שיש אלמנה ובנות במקום בן כל שהבת דוחה את הבנים אף על פי שהאלמנה דוחה הבנות אין נראה כעקירת נחלה, הואיל ועכשיו אין הבנות יורשות.

וכשהאלמנה דוחה את הבנות במקום שיש בן מוציאין לאלמנה מזון עד זמן שאומרים בית דין שראויה לחיות (את) [אם] זקנה ואם ילדה, ומעמידין ביד שליש והוא מפרנסה אחת לשלשים יום כדרך שאמרו בכתובות (צז, א) למוכרת למזונות.

והשתא דאפשיט דאלמנה דוחה את הבנות, ממילא אפשיטא דאלמנה ממעטת בנכסים, ואפילו הכי לא איפשיטא בעיין דבעל חוב, אפילו דטפי הוה משמע דהוה ליה לבעל חוב למעוטי, דאית ליה אפילו מית, מה שאין כן בבת אשתו ובאלמנתו. ותדע, מדאמר ליה פשוט מינה [חדא] ולא אמר תרתי.

כתב הראב"ד ז"ל: מאי שנא בת אשתו ואלמנתו דאיבעיא להו, ומשום דאי מייתי אי נמי מנסבן לית להו, ומאי שנא בנות עצמן דממעטי חדא אחברתא אף על גב דאי מתה או מינסבא לית ליה. ותירץ דבנות כיורשות שוינהו בנכסים מועטין הילכך ממעטי, דהשתא מיהא הא איתנהו ויורשות הן ואלמה מלתייהו דלאו בנות אחולי נינהו, אבל אלמנתו ובת אשתו לאו יורשות הן ובעלות חוב הן ובנות מחילה הן, וכיון דאיכא דוכתא דלית להו [לא] (ו)ממעטי. וכל הנך סלקן בתיקו ולא ממעטי.

אדמון אומר וכי בשביל שאני זכר הפסדתי מאי קאמר:    כלומר, אדרבא [היא] הנותנת, שהזכרים הן שנדחין. ופרישנא דהכי קאמר, וכי בשביל שאני זכר וראוי לירש בנכסים מרובין הפסדתי הכל בנכסים מועטין, דין שניזון שנינו יחד.

ולענין פסק הלכה כתב הרב אלפסי ז"ל דלית הלכתא כאדמון, משום דסוגיין כתנא קמא אזלא. כלומר, כל אותן הבעיות אליבא דתנא קמא איתנהו. ואף על פי שאמרו (כתובות קט, א) כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו, אין למדין מן הכללות (איתא בעירובין כז, א).

ויש לי מקום עיון בדברי הרב ז"ל, דכיון דאמרי כל מקום שאמר רבן גמליאל במשנתנו רואה אני דברי אדמון הלכה כמותו, למה נדחה אותו הכלל כאן. ואי משום סוגיא דלעיל, אין דוחין הלכה משום סוגיא. ועוד דהא שקלי וטרו אביי ורבא ואדמון, ומשמע מדשקלו [וטרו] דכותיה סבור להו. ויש אומרין דאדמון אינו חולק אלא מתמיה ונפקא מינה להיכא דתפסי בנים דלא מפקינן מנייהו, וממנה [למד] רבי יוחנן ליתומים שמכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו. וכל זה שלא לשבור אותו הכלל שאמרו דכל מקום ששנה רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו.

האומר אם ילדה אשתו זכר יטול מנה וכו':    כתב הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל: האי מתניתין בשכיב מרע הוא, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, אבל בבריא לא משכחת לה, דאי פי' דאמרינן קנו מידו, הא קיימא לן (ב"מ מו א) דאין מטבע נקנה בחליפין. ועוד דאסמכתא היא, דהא אם ילדה קאמר, ועוד דקנין דברים בעלמא הוא (לעיל ג, א), (דלא) [דהא] יטול ואין דבריו מחוורין בעיני במקום זה, ובודאי אי בלא קנין קאמר ואי נמי בקנין ובמנה טבוע, בשכיב מרע דוקא היא, דאי בבריא לא קני בדבורא בעלמא, ואי מעות טבועין נינהו ודאי לא קנו ואפילו בקנין, כדברי הרב ז"ל, אבל אפשר באגב, והכי נמי אפשר דמקרקעי נינהו ושוה מנה קאמר ובבריא ובקנין, ומנה מאתים דקאמר לאו דוקא, ודכותה שנינו לעיל (קלה, ב) בברייתא (בדוקא) [דדוקא] שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין לו, הא לא מת כותבין ונותנין לו, ועל כרחין לא מנה טבוע קאמר אלא או שוה מנה קאמר או קרקע (שהיה) [שהיא] שוה מנה, ודכותה בנדרים (סה, ב) (והא) [בהא ארבע מאות זוז, וכל שכן לדעת (ד)רב דאית ליה בפרק שבועת הדיינים (שבועות לט, ב) דהאומר מנה לי בידך או שתי כסף יש לי בידך לאו דוקא אלא שוה קאמר. ועוד דקתני יטול לאו למימרא דלא אמר אלא יטול, דאם כן ממאן קאמר דיטול, דילמא מאחרינא קאמר, אלא לישנא קיטא הוא ויטול מנכסי קאמר, וכל דקאמר יטול מנכסי לכולי עלמא שוה קאמר.

ומה שאמר הרב ז"ל דאסמכתא הוא, דאם ילדה קאמר, אינו מחוור כלל, חדא דאי אסמכתא קונה בשכיב מרע יותר מבריא, דענין האסמכתא אינו אלא משום שאינו גומר ומקנה, והילכך מה לי בריא מה לי שכיב מרע. ועוד דאם זה אינו לאסמכתא, דלהרוחת הבנים נתכון ולחלק ביניהם נכסיו לזכר מנה ולנקבה מאתים ואיפשר לו בלא אם, נראה לי שאין אמסכתא אלא באם שהוא כעין קנס, שאינו רוצה שיתקיים הדבר שהתנה עליו באם, כגון אם לא נתת לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי, שאין בעל השדה מתנה בדוקא, אלא דעתו היתה סמוכה שיפרע תוך השלש, וכן אם נתתי לך איתפרע מהאי חמרא ואם לא נתתי לו עד יום פלוני החזר לו את שטרו, אם אני חוזר כי אכפול לך ערבונך, אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני ליבטל זכוותיה, (או) [אם] אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי, וכן כולן לפי דעתי שמתנה באם כעין קנס וגוזמא בעלמא, אבל זה בדוקא אומר ורוצה בקיום הדבר שמתנה בו באם, וכמוהו כתנאי בני גד ובני ראובן דמיניה ילפינן לכל התורה כולה, אם יעברו בני גד ובני ראובן ונתתם להם וכו' (במדבר לב, כט) הרי באם, ואפילו הכי לאו אסמכתא מיקרי וקנו, לפי (שהציץ) שרוצין היו בקיום התנאי ולא בביטולו, וכמדומה לי שזו דרך ישרה בדיני האסמכתות.

גם מה שאמר הרב ז"ל דיטול קנין דברים בעלמא הוא, אינו, דהא אמרינן לעיל בפרק המוכר את הבית (סג, א) יחלוק פלוני בנכסי פלגא. ועוד דהא גרסינן לקמן (קמה, ב) אמר רב ששת יטול ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן, ואי אפשר לומר דהתם דוקא במתנת שכיב מרע, חדא (דיניה) [דיגיד] עליו רעו מדקתני בהדייהו יקנה, ועוד שלא מצינו שיהא הפרש בין שכיב מרע לבריא במה שאין לו גוף, ולא במה שאינו אלא דברים בעלמא, דמילתא דאיתא בבריא (אינה) [איתא] בשכיב מרע מלתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע. ותדע לך, דהא שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה ויאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר ולא כלום, ולא אמרינן כיון דשכיב מרע הוא ליהוי כאילו אמר בית זה לדירה ו(ב)דקל [זה ל]פירותיו. ועוד דיטול לא מיקרי קנין דברים, אלא (באומר אעשה ואחלוק יטול לי שלי) [האומר יזכה יחלוק ויטול כולן] לשון מתנה הן אפילו בבריא. [ולא מיקרי קנין דברים אלא באומר אתן, כדאיתא] (בפ"ק) [בפ"ד] דגיטין (מ', ב), ויש מן הגדולים שאמרו דאפילו (נותן) באתן] לך כך וכך לא קרי קנין דברים. וכן נראה עיקר, כנ"ל.

דף קמא עמוד א

אלא הא דתניא ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה כו':    מסתברא דמשום הכי אמרינן אלא הא דתניא, משום דבתוספתא נשנו הברייתות זו בצד זו. דמשמע דענין אחד יש להן.

דף קמא עמוד ב

והא זכר ונקבה (הא) [לא] קאמר:    ואם תאמר מאי שנא דפריך הכי אברייתא ולא פרכא אמתניתין דקתני ילדה זכר ונקבה הזכר נוטל מנה והנקבה מאתים. י"ל דשאני מתני' דלרוחא דבניו איכון.

דאמר נמי אי זכר ונקבה:    יש מפרשים דאמר אם זכר אם נקבה יטול מנה. ואיכא למידק, אם כן היכי קתני אין לו אלא מנה, פשיטא דאין לו אלא מנה, (אלא) דאיהו מנה קאמר, וכי סבורין היינו שיטול יותר ממה שאמר. וי"ל דאתא לאשמועינן דאף על גב דאמר אם זכר יטול מנה ואם נקבה יטול מאתים, לא נטעי לומר דב[ד]קאמר נמי אם זכר ונקבה יטול מנה על כל אחד ואחד קאמר שיטול מנה. ואי נמי יש לפרש ולא קאמר זכר ונקבה יטול מנה אלא בשאמר אם זכר ונקבה יטול, ולפיכך הייתי סבור לומר שיטול כמו שאמר תחלה, דהיינו מנה על הזכר ומאתים אל הנקבה, קא משמע לן דאינו נוטל על שניהם אלא כעל אחד מהם וכפחות שבהן דהיינו מנה.

הא דאקשינן: ולימא ליה רבי מאיר הוא:    איכא למידק, למאן קאמרינן לרב הונא, ורב הונא כרבי מאיר סבירא ליה במוכר פירות דקל (יבמות צג, א), והילכך לכשתמצא לומר משנתינו רבי מאיר היא, אכתי תקשי לרב הונא. ויש מתרצים דהכא לאו בדוקא קא פריך ולפרוקה מתניתין לרב הונא, אלא פירכא בעלמא הוא דקא פריך אמאי דקאמר משנתינו איני יודע מי שנאה. ואינו מחוור בעיני.

ומסתברא לי דהכי קא פריך, ולימא ליה רבי מאיר הוא, דכשם שאמר רבי מאיר דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם הכי נמי מקנה לדבר שלא בא לעולם, ורב הונא לא סבר ליה כותיה בהא, דאפילו באומר לכשתלד סבירא לרב הונא דלא קנה, כדאיתא בסמוך. ואהדר ליה דלא שמעינן ליה לרבי מאיר דאמר אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם. כנ"ל.

דף קמב עמוד א

אמר רב נחמן המזכה לעובר לא קנה כשתלד קנה ורב הונא אמר אף כשתלד לא קנה:    נמצאו סברות רב נחמן ורב הונא בדברים שלא באו לעולם הפוכות זו מזו, דלרב הונא אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם, ולרב נחמן בהפך דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא אדם קונה דבר שלא בא לעולם ובאומר לכשיולד.

אמר אביי ירושה הבאה מאליה שאני:    כלומר, ורבי יוסי היא דאמר העובר פוסל, אבל במתנה אפילו רבי יוסי מודה. ואם תאמר רב ששת מאי קא מייתי ראיה מינה, דהא אפילו (ה)[ב]ירושה הבאה מאליה פליגי רבנן עליה, וכדאסיקנא בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סז, א). ומסתברא לי שיש לומר דדילמא רב ששת סבר דלא פליגי רבנן עליה, מדמותיב התם ר' זכאי זו עדות העיד רבי יוסי מפי שמעיה לפני חכמי בכרם ביבנה והודה לו, וקא סבר רב ששת דהודו וקבלו ממנו קאמר. אלא דבנדה פרק יוצא דופן (מד, א) גבי תינוק בן יום אחד מאכיל בתרומה ופוסל מן התרומה משמע דרב ששת נמי סבירא ליה דפליגי רבנן עליה.

ויש מפרשים דקא סבר רב ששת דהא דפליגי רבנן עליה דרבי יוסי לאו משום דעובר לא קני, אלא משום דהתם מיעוטא הוא, משום דכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות ואימר נקבה, ואם תמצא לומר זכר שמא נפל והוה ליה זכר בן קיימא מיעוט, ורבי יוסי (הא יש) [חייש ל]מעוטא ורבנן לא חיישי' למעוטא, ולעולם כולן שוין דיש זכייה לעובר בין בירושה הבאה מאליה בין במתנה הבאה מעצמו. וזהו שהקשו לרב ששת בסמוך (ב)[מ]סופא דמתניתין דתינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל, ולא אקשינן ליה מרישא דהאי מתניתין גופא דקתני תינוק בן יום אחד מאכיל בתרומה ופוסל מן התרומה, ורב ששת גופיה (ו)אוקמה בכהן שיש לו שתי נשים א' גרושה וא' שאינה גרושה ויש לו בנים ממי שאינה גרושה ויש לו בן אחד מן הגרושה דפוסל בעבדי(ם) אביו מלאכול בתרומה, ולאפוקי מדרבי יוסי דאומר עובר נמי פוסל קא משמע לן בן יום אחד אין עובר לא ואם כן יש לנו לשאול דתקשינן מדרב ששת לרב ששת, דהכא אמר דיש זכייה לעובר והתם אמר דלא, אלא טעמא לא משום דזוכה ואינו זוכה אלא בחוששין למיעוטא פליגי לדידיה. וזה שלא כפירושו של רש"י ז"ל שפירש שם. וכבר כתבתי יותר מזה בפרק יוצא דופן בסייעתא דשמיא.

אמר רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחיו מן האב:    [כלומר, לעולם עובר נוחל ומנחיל] הוה ליה לרב [ששת] למימר, אלא התם היינו טעמא משום דהוא מיית ברישא. דלכולי עלמא מתניתא ודאי בנחול בנכסי האב קאמר, אי בעי מיניה (ליכתוב) [לירתו] אי בעי מאבוה לירתו, וכדאמרינן התם בפרק יוצא דופן (מו, א), אלא ההיא הכי] קאמר (ההיא), כיון דנוחל בנכסי האם קאמר לפיכך דוקא בן יום א' אבל עובר לא, דהוא מיית ברישא

דף קמב עמוד ב

איהו מאית ברישא:    ודוקא בשמתה בידי שמים, אבל בידי אדם אי נמי מחמת קושי לידה איהי מתה ברישא, דהיינו בן פקועה ואשה היושבת על המשבר. והכין איתא בפרק קמא דערכין (ז, א).

מאי טעמא יכיר אמר רחמנא:    הא דנסיב בבן שנולד לאחר מיתה אינו ממעט בחלק בכורה משום דכתיב וילדו לו בנים, ובבכור שנולד לאחר מיתת אביו משום דכתיב יכיר, אפשר דלא נפקא מיניה מידי, דהכא והכא שנולד דלאחר מיתת אביו קאמר, אלא משום דלגבי בנים כתב וילדו ולגבי בכור כתב יכיר נקטה הכי.

אבל הראב"ד ז"ל כתב משם רש"י ז"ל דנפקא מינה כשהאב גוסס, דאילו בן פשוט כל שנולד בחיי האב ממעט, אבל בכור בעי שנולד בשעה שהוא יכול להכירו, ויצא נולד כשהוא גוסס. ולפי פירוש זה לאחר מיתת אביו לאו דוקא, אלא משום דלגבי בן פשוט דוקא לאחר שמת נקט נמי ההוא לישנא גבי בכור ולאו דוקא, וגוסס הוי ליה מת, לפי שרוב גוססין למיתה. כנ"ל ליישב לפי דברי רש"י ז"ל.

כואם תאמר משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בניו. ונראה דלרבי יוחנן טפי עדיף מזכה לעובר דידיה מירושה הבאה מאליה, הפך מסברת אביי דאמר למעלה ירושה הבאה מאליה שאני, דאלו בההיא לא קיימא לן כרבי יוסי דאמר העובר פוסל, והכא קנה. וטעמא משום דיש (מת) [דעת אחרת] הקרובה לו מקנה אותו.

והלכתא המזכה לעובר לא קנה:    יש לפרש דדוגמא לעובר בעלמא, אבל לעובר דידיה קני, שלא לחלוק על דברי רבי יוחנן דאמר אם תאמר משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו.

דף קמג עמוד א

אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא אין לך מר בקישות אלא פנימי בלבד לפיכך כשתורם מוסיף על החצאין שבו ותורם:    פירש ר"ח ז"ל: מוסיף המר על המתוק ותורם ונעשה הכל תרומה, כך זה שאמר לו קנה את וחמור כיון שחמור לאו בר קנין הוא האדם קנה הכל. עד כאן. פירוש לפירושו, אף על פי שהפנימי מר אינו ראוי להיות תרומה, כשהוא תורם קישות זה מוסיף הוא המר על המתוק ועל הכל קרא שם תרומה, וכאילו אמר שהמתוק והמר יהיו תרומה על שאר הקישואין, ואם איתא דאת וחמור לא קנה אלא פלגא, אם כן אף אנו נאמר שלא נתקנו אלא המחצית שכנגד המתוק ולא המחצית שכנגד המר, שהוא כחמור, אלא ודאי מה שאי אפשר למר לתקן תקן המתוק אף על פי שעשה זה וזה ביחד תרומה, וממנה לאת וחמור דמה שאי אפשר לחמור לקנות קנה האדם. ופירושו עיקר.

אמר רב יוסף קנה פלגא:    כתב הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' זכיה ומתנה ה"ו) שאם אמר נכסי לפלוני ופלוני ובני פלוני נוטלין בני פלוני מחצה והשני[ם] הראשונים מחצה. אבל הרמב"ם ז"ל כתב שאין נוטלין בנים אלא כאחד מן הנפרטים, שאם לא תאמר כן פעמים הכלל שוה לו יותר מן הפרט, כגון שאמר נכסי לראובן ושמעון ולוי, ונמצאו אלו שפרטן מפסידין ואלו שמיעט בהם וכללן מרויחין. אלא דיו לכלל שיטול כנגד אחד מן הנפרטים.

דף קמג עמוד ב

עוד אני חוזר על מה ששנינו בפרק מי שמת וכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לאמצע. ואקשינן עלה בגמרא אשה מאי עיבידתה. ואוקימנן לה בגמרא באשה יורשת. ופירשו ר"ח ור"ש זכ"ל דדוקא בדלא שקלא מזוני, אבל שקלא מזוני לא, דתנן (כתובות צה, ב) אלמנה ניזונת משל יתומים ומעשה ידיה שלהן.

ולולי שאין משיבין את האריות הייתי אומר, דאפילו ניזונת משל יתומים, כל שאמרה ראו כל מה שהשביחה במטלטלין השביחה לעצמה ובמקרקעי נוטלת כאריס. וטעמא דמילתא דחזיא לי לעניות דעתי, דאלו מטלטלין נינהו, כל שאמרה ראו, גזלנית היא זו, ושבח גזלה דגזלן הוי, דמאי שנא זו מגזלן דעלמא, והגע עצמך שאפילו שליח שמשנה לגמרי, כגון דאמר קח לי חטים ולקח שעורים, לרבי מאיר דסבירא ליה דאפילו שליח קננהו בשנוי, אם הותירו הותירו לו, וכן נפקד ששלח ידו בפקדון, ואף זו נמי בשגלתה דעתה ואמרה ראו, גזלנית היא, וכל שהשביחה גזילה היא ולעצמה, ומשלמת כשעת הגזלה, ואפילו בשינה יורשת.

ומה שהעמידו משנתנו ביורשת נראה לי דהיינו משום דקתני השביחה לאמצע, ועלה הוא דאקשינן מאי עיבידתה לחלוק באמצע, שאילו אתה חושבה מן הסתם כמתעסקת טורחת לפני היתומים הכל ליתומים, ואם אתה חושבה כמתעסקת לעצמה אם מטלטלין הן הכל לעצמה, כאלו אמרה ראו, דגזלנית היא, ומשום הכי אוקימנא למתניתין באשה יורשת. ואם במקרקעי, אם אנו מפרשים השביחו לעצמן דהיינו ליטול כאריס, מכל שלא אמרו ראו השביחו לאמצע, ואפילו גדולים וגדולים כדעת רבינו [יצחק בר] מרדכי וכדעת רבינו אלפסי זכ"ל, היינו לאמצע שאינן נוטלין כלום, משום דידעי וקא מחלי, וכדמשמע בפרק המפקיד (ב"מ מ, א) גבי מרי בר איסק דאמר אביי התם דידעי וקא מחלי, ומשמע דאביי נמי לא סיימוה קמיה דקטן הוה, באשה נמי שאינה יורשת מאי עיבידתה לחלוק הנכסים באמצע כאחים ושיהא השבח לאמצע.

ואם אנו מפרשים השביחו לעצמן ליטול כל הריוח, ובגדולים וקטנים, כפשטה דמתניתין, ומשום דקטנים בכי הא מחלי לגבי קרובים, דהא ממילא איכא דטרח קמייהו להשביח נכסיהן, וקרוב לזה נהנה וזה לא חסר הוא, וכפשטה דעובדא דרב ספרא, הכא נמי מקשי מכולה מתניתין אשה מאי עיבידתה לחלוק באמצע בששבחו נכסים מחמת נכסים אי נמי ליטול כל השבח בשאמר ראו, ומשום דמתניתין סתמא קתני ומשמע בכל הנכסים שהניח בין מקרקעי בין מטלטלי, אקשו התם אשה מאי עיבידתה, דבין כך ובין כך מאי עיבידתה, כדאמרן.

ואם תאמר כל שהיא ניזונת משל יתומים, על כרחין אפילו אמרה ראו, כל שהשביחה ליתומים הוא, כדתנן (כתובות, שם) מעשה ידיה שלהן. אני אומר [אם] לדין יש תשובה, שהרי אין האשה חייבת לטרוח לסתור ולבנות ולעקור ולנטוע ולא להשכיר כלום ולהתעסק ברבית, אלא לעשות בצמר הקצבה השנויה במשנתנו, ואם רצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת אינו רשאי, שאינה אצלו כשפחתו הכנענית שיכול לשנותה לכל מלאכה ולפיכך מציאתה לרבה, מה שאין כן במציאת האשה, דמן הדין מציאתה לעצמה אלא שתקנו שתהא לבעל משום איבה,

וכדגרסינן בירושלמי בפרק מציאת האשה (כתובות פ"ו, ה"א) ר' בא ר' חייא בשם רבי יוחנן מה טעם אמרו מציאת בנו ובתו הקטנים ושפחתו ועבדו הכנעניים הרי אלו שלו, מפני שהוא יכול לשנותן למלאכה אחרת, מה טעם אמרו מציאת בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העבריים הרי אלו שלהן, מפני שאינו יכול לשנותן למלאכה אחרת. התיבון הרי אשתו שיכול לשנותה למלאכה אחרת ואמר מר מציאת אשתו שלו, אמר רבי יוחנן טעם אחר באשה, מה טעם אחר באשה אמר ר' חגיי מפני קטטה, וכיון שכן אם הרויחה או השביחה בנכסים למה אנו דנין שבח וריוח זה כמעשה ידיה להיות ליתומים, הגע עצמך אילו היו לה נכסי מלוג וטרחה ונשאה ונתנה בה ונתנה אותן ברבית ונטעה ובנתה הנאמר שיהא אותו שבח ליתומים מדין מעשה ידיה, אלא שאיפשר לומר שהריוח שלה ומשלמת ליתומים כמה שנתבטלה ממעשה ידיה כפועל ששכרו בעל הבית לעדור עמו שמציאתו לעצמו ומשלם אגר בטלה לבעל הבית, ואפשר שהאשה אינה משלמת כלום, שכל שהיא עושה אמרו שמעשה ידיה לבעל ואי נמי שכופה לעשות, אבל אם נתבטלה ולא עשתה אינה חייבת לשלם, וכדמוכח שמעתא בפרק שני דייני גזרות (כתובות קז, א) במי שהלך בעלה למדינת הים שפוסקין לה מזונות ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה.

דף קמד עמוד א

קטנים נמי מצי מנטרי:    מסתברא דאפילו היו קטנים מוטלים בעריסה דאינהו גופייהו לא מצו מנטרי אמרי בהו נמי הכי, דלאו לשיעורין ניתנו אלא כל שהמלאכה קלה שהקטנים בעלמא יכולין לעשותה הגדולים (אין) מוחלין עליה. ותדע, דאי לא הוה לן לאיפלוגי בין קטנים לקטנים והוה ליה למימר הכא בקטנים שיכולין לשמור ואודייני כיון דלנטירותא עבידא קטנים נמי מצו מנטרי. והיינו נמי עובדא דרב ספרא דלקנות ולמכור במטלטלין אפילו (המיעיטות) [הפעוטות] יכולין לעשות כן ולפיכך אי לאו דרב ספרא גברא רבה הוא הוה שבח לאמצע. כנ"ל.

רב ספרא גברא רבה הוא ולא שביק גרסיה וטרח לאחריני:    כתב הראב"ד ז"ל: הא דרב ספרא לאו כמתניתין הוא, אלא רב (פפא) [ספרא] אפיטרופא דאחוה הוה שמינהו אביו, והיה יכול ליתן המעות ביד נאמן לשם עסק, וחשב בעצמו מה שיהנה אחר בהם אהנה אני ואתעסק בהם, וכש(י)גדלו אחיו תובעין אותו לומר אפיטרופא אתה ואין דין אפיטרופוס שיטול כלום בשבח נכסי יתומים אפילו השביחן משלו, כי אם הוצאתו בלבד, אלא אם כן נטל רשות מן האב, דאי לאו דעבד מלתא בהדיה לא הוה מתמנה להו, וכמו שנטל שכר ממקום אחר דמי. ואמר להו רבא אין באיניש אחרינא הכי דייניה, אבל רב ספרא דגברא רבה הוא כמו שהתנה עם אביו דמי או כמי שהתנה בבית דין, כעין משנתינו כנ"ל.

ומכלל דברי הרב ז"ל שמענו שאפטרופין רשאין לתת ממון היתומים ביד אחרים לשם עסק, ואי נמי הם בעצמם רשאין לקחת לעצמם ולהשתכר בהם מה שישתכר בהם אחר בעלמא, ובלבד שיודע לבית דין.

ומיהו מה שכתב הרב ז"ל או כמו שהתנה בבית דין כעין משנתינו, דמשמע דמשנתנו דוקא כשאמרו בבית דין והתנה שהן עושין לעצמן, (ו)אינו מחוור בעיני לפי פשטה של משנתינו וסוגיית הגמרא, דבכל מקום שצריך בית דין בפירוש אומרים כן, וכמו ששנינו (ב"מ ל, ב) מתנה עמו בבית דין ואם אין שם בית דין בפני מי יתנה. ועוד דאם צריך בית דין, ד(י)הוה רב ספרא גברא רבא מאי הוי, הא מכל מקום ביתדין בעינן ולא סגיא בלאו הכי. ועוד דאמרינן יורשת פשיטא, מהו דתימא אשה כיון דלאו דרכה למטרח אף על גב דלא פריש כמאן [דפריש] דמי קא משמע לן ואילו היו צריכין להתנות בבית דין, כי אין דרכה וידענו בבירור שדעתה לטרוח לעצמו ולא ליתומים אפילו הכי הכל ליתומים כל שלא התנתה בבית דין. ועוד דמשנתינו כל שלא אמרו מדין מחילה נגעו בה, דידעי וקא מחלי, וכל שירדו לנכסים להשביח שלא במחילה, בהודעה לבית דין או לעדים סגי להו, דלא אמרו ליטול רשות מבית דין, דאי לא, הוה להו למיתני ואם נטלו רשות מבית דין.

אלא נראה דבמשנתינו אם אמרו לעדים קאמר, וכן בהא דרב ספרא כמי שאמר והתנה בפני עדים קאמר, וגברא אחרינא דלאו כרב ספרא בראו מה שהניח אבא ואני טורח ליטול שכרי כמתעסק דעלמא סגי. וכן פירש ר"ש(י) ז"ל.

אבל בירושלמי נראה כדברי הרב ז"ל, דגרסינן התם (ה"ג): הניח בנים גדולים וקטנים וכו' אמר [רבי] לא אם אמרו בבית דין, וכן האשה שהשביחה וכו' וכן אמר רב לא אמרה בבית דין. וגם ר"ח ז"ל כתב בפירושיו. אלא שמצאתי גרסא אחרת בפירושיו בגרסת ירושלמי שכן כתוב שם: אמר ר' אמי לא אמרו בבית דין. עד כאן. ואני מסופק בפירושו לפי הגירסא הזו, כי יש לפרש לא אמרו שיהו צריכין לומר בבית דין ראו מה שהניח לנו אבינו, אלא אפילו אמרו בעדים ואפילו שלא בבית דין, כמו שכתבתי אני. וצריך לי עיון.

וכן האשה וכו' ואם אמרה ראו מה שהניח בעלי וכו':    כתב ר"ח ז"ל: והוא דלא שקלא מזוני, דאי שקלא מזוני לא, דתנן (כתובות צה, ב) אלמנה נזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם. ויש לי יותר מזה בסוף המסכתא, עיין שם.

תלא ליה אשישא דמישחא:    ולאו דוקא, דכל שכן אם אמר בפני עדים כן שאף על פי שמשיאו שם לא להקנותו לו הוא רוצה, ולא אמרו תלא ליה סנדלא תלא ליה אשישא דמשיחא אלא להקל עליו.

דף קמד עמוד ב

מתני': האחין השותפין. גרסינן:    ולא גרסינן האחין והשותפין, אלא אחין שהן שותפין קאמר. ובירושלמי (ה"ד) אמרו (דהתם) [דסתם] אחים שותפין עד שלשה דורות, דגרסינן התם: תני ר' חייא רבא סתם אחין שותפין עד שלשה דורות אמר ר' יוסי בר בון אף רב המנונא הורי כ(א)ן. עד כאן. ואף על פי שהן שותפין מן הסתם אינן משתתפין אלא במה שבא להם ריוח או הפסד מחמת ממון תפיסת הבית וכן נזונין ומתפרנסין מתפיסת הבית, אבל בכל מה שבא להם מחמת עצמן לעצמן.

ומה ששנינו נפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע, כבר פירשוה בגמרא כשנפל לאומנות המלך, אבל לאומנות אחרת לא, שאינה אלא כמציאה ומציאתן לעצמן, אלא אם כן נשתתפו בכל, דגרסינן התם בירושלמי: חד בר נש אתעביד ספר, בעיא אחוי מיפלג עמיה, אתא (אחוי) עובדא (קיימא) [קומי] ר' אמי אמר כך אנו אומרים אדם שמצא מציאה אחיו חולקין עמו, פירוש' בתמיהא, ותו גרסינן התם: חד בר נש נפק לשליחותיה, בעא אחוי חולקין מפלג עמיה, אתא עובדא קומי ר' אמי אמר שיצא לליסטיה אחיו חולקין [עמו]. והיינו דתנן בברייתא אחד מן האחים שנטל מאתים זוז מן האמצע והלך ללמוד תורה או ללמוד אומנות יכולין האחין לומר לו אם אתה אצלינו יש לך מזונות ואם לאו אין לך מזונות. ואסיקנא דיהבינן ליה לפי ברכת הבית ותו לא, ואם היה ריוח מלאכתו לאמצע היה להם ליתן כמה שהוא מוציא, שהרי הפרידה להנאתן של כל האחים, שהלך ללמוד אומנות כדי להרויח לו ולהם. וכן כתב הראב"ד ז"ל.

חלה ונתרפא נתרפא משלו:    ואוקימנא בגמרא כשחלה בפשיעה, אבל חלה באונס נתרפא מן האמצע. ושנינו בתוספתא (פ"י ה"ב): חלה ונתרפא נתרפא משלו אמר ר[שב]"ג בד"א ברפואה שיש שלה קיצבא אבל ברפואה שאין לה קיצבא מתרפא מן האמצע. ומסתברא דתוספתא בשחלה באונס, ודלא כאוקמתא דגמרין, דאי בשחלה בפשיעה אפילו כשאין לה קיצבא מתרפא משלו, שאין סברא לומר שאם פשע בעצמו שיהא מתרפא משל אחיו.

והא דאוקמה ר' אלעא בגמרא למתניתין בשחלה בפשיעה ולא אוקמה אפילו באונס וברפואה שיש (לך) [לה] קיצבא, משום דסתם רפואה אין לה קצבה, וכדגרסינן (כתובות נא, א) לקתה חייב לרפאותה, והיינו רפואה שאין לה קיצבא. וטעמא דמלתא משום דר[שב]"ג אזיל לטעמיה דאמר בכתובות (נב, ב) דרפואה שאין לה קיצבא משל עצמה, וכן הביאו בירושלמי גבי הא מתניתין דהכא ההיא דר[שב]"ג, דגרסינן (ד)התם: תני רשב"ג אומר כל מה שיש שלה קצבה מתרפאה משל בעלה, וקיימא לן כותיה דרשב"ג גבי כתובת אשה, ומינה דהכא נמי בשיש לה קצבה אפילו חלה באונס מתרפא משל עצמו, ובאין לה קיצבה הרי הוא כמזונות וכולן ניזונין ומתפרנסין יחד מן האמצע.

ולאו דוקא הם אלא אפילו בניהם ונשותיהן כיוצא בהן, בין במה שהשביחו ובין למזונות פרנסה, דתניא בתוספתא (שם): האחים שהניח להם אביהם נכסים ולאחד מהם יש לו בנים ועמדו בניו של זה והשביחו את הנכסים והביאו לידי הריבוי, לא יאמר תנו לי מה שהשביחו בני, וכן הם לא יאמרו תנו לנו מה שאכלו בניך אלא מה שאכלו (בניך אלא מה שאכלו) אכלו מן האמצע ומה שהשביחו השביחו לאמצע. ועוד שנינו שם: נשאו להם נשים והכניסו להם שדות זה נוטל את שהוא (שלו) [מכיר] וזה נוטל את שהוא מכיר והשאר (חולקין לאמצע ומביאין) [מביאין לאמצע וחולקין], (נ)עשו כלים לנשיהם ולבניהן הרי הן של עצמן עשו להם כלים לעצמן מביאין לאמצע וחולקין. והיינו דאמרי בפרק ראשון של בבא קמא (יא, ב) אמר עולא אמר רבי יוחנן האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהם ו[נ]שיהן ובנותיהן אין שמין, וגרסינן בירושלמי בפרק קמא דקידושין (ה"ד): ר' בון פשט כלי רגל וכלי שבת מביאין לאמצע וחולקין. וטעמא משום כלים של חול מוחלין הן אלו לאלו, אבל כלי שבת וכלי רגל שהן יקרין אינן מוחלין.

וכן מה שאמרנו שהן נזונין ומתפרנסין מן האמצע, הני מילי בשניזונין ומתפרנסין דרך שתיקה, דסתמא שותפין הן ומחלי אהדדי, אבל בשמיחו מיחו. ואפילו נתרפא ובא ליטול מן האמצע יכולין הן לומר (לא) [לו] בא וחלוק עמנו ומתרפא משל עצמו, ואפילו חלה באונס, וזו היא ששנינו בשילהי פרק נוחלין אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים ולא הקטנים ניזונין על הגדולים.

גמרא: מאי אומנות תנא אומנות המלך:    פירש ר"ש ז"ל, שדרך המלך למנות אנשי המבוי איש איש חדשו לגבות חקי המלך כאלו תאמר אנשי בית ראשון של מבוי בתשרי ושני לו במרחשון, תמצא שאחד מן האחין שנתמנה בכך לא מחמת עצמו מתמנה, ואפילו היה חריף טפי, אלא מחמת כולם. אבל נפל לאומנות אחרת לא, וכמו שכתבתי במשנתנו.

ויש מפרשים, לאומנות המלך, מפני שהמלך נותן עיניו בעשירים ומחמת ממונם הוא ממנה אותם כדי שיקח מהם לעתים מה שהוא צריך ליקח, והילכך אם מחמת ממון האחים עושרם, נפל לאמצע, ואם מחמת עצמו שהוא עשיר ומחמת עושרו מינוהו, לעצמו, והשכר וההפסד לפי ענין זה.

וגרסינן בירושלמי (ה"ד): תני האחין והשותפין שנפל אחד מהן לאומנות עסקי המדינה בזמן שהוא בא מכח האחין נוטלין מכח האחין מכח בעל הבית נוטלין [מכח בעל הבית] כהדה ר' נחמן בריה דר' שמואל בר נחמן נתפס לבולי, אתא עובדא קומי רב נחמן אמר ליה אי בנכסוי דנחמן נפל לבולי ינתן משל נכסיו ואי לא ינתן משל אמצע. עד כאן.

תני שנעשית למקצתן:    כלומר, שהאב השיא מקצתן בחייו ועשה הוצאה משלו, ולפיכך הוא מתחייב בשושבינות ולא אותו בן שנשא האשה, כי לאב נשתלחה השושבינות, והילכך כשהיא חוזרת חוזרת לגבות מן האמצע.

הא דאמרינן: מקום שניהגו להחזיר מחזירין:    יש מפרשים מקום שנהגו דקתני הכא היינו סתמא, כלומר, דכל סתם מקומות דינו כמי שנהגו, דאי בדאיכא מנהג פשיטא דמחזירין, דבתר מנהגא אזלינן, ואפילו מת הוא, ובהא ליכא מאן דפליג. ולפי פירוש זה קשיא לי לישנא דסופא דברייתא דק[ת]ני מקום שניהגו שלא להחזיר אין מחזירין, דאלמא סתמא אין מחזירין, מדלא קתני מקום שנהגו שלא להחזיר. ואפשר לומר דמקום שנהגו שלא להחזיר גרסינן, וכדמתני' בברייתא דהמארס את האשה, דקתני שלא להחזיר אין מחזירין. וכן מצאתי הגירסא במקצת הספרים.

ויש מפרשים דניהגו ממש קאמר, ומיהו לא שהסכימו עליו שבעה טובי העיר אלא שניהגו כן, והא מנהגא מילתא היא, היינו כשהתנו אנשי העיר או שבעת טובי העיר במעמד אנשי העיר, וכן ראיתי בתשובה לרב אלפסי אבל בסתם מנהגין כל שהן נגד הדין אנו עושין בהן דין ולא אמרו באלו מנהג מבטל הלכה (ירושלמי ב"מ פ"ו ה"א, מס' סופרים יד, טז), ולפיכך כשמת הוא אפילו נהגו להחזיר אין מחזירין, לפי שהדין נותן שתהא יכולה לומר תנו לי בעלי ואשמח עמו.

אלא שצריך לי עיון באותן שאמר בריש פרק המקבל (ב"מ קד, א) שדורשין בהן לשון הדיוט ואחד מהם אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. ומדוחק יש לי לומר דהכי קאמר, כל סתם מקומות שלא נהגו להחזיר, שורת הדין אין מחזירין אפילו מתה היא, אבל במקום שנהגו להחזיר מחזירין כשמתה היא אבל לא כשמת הוא, (ונתנה) [ונתלה] המנהג בטעות, שאי אפשר שהעבירו את הדין (כתבתי) [בתרתי], שתחזיר ועוד אחרת אפילו כשמת הוא, אלא עיקר המנהג בשמתה היא דוקא היא, אלא שטעו וניהגו אחר כך אפילו בשמת הוא שלא מעיקר המנהג. ואי נמי יש לפרש דהכי קאמר, במקום שנהגו להחזיר כשמתה היא אין למדין מן המנהג פושט בכל ואפילו כשמת הוא, דאם כן תלקה מדת הדין ביותר, לפי שיכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו.

דף קמה עמוד א

מהא דאמרינן: המארס את האשה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דהדר בה הוא:    משמע דארוסה יש לה כתובה ואף על פי שלא כתב לה. ויש מדקדקין ממנה מדקאמרינן דהדר ביה הוא ולא אמר בדמת הוא, דדוקא גרושה דבעל כרחה יוצאה והוא מוציאה מדעתו, אבל בשמת הוא דיוצא[ה] בעל כרחו אין לה כתובה אלא אם כן כתב לה. ויש מפרשים דהכא דוקא בכותב, אבל בשלא כתב בין אלמנה בין גרושה אין לה. ולי נראה דארוסה אפילו בשלא כתב לה יש לה. וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק נערה שנתפתתה בסייעתא דשמיא.

והא מקום שניהגו להחזיר מחזירין קתני:    קשיא לי, לימא לי לעולם בקידושין לטיבועין נתנו קא מפלגי כדאמרינן, ורבי נתן הכי קאמר, לא לטבועין נתנו והילכך סתמא בנהגו להחזיר מחזירין, אבל במקום שנהגו שלא להחזיר ודאי אין מחזירין, ורבי יהודה הנשיא סבר איפכא דלטבועין ניתנו והילכך מקום שנהגו בהדיא להחזיר מחזירין הא מקום סתם כמקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. וי"ל דלא ניחא למימר שנפרש מקום שנהגו ושלא נהגו דרבי יהודה הפך מנהגו ולא ניהגו דרבי נתן, וכיון דאשכח פרוקא אחרינא לברייתא דסליק בלא הכי ניחא לי טפי לאוקמא כאידך פירוקא ולא באפוכי דנהגו ושלא נהגו. כנ"ל.

הא דאמרינן: קדשה בעשרים נותן לה שלשים חצאין קדשה בשלשים נותן לה עשרים חצאין:    תמיהא לי (אהא) אמאי נקט לה ר' יוסי בחצאין, (מיהני) [לימא] חמשה עשר ועשרה. ונ"ל דמשום דמספיקא אית ליה לרבי יוסי דאין לה אלא החצי ממה שנתן לה בקידושין, ואם קדשה בעשרים אין לה אלא העשרה שהן החצי, נקט לה נמי כולה בחצאין. כנ"ל.

קדושין לא הדרי גזרה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה:    מהא שמעינן דלמאן דאמר הדרי כולהו הדרי לגמרי, דאי לא היאך יאמרו, אדרבא הא חזי דמקודשת היא כיון דלא מהדרא כולהו. ואם תאמר אם כן היאך אפשר שיהו הקדושין קדושין ושלא יהו קדושין תופסין באחותה, ובמה נתקדשה אם חוזרין כולן. וי"ל דההיא הנאה דיהיב לה והוו דידה עד דהדרא בה מקדשא, ותדע דהא בהילך מנה על מנת שתחזירהו לי שורת הדין מקודשת, אלא דמשום שלא יאמרו אשה מתקדשת בחליפין אמרו באשה אינה מקודשת, כדאיתא בפרק קמא דקידושין (ו, ב), והילכך הכא דלא אמר לה על מנת אלא דמשום מעשה שאירע לאחר הקדושין וחזרו בהן הוא שחוזרין הקדושין הרי זו מקודשת. כנ"ל.

כתב הרמב"ן ז"ל בשם גאון זל דבממאנת הדרי, דתנן (יבמות קח, א) הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, ומוטב שיאמרו קדושין תופסין באחותה. אבל קטנה יוצאה בגט, כיון דאסור בקרובותיה איתיה לטעמיה דאמימר.

וחוזרת בעונתה:    אבל לא שלא בעונתה, שמא ימות המשלח ויכול לומר (מה) [מי] שנשתלחו תנו לי שושביני ואשמח עמו. וכן אם עשה עמו בבתולה ורצה לעשות עמו באלמנה, וכדאיתא בסמוך. וכן אפילו רצה מי שנשתלחו לו להחזיר למשלח קודם שישא אשה יכול לומר לו איני רוצה לקבל, שאני רוצה לשמוח עמך כדרך ששמחת עמי, ודומה למלוה היא גם בזה, כי פעמים שאין הלוה רשאי לפרוע שלא מדעת המלוה, כגון שהלוה בישוב ובקש להחזירו במדבר, וזה כמדבר הוא לו, שהוא מגרע בכבודו, והרי לא הגיע עונתה של שושבינות עדיין.

דף קמה עמוד ב

נכסי לבני אסיקנא דקרו אינשי לחד ברא בני:    ואם תאמר אם כן למה ליה למימר הכי, לישתוק וההוא ברא ירית ליה. י"ל דילמא כתב נכסיו דייתיקי מעיקרא לאחר והשתא הדר ביה ולביטולא לקמיתא הוא דאמר כן, דדייתיקי מבטלת דייתיק. ואפילו בבריא שכתב כן, אפשר שכתב נכסיו לאחר מתנת בריא בתנאי אם לא יחזור בו. כירושלמי בשני דייני גזירות (כתובות פ"יג ה"א) והביאו ר"ח ז"ל בכאן בפירוש':] מי שהיה במדינת הים ואמר ינתנו אלו לבנים בנותיו בכלל אמר בשעת מיתה ינתנו לבני אין הבנות בכלל. עד כאן.

ומסתברא לי שאין כן דעת גמרין, דאם כן לא הוו שתקי הכא מנחלה ומלפרש כן כאן. ועוד שמעתין דהכא אף בבריא ה[י]א, מדמתניתין גבי בעיא דבר ברא תניא כמאן דאמר לא קא(מר) קרו אינשי לבר ברא ברא (הנולד) [המודר מן הבנים מותר בבני בנים ומינה דכולה שמעתין אפילו בבריא היא, דכולהו בעיין בחד גוונא נינהו, מדלא פריש. כנ"ל. ואיפשר דהאי דירושלמי בדברים העשויים ללבישה לבנים ולבנוטת כפסקי דשיראי דגמרין.

מתני': השביחו גדולים את (הקטנים) [הנכסים] השביחו לאמצע:    יש מפרשים שאפילו טרחו אין נותנין ואין צריך לומר שאין נוטלין כיורד ברשות, ואף על פי שאמרו (לעיל מב, ב) שותף כיורד ברשות דמי, דהכא אחים מוחלין הן אצל אחיהן ואפילו שכר טרחן. וכן פירש [ר"ש] ז"ל וכן דעת הרמב"ן ז"ל. ומיהו דוקא בשלא עשו מלאכה בגופן לנטוע ולבנות וכיוצא בזה, דהתם השביחו לעצמן כדאיתא בגמרא, אבל טרחו לשכור פועלים או שמוכרין וקונין טרח כזה הוא שמוחלין, וכמו שכתוב בגמרא.

ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו השביחו לעצמן:    יש מפרשים שאפילו השביחו בכל הנכסים בין בחלקן בין בחלק אביהן נוטלין לעצמן כל השבח, כיון שאין הקטנים יכולין להשביח את חלקם. והביאו ראיה ממעשה דרב ספרא דאמרינן בגמרא דשבק אבוה זוזי ושקלינהו ועבד בהו עיסקא ואמרינן דמשום דגברא רבא הוא ולא שביק גירסיה וטרח לאחריני אף על פי שלא אמר ראו מה שהניח לנו אבינו (ו)הוה ליה כאילו אמר, ומשמע דכולהו שקל ובכולהו עבד עיסקא, דאי לא שקיל אלא כנגד חלקיה אפילו איניש דעלמא נמי כן, דהאי זוזי כמאן דפליגי דמי.

ויש אומרים דכל השבח אי אפשר, דלקתה מדת הדין בכך, דמאי אולמייהו משאר אריסין או שותפין דעלמא אלא נוטלין בחלק אביהן מחצה ונוטלין מחצה שלהם ומחצה בחלק אחיהם או שליש או רביע כשאר אריסין שבעיר וכשותף שהוא כיורד ברשות. ורב ספרא נמי ליטול מחצה שלו וחצי מחצה בשל אחיו קאמר.

גמרא: לא שאנו אלא שהשביחו נכסים מחמת נכסים:    יש מפרשים כגון ששבחו נכסים מעצמן כגון דיקלא [ואלים] ארעא ואסקא שירטון,ומחת עצמן כגון שטרחו בהן לשכור פועלים. ואינו מחוור, דאם כן רישא דמתניתין למה לי לתני, פשיטא, וסופא נמי היכי אפשר דכי אמרינן ראו מה שהניח לנו אבינו שיהו נוטלין שבח דיקלא דאלים. ותו רב ספרא דשקיל זוזי ועביד בהוכ עיסקא הא טרח בהו, ומאי שנא רב (פפא) [ספרא ד]גברא רבא הוא אפילו איניש דעלמא נמי. ותו דגרסינן בפרק המפקיד (ב"מ לט, ב) גבי מרי בר איסק דאמר אחוה ליפלוג לי בבוסתני ופרדסי דשתל, ואמר רב חסדא דינא קאמר ליה דתנן הניח בנים גדולים וקטנים השביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע, ולהאי פירושא אמאי, והלא רב מרי בר איסק הוא השביח את הנכסים בעצמו, שטרח לשכור פועלים לבנות ולנטוע.

ויש מפרשים השביחו נכסים מחמת נכסים (כמו) [נמי] כגון ששכרו פועלים מממון תפיסת הבית, ואף על פי שטרחו להכניס פועלים ולהוציא פועלים ולקנות ולסחור ולישב בחנטות כרב ספרא מוחלין הן בכך. אבל השביחו מחמת עצמן, כיון שהוציאו הוצאות משל עצמן, השביחו לעצמן, דאין אדם עשוי למחול ממון שהוציא בשל אחרים, וכמי שהתנו דמי. וכן הדין במה שטורחין בגופן כגון שנוטע או מביא משא על כתפו ועושה מלאכה שאין הקטנים יכולין לעשות. וכן פירש הראב"ד ז"ל וכן פירש ר"ח ז"ל. והיינו אודייני, דהוה ליה כמשבחין מחמת עצמן, אלא שאמרו דלנטירותא עבידא ואפילו קטנים מצי מנטרי לה.

דף קמו עמוד א

אי בעית אימא חשיבותא דארץ ישראל:    ירושלמי: חד בר נש שלח לארוסתו עשרין קרונות מיני חרת מן פסח לעצרת ולא אתקשי לרבנין אלא מההן איתי זרע דכיתן וזיתין, ר' פרידא אוקר לר' יוחנן נשיא תרין פוגלא בין ריש שתא ליומא דצומא רבא, והוה פקי שמיטותא, והוה אית בון טענייא דגמלא, אמר ליה ולית אינון אסירין ולא (סמיחן) [ספיחין] אינון אמר ליה בפקי שמיטתא אזדרעו, באותה שעה התיר רבי ליקח ירק ממוצאי שביעית מיד.

דף קמו עמוד ב

יתיב רבין (אבא) [סבא] קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר בין שמתה היא בין שמת הוא ואפילו הדר ביה סבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדרי:    פירוש, רבין אתא לפרושי מתניתין ובשאכל קאמר, ולאשמועינן דרישא דמתניתין דקתני שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אין אלו נגבין אסופא דמתניתין קאי, דהיינו סבלונות מועטין שתשתמש בהן, ולא מועטין ומרובין בשווי דמים קאמר, אלא כל שעשויין ליבלות. (דיותא) [דיובא] וסבתכא ושאר כלים העשויין לבלותן בבית אביה קרי מועטין, שעשויין להתמעט וליבלות ושלחא לשוב עמה לבית בעלה, ועלייהו קתני דכל שאכלו החתן שם אפילו בדינר שאינן נגבין, אבל מרובין שעשויין לחזור עמה לבית בעלה, כגון כלי כסף וכלי זהב, אפילו אכל שם כמה הרי אלו נגבין, ולהנהו קרי להו מרובין, לפי שעשויין לעמוד בריבויין כמות שהן ושלא להתמעט בתשמיש בית אביה, והיינו דקתני סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין, וקא משמע לן רבין דלעולם נגבין אפילו אכל שם ואפילו הדר ביה הוא, אבל מאכל ומשתה, אף על פי ששלח שם מאה קרונות, שהיה בדין שנאמר שלא שלחן כדי לאכול ולשתות את הכל, שהרי יש בהן כדי שישובו עמה קצתן לבית בעלה, אפילו הכי כל שאכל שם על דעת שיאכלו שם בבית אביה שלחם, וכל שכן כלים שהן עשויין שתשתמש בהן היא ולבלותם בבית אביה. ואשמעינן תו דאי הדרה בה היא אפילו רישא דירקא הדרא ואפילו אכל שם הוא בדינר. והראב"ד ז"ל כתב, הא דרבין היינו דרב פפא דלעיל, ולא חדש אלא מאכל ומשתה. וסבלונות העשויות ליבלות ולא בלו בעייא ולא איפשיטא, חוץ מיובא וסבתכא שהן כלים דקים וקטנים והוא מסיח דעתו (בהן) [מהן].

אמרו חכמים כיון שלא נכנס אחריה אלא לבודקה מתה אינה יורשה:    פירש ר"ח ז"ל דמאורסת היתה, ואלו נכנס אחריה לחורבה סתם, חזקה לנישואין נכנס, דחורבה דידיה הוות, ואי מתה יורשה, אבל עכשיו שלא נכנס אחריה אלא לבודקה, סתמה לא בא עליה, ולפיכך עדיין ארוסה היא, ומתה אינה יורשה. וזה נכון. ור"ש(י) ז"ל לא פירש כן.

רב ששת אמר רבי שמעון שיזורי הוא:    איכא למידק, מאי שנא רבי שמעון שיזורי דנקט, דתנא קמא (נמי) דידיה [נמי] אזיל בתר אומדנא. וי"ל דמשום דבמתני' איירינן בשכיב מרע ורבי שמעון שיזורי הוסיף המסוכן נקט רבי שמעון שיזורי. ואי נמי י"ל דרבי שמעון שיזורי ומחלקתו קאמר.

כתב הרב אלפסי ז"ל בגיטין (פרק ו, דף לה מד"ה) דהני ארבעה דאינון יוצא בקולר ומפרש ויוצא בשיירה ומסוכן כולהו בצואה דידהו כמצוה מחמת מיתה נינהו. ומורי הרב ז"ל כתב דמסוכן ויוצא בקולר דוקא הוא דהוו כמצוה מחמת מיתה, דמפני שקרובין למיתה אומדנא הוא דאין בדעתן לינצל, ולפיכך אפילו ניצלו חוזרין במתנתן, ואפילו קנו מידן, ואי נמי מתנתן במקצת אינה צריכה קנין כמצוה מחמת מיתה. אבל מפרש ויוצא בשיירה שהולכין עם סחורתן, אנן סהדי דדעתן לחזור, ולפיכך לענין גט בלבד הוא שאמרו שכל שאמרו כתבו גט לאשתו אף על פי שלא אמרו ותנו, דעתן הוא לגרש כדי שלא לעגן את נשותיהן, אלא שמתוך שהן בהולין לא גמרו את הדבר וכל שאמרו כתבו אומדן דעתא הוא דלא לצחק בה אמרו, אבל במתנתן אם קנו מידן וחזרו אינן חוזרין במתנתן, ואפילו במתנת מקצת יש לומר שצריכין לקנין, ואף על פי שמצוה מחמת מיתה במקצת אינה צריכה קנין, לפי שלא מצינו שחששו לטירוף הדעת באלו רק בשכיב מרע. ונראין לי דברי רבינו ועיקר.

ירושלמי (גיטין פ"ו, ה"ה): אי זהו מסוכן כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים.

דף קמז עמוד ב

אי אמרת לאו דאורייתא אמאי אינו יכול למחול:    מהא שמעינן דמכירת שטרות לאו דאורייתא, דאי דאורייתא אינו יכול למחול, וטעמא דיכול למחול משום דמכירתן אינה תורה. וכן דקדק הרב אלפסי ז"ל (כתובות פ"ט דף מד מד"ה) מכאן.

אבל בשם רבינו תם ז"ל (לעיל עו, ב, תוס' ד"ה קני לך) אמרו דמכירת שטרות דאורייתא, ותדע דה(י)א ממעטינן להו מאונאה בפרק הזהב (ב"מ נו, ב) מכי תמכרו ממכר לעמיתך מי שגופו מכור וגופו קנוי יצאו שטרות שאין גופן מכור ואין גופן קנוי, ואי מכירת שטרות דרבנן איצטריך קרא למעוטינהו מאונאה. וטעמא דמוכר שיכול לחזור ולמחול אף על פי שמכירתן מן התורה, לפי שאין אדם יכול למכור אלא זכות השעבוד שיש לו בנכסי אביו, אבל חיוב הגוף שחבירו מחוייב לפרוע לו חובו, כדאמרינן (לקמן קעד, א) פריעת בעל חוב מצוה, אינו יכול למכור לו, ונכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, וכל שזה מוחל ללוה חיוב הגוף פקע שעבוד הנכסים.

ומיהו אם נתנה במתנת שכיב מרע ותמצא לומר שבמתנת שכיב מרע מדאורייתא אי אפשר ליורש למחול, משום דמתנת שכיב מרע כירושה היא, והרי מקבל מתנה זה כיורש בחלק זה שנתן לו השכיב מרע, והילכך אי אפשר לשאר היורשים למחול, דמאי אולמייהו ממקבל המתנה שהוא יורש כמותם, דאטו אם הוריש ראובן לאחד מבניו נכסיו והיו בהן שטרות מי מצו שאר יורשים למחול. וזהו שאמרו כאן אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דאינו יכול למחול.

ולא ירדתי לסוף דברים אלו, שאלו תאמר שאינו מוכר לו אלא שעבוד הנכסים שיש לו על חבירו, השיעבוד אין לו גוף שיהא קנוי ומכור, ואילו נכסי הלוה אינן של מלוה שיוכל למוכרן, דאקדיש מלוה וזבין מלוה לא עשה ולא כלום, דקיימא לן כרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה (פסחים ל, ב). ואם חל על השעבוד ועל הגוף מכירה מדאורייתא, מה שהוא קנוי לו היאך אפשר לאחר למחול, שאין אדם מוחל נכסי חבירו. ועוד שאם אתה אומר שכל שפקע חיוב הגוף פקע השעבוד, אם כן אף אנו נאמר דאפילו מלוה בשטר אינה גובה מן היורשים, דשעבוד גוף הלוה פקע עם גמר מיתתו וכל שאין גוף אין שעבוד, וכי תימא שאני התם דלא פקע לגמרי, אלא משום דליתא, הא איתא אכתי מחוייב הוא, והרי זה כמי שהלך למדינת הים דיורדין לנכסין ונפרעין מן הנכסים של ערבים, כל שידענו שלא התפיסו צררי ושלא פרעו, אבל כאן אפילו איתיה לא מחייב, דהא פטריה מלוה זו אינה תורה, דאם חלה המכירה לא על השעבוד בלבד חלה אלא אף על [גוף] הלוה, ואילו אתא לוקח לבית דין לגבות את חובו אין בית דין מורידין לנכסים מקמי דלודעיה ללוה, דקיימא לן (לקמן קעג, ב) אין נפרעין מן הערב תחלה, ואם איתא דאין המכירה חלה על שעבוד הגוף [של] הלוה אין כאן לוה לגבי דהאי, וכיון שכן או אז תפקע המכירה, דכיון דאין לוה אין ערב, או יורידו ללוקח לנכסים אף על פי שלא הודיעו ללוה, לפי שאין כאן לוה דידיה. ועוד דאפילו מת מלוה בחיי לוה לגביה אין יורשי המלוה גובין מן ה(מ)לוה, שלא נשתעבד להן אלא לאביהן, דכל שאינו חייב למכור שעבוד גופו כך אין יכול להוריש. ואי אמרת שחלה על שעבוד גופו [מכירה] מדאורייתא כבר נסתלק המלוה ונכנס לוקח תחתיו ומשעבד הוא לו ולא למלוה ואין המוכר יכול למחול.

ונראה לי דברי הרב אלפסי ז"ל, והראיה שהוציאו שהיא מדאורייתא ממאי דאיצטריך קרא למעוטי שטרות מאונאה, אינה ראיה, חדא, דהא התם אדרבא אמרו יצאו שטרות שאין גופו מכור ואין גופו קנוי, אלמא התורה העידה עליו שאינה ממכר ואינו קנוי ומכור. ועוד אטו בקרא מי כתיב יצאו שטרות ויצאו קרקעות ועבדים, אלא קרא וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך כתיב, ואנן הוא דדרשינן מיניה דאי אפשר להיות אונאה מדיניה דקרא אלא במה שהוא מטלטל ובמה שיש לו גוף, והילכך למאי דתקינו רבנן מכירת שטרות כי תקנו בהו כדאורייתא תקינו, ואילו היתה מכירתן דאורייתא לא היתה אונאה נוהגת בהן, אף עכשיו אין דין אונאה נוהג בהן, דכל מאי דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. כנ"ל.

שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני [פירות] דקל זה לא אמר כלום:    יש מפרשים דאין טעם שניהם אחד, אלא ידור פלוני בבית זה מפני שהדירה הוא דבר שאין לו גוף, ואפילו בשכיב מרע לא תקנו שיהא קונה מה שאינו קונה במתנת בריא. ויאכל פלוני פירות דקל זה, מפני שלא באו לעולם. וכן פירש רבינו האיי גאון ז"ל וכן הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל פירש את שניהם מטעם אחד, ולפי שאינן בעולם, שאינה נקראת דירה אלא על שם עמידתו שם, ואותה עמידה אינה עד שיעמוד שם. והיינו דנקטו להו כחדא דאלמא חד גוונא אית להו.

ומיהו לענין דינא לא נפקא מינה מידי, דבין דבר שאינו גוף בין דבר שאינו בעולם אינו בשכיב מרע אלא כמו שישנן בבריא, ועד שיאמר תנו לו בית לדירה ודקל לפירותיו לא קנה. ושמעינן מינה דלא מתקני' לישנא במתנות שכיב מרע, אלא דייניה ליה כדיינים בבריא, דדברי שכיב מרע כדכתובין וכדמסורין אמרו, אבל להוסיף על דבריו לא אמרו, דאי לא אף אנו נתקן הלשון ונדון המחשבה ונאמר כיון שאמר ידור כבר גלה בדעתו שרצה לדור זה בביתו ונתקן ונאמר דבית לדירה קאמר. וזה נראה לי ברור.

ולפיכך שכיב מרע שאמר תנו שטר חוב שיש לי על פלוני לפלוני לא קנה אלא הנייר דעלמא לצור על פי הצלוחית, כמו שאמר נמי במוכר שטר חוב לחבירו, ועד שיאמר הוא וכל מה שכתוב בתוכו כבריא לא קנה. ומלוגא דשטרי דאימיה דרב עמרם דלקמן (לקמן קנא, א), בשאמרה ליהוו לעמרם ברי הן וכל שעבודן קאמר, ואף על גב דלא אדכרו התם בגמרא אלא אמרה ליהוו לעמרם ברי, לישנא קיטא נקטון, דלאו משום האי דינא אתינן לה, וליהוו לעמרם כדינייהו קאמרה כלומר, דאמרה בהדיא ליהוו לעמרם ברי הן ושעבודן.

הא דאמרינן [אמר] רב נחמן שכיב מרע שאמר יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום, מסתברא דלאו דוקא לטעמיה דאית ליה המוכר פירות דקל לחבירו יכול לחזור בו, אלא לכולי עלמא היא, ואילו לרבי מאיר דאמר (לעיל עט, ב ובכ"מ) אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, משום דכשבאו הפירות כבר מת, ואילו נכסים שנפלו [לו] בשעה שהוא גוסס אינו יכול להקנות, וכדאמרינן לעיל (קכז, ב) גבי זה בני נאמן.

דף קמח עמוד א

רב פפא אמר הואיל ויורש יורשה:    פירוש מה שאין בדירה ואכילת [פירות], דלא משכחת להו ביורש אלא על ידי גופן של בית ודקל.

הא דאיבעיא להו בדקל לאחד ופירותיו לאחר:    הכי קא מיבעיא להו, דילמא כי אמרינן במוכר פירות דקל לחבירו דלא קנה, היינו טעמא משום דלא הקנה לו גוף הדקל כלל, וכן אפילו בנותן במתנת שכיב מרע, אבל כאן שנתן הדקל לאחר, דילמא מאי דאמר דקל לזה ופירות לזה אותו לשון נמשך גם לשני, וכאילו אמר דקל לזה ודקל לפירותיו לשני, או דילמא לשני לא נתן אלא פירות בלחוד ולא קנאה. ואי נמי יש לפרש, בשנותן פירות דקל לאחר ושייר דקל לעצמו לא קנה, שלא נתן לו אלא פירות בלבד ולא הגוף לפירות, אבל בשנותן דקל לאחד ופירות לאחר, כמו שגמר בדעתו לתת לזה גוף הדקל כך גמר בדעתו לתת מתנה גמורה, שפירות לשני ומקום פירות נתן לו, ואסיקנא דלא קנה.

ומסתברא דכל שזה לא קנה פירות, הכל לראשון, ולא נאמר כיון שאמר פירות לאחר אף על פי שאותו אחר לא קנה דמכל מקום הראשון לא קנאן, שהרי שיירן, וזה אינו, שהרי שיור זה או שיירו בגוף הפירות או פירות לבד בלא גוף, ואם תמצא לומר דמקום פירות שייר אם כן שני נמי ליקני, דמה ששייר נתן, ואי מקום פרי לא שייר, אפילו לעצמו בכענין זה לא שייר, דהא כל עצמנו לא אמרנו דאפילו בדקל לאחד ופירותיו לעצמו שהם משויירין לו אלא מפני שאמרנו דכל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ומקום פרי שייר, הא באומר פירות בלא מקום פירי ודאי אינן משוירין אפילו במשייר לעצמו, הילכך במשייר לאחר אחר לא קנה ואינן משוירין לנותן, אלא הכל לראשון. כנ"ל. ור"ש ז"ל לא פירש כן.

כל לגבי נפשיה בעין יפה משייר:    כתב הראב"ד ז"ל: מסתברא דלענין מכירה או לענין מתנת בריא קאמר, דאי במתנת שכיב מרע מאי לגבי נפשיה איכא, והלא אינה אלא לאחר מיתה והשיור אינו אלא לבניו. ועוד דהא דומיא דהא דריש לקיש קאמר, דהויא מכירת בריא, ולולי שאמרה הרב הייתי אומר דלא שנא במתנת בריא ולא שנא במתנת שכיב מרע, דכל לגבי אחריני, שלא היה לו שום זכות בגוף הדקל ולא בפירותיו עד עכשיו שבא לזכות מכח מתנתו של זה, בדין הוא שנאמר שלא קנה, לפי שלא הקנה לו אלא הפירות לבד. אבל משייר, שהיה מתחלה הכל שלו, כל ששייר הפירות כמות שהיו בידו שיירן, דהיינו גוף לפירות, ואפילו באומר והפירות לבני או ליורשי' אינה מתנת פירות לבנים וליורשים, אלא שייור, ובעין יפה משייר. ועוד דבניו ויורשיו לאחריו במקומו הם וכגופו דמו ליה ובעין יפה משייר להם כנ"ל.

דף קמח עמוד ב

חוץ מדיוטא העליונה מה ואף על גב דבכל כי הא על מנת כחוץ דמי, כדאמרינן התם בריש פרק המוכר את הבית גבי ברייתא דמעשרות, וממנה למד ריש לקיש לומר על מנת שדיוטה העליונה שלי [דיוטה העליונה שלו], אפילו הכי איכא למימר דדילמא לא אמרה ריש לקיש אלא בעל מנת, שהוא לשון שיור בגוף טפי מלשון חוץ. ואסיקנא חוץ הוי שיור.

הא דרב זביד ורב פפא כתבתיה שם בפרק המוכר את הבית (סג, ב).

שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר ועמד אינו חוזר:    פירוש, לא בשאמר כל נכסי, אלא בשנותן כל הנכסים הידועים לו כאן, דחיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר, והילכך הויא לה מתנה במקצת ואינו חוזר, ואם תאמר והיאך יוציאו מתחת ידו בלא ראיה, והלא הנכסים בחזקתו והמוציא מחבירו עליו ראיה, וכדתניא לקמן (קנג, ב) הוא מוציא מידן בלא ראיה והן אין מוציאין מידו אלא בראיה. תירץ הר"א אב בית דין ז"ל, דהכא כשפורט הנכסים ואמר שדה פלוני ופלוני ונתן לו כל הנכסים בפרט, וכיון שכן בודאי יש לחוש שמא יש לו נכסים אחרים שאינם ידועים לנו, דאי לא, הוה ליה למימר דכך כלל כל נכסי לפלוני. ולפי פירוש זה אי אפשר לדין זה אלא בנותן לאחד, הא בנותן לשנים או ליותר לא, דמה שפטר בנכסים היינו משום שהוצרך לחלק המתנות ביניהם. והראב"ד ז"ל פירשה באומר נכסי, דכיון דאמר נכסי ולא אמר כל נכסי משמע דיש לו נכסים אחרים במקום אחר, ונכסי דקאמר היינו הנכסים הידועים לו כאן.

אמר רב אחא באומר כל נכסי:    ולפי גירסא זו אדרבא יש לחוש יותר שיש לו נכסים אחרים במקום אחר, דאי לא מאי אלו, וגרסת הספרים שלנו באומר כל נכסי סתם. וזו נראה עיקר.

הא דאיבעא לנו שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו דלעניים ועומד אם חוזר אם לאו סלקא בתיקו. ואיכא מאן דאמר דהוה ליה תיקו דממונא (וקולא) [וחומרא] לתובע (וחומרא) [וקולא] לנתבע ואם עמד חוזר. ויש מי שאומר דהוה ליה תיקו דאיסורא ואינו חוזר, ומביאין ראיה מהא דאמר רב הונא בשילהי גט פשוט (לקמן קעד, ב) שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש, אלמא עמד אינו חוזר, דכל שעמד חוזר במתנתו, ואילו הכא דטעמא דאינו עושה קנוניא על ההקדש ונאמן, הא לאו הכי אינו נאמן שאינו יכול לחזור. ויש לדחות דהתם במקדיש דמעכשו קאמר, ושכיב מרע דקאמר, משום דדוקא בשכיב מרע ולהקדש הוא דלא חיישינן לקנוניא, הא בבריא ולהקדש או אפילו שכיב מרע לעלמא חיישינן, כדאמרינן בערכין פרק שום היתומים (כג, א).

הא דאמר רב ששת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן:    פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל דוקא בשכיב מרע, אבל בבריא וכבר כתבתי למעלה דבלשון שאינו מועיל בבריא אינו מועיל בשכיב מרע, שאין מתקנין דבורו של שכיב מרע. אלא לשון מתנה גמורה הן ואפילו בבריא. וכבר כתבתי בריש פרקין גבי אם ילדה אשתי זכר.

דף קמט עמוד א

הא דאיבעיא להו יהנה בהן מהו ויראה בהן ויעמוד בהן וישען בהן וסלקא בתיקו:    איכא למידק, מאי שנא מידור בבית זה. פירש הראב"ד ז"ל דהכא כגון דאמר נכסי לפלוני שיהנה בהן שיעמוד בהן והספק מפני שאלו הלשונות אינן לשון מתנה, מפני שהן כמו ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה ופחותין מהן, משום דלא משמע אלא שיהנה ושיראה בהן לפי שעה, אלא מפני שאמר נכסי לפלוני שמא הוא מועיל להוציא מאלו הלשונות, שלא בא לפחות אלא להוסיף, או שמא תחלת דבריו לא נתכוון אלא למה שהוא מפרש בסוף, וקאי בתיקו ולא קנה.

זמנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד חוזר וזמנין אמר אינו חוזר ולא פליגי הא דאיתנהו לזוזי בעינייהו הא דפרעינהו בחובו:    פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, איתנהו לזוזי אינו חוזר דהוה ליה כמשייר, דהא קיימא לן דבכולהו מטלטלי הוי שיור, אבל פרעינהו בחובו אינו שיור וחוזר. ופירושו ואדרבא איתנהו חוזר פרעינהו אינו חוזר, והרי זו כעין ההיא דאמרינן בריש פרק אלמנה נזונת (כתובות צז, א) זבין ולא אצטריכו ליה זוזי חוזר. וכן פירש ר"ח ז"ל וכן כל שאר המפרשים.

איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו:    פירוש, הודאתו הודאה גמורה היא כהודאת בריא ואם עמד אינו חוזר, או דילמא הודאתו מתנה היא ואם עמד חוזר. ואסיקנא דהודאתו הודאה ואם עמד אינו חוזר. ובסוף גט פשוט (לקמן קעה, א) איבעיא לן אי צריך לומר אתם עדי או לא, ואסיקנא דאינו צריך, דאין אדם משטה בשעת מיתה.

אמר רבא היכי קני להו רב מרי להני זוזי אי במתנה כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה:    הקשה רב אלפסי ז"ל, אם כן מתנת שכיב מרע למי שאינו ראוי ליורשו לא יקנה, דהא אמר בלשון ירושה למי שאינו ראוי ליורשו לא אמר כלום, ואפילו הכי אמרינן שאם כתב לו בלשון מתנה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימין. ותירץ דלא אמרו אלא במי שראוי ליורשו, ומשום דסבירא לן כרבי יוחנן בן ברוקה דלגבי יורש לשון מתנה ולשון ירושה אחד הם, וכדשלח רב אחא בר עויא שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק ואף על גב דאפסקא איהו רחמנא אמר אין לה הפסק, והילכך גר שנתן לבנו שראוי לירש אילו היתה הורתו ולידתו בקדושה אין לשון מתנתו אלא ירושה והוא אינו בירושה, אבל גר שנותן במתנת שכיב מרע דלאחרים מתנתו קיימת, וכן כתב משם רבינו האיי גאון ז"ל. ומכלל דבריהם, דאם אמר בלשון מתנה גמורה למי שראוי ליורשו אינה אלא ירושה ואי אפשר לו ליתן במתנה למי שראוי ליורשו אלא בירושה.

והראב"ד הקשה, שהרי שנינו בפרק יש נוחלין (לעיל קכו, ב) המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר ולא כלום, ואם כדברי הרב ז"ל למה דבריו קיימין דאפילו אמר בלשון מתנה אינו אלא ירושה. וכן הקשה גם הר"ז הלוי ז"ל, ואני כבר תירצתיה למעלה במקומה, ועוד יש להקשות, דבנו של גר נמי כל שלא היתה הורתו ולידתו בקדושה אינו נחשב לבנו ואינו ראוי לירש, וכיון שאין ראוי לירש כנכרי הוא, ולמה אינו במתנה.

ואולי דעת הרב ז"ל דלאו בראוי ממש קאמר אלא ביוצאי ירכו קאמר, שהוא כיורשו, ושכנגדו ראוי ליורשו, אלא שזה קדמה הורתו לקדושתו. ומנה דמי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית, אפילו נתגייר ונשתחרר, אין אביהן יכול ליתן להם כלום במתנת שכיב מרע.

והפירוש הנכון משום דמתנת שכיב מרע אינה אלא לאחר גמר מיתה, וכירושה היא לכל אדם, ומן הדין אינה כלום בכל אדם, שאין מתנה לאחר גמר מיתה, אלא דמשום ירושה תקנוה, והילכך גר שנתן במתנת שכיב מרע, כיון שאינו בר ירושה.

ועדיין צריך לי עיון, דאדרבא ירושה עם גמר מיתה היא, ואילו היתה מתנתו עם גמר מיתה [לא הוה מהני] כלל אפילו כתב ואפילו קנו מידו ואפילו (בלא) מיפה את כחו. ואפשר לומר דלאו כירושה ממש אלא כירושה שאינה קונה מהשתא ואם עמד חוזר כירושה.

גב ארעא לית ליה ארעא:    תמיהא לי והא אדם מקנה אגב קרקע מושכר, וכדתנן (מעשר שני פ"ה, מ"טּ) נתקבלו שכר זה מזה, וכן אגב קרקע ואיסור נמי יקנה אגב קרקע שהוא שוכב עליו בין שהוא שכור אצלו או שהוא. ואיפשר ששכרו לזמן ועבר זמנו, או ששאלו לזמן ועבר זמנה של שאלה.

אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא:    יש מדקדקים מכאן דמעמד שלשתן איתיה בעל כרחו, דאי לא, ליזול ולא יתרצה לו. ויש דוחין דדילמא מיכסיף מיניה ויתרצה, ובשילהי פרק קמא דגיטין כתבתיה בארוכה.

דף קמט עמוד ב

הא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו:    כתבתיה בארוכה בפרק [קמא] דגיטין (ח, ב) בסייעתא דשמיא.

דף קנ עמוד ב

אמר ליה אנן משום דלאו כרות גיטא מתני' לה:    דבעבר נמי בעינן גט כריתות כאשה, דגמרינן לה לה מאשה, והכא דלאו כרות גיטא הוא, דכיון דשייר באותו דבור שהוא משתחרר בו, דהיינו כשאמר נכסי לך. אבל פירש עצמך ונכסים קנויין לך חוץ משדה פלונית או מטלטל פלוני יצא בן חורין. והרב אלפסי ז"ל פירש שם בפרק קמא דגיטין (ב, ב מד"ה) דכיון דשייר קרקע כל שהוא וכתב הכי בגיטא הוה ליה לרביה זכותא בגיטא, וכגון זה אינו גט כריתות, דבעי דליהוי גיטא דחרותא כוליה לעבדא וליכא. ומכלל דבריו, דאפילו כתב לו בפירוש עצמך ונכסי קנויין לך חוץ מקרקע פלוני לא יצא בן חורין. וכבר כתבתיה שם בפרק קמא דגיטין (ט, א) בסייעתא דשמיא.

מטלטולי ואיתנהו בעינייהו הוי שיור:    פירש ר"ש ז"ל, איתנהו בעינייהו, שישנם תחת ידו, לאפוקי אם הלוה אותם לאחר. ואינו מחוור בעיני, אלא איתנהו בעינייהו שהם מיוחדין לכתובתה, וכאותה שאמרו בריש פרק אף על פי (כתובות נה, א) מטלטלי ואיתנהו בעינייהו בלא שבועה.

ואידך אם קדם מוכר וכתב ללוקח וכו':    כבר כתבתיה בפרק המוכר את הספינה (עז, א) בסייעתא דשמיא.

שטרא איקרי נכסי:    איכא למידק, היכי דמי, אי לא כתב ליה וכל שעבודא דאית ביה, אפילו כתב כלו בפירוש שטרות לא קני, וכדאמר רב פפא פרק הספינה (עו, ב) דלא הקנה לו אלא גוף השטרות לצור על הצלוחית, לפי שאין בלשון אלא הנייר בלבד. ואי כשאמר לו כל נכסי וכל מה שכתוב בתוכן, הרי הקנה לו השטרות בפירוש, ואפילו לא היו בכלל נכסים דעלמא, שהרי גלה זה שהוא נותנן בכלל נכסיו. ויש אומרים דכולל נכסיו שאני, דכל שאמר דרך כלל כל נכסי אפילו שעבוד שטרותיו בכלל נכסיו. ואינו מחוור בעיני כלל, דהא נכסי לוה אינן של מלוה ואינן בכלל נכסין, וזבין מלוה ואקדש מלוה לא עשה ולא כלום, ואפילו גבאם בחובו לאחר מכאן, משום דקיימא לן כרבא דאמר בפרק כל שעה (פסחים ל, א) בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה, ואי משום השעבוד אין לו גוף ואינו קרוי נכסים, שאין שם נכסים נופל אלא על דבר שגופו ממון.

ויש מפרשים דהכא במתנת שכיב מרע קא מיירי, ובשכיב מרע שנתן שטרותיו אפילו שלא אמר וכל שעבודן הכל בכלל, דמתני' דיבוריה וכאלו אמר הן וכל שעבודן, והיינו דאמרינן בסמוך (קנא, א) גבי אימיה דרב עמרם דהוה ליה מלוגא דשטרי וכי קא שכבה אמרה ליהוו לעמרם ברי, אתו אחוה קמי דרב נחמן ואמרין ליה הא לא משך, ואמר להו דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, אלמא אף על גב דלא אמרה אלא ליהוו לעמרם ברי (ו)אפילו הכי אוקמינהו רב נחמן בידיה, ואחוה נמי לא ערערו אלא משום דלא משך, הא משום דלא אמרה וכל שעבודן לא ערערו. ואינו מחוור כלל, שכבר כתבתי למעלה שאין אנו מתקנין ומוסיפין בלשון מתנת שכיב מרע כלל, ואין בין מתנת שכיב מרע למתנת בריא אלא שדברי שכיב מרע אינם צריכין כתיבה ומסירה, דככתובין וכמסורין דמו, והיינו דאמרינן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום, ולא מתקנין דבוריה לומר דבית זה לדירה ודקל זה לפירותיו קאמר.

אלא מסתברא לי דהכא ודאי בשכיב מרע, ובכולל ונותן כל נכסיו, דאזלינן בתר אומדנא ואמרינן דדעתו ליתן השטרות ושעבודן. אלא משום דטריח ליה מלתא לפרוט השטרות מתוך שאר הנכסים ולומר נכסי ושטרותי וכל שעבודן, לפיכך כלל את הכל, וכענין שאמרו לעיל (קמו, ב) באומר כתבו גט לאשת(ו)[י], אבל בריא שכלל ונתן כל נכסיו אין שעבוד שטרותיו בכלל עד שיפרשו, דדילמא נייר של שטרות לבד נתן, דשתי קניות יש בשטרות, האחת קניית הנייר לצור על פי צלוחית, ובשמים לבשם, והשנית קניית השעבוד, וכל שלא אמר וכל שעבודן לא נכנס בכלל ההקנאה אלא הנייר לצור על פי הצלוחית, וכן (אפי') הדין בשכיב מרע שאמר שטרותי לפלוני לא נתן אלא גוף הנייר, דאי לא לימא וכל שעבודן, ולא דמי לכתבו גט לאשתי, דהתם כתיבה בלא נתינה לא מהני לה כלום ולא מידי קאמר, אבל באומר תנו שטרותי לפלוני הרי נתן לו גוף הנייר, ואם נתן לו הנייר לא נוסיף אנו על מתנתו לומר שאפילו השעבוד נתן לו. ועוד דגט אינו חסר אלא מסירה, וכשאמר להם כתבו הרי הוא כמסור, אבל בנתינת שטרות מפי כתבו ומסר לא קנת' אלא גופו של נייר אבל לא השעבוד שבהן עד שיכתוב כן בפירוש. אבל שכיב מרע דכולל ונותן כל נכסיו, בזה ודאי הולכין בתר אומדנא דמשום דכבד עליו דבורו טריחא ליה מלתא לפרוט השטרות לבדן ולומר וכל שעבודן, אלא כל שאמר כל נכסי אפילו השטרות שעבודן בכלל. כנ"ל.

וההיא דאימיה דרב עמרם, כשאמרה בפירוש הן וכל שעבודן וליהוו כדינייהו קא אמרה, אלא שקצרה הגמרא לשון מתנתה, שאין זה מקומו של אותו דין, ולא הוצרך להזכיר אלא טענת האחים שהיו סבורים דמחסרי משיכה. וכן מצאתיה בירושלמי דפרק אלמנה ניזונת, דגרסינן התם: ר' יודן בן חלפי' אוביל עובדא קומי ר' יוסי שכיב מרע שאמר אותיותי לפלוני, אמר לה אין שכיב מרע מזכה בדברים אלא בדברים שהן נקנין או בשטר או בחזקה. עד כאן.

דף קנא עמוד ב

הא דאמרינן: אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן מתנת שכיב מרע במקצת דלא בעיא קנין:    ואפילו הכי אם עמד אינו חוזר, דהרי הוא כמתנת בריא, כיון דשייר מקצת, קא סבר דאפילו בהא חששו שמא תטרוף דעתו עליו, ותקנת שכיב מרע שעשו דבריו ככתובין וכמסורין אף במה שדעתו ליתן במתנת בריא תקנו, כדי שלא תטרוף דעתו עליו, וקא סבר דמתניתין דקתני שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת, אף בלא קנין קא אמר, וכדמותיב רבינא לרבא.

רבא אמר רב נחמן צריכא קנין:    פירוש, או שאר הקנאות של בריא, שאילו יש בהן מטלטלין אינן נקנין בשטר אלא או בחליפין או במשיכה והגבהה.

ואי דקנו מיניה סופא אמאי אין מתנתו קיימת:    קשיא לי, לימא ליה רישא דקנו מיניה וסופא דלא קנו מיניה. וי"ל דלא ניחא ליה לאוקמה למתניתין בתרי גווני רישא בדקנו וסופא בדלא קנו. ומכאן נראה לי תשובה לרבינו תם ז"ל שהעמיד משנתינו רישא בדקנו וסופא בדלא קנו, כי היכי דלא תקשי לרב דאמר מתנת שכיב מרע שכתבו בה קנין הרי היא כמתנת בריא ואם עמד אינו חוזר.

הא דקא מקשה: ואי דקנו מיניה אמאי:    נראה לי דלא קאמר אמאי אינה קיימת [כלל], דהא לשמואל דאמר לא ידענא מאי אידון בה אפילו מת אינה כלום. אלא הכי קאמר, אמאי אינה קיימת ואימת קנה, דאי לרב מתנתו קיימת, ואילו לשמואל אפילו מת לא קנה. ופריק כשמואל דאמר שכיב מרע הכותב כל נכסיו לאחרים אף על פי שקנו מידו עמד חוזר, ובמיפה את כחו, דאי לא אפילו מת לא קנה, ולרב מוקמינן למתניתין בענין אחר כדבעינן למכתב לקמן.

מצוה מחמת מיתה בעלמא בעיא קנין:    נראה לי דרב הוא סבר דמתניתין דקתני שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת, אפילו במצוה מחמת מיתה הוא, דכל ששייר מוכחא מלתא דלא הקנה [אלא] אם ימות בלבד, שהרי משייר הוא לסמוך על מה ששייר אם עמד, ואף על גב דאמר ווי ליה דמית, לא גמר בדעתו מיתתו ושיורו מוכיח עליו ובעיא קנין. ואם עמד אינו חוזר קאמר, דאי אפשר לומר בעיא קנין אפילו מת ואם עמד חוזר, דאם כן הוא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין לשטר לאחר מיתה. כנ"ל.

דף קנב עמוד א

מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין:    כלומר, מתנת שכיב מרע בכל נכסיו. וכתב הרב אב בית דין דהוא הדין במקצת ובמצוה מחמת מיתה. וכן נראה גם מדברי ר"ח ז"ל. וכן מסתבר, דמתנת שכיב מרע בכל נכסיו באומדן דעתא דיינינן ליה כמצוה מחמת מיתה, ולפיכך לא בעי קנין ואם עמד חוזר, והילכך לרב אפילו מצוה מחמת מיתה אתיא קנין ומבטל לאומדנא (דוני) [דווי] ליה דמית כל שלא התנה בפירוש אם מתי. ושמואל אמר לא ידענא מה אידון בה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, ולא דוקא שטר אלא הוא הדין והוא הטעם לכל שאר קנינות של בריא, לפי שאין מתנת שכיב מרע חלה אלא עד לאחר מיתה, ולאחר מיתה אין יכול ליתן אלא דרבנן תקינו לו כדי שלא תטרוף דעתו עליו, וכל שהקנה בדרכי קניינות של בריא הרי גלה דעתו שהוא מקפיד עליו שלא יקנה אלא בהכי, ועקרה לתקנתא דרבנן, ואף על גב דקנו מידו וכתוב בשטר המתנה זמן, אין אומרין זמנו של שטר מוכיח עליו והרי זה ככותב מהיום ולאחר מיתה, דלא אמרו אלא במתנת בריא, אבל במתנת שכיב מרע בכל ואי נמי במקצת ומצוה מחמת מיתה אזלינן בתר אומדנא, ואמרינן הדבר ידוע שלא נתכוון זה ליתן כלום אלא אם ימות אבל אם עמד לא נתכוון ליתן, ואדרבא לא כתב בו זמן אלא משום דדייתיקי מבטלת דייתיקי והרי [נתכוון] לדעת אם יחזור בו שזו ראשונה והאחרת מבטלת אותה ואי נמי הפך, וכן אין לומר דהוה ליה כמהיום אם מתי שאין תולין בתנאי בין לרב בין לשמואל עד שיתנה בפירוש.

והא דקא אמר שמואל שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר:    ולא קאמר שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה, פירש ר"ח ז"ל, דהכל עולה לטעם אחד, משום דסתם קנין לכתיבה עומד אמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. אבל כתב הרב מורי ז"ל דלרבותא נקטיה, כלומר, לא מבעיא קנין לבדו בלא שטר דלא קנה, דהא כל שלא חל הקנין לקנות מעכשיו אינו קונה לאחר זמן, וכדאמרינן בנדרים פרק השותפין (מח, ב) דהא הדר סודרא למאריה, וכן דעת רבינו תם ז"ל דכל קנין בלא מעכשו אינו כלום, אלא אפילו קנו מידו וכתבו לו את השטר, דאילו בבריא כי האי גוונא קני כל שהשטר קיים, וכדקיימא לן במקדש את האשה בשטר לאחר שלשים יום שאם לא נשרף ולא נקרע תוך שלשים יום הרי זו אפילו הכי כאן אינו קונה, דשמא לא גומר להקנותו אלא בשטר ואין שטר קונה לאחר מיתה.

איכא למידק, מתניתין דשכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת ואם לאו אין מתנתו קיימת, לרב היכי מתוקמה, דבשלמא לשמואל משכחת ליה בקנין ובמיפה את כחו, אלא לרב אי כתוב בה קנין אפילו לא שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת, דהא ארכבה אתרי ריכשי, ואי כשאין בה קנין, שייר קרקע למה מתנתו קיימת. וכי תימא דרב סבר דאפילו במקצת לא בעיא קנין, לא אפשר, דהא דחאה רבא וקרי לה בוקי סריקי. ועוד דאלו בפרק התקבל (גטין סו, א) גבי בראשונה היו אומרים היוצא בקולר, אקשינן מכלל דרב הונא סבר מתנת שכיב מרע במקצת לא בעיא קנין, והא קיימא לן דבעיא קנין, ואם איתא מאי קושיא, אי רב הונא סבר ליה כרב דהוא רביה, אדרבא סתמא דמלתא תלמיד כרביה סבירא ליה. אלא י"ל דמתניתין לדידיה בקרקעות ובשטר במיפה את כחו.

ואינו מחוור בעיני, דמסתברא דמיפה את כחו לרב לא מעלה ולא מוריד, ותדע דהא בכתבו ותו מנה לפלוני ומת פליגי רב ושמואל רב אמר אין כותבין ונותנין ושמואל אמר כותבין ונותנין, ואוקימנא דשמואל במיפה את כחו, וסתמא דרב נמי אפילו במיפה את כחו, ואפילו הכי אין כותבין ונותנין, אלמא לדידיה מיפה את כחו לא מעלה ולא מוריד. ודוחק הוא לומר דההיא לאו מחלוקת שנויה דרב ושמואל היא אלא דרב בשלא ייפה את כחו ודשמואל במיפה את כחו, דבכל כי הא לא שתיק גמרא לעולם מלמימר והשתא דאתית להכי לא פליגי אלא כאן במיפה את כחו כאן בשאינו מיפה את כחו. אלא מההיא שמעינן לרב דשכיב מרע שנתן באחד מדרכי הקני' של בריא בקנין ושטר או זכו למתנת בריא איכוון, והילכך כל שאפשר שנגמרה הקנייה מחיים כגון בקנין או בזכוי בנכסים קנה וכל שהוא נגמרה הקנין מחיים כגון מזכה בשטר ולא נכתב ונמסר השטר מחיים לא קנה אפילו מית ואפילו מיפה את כחו. כנ"ל.

ורבינו תם תירץ דלרב רישא בדקנו מניה וסופא בדלא קנו מיניה, וכבר כתבתי למעלה ולא מסתבר הכי, מדמקשינן מסופא דמתניתין לרבא דמוקי רישא בדקנו מיניה ואיצטריך לאוקומי סופא נמי בדקנו מיניה ומיפה את כחו וכשמואל, ואם איתא טפי הוה ניחא ליה לאוקומי בהכין רישא כדקנו וסופא בדלא קנו כיון דמיתרצא ליה בהכין בין לרב בין לשמואל. אלא דודאי רישא וסופא בחד גוונא נשנית, או כולה בדקנו מיניה או כולה בדלא קנו מיניה כנ"ל. וי"ל עוד דמתניתין הכי קתני, שייר קרקע צריך שתהא מתנתו מתקיימת, כלומר, צריכה קנין והרי היא מתנה קיימת ואפילו עמד, ואם לא כתב בה קנין אינה קיימת ואפילו מת. אבל לא שייר אין צריך שתהא קיימת מחיים, אלא כל שמת קנה.

וגם זה אינו מחוור בעיני, דאם כן מאי קא מקשה לעיל מסופא לרבא דבעי קנין במתנה במקצת דרישא, ורבא נמי אמאי לא פירשה למתניתין הכין ובהכי הוה סליק פירושא לכולי עלמא בין לרב בין לשמואל ואיפשר דרבא לא בעי לדחוקי מתניתין לכולי האי ולפרושה הכין כיון דאשכח ליה פרוקא רויחא אליבא דשמואל, אבל אנן מפרשינן לה הכין לרב כי היכי דלא תקשי ליה. ועוד נ"ל לשון יותר מרווח, דהכי מפרשינן (לא) [לה], שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת ואפילו עמד, לפי שצריכה קנין. לא שייר קרקע כל שהוא אינה קיימת, שאם עמד חוזר, לפי שאינה צריכה קנין.

ואם תאמר רבא (דמאי) [אמאי] לא תירץ ליה הכין. י"ל משום דניחא ליה לאוקומה כולה בשקנו ולתירוצה אליבא דמקשה דסבירא להו דכולה מתניתין בחד (אנא) [גוונא] מתניתין או בדלא קנו או בדקנו. ובהא נמי מיתרצא ליכא.

הא דאמרינן: דרב אדרב לא קשיא התם דקנו מניה הכא דלא קנו מיניה:    מסתברא לי דטעמא דרב משום דכל שהקנה בקנין או בשטר אפילו במיפה את כחו דעתו ליתן במתנת בריא ואפילו בכותב כל נכסיו ובמצוה מחמת מיתה, וכמו שכתבתי למעלה. והילכך התם דקנו מיניה משעת קנין קנה, אבל בשטר שאין השטר קונה עד שנכתב ונמסר ולא הספיקו לכתוב וליתן עד שמת לא קנה. אבל אם נכתב ונמסר מחיים עד שלא מת קנה נכסים שיש להן אחריות. והא דקאמר רב שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, [לאו היינו טעמא] דקאמר שמואל, ולשון אחד הוא המשמש שני ענינים, דאלו שמואל הכי קאמר, שמא לא גמר להקנותו לאחר מיתה אלא בשטר ואין שטר קונה במתנה לאחר מיתה, אבל הא דרב הכי קאמר, כיון שנתן לו בשטר לא גמר להקנותו במתנת שכיב מרע לאחר מיתה, אלא מתנת בריא ובשטר זה, ואין שטר של הקנאה נכתב וניתן לאחר מיתה.

וכתבו ותנו מנה דקאמרינן לרב, על כורחין לאו מנה ממש הוא, דאין מטבע ולא כל מטלטלין נקנין בשטר, אלא קרקע שוה מנה קאמר, ולא שנא במתנת כל נכסיו ולא שנא במתנה במקצת, דלדידיה מתנת בריא היא ובשטר זה, הילכך לדידיה אם כתבו ונתנו מחיים קנה בשטר זה, אבל לשמואל דסבירא ליה דאינה אלא מתנת שכיב מרע דלאחר מיתה ובמיפה את כחו, לא שנא מנה ממש ולא שנא שוה מנה, דדבריו ככתובין וכמסורין. ודוקא בכותב כל נכסיו, הא במקצת לא קנה ואף על גב דמית, דמתנת שכיב מרע במקצת קנין בעיא. כנ"ל פירושא דהא שמעתא. ועוד יש לי בסוף המסכתא פירוש אחר מרווח מזה.

עוד שם מתנת שכיב מרע שכתוב [בה קנין] רב אמר ארכבה אתרי ריכשי וכו' ושמואל אמר לא ידענא מאי אידון בה וכו' ורמי דרב אדרב ורמי דשמואל אדשמואל דשלח רבין משמיה דר' אבהו הוו יודעין ששלח ר' אלעזר לגולה משום רבנו שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין וכו' ופריק דרב אדרב לא קשיא התם דקנו מיניה והכא דלא קנו מיניה:    קשיא לי, דרב אדרב מאי קשיא ליה, דאי משום דהתם אמר הרי היא כמתנת בריא ואם עמד אינו חוזר, והכא קאמר דאין כותבין ונותנין לו, כלומר דלא קנה, תמה על עצמך, ובמה יקנה, וכי סבור היה המקשה שיקנה בשטרא שלא נכתב ונמסר מחיים. ואם היה מקשה למה לא יקנה בדמית, ומשום מתנת שכיב מרע, דנימא ארכבה אתרי ריכשי כדאמר באידך, אם כן מאי קא מהדר ליה התם בדקנו מיניה הכא דלא קנו מיניה דלקנות לאחר מיתה קנין לא מהנה ולא מידי, ואדרבה הוה לן למימר התם דקנו מיניה יש הוכח' שאינה מתנת שכיב מרע וכדאמר ליה שמואל לרב והכא שאין הוכח' יקנה בשמת. וי"ל דעיקר קושיא אינה דרב אדרב אלא דשמואל אדשמואל, דלדידיה ודאי קשיא, אלא אדמקשה דשמואל אדשמואל ואיצטריך לפרוקינהו אליבא דשמואל, ולרב נמי לא שוו הני תרי בדינייהו כלל, ניחא ליה לפרושי נמי טעמא דלא שוו בדינייהו אליבא דרב. אי נמי י"ל דרב אדרב נמי קשיא ליה אמאי לא קנה אף לאחר מיתה, ונימא דארכבה אתרי [ריכשי], ונימא הרי היא כמתנת בריא שאם נכתב ונמסר מחיים אפילו עומד אינו חוזר והרי היא כמתנת שכיב מרע, שאם לא נכתב מחיים יקנה משום מתנת שכיב מרע. והא דקא משני ליה התם בדקנו מיניה הכא משום דלא קנו מיניה, הכי קאמר, התם דקנו מיניה יש הוכח' שרצה ליתן לו בעין יפה שיקנה בכל צד בין מית בין לא מית ליה, משום דקנין מילתא אלימתא היא ונתגלה דעתו של נותן שנותן בכל יפוי כח, אבל בשטר אין הוכח', ושמא לא גמר להקנותו אלא במתנת בריא בשטר, וכל שלא הספיקו ליכתוב וליתן מחיים לא קנה.

ומסתברא לי דטעמיה דרב משום דקסבר דכל דהקנה לו בקנין או בשטר אפילו במיפה את כחו דעתו ליתן במתנת בריא, ואפילו בכותב כל נכסיו ומצוה מחמת מיתה, וכמו שכתבתי למעלה, והילכך התם דקנו מיניה משעת קנין קנה ואפילו בדמית, אבל בשטר שאין השטר קונה עד שנכתב ונמסר ולא הספיקו לכתוב ולמסור עד שמת, לא קנה, אבל אם נכתב ונמסר עד שלא מת קנה נכסים שיש להן אחריות, והאי שמא שלא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה דקאמר רב, אין פירושו כשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר דקאמר שמואל שכתב בו קנין, ולשון אחד הוא המשמש שני עניינין, דאילו לשמואל הכי קאמר, שמא לא גמר להקנותו לאחר מיתה אלא בשטר ואין שטר קונה במתנה שלאחר מיתה, אבל הא דרב הכי קאמר, כיון שנתן לו בשטר שמא לא גמר להקנותו אלא במתנת בריא לבד ובשטר זה, ואין שטר של הקנאה לאחר מיתה. וכתבו ותנו מנה דקאמרינן לרב על כרחין שוה מנה מקרקעי קאמר, ולא שנא מתנה במצקת נכסיו ולא שנא מתנה בכל נכסיו, דלדידיה מתנת בריא היא, כדאמרן, והילכך אם כתבו ונתנו מחיים קנה בשטר זה נכסים שיש להן אחריות ואילו במתנה במקצת. ולשמואל דסבירא ליה דאינה אלא מתנת שכיב מרע ובמיפה את כחו, לא (שוה) [שנא] מנה ממש ולא שנא שוה מנה, ודוקא בכותב כל נכסיו, דאילו במקצת בעיא קנין כך נ"ל פירוש שמועה זו.

דף קנב עמוד ב

כתב וזכה לזה:    פירש ר"ש ז"ל, שמסר שטר המתנה. ואיכא דקשיא ליה דאי הכי רישא בשלא מסר ליה, ואם כן היכי קני, דהא תנן (לעיל קלה, ב) נמצאת דייתיקי חגורה לו על ירכו הרי זו אינה כלום. וכתוב בנמקי הרמב"ן ז"ל דלאו קושיא היא, דהכא במאי עסקינן דאמר ליה באפי סהדי קני כל נכסי שאני מזכה לך בשטר המתנה, ואלו מתנת שכיב מרע הות לא הוה ליה למימסר ליה שטרא.

והגאונים ז"ל פרשו בדאמר ליה לך חזק בנכסים וקני. והא דאמר שמואל שניקנה ולא אמר לא ידענא מאי אידון בה, משום דזיכוי ודאי יפוי כחו דמי. וסלקא שמעתתא דאין לאחר קנין וזכו כלום, וכתב רב יהוסף הלוי ז"ל שהוא הדין במתנת שכיב מרע ככל, אבל מצוה מחמת מיתה לעולם חוזר ואפילו לאחר קנין וזיכוי. ואין נראה כן מדברי ר"ח ז"ל וכן מדברי הרב אב בית דין ז"ל.

והא איפליגו בה חדא זמנא:    איכא למידק, אדרבה בההיא דכתיב בה קנין קאמר שמואל לא קנה והכא אמר קנה. ובתוספות דוחקין דאדרב בלחוד קא מקשה. ואכתי לא ניחא, דהא עבד צריכותא נמי בדשמואל דאי אתמר בהא אבל בהא אימא מודה ליה לרב צריכא. והם דוחקים גם בזו דעיקר צריכותא דקאמר הכא אינה אלא משום דרב אלא אגב דאמר צריכא לרב אמר נמי לשמואל, אבל קושטא דמלתא לשמואל הפוכין הן בדיניהן. ועדיין צריכא עיון.

דף קנג עמוד ב

כמאן אזלא הא דאמר רבה כרבי נתן:    איכא למידק, אמאי לא אקשי ליה מדתנן בפרק (השולח) [כל הגט] (גטין כח, א) הניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים, ואמרינן נמי התם הרי הוא כחי לכל דבריו ואשתו אוכלת בתרומה. וי"ל דהתם ש[א]ני, שאף על פי שהניחו חולה מכל מקום חי הוא, והילכך מחזיקין אותו כחי כמו שהניחו, אבל הכא הרי מת וקברו מוכיח עליו. וספינה אפילו שמטרפת בים לא ראינו אחד מהם מת, והילכך נותנין עליהם חומרי חיים. ואביי סבר כיון שאבדה בים ורובן למיתה, אם איתא דמי שהיה חולה ועכשיו מצאנוהו מת אמרינן דחזקה מתוך אותו חולי מת, בספינה נמי הואיל ורובן ליאבד הוה לן למימר דמתוך אותו טירוף מתו. ורבה לא חש לה, דאיהו כרבי נתן סבירא ליה דאמר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע דבתר השתא אזלינן, והכא נמי דמת קברו מוכיח עליו ובתר השתא אזלינן.

כמאן אזלא הא דרבה כרבי נתן:    דאזיל בתר אומדנא. השתא איכא למידק מה טעמא שביק רבי מאיר דמתניתין ונקיט רבי נתן דברייתא, דהוא הדין דהוה מצי למימר דאזיל כרבי מאיר דאמר עליו להביא ראיה ששכיב מרע היה. ורבי מאיר ורבנן בפלוגתא דרבי נתן ורבי יעקב פליגי וכדמוקי' להו רב הונא בסמוך. תירץ מורי ז"ל משום דאיכא למימר דרבי מאיר אפילו בשכיב מרע קאמר, וטעמא דידיה משום דכיון דכתבו מתנה סתם וסתם מתנות מתנה קיימת משמע, דהיינו מתנת בריא, דאילו מתנת שכיב מרע היתה הוה להו למכתב בה כד קציר ורמי בערסיה, לפיכך הוא שאמר דשכיב מרע היה עליו להביא ראיה, הילכך לא שמעינן מדרבי מאיר דאזלי בתר השתא, ולפום כן לא מצו לאוקמה לדרבה כרבי מאיר ואוקמוה כרבי נתן, דאיהו ודאי אזיל בתר השתא ואפילו לאפוקי ממונא, מדקאמר אי בריא הוא עליו להביא ראיה ששכיב מרע היה. ואי נמי י"ל דאי אמר כרבי מאיר הוה לן לאקשויי שביק רבנן ואמר כרבי מאיר, משום הכי קאמר דסבר לה כרבי נתן דרבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא.

דף קנד עמוד א

הכי גרסינן: וכן אמר רבא ראיה בעדים:    ולא גרסינן רבה אלא רבא. דהיינו רבא בריה דרב יוסף בר חמא בר פלוגתא דאביי. והילכך קיימא לן כותיה דהוא בתרא. וכן כתב ר"ח ז"ל. ולעיל גרסינן רבה, דהוא רבה בר נחמני רביה דאביי.

דף קנד עמוד ב

אלא לדידך דאמרת ראיה בקיום השטר למה להו לבודקו ליקימו שטרייהו ולוקמו בנכסייהו:    ואם תאמר מאי קושיא, דילמא בשלא מצאו לקיימו לפיכך היו באין לבודקו כדי להכחיש את בני משפחחה דאמרו קטן היה. יש מתרצים מדלא קתני ולא נתקיים השטר, משמע דאפילו נתקיים השטר בני משפחה נאמנין.

הכי גרסינן: שאל רבי שמעון בן לקיש את רבי יוחנן:    ולא גרסי' ת"ש, אלא שאלה היתה ששאל ריש לקיש לרבי יוחנן, לפי ששמע ממנו דפלוגתא דרבי מאיר ורבנן אינה בראיה בעדים אלא בקיום השטר, וכדאיתא במסקנא דהא דקאמר הכא ראיה בעדים לא היו דברים מעולם, ומשום דשמע מיניה ריש לקיש הכי שאל ממנו אם כן בר קפרא שביק רבנן ואמר כרבי מאיר, והכי קאמר ליה, בשלמא לדידי דאמינא ראיה בעדים בר קפרא ככולי עלמא, דכולי עלמא מודו בעלמא במודה בשטר שכתבו שאין צריך לקיימה אלא לדידך דאמרת דבקיום השטר פליגי, בר קפרא כמאן כרבי מאיר.

ואם תאמר לריש לקיש אפשר לומר דלא פליגי בקיום השטר, והא מפלג פליגי, אין נאמנין לפוסלו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים נאמנין, וכדאקשינן ליה איהו גופיה מינה לרבי יוחנן בסמוך. י"ל דריש לקיש סבירא ליה נמי דלא פליגי אלא גבי עדים, דאלימא לאורועי שטרא. ואם תאמר אם כן מאי קא מקשה ליה מינה לרבי יוחנן, דרבי יוחנן נמי בהכין מתרץ לה. י"ל דריש לקיש לאפוקי טעמא מיניה דרבי יוחנן הוא דבעי.

אם יש עדים הלך אחר העדים ואם לאו הלך אחר שטרות:    כלומר, עדים שהיה שטר פסים או שטר אמנה, ואם לאו הלך אחר שטרות. ומהכא משמע דמאן דמזבן ארעא לחבריה ולבסוף אמר ליה דלא שקל מיניה דמי המכירה, שעל המוכר להביא ראיה, ואפילו תוך שלש שנים משום דהדרו דמי המכר מלוה על פה על הלוקח ונאמן לומר פרעתי אי לא נפיק ועייל אזוזי. וכן נמי מוכח לפי דעתי בריש פרק קמא דמכלתין (כ, ב) גבי כותל חצר שנפל למעלה מארבע אמות אין מחייבין אותו לבנותו סמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן, דאמרינן עלה היכי דמי אילימא דאמר ליה פרעתיך בזמני אמאי בחזקת שלא נתן.

וזה שלא כדברי הרב בעל העיטור ז"ל [דין מודעא] שכתב משם רבינו אפרים ז"ל דכל תוך שלש על הלוקח להביא ראיה. ולא ירדתי לסוף דעתם בדבר זה, דכל שיש בידו שטר מכירה מה לי תוך שלש מה לי לאחר שלש, והרי אין כאן מגו דאי בעי אמר לא מכרתי, ובשטר מקוים למאן דאמר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, ואפילו בשאינו מקויים למאן דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, וכי הא דבר קפרא.

אמר לו והלא משמך אמרו לי יפה ערעור בני משפחה:    איכא למידק, מאי קושיא, אדרבה כל שאמר רבי יוחנן דבקיום השטר לא פליגי, על כורחין לדידיה מתניתין ראיה בעדים קאמר, ומינה להא דבני ברק על הלקוחות להביא ראיה בעדים שהיה גדול באותה שעה, אם כן ודאי יפה ערעור בני משפחה. תירץ רב יהוסף הלוי ז"ל שבפירוש שמע ריש לקיש מרבי אל(י)עזר דמשום שלא נתקיים השטר הוא שאמר יפה ערערו בני משפחה.

ואחרים אמרו די"ל דאמסקנא קיימא הך סוגיא, בתר דאמרי דמאן דאמר ראיה בעדים סבר ערעור דבני משפחה לאו כלום הוא, דחזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, והכי קאמר ליה, כיון דקא מודית דאמרינן חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, וקא אמרת השתא דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אם כן היאך אמרו לי משמך דיפה ערערו בני משפחה. ואהדר ליה דלא אמרו לעולם. ומהא מתניתין בראיה בעדים פליגי, וטעמייהו דרבנן כדאמרינן לעיל, דכיון דכולהו כתיב כד מהלך על רגלוהי בשוקא והכא לא כתיב שמע מינה שכיב מרע היה.

הא דאמרינן: ואין ראיה אלא בקיום השטר:    פירש הראב"ד ז"ל דהכי קאמר, אין פחות מקיום השטר, דאי ראיה בעדים כל שכן דבעלמא בעי קיום השטר. עד כאן. ואינו מחוור בעיני, דדילמא ראיה בעדים, ואפילו הכי בעלמא לא בעינן קיום השטר, ושאני מתניתין מדלא כתיב ביה כד מהלך על רגלוהי, וכדאמרינן לעיל. אלא נ"ל דהכי קאמר, מדאמר רבי ינאי משמיה דרבי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואמר לו רבי יוחנן רבי משנתינו היא זו, אלמא סבירא ליה לרבי יוחנן דראיה דמתניתין היינו קיום השטר, דאי לא מאי קאמר משנתנו היא זו, דילמא בעלמא אין צריך לקיימו [מ"מ משנתנו ראיה בעדים ומשום דלא כתיב ביה כד מהלך על רגלוהי. כנ"ל.

דף קנה עמוד א

הא דאמרינן: שמכר בנכסי אביו ומת:    בשמת מיד קאמר, דאי לא, אפילו כי בדקוהו ונמצא גדול עכשיו מאי הוי, דילמא קטן היה באותה שעה ואחר כך הגדיל. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל פירש, קטן היה בשעת מיתה וכל שכן בשעת מכירה. וגירסת הספרים שלנו מסכמת לפירושו שכך גרסינן: ולימא קטן היה בשעת מיתה, ולא גרסינן קטן היה באותה שעה.

סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה:    יש מפרשים עשויין לינשר, ואם בני משפחה באין לבודקו אמר להן שאין בדיקתם כלום קאמר, דשמא גדול היה באותה שעה ולאחר מיתה נשרו, ואם לקוחות באין לבודקו אמר להם אין אתם רשאין לנוולו בכדי, שסימנין עשויין לינשר אחר מיתה ובודאי אפילו היו נשרו.

ויש מפרשים משום דקיימא לן דבעיא שערות שיהו גומות בעיקרן, ולאחר מיתה העור והבשר מתרוקקין ונעשו בהן גומות. ור"ח ז"ל פירש עשויות להשתנות ולהשחיר. ומכלל דבריו דשערות שחורות בעינן הא לאו הכי שומא בעלמא נינהו. ונראה שהוא ז"ל מפרש מה שאמר עד שירבה שחור על הלבן כן, כלומר, שירבה שחור שבשער על הלבן, וכן פירש הוא בהדיא לקמן (קנו, א) גבי למיאונין לאפוקי מדרבי יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן, ולא כן פירשו שאר המפרשים, אלא שיהו שערות גדולות עד שיראה מקום שכיבתן שהן שחורות יתר על הלבן.

וקיימא לן כי הא דמודו רבי יוחנן וריש לקיש דחזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול. וכן פסקו ר"ח ז"ל והרב אלפסי ז"ל. והא דאמרינן אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, לאו דוקא בגדול אמרה אלא הוא הדין לכל דבר שאפשר להם לעדים לעשות אנו אומרים כן דחזקה אין העדים חותמין אלא אם כן נעשה הדבר שהעידו עליו כהוגן, וכדאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יח, ב) גבי ההיא דאנוסין היינו קטנים היינו דאמר רבי מאיר דאינן נאמנין, ואמרינן מאי טעמיה דרבי מאיר בשלמא פסולין היינו טעמא דמלוה גופיה מידק דייק ומחתם, קטנים היינו כדרבי שמעון בן לקיש דאמר אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, וכן בפרק זה בורר (סנהדרין כט, ב) גבי הודאה.

ואם תאמר אם כן גבי מתניתין דהוא אומר שכיב מרע הייתי למה אמרו שצריך להביא ראיה בעדים. י"ל דלא דמי, דבכל הני דבאין לעקור עדותן אנו אומרין כן, דחזקה אינן עושין דבר שאי אפשר להן לעשות, אבל גבי מתניתין אפילו הוה שכיב מרע הרי עדותן קיימת, שאילו מת הנותן קנה מקבל המתנה, ובכי הא ליכא למימר בריא הוה כדחזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן היה בריא, וכיון דלא כתיב בה כד הוה מהלך על רגלוהי חיישינן דילמא שכיב מרע הוה והמוציא מחבירו עליו הראיה.

ולענין מודה בשטר [שכתבו] אם צריך לקיימו, קיימא לן כמאן דאמר צריך לקיימו, דהא רבי ינאי אמר כן ורבי יוחנן נמי הודה לו ואמר משנתינו היא זו, ולא כדהפיך רב יוסף, דאם כן אדרבה אדמתמה עליה דלא צריכא ליה דמשנתינו הוא, הוה ליה לאקשויי ליה מדרבנן דאמרי צריך להביא ראיה ששכיב מרע היה, ואף על פי (שר' בר ר' חמי עזר) [שכפר ר' יוחנן בר' אלעזר] תלמידו, אי אפשר לו לכפור ברבי ינאי רבו ובודאי ר' אלעזר תלמידו מיניה שמעה. ורב נחמן נמי סבר הכין במסכת כתובות (יט, א) וכן נמי משמע במסכת שבת פרק המוציא יין (עב, א) גבי מוציא שטר חוב.

ויש מי שפוסק כמאן דאמר אין צריך לקיימו, מדרבי יוחנן וריש לקיש דהכא ובר קפרא ורב יוסף דאפיך לה למתניתין דהוא אומר שכיב מרע הייתי, ועוד דמחלוקת רבי ורשב"ג אביו היא לקמן בפרק גט פשוט (קע, א), וקיימא לן הלכה כרבי מחברו ולא מאביו. והראשון נראה עיקר. כתב הראב"ד ז"ל דמתניתין וברייתא כפשטייהו וקיימא לן כדרבנן דאמרינן מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. וכן דעת הרמב"ן ז"ל.

דף קנה עמוד ב

שלח ליה אי יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר ואקשינן ולישלח ליה בתינוק ופרקינן מעשה שהיה בתינוקות היה:    אבל הוא הדין בתינוק כל שיש לו שלש עשרה שנה ויום אחד שהוא גדלותו של תינוק, כדאיתא בנידה פרק יוצא דופן (מה, ב), וכשהביא שתי שערות מקחו מקח וממכרו ממכר אפילו במקרקעי. ודוקא בשל עצמו והוא שיודע בטיב משא ומתן, אבל בנכסי אביו לעולם אינו מוכר עד שיהא בן עשרים והוא שהביא שתי שערות, וכדאמרינן לקמן ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, ולאפוקי ממאן דאמר בן שמונה עשרה.

וכתב ר' יהוסף הלוי ז'ל דכי הוי פחות מבן עשרים ואינו יודע בטיב משא ומתן הוא דאין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר אפילו בנכסי עצמו, הא בן עשרים והביא שתי שערות אי נמי סימני סירוס מקחו מקח וממכרו ממכר בין בנכסי עצמו בין בנכסי אביו, ואף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן. והביא ראיה מהא דאמרינן ההוא פחות מבן עשרים ואזל וזבין נכסיה אמרי ליה קרובים זיל אכול תמרי ושדי קשיתא בי רבא, שמעינן מהאי דבעיא שיהא יודע בטיב משא ומתן דוקא בדהווי פחות מבן עשרים הא בן עשרים אף על גב דאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר.

לא אמרן אלא למטלטלי אבל למקרקעי לא:    כלומר, כל שאינו יודע בטיב משא ומתן אף על פי שהוא גדול בשנים והביא שתי שערות אין עדותו עדות במקרקעי כשם שאין ממכרו ממכר בהם, אבל אם היה בן עשרים והביא שתי שערות אי נמי שנולדו בו סימני סרוס עדותו עדות ואפילו במקרקעי ואף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן כשם שממכרו ממכר בהן, וכמו שכתבנו.

הא דאמר אמימר מתנתו מתנה:    פירשה הראב"ד ז"ל, דוקא בנכסי עצמו ואף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן, והוא שגדול בשנים ושהביא ב' שערות והוא שלא נראו בו סימני שטות, אבל בנכסי אביו לא שנא מכר ולא שנא מתנה עד שיהא בן עשרים. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל כתב דלגבי מתנה לא שנא נכסי עצמו ולא שנא נכסי אביו בכולן מתנתו מתנה. וכן נראה עיקר.

ומסתברא לי דנכסי אביו שאמרו דוקא נכסי ירושת אביו, אבל נכסי מתנה שנתן לו אביו במתנת בריא לא, אלא הרי הן כנכסי עצמו שממכרו ממכר כל שהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד, והוא שהביא שתי שערות. וכן נמי בת בנכסי אביה ואפילו נפלו לה בירושה, וכדמוכח לכאורה בשילהי פרק מציאות האשה (כתובות סט, ב) גבי המשליש מעות לחתנו ליקח בהן שדה לבתו והיא אומרת ינתנו לבעלי דתנן אמר רבי יוסי וכי אינה אלא שדה והוא רוצה למוכרה הרי היא מכורה מעכשיו, במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום, וההיא סתמא תניא לה ולא שנא בת בין הבנים ולא שנא בת בין הבנות שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה. וכן נמי בן בנכסי האם ובנכסי שאר היורשים, דבנכסי האב דוקא אמרו. וטעמא דמילתא משום דלא תקינו אלא במצוי, דנכסי ירושת האב לבן מצויה, שאר ירושות אינן מצויות, וכן מתנת ריא מאב לבן אינה מצויה, לפיכך לא חששו אלא למצוי. והיינו נמי דהניחו את המתנה על הדין ולא חששו לה כלל, משום דמתנת הקטנים לאחרים אינה מצויה והניחוה על הדין כדי שימצאו הקטנים מי שיהנה אותם. הנה שלא חששו אלא לדברים המצויין ולא לשאינן מצויין, ולפיכך מתנתו מתנה בין בנכסי עצמו בין בנכסי אביו. כנ"ל.

דף קנו עמוד א

מתני': המחלק נכסיו על פיו רבי אל(י)עזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה וכו':    לחד מן לישנא במצוה מחמת מיתה. ומסתברא דלרבי אל(י)עזר אין לך שכיב מרע שחוזר במתנותיו בין מית בין עמד, דאי אפשר דבעי קניני בריא וקנה בשמת וחוזר בשעמד, דליכא מאן דפליג בכל דבעי קנין לומר שאם עמד חוזר, דאם כן על כורחין הוה לן למימר דיש קנין לאחר מיתה, ואי אפשר, אלא ודאי כדאמרן, ולא משכחת לר' אלעזר באם עמד חוזר אלא במתנה בפירוש ואומר מהיום אם מתי. כנ"ל.

דף קנז עמוד א

תרגמה במצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם:    מהכא משמע דלא אמרו מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם אלא מנכסי האב, כגון אלו שקנה והוריש למאן דאמר לא משתעבד, ואי נמי במטלטלי דשבק האב, אבל מנכסי דידהו לא, דאילו אפילו מנכסי דידהו, אפילו כי מת הבן הראשון נמי, ומאי שנא מת הבן הראשון ומאי שנא מת האב ראשון, כאן וכאן משום מצוה איכא. וקטינא דאביי (כתובות צא, ב) לא משמע הכין, אלא אפילו מנכסי דידהו. והכא נמי משמע דמצוה וכופין, ובההיא דקטינא משמע רוצה בלא כפייה, ואם כן קשייאן הדדי ומסתברא לי דכל מנכסי דידהו מצוה משום כבוד אביהן ובלא כפייה, והיינו קטינא דאביי, ומנכסי דאב מצוה ובכפיה, והיינו דשמעתין, והדברים עתיקים וכבר כתבתים בארוכה בסוף מסכת כתובות בסייעתא דשמיא.

דף קנז עמוד ב

ואי סלקא דעתך דאקנה קנה ומכר לא קנה מאוחרין אמאי כשירין:    מהכא משמע דלמאן דאמר דאקנה קנה ומכר משתעבד, אפילו לא כתב כמי שכתב דמי, דאי לא אפילו תמצא לומר דמשתעבד האי כי פסיק ותני מאוחרין כשרין, דהא בשלא כתב אפילו מאוחרין נמי פוסלין. והא דאמרינן בפרק חזקת (מד, ב) בשמעתא דמכר לו פרה מכר לו טלית וליחוש דילמא דאקנה אמר ליה, לאו דוקא אמר ליה, אלא לחוש דסתמא כמאן דאמר לה דמי קאמר.

והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל כתב כאן דהכי קאמר, אי אמרת בשלמא דמשתעבד משכחת לה למאוחרין כשרין בשכתב לו דאקנה, אלא אי אמרת לא משתעבד לעולם מאוחרין פסולין. ואינו מחוור, דאם כן היכי פסיק תנא ותני מאוחרין כשרין, דמשמע מילתא פסיקתא דלעולם כשרין. ועוד נ"ל דאי אפשר לומר כן, דהא מדבעינן דאקנה מהו משמע לכאורה דרוב שטרות לא כתבי בהו דאקנה, ואם כן היכי סתם תנא ותני המאוחרין כשרין. דהא סתם שטרות לא כתבינן בהו דאקנה. ועוד דאי דוקא בשכתב כמוקדמין נמי אמאי פסולין, דבכתב לו שלא יפרע מן המשועבדין אלא מבני חורין אף המוקדמין כשרין, ולא משכחת לה למתניתין אלא בכותב סתם, אלא כדאמרן דלמאן דאמר דאקנה משתעבד דעת שניהם שוה שישתעבדו לו כל נכסיו בין שישנן עכשיו בידו בין שיקנה לאחר מכאן ואף על פי שלא כתב כמי שכתב דמי, דאחריות טעות סופר הוא בכל מה שראוי להשתעבד. כנ"ל.

הא דאקשינן משבח קרקעות ואוקימנא כרבי מאיר:    הוא הדין דהוי מצי מוקי לה בנגזל, אלא דרוחא דמילתא אוקי לה כרבי מאיר כדמוקי אידך. הראב"ד ז"ל.

וכן תאני רבה בר אבוה יחלוקו:    מהכא שמעינן דכל שלא קנה יכול לחזור בו, דאי לא לקמא משתעבד לבתרא לא משתעבד, דכשם שאינו יכול לחזור בו בכל כך אינו יכול לחזור בו במקצת. וכן נמי משמע לי מדאמר רב הונא במוכר פירות דקל לחבירו ויכול לחזור בו עד שלא באו לעולם ואפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כדאיתא בפרק איזהו נשך (ב"מ סו, ב) גמרא הלוהו על שדהו, ושם כתבתי.

מאי גובה נמי דקתני חצי שבח:    כתבתיה בפרק קמא דבבא מציעא בשמעתא דבעל חוב גובה את השבח.

דף קנט עמוד א

בן שמכר בנכסי אביו ומת הבן מוציא מיד הלקוחות:    ולאו דוקא הבן, אלא אפילו הוא עצמו, וכדתניא מה שאירש מאבא מכור לך לא עשה ולא כלום, אלא דבן מוציא מיד הלקוחות בלא כלום, אבל הוא מוציא גוף הנכסים מידם, לפי שלא חל עליהם המכר, אבל מכל מקום חייב לשלם להם דמי המכר שקבל מהם, ומוציא דקתני הכא פירושו מפקיע, כלומר, מוציא מידי שעבוד, דלא ירדו הלקוחות לנכסי בחיי האב, דנימא שהבן מוציאה מידן, ודכותה האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות.

ההוא בברכה הוא דכתב אבל לענין דינא לא:    ואיכא למידק לענין דינא אמאי לא, ומאי קושיא אי מפקי מלקוחות, והא אפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בנכסים שנפלו לו כגון שהוא גוסס לא מהני ולא מידי, כדאמרינן ביש נוחלין (לעיל קכו, ב) גמרא זה בני נאמן, וכל שכן זה שמת בחיי האב. תירץ רבינו יצחק בר מרדכי ז"ל, דקושיא משום שהבן מוציא מיד הלקוחות בלא חזרת מעות ומפקיע השיעבוד שהיה ללקוחות עליו.

ועדיין יש לעיין, דהכא נמי דילמא משום שאין בעל חוב נוטל בראוי כמוחזק, וכעין שאמרו בכתובה בפרק יש בכור לנחלה (בכורות נא, ב) ויש רוצים לדקדק מכאן לבעל חוב שנוטל בראוי כמוחזק, דכח בעל חוב עדיף מכח כתובה, ולפי' קשה כאן כשהבן מוציא מיד הלקוחות ואינו נוטל בראוי זה כדרך שהוא נוטל בראוי דעלמא, ור"ח ז"ל כתב בנו מוציא מיד הלקוחות מפני שהוא ראוי וכשם שאינו משתעבד כך אינו נמכר דתנן אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק זה צריך עיון עדיין. עד כאן לשון הרב ז"ל.

הא דאמרינן: היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על חתם ידו אבל אחרים מעידין:    מסתברא לי דטעמא דמלתא משום דקיימא לן כרבנן דרבי דאמרי בפרק האשה שנתאמרלה (כתובות ב', יב) זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי אין צריכין לצרף אחר עמהם, ואמרינן עלה בגמרא לכשתמצא לומר טעמא דרבנן על מנה שבשטר הן מעידין, ולפיכך אם מעיד על כתב ידו לאחר שנעשה חתנו הרי הוא כאילו מעיד לו עכשיו על עקר ההלואה, והרי הוא קרוב והתורה פסלתו עד שיהא כשר בתחילה ובסוף, אבל לרבי דאמר צריך לצרף אחר עמהם וטעמא משום דעל כתב ידן הן מעידין, כדאיתא התם, מסתברא לי להלכה שיכול להעיד על כתב ידו, שאין הקרוב פסול לקיום שטרות, כיון דקיום שטרות מדאורייתא לא בעי, דדייקנא לה מדאמרינן מקיימין את השטר אף על פי שלא קראוהו, וכל שלא קראוהו לא נודע מעיד זה על החתימה אם קרוב למלוה או ללוה אם לאו, אלמא לא חיישינן כלל, דאפילו הקרובים כשרים לקיום שטרות. כך נראה לי להלכה. אלא שיש לחוש למעשה. וגם בירושלמי נראה שאין הקרובים כשרין לו.

דף קנט עמוד ב

ולענין דינא לא והא תנן וכו':    תמיהא לי, דאכתי מנלן ממתניתין דכי כתיב תחת אבותיך יהיו בניך אפילו לענין דינא הוא, דאנן דינא תנן, ואכתי אמרינן דזו היא שקשה בדיני ממונות, דמאי אולמה דמתניתין מדשלחו מתם, דהכא והכא אמרינן דבן מוציא מיד הלקוחות ומן השעבוד ששעבד האב וכאן קשה לן אמאי נימרו ליה אבוך מזבין ומשעבד ואת מפקית. וצריך לי עיון.

כתוב בנימוקי הרמב"ן ז"ל: הא דאמרינן וזו היא שקשה בדיני ממונות ואתי למיפשטא ממתניתין ודחינן לה, קשיא לן, וליפשוט מהא דתנן בפרק יש בכור לנחלה (בכורות א, ב) ולא בראוי כמוחזק בכתובה, והוא הדין לבעל חוב כדפרישנא ביש נוחלין וי"ל דהאי בשאר ראוי, כגון כפר דלוה, דאינו משתלם אלא לאחר מיתה וכגון זרוע ולחיים דלעיל, אי נמי כגון ירושה דאחוה ואחי אבוה דהוא ראוי וכדתנן והמייבם את אשת אחיו, אבל בנכסים דאבהתי לא סלקא דעתא. והתם נמי אמרינן בגמרא ולא בראוי כבמוחזק דסופא לאתויי נכסי דאבא דאבוה, אלמא מתניתין גופה בשאר ראוי הוא. והשתא סלקא דעתא דסופא דההיא משום שבח תנא לה, ונכסי דאבא מוחזקין הוו לבעל חוב ממה נפשך. ומיהו למסקנא דדינא ניחא, דכולהו הוי ראוי בבכור. עד כאן.

כתב הראב"ד ז"ל: השתא דקיימא לן כדשלחו מתם דבן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת שהבן מוציא מיד הלקוחות דמצי למימר אנא אבוה דאב קא יריתנא, אלו ראובן שלוה מיעקב אביו ומכר מנכסי עצמו ומת בחיי יעקב ואחר כך מת יעקב מהו שיגבה חנוך בן ראובן מלקוחות של ראובן אותו חוב, דמצי אמר אנא אבוה דאב קא יריתנה והריני גובה חוב יעקב מנכסי אבי שמכר להם. ונסתפק הרב בדין זה. ולולי שנסתפק בו הרב ז"ל הייתי אומר שהדבר נראה כפשוט, שהדין עם חנוך דאיהו אבוה דאבוה קא ירית.

נפל הבית עליו ועל אשתו וכו' בית הלל אומרים נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האשה:    כך גירסת הלכות הרב אלפסי ז"ל, ולא גרסינן בכתובה בלא וא"ו. ופירש נכסים בחזקתן נכסי צאן ברזל, (ואם) [והם] בחזקת שניהם, מפני שהיא הכנסתן מבית אביה והבעל קבלם על עצמו, והילכך שניהם מוחזקין בהן וכבר קפרא דאמר הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. וכתובה, היינו עקר כתובה ותוספת שכתב לה הבעל בכתובתה, בחזקת יורשי הבעל, דנכסים אלו מעולם לא היו ברשות האשה והילכך המוציא מחבירו דהיינו יורשי האשה עליהן להביא הראיה. ונכסי מלוג, דהיינו נכסים הנכנסין והיוצאין עמה כמו שהן בין שפחתו בין שהותירו, בחזקת יורשי האשה, דגוף נכסים אלו בחזקת האשה הן עומדין.

ויש מי שאינו גורס וכתובה בוא"ו, אלא כתובה, ונכסים בחזקתן דקאמרי' בית הלל כלל ואחר כך פרט, כיצד כתובה דהיינו עיקר כתובה, ותוספת ונכסי צאן ברזל נדוניא שהכניסה לו וקבלן על עצמו בחזקת יורשי הבעל, ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה דהיינו נכסי מלוג בחזקת יורשי האשה. והגרסא הראשונה עקר, דאלו לגרסא זו היאך שאלו בגמרא בחזקת מי, והלא פרשו בית הלל שהכתובה כולה בחזקת יורשי הבעל והנכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האשה. וכבר כתבתיה בארוכה ביבמות פרק החולץ (לח, א) ובכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים (פ, ב) בסייעתא דשמיא.

אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי אף אנן נמי תנינא נפל הבית עליו ועל אמו:    איכא למידק, רב ששת אדמהדר אברייתא דאב שנשבה ומת ואיצטריך לשבושה ולפרוקה, אמאי לא דייק לה ממתניתין וכרב אחא בר מניומי. תירצו בתוספות דניחא ליה לתרוצי ברייתא אגב אורחיה.

---