טור אבן העזר צו
<< | טור · אבן העזר · סימן צו (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
[עריכה]אין האלמנה גובה כתובתה אלא בשבועה.
לפיכך אם מתה קודם שנשבעת, אין יורשיה יורשים כתובתה, שאין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבועה. אבל נתגרשה ומתה, בניה נשבעין שבועה שלא פקדתנו ונוטלין ואפילו מיורשיו אם מת אחריה.
אבל כל נכסיה, בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל, יורשיה יורשין אותה אפילו נתאלמנה, שאינה צריכה לישבע עליהם.
ומה שבועה נשבעת, שלא התפיסה הבעל צררי בחייו ולא תפשה היא משלו כלום. והרמב"ם כתב שצריכה לישבע גם כן שלא מחלה לו כתובתה או שלא מכרה לו. ונראה שאם כתובתה בידה אינה צריכה לישבע על זה, שאילו מחלה לו או מכרה היתה מחזרת לו הכתובה.
ואם היורשים קטנים והאפוטרופסים רוצים להשביעה והיא אומרת שאינה רוצה לישבע עד שיגדלו בניה כי שמא הם ימחלו לה או תתפשר עמהם, כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה אין שומעין לה, אלא לא תטול כלום עד שתשבע.
וששאלת[1] אלמנה שאומרת "בעלי נתן לי מנה קודם מותו במתנה גמורה על מנת שלא ינכם לי בכתובתי" ועדים אין לה. תשובה, אם היא מוחזקת במנה, כגון שיש ממון בעלה תחת ידיה והיא יכולה לטעון על אותו ממון "אין בידי משל בעלי כלום", נאמנת גם כן במיגו לומר "נתנו לי במתנה", ובשבועה. אבל אם היא אינה מוחזקת בממון בעלה, אז אינה נאמנת.
כתב רי"ף שאם מכרה או נתנה מנכסי יתומים קודם שנשבעה, מה שמכרה ונתנה קיים ומנכין אותו בכתובתה. ומשמע מדבריו אפילו מקרקע. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל מביא דבריו בפסקיו לפסק הלכה, אבל כתב בתשובה דווקא במטלטלי, אבל מקרקעי בחזקת יורשים קיימי ואין בידם לתתם עד שיגבוה בית דין, ואם מכרה או נתנה אין מכירתה ומתנתה קיימת. ואם מחלה לבעלי חובות של בעלה אין מחילתה כלום, שכל זמן שלא תגבה חובות בעלה אין לה בהן כלום ואין בידה לא ליתן ולא למחול.
ופעמים שאף גרושה משביעין אותה אפילו כשלא יטעון, דתנן: הפוגמת כתובתה, או עד אחד מעידה שהיא פרועה, והנפרעת שלא בפניו, ומנכסים משועבדים, לא תפרע אלא בשבועה.
פוגמת כיצד, היתה כתובתה אלף זוז והוא אומר "קבלת כתובתיך" והיא אומרת "לא קבלתי אלא כך וכך", אפילו יש לה עדים כמה קבלה דאיכא למימר אם איתא דקבלה טפי הוה פרע לה בעדים, אפילו דקדקה מה שנטלה אפילו כחצי פרוטה דאיכא למימר כיון דדקדקה בודאי אומרת אמת, אפילו הכי לא תפרע אלא בשבועה.
או שכופרת בכל ואומרת "לא נפרעתי כלום" ועד אחד מעידה שהיא פרוע, לא תפרע אלא בשבועה.
או מנכסים משועבדים שבאו לטרוף מהלקוחות, או שלא בפניו כגון שגרש והלך לו, לא תפרע אלא בשבועה.
וכתב הרמב"ם: והוא שיהיה במקום רחוק שיש טורח להודיעו, אבל אם הוא קרוב להודיעו מודיעין אותו ואם לא יבוא ישביעוה ותטול. וכן כתב רי"ף. וכתב אדוני אבי ז"ל: וייראה לי דהאי מקום קרוב כדי שילך השליח ויחזור תוך ל' יום שהוא זמן בית דין, אבל טפי מל' יום אין לנו לאחר הפירעון, אלא בית דין מוכרים מיד ופורעין והאשה נותנת שכר השליח ומוספת אותו על כתובתה.
וכל הנך שבועות הן דרבנן, אפילו הכי צריכין נקיטת חפץ, ולא נפקא מינה אלא דאי קדמה ותפשה ואומרת "לא משתבענא ולא מהדרנא דדידי שקלי", לא מפקינן מינה כיון דהוא דרבנן, אבל בדאורייתא מפקינן בכהאי גוונא אי לא בעי לישבע. אבל אפוכי לא אפכינן להו, אף על גב דקיימא לן דשבועה דרבנן מפכינן, הני מילי כשהנתבע יש לו לישבע וליפטר יכול להפכו על התובע ולומר לו "אין לך אצלי כלום או השבע וטול או תלך לך", אבל כשהתובע יש לו לישבע וליטול אינו יכול להפכו על הנתבע ולומר "השבע והפטר", שיכול לומר לו "איני רוצה לישבע אתה יש לך לישבע וליטול או השבע וטול או תלך לך". ואם היא חשודה על השבועה שאינה יכולה לישבע, אם שכנגדה אינו חשוד ישבע ויפטר, ואם הוא חשוד אין כאן לא שבועה ולא תשלומין.
ובעד אחד מעידה שהיא פרועה יכול להביאה לידי שבועה דאורייתא. כיצד, יפרע לה כתובתה פעם שני בפני העד הראשון ועד אחר עמו הרי כאן שני עדים על פרעון השני, ויתבענה מה שנתן לה תחילה ויאמר "בהלואה נתתיו לך" שהרי נתקבלה כתובתך פעם שנית, והיא כשתכפור ותאמר "לא קבלתי אלא פעם אחד" הרי עד מכחישה וצריכה לישבע שבועה דאורייתא. וצריך שיאמר לעד הראשון שמכוין לכך, שאם לא כן, תאמר "באמת שקבלתי שתיהן אבל היו עליך ב' כתובות" והרי העד הראשון מסייעה, אבל כשמודיע לעד תחילה שאין כוונתו אלא להביאה לידי שבועה דאורייתא, אז אין הראשון מסייעה וכיון שאין מסייעה אינה יכולה לומר ב' כתובות היו לי דמילתא דלא שכיחא היא.
הפוחתת כתובתה אינה צריכה שבועה. היכי דמי פוחתת, כגון שהוציאה כתובתה מאלף זוז והוא אומר "נפרעת" והיא אומרת "לא נפרעתי כלום אבל אין לי עליך אלא ה' מאות זוז כי אמנה היתה ביני לבינך שנתחייבת לי בקנין אלף זוז והאמנת בי שלא אתבע ממך אלא ה' מאות", נוטלת בלא שבועה. אבל אם אינה אומרת "אמנה היתה ביני לבינך", אפילו ה' מאות אינה נוטלת, דהאי שטרא חספא בעלמא הוא.
היא אומרת "בתולה נשאתני וכתובתי מאתים" והבעל כשנתגרשה או היורשים כשנתאלמנה אומרים "אלמנה ניסת ואין לך אלא מנה", והכתובה נאבדה או במקום שאין כותבים כתובה, אם יש עדים שיצתה בהינומה, פירוש שעשו לה כמנהג הבתולות במלבוש שרגילין להלביש בתולות או בשאר דבר ידוע לפי מנהג העיר, כתובתה מאתים, אפילו אחד מהם קטן כשראה העדות, דכיון שהוא עתה גדול ויש אחר עמו מהני, ואם אין עדים אינה נוטלת אלא מנה. כתב הרמב"ם: שהבעל צריך לישבע שבועה דאורייתא, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שאינו נשבע אלא היסת.
מי שהיה נשוי ד' נשים שנשאתן זו אחר זו ומת ובאין לגבות כתובתן, הראשונה נשבעת לשניה שאין משל בעלה כלום, והשנייה לשלישית והשלישית לרביעית, והרביעית נשבעת ליתומים. ואפילו אם הם גדולים אין נפרעין מהם אלא בשבועה.
היו כולם יוצאות ביום אחד - במקום שכותבים שעות הראשונה תקדום, ואם אין כותבין שעות אז שיעבוד כולם חל ביחד. ואם כתובתה של האחת מנה ושל זו מאתים ושל זו ג' מאות, לרבינו חננאל בין הניח רב או מעט כך הדין שיחלקו כל עזבון המת לו' חלקים ונוטלת של מנה חלק אחד ושל מאתים ב' חלקים ושל ג' מאות שלשה חלקים, שכל אחת ואחת נוטלת לפי מעותיה עד שתפרע כתובתה, ולפי זה אם הניח שלש מאות, של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מאה ושל ג' מאות מאה וחמשים. ולרב אלפס חולקות ממש שוה בשוה עד שתפרע כל אחת מכתובתה, ולפי זה אם הניח ש' כל אחת נוטלת מנה, ואם הניח יותר השתים הנשארות חולקות אותו ביניהם בשוה, ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל.
וכשבית דין או יורשין משביעין האלמנה, אין להשביעה בבית דין אלא חוץ לבית דין, אבל מדירין אותה אפילו בבית דין.
וצריך שידירנה בדבר שיש בו עינוי נפש ושתהיה באיסור כל ימיה, כגון שתאמר "ייאסר עלי דבר זה אם נהניתי שום דבר מכתובתי" והוא דבר שיש בו עינוי נפש. אבל אם אין בו עינוי נפש או אפילו יש בו עינוי נפש ואינה באיסור כל ימיה, כגון שאומרים לה "משביעין אנו עליך שלא תאכלי דבר זה אם גבית שום דבר מכתובתך" והיא אוכלת אותו בפנינו, לא מהני שאינה חוששת על העונש אלא בגדר של עינוי נפש שעומדת בו כל ימיה.
ולא מהני נדרה אלא כל זמן שלא נשאת. אבל אם נשאת אינה גובה בנדרה, שהבעל יפר לה אפילו נדרה על דעת רבים, ואפילו אם נתן לה רשות שתדור על דעת הבית דין, יכול לחזור ממה שהרשה ויפר לה.
וגרושה שבאה לישבע, כגון שהבעל אומר פרעתי, או פוגמת וכיוצא בזה, נשבעת אפילו בבית דין.
וכתב ר"י שהאידנא נהגו להשביע אלמנה בבית דין.
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אין האלמנה גובה כתובתה אלא בשבועה משנה בפרק הכותב (דף פז.) ובפרק השולח (דף לד:) כתב הרשב"א ומה ששאלת אי זהו נוסח שבועת אלמנה אם באת לגבות כתובתה מדירים אותה בב"ד ותאסור עליה מקצת פירות כגון בשר ויין וכיוצא בהם אם נטלה משל בעלה כלומר בין בחייו בין לאחר מותו ואם נטלה כלום תאמר אם נטלה אלא כן וכן ולא תאסור עליה כל פירות שאם עשתה כן אין האיסור חל לפי שאי אפשר לחיות בלי שום פרי וכדאמרינן בר"פ אלו מותרים (יד:) גבי קונם עיני בשינה ושבועה בנק"ח בב"ד ליכא באלמנה שהרי שנינו בפרק השולח (שם) נמנעו מלהשביעה ויש מי שאומר דמדירין אותה בב"ד ועוד משביעין אותה חוץ לב"ד שלא בנק"ח והיינו דא"ל ר"י לרבי ירמיה ביראה אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד ואני סובר דאין צריך אלא או זה או זה איזה שירצו היתומים ורב יהודה ה"ק לרב ירמיה אדרה בב"ד אם ירצו היתומים או אשבעה חוץ לב"ד ושלא בנקיטת חפץ אם ירצו יותר היתומים בכך עכ"ל. והוא בתשובות להרמב"ן סימן מ"ח ויתבאר בס"ס זה:
ומ"ש רבינו לפיכך אם מתה קודם שבועה אין יורשיה יורשין כתובתה שאין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבועה בפרק כל הנשבעין (דף מה.) תנן וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ומפרש בגמרא (מח.) דה"ק היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה רב ושמואל דאמרי תרוייהו ל"ש אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ומשמע בגמרא בהדיא דה"ה לכתובה דמתיב עלה מדתנן מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד כ"ה שנה וכן מדתנן נשא את הראשונה ומתה נשא שנייה ומת הוא שנייה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה ומוקי לה בנשבעה ומתה וכ"כ הרי"ף בריש פרק מי שהיה נשוי ובסוף פרק הנושא על המשניות הנזכר אוקימנא בסוף פרק הנשבעין בשנשבעה ומתה אבל מתה ולא נשבעה אין יורשי' נוטלין כתובתה דאין אדם מוריש שבועה לבניו וכן כתב הרמב"ם בפי"ו מהלכות אישות מתה האלמנה קודם שתשבע אין יורשיה יורשין מכתובתה כלום שאין לה כתובה עד שתשבע וכ"כ הרא"ש עוד בתשובה כלל צ"א וז"ל אמנם אם נשבעה האלמנה על כתובתה ועל נדוניתה שלא גבתה מהם וגם לא פטרה בעלה מן השבועה נמצא כשמתה נסתלק שיעבודה מן הנכסיה יורשים לא היו יכולים לגבות מכתובתה ונדוניתה כלום כיון שנתחייבה שבועה ולא נשבעת כמו שכתבתי למעלה דאין אדם מוריש שבועה לבניו נמצא שאינן יורשות מאמן כלום אלא את אביהם הן יורשים וגם מה שמשכנה האלמנה קודם שנשבעה על כתובתה אינו כלום עכ"ל: כתב הריב"ש בתשובה סימן תצ"ב מתה קודם שתשבע אין יורשיה גובין מכתובתה כלום ומיהו אין קורעין הכתובה אע"פ שאין מגבין כדאיתא בפרק כל הנשבעין (מח:) אמנם אם יש בכתובה נאמנות בין ממנו בין מיורשיו יורשיה גובין כתובתה אע"פ שלא נשבעה ואפי' לדברי האומר דאין שום נאמנות מועיל לגבי יורשים מודה היכא דמתה ולא נשבעה ונתן טעם לשבח בדבר וכ"כ הרשב"א בתשובה אף הרז"ה שהוא חלוק על הרי"ף ופסק שאפי' בפוטר ממש כעין משנתינו אין תנאו מועיל ודאבא שאול אמתניתין קאי מודה הוא בשטר שיש בו נאמנות ומת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה שהיורשין נשבעין שבועת יורשין דהיינו שלא פקדנו אבא דתרי קולי לא עבדינן קולא דאבא שאול וקולא דרב ושמואל ובכי הא לכתחלה עבדינן כר"א ונכון הוא עכ"ל וכן דעת הר"ן בתשובה ועיין עוד שם. עיין במרדכי פרק שבועת הדיינים ופרק חזקת ובמהרי"ק שורש צ"א ועיין במ"ש בס"ס צ"ח אלמנה שנשאת ואח"כ באה לטרוף לקוחות בעד כתובתה על בעלה הראשון ובתשובות שבסוף ספר נשים כתב פירוש הרא"ש בתשובה כלל ל"ז סימן ב' כיון דכתובה בידה גובה כתובתה לעולם ותשבע אע"פ שיושבת תחת בעלה וכ"כ הרמב"ם בפי"ו והוא מימרא בפרק השולח: וכתב הרמב"ם בפי"ב מהלכות מלוה ולוה על ההוא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אשה שתבעה כתובתה בין אלמנה בין גרושה מעמידין להם אפוטרופוס ונזקקים משום חן האשה כדי שיהיה להם כלום שתנשא בו האשה לאחר לפיכך קפצה ונשאת ואח"כ באה לתבוע כתובתה אין נזקקין לה עד שיגדלו היתומים שהרי אין לה מזונות והרי נשאת. הורו מקצת הגאונים שאם היו נכסים כנגד כתובתה בלבד או פחותים ממנה אין נזקקין לה שהרי אין כאן זכות ליתומים ולא חשו לחן האשה עכ"ל: וכתב ה"ה שנתכוין לומר שאותם הגאונים לא כיונו לפסק הלכה בשלא חשו לחן האשה ודעתו לחוש וזה דעת האחרונים וכ"כ הראב"ד ועיקר עכ"ל. וכתב הרשב"א בתשובה דאפי' היא זקנה שאינה ראויה להנשא נזקקין לה ומצאתי כתוב בשם הרא"ש על מעשה שאירע אפי' נשאת כבר מגבין אותה אפי' מיתמי דהא דאין נזקקין לנכסי יתומים היינו משום חשש צררי כרב הונא ולכתובה מגבין משום חינא ואף לדעת הרמב"ם וסמ"ג שפירשו טעמא דחינא שיהיה לה במה להנשא ואם קפצה ונשאת אין נזקקין לה עד שיגדלו היתומים היינו כשיש לחוש לצררי אך עתה שאנו מגבין כתובות האלמנות שקדשו בעליהן ולא חיישינן לצררי לא גרע מגביית שאר חובות דמגבינן מיתמי בדליכא למיחש לצררי ועוד האשה זו כבר הגבוה ב"ד קצת כתובתה ולא הספיקו להגבות השאר עד שנשאת הילכך מגבין לה השאר עכ"ל ורש"י בפרק שום היתומים ובפרק אלמנה ניזונית (צז:) פירש משום חינא בע"א ולפי פירושו אפי' קפצה ונשאת נזקקין ומיהו כתבו שר"ח מפרש כהרמב"ם וכן בערוך ובירושלמי והכי נקטינן דין אלמנה שנשאת לאחר והכניסה לו נדוניא ולא נשבעה על כתובתה ומתה עיין במרדכי פרק חזקת ופרק מי שמת דין מי שהיה לו פקדון ביד א' ובפני אשתו צוה ליתנו לפלוני ושתקה ואח"כ הלך בבית על משענתו ואח"כ הכביד חליו וחזר לצוות ליתן אותו פקדון לפלוני הנזכר ואז מיחתה אשתו לא הויא מחאה מרדכי בפרק הנזכר: כתב הריב"ש בסימן קס"ט לפי מה שבא בשאלה שלאה לא עשתה גוביינא מכתובתה אלא שהיתה ניזונת מהנכסים והבן והבת היו מטפלים בנכסים אין טענת בן בתה הבא להחזיק בנכסים מכח מתנת לאה זקנתו כלום במה שטען שהנכסים הם של לאה שהיו לה מטורח מעשה ידיה שהרי כיון שהיתה ניזונת מהנכסים מעשה ידיה ליתומים גם מותר מזונותיה אבל היא יכולה לטעון שמציאה מצאה שהרי מציאתה לעצמה כמו שמבואר בר"פ אלמנה ניזונת (צו:) אמנם זהו במה שבידה כגון הא דאמרינן בפרק חזקת (נב.) אמנם הך מודה שמואל לא קאמר שם אלא על אחד מהאחין שהיה אונות וכו' ומסתמא דה"ה לאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה דאמר שמואל מודה לי אבא שאם מתה על האחים להביא ראיה אמנם זהו באונות ושטרות היוצאות על שמה אבל בכאן שהנכסים נשארו ברשות הבן והבת שהיו גדולים הנה כל הנכסים בחזקת יורשיו ואין לאלמנה זכות בהם אלא במה שקנתה והשטרות יוצאות על שמה שאם היא נושאת ונותנת בנכסים עליה להביא ראיה בחייה שהם שלה אם שקנתה מממון שירשה או ממציאתה ואם מתה אין יורשיה צריכים להביא ראיה אע"פ שנושאת ונותנת בנכסים כמו שכתבתי למעלה והטענה שטוען בן הבת שכבר נשבעה לפני ב"ד ואבדה שטר השבועה באונס הגזירה ולריחוק המקום א"א לו להביא עדים אינה טענה שעליו להביא ראיה ואם לא הביא הפסיד ונסתחפה שדהו עכ"ל: כתוב בתשובות הרשב"א סימן תתפ"ו על אלמנה שפרעלה היורש קצת כתובתה וכתב השאר עליו שטר חוב לזמן והחזירה לו כתובתה ולא נשבעה שבועת אלמנה ומתה והיורש טוען שהוא יורשה מצד שלא נשבעה יראה שהדין פשוט שאין בטענתו ממש לפי שפרע מקצת וזקף מקצת ויכולים יורשיה לטעון כיון שנתפשר עמה וזקפתה במלוה סתמא דמילתא כבר נשבעה או שמחל לה [השבועה שכל זקיפה כפרעון דמי]: וכתב עוד שנשאל על אלמנה שהיה לה בן ונישאת לבעל והכניסה לו קרקע ומתה והבן תובע הקרקע בטענה שלא נשבעה אמו ויורשי הבעל השני טוענים שנשבעה והשיב אם היה הבן קטן בשעת פטירת אביו הדין עמו לפי שהיא לא נשבעה לא בתחלה ולא בסוף ואע"פ שיורשי הבעל השני טוענין שנשבעה אין שומעין להם שאין לה זכות בנכסים אא"כ נשבעת ואם מתה קודם שתשבע פקע זכותה ועוד שאלמנה זו היתה צריכה לשום אותו קרקע בב"ד של הדיוטות מיהא ואם לאו לא עשתה כלום (עיין סימן תתרע"ח):
ומ"ש אבל נתגרשה ומתה בניה נשבעין וכו' נראה שהטעם מדאסיקנא בפרק שום היתומים דהלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר דטעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים הוי משום דאימור צררי אתפסה ובנתגרשה ליכא למימר הכי וא"כ בחייה היתה גובה בלא שבועה וכ"כ הרמב"ם בפרק י"ו מה"א וא"כ ליכא למימר בה אין אדם מוריש שבועה לבניו ומ"מ צריכים לישבע שלא פקדנו וכדתנן בפרק הנשבעים וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ושלא מצינו שטר בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע וכמו שיתבאר בח"מ. וכן מבואר בגמרא ס"פ הנשבעין דמותיב להא דאמרי רב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו מדתנן בהכותבנדר ושבועה אין לי עליך וכו' אבל יורשין משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה ומשני לצדדין קתני אותה באלמנה ויורשיה בגרושה ופירש רש"י אותה דקתני יורשין משביעין אותה מיתוקמא אפילו באלמנה אבל ואת יורשיה דקתני מוקי לה רב ושמואל בגרושה אם גירשה לזה נתחייב לה כתובתה בלא שבועה שהרי פטורה היא מן הנדר ומן השבועה ומתה בחייו ואח"כ מת הוא דה"ל מת מלוה בחיי לוה שכשמתה היא יש לה ממון גמור עליו בלא שבועה לפיכך הורישתו לבנים ויורשיה הבאים ליפרע מיורשים צריכין לישבע כדתנן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה וזה שלא כדברי הרשב"א סימן אלף וצ"ג כתב הרשב"א אלמנה שנשתתקת ובאה לגבות כתובתה וצריכה שבועה ונבדקה והיא רומזת ומכירין ברמיזותיה שלא נטלה כלום משל בעלה מהו לסמוך על דבר זה תשובה אם שומעת אע"פ שאינה מדברת דכפקחת היא לכל הדברים וכדתניא (חגיגה ב:) מדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה כפקחים לכל דבריהם ואע"פ שהיתה פקחת מעיקרא ונשתתקה לכאורה לא גרע מאלם מעיקרו כדמשמע בפרק מי שאחזו (ע.) דלא גרע פקח ונשתתק מאלם מעיקרו ובלבד אחר בדיקה ונתברר דלאו דעתא שגישתא הוא ולא שנלך אחר רמיזותיו אלא הרכנת הראש דהרכנת הראש כדיבור וכדגרסינן בירושלמי עד שישמעו את קולו א"ר מונא היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש ומ"מ כל שצריכה שבועה ואינה מדברת איך תשבע שאפי' בדקנוה ושאלנוה אם נטלה כלום והרכינה בראשה שלא נטלה והשביעוה מפי אחרים שמא לא נתכוונה בהרכנת הראש לאמת אלא להפכו כל שאינה מוציאה מפיה לא שבועה ולא אמן ואפי' בשבועת האלה כן דהא בין בסוטה בין בשבועת האלה שמיעת קול אלה כתיב ואפ"ה בעינן דאמר אמן אלא שקרוב בעיני דשבועה הבא ליפרע מנכסי יתומים שאינה תורה אלא משום תקנת היתומים אם היא מושבעת מפי אחרים בשבועת האלה כל שאינה יכולה לישבע ולענות אמן כזו משביעין אותה ונוטלת כדי שלא תפסיד כתובתה ונדוניתה ותדע לך דשבועה זו קלה דאפי' מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה היתומים נוטלים מן היתומים בשבועה שלא פקדנו אבא כדברי ר"א (שבועות מז.) כדי שלא יפסידו יתמי מלוה את חובם אלא דרב ושמואל החמירו על זה ואפ"ה דיינא דעבד כר"א עבד אבל לא עקרינן להא דרב ושמואל משום כבודם ואפ"ה אמרו הבו דלא לוסיף עלה ועוד דלאו שבועה דוקא הצריכוה שהרי נמנעו מלהשביעה ומגבין לה באדרה והילכך אפשר לומר דשבועת האלה סגי כל שאי אפשר אלא בהכי ואע"פ שיש לבעל הדין לחלוק עלי בזה כך יראה לי ולענין הק' זהובים שמחלה מחשש עונש השבועה אע"פ שמצאו לבסוף שהבעל מחל לה על כל מה שתפסה משלו כנ"ל כמו שכתבת דמה שמחלה מחלה ולא שייך בכי הא מחילה בטעות מאותם טעמים שאמרת ועוד שמחמת יראת עונש השבועה באה לנכות אותו סך מכתובתה ובאמת לולי שעשתה כן אם נטלה כלום משל בעל חל עליה עונש השבועה שהיא נשבעה שלא נטלה והיא כבר נטלה ואין מחילת הבעל פוטרת מעונש השבועה שנשבעה שלא נטלה ועוד מאן לימא לן שהיא לא ידעה באותה מחילה אני אומר ידעה ולא רצתה במחילתו וע"כ נכתה מכתובתה מה שנכתה ואפי' טענה היא שלא ידעה עליה להביא ראיה וכ"ש שהיא עצמה אינה טוענת כך דהא אשתקל מילולה ואם הם עשו מעשה היפך מזה הנח להם שכבר הורו זקנים עכ"ל. וכתב עוד שאלת אלמנה שגבתה כתובתה שלא בשבועה בערכאות של עכו"ם ויש בשטר כתובתה נאמנות ועם כל זה לבה נוקפה שלא יאמרו עליה שגבתה שלא כדין ורצתה עכשיו לישבע בב"ד שבועת אלמנה ולא רצו היתומים לבא לפני ב"ד בזמן השבועה. תשובה אשה זו שבאה להוציא עצמה מחשד תבא עליה ברכה ושבועת האלמנה לא הלכה מפני שכבר גבתה ויש לב"ד להזקק לה לשלוח אחר היתומים להשביעה בפניהם ואם לא רצו לבא ישביעוה ב"ד שלא בפני היתומים ואף אם לא ירצו ב"ד להשביעה שלא בפני יתומים אם עמדה ונשבעה בפניהם נשבעה וכדגרסינן בפרק השולח מודה רב בקופצת ויש מי שפירש דיצאה בשבועה זו אפי' להגבותה כתובתה ע"י שבועה זו אע"פ שיש מפרשים בע"א מ"מ זו שבאה לישבע כדרכה אחר שנטלה כתובתה די לה בכך ועוד כי מדין הגמרא אינה נשבעת אלא חוץ לב"ד ועוד כי לדעת ר"ת והרי"ף אינה צריכה השבועה כל שהאמינה הבעל: וכתב עוד בסימן אלף ופ"ט אלמנה שתבעה כתובתה בב"ד ונשבעת ולא הספיקו להגבותה כתובתה עד שמתה ויורשי הבעל טוענין כבר גבתה בב"ד אחר שנשבעה מיד והשיב הדין עם יורשי האלמנה שהרי שטר כתובתה בידה ומצו למימר שטרך בידי מאי בעי: וכתב עוד הרשב"א שנשאל על יתום שבא לערער על מה שהגבו ב"ד כתובה לאמו לפי שהוא היה אז קטן ולא העמידו לו אפוטרופוס והשיב דלאו בדוקא אמרו שמעמידין אפוטרופוס על היתומים אלא להקל על ב"ד אמרו שלא יצטרכו הם לטעון בשביל היתומים ולטרוח ולחפש בעד זכותם הא אם רצו ב"ד שלא למנות אפוטרופוס אלא שיהיו הן עצמם משתדלים לטעון להם ולטרוח ולחפש אחר כל זכותה אין לך אפוטרופסין יפים מהן עכ"ל:
ומ"ש רבינו אבל כל נכסיה בין נכסי מלוג בין נצ"ב יורשיה יורשין אותה אפי' נתאלמנה וכו' אינה צריכה לישבע עליהן ארישא קאי שכתב שאין האלמנה גובה כתובתה אלא בשבועה וגרושה נמי יורשיה צריכין לישבע שלא פקדתנו וקאמר דהיינו דוקא כתובתה דהיינו מנה ומאתים ותוספת אבל נכסי מלוג ונצ"ב אינה צריכה לישבע עליהן ודין זה מבואר בדברי הרמב"ם בפי"ח מה"א וז"ל פירוש נכסים [שהכניסה] לבעל לעצמו ואין ליורש בהם כלום והנכסים עצמם שהם נדוניתה נוטלת אותם בלא שבועה ואין ליורשים בהן דין לעולם אלא אם כן הותירו בחיי הבעל והיו נצ"ב שהמותר לבעל ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשין כתובתה אעפ"י שהיא נכסי צאן ברזל ואם יש בהם מותר המותר ליורשי הבעל עכ"ל. וכתב ה"ה ביאור דברי רבינו הוא כשאותם הנכסים שהכניסה לו הם בעין קיימים וכבר נתבאר בפי"ו שאם נתייחד לה קרקע או מטלטלין שלה קיימים שגובה אותה בלא שבועה שיורשיה יורשים הנדוניא וזה שאמר ואם היה בהם מותר חוזר ליורשי הבעל אבל ודאי אם נאבדה הנדוניא או אם נפחתה ובאה לגבות מן היורשים צריכה היא לישבע ואם מתה בלא שבועה ודאי אין יורשיה נוטלין דלא עדיף מחוב דעלמא שאין אדם מוריש שבועה לבניו כנזכר פרק י"ז מהלכות מלוה ולוה וכן מבואר בעיטור ודברים ברורים הם עכ"ל: ב"ה כתב הרמב"ם בפי"ו ייחד לה קרקע וכו' עד נוטלת בלא שבועה והם דברי הגמרא והרי"ף ר"פ אע"פ ונראה דה"ה אם נמכרו נצ"ב ולקחו בהם מטלטלין אחרים ונודע שאלו השנים מנצ"ב הן נוטלתו בלא שבועה וכ"כ הריב"ש בסימן קס"ט: כתב הרשב"א על אלמנה שנשבעה בפני ב"ד של ג' שאחד מהם קרוב לחבירו והשיב דמה שנשבעה לא נשבעה שהרי צריכה לישבע בב"ד ואין כאן ב"ד והא דגרסינן בפרק השולח אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד דמשמע דאפי' נשבעת שלא בב"ד הויא שבועה ליתא דאיכא מאן דמפרש דתרוייהו א"ל דליעבד אדרה בב"ד ועוד אשבעה חוץ לב"ד ואיכא מאן דמפרש דה"ק עשה לה מה שירצו היתומים או אדרה בב"ד או אשבעה שלא בנקיטת חפץ שלא בב"ד איזה מהם שירצו היתומים ולזה דעתי נוטה ולפיכך צריכה היא עוד להיות נודרת בב"ד לאסור עצמה בכל פירות חוץ מפת וכיוצא בזה אם נטלה משל בעלה כלום עכ"ל: ועיין בתשובות להרמב"ן סימן מ"ח :
ומה שבועה נשבעת שלא התפיסה הבעל צררי בחייו זה פשוט בכמה מקומות דמשום האי חששא משביעין לה:
ומ"ש ולא תפסה היא משלו כלום פשוט הוא וכן נראה מדברי התוספות בס"פ מי שמת (דף קנח. ד"ה ובה"א):
ומ"ש בשם הרמב"ם שצריכה גם כן לישבע שלא מחלה לו כתובתה או שלא מכרה לו הוא בפרק י"ו מה"א:
ומ"ש רבינו ונראה שאם כתובתה בידה אינה צריכה לישבע וכו' אינו מוכרח שכבר איפשר שכתבה לו שטר מכר או מחילה ולפיכך לא חשש ליקח מידה שטר הכתובה: כתב הרא"ש בתשובה ריש כלל פ"ה האידנא שאנו מגבין כתובות לכל יורשי האלמנות שקדשו ולא חיישינן לצררי ואנו סומכים על תירוץ הר"ש מיינבי"ל שתירץ דהיכא דמת פתאום ולא צוה לביתו לא חיישינן לצררי וכן היה דן רבנא מאיר והיה נותן סעד לדבריו לסמוך על אותו תירוץ יותר מב' תירוצים אחרים שתירץ ר"י כי האידנא כתובות נשותינו מרובות ולא שכיח האידנא התפסת צררי עכ"ל ותירץ הר"ש מיינבי"ל הוא בתוס' סוף פרק מי שמת ורש"י פירש בפ' שום היתומים דחיישינן לצררי היינו שמא בשעת מיתה אתפיס צררי ומצאתי כתוב על דבריו משמע מתוך פירושו דמקמי מיתה זמן ארוך אין לחוש לכך ואפילו חלה ונתיירא למות כיון שנתרפא חזר ונטל הצררי לפי פירוש זה אם נהרג או מת מיתה חטופה או נטרפה דעתו אין לחוש לצררי עכ"ל:
ואם היורשים קטנים והאפוטרופסים רוצים להשביעה והיא אומרת שאינה רוצה לישבע עד שיגדלו בניה וכו' כתב א"א הרא"ש ז"ל אין שומעין לה וכו' כלל נ' סימן ג': עוד תשובה לו וששאלת אלמנה שאומרת בעלי נתן לי מנה במתנה וכו' ג"ז בכלל הנזכר סימן ב'. כתוב בתשובות הרשב"א סימן אלף וע"ב שנשאל על אלמנה שתפסה מטלטלין שנשארו בידה אחר מות בעלה אם נאמנת לומר בעלי נתנם לי או מכרם לי ובחייו תפסתים והשיב אם מטלטלין אלו היו ידועים לבעל ויש עדים שהם עדיין תחת ידה אינה נאמנת אבל אם אין עדים שהיו של בעלה או שאין עדים שישנן תחת ידה נאמנת משום מיגו. ובתשובות להרמב"ן סימן ל' ולענין ש"ח שטענו האפוטרופסים אם טענה שהבעל נתנה לה הדין עם האפוטרופוס שהשטר אינה נקנה אלא בכתיבה ומסירה ואפי' ליכא עדים וראייה דהא לא שייך בשטרות מיגו וכמ"ש הרי"ף בפרק הכותב במלוגא דשטרי עכ"ל ומיהו אם אומרת שנתנו לה במתנת ש"מ משמע דנאמנת לדברי הרמב"ם והרא"ש שסוברים שאם נתנם במתנת ש"מ אצ"ל קני לך איהו וכל שיעבודא דאית ביה וכמו שיתבאר בטור ח"מ . כתב עוד הרא"ש בתשובה כלל ל"ו שאלת לאה אבדה כתובתה ובא ב"ח של שמעון בעלה והוציא ש"ח עליו והגבו לו ב"ד מנכסיו וטענה לאה אלו הבתים נתן לי בכתובתי אע"פ שנאבדה כתובתי איני חוששת מאחר שאני מוחזקת באלו הבתים אם היא נאמנת אם לאו תשובה אם אין לשמעון יתומים קטנים ולאה דרה בבית א' והבתים אחרים שהיא טוענת עליהן ששמעון בעלה נתנם לה בכתובתה סמוך למיתתו החזיקה בהם ג' שנים בלי ערעור היא נאמנת בשבועה שהוא כדבריה אבל אם היא דרה בהם אינה יכולה לטעון בהם חזקה שכן דרך אשה לדור בבית בעלה בתנאי כתובה וגם אם יש לשמעון יתומים קטנים אין מחזיקין בנכסי קטן אפילו הגדיל עכ"ל וכ"כ הרשב"א בתשובה אם הבתים ידועים לבעל אע"פ שהחזיקה האלמנה שנים הרבה אין לה חזקה לפי שהאלמנה יש לה דירה במדור שהיה בעלה דר מתנאי הכתובה וכתב עוד הרשב"א בתשובה הנזכר ולא עוד אלא כל זמן שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית אפילו היו אונות ושטרות יוצאות על שמה אינה נאמנת לומר שלי הן עד שתביא ראיה על דבריה שהיו לה נכסים ממקום אחר:
כתב הרי"ף שאם מכרה או נתנה מנכסי יתומים קודם שנשבעה מה שמכרה ונתנה קיים ומנכין אותה מכתובתה הרשב"א בתשובה ח"ב סימן רמ"ג כתב אלמנה זו אילו נשבעה אפילו בסוף ממכרה ממכר ומתנתה מתנה אע"פ שבשעה שמכרה או נתנה עדיין לא היתה ראויה לגבות דמ"מ כיון שנשבעה לבסוף ממכרה ומתנתה קיימין וכ"כ הרי"ף בתשובה והביא ראיה מדתנן בפרק אלמנה ניזונית (צו.) אלמנה בין מן הארוסין בין מן הנישואין מוכרת שלא בב"ד ואיתמר עלה בגמרא בשלמא מן הנישואין משום מזונות וההיא בשלא נשבעה שאינה נשבעת אלא בשתובעת כתובתה ואם תבעה כתובתה אין לה מזונות ודין המכירה והמתנה בדבר זה שוין ע"כ ודוקא בששמו לה ב"ד של הדיוטות וכדאיתא בפרק אלו מציאות ובתשובה אחרת כתב שיש לו על דברי הרי"ף בדבר זה כמה גמגומין ואף הרב ז"ל נראה שלא כתב כן אלא כשנשבעה לבסוף על כתובתה שע"ז נשאלה שאלה מלפניו עכ"ל ועיין בתשובת הרשב"א סימן אלף וע"ח ובח"ב סימן רנ"ג:
וא"א הרא"ש ז"ל מביא דבריו בפסקיו לפסק הלכה בפרק אלמנה ניזונת וגם הר"ן בפרק הנזכר הביא דברים אלו שכתב הרי"ף בתשובה ודחה ראייתו:
ומ"ש רבינו אבל כתב בתשובה דוקא במטלטלי אבל מקרקעי בחזקת יורשים קיימי ואין בידם ליתנם עד שיגבו ב"ד אם מכרה או נתנה אין מכירתה ומתנתה קיימת ז"ל בתשובה כלל נ' סימן ו' ראובן שמת והניח בנים ובנות ואלמנתו היתה נושאת ונותנת בנכסים ונתנה מהם מתנות אחרי מותו ומתה קודם שהשביעוה על כתובתה מתנותיה קיימות במטלטלי אבל במקרקעי בחזקת יורשים קיימי ואין בידם לתתם עד שיגבו לה אותם ב"ד בכתובתה עכ"ל ואפשר שאין תשובה זו סותרת למאי דכתב דמשמע מדברי רי"ף דאפילו במקרקעי מכרה ומתנתה קיימת דשאני התם שאחר כך השביעוה וניכו לה מכתובתה אותה קרקע שמכרה או נתנה ובתשובה הנזכר בכלל הנזכר כתב אלמנה שנתנה מנכסי בעלה לאחר קודם שנשבעה על כתובתה והגבוה ב"ד הראוי לה לגבות אין מתנתה מתנה דאין לה בגוף נכסי בעלה כלום אלא שיעבוד בעלמא ואי בעו יורשים מסלקי לה בזוזי וראיה מפרק כל שעה (לא.) ב"ח אביי אמר למפרע הוא גובה וכו' ה"נ אין לאשה על נכסי בעלה שיעבוד כתובתה כשאר ב"ח ועוד גריעה טפי דאינה נפרעת אלא בשבועה ושמא לא תשבע הלכך אפילו נשבעת אח"כ לא חיילא המתנה למפרע ע"כ ואפשר שמה שכתב בתשובה ראשונה דבמטלטלי מתנתה קיימת אע"פ שלא נשבעה במטלטלין שאינם ידועים שיכולה להטמין ולהכחיש הוא בדוקא אבל במטלטלין ידועים שלא היתה יכולה לטעון אין בידי כלום מודה דאין מתנתה כלום. ועוד אני אומר שאפשר לומר שמ"ש דבמטלטלי מתנתה קיימת לא בשלא נשבעה כלל מיירי דא"כ לא היה במתנתה ממש מהטעמים שהוכיח בתשובה השנייה אלא בשנשבעה מעצמה מיירי אלא שלא השביעו ב"ד ולא הגבו לה אותם נכסים ומדקדוק לשונו יש ללמוד כן וכ"כ המרדכי בפרק הכותב שפסקו רבי יוסף טוב עלם ורבי שלמה בר יצחק וכן בה"ג שאם מכרה ונתנה קודם שבועה אתו יורשים ומפקי ל"ש מקרקעי ול"ש מטלטלי אפי' תפסה מחיים לא מהניא אלא אם כן תבעוה מחיים ולא רצתה להשיב ואע"פ שכתוב שם דראבי"ה וכמה רבוותא פסקו הלכה למעשה שאם מכרה או נתנה קיים כיון דבה"ג פליג עליה נקטינן כוותיה שדבריו דברי קבלה ועוד שהרי כתוב שם שהר"מ פסק הלכה למעשה אף על פי שראבי"ה ורבינו ברוך ורבינו שמחה פסקו דמתנתה קיימת נ"ל דברי הגאונים עיקר שפסקו אין מתנתה קיימת דנכסי בחזקת יתמי קיימי ואפילו אם אחר שנתנה נשבעה מ"מ בשעה שנתנה לא היה לה כח שלא היו הנכסים שלה אלא שיעבוד בעלמא דקי"ל כרבא דאמר בפרק כל שעה ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ועוד שדברי הסוברים דמתנתה קיימת דחויים הם שהרי ראיית רבי' שמחה דחאה ראבי"ה כמבואר שם במרדכי וראבי"ה שנתן טעם משום דרוב הגאונים פסקו כרבי אלעזר ולא כפר"ח והרי"ף שפסקו כרב ושמואל ממקום שבא משם ראיה שכל הפוסקים שאנו סומכין עליהם בהוראותינו סוברים שאין מתנתה קיימת שהרי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש פסקו כרב ושמואל וא"כ הם סוברים דאין מתנתה קיימת ומכאן הוכחה עוד למה שהעמדתי דברי הרא"ש בתשובה דמתנתה קיימת במטלטלין כמה שהעמדתיה הא לאו הכי אין מתנתה קיימת כדי שלא יסתור דבריו שפסק כרב ושמואל והארכתי בזה בתשובה. אלמנה שנשאת לאחר עד שלא נשבעה על כתובתה והכניסה לו נדוניא ומתה בלא שבועה עיין בת"ה סימן ש"ל ובמרדכי פרק אלמנה ניזונת ופרק ח"ה ופרק מי שמת ופרק הניזקין ב"ה ופרק הנשבעין ופרק הכותב ופ"ג דסנהדרין ובמהרי"ק שורש י"ח: אלמנה שיש בידה מעות ונכסים וטוענת שמשל בעלה הראשון היה אם היא נאמנת עיין בהגהות מרדכי דבתרא פ"ד כתוב בתשובות הרשב"א סימן תתע"ט אשה שהיו שטרי חוב יוצאים על שמה בחיי הבעל ונתנה אותם לבן שיש לה מאיש אחר ונשבעה שבועת אלמנה ואח"כ מתה דבריה קיימים בהן חדא דהא תפסינהו מחיים ותפיסה דשטרות תפיסה היא ועוד דהכא השטרות יוצאים על שמה מאן לימא לן שלא נפלו לה מבית אביה וכתב עוד בתשובה (סימן תתקנ"ד) על ראובן שקנה בתים ועשה השטר בשמו ובשם אשתו ומת והיא אומרת שהבתים קנו אותה מנכסים שנפלו לה מבית אבי אמה תוספת על מה שכתב לה בכתובתה אלו קנה ראובן מנכסיו אע"פ שכתב השטר בשם אשתו לא קנתה אבל אם היא טוענת שקנתה מנכסים שנפלו לה מבית אביה רואין אם מוחזקת בכך שיש לה נ"מ הדין עמה ואם אינה מוחזקת בכך אינה נאמנת ואפי' בשבועה לפי שכל מה שיש לאשה הרי היא בחזקת הבעל ובסימן תתקצ"ו כתב שנשאל על אב ובן שהיו דרים בבית אחד ואוכלים על שלחן אחד והבן נשוי והיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ונפטרו האב והבן יורשי האב אומרים שהכל של אב והאלמנה טוענת שהכל שלה והשיב שהדין עם האלמנה ואפילו אין לבעלה נכסים ידועים כלל ושאר כל הנכסים חוץ מאונות ושטרות היוצאים על שמו הכל בחזקת האב וכתוב בתשובות להרמב"ן סימן מ"ב פשוט הוא:
ומ"ש רבינו ואם מחלה לב"ח של בעלה אין מחילתה כלום וכו' הם דבר הרא"ש בתשובה כלל ל"ו סימן ד':
ופעמים שאף גרושה משביעיי אותה אפילו כשלא יטעון דתנן הפוגמת כתובתה או ע"א מעידה שהיא פרועה והנפרעת שלא בפניו ומנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה פוגמת כיצד היתה כתובתה אלף זוז והוא אומר התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי אלא כך וכך בפרק הכותב (פז.):
ומ"ש אפי' יש לה עדים כמה קבלה וכו'
וכן מ"ש אפי' דקדקה מה שנטלה אפי' בחצי פרוטה וכו' שם בעיא דלא איפשיטא וידוע דכל ספיקא דממונא הוי קולא לנתבע:
ומ"ש או שכופרת בכל וכו' ועד אחד מעידה שהיא פרוע לא תפרע אלא בשבועה או מנכסים משועבדים שבאו לטרוף מהלקוחות או שלא בפניו כגון שגירש והלך לו לא תפרע אלא בשבועה כל זה מבואר שם במשנה ופירש רש"י מנכסים משועבדים. משום דאי הוה גבי מן הלוה גופיה והוה טעין ליה אשתבע לי דלא פרעתיך אמרינן בשבועה דמשבעינן ליה ואי לא טעין לא טענינן הואיל ונקט שטרא אבל בשביל לקוחות אנן טענינן דילמא אי הוית גבי' מן הלוה הוה טעין לך אשתבע לי דלא פרעתיך ובעית אשתבועי השתא אנן טענינן דפתח פיך לאלם הוא ומנכסי יתומים ונפרעת שלא בפניו כולהו משום האי טעמא עכ"ל:
וכתב הרמב"ם והוא שיהיה במקום רחוק שיש טורח להודיעו וכו' בפי"ו מה"א:
ומ"ש כן בשם רי"ף הוא בפ' הכותב:
ומ"ש בשם הרא"ש יראה דהאי מקום קרוב כדי שילך השליח ויחזור תוך ל' יום וכו' עד ומוספת אותו על כתובתה הכל בפרק הנזכר:
וכל הנך שבועות הן דרבנן בפרק הכותב אהא דתנן עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא לשבועה אמר רבא ב' תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטלת ועוד אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות אלא אמר רבא מדרבנן כדי להפיס דעתו של בעל:
ומ"ש אפי' הכי צריכה נקיטת חפץ שם אהא דאמר רב פפא אי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא כתבו התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל פי' רש"י ונפקא מינה בשבועה דאורייתא לאנקוטי חפצא ובדרבנן לא נקיט חפצא והוא עצמו סותר דבריו שפירש בהשולח (לה.) גבי הא דא"ל רב לרב ירמיה מדפתי אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד דה"ק ליה דלא לישבעה בב"ד דחמירי באנקוטי חפצא וכ"כ הרי"ף דבנקיטת חפצא היא שכך דין כל שבועות המשנה: ;
ומ"ש ולא נ"מ אלא דאי קדמה ותפסה וכולי
וכן מ"ש אבל אפוכי לא מפכינן אע"ג דקי"ל דשבועה דרבנן מפכינן ה"מ כשהנתבע יש לו לישבע וליפטר כו' וכ"כ הרי"ף והרא"ש בפ' הנזכר וכתב הר"ן בשם הרמב"ן דהא דאי קדמה ותפסה לא מפקינן מינה מסתברא דדוקא בדתפסה מעות אבל תפסה מטלטלי כיון דגופייהו לא מקנו לה מפקינן מינה והדר לא גביא אלא בשבועה:
ומ"ש ואם היא חשודה על השבועה שאינה יכולה לישבע אם שכנגדה אינו חשוד ישבע ויפטר וכו' וכ"כ שם הרא"ש בשם הרי"ף וכתב הר"ן שבתשובה כתב כן:
ובעד אחד מעידה שהיא פרועה יכול להביאה לידי שבועה דאורייתא כיצד יפרע לה כתובתה שנית בפני העד הראשון ועד אחר עמו וכו' כל זה מבואר בגמרא פ' הכותב הפוחתת כתובתה אינה צריכה שבועה שם בעיא דאיפשיטא ומ"ש ה"ד פוחתת כגון שהוציאה כתובתה מאלף זוז והוא אומר נפרעת והיא אומרת לא נפרעתי כלום אבל אין לי עליך אלא ת"ק זוז וכו' עד דהאי שטרא חספא בעלמא הוא מבואר שם בגמ' וכתב הרמב"ם בפי"ו דהיכא דלא אמרה אמנה היתה ביני לבינו (ב"ה) אלא אמרה אין בשטר כתובתי אלא ה' מאות אינה נפרעת בשטר זה שיש בו אלף כלום משום דהאי שטרא חספא בעלמא נשבע היסת ונפטר ופשוט הוא:
היא אומרת בתולה נשאתני וכתובתי ק"ק וכו' אם יש עדים שיצתה בהינומא וכו' משנה ריש פ' ב' דכתובות (טו:):
ומ"ש אפי' א' מהם קטן כשראה העדות וכו' משנה בסוף הפ' הנזכר ואלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן נאמן אדם לומר זכור הייתי באשה פלוני שיצאה בהינומא וראשה פרוע ובגמרא (דף כ"ט) א"ר הונא והוא שיהא גדול מצטרף עמו פירוש שהוא מצטרף עם עד אחד שהיה גדול כשראה כן והרמב"ם כתב בפי"ו מה"א כל' הזה נאמן הקטן להעיד בגדלו ולומר זכור אני כשהייתי קטן שנעשה לפלונית מנהג הבתולות וכתב ה"ה שנראה שהוא ז"ל מפרש דלא קיימא הא דרב הונא אלא אזה כתב ידו של אבא ושל רבי ושל אחי בלבד השנויים שם באותה משנה אבל הרבה מן המפרשים ראיתי שפירשוה אהא דיצתה בהינומא עכ"ל:
ומ"ש ואם אין עדים אינה נוטלת אלא מנה כתב הרמב"ם שהבעל צריך לישבע שבועה דאורייתא בפי"ו מהל' אישות כ"כ ונתן טעם מפני שהוא מודה מקצת הטענה וכתב עליו הראב"ד שבועת התורה אין כאן שהרי כפירת שיעבוד קרקעות היא וכתב עליו ה"ה והכוונה לפי שאין הכתובה נגבית מן המטלטלין ואני אומר שאין זו קושיא שכיון שהגאונים תקנו שתגבה כתובה ממטלטלין חזרה כתובה שאינה כפירת שיעבוד קרקעות בלבד ומ"מ ק"ל שהרי רבינו דבריו בכאן הם במקום שאין כותבין כתובה וכמו שכתבתי ובמקומות ההם אינו נאמן לומר פרעתי בעיקר הכתובה אא"כ הביא ראיה וכמו שנתבאר וכיון שכן היאך יקרא זה מודה מקצת וכבר נתבאר פ"ד מהלכות טוען שאין מודה מקצת חייב שבועת התורה אלא בדבר שאיפשר לכפור בו אבל ודאי במקום שכותבין כתובה ונאבדה כיון שהבעל יכול לטעון ולומר פרעתי כשהוא מודה ואומר לא פרעתי ואומר אלמנה נשאתיה והיא אומרת בתולה יש כאן שבועת התורה כיון שמתקנת הגאונים נגבית אף מן המטלטלין כנ"ל עכ"ל :
ומ"ש רבינו בשם הרא"ש ז"ל רפ"ב דכתובות דהא דקאמר התם טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים בעל מהימן אף שבועה דאורייתא לא בעי אע"פ שהיא תובעת ר' והוא מודה לה במנה ולא חשבינן ליה כמודה מקצת משום דהוה ליה כהודאת שיעבוד קרקעות דכתובה שיעבוד קרקעות היא ואפי' לבתר דתקינו דכתובה גובה ממטלטלי לפי שאינו יכול לומר פרעתי דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הילכך האי מנה דמודה ביה הו"ל הילך כיון דאין לו טענה ליפטר ממנו ואידך מנה ה"ל כופר בכל ופטור משבועה והכי איתא בירושלמי דפירקין עכ"ל:
מי שהיה נשוי ד' נשים וכו' בפרק מי שהיה נשוי (דף צג:) תנן מי שהיה נשוי ד' נשים ומת ראשונה נשבעת לשנייה וכו' הרביעית נפרעת שלא בשבועה אמר בן ננס וכי מפני שהיא אחרונה נשכרת אף זו לא תפרע אלא בשבועה ופירש"י הראשונה נשבעת לשנייה. אם שנייה טוענת הואיל ואת באת ליטול תחלה השבעי לי שלא גבית משל בעלי כלום דילמא לא משתיירו לי נכסים כשיעור כתובתי ואף שלישית תאמר כן לשנייה ורביעית לשלישית אבל הרביעית נפרעת שלא בשבועה וכגון שהיתומים גדולים וקסבר האי תנא כי אמרו רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ביתומים קטנים אמרו ולא בגדולים ע"כ ובגמרא במאי קמיפלגי אמר שמואל כגון שנמצאת אחת מהם שדה שאינה שלו וכו' אביי אמר דאביי קשישא איכא בינייהו דתני אביי קשישא יתומים שאמרו שהבא ליפרע מהם לא יפרע אלא בשבועה גדולים ואצ"ל קטנים ת"ק לית ליה דאביי קשישא ובן ננס אית ליה ופסק הרא"ש הלכה כבן ננס וכן פסק הרמב"ם ברפי"ז מה"א וכתב ה"ה מ"ש רבינו וג"כ היא נשבעת וכו' הוא כבן ננס שאמר שאף אחרונה נשבעת ואע"פ שבאה לגבות ממנו וכגון שהן גרושות כולן נשבעות עכ"ל ומשמע דא"א לומר דלאחרונה קאי דכיון דבאה לגבות ממנו למה צריכה לישבע אלא אג' ראשונות בלבד קאי:
היו כולן יוצאות ביום אחד במקום שכותבים שעות הראשונה תקדום ואם אין כותבין שעות אז שיעבוד כולן חל ביחד שם במשנה היו כולן יוצאות ביום א' כל הקודמת לחבירתה אפי' שעה אחת זכתה היו כולן יוצאות בשעה אחת ואין שם אלא מנה חולקות בשוה ופי' יוצאות ביום אחד שזמן שכתוב בהם הוא ביום א' וכן פי' היו כולן יוצאות בשעה אחת:
ומ"ש ואם כתובתה של האחת ק' ושל זו ק"ק ושל זו ש' לר"ח בין הניח רב או מעט כן הדין ולהרי"ף חולקות ממש שוה בשוה וכו' פ' מי שהיה נשוי (שם) תנן מי שהיה נשוי ג' נשים כתובה של זו מנה ושל זו ק"ק ושל זו ש' ואין שם אלא מנה חולקות בשוה היו שם ק"ק של מנה נוטלת נ' ושל ק"ק ושל ש' ג' ג' זהב היו שם ש' של מנה נוטלת נ' ושל ק"ק מנה ושל ש' ששה זהב ופירש"י של זו מנה ושל זו ק"ק וכו'. ושלשתן נחתמו ביום א' דאי בג' יומי הקודמת בשטר קודמת בגיבוי ובגמרא זו משנת ר' נתן רבי אומר אין אני רואה דבריו של ר' נתן בזו אלא חולקות בשוה ופסקו הרי"ף והרמב"ם והתוס' והרא"ש הלכה כרבי וכתב הרא"ש ז"ל פר"ח דקי"ל בהא כרבי וא"א להעמיד דבריו בזמן שיש שם ש' שיחלקו בשוה אלא כל עזבון המת חולקים לששה חלקים של ק' נוטלת חלק אחד ושל ק"ק ב' חלקים ושל ש' ג' חלקים וכל חדא וחדא נוטלת לפי מעותיה עד שתפרע כל כתובתה כי זה הדין משפט צדק ומה שא"ר אין אני רואה דבריו של רבי נתן בזו בבבא דרישא ומציעתא אבל בבבא דסיפא לא פליג רבי ע"כ והאריך בראיות והרא"ש דחה ראיותיו והסכים לדברי רש"י והרי"ף שפירשו דסבר רבי דכל השלשה מנים משועבדים לבעלת מנה כשאר חברותיה עד שתגבה כל כתובתה לפיכך חולקות בשוה וכן דעת הרמב"ם בפי"ז מהל' אישות וכ' ה"ה שכן הכריחו הרבה מהמפרשי' האחרונים ובכללם הרשב"א ועיקר:
וכשב"ד או יורשים משביעין האלמנה אין להשביעה בב"ד וכו' בפרק השולח (דף לה) תנן אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה התקין רבן גמליאל הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה. ובגמרא (לה.) מפרש טעמא דנמנעו מלהשביעה משום מעשה שהיה באשה אחת שהיתה סבורה לישבע באמת ונענשה ביותר וכיון שנמנעו מלהשביעה ונמצאת מפסדת כתובתה התקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו יבחרו להם היתומים דבר קשה להדירה בו כגון קונם מיני מזונות עלי אם נהניתי מכתובתי וגובה כתובתה ואם נתקבלה תחילה הרי היא נאסרת במזון הילכך לא הדרא שקלה ולא חשידא לעבור על נדרה ואפי' תעבור אין ענשן של נדרים חמור כ"כ כענשן של שבועות שנפרעין ממנו ומכל העולם ובירושלמי אמרו בראשונה היו נשבעות לשקר וקובעות את בניהם ולא עוד אלא שאימת נדרים עליהם יותר מן השבועה עכ"ל הר"ן ז"ל. ובגמרא א"ר יהודה אמר שמואל ל"ש אלא בב"ד אבל חוץ לב"ד משביעין אותה ורב אמר אפי' חוץ לב"ד אין משביעין אותה רב לטעמיה דרב לא מגבי כתובה לארמלתא ולדרה ולגבייה בשני דרב קילי נדרי א"ל רב יהודה לרב ירמיה ביראה אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד וליתי קלא וליפול באודני דבעינא דעבדינא בה מעשה ופירש"י חוץ לב"ד משביעין אותה. שבועת הדיינין של תורה היא ונקיטא ס"ת בידה או תפילין ומשבע לה בשם או בכינוי וענשה מרובה וחוץ לב"ד שבועה דרבנן בקללת ארור ולא נקיטא מידי ואין ענשה כ"כ עכ"ל ומשמע דהלכה כרב יהודה דעבד בה עובדא וכ"נ מדברי הרי"ף והרא"ש וכך הם דברי הרמב"ם בפי"ו שכתב וז"ל אין משביעין אותה אלא חוץ לב"ד מפני שבתי דינים היו נמנעים מלהשביעה שמא לא תדקדק על עצמה בשבועה ואם רצו היתומים להדירה נודרת להם כל מה שירצו ומדירין אותה בב"ד ואח"כ נוטלת כתובתה: וכתב ה"ה קי"ל כרב יהודה דאמר אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד פי' או האי או האי אי זה שירצו יתומים אם שבועה חוץ לבית דין או נדר בבית דין וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכבר כתבתי תשובת הרשב"א בזה בתחילת הסימן ועל מה שפירש"י שהשבועה שהיא חוץ לב"ד היא כעין היסת שלא בשם ושלא בנק"ח כתב ה"ה כן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל ודעת רבינו אין נראה כן שלא ביאר עכ"ל ורבינו ירוחם בנכ"ג חי"א כתב כדברי רש"י ושלא כדברי המרדכי בפרק השולח שכתב בשם ר"י דשבועה דרבנן נמי הוי בנקיטת חפץ:
וצריך שידירנה בדבר שיש בו עינוי נפש ושתהיה באיסור כל ימיה וכו' עד שאינה חוששת על העונש אלא בנדר של עינוי נפש שעומדת בו כל ימיה כ"כ התוספות והרא"ש בפרק השולח (שם) וכתב שם הר"ן בגמרא אמרו נודרת ואוסרת כל פירות העולם ואמרו דכל פירות לאו דוקא דכיון שהוא דבר שא"א לעמוד עליו ה"ל כאומר שבועה שלא אישן ג' ימים דמלקין אותו וישן לאלתר כדאיתא בפרק שבועות שתים בתרא (כה.) אלא צריכה שתשייר דבר שתוכל לחיות בו עכ"ד וכ"כ שם התוס' וכ"כ הרשב"א בתשובה שכתבתי בתחלת סימן זה:
ולא מהני נדרה אלא כל זמן שלא נשאת אבל אם נשאת אינה גובה בנדרה שהבעל יפר לה מימרא דרב הונא בפרק השולח (שם) ופריך כי לא נשאת נמי לכי מינסבא מיפר לה בעל ומשני אין הבעל מיפר בקודמין ואף ע"ג דרב נחמן פליג ואמר אפילו נשאת נשאת ודאי מיפר לה בעל ולדידיה אוקימנא דמדרי לה ברבים והרי"ף והרא"ש לא כתבו אלא דברי רב הונא וכן פסק הרמב"ם בפי"ו מהלכות אישות וז"ל אם נשאת קודם שתשבע ה"ז נשבעה אחר הנישואין ונוטלת כל זמן שתרצה אבל אינה נודרת ונוטלת שמא יפר הבעל :
ומ"ש שהבעל יפר לה אפילו נדרה ע"ד רבים כ"כ שם התוס' והרא"ש שהבעל יכול להפר אפילו נדר שהודר ע"ד רבים משום דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת:
ומ"ש אפילו אם נתן לה רשות שתדור ע"ד הב"ד יכול לחזור במה שהרשה ויכול להפר לה כ"כ שם הרא"ש ז"ל:
ומ"ש וגרושה שבאה לישבע וכו' נשבעת ואפילו בב"ד שם בפרק השולח מימרא דשמואל ומפרש בגמרא טעמא דדוקא באלמנה נמנעו מלהשביעה משום דבההוא הנאה דטרחא קמי יתמי אתיא לאורויי היתירא בדבר מועט וסבורה שהן פרעון לה שבשכר טרחה נוטלתו אבל בגרושה דליכא למימר הכי משביעין אותה:
ומ"ש בשם ר"י דהאידנא נהגו להשביע אלמנה בב"ד כ"כ התוס' והרא"ש והמרדכי בפרק הנזכר בשם ר"י ונתן טעם משום דבאותו ענין שאנו רגילין להשביעה שגוזרין עליה בחרם ובשבועת התורה שתודה על מה שקבלה בכתובתה אין העונש מרובה כ"כ כמו היכא דבשעה ששבועה יוצאת מפיה לשקר דהוי כעין שבועת שוא דכתיב לא ינקה ורבינו ירוחם כתב כדברי ר"י בנכ"ג חי"א כתב הרשב"א בתשובה על אלמנה שיוצאת מדעתה ויורשיה תובעים כתובתה מיורשי בעלה ויורשי הבעל אינם רוצים לתת להם הדין עם יורשי הבעל מכמה טעמים חדא דאין אלמנה גובה כתובתה אלא בשבועה וזו לא נשבעה ועוד דהא טבא לה משום דנכסי הבעל בחזקתה וניזונית על ידי כתובתה ואם יגנבו כתובתה תפסיד מזונותיה ושמא יפסידו הנכסים ביד יורשיה וישמטו ויאכלו אותם ונמצאת היא מפסדת כתובתה ומזונותיה ועוד בר מן דין אילו היה ראוי לגבות כתובתה לא היו גובין היורשים אלא ב"ד כדגרסינן בפרק נערה (מח.) מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין וכו' ועוד דה"ל כשבוי וגרסי' בפרק המפקיד (לט.) שבוי שנשבה והניח קמה לקצור וכו' וחוב וכתובה כקמה לקצור וענבים לבצור שאין מניחין את היורשים לירד בהם אלא שאין אנו צריכין לכך מהטעמים שאמרנו למעלה והוא בתשובות להרמב"ן סי' ס"ו. וכתב עוד שאלת יעקב ולאה אשתו מכרו כרם אחד שהיה ליעקב וכתבו בשטר המכירה שקבלו יעקב ולאה ר' זהובים ואח"כ מת יעקב ולאה באה לגבות כתובתה מנכסי יעקב ובן יעקב טוען שכבר לקחה היא מנכסי יעקב ק' זהובים שהרי קבלה חלקה ממחצית דמי הכרם ולאה טוענת האמת הוא שמכרתי הכרם עם בעלי אבל לא קבלתי כלום ואע"פ שנזכר כן בתוך השטר הדין עם מי. תשובה הדין עם לאה מכמה טעמים שכן דרך המוכרים בין בעל ואשתו בין אב ובנים שכותבים כן ליפוי כח הלוקח אע"פ שאינו לוקח המעות אלא האחד ועוד שאפילו נודע באמת שהיא קבלה חצי המעות והוציאם בצרכיה או שנתנם לאחרים אפ"ה אין מנכין לה מכתובתה כלום חדא דאיפשר שהבעל נתנם לה במתנה או שהיה חייב לה מעות שנתנו לה אחרים במתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בהם או ממעות שהפקידו בידה אחרים ואפילו היה הבעל טוען ברי והיא טוענת במתנה נתנם לי נאמנת כל זמן שלא הזכיר פרעון וכענין שאמרו בפרק שבועת העדות (לד.) גבי הא דיתיב רב יהודה וקא מיבעיא ליה מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ועדים רואים אותו מבחוץ וכו' וכ"ש שאין הבעל טוען כנגדה כלום והיורש טוען בספק ועוד שזה תוך זמן היה וחזקה אין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו והוא בתשובות להרמב"ן סימן ל"ו: מצאתי כתוב נוסח שבועת אלמנה: בפנינו ב"ד ח"מ באת פלוני' בת פלוני אלמנת פלוני בן פלוני ורצתה לגבות כתובתה מנכסי בעלה פב"פ ובידה שטר כתובתה ותוספת דכתיב ביה כך וכך ובכן השבענוה על דעתינו שלא גבתה כתובתה ושלא התפיסה בעלה צררי בכתובתה לא בכולה ולא במקצתה ושאין לה כתובה אחרת ושלא גנבה משל בעלה ולא החביאה ולא תפסה בכתובה ולא במקצתה כלום לא בחיי בעלה ולא לאחר מותו ושלא מכרה ולא משכנה ולא מחלה ולא נתנה במתנה לא כתובתה ולא תוספת לא כולה ולא מקצתה עכ"ל וצריך לדקדק שלא להשביעה אלא בענין כשתצא שבועה מפיה לא תהא לשקר וכמו שכתבתי בסמוך בשם ר"י. כתב מהרי"ק בשורש כ"ד המשעבד עצמו בקנין שישבע הוא ואשתו אין יכולים להשביע את האלמנה כי אין לו לחייב אשתו שבועה בקנינו וכתב בשורש י"ט אלמנה שהיה בעלה שוטה אין להזכיר בשבועה רשות בעלה :
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אין האלמנה גובה כתובתה אלא בשבועה משנה פרק השולח סוף (דף ל"ד) והתוספות הקשו הלא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים וא"כ ה"ל תוך זמנו וחזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו ואפי' מיתמי מצי למיפרע בלא שבועה וי"ל דה"מ ב"ח אבל אלמנה דאית לה בתנאי ב"ד מתפיס לה צררי אפילו בתוך זמנה כדאשכחן בפרק הנושא וכו' אבל בגרושה ליכא למימר דילמא צררי אתפסה אא"כ דבעל טעין ברי דאתפסה צררי דדינה כשאר לוה דטעין על מלוה בשטר פרעתי אבל אנו לא חיישינן בגרושה דילמא צררי אתפסה וגובה בלא שבועה ואם מתה בניה נשבעין שלא פקדנו וה"א ס"פ כל הנשבעין ומביאו ב"י ובמרדכי פ"ק דבתרא כתב דבאלמנה דוקא שהיתה כל שעה בבית וטרחה קמייהו איכא למיחש דילמא נקטא מידי משא"כ בגרושה ועיין במ"ש בסמוך ס"ו ובסימן צ"ז:
ומ"ש ואפי' מיורשיו אם מת אחריה נראה דאתא לאורויי דאם מת הוא תחלה ואחר כך מתה היא אין בניה נשבעין שלא פקדנו ונוטלין דה"ל מת לוה בחיי מלוה דכבר נתחייבה האשה שבועה ליורשים ואין אדם מוריש שבועה לבניו וכך כתב רש"י להדיא ס"פ כל הנשבעין ומביאו ב"י וכך כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף צ"ג ואיכא לתמוה על מ"ש ב"י וזה שלא כדברי הרשב"א דהיאך אפשר שיחלוק הרשב"א על תלמוד ערוך וט"ס הוא ועיין במ"ש בסמוך:
ומ"ש אבל כל נכסיה וכו' פירוש דוקא כשהן בעין וקיימים כמו שהכניסה אותם אבל נאבדו או נפחתו צריכה לישבע כ"כ הרב המגיד בפי"ז ופי"ח דאישות ומביאו ב"י:
והרמב"ם כתב שצריכה לישבע ג"כ וכו' ונראה שאם כתובתה בידה וכו' כתב ב"י אינו מוכרח שכבר אפשר שכתבה לו שטר מכר או מחילה ולפיכך לא חשש ליקח מידה שטר הכתובה עכ"ל ותימה דהלא אין הלכה כר"מ דאמר בפרק אעפ"י אם רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה וכו' אלא הלכה כר"מ בגזירותיו דאמר כל הפוחת וכו' וכדלעיל ריש סימן ס"ו וסימן ס"ט דלפי זה אם היה כותבת לו שטר מכר או מחילה היה צריך לכתוב לה כתובה אחרת בעיקר הכתובה וכיון שכתובתה בידה א"צ שבועה שלא מכרה ולא מחלה לו כתובה זו שבידה דלא מחזקינן אינשי ברשיעי שישהה עם אשתו בלא כתובה אבל דעת הרמב"ם הוא דאע"ג דכתובתה בידה איכא למיחש דילמא מחלה או מכרה לו וכתובתה זו שבידה אינה אלא לפי שאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דאם מגרש לה צריך לשלם לה כתובה זו שבידה אעפ"י שמכרה לו או מחלה לו כתובתה כי המכירה או המחילה לא היתה אלא שאם ימות הוא תחילה שלא תגבה מן היורשים וכ"כ המרדכי והבאתיו לעיל בסימן ס"ו ולפי זה ניחא הא דכתב הרב רבינו משה בר מיימוני דצריכה האלמנה לישבע שלא מכרה ולא מחלה לו אבל גרושה אינה נשבעת שבועה זו דאפי' מכרה לו או מחלה גובה כתובתה כדפי'. וה"נ:
כתב רב אלפס שאם מכרה וכו' ומשמע מדבריו אפילו מקרקעי וכו' פירוש מדכתב בסתם ולא חילק משמע דאפילו במקרקעי מכרה ונתנה קיים כשנשבעה לבסוף ומנכין אותה בכתובה והרא"ש בפסקיו כתב כלשון הרי"ף משמע ודאי דהכי ס"ל אבל בתשובה כלל נ' דין ו' כתב במקרקע אינו קיים אפילו נשבעה לבסוף וא"כ סותר הוא למ"ש בפסקיו בסתם כהרי"ף ואעפ"י דס"ל לרבינו דפסקיו עיקר היינו כשמפורש להדיא דסותרים זה את זה אבל כאן אינו מפורש אלא דמשמע הכי מדלא חילק בפסקיו ולפיכך נסתפק רבי' דשמא נתפוס כדעתו בתשובה וז"ש אבל כתב בתשובה וכולי כלומר כיון דכתב להדיא בתשובה לחלק בין מקרקעי למטלטלי משמע דכך הוא עיקר וצריך ליישב דל"ק לפסקיו מיהו גם בתשובותיו צ"ע דבכלל נ' דין א' פסק בסתם דאין במתנתה כלום במה שנתנה מנכסי בעלה לאחר קודם שנשבעה אפי' אם נשבעה אח"כ ומשמע אפי' בנתנה מטלטלין אינו קיים דכמו שפירש רבינו דברי הרי"ף במ"ש מנכסי יתומים בסתם דקיים דמיירי אפילו במקרקעי ה"נ משמע מדברי הרא"ש שכתב בסתם מנכסי יתומים דאינו קיים דמיירי אפילו במטלטלין וב"י כתב ליישב דמה שכתב בתשובה שהביא רבינו דבמטלטלין מכרה קיים היינו במטלטלים שאינם ידועים דיכולה לטעון אין בידי כלום ותימה דמה בכך שאינם ידועים דמ"מ כיון דהאמת שהם של הבעל ולא הגבו לה אותם המטלטלים לא חיילא המתנה למפרע דה"ל מגו במקום עדים ועוד דאכתי קשה מה שהביא הרא"ש בפסקיו דברי הרי"ף דמשמע דאפילו במקרקעי מכרה ומתנתה קיים כשנשבעה לבסוף וניכו לה בכתובתה ואעפ"י דהקרקע ידועה ואינה יכולה לטעון אין בידיה כלום ובתשובה כתב סתם דאפילו נשבעה אח"כ לא חיילא המתנה למפרע כל שהן ידועין ואפילו במטלטלי עוד כתב ב"י דמ"ש במטלטלי קיים בנשבעה מעצמה מיירי אלא שלא נשבעה בב"ד ולא ידעתי טעם לחלק בזה בין מטלטלי למקרקעי אבל מה שנראה לפע"ד הנכון ביישוב כל זה הוא דבתשובה דמחלק בין קרקע למטלטלין כתוב בה דהאשה היתה נושאת ונותנת בנכסים ומפורש בה דמכרה ונתנה ומתה קודם שהשביעוה התם כיון שהיתה נושאת ונותנת בנכסים ולא נתברר שהיו כל המטלטלין של בעלה שמא אחר נתן לה לאחר מיתת בעלה או מציאה מצאה הילכך במטלטלין מכירתה ומתנתה קיים אעפ"י שלא השביעוה קודם מיתה ואין היורשים יכולים להוציא מיד הלקוחות מספק אבל במקרקעי דידוע שהן ליורשים ולא נשבעה קודם מיתתה בחזקת יורשים קיימי ואין מכרה ומתנתה קיים ומ"ש בפסקיו דברי הרי"ף בסתם ומיירי אפילו במקרקעי ומכרה ומתנתה קודם שנשבעה קיים היינו דוקא כשנשבעה אח"כ יפה כח האשה לקיים למפרע ואין היורשין יכולין לסלק ללקוחות בזוזי וכ"כ במרדכי פרק הכותב עמ"ש ר"ב שכתב לראבי"ה וז"ל ומ"מ אני דנתי כמוך כי אמרתי הא דקי"ל נכסי בחזקת יתמי קיימי זהו כגון מקרקעי או מטלטלי שלא נשאה ונתנה בהם ואף לא תפסה אותם מחיים אבל הכא שנשאה ונתנה בהם ימים רבים שורת הדין שמכרה או נתנה קיים ועוד שהיתה נושאת ונותנת בהם בחיי בעלה הרי אתפיסה מחיים לפיכך מה שעשתה עשוי ושוב כתב ר"ב לרבינו שמריה מש"ה קיימא המתנה כיון שלא נתברר הדבר בבירור שהיו המטלטלין של בעלה האחרון אבל נתברר בבירור שהיה של בעל האחרון לא דננו כן עכ"ל המרדכי וא"כ כך הוא דעת הרא"ש באשה שנושאת ונותנת בנכסים לחלק בין מקרקעי למטלטלין דאם נשאה ונתנה בחיי בעלה הרי אתפיסה בעלה מחיים ואי מיירי דלא היתה נושאת ונותנת אלא לאחר מיתה מיירי במטלטלי שלא נתברר בבירור גמור שהיה של בעלה אבל רב אלפס שכתב אלמנה שמכרה או נתנה מנכסי יתומים משמע שמכרה או נתנה מהנכסים שהיו מבוררים שהם מנכסי יתומים לפיכך אי לאו שנשבעה אח"כ לא היה קיים אפילו במטלטלין וכן מ"ש בתשובה השנייה אלמנה שנתנה מנכסי בעלה לאחר קודם שנשבעה על כתובתה וכו' משמע נמי שמכרה מנכסים המבוררים שהיו של בעלה ולפיכך אין המתנה חיילא כיון שלא נשבעה ומדכתב סתם ולא חילק בין קרקע למטלטלין אלמא דאפילו במטלטלין לא חייל כיון שמבורר הוא שהיו של בעלים ודינם כמקרקעי אלא דאכתי קשה הא דכתב באותה תשובה הילכך אפילו נשבעה אח"כ לא חיילא המתנה למפרע וכו' שזה סותר למ"ש בפסקיו כדברי הרי"ף דאפילו בקרקע קיים כשנשבעה לבסוף וצ"ע ונראה ליישב דהרא"ש לא העמיד יסוד פסקו בתשובה זו על רגל אחד אלא על ד' הרגלים והוא דהשאלה היתה באלמנה שנתנה מתנה לאחר מנכסים המבוררים שהיו של בעלה קודם שנשבעה על כתובתה והשיב שאין מתנתה מתנה מד' טעמים האחד הוא כיון שאין לה בגוף נכסי בעלה כלום אלא שיעבוד כשאר ב"ח אין יכולה ליתן לאחר וכיון דבשעה שנתנה זו לא זכה בה האחר הילכך אפילו נשבעה אח"כ לא חיילא המתנה למפרע ואע"ג דהרא"ש ס"ל דאם נשבעה אח"כ מכרה ומתנתה קיים למפרע כדמשמע מפסקיו שכתב כדברי הרי"ף מ"מ כיון שהרבה גדולים שבמרדכי וכן בה"ג פליגי דאינו קיים אפילו נשבעה אח"כ עשה טעם זה להיותו סניף לשאר ג' טעמים ובא לומר דבמתנה ודאי אינו קיים חדא מטעם זה. ב' דאעפ"י שהשבועה היתה כתיקון חכמים דנשבעת תחלה ואח"כ נתנה מתנה לאחר אפ"ה אין מתנתה כלום קודם שיזכוה בנכסים דאף על פי דנתנו לה רשות למכור שלא בב"ד משום חינא אי נמי אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אבל במתנה לא שייכי הני טעמי הילכך אין מתנתה כלום קודם שיזכוה ב"ד בנכסים. ג' דאפילו במכירה שלא בב"ד קי"ל בלא ב"ד מומחים אבל בלא ב"ד הדיוטות אין מכירתה כלום וכ"ש שאין מתנתה כלום כיון שלא היו שם אפילו ב"ד הדיוטות. ד' דאפילו היו לשם ג' הדיוטות דשמו הנכסים שנתנה לאחר מ"מ היתה צריכה שבועה אחרת מלבד שבועת האלמנה שלא תפסה צררי עוד צריכה לישבע שלא גבתה יותר כפירש"י או שלא זלזלה בנכסים כפר"ת בפרק אלמנה (דף צ"ח) בד"ה מוכרת שלא בב"ד וכמ"ש הרא"ש לשם בדף קמ"ד ריש ע"ג אבל זו שנתנה בלא שבועה זו אפילו היתה נשבעת שלא תפסה צררי מ"מ שבועה זו לא נשבעה הלכך לכ"ע אין מתנתה כלום נראה שדקדק בלשונו שאמר לכ"ע לומר דאעפ"י דמטעם הראשון הוי מתנתה קיים כשנשבעה אח"כ למקצת גדולים שתופסים דברי רב אלפס עיקר מ"מ מצירוף שאר ג' טעמים לכ"ע אין במתנתה כלום ולפי זה עלו דברי הרא"ש על נכון בפסקיו ובשתי תשובותיו ואין בהם סתירה והכי נקטינן ודלא כפי' ב"י ופסקו בש"ע וע"ל בסימן צ"ג במ"ש בסעיף ט"ז וי"ז ולקמן בסימן ק"ג ס"כ:
ואם מחלה וכו' פירוש אלמנה אפילו כבר נשבעה על כתובתה ואח"כ מחלה לב"ח של בעלה וניכו לה אותו סך בכתובתה אין במחילתה כלום אא"כ הגבוה ב"ד חובות בעלה בכתובה שאז יכולה אח"כ ליתן או למחול ולא דמי למטלטלים שמכרה ומתנתה קיים משום שלא נתבררו אלו המטלטלים שהם של בעלה דאימור שאדם אחד נתן לאלמנה זו בשעה שנשאה נתנה בנכסים באלמנותה אבל חובות אלו היו ידועים שלבעלה היו והוא תשובה כלל ל"ו דין ד':
ופעמים שאף גרושה משביעין אותה אפי' כשלא יטעון וכו' פי' דלעיל אמר דאלמנה הוא דאינה גובה כתובתה אלא בשבועה אפילו לא טענו היורשים בברי דפרע אבוהון דאנן הוא דחיישינן דילמא אתפסה צררי אבל גרושה גובה בלא שבועה אם לא טעין בברי פרעתיה דלא חיישינן לאתפסה צררי בגרושה ואמר כאן דבשבועה זאת כשפוגמת כתובתה או כשנפרעת שלא בפניו משביעין אפי' בגרושה דאנן הוא דטענינן אעפ"י דלא טעין בעל ולקמן בסימן צ"ז כתב רבינו מחלוקת רב אלפס ור"ת בגרושה כשגובה כתובתה דמשביעה הבעל שלא תפסה משלו כלום אע"פ שטוען שמא ומכ"ש דיכול להשביעה מספק כשמינה אותה אפוטרופסת אבל לא יכול להשביעה אפילו על האפוטרופס' כשאינה תובעת כתובתה לר"ת והרא"ש אבל לרב אלפס יכול להשביעה על האפוטרופס' מספק כל שעה שירצה מיהו לכ"ע בגרושה אם לא טען הבעל אנן לא טענינן ליה שמא תפסה משלו כלום להשביעה על כך הכי משמע דבגרושה כשתובעת כתובתה והבעל טוען אישתבע לי דלא תפסת משלי כלום אעפ"י שאינו טוען ברי משביעין אותה וה"ה באלמנה אעפ"י דפטורה מלישבע דלא אתפסה בעלה צררי כגון שייחד לה קרקע בכתובתה או שהודה לפני מותו דלא אתפסה מכל מקום משביעין אותה שלא תפסה משלו כלום וכן פי' מהר"ל חביב בתשובה סימן פ"א ואיכא להקשות לפי זה הא דכתב רבינו לעיל בנתגרשה ומתה בניה נשבעין ונוטלין וכו' נימא נמי כיון דהיתה חייבת שבועה כשתובעת כתובתה שלא תפסה משל בעלה כלום א"כ אין בניה נשבעין שלא פקדנו ונוטלים דאין אדם מוריש שבועה לבניו וי"ל דלא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא בשבועה שהיתה באה מתחילה כנגד היתומים כגון מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה אבל זו היתה צריכה לישבע כנגד בעלה שלא תפסה משלו כלום אם מתה ואחר כך מת הוא נשבעין שלא פקדנו ונוטלין מיורשיו וכ"כ בח"מ סימן ק"ח סכ"ט. מיהו לקמן בסימן צ"ז כתבתי דאין זה אמת לפע"ד באלמנה אלא כל שאינה צריכה לישבע שבועת אלמנה דהיינו דלא אתפסה צררי אין משביעין אותה שלא תפסה משלו כלום ואפי' מינה אותה אפוטרופסת אין משביעין אותה בטענת שמא לדעת הרא"ש ומ"ש רבינו בסמוך ומה שבועה נשבעת שלא התפיסה הבעל צררי בחייו ולא תפסה היא משלו כלום אינו אלא לומר כיון דנשבעת שלא אתפסה צררי נשבעת נמי מדין גלגול שלא תפסה משלו כלום אבל כשאינה נשבעת דלא אתפסה צררי אינה נשבעת על טענת שמא אפי' מינה אותה אפוטרופסת ושכן פסק מהר"ם דלא כמהר"ל חביב:
דתנן הפוגמת וכו' בפ' הכותב (דף פ"ז) הקשה במרדכי לשם אמאי אינה נאמנת פוגמת במגו דאי בעיא היה פוחתת או במגו דאמר לא נפרעתי כלל וי"ל דהיא יריאה שמא יביא עדים ועי"ל דלא שייך כאן מגו דטעמא הוי דאותו שנפרע לא דייק כמה נפרע והיא סבורה שדקדקה ולא דקדקה אבל אותו שפורע דייק יותר כמה הוא פורע ולהכי צריכה אותה שבועה כי היכי דתידוק: ומ"ש אפי' יש לה עדים וכו' שם אמרינן אדרבה ל"מ יש לה עדים דודאי צריכה שבועה על השאר דהא דקא מודית בהאי מנה משום עדים הוא ולאו משיב אבידה היא אלא אפי' שלא בעדים דאי בעיא הויא אמרה לא קבלתי כלום וכי מודית במנה משיב אבידה היא ותשקול בלא שבועה קמ"ל דצריכה שבועה משום דאמרינן דפרע דייק דמיפרע לא דייק וכן מ"ש אפי' דקדקה וכו' היינו נמי לומר דאפילו הכי הצריכוה שבועה דשמא לא דקדקה יפה דאמרינן דפרע דייק וכו' מיהו הקושיא מעיקרא לאו כלום הוא לדעת רוב חז"ל דלא אמרינן מגו לפטור מן השבועה וכך כתב הרמב"ם בפ' ט' מהל' שלוחין ונתבאר בח"מ סי' צ"ג ס"ז:
ומ"ש ולא נפקא מינה אלא דאי קדמה וכו' פי' כיון דהכא בשבועה זו נמי בעיא נק"ח א"כ ליכא נפקותא בהך שבועה דאמרינן דמדרבנן הוא ולאו מדאורייתא אלא דאי קדמה וכו' דאי לומר דאיכא נפקותא נמי דמדרבנן מצי לאפוכי דהכא דהאשה נשבעת ונוטלת לא מצי לאפוכה וכ"כ הרא"ש בפרק הכותב ואיכא להקשות דכאן פסק רבינו כהרא"ש ובח"מ סימן פ"ז ס"ב הביא דברי הרמב"ם דמצי' אמרה הריני כשאר כל התובעים וישבע לי היסת וכו' ונראה דרבינו סובר דליכא פלוגתא בין הרמב"ם ובין הרא"ש בדין זה דהרא"ש לא אמר אלא שאין יכול להפוך עליו שישבע שבועת המשנה ויפטר שזה יאמר לי השבע וטול כמו שתקנו לך חכמים או תלך לך וכמ"ש רבינו כאן וכ"כ בח"מ לשם סי"ז וגם הרמב"ם מודה בהא שהרי אומר הורו רבותי אע"פ שאין מהפכין בנשבעין ונוטלין אלמא דס"ל נמי דלא מהפכינן מטעמא דמצי א"ל או השבע וטול וכו' אלא דאם יאמר התובע דל תביעתי זו מהכא שעל ידה תקנו לי חכמים דאשבע ואטול אלא הריני כשאר כל התובעים בעל פה והנתבע כופר הכל וישבע לי הנתבע היסת שומעין לו ואם יחזור הנתבע ויהפוך שבועת היסת על התובע או השבע וטול ואי לא תלך לך דלית לך גבאי ולא מידי שומעין לו ובזה מודה גם הרא"ש ומה שעלה על דעת מהרא"י סימן ל"ב לומר דהרא"ש לא ס"ל כדעת הרמב"ם כיון דבדאורייתא לא מצו לאפוכי שבועה אפילו א"ל לתובע השבע היסת ואשלם לך לא ידעתי מנא לן הא דאיכא למימר דהרמב"ם והרא"ש תרוייהו ס"ל דאפי' בדאורייתא מצי לאפוכא ולומר לו השבע היסת ואשלם וכסברא הראשונה שהביא רבינו בח"מ סימן פ"ת סכ"ד ועיין במ"ש בזה בח"מ סימן פ"ז ס"ב:
ואם היא חשודה על השבועה וכו' פי' ישבע ג"כ שבועת המשנה כעין דאורייתא ויפטר כ"כ הרא"ש בפרק הכותב ע"ש רב אלפס בתשובה אף ע"פ דרבינו בח"מ סימן צ"ב סי"ג כתב בשאר נשבעים ונוטלים דאם הוא חשוד דהנתבע פטור בלא שבועה הכא יפה כח האשה כיון דהשטר כתובתה בידה דשכנגדו ישבע כעין דאורייתא ויפטר ומיהו בח"מ כתב דלהרמב"ם אף בפוגם שטרו שהשטר בידו אם הוא חשוד נשבע הלוה היסת ונפטר ולהראב"ד ולהרמ"ה נוטל החשוד בלא שבועה כיון שהשטר בידו וכאן כתב סברא שלישית דישבע שבועת המשנה ויפטר וכן עיקר עיין במ"ש בח"מ לשם בס"ד:
ומ"ש ואם הוא חשוד אין כאן לא שבועה ולא תשלומין אע"ג דבש"ד כתב רבינו בח"מ סימן צ"ב סימן י"ג דבשניהם חשודים פסק רב אלפס מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולרב האי גאון והרא"ש יחלוקו מ"מ בהנהו שבועה דתקנו רבנן דנשבע ונוטל אם שניהם חשודים לא תקנו חכמים לא לשלם הכל ולא לשלם מחצה דתקנתא לתקנתא לא עבדינן אלא אין כאן לא שבועה ולא תשלומין לדברי הכל:
ובע"א מעידה וכו' עד דלא שכיחא הוא כל זה בפרק הכותב ריש (דף פח) זולתי מ"ש וצריך שיאמר לעד הראשון שמכוין לכך דבגמרא קאמרינן דמודע להו דמשמע דלכתחילה צריך להודיע לשניהם משום דאין ע"א נאמן ורבינו סובר דלישנא דמודע להו לאו דוקא דהודעה זו לא צריך אלא כדי שלא יהא העד הראשון מסייעה ולא היתה צריכה לישבע אלא היסת דב' כתובות היו לה וא"כ לא צריך אלא להודיע לעד הראשון בלבד דכיון דאינו מסייעה אם טוענת שתי כתובות היו לי צריכה לישבע ש"ד כנגד העד דכיון דמילתא דלא שכיחא היא אינה יכולה לומר שתי כתובות היו לי בלא ש"ד דע"א שקיבלה בפניו הדמים מוקים עליה בהלואה שהרי הוא יודע עם עד השני דקיבלה כתובתה והנך דמים שקיבלה תחלה בתורת הלואה נינהו אצלה והיא מכחשת העד לומר להד"ם א"נ שתי כתובות היו לי וצריכה לישבע שבועה דאורייתא להכחיש העד:
הפוחתת וכו' פירוש פוגמת נשבעת דכיון דמודית דנפרעת מקצת שמא נפרעת כולה ולא דייקא דמיפרע לא דייק אבל פוחתת דלא מודית דנפרעת כלל לא שייך לומר לא דייקא והקשו התוס' תימה לי א"כ כל שעה אתיא לאערומי לפחות עכ"ל כלומר וא"כ גם בפוחתת ה"ל לתקן שתשבע דשמא אף כשתהא מקבלת מקצת פרעון לא תאמר האמת אלא תאמר על מקצת הפרעון דאמנה הוא כדי שלא תתחייב לישבע ולפעד"נ דלא קשה כלום דכיון דאמנה לא שכיחא ופרעון שכיחא ניחא לה טפי לומר האמת דפרעון היה:
היא אומרת בתולה וכולי והכתובה נאבדה וכולי משמע מלשון נאבדה דאע"ג דלא נשרפה אלא נאבדה מתחת ידה ואפשר שתחזור ותמצאנה אפ"ה גובה כתובתה ולא מצי מעכב הפרעון מחששא שמא תוציא כתובתה בב"ד אחר ותחזור ותגבה פעם שנייה שהרי אפשר בשובר ועיין ריש פ"ב דכתובות ובח"מ סוף סימן מ"א:
ומ"ש כתב הרמב"ם שהבעל צריך לישבע שבועה דאורייתא בפי"ו דאישות כתב כן ונתן טעם מפני שהוא מודה מקצת והקשה הרב המגיד כיון דדברי הרמב"ם לשם הם במקום שאין כותבין כתובה דאינו נאמן לומר פרעתי אין מודה במקצת שמחייב ש"ד אלא בדבר שאפשר לכפור בו וכו' ומביאו ב"י ומ"ש בשם הרא"ש דאינו נשבע אלא היסת נמי קשה דאע"פ שכ"כ להדיא רפ"ב דכתובות דלא הוה מודה במקצת משום דאינו יכול לומר פרעתי היינו דוקא במקום שאין כותבין כתובה אבל במקום שכותבין ונאבדה דיכול לטעון פרעתי הו"ל מודה במקצת וחייב ש"ד וכיון שכתב רבינו תרוייהו והכתובה נאבדה או במקום שאין כותבין כתובה וכולי אלמא דמפרש להרמב"ם דבתרוייהו נשבע שבועה דאורייתא ולהרא"ש בתרוייהו נשבע היסת ואפשר ליישב להרמב"ם דאף במקום שאין כותבין כתובה אם הביא עדים שכתב לה כתובה מצי למיטען פרעתי כמ"ש רבינו לקמן בסימן נ' בשמו א"כ שפיר קאמר דאיכא מודה מקצת אף במקום שאין כותבין וכן להרא"ש אף במקום שכותבין כתובה אם הביאה עדים שנאבדה באונס לא מצי טעין פרעתי וליכא מודה מקצת אלא דלפי זה ליכא פלוגתא בין הרמב"ם והרא"ש ומלשון רבינו משמע דפליגי וצ"ע:
מי שהיה נשוי ד' נשים וכולי ובגמרא קאמרינן ואלו ראשונה לשלישית לא קתני מ"ט משום דשבועה לאחד שבועה למאה וכתב התוספות לא ה"ל למינקט שתי נשים דלא הוי שמעינן מינה שבועה לא' שבועה למאה מיהו תימה דבשלש סגי וי"ל דה"א דהתם הוא דאין נשבעת ראשונה לג' שהיא אחרונה דלא חיישינן כולי האי כיון שכבר נשבעה לשנייה ושלישית שמא כבר נתקבלה כתובתה שאין נשבעת לת"ק לא אחמור בה כולי האי אבל אם היתה נשבעת אותה שלישית כגון שיש רביעית דהשתא ידעינן שלא נתקבלה כתובתה ה"א דנחמיר טפי ותשבע לה הראשונה להכי תנא ד' נשים עכ"ל מיהו רבינו דפסק כבן ננס דלעולם גם האחרונה נשבעת להיתומים אפי' הן גדולים קשה דבשלש סגי:
ואם כתובה של האחת מנה ושל זו מאתיים וכולי לר"ח וכו' כ"כ בח"מ סימן ק"ד אבל בסימן קי"א גבי מתנה פסק בסתם כר"ח ולשם כתבתי הטעם דגבי מתנה מודים לר"ח ולגבי חוב בלבד נחלקו על ר"ח:
וכשב"ד או יורשין וכו' אבל אם נשאת אינו גובה בנדרה משמע אבל בשבועה גביא אף לאחר שנשאת ולקמן בסימן ק"א כתב שבעל התרומות והעיטור חולקים בדבר והרא"ש פסק דנאמנת וגובה בשבועה וכ"כ המרדכי פ' השולח מכאן שהאשה גובה כתובתה אע"פ שנשאת וכ"כ בס"פ הנושא ע"ש ובגמרא פריך כי לא ניסת נמי לכי מינסבא מיפר לה בעל ומשני אין הבעל מיפר בקודמין ופריך ניחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה קסבר צריך לפרט את הנדר כלומר וכי מפרשה קמיה דליתומים נדרה וכך נדרה אם נהניתי מכתובתי כלום לא שרי לה. וכתבו התוס' והרא"ש והא דלא אמר דידירנה בפני בעלה ויאמר קיים ליכי דשוב אינו יכול להפר וי"ל דאיכא למיחש שמא יאמר בלחש מופר ליכי קודם שיאמר קיים ליכי עכ"ל ועיין במ"ש לקמן ריש סימן ק"א בס"ד:
וכתב ר"י שהאידנא נהוג להשביע אלמנה בב"ד וז"ל המרדכי ולא יקשה דהאידנא משביעין אפי' בב"ד דשבועה שלנו אינה חמורה כ"כ משום דשבועה שלהם משביעין שאומר אמת עכשיו ונמצא כשהוא משקר בשעת השבועה הרי זו שבועת שוא אבל השתא משביעין אותה שתאמר אמת אח"כ ממה שישאלו להן וכשהן משקרין לאחר השבועה ה"ז שבועת שקר ואינה חמורה כ"כ משום דבשעת השבועה שמא היה בדעתה לומר אמת תוס' עכ"ל המרדכי וכיוצא בזה כתב הרא"ש בשם ר"י וז"ל הר"י והשתא בזמן הזה תקנו לקבל חרם במקום שבועה שלא יהא העונש גדול כ"כ עכ"ל ונראה דלאו דוקא לקבל חרם גרידא אלא ה"ה לקבל עליו בעונש חרם ושבועה שתגיד ותודה אח"כ מה שקיבלה מנכסי בעלה לרשותה ואמרו דקבלת חרם זו תקנו בזמן הזה במקום שבועה ממש וזהו כמ"ש המרדכי ע"ש והתוס' והכי נקטינן:
דרכי משה
[עריכה](א) וכ"ה בח"מ סימן ק"ח לענין מלוה:
(ב) ובח"מ סימן ק"ה משמע דאף ע"ג דאין אדם מוריש שבועה לבניו אין גובין היינו דוקא להוציא אבל אי תפסו היורשין אין מוציאין מידן וכן הוא במרדכי ריש אלמנה ניזונת ובפרק מי שמת דף רצ"ד ע"ב ובפרק כל הנשבעין דף של"ז מיהו פרק כל הנשבעין כתב דיש חולקין וס"ל דלא מהניא תפיסה וכ"כ שם דעת מהר"ם וכן פסק בפרק חזקת דף רמ"ט ע"א ודף ר"ן ע"ב כתב מוהר"ם דלא מהני תפיסה אפילו תפסה אמן מחיים אא"כ תפסה דברים שהיתה יכולה לומר עליהם לקוחים הן בידי או החזרתים אז נאמנת במיגו אבל בלאו הכי לא מהני תפיסה וכתב עוד שם דלא מהני תפיסה רק במטלטלין אבל במקרקעי לא שייך תפיסה ומהרי"ו סימן צ"ה פסק דמהני תפיסה אמנם סימן קע"ה מסתפק בדבר ובתרומת הדשן סימן ש"ל כתב דנ"ל לדינא דמהני תפיסה ואפילו הנכסים מונחים ביד ב"ד בחזקת שניהם אפ"ה נראה דגובין משום הכתובה אלא שמדומה לי דסוגיא ב' דייני לא אזלא הכי אלא סברא דכל שמתה בלא שבועה אין ליורשים כלום אפי' היו מוחזקין בנכסים עכ"ל וע"ש שהאריך וכ"נ דעת ב"י בה"מ סימן רנ"ב ותמה שם על הרשב"ץ שכתב דמהני תפיסה וכתב עליו לא ידעתי מנין לו עכ"ל ואין בתמיהתו כלום שהרי כמה פוסקים ס"ל הכי וכמו שכתבתי. כתב נ"י פרק מי שמת דף רצ"ב ע"ב דאם ייחד לה קרקעות ומטלטלין בכתובתה יורשיה גובין בלא שבועה וכן הוא במרדכי פרק הכותב ע"ד וע"ל סוף סימן צ"ה איזה מקרי ייחוד:
(ג) ועיין דיני שבועה זו בח"מ:
(ד) ובתשובות שבסוף ספר הפלאה במיימוני כתב בתשובת מוהר"ם באחת שנשבעה שלא בפני היתומים ופסק דאם השביעה הכשרים לה ע"ד המקום וע"ד ב"ד אין כאן בית מיחוש אע"ג דלכתחלה תשבע בפני היתומים אם כבר נשבעה א"צ לחזור ולישבע וע"ש גם בהגהות אלפסי דף תקמ"ז ע"א:
(ה) וכ"כ נ"י פרק מי שמת דף רל"ב ע"ב וכן הוא בתוספות פרק החולץ ובהר"ן ריש אלמנה ניזונת משמע דאף נצ"ב אין יורשיה יורשין אם מתה בלא שבועה ואפשר דלא מיירי אלא כשאינו בעין. וכתב הריב"ש סימן קס"ט דלאו דוקא שהן עצמן בעין אלא הוא הדין שנמכרו ולקחו אחרים בדמיהן רק שידוע שאלו הנכסים הן מדמי נצ"ב שמכר וע"ל סימן נ"ח אימת נקראין איתנהו בעינייהו ובמרדכי פרק מי שמת דף רנ"ה ע"ב משמע מתשובת ר"ג ומוהר"ם דאף נצ"ב שלה אין יורשיה יורשין אם לא גבתה אותן או מכרה אותן בחייה וכן משמע קצת בדברי תרומת הדשן סימן ש"ל וצ"ע. כתב מהרי"ק שורש נ"א יעקב שנתן עליו שטר לאשת ראובן בנו וערב לה בנדונייתה ומתה לאחר מיתת בעלה יורשיה יורשין נדונייתה מיעקב ולא שייך בזה לומר אין אדם מוריש שבועה לבניו דמיעקב היתה יכולה לגבות בלא שבועה ודוקא שאין כאן יורש קרוב יותר מיעקב אבל אם היו לראובן בנים אין יורשיה גובין כלום דהואיל ואיכא יורשין אף מיעקב אינה גובאת אלא בשבועה וע"ש כתב בתשובת מיימוני סוף ספר שופטים על יעקב שמת והניח אלמנה ובן ואלמנתו לא נשבעה על כתובתה רק הבן מחל לה על שבועתה גם כתב לה שהמותר יהיה שלה ואחר כך נתנה אשת יעקב מתנה לבני ראובן ומת בן יעקב ואלמנתו תובעת הכתובה ממקבלי המתנה כי אומרת שאין במתנת אשת יעקב כלום מאחר שלא נשבעה על כתובתה ולא היה במחילת בעלה כלום שכבר נשתעבדו הנכסים לכתובתה ופסק שם מוהר"ם דאין בדבריה כלום ועיין שם:
(ו) כתב הרא"ש בתשובה כלל ע"א סימן צ"ד ואם פטרה מן השבועה מן היתומים ומתה אע"פ שחייבת מצד אחר שבועה אם פטרה מהיתומים יורשיה יורשין כתובתה וכן הוא בח"ה סימן ק"ה בדין אין אדם מוריש שבועה לבניו ועיין שם ג"כ אם גבתה שלא בשבועה מה דינם ויתבאר עוד לקמן סימן זה:
(ז) ודברי מוהר"ם הם בתשובת מיימוני סוף ספר משפטים סימן ה' אמנם בנ"י כתב פ"ק דב"מ דף ס"ב ע"א דאין לחלק וכן משמע בתוס' פרק החולץ וכן משמע לעיל סימן צ"ג דבנפל הבית עליו ועל אשתו דאין לחלק ועיין בתשובת מהרי"ו סימן צ"ח ועיין בתשובת מהרי"ל סימן ס"ג:
(ח) ופשוט הוא דר"ל דנאמנת אם יש לה מיגו אבל בלא מיגו לא עדיף שטר הנקנה במתנת ש"מ ממעות הנקנית במסירה לחוד:
(ט) באמת שפירוש זה שפירש בו דברי הרא"ש הוא דחוק מאוד ואין הדעת סובלתן מיהו לעיקר דינא משמע מדברי מהרא"י סימן ש"ל דנקטינן כדעת מוהר"ם דהמכירה והמתנה בטילה. והמרדכי כתב פרק הכותב דיש לראות אם האלמנה מחזיקין אותה בעושר גדול כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לפי הענין שיראו הדיינים צריכין לדון עכ"ל וכן נ"ל דיש לחוש להרבה גדולים בפרט הרי"ף והרא"ש והמרדכי דאזלינן בתרייהו ברוב דוכתי והם סוברים דהמתנה ומכירה קיימת כ"ש שכתבתי לעיל בשם תשובת הרא"ש דבזמנים אלו לא שכיח התפסת צררי לכן נראה דאם נראה לדיין שלא התפיסה צררי ושמה שמכרה או נתנה ראוי להיות שלה בגבוי כתובתה שמכירתה ומתנתה קיימת וכ"ש במקום שהמקבל והלוקח מוחזקים דאין להוציא מידן בכה"ג ומהרי"ק בשורש י"ח כתב סתם דאם הלוקח והמקבל מוחזקין אין להוציא מידן ע"ש. וכתב מהרי"ק שורש י"ח דאף למ"ד בטילה היינו אם האשה חוזרת אבל אם אינה חוזרת ונשבעה על כתובה המתנה או המכירה קיימת מעכשיו פשוט הוא ובהגהות מרדכי דכתובות דף תקנ"א ע"ב אלמנה שלקחה כל נכסי בעלה ונשאת תשבע עדיין שכל מה שתפסה לא היתה יתר על כתובתה ואם מתה אצל הבעל השני בלא שבועה הבעל הוא יורש שלה וכבר נתבאר לעיל דין אם תפסו יורשיה ועיין בתרומת הדשן סימן ש"ל ובמהרי"ק שורש י"ח:
(י) וע"ל ס"ס ק' אימת נאמן לומר פרעתי:
(יא) כמו שנתבאר לעיל דגרושה א"צ שבועה
(יב) כתב הר"ן דף תקע"ב ע"א פ' השולח דאם נשבעת מעצמה בב"ד סגי בהכי וכן הוא בגמרא שם. כתב עוד הר"ן אם נשבעה בלשון זה אם נהניתי מכתובתי סגי דאף גניבה בכלל הזה וכתב עוד ריש אע"פ אם נשבעה על כתובתה אין צריכה לישבע על התוס'. כתב הריב"ש בתשובה סימן שכ"ה אע"פ שכבר נשבעה האלמנה אם היתומים או הב"ד רוצים להחרים על כל מי שידע שהפקידה האלמנה נכסים ביד אחרים הרשות בידן כי אם באו עדים אחר השבועה מפקינן מינה אבל היא אינה צריכה לקבל על עצמה בחרם וע"ל ריש סי' זה אם צריכה לישבע בפני היתומים:
(יג) ובהג"ה פי"ו דאישות משמע כדברי הרמב"ם שכתב אשה שתקעה כפה שאין לה משל בניה כלום לא סגי בהכי אלא צריכה נק"ח וכן משמע קצת במרדכי פרק השולח:
(יד) ועיין בי"ד הלכות נדרים איזה נדר חל ואיזה אינו חל: וכן הוא לקמן בטור סימן ק"א וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ל"ו סימן ס"ב ובמרדכי ס"פ הנזכר:
(טו) וז"ל המרדכי שם ומצאתי נראה לר"י דדוקא בב"ד לא ישביעוה אבל אם תקבץ ג' בני אדם ותשבע בפניהם שפיר דמי וגביא מינייהו וכו' עד והאידנא משביעה אפי' בב"ד דשבועה שלנו אינה חמורה כ"כ משום דשבועת שלהם היו משביעין עליה לשעבר והוי שבועת שוא אבל עכשיו משביעין אותה תחלה שתאמר אחר כך האמת וכשתשקר הוי שבועת שקר ואין עונשה כ"כ מרובה והתוספות כתבו האידנא אין משביעין בב"ד רק בחרמות עכ"ל המרדכי ומה שחילק בין שבועת שוא לשבועת שקר כן הוא בתוספות ובדברי הרא"ש ומה שמשמע מדברי המרדכי שאם תקבץ ג' אנשים הוי חוץ לב"ד וסגי בכך כן הוא בהדיא בהגהות מרדכי דגיטין דף תרי"ז ע"ב:
(טז) וז"ל שם אשה שבעלה שוטה גמור בשוטה האמור פ"ק דחגיגה אז יש להשביעה סתם שלא בזבזה ושלא נתנה מבלי הזכרת רשות בעלה דאפילו היה רשות בעלה אין לה לבזבז מאחר שלא היה בו דעת כלל עכ"ל:
- ^ קטע זה הוא המשך תשובת הרא"ש בעוד ענין.