תשובות ריב"ש/קסט
עוד שאלת בדין שבא לפניך יעקב נשא לאה מת יעקב ולא עשתה לאה גוביינא מכתובתה ונשארו הנכסים שהיתה האלמנה נזונת והיורשים מטפלין בנכסים שהיו בת אחת ובן גדולים באה הגזרה ונתפרדה חבילה והלכה האלמנה לעבר הים ומתה וצותה והניחה בתורת ירושה לבנה חצי כפולה והורישה בתורת מתנה אם היו לה נכסים לבן בתה. בא בנה וטען לפניך שאמו לא היתה יכולה לצוות ולהניח מאומה לשום אדם כי היא לא נשבעה שבועת אלמנה ואחר שלא נשבעה אין יורשיה יורשין כתובה והוא יורש הכל ובן הבת בעל המתנה טוען שזקנתו נשבעה שבועת אלמנה באותה הארץ ובשעת הגזרה נאבד ממנו שטר השבועה שנשבעה לפני ב"ד כי הם בארץ מרחקים כי אינם יכולין להביא ראיה ושהוא מחזיק במתנתו ועוד שאפי' אם תמצא לומר שלא נשבעת שעדיין לא גבתה כתובתה ומה שמורישתו נותנת לו הם נכסים שהיו לה מטורח מעשה ידיה מאז עד עתה שיש לה כמו ט"ו שנה שהיא אלמנה ושהצואה שעשתה זקנתו יחזיק במתנתו עם היות שאין שם אלא מטלטלי. ונסתפקת אם טענת האונס מהגזרה שנאבדו שטרותיה יועיל לבעל המתנה וידחה הבן אם לאו גם אם טענתו שהנכסים הם שלה ואינם שלו מירושתו תועיל לדחות הבן ואמרת שבטענה זו האחרונה ברור לך דהמוציא מחבירו עליו הראיה איך נכסים אלו הם מאביו ושתפסה אותם בפרעון כתובתה קודם שנשבעה ומתה:
תשובה לפי מה שבא בשאלה שלאה לא עשתה גוביינא מכתובתה אלא שהיתה נזונת מן הנכסים והבן והבת היו מטפלין בנכסים אק טענת בן הבת הבא להחזיק בנכסים מכח מתנת לאה זקנתו כלום במה שטען שהנכסים הם שלה שהיו לה מטורח מעשה ידיה שהרי כיון שהיא היתה נזונת מן הנכסים מעשה ידיה ליתומים כמו שהוא מבואר במשנה וגם מותר מזונותיה ליתומים אבל היה יכול לטעון שמציאה מצאה שהרי מציאתה לעצמה כמו שמבואר (בריש פרק אלמנה נזונת). אמנם זהו במה שבידה כגון הא דאמרינן בפ' חזקת (נ"ב) באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה דפליגי רב ושמואל דרב סבר עליה להביא ראיה שהם שלה ומממונ' שירשה מאחרים ושמואל סבר דעל היתומים להביא ראיה וקיי"ל כרב ואמרינן התם דאמר שמואל ומודה לי אבא שאם מתה על האחין להביא ראיה וקיי"ל הכי דטענינן להו ליתמי ואע"ג דאיתקיף רב פפא מי טענינן ליתמי מאי דלא מצי טעין אבוהון וסלקא בקושיא אפילו הכי קיי"ל הכי וכן פסק הרי"ף ז"ל ור"ח והרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהלכות נחלות) וכן בספר ח"מ (בסימן ס"ב) וכן הסכים הרשב"א ז"ל וטעמא משום דאע"ג דבעלמא לא טענינן ליתמי מאי דלא מצי טעין אבוהון הכא כיון דאפשר דאלו אבוהון הוה קיים הוה מייתי ראיה אלא דהני לא ידעי מאן ידע במילתא דאבוהון וגם השטר יוצא בשמו משום הכי על האחין להביא ראיה ודין האלמנה הנושאת ונותנת ודין אחד מן האחין הכל אחד. אמנם זהו באונות ושטרות היוצאות על שמה אבל בכאן שנכסי יעקב המת נשארו ברשות הבן והבת שהיו גדולים הנה כל הנכסים בחזקת יורשיו ואין לאלמנה זכות בהן אלא במה שקנתה והשטרות היוצאות על שמה שאם היא נושאת ונותנת בנכסים עליה להביא ראיה בחייה שהם שלה אם שקנתה אותם מממון שירשה או ממציאתה ואם מתה אין יורשיה צריכין להביא ראיה *( רמ"א ח"מ סי' ס"ב. ובא"ע סי' צח ס"ו:) אע"פ שנושאת ונותנת בנכסים כמש"כ למעלה. אמנם עדיין נשאר לבן הבת זכות בנכסים מכח כתובת זקנתו ואע"פ שמתה ולא נשבעה עדיין יש לומר שזכותה קיים ע"פ הדרך שאבאר ולא מפני הטענה שטען בן הבת שכבר נשבעה בפני ב"ד ואבדה שטר השבועה באונס הגזרה ולרחוק המקום אי אפשר לו להביא עדים שזו אינה טענה לפי שעליו להביא ראיה *( רמ"א אה"ע סי' צו ס"א:) ואם לא הביא הפסיד ונסתחפה שדהו אבל מצד אחר יש לזכותו שאם יש בנכסים ההם מטלטלין שהיו מנדונייתה והם בעין לא היתה היא צריכה שבועה בחייה ונוטלתן בלא שבועה דהכי אמרינן (בר"פ אע"פ) מטלטלי ואיתנייהו בעינייהו בלא שבועה וליתנייהו בעינייהו איכא פלוגתא התם ומסקנא והלכתא בלא שבועה והרי"ף ז"ל באר דהיינו דוקא בשנודע שאלו המטלטלין הם מדמי המטלטלין הראשונים שייחד לה הבעל וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פרק ט"ז מהלכות אישות) וכ"כ (בפ' י"ח) וז"ל והנכסים עצמן שהם נדונייתה נוטלת אותן בלא שבועה ואין ליורשים בהן דין בעולם אלא א"כ הותירו בחיי הבעל ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים נדונייתה אע"פ שהיא נכסי צאן ברזל עכ"ל. ובאר בעל מ"מ ז"ל שאם נאבדה הנדוניא או נפחתה ובאת לגבות מן היורשין צריכה לישבע ואם מתה בלא שבועה ודאי אין יורשיה נוטלין דלא עדיף מחוב דעלמא שכל שמת לוה בחיי מלוה ואחר מת מלוה אין יורשים נוטלין כלום שכבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ע"כ. ולכן בנדון זה אם יש באותן הנכסים מן המטלטלין שהביאה בנדונייתה או אף אם נמכרו ולקחו אחרים בדמיהן כיון שאם לא מתה היתה נוטלת אותן בלא שבועה אין לומר כשמתה כבר נתחייבה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו שהרי לא נתחייבה שבועה ואע"ג דההיא דריש פרק אע"פ מיירי בשייחדן לה הבעל לאחריות כתובתה הרי כל שהן מנדונייתה הרי הן מיוחדין לה שהרי יכולה לומר כלי אני נוטלת ואין הבעל יכול לסלקה בדמים משום שבח בית אביה כרב יהודה דסבירא ליה הכי בפרק אלמנה לכ"ג (יבמות סו:) וקיי"ל כותיה אבל בשאר נכסים כיון שלא נשבעה ומתה אמרינן בהו דינא דרב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו. אמנם זהו בשאין נאמנות בשטר הכתובה בין ממנו בין מיורשיו אבל אם יש נאמנות בפירוש בין ממנו בין מיורשיו כמו שרגילין לכתוב עתה בכל הכתובות אין מקום כלל לההיא דרב ושמואל אפי' בשאר נכסים שהרי לא נתחיובה שבועה כיון שהבעל האמינה עליו ועל יורשיו ודעת הרי"ף ז"ל דאע"ג דאפסיקא הלכתא בכתובות פרק הכותב (כתובות פז.) כאבא שאול שאין נאמנות מועיל לעקור תקנת חכמים שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה היינו בסתם כגון נקי נדר ונקי שבועה אבל אם אמר בפירוש בין ממני בין מיורשי מועיל דתנאי שבממון הוא. וכן דעת הרמב"ם ז"ל והרשב"א ז"ל ואפילו לדעת אותם שפוסקים שאין נאמנות מועיל. לעקור תקנת חכמים ואפי' התנה כן בפירוש. מכל מקום זהו כשהמלוה הוא חי ובא ליפרע מן היתומים שצריך לישבע אבל כשמת מלוה אין יורשיו מפסידין ולא דיינינן להו בדינא דרב ושמואל דכיון דדיינא דעבד כר"א עבד הכא שיש בו נאמנות עבדינן לכתחלה כר"א דכיון דמדינא מהני נאמנות אלא דרבנן עשו חזוק לדבריהם שלא לעקור תקנתם בתנאי הכא לא דיינינן ליה בתרי קולי קולא דא"ש וקולא דרב ושמואל כדאמרינן עלה התם (שבועות מח:) הבו דלא לוסיף עלה. וכ"כ הרב בעל המאור ז"ל בשם חכמי נרבונא וסברא נכונה היא ולכן בנדון זה אם יש נאמנות בפירוש בכתובת הזקנה בין ממנו בין מיורשיו מגבינן אותה לבן הבת מכח מתנת הזקנה מכל הנכסים אף לדעת החולקים על הרי"ף ז"ל דכיון שמתה ולא נשבעה דייני' לכתחלה כר"א דאמר התם יורשין נשבעין שבועת היורשים ונוטלין זהו מה שנ"ל וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה: