באר היטב על חושן משפט צא
סעיף א[עריכה]
(א) מודה: אבל אם כופר בכולו או במקצת פטור בעה"ב אפי' מהיסת כיון דהפועלי' מכחישים החנוני ג"כ ודלא כסמ"ע שכתב דנשבע היסת או ש"ד כמו בס"ו דלא דמי להתם וכמ"ש שם. ש"ך.
(ב) שניהם: אע"ג דחד מינייהו ודאי משתבע לשקר מ"מ לא רצו חז"ל לחייב בעה"ב עד שישבעו שניהם ואז נוטלים שניהם דהרי לפועל ודאי היה חייב ולחנוני לא אמר שיתן בפני עדים וי"ל סברתי שהם נאמנים בעיניך וכ"כ הט"ו בסימן נ"ח סס"א בפורע ע"י שליח ע"ש עכ"ל הסמ"ע (ואפילו אם היה החנוני רגיל להפקיד אצל שכיר לא מהני בזה כ"פ בתשובת ח"צ סימן קכ"ו וע"ש) וכתב הש"ך ואפי' אם החנוני הוא עו"כ אם מכחיש לפועל או לבעה"ב ישראל צריך הישראל לישבע כן מבוא' מתשו' הרשב"א שהביא הב"י סימן ע"ב ולקמן סוף סימן קפ"ה ע"ש ונראה דאף למש"ל סי' קמ"ט סי"ד דלכאורה משמע מדברי הה"מ דאין משביעין היסת ע"פ ברי של עובד כוכבים מ"מ הכא ליטול אפשר דכ"ע מודים דאינו נוטל אלא בשבועה עכ"ל (ואם אמר לחבירו תן מנה לעובד כוכבים פלוני שאני חייב לו ונתנם לו בלא עדים והעובד כוכבים אומר שלא קבל והשליח אומר שנתן עיין בכנה"ג שהביא בשם תשו' רדב"ז ח"ב סי' קפ"ז מה דינו ע"ש שכ' עוד בשם תשובת הרשד"ם חח"מ סי' ע"ח בלוי שאמר לראובן שיכתוב לשמעון שותפו כך והוא אומר שעשה כן ושותפו אומר שלא כ' לו כך. נשבעין ראובן ושותפו לוי מפסיד).
(ג) חבירו: היינו לכתחלה אבל אם נשבע שלא בפני חבירו א"צ לחזור ולישבע כ"כ הב"ח וכתב הש"ך דמשמע שהחנוני נשבע תחלה וכן נראה כו' ע"ש שכ' ג"כ על דברי הב"ח שאינו מוכרח.
(ד) בדאיתנהו: דאי ליתנהו יאמר כל א' לבעה"ב אייתי אתה לזה שכנגדי ואשבע לפניו ואני צריך למעות שלי ואשבע שלא בפניו כ"כ הר"ן. סמ"ע.
(ה) הלויני: כלומר דלא תימא דוקא לחנוני תקנו כן מפני שרגיל להקיף אלא אפי' אמר כן לאדם אחר שאינו חנוני וכן הוא בבעה"ת ודלא כהה"מ בשם יש מי שכת' ש"ך.
(ו) ביחד: בהגמ"ר מפורש הטעם דאז לא יהיה נראה כ"כ כשבועת שוא דבשעה שנשבע כ"א י"ל דאאמת קמשתבע משא"כ כשנשבעין יחד. סמ"ע.
סעיף ב[עריכה]
(ז) אחד: זהו דלא כמ"ש הה"מ בשם הרמב"ן דאי מתו פועלים אז היורשים מוציאין מבעה"ב בשבועה דלא פקדנו וא"כ גם בזה יהי' על בעה"ב ב' תשלומין וכ"כ בב"י ובד"מ ע"ש עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהאריך בדין זה.
(ח) מת: וכתב בעה"ת ולאו דוקא מת אלא אפי' הלך למדה"י אע"פ שי"ל אולי יבא היום או מחר ויאמר שנתן אפ"ה כיון דהשתא ליתי' קמן לא מחייבי' ליה לאשתבועי אך אם רצה להחרים סתם על מי שלקח ממון זה ותובעו פעם אחרת מחרים ע"כ וכ"כ הפוסקים והרמב"ם וגם המחבר בסי' קכ"א ס"י ונראה דאם קרוב וידוע שיבא יכול בעה"ב לומר הלא אין לך הפסד המתן קצת עד שיבא או תשבע ותטול מיד גם נראה דבהלך למדה"י דדינו ליטול בלא שבועה אף אם חזר זה והכחישו וצריך לשלם לו ג"כ מ"מ א"צ לישבע כיון שכבר נטל דגם מעיקרא לא תקנו חז"ל שבועה אלא כשבאים ליטול והשתא דבאין לפטור אין כאן שבוע' כלל. ש"ך.
(ט) פרע: דמן הדין היה לפועל ליטול בלא שבוע' מבעה"ב אלא משום פסידא דבעה"ב ולפייסו תקנו שישבעו לו פועלים והיינו דוקא כשמשלם ג"כ לחנוני משא"כ הכא עכ"ל הסמ"ע וכ"כ הה"מ ושאר פוסקים שם.
סעיף ג[עריכה]
(י) ופורע: ואז אפילו המחום בשעת הפרעון אצל החנוני ונתרצו ופטרו את בעה"ב יכולי' לחזור בהם כמ"ש סימן קכ"ו מיהו אם מתחלה בשעת שכירת הפועלים המחום גבי החנוני ונתרצו לפרוע מהחנוני אין להם על בעה"ב כלום וכ"פ הב"ח. שם.
(יא) נתרצו: ל"ד קאמר אלא כל ששתקו ולא אמרו בפירוש אין לנו עסק עם החנוני נתרצו מיקרי דאל"כ קשה למה מסיק ואמר ואם שלא במעמד שלשתן כו' הל"ל ואם לא נתרצו כ"כ הסמ"ע וכתב הגאון אמ"ו ז"ל ע"ז וז"ל לא מן השם הוא זה דאתא לאשמועינן דאע"ג דנתרצו שלא בפניו יכול לחזור בו ע"כ ויפה כוון דהא גם להסמ"ע קשה דהל"ל בסיפא ואם לא נתרצו דהיינו שלא שתקו אלא ודאי מחלק בנתרצו גופיה וכ"כ המחבר גופיה בסי' קכ"ו ס"ט די"א דיכול לחזור בו כ"ז שלא פטרו בפירוש וכ"פ הרב שם א"כ ע"כ צ"ל דנתרצו דכאן היינו שפטרו בפירוש עכ"ל הש"ך (וכ"כ הט"ז).
(יב) כלום: כתב הסמ"ע דאפי' לדעת הרא"ש שהביא הטור בסי' קכ"ו דאף אם המחה במעמד ג' יכול הנמחה לחזור בו שאני התם דמודה הממחה שעדיין לא נתן להנמח' כלום משא"כ הכא דהחנוני אמר שכבר נתן להפועל מה שא"ל בעה"ב ליתן עכ"ל והש"ך השיג עליו דמה בכך שאומר הממח' שנתן לו כיון דעדיין חיובו על בעה"ב דהא יכול לחזור בו ע"ש שהוכיח כן מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל.
(יג) נשבע: לפועלים ונפטר מהם דאילו נגד בעה"ב א"צ לישבע כיון דלא בא ליטול ממנו. סמ"ע.
(יד) היסת: תמיה לי דע"כ י"א אלו פליגי על הרי"ף דכ' דשבועת מלוה היא בנק"ח וכן איתא להדיא בבעה"ת דמשמע דשני דינים אלו שוים וכ"מ בהר"ן והוא פשוט וא"כ קשה על המחבר דבסימן קכ"ח ס"ט כתב סתם וישבע המלוה כו' בנק"ח ולא הביא שום חולק וכאן הביא סברת הי"א ונראה לדינא דגם כאן צריך לישבע בנק"ח כמ"ש סי' קכ"א. ש"ך.
(טו) ונוטל: הרמ"א סתם וכתב נשבע ונוטל ונראה דתני בפלוגתא דס"ב באם מתו הפועלים כו' דלסברת המחבר שם א"צ לישבע ש"ח ולדעת י"א שכתב רמ"א שם גם כאן צריך שבוע' חמור' מיהו למ"ש בס"ז בשם מהרש"ל צריך לחלק דדוקא התם דיש לספק דלא נתן להם החנוני כלום משא"כ בזה דודאי הוציא הוצאות אלא שאין אנו יודעין כמה מש"ה סגי בהיסת גם אליבייהו עכ"ל הסמ"ע וכתב עליו הש"ך דלא כוון יפה בתרתי חדא דבס"ב ר"ל דנוטל אפי' בלא שבועת היסת והוא פשוט ועוד דמ"ש הרמ"א כאן נשבע ונוטל היינו ש"ח בנק"ח וכ"ע מודים בזה והחילוק פשוט דבס"ב כיון דאיכא חזקת שליח עושה שליחתו נוטל בלא שבוע' וכ"כ בבעה"ת ומשמע להדיא ג"כ מדבריו דבכל מאי דהאי ידע כו' דמשתבע ושקיל היינו ש"ח בנק"ח דכל היכא דליכא חזקת שליח כו' מדמי ליה לנכסי אשתו דהיא שבועת המשנ' וכן מבואר באבן העזר סימן פ"ח ס"ז וע"ל סימן קנ"ח ס"ח וסימן שע"ה ס"ח ע"ש עכ"ל.
(טז) דידע: ז"ל הסמ"ע ע"ל סימן י"ד ס"ה בהג"ה בדין סרבן שהוציאו עליו הוצאות דצריך לברר כמה הוציא ואינו נאמן בשבוע' שאני התם דההוצא' היתה בע"כ של הסרבן משא"כ הכא דהוציא לטובתו ומה"נ כתב הט"ו בסי' צ"ג סט"ו וז"ל ובכל מה שיברר ראובן בעדים כו' שם נמי לא היתה ההוצא' לטובתו אע"פ שהי' מוכרח לכך עכ"ל והש"ך בשם אביו הגאון ז"ל מחלק בענין אחר ע"ש ובתשובת מהרשד"ם סי' נ"ב וקע"ב ובתשובת עה"ג סימן קי"ט.
סעיף ד[עריכה]
(יז) רגלים: אבל אם יאמר מצאתי בפנקסי שאתה חייב לי לא סמכינן אפנקסיה כ"כ הרא"ש בתשוב' ומביאו הטור ומשמע דלא סמכינן כלל אפנקסו בזה וא"כ א"י להשביע את הנתבע אפילו היסת כיון דליכא רגלים לדבר דאל"כ מאי איריא פנקסו אפילו ברי לי נמי אינו נשבע ונוטל ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרמ"א דה"ה דיכול כו' שסומך עליו שהוא אמת היינו שידוע לו בבירור שפנקסו הוא מדוקדק היטב דזה הוי כרגלים לדבר וא"כ אין חילוק בין לישבע להוציא או להשביע הנתבע ע"פ פנקסו ומ"ש בסימן ע"ה סכ"ג דיכול להשביע ע"פ פנקס אביו היינו אפי' אינו יודע שפנקס אביו מדוקדק הוא אבל להוציא מיתומים בסעיף שאח"ז ודאי צריך רגלים לדבר ואומדנות מוכיחות כן וע"ל סי' פ"א סכ"ג בהג"ה. ש"ך.
סעיף ה[עריכה]
(יח) לדבר: וכתב הש"ך כגון ראובן שמסר לשמעון אלף זוז לעיסקא בלא שטר תוך ד' חדשים לפני מות שמעון ונפטר שמעון בלא צואה ואחרי מותו נשאר פנקס מכתב ידו שהי' כתוב בו זכרון המשכנות מהאלף זוז של ראובן למחצית שכר והיה כתוב שם ראובן בכל פתק ופתק של המשכנות והחזיר הרא"ש לראובן מעותיו אע"פ שהניח בן קטן וכ"פ בתשובת מהראנ"ח ריש סימן ט"ו ע"ש ובתשובת מהר"מ אלשיך סי' קל"ז ובתשובת מבי"ט ח"ב סימן ע"ד ובתשו' מהרשד"ם סימן ר' ובתשובת מהרי"ט סימן ע"ב וע"ל סוף סימן ר"ן וכ' בתשובת מהר"י ן' לב ס"ב סימן נ' דה"ה חמשין כתוב בפנקסו וחמשין אינו כתוב לא הוי מחוייב שבועה ואיל"מ מיהו כתב שם דהרא"ש לא מיירי אלא באדם שכותב עסקיו מיד בפנקס שמונח לפניו אבל אם שוהה בנתיים אפשר ששכח ולא כתב בפנקס ע"ש עד כאן לשון הש"ך (אפילו אין שמו חתום על פנקסו כיון שמתקיים ממקום אחר יש לסמוך עליו אפי' להוציא מהיתומים הרדב"ז ח"א סימן ק"ח הראנ"ח ח"א סימן ט"ו. עלה א' אינו נקרא פנקס מהר"א ששון סימן ק"ל ולאו דוקא עלה א' אלא אפילו פנקס שכתוב בו חשבון אחד כל שאינו כותב שם כל חשבונותיו לא מיקרי פנקס מתברר מתשובת פליטת ב"י סימן י"ח ומיהו כתב שם דאם פנקס זה מכוון עם פנקס אחר גדול ממי שמקבלין חשבנותיו י"ל דמלאך המות אנסיה ולא העתיק בתוך פנקס הגדול. כנה"ג).
(יט) אמת: (וכל זה בפנקס המחייב את עצמו אבל לא המחייב את חבירו דלחיובי דידיה מהני ולא לחיוב חבירו מיהו ב' שותפין שאחד מהם הוא הנושא ונותן וכותב החשבונות וחבירו סומך עליו כל מה שימצא בפנקס ההוא מהני אפי' לחייב שותפו פליטת ב"י סימן י"ח ועיין במהר"א ששון סימן קל"ד. שם).
סעיף ו[עריכה]
(כ) נשבע: כתב הסמ"ע זהו דלא כהר"ן שכ' דא"צ לישבע אפילו היסת הואיל אף אם הודה בעה"ב שא"ל ליתן אין החנוני יכול להוציא כ"א בשבוע' א"כ לא הוה כפירת ממון וכמ"ש סוף סימן פ"ז אבל אינך רבוותא ס"ל דשאני התם דאף שמוד' נשבע ונפטר נמצא דאין עליו חיוב ממון אבל הכא כיון דבהודאתו החנוני נשבע ונוטל גם בכפירתו צריך לישבע היסת עכ"ל והש"ך כתב דנ"ל דאין כאן פלוגתא דהר"ן מיירי שהפועלים מכחישים ואומרים לא נטלנו הילכך כיון שלא היה יכול ליטול כ"א בשבוע' אינו נשבע היסת אבל כאן מיירי שמודים הפועלים שנטלו אלא שבעה"ב אומר שלא צוה אותו ליתן א"כ היה החנוני נוטל בלא שבוע' עכ"ל.
(כא) משלם: בבעה"ת כתב הטעם דקי"ל כר"מ דדאין דיני דגרמי כו' וכי היכא דאי טעין בעה"ש על השורף שטרו כו' ואי מודי ליה במקצת ועל השאר אומר איני יודע משואיל"מ ה"נ גבי חנוני ע"כ ולי נראה דהכא בלא דינא דגרמי חייב כיון דבשבילו ובציוויו נתן ה"ל איהו לוה דמה לי הלוה לו או לשלוחו בשבילו והלכך אע"ג דבסימן שפ"ו ס"ב חלקתי על דברי בעה"ת גבי שורף שטר ע"ש מ"מ דין דהכא אמת לכ"ע. ש"ך.
סעיף ז[עריכה]
(כב) בלא שבוע': כ' הסמ"ע דר"ל בלא שבוע' חמור' אבל היסת מיהו צריך לישבע דאל"כ ק' מ"ש מסס"ג בהג"ה מי שמוציא הוצאות כו' דנשבע ונוטל ולפ"ז פי' דשבוע' סתם אינם שוין דשם נשבע ונוטל ר"ל שבועת היסת ומ"ש כאן נוטל בלא שבועה פירושו בלא שבוע' חמור' וזה דוחק קצת עכ"ל. והש"ך השיג עליו וכתב דבבעה"ת מוכח להדיא דאפילו היסת א"צ כאן וגם מ"ש בס"ג דנשבע ונוטל ר"ל ש"ח בנק"ח (כמש"ל ס"ק ט"ו ע"ש) ומ"מ לק"מ דהחילוק מבואר כאן בטור כיון שתלה הדבר במאמר הפועלים ליתן להם כל מה שצריכים כאילו קצץ דמי עכ"ל (גם הט"ז השיג על הסמ"ע בזה וע"ש).
(כג) וי"א: אין הלשון מדוקדק וכך הל"ל ואם הפועלים בכאן כו' דודאי גם המחבר מודה בזה ואין כאן מחלוקת וכן הוא בבעה"ת להדיא ב' דינים אלו עכ"ל הש"ך (וכ"כ הט"ז).
סעיף ט[עריכה]
(כד) אמר: הנה הש"ך האריך מאד בדינים אלו בפירושים שונים והגאון ח"צ בהגהותיו לט"ז גם בתשובותיו סי' קמ"ג השיג עליו וסתר כל דבריו והרוצ' לעמוד על אמתתן של דברים יעיין עליהם ואין כאן מקום להאריך וע' בתשו' רש"ך ס"ג סי' נ"ו שהאריך ג"כ לפרש המשנ' והגמרא שלא לדעת הרי"ף. ע"ש.