שבועות מה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא היה אחד מהן משחק בקוביא ומלוה ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית שכנגדו נשבע ונוטל אהיו שניהן חשודין חזרה השבועה למקומה דברי רבי יוסי רבי מאיר אומר יחלוקו והחנוני על פנקסו כיצד לא שיאמר לו כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז אלא באומר לו תן לבני סאתים חטין תן לפועלי סלע מעות הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין אמר בן ננס כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא אלא הוא נוטל שלא בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו אמר לו תן לי אותו דינר אמר לו נתתיו לך ונתתו באונפלי גישבע בעל הבית שנתן לו את הדינר אמר לו תן לי את הפירות אמר לו נתתים לך והולכתים לתוך ביתך דישבע חנוני רבי יהודה אומר כל שהפירות בידו ידו על העליונה אמר לשולחני תן לי בדינר מעות ונתן לו אמר לו תן לי את הדינר אמר לו נתתי לך ונתתו באונפלי הישבע בעל הבית נתן לו את הדינר אמר לו תן לי את המעות אמר לו נתתים לך והשלכת לתוך כיסך וישבע שולחני רבי יהודה אומר אין דרך שולחני ליתן איסר עד שיטול דינר כשם שאמרו זהפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה חועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה טמנכסים משועבדים יומנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה כוהנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה לוכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה שבועה שלא פקדנו אבא ולא אמר לנו אבא שלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע ר' יוחנן בן ברוקה אומר אפי' נולד הבן לאחר מיתת האב הרי זה נשבע ונוטל א"ר שמעון בן גמליאל מאם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע הוא נוטל שלא בשבועה נואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן הבית אמר לו מה אתה טועניני רצוני שתשבע לי חייב סחלקו השותפין והאריסין אין יכול להשביעו ענתגלגל לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל פוהשביעית משמטת את השבועה:
גמ' כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין מנלן דאמר קרא (שמות כב, י) ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם לו שבועה:
ואלו נשבעין ונוטלין כו':
מאי שנא שכיר דתקינו ליה רבנן דמשתבע ושקיל אמר רב יהודה אמר שמואל הלכות גדולות שנו כאן הלכות הני הלכתא נינהו אלא אימא תקנות גדולות שנו כאן גדולות מכלל דאיכא קטנות אלא אמר רב נחמן אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר משום כדי חייו משום כדי חייו דשכיר קנסינן ליה לבעל הבית בעל הבית גופיה ניחא ליה דמשתבע שכיר ושקיל כי היכי דאיתגרון ליה פועלין אדרבה שכיר ניחא ליה דלשתבע בעל הבית ונפקע כי היכי דליגריה בעל הבית בעה"ב על כורחיה אגר שכיר נמי על כורחיה מיתגר אלא בעה"ב טרוד בפועליו הוא וליתב ליה בלא שבועה כדי להפיס דעתו של בעה"ב וליתב ליה בעדים טריחא ליה מילתא וליתב ליה מעיקרא שניהן רוצין בהקפה
רש"י
[עריכה]אחת שבועת העדות כו' - בין שנחשד על שבועת העדות בין שנחשד על שבועת הפקדון שכפר ונשבע על שקר:
ואפי' נחשד על שבועת שוא - שהוא רע לשמים עליה ולא לבריות אעפ"כ הוא נפסל על ידה לשבועה:
חזרה שבועה למקומה - בגמ' מפרש לה:
כיצד אלו ואלו באין - לב"ד לישבע שבועת שוא מביניהם דלית בהו דאינו משקר:
ונתתו באנפילי - תיק העשוי למעות:
ישבע בעל הבית - שבועת היסת:
כל שהפירות בידו ידו על העליונה - ארישא פליג. דקתני ישבע בעל הבית שנתן לו את הדינר ואתא רבי יהודה למימר אין צריך שבועה שאין דרך חנוני המוכר שלא בהקפה ליתן את הפירות עד שיקבל את הדינר:
מעות - פרוטות של נחושת. כשם שאמרו. משנה היא במסכת כתובות (דף פז.) במוציאה שטר כתובתה ומודה שקבל' מקצתה ונמצא שאין לסמוך על שטר כתובתה ואם טוען בעל דנתקבלה כולה לא תפרע אלא בשבועה:
עד אחד מעידה כו' ומנכסים משועבדים ונפרעת שלא בפניו - כולהו אכשם קיימי כשם שאין אחד מאלו נפרע אלא בשבועה כך היתומין לא יפרעו כו' ובגמרא מוקי ביתומים מן היתומים:
נפרעת שלא בפניו - ששלח גט ממדינת הים:
שלא פקדנו אבא - בשעת מיתה:
ששטר זה פרוע - שלא אמר לנו קודם לכן:
שלא מצאנו בין שטרותיו - שובר על שטר זה:
הרי זה נשבע - שלא מצא שובר:
גמ' ולקח בעליו - רישא דקרא שבועת ה' תהיה בין שניהם ולקח בעליו את השבועה ולא ישלם הנתבע שוב כלום:
הני הלכתא נינהו - בתמיה וכי הלכה למשה מסיני הם:
ומשום כדי חייו כו' - בתמיה:
כי היכי דליתגרו ליה פועלים - שאם ישבע הוא ויפסידו פועלים לא ימצא עוד פועלים למלאכתו שיגורו ממנו שהוא כופר בשכר פועליו:
כי היכי דליגריה בעל הבית - שלא יחשדוהו בתובע שכרו אחר שקבלו:
בעה"ב על כרחיה אגר - פועלים כשהוא צריך להם:
שכיר נמי על כרחיה מיתגר - שהוא צריך למזונות:
טרוד בפועליו הוא - שנותן שכר לכמה פועלים וכסבור שנתן לזה:
וליתיב ליה בעדים - יתקנו חכמים שלא יתן אדם שכר לפועל אלא בעדים ולא יבא לידי שבועה:
וליתיב ליה מעיקרא - ליתקון רבנן שיתן אדם לפועליו שכרן שחרית עד שלא יתחילו במלאכה ואם תבע לערב לא יטול כלום ולא תהא שם שבועה:
שניהם רוצים בהקפה - בעה"ב פעמים שאין מצויות לו מעות שחרית ופועל שלא יוציא המעות עד הלילה לפרנסתו:
תוספות
[עריכה]גדולות מכלל דאיכא קטנות. תימה דלא דייק הכי בפרק השולח (גיטין דף לו.) דאמר רשב"ג תקנה גדולה התקינו שיהיו העדים מפרשין שמותיהן בגיטין כו' ובהגוזל קמא (ב"ק דף קג:) א"ר אליעזר בר צדוק תקנה גדולה התקינו שאם היתה היציאה יתירה על הקרן כו' וי"ל דהתם קרי ליה גדולות לפי שהיה בה צורך גדול והכא דייק מדאמר שנו כאן:
עקרוה רבנן שבועה מבעל הבית. אף על גב דכופר הכל פטור דלא נתקנה שבועת היסת עד בימי רב נחמן מ"מ על בעל הבית שייכא טפי ועוד דאפילו במודה במקצת שדיוה אשכיר:
בעל הבית טרוד בפועליו. ולא פלוג בין פועל אחד ליש לו פועלים הרבה ובירושלמי קאמר עסקיו מרובין:
וניתב ליה בלא שבועה. וא"ת ולא יהא ברי של בעל הבית אלא כאיני יודע והניחא למ"ד בהשואל (ב"מ דף צז:) ברי עדיף אלא למ"ד לאו ברי עדיף אמאי וי"ל דהוי כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם החזרתיו לך דחייב לכ"ע כדמוכח בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיח.) וא"ת אכתי אמאי ניתיב ליה בלא שבועה וכי אי אפשר להיות בשום פעם שיהיה ברי שלו טוב דפעמים יהיה כדבריו דהא רבי יהודה לא מיחייב אלא בהודאה במקצת וי"ל דנהי דרבי . יהודה לא חשיב לגמרי כאיני יודע רבנן מיהא חשבי ליה כודאי שכח:
כדי להפיס דעתו של בעל הבית. הכא ודאי שהוא עומד וצוח שפרע שייך תקנה כדי להפיס דעתו אבל בההיא דהגוזל בתרא (שם) דקאמר איני יודע אם החזרתיו לך אין צריך לתקן (ב' דבורים אלו שייכים לקמן ע"ב):
אפילו קצץ נמי. וא"ת והא ה"ל כאיני יודע אם גזלתיך דפטרי רב נחמן ורבי יוחנן בהגוזל בתרא (שם) ובהשואל (ב"מ דף צז:) וי"ל דהתם לא מודה מידי אבל הכא שמודה במקצת ה"ל כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' ונ' לא ידענא דאמרינן התם מתוך שאינו יכול לישבע משלם:
קציצה ודאי מידכר דכירי אינשי. לא קאמר המע"ה ואי לא מייתי ראיה מפסיד אלא ישבע בעה"ב ויפסיד אומן כדאמר לקמן וא"ת ולישני ליה כגון ששכרו שלא בעדים ונאמן מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם כדאמרי' בסמוך וי"ל דשאני הכא דמודה במקצת לא היה יכול להעיז ולכפור הכל אי נמי דלקמן מוקי לה בשכרו בעדים דומיא דרישא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ז (עריכה)
ו א מיי' פ"ב מהל' טוען הלכה ד', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ב סעיף ז':
ז ב מיי' פט"ז מהל' מלוה הלכה ה', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' צ"א סעיף א':
ח ג ד ה ו מיי' פ"כ מהל' מכירה הלכה ח' והלכה ט, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' צ"א סעיף ט':
ט ז מיי' פט"ז מהל' אישות הלכה י"ד, ומיי' פי"ד מהל' מלוה הלכה א', סמג עשין מח וסימן צה, טור ושו"ע אה"ע סי' צ"ו סעיף ז', וטור ושו"ע חו"מ סי' פ"ד סעיף א':
י ח מיי' פט"ז מהל' מלוה הלכה ה', ומיי' פט"ז מהל' אישות הלכה ט"ו, סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' צ"ו סעיף ח', וטור ושו"ע חו"מ סי' פ"ד סעיף ה':
יא ט מיי' פט"ז מהל' מלוה הלכה ה', ומיי' פט"ז מהל' אישות הלכה כ', סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' צ"ו סעיף ט', וטור ושו"ע חו"מ סי' קי"ד סעיף ד':
יב י מיי' פט"ז מהל' מלוה הלכה ה', ובהל' אישות שם הלכה יט, סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' צ"ו סעיף א', וטור ושו"ע חו"מ סי' ק"ח סעיף י"ז:
יג כ מיי' פט"ז מהל' מלוה הלכה ה', ובהל' אישות שם הלכה טז, סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' צ"ו סעיף י', וטור ושו"ע חו"מ סי' ק"ו סעיף א':
יד ל מיי' פי"ז מהל' מלוה הלכה א' והלכה ב, סמ"ג עשין צד ועשה צה, טור ושו"ע חו"מ סי' ק"ח סעיף ה':
טו נ מיי' פ"ט מהל' שותפין הלכה א', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ג סעיף א', [ וברב אלפס עוד בכתובות פ"ט דף קיא. ]:
טז ס ע מיי' פ"ט מהל' שותפין הלכה ז', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ג סעיף ו':
יז פ מיי' פ"ט מהל' שמיטין הלכה ז', סמג עשין קמט, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף ו':
ראשונים נוספים
מי שעליו לשלם לו השבועה:
ואלו נשבעין ונוטלין. השכיר.
אמר רב נחמן אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן עקרוה רבנן לשבועה זו מבעל הבית ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר ומשום דבעל הבית טרוד בפועליו ושוכח:
ואמרינן וליתן ליה בלא שבועה. ופרקינן שבועה זו כדי להפיס דעתו של בעל הבית:
ליתן ליה בעדים. טריחא ליה מלתא:
וליתן ליה מעיקרא שניהן רוצין בהקפה. בעל הבית שמא אין בידו מעות מצויות וא"ת ליתן לו שכרו מקודם נמנע ואינו שוכר. והשכיר שלא יוציאנו מעיקרא ויהיה עליו כמשאוי:
גמר': מנלן. פי' לאו שבוע' השומרי' מיבעיא ליה דודאי פשיטא דשומר נשבע אלא כי אצטריך למודה מקצת.
ושבוע' דעד אחד מסתברא דלא מיבעיא ליה דאי נשבע ונוטל נמצאת מוציא ממון בעדותו ורחמנא אמר לכל עון ולכל חטאת אינו קם א"נ הואיל ונאמרו שבועות בתורה ופרט הכתוב באחד מהן שנשבעין ולא משלמין אף כלן כן.
עקרוה רבנן לשבועה מב"ה ושדיוה (בשומרים) אשכיר משום כדי חייו. לאו למימר דמעיקר דינא מחייב ב"ה כלום דהא אכתי לא התקינו שבועת היסת דבימי רב נחמן תקנוה כדאמרינן במסכת קידושין הן הן שלוחיו והן הן עדיו והאידנא דתקינו רבנן שבועה היסת משתבע כו'.
אלא ה"ק: כיון שראו רבנן לעשות תקנה לשכיר ודאי הוה להו לרבנן לתקוני שישבע ב"ה משום דאלימא טענתיה דשכיר והואיל ואיכא עדים ששכרו ונתחייב לו ועדיין הוא בתוך זמנו ועוד דשכיר דאיק טפי וב"ה לא דאיק כולי האי אי משום טרדא או שהשכיר נושא נפשו על שכרו והו"ל לרבנן לתקוני שישבע בעל הבית והוי כעין שבועה דאורייתא ואפי' הכי עקרוה רבנן מבע"ה ששורת הדין עליו לישבע ולא ישלם משום כדי חייו דשכיר.
וכן נמי הא דאמרינן לקמן בדרבנן הוי תקנתא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ה"נ קאמר היכא דהוה כופר בכל והיה להם לרבנן לתקוני אב"ה כגון דאורייתא הוי תקנתא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ורבנן סברי בדרבנן הוי תקנתא לשכיר כלומר היכא דהוה ליה לחיוביה לב"ה שבועת תקנה עבדינן תקנתא אחריתי משום כדי חייו דשכיר וכלה חדא תקנתא היא.
וכן אתה מפרש לדברי רש"י ז"ל, שאם נאמר שישבע ב"ה ולא ישלם ונתקן שבועה זו בכאן כמו שתקנה רב נחמן ואין בכאן כעין דאורייתא [אין] עושין בה תקנתא אחרת להפכה ורבנן סברי כולא חדא תקנתא היא.
ואקשינן משום כדי חייו דשכיר קנסי' לי' לב"ה היה לי' לומר שישבע בע"ה ודיו שתחמיר עליו שבועה ומפרקינן אלא בע"ה טרוד בפועליו הוא ומשום כדי חייו דשכיר ראוי שישבע ב"ה וכיון שהוא טרוד שדיוה אשכיר.
וכן כתב רבינו הגדול ז"ל עקרוה רבנן לשבועה מבע"ה משום דטרוד בפועליו הוא שדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר פי' לפי' משום כדי חייו דשכיר תקנוה שבועה אבע"ה וכיון שראו שעסקיו מרובין ואינו יכול לישבע תקינו שישבע השכיר וה"נ דיקא שמעתא לקמן דאפי' בקציצה דמדכר נשבע בע"ה ואע"ג דליכא הודאה במקצת ג) כגון שפרעו מה שמודה לו.
ואקשינן תו וליתן ליה בלא שבועה פירוש לתקי' רבנן שיתן לו בלא שבועה מפני שזה טרוד וזה אינו טרוד והוא בתוך זמנו ושכרו מועט דאיכא משום כדי חייו אבל מן הדין ודאי אפי' בשבוע' אין לו הואיל ובע"ה אומר ברי לי אלא משום תקנה אמרי'. ומצינו רבים שאמרו אין מגלגלין שבועה על השכיר ומקילין עליו וכלן משום כדי חייו.
חנוני על פנקסו כיצד תן לפועלי בסלע מעות הוא אומר נתתי והן אומרין לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין: וה"מ כשאמר לו הלויני ותן לפועלים הא באומר מנה לי בידך תן ממנו כך וכך לפועלים והעמיד הפועלים אצלו מיד נפטר בעה"ב מן הפועלים מיד שהמחה אותם אצל החנוני ואין אחד מהם יכול לחזור בו ולפיכך חזר הדין בין פועלים לחנוני, וחנוני פטור דכופר בכל הוא אלא דבתר רב נחמן נשבע שבועת היסת, וא"ת השתא נמי דלא אמר מנה לי בידך אמאי משלם לחנוני לימא לי' לחנוני לתקוני שדרתיך ולא לעותי והוה לך למיתן להו בסהדי כעובדא דאבימי ור' אבהו (כתובות פ"ה א'), לא היא דהתם לאו בכה"ג מיירי אלא דוקא בדאדכר לי' שטרא אבל הכא בעה"ב הוא דאפסיד אנפשי' דלא א"ל בסהדי הב להו, ובהדיא אמרי' הכי בשמעתא קמייתא דפ"ק דב"מ אלא שיש תולין אותה בתוספת לשון רב יהודאי גאון ז"ל, ומ"מ הגאון ו"ל אומר כן וכן עיקר.
