סמ"ע על חושן משפט צא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט צא |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]

תן לפועלי סלע. וה"ה אם אמר תן לבני סלע אין החנוני נוטל מבע"ה עד שישבע בנק"ח אע"פ שאין הבע"ה צריך לשלם לבנו כלום וכן הוא בהדי' שם במשנ' וכתבו הטור בס"ו בכלל תשובת הרא"ש שהביא ע"ש ועד"ר:

והוא מודה שא"ל כן כו'. אבל אי כופר בכולו או במקצת נשבע בע"ה ונפטר מחנוני כמ"ש בסמוך בס"ו:

שניהן נשבעין כו'. אע"ג דחד מינייהו ודאי משתבע לשקר מ"מ לא רצו חז"ל לחייב הבע"ה עד שישבעו שניהם וכשישבעו נוטלין שניהם דהרי לפועל ודאי היה חייב ולחנוני אמר שיתן להפועל ולא א"ל שייחד עדים לנתינתן ויכול לומר סברתי שהן נאמנים בעיניך שלא יכפרו כל שלא א"ל תן להן בפני עדים וכ"כ הטור והמחבר בסי' נ"ח ס"ס א' בפורע ע"י שליח ע"ש:

ודוקא בדאיתנהו. דאי ליתנהו יאמר כ"א לבע"ה אייתי אתה לזה שכנגדי ואשבע לפניו ואני צריך למעות שלי ואשבע שלא בפניו כ"כ ר"ן:

וה"ה אם א"ל הלויני מנה ופרע לב"ח זה לאו אחנוני דוקא קאי וקמ"ל בזה דל"ת דוקא לבע"ה עם חנוני שרגיל להקיף ממנו ודרך החנוני להקיף כדי למכור דבר חנותו תקנו כן משום תיקון העולם קמ"ל דה"ה באינך:

אלא בזה אחר זה. שם בהגהת מרדכי מפורש הטעם משום דאז לא יהיה נרא' כ"כ כשבועת שוא דבשעה שישבע כ"א נוכל לומר דבאמת קמשתבע הוא משא"כ כשנשבעין יחד:


סעיף ב[עריכה]

שהרי אינו משלם אלא תשלום א'. פי' ותשלום אחד הוא מודה שחייב כ"כ ג"כ הרמב"ם והטור וזהו דלא כמ"ש המ"מ בשם הרמב"ן דאי מתו פועלים אזי יורשיו מוציאים מבע"ה בשבוע' דלא פקדנו וא"כ גם בזה יהיו על בע"ה שני תשלומין וכ"כ בב"י ובד"מ ע"ש:

ולא ידע אי פרע. ומן הדין היה לפועל ליטלו מבע"ה בלא שבוע' אלא משום פסידא דבע"ה ולפייסו תקנו שישבעו לופועלים והיינו דוקא כשיצטרך לשלם גם לחנוני מה שאין כן הכא ודו"ק:


סעיף ג[עריכה]

אבל אם הקדים בעה"ב מעות לחנוני ואמר לו תן לפועלי סלע אפשר שמטבע של מעות אינה יוצאה כל כך בהרווחה כסלע וכצ"ל בסמוך ס"ט בדינר ומעות ע"ש וגם בי"ד סימן קע"ג אמרו כן בדין שולחני שמכר דינר טבוע "במעות שאינן טבועות ע"ש ועפ"ר:

והפועלים נתרצו. האי "נתרצו ל"ד קאמר אלא כל ששתקו ולא אמרו בפירוש אין לנו עסק עם החנוני נתרצו מיקרי דאל"כ קשה למה מסיק ואמר ואם שלא במעמד שלשתן כו' הל"ל ואם לא נתרצו ועפ"ר וק"ל:

אין לפועלים על בע"ה כלום. ואפי' לדעת הרא"ש וסייעתו דכ' הטור משמייהו בסי' קכ"ו דאף אם המחה במעמד ג' יכול הנמחה לחזור בו שאני התם דמודה המומחה דעדיין לא נתן להנמחה כלום ודוחה אותו יום יום משא"כ הכא דהחנוני המומחה אמר שכבר נתן להפועל הנמחה מה שא"ל הבעה"ב הממחה ליתן ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

והאנוני נשבע היסת ונפטר נראה דר"ל דנשבע לפועלים ונפטר מהן דאלו נגד בע"ה א"צ לישבע כיון דלא בא ליטול מהבע"ה:

וי"א שגם זו היא שבועת היסת הטעם כיון שאינו משלם עתה כלום להחנוני והרי לפועל הי' מחויב ודאי וספק לו אם נתפרע:

ה"ג והנתבע אינו "יודע כמה וכ"כ בד"מ בשם מהרי"ק:

נשבע התובע ונוטל. מור"ם סתם וכתב נשבע ונוטל ונראה דהוא תולה בפלוגתא הנ"ל בס"ב באם מתו הפועלים והחנוני בא לבד דלסברת המחבר דלשם א"צ לישבע ש"ח ולדעת י"א שכתב מור"ם שם צריך לישבע גם כאן שבועה חמורה. מיהו לפמ"ש בשם מור"ש בסמוך ס"ז צריכין לחלק ולומר דדוקא התם דיש לספק דלא נתן להם החנוני כלום משא"כ בזה דמיירי דודאי הוציא הוצאות אלא שאין אנו יודעין כמה מש"ה סגי גם אליבייהו בהיסת וע"ש בס"ב:

וה"ה בכל מידי דהאי ידע והאי לא ידע נשבע החי דידע. ע"ל סי' י"ד ס"ה שכתוב בהג"ה והוא מתשובת הרא"ש בהסרבן שהוציאו עליו הוצאות דצריך לברר כמה הוציא ואינו נאמן בשבועה שאני התם דההוצאה היתה בע"כ של הסרבן משא"כ הכא דהוציא עליו לטובתו ומה"נ כתב הטור והמחבר בסי' צ"ג סט"ו וז"ל ובכל מה שיברר ראובן בעדים כו' שם נמי לא היה ההוצאה לטובתו אף על פי שהיה מוכרח להוצאה וק"ל:


סעיף ד[עריכה]

שמצא בפנקסו כו'. ע"ל סי' ע"ה סכ"ב מ"ש שם:

הרי הוא כברי. פי' ואם הודה הבע"ה שא"ל ליתן ה"ז נשבע ונוטל ואם כופר נשבע היסת ונפטר וכמ"ש בסמוך בס"י:

שסומך עליו שהוא אמת ופסק שם דמ"ה יכול "לישבע לעכו"ם (נראה דעכו"ם לא כ' אלא משום דהמעשה הי' בעכו"ם וה"ה בישראל) שהמשכון מושכן בידו בעד ט"ו זהובים כמ"ש בפנקסו ואף על פי שאינו יודע כי אם ע"פ פנקסו והעכו"ם טוען ברי שאינו ממושכן כ"א בעד עשרה:


סעיף ה[עריכה]

ואפילו להוציא מיתומים הקטנים. עי' בטור שכ' הלכה למעשה שפסק הרא"ש בזה ושם כתב שרגלים לדבר שהיה מורה שהוא אמת וע"ל סימן ק"ז סי"ב בדברי המחבר ובמ"ש מור"ם ז"ל בהג"ה:


סעיף ו[עריכה]

נשבע בע"ה היסת כו' ולא כהר"ן והד"מ הביאו בס"ח שא"צ לישבע הבע"ה אפי' בהיסת הואיל ואף אם מודה הבע"ה שא"ל ליתן אין החנוני יכול להוציא מידו כ"א בשבועה א"כ כפירתו לא הוה כפירת ממון וכמו שנתבאר לעיל ס"ס פ"ז אבל אינך רבוותא ס"ל דשאני התם דאף שמודה נשבע ונפטר נמצא דאין עליו ממון אבל הכא כיון דבהודאתו החנוני נשבע ונוטל גם בכפירתו צריך לישבע היסת:


סעיף ז[עריכה]

החנוני נאמן כו'. "עד בלא שבועה עד"ר שכתבתי בשם מור"ש ז"ל דאפי' לפי הי"א דכ' הטור ומור"ם לעיל בס"ב דכשמתו הפועלים והחנוני לחוד בא להוציא מבע"ה דאינו נוטל בלא שבוע' היינו דוקא כשאין הב"ה יודע אם נתן לפועלים כלום אבל הכא מיירי דהבע"ה יודע שנתן להם אבל אינו יודע כמה מודה דנוטל בלא שבוע' וצ"ל דר"ל בלא שבוע' חמור' אבל היסת מיהו צריך לישבע דאל"כ קשה מ"ש מהא דכ' מור"ם בסמוך לפני זה בס"ס ג' בהג"ה דמי שהוציא הוצאות כו' והנתבע אינו יודע כמה דנשבע ונוטל ולפ"ז פירושן דשבוע' סתם לא יהיו שווין דמ"ש מור"ם שם נשבע ונוטל יהי' פירושו נשבע היסת ומ"ש המחבר כאן נוטל בלא שבועה יהי' פירושו בלא שבוע' חמיר' אבל היסת צריך וזהו דוחק קצת ובפרישה כתבתי ישוב אחר בטור למה סתם בהאי דינא ע"ש ודו"ק:

דאף אם הפועלים בכאן כו' פי' והפועלי' מכחישין החנוני ואומרי' שלא כ"כ נתן להן וגם שלא כ"כ הי' חייב להן הבע"ה אפ"ה נוטל החנוני בשבוע':


סעיף ח[עריכה]

שדינו שוה לדין הגדול ל' הטור הפועל נוטל לפי שיש בו הנאה לקטן והחנוני גם כן לפי שא"ל מאי דאמרת לי ליתן לפועל בהנאתך יהבי' לי' והרמב"ם כתב דאין החנוני נשבע ונוטל כיון דאין לקטן הנא' מיני' שהרי חייב לפועליו לשלם והחנוני מפסיד על עצמו שנתן ממונו ע"פ הקטן עכ"ל ובסי' צ"ו ס"ס ג' סתם המחבר כדברי הרמב"ם ע"ש:


סעיף ט[עריכה]

הלוקח נשבע כתק"ח כו'. הטעם כיון דהחנוני מוד' לו שפירות הללו הניחם בר"ה בשביל לוקח זה שקנאן אלא שטוען שעדיין לא נתן לו המעות עבורן הרי החנוני כאלו בא להוציא מיד הבעה"ב לכך נשבע הבע"ה ונפטר מהדינר ונוטל הפירות שמוד' לו החנוני שקנאן משא"כ בסיפא שאין החנוני מודה לו שהניח פירות הללו לר"ה בשביל הלוקח והבע"ה בא להוציא מהחנוני הפירות הידועים שהיו מתחלה של החנוני מ"ה החנוני נשבע ונפטר מהדינר שאמר הבע"ה שכבר נתן לו והפירות ישארו ברשותו וכן הדין בשולחני עם הבע"ה וכדמסיק המחבר ודו"ק ודברים הללו הן לשיטת הרי"ף והרמב"ם והר"ן אבל לשיטת רש"י והתוס' והרא"ש והטור אין הדין כן והארכתי מזה בדרישה והוכחתי בכמה הוכחות שיש ג' שיטות בשמועה זו והמחבר סתם וכת' הדברים כמ"ש הרמב"ם ולטעמיה אזיל דכ' בספרו ב"י דגם הרא"ש ורבינו בשיטת הרי"ף והרמב"ם אזלי ומה"ט סתם ג"כ מור"ם ז"ל כאן ולא הוסיף דבר אדברי המחבר בשם י"א כדרכו וגם בד"מ הביא דברי הב"י ולא כ' עליהן כלום ע"ש אבל לפי מה שהוכחתי ז"א ע"ש ודו"ק: