בבא בתרא קנא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
וכי קיימא הות הדרא בה זימנא חדא חלשא שלחה ליה תא קני שלח לא בעינא שלחה ליה תא קני כל היכא דבעית אזל שיירה וקנו מינה כי קיימא הדרא בה אתאי לקמיה דרב נחמן שלח ליה תא לא אתא אמר מאי איתי הא שיירה וקנו מינה שלח ליה אי לא אתית מחינא לך בסילוא דלא מבע דמא אמר להו לסהדי היכי הוה מעשה אמרו ליה אמרה הכי ווי דקא מיתה הך איתתא אמר להו אא"כ הוה מצוה מחמת מיתה ומצוה מחמת מיתה חוזר איתמר מתנת שכיב מרע במקצת אמרוה רבנן קמיה דרבא משמיה דמר זוטרא בריה דרב נחמן דאמר משמיה דרב נחמן הרי היא כמתנת בריא והרי היא כמתנת שכיב מרע הרי היא כמתנת בריא שאם עמד אינו חוזר והרי היא כמתנת שכיב מרע דלא בעיא קנין אמר להו רבא לאו אמינא לכו לא תיתלו בוקי סריקי ברב נחמן הכי אמר רב נחמן הרי היא כמתנת בריא ובעיא קנין איתיביה רבא לרב נחמן שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת מאי לאו דלא קנו מיניה לא דקנו מיניה אי הכי אימא סיפא לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת ואי דקנו מיניה אמאי אין מתנתו קיימת א"ל הכי אמר שמואל שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים באע"פ שקנו מידו עמד חוזר בידוע שלא היה מצוה אלא מחמת מיתה איתיביה רב משרשיא לרבא מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנתן כבינתי לבתי והוא בשנים עשר מנה ומתה וקיימו דבריה התם במצוה מחמת מיתה איתיביה רבינא לרבא גהאומר תנו גט זה לאשתי דושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה התנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה וממאי דלא קנו מיניה דומיא דגט מה גט לאו בר קנין אף האי נמי דלא קנו מיניה התם נמי ובמצוה מחמת מיתה רב הונא בריה דרב יהושע אמר מצוה מחמת מיתה בעלמא בעיא קנין וכי תניא הני מתנייתא זבמחלק כל נכסיו דההיא מתנת שכיב מרע שויוה חוהלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג טדמת מצוה מחמת מיתה לא בעיא קנין והוא דמת עמד חוזר ואף על גב דקנו מיניה
רשב"ם
[עריכה]כי הות קיימא הדרא בה - כדתנן לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה:
תא וקני כל היכא דבעית - בא עתה אלי וקנה השדה בקנין גמור בכל ענין שתרצה שלא אוכל לחזור:
אתא ושייר וקנו מינה - לא רצה לקבל כל השדה אלא שייר לעצמה מעט דהוה ליה מתנה מקצת ועל ידי קנין דקים לן לקמן דלא מצית הדרא בה אלא אם כן מצוה מחמת מיתה דמגלי דעתיה דמחמת מיתה קיהיב ואי קאי הדר ביה:
בסילוא דלא מבע דמא - קוץ שמכאיב ואין יציאת דם ניכר בו דהיינו נידוי:
אמרו ליה - העדים:
אמרה - כששילחה בשביל אחיה:
ווי כי מיתה הך איתתא - ולא תראה את אחיה שאינו רוצה לבא אלי:
א"כ מצוה מחמת מיתה היא - וכל מצוה מחמת מיתה חוזר בין במתנה במקצת בין במתנה בלא שיור ואפילו קנו מידו אי קאי מחליו הדר בכולהו בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה הואיל והיה מתאונן על מיתתו בעת צוואתו והכי פסקינן לקמן:
איתמר מתנת שכיב מרע במקצת - שלא היה בה קנין והיא אותה מתנה ששנינו שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה שאם עמד אינו חוזר דכיון דהוי בה שיור כך היה דעתו שאם יעמוד לא יחזור ולכך שייר לעצמו מה ששייר:
והרי היא כמתנת שכיב מרע - שאין בה שיור דלא בעיא קנין ואם מת קנה ואם עמד אינו חוזר:
ובעיא קנין - וכיון דקנו מיניה אם עמד אינו חוזר דאיכא קנין ושיור וכל שכן דאם מת קנה אבל בלא קנין אפילו מת לא קנה וכ"ש אם עמד חוזר והכי פסקינן לקמן:
איתיביה רבא לרב נחמן - ממתני' שייר קרקע כל שהוא כו' דהיינו מתנת שכיב מרע במקצת:
אימא סיפא אם לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה - אם יעמוד מחליו ואם מת קנה:
ואי דקנו מיניה אמאי לא הויא מתנתו מתנה - שאם יעמוד לא יחזור:
בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה - הואיל ולא שייר ואע"פ שלא צוה מחמת מיתה בהדיא:
רוכל - שם אדם:
כבינתי - בית נפש נושק"א בלע"ז והוא לשון כבינות דרחלות במסכת שבת (דף נד.) שמכבנין אותן למילת:
וקיימו חכמים את דבריה - אע"פ דמתנת מקצת בלא קנין הואי דמדקתני דבריה משמע דברים בלא קנין הואי:
התם במצוה מחמת מיתה - שהזכירה דמדאגת מיתה היא מחלקת דמצוה מחמת מיתה לא בעי קנין היכא דמת בין איכא שיור בין ליכא שיור והכי פסקינן לקמן:
תוספות
[עריכה]מתה וקיימו חכמים את דבריה. פי' אלמא מתנת שכיב מרע במקצת לא בעי קנין וא"ת לפי סברתו של מקשה אמאי נקט מתה אפילו בלא מתה נמי כיון דמתנת שכיב מרע במקצת אינו חוזר דהוי כמתנת בריא וכן יש להקשות בהך דלקמן דתנו מנה לפלוני ומת כי לפי סברת המקשה אמאי נקט ומת כי אין נראה לומר שיחלוק רבא במה שאומר הרי היא מתנת בריא ולא יסבור שאם עמד אינו חוזר אלא דבעי קנין דהא שמעינן ליה לרב נחמן דאית ליה לעיל . (דף קמח.) דמתנת שכיב מרע במקצת אינו יכול לחזור גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת כו' וי"ל דהוה מצי למימר וליטעמיך ובהרבה מקומות בגמרא י"ל וליטעמיך ואינו אומר ועוד יש לומר כיון דסובר המקשה דלא בעי קנין הוא הדין נמי שסובר שיכול לחזור בו אי הוה כמתנת בריא הוי כמתנת בריא לגמרי ומנין לנו לחלק בזה:
תנו גט לאשתי ושטר שחרור לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה. הכי גרסינן תנו גט ולא גרסי' תן גט זה דתן גט זה משמע שנתנו לו כבר אבל תנו משמע שעדיין לא נתנו אלא שמצוה להם ליתנו לו על ידי שליחות ואי גרסי' תן סתם לן תנא כר' מאיר דאמר בפרק קמא דגיטין (דף יב:) חוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות הלכך לא קנה לו השליח אי נמי י"ל דמתוקמא כרבנן דאמרי זכות הוא לו ומיירי כגון שמראה לו ליתנו לו ולא נטלו עד לאחר מיתה אי נמי נטלו לאלתר ולא זכה בשביל העבד דהא דאמרינן בפ"ק דגיטין (דף יג ושם ד"ה האומר) כל האומר תנו כזכי היינו כשנתנו מיד ליד והא דקתני תן גט זה אשמועינן חידוש שאף על'. פי שעשאו מחיים והגט בעין ומינה שלוחים כבר לתת הגט כיון שניתן לאחר מיתה אינו גט דאין גט לאחר מיתה מיהו אין נראה לר"י לגרוס זה דאם כן היכי מצי דייק בגמרא דבפ"ק דגיטין (שם:) על הך משנה דלא מיתוקמא הך משנה בשכיב מרע דאי בשכיב מרע לא הוה ליה למיתני תנו אלא כתבו ואי תנא זה לאשמועינן חידוש דלא יתנו לאחר מיתה אפילו הוה מתוקמא מתניתין בשכיב מרע [לא ה"ל למיתני כתבו] כיון דמיירי שהגט הוא בעין ואין נראה לומר דדייק מדהוה ליה למיתני כתבו גט זה לאשתי ותנו שטר שחרור זה לעבדי דהוי שמעי' דבשכיב מרע איירי מדתני כתבו ומדתני תנו שטר שחרור זה לעבדי אשמועינן חידוש דהא אין לו לתנא להשמיענו חידוש במה שהיה לו לשנות שני ענינים שהרי יש לו לקצר ולשנות ולערב הכל יחד ולא להאריך וא"ת מאי קא משמע לן דאין גט לאחר מיתה הא כבר תנן ליה בפרק מי שאחזו (גיטין דף עב.) דאין גט לאחר מיתה ואמרינן נמי בריש כתובות (דף ב: ושם) אי אשמועינן דאין גט לאחר מיתה הא תנא ליה כו' וי"ל דמתניתין דהכא איצטריך שאף על פי שמינה שליח בחייו ולאחר מיתה נמי עומד השליח במקומו ויכול לגרש ששלוחו של אדם כמותו קמ"ל דלא ידעינן הא ממשנה דמי שאחזו (גיטין שם) ומההיא דמי שאחזו שמעינן שאף על פי שנתן לה גט מחיים אין גט לאחר מיתה וא"ת על על הך דדייק בגיטין על הך משנה דהכא איירי בבריא מדקאמר תנו ולא אמר כתבו ומנין לנו לדקדק דמיירי בבריא מדלא קאמר כתבו דלמא הא דתנן תנו לאשמועינן דאפ"ה אין כופין היורשין לשחרר ולא אתא כרבנן דפליגי עליה דרבי בברייתא דירושלמי בפ"ק דגיטין דקתני התם תנו שטר שחרור זה לעבדי ומת רבי אומר לא זכה וחכמים אומרים זכה וכופין את היורשין לקיים דברי המת אמר ר' זירא בסתם חולקים מה אנו קיימים אם באומר שחררו אף רבי מודה ואם באומר כתבו ותנו אף רבנן מודו אלא כן אנו קיימים באומר תנו רבי אומר האומר תנו כאומר כתבו ותנו רבנן אומרים האומר תנו כאומר שחררו וי"ל דלא נחלתא מתניתין לאשמועינן דמצוה לקיים דברי המת דתשמע אם כופין היורשים אם לאו דלא נחתא אלא לאשמועינן שלא יתנו שלוחים שבמקומו גט לאחר מיתה:
תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה. אומר ר"י דלמאן דמוקי בגמרא הך משנה בשכיב מרע אתי שפיר והוי סיפא דומיא דרישא והשתא מיירי כולה מתניתין בענין אחד [ומחלק] בין צוואת שכיב מרע בשטר לצוואת ממון דבשטר אין מועיל צוואתו לאחר מיתה כמו בממון ואע"פ שלא דמו לגמרי לפי שהשטר שרוצה ליתן לאחר מיתה אין בעולם והמנה בעולם מכל מקום כיון דבשעת מיתה שניהם בעולם דמו אהדדי קצת אבל למאן דמוקי לה התם בבריא ובמעמד שלשתן קשה דהשתא לא הוי רישא דומיא דסיפא
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קח א מיי' פ"ח מהל' זכיה ומתנה הלכה כ"ג, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"נ סעיף ז':
קט ב מיי' פ"ח מהל' זכיה ומתנה הלכה י"ד, סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"נ סעיף ב':
קי ג מיי' פ"ו מהל' גירושין הלכה כ"ח, ופ"ט הלכות ב יב יד כב, סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף נ"ח:
קיא ד מיי' פ"ו מהל' עבדים הלכה א', סמג עשין פז, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ע"ו:
קיב ה ו ז מיי' פ"י מהל' זכיה ומתנה הלכה א', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ג סעיף י"ח:
קיג ח מיי' פ"ח מהל' זכיה ומתנה הלכה י"ד, סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"נ סעיף ד':
קיד ט מיי' פ"ח מהל' זכיה ומתנה הלכה כ"ג והלכה כד, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"נ סעיף ז':
ראשונים נוספים
לא בעינא. שאת חוזרת בך כשאת עומדת:
אתא. רב דימי עביד לה דשיירה וקנו מינה לרב דימי:
כי קמת. ההיא איתתא הדרא בה ותבעתיה לדינא:
הא שיירא הא קנאי. כלומר החזקתי[3] בחופה שעשית לי ששיירה לעצמה כי היכי דתסמוך עלה והקנתה לי בקנין:
בסילוא דלא מבע דמא. כלומר בנידוי:
ווי דקא מתה ההיא אתתא. מחמת חוליה הקשה וכסבורה היא למות להכי מקנת לו: א"ל אם כן [הוי] מצוה מחמת מיתה וכל היכא דמצוה מחמת מיתה חוזר אע"ג דשייר דהא דקתני במתני' דשייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה היכא דיהיב ליה סתמא ולא היה סבור למיתה דאיכא למימר דמתנת בריא הוא אבל היכא דמצוה מחמת מיתה דסבורה היתה למות ועמדה אע"פ ששיירה חוזרת:
שנתן מנכסיו מקצתן. ומקצתן שייר שאם יעמוד יסמוך עליהן:
דלא בעיא קנין. משום דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי:
הכי אר"נ הרי היא כמתנת [בריא] ובעי קנין. אע"פ ששייר במקצת ועמד דלהיכא אמרינן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי אע"פ בלא שייר היכא דמיית אבל היכא דעמד אע"פ ששייר בעיא קנין:
מאי לאו דלא קנו מיניה. ואפי' הכי קתני מתני' דמתנתו מתנה וקשיא לרבה דאמר משמיה דרב נחמן בעי קנין:
לא. מתני' בדקנו מיניה משום הכי מתנתו מתנה:
אי הכי. דמוקמת למתני' בדקנו מיניה אימא סיפא כו' ואי דקנו מיניה אמאי אין מתנתו מתנה והא קנו מיניה. אלא ש"מ בדלא קנו מיניה עסקי' מתניתין ואכתי קשיא לרבה:
אמר ליה. לעולם מתני' בדקנו מיניה היא ולגבי סיפא משום הכי אין מתנתו מתנה דהכי אמר שמואל שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים ולא שייר כלום אע"פ שקנו כו':
איתיביה רב משרשיא לרבה. דאמר היכא דשייר קרקע כל שהוא אפי' הכי קנין בעי:
האומר תנו גט זה לאשתי לא יתנו לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה. האומר תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה. אלמא דכיון דשייר קנה וקשיא לרבה דאמר בעי קנין:
אמר ליה. לעולם בעי קנין אע"ג דשייר ואם עמד חוזר להיכא דלא קנו והכא טעמא מאי יתנו לאחר מיתה אע"ג דלא קנו. דמצוה מחמת מיתה הוא ומת אבל היכא דלא מצוה מחמת מיתה הוא בעי קנין:
כבינתי. בתי נפש והוא (מט"ז) [בי"ב] מנה משקלה:
וקיימו חכמים את דבריה. הואיל דשייר אע"ג דלא קנו מיניה: אמר ליה ה"נ כו' אבל עמד חוזר הואיל דלא קנו (לא):
בעי קנין אע"פ ששייר ואם עמד לא קני וחוזר. והא דתניא כל הני מתני' דקתני שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה אע"ג דלא קני והא נמי דקתני באומר תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה אע"ג דלא קני. וההוא מעשה באמן של בני רוכל דבלא קנין קיימו חכמים את דבריה במחלק את נכסיו שאמר לפלוני כך ולפלוני כך וכך. ומשום הכי ודאי לא בעי קנין דלא שייר כלום וכדאמר לעיל אם כמחלק אם מת קנו כולם. אבל אם עמד ולא קנו אע"ג דשייר חוזר. והלכך מתנת שכיב מרע שנתן מקצת נכסיו ומקצת שייר בעי קנין:
[4] מיניה מצי יורשין למיכתבינהו ולמימר במתנה דמתנת בריא בלא קנין דמי וחוזר שכתוב בו קנין כו'. קרקע זו נתן לפלו' ולפלו' והקנה לו. ארכביה אתרי ריכשי. כלומר כוחות וחזוקין מחזקינן ליה:
הא דאמרינן: אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן מתנת שכיב מרע במקצת דלא בעיא קנין: ואפילו הכי אם עמד אינו חוזר, דהרי הוא כמתנת בריא, כיון דשייר מקצת, קא סבר דאפילו בהא חששו שמא תטרוף דעתו עליו, ותקנת שכיב מרע שעשו דבריו ככתובין וכמסורין אף במה שדעתו ליתן במתנת בריא תקנו, כדי שלא תטרוף דעתו עליו, וקא סבר דמתניתין דקתני שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת, אף בלא קנין קא אמר, וכדמותיב רבינא לרבא.
רבא אמר רב נחמן צריכא קנין: פירוש, או שאר הקנאות של בריא, שאילו יש בהן מטלטלין אינן נקנין בשטר אלא או בחליפין או במשיכה והגבהה.
ואי דקנו מיניה סופא אמאי אין מתנתו קיימת: קשיא לי, לימא ליה רישא דקנו מיניה וסופא דלא קנו מיניה. וי"ל דלא ניחא ליה לאוקמה למתניתין בתרי גווני רישא בדקנו וסופא בדלא קנו. ומכאן נראה לי תשובה לרבינו תם ז"ל שהעמיד משנתינו רישא בדקנו וסופא בדלא קנו, כי היכי דלא תקשי לרב דאמר מתנת שכיב מרע שכתבו בה קנין הרי היא כמתנת בריא ואם עמד אינו חוזר.
הא דקא מקשה: ואי דקנו מיניה אמאי: נראה לי דלא קאמר אמאי אינה קיימת [כלל], דהא לשמואל דאמר לא ידענא מאי אידון בה אפילו מת אינה כלום. אלא הכי קאמר, אמאי אינה קיימת ואימת קנה, דאי לרב מתנתו קיימת, ואילו לשמואל אפילו מת לא קנה. ופריק כשמואל דאמר שכיב מרע הכותב כל נכסיו לאחרים אף על פי שקנו מידו עמד חוזר, ובמיפה את כחו, דאי לא אפילו מת לא קנה, ולרב מוקמינן למתניתין בענין אחר כדבעינן למכתב לקמן.
מצוה מחמת מיתה בעלמא בעיא קנין: נראה לי דרב הוא סבר דמתניתין דקתני שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת, אפילו במצוה מחמת מיתה הוא, דכל ששייר מוכחא מלתא דלא הקנה [אלא] אם ימות בלבד, שהרי משייר הוא לסמוך על מה ששייר אם עמד, ואף על גב דאמר ווי ליה דמית, לא גמר בדעתו מיתתו ושיורו מוכיח עליו ובעיא קנין. ואם עמד אינו חוזר קאמר, דאי אפשר לומר בעיא קנין אפילו מת ואם עמד חוזר, דאם כן הוא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין לשטר לאחר מיתה. כנ"ל.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ט (עריכה)
קיט. אחתיה דרב דימי בר יוסף הוה לה קרנא דפרדסא כל אימת דהוה חלשה היה מקניא ליה נהליה כי הוה קימא הוה הדרא בה זימנא חדא חלשה שלחה ליה תא קני שלח לה לא בעינא שלחה ליה תא קני כל היכא דבעית אתא שייר וקנו מינה כי קיימא אתאי לקמיה דרב נחמן, דבעיא למהדר בה, שלח ליה תא לא אתא אמר אמאי איתי הא שייר וקנו מינה שלח ליה אי לא אתית מחינא לך בסילוא דלא מבעא דמא אמר להו לסהדי היכי הוה מעשה אמרי ליה אמרה החוי דקא מיתא הך איתתא אמר להו אם כן הוה מצוה מחמת מיתה ומצוה מיתה חוזר. ואע"ג דקנו מיניה. ושמע מינה דמצוה מחמת מיתה דקיימא לן דחוזר לא תימא עד דאמר בהדיא דמצוה מחמת מיתה הוא, אלא כיון דאמר אגב ארחיה מילתא דשמע מינה דחייש דמאית מגו מרעיה מצוה מחמת מיתה הוא:
קכ. ושמעינן נמי דדיאנא דאזמניה לצורבא מרבנן לדינא ולא אתא, דינא הוא לשמותיה. ודוקא בדינא דגמיר וסביר ואית ביה יראת שמים וחזי למטייה דיאנא אבני מאתיה כרב נחמן בדורו:
קכא. אתמר מתנת שכיב מרע במקצת אמר רבא משמיה דרב נחמן הרי היא כמתנת בריא ובעיא קנין. הילכך אם עמד אינו חוזר. איתיביה רבא לרב נחמן שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת מאי לאו דלא קנו מיניה לא קנו מיניה אי הכי אימא סופא לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת ואי דקנו מיניה אמאי לא. ופריק לעולם דקנו מיניה, ודקאמרת אמאי לא, הכי אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה וקיימא לן כרב נחמן כדבעינן למימר קמן. הילכך מתני' דקתני שייר קרקע כל שהוא מתנתו (מת) קיימת לא מתוקמא אלא בדקנו מיניה, אבל לא קנו מיניה אע"ג דמית נמי לא קני. וסופא דקתני לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת משכחת לה בין דקנו מיניה בין דלא קנו מיניה. ודוקא כשעמד, אבל מת, אי לא קנו מיניה קנה, ואי קנו מיניה ומטי שטרא לידיה דמקבל מחיים קנה, ואי לא לא קני אלא במיפה את כחו כדבעינן למימר קמן:
קכב. איתיביה רב משרשייא לרבא דאמר משמיה דרב נחמן מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין מעשה באימן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנתן כבינתי לבתי והיא משנים עשר מנה ומתה וקיימו דבריה. והא כבינתי מתנה במקצת היא וקתני קיימו את דבריה, אלמא מתנת שכיב מרע במקצת באמירה בעלמא נמי מקני. ופריק התם במצוה מחמת מיתה. דאף ע"ג דשייר לא בעי קנין. וכי קאמרינן דבעי קנין היכא דלא מוכחא מילתא דמצוה מחמת מיתה הוא, דכיון דשייר שמע מינה למסמך עלויה לכי מתפח וקאי הוא דשיירה ולאו מצוה מחמת מיתה הוא, אלא אסוקי אסיק אדעתיה דחיי, וכמתנת בריא דמיא, ואמטול הכי בעי קנין. דכי תקינו רבנן במתנת שכיב מרע דקניא באמירה בעלמא, במחלק כל נכסיו דסתמיה מחמת מיתה הוא, אי נמי במצוה מחמת מיתה בפירוש, ואע"ג דשייר. אי נמי בסתמא ואע"ג דשייר, כגון דהוי מסוכן, דמוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב. וכולהו חד טעמא נינהו, דכיון דמצוה מחמת מיתה (קא יהיב וכולהו חד טעמא נינהו דכיון דמצוה מחמת מיתה) הוא תקינו רבנן שלא תטרף דעתו עליו, אבל היכא דלא קא יהיב מחמת מיתה הרי זה כבריא לכל דבריו, דליכא למיחש שמא תטרף דעתו עליו ולא תקינו לה רבנן לאקנויי באמירה:
קכג. איתיביה רבינא לרבא האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה. והא מנה במקצת הוא וקני באמירה. ופריק התם נמי במצוה מחמת מיתה. כדפרישנא. רב הונא בריה דרב יהושע אמר מצוה מחמת מיתה בעלמא במקצת היכא דלא מחלק כל נכסיו בעי קנין וכי תניא כל הני במחלק כל נכסיו, לזה מקצת ולזה מקצת. והוא דגלי אדעתיה מעיקרא דדעתיה למפלגינהו לכולהו נכסי, והתחיל מחלק והולך, תנו שדה פלונית לפלוני ובית פלוני לפלוני ותנו מנה לפלוני, דכיון דמעיקרא אדעתא דלמפלגינהו לכולהו קא נחית מחמת מיתה קא יהיב, דאי הוה מסיק אדעתא דחיי לא הוה יהיב להו לכולהו נכסי לאחריני. והני תרי פירוקי תרויהו הילכתא נינהו ואיתא להא ואיתא להא, דלא שנא מצוה מחמת מיתה במקצת ולא שנא סתם מתנת שכיב מרע במקצת במחלק כל נכסיו, לא בעו קנין, דתרוייהו מצוה מחמת מיתה נינהו. מיהו הא דקאמר רב הונא בריה דרב יהושע מצוה מחמת מיתה במקצת, ליתא, דהא אסיקנא הילכתא מצוה מחמת מיתה לא בעי קנין, במאי, אי בכותב כל נכסיו מאי איריא מצוה מחמת מיתה אפי' סתמא נמי לא בעי קנין, אלא לא במקצת, ואפילו הכי כיון דמצוה מחמת מיתה הוא לא בעי קנין. ועוד דעל כרחיך כי איפסיקא הלכתא אפלוגתא דאמוראי דאפליגו בה איפסיקא, וכי פליגי במצוה מחמת מיתה במקצת הוא דפליגי:
קכד. ואסיקנא והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית מצוה מחמת מיתה לא בעי קנין והוא דמית עמד חוזר אע"ג דקנו מיניה. ודוקא במיפה את כחו, אבל כשאין מיפה את כחו, אע"ג דמית נמי כיון דמצוה מחמת מיתה הוא וקנו מיניה, חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. הילכך אי מטיא שטרא לידיה מחיים קנה והוא דמית, אע"ג דמית נמי לא קני כדבעינן לברורי לקמן.
ושמע מינה דמתנת שכיב מרע במקצת דלאו מצוה מחמת מיתה דבעי קנין, אם עמד אינו חוזר. מדלגבי מצוה מחמת מיתה קאמר דאם עמד חוזר וגבי מתנת שכיב מרע במקצת לא קאמרינן, ותו מדקאמר מתנת ש"מ במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית, דמשמע וכל שכן בשעמד, דאלמא אע"ג דעמד היכא דקנו מיניה מתנתו קיימת, דאי אין מתנתו קיימת אלא בשמת, האי ואע"ג דמית, והוא דמית מיבעי ליה. תדע דבין לרבנן דאמרי משמא דרב נחמן בין לרבא אמר רב נחמן כולהו סבירא להו דאם עמד אינו חוזר.
והא מתנת שכיב מרע במקצת דקאמרינן דבעיא קנין, לא תימא הני מילי למי שאינו ראוי ליורשו, כגון אחר במקום בת ובת במקום בן, אלא אפי' בראוי ליורשו כגון בן בין הבנים ובת בין הבנות וקאמר בלשון מתנה, בעי קנין. דאידי ואידי מתנה היא, ומדרבנן בעלמא הוא דקניא באמירה גרידתא שמא תטרוף דעתו כדברירנא בפירקין (לעיל בבא בתרא קמז,ב). וכי תקינו רבנן במצוה מחמת מיתה וכיוצא בו, כגון כותב כל נכסיו דסתמיה מצוה מחמת מיתה הוא, אבל במתנת שכיב מרע במקצת דלאו מחמת מיתה דלא שייך ביה האי טעמא לא תקינו רבנן. תדע דכי איפסיקא הילכתא במתנת שכיב מרע סתמא איפסיקא, ומשמע בין למי שראוי ליורשו בין למי שאין ראוי ליורשו, כל היכא דאמר בלשון מתנה חד דינא הוא.
ומעשה דאימיה דרב עמרם חסידא דהוה לה מלוגא דשטרי וכי קא שכבה אמרה להוו לעמרם ברי ואמר רב נחמן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, דשמעת מינה דאע"ג דלא אמר בלשון ירושה ולא אקני אלא מקצת קני באמירה בעלמא, שאני התם דמסוכנת הואי, דכי קא שכבה הוא דאמרה הכין, ומסוכן כמצוה מחמת מיתה דמי, וכי האי גוונא לא מיבעיא היכא דאמר לישנא סתמא דמשמע נמי לשון ירושה, דלגבי מי שראוי ליורשו לשון ירושה משמע, ומדאורייתא נמי קני באמירה בעלמא, אלא דפריש לשון מתנה קני בתקנתא דרבנן. אבל במתנת שכיב מרע במקצת דעלמא דלאו מצוה מחמת מיתה, אפי' למי שראוי ליורשו נמי כמתנת בריא דמיא לכל מילי, ולא קניא אלא באנפי דקנו בבריא ובלישנא דקנו בבריא, הילכך אפילו בראוי ליורשו לא משכחת לה דקני אלא בדפריש בה לשון מתנה.
אבל היכא דלא אמר אלא בלשון ירושה, כיון דשייר ולא אתברר דמצוה מחמת מיתה הוא, לא שנא קנו מיניה ולא שנא לא קנו מיניה לא קני, לא מדאורייתא ולא מדרבנן. מדאורייתא לא, דסתם מתנת שכיב מרע במקצת כיון דשייר לאו מחמת מיתה קא יהיב אלא כמתנת בריא דמיא, דכי שייר למסמך עליהו הוא דשייר ואמטול הכי בעיא קנין ואם עמד אינו חוזר. וכי היכי דלגבי לשון מתנה בריא דמי לגבי לשון ירושה נמי כבריא דאמי דחד טעמא נינהו, דאפילו בבריא נמי אשכחן לשון ירושה דלאו מחמת מיתה, מידי דהוה אכתובת בנין דכרין דקא מתני בשעת נישואין וקא מפיק לה בלשון ירתון. וכיון דכבריא דאמי אפילו למי שראוי ליורשו נמי לא מצי לאקנויי מדאורייתא, לא באמירה בעלמא ולא על ידי קנין. באמירה בעלמא לא דהא ברירנא דבבריא לא סבירא לן כרבי יוחנן בן ברוקא, והוא הדין בסתם שכיב מרע ששייר דכבריא דאמי. ועל ידי קנין נמי לא, דכיון דבלשון ירושה הוא דקאמר לא משמע מחיים כלל לא גופא ולא פירא דאין ירושה מחיים, ולא מהני קנין לאקנויי לאחר מיתה דכבר חיילא עליה ירושה דאורייתא. מידי דהוה אכותב נכסיו לבנו לאחר מותו כדברירנא התם. ואי נמי איכוון לאקנויי ליה גופא מחיים, כיון דבלשון ירושה קא מקני ואין ירושה מחיים כלל, מתנה על הכתוב שבתורה הוא. ומדרבנן נמי לא, דכי תקון רבנן במצוה מחמת מיתה וכיוצא בו שלא תטרוף דעתו עליו, אבל בבריא וכיוצא בו לא תקון רבנן. ואע"ג דקני גבי כתובת בנין דכרין, תנאי ב"ד שאני.
ומאי שנא משכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני, דקיימא לן דאי מטי שטרא לידיה מחיים קנה לאחר מיתה כדברירנא בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קלה,ב), התם במצוה מחמת מיתה וכיוצא בו, וכי קני באמירה בעלמא הוא דקני, ושטר כתנאה בעלמא הוא כדברירנא התם, אבל מתנת שכיב מרע במקצת דלאו מחמת מיתה, כיון דבעיא קנין, כל היכא דלא מקני אלא לאחר מיתה לא מהני בה קנין ולא מידי.
והני מילי דלא אמר אלא לשון ירושה, אבל היכא דאמר לשון מתנה ולשון ירושה, איכא לפלוגי. דאי תרוייהו באדם אחד ושדה אחת מהני בה קנין למקנא בלשון מתנה וחשבינן ליה ללשון ירושה כמאן דליתיה. ואי אמר לשון ירושה לחד ולשון מתנה לחד, אפילו בשדה אחת ושני בני אדם, אי נמי אדם אחד ושתי שדות חדא בירושה וחדא במתנה, לא מהני לשון מתנה אלא לההוא דאקני ליה בלשון מתנה ובההיא שדה דאמר בה לשון מתנה, והאיך גברא או הך שדה דלא אמר בהו אלא לשון ירושה לא מהני בהו קנין. דכי תנן (לעיל בבא בתרא קכו,ב) כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין, וקימא לן דאפי' בשתי שדות ושני בני אדם לזה בירושה ולזה במתנה היכא דאקני להו בתוך כדי דיבור דהדדי מהניא לשון מתנה דחד להקנאה דאידך למהוי כמאן דאקני להו לתרויהו בלשון מתנה, הני מילי בשכיב מרע, דמהני ביה לשון מתנה כל דהוא אע"ג דלא מהני בבריא כדברירנא בפירקין (לעיל בבא בתרא קמח,ב סי' צד) גבי שמעתא דיטול יזכה, אבל בבריא לא מהני ביה אלא לישנא ברירא דמוכח דלשון מתנה הוא, [ו]כ"ש דלא מהני ביה לשון מתנה משדה לשדה ולא מגברא לגברא כדברירנא התם.
ואע"ג דכי אפסיקא הילכתא התם דתוך כדי דיבור כדבור דאמי לבד מע"ז וקידושין בכל התורה כולה איפסיקא, הני מילי למחשבינהו להנהו תרי לישני כמאן דאתמרו בחדא שעתא בהדי הדדי, דסוגיין בכל דוכתא דקי"ל דתוך כדי דיבור כדיבור דמי הכי משמע, וכי איפסיקא הילכתא נמי לענין לשון ירושה ולשון מתנה דתוך כדי דיבור כדיבור דמי להאי ענינא איפסיקא, אבל לענין מחשבינהי לתרויהו כלשון מתנה מילתא באפי נפשה היא, ולא אשכחן האי דינא אלא בש"מ דמצוה מחמת מיתה וכיוצא בו. והאי דתלי לה סוגיא דגמרא בדינא דתכ"ד כדיבור דאמי, לאו למימרא דכל היכא דסבירא לן דתוך כדי דיבור כדיבור דמי הכין דיניה, אלא למימרא דכל היכא דבעלמא סבירא לן כדבור דאמי, הכא גבי ש"מ חשבינן ליה כמאן דאקני להו לתרויהו בלשון מתנה. אבל בבריא היכא דאקני להו בתוך כדי דיבור דהדדי נמי כל חד מיניהו באנפי נפשיה קאי ובההוא לישנא דאקני ליה הוא דדיינינן ליה. וההיא דאמרינן התם גבי תקנתא דכתובת בנין דכרין הוה לזה במתנה ולזה בירושה וכל לזה במתנה ולזה בירושה אפילו רבנן מודו, דשמעת מינה דכי האי גוונא אפילו בבריא נמי מהני לשוויינהו לתרויהו לשון מתנה, תנאי ב"ד שאני כדברירנא התם בדוכתה:
מתנת שכיב מרע במקצת כו'. והרי היא כמתנת שכיב מרע שנקנית באמירה שמא תטרף דעתו עליו לפיכך לא הטריחו להקנאת בריא ורבא אמר רב נחמן צריכה קנין (או) כמו כל הקנאת בריא ואם מטלטלים הם צריכים קנין לפי שאין נקנין בשטר. הראב"ד.
וכן כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: רבא אמר רב נחמן צריכה קנין. פירוש או שאר הקנאות של בריא שאלו יש בהם מטלטלים אינם נקנין בשטר אלא אם בחליפים או במשיכה והגבהה.
מאי לאו דלא קנו מיניה. ולא עשו לו שום הקנאת בריא כגון שהיו שם מטלטלים ולא הקנה אותם על גב קרקע ואף על פי כן מתנתו מתנה באמירה בעלמא.
אי הכי אימא סיפא לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה כו'. ותימא ולישני דמיירי בדלא קנו מיניה וכגון שלא נכתב השטר בלשון צוואה אלא בלשון מתנה והילכך כי שייר הויא ליה מתנת בריא שקונה קרקע בשטר כשמסר לו השטר וכי לא שייר הויא ליה מתנת שכיב מרע בכולה דלא קני אבל (קנין) בקנין קני. ויש לומר דאם איתא דבקנין קני במסירת השטר נמי קני דהוי כמו קנין. והר"מ פירש דמתניתין כשנכתב השטר בלשון צוואה דאי נכתב בלשון מתנה הוה קני כמו בקנין. הרא"ש.
ואי דקנו מיניה אמאי לא. הא איכא מיפה את כחו דמקנה בקנין כדאיתא לקמן. אמר ליה הכי אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו אף על פי שקנו מידו עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא לאחר מיתה והא ודאי במיפה את כחו דאי לא אפילו לא עמד ולא חזר אין מתנתו מתנה אלא כיון שהקנה לו באמירה תחילה אף על פי שהוסיף לו קנין מתנת שכיב מרע הויא וחוזר. הראב"ד ז"ל.
האומר תנו גט לאשתי כו'. לא גרסינן זה דלשון זה משמע שמסרו ליד השליח ואם כן לרבנן דקאמרי בפרק קמא דגיטין זכות הוא לעבד כו'. ומיהו מצינו למיגרס זה וכגון שלא מסרו לידו אלא מראה להם הגט ומצוה להם ליתנו לעבד והם לא נטלוהו עד אחר מיתה וקמשמע לן אף על פי שכבר נכתב הגט ומזומן ליתנו אפילו הכי לא יתנוהו לאחר מיתה. אי נמי אפילו נטלוהו לאלתר אפילו הכי לא נשתחרר העבד כיון שלא נתנו להם מיד ליד כדפירש רבינו תם בגיטין דלא אמרינן תן כזכי אלא בנותן מידו ליד השליח. ואין לתרץ דמתניתין אתיא כרבי מאיר דאמר חוב הוא לעבד כו' דהא רבי מאיר אית ליה מצוה לקיים דברי המת ואם כן אמאי לא יתנו לאחר מיתה דנהי דמגט זה אינו יכול להשתחרר מכל מקום יכפו היורשים לשחררו כדאמרינן בפרק השולח פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח כו' ותניא נמי בתוספתא עשיתי פלוני עבדי בן חורין כו' ומיהו יש לומר הא דקתני לא יתנו לאחר מיתה היינו בגט זה אבל בגט אחר ישחררוהו. אי נמי אף באחר אינם חייבים שהרי לא צוה לשחררו אלא ליתן לו גט זה ואין כאן מצוה לקיים דברי המת. הרא"ש.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ הערת המדפיס - אולי צ"ל במתנה שעשתה לי ששיירה לעצמה וכו'.
- ^ הערת המדפיס - אולי צ"ל ואם לא קנו מיניה מצי יורשין לירתינהו ולהחזיק במתנה דכמתנת בריא וכו'.
- ^ הערת המדפיס - אולי צ"ל במתנה שעשתה לי ששיירה לעצמה וכו'.
- ^ הערת המדפיס - אולי צ"ל ואם לא קנו מיניה מצי יורשין לירתינהו ולהחזיק במתנה דכמתנת בריא וכו'.