רי"ף על הש"ס/בבא בתרא/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות | רש"י | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים

(דף רי"ף א.) (דף ב.) השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר, בונין את הכותל באמצע. מקום שנהגו לבנות גויל, גזית, כפיסים, לבנים - בונין הכל כמנהג המדינה. בגויל - זה נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים. בגזית - זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה. בכפיסים - זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים. בלבנים - זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה. לפיכך, אם נפל הכותל, המקום והאבנים של שניהם. (דף רי"ף א:) וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו. אבל ^[1]בבקעה מקום שלא נהגו לגדור אין מחייבין אותו, אלא אם רצה, כונס בתוך שלו ובונה, ועושה לו חזית מבחוץ. לפיכך, אם נפל הכותל, המקום והאבנים הרי הן שלו. ואם עשו מדעת שניהן, בונין כותל באמצע, ועושה לו חזית מכאן וחזית מכאן. לפיכך, אם נפל הכותל, המקום והאבנים של שניהן:

גמרא: ^[2](הגה"ה: סברוה: מאי מחיצה? גודא. (דף ב:) וטעמא דרצו. הא לא רצו, אין מחייבין אותו. אלמא: היזק ראיה לא שמיה היזק. תא שמע: וכן בגינה מקום שנהגו לגדור. גינה שאני, דאמר רבי ^[3]אבהו אמר רב הונא אמר רב: אסור לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה. ת"ש: כותל חצר שנפל, מחייבין אותו לבנותו עד ד"א. נפל שאני. ת"ש: כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר. היזיקא דרבים שאני. ת"ש: החלונות מלמעלן ומלמטן (^[4]עד) ארבע(ה), ותניא עליה: מלמעלה שלא יציץ ויראה, מלמטן כדי שלא יעמוד ויראה, מכנגדן שלא יאפיל. היזיקא דבית שאני. תא שמע: דאמר שמואל: גג הסמוך לחצר חבירו עושין לו מעקה גבוה ד' אמות. שאני התם, דא"ל בעל החצר לבעל הגג: לא ידענא בהי עידנא אתית, דאיצטנע מינך, דלדידי קביעי לי תשמישי, לדידך לא קביעי תשמישתך. ע"כ):

מאי מחיצה? פלוגתא, כדכתיב (במדבר לא מג): וַתְּהִי מֶחֱצַת הָעֵדָה, וכיון דרצו לחלוק, בונין את הכותל בעל כרחן. אלמא: היזק ראיה שמיה היזק, (דף ג.) ואי היזק ראיה שמיה היזק, מאי איריא רצו? כי לא רצו נמי פלגי! אמר רבי יוחנן: משנתנו בשאין בה דין חלוקה. אבל יש בה דין חלוקה: אע"ג דלא בעי למפלג אלא חד מינייהו, פלגי, דהיזק ראיה שמיה היזק, ואי [משנתנו בשאין בה דין חלוקה], כי רצו מאי הוי? להדרו בהו! (דף רי"ף ב.) א"ר אסי א"ר יוחנן: בשקנו מידו. וכי קנו מידו מאי הוי? קנין דברים בעלמא הוא, ולהדרו בהו!? שקנו מידו ברוחות: פלוני קיבל רוח מזרחית ופלוני קיבל רוח מערבית. רב אשי אמר: כגון שהלך זה בעצמו והחזיק בחלקו וזה בעצמו והחזיק בחלקו, ומשום הכי לא מצו הדרי בהו:

מקום שנהגו לבנות גויל גזית וכו': גויל - אבני דלא משפיאן. גזית - אבני דמשפיאן, כדכתיב (מלכים א ז ט): כָּל אֵלֶּה אֲבָנִים יְקָרוֹת כְּמִדּוֹת גָּזִית מְגוֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה מִבַּיִת וּמִחוּץ:

כפיסים - ארחי. לבנים - לבני:

בגויל זה נותן ג' טפחים וכו': (דף ג:) איבעיא להו: הן וסידן או הן בלא סידן? ואסיקנא: הן וסידן:

(דף ד.) הכל כמנהג המדינה: לאיתויי מאי? לאיתויי אתרא דנהיגי בהוצא ודפנא:

לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים של שניהם: פשיטא!? לא צריכא דנפל לרשותיה דהך מינייהו, אי נמי: דפנינהו חד לרשותיה. מהו דתימא: להוי אידך "המוציא מחבירו עליו הראיה", קמ"ל דלא:

ושמעינן מהא: דמילתא דידיעא לתרי שותפי, אע"ג דאיתא השתא ברשות דחד מינייהו, לא נפק מחזקה דאידך. מאי טעמא? משום (ב"מ ד' קטז:) דשותפין לא קפדי אהדדי, הילכך לית להו חזקה, אלא בראיה, או לאחר חלוקה:

^[5](וכן בגינה. מאי קאמר? ה"ק: וכן בגינה סתם כמקום (דף רי"ף ב:) שנהגו לגדור דמי):

(דף ד:) מתניתין: המקיף את חבירו משלש רוחותיו ועמד וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית, אין מחייבין אותו. ר' יוסי אומר: אם עמד [ניקף] וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל:

גמרא: אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יוסי דאמר: אם עמד וגדר את הרביעית, מגלגלין עליו את הכל, לא שנא עמד מקיף, ול"ש עמד ניקף:

איתמר: רב הונא אמר: הכל לפי מה שגדר. וחייא בר רב אמר: הכל לפי דמי קנים בזול.

(דף ה.) רוניא אקפיה רבינא מארבע רוחותיו. אמר ליה: הב לי מה דגדרי. א"ל: לא. הב לי דמי קנים בזול. א"ל: לא. א"ל: הב לי אגר נטיראי. א"ל: לא. ^[6](יומא חדא הוה גדר דיקלא. א"ל רבינא לאריסיה: זיל אייתי לי קיבורא דאהיני. אזל לאיתויי. רמי קלא. אמר: גלית אדעתך דניחא לך בהו. לא יהא אלא עיזא בעלמא. מי לא בעי נטירותא?!) אתא לקמיה דרבא. אמר ליה: זיל פייסיה ^[7](במאי דפייס). ואי לא, דיינינא לך כרב הונא ואליבא דרבי יוסי, דאמר: הכל לפי מה שגדר. (דף רי"ף ג.) וכן הלכתא:

^[8](רוניא זבין ארעא אמצריה דרבינא. סבר רבינא לסלוקיה משום דינא דבר מצרא. אמר ליה רב ^[9]סמא: אמרי אינשי: ארבעה לצלא וארבעה לצללא):

מתניתין: כותל חצר שנפל, מחייבין אותו לבנותו. עד ארבע אמות - בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן. מארבע אמות ולמעלה - אין מחייבין אותו לבנותו. סמך לו כותל אחר, אע"פ שלא נתן עליו את התקרה - מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן:

גמרא: אמר ריש לקיש: הקובע זמן לחבירו, ואמר לו: פרעתיך בתוך זמנו, אינו נאמן, ולואי שיפרענו בזמנו.

(דף ה:) והלכתא כריש לקיש, ואפי' מיתמי. ואע"ג דאמר מר: הבא ליפרע מנכסי יתומים, לא יפרע אלא בשבועה, חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זמניה.

איבעיא להו: תבעו לאחר זמנו, וא"ל: "פרעתיך תוך זמנו", מהו? מי אמרינן "מה לי לשקר" במקום חזקה, (דף ו.) או לא? ולא איפשיטא. וכל כה"ג, חומרא לתובע וקולא לנתבע, הילכך: משתבע שבועת היסת דפרעיה ומיפטר. ^[10](תא שמע: "בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן". אימת? אילימא דאמר "פרעתי בזמנו", פשיטא! אלא לאו: "תוך זמנו". (אלמא: עביד איניש דפרע בגו זמנו!) שאני התם, דכל שעתא ושעתא - זמניה הוא. ת"ש מסיפא: "בחזקת שלא נתן". אימת? אילימא דתבע לאחר זמן, וא"ל: "פרעתיך בזמנו", אמאי בחזקת שלא נתן? אלא לאו: שתבעו אחר זמנו, ואמר: "פרעתיך בתוך זמנו". אלמא: לא אמרינן מיגו במקום חזקה! שאני התם, דמימר אמר: מי יאמר דמחייבי לי רבנן.

גרסינן בגמרא: האומר לחברו: "מנה לי בידך." והלה אומר: "הן." למחר אמר: "תנהו לי." "נתתיו לך!" - פטור. "אין לך בידי!" - חייב, (דף רי"ף ג:) דנעשה כאומר: "לא לויתי", וכל האומר: "לא לויתי" - כאומר: "לא פרעתי" דמי):

סמך לו כותל אחר: אמר רב הונא: סמך לפלגא - סמך לכולה. ורב נחמן אמר: למאי דסמך - סמך, ולמאי דלא סמך - לא סמך. והלכתא כרב נחמן. ומודה רב נחמן באפריזא וקיבעתא דכשורי. אמר רב ^[11]נחמן: בי [קורי] לא הוי חזקה, ואף על גב דמנח הימלטא, דאמר: אמינא לכי מיפייסת לי לא תתרע אשיתאי. אמר רב נחמן: אחזיק להורדי - ^[5](לא) אחזיק לכשורי, לכשורי - אחזיק להורדי. ^[5](ורב יוסף אמר: אפילו אחזיק להורדי - אחזיק לכשורי. איכא דאמרי: אמר רב נחמן: אפי' אחזיק לכשורי - לא אחזיק להורדי.) ואמר רב נחמן: אחזיק לניטפי - אחזיק לשיפכי, לשיפכי - לא אחזיק לניטפי, ^[12](וא"ד: אמר ר"נ: אפילו אחזיק לשיפכי - אחזיק לניטפי,) [אבל] לצריפא דאורבני לא. ורב יוסף אמר: אפי' צריפא דאורבני. עבד רב יוסף עובדא בצריפא דאורבני [כשמעתיה]. והלכתא כוותיה. אר"נ אמר רבה בר אבוה: המשכיר בית לחבירו (דף ו:) בבירה גדולה - משתמש בזיזיה ובכותליה עד ד' אמות, ובעובי הכותל במקום שנהגו, אבל בתרבץ אפדני לא. ורב נחמן דידיה אמר: אפי' בתרבץ אפדני, אבל רחבה שאחורי בתים לא. ^[13]רבה אמר: אפי' רחבה שאחורי בתים. ואמר רבינא: האי כשורא דמטללתא - עד תלתין (דף רי"ף ד.) יומין - לא הוי חזקה. בתר תלתין יומין - הוי חזקה. ואי סוכה דמצוה היא - עד שבעה יומי - לא הוי חזקה. בתר הכי - הוו חזקה. ואי חבריה בטינא לאלתר הוי חזקה. אמר אביי: שני בתים בצדי רה"ר - זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו זה שלא כנגד זה, ומעדיף. מאי אריא רשות הרבים? אפילו רה"י נמי! רה"ר אצטריכא ליה: ס"ד אמינא: א"ל: סוף סוף הא בעית איצטנועי מבני רה"ר, קמ"ל דא"ל: בני ר"ה - ביממא חזי לי, בליליא לא חזו לי. את - בליליא נמי חזית לי. בני רה"ר - כי קאימנא חזו לי, כי יתיבנא לא חזי לי. את - כי יתיבנא נמי חזית לי. בני רה"ר - כי מעייני חזו לי, כי לא מעייני לא חזו לי. את - כי לא מעיינת נמי חזית לי. אמר רב נחמן אמר שמואל: גג הסמוך לחצר חברו - עושה לו מעקה גבוה ד' אמות. אבל בין גג לגג - לא. ורב נחמן דידיה אמר: אפילו בין גג לגג אינו זקוק לארבע אמות, אבל זקוק למחיצת עשרה. למאי? אי להיזק ראיה, ארבע אמות בעינן! אי לנתפס עליו כגנב, במסיפס בעלמא סגי! אי משום גדיים, בכדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש סגי! לעולם לנתפס עליו כגנב, ^[14]ובעשרה - לא מצי משתמיט ליה, בציר מעשרה - מצי משתמיט ליה, אמר: אימצורי הוא דקממצרנא ליה, י' טפחים - לא משתמיט. איתמר: ב' חצירות זו למעלה מזו - אמר רב הונא: תחתון בונה כנגדו ועולה, ועליון בונה כנגדו ועולה. ורב חסדא אמר: מסייע עליון לו מלמטה ועולה. תניא כוותיה דרב חסדא: שתי חצרות זו למעלה מזו - לא יאמר העליון: הריני בונה מכנגדו ועולה, אלא מסייע לו מלמטה ועולה. ואם היתה חצרו למעלה מגגו של חבירו - אין זקוק לו. הנהו בי תרי דהוו דיירי חד עילאי וחד תתאי. איחביס תתאי. א"ל לעילאה: תא ליבנייה. א"ל: אנא שפיר דאירנא. (דף ז.) אבנייה אנא! לית לי דוכתא דדיירנא בה. אמר ליה: מוגרנא לך! לא (דף רי"ף ד:) מצינא דאטרח. לא קא מיתדר לי. אמר ליה: ^[15]חוק לך בארעא או שוף אכריסך! עול ושוף ופוק. אמר רב חמא: דינא קאמר ליה. והני מילי דלא מטו כשורי למטה מעשרה. אבל מטו כשורי למטה מעשרה, מצי א"ל: למטה מעשרה רשותא ^[16]דידי היא ולא משעבידנא לך. והני מילי דלא אתנו אהדדי. אבל אתנו אהדדי, סתר ובני. ועד כמה? אמר רב הונא בריה דרב יהושע: כד נקיט איניש איסורייתא דמחוזא והדר. ההוא גברא דהויא קא בני אשיתא אחורי כוי דחבריה. א"ל: קא מאפילת עלי. א"ל: סכרינא להאי ועבדינא לך כוי מלעיל. מרעת לה לאשיתאי. קסתרנא לה עד הכא, ובנינא לה, ועבדינא לך כוי מלעיל. א"ל: אשיתא פלגא חדתא ופלגא עתיקא לא קיימא. א"ל: סתרנא ליה לכוליה ביתא, ובנינא ליה, ועבדינא לך כוי מלעיל. לית לי דוכתא דדיירנא בה. אוגרנא לך! לא מצינא דאיטרח. אמר רב חמא: דינא קאמר ליה, ואע"ג דדייר ביה לתיבני וציבי. הנהו [בי] תרי אחי דפליגי - חד מטייה אספלידא, וחד מטייה תרביצא. אתא ההוא דתרביצא, קא בני אשיתא אפומא דאספלידא. א"ל קא מאפילת עלי. א"ל: בדידי קא בנינא. אמר רב חמא: דינא קאמר ליה. א"ל ^[17]רב אחא לרב אשי: ומ"ש מהא דתניא: האחין שחלקו - אחד נטל שדה פרדס, ואחד נטל שדה לבן - יש לבעל פרדס ארבע אמות בשדה הלבן, שע"מ כן חלקו. א"ל: התם - דעלו להדדי. הכא - דלא עלו אהדדי. אטו בשופטני עסקינן דעלו באשיאתא והורדי ולא עלו באוירא. ולימא ליה: עד האידנא הוה לי אספלידא, השתא אית לי אינדרנא!? אמר רב שימי בר רב אשי: שמא בעלמא פליג ליה. מי לא תניא: האומר: בית כור אני מוכר - אע"פ שאין לו אלא לתך אחד, הגיעו, שלא מכר לו אלא שמא, והוא דקרו בית כור. הכי השתא: התם - שמא בעלמא מזבנא ליה, הכא - מצי א"ל: דיירנא ביה כי דדיירי ביה אבהתא. (דף ז:) נהרדעי לטעמייהו, דאמר רב נחמן אמר שמואל: האחין שחלקו - אין להם דרך זה על זה, ולא חלונות זה על זה, ולא סולמות זה על זה, ולא אמת המים זה על זה, והזהרו בהן: שהלכות קבועות הן. ורב אמר: יש להן. ההוא שטרא דיתמי דנפק תברא עליה. אמר רב חמא: לא מקרע קרעינן ליה, ולא אגבויי מגבינן ביה. אגבויי לא מגבינן ביה, דהא נפק תברא עליה. ומקרע לא קרעינן ליה, דילמא לכי גדלי יתמי, מייתי ראיה, ומרעי ליה לתברא. ^[18]שלחה רב אחא בר רב לקמיה דרבינא: הלכה מאי? שלח ליה: הלכתא כוותיה דרב חמא, לבר מתברא, דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. מר זוטרא בריה דרב מרי אמר: בהא הלכתא נמי כרב חמא, דאם איתיה דתברא מעליא הוא, איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון, ומדלא אפקיה בחיי אבוהון, ש"מ: ציורי ציירי. וכן הלכתא:

מתניתין: כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר. רשב"ג אומר: לא כל החצרות ראויות לבית (דף רי"ף ה.) שער. כופין אותו לבנות לעיר חומה דלתים ובריח. רשב"ג אומר: לא כל העיירות ראויות לחומה. כמה יהא בעיר ויהא באנשי העיר? שנים עשר חדש. ואם קנה בה בית דירה, הרי הוא כאנשי העיר מיד:

גמרא: בעא מיניה ר"א מרבי יוחנן כשהן גובין לפי נפשות הן גובין או לפי שבח ממון הן גובין או לפי קרוב בתים הן גובין? אמר ליה לפי קרוב בתים הן גובין ואלעזר ברי קבע בה מסמרות:

תוספתא (דב"מ פ' י"א): מי שיש לו פתח במבוי, אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי, שיכול לומר רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי. כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסי ולא כל אחד מבעלי אומניות, ולשכנו אינו כופהו. ורשב"ג אומר: אף לשכנו כופהו. מי שיש לו בית בחצר אחרת, משעבדין אותו לעשות עמהן דלת ונגר ומנעול לחצר, ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו. ואם היה שרוי עמהן באותה חצר, משעבדין אותו על הכל. מי שיש לו חצר בעיר אחרת, בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהן בורות שיחין ומערות ואמת המים, ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו. ואם היה שרוי עמהן באותה העיר, משעבדין אותו על הכל. כופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי. כופין בני בקעה זה את זה לעשות ביניהן חריץ ובן חריץ. (בתוספתא שם סוף פי"א) כופין בני העיר זה את זה לבנות ביניהן בהכ"נ ולקנות להן ס"ת נביאים וכתובים:

(דף ז:) ר' יהדה נשיאה רמא דשורא ארבנן. א"ל ריש לקיש: רבנן לא צריכי נטירותא:

(דף ח.) רב פפא שדא כריא חדתא איתמי. א"ל רב ששת בריה דרב אידי: ודילמא לא מדויל. אמר ליה: מישקל שקלינא מינייהו, ואי מדויל, מדויל, ואי לא, מהדרין להו. א"ר יהודה: הכל לגלי גפא, אפילו מיתמי. אבל מרבנן לא. רבנן לא צריכ' נטירותא. הכל לכריא דפתיא הוא תיקון רחובה של עיר ואפילו מרבנן. ולא אמרן אלא דלא נפקו בכלוזא, אבל נפקו בכלוזא לא. רבנן לאו בני מיפק בכלוזא נינהו. ^[19](ההוא דמי כלילא דרמי אטבריא. אתו לקמיה דרבי. א"ל: לידרו רבנן בהדן. אמר להו: לא ערקי' ערוקו ערקו פלגא דליוה לפלגא רמי אידך פלגא אפלגא. אתא לקמיה דרבי. אמרו ליה: לידרו רבנן בהדן. אמר להו: לא ערקינן ערוקו ערקו כולהו פש ההוא כובס שדא אכובס שכיב כובס פקע כלילא. אמר רבי: ראיתם שאין פורענות באה אלא בשביל עמי הארץ. ע"כ.)

(דף רי"ף ה:) ^[20]רבה בר רב הונא רמא כרגא ארבנן. א"ל ר"נ בר רב יצחק: עבר מר אדאורייתא ואדנביאי ואדכתובי. אדאורייתא - דכתיב (דברים לג ג): אַף חוֹבֵב עַמִּים כָּל קְדוֹשָׁיו בְּיָדֶךָ. אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע! אפי' בשעה שאתה מחבב עמים, כל קדושיו יהיו בידך. מאי וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרוֹתֶיךָ? תני רב יוסף: אלו ת"ח שמכתתין רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה לישא וליתן בדיבורו של מקום. אדנביאי - דכתיב (הושע ח י): גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם. ואמר עולא: הפסוק הזה בלשון ארמי נאמר - אם כולן יתנו בגוים, עתה אקבצם. ואם לאו, וַיָּחֵלּוּ מְּעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ שָׂרִים. אדכתובי - דכתיב (עזרא ז כד): מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא שַׁלִּיט לְמִירְמֵא עֲלֵיהוֹן. ואמר רב יהודה: מִנְדָּה - זו מנת המלך. בלו - זו כסף גולגלתא. והלך - זה ארנונא, כגון תשורה או ארוחה שעושין למלך כשעובר עליהן. גרסינן בנדרים (דף סב.): אמר רבא: שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעין ליה, דכתיב (מלכים א יח יב): וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת ה' מִנְּעוריו. והא כתיב (משלי כז ב): יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ! לא קשיא. הא - באתרא דידעין לי'. והא - באתרא דלא ידעין ליה. אמר רבא: שרא ליה לצורבא מרבנן לאודועי נפשיה ולמימר: "צורבא מרבנן אנא! שרו לי תיגראי ברישא!" דכתיב (שמואל ב ח יח): וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ. מה כהן נוטל חלק בראש, אף ת"ח נוטל חלק בראש. וכהן מנלן? דכתיב (ויקרא כא ח): וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ וגו', ותנא דבי ר' ישמעאל: וְקִדַּשְׁתּוֹ - לכל דבר שבקדושה: לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה ראשון:

(מכילתין דף ח.) כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר: ולכל מילי מי בעינן י"ב חדש? ורמינהו: ל' יום לקופה. ג' חדשים לתמחוי. ששה לכסות. תשעה לקבורה. שנים עשר לפסי העיר. א"ר אסי א"ר יוחנן: כי תנן נמי מתניתין - לפסי העיר תנן. ושמעינן מינה: דכל הני מילי - חיובא נינהו, ומפקינן מינייהו בעל כרחן, דומיא דפסי העיר. תניא: המודר הנאה מבני העיר, ובא אדם ונשתהה שם - כל ששהה שנים עשר חדש, אסור ליהנות ממנו. פחות מיכן, מותר ליהנות ממנו. מיושבי העיר - כל ששהה שם ל' יום, אסור ליהנות ממנו. פחות מיכן, מותר ליהנות ממנו. א"ר אסי א"ר יוחנן: הכל לפסי העיר, ואפילו מיתמי. אבל מרבנן - לא. רבנן לא צריכי נטירותא. א"ר פפא: לשורא, ולפרשא דמתא, ולטורזינא - אפי' מיתמי. כללא דמילתא: כל מידי דאית להו ליתמי ^[21]נטירותא בגויה - רמינן עילויהו. ^[22]רבא רמא צדקה איתמי דבר מריון. א"ל אביי: והאמר רב שמואל בר יהודה: אין פוסקין צדקה על היתומים, אפילו לפדיון שבוים! א"ל: אנא לאחשובינהו קא עבידנא. (דף ח:) ת"ר: קופה נגבית בשנים, ומתחלקת בשלשה. נגבית בשנים - שאין עושין שררה על הצבור בממון בפחות משנים. מתחלקת בשלשה - מפני שהוא כדיני ממונות. תמחוי נגבית בשלשה, ומתחלקת בשלשה, מפני שגיבויו וחילוקו שוה. ומפני מה קופה נגבית בשנים, ותמחוי נגבית בשלשה? שהקופה - דבר קצוב הוא על כל אחד ואחד, ואין הגבאין מוסיפין ולא גורעין, אבל תמחוי - אינו דבר קצוב, אלא לפי צורך שעה היא נגבת לעניי עולם, וצריכין לקצוב על כל אחד ואחד כראוי לו, ונמצא כדיני ממונות, לפיכך: צריך שלשה. תמחוי - נגבית בכל יום, וקופה - מע"ש לע"ש. תמחוי - לעניי עולם. קופה - לעניי העיר. ורשאין בני העיר לעשות קופה – תמחוי, (דף רי"ף ו.) ותמחוי - קופה, ולשנותם לכל מה שירצו. ורשאין בני העיר להתנות על השערים, ועל המדות, ועל שכירות הפועלין, ולהסיע על קיצותן:

גרסי' בתחלת ערכין ( דף ו.) אמר רב נחמן: אמר רבה בר אבוה: אמר רב: "סלע זו לצדקה" - מותר לשנותה, בין לעצמו, בין לאחר, לא שנא אמר "עלי", ולא שנא אמר "זו". ות"ר: האומר "סלע זו לצדקה" - עד שלא באת ליד גבאי, מותר לשנותה. משבאת ליד גבאי, אסור לשנותה. וגרסינן התם נמי: ^[23]אמר רב: ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת - אסור לשנותה. סבר ר' חייא בר אבא למימר: לא שנא לדבר הרשות, לא שנא לדבר מצוה. א"ל ר' אמי: הכי אמר ר' יוחנן: לא שנו אלא לדבר הרשות. אבל לדבר מצוה - מותר לשנותה. וה"מ עד שלא נשתקע שם בעליה. אבל לאחר שנשתקע שם בעליה - אפילו לדבר הרשות, מותר לשנותה. (מכילתין דף ח:) אמר מר: אין עושין שררה על הצבור בפחות משנים. מנלן? אמר רב נחמן בר כהן: דאמר קרא (שמות כח ה): וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וגו'. שררה – הוא דלא עביד. הא הימוני – מהימן. מסייע ליה לר' חנינא, דאמר: מעשה היה, ומינה רבי שני אחים בקופה. מאי שררותא? אמר רב נחמן: אמר רבה בר אבוה: לפי שממשכנין על הצדקה, ואפילו בערב שבת. איני? והא כתיב (ירמיהו ל כ): וּפָקַדְתִּי עַל כָּל לוֹחֲצָיו, ואמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: אלו גבאי צדקה! לא קשיא! הא – דאמיד. והא – דלא אמיד. כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי, ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה. (דניאל יב ג) וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ – זה דיין שדן דין אמת לאמתו. וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד – אלו גבאי צדקה. במתניתין תנא: וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ – זה דיין שדן דין אמת לאמתו, וגבאי צדקה. וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד – אלו מלמדי תינוקות, כגון רב שמואל בר שילת, דרב אשכחיה לרב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתיה, אמר ליה: שבקתה להימנותך? אמר ליה: הא תליסר שנין דלא חזיא לי, והשתא דעתאי עלוייהו. רבנן מאי? אמר רבינא (שופטים ה לא): וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ. ת"ר: גבאי צדקה אינן רשאין לפרוש זה מזה בשוק, אבל זה פורש לשער, וזה פורש לחנות, וגובין. מצא מעות בשוק – לא יתנם לתוך כיסו, אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה, ולכשיגיע לביתו, יטלם. כיוצא בו: היה נושה בחבירו מנה, ופרעו בשוק, לא יתנם לתוך כיסו, אלא נותן לתוך ארנקי של צדקה, ולכשיגיע לביתו, יטלם. תנו רבנן: גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק – פורטין לאחרים, ואין פורטין לעצמן. כיוצא בו: גבאי תמחוי שאין להן עניים לחלק – מוכרין לאחרים, ואין מוכרין לעצמן. תנו רבנן: מעות של צדקה אין מונין שנים שנים, אלא אחת אחת. אמר אביי: מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי (דף רי"ף ו:) כנישתא בבי מדרשא. כיון דשמעה להא דתניא: "ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן לכל מה שירצו", הוה יתיב. אמר אביי: מריש הוה עביד מר תרי כיסי - חד לעניי מתא, וחד לעניי עולם. כיון דשמעה להא דא"ל שמואל לרב תחליפא בר אבימי: עביד (דף ט.) ואתני, איהו נמי עביד ומתני. ^[24]אמר רב אשי: אנא אפילו אתנויי לא צריכנא, כיון דכל דאתי, אדעתא דידי אתי, מאי דבעינא עבידנא ביה:

הנהו טבחי דאתנו בהדי הדדי דכל דעביד ביומא דחבריה, ניקרעינו למשכיה. אזל חד מינייהו, עבד ביומא דחבריה. קרעינהו למשכיה. אתא לקמיה דרבא. חייבינהו. איתיביה רב יימר בר שלמיא לרבא: ולהסיע על קיצותן. לא אהדר ליה. אמר רב פפא: שפיר עבד דלא אהדר ליה – ה"מ, היכא דליכא אדם חשוב, אבל איכא אדם חשוב, לאו כל כמינייהו דאתנו. ת"ר: אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברין, ואע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: שנא' (מלכים ב יב טז): וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמוּנָה הֵם עוֹשִׂים. אמר רב הונא: בודקין למזונות, ואין בודקין לכסות. איבעית אימא: סברא, ואב"א: קרא. סברא – דהאי קא מיבזי, והאי לא קא מיבזי. קרא – דהכא כתיב (ישעיהו נח ז): הֲלוֹא פָרוֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ – פרוֹש כתיב. התם כתיב: כִּי תִרְאֶה עָרוֹם וְכִסִּיתוֹ – לאלתר. ורב יהודה אמר: בודקין לכסות, ואין בודקין למזונות. אבע"א: סברא, ואבע"א: קרא. סברא – האי קא מצטער, והאי לא קא מצטער. קרא – הכא כתיב: הֲלוֹא פָרוֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ – פרוֹס והב ליה לאלתר. והתם כתיב: כִּי תִרְאֶה עָרוֹם – כי יראה לך בעדים. תניא כוותיה דרב יהודה: אמר: "כסוני" – בודקין אחריו. "פרנסוני" – אין בודקין אחריו:

תנן התם: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון, מארבע סאין בסלע. לן – נותנין לו פרנסת לינה. שבת – נותנין לו מזון שלש סעודות. מאי "פרנסת לינה"? אמר רב פפא: פוריא ובי סדיא. ואם היה עני המחזיר על הפתחים – אין נזקקין לו למתנה מרובה, אבל נזקקין לו למתנה מועטת. אמר רב אסי: לעולם אל ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה, שנאמר (נחמיה י לג): וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְו‍ֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה וגו'. ואמר רב אסי: שקולה צדקה כנגד כל המצות, שנאמר: וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְו‍ֹת – מצוה לא נאמר כאן, אלא מִצְו‍ֹת. אמר רב ^[25]אסי: יותר כח המעשה מן העושה, שנאמר (ישעיהו לב יז): וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבוֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם. (דף י.) רבי אלעזר הוה יהיב פרוטה לעניא, והדר מצלי, דכתיב (תהלים יז טו): אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ (וגו'). מאי "אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ"? אמר רב נחמן ברבי יצחק: אלו תלמידי חכמים שמנדדין שינה מעיניהם, הקב"ה משביען מזיו השכינה לעולם הבא. כלומר: משכר הקיצה שמקיצין את עצמן מן השינה, זוכה לשבוע מתמונתו של הקב"ה. (דף ט:) ^[26](אמר ר' יצחק: הנותן פרוטה לעני – מתברך בשש ברכות, דכתיב (ישעיהו נח ז): הֲלוֹא פָרוֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, א) אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, ב) וַאֲרוּכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח, ג) וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, ד) וכבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ, ה) אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה, ו) תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי. והמפייסו בדברים – מתברך בי"א ברכות, שנאמר: וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ, א) וְזָרַח בַּחוֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, ב) וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם, ג) וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וגו', ח) וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, ט) מוֹסְדות דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם, י) וְקֹרָא לְךָ גּוֹדֵר פֶּרֶץ, יא) מְשׁוֹבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת. ע"כ):

(כתובות דף סז:) ת"ר: (דברים טו ח) דֵּי מַחְסוֹרוֹ – אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו. אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ – אפילו סוס לרכוב עליו, ועבד לרוץ לפניו וכו', כדכתיבנן בפרק מציאת האשה. (דף י:) איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה ד' מאה (ארנקי) דדינרי לקמיה דרבי אמי, ולא קבלינהו. שדריתינהו לקמיה דרבא, וקבלינהו. שמע רבי אמי, ואיקפד, אמר: לית ליה (ישעיהו כז יא): בִּיבוֹש קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ. ורבא – משום שלום מלכותא הוא דעביד. ורב אמי סבר: אי משום שלום מלכותא, איבעי ליה למיתבינהו לעניי עכו"ם. ורבא נמי – לעניי עכו"ם יהבינהו. ור' אמי דאיקפד – לא סיימוה קמיה. (דף ח.) איפרא הורמיז שדרה ארנקי דדינרי לקמיה דרב יוסף, א"ל: תהוי הא למצוה רבה. יתיב רב יוסף, וקא הוי בה: "מצוה רבה" מאי היא? אמר אביי: הא מדתני רב שמואל: "אין פוסקין צדקה על היתומים, אפילו לפדיון שבויים", ש"מ: פדיון שבויים מצוה רבה היא:

גרסינן בפ' דיני ממונות: ^[27]אמר רב (דף רי"ף ז.) נחמן: אוכלי דבר אחר – ומאי ניהו? מקבלי צדקה של עכו"ם – פסולין לעדות. ולא אמרן, אלא בפרהסיא. אבל בצינעא – לא. ובפרהסיא נמי לא אמרן, אלא דהוה ליה לאיתזוני בצינעא, וקא מבזי נפשיה בפרהסיא. אבל לא הוה אפשר ליה לאיתזוניה בצינעא – לא, דחיותיה היא:

מתניתין (דף יא.): אין חולקין את החצר – עד שיהא בה ארבע אמות לזה, וארבע אמות לזה. ולא את השדה – עד שיהא בה תשעת קבין לזה, ותשעת קבין לזה. רבי יהודה אומר: תשעה חצאי קבין לזה, וכן לזה. ולא את הגנה – עד שיהא בה חצי קב לזה, וחצי קב לזה. ר' עקיבא אומר: בית רובע. ולא את הטרקלין, ולא את המורן, ולא את השובך, ולא את הטלית, ולא את המרחץ, ולא את בית הבד – עד שיהא בהן כדי לזה, ולזה. אימתי? בזמן שאין שניהן רוצין. אבל בזמן ששניהם רוצין, אפילו בפחות מיכן – יחלוקו. וכתבי הקדש, אע"פ ששניהם רוצין – לא יחלוקו:

גמרא: א"ר אסי: א"ר יוחנן: ד"א שאמרו – חוץ משל פתחים. תניא נמי הכי: אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה, ושמונה אמות לזה. והא תנן: "ארבע אמות"? אלא לאו: ש"מ כדרבי אסי אמר רבי יוחנן. ש"מ. והני מילי – בשאין אחד מהן מכיר את חלקו, שכל אחד ואחד מהן יש לו רשות להשתמש בכולה, אבל אם כל אחד מהן מכיר את חלקו, ואינו יכול להשתמש בחלקו של חבירו – חולקין, ואע"פ שאין שם שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה. ממאי? מדאמרי' בריש פירקא (דף ג.): ואי היזק ראיה שמיה היזק, מאי איריא רצו, אפי' לא רצו נמי פלגי!? א"ר יוחנן: משנתנו בשאין בה דין חלוקה. ואי לית בה דין חלוקה, כי רצו מאי הוי? ליהדרו בהו!? ופריק: שקנו מידן ברוחות. רב אשי אמר: כגון שהלך זה בעצמו והחזיק, וזה בעצמו והחזיק. ש"מ: דמתני' דקתני רצו – בשאין כל א' מהם מכיר את חלקו, הילכך: כיון דקנו מידם ברוחות, אי נמי: אחזיק כל חד מינייהו במנתיה – איסתליק ליה רשות ממנתא דחבריה, ופלגי, ולא מצי לעכובי אהדדי, ואף על גב דלית בה דין חלוקה, דהא ליכא לכל חד מינייהו רשותא במנתא דחבריה:

אמר רב הונא: חצר – לפי פתחיה מתחלקת. ורב חסדא אמר: נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות, והשאר חולקין בשוה. תניא כוותיה דרב חסדא: פתחים שבחצר – יש להן ארבע אמות לכל אחד ואחד. היה לזה פתח אחד, ולזה שני פתחים – זה שיש לו פתח אחד, נוטל ארבע אמות, וזה שיש לו שני פתחים, נוטל ח' אמות, והשאר יחלוקו בשוה. היה לו פתח א' רחב שמונה אמות – נוטל ח' אמות כנגד הפתח ברוחב ד' אמות בחצר. והני ד' אמות על ח' אמות דקאמר – ד' אמות על ח' אמות דוקא, ולא סגיא בבציר מארבע אמות. ואע"ג דאיכא עשר אמין באורכא, אי ליכא בפותיא ארבע אמות – לית בה דין חלוקה, דכיון דלית בה ד' אמות, לא חזיא לתשמישתא. אמר אמימר: האי חפירה דסופלי – יש לו ד"א לכל רוח. ולא אמרן, אלא דלא ייחד לה פיתחא. (דף יא:) אבל ייחד לה פיתחא – אין לו אלא ארבע אמות לפני פתחו בלבד. אמר רב הונא: אכסדרה – אין לה ד' אמות. טעמא מאי? משום פירוק משאות! הכא – אפשר דעייל לגואי, ומפריק. מותיב רב ששת: אחד שערי בתים, וא' שערי אכסדראות – יש להן ד"א! כי תניא ההיא: באכסדרה רומיתא, דלא אפשר למיעל לגואי ומפריק. תנו רבנן: בית שער אכסדרה (דף רי"ף ז:) ומרפסת – יש להן ד"א. היו חמשה בתים פתוחים למרפסת – אין להן אלא ד' אמות. גרסי' בסוכה (דף ג.): בית שאין בו ד"א על ד' אמות – פטור מן המזוזה ומן המעקה, ואין האחים והשותפים חולקים בו, דלא חזי לדירה:

בית, חציו מקורה וחציו אינו מקורה – אין לו ארבע אמות, ואפילו קרויו לבר, ולא מיבעיא קרויו מלגיו, דעייל מלגואי ומפריק. בעי מיניה רב הונא מרבי אמי: אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר – בני מבוי מעכבין עליו, או אין מעכבין עליו? א"ל: בני מבוי מעכבין עליו. אכסניא – לפי בני אדם מתחלקת, או לפי פתחים מתחלקת? א"ל: אכסניא – לפי בני אדם מתחלקת. תניא נמי הכי: זבל שבחצר – מתחלקת לפי פתחם, ואכסניא – לפי בני אדם מתחלקת. יש שפירשו זבל של אכסניא וגולפא ושדריא שדרך האכסנאים להניחם חולקים אותם בעלי האכסניא לפי בני אדם. ויש שפירשו אכסניא זו היא אכסניא של מלך או של עבדיו כשגובים אותם לפי בני אדם ולא לפי פתחים. האי דאמרינן: בני מבוי מעכבין עליו – ה"מ מבוי שאינו מפולש, מפני שמרבה עליהן את הדרך. אבל מבוי מפולש – אין מעכבין עליו, דהוה ליה רשות הרבים:

אמר רב הונא: אחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו – בני מבוי מעכבין עליו, מפני שמרבה עליהן את הדרך. מיתיבי: חמש חצרות הפתוחות למבוי – כולן משתמשות עם החיצונה, וחיצונה משתמשת לעצמה, והשאר משתמשות עם השניה, והשניה משתמשת לעצמה ומשתמשת עם החיצונה. נמצאת הפנימית משתמשת עם כולן, ומשתמשת לעצמה. תנאי היא! דתניא: אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למקום אחר – בני מבוי מעכבין עליו. היה סתום, ובקש לפותחו – אין בני מבוי מעכבין עליו. וחמש חצרות הפתוחות למבוי – כולן משתמשות עם החיצונה, והחיצונה משתמשת לעצמה, והשאר משתמשות עם השניה, והשניה משתמשת עם החיצונה ומשתמשת לעצמה. נמצאת פנימית משתמשת עם כולן, ומשתמשת לעצמה. דברי רבי. ר' שמעון בן אלעזר אומר: חמש חצרות הפתוחות למבוי – כולן משתמשות במבוי. וקם ליה רב הונא כרבי שמעון בן אלעזר. וליתא לדרב הונא, דהא דרבי פליגא עליה דרבי שמעון בן אלעזר, וקיימא לן: הלכה כרבי מחברו:

היה סתום, ובקש לפותחו – אין בני מבוי מעכבין עליו. אמר ^[28]רבה לא שנו אלא שלא פרץ את פצימיו. אבל פרץ את פצימיו – בני מבוי מעכבין עליו. א"ל אביי לרבה: תניא דמסייעא לך (דף יב.): בית סתום – יש לו ארבע אמות. פרץ את פצימיו – אין לו ד' אמות. בית סתום – אינו מטמא כל סביביו. (דף רי"ף ח.) פרץ את פצימיו – מטמא כל סביביו:

א"ר ענן אמר שמואל: מבואות המפולשות לרה"ר, ובקשו בעלי מבואות להעמיד להן דלתות – בני רה"ר מעכבים עליהם, דזימני דדחקי בני רה"ר ועיילי להתם:

^[29](אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: מבואות המפולשות לעיר אחרת, ובקשו בני מבוי לסתמן  – בני העיר אחרת מעכבין עליהם, ואפילו איכא דרכא אחרינא):

אמר רב יהודה אמר רב: מצר שהחזיקו בו רבים – אסור לקלקלו:

ולא את השדה עד שיהא בו תשעת קבין לזה וכו': ולא פליגי: מר – כי אתריה, ומר – כי אתריה:

(דף יב:) פשיטא: חלק פשוט וחלק בכור, יהבינן ליה אחד מצרא. יבם – מאי? אמר אביי: היא היא. ורבא אמר: אמר קרא (דברים כה ו): וְהָיָה הַבְּכוֹר. הוייתו כבכור, ואין חלוקתו כבכור. ההוא גברא דזבן ארעא אמיצרא דבי נשיה. כי קא פלגי, אמר להו: פלגו לי אמיצראי. אמר רבה: כגון זה – כופין על מדת סדום. מתקיף לה רב יוסף: אמרי אחי מעלינן ליה כנכסי דבי בר מריון! והלכתא כרב יוסף:

תרתי ארעתא, חדא אהאי נגרא, וחדא אהאי נגרא – אמר רבה: כגון זה – כופין על מדת סדום. מתקיף לה רב יוסף: זימנין דהאי מדויל, והאי לא מדויל! והלכתא כרב יוסף:

תרוייהו אחד נגרא – אמר רב יוסף: כגון זה – ודאי כופין על מדת סדום. מתקיף לה אביי: בעינן לאפושי אריסי! והלכתא כרב יוסף. אפושי אריסי – ולא כלום היא:

(דף יג.) חד גיסא נגרא, וחד גיסא נהרא – פלגי לה בקרנא זול ^[30] (כגון זו):

ולא את הטרקלין ולא את המורן וכו': אין בהן כדי לזה וכדי לזה – מאי? אמר רב יהודה: אית דינא דגוד או אגוד. ורב נחמן אמר: לית דינא דגוד או אגוד. ת"ש: שני אחים, אחד עני, ואחד עשיר, והניח להן אביהם מרחץ ובית הבד, אם עשאן לשכר – (דף רי"ף ח:) השכר לאמצע. ואם עשאן לעצמן – הרי עשיר אומר לעני: (דף יג:) "קח לך עבדים, וירחצו במרחץ!" "קח לך זיתים וענבים, ובוא ועשה בבית הבד!" שמע מינה דלית דינא דגוד או אגוד, וקשה לרב יהודה. ופרקינן: שאני התם, דגוד איכא, אגוד ליכא. איכא מאן דמוכח מכאן דלא אמר גוד או אגוד, אלא בזמן שיד שניהם משגת לקנות. אבל בזמן שהאחד עשיר, ויכול לקנות, ואחד עני, ואין ידו משגת – לא אמר גוד או אגוד. ואנן לא סבירא לן הכי, אלא: כי אמר תובע לנתבע גוד או אגוד, אמרינן: דינא קא"ל, ולא איכפת לן בנתבע, בין אית ליה, ובין לית ליה. ומתני' דשני אחין, היינו טעמא – שהעני הוא התובע, והוא אין יכול לומר לעשיר "גוד את או אנא אגוד", דהא לית ליה למיגד, ולכן איבטל דינא דגוד או אגוד. שהעשיר יאמר לו: איני רוצה לגוד! גוד אתה! וכיון דלית ליה, איבטל דינא דגוד או אגוד. אבל אם היה העשיר תובע לעני, ואומר לו גוד או אגוד, הוה אמרי' ליה: דינא קא"ל, גוד, ואי לית לך, שבקיה, ואיהו לגוד. כללא דמילתא: היכא שהתובע אומר גוד או אגוד, לא איכפת לן בנתבע, אי אית ליה למיגד, או לית ליה, דאי לית ליה – יניח לתובע לגוד. אמר אמימר: הלכתא: אית דינא דגוד או אגוד. ותניא נמי הכי: כל שאילו יחלק ושמו עליו – חולקין. ואם לאו – מעלין אותו בדמים. תניא: טול אתה שיעור, ואני פחות – שומעין לו. רשב"ג אומר: אין שומעין לו. מ"ט דרשב"ג? משום דאמר: אי בדמי, לית לי למיתן לך! ואי במתנה, לא ניחא לי, דכתיב (משלי טו כז): וְשׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה! וקפסקי רבוותא דהלכתא כרשב"ג, משום דמסתבר טעמיה:

ובכתבי הקדש אף על פי ששניהם רוצין לא יחלוקו: אמר שמואל: לא שנו אלא בכרך אחד. אבל בשתי כריכות – אם רצו לחלוק – חולקין. ואם לאו – אית דינא דגוד או אגוד. ודוקא לחלוק כגון תהלים ותורה, אין חולקים אא"כ [רצו], דתרוייהו צריכי להאי, ותרוייהו צריכי להאי. אבל תהלים ותהלים, תורה ותורה, (לא) ע"כ חולקין (דמצי למימר ליה גוד או אגוד):

הג"ה עד סוף הפרק: אמר ליה רב אשי לאמימר: והא רבין בר חנינא ורב דימי בר חנינא הויין להו תרי אמהתא, חדא הוה ידעה אפויי ובשולי, וחדא ידעה פילכי ונוולא וביסתרקי, אתו לדינא קמיה דרבא, ואמר להו: לית דינא דגוד או אגוד! אמר ליה: שאני התם, דמר ניחא ליה בתרוייהו, ומר ניחא ליה בתרוייהו:

תנו רבנן: מדביק אדם תורה ונביאים וכתובים כאחד, דברי ר"מ. ורבי יהודה אומר: תורה בפני עצמה, ונביאים בפני עצמן, וכתובים בפני עצמן. וחכמים אומרים: כל אחד ואחד בפני עצמו. אמר רבי: מעשה והביאו לפנינו ס"ת ונביאים וכתובים מדובקים כאחד, והכשרנום. ומניח כדי לגול עמוד בתחלתו, וכדי היקף בסופה. ונותן בין כל חומש וחומש ארבע שיטין, וכן בין כל נביא ונביא. ובנביא של י"ב – שלש שיטין. ומתחיל מלמעלה, ומסיים מלמטה, (דף יד.) שאם רצה לחתוך – חותך. תניא: כל הספרים נגללין מתחלתן. ס"ת היא נגללת לאמצעיתה, ועושה לה עמוד אילך, (דף רי"ף ט.) ועמוד אילך. תנו רבנן: אין עושין ס"ת לא ארכה יתר על היקפה, ולא היקפה יתר על ארכה:

שאלו את רבי: ס"ת בכמה? [אמר להן:] בגויל – ששה טפחים. בקלף – איני יודע. רב הונא כתב שבעין ספרי תורות, ולא איתרמי ליה אלא חד:

^[31]אמר רבי אבא אמר שמואל: שמונה פסוקים שבתורה – יחיד קורא אותם:

סליקא להו פרק השותפין

1. במשנה בגמ' איתא אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין כו' (ג"א)
2. כל זה אינו מהלכות [וכ"ה הב"ח וכן בד"ק ליתא]
3. בגמ' איתא ר' אבא
4. בגמ' ליתא תיבת עד וכן לקמן במשנה (דף כב.) ליתא תיבת עד. וגם צ"ל ארבע כי ארבעה בה"א הוא טפחים (ג"א)
5. ד"ת מ"ז
6. כ"ז שפת יתר הוא ד"ת
7. ד"ת מ"ז
8. כל זה מוחק הד"ת
9. בגמ' איתא א"ל רב ספרא בריה דרב ייבא לרבינא כו' כמו בנימוקי יוסף (ג"א)
10. גם זה שפת יתר ונמחק ד"ת
11. בגמ' איתא אמר רב הונא בי כוי [וכ"ה בד"ס] (ג"א)
12. ג"ז נמחק
13. בגמ' איתא רבא אמר כו' [וכ"ה בד"ק] (ג"א)
14. בגמ' איתא לעולם לנתפס עליו כגנב במסיפס מצי משתמט אמר ממצורי קממצרנא כו' (ג"א)
15. בגמ' ליתא ד' תיבות אלו חוק לך בארעא או (ג"א)
16. בד"ס ובד"ק הגי' דתתאי
17. בגמ' איתא א"ל רבינא לרב אשי (ג"א)
18. בגמ' איתא א"ל רב אחא בריה דרבא לרבינא (ג"א)
19. ד"ת מ"ז
20. בגמ' וברא"ש איתא רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא כו' [וכ"ה בד"ק] (ג"א)
21. בגמ' איתא דאית להו הנאה מני' כו' (ג"א)
22. בגמ' איתא רבה
23. שם (דף ו:) איתא ת"ר ישראל כו' (ג"א)
24. רב אשי אמר אנא כו' כ"ה בגמ' (ג"א)
25. בגמ' איתא א"ר אליעזר גדול המעשה יותר מן העושה כו' (ג"א)
26. ד"ת מ"ז
27. (דף כו:) בפ' זה בורר והרי"ף קורא אותו פ' דיני ממונות מפני שמתחיל ג"כ דיני ממונות בשלשה כמו פ' א' והנ"י קורא אותו פרק דיני ממונות ב' (ג"א)
28. בגמ' וברא"ש איתא רבא (ג"א)
29. בד"ק ליתא כ"ז
30. בכל דפו"י מוצב פה הציור של רש"י וכן הוא בנ"י אך הד"ח הגיהו הציור של ר"ח וכ"נ כי האלפסי היה תלמידו
31. בגמ' דף טו. איתא אמר ר' יהושע בר אבא א"ר גידל אמר רב שמונה פסוקים שבתורה כו', וכן הוא במנחות דף ל. (ג"א)