רבינו אשר על הש"ס/בבא בתרא/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רא"ש | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן | יד רמה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א[עריכה]

השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע. מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסים לבינים בונין. הכל כמנהג המדינה. מקום שנהגו לבנות פי' לבנות כותלי חצירות דומיא דקתני וכן בגינה מקום שנהגו לגדור. ואינו תלוי במנהג שאר בנייני העיר שאף אם נהגו לבנות בנייני הבתים בגזית אין צריך כל כך בנין חזק למחיצה החולקת ודי בכפיסים או בלבינים. בגויל זה נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים. בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה. בכפיסים זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים. בלבינים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה. לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם. תימה מה הוצרך לפרש שיעור גויל גזית כפיסים לבינים הא תנא כבר הכל כמנהג המדינה. וליחזי היכי נהוג בעובי בנין החומות של גויל גזית כפיסים ולבינים וליזיל בתר מנהגא. על כן נראה לפרש דהכל כמנהג המדינה לא קאי אלא אעיקר המחיצה כמנהגן לבנותה אם בגויל או בגזית או בכפיסים או בלבינים ואפילו בהוצא ודפנא כדקאמר בגמרא. אבל שיעור עובי החומות לאו במנהגא תליא מילתא אלא בשיעור המפורש במשנתינו. ואם נהגו ביותר לא כפינן ליה דקים להו לרבנן דלא בעי טפי. ואם נהגו בפחות מנהג גרוע הוא ולא אזלינן בתריה. דקים להו לרבנן דבבציר מהכי לא קאי כדמוכח בגמרא דקאמר למימרא דכל דבגזית ד' אמות בגובה אי הוי חמשה טפחים קאי ואי לא לא קאי. ומדקאמר ש"מ כל ביני אורבי טפח ומדבעיא ליה הן וסידן או הן בלא סידן אלמא האי שיעורא דוקא הוא ואין לשנותו:

גמ' מאי מחיצה פלוגתא כדכתיב ותהי מחצת העדה וגו' וכיון דרצו בונין את הכותל בעל כרחו אלמא היזק ראיה שמיה היזק. ואי היזק ראיה שמיה היזק מאי איריא רצו אפילו לא רצו נמי. אמר רבי יוחנן משנתינו כשאין בה דין חלוקה אבל יש בה דין חלוקה אע"ג דלא בעי למיפלג אלא חדא מינייהו פליג דהיזק ראיה שמיה היזק. וכי תימא אמאי תנא מתניתין רצו וכשאין בה דין חלוקה ליתני השותפין שחלקו. וי"ל דרבותא קמ"ל דמהו דתימא דמצי למימר כי איתרצאי לחלוק על מנת שלא לעשות מחיצה קמ"ל. רב אלפס ז"ל הביא לישנא בתרא דחשיב ליה עיקר משום דפריך פירכי טובא אלישנא קמא. ואף ע"ג דשני ליה שינויי דחיקי נינהו. ועוד דרבי יוחנן ורב אשי איירו לשנויי האי לישנא בתרא ובכל דוכתא קי"ל דהיזק ראיה שמיה היזק:

סימן ב[עריכה]

ושותפין שחלקו את החצר ולא בנו כותל בינייהו ואחר כמה שנים תבע האחד לבנות כותל ביניהם ושכנגדו טוען הנה מחלת לי על היזק ראיה שאני מזיקך ונתת לי או מכרת לי והחזקתי בו כמה שנים אין טענתו טענה. ולא שייך כאן חזקה דטעמא דחזקה היינו כיון דשתק ולא מיחה הפסיד היינו דוקא היכא שהמחזיק הוא מזיק ואינו ניזק כגון מי שיש לו חלון פתוח לחצר חבירו והחזיק בו שלש שנים. אבל הכא מצי למימר למה היה לי למחות יותר ממך והלא הייתי מזיקך כמו שהיית מזיקני והייתי מצפה אולי תפתח אתה לתבוע. ועוד דלא דמי האי היזק להיזקא דחלון דהתם לאו היזק תדיר הוא שהחלון עשוי לאורה ולא להסתכל בו לחצר חבירו ואסור לו להסתכל במעשה חבירו כדאמרינן גבי גינה אבל חצר שמשתמש בכניסה ויציאה ואי אפשר שלא יסתכל בתשמיש חבירו דמי האי היזקא לקוטרא ובית הכסא דאמרינן לקמן דף כג. דלית להו חזקה הלכך צריך לסייעו בבנין הכותל. אבל אם יש עדים שמחלו השותפין זה לזה על היזק ראיה שוב אין יכולין לחזור בהן. אע"פ שהאומר לחבירו קרע כסותי ושבר כדי יכול לחזור בו ויתחייב חבירו בהיזקו אחר שחזר בו. שאני הכא דתביעת ממון יש ביניהן שנתחייב כל אחד לחבירו לסייעו בבנין הכותל והוי כמו שנתחייב לו מנה ומחל לו עליו שזכה במחילתו בלא קנין:

סימן ג[עריכה]

וכי רצו מאי הוו ליהדרי בהו. אמר רבי יוחנן כשקנו מידן וכי קנו מידן מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא למ"ד מחיצה גודא ניחא דכיון דקנו ושיעבדו נכסיהם לבנין הכותל לאו קנין דברים הוא אבל למ"ד מחיצה פלוגתא שלא נתרצו אלא לחלוקה אין כאן שיעבוד נכסים ולא מכר ולא מתנות ואין לו לקנין על מה שיתפיס. כשקנו מידן ברוחות פלוני לוקח לו לחלקו רוח מזרחית ופלוני רוח מערבית. רב אשי אמר כגון שהלך זה בעצמו והחזיק בחלקו וזה בעצמו והחזיק בחלקו. לא שיהו שניהם צריכין להחזיק אלא כיון שהחזיק אחד מהם נסתלק מחצי האחר ונקנה לחבירו כדרך ששנינו קדושין דף כח. במטלטלין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין. וכן שנינו בתוספתא המחליף קרקע בקרקע או מטלטלין במטלטלין או מטלטלין בקרקע או קרקע במטלטלין כיון שזכה זה נתחייב בחליפין אלא או זה או זה קאמר תימה מאי קמ"ל רב אשי אכתי לא שמעינן דקרקע נקנית בחזקה. וי"ל דאשמעינן אע"ג דלא אמר לך חזק וקני אלא שנתרצה לחלוק והלך והחזיק שלא בפניו הויא חזקה ואף ע"ג דבעלמא לקמן דף נג. אמר דחזקה שלא בפניו צריך לומר לך חזק וקני ה"מ בדבר שאין לו חלק בו אלא בקנין זה. אבל הכא שהקרקע היא של שניהם מועלת חזקה מדעתו שלא בפניו אפילו לא א"ל לך חזק וקני: מקום שנהגו לבנות גויל גזית וכו'. גויל אבני דלא משפיין. גזית אבני דמשפיין דכתיב כל אלה אבנים יקרות כמדות גזית מגוררות במגירה. כפיסים ארחי. לבינים ליבני. איבעיא להו הן וסידן או הן ולא סידן. ואסיקנא הן וסידן:

סימן ד[עריכה]

אמר רב חסדא לא לסתור אינשי בי כנישתא אא"כ בנו בי כנישתא אחריתי. איכא דאמרי משום פשיעותא. ואיכא דאמרי משום צלויי. מאי בינייהו. איכא בינייהו דאיכא דוכתא לצלויי. מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתוא ובי סיתוא בקייטא. אינהו סברי משום צלויי והוה להו דוכתא לצלויי. א"ל רבינא לרב אשי גבי זוזי ומנחי מאי וכו'. אינהו סברי משום פשיעותא להכי שקלי וטרו היכא שהכל מזומן אי איכא למיחש לפשיעותא. והלכתא כוותייהו דאפילו אי איכא דוכתא לצלויי אסור משום פשיעותא. וה"מ דלא חזא ביה תיוהא אבל היכא דחזא ביה תיוהא סתר ובני. וכן כל בנין שאי אפשר לבנותו בלא סתירה כגון להרחיב את הבנין. כי הא דרב אשי חזא תיוהא בכנישתא דמתא מחסיא סתריה ועייליה לפורייה להתם ובני ולא אפקיה לפורייה עד דתקין לה שפכי לאו דעייליה ממש לגו בי כנישתא דאמר במגילה בפרק בני העיר דף כח. אין אוכלין ושותין וישנים בבית הכנסת. אלא סמוך לבית הכנסת מקום שאורחים רגילים לאכול ולישן שם כדאמר בערבי פסחים דף קא. לאפוקי אורחים ידי חובתם דאכלי ושתו וגנו בבי כנישתא ולפרש"י שפי' בפ' בני העיר שם: בתי כנסיות של בבל על תנאי הן עשויין ואפילו בישובן יכולין לעשות בהן כל צורכם מצינו לפרושי הכא אף בבהכ"נ ממש מיהו לא נהירא פרש"י מדאמר התם אין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים כי הא דרב פפא ורב אדא הוו קיימי ושיילי שמעתתא אתא זילחא דמיטרא עלו לבי כנישתא ולאו משום מיטרא אלא משום שמעתתא דבעיא צילותא ואי כפרש"י מאי איסורא איכא אלא נראה לפרש על תנאי הן עשויין לאחר חורבנן מותרין אבל בישובן אסורין והא דקאמר התם רבינא הוה ליה תילא דבי כנישתא ובעי למיזרעיה א"ל זבנה משבעה טובי העיר ואמאי והא בהכ"נ של בבל הוה וי"ל דאפי' הכי אין לעשות בו קלות ראש כל כך לזרוע בתוכו כדאמר התם דאע"ג דעל תנאי הן עשוין אין נוהגין בהן קלות ראש:

סימן ה[עריכה]

הכל כמנהג המדינה הכל לאיתויי מאי לאיתויי אתרא דנהיגי בהוצא ודפנא. הקשה ר"ת מאי בעי לאיתויי לימא לאיתויי כל המקומות כפי מה שנהגו ופי' דאתא לאשמועינן דדוקא הוצא ודפנא דקצת חשוב הוא אבל אם נהגו בפחות מנהג שטות הוא ולא עבדינן ליה וכן משמע הלשון הכל לאיתויי מאי כלומר איזה דבר ראוי למחיצה חוץ מאותם המפורשים במשנה וקאמר לאיתויי באתרא דנהיגי בהוצא ודפנא דאף זה נמי קרוי מחיצה במקום שנהגו בו אבל בפחות מכאן אין ראוי למחיצה אף אם נהגו בו כגון אם נהגו לחלוק במחצלות כופהו לעשות בהוצא ודפנא. י"מ הא דכייפי אהדדי לבנות כותל של גויל וגזית והכל כמנהג המדינה היינו דוקא כשמעמידין הכותל על הקרקע של שניהם ואין אחד מהן רוצה להיות כונס בתוך שלו ולבנות משלו דמצי כל חד למימר איני רוצה לוותר קרקע ולא לבנות בבנין אם לא בבנין בר קיימא אבל אם רצה האחד לכנוס בתוך שלו ולעשות מחיצה בתוך שלו בהוצא ודפנא כיון שמסלק היזק ראיה מחבירו דיו. תדע שלא הוזכר חיוב בבנין אבנים או לבינים אלא במקום שמגיע היזק ראיה לשניהם וחיוב הבנין על שניהם ועל יסוד שניהם אבל במקום שמגיע לזה ולא לזה כגון גג הסמוך לחצר חבירו שבעל הגג לבדו חייב לעשות מעקה לא הוזכר שם בנין אבנים או לבינים אלא עושה מעקה כמו שירצה בין לבינים בין הוצא ודפנא דקאמר א"ר נחמן אמר שמואל גג הסמוך לחצר חבירו עושה לו מעקה גבוה ד' אמות והא דקאמר לקמן דף ו: בענין שני גגין משני צידי רה"ר דלא ניחא לי דתיתרע אשיתאי דמשמע בבנין אבנים הוא מכביד על הגג לא מתורת חיוב אומר כן אלא לפי שאין רוצה לבנות בשלו בהוצא ודפנא לפי שאין מתקיימת זמן מרובה וקשה עליו לטרוח תמיד בבנין המחיצה וי"מ שאפי' אם רוצה לכנוס לתוך שלו ולגדור בהוצא ודפנא חבירו מעכב עליו לפי שאומר לו אינה מחיצה של קיימא ואצטרך לצעוק עליך תמיד כשתפול המחיצה לסלק מעלי היזק ראייתך ונראה כפירושא קמא שלא נתנו חכמים גבול וקצבה למי שיש לו לסלק היזקו מחבירו שיעשה דבר קיים לדורי דורות אלא מספיק מה שמסלק היזקו ממנו לפי שעה ואם אחר זמן יזיקנו יש שופטים בארץ דאי לא תימא הכי מחיצת הכרם אם תפרוץ תיאסר תבואת חבירו ויצטרך בעל הכרם לבנות גזית אלא ודאי לא נתנו חכמים גבול לבנין אלא במקום שיציאת הבנין על שניהן שיכול האחד לומר אי אפשי לעשות מעותי אנפרות ולהוציא הוצאות בכל יום:

סימן ו[עריכה]

לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם. כלומר הואיל ומתחילה חיוב הבנין מוטל על שניהן ועל יסוד שניהן מסתמא בשתוף בנאוהו ואע"ג דמתניתין איירי בשאין בו שיעור חלוקה לא מצי למימר אותו שהאבנים ברשותו לא רצית לחלוק כי ידעת שאם תחלוק אכוף אותך לבנות הכותל ולא נתרצית אלא על מנת שאבנה הכותל על חלקי ומשלי דמסתמא כיון שהיזק ראיה שמיה היזק שניהם נתרצו לסלק ההיזק מעליהם. פשיטא אפי' לא היה מתחלה מוטל על שניהם לבנותו היו חולקין בשוה שהרי ברשות שניהם מונחין ויד מי מהן תגבר. לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו מהו דתימא כיון שהוא מוחזק באבנים ניהמניה קמ"ל. אי נמי דפנינהו חד לרשותיה שלא בעדים מהו דתימא להוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה קמ"ל כיון דמסתמא מחזקינן ליה דלתרוייהו הוי אע"ג דאיתא השתא ברשותא דחד מינייהו לא נפקא מחזקה דאידך דשותפין לא קפדי אהדדי ואפי' נשתהה ברשותו ואין לו ראיה אלא בעדים: וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו אבל אם רצה כונס לתוך שלו ובונה ועושה חזית מבחוץ לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים שלו ואם עשו מדעת שניהם בונין את הכותל באמצע ועושין חזית מכאן ומכאן לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם. ומסקינן פירושא דמתניתין וכן סתם גינה כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבין אותו אבל סתם בקעה כמקום שנהגו שלא לגדור דמי ואין מחייבין אותו ודוקא סתם גינה אבל מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו. וי"מ דה"ה בחצר במקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו דהא חזינא לעיל דנפיש היזקא דראיה בגינה טפי מבחצר דללישנא דמחיצה גודא דלית ליה היזק ראיה בחצר בגינה מודה וא"כ מתני' איירי בעיר חדשה שאין לה מנהג ידוע וי"מ דבחצר אפילו במקום שנהגו שלא לגדור מחייבין אותו משום דבחצר נפיש היזקא וכן משמע מדלא תני מתניתין מנהג בחצר אלא בגינה. והא דאמר לעיל דהיזק דגינה נפיש היינו למאן דאית ליה דהיזק ראיה לא שמיה היזק ומ"מ בגינה שעומדת בקמותיה שליט ביה עינא בישא אבל למ"ד דאית ליה היזק ראיה שמיה היזק בחצר דתדירי ביה בתשמיש צנוע וגם משמשים בה בכניסה ויציאה נפיש היזקא מהיזק גינה וכן עיקר: מאי חזית אמר רב הונא דכייף ליה קרנא מלבר ר' יוחנן אמר דשיע באמתא מלבר לכאורה נראה דלא פליגי אהדדי ור"ח כתב דפליגי ופסק כר' יוחנן ולדבריו בהא פליגי ר' יוחנן סבר גיזוזא לא ידיע ורב הונא סבר קולפא לא ידיע. הוצא אמר רב נחמן דסניף ליה דצי לבר. כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דלא תקנו חכמים חזית אלא בבקעה לפי שאין יכול לכופו לבנות הכותל עמו אבל בחצר לא תקינו רבנן חזית שמתחלה יכול לכופו ולבנותו עמו ואפילו בחצר שאין בו דין חלוקה ולא נתרצה הא' לחלוק אלא ע"מ שיבנה הא' הכותל משלו לא תקנו חכמים חזית ולית ליה תקנתא אלא בשטרא דכיון דבחצר שיש בה דין חלוקה לא הוצרכו לתקן משום חצר שאין בה דין חלוקה לחוד לא עבוד תקנתא ולא מהני חזית אבל אם הא' בנה עליו בנין ולא חבירו הוי חזקה לדידיה ובמקום שנהגו שעושה בעל הכותל חלונות מבפנים לראיה שהכותל שלו אם יש עדים שעשה כן בשעת הבנין הרי זו ראיה ואם לאו יכול לטעון לאחר הבנין עשאו ולא הרגשתי בדבר וכגון שאין להבחין שנעשה בשעת הבנין כדאמר גבי חזית ליפופא מידע ידיע ולא ידענא מהיכן אית ליה דלא תקינו רבנן חזית בחצר כיון דסימן טוב הוא ולא שייך ביה רמאות אמאי לא מהני בכל דוכתא והלא אפילו חלונות שלא הוזכרו בשום מקום מהני אם יש להבחין שנעשה בשעת הבנין סימן שאמרו חכמים דלא שייך ביה רמאות לכ"ש ואם בשביל שלא שנה חזית ברישא אף בסיפא נמי לא הוי תני ליה אי לאו דתנא דינא ואגב דינא תני תקנתא ואף בהוצא דלא מיתניא במתניתין מהני חזית כיון דלא שייך בו רמאות. וכיון דבבקעה דיכול ליכנס לשדה חבירו ולעשות גם הוא חזית מבחוץ מהני כ"ש בחצר אם עשה חזית מבחוץ דמהני:

סימן ז[עריכה]

מתני' המקיף את חבירו מג' רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו. ר' יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל:

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי דאם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל ולא שנא עמד ניקף ול"ש עמד מקיף. איתמר רב הונא אמר הכל לפי מה שגדר וחייא בר רב אמר דמי קנים בזול. רוניא אקפיה רבינא מד' רוחותיו א"ל הב לי מאי דגדרי א"ל לא א"ל הב לי דמי קניא בזול א"ל לא הב לי אגר נטירא א"ל לא אתא לקמיה דרבא א"ל זיל פייסיה ואי לא דיינינא לך כר' יוסי ואליבא דרב הונא וכן הלכה. ואע"ג דבקעה הוא מקום שנהגו שלא לגדור ה"מ גדר שבינו לבין חבירו משום היזק ראיה אבל אם הקיפו מארבע רוחות ומנע ממנו רגל אדם ורגל בהמה חייב לשלם ומיהו אם מתחלה א"ל הניקף אם תקיף לא אתן לך כלום דלדידי סגי לי בנטירא בר זוזא לא יהיב ליה אלא אגר נטירא. אבל כיון ששתק וראה שחבירו היה גודר מסתמא ניחא ליה שאם יקיפנו מארבע רוחות שיתן חלקו:

סימן ח[עריכה]

מתני' כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן. מד' אמות ולמעלה אין מחייבין אותו. סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל. בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן יראה האי דקתני אין מחייבין אותו אין לפרש חיובי הוא דלא מחייבינן ליה אבל יכול לבנותו בעל כרחו. דהא ליתא שהרי אויר שעל גבי הכותל חציו של חבירו ואינו יכול למעט אוירו. לפי שיכול לומר אני רוצה להשתמש על חצי הכותל. שהוא שלי. או היום או מחר אבנה ואסמוך הקורות על הכותל ואעשה מחיצה דקה של נסרים ואעמידנה על חצי הכותל שהוא שלי אלא ה"ק אם שתק ולא מיחה אין מחייבין אותו. דלא תימא כיון ששתק והניחו לבנות ולמעט אוירו ודאי ניחא ליה ודעתו לסמוך לו כותל אחר וליתן עליו תקרה. קמ"ל דאין מחייבין אותו עד שיסמוך לו כותל אחר. משום דכ"ע לאו דינא גמירי ולא היה יודע שיכול למחות בידו כיון שתחתית הכותל משועבד לשניהם:

סימן ט[עריכה]

גמ' אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו וא"ל פרעתיך בתוך זמנו אין נאמן ולואי שיפרע אדם בזמנו ודוקא בקובע זמן אבל בסתם הלוואה אע"ג דאמרינן בפ"ק דמכות דף ג: סתם הלואה שלשים יום לא חשבי' ליה תוך זמנו בתוך שלשים יום. דעביד איניש דפרע בתוך שלשים יום ומילתיה דר"ל איירי כשקבע לו בפני עדים. דאי לאו הכי נאמן לומר פרעתיך בתוך זמנו במגו דלא קבעת לי זמן. או תפשוט מהכא דלא אמר מגו במקום חזקה. והלכתא כר"ל ואפי' מיתמי. ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. חזקה דלא עביד איניש דפרע בגו זימניה. ואפי' מיתומים קטנים. דכי היכי דלא פרע אינש בגו זימניה ה"נ לא מיתפיס צררי בגו זימניה. וה"ר יונה ז"ל כתב דאע"ג דלא חיישינן לפרעון בגו זימניה לצררי חיישי' אף בגו זימניה דמשכון עביד איניש דמתפיס אף בתוך הזמן ואף בשעת הלואה ולהכי לא פי' טעמא דאין נזקקין משום פרעון אלא משום צררי לאשמועי' דאף בתוך הזמן אין נפרעין ולא נהירא לי דלא שכיח כלל להתפיס צררי בתוך הזמן. ואפי' לאביי ורבא דאמרי אם יזדמנו מעות ללוה תוך הזמן זימנין דפרע לפי שירא שמא יוציא המעות וכדאתי זימניה טריד ליה. אבל מה צריך להקדים וליתן לו אחד מחפציו בתוך הזמן. אם יגשנו בזמנו עוד יש שהות ליתן לו אחד מחפציו. אבל לצררי חיישי' גבי יתמי אחר הזמן דמלתא דשכיחא היא כשהמלוה נוגש ללוה הוא מרויח לו זמן ע"מ שיתן לו משכון שיהיה בטוח ממעותיו. הלכך לא גבי מיתמי עד דגדלי שמא ימצאו עדים שהתפיס אביהן צררי ולהכי נמי אמרינן טעמא משום צררי ולא משום פרעון דחשש פרעון אינו מספיק אלא לענין שבועה ולא לדחות הפרעון עד שיגדלו. משום דאם איתא דפרע אבוהון הוה מהדר ליה שטרא. ולא חיישינן שמא יבואו עדים שפרע והניח השטר בידו דמלתא דלא שכיחא היא. וכי תימא אי מגבי מיתמי קטנים הוה ליה למימר אע"ג דאמר מר אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהן דאיירי בקטנים אבל ההיא דהבא ליפרע מנכסי יתומים איירי אפילו בגדולים. וי"ל דאי הוה נקיט דאין נזקקין הוה אמינא דגבי בשבועה כדין הנפרע מן היתומים. להכי נקט הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה לאשמועי' דהכא לא צריך שבועה. וא"ת והא אשכחן גבי אלמנה דחיישינן לצררי אפי' בתוך הזמן דתנן בפ' השולח דף לד: אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומין אלא בשבועה וטעמא משום דחיישי' להתפסת צררי אע"פ שלא הגיע זמן הכתובה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. וי"ל דשאני אלמנה כיון דבתנאי ב"ד אית לה חיישי' לצררי אפי' בתוך הזמן כדאמרי' בכתובות פרק הנושא דף קב: בנותיו כיון דבתנאי ב"ד קאכלי אימור צררי אתפסה. בת אשתו כיון דלאו בתנאי ב"ד קאכלה לא חיישינן לצררי. וריצב"א תירץ דבכתובה נמי לא חיישינן לצררי תוך זמנו אלא שכיב מרע סמוך למיתתו אורחיה להתפיסה צררי כדי שלא תתבזה אלמנותו בב"ד. ובזה מתורץ מה שמקשה ר"י בפרק מי שמת דף קנח. אהך מתני' דנפל הבית עליו ועל אשתו למ"ד נכסים בחזקת יורשי האשה היכי גבו דאף אם מת הבעל תחלה לא היתה גובה כתובה בלא שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. ולהאי שינויא ניחא דכיון דנפל הבית עליו ולא מת מתוך ישוב הדעת לא חיישינן שמא התפיס צררי כשהיה בריא לכך אינה צריכה שבועה. ושטר בתוך זמנו הבא לגבות מן הלקוחות כתב הרמב"ן בשם רב האי גאון דבעי שבועה. ואפשר הא דחיישינן לפרעון טפי מביתמי משום דאי איתא דפרע הוה פקיד בעידן דמית ואי טעין פרעתיך בתוך זמני אע"ג דאין נאמן יראה שצריך לישבע שבועת היסת כיון שטוען טענת ברי אבל ביתמי לא משבעינן ליה מספק. איבעיא להו תבעו לאחר זמנו וא"ל פרעתיך בתוך זמנו מהו מי אמרי' מה לי לשקר במקום חזקה או לא ולא איפשיטא ולא מפקינן ממונא אלא משתבע שבועת היסת ומיפטר. הא דאמר במתני' בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן פי' רש"י עד שיביא התובע עדים שתבעו ולא נתן. ותימה היא דמשום שלא נתן מיד בשעה שתבעו הוי לעולם בחזקת שלא נתן. ואפילו אם אמר בפני עדים איני רוצה ליתן לך דלמא אשתמוטי מישתמיט עד דהוו ליה זוזי ואז נתן לו. ורש"י לטעמיה שפי' בפ"ק דב"מ דף יז. גבי צא תן לו ואמר פרעתיך והעדים מעידים אותו שלא פרע כגון שאמרו עדים בפנינו תבעו פרע לי ע"פ ב"ד ולא פרעו בפנינו הואיל ובפניהם העיז לעבור ע"פ ב"ד שוב אינו נאמן לומר פרעתי שלא בעדים ושם כתבתי שאין נראין לי דבריו גם כאן נראה לי כמו שכתב ה"ר ז"ל כגון שבאו עדים ואמרו עמנו היה שמעון במקום פלוני מיום שהחל ראובן בנין כותל זה ויודעין אנו שלא פרעו. אי נמי כגון שעמד שמעון בדין וחייבוהו ב"ד לבנות עד ד' אמות וסרב על צווי ב"ד הרי הוא בחזקת שלא נתן כדין גזלן. אבל אם סרב בעדים ולא עמד בדין יכול לומר שוב נמלכתי ופרעתי:

סימן י[עריכה]

סמך לו כותל אחר אמר רב הונא סמך לפלגא סמך לכולה. ורב נחמן אמר למאי דסמך סמך ולמאי דלא סמך לא סמך והלכתא כרב נחמן ומודה רב נחמן באפריזא ובאקבועי דכשורי. א"ר נחמן בי כוי לא הוי חזקה אע"ג דמנח הימלטי דא"ל אמינא כי מפייסת לי לא תתרע אשיתאי:

סימן יא / יב[עריכה]

אמר רב נחמן אחזיק להורדי לא אחזיק לכשורי. פי' בכותל שידוע שהוא של ראובן שהוא בנאו לבדו ושמעון שכנו סמך עליו הורדי שהן קורות דקות וטוען שקנה ממנו או שנתן לו כח לסומכן עליו והחזיק ג' שנים אין לו כח לסמוך עליו קורות גדולות ולהכביד על הכותל יותר מאותו בנין שהחזיק בו כבר אחזיק לכשורי אחזיק להורדי ורב יוסף אמר אפי' אחזיק להורדי אחזיק לכשורי. ובספרי ספרד מצאתי איכא דאמרי א"ר נחמן אחזיק להורדי אחזיק לכשורי ופסקו הלכה כהאי לישנא. ואפי' לספרים דלא גרסי האי לישנא מסתברא דהלכתא כרב יוסף לפי שהקונה מחבירו ליתן לו רשות לבנות בכותלו לא שכיח שיקנה לחצאין ולפי שעה לא הוצרך אלא להורדי. וכתב ה"ר יונה ז"ל הא דאמר פרק הבית והעלייה דף קיז: עליון שבא לשנות בשקמים שומעין לו בארזים אין שומעין לו אלמא אין לחדש ולהכביד על הכותל יותר על חזקה ראשונה התם מיירי כגון שלקחו הבית והעלייה בנויין או שירשוהו והיה סיכוך העלייה בשקמים שלא זכה מתחלת מקחו בעלייה אלא בסיכוך שקמים אבל אם לקחו שנים חורבה ובנו זה בית וזה עלייה אע"פ שלא סיכך עלייה כי אם בשקמים כיון שאם היה רוצה היה מסכך בארזים אין אומרים הפסיד דינו מפני שלא רצה לסכך בארזים פעם ראשונה אלא אם נפלה העלייה יכול לסכך בארזים כמו שהיה דינו בתחלה וכן אחזיק להורדי דשמעתין דכיון דהחזיק בכותל שלש שנים ונאמן לטעון שלקחו כדי לבנות עליו ויכול לטעון כשלקחתיו מתחלה הייתי יכול לסמוך עליו כשורי ולא הפסדתי דיני לפי שלא הייתי צריך לאותה שעה אלא להורדי ונראה שחזקה זו מועיל אף לאבני החומה אם נפלו דמסתמא כשקנה ממנו רשות לסמוך על כותלו קנה ממנו כל הכותל להיות חצי שלו ולא אמרינן שהקנה לו רשות תשמיש בעלמא ולא בנין הכותל אבל אין לו בקרקע של מקום הכותל דאותו לא אמרינן שהקנה לו כל זמן שלא פירש:

סימן יג[עריכה]

אמר רב נחמן אחזיק לשפכי לא אחזיק לנטפי לנטפי אחזיק לשפכי ורב יוסף אמר אפי' אחזיק לשפכי אחזיק לנטפי אבל לצריפא דאורבני לא. ואיכא דאמרי אמר רב נחמן אחזיק לשפכי אחזיק לנטפי לנטפי אחזיק לשפכי אבל לצריפא דאורבני לא ורב יוסף אמר אפי' לצריפא דאורבני. עבד רב יוסף עובדא אפי' בצריפא דאורבני כשמעתיה וכן הלכתא והכא נמי איירי בחזקת שלש שנים וחזקה שיש עמה טענה:

סימן יד[עריכה]

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה משתמש בזיזים ובכותלים עד ד' אמות. ובעובי הכותל במקום שנהגו אבל בתורבץ אפדני לא ור"נ דידיה אמר אפי' בתורבץ אפדני אבל ברחבה שאחורי הבתים לא ורבא אמר אפילו ברחבה שאחורי הבתים והלכתא כרבא. אמר רבינא האי כשורא דמטללתא עד שלשים יום לא הוי חזקה לבתר תלתין יומין הוי חזקה. לא בחזקת קנייה איירי אלא אמתני' קאי מארבע אמות ולמעלה בחזקת שלא נתן כההיא דא"ר נחמן בי כוי לא הוי חזקה אלא דאייתי בתר הכי כל מימרי דרב נחמן והך מלתא דרב הונא קיימא אמתני' אבל בחזקה דקנייה אפי' אי חבריה בעינא בעי חזקה שלש שנים. ואי סוכה דמצוה היא עד שבעה יומי לא הוי חזקה לבתר שבעה יומי הוי חזקה ואי חבריה בטינא לאלתר הוי חזקה:

סימן טו[עריכה]

אמר אביי שני בתים משני צידי רה"ר זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו זה שלא כנגד זה ומעדיף מאי איריא רה"ר אפילו רה"י נמי דכיון דלא סמיכי אהדדי אפי' אין מפסיק ביניהם אלא רשות היחיד איכא היזק ראיה לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא רשות היחיד דודאי עביד אלא אפי' רה"ר דסד"א א"ל סוף סוף בעינא בעית איצטנועי מבני רה"ר קמ"ל דא"ל בני רה"ר ביממא חזו לי בליליא לא חזו לי את בליליא נמי חזית לי בני רה"ר כי קאימנא חזו לי כי יתיבנא לא חזו לי את כי יתיבנא נמי חזית לי בני רה"ר כי מעיינו חזו לי כי לא מעיינו לא חזו לי את כי לא מעיינת נמי חזית לי. אמר מר שני בתים משני צידי רה"ר זה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף וזה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף פשיטא לא צריכא דקדים חד מינייהו ועביד דידיה מהו דתימא מצי א"ל אידך שקיל אוזינקא ועבדיה כוליה דאילו נמלכת בי קודם שהתחלת הייתי אומר לך אני אעשה הכל על גגי ותן חצי ההוצאה או אתה תעשה עלגגך ואתן לך חצי ההוצאה ודין הוא שהיית צריך לעשות כן שהיינו משתכרין העדפה וגם שהיתה היזק ראיה מסולקת מכל וכל השתא נמי שעשית החצי על גגך תגמור ואתן לך ההוצאה קמ"ל דא"ל אמאי אישתהית כולי האי עד שהתחלתי שאילו אמרת לי תחלה הוה יהיבנא לך אוזינקא ומה ששתקת דסברת לא תתרע אשיתך אנא נמי לא אתרע אשיתאי:

סימן טז[עריכה]

אמר רב נחמן אמר שמואל גג הסמוך לחצר חבירו עושה לו מעקה גבוה ד' אמות על כותל ביתו ומשלו ואין בעל החצר מסייע לו בהוצאה אבל בין גג לגג לא ורב נחמן דידיה אמר אינו זקוק לד' אמות אבל זקוק למחיצה עשרה למאי אי להיזק ראיה ד' אמות בעי ואי למיתפס עליו כגנב בפחות מכאן סגי לעולם למיתפס עליו כגנב בעשרה לא מצי מישתמיט ליה בציר מעשרה מצי מישתמיט ליה אמר ממצורי קממצירנא:

סימן יז[עריכה]

איתמר שתי חצירות זו למעלה מזו אמר רב הונא תחתון בונה מכנגדו ועולה ועליון בונה מכנגדו ועולה ורב חסדא אמר עליון מסייע מלמטה ובונה שאם אין יסוד אין בנין ואין העליון יכול לסלק היזק ראייתו אלא ע"י בנין התחתון אם לא שיבנה כל הכותל על חלקו וזה אינו רוצה הלכך צריך לסייע את התחתון ומקציע עפר חצרו כשיעור חצי עובי הכותל ובונה הכותל על קרקעות של שניהם עד שיהיה הכותל גבוה ד' אמות למעלה מחצר העליונה ואע"פ שהתחתון נמוכה הרבה מן העליונה צריך התחתון לסייע לעליון בכל הבנין שאין יכול להסתכל בכל חצר העליון מ"מ כשהעליון עומד בשפת חצירו ומשתמש אז רואהו התחתון ואפי' בכה"ג מיקרי היזק ראיה כדאמר לעיל בני רה"ר כי קאימנא חזו לי כלומר לא קמזקי לי אלא דוקא כי קאימנא ואיני יכול לכופך להרחיק היזקך שאתה רואה אותי בשעה שאני עומד דבלאו הכי בני רה"ר חזי לי וצריך אני ליזהר מהם הלכך צריך התחתון לסייע לעליון עד השלמת ארבע אמות למעלה מחצר העליונה כדי שלא יוכל להסתכל בו כלל וכן אם חצרו למעלה מגגו של חבירו אין בעל החצר זקוק למחיצת ד' אמות דאין היזק ראיה מחצר לגג אבל זקוק למחיצת עשרה שלא יהא נתפס כגנב אבל בעל הגג צריך לבנות על שלו מחיצה גבוה ד' למעלה מקרקעית החצר שלא יראוהו כשהוא עומד בשפת חצרו ומשתמש ואם הגג נמוך מן החצר עשרה טפחים אין בעל החצר מסייע לבעל הגג בבנין כלום אבל אם אין הגג נמוך מן החצר עשרה אחר שיבנה בעל הגג עד כנגד קרקעיתה של החצר אז נותן בעל החצר לבעל הגג כמו שהיה צריך לעשות מחיצה י' שלא יהא נתפס כנגב כגון אם היה הגג נמוך מן החצר ו' טפחים נמצא שעל שניהם מוטל להוסיף על אותו הבנין ד' טפחים שלא יהו נתפסין זה על זה כגנב הלכך נותן בעל החצר הוצאת שני טפחים לבעל הגג. תניא כוותיה דרב חסדא שני חצירות זו למעלה מזו לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה. אלא מסייע מלמטה ובונה ואם היתה חצירו למעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו:

סימן יח[עריכה]

הנהו תרי דהוו דיירי חד עילאי וחד תתאי איפחת תתאי א"ל לעילאי תא וניבני א"ל אנא שפיר דיירינא אבנייה אנא לית לי דוכתא דדיירנא ביה אוגרנא לך לא מצינא דאיטרח לא קא מיתדר לי שוף אכריסך. ועול ושוף אכריסך ופוק א"ר חמא דינא קאמר ליה וה"מ דלא כשורי למטה מעשרה אבל מטי כשורי למטה מעשרה מצי א"ל למטה מעשרה רשותא דידי ההוא ולא משתעבד לך ויסתרו כל הבנין ויבנוהו ביניהם כאשר היה בתחלה והנ"מ דלא אתנו אהדדי אבל אתנו אהדדי סתרי ובנו וכי אתנו אהדדי עד כמה א"ר הונא בריה דרב יהושע כדנקיט איסורייתא דמחוזא וליהדר:

סימן יט[עריכה]

ההוא גברא דבנא אשיתא אחוריה כוותאה דחבריה א"ל קמאפלת עלי א"ל סכרנא לך הכא ועבידא לך כוי מלעיל מרעת לי לאשיתאי סתרנא לך עד הכא ובנינא לך ועבידנא לך כוי מלעיל אשיתא פלגא חדתא ופלגא עתיקא לא קאי סתרנא לכולא אשיתא ובנינא ועבידנא לך כוי מלעיל אשיתא חדתא בביתא עתיקא לא קאי סתרנא לכולה ביתא ובנינא לה ועבידנא כוי מלעיל לית לי דוכתא דדיירנא ביה אוגרנא לך לא מצינא דאיטרח א"ר חמא דינא קאמר ליה הא תו למה לי היינו הך לא צריכא אע"ג דדייר ביה בתיבנא וציבי:

סימן כ[עריכה]

הנהו תרי אחי דפלגו חד מטייה איספלידא וחד מטייה תורביצא אתא ההוא דתורביצא וקא בני אשיתא אפומא דאספלידא א"ל קמאפלת עילואי א"ל בדידי קבנינא א"ר חמא דינא קאמר ליה כי לא הי לו חזקת אורה א"ל רבינא לרב אשי ומ"ש מהא דתניא שני אחין שחלקו אחד נטל שדה לבן. ואחד נטל שדה כרם יש לבעל הכרם ד' אמות בשדה לבן שעל מנת כן חלקו. א"ל התם דעלו בהדדי. אטו הכא דלא עלו אהדדי. וכי בשופטני עסקינן. דעלו באשיתא והורדי ולא עלו באוירא פי' העלוי והשומא שעשו ביניהם זה בשביל הבנין ולא בשביל האויר. אבל בשדה וכרם השומא והעלוי היה גם בשביל הארבע אמות כי אי אפשר לכרם בלא הם. ולימא ליה אידור ביה כדדרי ביה אבהתאי. א"ל דף ז ע"ב מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי נהרדעי לטעמייהו דא"ר נחמן אמר שמואל האחין שחלקו אין להן דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא אמת המים זה על זה. ר"ת ז"ל פי' הא קמאפלת עלי דקאמר לאו משום אורה אלא משום שמאותה אספלידא היה רואה בעד התורביצא שדותיו הרחוקים דאי כפרש"י שמפרש שהיה מאפיל שלא היה אור בטרקלין מאי קאמר באוירא לא עלו פשיטא דעלו באוירא דבית שאין בו אורה מה הוא שוה. וכן ההיא דאין להן חלונות זה על זה איירי כגון שהיה רואה בעד חלונות של אחיו כל שדותיו ויכול אחיו לסותמה והשתא ניחא דהוה דומיא דאין להן דרך זה על זה ולא אמת המים והאי דקרו ליה אנדרונא לפי שאין יכול להביט מרחוק. והקשה עליו ר"י דא"כ מאי פריך מהא דתניא דיש לו לבעל הכרם ד' אמות בשדה לבן שאני התם שהכרם צריך להם לעבודת הכרם אבל הכא אין האיספלידא צריכה לאותה הבטה מרחוק ופי' דעדיין היתה אורה לאיספלידא מצד אחר ולא היה לה אור גדול כמו שצריך לאכסדרא ומשום הכי קרו ליה אנדרונא דלגבי אכסדרא הוי אנדרונא והשתא נמי ניחא דלא עלו באוירא כמו שצריך לאכסדרא והשתא אפילו לפי דברי ר"י אם אין לבית אורה מצד אחר יש לו חלון על של חבירו דמסתמא כי עלו אהדדי ושמו הבתים והעליות זה כנגד זה היה דעתם גם על עלוי האורה כי מה שוה בית אפל אבל אם יש שם אורה יתירה כמו אכסדרא יכול למעט האורה ובלבד שישאר בו אורה שיהא ראוי לדירה כי אדעתא דהכי לא עלו אהדדי אלא שיהא בית ראוי לדירה. כתב הראב"ד ז"ל נהי דאין יכול לערער על סתימת החלונות אם רוצה לבנות לפניהם ומיהו כל זמן שלא בנה לפניהם אינו יכול לומר סתום חלונותיך אע"פ שיש בהן היזק ראיה ואין דבריו נראין כלל דכיון דאין לו חזקה באורה היכי מצי למיעבד ליה היזק בראייתו ועוד דאיכא למיחש דלבתר תלת שנין טעין בחזקה ועוד דאין להן דרך זה על זה משמע דאע"ג דאביהן היה עובר דרך שדה זו לשדה אחרת מוחה הוא באחיו לעבור דרך שדהו וכן בחלונות מוחה הוא בו מלראות דרך החלון ולהחזיקה וכן כתב הרמב"ם ז"ל שצריך לסתום החלון ולהסיר אמת המים מעליו:

סימן כא[עריכה]

ההוא שטרא דיתמי דנפיק תברא עילויה א"ר חמא לא מיקרע קרעינן ליה ולא מיגבא מגבינן ביה לא מגבינן ביה דהא נפיק עליה תברא ולא מיקרע קרעינן ליה דלמא כי גדלי יתמי מייתי ראיה ומרעו לתברא שלחה רב אחא בר רבא לקמיה דרבינא הלכתא מאי שלח ליה בכולהו הלכה כרב חמא לבר מתברא דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. מר זוטרא בריה דרב מרי אמר בהא נמי הלכתא כרב חמא דאם איתא דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון ומדלא אפקיה בחיי אבוהון ש"מ זייופי זייפיה. כתב ה"ר יוסף ז"ל לא תימא דוקא היכא דמטא זימנא דההוא שטרא בחיי אבוהון וקתבע ליה בגויה אלא אפילו בתר דמית אבוהון הוא דמטא זימנא דשטרא כיון דמידע הוה ידע דאיכא עליה האי שטרא אכתי איכא למימר אם איתא דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון ולאזמוני לבי דינא ולכפויי למיקרע לההוא שטרא:

סימן כב[עריכה]

מתני' כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רשב"ג אומר לא כל החצירות ראויות לבית שער. כופין אותו לבנות לעיר חומה דלתיים ובריח רשב"ג אומר לא כל עיירות ראויות לחומה כמה יהא בעיר ויהיה כאנשי העיר י"ב חודש ואם קנה שם בית דירה הרי הוא מיד כאנשי העיר:

גמ' בעי מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן כשהן גובין לפי שבח ממון הן גובין או לפי נפשות הן גובין. אמר ליה לפי שבח ממון הן גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות דכל מילתא דלית ביה סכנת נפשות לא אזלינן אלא בתר ממון והכי נמי אמרינן בפרק הגוזל בתרא דף קיז: שיירא המהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה מחשבין לפי ממון וכן נראה כל מה שמחדשין עכומ"ז גזירות ופורענות על ישראל אפי' מענין אותן ביסורים ובמניעת מאכל ומשתה גובין הכל לפי ממון. דעיקר כוונתם על הממון. ואיכא דאמרי בעי מיניה רבי אלעזר מר' יוחנן כשהן גובין לפי שבח ממון הן גובין או לפי קירוב בתים הן גובין א"ל לפי קירוב בתים הן גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות. כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל אשתכח השתא בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא אין גובין לפי נפשות אלא לפי שבח ממון מיהו ללישנא בתרא טפויי הוא דמטפי דהא שבח ממון גובין אותו לפי קירוב בתים תדע שהרי אם יש שני בתים שוין כאחד כלום גובין מהן אלא לפי שבח ממון. וכן אם יש בית קרוב ואין בו ממון כלום וכי עולה על הדעת שגובין ממנו כלל כיון שאין בה ממון למאי חיישי' הא למדת דשבח ממון הוא עיקר ומאי לפי קירוב בתים דקאמר אף לפי קירוב בתים ומחלקין תחלה לפי הממון ואח"כ לפי קירוב בתים. ב' בתים שיש בהן ממון בשוה אחד קרוב ואחד רחוק הקרוב נותן יותר מן הרחוק ודברים אלו בזמן שיש שלום בעולם ואיכא אימת מלכות ואין לחוש אלא לאותם שבאין דרך לסטיות ובאקראי בעלמא אבל בזמן שיש מלחמה והמלכים מתגרים זה עם זה מסתברא דבכה"ג לא איכפת לן בקירוב בתים כלל דלגבי כרכום שכובש העיר קירוב בתים וריחוק בתים חדא הוא הלכך אין גובין אלא לפי שבח ממון ואם באין על עסקי נפשות גובין אף לפי נפשות והאי שבח ממון דקאמר דוקא ממון המטלטל דאיכא למיחש עלה אבל ממון שאינו מטלטל אין גובין עליו כלל דליכא למיחש עליו מידי ואם יש לחוש לגזילות חצירות וקרקעות ולשריפת בתים ולנתיצתן גובין אף לפי כולן הואיל ועל עסקי הכל הן באין:

סימן כג[עריכה]

תוספתא פי"א דב"מ מי שיש לו פתח במבוי אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי שיכול לומר רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי מי שיש לו בית בחצר אחרת בני חצר משעבדין אותו לעשות עמהן דלת ונגר ומנעול לחצר. ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו. ואם היה שרוי עמהן באותה חצר משעבדין אותו על הכל. ומי שיש לו חצר בעיר אחרת בני אותה העיר משעבדין אותו לחפור עמהן בורות שיחין ומערות ואמת המים ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו. ואם היה שרוי עמהם בעיר משעבדין אותו על הכל. כופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי. וכופין בני בקעה זה את זה לעשות ביניהן חריץ ובן חריץ:

סימן כד[עריכה]

כופין בני העיר זה את זה לקנות להן בהכ"נ ס"ת נביאים וכתובים:

סימן כה[עריכה]

רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן. א"ל רב נחמן בר יצחק עבר מר אדאורייתא ואדנביאי ואדכתובי. אדאורייתא דכתיב אף חובב עמים כל קדושיו בידך אמר משה רבינו ע"ה לפני הקב"ה אף בשעה שאתה מחבב עמים יהו כל קדושיו בידך. והם תכו לרגליך ישא מדברותיך. אמר רב יוסף אלו תלמידי חכמים שמכתתין רגליהן מעיר לעיר וממדינה למדינה לישא וליתן בדבורו של מקום. אדנביאי דכתיב גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם וגו' ואמר עולא פסוק זה בלשון ארמי נאמר אם כולם יתנו בגוים עתה אקבצם ואם מעט מהם ויחלו ממשא מלך ושרים. אדכתובי דכתיב מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהם ואמר רב יהודה מנדה זו מנת המלך. בלו זו כסף גולגלתא. והלך זו ארנונא כגון תשורה או ארוחה שעושין למלך כשעובר עליהן:

סימן כו[עריכה]

רב פפא רמא כרייא חדתא פי' באר מים חיים איתמי. א"ל רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא ודלמא לא מידויל. א"ל מישקיל שקילנא מינייהו ואי מידויל מידויל ואי לא מהדרינן להו ניהלייהו. וא"ר יהודה הכל לגלא גפא ואפי' מיתמי. אבל מרבנן לא רבנן לא צריכי נטירותא. הכל לכריא דפתיא שהוא תקון רחובה של עיר ואפילו מרבנן. ואי נפקי בכלוזא פי' המון עם. רבנן לאו בני מיפק בכלוזא נינהו שאין דרכן של תלמידי חכמים להזדלזל בפני עם הארץ. ההוא דמי כלילא דשדו אטבריא אתו לקמיה דרבי אמרו ליה ליתבו רבנן בהדן. אמר להו לא. ערקינן ערוקו. ערקו פלגא דליוה לפלגא אתו לקמיה דר' א"ל ליתבו רבנן בהדן אמר להו לא. ערקינן ערוקו. ערוק כולהו פש ההוא כובס שדיוה אכובס ערק כובס פקע כלילא. א"ר ראיתם שאין פורעניות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ. כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל שמעינן מהאי עובדא ומהא דאמר רב נחמן בר יצחק לר"נ בר ר"ח קא עבר מר אדאורייתא וכו' דכל מיני מסין ותשחורת המוטלין על הצבור בין קבועין ובין שאין קבועין אין ת"ח חייבין לסייע בהן את הצבור. ודוקא ת"ח שתורתן אומנותן אבל אין תורתן אומנותן חייבין והכי קאמרי רבנן ז"ל ונראה שת"ח שיש לו אומנות או קצת משא ומתן להתפרנס כדי חייו ולא להתעשר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקו מחזר על דברי תורה ולומד דברי תורה הוא הנקרא תורתו אומנותו:

סימן כז[עריכה]

כמה יהיה בעיר ויהיה כאנשי העיר. שנים עשר חדש. ולכל מילי מי בעינן שנים עשר חדש ורמינהי שלשים יום לתמחוי שלשה חדשים לקופה ששה לכסות תשעה לקבורה שנים עשר חדש לפסי העיר. א"ר אסי א"ר יוחנן כי תנן נמי מתני' לפסי העיר. ושמעינן דכל הני מילי חיוב או מפקינן מיניה דומיא דפסי העיר:

סימן כח[עריכה]

תניא המודר הנאה מבני העיר כל ששהה שם שנים עשר חדש אסור ליהנות ממנו פחות מכאן מותר ליהנות ממנו מיושבי העיר כל ששהה שם שלשים יום אסור ליהנות ממנו פחות מכאן מותר ליהנות ממנו:

סימן כט[עריכה]

אמר רב אסי אמר רבי יוחנן הכל לפסי העיר ואפי' מיתמי אבל מרבנן לא רבנן לא צריכי נטירותא. אמר רב פפא לשורא ולפרשא ולטורזינא אפילו מיתמי. כללא דמלתא כל מלתא דאית להו נטירותא ליתמי רמינן עלייהו. כתב ה"ר יוסף כל מלתא דאית להו נטירותא ליתמי כגון מיני פורעניות. אבל ארנוניות לא רמינן איתמי ויראה לי דכל מיני מסים מידי דנטירותא נינהו כי הם השומרים אותנו בין העכומ"ז. כי מה תועלת יש לקצת עכומ"ז בנו לשומרנו ולהושיב אותנו ביניהם אלא בשביל הנאה שניאותין מאת ישראל לגבות מהן מסין וארנונות. רבא רמא צדקה איתמי. א"ל אביי והא אמר רב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומין אפי' לפדיון שבויים. א"ל אנא לאחשובינהו קעבידנא. ת"ר קופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה נגבית בשנים שאין עושין שררה על הצבור בממון פחות משנים. ומתחלקת בשלשה מפני שהוא כדיני ממונות תמחוי נגבית בשלשה ומתחלקת בשלשה מפני שגיבויו וחלוקו שוה והקופה דבר קצוב הוא על כל אחד ואחד ואין הגבאין לא מוסיפין ולא גורעין לכך נגבית בשנים. אבל תמחוי אין דבר קצוב אלא לפי צורך השעה הוא נגבה לעניי עולם וצריכין לקצוב על כל אחד ואחד כפי הראוי לו ונמצא שהוא כדיני ממונות לפיכך צריך שלשה. תמחוי נגבת בכל יום. קופה מערב שבת לע"ש. תמחוי לעניי עולם קופה לעניי העיר. ורשאין בני העיר לעשות תמחוי קופה וקופה תמחוי ולשנותן לכל מה שירצו ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתן. פי' ר"ת ולשנותן לכל מה שירצו אפי' לדבר הרשות והתיר ליתן מעות הקופה לשומרי העיר לפי שעל דעת בני העיר נותנין אותה. ויש להביא ראיה לדבריו מהא דגרסינן בערכין דף ו: ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה. סבר רב חייא בר רבין למימר ל"ש לדבר הרשות ול"ש לדבר מצוה. א"ר אמי הכי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה. והני מילי עד שלא נשתקע שם בעליה ממנו אבל נשתקע שם בעליה ממנו אפי' לדבר הרשות מותר לשנותה והטעם לפי שהמתנדב להביא ליד צבור על דעת הצבור הוא מתנדבו. והא דאמרי' בערכין האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה. ה"מ גבאי אבל צבור יכולין לשנות וגבאי נמי דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה. כדאמר בערכין דקאמר התם. שעזרק טייעא אנדיב שרגא ושנייה חזנא איקפד רחבה משום דעכומ"ז מיפעא פעי. משמע דבישראל כי האי שרגא וכי האי שרי. אלמא אף על גב דבא ליד גבאי מותר לשנותה לדבר מצוה. ואין לומר דשאני מילי דבי כנישתא דשל צבור נינהו וצבור מותרין לשנות אפילו לדבר הרשות דהכא חזנא הוא דשנייה דהיינו גבאי ולא צבור. ותימה כיון שמפרש משבאת ליד גבאי אסור לשנותה היינו דבר הרשות א"כ היכי מצי למימר עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה לדבר הרשות הא אמרי' ר"ה דף ו' בפיך זו צדקה ואי אפשר לחזור בו. וי"ל דה"ק עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה פירוש ללוות ע"מ לפרוע. משבאת ליד גבאי אסור ללוותה לדבר הרשות אפילו לחזור ולפרוע. אבל לשנותה לדבר מצוה מותר אפי' לא יפרענה עוד. וכן מוכח בערכין דקאמר התם יזיף ופרע. וה"ר יוסף הלוי ז"ל כתב דהא דקאמר ולשנותן לכל מה שירצו דוקא לדבר שהוא צורך עניים כגון כסות ובית לינה וקבורה אע"פ דקופה ותמחוי מזון הן יכולין לשנותן לדברים אחרים ובלבד שהוא לצורך עניים אבל לדברים שאין צורך עניים אין להם רשות לשנותן דהוה ליה כגוזל עניים והביא ראיה מהא דתנן במס' שקלים פ"ב מ"ה מותר עניים לעניים מותר שבוים לשבויים מותר עני לאותו עני מותר שבוי לאותו שבוי. וההיא דישראל שהתנדב מנורה או נר שאני התם דכל המתנדב לצורך בהכ"נ על דעת הצבור מתנדב דבהכ"נ עצמו יכולין למוכרו ואפי' למישתי ביה שכרא וציפי דבי כנישתא שינו אותן מבהכ"נ לבית המדרש. ונ"ל דאין ראיה ממה שהביא מההיא דשקלים דהתם לא איירי במעות של קופה אלא ע"י מקרה שהוצרכו לגבות מעות לצורך עניים כגון מלבושים או שבאו שם עניים הרבה דומיא דשבויים ובהא הוא דאמר דמה שהגבו לשמם לא ישנוה ליתנו לעניים אחרים. אבל בני העיר שעשו קופה בסתם לדעתם עשאוה. ולשנותן לכל מה שירצו ולכשיצטרכו מעות לעניי עירם יגבו פעם אחרת. וכן משמע לישנא דלכל מה שירצו. דאי לאשמועי' דלצורך עניים דוקא יכולין לשנותה כיון דאשמועי' כבר דיכולין לשנות תמחוי שהוא לעניי עולם ליתנן לעניי העיר וקופה שהיא לעניי העיר ליתנו לעניי עולם ואין בו משום גזל שנותן מה שנגבה לעני זה לעני אחר כ"ש מה שנגבה לאותן עניים שיכול לשנותן ממעשה למעשה. וגרסינן בירושלמי דשקלים מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים ואין ממחין ביד הפרנסים כלומר אם ראו שיש צורך בדבר ובאו לשנות אין ממחין בידן על כן נראה דברי ר"ת

סימן ל[עריכה]

אמר מר אין עושין שררה על הצבור פחות משנים מה"מ א"ר נחמן בר נתן דאמר קרא והם יקחו את הזהב שררה הוא דלא עבדינן הא הימוני מהימן מסייע ליה לרבי חנינא דא"ר חנינא מעשה ומינה רבי שני אחין לקופה מאי שררותא דא"ר נחמן אמר רבה בר אבוה ממשכנין על הצדקה ואפילו בע"ש איני והכתיב ופקדתי על כל לוחציו ואמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא אלו גבאי צדקה לא קשיא הא דאמיד והא דלא אמיד כי הא דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה. ת"ר גבאי צדקה אינן רשאין לפרוש זה מזה בשוק אבל זה פורש לשער וזה פורש לחנות וגובין:

סימן לא[עריכה]

מצא מעות בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא יתנם לתוך ארנקי של צדקה ולכשיגיע לביתו יטלם כיוצא בו היה נושה בחבירו מנה ופרעו בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא יתנם לתוך ארנקי של צדקה ולכשיגיע לביתו יטלם. ת"ר גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן כיוצא בו גבאי תמחוי בזמן שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן. ת"ר מעות של צדקה אין מונין אותם שנים שנים אלא אחד אחד אמר אביי מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא שנקנו מן הקופה כיון ששמע להא דתניא ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן לכל מה שירצה הוה יתיב:

סימן לב[עריכה]

אמר אביי מריש הוה עביד מר תרי כיסי. חד לעניי מתא וחד לעניי עולם כיון דשמעה להא דאמר בשמואל לרב תחליפא בר אבדימי עביד חד ואתני איהו נמי עביד חד ומתני. א"ר אנא אתנויי נמי לא צריכנא דכל דאתו אדעתא דידי אתו מאי דבעינא עבידנא ביה:

סימן לג[עריכה]

הנהו טבחי דאתנו בהדי הדדי כל דעביד ביומא דחבריה ליקרעיה למשכיה. אזל חד מינייהו עבד ביומא דחבריה קרעוה למשכיה אתא לקמיה דרבא וחייביה איתיביה רב יימר בר שלמיא לרבא והתניא ולהסיע על קיצתן ולא אהדר ליה א"ר פפא שפיר עבד דלא אהדר ליה ה"מ היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו. מכאן דכל בעלי אומנות יכולין להתנות ביניהם והם הנקראין בני העיר בענין מלאכה ואדם חשוב היינו דוקא כגון רבא שהיה ראש ומנהיג בעיר ואפילו כל בני העיר לאו כל כמינייהו להתנות אם לא מדעת אדם חשוב:

סימן לד[עריכה]

ת"ר אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם גזברין ואע"ג שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר אך לא יחשב הכסף אשר ניתן על ידם כי באמונה הם עושים. א"ר הונא בודקין למזונות ואין בודקין לכסות איבעית אימא סברא ואב"א קרא סברא דהאי מיבזי והאי לא מיבזי וקרא דהכא כתיב הלא פרוש לרעב לחמך פרוש והדר הב ליה כתיב כי תראה ערום וכסיתו לאלתר ורב יהודה אומר בודקין לכסות ואין בודקין למזונות איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא סברא האי מצטער והאי לא קמצטער קרא דכתיב הלא פרוש לרעב לחמך פרוש והב ליה לאלתר והתם כי תראה ערום וכסיתו לכשיראה לך בעדים. תניא כוותיה דרב יהודה אמר כסוני בודקין אחריו פרנסוני אין בודקין אחריו:

סימן לה[עריכה]

תנן התם אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מד' סאין בסלע לן נותנין לו פרנסת לינה מאי פרנסת לינה. א"ר פפא פוריא ובי סדיא. מחזר על הפתחים אין נזקקין ליתן לו מן הקופה מתנה מרובה אבל נזקקין לו לו מתנה מועטת:

סימן לו[עריכה]

רב אסי לעולם אל ימנע אדם עצמו משלישית השקל לשנה שנאמר והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל לשנה. ואמר רב אסי שקולה צדקה כנגד כל המצות שנאמר והעמדנו עלינו מצות מצוה אין כתיב כאן אלא מצות. אמר רבי אלעזר גדול המעשה יותר מן העושה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום. ר"א יהיב פרוטה לעני ומצלי אמר דכתיב אני בצדק אחזה פניך מאי אשבעה בהקיץ תמונתך. א"ר נחמן בר יצחק אלו ת"ח שמנדדין שינה מעיניהן בעוה"ז והקב"ה משביען מזיו שכינתו בעוה"ב איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה ד' מאה דינרין לקמיה דר' אמי ולא קבלינהו שדרתה לקמיה דרבא וקבלינהו משום שלום מלכות עבד ור' אמי אומר אי משום שלום מלכות איבעי ליה למיתבינהו לעניי עובדי כוכבים ורבא נמי לעניי עובדי כוכבים יהבינהו ורבי אמי דאיקפד לא סיימוה קמיה :

סימן לז[עריכה]

מתני' אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד' אמות לזה וד' אמות לזה ולא את השדה עד שיהו בה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה ר' יהודה אומר תשעה חצאי קבין לזה ותשעה חצאי קבין לזה ולא את הגינה עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה ר"ע אומר בית רובע ולא את הטרקלין ולא את המורן ולא את השובך ולא את הטלית ולא את המרחץ ולא את בית הבד עד שיהא בהן כדי לזה וכדי לזה אימתי בזמן שאין שניהם רוצים אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכאן יחלוקו ובכתבי הקודש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו:

גמ' א"ר אסי א"ר יוחנן ארבע אמות שאמרו חוץ משל פתחים תנ"ה אין חולקין את החצר עד שיהא ח' אמות לזה וח' אמות לזה והא אנן תנן ד' אמות אלא לאו ש"מ כדרב אסי אמר ר' יוחנן ש"מ וטעמא דלא פלגי בכל הני עד שיהא בו כשיעור המפורש במשנתנו לפי שאין ראוי לכל אחד להשתמש בחלקו המגיעו לפיכך כל אחד יכול לומר אני רוצה להשתמש בכולו. אבל אם כל אחד מכיר חלקו ואין לו רשות להשתמש בשל חבירו חולקין ואפילו בפחות משיעור המפורש במשנתנו ומלתא דפשיטא היא:

סימן לח[עריכה]

אמר רב הונא חצר לפי פתחיה מתחלקת ורב חסדא אמר נותן לכל פתח ופתח אמות והשאר חולקין בשוה פרש"י דמיירי בראובן שהיתה לו חצר ובה שני בתים אחד מהן פתוחים לו שני פתחים לחצר ולשני פתח אחד וחלק נכסיו על פיו ונתן האחד לשמעון בנו והאחד ללוי בנו אם באו לחלוק את החצר זה שיש לו שני פתחים נוטל שני חלקים בחצר והשני חלק אחד וכו'. וכן כתב ריב"א בשם הגאונים דבהכי איירי אבל שנים שירשו חצר אחת או קנו בשותפות חולקין החצר והבתים הכל בשוה ולא יטול אחד מהן בחצר יותר מחבירו ואם קדמו וחלקו הבתים קודם שחלקו החצר והגיע לחלק ראובן בית שיש לו שני פתחים ולחלק שמעון בית שאין לו אלא פתח אחד אין אומרים שזכה ראובן בארבע אמות בחצר לכל אחד מפתחיו אלא חולקין את החצר בשוה דהא קי"ל אחין שחלקו אין להן דרך וחלונות וסולמות זה על זה וכמו שאין החלון זוכה לו בהרחקת ד' אמות מכנגדו כך אין פתחו זוכה לו בד' אמות בחלק המשותף לחבירו וכדאסיקנן נמי בשני אחין שחלקו אחד נטל כרם ואחד נטל שדה לבן דאין לו לבעל הכרם ד' אמות בשדה לבן אלא היכא דעלו אהדדי אע"פ שצריכות לו לבעל הכרם ד' אמות כמו שצריכות לו לכל פתח ארבע אמות והקשה עליו ה"ר יונה ז"ל מהא דאמרינן בפרק חזקת הבתים דף ס. גבי הא דתנן קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא לשוויא תרי בר תרתי דקשקיל שמנה אמות בחצר אע"ג דהנך שני פתחים איהו פתח להו ולא אבוה זכי ליה בד' אמות בחצר הכא נמי היכא דפלוג ומטא לחד מינייהו בית שיש לו שני פתחים אית לן למימר שזכה בכל פתח בד' אמות ותירץ דהכי פירושו לקמן דשקיל שמנה אמות בחצר כלומר שמא יחזיק זה בפתח שלש שנים ויטעון ויאמר ברשותך פתחתי ומכרת או נתת לי ד' אמות לאותו פתח לפרק משא והחזקתי בו שלש שנים ויראה לי שמה שפרש"י דאיירי בנותן מתנה לבניו דוקא בשביל רב הונא פי' כן דאחין שירשו או שותפין שחלקו פשיטא שאין חולקין את החצר לפי הפתחים אבל דברי רב חסדא מתוקמא שפיר אף באחין ושותפין שחלקו שני בתים שבחצר בשומא שאותו שהגיע לחלקו בית שיש לו שני פתחים נוטל שמנה אמות לשני פתחיו והאחד ד' אמות לפתחו מידי דהוה אשני אחין שחלקו אחד נטל שדה לבן ואחד נטל כרם וחלקו בשומא ובעילוי דכרם עדיף משדה לבן וצריך בעל הכרם ליתן דמים לבעל השדה או להוסיף לו בשטח הקרקע ואז יש לו ד' אמות בשדה לעבודת הכרם משום דצריכי לכרם ומסתמא גם בשבילו עלו אהדדי וכן נמי כשחלקו הבתים מסתמא לא היו לגמרי שוין בדמים זה כזה וחלקו בשומא ובעילוי ואז אמרינן דארבע אמות שלפני פתחו היתרים על של חבירו היו בכלל העילוי שהם צריכין לו לפרק משאו כמו שצריך הכרם לד' אמות ולא דמי לחלון שאינו זוכה לו בהרחקת ארבע אמות מכנגדו דהנהו ארבע אמות של הרחקה אינם כל כך מעיקר תשמיש הבית כמו ד' אמות שלפני הפתח שצריכות לפרק משאו וד' אמות הצריכות לכרם לעבודתו. ועוד התם יש לבית אורה הראויה להשתמש מצד אחר כדפרישית לעיל. אמנם מטעם אחר היה נראה שאין נוטל ד' אמות לכל פתח דגרסינן בירושלמי. א"ר יוחנן ד' אמות לא שהן לו לקנין אלא כדי שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו לשעה ובתוספתא נותנין לו מכניס ומוציא ארבע אמות בחצר אלמא אינם שלו לגמרי וחבירו משתמש שם כשהוא אינו פורק שם משאו ואין בהמתו עומדת שם וא"כ למה יהיו שלו אחר חלוקה לגמרי נמצא מפסיד האחד מה שהיה משתמש בהן מתחלה וכיון שהחצר חציה שלו ומשתמש בכולה למה יפסיד כשיחלוקו ומיהו י"ל דאין הכי נמי שיפסיד דכיון דעלו בדמים כל צרכי הבית הם בכלל העלוי וקודם שחלקו אין מקפיד אם חבירו משתמש בהו בשעה שאין צריך להם: תניא כוותיה דרב חסדא פתחים שבחצר יש להן ד' אמות לכל אחד ואחד היה לזה פתח אחד ולזה שני פתחים זה שיש לו פתח אחד נוטל ד' אמות וזה שיש לו שני פתחים נוטל שמנה אמות היה לו פתח אחד ברוחב שמנה אמות נוטל שמנה אמות כנגדו באורך הפתח וד' אמות בחצר ואם לא היה הפתח רחב כי אם שתי אמות מ"מ נוטל ארבע אמות על ארבע אמות דלא הוה לפרק משאו בבציר מהכי מדאמרינן לקמן לא לישוי תרי בר תרתי דקא שקיל תמני בחצר:

סימן לט[עריכה]

ואע"ג דאמרינן דכשנותן הבתים לבניו יפה כחו של אותו שיש לו שני פתחים מיהו אם נתן הבתים לשמעון והחצר ללוי אין לשמעון חלונות על לוי דלשניהם נתן בעין יפה ומהאי טעמא קי"ל דהאחין שחלקו אין להן דרך וחלונות וסולמות זה על זה משום דמוכר בעין יפה מוכר ולא דמי להא דאמרינן הכא דמי שיש לו שני פתחים נוטל לכל פתח ד' אמות דהכא לאו בחלק לוי הוא זוכה אלא מחלק אביו שהורישו שהרי לא פירש שיחלוקו החצר מחצה על מחצה אלא חלוקת הבתים ובאותה חלוקה נתפרשה גם חלוקת החצר ה"ר יונה ז"ל ולפי הגאונים אם יש בחצר של שותפין שמנה על שמונה ולאחד יש לו שני פתחים אינו יכול לומר איני רוצה לחלוק עד שיהא לי לכל פתח ד' אמות לפרק משא ועוד ד' אמות לשיעור חצר נמצא שיצטרך שיהיה בחצר ששה פעמים ארבע אמות על ארבע אמות אלא כיון שיש לו לפתח אחד שיעור פירוק משאו ארבע אמות ועוד ארבע אמות לחצר צריך לחלוק. וכתב הר"ר יוסף הלוי ז"ל דהני ארבע אמות על שמונה אמות דקאמרינן דוקא ארבע על שמנה דלא סגי לכל חד בבציר מד' אמות ואע"ג דאיכא עשר אמות באורכה אי ליכא בפותיא ד' אמות לית בה דין חלוקה כיון דליכא בפותיא ד' אמות לא חזי לתשמישתא. אמר אמימר פירא דסופלי יש לה ד' אמות לכל רוח ולא אמרן אלא דלא יחד לה פיתחא אבל יחד לה פיתחא אין לה אלא ד' אמות לפני פיתחא כיון שאין משתמש בה אלא דרך אותו פתח אותו צד שהוא כנגד הפתח הוא פתחו של הפירא ויש לה ד' אמות כנגד אותו הפתח:

סימן מ[עריכה]

אמר רב הונא אכסדרה אין לה ד' אמות פי' בית שיש לפניו אכסדרה אין לבית ארבע אמות לפי שאכסדרה כולה פרוצה מרוח אחת ואפשר דעייל לגוה ומפרק ואם אין לה ארבע אמות משלים עליה מן החצר ד' אמות מתיב רב ששת אחד שערי בתים ואחד שערי אכסדראות יש להן ד' אמות כי תניא ההיא באכסדרה רומיתא דלא אפשר למיעל לגוה ומפרק: ת"ר בית שער אכסדרה ומרפסת יש להן ד' אמות היו חמשה בתים פתוחין למרפסת אין להן אלא ד' אמות ולול של תרנגולים אין לו ארבע אמות דמטפסין ועולין ומטפסין ויורדין ובית שחציו מקורה וחציו אינו מקורה אפילו קרויו כלפי חוץ אין לו ד' אמות דאפשר דעייל לגיו ומפרק. גרסינן בסוכה דף ג. בית שאין לו ארבע אמות על ד' אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה ואין האחין והשותפין חולקין בו עד שיהא לכל אחד ארבע אמות על ארבע אמות דלא חזי לדירה בפחות מהכי. בעא מיניה רב הונא מרב אמי אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו או לא. פי' רבינו מאיר דלא מיבעיא ליה בני מבוי אחר. אם יכולין לעכב עליו דהא מלתא דפשיטא היא כיון שאין לו דריסת הרגל במבוי שאין מפולש היאך יחזיר פתחו לשם ועוד דהוה ליה למימר בני אותו מבוי כדאמרינן לקמן בשמעתין בני אותה העיר אלא אבני מבוי דידיה קאי אם יכולין לעכב עליו בטענת שמרגיל דריסת הרגל של בני מבוי אחר ליכנס למבוי זה דרך ביתו. אכסניא לפי בני אדם מתחלקת או לפי פתחים א"ל לפי בני אדם מתחלקת ובני מבוי מעכבין עליו:

סימן מא[עריכה]

תניא נמי הכי זבל שבחצר מתחלקת לפי פתחיה ואכסניא מתחלקת לפי בני אדם יש מפרשים זבל של בני אכסניא שדרך האכסנאים להניח גולפא ושדריא חולקין אותן בעלי האכסניא לפני בני אדם וי"מ אכסניא של מלך או של עבדים כשגובין אותן לפי בני אדם גובין ולא לפי פתחים:

סימן מב[עריכה]

אמר רבינא אחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהן הדרך. פירש רבינו חננאל הפנימי שהוא עומד באותו צד שהמבוי סתום ובקש לעשות מחיצה לרוחב המבוי ולסתום עד החצר הסמוכה לו ומעכבין עליו מפני שמרבה עליהן הדרך פירוש דריסת הרגל כיעד הנה כשהיו רבים נכנסין במבוי היו מתפשטין עד סוף המבוי ועתה היצר להם המקום מיתיבי חמש חצירות הפתוחות למבוי כולן משתמשות עם החיצונה והחיצונה משתמשת לעצמה והשאר משתמשות עם השניה והשניה משתמשת לעצמה ומשתמשת עם החיצונה נמצאת הפנימית משתמשת עם כולן ומשתמשת לעצמה תנאי היא דתניא אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו היה סתום ובקש לפתחו אין בני מבוי מעכבין עליו חמש חצירות הפתוחות למבוי כולן משתמשות עם החיצונה והחיצונה משתמשת לעצמה והשאר משתמשות עם השניה והשניה משתמשת עם החיצונה ומשתמשת לעצמה נמצאת פנימית משתמשת עם כולן ומשתמשת לעצמה דברי רבי רבי שמעון בן אלעזר אומר חמש חצירות הפתוחות למבוי כולן משתמשות במבוי. וקם ליה רב הונא כרשב"א וליתא לדרב הונא דהא רבי פליג על ר"ש בן אלעזר וקי"ל הלכה כר' מחבירו ואע"ג דאמורא יכול לפסוק אפי' כיחיד במקום רבים ואפי' דלא כסתם משנה היינו היכא דידע האמורא פלוגתייהו. אבל הכא רב הונא דלא ידע פלוגתייהו ואדעתא דנפשיה. קאמר ואפשר אי הוה ידע פלוגתייהו לא הוה פליג אכללא דקי"ל הלכה כרבי מחבירו הלכך סמכינן אכללא. היה סתום ובקש לפתחו אין בני מבוי מעכבין עליו. אמר רבא לא שנו אלא שלא פרץ פצימיו אבל פרץ פצימיו בני מבוי מעכבין עליו:

סימן מג[עריכה]

אמר אביי תניא דמסייע לך בית סתום יש לו ד' אמות פירץ פצימיו אין לו ד' אמות משום דהנך ארבע אמות אין קנויים לו להיות לגמרי שלו כשאר ממונו שאין יוצא מתחת ידו עד שימכרנו או יתננו לאחר אלא לתשמיש בעלמא הם קנויות לו כשהוא צריך להן וכיון שגילה בדעתו שאין צריך להם פקע זכותיה מינייהו. בית סתום אינו מטמא כל סביביו פירץ פצימיו מטמא כל סביביו דהוה ליה כקבר סתום דמטמא במגע: אמר רבה בר רב הונא מבואות המפולשות לעיר אחרת ובקשו בני מבוי לסותמן בני אותה העיר מעכבין עליהן ולא מיבעיא היכא דלית להו דירכא אחריתי אלא אפי' אית להו דירכא אחריתי מעכבי כדרב יהודה דאמר רב יהודה מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו כיון שהחזיקו בו ברשותו:

סימן מד[עריכה]

אמר רב ענן מבואות המפולשין לרה"ר ובקשו בני מבוי להעמיד להן דלתות בני רה"ר מעכבין עליהן סבור מינה הני מילי בארבע אמות דא"ר זירא אמר רב נחמן ארבע אמות הסמוכות לרה"ר הרי הן כרה"ר ולא היא התם לענין טומאה אבל הכא זימנין דדחקו בני רה"ר ועיילי להתם והא דקי"ל כרבי דפנימית יכולה לסתום כנגד פתחה והוא הדין כולן אם נתרצו שלמעלה מהם התם במבוי הפתוח לכרמלית והכא במבוי הפתוח לרה"ר והא דתניא נמי בתוספתא אין כופין בני מבוי זה את זה לעשות דלת למבוי מפני שיכול לומר רצוני שאכנס וחבילתי על כתיפי הא אם רצו כולן עושין לו דלת התם נמי דפתוח לסימטא או לכרמלית ונראה לי דאין חילוק בין כרמלית וסימטא לרה"ר לענין דין זה כיון שעוברים רבים לפני פתח המבוי דלענין שבת שייך לחלוק לפי שתלוי בבקיעת רבים כגון דגלי מדבר ונראה דההיא מיירי במבואות קטנים המפולשין למבוי המפולש לרשות הרבים דאפי' כי דחקי רבים ומתפשטין למבוי הסמוך לרשות הרבים כולי האי לא דחקי למבוי הפתוח לאותו מבוי:

סימן מה[עריכה]

ולא את השדה עד שיהא בה כו' ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה בבבל מאי אמר רב יוסף בי רדו יומא באתריה דתנא דמתני' היו הקרקעות חשובין והיו ראוי ליטפל אפי' בפחות מכדי עבודת יום אחד אבל בבבל שאין הקרקעות חשובים כל כך אין חולקין עד שיהא לכל אחד כדי מלאכת הפועלים ליום אחד.

סימן מו[עריכה]

פשיטא חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מיצרא ולא מצי למימר פשוט נחלוק השדה לשלשה חלקים ונטיל גורל ואם יפול לי חלקי באמצע ולך משני צדדים תטול אלא חולקין את השדה לשלשה חלקים ומטילין גורל על שני חלקים החיצונות והאמצעי הוא של הבכור ממה נפשך דשני חלקים של בכור כחלק אחד שווינהו רחמנא כדדריש פרק יש נוחלין דף קכד. מדכתיב פי שנים ודוקא שהוא עדית או בינונית או זיבורית אבל יש להן שלש שדות בינונית ועדית וזיבורית לא אמרינן שיטול הבכור מן העדית בשומא כנגד הבינונית שתפול לו מצד אחד כדי שיטול חלקו במקום אחד אלא יטול חלקו בכל שדה ושדה דלא עדיף כחו מפשוט דשני פשוטין חולקים בעדית ובינונית. יבם מאי אמר אביי היא היא ורבא אמר אמר קרא והיה הבכור הווייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור כלומר דעל החלק שנתחדש לו נקרא בכור. אבל חלק שהיה לו כבר לא יתעלה בשביל חלק בכורה שניתן לו חלק הראשון אצל חלק בכורה. ההוא דזבן ארעא אמיצרא דבי נשא כי קא מפלגי אמר הבו לי אמיצראי אמר רבה כגון זו כופין על מדת סדום מתקיף לה רב יוסף מצי אמרי מעלינן לך כנכסי דבי בר מריון. פרש"י לנו היא חשובה כקרקעותיו של בר מריון שהם חשובות. ופירש דמיירי בשדה הבעל ופעמים שזו מתברכת וזו אינה מתברכת משום דקשיא ליה אמאי איצטריך רב יוסף לקמן לומר האי מידויל והאי לא מידויל לימא משום דמעלינא לך כנכסי בר מריון אלא בשדה הבעל שייך למימר האי טעמא שפעמים שזו מתברכת וזו אינה מתברכת כי פעמים שהגשמים יורדין על זו יותר מעל זו מה שאין כן בבית השלחין וקשה דבבית השלחין נמי פעמים שזה לוקה בשדפון ובירקון וזו אינה לוקה. ופירש רבינו תם דמעלינן ליה אנכסי דבר מריון כלומר בני מריון היו עשירים ולא היו מוכרין קרקעותיהן אלא בדמים יקרים כך לא ניתן זכות שיש לנו באותה שדה אם לא בדמים יקרים ואין בזה משום מדת סדום שהרי יש לנו זכות בגורל זה שאם יפול לנו הגורל בין שתי שדות הרשות בידינו שלא נחליף עמך אם לא בדמים יקרים גם עתה נמי אין כאן מדת סדום אם אין אנו מבטלין חלקינו בשבילך ורבה סבר ליה דכופין על מדת סדום ואינן יכולים לעלות אותה שדה לפי שהיום או למחר אם נבא למכרה תקחנה ביוקר או תחליף בשלנו בעלוי דמים דכיון שאין חלק זה שוה יותר משאר חלקים אלא מחמת מצרנותו של זה אין להם להעלותה מטעם זה דמדת סדום היא והלכתא כרב יוסף דמעלינן ליה אנכסי דבר מריון. כתב ה"ר יונה ז"ל אם פקח הוא כשבאין לעלות לו השדה יותר מדאי יפחות מכדי עלוייה ויאמר או אני אתן בה שומא זו או אתם תקנוה וכיון שהם לא ירצו בה יטלנה הוא בלא גורל באותו עלוי לפי שהעילוי בכל מקום מבטל הגורל וכשחולקין האחין ושמין החלקים ובאו לחלוק בגורל יכול אחד מהן לעלות אחד מן החלקים ולומר אתן בה כך וכך יותר מן השומא או אתם תתנו בה כסך הזה ואם אינם רוצים בה באותו עילוי נוטלה בלא גורל. וכן כתב הראב"ד ז"ל ומסתבר הכי שכולן מרויחין בעילוי הנכסים ויש מפרשים בסגנון זה הא דקאמר מעלינן ליה כנכסי דבר מריון שמעלין אותה ואומר תן כך וכך יותר על שומתה או אני נותן כשיעור הזה ונוטל בלא גורל ולא שדעתו ליתן כך אלא שדעתו לעלותה עליו ואין לשון עילוי מתפרש בסיגנון זה אלא שמעלין אותו בשביל שחביב עליו בלא טעם וטענה:

סימן מז[עריכה]

חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא אמר רבה כופין על מדת סדום מתקיף ליה רב יוסף זימנין דהאי מידויל והאי לא מידויל לפי' ר"ת לא קאי אההוא דזבן ארעא אמיצרא אלא מלתא באפי נפשה היא ומיירי באחין שבאו לחלוק שתי שדות שיש לכל אחד נגר ורוצה האחד ליטול חצי שדה זו וחצי שדה זו והאחד אומר לחלוק שדה כנגד שדה שומעין לו דמדת סדום היא לחלוק כל שדה ושדה ובלבד שיהא שתיהן שוות עדית או בינונית או זיבורית ורב יוסף אומר אין שומעין לו דזימנין דהאי מידויל והאי לא מידויל ולא שייך הכא טעמא דמעלינן כנכסי דבר מריון כיון שאין לאחד מהן שדה במצר האחת והלכתא כרב יוסף. תרוייהו אחד נגרא א"ר יוסף כגון זו כופין על מדת סדום מתקיף לה אביי ולימא בעינא לאפושי אריסי והלכתא כוותיה דרב יוסף דאפושי אריסי לאו מלתא היא דקדק ה"ר יונה ז"ל מדקאמר רב יוסף טעמא משום כופין על מדת סדום ולא קאמר משום עיקר דין חלוקה אלמא שאין עיקר דין חלוקה לחלוק שתי שדות שדה כנגד שדה אלא לחלוק לכל אחד בכל שדה ושדה והיינו דקאמר אביי והא בעינא לאפושי אריסי כלומר כיון דאין עיקרי חלוקה כך ליטול כל אחד שדה שלימה אלא משום דכופין על מדת סדום אין כאן מדת סדום כיון דאפשר דקא מטיא ליה הנאה במה שיחלוק כל אחד ויפלו חבליו באמצע וישתמר שדהו יפה מתוך שיזקק חברו לשני אריסין מזה אחד ומזה אחד ואילו היה עיקר דין חלוקה לחלוק שדה כנגד שדה היאך היה אומר אביי שנשמע לזה לבטל דין חלוקה כדי שיקר מקריהו חלקת השדה באמצע לאפושי אריסי:

סימן מח[עריכה]

והא דדרשינן מדכתיב בבכור פי שנים דיהבינן שני חלקים אחד מצרא וכל שכן פשוט דשקיל אחד מצרא ה"מ בשדה אחת. אבל בשתי שדות אי לאו דכופין על מדת סדום הוו פלגי בכל חדא וחדא הלכך אם האחד מצרן לאחת מן השדות יכול לומר או תתן חלקי על המצר שלי בלא גורל או אחלוק בכל שדה ושדה כדי שיהא חלקי סמוך יותר למצר שלי ואין זו מדת סדום כיון שיש לו הנאה במה שיחלוק בכל אחת ואם יש שם שתי שדות ואחת גדולה שתי ידות והפשוט מצרן לגדולה יכול לומר אחלוק בה אע"פ שלא יטול הבכור חלקו כאחת:

סימן מט[עריכה]

ונקטינן מהך שמעתתא דשנים שקנו שדה בשותפות האחד שליש והשני שני שלישין כשחולקין נוטל שני שלישין במקום אחד כיון שקנה שני שלישין כאחד מידי דהוה אבכור ופשוט. אבל שלשה שקנו שדה בשותפות ושוב קנה אחד מהם השליש מחבירו כשבאין לחלוק אינו יכול לכופו ליתן לו שני חלקים כאחד כיון ששני השלישין לא היו מתחלה שלו והוא בא מכח אותו שקנה ממנו השליש ודומה ליבם הבא מכחו ומכח אחיו. חד גיסא אנגרא וחד גיסא אנהרא פלגי בקרנזול:

סימן נ[עריכה]

ולא את הטרקלין ולא את המורן כו' אין בה כדי לזה וכדי לזה מאי. א"ר יהודה אית דינא דגוד או איגוד. פרש"י קוץ דמים וקנה לך חלקי או אקוץ דמים ואקנה חלקך משמע אפי' שוה מנה במאתים וי"מ שמין את הנכסים בב"ד ומי שרוצה ליתן דמיו נוטל כאותה ששנינו כתובות דף צא. אבל אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר אין שומעין להן אלא שמין את הנכסים בב"ד ולא היא התם אית להו פסידא ליתמי אבל הכא לית ליה פסידא דהא א"ל או תן לי או קח ממני. וכך כתבו מקצת הגאונים ז"ל ולשון מעלין אותו בדמים מוכיח כדברי רש"י וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות שכנים וכן עיקר ודינא דגוד או איגוד קאי אכולה מתני' זולתי אחצר לפי שאינו דבר העומד לעצמו אלא משתמש הוא לבית ואין בית בלא חצר וכיון שהבתים מספיקין לשניהם צריכין הן להשתמש בשותפות בחצר. ורב נחמן אמר לית דינא דגוד או איגוד אמר אמימר הלכתא אית דינא דגוד או איגוד ותניא נמי הכי כל שאילו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים. תניא טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו רבן שמעון בן גמליאל אומר אין שומעין לו מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל משום דאמר ליה אי בדמי לית לי למיתב לך ואי מתנה לא ניחא לי דכתיב שונא מתנות יחיה וקפסקי רבנן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל משום דמסתבר טעמיה. כך כתב רב אלפס ז"ל ורבינו חננאל כתב דאיכא מאן דאמר הלכה כתנא קמא והכי מסתבר טפי דכיון דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים לית לן לאכרועי טעמא דיחידאה מסברא דנפשין ואדרבה שיטת גמרא כתנא קמא דקמתמיה גמרא בטעמא דרבן שמעון בן גמליאל ודחיק למימר חסורי מחסרא משום דלא מסתברא כלל דפליג רבן שמעון בן גמליאל כלל אטול אתה שיעור ואני פחות. ונהי דדחיק לפרוקי טעמא מיהו לא מסתבר כלל דהלכתא כוותיה ומיהו אם אמר טול אתה שיעור בדמים אין שומעין לו ודמיא להא דאמרינן גוד איכא איגוד ליכא ואי נמי קאמר טול אתה שיעור בדמים ואני פחות או אתה פחות ואני שיעור אין שומעין לו ולא דמיא לגוד או איגוד דהתם שתי הטענות נכוחות הן ושוה לשניהן. אבל מה שטוען זה טול אתה פחות אין זו טענה משום דפחות לא חזי. כתב ה"ר יונה ז"ל אם אמר טול אתה שיעור בדמים ואני פחות או אטול את הכל בדמים אע"ג דלא שביק ליה לחבריה למיגד הכל שומעין לו דכיון דאילו אמר טול אתה את הכל בדמים או אטול אני שומעין לו השתא נמי דקאמר ליה טול אתה שיעור בדמים שומעין לו משום דקאמר ליה אם יש את נפשך לקנות מחלקי קנה עד השיעור ודייך כי מה לך לקנות את כל חלקי ואם אין דעתך לקנות הרי אני קונה הכל או עד השיעור אם חפצך לעכב את הפחות וי"א דלא אמרי' גוד או איגוד אלא היכא דיד שניהם משגת לקנות אבל אם אחד מהן אין ידו משגת לא. ודייק מדפריך גמרא לרב יהודה ממתניתין דשני אחין ומשני שאני התם דגוד איכא ואיגוד ליכא אלמא ליתא לדינא דגוד או איגוד אלא היכא דיד שניהם משגת. ורב אלפס ז"ל כתב שהכל תלוי בתובע ולא חיישינן אי לית ליה לנתבע וההיא דשני אחין לא מצי תובע דהיינו העני למימר איגוד הלכך לא מצי דחיק לעשיר לקנות. אבל עשיר מצי למימר לעני גוד או איגוד אע"ג דלית ליה לעני למיגד. רבין בר חיננא ורב דימי בר חיננא שבק להו אבוהון תרתי אמהתא חדא ידעא מיפא ובשולי וחדא ידעא פילכא ונוולא אתו לקמיה דרבא אמר להו לית דינא דגוד או איגוד משום דלמר מיבעי ליה האי והאי ולמר מיבעי ליה האי והאי. ואפי' אם דמיהן שוין אין יכול האחד לומר טול אתה זו ואני זו או להפך כיון שאין מלאכתיהם שוות וכל אחד צריך לשתיהן ולא שייך גוד או איגוד אלא בדבר שתשמישן שוה ואין בו כדי לזה ולזה אבל בכל אחת מן השפחות יאמר האחד לחבירו גוד או איגוד וכן הדין אם נפל להן שדה וכרם ואין בכל אחד כדי חלוקה ואפי' דמיהן שוין לא יחלוקו שדה כנגד כרם בגוד או איגוד אלא על כל א' יאמרו גוד או איגוד אבל אם נפלו להן שתי שדות עידית וזיבורית או שדה גדולה וקטנה ואין בכל אחת לזה ולזה מאחר שתשמישן שוה יכול האחד לומר לחבירו טול אתה בשומא מן העידית כשווייה של הזיבורית ואני נוטל מן העידית מקצת בשווייה כפי מה שדמיה עודפין על הזיבורית אע"פ שאין מקצת ההוא ראוי אעשה כן:

סימן נא[עריכה]

כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דגוד או איגוד לא שייך אלא ביורשין או מקבלי מתנה. אבל אם לקחו שנים בית שאין בו כדי לזה ולזה אין אחד מהן יכול לומר גוד או איגוד שהרי לדעת שיהו שותפין בו לקחוהו שניהם ולא למכרו איש אל אחיו ונראין דבריו אם לא היה להם בית דירה ולקחוהו לדור בו או אם היה להם בית דירה ולקחוהו להשכירו לאחר. אבל אם היה להם בית דירה ונפל או נשרף דירתו של אחד מהן או הוצרך למכור מחמת דוחקו יכול לומר לחבירו גוד או איגוד כיון שצריך לדור בו ואינו רוצה לדור עם אחר וכן נמי אם הוצרכו שניהם ליכנס לדור בו. וכן כתב דדינא דגוד או איגוד אין בשדה. וזו היא סברתו דדוקא בדבר שמשתמשין בו בשותפות כגון בית דירה ומרחץ ובית הבד וטלית ושובך ואין נוח לאדם להשתמש בשותפות עם חבירו יכול לומר גוד או איגוד אבל בשדה אפשר לעובדה בשותפות או למוסרה לאריס. ואין דבריו נראין לי בזה:

סימן נב[עריכה]

ת"ר הרוצה לדבק תורה נביאים וכתובים מדבק יחד ועושה לו כדי לגול היקף מתחלתו וכדי לגול עמוד בסופו. תניא כל הספרים נגללין לתחילתן וס"ת לאמצעיתו נגלל ועושה עמוד אילך ואילך. ת"ר אין עושין ס"ת לא ארכו יותר על היקפו ולא היקפו יותר על ארכו. שאלו את רבי שיעור ס"ת בכמה אמר להו בגויל ששה טפחים. בקלף בכמה אמר להם איני יודע לקמן בשמעתין מוכח דהיקפו ששה בהדי עמודין קאמר גבי ס"ת שמונחת בארון דמסתמא היו העמודים בתוכה כשמונחת בארון והיה עוביה שני טפחים. וצ"ל שיש שיעור לעובי העמוד דאל"כ מאי האי דקאמר רב כהנא כתב שבעים ספרי תורות ולא איתרמי ליה אלא אחת אמאי ירבה או ימעט עובי העמוד עד דמתרמי ואי אמרת דעמודים המונחים בארון הן הן העמודים של ספר וכשהיו מוציאין הספר לקרות בו היו גוללין הספר סביב לעמודים וכשהיו מחזירין אותו לארון מסירין אותן העמודין כדי שיכנס באותן שני טפחים שבצד הלוחות אז ניחא דעוביין שני טפחים היו בלא עמודים:

סימן נג[עריכה]

ת"ר סדרן של נביאים יהושע שופטים שמואל מלכים ירמיה יחזקאל ישעיה תרי עשר. סדרן של כתובים רות ספר תהלים איוב משלי קהלת שיר השירים קינות דניאל מגלת אסתר עזרא דברי הימים:


הדרן עלך השותפין