רבינו אשר על הש"ס/בבא בתרא/פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רא"ש | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן | יד רמה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א[עריכה]

מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים ירשו והבנות נזונות. ובזמן שהנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים. והיינו דאיכא בין נכסים מרובין לנכסים מועטין. דבנכסים מרובים הנכסים בחזקת הבנים ומתפרנסים הבנות ואין מזקיקין הבנים להפריש מזון הבנות עד שיבגרו. ואינם מחויבים לצמצם במזונות אלא אם ירצו יוותרו במזונות ומיהו אם יראה לב"ד שאין הבנים משגיחין בישוב העולם ומכלים ממונם באנפרות כמאכל יורשים מחויבים להשגיח בתקנת הבנות ולהפריש חלק הבנות אף בנכסים מרובין ובנכסים מועטים מוציאים חלק הבנות והשאר לבנים אדמון אומר מפני שאני זכר הפסדתי א"ר גמליאל רואה אני את דברי אדמון פרשב"ם דהלכה כאדמון משום דאמר בפרק בתרא דכתובות דף קט. כ"מ שאר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו. ורב אלפס ז"ל פסק דלית הלכה כאדמון משום דסוגיא דשמעתין כת"ק אזלא ושלא לסתור כלל דהתם איכא למימר דאדמון אינו אלא כמתמיה בעלמא. ונראה לר"ג דבריו דיפה היה תמיה:

גמ' וכמה הן מרובין אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שיזונו מהן אלו ואלו יב"ח כי אמריתה קמיה דשמואל א"ל זו דברי ר"ג ברבי אבל חכמים אומרים כל שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגרו. איתמר נמי כי אתא רבין א"ר יוחנן ואמרי לה אמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן כל שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגרו הן הן מרובין פחות מכן מועטין ואי ליכא כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו שקלי להו בנות לכולהו אמר רבא מוציאין מזונות לבנות והשאר לבנים וה"מ במקרקעי אבל במטלטלי כיון דבתקנתא דבתראי הוא דקמיתזני אע"ג דמועטין נינהו נזונין מהן אלו ואלו דלא תקינו להו רבנן אלא למהוי כבנים אבל למהוי יותר מבנים ולמישקל הכל לא והכי שדר ממתיבתא גאון כדכתבינן ואם יש מקרקעי ומטלטלי והמקרקעי היו מועטין וע"י המטלטלי נעשו מרובין הבנים ירשו ולא מצו בנות למימר כיון דעיקר שעבודנו על המקרקעי יפרישו לנו מהן למזונותינו אלא המטלטלין מצטרפין עם המקרקעי לעשות מרובין אע"פ שאין להן דין מקרקעי בנכסים מועטין ורב האי ז"ל כתב בתשובה אההיא דיתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו והאידנא כיון דתקינו מזוני לבנות ממטלטלי מה לי קרקע כדהוה מה לי שקלי דמים דיליה אי שקלי דמים יהבי מזונות לבנות. וכן כתב הרמב"ן ז"ל דרב האי לית ליה מה שכתב רב אלפס דנכסים מועטים לא שייך במטלטלים ול"נ דלא פליג עליה דודאי אם ירשו מטלטלין מאביהן אית ליה שפיר דלא תקנו רבנן בתראי שידחו הבנות את הבנים דמלתא דמסתבר הוא דלא אלימא לתקנתייהו כולי האי דדי לנו בזה שתקנו שיזונו יחד אבל אם הניח אביהן מקרקעי נכסים מועטים ומכרום לפי התקנה חזרו דמיהן לדין מקרקעי אע"פ שנעשו עתה מטלטלי:

סימן ב[עריכה]

פשיטא מרובין ונתמעטו זכו בהן יורשים ויזונו יחדיו עד שיכלו הנכסים מועטים ונתרבו מאי יפרישו חלק הבנות כדין מועטים או יזונו יחדיו ת"ש דא"ר אסי אר"י יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו ואין חייבין לזון את הבנות מן הדמים ואין לתמוה מה לי דמים מה לי נכסים משום דמזון האשה והבנות דוקא ממקרקעי ולא ממטלטלי וכשמכרו הקרקעות נעשו הדמים מטלטלים. מידי דהוה איתומים שמכרו נכסי אביהן דאין מחויבים לפרוע מלוה אביהן מן הדמים וכן משמע מתוך דברי רב האי גאון שכתב דבתר דתקינו רבנן מזוני ממטלטלי חייבין ליתן מן הדמים משמע הא קודם לכן לא וגם דברי רב האי תמוהין דהני זוזי לא אשתעבדו לבנות אלא שעבודייהו אנכסי אבוהון וכיון שמכרו ואין יכולין לטרוף הפסידו למה הדבר דומה למלוה על פה שיצאתה על היתומים ומכרו נכסים שאין בעל חוב גובה מן הדמים שבידם דלאו הני זוזי שבק אבוהון ותדע שאין הבנות נזונות מדמי נכסים מועטים שקדמו ומכרו הבנים דאת"ל דנזונות מהן היכי מוכיח מהכא מדרב אסי שיש זכות ליתומים בנכסים מועטים מהא דקאמר שאם קדמו ומכרו מה שמכרו מכרו והלא צריכין לפרנס הבנות מן הדמים ועוד דאמר בסוטה פרק היה נוטל דף כא: איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים. ואם היו חייבין לפרנס הבנות מן הדמים למה הוא רשע ערום מאי קעביד ומאי אהנו מעשיו אלא ודאי הדמים שלהן: יתומים שקדמו ומכרו פרשב"ם קודם שהעמידו' בנות בדין וכן פרש"י בכתובות פרק הנושא דף קג. וכן מסתבר דאם יכולין למכור אף אחר שהעמידום בדין קודם שמכרו הבנות הבנים א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם שמא הבנות אינן רוצות למכור כי רוצות להתפרנס בשבח הקרקע ומיהו ביבמות בכתובות מוכח דאף אחר שעמדו בדין אם מכרו מכור אע"פ שזיכו ב"ד הבנות בגוף הקרקע להתפרנס ממנה אכתי ברשות היתומים קאי דאם נשאו הבנות חוזר המותר לבנים כדאיתא בכתובות בס"פ נערה דף נג: דאי אינסיב ולא בגר כ"ע לא פליגי דאין נזונות יותר וכן מוכח ביבמות פרק אלמנה דף סז. דקתני התם רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר הבת מאכיל והבן אינו מאכיל ומוקי לה התם בדאיכא בנים ובנות ונכסים מועטין ואמן מעוברת בן אינו מאכיל את עבדי אביו משום חלקו של עובר והבת מאכלת דממה נפשך אין לעובר זכיה דאם זכר הוא לא עדיף מבנים דקיימי קמן ואם היא בת לא עבוד לה רבנן תקנתא כיון דלא יצתה לאויר העולם ופריך והא אמר רב אסי יתומים שקדמו ומכרו וכו' אלמא יש כח לבנים בנכסים מועטים ואם איתא שאין יכולין למכור אחר שעמדו בדין לישניהא דאמר רבי ישמעאל דבת מאכלת היינו אחר שעמדו בדין. ועוד ראיה מהא דאמר בכתובות פרק הנושא דף קג. יתומים שמכרו מדור אלמנה לא עשו ולא כלום ופריך מ"ש מהא דאמר רב אסי א"ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין וכו' ומשני הכא תפיסה מחיים התם לא תפסי בנות מחיים משמע אע"ג דתפסי לאחר מיתה מכרן קיים וכן משמע נמי בשמעתין דאם איתא דאין יכולין למכור אחר שעמדו בדין אכתי תיבעי ליה מועטין ונתרבו אחר שעמד בדין מאי ומיהו איכא למימר דהא פשיטא ליה דכבר זכו הבנות ואין לבנים בהן כלום. ונראה לקיים דברי רש"י ורשב"ם דאחר שהעמידו ב"ד נכסים ביד הבנות פקע כח הבנים ואין ממכרן מכר והא דלא מוקי מילתא דרבי ישמעאל לאחר שעמדו בדין משום דאכתי יש ליתומים תפיסת יד בהן אם ינשאו הבנות קודם בגרות כדפרישית ובזכייה מועטת שיש לעובר בהן לא אכלי עבדים בתרומה ומהאי טעמא נמי איכא למימר בשמעתין שברשות היתומים נתרבו כיון שאין הפסד לבנות במזונותיהן והא דמייתי הכא ובפרק אלמנה מילתא דרבי אסי אע"פ שאין זה טעם מספיק אחר שעמדו בדין מ"מ מייתי לה משום דמימרא מפורשת היא שלא יצאו מרשות הבנים כל זמן שלא עמדו בדין ומהאי טעמא דפרישנא אף אחר שעמדו בדין לא יצאו מרשות הבנים וההיא דכתובות נ"ל לדחות דהכי פירושו הכא תפיסה מחיים ולא שייך בה קדימה כי מחיים היתה דרה בבית וכשמת בעלה הרי היא מוחזקת ועומדת התם לא תפסי בנות מחיים ושייך בה קדימה קודם שהחזיקום ב"ד:

סימן ג[עריכה]

איבעיא להו ב"ח מהו שימעט בנכסים בת אשתו מהו שתמעט בנכסים. אלמנה מהו שתמעט בנכסים. אלמנתו ובת איזה מהן קודמת פירש הרמב"ם דפשיטא ליה שאם הניח אלמנה ובנים בלא בנות דאין שייך לומר באלמנה נכסים מועטין לומר האלמנה תזון והבנים ישאלו על הפתחים וכן נמי אם לא הניח אלא אלמנה ובת לא אמרינן האלמנה תזון והבנות ישאלו על הפתחים והיינו טעמא לפי שאין שיעור קצובה לאלמנה לפי שפעמים נשאת ברחוק זמן ופעמים בקרוב ואין לדבר קצבה עד אימת הוו מרובין ואימת הוו מועטין הלכך לא תקנו לעקור מן התורה דבר בשביל מזונות האלמנה אבל בנות יש להן קצבה עד שיבגרו. והך בעיא מיירי כשיש בנים ובנות ואלמנה ואין מזון לבנים ובנות עד שיבגרו הלכך בלא האלמנה נעשו הנכסים מועטים ונסתלקו הבנים. ומיבעיא ליה כיון דאלמנה ובנות באות מכח תנאי כתובה איזה מהן קודמת ואיפשיטא מינייהו חדא דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין בנכסים מועטים מה הבת אצל האחים הבת ניזונית והבנים יחזרו על הפתחים אף אלמנה אצל הבת אלמנה ניזונות והבת תשאל על הפתחים והנך כולהו לא איפשיטא ולקולא עבדינן ולא ממעטי' דנכסים בחזקת בנים קיימים ולא מפקינן מינייהו אלא בראיה והא דלא איבעיא ליה בכתובת אלמנה אי ממעטא דמשום דפשיטא ליה כיון דבתנאי ב"ד אית לה דכמאן דגביא דמי וממעטא ותימה דאמאי לא מיבעיא ליה פרנסה מהו שתמעט אי בעינן שיהא מרובין בלא עישור נכסים או דלמא אפ"ה נקראים מרובים ומסתברא כיון שלא הגיע זמנה לגבות לא ממעטא. ירושלמי אלמנה ובנים שניהם שוין אלמנה ובנות שתיהן שוות אין האלמנה דוחה את הבנות ולא הבנות רוחות האלמנה. פעמים שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי הבנים. כשם שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי הבנים כך תדחה את הבנים ראויה היא לתבוע כתובתה ולא מזונותיה פירוש כיון שראויה להתפרנס מכתובתה לא ראו חכמים לעקור נחלה דאורייתא בשביל מזונותיה ירושלמי הדא דאיתמר והוא שיהא מזון לאלו ולאלו יב"ח חוץ מכתובת אשה וחוץ ממזון מנה חוץ מפרנסות בנות חוץ ממלוה בעדים חוץ ממלוה בשטר חוץ מקבורה משמע דפליגי אגמרא דידן דסלקו בתיקו:

סימן ד[עריכה]

מתני' הניח בנים ובנות וטומטום בזמן שהנכסים מרובים הזכרים דוחין אותו אצל הנקיבות ובזמן שהנכסים מועטים הנקיבות דוחין אותו אצל הזכרים. האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה. ילדה נקיבה תטול מאתים ילדה נקיבה נוטלת מאתים. ילדה זכר יטול מנה ואם נקיבה תטול מאתים וילדה זכר ונקיבה הזכר נוטל מנה והנקיבה נוטלת מאתים ילדה טומטום אין נוטל כלום ואם אמר כל מה שתלד אשתי יטול הרי זה יטול. ואם אין שם יורש אלא הוא יורש את הכל והא דתנא ילדה טומטום אין נוטל אוקמא רבא כרשב"ג דתניא ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב"ג אומר אין קדושה חלה עליהן. ולית הלכתא כרשב"ג אלא אם ילדה טומטום נוטל בפחות שבשניהם. טומטום ובן בנכסי אביהן הבן יורש וטומטום ניזון. טומטום ובת בנכסים מרובין טומטום שקיל שלשה רבעי ממון פלגא שקיל ממה נפשך ואידך הוי ממון המוטל בספק וחולקין אפילו לרבנן דסומכוס כיון שאין אחד מהן מוחזק. בנכסים מועטים טומטום יחזור על הפתחים כמו שאין יורש עם הבן דהוי כמו ספק ויבם בנכסי סבא יבמות דף לח: דהוי ספק ספק ויבם ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי:

סימן ה[עריכה]

ההוא דאמר לדביתהו נכסי להאי דמעברת אמר רב הונא הוי מזכה לעובר והמזכה לעובר לא קנה איתיביה רב נחמן לרב הונא האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה א"ל משנתנו איני יודע מי שנאה ור' יצחק אמר רבי יוחנן המזכה לעובר לא קנה וא"ת משנתנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו אמר ליה שמואל לרב חנא בגדתאה פוק אייתי לי עשרה ואימא לך באנפייהו המזכה לעובר קנה והלכתא המזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה כדרב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני והוא שלא מת המזכה וגם המזכה לא חזר בו קודם שנולד הולד דאם חזר בו או מת ונפול נכסי קמי יתמי מודה ר"נ דלא קנה דלא נגמר הקניה עד שיולד. ומיירי שלא הקנה לו בקנין סודר דלכשיולד הדר סודרא למאריה וגם לא בחזקה אלא במשיכה וישנו ברשות הזוכה כשנולד העובר או דקאי באגם או קרקע בשטר והשטר ביד הזוכה כשנולד:

סימן ו[עריכה]

ההוא דאמר לדביתהו נכסי לבנייך די יהווין ליך מנאי אתא ברי' קשישא אמר וההוא גברא מה תיהוי עליה אמר ליה זיל קני כחד מינייהו הנהו ודאי לא קנו דהא ליתנהו. האי קנה או לא קנה ואסיקנא דלא קנה מ"ט אי אמר ליה קני כחמור מי קני ה"נ לא קני דאיתמר קני כחמור לא קנה את וחמור רב נחמן אמר קנה מחצה ורב המנונא אמר לא קנה כלום ורב ששת אמר קנה הכל וקיימא לן הלכתא כרב נחמן בדיני ואע"ג דהמזכה לעובר לא קנה היינו דוקא מתנה אבל בירושה הבא מאליה פסק הרמב"ם דהלכה כרבי יוסי דהכי מוכח ביבמות בפרק אלמנה דף סז. אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי יוסי אבל חכמים אומרים כו' ומסיק זו ולא ס"ל מאי קא משמע לן דפליגי רבנן עליה דרבי יוסי ומי פליגי עליה והתנן זו עדות העיד ר' יוסי מפי שמעיה ואבטליון והודו לו אמר רב מי קתני וקבלו ממנו והודו לו קתני דמסתבר טעמיה והארכתי יותר ביבמות בפרק אלמנה לכ"ג:

סימן ז[עריכה]

ההוא דאמר לדביתהו נכסי לך ולבניך. אמר רב יוסף אשתו קנה פלגא אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא רבי אומר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו והלכה כרב יוסף. וכן הדין אם היו הנפרטין מרובין והנכללין מועטין נוטלין הנפרטין מחצה. ואף אם מגיע לאחד מן הנפרטין פחות מלאחד מן הנכללין כגון אם אמר נכסי לפלוני ולפלוני ולפלוני ולבני ראובן ולא היו לו כי אם שני בנים:

סימן ח[עריכה]

ההוא דשדר פיסקא דשיראי לביתיה א"ר אמי הראוי לבנים לבנים הראוי לבנות לבנות. ולא אמרן אלא דלית ליה כלתא אבל אית ליה כלתא לכלתיה שדריה ואי בנתיה לא אינסיבו לא שביק איניש בנתיה ושדר לכלתיה: ירושלמי בפ' שני דייני גזירות מי ששלח ממדינת הים ואמר ינתנו אלו לבניי בנותיו בכלל ואם אמר בשעת מיתה אלו לבניי אין הבנות בכלל: ההוא דאמר נכסי לבניי הוו ליה ברא וברתא מי קרו אינשי לברא בניי או לא אמר אביי ובני דן חושים רבא אמר ובני פלוא אליאב רב יוסף אמר ובני איתן עזריה: ההוא דאמר להו נכסאי לבניי ה"ל ברא ובר ברא מי קרו אינשי לבר ברא בני או לא רב חביבא אמר קרו אינשי לבר ברא בני מר בר רב אשי אמר לא קרו אינשי לבר ברא בני תניא כוותיה דמר בר רב אשי המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים לכאורה משמע הא דמספקא ליה משום דלא הוה ליה אלא חד ברא אבל אי הוו ליה תרין בנין פשיטא ליה דלא קרו אינשי לבר ברא בני וקשה דא"כ מה מייתי מהנודר מן הבנים דהנודר הנאה מן הבנים משמע דאית ליה בני טובא וצריך לומר דמשמע ליה דמתניתין איירי בכל ענין אפילו לית ליה אלא בן אחד ובן הבן ונדר מן הבנים מותר בבני בנים ור"ת מפרש דמבעיא ליה בכל ענין בין אית ליה חדא ברא ובין אית ליה בני טובא ומיבעיא ליה אי בלשון בני אדם קרו אינשי לבר ברא בני ומייתי ראיה ממתניתין דהנודר משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם:

סימן ט[עריכה]

מתני' הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע ואם אמרו גדולים ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן. וכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה פירש הריב"ם דלאורחא דמילתא נקט גדולים וקטנים דה"ה נמי גדולים וגדולים דאחוה דרב ספרא גדולים הוו ולא היא דדלמא קטנים הוו מיהו נ"ל דמילתא דפשיטא היא ואף ראיה אין צריך דברישא כיון דלקטנים מאיל כ"ש לגדולים דמימר אמר איטרחנא השתא וגם הם יטריחו היום או מחר ועוד אין דרך שירד אדם לנכסי גדול שיש בו דעת לחלוק וחולק בלא ידיעתו אי לאו דמחיל ליה אבל בקטן אפשר דיורד אדעתא להשביח לעצמו והאי דלא אודעיה דמימר אמר אף אם אודיענו אין בו דעת לחלוק ואפ"ה אמר דמחל כ"ש לגדולים ובסיפא כיון דלגבי קטנים אמר כיון דאודעיה הוי מחילה כ"ש לגדולים דבני מחילה נינהו וגם היה בהן דעת לחלוק ולא חלקו: השביחו לאמצע ואף שכר עמלן לא יטלו ולא דמו לשאר שותף דאמר לעיל דף מב: שותף כיורד ברשות דמי ונוטל כדין אריס משום דשותפין לא מחלי אהדדי אבל אחין מחלי אהדדי ובסיפא כי אמר ראו מה שהניח השביחו לעצמן ויטלו כל השבח ואע"ג דבשאר שותף אין לו בשבח אלא כאריס ואפילו אמר ראו הריני עושה לעצמי דשאני שותפין דלהשתכר נשתתפו ומקפידין זה על זה שחבירו ישתכר ולא הוא הלכך לא מחלי כלל אהדדי אבל אחין שירשו מאביהן ולא נשתתפו יחד אדעתא להשתכר מה יפסידו הקטנים אם ישביחו הגדולים לעצמן ה"ל זה נהנה וזה אינו חסר וכן הגדולים נמי כיון שהם אינם רוצים להשביח וכי היכי דברישא הוי השבח לאמצע ולא יטלו אף שכר טורחם דמסתמא מחלו כיון דלא אמרו ראו הרי אנו עושים ואוכלין כ"ש בסיפא כיון שאמרו ראו ולא חששו להשביח עמהם שמחלו להן כל השבח בפירוש ר"ח גרסי' אם אמר בבית דין ראו וכן איתא נמי בירושלמי דכיון שאמר בב"ד ולא חששו הב"ד לחלוק והניחו להם להשביח כל הנכסים ראו ב"ד שיש תועלת ליתומים בדבר אבל אמרו בפני עדים לא יטלו אפילו כאריס דהוה כשדה שאינה עשויה ליטע דידו על התחתונה דאם היה אומר לפני ב"ד גם הם היו מעמידין פועלים להשביח ובגדולים אין חילוק בין בית דין לעדים. ראו מה שהניח לנו אבינו פרשב"ם ומזומנים אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקנו ומתוך לשונו משמע שלא השביחו כל הנכסים אלא לפי המגיע לחלקם ובגמרא לא משמע הכי דאמר רב ספרא שבק אבוהי זוזי שקלינהו משמע שנטל כולן ועוד דאי לא נטל אלא חלקו אפילו איניש אחרינא נמי דזוזי כמאן דפליגי דמי ב"מ דף סט. וגם מתוך הסברא נראה דאין לחלק בין כל הנכסים למקצתן דמאן פלג ליה:

גמ' אמר רב חביבא בריה דרב יוסף בריה דרבא לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע: רב ספרא שבק אבוהי זוזי שקלינהו ועבד בהו עיסקא אתו אחוהי קתבעו ליה בדינא קמיה דרבא אמר להו רב ספרא גברא רבה הוא לא שביק גירסיה וטרח לאחריני. והוי כאילו אמר להן ראו והשביח לעצמו:

סימן י[עריכה]

וכן האשה שהשביחה אשה מאי עבידתה אמר רב ירמיה באשה יורשת פרשב"ם אשה שמת בעלה והיא ניזונית מנכסי יתומים והשביחה את הנכסים אף שכר טרחה אינה נוטלת כיון דניזונית משל יתומים מעשה ידיה שלהן ואם אינה ניזונית כגון שתבעה כתובתה בב"ד דשוב אין לה מזונות והניח בעלה נכסים מועטין שאין בהן כדי כתובתה אם אמרה ראו מה שהנית לי בעלי ונתעצלו בית דין או היורשים מלהשביעה ולהגבותה כתובתה אפילו השביחו נכסים ועמדו על אלף דינרים השביחה לעצמה אבל השביחה הנכסים בסתם נוטלת כתובתה והמותר ליורשים ומתוך לשונו משמע דשאין נוטלת בשבח כלום ולא נהירא דדוקא אשה יורשת דאחיל הוא דמחלי אהדדי אבל אשה שאינה יורשת הוי אצל הבנים כיורדת בנכסי אחר ונוטלת שכר טירחה אך שידה על התחתונה. ליקח בשדה שאינה עשויה ליטע את ההוצאה אם השבח מרובה ואם הן מעות אינה נוטלת רק שכר טרחה דבר מועט כיון שלא קבלה עליה אחריות וגם מה שפירש אם לא היה בנכסים כדי כתובתה אם השביחתן שגובה כתובתה מאות. שבח לא נהירא דכיון שהשבח ליתומים משום דלא אמרה ראו אינה גובה כתובתה ממנו דתנן בפ' יש בכור דף נב. דאין אשה גובה כתובתה מן השבח ואף על פי שגובה עכשיו כתובתה ממטלטלין היינו מתקנת הגאונים שגובה ממטלטלי כמו ממקרקעי אבל שבח אפילו ממקרקעי לא גביא גם מה שפירש אם אמרו ראו שהשביתה לעצמה לא נהירא לי דלא מצינו שע"י ראו יהא השבח לעצמו אלא למי שיש לו חלק בגוף הנכסים אבל בעל חוב ואשה בכתובתה אין להם לירד לנכסים אלא על פי ב"ד ואמרי' בכתובות פרק אלמנה דף צח. אמר רב נחמן אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום ואפילו עשו לה ב"ד הכרזה ואי אייקור ברשותא דיתמי אייקור:

סימן יא[עריכה]

אמר רבי חנינא המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו ודוקא גדול ואפילו קדמוהו בנות ודוקא בתולה ודוקא אשתו ראשונה ודוקא שהשיאו ראשון לזכרים: פשיטא יחד לו בית ועלייה בית קנה עלייה לא קנה בית ואכסדרה מהו שני בתים זה לפנים מזה מהו תיקו מיתיבי יחד לו אביו בית וכלי בית בית לא קנה כלי בית קנה אמר ר' ירמיה כגון שהיה אוצרו של אביו מונח שם נהרדעי אמרי אפילו שובכא דיוני רב פפא אמר אפילו מוניינא דהרסנא מר זוטרא אנסביה לבריה ותלא ליה סנדלא רב אשי אנסביה לבריה ותלא ליה אשישא דמשחא: אמר מר זוטרא הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא חדא הא ואידך דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא ואידך הא דא"ר הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה:

סימן יב[עריכה]

מתני' האחין והשותפין שנפל אחד מהן לאומנות נפל לאמצע מפרש בירושלמי בין לריוח בין להפסד. חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו:

גמ' תנא לאומנות המלך. ת"ר אחד מן האחין שמינוהו גבאי או פולמוסטוס אם מחמת האחין לאחין ואם מחמת עצמו לעצמו ת"ר אחד מן האחין שנטל מאתים זוז והלך ללמוד תורה או ללמוד אומנות יכולין האחין לומר אם אתה אצלנו יש לך מזונות ואם אין אתה אצלנו אין לך מזונות וליתבו ליה כל היכא דאיתיה מסייע ליה לרב הונא דאמר ברכת הבית ברובה וליתבו ליה לפי ברכת הבית. אין הכי נמי: חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו שלח רבין משמיה דרבי אילעי לא שנו אלא שחלה בפשיעה אבל חלה באונס מתרפא מן האמצע היכי דמי בפשיעה כדרבי חנינא דאמר הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים. שנאמר צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם. תוספתא אמר רשב"ג במה דברים אמורים ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה מתרפא מן האמצע:

סימן יג[עריכה]

מתני' האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה שושבינות חזרה לאמצע מפני שהשושבינות נגבית בב"ד אבל שלח לו חבירו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בב"ד מפני שהן גמילות חסדים:

גמ' והתניא שלח לו אביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לו אמר רבא לא קשיא מתניתין בסתם ברייתא בדמפרש כדתניא שלח לו אביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לו שלח אביו שושבינות סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע שמואל אמר מתני' ביבם דה"ל ראוי ואין היבם נוטל בראוי כבמוחזק מכלל דהאיך משלם לימא ליה תנו לי שושביני ואשמח עמו אמר ר' יוסף הכא במאי עסקינן כגון ששמח עמו שבעת ימי המשתה ולא הספיק לפורעו לו עד שמת אמר רב פפא הלכתא בין שמת ארוס בין שמתה ארוסה בין דהדר ביה איהו מוהר הדרי קדושין לא הדרי הדרא בה איהי אפילו קדושין הדרי אמימר אמר קדושין לא הדרי גזירה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה וכן הלכתא:

סימן יד[עריכה]

ת"ר רבנן חמשה דברים נאמרו בשושבינות נגבית בב"ד וחוזרת בעונתה ואין בה משום רבית ואין שביעית משמטתה ואין הבכור נוטל בה פי שנים נגבית בב"ד וחוזרת בעונתה דכמלוה דמיא ואין בה משום רבית דלאו אדעתא דהכי יהיב ליה ואין השביעית משמטתה דלא קרינא ביה לא יגוש ואין הבכור נוטל בה פי שנים דהו"ל ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק אמר רב כהנא כללא דשושבינות הוה במתא איבעי ליה למיתי היה קרוב למתא כדשמע קל טבלא איבעי ליה למיתי הוה באתרא דלא מצי שמע איבעי ליה לאודעיה לא אודעיה תרעומות אית ליה ושלומי משלם ועד כמה אמר אביי נהוג בי גננא עד זוזא אייתיה בכיסיה אכלה בכריסיה נגד ארבע משלם פלגא מכאן ואילך איניש כחשיבותיה ת"ר עשה עמו בפומבי ובקש לעשות עמו בצנעה יכול לומר לו בפומבי אני עושה עמך כדרך שעשית עמי עשה עמו בבתולה ובקש לעשות עמו באלמנה יכול לומר לו בבתולה אני עושה עמך בדרך שעשית עמי עשה עמו בשניה ובקש לעשות עמו בראשונה יכול לומר לו כשתשא אשה אחרת אני עושה עמך עשה עמו באחת ובקש לעשות עמו בשתים יכול לומר לו באחת אני עושה עמך כדרך שעשית עמי:

סימן טו[עריכה]

מתני' השולח סבלונות לבית חמיו שלח שם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אין אלו נגבין לא אכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין שלח סבלונות מרובין שיבואו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין סבלונות מועטין שתשתמש בהן והיא בבית אביה אינן נגבין:

גמ' אמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא פשיטא דינר תנן מהו דתימא הוא הדין דאפילו פחות מדינר והאי דקתני דינר אורחא דמילתא קתני קמ"ל. אכל תנן שתה מאי הוא תנן שלוחו מאי שם תנן שגרו לו מאי ת"ש דאמר ר' יהודה אמר שמואל מעשה באחד ששיגר לבית חמיו מאה קרונות של כדי יין ושל כדי שמן וכלי זהב וכלי כסף וכלי מילתא ורבה בשמחתו והלך ועמד על פתח בית חמיו והוציאו לו כוס של חמין ושתה ומת וזו הלכה העלה ר' אחא שר הבירה לפני חכמים באושא ואמרו סבלונות העשויין לבלות אין נגבין ושאין עשויין לבלות נגבין שמע מינה אפילו שתה אבל שגרו לו או שאכל שלוחו לא איפשיטו ואינן נגבין. איבעיא להו מהו שישלם שבח סבלונות תיקו בעי רבא סבלונות העשויין לבלות ולא בלו מהו ולא איפשיטא:

סימן טז[עריכה]

אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שאמרו לו אשתו תותרניתא היא ונכנס אחריה לחורבה לבודקה אמר לה ריח צנון אני מריח בגליל אמרה לו מאן יהיב לן מכותבת דיריחו ואכילנא ביה נפיל עליה חורבה ומתה. אמרו חכמים הואיל ונכנס אחריה לבודקה אם מתה אין יורשה. פרשב"ם דבנשואה מיירי וכיון דנכנס אחריה לבודקה היה בדעתו לגרשה אם ימצאנה בעלת מום ומתה קודם שנתפייס עמה הלכך אין יורשה. ומהכא שמעינן מי שמתה אשתו מתוך קטטה שהיה בדעתו לגרשה אין יורשה וכדאמרי' בגיטין דף יח. כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין הבעל אוכל פירות ויש גורסין הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבדקה ומוקי לה בארוסה וקשה להך גירסא דאפילו בא עליה קיימא לן דאינו יורשה כדתניא כתובות דף נג. אשתו ארוסה אם מתה אינו יורשה ונראה דלא קשה דאמרי' בכתובות דף מח: נכנס עמה לחצר סתם חצר דידיה לנישואין וזו החורבה שלו היתה ונכנס עמה לבודקה והוא טוען שנכנס עמה לשם נישואין באם לא ימצאנה תותרנית ולא מצאה בעלת מום והרי היא אשתו וזכה בירושתה ואמרו חכמים הואיל וכניסתו היתה לבודקה לא חשבינן להך כניסה נישואין ואין יורשה והשתא אין ראיה לפסק רשב"ם שאם מתה מתוך קטטה אין יורשה וההיא דנתן עיניו לגרשה אין ראיה חדא דר' יוחנן פליג עליה דר"ל ואמר דיש לבעל פירות עד שעת כתיבה לר' שמעון ועד שעת חתימה לרבנן ועוד אפילו משעת כתיבה וחתימה לא הפסיד הבעל פירות אלא כשנתגרשה לבסוף ועוד תמיה לי מה ענין אכילת פירות שהוא תקנת חכמים ואפשר שלא תקנו לו כשנתן עיניו לגרשה אבל ירושה דאורייתא מי הפקיע ירושתו אם הוא שונאה אטו אב שבנו שונאו לא יירשנו ועוד אי הא עובדא בנשואה איירי מה הוצרך ליכנס אחריה לחורבה כדי לבודקה למה לא בדקה בתוך ביתו: יתיב רבא סבא קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר בין שמת הוא ובין שמתה היא ואפילו הדר ביה איהו סבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדרי הדרא ביה איהי אפילו כישא דירקא הדרא אמר רב הונא בריה דרב יהושע ושמין להו דמי בשר בזול:

סימן יז[עריכה]

מתני' שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת:

גמ' מ"ט דאזלינן בתר אומדנא דאי הוה ידע דחיי לא הוה כתיב לכולהו ניכסי לאחרינא:

סימן יח[עריכה]

ותניא נמי הכי מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחר ואחר כך בא בנו מתנתו מתנה ר"ש בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבו ואמר רב נחמן הלכה כר"ש בן מנסיא ת"ר מי שהיה חולה ומוטל על המטה ואמרו לו נכסיו למי ואמר להן דומה לו שיש לו בן ועכשיו שאין לו בן נכסיו לפלוני כמדומה לו שאשתו מעוברת עכשיו שאין אשתו מעוברת נכסיו לפלוני ונודע שיש לו בן או שאשתו מעוברת אין מתנתו מתנה. מניין למתנת שכיב מרע מן התורה אמר רמי בר יחזקאל מהכא ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויצו אל ביתו וגו' בצוואה בעלמא ומכאן משמע דיוצא בקולר יש לו דין שכיב מרע וכן בגיטין דף סה: גבי גניבא יוצא בקולר הוה ורב אלפס ז"ל כתב דיוצא בקולר ומפרש ויוצא בשיירא ומסוכן כולהו בצוואה דידהו כמצוה מחמת מיתה נינהו ולא מסתבר טעמיה במפרש ויוצא בשיירא דודאי יוצא בקולר הוי יוצא ליהרג ואין לך מצוה מחמת מיתה גדול מזה כדחזינן באחתיה דרב דימי דאמרה ווי ווי דמייתא ההיא איתתא קרי ליה מצוה מחמת מיתה אע"ג דלא הזכירה מיתה בשעת המתנה דבגלוי מילתא בעלמא סגי וכן מסוכן שתקף עליו החולי ונטוי למות כל צוואתו חשבינן מחמת מיתה אפילו לא הזכיר מיתה והכי איתא בירושלמי דפיאה איזהו שכיב מרע כל שלא קפץ עליו החולי דרך ארץ הקרובים נכנסין אצלו מיד והרחוקים אחר שלשה ימים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסים מיד אלמא משמע דאחר שלשה ימים נקרא שכיב מרע וכל צוואתו מחמת מיתה הוא אבל מפרש ויוצא בשיירא נהי דלענין גט מדמינן להו ליוצא בקולר היינו לענין בהלה דמחמת טרדת הדרך הם בהולים ואין דעתן מיושבת עליהן לגמור דבריהם ולומר תנו ובהילי טפי ממסוכן אבל לענין נתינת ממון לא דמו כלל ויוצא בקולר ומסוכן כשנתנו כל ממונם ודאי אדעתא שהן סבורין למות נתנו אבל מפרש ויוצא בשיירא מדעתם יצאו ודעתם לחזור וכן כתב ה"ר יונה ז"ל:

סימן יט[עריכה]

רבא אמר רב נחמן מתנת שכיב מרע מדרבנן היא שמא תטרף דעתו עליו ומי אמר רב נחמן הכי והא אמר רבא אמר רב נחמן אף על גב דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת ש"מ שאין היורש יכול למחול אי אמרת בשלמא דאורייתא מש"ה אין יכול למחול אלא אי אמרת דרבנן אמאי אין יכול למחול אינה של תורה ועשאוה כשל תורה:

סימן כ[עריכה]

אמר רבא אמר רב נחמן ש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו ותנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו דבל מידי דליתיה בבריא בקנין ליתיה בשכיב מרע באמירה. אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואף על גב דליתיה בבריא ואפילו. בקנין הואיל וישנו בבריא במעמד שלשתן. איבעיא להו דקל לאחד ופירותיו לאחר מהו מי שייר מקים פירי או לא ואת"ל פירותיו לאחר לא שייר מקום פירי חוץ מפירותיו מהו אמר רב נחמן את"ל דקל לאחד ופירותיו לאחר לא שייר מקום פירי חוץ מפירותיו שייר מקום פירי מאי טעמא כל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ואליבא דרב זביד דאמר אם רצה להוציא בו זיזין וגזוזטראות מוציא ובמוכר דקל לאחד ופירותיו לאחר לא שייר מקום פירי הילכך קנה מי שניתן לו הדקל גם הפירות:

סימן כא[עריכה]

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת קנו כולן עמד חוזר בכולן ואם כנמלך מת קנו כולן ואם עמד אין חוזר אלא באחרון ודלמא עיוני קמעיין סתמיה דשכיב מרע מידק דייק והדר יהיב אמר ר' יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינת הים והא דחיישינן מספיקא לאפוקי ממונא היינו טעמא משום דיש כאן מתנה גמורה בקנין אלא דמחמת אומדנא הוא דאמרינן אם עמד חוזר והאי אומדנא לא אמרינן אלא היכא דבריר לן בודאי דהוי מתנה בכל נכסיו אבל היכא דמספקא לן לא אמרינן אומדנא וכי תקשי לך דהכא מספיקא אמר דקני ולעיל פריך ודלמא עיוני קמעיין ולא קני וי"ל משום דאיכא רגלים לדבר שאינו נמלך שהרי חלק כל נכסיו אלא ששתק בינתים לעיין כמה לזה וכמה יתן לזה והריב"ם פירש דהא דפריך לעיל ודלמא עיוני קמעיין ארישא קאי דקאמר אם כמחלק אם עמד חוזר בכולן ופריך ודלמא כשנתן לראשון לא היה דעתו ליתן לאחר ועיוני קא מעיין ונמלך ונתן לאחר ומתניתין דקתני לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה ולא חיישינן לנמלך מיירי כגון דאמר כל נכסיו לפלוני ופלוני ואח"כ פירש מה יתנו לכל אחד ואחד. ואלא מתניתין דקתני לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה היכי משכחת לה אמר רב נחמן באומר כל נכסי אלו הן מר בר רב אשי אמר במוחזק:

סימן כב[עריכה]

איבעיא להו חזרה במקצת הוי חזרה בכולה או לא ת"ש כולן לראשון ומקצתן לשני שני קנה ראשון לא קנה מקצתן לראשון וכולן לשני ראשון קנה ושני לא קנה. וכולן מה ששייר ולא נתן לראשון ומשכחת לה לרישא בין כשמת בין כשעמד ראשון לא קנה דחזרה במקצת הוי חזרה בכולה ושני קנה אפילו עמד דהויא לה מתנת שכיב מרע במקצת בקנין וסיפא לא משכחת לה אלא בשעמד דאי כשמת שני קנה:

סימן כג[עריכה]

איבעיא להו המקדיש כל נכסיו מהו הפקיר כל נכסיו מהו חלק כל נכסיו לעניים מהו תיקו וכיון דסלקו בתיקו מספקא לן אי שייך הכא אומדנא או לא יראה שאין מבטלין ההקדש וההפקר והחילוק שחילק אין מבטלין מעשיו אלא היכא דבריר לן אומדנא כדפירשתי לעיל:

סימן כד[עריכה]

אמר רב ששת יטול ויזכה יחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן בשכיב מרע וכ"ש בבריא שיש עמו קנין במתניתא תנא אף יחסין וירש בראוי ליורשו ורבי יוחנן בן ברוקה היא: איבעיא להו יהנה בהן מהו יראה בהן מהו יעמוד בהן ישען בהן מהו תיקו ולא קנה. איבעיא להו מכר כל נכסיו מהו זימנין א"ר יהודה אמר רב אם עמד חוזר וזימנין אמר אם עמד אינו חוזר ולא פליגי דאיתנהו לזוזי בעינייהו והא דפרעינהו בחובו. איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו מי אמרינן שלו הוו מקודם לכן ואע"פ שמוחזקין ועומדין הנכסים בחזקת שכיב מרע עד היום הזה מ"מ בתר הודאתו אזלינן דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי והרי הודה שהיה שלו ואם עמד אינו חוזר או דלמא כיון שהודה על כל נכסיו נראה שאין זה אלא מתנה שיהו שלו אם ימות ואם עמד חוזר:

סימן כה[עריכה]

ת"ש דאיסור גיורא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה. אמר רבא היכי ליקני רב מרי להני זוזי אי בירושה גר לאו בר ירושה הוא ואי במתנת שכיב מרע מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנת שכיב מרע כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנת שכיב מרע אי משיכה ליתנהו גביה אי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין אי אגב ארעא לית ליה ארעא אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא. מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו ולקנינהו באודיתא אדהכי נפקא אודיתא מבי איסור איקפד רבא אמר מגמרו טענתה לאינשי ומפסדי לי אלמא הודאה לא הויא כמתנה ואם עמד אין חוזר דאי הויא כמתנה גר דליתיה בירושה ליתיה במתנה במתנת יורש הא דאמר רבא מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן. דליתיה בירושה ליתיה במתנה במתנת יורש בלחוד הוא דקאמר ועיקרא דהא מילתא משום דק"ל לגבי יורש לשון מתנה ולשון ירושה ולגבי שכיב מרע לשון מתנה ולשון ירושה חד טעמא נינהו כדאמרינן במתניתא תנא אף יחסין וירש בראוי ליורשו ורבי יוחנן בן ברוקה היא ואמר נמי שלח רב אחא בר רב איקא לדברי רבי יוחנן בן ברוקה נכסיי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק אמר ליה רבא לרב נחמן והא אפסקה אמר ליה הוא סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק ושמעת מינה דלשון מתנה ולשון ירושה לגבי יורש חדא מינלתא היא ומכאן אמר רבא מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן אבל מתנת שכיב מרע למי שאין יורש ואפילו לגר בעלמא קני דקיימא לן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי והכי שדר מר רב האי גאון ז"ל. גם כי נתלה באילן גדול דברים תמוהין הן דמאי נפקא מינה בהא דרב מרי בנו של איסור גיורא היה מאתר שהיתה הורתו שלא בקדושה ואין ראוי ליורשו מה לי איסור גיורא שנתן לרב מרי בנו ומה לי אדם אחר אי מהני לאדם אחר אמאי לא מהני נמי לרב מרי בנו ואין אלו אלא דברי נביאות:

סימן כו[עריכה]

שייר קרקע כל שהוא כו'. וכמה כל שהוא רב יהודה אמר קרקע כדי פרנסתו ורב ירמיה אמר מטלטלין כדי פרנסתו אמר רבי זירא כמה מכוונן שמעתא דסבי קרקע מאי טעמא דאי קאי סמיך עלה מטלטלי נמי סמוך עלייהו אמר רב יוסף מאי כוונתא איכא מאן דאמר מטלטלין קרקע תנן ומ"ד כדי פרנסתו כל שהוא תנן וכתב רב אלפס ז"ל וליתא לדרב יהודה מדרבא אר"נ חמשה עד שיכתבו כל נכסיהן יאלו הן שכיב מרע עבדו אשתו ובניו ומברחת ושמעת מינה דשייר מידי בכולהו הוי שיור ולא בעינן כדי פרנסתו ותמיהני על פיסקא הדין דלא אשכחן מאן דפליג אדרב יהודה ורב ירמיה בר אבא ור' זירא ששיבח דבריהם אלא רב יוסף שתמה על ששיבח ר' זירא דבריהם ולא מלאו לבו לחלוק על דבריהם וגם אביי הקשה יפה לרב יוסף על שתמה על דבריהם ורב יוסף דחה דברי אביי בדברים שאין בהן ממש ומה שרצה רב אלפס להשוות כל חמשתן ביחד דשייר מידי בכולהו הוי שיור אין בראיה זו ממשות לדחות דברי אלהים חיים דלאו כולהו בחדא מחיתא מחתינהו דרב נחמן לא קאמר אלא הדין שאמרו חכמים באלו חמשה אין נוהגין במקצת נכסים ולאו דוקא שיהא שיור כולן שוה דלכולהו מטלטלין הוו שיור לבר מכתובה משום דכתובה ממקרקעי תקינו רבנן וכן לענין שיור נמי מסתבר דשכיב מרע בעינן כדי פרנסתו דמידי הוא טעמא אלא משום אומדנא דלא יהיב אינש כל מה דאית ליה וימות ברעב אלא אדעתא דמית קא יהיב והאי אומדנא לא בטלה אם לא ששייר כדי פרנסתו ומסתבר כי היכי דבטילא תמיהין דרב יוסף על קרקע הכי נמי איתבטלא על כל שהוא ושיעור כדי פרנסתו יראה אם הוא עובד אדמה שישייר לו קרקע כדי פרנסת בני ביתו וכן אם מתעסק בסחורה או ברבית ששייר כדי שיוכל להתפרנס מן הריוח:

סימן כז[עריכה]

חמשה עד שיכתבו כל נכסיהן אלו הן שכיב מרע דתנן ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת עבדו דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין אשתו דאמר ר' יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא בנו דתנן הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה מברחת דאמר מר מברחת צריכה שתכתוב כל נכסיה ובכולהו מטלטלי הוי שיור לבר מכתובה דמקרקעי תקינו לה רבנן ממטלטלי לא תקינו לה רבנן ואמרינן נמי לעיל ע"א א"ר דימי בר יוסף אמר ר' אלעזר עשו מטלטלין שיור אצל העבד ולא עשו מטלטלין שיור אצל כתובה והשתא דתקינו רבנן בתראי למיגבה כתובת אשה ממטלטלי אפי' לכתובת אשה הוי שיור:

סימן כח[עריכה]

אמר מטלטלאי לפלוני כל מאני תשמישתא איקרו מטלטלי לבר מחיטי ושערי פירש רשב"ם וה"ה לבר מבהמות כל מטלטלאי אפילו חיטי ושערי ואפילו ריחים העליונה לבר מריחים התחתונה כל המטלטל אפילו ריחים התחתונה איבעיא להו עבדא כמקרקעי דמי או כמטלטלי דמי והלכתא כמטלטלי דמי דגרסי' בפ' יש נוחלין דף קכח. אמר ר' נחמן אין גובין מן העבדים ואיפסיק הלכתא כוותיה אלמא עבדא כמטלטלי דמי:

סימן כט[עריכה]

אמר נכסיי לפלוני. עבדא איקרי נכסי דתנן הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין ארעא איקרי נכסי דתנן נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה גלימא אקרי נכסי דתנן ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה זוזי איקרו נכסי דתנן נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ושטר וחזקה כי הא דרב פפא הוו ליה תליסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו לרב שמואל בר אבא אגב אסיפא דביתיה כי אתא נפק לאפיה עד תוך שטרי איקרו נכסי דאמר ר' נחמן בר יצחק אמר רב שני שטרות הן זכו בשדה זו לפלוני וכו' לעיל בפרק הספינה דף עז. בהמה איקרי נכסי דתנן המקדיש נכסיו והיתה בהן בהמה הראויה למזבח עופות איקרו ניכסי דתנן המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראוין ליקרב על גבי מזבח יינות שמנים וסלתות ועופות תפילין איקרו נכסי דתנן המקדיש את נכסיו מעלין לו תפילין איבעיא להו ס"ת מאי תיקו:

סימן ל[עריכה]

אמיה דמר זוטרא בר טובי כתבתינהו לנכסי לרב זוטרא בר טובי דבעיה לאינסובי לרב זביד ואינסיבה ואיגרשה אתאי לקמיה דרב ביבי בר אביי אמר משום אינסובי הוא והא אינסבה אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע משום דאתיתו ממולאי אמריתו מילי מולייתא אפילו למ"ד מברחת קני ה"מ היכא דלא גליא דעתה הכא גליא דעתה רשב"ם גריס אבל הכא גליא דעתה משום אינסובי והא אינסיבה ואיגרשה ומשמע דאי לא איגרשה לא היה מחזירם לה ולפי זה הא דאמר מברחת לא קנה היינו דוקא לאחר שתתאלמן תתגרש אבל כל זמן שהיא תחת בעלה לא יחזירם לה אבל לפי הספרים דגרסי הכא גליא דעתה ותו לא לא נצטרך לומר כן וכן מוכח בכתובות דף עט. דלא קננהו לוקה כלל ואפילו בעודה תחת בעלה דפריך ואי לא קננהו בעל ליקנינהו לוקח ואי קננהו לוקח בעודה תחת בעלה א"כ דין הוא דלא קננהו בעל. אמיה דרמי בר חמא באורתא כתבתינהו לנכסה לרמי בר חמא ובצפרא כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא אזל רמי בר חמא לקמיה דרב ששת ואוקמיה בנכסי אזל רב עוקבא לקמיה דרב נחמן אוקמי' בידיה אמר ליה רב ששת מ"ט עביד מר הכי אי משום דהדרא בה הא שכיבא אמר ליה הכי אמר שמואל כל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו אימור דאמר שמואל לעצמו לאחר מי אמר א"ל בפירוש אמר שמואל בין לעצמו בין לאחר. אמיה דרב עמרם חסידא הוו לה מלוגא דשטרי כי קא שכיב' אמרה ליהוו לעמרם ברי אתו אחוה לקמיה דרב נחמן אמר ליה והא לא משך אמר ליה דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו אחתיה דרב דימי בר יוסף הוה לה קרנא דפרדיסא כל אימת דהוה חלשה הות מקניא ליה ניהליה וכי קיימא הדרא בה זימנא חדא חלשה שלחה ליה תא קני שלח לה לא בעינא שלחה ליה תא קני כל היכי דבעית אתא שייר וקנה מינה כי קיימא הדרא בה אתאי לקמיה דרב נחמן שלח ליה דליתי אמר ליה אמאי אתינא הא שיירית וקנאי מינה שלח ליה אי לא אתית מחינא לך בסילוא דלא מבע דמא אמר להו לסהדי היכי הוה מעשה אמר ליה אמרה הכי ווי דקא מייתא ההיא איתתא אמר להו א"כ מצוה מחמת מיתה הות ומצוה מחמת מיתה חוזר:

סימן לא[עריכה]

איתמר מתנת שכיב מרע במקצת אמר רבא א"ר נחמן הרי היא כמתנת בריא ובעיא קנין איתיביה רבא שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת מאי לאו דלא קנו מיניה לא דקנו מיניה אי הכי אימא סיפא לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת ואי דקנו מיניה אמאי לא אמר ליה הכי אמר שמואל ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אף על פי שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין ואע"ג דמית ואם עמד אין חוזר מצוה מחמת מיתה לא בעיא קנין והוא דמית ואם עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה הא דאמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אע"ג שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה דשמעת מינה טעמא דעמד הא לא עמד קנה אוקימנא במיפה את כחו והיכי דמי מיפה את כחו אמר ר' חסדא דכתב ליה וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא ואי לא לא קני משום דכיון דקני מניה חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה והיינו דוקא היכא דלא מטא שטרא לידיה מחיים אבל אם מסר לו השטר מחיים לא בעי יפוי כח אם נכתב השטר בלשון צוואה כדרך שכיב מרע שמצוה אל ביתו דאינו עומד אלא לראיה דאיכא למימר משנמסר לו השטר היתה דעתו שתתקיים צוואתו ולא אמר שמא לא גמר להקנותו וכו' אלא כשלא בא לידו השטר מחיים אע"פ שגם עתה נוכל לומר שצוה לכתוב לראיה בעלמא וגמר להקנות בלא שטר מ"מ יש לחוש אחר שאמר כתבו ותנו לא רצה שתתקיים הצוואה עד שיבוא לידו כתב ראייתו אבל אם לא נכתב השטר בלשון צוואה אלא בלשון מתנה שכתב בו שדי נתונה לך ומסר השטר לידו אז הוי מסירת השטר כמו קנין דקרקע נקנה בשטר והוי כמו מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין ובעי יפוי כח ובלא יפוי כח לא קנה מידי דהוה אקנין אע"פ שנעשה הקנין מחיים לא אמרינן שיחול הקנין למפרע כיון דאחר גמר מיתה אינו ראוי להקנות והיינו טעמא דשמואל דכיון דמתנת שכיב מרע לא בעיא קנין והוא הקנה לו היה בדעתו שלא תקנה מתנת שכיב מרע בזמנה אלא בקנין ואז הוא אין ראוי לקנין הלכך לא קני והאי טעמא נמי שייך אם השטר כתוב בלשון מתנה ומסרו לידו מחיים הלכך בעי יפוי כח. פשיטא כתב לזה וכתב לזה היינו דכי אתא רב דימי דאמר דייתיקי מבטלת דייתיקי כתב וזיכה לזה כתב וזיכה לזה מהו רב אמר ראשון קנה ושמואל אמר שני קנה רב אמר ראשון קנה הרי היא כמתנת בריא ושמואל אמר שני קנה הרי היא כמתנת שכ"מ פירש רשב"ם כתב לזה היינו שלא מסר לו השטר וכתב וזיכה היינו שמסר לו השטר וקשה לפירושו היכי מצי רב למימר דראשון קנה הא מוכח בהדיא בשילהי פרק קמא דבבא מציעא דאפילו כתב ומסר דייתיקי מבטלת דייתיקי דתנן התם דף יח. מצא דיתיקאות ומתנות הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנם ודייק עלה בגמרא דף יט. טעמא דלא אמר תנו הא אמר תנו נותנין ורמינהי מצא דייתיקי אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר ומשני מתניתין דאמר' הא אמר תנו נותנין בשכיב מרע דבר מהדר הוא דאמרינן מאי איכא למימר דלמא כתבינהו מעיקרא להאי ואימליך ולא יהבה ליה והדר כתבה ויהבה לאיניש אחרינא והשתא הדר ביה בההוא בתרא וכו' אי במתנת שכיב מרע יהבה ניהליה כי נפקי תרי שטרי בתרא קני דהא הדר ביה מקמא שמעי' משמע בהדיא דהיכא דנפקי תרוייהו מתותי ידייהו שמסר לשניהם שני קנה ופירש הריב"ם כתב לזה וכתב לזה פירוש כתב ומסר לזה וכתב ומסר לזה דייתיקי מבטלת דייתיקי כתב וזיכה לזה פירוש שכתב ומסר לו השטר וגם זיכה לו הנכסים על ידי אחר אם מטלטלין הן מסרן לאחר שיזכה לו בהן ואם מקרקעי הן אמר לך חזק לצרכו וכתב לו הזיכוי בתוך השטר והיינו ממש מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין דאיפליגו בה לעיל ולכך אמר רב ראשון קנה ושמואל אמר שני קנה דהוי כמתנת שכיב מרע דקני שני לאחר מיתה כדין דייתיקי מבטלת דייתיקי ומיירי ביפה כחו דבלא יפה כח אף שני לא קנה כדאמר שמואל במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין והלכתא כשמואל. בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו הכי אמר ר' ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו שכיב מרע שכתב וזיכה וקנו מידו מה פירוש שכתב ומסר וזכה לו הנכסים על ידי אחר וקנו מידו אמר להו אין לאחר קנין כלום לא מצי למיהדר ביה בין לעצמו בין לאחר ההוא דכתב לכולהו ניכסי וקנו מיניה פירוש אחר הכתיבה והזיכוי אתא לקמיה דרב הונא אמר מאי איעביד לך דלא אקנית כדמקנו אינשי:

סימן לב[עריכה]

ההוא מתנתא דהוה כתיב בה בחיים ובמות רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע מדכתב בה ובמות לאחר מיתה קאמר והאי דכתיב בה מחיים סימני דחיי בעלמא ושמואל אמר הרי הוא כמתנת בריא מדכתיב בה בחיים מחיים הוא דקאמר והאי דכתיב בה ובמות כמאן דאמר מעתה ועד עולם אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב אמר רבא ואי כתב בה מחיים קנה אמר אמימר לית הלכתא כרבא אמר ליה רב אשי לאמימר פשיטא דהא אמרי נהרדעי הלכה כרב מהו דתימא מחיים מודה רב קמ"ל:

מתני' לא כתב בו ש"מ והוא אומר ש"מ הייתי והן אומרים בריא היה צריך להביא ראיה שש"מ היה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים המע"ה:

גמ' ההיא מתנתא דהוה כתיב בה כדהוה קציר ורמי בערסיה ולא כתב בה ומיגו מרעי' איתפטר לבית עולמיה איכא למימר שמא נתרפא מאותו חולי קודם שמת ומיד כשעמד מן החולי נתבטלה המתנה אפילו לא שמענו שחזר בו כדמוכח בפרק מי שאחזו דף עג. דאמר התם ש"מ שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה ומיירי שלא חזר בו דהא כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנה ומשמע דוקא שניתק מחולי לחולי ולא עמד בינתיים הא עמד אין מתנתו מתנה אע"פ שלא שמענו שחזר עוד ראיה דפריך התם לרב הונא דאמר גט סתמא אם עמד חוזר מהא דתניא ה"ז גיטך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה"ז גט ואי אמרת אם עמד חוזר אומדנא למה לי הא עמד והתם לא חזר בפירוש ואפ"ה פריך והא עמד: אמר רבה הרי מת והרי קברו מוכיח עליו אמר ליה אביי השתא ומה ספינה שרובן לאיבוד נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים חולים שרוב חולים לחיים לא כ"ש ורבה לא חשש לתשובת אביי דלא דמי התם לא ראינו אותם מתים ולכך אית לן למימר שמא נצולו אבל הכא ודאי מת ואית לן למימר שלא נתרפא אלא מת מתוך אותו חולי ופסק רשב"ם דהלכה כרבה משום דאזלא שמעתא דרבה כרבי נתן דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא ורב אלפס ז"ל פסק דלא כרבה כמו שאפרש א"ר הונא בריה דרב יהושע כמאן אזלא הא שמעתתא דרבה כר' נתן דתניא מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידן בלא ראיה והן אין מוציאין מידו אלא בראיה דברי ר' יעקב ר' נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שש"מ היה ואם ש"מ הוא עליהם להביא ראיה שבריא היה וחכמים אומרים המע"ה ראיה במאי רב הונא אמר ראיה בעדים רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר רב הונא אמר ראיה בעדים קא מיפלגי בפלוגתא דר' יעקב ור' נתן רבי מאיר כרבי נתן ורבנן כרבי יעקב וכן אמר רבה ראיה בעדים אמר ליה אביי מ"ט אילימא מדכולהו כתיב בהו כדהוה מהלך על רגלוהי בשוקא והא לא כתיב בה הכי שמע מינה שכיב מרע היה. אדרב' מדכולהו כתיב בהו כדקציר ורמי בערסיה והא לא כתיב בה הכי ש"מ בריא היה איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת מריה והא טעמא טפי עדיף ומסתבר מדרב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי ראיה בקיום השטר הלכך לדברי רב הונא ורבה דאמרי ראיה בעדים קם ליה ר' נתן כר' מאיר ור' יעקב כרבנן הילכך ליתא לדרבה דאמר הרי מת והרי קברו מוכיח עליו דשמעתיה כר' נתן אזלא ולית הלכתא כוותיה ונראה מתוך דברי רב אלפס ז"ל דגריס רבא בההוא עובדא דלעיל ואי אפשר דע"כ גרס רבה שהיה רבו של אביי ובא המעשה לפניו והשיב אביי תלמידו על דבריו ואי אפשר לגרוס רבא דאביי מלך תחילה ובימיו לא בא הוראה ומעשה לפני רבא שהיה צריך אביי להשיב עליו אלא לפני אביי היו באין כל ההוראות ורבא היה משיב על דבריו הלכך נראה דרבה חזר בו מההיא דלעיל דסבר כר' נתן דאל"כ הוה אמר ראיה בקיום השטר כי היכי דליתוקים מילתייהו דר"מ ורבנן כר' נתן:

סימן לג[עריכה]

איתמר קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו ומיירי שאינו יודע בטיב משא ומתן וגם אינו שוטה ונראה דדוקא מכירתו אינה מכירה בפחות מעשרים אבל מקחו מקח במקרקעי משעה שנעשה גדול דהא טעמא דאין מוכר מפרש לקמן משום דמקרבא דעתיה לגבי זוזי ומזבין לנכסי דאבוה ובלקנות לא שייך האי טעמא ומהאי טעמא נראה נמי דדוקא נכסי אביו אבל אם קנה קרקע יכול למוכרה דכיון שקנאו אם כן לא מקרבא דעתה לגבי זוזי שהרי בזוזי קנאם ואוהבם יותר מזוזי וכן פירש רב אלפס דדוקא בנכסי אביו קאמר ור"ת פירש דאורחא דמילתא נקט אביו וה"ה נמי אם קנה קרקע אין יכול למוכרו וקצת משמע כן מדקאמר דאין עדותו עדות במקרקעי כיון דאין מכירתו מכירה ואם היה בשום מקרקעי מכירתו מכירה היה נמי יכול להעיד ורבא אמר ר' נחמן בן שמנה עשרה ורב הונא בר חיננא אמר ר"נ בן עשרים וכן הלכה והוא דאייתי שתי שערות ואי הוה בר עשרים ולא אייתי שתי שערות אכתי קטן הוא כדתנן אחד בן ט' שנים ואחד בן כ' שנה שלא הביא שתי שערות ובדקינן ליה עד רוב שנותיו ואם נולדו בו סימני סרים כדהוי בר עשרים אע"ג דלא מייתי שתי שערות גדול הוא וזביניה זביני דתנן יבמות דף ל. בן עשרים שנה שלא הביא ב' שערות יביאו ראיה שהוא בן עשרים והוא הסריס לא חולץ ולא מיבם ואיתמר עלה אמר ר' שמואל בר רב יצחק אמר רב והוא שנולדו בו סימני סריס ואמר רבא דיקא נמי דקתני והוא הסריס ש"מ ואמרי' כי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה תני ר' חייא עד רוב שנותיו כי הוו אתו לקמיה דר' חייא אי כחיש אמר להו זילו אבריוהו ואם בבריא אמר זילו אכחשוהו דהני סימנין זימנין דלא אתו מחמת כחישותא וזימנין דלא אתו מחמת בריותא: איבעיא להו תוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן אמר ר' נחמן תוך זמן כלפני זמן. רבא בר שילא אמר תוך זמן כלאחר זמן: שלח ליה גידל בר מנשיא לרבא ילמדנו רבינו תינוקת בת ארבע עשרה ויום אחד ויודעת בטיב משא ומתן מהו לפי ששמע גידל מרבא בסתם הבן אין מוכר בנכסי אביו עד שיהא בן י"ח שנה שאל ממנו אי איירי נמי בקטן שהוא פיקח ויודע בטיב משא ומתן והשיב לו דהא דבעינן שיהא בן י"ח שנה היינו בקטן שאינו שוטה וגם אינו פיקח אבל אם הוא פיקח ויודע בטיב משא ומתן מוכר בנכסי אביו כשהוא בן שלש עשרה שנה אם הביא שתי שערות ולעיל דפריך מעובדא דבני ברק אלא אי אמרת מבן עשרים כי בדקו מאי הוי ה"מ לשנויי דמיירי שיודע בטיב משא ומתן אלא דניחא ליה לתרץ האמת ורב אלפס ז"ל לא כתב כן ויותר נראה כמו שכתבתי:

סימן לד[עריכה]

אמר רב הונא בריה דרב יהושע לעדות עדותו עדות אמר מר זוטרא לא אמרן אלא למטלטלי אבל למקרקעי לא אמר אמימר מתנתו מתנה אמר ליה רב אשי לאמימר מאי שנא זביני דלא דלמא מוזיל ומזבין כ"ש מתנה דלא מטי ליה ולא מידי וליטעמיך זבין שוי חמשא בשיתא הכי נמי דזביניה זביני אלא קים להו לרבנן דינוקא מקרבא דעתיה לגבי זוזי ואי אמרת זביניה זביני מזבין להו לכולהו נכסי וגבי מתנה אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא יהיב ליה מתנה ואמור רבנן מתנתו מתנה כי היכי דליעבדו ליה מיליה:

סימן לה[עריכה]

אמר רב נחמן אמר שמואל בודקין לגיטין ולקדושין ולחליצה ולמיאונין ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים וכיון דבדקינן לקדושין למה לן למבדקיה לגיטין ביבם דתנן בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו קנאה ואינו נותן גט עד שיגדיל. לחליצה לאפוקי מר' יוסי דאמר איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה קמ"ל דמקשינן אשה לאיש. למיאונין לאפוקי מדר' יהודה דאמר עד שירבה השחור קמ"ל דלא. ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים לאפוקי ממאן דאמר בן י"ח והלכתא תוך זמן כלפני זמן והלכתא כגידל בר מנשיא והלכתא כמר זוטרא והלכתא כאמימר והלכתא כרב נחמן אמר שמואל בכולהו:

סימן לו[עריכה]

מתני' המחלק נכסיו על פיו ר' אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ושטר וחזקה ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה אמרו לו מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנתן כבינתי לבתי והיא בשנים עשר מנה וקיימו חכמים את דבריה אמר להן בני רוכל תקברם אמם רבי אליעזר אומר בשבת דבריו קיימין מפני שאין יכול לכתוב אבל לא בחול ר' יהושע אומר בשבת אמרו קל וחומר בחול כיוצא בו זכין לקטן ואין זכין לגדול ר' יהושע אומר לקטן אמרו קל וחומר לגדול:

גמ' אמר ר' לוי קונין משכיב מרע אפילו בשבת ולא לחוש לדברי ר' אליעזר אלא שמא תטרף דעתו פירש רשב"ם ואפילו במתנה במקצת ונראה דבמתנה במקצת לא חיישינן לטירוף דעת דכיון דדעתו לתת בכל ענין אף אם יעמוד ואינו נותן אלא משום דאגת מיתה ומהאי טעמא אמרו חכמים דאין קונה באמירה כיון דליכא למיחש לטירוף דעת אע"פ שהוא תובע קנין ומיהו מתנה בכולה קונין ואפילו מפרש שלא יחזור בו אם יעמוד דאז מועיל הקנין מ"מ קונין דחיישינן לטירוף דעת כיון שנותן כל נכסיו אע"פ שפירש שלא יחזור אם יעמוד מ"מ דאגת מיתה איכא ולא כדברי המפרש דבמקום שמועיל הקנין אסור לקנות בשבת אפילו מש"מ שלא התירו אלא היכא שהקנין אינו לא מעלה ולא מוריד ולא נהירא שהרי ניחא יותר שקונין אליבא דר' אליעזר מאליביהו דחכמים מדקאמר ולא לחוש לדר' אליעזר משמע דלר' אליעזר פשיטא שקונין כיון שאין מועיל בלא קנין אלא אפילו לחכמים דאין צריך קנין סלקא דעתך אמינא נימא ליה אינך צריך קנין קמ"ל אפילו הכי כיון שהוא תובע קנין איכא למיחש לטירוף דעת ועוד ראיה מדאמר בגיטין פרק הזורק דף עז: גבי ש"מ ליקני לה דוכתא דמנח ביה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח ושבת היה ואמרינן בעירובין דף עא: דאפילו בטול רשות הוי כמו אקנויי רשותא ואסור ובשכיב מרע התירו:

סימן לז[עריכה]

מתני' נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואח"כ מת האב ובעל חוב אומר האב מת ראשון ואח"כ מת הבן ב"ש אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים הנכסים בחזקתן. תנן התם המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין בעי שמואל דאיקני מהו אליבא דר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא תבעי לך דודאי קלי כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומיניה לא קמיבעיא לי דאפי' מגלימא דעל כתפיה כי קמיבעיא לן דאיקני קנה ומכר דאיקני קנה והוריש מאי ומסקנא ואת"ל קנה לוה ולוה וחזר. קנה מהו לקמא מישתעבדא או לבתרא מישתעבדא אמר רבינא מהדורא קמא דרב אשי אמר לן ראשון קנה ומהדורא בתרא אמר לן יחלוקו והלכתא יחלוקו והא דתניא לשבח קרקעות כיצד הרי שמכר שדה לחבירו והשביחה ובא בעל חוב וטרפה כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין חצי שבח הוא גובה דלא טריף מיניה בעל חוב אלא חצי שבח והאי שבח דאיקני הוא והוה ליה ב"ח ולוקח לגבי האי שבח כלוה וחזר ולוה וקנה דקי"ל יחלוקו וכן הלכה:

סימן לח[עריכה]

שלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת הבן בחיי האב ואח"כ מת האב בן הבן מוציא מיד הלקוחות ואף המעות שקבל עליו אביו אינו מחזיר וזו היא שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין ואיהו מפיק:

סימן לט[עריכה]

מתני' נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה ראשונה ואח"כ מת הבעל ויורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון ואחר כך מתה האשה בית שמאי אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האשה:

גמ' בחזקת מי ר' אלעזר אמר בחזקת יורשי האשה ור' יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל תני בר קפרא הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו והלכה כבר קפרא חדא דהא מסקנא דשמעתין כוותיה ועוד דהא ר' יוחנן תלמידו ואין הלכה כתלמיד במקום הרב:

סימן מ[עריכה]

מתני' נפל הבית עליו ועל אמו אלו אלו ואלו מודים שיחלוקו אמר ר' עקיבא מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן א"ל בן עזאי על החלוקין אנו בושים אלא שבאת לחלק עלינו את השוין:

גמ' בחזקת מי ר' אילעא אמר בחזקת יורשי האם ור' זירא אמר בחזקת יורשי הבן כי סליק ר' זירא קם בשיטתיה דר' אילעא קם רבה בשיטתיה דר' זירא אמר ר' זירא שמע מינה אוירא דארץ ישראל מחכים וטעמא מאי אמר אביי הואיל והוחזקה נחלה לאותו השבט מדהביא רב אלפס ז"ל דברי אלו האמוראים המפרשים דברי ר' עקיבא מכלל דסבירא ליה הלכה כר"ע ואע"ג דאין הלכה כר' עקיבא אלא מחבירו ולא כנגד רבו נראה הכא מדקאמר בן עזאי על החלוקים אנו בושים וכו' מכלל דת"ק היינו בן עזאי וכרבי אילעא וכרבי זירא דאמרי בחזקת האם וגם אביי מפרש דבריהם ועוד ראיה מנפל הבית עליו ועל אשתו דקי"ל כב"ה דאמרי נכסי מלוג בחזקת יורשי האשה משום שהיו בחזקתה עד היום הזה ואע"פ שהבעל אוכל פירות מ"מ הגוף היה בחזקתה כ"ש בנפל הבית עליו ועל אמו שיש לו להעמיד הנכסים בחזקת יורשי האם הואיל והוחזקה נחלה לאותו השבט:

סימן מא[עריכה]

בעו מיניה מרב ששת בן מהו שירש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב אמר להו רב ששת תניתוה אב שנשבה ומת בנו במדינה ובן שנשבה ומת אביו במדינה יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו היכי דמי אילימא כדקתני היינו יורשי האב היינו יורשי הבן אלא לאו הכי קאמר אב שנשבה ומת בן בתו במדינה ובן שנשבה ומת אבי אמו במדינה יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו ואם איתא נהי נמי דבן מיית ברישא לירתיה לאבוה דאמיה בקיברא ולירתינהו לאחוהי מן אבוה אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי אף אנן נמי תנינא נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו ואם איתא נהי נמי דבן מית ברישא לירתיה לאמיה בקיברא לירתינהו לאחיו מן אבוה אלא לאו ש"מ אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב ש"מ וטעמא מאי אמר אביי נאמרה סיבה בבן ונאמרה סיבה בבעל מה סיבה האמורה בבעל אין הבעל יורש את אשתו בקבר אף סיבה האמורה בבן אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב:


הדרן עלך פרק מי שמת