או שאמר תן לבני סאתים חטין כו': הא דתני הכא פועלים ובנים רבותא אשמעינן דלא תימא כי מחייב חנוני שבועה כשהמחה פועלים אצלו שהוא צריך ליתן לפועלים [ולחנוני[. אבל היכא דאינו חייב לשלם אלא לחנוני בלבד הייתי סבור לומר שיטול חנוני בלא שבועה קמ"ל בנים.
גמרא מנא ליה דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם לו השבועה: ואע"ג דהא גבי שומרים הוא מינה ילפי' לכולהו שבועות דאוריתא דהואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט הכתוב באחת מהן דמי שעליו לשלם עליו השבועה ולא משלם אף כולן כן, והר"י הלוי ז"ל כתב דהך קרא לאו דוקא לשומרין איצטריך דבשומרין בהדיא כתיב שבועת ד' וכו' אלמא השומר הוא שנשבע שלא שלח ידו, אלא קרא ולקח בעליו לשאר הנשבעין אצטריך.
עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר: פי' לאו למימרא דמעיקרא היה בעל הבית נשבע, דשבועת היסת בכופר הכל בימי רב נחמן נתקנה וכמו שכתבתי במשנתינו, אלא הכי קאמר ראו חכמינו ז"ל שיש לתקן כאן שבועה כדי שלא ילך העני בפחי נפש והיה להם לתקנה על בעה"ב שישבע ולא ישלם כעין שחייבה תורה שבועה על הנשבעין ולא משלמין וכמו דתקנו בקציצה כדאיתא לקמן והם לא עשו כן אלא עקרוה מבעה"ב ושדיוה אשכיר משום כדי חייו כדאסיקנא דשמא בעה"ב מתוך שטרוד בפועליו לא יזכור וסבור שפרעו.
וליתב ליה בלא שבועה: פי' לאו למימרא דמשום דבעה"ב טרוד בפועליו ודאי שכח ומן הדין היה לו לשכיר ליטול בלא שבועה, דאנן לא משוינן טענת בעה"ב בטלה לגמריולומר דודאי שכח אלא מיחש הוא דחיישינן ואפשר שפרע כמו שטוען וא"כ למה יטול השכיר בלא שבועה, אלא ה"ק משום כדי חייו לתקון כן שיטול בלא שבועה כיון שעדיין תוך זמנו הוא וחזקה אינו תובע אא"כ יש לו, וליכא למימר הכא אדרבה חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעח דהא הכא אפשר דמשום דטרוד בפועליו הוא ששכח, ודחינן כדי להפיס דעתו של בעה"ב כלומר אפי' כן די שיתקנו שיטול בשבועה כדי שתהא דעתו של בעה"ב מפויס בכך ולא שיטול בלא שבועה, א"נ י"ל דאליבא דמאן דאית להו ברי ושמא ברי עדיף קא פריך וכדרך מה שהרגיל בתלמוד להקשות בשלמא למ"ד הכי אלא למ"ד הכי מאי איכא למימר, והעק למ"ד ברי ושמא ברי עדיף ליתן לו בלא שבועה דהא טענת שכיר ברי הוא דלא טרוד ובעה"ב שמא דהא אמרת דטרוד הוא בפועליו וחשבינן טענתו כטענת שמא, ופרקינן אין ה"נ אלא כיון דבעה"ב אומר בברי שפרע אע"פ שאין אנו תופסין טענתו כטענת ברי מ"מ תקנו שלא יטול השכיר בלא שבועה כדי להפיס דעתו של בעה"ב. עוד י"ל דאפי' למאן דאית ליה דלא אמרי' ברי ושמא ברי עדיף פריך שפיר דכיון דתלינן טענת בעה"ב בטרדא וכטענת שמא היא העל כהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אם לא דאמרי' בב"ק פ' הגוזל דחייב.
מנ"ל וכו' מסתברא דאסמכתא בעלמא הוא דשיילית בהא דשבועת השומרים בהדייא כתיב דמשתבע ומיפטר כדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידי וכן במודה במקצת וכן עד א' כל מקום ששנים מחייבין ממון עד א מחייבו שבועה והיינו דסגי לן בדחייה כל דהו דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם וכדמתרגמינן ויקבל מריה מיניה מומתא ולא ישלם ואם אינו ענין לשבועת השומרים תנהו ענין לאידך וכן פירוש הרא"ם ז"ל:
מ"ש שכיר תקינו ליה רבנן דמשתבע ושקיל האי לישנא משמע דמודה הוא דבעי למיעבד הכא שום תקנתא אלא דמסתיין דנרמי שבועה על בה"ב אפי' הוא כופר בכל דאע"ג דבימי חכמי המשנה לא תקנו עדיין שום שבועה בכופר בכל כי תקנת אחרונים היתה בדורו של רב נחמן (וכדכתיבנא לעיל וכדאמרינן במס' קידושין והשתא דתיקון רבנן שבועת היסת וכדכתב רש"י ז"ל) הכא גבי בעל הבית ושכיר דינא הוא דנעביד תקנת' שישבע ב"ה ולא ילך השכיר הזה בפחי נפש בלא ממון ובלא שבועה ול"ק לן אלא למה הפריזו חכמים בתקנתם כל כך שיהא שכיר נשבע ונוטל והיינו דמהדריה עקרוה רבנן לשבועה מצד הדין ושדיוה אשכיר כלומר דעקרוה רבנן לשבועה דבעו לתקוני על ב"ה אפילו כשהוא כופר בכל ושדיוה אשכיר והיינו דאמרינן לקמן בשילהי שמעתא בדרבנן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן לומר דכי כופר ב"ה בכל הא דבעינן למרמי עליה שבועה תקנתא דרבנן היא דמדאורייתא כופר בכל פטור וכן כל שאר כופרים בכל פטורין אפילו מדרבנן בשעת המשנה אלא דבהא בלחוד הוו עבדי תקנתא שיהא נשבע בעל הבית ותקנתא לתקנתא לא עבדינן וזה מבואר:
תקנות קבועות שנו כאן פירוש קבועות גזולות ועקורות ממקומן מלשון היקבע אדם אלהים. עקרוה רבנן וכו' משום כדי חייו דשכיר ופרכינן דמשום כדי חייו דשכיר מפסדינן ליה לב"ה כולי האי שיהא שכיר נשבע ונוטל והלא די לו שנרמי שבועה על ב"ה ומהדרינן ב"ה גופיה וכו' ואמרינן אדרבא שכיר גופיה וכו' פירוש נקט ש"ס לשון דאדרבא משום דפסידא דשכיר חמירא טפי דהוי הפסד גופו דבעי דליתיה לכדי חייו דאלו פסידא דב"ה פסידא דממון בלחוד הוא:
אלא בע"ה טרוד בפועליו הוא פירוש ולא חלקו חכמים בדבר בין שכיר א' לפועלים מרובים שכן כל מדות חכמים ונראין דברים דהשתא לא עקרינן טעמא דכדי חייו לגמרי אלא דהדרינן לומר דלאו משום כדי חייו בלחוד הוא דשדינה אשכיר אלא משום דאיכא נמי הא דב"ה טרוד בפועליו הוא. טרוד בפועליו הוא פירוש וברי דידיה כשמא הוא וכאומר איני יודע אם פרעתיך ולאו דלהוי מדינא הכי אלא שבזה מצאו מקום למישרי שבועה אשכיר ופרכינן דאי מהאי טעמא הול"ל דלגבי שכיר בלא שבועה ולא תהוי תקנתא דרבת כי חוכא ומהדרינן כדי להפיס דעתו של ב"ה שהוא טוען לפי דעתו בברי ופרכינן וליתן ליה בעדים פירוש דלעבוד רבנן האי תקנתא והא עדיפא לסלק שבועה מכאן שעונשה גדול ואי לא יהיב בעדים איהו דאפסיד אנפשיה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה