רש"י על הש"ס/בבא בתרא/פרק א

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי



מתני' השותפין - שיש להן חצר בשותפות ובתי שניהן פתוחין לתוכו וכל חצירות ששנו חכמים לפני הבתים הן ורוב תשמישן בחצר:

באמצע - זה נותן מחלקו חצי מקום עובי הכותל וכן זה:

גויל גזית כפיסין - הכל מפרש בגמרא:

הכל כמנהג המדינה - אם מנהג לבנות בגויל אין חבירו יכול לומר איני חפץ אלא גזית:

זה נותן ג' טפחים כו' - שעובי כותל גויל ו' טפחים ושל גזית חמשה ושל כפיסים ד' ושל לבינים ג':

לפיכך - הואיל ובתחלת הבנין חייבום חכמים לבנות בין שניהם אם נפל הכותל לאחר שנים רבים אין האחד יכול לומר כל הכותל נבנה בחלקי ומשלי היו האבנים אע"פ שהוחזק יותר מחבירו וכגון שנפל הכותל בחלקו כדמפרש בגמ':

וכן בגינה - מחייבין את שניהן לבנות במקום שנהגו לגדור באמצע:

אבל בבקעה - שדה הלבן:

מקום שנהגו כו' - בגמ' מפרש מאי קאמר:

ועושה חזית מבחוץ - מפרש בגמ':

ועושין חזית מכאן ומכאן - להודיע ששניהם עשאוהו:

גמ' גודא - כותל:

(כדתנן) - דקרי תנא לגודא מחיצה:

מחיצת הכרם - שסמוך לשדה הלבן של חבירו:

אומר לו - לבעל הכרם גדור אתה שלא יאסרו גפניך את תבואת השדה משום כלאים לפי שסמך בעל השדה את זרעיו סמוך לגדר כדתנן בפרק שני (דף כו.) היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן את אילנותיו וזה סומך לגדר את זרעיו מכאן וכשאין שם גדר תנן בפ' שני לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא"כ הרחיק ממנו ד' אמות כדי עבודת הכרם דבהכי הוי כלאים:

חזרה ונפרצה אומר לו - לגדור:


קידש - התבואה אם הוסיף מאתים לישנא דקרא נקט פן תוקדש (דברים כב):

וטעמא דרצו - לבנות כותל דמדעת שניהן הוא דחייביה חכמים שיבנו בין שניהן ולקמן פריך כשרצו מאי הוי ליהדרי בהו אבל לא רצו שניהן שהיה אחד אומר דייה לחלקה במסיפס של יתדות עצים תקועים בארץ נמוכים לא כייפינן ליה ואין זה יכול לומר לו איני חפץ שתראה עסקי:

פלוגתא - חלוקת חצר שהושוו דעתם לחולקה וכגון שלא היה בה ח' אמות כדי לזה וכדי לזה שאין האחד יכול לכוף את חבירו לחולקה ולהכי תני שרצו שכיון שרצו לחולקה בונין כותל אבנים על כרחם ואם בא האחד לומר אי איפשי ביציאה זו אלא מסיפס בעלמא אין שומעין לו משום היזק הראיה:

הוה אמינא במסיפס בעלמא - מיירי מתני' דאיהו נמי מחיצה איקרו ורצו דקתני אחלוקה קאי וכשאין בה דין חלוקה קמ"ל כותל ורצו דקתני משום כותל דאי לא רצו פלגי לה במסיפס:

דרצייה חד מינייהו לחבריה - ביקש ממנו לחולקה במחיצה:

מהו דתימא א"ל כשנתרציתי לך - במחיצה מחיצה דקה נתרציתי ולמעוטי באוירא כגון של נסרים שהיא דקה והיזק ראיה אין בה או תמשוך עובי הכותל בחלקך חוץ מדבר מועט אבל לבנות כותל אבנים עב למעוטי נמי תשמישתי לא נתרציתי:

אסור לאדם שיעמוד כו' - שלא יזיקנו בעין רעה:

והא וכן קתני - דמשמע תרוייהו חד טעמא הוא גינה וחצר:

מחייבין אותו - והכא לא קתני רצו אלא על כרחו:

נפל שאני - שכבר נתרצו הראשונים בכותל:

ודקארי לה מאי קארי לה - וכי לא ידע דנפל שאני:

סיפא איצטריך ליה - כלומר הוא הדין נמי מעיקרא והאי דקתני נפל משום סיפא לאשמועינן דיותר מד' אמות אין מחייבין ואע"פ שהראשון היה גבוה יותר לא מחייבין ליה:

כופין אותו - כל אחד מבני החצר לתת חלקו בבנין:

בית השער - שבונים כותל נגד השער עגול סביב ועושין באותו היקף פתח קטן מן הצד משום היזק ראיות בני רה"ר שלא יראו תוך החצר:

הזיקא דרבים - שכל בני רה"ר מסתכלין שם:

אין חולקין - אין האחד כופה את חבירו לחלוק:

החלונות - אחד מבני השותפים הבונה כותל בחצר כנגד חלונותיו של חבירו בין מלמעלה וכו' אם הכותל גבוה יותר מן החלונות צריך להגביה למעלה מהן ד"א כדמפרש ואזיל כדי שלא יסמוך על כותלו וישחה ויראה בחלונותיו של חבירו:

בין מלמטה - אם הכותל נמוך מן החלונות צריך להשפילו מהן ד"א כדי שלא יעמוד על עובי כותלו ויראה:

ומכנגדן - צריך להרחיק את הכותל מן החלונות ד' אמות כדי שלא יאפיל:

הזיקא דבית שאני - שאדם עושה בביתו דברי הצנע:

מעקה גבוה ארבע אמות - כדי שלא יראה בחצר חבירו כשהוא משתמש בגגו:

ולא ידענא בהי עידנא דקא אתית - להשתמש בגגך:


דאיצטנע מינך - דברי הצנע אבל חצר החלוקה לתרוייהו קביעא תשמישתי' לכל אחד בחלקו כל שעה ולא עבדי בה מילי דצנעא:

כיון דרצו - לחלוק ולקמן פריך מאי איריא רצו אפילו לא רצו הרי הן יכולין לכוף זה את זה:

בונין כותל - של אבנים:

גודא - כותל אבנים ובחצר שיש בה דין חלוקה ועל כרחן חולקים:

וטעמא דרצו - שהתנו לחולקה בכותל אבנים הא לא רצו אין מחייבין אותו אלא מסיפס בעלמא:

כדאמרי אינשי כו' - תירוצא הוא:

שאין בה דין חלוקה - ח' אמות לא יחלוקו:

ובכתבי הקדש - ספר תורה שהוא בכרך אחד וכן נביאים וכתובים הכתובים בגליון כס"ת:

קנין דברים הוא - ואין חליפין קונין אלא דבר הנקנה או מכר או מתנה או שעבוד קרקעות שהקנין חל עליו או מטלטלין:

ברוחות - זה בורר לו חלק מזרחי וזה בורר לו חלק מערבי וקנו מידם ומעתה נקנה חלק מזרחי לזה ואין לזה חלק בו וכן השני לחבירו:

והחזיק - בחלקו רפק ביה פורתא וקרקע נקנה בחזקה אחרי אשר רצו בשעת חלוקה:

אריח - חצי לבינה והלבינה ג' טפחים והאריח טפח ומחצה ועובי הכותל אריח מכאן ואריח מכאן וטפח באמצע שנותן שם טיט לחברו:

לבינים ליבני - שלימות לבינה לעובי הכותל:

למורשא דקרנת' - ראשי האבנים בולטות לחוץ שאינן חלקות ולהכי בעי רוחב טפח יתירא:

לביני אורבי - בין דימוס שמכאן ובין דימוס שמכאן ונותן טיט באמצע: ה"ג אימא לביני דלא משפיין:

ש"מ כו' - ונפקא מינה למקבל עליו לבנות כותל לחבירו:

בריכסא - אבנים דקות וטיט בין שני הדימוסות:

למימרא דבגזית כו' כל ד' אמות גובה אי הוה פותיא ה' טפחים קאי ואי לא לא קאי - כדתנן במתני' בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה וקתני סיפא מחייבין אותן לבנותו עד ד' אמות ולפי חשבון זה לגובה שמנה צריך י' טפחים רוחב:

והא אמה טרקסין - דבנין שלמה דגזית הוה דכתיב אבני גזית (מלכים א ה) והוי שלשים אמה קומתה ואין עוביו אלא אמה להבדיל בין ההיכל לקדשי הקדשים:

דאיכא טפח יתירא - ומשום האי טפי פותיא מצי לאגבוה טובא ואין צריך לתת לכל ארבע אמות ה' טפחים רוחב:

בבנין - שהיה גובהו מאה אמות כדתנן במסכת מדות (פרק ד מ"ו):


בשנים - בית ראשון עמד ד' מאות ועשר ובית שני ד' מאות ועשרים:

אגב תקרה ומעזיבה - שהעלייה היתה נתונה עליו ומעזיבה של טיט טרכס על גבה וכובד המשא מעמיד הכותל שלא יטה לצדדין הלכך במקדש שני שלא היה כותל ל' מגיע לעלייה לא יוכל לעמוד:

הן וסידן או הן בלא סידן - הני שיעורי דמתני' עם עובי הטיח קא חשיב להן או דילמא מקום האבנים הוי בפותיא לבד טיח הסיד:

והא קתני טפחיים ומחצה - אלמא חצי טפח נמי חשיב:

חזי לאיצטרופי - של זה ושל זה מצטרפין לטפח:

הקורה שאמרו - לענין הכשר מבוי:

ג' טפחים - אלמא ג' טפחים דקתני לגבי מתני' גבי לבינין כדקתני זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה הן בלא סידן קאמר דהא לבינה לחודה שלשה טפחים:

התם ברברבתא - ומתני' בזוטרתא דעם סידן לא הוו אלא ג' טפחים:

משום פשיעותא - דילמא מתרמי אונס ופשעי ולא בנו אחריתי:

משום צלויי - כל זמן הבנין:

בי קייטא בסיתווא - בית הכנסת היה להם לימות החורף נמוך בכתלים רחבים וחלונות מועטין מפני הצינה ובימות החמה בית הכנסת אחר שאויר שולט בו:

זוזי - לצורך בית הכנסת החדש ומונחים ביד הגבאי מי איכא למיחש לפשיעות או לא:

שריגי ליבני - מסודרים הלבינים זה על גב זה ומזומנין לתתן בבנין:

הדרי הודרי - משופין ומתוקנין רהיטי הגג קיברונ"ש:

כי בנו נמי - בי כנישתא חדתא לא נסתרוה לעתיקא דדילמא מתרמי פדיון שבויין ומזבני ליה:

ולא אמרן - דלא ליסתרוה לעתיקא:

אלא דלא חזו ביה תיוהא - ביקוע שיהא מזומן ליפול:

עייליה לפורייה התם - כדי שלא יתייאש בבנינו שהחמה והגשמים מצערין אותו:

שפכי - מרזבין:

היכי אסביה עצה להורדוס - כדאמרי' לקמן בשמעתין וכתובה היא ביוסיפון בן גוריון:


אהדר ליה כלילא דיילי - האנקה מתרגמינן ילא (ויקרא יא) והוא שרץ שקורין הרצו"ן ושערו קשה כמחטין ועשה לו עטרה מעורו סביבות עיניו:

השתא מיהא [דאנא ואת] - אנא ואת שנינו כאן ואין שומע:

הנני מחלל את מקדשי - סיפיה דקרא מחמד עיניכם:

מסתפינא ממלכותא - כפופים היו למלכות רומיים:

מתמלכין - נוטלין רשות:

אי זיינך עלך ספרך כאן - אם נתגאית בכלי מלחמתך שהרגת בית אדוניך ספר יוחסין שלך בידינו הוא [ידענו] שאתה עבד:

לא רכא כו' - לא מלך ולא בן מלך:

קלניא מתעביד - נעשה בן חורין מאליו:

שישא - שיש ירוק שקורין ביי"ש:

ומרמרא - שיש לבן:

כוחלא - שיש צבוע כעין כחול:

אידוותא דימא - גלי הים [שהם נעים ונדים והעין מתעששת בראייתן]:

נענש דניאל - לקמיה מפרש עונשו:

מלכי ישפר עלך - עצתי תיטב בעיניך:

במיחן עניין - בחנינת עניים:

בכן תהא ארכא לשלותך - [יהא אורך] לשלומך:

כולא מטא - כל החלום של פורענות בא עליו:

לקצת ירחין תרי עשר - בשביל עצתו של דניאל תלה לו שנים עשר חדש:

בהוצא - לולבי דקלים:

ודפנא - ענפי עץ ערמונים שקורין לו"ר ופרי שלו קורין ביי"ש:

פשיטא - דהאבנים של שניהם דאפי' לא פסק לן דינא דמתני' המלמדנו שמתחלה בין שניהם עשאוה על כרחם היו חולקין בשוה האבנים שהרי ברשות שניהם מונחים ויד מי מהם תגבר: (הג"ה בפי' ר"ח קמ"ל דלא בעינן ראיה אלא שותף מפיק מיניה בלא ראיה ואיהו דטעין דדיליה נינהו עליו הראיה וכל כה"ג הכי דיינינן ליה וזה הדין מפורש עוד כמו כן בפרק הבית והעלייה בתחילתו איבעית אימא בשותפין כי האי גוונא אנוחי אבנים ברשות חבירו לא קפדי וחזקת רשות לאו כלום הוא שמעינן מינה דכל כהאי גוונא דמילתא דידיעא בשותפתא לתרוייהו אע"ג דמנחי ברשותא דחד מינייהו לא יכול למיטען דידי נינהו דברשותי מנחי דקי"ל שותפין לא קפדי אהדדי ע"כ):

השתא סתם גינה אמרת לא - אע"פ שהיזק ראיה קשה:

אמר אביי כו' - האי מקום שנהגו לגדור דקתני מתני' אבקעה קאי:

א"כ מאי אבל בבקעה - הא מינה סליק והכי איבעי למיתני אבל מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו:

מכפייה לקרנא לבר - ראשי הכותל יכוף לצד חבירו וכל חזית לשון קצה הוא וכן שנינו בתמיד (פ"ב מ"ד) גבי מערכה וחזיתה מזרחה ראשי הגזירין וכן מחזה מול מחזה דמלכים (א ז) ראשי הנסרים מוסבין זה מול זה ועבי' מאבראי כופה לצדי ראשי הכותל שמחבר בראשו אבנים וטיט ומעבהו:

דידי ודידיה הוא - כדקתני מתניתין כשעושין אותו בין שניהם עושין חזית מכאן ומכאן:

השתא נמי גייז לה - לההיא כפופה שהיא לצדו ואימא דידי ודידיה הוא ולא עשינו חזית:

מלגיו - לצד שלו ולקמיה פריך הא מבחוץ קתני:

לייף ליה - מחבר חזית אחרת לצדו:


נשעייה באמתא מלבר - יהא טח בטיט אמה בראש הכותל מבחוץ:

ומקפל ליה - מקפלו:

הוצא - אם עשו מחיצת נצרים כיצד יעשו חזית:

סינופי יריכי לבר - ראשי ההוצים ישב לצד שדה חבירו וכשיהיה סונף ההוצים כשיכלה האחד ויתן את חבירו יסנפנו מבחוץ:

הג"ה יריכי כדאמרי' לעיל טפח יתירא לביני אורבי תמ"ש - ור"ח פי' מוציא ראשי הקנים ודפנא שהוא הקנים העומדים לחיזוק המחיצה לחוץ מתוך פירושו משמע שהקנים שמעמידין מן הצד לסמוך הכותל וזהו לשון סניפין ע"כ:

אלא בשטרא - אם עשה האחד יביא עדים ויחתמו לו ואם עשהו שנים יעידו עדים ויחתמו דס"ל קופלא דטינא מעילויה הוצא לא ידיע:

ולא יעשו - חזית לא לזה ולא לזה והרי סימן שלא עשאה האחד בשלו שאילו עשאה היה עושה חזית מבחוץ:

ועביד דידיה - עשה חזית מבחוץ:

ותקנתא לרמאי - בתמיה וכי מפני דאגת רמאין איכפל תנא למיתני הא מתני':

ורישא - דקתני ועושה חזית מבחוץ לאו תקנתא משום רמאי הוא דלא לימא חבריה של שנינו הוא:

תנא דינא - הואיל ובקעה אין מנהג לגדור אין יכול לכופו אלא כונס לתוך שלו ובונה ואיידי דתנא דינא תנא תקנתא ועושה חזית משום רמאי אלא סיפא דינא לא תנא דהא פשיטא דאם עשו מדעת שניהם תעשה משל שניהם וכולה משום תקנתא הוא דתנייה:

מתני' המקיף את חבירו משלש רוחותיו - שקנה ג' שדות סביב שדה חבירו לשלשת מצריה וגדר את שלשתן ונמצא שדהו של אמצעי זה מוקף משלש רוחותיו:

אין מחייבין אותו - לתת כלום כדאמרי' דסתם בקעה מקום שנהגו שלא לגדור הוא: הג"ה תמ"ש ול"נ טעמא משום דאכתי לא מהני ליה מידי שהכל יכולים ליכנס מרוח רביעית אבל אם גדר רביעית מחייבין אותו כדאמרינן בגמ' ואע"ג דאמרינן לעיל דסתם בקעה מקום שנהגו שלא לגדור הוא ה"מ בין בקעה לבקעה וכותל גבוה ד' אמות לשם הוא דלא בעינן מ"ט דליכא היזק ראיה אבל בשביל היזק בהמות שלא יכנסו לשדה צריך לגדור גדר שלו עשרה טפחים המונע מליכנס הבהמות: ה"ג ר' יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית ולא גרסי' ניקף:

הג"ה וכן בפירוש ר"ח ומיהו אניקף מפרשינן לה לקמן - תוס' והכי מוכח בפ"ב דב"ק והלשון מוכיח דקתני אם עמד ולא קתני אם גדר מכלל דלאו בההוא דגדר השלש מיירי. ת' מו' שמ' ע"כ:

מגלגלין עליו את הכל - לתת חלקו בשלשת הראשונות דכיון דגדר את הצד הפתוח גלי דעתיה דניחא ליה במאי דגדר חבריה:

גמ' לפי מה שגדר - בכל יציאות שהוציא בהן הראשון יחזיר לו מחצה:

דמי קנים - דאמר ליה לדידי סגי לי בגדר קנים ואי אפשי בהוצאה של גדר אבנים: ה"ג תנן המקיף את חבירו מג' רוחותיו אין מחייבין אותו הא רביעית מחייבין אותו אימא סיפא ר' יוסי אומר כו' וגדר את הראשונה כו' אין מחייבין אותו. דהא לא אהני ליה מידי שהרי גלוי הוא מצד רביעית הא אם גדר עוד מקיף את הרביעית מחייבין אותו דאהני ליה:

אימא סיפא רבי יוסי אומר - בשלמא לרב הונא דאמר הכל דר' יוסי במה שגדר הוא היינו דאיכא בין ת"ק לר' יוסי דת"ק דלא נקט לישנא דהכל סבר דמי קנים בזול הוא דמחייבין אותו ור' יוסי סבר כו' דהא ליכא למימר דת"ק דוקא אם גדר מקיף את הרביעית הוא דמחייבין אותו אבל אם גדר ניקף לא דכ"ש הוא השתא היכא דלא גלי דעתיה דניחא ליה בהיקיפא קא מחייב ליה כ"ש היכא דגלי ולר' יוסי נמי קס"ד השתא דתנא ניקף וה"ה למקיף אלא בגלגול דהכל הוא דפליגי:

אלא לת"ק דמי קנים נמי לא יהיב ליה אלא מאי יהיב ליה - מאי מחייבין אותו דדייקינן ממילתיה:

יהב ליה אגר נטירא - דבר מועט שהיה צריך ליתן לשומר בכל שנה כשהיא בקמותיה:

דתנא קמא סבר - דמי רביעית יהיב ליה אם גדרה מקיף אבל דמי הראשונות לא יהיב ליה שכבר יצא מהם זכאי בבית דין שהיו שם ימים רבים ולא הועילו לו ואם גדרה ניקף לרביעית לא יהיב ליה מידי כדפיר' שכבר יצא ידי בית דין מהם ולר' יוסי לא שנא גדרה ניקף ולא שנא מקיף מגלגלין עליו את הכל בכולן דמי קנים:

ואיבעית אימא מקיף וניקף איכא בינייהו - דתנא קמא אית ליה דרבי יוסי היכא דגדרה ניקף אבל רבי יוסי לית ליה דתנא קמא בגדר מקיף תנא קמא סבר לא שנא ניקף ולא שנא מקיף כי גדר לרביעית מחייבין אותו דהא תנא קמא במקיף איירי ודייקינן ממילתיה הא רביעית מחייבין אותו וכל שכן כשגדרה ניקף דגלי דעתיה::


ור' יוסי סבר - דוקא גדרה ניקף דגלי דעתיה אבל גדרה מקיף לא:

רוניא אקפיה רבינא - ד' שדות היו לרבינא סביבות ארבעה מצריו של רוניא וגדרן:

הב לי כמה דגדרי - כרב הונא אליבא דר' יוסי דאמר הכל לפי מה שגדר דהכי קי"ל כדמוכח לקמן:

יומא חד הוה גדר - רוניא היה גודר תמרים מדקל שבשדהו:

קיבורא דאהיני - אשכול של תמרים משל רוניא ובפניו:

רמא ביה קלא - גער בו רוניא באריסיה דרבינא:

א"ל - רבינא גלית אדעתיך שחביבין הדקלין עליך וניחא לך בשמירתן:

לא יהא אלא עיזי בעלמא מי לא בעית כו' - כלומר אפי' אינך ירא מן הגנבים צריך אתה לשמרן מן העזים:

ולאו גברא בעית לאכלויי - להזעיק ולגעור בהן וירעם מתרגמי' אכלי (תהלים יח) וכן כל לשון הכרזה בתרגום יהונתן:

פייסיה במה דאיפייס - טוב לך להתפייס באגר נטירא הואילו ונתרצה לכך:

הגה"ה ואי לא דאיננא לך כר' יוסי כו' מכלל דהכי הלכתא - וכן פסק ר"ח. תמ"ש:

ארבעה לצלא וד' לצללא - אני שמעתי צלא רצען עני וצללא רצען עשיר וכך אמר לו ארבע ככרות צריכין לרצען עני למאכלות ביתו ליום כמו שצריכין לעשיר וזה עני הוא וצריך לו השדה לפרנסה וכשם שאתה אומר לו הסתלק מעלי בדינא דבר מצרא משום ועשית הישר והטוב כך אני אומר לך עשה ישר וטוב לעני זה ואל תסלקהו ויש לגמגם דהעור קרוי צלא ולא הרצען כדאמרי' בעלמא (נדרים נו, ב) מאי דרגש ערסא דצלא ואומר אני רוניא רצען היה ונותן עורות לעבדנין לעשות מהן מנעלין למוכרן בשוק וכך אמר לו רב ספרא לרבינא העני זה שכרו מועט שהוא צריך ליתן שכר הרבה לעבדנין דאמרי אינשי ארבעה זוזי לצורך מקח העור וארבעה זוזי לשכר העבדנין והיינו צללא לפיכך עשה ישר וטוב ותהי לו שדה זו לפרנסת ביתו ול"נ ד' לצלא ד' ככרות צריך לעבדן עני וד' לצללא כמו כן ד' לצורך עבדן עשיר ומשל הוא כנגד רוניא שהיה לו שדה אחת בתוך שדות של רבינא כדאמר לעיל דרבינא אקפיה מארבע רוחותיו ועכשיו קנה לו שדה אצל מצר רבינא ומפסיק שדה רבינא בין שדותיו וא"ל רב ספרא לרבינא שיעשה הישר והטוב להניח לרוניא אותה דעכשיו יהיה לו שנים שכמו שצריך שמירה לשני שדות [צריך] ג"כ לאחד ומכמה דברים יציאת האחד מרובה כיציאת שנים ונמצא רוניא משתכר:

מתני' מחייבין אותו לבנות עד ד' אמות - דבהכי סגי להיזק ראיה:

בחזקת שנתן - אם אמר האחד לאחר שבנאו אני עשיתיו משלי שלא רצה זה לסייעני ותובעו חצי היציאה וזה אומר נתתי חלקי נאמן:

עד שיביא התובע - עדים שתבעו ולא נתן לו דכיון דחובה עליו לסייעו ומשפט זה לכל גלוי לא היה בונה משלו אלא היה צועק עליו בב"ד:

סמך לו כותל אחר - לאחר שבנאו האחד למעלה מד' אמות הרבה ולא רצה האחר לסייעו בהגבהתו סמך השני כותל אחר כנגד כותל זה כדי לסכך ולתת עליו תקרה מכותל לכותל אע"פ שלא נתן עליו עדיין התקרה:

מגלגלין עליו את הכל - דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה דהיאך:

בחזקת שלא נתן - אם בא הראשון ותבעו לדין לאחר שסמך את כותלו לכותל ראשון ואומר לו תן לי חלקך במה שהגבהתי וזה אומר נתתי חלקי אינו נאמן אלא בעדים שאין משפט זה גלוי לכל ועד שיחייבוהו בית דין אינו עשוי ליתן:

גמ' הקובע זמן לחבירו - במלוה שהלוהו:


אילימא דא"ל פרעתיך בזמני - כשהשלמת את גובה ארבע אמות:

פשיטא - דנאמן שהרי זו טענת מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום:

אלא לאו דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני - קודם שהשלמת לארבע אמות:

ת"ש - מסיפא בחזקת שלא נתן כו':

אילימא דא"ל פרעתיך בזמני - כשגמרתי את כותלי וידעתי כמה נתחייבתי לסייע בהגבהתך:

מי יימר דמחייבו לי רבנן - הילכך אפילו אמר פרעתיך בזמני לא מהימן:

ואפילו מיתמי - אם מת הלוה בתוך זמנו גובה חובו מן היתומים בלא שבועה ולא חיישינן דילמא פרעיה:

מה לי לשקר - אי בעי אמר ליה פרעתיך בזמני הילכך כי א"ל נמי פרעתיך בתוך זמני נאמן בשבועה:


או דילמא - כיון דמוחזק לן דאין אדם פורע בתוך זמנו לא אמרינן במקום דאיכא חזקה דמרעיה לדבוריה מה לי לשקר וליהמנוהו:

אמר לו הין - ובפני עדים:

אין לך בידי - מפרש ואזיל מאי היא:

לא היו דברים מעולם - הלכך חייב לשלם שהרי יש עדים שהודה לו בפניהם וכיון דאמר לא לויתי מודה הוא שלא פרע שכל מי שאינו לוה אינו פורע הלכך כאומר לא פרעתי דמי דאילו אמר פרעתי נאמן אפילו לוה בפני עדים דקי"ל בשבועות (דף מא:) המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים:

סמך לפלגא - שלא היה כותל חדש ארוך ככותל הראשון אלא בחציו או בגובהו לא הגיע לגובהו של ראשון:

סמך לכולה - חייב ליתן לו חלקו בכותל הראשון כאילו סמך כותל שני כנגד כל הראשון דכיון דהתחיל סופו לגמור ויתן תקרה ותנן אע"פ שלא נתן עליו את התקרה נותן מיד:

תוס' - ויעשה עליות ע"ג תקרה ויצטרך לו כותל שהגביה חבירו ע"כ:

ומודה רב הונא בקרנא ולופתא - בחיבור שבקרן זוית לופתא חיבור הרי שהיה סוף ביתו של ראובן דבוק לכותל זה שבין שתי חצרות ולאחר זמן נמלך ראובן זה וחיבר בנין מועט בקרן זוית של סוף ביתו ובליטת הבנין משוכה כנגד מקצת אורך הכותל המבדיל בין החצרות מודה רב הונא דלמאי דלא סמך לא סמך שאין בנין כזה עשוי לימשך:

ומודה רב נחמן באפריזא ובאקבועי כשורי - לענין גובה דקאמר רב נחמן דלמאי דלא סמך לא סמך מודה הוא שאם עשה בכותל שסמך מקום הנחת ראשי קורות עלייה על פני כולה סופו להגביהו עוד כשיעור גובה עלייה וניחא ליה בגובה דכותל ראשון ונותן חלק בכל גובהו:

אפריזא - עץ ארוך ועב שנותן על פני כל אורך הכותל להניח עליו ראשי קורות ומגין עליהם שלא ירקבו מחמת ליחלוח הכותל ובלשון משנה קרוי מלטיסין ומי שאין לו עץ עב עושה חורים בכותל ונותן נסרים קטנים למעלה ולמטה ולצדדין ומניח בתוכו ראשי קורות והיינו אקבעתא דכשורי:

בי כוי לא הוי חזקה - שמעון שהגביה כותל החולק בחצר למעלה מד' אמות ועשה בו חלונות לצד ראובן להנחת ראשי קורות כמו שפירשתי לא הויא חזקה לגבי ראובן לאמר אני סייעתיך להגביהו שאלולי שסייעתיך לא היית עושה לי הנחת קורות שאם אבא לסמוך לו כותל אחר לאחר זמן שאתן עליה תקרה ואף על גב דמתנח ביה הימלטי הם נסרים עבים שנותנים בצדי החורים להגין על ראשי הקורות ולא מצי למימר ראובן אי לאו דסייעי בהדך לא טרחית כל האי טירחא:

דא"ל שמעון דכי מפייסת לי לא תתרע אשיתאי - אמרתי בלבי שמא תמלך לסמוך לי כותל אחר ולתת תקרה ותפייסני בממון במה שהגבהתי לא אצטרך לקלקל כותלי לנקוב בו חורים להנחת ראשי קורותיך:

תוס' - אחזיק להורדי. כל חזקות הללו דשמעתין אינן חזקות שלש שנים דלא שייך שלש שנים אלא גבי חזקת קרקע שמחזיק בשדה חבירו ואומר לקחתיו ממך אבל הכא בחזקת תשמישין בעלמא מיירי שמשתמש בשל חבירו ובשעה אחת משתמש בפניו ושותק הויא חזקה כדמוכח לקמן דאמרי' ואי חבריה בטינא לאלתר הויא חזקה וטעמא משום דאמרינן לא שביק איניש לאישתמושי בתוך שלו תשמיש של קביעות בלא רשותו וכיון דמשתמש זה לפניו ושותק י"ל דנטל רשות ממנו או נתן לו ממון ומכר לו תשמיש זה והני מילי דהויא חזקה כגון שטוען הוא מכר לי או נתן לי במתנה אבל אם טען נשתמשתי בפניו ושתק אינה חזקה כדתנן לקמן בחזקת הבתים (דף מא.) כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי והוא א"ל שלא אמר לי אדם דבר מעולם אינה חזקה כו' ובכל חזקות מיירי לא שנא חזקת שלש שנים ל"ש חזקת יום אחד כי הני. ע"כ:

אחזיק להורדי - להניח ראשי רהיטים דקים על כותל חבירו:

לא אחזיק לכשורי - להניח עלי קורות כבדות תחת אלו: הכי גרסינן אחזיק לנטפי אחזיק לשפכי אחזיק לשפכי לא אחזיק לנטפי. היתה לו חזקה בחצר חבירו שיטפטף גגו מי גשמים לתוכו על פני כל אורך גגו בלא מרזב:

אחזיק לשפכי - אם רצה עושה מרזב ויקלח כל מי הגג במקום אחד דהא עדיפא ליה לבעל החצר:

א"ד אמר רב נחמן כו' - אבל לצריפא דאורבני לא. גג של צריף שרדי"ל בלע"ז שמכסין אותו בענפי ערבה והיינו אורבני ומתוך שהטיפין סמוכין מאד אין בעל החצר יכול להשתמש תחתיהם:


בירה גדולה - בית ארוך מאד וחלוק מתוכו להרבה חדרים קטנות והשכיר לזה אחד מהן הרי זה משתמש בכתליה בחורי הכתלים על פני ארכה מבחוץ עד ד' אמות אף שלא כנגד ביתו ובזיזים היוצאים מכתלים:

ובעובי הכותל - בראשו כגון אם השכיר לו בה עלייה:

אבל בתרבץ אפדני לא - דרך בוני בירה חשובה להניח לה כנגד פתח הטרקלין החשוב שבה כעין גינה קטנה לאויר ועולין בה דשאים ויפה המראה לעינים ושם אין רשות לזה לתלות בכתלים כלום שאינו עשוי ליכנס לתוכו:

אבל רחבה שאחורי הבתים - כל היקף שאחורי הבתים קרוי רחבה ושלפני הבתים קרוי חצר אין הרחבה מושכרת לו להשתמש:

לא הויא חזקה - אם סמכה על כותל חבירו ולא מיחה בתוך שלשים [יום] לא הויא חזקה לטעון ולומר פייסתיך במעות עד עולם דכל תלתין יומין לא קפיד איניש ולא מחי סבור חברי זה צריך לצל ולימים מועטים יטלנו משם:

ואי סוכה דמצוה היא לבתר ז' הויא חזקה - דכיון דשבקוה עלה יותר מן הצורך הוה ליה למחויי:

תוס' - ומדלא מיחה איכא למימר דזה פייסו במעות עד עולם שכן היה דרכם לקבוע סוכתן לצורך כל השנים והלכך מיד לאחר ז' הויא חזקה דלא דמי לסוכה דמטללתא דלא הוי חזקה עד תלתין יומין דההיא לצל בעלמא הוא דעבדה אבל סוכה זו לצורך כל ימות החג שבכל שנה עשאה. ע"כ:

זה שלא כנגד זה - זה סותם גגו לצד צפון וזה לצד דרום:

ומעדיף - מושך המעקה יותר מחצי הגג כדי שיהיה במקצת כנגד סתימתו של זה ומתוך כך לא יראה בהדיא לגגו של חבירו:

פשיטא - דהאי פלגא והאי פלגא:

לא צריכא דקדים חד ועביד דידיה - מעקה לחצי גגו קודם שבא לב"ד ואח"כ תבע את חבירו לעשות בשלו מהו דתימא הואיל והתחיל לעשות יגמור המעקה בגגו וזה יתן לו חצי הוצאה:

אוזינקא - יציאה:

תוס' - דאי לא קדים אלא בא לב"ד על עסק המעקה ולא זה רוצה לעשות בגגו פשיטא דב"ד עושה פשרה ביניהם לעשות כל אחד חצי מעקה או האחד יעשה כולו וחבירו יחזיר לו שכר הורעת אשיותא אבל השתא דקדים יכול לטעון אידך אילו לא קדמת אותי הייתי עושה כולו בגגי אבל לחצאין לא עבידנא דטריחא לי לחזר אחר פועלין בשביל דבר מועט ע"כ:

לא תתרע אשיתאי - מכובד הבנין שמכבידין על חומה טיט ממהרת לקלקל למעלה:

גבוה ארבע אמות - משום היזק ראיה:

אבל בין גג לגג - לא צריך כדאמרינן בשמעתין קמייתא חצר קביעא תשמישיה וגג לא קביעא תשמישיה ולא ידענא בהי עדנא דסלקת דאיצטנע ממך:

אין זקוק לו - בין גג לגג לארבע אמות גובה:

אם נתפס כגנב - שאם יכנס לפנים מן המחיצה לשם גניבה נכנס:

מצי משתמיט ליה - ולומר חפץ נפל מידי על גגך ונכנסתי אצלך ליטול:

היתה חצירו למעלה מגגו של חבירו - שהיה קרקע החצר גבוה מקרקע הבית:

אין זקוק לו - בעל החצר לעשות לו מחיצה בין חצר לגג דכיון דגג לא קביע תשמישיה נוח ליזהר משכיניו שלא יראוהו:

זו למעלה מזו - קרקעית האחד גבוה מחבירתה:

זה בונה מכנגדו ועולה - התחתון בונה משלו מלמטה עד שמגיע לגובה קרקעיתו של חבירו ואחר כך מתחיל זה לסייעו ונותן חלקו מכנגדו ומעלה ולא יהא עליון נפסד בשפלות קרקעיתו של תחתון:

דהוו דיירי חד עילאי וחד תתאי - כשחלקו האחין נטל זה בית וזה עלייה:

איתבר תתאי - נטבעו הכתלים התחתונים בארץ עד ששפלה תקרת העלייה ואין התחתון יכול ליכנס בתוכו אלא אם כן שוחה:

תא ונבנייה - בוא ונסתור את כל הבית ונבננו:

איבנייה אנא - משלי:

אמר ליה - עליון לית לי דוכתא דדיירנא ביה:

לא קא מתדר לי - איני יכול לדור בביתי מפני עלייתך:


שוף אכריסך - שחה קומתך עד כריסך:

כשורי - קורות העלייה:

אבל אתנו אהדדי - כשחלקו אם תשפל עלייה יסתרוהו הבית ויבנוהו:

עד כמה - תשפיל העלייה ויכוף את העליון לסתור ולבנות:

כאותה ששנינו - בהמוכר פירות המקבל עליו מחבירו לבנות לו בית עושה רומו כחצי ארכו וחצי רחבו כבנין ההיכל שהיה ארכו ארבעים ורחבו עשרים וגבהו שלשים:

איסוריתא - חבילות קנים ארוכין:

והדר - מחזיר עצמו לכל צדדין:

סכרנא לך הכא - אסתום לך חלונותיך באבנים וטיט ואפתח לך למעלה מכותלי בגובה כתליך חלונות אחרים שיאירו בביתך:

קמרעת לאשיתאי - כשתפתח בה חלונות תנוע החומה מחמת המכה:

סתרנא לך - הכותל מראש גובהו עד שיגיע למקום החלונות שאעשה לך:

לא קיימא - שאין טיט החדש נדבק יפה בטיט הישן שיבש כבר:

דאע"ג דקא משתמש בה בציבי ותיבני - ואין הוא עצמו דר בתוכו מצי א"ל לא מצינא דאטרח להוציא העצים והתבן:

אספלידא - טרקלין יפה:

תרביצא - גינה שבצד הטרקלין שהיתה מאירה לתוכו:

בדנפשאי אנא בנינא - בשלי אני בונה ואתה אין לך עלי חזקת אורה של שלש שנים דהשתא הוא דפלגינוהו:

ד' אמות לעבודת הכרם - שהיו חורשין אותה בשוורים:

דעלו אהדדי - שנתן בעל הכרם לבעל השדה לבן דמים של עילוי הכרם הילכך כרם בעי למשקל עם עבודתו:

בשופטני עסקינן - וכי שוטה היה שנטל גינה חלקה כנגד בית בנוי ולא נטל עילוי דמים:

והשתא אידרונא - חדר אפל ואני על מנת אספלידא נתתי עילוי דמים:

שמא בעלמא - אם אספלידא שמא ואע"פ שאינו כשאר אספלידא לא בטיל שמו:

בית כור - לפי חשבון סאתים כחצר המשכן:


נהרדעי לטעמייהו - רב חמא דמן נהרדעא הוא דלא ס"ל הא דאידור בה כדדרו אבהתי ולשם כך חילקנו אזיל לטעמייהו דנהרדעי דאמר שמואל דהוא מנהרדעא:

האחין שחלקו - ונטל זה שדה לצפון וזה לדרום והיה אביו רגיל להיות לו ליכנס דרך זו לתוך זו אין יכול לומר דרך לי עליך:

ולא חלונות - לערער על סתימת אורו:

ולא סולמות - אם נטל זה בית וחצר וזה נטל עלייה אין לו לקבוע סולם בחצירו של זה לעלות לעלייתו:

ולא אמת המים - להביאה מן הנהר דרך שדהו של זה לתוך שלו:

תברא - שובר שהוא פרוע לאביהם:

ומרעי ליה - לשובר שהן עדי שקר:

מתני' כופין אותו - את בן החצר שאינו רוצה לסייע את בני החצר לבנות להן בית שער להיות שומר הפתח יושב שם בצל ומרחיק את בני רשות הרבים מלהציץ בחצר:

ודלת - לשער החצר לנועלו:

לא כל החצרות ראויות לבית שער - בגמ' מפרש איזו היא הראויה:

ויהא כאנשי העיר - לשאת עמהם בעול:

גמ' ולא אישתעי בהדיה - לפי שמפסיק בעניים הצועקין ואין קולם נשמע:

מגואי - לחצר גריעותא הוא לפי שדלת החצר נעול והעני צועק ובית שער שבפנים מפסיק הקול:

מבראי - אינו מפסיק בפניו שהרי נכנס לתוכו וכשאין לו דלת עסקינן:

פותחת דידיה מאבראי - העני פותחה ונכנס פותחת שירוד"ר בלע"ז והוא של עץ ותמיד המפתח לתוכו:

שאינה סמוכה - שמשוכה להלן מרשות הרבים:

כשהם גובים - לחומת העיר:

קבע בה מסמרות - הזהר לדון כן ולא תזוז ממנה:

קירוב בתים - בית הקרוב לחומה צריך לחומת העיר יותר מן הרחוק:

רמא דשורא אדרבנן - הטיל יציאת חומת העיר על החכמים כמו על שאר בני אדם:

חול - שהוא מועט ממעשיהם של צדיקים:

מגין על הים - והוא לו לחומה כדכתיב אשר שמתי חול גבול לים (ירמיהו ח):


אלו תלמידי חכמים - אלמא אין צריכין חומה:

כנסת ישראל - כולם שוין לענין חומה וגודרים עצמן מלטמע בעובדי כוכבים:

שאתה מחבב עמים - שאתה מצהיב להם פניך להשליטן על בניך:

כל קדושיו - של ישראל בידך לשומרן:

בלשון ארמי נאמר - יתנו תרגום של ישנו כמו ושננתם ותנינון (דברים ו):

אם תנו כולם - וכן רובן יהיו שונין ועוסקים בתורה כשיגלו בעמים:

עתה אקבצם - בקרוב אקבצם:

ויחלו מעט וגו' - ואף מועטין הן השונין בעמים יחלו ממשא מלך ושרים יהיו בטלים מלשאת משא מלך ושרים. יחלו כמו לא יחל דברו (במדבר ל):

מנדה בלו והלך - דריוש צוה את פחת עבר הנהר על אנשי כנסת הגדולה:

מנת המלך - מגבת מסים שהן מטילין תמיד על בני המדינה:

ארנונא - עישורי תבואות ובהמות מדי שנה בשנה:

כריא חדתא - יציאת כריית באר מים חיים לשתות:

לא מידויל - לא ימצאו בו מים והפסדתם חנם ויתמי לאו בני מחילה נינהו דליחלו:

לאגלי גפא - לשערי חומות העיר להציב בהן דלתות אגלי דלתות כמו טרוקו גלי ברכות (דף כח.) גפא סתימה כמו מצא אחר הגפה באלו מציאות (ב"מ דף כה:):

לכריא פתיא - חפירת בור לשתות מים ועל שם הכלי המונח שם בבור תמיד לשתות בו עוברי דרכים קורהו פתיא:

אפילו מרבנן - שהכל צריכין למים:

דלא נפקי באכלוזא - שאין הן עצמם יוצאין בהכרזה לחפור אלא שוכרים פועלים:

ככלב וכעורב - שחס הקב"ה עליהם (שבת קנה:) שנאמר יודע צדיק דין דלים (משלי כט) לפי שהכלב מזונותיו מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשת ימים וגבי עורב כתיב לבני עורב אשר יקראו (תהלים קמז) לפי שהעורב אכזרי על בניו והקב"ה מזמין להן יתושין מתוך צואתם ואוכלין:

דמי כלילא - עטרה למלך קיסר:

אתו - עמי הארץ לקמיה דרבי:

דליוה לפלגא - מחל המלך דמי החצי וסילקה מעליהן:

שדיוה אכובס - הטילוה פחתי המלך על הכובס:

החמרת והגמלת - שיירא של חמרים ושל גמלים:

הרי אלו בסקילה - כדין שאר יחידים:

יתובי מתא - בשלשים יום וגבי עיר הנדחת כתיב יושבי העיר (דברים יג):

ולכל מילי - ומקמי הכי לא יהיב מידי עם בני העיר:

שלשים יום לתמחוי - כיון ששהה שם שלשים יום גובין הימנו [גבאי] תמחוי מאכל לעניים:

לקופה - לצדקה:

לכסות - עניי העיר:

לקבורה - לקבור עניי העיר שהיא יציאה יתירא:

לשורא - לתיקון החומה:

לפרשא - פרש שהולך סביבות העיר לשומר' ולידע מה היא צריכה:

לטרזינא - שומר כלי זיין של בני העיר ויושב בבית אצל השער:


שבי כולהו איתנהו ביה - שהוא ביד העכומ"ז לעשות בו כל חפצו אם למות [אם לחרב] אם לרעב:

מפני שהוא כדיני ממונות - לעיין ולתת לכל אחד כפי טפלים התלויין בו:

שגבויה וחלוקה שוה - בכל יום מדי יום ביום כדקתני לקמיה לפיכך אין גבויו בשנים שלא יצטרכו לטרוח ולבקש את השלישי לחלק:

לעשות קופה תמחוי - לחלק לעניי עולם אם ירבו עליהן:

להתנות על המדות - להגדיל סאת העיר או להקטין:

ועל השערים - שער חטין והיין שלא ימכרנה שנה זו יותר מכך וכך דמים:

להסיע על קיצתם - לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה:

הא הימוני מהימן - יחיד להיות גזבר:

שני אחים - לגבי המנותא כחד דמו:

מאי שררותיה - דקופה דקאמרת עלה לפי שאין עושין שררה על הצבור כו':

אפילו בע"ש - שיש פתחון פה לבעה"ב לומר טרוד אני:

ופקדתי וגו' - אלמא אסור למשכן:

אמיד - עשיר:

גבאי צדקה - המשכילים אל דל מהו צריך:

מלמדי תינוקות - מצדיקי רבים הן שמלמדין ומחנכין אותן בדרך טובה:

שבקתיה להמנותיך - שהיית רגיל ללמדם באמונה וללמד ולישב על גבם תמיד:

דעתאי להתם - לתינוקות:

ורבנן מאי - תלמידי חכמים העוסקים בתורה תמיד מאי כתיב בהו:

לפרוש זה מזה - מפני החשד שלא יאמרו זה הגובה יחידי דעתו לגנוב:

אבל זה פורש לחנות וזה לשער - זה לגבות מיושבי השער וזה לגבות מיושבי החנות ובלבד שיראו שניהן כאחד:

לא יתנם לתוך כיסו - שלא יאמרו מעות של צדקה הוא גונב:

פורטין - פרוטות שגבו לוקחין דינרי כסף לפי שהפרוטות של נחושת מחלידות:

ואין פורטין לעצמם - פן יחשדום שפורטין בזול:

אין מונין אותם שנים שנים - פן יאמרו שנים הוא נוטל ואינו מונה אלא אחד:

אציפי דבי כנישתא - מחצלות של בית הכנסת משום דמזבני להו ממעות הקופה:


ואתני - מתנה עם הצבור לחלקם לכל הבא:

דכל דאתי - לתת מעות לקופה:

עניינא - תנאי:

למשכיה - עור הבהמה:

לאו כל כמינייהו דמתנו - אלא בפניו:

אין מחשבין - לומר היכן נתתם מעות שגביתם:

שאין ראיה לדבר - דלא בגבאי צדקה כתיב אלא בגיזברי הקדש הנותנים לבם לעושי המלאכה שהפועלים מרובין למלאכות הרבה לגודרין ולחוצבי האבן לכתפים ולחמרים ולקנות עצים ואבני מחצב וא"א לעמוד על החשבון כדאמרינן בעלמא (שבועות דף מה.) בעל הבית טרוד בפועליו הוא ואינשי:

יצור וימנה - הכסף שהוא מוסר בידו ואע"פ שאינו בא עמו לחשבון לאחר מכאן יצור וימנה שנאמר ויצורו וימנו וגו' והדר ונתנו את הכסף המתוכן המנוי על ידי עושי המלאכה וגו':

בודקין למזונות - אם בא עני ואמר פרנסוני בודקין שלא יהיה רמאי:

ואין בודקין לכסות - בא ערום ואמר כסוני לוקחין כסות מיד:

פרוש - דרוש וחקור תחלה:

לכשיראה לך - שאינו רמאי:

מככר בפונדיון - ככר הלקוח בפונדיון כשלוקחין ארבע סאין חטין בסלע ומגיע לפונדיון חצי קב שהסלע מ"ח פונדיונין וארבע סאין מ"ח חצאי קבין והחנוני שהוא טוחן ואופה ומוכר בשוק משתכר מחצה הרי שנותן ככר של רובע הקב בפונדיון:

לן - בלילה:

פרנסת לינה - צרכי לינה:

בי סדיא - כר לתת מראשותיו:

אין נזקקין לו - לתת מעות מן הקופה אחרי שלמד לחזר על הפתחים דיו בכך:

ולא אזדקיק ליה - אפי' לפרנסה:

מעשה הצדקה - טורח המעשים את חבריהם מדלא כתיב והיתה הצדקה שלום:

זכה - למזל טוב:

עניים מרודים - זו ממשלת רומי שצועקת תמיד הבו הבו שאנו צריכין:

מרודים - קונפליינ"ט בלע"ז כמו אריד בשיחי (תהלים נה):

עולא משגש ארחתיה דאימיה - לרב ששת קרו ליה הכי עולל המשגש דרכי אמו שגרם להטותה מדרך שאר נשים כדלקמן:


משגש - לשון מהומה ושגעון:

קליפה - מייל"א בלע"ז:

וכבגד עדים כל צדקותינו - כלומר אף כל צדקותינו נמאסו מחמת רשעינו כבגד מאוס שהאדם מסירו מעליו:

עדים - כדמתרגמינן ויסר ואעדי וכן מעדה בגד ביום קרה (משלי כה) מ"מ מקיש צדקה לבגד צדקת הצדיקים לבגד הגון:

בימי ספורו - בשבעת ימים שבין טהרת הצפרים להבאת קרבנותיו בשלמא בימי חלוטו איתקש למת לטמא אף באהל:

הואיל ומטמא בגדים - דהא ביום השביעי כתיב וכבס בגדיו:

טומאה בחבורין - כגון בגדי לבושו הרי הן כמוהו אבל שאר בגדים הנוגע בהן וכן אם יגע באדם לא מטמא תדע שהרי המסיט נבילה כתיב ביה והנושא את נבלתה יכבס בגדיו (ויקרא יא) ולא אשכחן דלהוי אב הטומאה לטמא אדם ושאר בגדים:

שכבת זרע מטמא בגדים - וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וגו':

בהדיא כתיב ביה כו' - ה"ה נמי דהוה מצי למיפרך דהא טומאת בגדים לא דמיא לבגדים דבימי ספורו דהא בגדים דהכא לאו בגדי לבוש שרץ הן וטומאת מגע הוא אלא דעדיפא מיניה קא מותיב ליה:

או לרבות הנוגע - דהכי תניא במסכת נדה (דף מג:) מנין לרבות הנוגע בשכבת זרע ת"ל או איש:

הוה קמהדר ליה - רב אחדבוי לרב ששת בבדיחותא לפי שהיה רב ששת נכשל בתשובותיו:

אשתתק רב אחדבוי - נעשה אלם:

אתיא אימיה - דרב ששת:

צווחה קמיה - שיתפלל עליו:

להני חדיי - הדדים הללו חדיי תרגום של חזה:

דמצית מינייהו - שינקת מהן:

ודאתאן עלה - ואחרי שבא לידינו שאלה זו לקובעה בגמ' מנלן דמטמא אדם:

נאמר כיבוס בגדים בימי ספורו - והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו' ונאמר כיבוס בגדים למעלה ביום טהרת הצפרים כשיוצא מטומאת החלט וכבס המטהר את בגדיו:

אף וחימה - שני לגיונות קשים הם ליפרע מן החוטאים:

אע"פ ששוחד בחיק - שהוא עושה צדקה בסתר:

חימה עזה - עדיין היא בתוקפה ורבי אלעזר סבר דהאי שוחד בחיק ארישא קאי ושוחד בחיק יכפה חימה עזה:

ותפק לרעב נפשך - הוא פיוס דברי נחומים:

ימצא צדקה - משמע יבא לידי עניות וימצא בני אדם שיעשו לו צדקה:

ויהיו מוכשלים לפניך - את אנשי ענתות היה מקלל שהיו מבקשין נפשו:


ימצא חיים - וכתיב גבי חכמה כי מוצאי מצא חיים:

בעלי אגדה - מתוך שהן דרשנין ומושכין את הלב הכל מכבדין אותם:

לבעל הדין - רשע או עובד כוכבים:

להנצל אנו בהן כו' - שהצדקה מצלת מגיהנם כדאמרי' לקמן בשמעתין:

שמזונותיו של אדם - שכר שיתפרנס ממנו:

חסרונותיו - הפסד שעתיד להפסיד:

זכה - למזל טוב יתן אותו חסרון לעניים:

חזא [להו] בחלמא - במוצאי יה"כ:

דבעו מחסר שבע מאה דינרין - באותה שנה:

שקיל צדקה מינייהו - כל השנה היה כופן בדברים וגובה מהן צדקה:

פש גבייהו - ערב ראש השנה שיבסר דינרי שלא נתנו לצדקה משבע מאה דינרי:

לא תדחלו - למיפסד יותר:

אמאי לא אמרת לן - מתחלה שכך חלמת והיינו נותנין כולן:

השתא כן - אם נפלתי:

איחייב מאן דסני לן - כאדם שתולה קללתו בחבירו:

מחללי שבת ועובדי עבודת כוכבים - בסקילה ואמר מר (כתובות דף ל:) מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו דדמי לסקילה דתנן (סנהדרין דף מה.) בית הסקילה היה גבוה שתי קומות וכו':

פרקליטין - מליצי יושר [של מלאכי השרת]:

כי אספתי את שלומי מאת העם הזה - ומהו השלום את החסד ואת הרחמים שהיו רגילין לעשות:

מפעפעו - מרככו:

הגוף סובלו - [כל הגוף] מלא רוח:

ואני בצדק - בתחלה ואח"כ אחזה פניך בתפלה:

אשבעה בהקיץ תמונתך - בשכר הקיצה אשבע תמונתך:

מלוה ה' חונן דל - החונן דלים נעשה מלוה להקב"ה וכתיב ועבד לוה לאיש מלוה (משלי כב):

ואיזו היא צדקה המצלת מדינה של גיהנם - כלומר איזה מן המקראות הללו מדבר מדין של גיהנם אותו שכתוב לא יועיל הון ביום עברה:


נותנה ואינו יודע למי נותנה - כדמסיים בסיפיה יתננה בכיס של גבאי צדקה: דרב עוקבא ור' אבא במס' כתובות (דף סז:) מר עוקבא הוה שדי לענייא דשבבותיה כל יומא ארבעה זוזי בצינורא דדשא הרי שהעני אינו יודע ממי נוטלה והוא יודע למי נותנה ור' אבא הוה צייר בסודריה ושדי לאחוריה וממציא נפשיה לביני עניי והעני נוטלה ויודע ממי נוטלה ואינו יודע למי נותנה:

לדבר מצוה - לפני תשמיש:

אמר לו בכי תשא - אם באת לשאת ראשם בהגבהה קח מהם כופר לצדקה:

כנגד זקניו כבוד - אותם שחולקין להם כבוד בעולם הזה מחמת חכמת זקנתם:

עליונים למטה - אותם שהם עליונים כאן מחמת עושרן ראיתי שם שהם למטה:

ותחתונים למעלה - ראיתי עניים שהם בינינו שפלים שם ראיתים חשובים:

ואנן - בעלי תורה היאך אתינן היאך יש חשיבותינו:

כי היכי - דאיתינן הכא חשובים ונכבדים הכי איתינן התם:

הרוגי מלכות ותו לא - כלומר הך מלתא לחודא הוא דהוי בהו שנהרגו על קידוש השם ותו לא הוה בהו:

הרוגי לוד - לוליינוס ופפוס אחים שהרגם (טורנוסרופוס) הרשע בלודקיא כדאמרינן במסכת תענית (דף יח:) על ידי גזירה שנגזרה על ישראל להשמיד על שנמצאת בת מלך הרוגה וחשדו את ישראל עליה ועמדו האחי' הללו ואמרו מה לכם על ישראל אנו הרגנוה:

ה"ז צדיק גמור - על דבר זה ומחשבה זו:

כאן בישראל וכאן בעובד כוכבים - ישראל דעתן לשמים בין יחיה בין לא יחיה אינו מהרהר אחר מדת הדין אבל עכו"ם אינו נותן אלא ע"מ כן ואם לאו מתחרט:

יום עברה היום ההוא - ביום הדין משתעי בנבואת צפניה:

המודעי - מהר המודעי היה:

ויבא ויעש ה' כאשר דבר כי חטאתם לה' וגו' - נבוזראדן קאמר ליה לירמיה כשהיה מגלה את ישראל לבבל:

ביבש קצירה תשברנה - כשתכלה זכות שבידן וייבש לחלוחית מעשה צדקה שלהן אז ישברו:


דלא סיימוה קמיה - דר' אמי דלעניי עובדי כוכבים חלקן רבא והנך דאמרן לעיל (דף ח.) דשדרה נמי איפרא הורמיז למצוה רבה משום שלום מלכות נמי קבלינהו ולא אפשר ליה לחלקן לעניי עובדי כוכבים דאסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים אבל במעות המתחלקות לעניים אין גניבת דעת דאינהו נמי ידעי שישראל רגילים לפרנס עניי עובדי כוכבים כדאמרי' במס' גיטין (דף סא.) מפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום:

אתה אמרת כו' - מתורתך למדנו לפיכך נברא אדם יחידי לומר לך כל המקיים נפש אחת [מישראל] כאילו קיים העולם מלא וכתיב (בראשית ד) קול דמי אחיך דמו ודם זרעיותיו אף כשאתה מקיים דמי אחיך עמך מעלה עליך חייו וחיי זרעיותיו שמדה טובה מרובה ממדת פורענות:

מונבז המלך - בנה של הילני המלכה מזרע החשמונאים:

כשאמת מארץ תצמח - אף משמים נשקף הצדק לשלם גמול:

נשקף - מביט כמו נשקפה ותייבב (שופטים ה) כלומר זכות הצדקה מביט ומסתכל למטה:

מכון כסאך - גניזתן תחת מכון הכסא:

(במקום) [דבר] שעושה פירות - והקרן קיים לעוה"ב והפירות אוכל בחייו שנאמר כי פרי מעלליהם יאכלו:

אוצרות נפשות - שנאמר ולוקח נפשות חכם בהאי קרא:

מתני' טרקלין ומורן - מיני פלטין:

בית השלחין - מתוך שיש לו מעיין ובידו להשקותו תדיר אם אין בו ט' קבין זורעין בו שאר זרעים לפיכך אפילו בפחות מכאן יש בו דין חלוקה:

אפילו בפחות מכאן יחלוקו - משום דבעי למיתני ובכתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו תני רישא:

כתבי הקדש - כ"ד ספרים והיו רגילים לכותבן בגליון כס"ת שלנו לפיכך גנאי הדבר לחתכן:

גמ' חוץ משל פתחים - חצר של שניהם שני בתים פתוחין לתוכה ולפני הפתח ארבע אמות צורך הבית הן לפרק משאו מעל חמורו וחוץ מאותן ד' אמות צריך שיהא ארבע אמות לשאר תשמישין:

חצר מתחלקת לפתחי' - היתה לו חצר ובה שני בתים ואחד מהן פתוחין לו שני פתחים לחצר ולבית השני אין פתוח לחצר אלא פתח אחד וחולק נכסיו על פיו ונותן האחד לראובן בנו והשני לשמעון וחצר לא חילק אם באו לחלוק את החצר זה שיש לו שני פתחים נוטל שני חלקים בחצר ואחיו נוטל חלק אחד:

נותן לכל פתח ד' אמות - ברוחב החצר להלן מן הפתח כנגד הרוחב כפי רוחב הפתח:

נוטל שמונה אמות - דהיינו כנגד רוחב הפתח וארבע אמות ברוחב החצר להלן מן הפתח:

האי פירא דסופלי - מי שיש לו חפירה בחצר שנותנין בה גרעיני תמרים למאכל בהמה יש לו ארבע אמות בחצר לכל סביבותיה:

דלא מייחד ליה פיתחא - שלא היה לו פתח אצל חפירה אלא דרך פתח ביתו שהוא יוצא ונכנס בו היה לו דרך לצאת לחצר ולילך אחר החפירה שלפני סוף ביתו ומשתמש:


אבל מייחד ליה פיתחא - שהיה לו פתח לסוף ביתו אצל החפירה ודרך אותו פתח היה רגיל להשליך הגרעינין וליטלן אין לו בחצר בשביל החפירה אלא ד' אמות שלפני אותו פתח:

אכסדרה - שיש לו מן הפתח לחצר:

אין לו ד' אמות - בחלוקת החצר:

טעמא מאי - אמור רבנן שיש לפתח בית ד' אמות בחצר:

משום פירוק משאו - שיפרק שם משאו מעל חמורו לפי שסתם בית אינו פנוי מכלים ואי אפשר להכניס חמור עם משאו בבית לפרק לשם:

הכא - באכסדרה כיון (דאית) לה דפנות אפשר דמעייל לגאו ומפרק:

אכסדרה דבי רב - דפנות סביב לה אלא שמוקפות חלונות:

אכסדרה רומייתא - מוקפות דפנות נמוכות שאין מגיעות לתקרה:

בית שער - בית קטן שלפני פתח טרקלין וקורין לו פורק"א בלע"ז:

מרפסת - אלויי"ר והרבה פתחי עלייה פתוחין לו וכולן עולין דרך סולם אחד שקורין דגרי"ד:

אין להן אלא ארבע אמות - בין כולן אצל רגלי הסולם:

לול של תרנגולין - בית קטן שמגדלין בו תרנגולין ויש לו פתח לחצר:

יש לו ד' אמות - בחצר או לא:

מטפס ועולה - התרנגול מטפס וטורח ועולה דרך ראש הכותל לתוך הלול:

בית חציו מקורה כו' - ופתוח לחצר יש לו ד' אמות בחצר או לא:

לא מבעיא קירויו מלגיו - והחצי שאינו מקורה לצד החצר דאין לו ארבע אמות בחצר דהא אפשר דמעייל חמור במשאו ומפרק שם שאין דרך לתת כלים בחצר שאינו מקורה:

אלא אפי' קירויו לצד החוץ - וגילוייו לצד פנים נמי אין לו ד' אמות דהא אפשר דמעייל חמור עד הגילוי ומפרק:

למבוי אחר - כגון בית שבין שני מבואות:

בני מבוי מעכבין - אבני מבוי אחר שאינו רגיל אצלם:

אכסניא - חיל של מלך המוטל על בני העיר לתת להן אכסניא בבתיהם:

לפי בני אדם - הדרים בבית:

מתחלקת לפי פתחים - לזבל שדות לפי שדרך הפתחים השליכו שם עד שנעשית אשפה:

שבקש לסתום כנגד פתחו - להקיף מחיצה סביבות ד"א שיש לו במבוי כנגד פתחו:

שמרבה עליהם הדרך - שההולך מראשו עד צד סופו צריך להקיף סביב המחיצה:

חמש חצרות הפתוחות למבוי - זו אצל זו לארכו וסתם מבואות סתומין הן בסופן ואחד מקצותיו פתוח לר"ה:

כולם משתמשות במבוי עם החיצונה - כנגדה שהרי לכולם יש דרך במבוי לצאת דרך ראשו לרה"ר וכל שיש לו דרך יש לו תשמיש שאינו מעכב דרך המבוי:

והחיצונה משתמשת לעצמה - כנגדה ברוחב המבוי אבל לא כנגד חברותי' שאין לה עליהן דרך:

משתמש' לעצמה - לבדה וקשיא לרב הונא דאמר כולן מעכבין ואפי' החצונים מעכבין על הפנימיים:

היה סתום - שהיה לו מקודם פתח פתוח לו וסתמו ולאחר זמן נמלך לפותחו:

כולם משתמשין במבוי - בכל המבוי ואפי' חיצון על הפנימי:

שלא פרץ פצימיו - כשנסתם פתחו לא סלק מזוזתו ומשקוף ומפתן דגלי דעתיה דלא סילק נפשיה וסופו לפותחו לאחר זמן:


בית סתום - שהיה לו פתח לחצר וסתמו:

יש לו ד' אמות - בחלוקת החצר אם באו לחלוק כאילו הוא פתוח:

אינו מטמא סביביו - אלא כנגד הפתח אם מת בתוכו:

פרץ את פצימיו - הרי הוא כקבר וחכמים טימאו את סביבות הקבר ד' אמות כדי שלא יקרבו עושי טהרות עד הקבר ויאהילו ולאו אדעתייהו: לעיר אחרת: לדרך עיר אחרת:

ובקשו בני העיר - שהמבואות בה לסותמן מאחריהם:

בני אותה העיר - האחרת מעכבין עליהן שכבר הוחזקו לקצר דרכן דרך אותן המבואות:

בני רה"ר מעכבין עליהן - משום דכי דחקו בני רה"ר מסתלקי לתוך המבואות:

הני מילי - תוך ד' אמות של ראש המבוי הסמוכות לרה"ר מעכבין מלהעמיד דלתות לשם:

כרה"ר דמו - לענין ספק טומאה ברה"ר:

ולא היא - שאפי' רצו להעמידם לפנים מד' אמות מעכבין עליהן:

בי רדו יומא - בית חרישת יום אחד לזה וכן לזה לא תחרוש מתרגמינן לא תרדי (דברים כב):

ה"ג - בי רדו יומא מאי אי יומא זרעא תרי יומא כרבא לא הוי ואי יומא כרבא יומא דזרעא לא הוי אי בעית אימא יומא דזרעא באתרא דכריב ותני ואי בעית אימא ביומא דכרבא ובאהדורי:

אי יומא דזרעא - בשעת הזרע הוא נוח לחרוש שכבר נחרשת בשעת הניר:

תרי יומי כרבא לא הוי - כלומר בשעת הניר היאך ישכור שוורים אין בו כדי מלאכת ב' ימים ויש בו יותר מכדי מלאכת יום אחד:

ואי ביומא כרבא - של שעת הניר קאמרת לא הוי יומא דזרעא והיאך ישכור שוורים בשעת הזרע:

אי בעית אימא יומא דזרעא - ודקא קשיא לך תרי יומי כרבא לא הוי באתרא דכרבי ותנו בשעת הניר איכא ביומא דזרעא תרי יומי כרבא: ואי בעית אימא יומא כרבא ודקאמרת לא הוי יומא דזרעא בהדורי עסקינן שארץ קשה ויש בה מעלות ומורדות ויש טורח בשעת הזרע כשעת הניר:

לישנא אחרינא איפכא גרסינן ואי בעית אימא יומא דכרבא - ודקשי' לך יומא דזרעא לא הוי באתרא דכריב ותני בשעת הזרע אחת קודם לזריעה ואחת לאחר הזריעה לכסות הזרעי' ואי בעית אימא יומא זרעא ודקאמר' תרי יומי כרבא לא הוי בהדורי עסקינן שיש טורח גדול בשעת הניר ויומא זרעא הוי תרי יומי כרבא ולשון זה הגון:

דוולא - אם יש להן בור שממנו משקין שדה:

בי דלו יומא - עד שיהא בו כדי להשקות שדה כדי פעולת יום לזה וכדי פעולת יום לזה משום שכר פועל:

פרדיסא - כרם:

ג' קבין - לכל אחד לפי חשבון סאתים כחצר המשכן:

אין אלו אלא דברי נביאות - בלא טעם:

אוציתא - כל י"ב גפנים קרי אוציא:

דרפיק - עודר:

ניטלה נבואה כו' - משום דאמר ליה לעיל אין אלו אלא דברי נביאות שקרא דברי חכמים נבואה נקט לה להא מילתא:

אטו חכם לאו נביא הוא - וכי אין חכם ראוי להיות נביא דקאמר מר ניטלה מן הנביאים וניתנה לחכמים מכלל דמעיקרא לא היתה נבואה לחכמים:

הכי קאמר אע"פ שניטלה מן הנביאים - שאינם חכמים מן חכמים לא ניטלה ונביאים יש להן לבב חכמה:

תדע - שלא ניטלה מן חכמים:


משמיה דרבי עקיבא כוותיה - וליכא למימר בני חד מזלא נינהו שהרי ר"ע חכם ממנו הרבה:

ולאו טעמא קאמר - במילתיה וכיון דאמר טעמא אין זה כסומא שמכוון לירד בארובה במקרה בעלמא אלא סברת הלב היא הבאה לו בנבואה וזכה להסכים להלכה למשה מסיני:

בריסתקא - שוק רשות הרבים:

דמליך - השתא במתא מחסיא שעתיד להיות ראש הישיבה עכשיו:

טביומי חתים - כשחותם באיגרת חותם שמו טביומי:

קיימא לי שעתא - מזל:

שדרו זוגא דרבנן לגביה - דמר בר רב אשי:

לאימלוכי ביה - ליטול עצה ורשות להמליך את רב אחא:

פתח ותנא - דרשה ונעשה ראש הישיבה:

כל המריעין לו כו' - כלומר הואיל ונדחה השעה לא ימליכוני עוד:

איש נבוב - כשהוא חלול בלא כרס מלאה:

ילבב - כמה לבבות שאינו מסכים לדעת שלמה:

ינובב בתולות - לב אטום כבתולות עושה נבוב וחלול:

פשיטא חלק בכור וחלק פשוט - שני חלקין שהבכור נוטל אחד משום בכורה ואחד משום פשיטות יהבינן ליה אחד מצרא זו אצל זו שהרי שניהן חלקו הן והרי הן כחלק אחד:

יבם מאי - המייבם את אשת אחיו דקם תחתיו לנחלה ונוטל שני חלקים מאי מי מצו אמרי ליה הואיל ומכח אחרינא קאתי לא יהבי להו ניהליה אחד מצרא זו אצל זו אי לאו מעליתא גבן בדמי:

הבכור אשר תלד - ביבם קמשתעי דמצוה בגדול לייבם אשר תלד פרט לאיילונית והכי מדרש קרא יבמה יבא עליה וגו' והיה הבכור איזה מן היבמין יבא עליה הבכור אשר תלד וכגון שהיבמה בת וולדות היא פרט לאיילונית:

דזבן ארעא אמצרא דבי נשא - קנה קרקע אצל שדה אביו:

כי מטא למיפלג - עם אחיו בנכסי אביו:

על מדת סדום - זה נהנה וזה לא חסר:

אמרו אחי מעלינן ליה עילואי - לנו היא משובחת כקרקעותיו של בר מריון שהיו מעולות ומסתברא הא דרב יוסף בשדה בעל שיכולין לומר פעמים שזו מתברכת משאר השדות:

תרי ארעתא אתרי נגרי - אם בית השלחין היא ויש לשני אחין לחלוק שתי שדות לכל אחת יש לה יאור להשקות ממנו וזה קנה שדה אצל האחד מהן ורוצה שיתן אחיו זו הסמוכה לשלו:

כגון זו כופין - דהא לקרקע השניה גם היא יש לה יאור להשקות ממנו:

האי מדויל והאי לא מדויל - דרך היאורים לייבש כשנהר (שם) נמשכין ממנו מתמעט לפעמים שזה יבש וזה אינו יבש ואומר לו טול חלקך בשתיהם דלאו מדת סדום היא או תן לנו עילוי בדמי:

תרתי - ארעתא יש להם לחלוק על חד נגרא ואחד מהן קנה קרקעו אצל האחת:

כופין על מדת סדום - דכיון דאחד נגרא נינהו שתיהן שוות:

ניחא לי לאפושי אריסי - טוב לי שיהא לך שתי שדות אחת מכאן ואחת מכאן ואחת לי באמצע כדי שתרבה לך אריסין ותהא שדה שלי משתמרת יפה:


חד גיסא ניגרא וחד גיסא נהרא - שדה של שני אחים שיש נהר על פני מזרח ונגר על פני צפונה:

פלגי ליה בקרנא זול - לפי שהנהר טוב מן הנגר והסמוך למים טוב מן הרחוק ואם תחלקנה מן הצפון נמצא (מן) כל הנהר לאחד והשני אין לו אלא נגר בצפונו ופעמים שהוא יבש ואם תחלקנה מן המזרח למערב יהיה לאחד הנהר על פני מזרחו ונגר על פני צפונו ולשני אין לו אלא נהר במזרחו לפיכך יחלקום לשמונה חלקים שיהא לשניהם בשוה סמוך לנהר ולנגר וכאשר ירחק מזה ירחק מזה כזה:

אית דינא דגוד או אגוד - זה שרוצה לחלוק אומר לזה שאינו רוצה לחלוק או קוץ לי דמים וקנה לך חלקי או אני אקוץ דמים ואתן לך בחלקך שאי אפשי בשותפותך:

לית דינא - שזה יכול לומר לא שלך אקנה ולא שלי אמכור אלא שותפין נהיה בה:

עבד או בהמה טמאה - שאי אפשר לחלקן כיצד יעשו להכי נקט בכור ופשוט דטריחא מילתא להיות שותפין בה:

וחזרו בית הלל להורות כו' - טעמא דמפני תיקון העולם הא לאו משום פריה ורביה לא כייפינן ליה ולא מצי עבד למימר ליה אקוץ בדמים ואתן לך בחלקך:

ה"ג שאני הכא דאגוד איכא גוד ליכא - העבד יכול לקנות אבל אינו אומר קנה חלקי שאין דמים לבן חורין שאין עבד עברי נמכר אלא לשש:


קח לך עבדים - שיחממו אותו ורחוץ בו ולא מצי עני למימר ליה קנה חלקי:

הכא נמי גוד איכא אגוד ליכא - שאין העני אומר לו אף אני אקנה חלקך שאין לו במה לקנות לפיכך אין יכול לכופו:

ושמו עליו - כל דבר שיש בו שיעור שאם תחלקנו עדיין יהא עליו שמו הראשון:

מעלין אותו בדמים - היינו גוד או אגוד:

טול אתה שיעור ואני פחות - כגון חצר שאין בה שמנה אמות ואמר זה חלוק וטול לך ד' אמות ואני המותר:

וגוד או אגוד נמי - שלא רצה למחול כלום אלא קנה חלקי או אקנה חלקך:

הא דרב יהודה - דאמר גוד או אגוד משמיה דרביה קבלה:

בכרך אחד - כל ספריהן עשויין בגליון ואם יביאהו לב"ד לחלקו בזיון הוא:

אבל בשתי כריכות - כגון תורה בכרך אחד ונביאים בכרך אחד:

חולקין - קס"ד דאפילו אין שניהם רוצים וע"כ אין דמיהן שוין ואי לית דינא דגוד או אגוד היאך הוא כופיהו זה יאמר אני לא אתן לך עודף הדמים וגם לא אתן לך היפה שאקבל ממך דמים ולא גרסי' תרוייהו צריכין להאי:

בששניהם רוצים - הא דשמואל אשניהם רוצים דמתניתין קאי דקתני לא יחלוקו ואמר שמואל בשתי כריכות אם שניהם רוצים יחלוקו:

פילכא ונוולא - לטוות ולארוג ל"א ביסתרקי תכשיטי ספסלים שקורין טפי"ד:

לית דינא דגוד או אגוד - לכופו לתת דמי העודפים ביפה ולא למכור חלקו:

לאו גוד או אגוד הוא - אי לא אמר ליה או קח שתיהם או אקח שתיהם דכל אחת אין בה כדי לאחד:

אבל בב' כריכות חולקין - וקס"ד בע"כ של אחד מהן אלמא כי אמר ליה שקול חדא וגוד דמי היתירים או אגוד כייפינן ליה:

כל אחד ואחד בפני עצמו - כל ספר וספר של נביאים ושל כתובים צריך להיות כרך לעצמו:

בבייתוס שמנה נביאים - כל ספרי נביאים שמנה הן: ה"ג וכן בין כל נביא ונביא ובנביא של שנים עשר שלש שיטין ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה אם נזדמן לו סיום הספר מלמטה בסוף הדף מתחיל ספרו האחר בראש הדף ואינו צריך להניח ריוח חלק ביניהם:

כדי לגול עמוד - מניח קלף חלק לגלול על גבי עמוד של עץ שהספר נגלל עליו:

וסופו כדי לגול היקף - בסופו מניח חלק גדול כדי לגול בו כל הקיפו שאין עושה שני עמודים לגוללו לאמצעו כמו שאנו עושין לספר תורה אלא גוללו מתחלתו לסופו וכורך החלק על כל ההיקף:


ואם בא לחתוך חותך מאי קאמר - מאי למימרא הכל מודים דאם כל אחד ואחד בפני עצמו טפי עדיף:

הכי קאמר - ומתחיל מלמעלה ולא יניח חלק שהרי אם בא לחתוך חותך ונמצא זה ראש הכרך וגנאי הוא לו להיות דף זה משונה מחבירו על חנם:

כדי לגול - קס"ד חד שיעורא יהיב ליה לתחילתו וסופו:

לספריהן - לספרי תורה:

לא ארכו יותר על הקיפו - צריך לצמצם הכתב לפי עובי הקלפי' לכשיגמור יהא חוט המקיף את עוביו כמדת ארכו:

שיעור ספר תורה בכמה - ארכו מיבעיא להו:

בגויל - שהוא עב והקיפו גדול צריך ששה טפחים זו היא מדה להיות נגמר בששה טפחים היקף בכתב בינוני:

ולא איתרמי ליה - ארכו כהקיפו:

איתרמי ליה - ארכו כהקיפו:

דילמא תורה צוה לנו משה מורשה כתב - ארבע מאות פעמים אבל ארבע מאה ספרים אין פנאי לאדם אחד לכתוב:

שתים כנגד שתים - שתי גפנים כנגד שתים וא' יוצא זנב בכך קרוי כרם לגבי לחזור עליו מעורכי המלחמה במסכת סוטה (דף מג:):

באמה בת ששה טפחים - ר"מ לטעמיה דאמר (סוכה ה:) כל האמות היו בינוניות:

לארכו של ארון - זו אצל זו:

אוכלות - תופסות כך לשון המשנה (מדות פ"ג מ"א) אוכל בדרום אמה אחת גבי יסוד המזבח ואף בלשון מקרא כי יוכלו אתיקים מהנה בספר יחזקאל (מב):

צא מהם טפח - לעובי הכתלים שהרי מבחוץ נמדד אמתי' וחצי ארכו:

ס"ת - שכתב משה כמו שנאמר ויכתוב משה את (התורה) וגו' (דברים לא):

אין [מיעוט אחר מיעוט] - אך ורק שני מיעוטין הן:

שבהן ס"ת מונח - ארכו לרחבו של ארון:

פירנסת ארון לארכו - כלומר מלאת כל חללו לארכו ופירשת צרכי מדתו:

ששה טפחים - במדת רחבו:

כדי שלא יהא ס"ת כו' - כלומר לא היה צריך להיות רחבו כל כך אלא בשביל ס"ת המונח אורכו לרוחב הארון שלא יהא נכנס ויוצא בדוחק:

ר"י אומר - מדת הארון באמה של ה' טפחים היתה רבי יהודה לטעמיה דקאמר אמת כלים באמה בת חמשה:

מונחות לארכו של ארון - מוטלות על רוחבן ולא על חודן:

אצבע לכותל זה - שהטפח ארבע אצבעות ולמאן דגריס אצבע ומחצה באצבע קטנה קאמר שהטפח ד' בגודל וחמש באצבע ושש בקטנה:

שבו עמודים עומדים - ב' עמודי כסף כמין עמודי ספר תורה שוכבים לארכו והלוחות ביניהן שנאמר עמודיו עשה כסף:

מונח שם בצדו - של ארון:

ועליו ס"ת מונח - ולקמיה פריך מעיקרא היכי הוה מונח:


שברי לוחות שמונחין - תחת הלוחות:

יש בו רוחב טפח - וזה שהקיפו ששה נמצא עובי רוחבו שני טפחים:

רווחא דביני וביני - אויר שבין עמוד לעמוד:

ובתרי פושכי היכי יתיב - דקתני נשתיירו שם ב' טפחים ששם ס"ת מונח:

ספר עזרה - ספר שכתב משה ובו קורין בעזרה פרשת המלך בהקהל וכהן גדול ביה"כ:

לתחלתו הוא נגלל - אין לו אלא עמוד אחד ונגלל מתחלתו לסופו:

דכריך ביה פורתא - שאינו גוללו כולו ומניח בו מקצת וכורכו לעצמו ומניח אותו הכרך על הספר מלמעלה:

וכרכיה לעיל - וכורכו למעלה על ההיקף:

דמנח ליה מצד - אצל הכותל ולא בין שני הלוחות:

היכא הוי קיימי - כיון דמצריך טפח מכאן וטפח מכאן ברוחב הארון שלא יהא ס"ת יוצא ונכנס בדוחק העמודים היכא מנחי הלא ימעטו את החלל:

שם שם - תרי זימני כתיבי ללוחות ולשברי לוחות:

אשר שברת - קרא יתירה הוא למסמכיה לושמתם לדרשה:

יישר כוחך - ללמדך שהוא מן הדברים שעשה משה רבינו ע"ה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום:

שנתנבאו באותו הפרק - בימי אותם המלכים עוזיה יותם אחז יחזקיה בארבעה נביאים הללו כתיב כן חוץ ממיכה שלא היה בימי עוזיהו אבל היה בימי יותם אחז יחזקיה:

חגי זכריה ומלאכי סופם של נביאים - שהן היו בבית שני בשנת שתים לדריוש האחרון:

ישעיה קדים לירמיה ויחזקאל - שהרי ישעיה בימי עוזיה וירמיה בימי יאשיה ובניו נתנבא בירושלים ויחזקאל בגולה בימי צדקיה:

רות תהלים איוב כו' - רות קדמה בימי שפוט השופטים תהלים דוד אמרן והוא קדם לאיוב כמ"ד בימי מלכת שבא היה ואחר כך שלשה ספרי שלמה:

משלי קהלת - שניהם ספרי חכמה:

שיר השירים - נראה בעיני שאמרו לעת זקנתו:

קינות - ירמיה אמרן שהיה אחר שלמה:

דניאל - אחר ירמיה בימי נבוכדנצר בגולה:

אסתר - אחריו בימי אחשורוש:

עזרא - אחריו בימי דריוש השני שעמד אחר אחשורוש:

למ"ד איוב בימי משה היה - לקמן:

רות נמי פורענותא היא - רעב וגלות ומיתת אלימלך ובניו:

דאית ליה אחרית - סוף הפורענות נהפך לאחרית ותקוה שיצא דוד משם:

ופרשת בלעם - נבואתו ומשליו אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו:

ושמונה פסוקים - מן וימת משה עד סוף הספר:

שמואל כתב ספרו וספר שופטים - שכולם קדמו לו ועמד וכתב ספרן ומה שעלתה לישראל בימיהם וכן רות שהיתה בימי השופטים:

על ידי עשרה זקנים - כתב בו דברים שאמרו זקנים הללו שהיו לפניו ויש שהיו בימיו כגון אסף והימן וידותון מן הלוים המשוררים:

על ידי אדם הראשון - כגון גלמי ראו עיניך ולי מה יקרו רעיך (תהלים קלט) אדם הראשון אמרן:

על ידי מלכי צדק - נאם ה' לאדוני [שב לימיני] וכל המזמור (שם קי):

ועל ידי אברהם - כדאמרינן לקמן איתן האזרחי זה אברהם:

ועל ידי משה - תפלה למשה (שם צ) וכל אחד עשר מזמורים כסדרן:

ועל ידי הימן - משכיל להימן:

ועל ידי ידותון - למנצח לידותון:


חזקיה וסיעתו - בני דורו שהאריכו ימים אחריו:

כתבו ישעיה - שהרגו מנשה ולא כתב ספרו שלא היו הנביאים כותבים ספריהן אלא לפני מותן:

משלי קהלת - דכתיב בספר משלי (כד) אשר העתיקו אנשי חזקיה וגו' ועל שחזקיה גרם להן לעסוק בתורה כדאמרינן בחלק (סנהדרין דף צד:) נעץ חרב על פתח בית המדרש כו' נקרא הדבר על שמו:

אנשי כנסת הגדולה - חגי זכריה ומלאכי זרובבל ומרדכי וחבריהם:

כתבו יחזקאל - שנתנבא בגולה ואיני יודע למה לא כתבו יחזקאל בעצמו אם לא מפני שלא נתנה נבואה ליכתב בחוצה לארץ וכתבום אלו לאחר שבאו לארץ וכן ספר דניאל שהיה בגולה וכן מגילת אסתר ושנים עשר מתוך שהיו נבואותיהם קטנות לא כתבום הנביאים עצמם איש איש ספרו ובאו חגי זכריה ומלאכי וראו שרוח הקדש מסתלקת שהיו הם נביאים אחרונים ועמדו וכתבו נבואותיהם וצרפו נבואות קטנות עמם ועשאום ספר גדול שלא יאבדו מחמת קטנם:

עד לו - עד שייחס עצמו:

מסייע לי' כו' עד שייחס עצמו - שכתב דברי הימים עד שייחס בו את עצמו:

ומאן אסקיה - מי סיימו:

תניא כמאן דאמר - כל הך דקתני לעיל יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה אתיא כי הא תנא דלקמיה דאמר נמי יהושע כתבן:

דתניא - פלוגתא דתנאי בהאי וימת שם משה כו':

כמו שנאמר להלן כו' - אכולה מילתא קאי דקאמר הקב"ה אומר ומשה כותב כמה שמצינו שהנביאים כותבים מפי רבם:

יחיד קורא אותן - כלומר אין מפסיקין בהן:

לימא ר"י היא - דאמר לא כתבם משה לפיכך נשתנו משאר התורה ודלא כר"ש:

הואיל ואישתנו - לכתוב בדמע אישתנו:

ואימא יעקב כו' - לא גרסינן לה: ל"א גרסינן [למתניתא] דלעיל במניינא דעשרה זקנים דקא חשיב אברהם ואיתן האזרחי ולא קא חשיב אסף דקסבר משלשה בני קרח הוא:

והא אמר רב כו' - גבי ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי וגו' (מלכים א ד) איתמר וכן הך דהימן זה משה אהימן דההוא קרא איתמר דכתיב ביה והימן וכלכל וגו':

תרי הימן הוו - משכיל להימן האזרחי הימן אחרינא הוה:

ששנותיו כעץ - איוב שהאריך ימים רבים:

משל היה - ללמוד ממנו תשובות למקטרגים על מדת הדין ושאין אדם נתפס על צערו:

איש היה - אלמא הוה:

אלא מעתה ולרש אין כל וכו' - וסיפיה דקרא ותהי לו לבת:

מי הוה - משום דכתיב ותהי:


אימא כמשעה שנכנסו כו' - מאתים ועשר דכתיב (איוב מב) ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה אף שנותיו הוכפלו דכתיב ויחי איוב אחר זאת מאה וארבעים שנה למדנו שהיה בן שבעים כשבאו יסורין עליו הרי מאתים ועשר ולעולם מעולי גולה היה:

נתנבאו לאומות העולם - אלמא נכרי היה:

אליהוא - על כרחך מדייחסיה קרא בשמו [ושם אביו] ושם משפחתו ישראל הוה ואית דאמרי ממשפחת רם היה היינו אברהם:

שכולו הבל - הטובים שבהן לא היו כלום כדאמרינן לקמן שהנשפט היה לו פתחון פה לשפוט את שופטו ומוכיחו:

בימי מלכות שבא היה - ובא גדוד מכשדים עליו:

וחכ"א בימי מלכות כשדים - בימי נבוכדנצר היה ובא גם משבא גדוד עליו:

וכולהו הני תנאי כו' - מסקנא דתירוצא הוא דתריץ לעיל תנאי היא ההוא מתניתא דלעיל ס"ל עובד כוכבים הוה והני תנאי דהך מתניתא כולהו סבירא להו דישראל הוה בר מיש אומרים דאמרי בימי יעקב הוה:

והא אמר מר - בפ"ק דברכות (דף ז.):

ונפלינו - ונבדלנו בלכתך עמנו מכל האומות:

ונחזה בך - לשון זימה [הוא זה] להסתכל בנשים שעובדי כוכבים אומרים לישראל שובי לתורתנו ותזני עמנו:

ששופט את שופטיו - שהיו השופטין עצמן מקולקלים והיה פתחון פה לנשפט להוכיח את מוכיחו שאם אמר לו השופט טול קיסם מבין עיניך הסתלק ופרוש מעבירה קטנה שבידך יכול זה לומר טול קורה מבין עיניך פרוש מעבירה חמורה שבידך:

סבאך - יינך כמו אל תהי בסבאי יין (משלי כג):

מהול - מעורב וכן כל לשון הוללות שבתורה לשון ערבוב:

קום התהלך - היינו דקאמר ומהתהלך בה מאותו שאמרת לו התהלך בארץ אני בא:

ה"ג מנהג עולם נותן חצי פרוטה לחנוני - מי שיש לו מלאכה מועטת לעשות אומר לפועל חצי פרוטה אני נותן לך ונלך אצל חנוני ונקנה בפרוטה ככר או ביצים ונחלוק ואיוב ויתרה לחצי השני משלו ונותן לו כל הפרוטה שהיה רע בעיניו לדקדק בדבר קל שאינו ממון:

והאתונות רועות [וגו'] - ע"י הבקר דריש ליה לקרא שאוכלת חזיז מתלם המענה שהזרע צומח בשעתו:


מעין העולם הבא - כדכתיב (ירמיהו לא) הרה ויולדת יחדו הריון ולידה ביום אחד הכי דרשינן ליה במסכת שבת (דף ל:):

הכי גרסינן: במתניתא תנא יורד ומתעה ועולה ומרגיז נוטל רשות ונוטל נשמה - [וה"פ] יורד למטה ומתעה את הבריות לחטוא ועולה למעלה ומרגיז את חמת המלך בהשטנותו נוטל ממנו רשות להרוג את החוטא מכיון שנתנו רשות דכתיב ותסיתני בו:

צערו של שטן - שהוזקק לשמור את נפש איוב שלא תצא:

אלמא בדידיה קיימא - ליטול את הנפש והזהירו שלא ליטלה:

בעבור הרעימה - שתתרעם על שהיא עקרה ותתפלל:

להפוך קערה על פיה - לעקור כל כבוד שחירף וגידף:

לפטור את כל העולם כולו - מדינו של הקב"ה לומר שאנוסין הן ע"י הקב"ה שברא יצה"ר והכי קאמר על דעתך כי לא ארשע אם היית חפץ לא הייתי רשע:

בראת שור בפרסות סדוקות וחמור בפרסות קלוטות - את זה טהרת ואת זה טמאת הכל בא על ידך אתה בראת בו סימני הטומאה:

בראת צדיקים - ע"י יצר טוב:

בראת רשעים - על ידי יצר הרע לפיכך אין ניצול מידך כי מי יעכב אנוסין הן החוטאין:

ברא לו תורה - הן תבלין שהיא מבטלת את הרהורי עבירה כדאמר בעלמא (קדושין דף ל:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח כו' הלכך לאו אנוסין נינהו שהרי יכולין להציל עצמן:

ברכת אובד - שהיה סבור שהיה אובד את שדהו:

שדי שמיה עלווה - אומר שהיא קרובתו או מדבר בה להשיאנה:

חברותא כלפי שמיא - מדבר לפני השכינה כאדם המתווכח לחבירו בא ונשקול מי חייב לחבירו:

מן הסערה - לשון שיער כדקתני הרבה נימין בראתי באדם:

מטשטשות את הארץ - עושות את הארץ כטיט:


דרקון - נחש:

מכישה - נושכה:

ומתרפה - לשון רפיון:

שאין אדם נתפס - להתחייב על שהוא מדבר קשה מחמת צער ויסורין דקאמר לא בדעת ידבר לא אמר לא ברשע ידבר אלא לא בדעת:

כלילי הוו להו - כתרים ובכל כתר שלשה פרצופים ואיש את שמו מחוקק על פרצופו וכשבאין יסורין על אחד מהן פרצופו משתנה וכן אילני:

דכמשי - פלטיי"א:

או חברא כחברי דאיוב - אם אין לו לאדם אוהבים נוח לו שימות: לרוב על פני האדמה ובנות יולדו וגו':

רביה באה לעולם - כשנולדה בת לפי שממהרת להיות לו זרע:

הוכפלו ביופי - ואין לך כפל טוב ממנו:

שדומה ליום - ברה כחמה:

כקציעה - מין בושם הוא:

קרנא דקרש - מין חיה וקרניה משחירין כמו צבע:

כורכמא דרישקא - כרכום של גן הגדל בגינה:

במיניה - שהוא מעולה ממין שאר בשמים:

איצטגנינות - חוזה בכוכבים:

משכימים לפתחו - ליטול עצה ממנו:

אידלי יומא - הוגבה שמש כשהחמה זורחת:

אידלי קצירא - מיקל החולי:

אבל אין לו פה - שהוא יושב ודומם:

עדשין אין להן פה - כמו שיש לפולין ולשאר מיני קטנית כמין סדק:

לנחומי בביעי - אין להם פה אבל אינם מגלגלים כגלגל:

ושט את הבכורה - וביזה את העבודה שהיתה בבכורות שט תרגום של בזיון מדוע הקילתני (שמואל ב יט) תרגום יונתן אשטתני:


בכל מכל כל - באברהם כתיב (בראשית כד) וה' ברך את אברהם בכל ביצחק כתיב (שם כז) ואוכל מכל ביעקב כתיב (שם לג) וכי יש לי כל כלומר לא חסרו שום טובה:

חלל בקרבי - יצרי הרע מת בקרבי:

צעריה קא מדכר - על לבו ממש הוא מתרעם ואומר שמת בקרבו מרוב צרות:

שלא שלט בהן מלאך המות - אלא מתו בנשיקה על פי שכינה:

בכל מכל כל - לא חסרו שום כבוד ומצינו כבוד זה במשה ואהרן שנאמר בהן על פי ה' ואם אלו מתו ע"י מלאך [המות] נמצא שחסרו כבוד:

כדאמרן - שמתו ע"פ שכינה ואין ראויה רמה לשלוט במי שנשוק משכינה שהרי אין הרמה באה אלא מטפה מרה המטפטפת מסכינו של מלאך המות דאמר מר (ע"ז דף כ:) ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות:

ישכון לבטח עליו - הכי דריש ישכון לבטח בנימין על סמיכות ידידות השכינה:

בעטיו של נחש - בעצתו של נחש כלומר לא היו ראוין למות אלא שנגזרה גזירת מיתה על כל תולדותיו של אדם הראשון בעצתו של נחש בעטיו תרגום של עצתו כדכתיב (דניאל ו) אתייעטו כל וגו' וכן התיב עטא וטעם (שם ב):

ואחיותיהם - בבני ישי כתיב:

פרק שני - לא יחפור


לא יחפור - בור שיח ומערה. מפורשים בבבא קמא בפרק שור שנגח את הפרה (דף נ:):

בור - עגול:

שיח - ארוך וקצר:

מערה - מקורה בקירוי:

נברכת הכובסים - חופר חפירה מרובעת בעומק אמה או יותר ומי גשמים מתכנסים בה לכבס בגדיהם והיו להם שתים אחת ששורים את הבגדים יום או יומים בצואת כלבים והיא קרויה מחמצן בגמ' ואחת שמשפשפים בה והיא קרויה נדיין:

אא"כ כו' - מפני שהחפירה הסמוכה לבור מחלשת כותלי הבור ומרפה אותן:

וסד בסיד - את כותלי חפירתן:

גפת - פסולת זיתים שנתעצרו בבית הבד:

הסלעים - אבנים שהאור יוצא מהן שקורין קויליי"ש שכל אלו קשין לחומה שמוציאין הבל:

מן הכותל - כותל לבנים של טיט הבנוי על גבי קרקע ולאו בבור קאי השתא:

זרעים - קשין לכותל כדמפרש בגמ':

ומחרישה - מרפה את יסודו ונופל:

מי רגלים - ממסמסין את הלבנים שהן של טיט יבש:

ריחים - קשין לכותל שמנידין את הקרקע בגלגול חבטתו:

מן השכב - היא הריחים התחתונה:

הרכב - היא העליונה הרוכבת על זו והיא קצרה טפח מן התחתונה:

ואת התנור שלשה מן הכליא - תנור כלי חרס הוא שרוף בכבשן כשאר קדירות ופיו למעלה והבא לקובעו בארץ עושה בנין טיט ואבנים שיהיו לו לבסיס ומושיבין אותו עליו שלא יצטננו שוליו מחמת קרקע ואותו בנין עשוי בשיפוע רחב מלמטה וקצר מלמעלה כמדת התנור תחתונה קרוי כליא ועליונו קרוי שפה כלומר שפת הכליא שפתה עליונה ולפי שהבלו של תנור קשה לכותל צריך להרחיקו: גמ'

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/בבא_בתרא/פרק_א&oldid=2792240"