שולחן ערוך חושן משפט צא א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שולחן ערוך חושן משפט · צא · א · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

חנוני נאמן על פנקסו כיצד בעל הבית שאמר לחנוני תן לפועלי סלע והוא מודה שא"ל כן או שיש עדים בדבר והחנוני אומר ככר נתתי להם והפועלים אומרים לא קבלנו ממנו כלום שניהם נשבעין כעין של תורה ונוטלים מבע"ה וצריכים שישבעו כל אחד בפני חבירו חנוני בפני פועלים ופועלים בפני חנוני כדי שיתביישו יותר (ודוקא בדאיתנהו לתרווייהו) (ר"ן פרק הנשבעין) והוא הדין אם א"ל הלויני מנה ופרע לבעל חובי זה אומר נתתי וזה אומר לא קבלתי ישבעו שניהם זה בפני זה ויתן בעה"ב לשניהם (ואין נשבעין ביחד אלא זה אחר זה) (הגהות שניות דמרדכי ריש ב"מ):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

תן לפועלי סלע. וה"ה אם אמר תן לבני סלע אין החנוני נוטל מבע"ה עד שישבע בנק"ח אע"פ שאין הבע"ה צריך לשלם לבנו כלום וכן הוא בהדי' שם במשנ' וכתבו הטור בס"ו בכלל תשובת הרא"ש שהביא ע"ש ועד"ר:

והוא מודה שא"ל כן כו'. אבל אי כופר בכולו או במקצת נשבע בע"ה ונפטר מחנוני כמ"ש בסמוך בס"ו:

שניהן נשבעין כו'. אע"ג דחד מינייהו ודאי משתבע לשקר מ"מ לא רצו חז"ל לחייב הבע"ה עד שישבעו שניהם וכשישבעו נוטלין שניהם דהרי לפועל ודאי היה חייב ולחנוני אמר שיתן להפועל ולא א"ל שייחד עדים לנתינתן ויכול לומר סברתי שהן נאמנים בעיניך שלא יכפרו כל שלא א"ל תן להן בפני עדים וכ"כ הטור והמחבר בסי' נ"ח ס"ס א' בפורע ע"י שליח ע"ש:

ודוקא בדאיתנהו. דאי ליתנהו יאמר כ"א לבע"ה אייתי אתה לזה שכנגדי ואשבע לפניו ואני צריך למעות שלי ואשבע שלא בפניו כ"כ ר"ן:

וה"ה אם א"ל הלויני מנה ופרע לב"ח זה לאו אחנוני דוקא קאי וקמ"ל בזה דל"ת דוקא לבע"ה עם חנוני שרגיל להקיף ממנו ודרך החנוני להקיף כדי למכור דבר חנותו תקנו כן משום תיקון העולם קמ"ל דה"ה באינך:

אלא בזה אחר זה. שם בהגהת מרדכי מפורש הטעם משום דאז לא יהיה נרא' כ"כ כשבועת שוא דבשעה שישבע כ"א נוכל לומר דבאמת קמשתבע הוא משא"כ כשנשבעין יחד:

ש"ך - שפתי כהן

(א) תן לפועלי סלע כו'. כ' בסמ"ע וה"ה אם אמר תן לבני סלע אין החנוני נוטל מבעה"ב עד שישבע בנק"ח אע"פ שאין הבעה"ב צריך לשלם לבנו כלום וכן מוכח בהדיא במשנ' וכתבו הטור בס"ו בכלל תשו' הרא"ש שהביא עכ"ל ומסתמ' איירי במשנה וטור שאין חייב לשלם לבנו וכ"כ הר"ן ואפי' הרמב"ם והמחבר בסעיף ב' מודים כאן דצריך לישבע בנק"ח דדוקא התם שחייב תשלום א' מהן וא"כ אינו מפסיד כלום משא"כ הכא שאינו חייב שום תשלום אם לא נתן החנוני ודוק. וע"ל ס"ק י"א:


(ב) והוא מודה שא"ל כן כו' אבל אם כופר בכולו או במקצת פטור הבע"ה אפי' מהיסת כיון דהפועלים מכחישים החנוני ג"כ ודלא כסמ"ע שכ' דנשבע היסת או ש"ד כדלקמן סעיף ו' דלא דמי להתם וכמ"ש לקמן ודו"ק:


(ג) שניהם נשבעים כו'. ואפי' החנוני הוא עכו"ם אם מכחיש לפועל או בע"ה ישראל צריך הישראל לישבע כן מבואר מתשובת הרשב"א שהביא הב"י סי' ע"ב מחודש ח"י ולקמן ס"ס קפ"ה ע"ש ונראה דאף למ"ש לקמן סי' קמ"ט סעיף י"ד דלכאורה משמע מדברי הרב המגיד פי"ד מטוען דאין משביעין היסת ע"פ ברי של עכו"ם מ"מ הכא ליטול אפשר דכ"ע מודו דאינו נוטל אלא בשבוע' ודוק:


(ד) וצריכים שישבעו כו'. כתב הב"ח דהיינו לכתחלה אבל אם נשבע שלא בפני חבירו א"צ לחזור ולישבע כדלעיל סי' פ"ז סכ"ג ואינו מוכרח די"ל דשאני הכא כיון דודאי חד מינייהו לשקרא משתבע וגם בסי' פ"ז גופיה הריטב"א חולק הביאו הב"י שם מחו' כ"ו ע"ש:


(ה) חנוני בפני פועלים כו'. מהלשון משמע דחנוני נשבע תחלה וכן נראה דהא כששניהם אינן נשבעין ע"כ צריך לשלם לפועלים ולא לחנוני א"כ הפועלים אמרו דילמא החנוני לא ישבע אבל החנוני בע"כ צריך לישבע כדי ליטול וכ"כ בבה"ת שער כ"ט בשם ר' אפרים דעדים נשבעין תחלה שהן שלוחים ומביאו ב"י ה"נ החנוני כשלוחו של בע"ה הוא ואע"ג דלקמן סי' קכ"א ס"ק מ"ה כתבתי דלא קי"ל כר' אפרים גבי עדים היינו משום דאנן קי"ל התם דהעדים נשבעים היסת לפטור והמלוה בנק"ח ליטול אבל הכא ששניהם נשבעים ונוטלים מדר' אפרים נשמע דהכא החנוני צריך לישבע תחלה ודוק:


(ו) ודוקא בדאיתנהו לתרוייהו דאי ליתנהו יאמר כל א' לבע"ה אייתי את לזה שכנגדי ואשבע לפניו ואני צריך למעותי ואשבע שלא בפניו ר"ן ומיירי שמתחלה היו מכחישים זא"ז בב"ד דאל"כ א"צ הפועלים לישבע כלל כדלקמן ס"ק י"א מיהו למ"ש לקמן ס"ק י"ג דאם הוא קרוב וידוע שיבא יכול לומר הבע"ה המתין קצת או תשבע ותיטול מיד א"כ כאן אפילו הוא קרוב יכול לומר אשבע מיד ולא אמתין כלל ודוק. (ז) וה"ה אם א"ל הלויני כו'. כלומר לא תימ' דוקא לחנוני תקנו כן מפני שרגיל להקיף אלא אפי' אמר כן לאדם אחר שאינו חנוני הלויני ופרע לבעל חובי וכן הוא בבעה"ת שער כ"ט ודלא כה"ה בשם יש מי שכ' ומביאו ב"י:


(ח) ופרע לבעל חובי כו' לפי שאין החנוני או אותו שמלוה צריכים לשלם לפועלים או לב"ח בפני עדים רק כשיש לאותו פלוני שטר עליו והזכיר לו השטר כדלעיל סי' נ"ח ס"ס א' וע"ש:


(ט) אלא בזה אח"ז דלא מיחזי כולי האי כשבועת שוא במה שהשבועות סותרות זא"ז:



באר היטב

(א) מודה:    אבל אם כופר בכולו או במקצת פטור בעה"ב אפי' מהיסת כיון דהפועלי' מכחישים החנוני ג"כ ודלא כסמ"ע שכתב דנשבע היסת או ש"ד כמו בס"ו דלא דמי להתם וכמ"ש שם. ש"ך.


(ב) שניהם:    אע"ג דחד מינייהו ודאי משתבע לשקר מ"מ לא רצו חז"ל לחייב בעה"ב עד שישבעו שניהם ואז נוטלים שניהם דהרי לפועל ודאי היה חייב ולחנוני לא אמר שיתן בפני עדים וי"ל סברתי שהם נאמנים בעיניך וכ"כ הט"ו בסימן נ"ח סס"א בפורע ע"י שליח ע"ש עכ"ל הסמ"ע (ואפילו אם היה החנוני רגיל להפקיד אצל שכיר לא מהני בזה כ"פ בתשובת ח"צ סימן קכ"ו וע"ש) וכתב הש"ך ואפי' אם החנוני הוא עו"כ אם מכחיש לפועל או לבעה"ב ישראל צריך הישראל לישבע כן מבוא' מתשו' הרשב"א שהביא הב"י סימן ע"ב ולקמן סוף סימן קפ"ה ע"ש ונראה דאף למש"ל סי' קמ"ט סי"ד דלכאורה משמע מדברי הה"מ דאין משביעין היסת ע"פ ברי של עובד כוכבים מ"מ הכא ליטול אפשר דכ"ע מודים דאינו נוטל אלא בשבועה עכ"ל (ואם אמר לחבירו תן מנה לעובד כוכבים פלוני שאני חייב לו ונתנם לו בלא עדים והעובד כוכבים אומר שלא קבל והשליח אומר שנתן עיין בכנה"ג שהביא בשם תשו' רדב"ז ח"ב סי' קפ"ז מה דינו ע"ש שכ' עוד בשם תשובת הרשד"ם חח"מ סי' ע"ח בלוי שאמר לראובן שיכתוב לשמעון שותפו כך והוא אומר שעשה כן ושותפו אומר שלא כ' לו כך. נשבעין ראובן ושותפו לוי מפסיד).


(ג) חבירו:    היינו לכתחלה אבל אם נשבע שלא בפני חבירו א"צ לחזור ולישבע כ"כ הב"ח וכתב הש"ך דמשמע שהחנוני נשבע תחלה וכן נראה כו' ע"ש שכ' ג"כ על דברי הב"ח שאינו מוכרח.


(ד) בדאיתנהו:    דאי ליתנהו יאמר כל א' לבעה"ב אייתי אתה לזה שכנגדי ואשבע לפניו ואני צריך למעות שלי ואשבע שלא בפניו כ"כ הר"ן. סמ"ע.


(ה) הלויני:    כלומר דלא תימא דוקא לחנוני תקנו כן מפני שרגיל להקיף אלא אפי' אמר כן לאדם אחר שאינו חנוני וכן הוא בבעה"ת ודלא כהה"מ בשם יש מי שכת' ש"ך.


(ו) ביחד:    בהגמ"ר מפורש הטעם דאז לא יהיה נראה כ"כ כשבועת שוא דבשעה שנשבע כ"א י"ל דאאמת קמשתבע משא"כ כשנשבעין יחד. סמ"ע.



קצות החושן

(א) שניהם נשבעין וכתב הש"ך דאפי' החנוני הוא נכרי אם מכחיש לפועל או בעה"ב ישראל צריך הישראל לישבע כן מבואר מתשו' הרשב"א שהביא ב"י סי' ע"ב ונראה אפי' לפמ"ש סי' קמ"ט דלכאורה משמע מדברי הה"מ פי"ד מטוען דאין נשבעין היסת ע"פ ברי של כותי מ"מ הבא ליטול אפשר דכ"ע מודי דאינו נוטל אלא בשבועה ע"ש:

ולענ"ד הך ברי דא"י לא מעלה ולא מוריד הכא בדין חנוני ופועלים והוא דנראה אם החנוני א"י והפועל ישראל נוטל הפועל בלא שבועה דהא היכא דאינו משלם אלא תשלום א' כגון שמת החנוני והפועלים לבדן תובעין נוטלין הפועלים בלא שבועה ואפילו הכחישן החנוני בעודו חי וא"כ ה"נ אינו משלם אלא תשלום א' דהא חנוני חשוד דינו לילך בפחי נפש ואינו נוטל כלום וכמ"ש הרמב"ן וכן הוא דעת הרמ"א והסמ"ע ואפי' לדעת בעה"מ דחנוני חשוד נוטל בלא שבוע' היינו מטעמא שכ' בעה"ת שער כ"ש בשם תשובת הרב ר' יוסף אבן פלאט דלא דמי למנ' לי בידך והלה אומר א"י אם נתחייבתי דפטור דהכא איכא גבי חנוני חזקה בהדי ברי ושמא והיינו דחזקה שליח עושה שליחתו ע"ש וא"כ הך חזקה ל"ש כי אם בישראל דחזקתו אינו משנ' ואם הפועל א"י וחנוני ישראל בזה ודאי צריך החנוני שבועה אע"ג דנימא דלא הוי טענת ברי דכיון דדינא דחנוני אין לו אלא בשבועה וא"כ אפי' אם מתו הפועלים אין החנוני נוטל אלא בשבועה ומשמע דאפי' לא הכחישו כלל את החנוני בברי מ"מ צריך הוא לישבע דאין דינו כ"א בשבועה על פי תקנת חכמים לפי דעת הרמב"ן ונמשכין אחריו הרמ"א והסמ"ע ודוק:


(ב) חנוני בפני פועלים כתב הש"ך מהל' משמע דחנוני ישבע תחלה וכ"נ דהא כששניהם אין נשבעין בע"כ צריך לשלם לפועלים ולא לחנוני א"כ הפועלי' יאמרו דלמא החנוני לא ישבע ע"כ:

ונראה דזה ראוי לפי שיטת הרמב"ן והנמשכין אחריו דדינו דפועל מדינא ודינו דחנוני מתקנה דה"ל א"י אם נתחייבתי ולכן הפועל נוטל כשאין החנוני לפנינו והחנוני אינו נוטל אלא בשבועה אפי' אין הפועל לפנינו ומש"ה צריך החנוני לישבע תחלה דאם לא ישבע דינו דפועל ליטול שהוא יותר בריא אבל לדעת בעה"מ וש"ע וגם הש"ך הסכים לדבריהם א"כ דינו דחנוני מן התורה כמו דינו דפועל א"כ נראה דיטילו גורל מי ישבע תחלה:





▲ חזור לראש