סנהדרין כו ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תלמוד בבלי

<< · סנהדרין · כו ב · >>


תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפטשלימות: 75%
ראשונים | אחרונים

אמרו ליה משירייתך היכא אמר הדרו בי אמרו ליה אם כן אחוכי קא מחייכת בן נקבוהו בעקביו ותלאוהו בזנבי סוסיהם והיו מגררין אותו על הקוצים ועל הברקנין אמר רבי אלעזר שבנא בעל הנאה היה כתיב הכא (ישעיהו כב, טו) לך בא אל הסוכן הזה וכתיב התם (מלכים א א, ב) ותהי לו סוכנת (ואומר) (תהלים יא, ג) כי השתות יהרסון צדיק מה פעל רב יהודה ורב עינא חד אמר אילו חזקיה וסיעתו נהרסים צדיק מה פעל וחד אמר אילו בית המקדש יהרס צדיק מה פעל ועולא אמר אילו מחשבותיו של אותו רשע אינן נהרסות צדיק מה פעל בשלמא למאן דאמר אילו מחשבותיו של אותו רשע היינו דכתיב כי השתות יהרסון ולמ"ד בית המקדש נמי דתנן אאבן היתה שם מימות נביאים הראשונים ושתייה היתה נקראת אלא למ"ד חזקיה וסיעתו היכא אשכחן צדיקי דאיקרו שתות דכתיב (שמואל א ב, ח) כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל ואיבעית אימא מהכא (ישעיהו כח, כט) הפליא עצה הגדיל תושיה א"ר חנן למה נקרא שמה תושיה מפני שהיא מתשת כחו של אדם דבר אחר תושיה שניתנה בחשאי מפני השטן דבר אחר תושיה דברים של תוהו שהעולם משותת עליהם אמר עולא מחשבה מועלת אפילו לד"ת שנאמר (איוב ה, יב) מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה אמר רבה אם עסוקין לשמה אינה מועלת שנאמר (משלי יט, כא) רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום עצה שיש בה דבר ה' היא תקום לעולם:

אמר ר' יהודה אימתי:

א"ר אבהו א"ר אלעזר הלכה כרבי יהודה וא"ר אבהו אמר רבי אלעזר בכולן צריכין הכרזה בבית דין רועה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעי הכרזה וחד אמר לא בעי הכרזה בשלמא למ"ד לא בעי הכרזה היינו דאמר רב יהודה אמר רב סתם רועה פסול אלא למ"ד בעי הכרזה מאי סתם רועה פסול דבסתמא מכרזינן עליה ההיא מתנה דהוו חתימי עלה תרין גזלנין סבר רב פפא בר שמואל לאכשורה דהא לא אכרזינן עלייהו אמר ליה רבא גנהי דבעינן הכרזה בגזלן דרבנן בגזלן דאורייתא מי בעינן הכרזה:

סימן דב"ר ועריו"ת גנ"ב:

אמר רב נחמן דאוכלי דבר אחר פסולין לעדות הני מילי הבפרהסיא אבל בצינעה לא ובפרהסיא נמי לא אמרן ואלא דאפשר ליה לאיתזוני בצינעה וקא מבזי נפשיה בפרהסיא אבל לא אפשר ליה חיותיה הוא אמר רב נחמן זהחשוד על העריות כשר לעדות אמר רב ששת עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר אמר רבא חומודה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסול אמר רבינא ואיתימא רב פפא לא אמרן אלא לאפוקה אבל לעיולה לית לן בה פשיטא מהו דתימא הא עדיפא ליה דכתיב (משלי ט, יז) מים גנובים ימתקו וגו' קמ"ל דכמה דקיימא הכי שכיחא ליה ואמר רב נחמן טגנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב הני מילי באריסא ודבר מועט ובדבר שנגמרה מלאכתו איכריה דרב זביד חד גנב קבא דשערי ופסליה וחד גנב קיבורא דאהיני ופסליה הנהו קבוראי דקבור נפשא ביום טוב ראשון של עצרת שמתינהו רב פפא ופסלינהו לעדות יואכשרינהו רב הונא בריה דרב יהושע אמר ליה רב פפא והא רשעים נינהו כסברי מצוה קא עבדי והא קא משמתינא להו לסברי כפרה קא עבדי לן רבנן:

איתמר

רש"י[עריכה]

משרייתך היכא - שכתבת לנו שבנא וסיעתו השלימו:

הדרו בי - חזרו ממה שהבטיחוני:

בעל הנאה - כמשמעו וי"א משכב זכור:

סוכנת - מחממתו וחבירו ובוקע עצים יסכן בם (קהלת י):

(ואומר) כי השתות יהרסון וגו' - בתריה דכי הנה הרשעים ידרכון קשת כתיב:

צדיק מה פעל - הקב"ה מה שכר שהוא משלם ולקמן מפרש מאי משמע שתות לשון סיעת צדיקים:

אילו בית המקדש חרב - ע"י סנחריב בעצתו של שבנא צדיק מה פעל איה נפלאותיו של הקב"ה:

אילו מחשבות של שבנא הרשע אין נהרסות - והכי משמע קרא כי השתות יהרסון מחשבותיו של אותו רשע הכתוב למעלה כי הנה הרשעים ידרכון קשת ולשון שתות מחשבות שהוא משית בקירות לבו יהרסון ראויות הן ליהרס שאם לא כן צדיק מה פעל מה פעלו של חזקיהו והיכא שכרו כי השתות לשון ולא שת לבו גם לזאת (שמות ז):

אבן היתה שם - תחת הארון:

ושתייה היא נקראת - שממנה נשתת עולם שנאמר (תהלים נ) דיבר ויקרא ארץ ואומר מציון מכלל יופי וגו' במסכת יומא (דף נד:) אומר עולם מציון נברא:

תושיה - על שם שהעולם משותת על התורה ולומדיה נקראת תושיה:

מפני השטן - שהוא מקטרג ואמר תסתפק לעליונים ולא ימסרו הלוחות ביד משה:

דברים של תוהו - דיבור וקרייה בעלמא וכל דיבור אין בו גשישה ממש כתוהו הזה ואעפ"כ עולם משותת עליהם ונוטריקון הוא תי"ו תוהו שייה משותת:

מחשבה - דאגת הלב על מזונותיו של אדם:

מועלת - מהניא לשכח למודו:

מפר מחשבות ערומים - נותן להם מזונות ומבטל מחשבות מלבם שלא היו מניחין אותן לעשות תושיה ל"א מחשבה שאדם מחשב כך וכך אעשה כך וכך תעלה בידי מועלת להשבית הדבר שאין מחשבתו מתקיימת אפילו לדבר תורה כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגירסא:

מפר מחשבות ערומים - שאין מחשבותיו עולה בידו ואפילו לתושיה:

הכרזה בב"ד - ואינן נפסלין לעדות עד שיכריזו בב"ד להודיע פסולן:

לא בעי הכרזה - שעבירה שלו מפורסמת לכל:

דבסתמא מכרזינן עליה - אע"פ שלא באו עדים שהכניס עדרו לשדה אחר:

גזלן דרבנן - הנך דמתני':

גזלן דאורייתא - החוטף ממש כגון בניהו בן יהוידע דכתיב (שמואל ב כג) ויגזול את החנית מיד המצרי הכי מפרש במרובה (ב"ק דף עט:):

אוכלי דבר אחר - מקבלי צדקה מן הנכרים דהוי חילול השם מחמת ממון והוה ליה כרשע דחמס:

כשר לעדות - דבעינן רשע דחמס כדכתיב (שמות כנ) אל תשת וגו' עד חמס:

עני מרי - ענני אדוני:

ארבעין בכתפיה - חייב מלקות הוא אע"פ שאין שם התראה דאמר מר (קדושין דף פא.) מלקין על לא טובה השמועה שנאמר אל בני כי לא טובה השמועה:

וכשר - בתמיה:

לאפוקה - לומר מת בעלה או גירשה דניחא ליה לשוויה פנויה דתיהוי שכיחא ליה:

לעיולה - לומר פלוני קידשה:

הא עדיפא ליה - דתיהוי אסורה עליה ולא תיהוי שכיחא ליה:

דכתיב מים גנובים ימתקו - ושקורי משקר:

ניסן - זמן קציר תשרי זמן בציר ואסיף:

לא שמיה גנב - כדמפרש ואזיל:

באריסא - דטרח בה ומורה היתירא ליטול דבר מועט יותר על חלקו מפני טרחו:

ודבר שנגמרה מלאכתו - דמשויה נפשיה כפועל ומורי בה היתירא וסבר לא קפיד:

איכר - לאו היינו אריס ואינו חולק בפירות:

קיבורא דאהיני - כמין אשכול יש תמרים הרבה בענף אחד:

קבוראי - קוברי מתים:

ופסלינהו לעדות - דמשום שכר ממון עוברים על דת והוו להו כרשע דחמס:

והא משמתינן להו - על הראשונה וחוזרין ועוברין ושונין בעבירה:

סברי - האי דשמתינן משום כפרה הוא על שעברנו ולא משום דנהדר בן אלא מותר לחלל יום טוב בשביל המצוה ונשב בנידוי משום כפרה:

תוספות[עריכה]

מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה. פירש ריב"א דאגת לב האדם על מזונותיו מהניא לשכח ממנו כל שאר מחשבות אף מחשבת דברי תורה שנאמר מפר מחשבות ערומים וגו' וקאי אנותן מטר על פני ארץ וגו' י"מ מועלת משקרת ולא תצלח כלומר אם אדם חושב הן להעשיר הן גם לדברי תורה לא יספיק אלא כשעשה לשמה כדמסיק:

הלכה כרבי יהודה. דמכשיר בשיש לו אומנות בלא הוא וכן הלכה דמשחק בקוביא לאו אסמכתא היא ודוקא כשמעות שניהם על הדף שקורין אישקבי"ר בלע"ז שהמקום קנוי למי שהרויח לקנות המעות אבל אותם המשחקים באמנה אפילו הקנו זה לזה לא קנה דאסמכתא גמורה היא ואין קנין מועיל בה:

אוכלי דבר אחר פסולין להעיד. ליכא לפרושי אוכלי דבר אחר דהיינו אוכלי חזיר דאי באוכלי חזיר היכי מפליג בין צינעא לפרהסיא וכי גרע מאוכל נבלות לתיאבון דאמרינן לקמן (דף כז.) דפסול לעדות בכל ענין אלא נראה כפי' הקונטרס דהיינו מקבלי צדקה מן הנכרים:

החשוד על העריות כשר לעדות. תימה מאי שנא מאוכל נבלות לתיאבון ומפלוני רבעני לרצוני דפסולין לעדות וי"ל דמיירי הכא בחשוד בעלמא בלא עדים דאין כאן כי אם שמועה ומ"מ הא דאמרינן ארבעים בכתפיה ניחא כדאמרינן מלקין על לא טובה השמועה אי נמי הכא משום דיצרו תוקפו ולא דמי לנבלה וגם לרביעה דליכא יצרו תוקפו כל כך כמו בערוה:

עין משפט ונר מצוה[עריכה]

מתוך: עין משפט ונר מצוה/סנהדרין/פרק ג (עריכה)

לה א מיי' פ"ד מהל' בית הבחירה הלכה א:

לו ב ג מיי' פ"יא מהל' עדות הלכה ו , סמ"ג לאוין ריד , טור ושו"ע חו"מ סי' לד סעיף כג:

לז ד ה ו מיי' פ"יא מהל' עדות הלכה ה , טור ושו"ע חו"מ סי' לד סעיף יח , [וברב אלפס עוד בפרק א בב"ב קנט:]

לח ז ח מיי' פ"יא מהל' עדות הלכה ח , טור ושו"ע חו"מ סי' לד סעיף כה בהג"ה ועיין בטור:

לט ט מיי' פ"י מהל' עדות הלכה ה , סמ"ג לאוין ריד , טור ושו"ע חו"מ סי' לד סעיף טו:

מ י מיי' פ"יב מהל' עדות הלכה א , סמ"ג לאוין ריד , טור ושו"ע חו"מ סי' לד סעיף ד וסעיף כד:

מא כ ל מיי' פ"יב מהל' עדות הלכה א , טור ושו"ע חו"מ סי' לד סעיף ד: