יד רמ"ה על הש"ס/סנהדרין/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | מאירי | ריטב"א | רמב"ן | ר"ן | יד רמ"ה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש | בן יהוידע
על ש"ס: יד רמ"ה | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כג עמוד א[עריכה]


פרק ג'

דיני ממונות בשלשה וכולהו ממונות מתני' קמייתא בגמרא מפרש לה. וקא מבעיא לן מאי זה בורר לו אחד כו' קס"ד דהאי אחד אחד דקתני בי דיני נינהו ואמטו להכי קא מיבעיא לן מאי זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד דהא ודאי ליכא למימר דזה בורר לו ב"ד אחד דהוו להו שלשה וזה בורר לו ב"ד אחד של שלשה דהוו להו שיתא ושניהן בוררין להן עוד ב"ד א' דהוו להו תשעה דהא אמרת רישא דיני ממונות בשלשה אלמא בתלתא סגיא.

וסברין למימר לעולם האי אחד אחד דקתני בי דיני נינהו. והאי דקתני זה בורר לו אחד לאו דינא קאמר למימרא דהכי מיבעי להו למיעבד אלא בטענתא דבעלי דינין קא מיירי כלומר בזמן שזה בורר לו ב"ד אחד והשני אינו מתרצה בו ואינו רוצה לדון לפניו אלא בורר לו ב"ד אחר הרי שניהן יכולין לעכב זה על זה ואין אחד מהן יכול לכוף את חבירו לדון בפני ב"ד שלו אלא שורת הדין שיהו שניהן בוררין להן ב"ד אחר שיתרצו בו שניהם:

ומתמהינן עלה היכי ס"ד דשניהן יכולין לעכב זה על זה ואפילו לוה מצי מעכב והאמר רבי אלעזר לא שאנו שהאחד יכול לכוף את חבירו לילך לבית הועד אלא היכא דקאמר מלוה לילך לבית הועד דמצי למכפייה ללוה אבל היכא דאמר לוה לילך לבית הועד ומלוה לא ניחא ליה כופין את הלוה ודן בעירו דעבד לוה לאיש מלוה. ואיתא בסוף פרקין. ואע"ג דרבי אלעזר לא קאמר הכי בהדיא מכללא דמילתיה משמע דהכי סבירא ליה דקאמר אמר לפניו רבי אלעזר מי שנושה בחבירו מנה יוצא מנה על מנה וילך לבית הועד אלא כופין את הלוה ודן בעירו אלמא כייפינן ליה ללוה ודיין קמי ההוא בי דינא דניחא ליה למלוה ולא מצי לוה לעכובי עליה למכפייה למיזל קמי בי דינא אחרי:

ומפרקינן כדאמר ר' יוחנן לקמן בשמעתין בערכאות שבסוריא שנו הכא נמי במתניתין בערכאות שבסוריא שאנו שלא היו בקיאין כלל הילכך אפילו לוה מצי מעכב. רב פפא אמר אפילו תימא בבקיאין הב"ע כגון בי דינא כרב הונא ורב חסדא דהוו בחדא מתא דעד כאן לא קאמר רבי אלעזר אלא היכא דמטרח ליה לוה למלוה למיזל למתא אחריתי כדקאמר טעמא יוצא מנה על מנה אבל בחדא מאתא אפילו לוה מצי מעכב דאמר ליה מאי קא טרחנא לך.

תנן וחכמים אומרים שני הדיינין בוררין להן עוד אחד ואי ס"ד האי אחד דקתני ב"ד הוא כדאמרן מאי איכא למימר דהנך ב"ד דפסלי להו אזלי ובררי להו בי דינא אחרינא השתא אינהו פסילי למידן בי דינא אחרי' ברירי בהדי' ועוד מאי זה בורר לו אחד דמשמע דהכי דינא האי בירר זה אחד ובירר זה אחד מיבעי ליה ואידחי ליה ההוא מימרא ואסיקנא דהכי קאמר זה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהן בוררין להן עוד אחד מאי טעמא כדי שיהא זה מהפך בזכותו של בעל דין שביררו זה והלה מהפך בזכותו של שני שביררו והשלישי שנתרצו בו שניהם אין דעתו נוטה לאחד מהם יתר מחבירו אלא מכריע את דבריהם לאמת והדין נגמר בשניהם ונמצא הדין יוצא לאמתו:

פיסקא וחכמים אומרים שני הדיינין בוררין להן עוד אחד ואמרי' לימא בדרב יהודה אמר רב קא מיפלגי דאמר אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ יודעין מי חותם עמהן שמא יחתום עמהן קרוב או פסול ונמצאת כל העדות בטלה ונמצאו הראשונים נחשדין ויש לפרש לפי שגנאי הוא לאדם כשר לחתום עם מי שאינו הגון ובמכלתין נפקא לן מקרא דאל תשת ידך עם רשע כלומר אפי' להצטרף עמו וה"ה לדיינין שאין יושבין בדין אלא אם כן יודעין מי יושב עמהן דרבי מאיר סבר לענין ברירה לדיינא תליתאה דעת בעלי דינין בלחוד בעינן ולא איכפת לן בדעת דיינין דלא כרב יהודה ורבנן אית להו דרב יהודה. ואסיק דעת דיינין דכ"ע לא פליגי דבעינן והאי דקאמר רבי מאיר שניהן בוררין להן עוד אחד מדעת דיינים קאמר ורבנן סברי לא צריכין לדעת בעלי דינין כלל אלא שני הדיינין לבדם בוררין להם עוד אחד. תניא נמי הכי וכולה פשוטה הוא:

זה פוסל דיינו של זה לומר שלא אדון לפניו וזה פוסל דיינו של זה הא קמ"ל דכי אמרינן זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושני הדיינין בוררין להן עוד אחד וסגיא להו בהכי הני מילי היכא דכל חד מינייהו ניחא ליה בדחבריה למהוי ממנינא אבל היכא דחד מינייהו לא מצי ניחא ליה בדחבריה כלל יכיל למיפסליה להאי דיינא ומהימן עליה: [ומתמהינן] כל כמיניה דפסיל דייני ואוקמה רבי יוחנן בערכאות שבסורא דלא גמירי דמצי אמר בעינא דיינא דגמיר טפי מהאי כי היכי דלא לידיינו שלא כדין. ומתמהינן אבל מומחין מאי לא יכיל למיפסל לר' מאיר הא מדקתני סיפא וחכמים אומרים כו' אבל אם היו כשרין או מומחין כו' אינו יכול לפוסלן מכלל דרבי מאיר מומחין נמי קאמר דמצי פסיל להו וכי תימא אם כן לשמעי' כשרים בלא מומחין וכל שכן כשהם מומחין אי תנא כשרים בלחוד הוה אמינא בכשרים דלאו מומחין פליגי אבל במומחין מודה רבי מאיר ואי תנא כשרים מומחים ולא תנא כשרים דלאו מומחים הוה אמינא בכשרים דלאו מומחים אפילו רבנן מודו להכי תנא כשרים דלאי מומחים וכשרים מומחין לאשמועינן דבתרווייהו פליגי. וש"מ דבמומחין נמי פליג ר"מ. ומפרקינן לעולם במומחין מודה רבי מאיר והחי דאצטריכו רבנן לאיירויי בהן ה"ק אבל אם היו כשרים אע"פ שהן הדיוטות נעשו כמומחין מפי ב"ד.

ואמרינן ת"ש אמרו לו לר' מאיר לא כל הימנו כו' אלמא במומחין נמי פליגי בשלמא מתני' דתנא תרתי כשרים ומומחין יכלת למימר דלאו במומחין גופייהו קא מיירי אלא שנעשו כמומחין קאמר אלא ברייתא דלא איירי אלא במומחין לחודייהו היכי מתרצת לה. ומפרקינן לעולם בהדיוטות מיירי וה"ק לא כל הימנו שפוסל דיין שהמחוהו רבים עליהם כלומר שקבלוהו על עצמן כמומחה:

תניא נמי הכי דבמומחין מודה רבי מאיר לעולם הוא פוסל והולך עד שיקבלנו עליו בפני בית דין מומחה לא מצי למהדר ביה ואי ס"ד אפילו במומחה נמי פליג רבי מאיר כי היכי דיכיל למיפסליה למומחה גופיה כי מקביל ליה להדיוט נמי קמי מומחה ליהדר ליה כמאן דקבליה קמי הדיוט דמי ומדלא מצי למהדר ביה ש"מ דכל לגבי מומחה לא מצי למיפסל ולא מידי דבי דינא מעליא הוי לכל מילי דגבי מומחה מודה ר"מ.

ואם תשאל וכי קבל עליו בפני ב"ד מאי הוו כיון דלפני גמר דין קא מיירי רבי מאיר ובלפני גמר דין הא קאמר (לקמן סנהדרין כ"ד:) יכול לחזור בו לא תיקשי לך התם אבא ואביך מפסל פסילי לאיצטרופי ואי משום דקתני נאמנין עלי ג' רועי בקר התם נמי כיון דכולהו לא גמירי כלל פסילי לדינא אבל הכא דחד בלחוד הוא דקביל עילויה ואידך מדעתיה הוא דמוקמינן להו ותו דערכאות שבסוריא ודאי טפי גמירי מרועי בקר וכל שכן לרבא דאמר (לקמן סנהדרין כ"ה:) רועי שאמרו אחד רועי בהמה דקה ואחד רועי בהמה גסה דכולה מתני' בפסולא קא מיירי והתם הוא דיכיל למהדר משום דקביל עליה קרוב או פסול אבל הכא לא.

ור"ח גריס עד שיקבל עליו בפני ב"ד מומחה לרבים ולהאי גירסא הכין פירושא עד שיקבל עליו מומחה לרבים בפני ב"ד. וכי תימא אי מודה רבי מאיר במומחה למה לי עד שיקבל עליו בעל כרחיה נמי לא מצי פסיל ליה מי סברת האי עד שיקבל על האי דבעי מיפסליה קאמרי' לא עד שיקבל עליו בעל דינו מומחה לרבים בפני ב"ד קאמרינן דכיון דקביל עליה בעל דיניה מומחה לא מצי איהו למפסליה וכי תימא בפני ב"ד למה לי אצטריך משום דבי דינא כייפי ליה להאי למיצת ליה לההוא דיינא. ור"ש ז"ל גריס עד שיקבל עליו בית דין מומחין לרבים וגירסא דמסתבר הוא:

ומקשינן והא שני עדים כשרים למילתייהו כמומחין דמי וקתני זה פוסל עדיו של זה כו'. ומפרקינן הא אוקימנא תני עדו דעד אחד מיפסל פסיל. ודייקינן עדו דאתי למאי אי לאפוקי ממון רחמנא פסליה ולמה לי עד דפסיל ליה איהו ותו מאי טעמא דרבנן דמכשרי ואי לשבועה הימוני מהימן כי בתרי ואכתי הדר קושיין לדיכתיה. ומפרקינן לעולם לממון וכגון דקבליה עליה כי בתרי ובהא קא מיפלגי ר"מ סבר יכול לחזור בו ורבנן סברי בד"א בזמן שמביא ראיה עליו שהוא קרוב או פסול דאיכא תרי פסולי חדא דאיהו גופיה פסול ותו דקבליה עליה כי בתרי אבל אם היה כשר וקבליה עליה כבתרי דליכא אלא חד פסולא אינו יכול לחזור בו. ודייקי' מאי קמ"ל דמצי הדר ביה לטעמא דר"מ תנינא נאמן עלי אבא כו':


דף כג עמוד ב[עריכה]


ואמר רב דימי כגון דקבליה לאבוה עילויה בחד דיינא ואיכא תרי כשרים בהדיה אבל קבליה עליה כבתרי אפי' רבנן מודו כיון דאיכא תרי פיסולי מצי למהדר ביה אלמא כיון דמדאורייתא פסול מצי למהדר ביה לרבי מאיר הכא נמי כיון דעד אחד מדאורייתא פסול לממון כי קבליה עליה נמי מצי למהדר ביה דהא לפני גמר דין קיימינן. והיינו טעמא דאיצטריך לאתויי הכא הא דרב דימי דאי לאו הכי הוה אמינא התם בדקבליה בי תרי דאיכא תרי פיסולי אבל בחד פיסולא אימא מודי רבי מאיר קמ"ל הכא דאפי' בחד פיסולא פליג אבל השתא דאמר רב דימי דכי פליגי התם בחד פיסולא פליגי האי פלוגתא דהכא למה לי. ומהדרינן צריכא כו':

ומקשי' אדריש לקיש דאמר תני עדו הא מדקתני רישא דיינו בלשון יחיד וסיפא איכפל ושני במילתיה תני עדיו בלשון רבים ש"מ דוקא קתני דאי ס"ד מיטעא טעי תנא במאי דאתנייה אדרבא אגב ריהטיה הוה ליה למתני תרווייהו בהדדי או בתרווייהו לכיון רבים או לשון יחיד ואידחי ליה הדין טעמא דריש לקיש והדרא קושיין לדוכתייהו דאקשינן הא עדים כמומחין דמו וקתני זה פוסל עדיו של זה כו' ואוקמא רבי אלעזר בבא הוא ואחר לפסלי כלומר לעולם בערכאות שבסוריא וכדאמרן אבל מומחין לא ודקא קשיא לך הא עדים דכמומחין דמו. וקתני זה פוסל עדיו של זה לאו למפסליה להאי סהדותא בלחוד קאמר אלא כגון דאתי איהו ואחר לאסהודי עליה דפסו הוא.

ומתמהינן כל כמיניה למפסליה השתא נוגע בעדותו הוא דקאתי למפסליה כי היכי דלא ליסהיד עילויה ואוקי' כגון שקרא עליו ערעור כלומר מי סברת דקאתי למיפסליה משום קורבא דאשתכח דלגבי דידיה בלחוד הוא דפסיל ליה והוה ליה נוגע בעדותו לא הכא במאי עסקינן כגון שקרא עליו ערעור שנמצא בו שמץ פסול דקא פסיל ליה לכולי עלמא.

ודייקי' תו עלה ערעור דמאי אי ערעור דגזלנותא סוף סוף כיון דעליה דידיה קא מסהיד לכ"ע נוגע בעדותו הוא אלא ערעור דפגם משפחה לומר שעבדים הן ר"מ סבר הני אכולה משפחה קא מסהדי והאי סהדא ממילא קא מיפסיל והויא לה כעדות אחרת ורבנן סברי סוף סוף נוגע בעדותו הוא וקיי"ל כרבנן בכל כי האי גוונא דאע"ג דמסהיד במילתא אחריתי כי אתי מינה מילתא דפסיל עלה לא מהימן עלה:

כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן לא תוקמה בפסלות ממש כלל לא בבא הוא לבדו לפוסלן ולא בבא הוא ואחר לפוסלן אלא כגון דאמר לא ניחא לי לקבולי עלאי סהדותא דהאי סהדא ומחלוקת בשתי כתי עדים כגון שאמר בעל דין שתי כתי עדים יש לי ומביא כת ראשונה רבי מאיר סבר צריך לברר דבריו ולהביא כת שניה ואם לא הביא אינו נידון בכת ראשונה לבדה דמצי בעל דיניה למימר כי היכי דאמרת דהוו לך שתי כתות ולא אשכחת אלא חדא הך כת נמי דאייתית שקרנית היא ורבנן סברי אינו צריך לברר דבריו ודי בכת ראשונה אבל בכת אחת דברי הכל אינו יכול לומר לו איני מקבל עלי כת זו עד שתביא כת שניה דכיון דכשרין נינהו לאו כל כמיניה למיפסלינהו. וראיה להאי פירושא מדנקט לישנא דצריך לברר ותו מדסברינן לאוקמא לפלוגתייהו בפלוגתא דרבי ורשב"ג. ואית דמוקמי לה בבא הוא ואחר לפסלו ולאו מילתא היא מהני ראיות דכתבינן:

אמרו לפניו ר' אמי ור' אסי דכי הביא כת שניה ונמצאת קרובין או פסולין לרבי מאיר מהו מי אמרינן כיון דאייתי שתי כיתי עדים מ"מ אע"ג דנמצאת אחת מהן פסולה הרי בירר דבריו דשתי כיתי עדים אמר לא דייק בין כשרין לפסולין ואיהו סבר דכולהו כשרין הוו או דילמא מסתמא שתי כתי עדים כשרים קאמר והרי לא בירר את דבריו אמר להן רבי יוחנן כבר העידו עדים הראשונים ונתקיים הדבר בעדותן ואע"פ שנמצאת כת שניה קרובין או פסולין אין חוששין לה דסהדותא אפומא דקמאי קא מיקיימא ובתראי לברר בעלמא קיימי וכיון דלא מיקיימא סהדותא אפומייהו כי נמצאו קרובין נמי לא אכפת לן בהכי. ואיכא דאמרי דהאי דפשטינן כבר העידו עדים הראשונים לאו ר' יוחנן קאמר ליה אלא ר' אמי קאמר לה והיינו דאמרינן איכא דאמרי אמר ר' אמי כבר העידו כו' כדפרישית:

ואמרינן לימא רבי מאיר ורבנן בפלוגתא דרבי ורשב"ג קא מיפלגי דתניא הבא לידון בשטר ובחזקה כגון שטענו חבירו מה אתה עושה בתוך שלי ואמר לו שמכרת לי ויש לי שטר מכר ועידי חזקה קסבר ר' כיון דטעין דאית ליה שטרא על כרחיה צריך לאפוקיה ולא סגיא ליה בעידי חזקה לחודייהו אבל ודאי היכא דמפיק ליה לשטר סגיא ליה בגוה ולא בעי עידי חזקה נמי רשב"ג אומר נידון בחזקה והוינן בה בחזקה ולא בשטר הא ודאי איהי גופה מכח שטר קאתיא דחזקה גופה נמי אתיא לברורי דהוה ליה שטרא ואירכס משום דטפי מתלת שני לא מזדהר אינש בשטריה והאי שטרא הוה ליה ואירכס והכא כיון דאיכא שטר חזקה למה לי כלל הא ודאי אפי' משום בירור לית בה אלא אימא אף בחזקה רצה נידון בשטר לבדו רצה נידון בחזקה לבדה וקיי"ל דבצריך לברר פליגי רבי סבר צריך לברר את דבריו ולהוציא את השטר ורשב"ג סבר אין צריך לברר.

לימא רבי מאיר דאמר כרבי ורבנן דאמרי כרשב"ג ומפרקינן אפי' תימא רבי כרבנן ס"ל עד כאן לא קאמר רבי התם דצריך לברר אלא משום דחזקה מכח השטר קאתיא דאיכא למימר דילמא שטריה פסול הוה וכי היכי דבטיל שטרא בטלה נמי חזקה אבל עדים דהני לאו מכח הני קאתו אפי' רבי מודה דאינו צריך לברר. ויש מפרשין עד כאן לא קאמר רבי התם דצריך לברר אלא בחזקה דלאו עיקר ראיה היא דמכח השטר הוא דאתיא דאי הוה טעין ברישא החזקתי בה מעצמי שלא אמר לי אדם דבר מעולם אין זו חזקה וכי אמר אתה מכרתה לי דהיינו שטר ואבדתיו לאחר שלש שנים הויא חזקה הילכך הואיל ואמר ישנו בידי צריך לברר אבל אמר יש לי שתי כתי עדים והביא אחת כיון דהני לאו מכח הני קאתו אין צריך לחזור אחר כת שנייה.

ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בגט פשוט (ק"ע) במעשה דרב יצחק בר יוסף כו' אנא נמי לברר קאמינא אלמא אע"ג דטענת פרעתיך לאו מכח עדים קאתיא צריך לברר את דבריו דהא בלא עדים נמי הוה מהימן ואפ"ה כיון דאמר בפני פלוני ופלוני צריך לברר לא תיקשי לך דהתם נהי כיון דכי פטרינן ליה מחמת פירעון פטרינן ליה ועדים אפירעון קא מסהדי הא ודאי עדים דמסהדי פירעון עיקר וטענה דידיה מכח ההיא סהדותא דמסהדי בה סהדי קאתיא ואע"ג דאי נמי לא פרעיה באפי סהדי כלל מהימן כי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני צריך לברר את דבריו ודמיא לעידי חזקה דאע"ג דאלו לא הוה ליה ללוקח מעיקרא שטרא הוה סגיא ליה בעידי חזקה היכא דטעין דקניה בחד מאנפי הקנאה השתא מיהת דטעין דאית ליה שטרא צריך לברר ולהוציא את שטרו וכבר פרישנא ליה להאי דינא בפי' שבועות דידן פי' מבואר:


דף כד עמוד א[עריכה]


כי אתא רבין אמר רבי יוחנן לא תוקמא לרישא בערכאות שבסוריא וסיפא משום דצריך לברר אלא רישא בעדים פסולין ממש ודיינין כשרין מיגו דפסלי עדים פסלי נמי דיינין דמצי אמר מדטרח אעדים פסולין דייני נמי פסילי ולא ניחא לי בגווייהו. ויש אומרים לפי שיכול בעל דין לומר כבר נגמר זה הדין שקבלתי עלי לפני ב"ד זה מאחר שנפסלו העדים ואם טוען בעל דינו שיש לו ראיה אחרת התחלת דין הוא זה וצריכין אנו לברר לנו דיינין. סיפא בדיינין פסולין ועדים כשרים מיגו דמיפסלי דיינין מיפסלי נמי עדים ללישנא קמא דידן מיגו דפסילי דיינין יכול למימר דילמא עדים נמי פסילי להאיך לישנא בתרא כיון דהני עדים קמי הנך דיינין הוא דקבלינהו כי איפסילו להו דיינין כמאן דלא קבלינהו לעדים אנפשיה דמי ויכול למפסלינהו אפ"ה לא אתיא שפיר להאיך לישנא דאכתי אמאי מצי פסיל להו לעדים ולא יהא אלא דלא קבלינהו אנפשיה לעולם. ואיכא דמוקמי לה בבא הוא ואחר לפסול את העדים דמגו דפסלי הני פסלי נמי הני ולאי נוגע בעדותו הוא ולאו מילתא היא אלא מחוורתא כדפרשינן מעיקרא. ואסיקנא הני מילי היכא דאיכא כת אחרת ומנא ידעינן כגון דטעין בעל דין דאית ליה שתי כתי עדים ואתיא חדא מינייהו ואסהידא ואיפסלו דייני דרבי מאיר סבר כיון דטעין דאית ליה כת אחרת [אמרינן מיגו] וצריך לברר ורבנן סברי לא אמרינן מיגו ואע"ג דמיפסלי דיינין לא מיפסלי עדים ואי משום דטעין מעיקרא דאית ליה שתי כיתות אין צריך לברר בכת ראשונה וכן רישא דקתני זה פוסל דיינו של זה בעדים פסולין ודיינין כשרין דרבי מאיר סבר מיגו דמיפסלי עדים מיפסלי נמי דייני ולית ליה פסידא בהכי דהא איכא דייני אחריני ורבנן סברי לא אמרי' מיגו אבל היכא דלית ליה כת אחרת של עדים לאסהודי ליה דברי הכל אע"ג דמיפסלי דייני לא מצי פסלינהו לסהדי משום מיגו:

ומקשי' אי הכי היינו דרב דימי דמוקי לה למתניתין בדקאמר בעל דין מעיקרא דאית ליה שתי כתי עדים כדאמרן. ומפרקינן איכא בינייהו מיגו וכו'. אית דמפרשי רבין סבר אמרי' מיגו בעלמא כדקיימא הכא טעמא משום מיגו ואי לאו הכי לא הוה פסיל רבי מאיר ולרב דימי לא אמרי' מיגו בעלמא. ולא מסתבר דאכתי לא ידעי' הי מיגו איכא בינייהו ואי אכל מיגו דעלמא קאי הא לא דמי להאי מיגו כלל. אלא הכין פירושא איכא בינייהו האי מיגו דהכא בדיינין כשרין ועדים פסולין רבין סבר אמרינן מיגו ופסלינן להו לדייני ורב דימי סבר דגבי דיינין פסולין ועדים כשרין כיון דטעין מעיקרא דאית ליה שתי כתי עדים מצי למפסילינהו לכת ראשונה משום דצריך לברר אבל דייני היכא דעדים פסולין ודיינין כשרים לא מצי למפסלינהו לדייני משום מיגו ורישא מוקי לה בערכאות שבסוריא:

גופא אמר ריש לקיש פה קדוש יאמר דבר זה תני עדו. ומקשינן איני והאמר עולא הרואה את רבי שמעון בן לקיש בבית המדרש כאלו עוקר הרים וטוחן זה בזה שאין דבר קשה יכול לעמוד באמצע שאינו מתפרד ולמה ליה למקרייה לר' מאיר פה קדוש דמשמע דהוה חכים טפי מיניה. מתקיף ליה רבינא מאי קא קשיא לך הלא כל הרואה את ר"מ כו' אלמא רבי מאיר הוה חכים טפי מיניה ומפרקינן דלאו אקשויי קא מקשינן אלא הכי קא אמרינן בוא וראה כמה מחבבין זה את זה בהלכה שהרי ריש לקיש חכם גדול היה ואעפ"כ היה מחבב דברי ר' מאיר וקרי ליה פה קדוש. כי הא דיתיב רבי וקאמר אסור להטמין את הצונן בשבת כלומר מים צונן שמתיירא שמא יחמו אסורין להטמינן בחול צונן בשבת משום דאתי לאחלופי בהטמנת חמין ואמרינן בבמה מדליקין (ל"ד.) דאין טומנין את החמין משחשכה אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. אמר לפניו רבי ישמעאל בר' יוסי אבא התיר להתיר את הצונן והדר ביה רבי משמעתיה וסמך אדרבי יוסי:

ואקחה לי שתי מקלות כו' נועם תלמיד חכם שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה כלומר שמחבבין זה את זה וזה מתרץ דברי חבירו ואין מתכוין לחלוק עליו אלא א"כ רואה טעם ברור לסתור את דבריו. חובלים אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלין זה לזה לשון שועלים קטנים מחבלים כרמים (שה"ש ב'). לבנות לה בית בארץ שנער זה חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל דכתיב שתים נשים יוצאות אלמא תרתי הוו חנופה וגסות הרוח חנופה דכתיב בכנפי החסידה ואמרינן (חולין ס"ג.) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה כלומר שהיא חנפה גסות הרוח דכתיב ורוח בכנפיהם ולשון גסות הרוח הוא ואסיקנא חנופה וגסות הרוח תרווייהו נחות לבבל ולבתר הכי אשתרבב ליה גסות הרוח מבבל לעילם ולא אשתייר בבבל אלא חנופה לחודה דייקא נמי דכתיב לבנות לה ולא כתיב להם אלמא לא אשתייר בבבל אלא חדא מינייהו. ומקשינן וגסות בבבל לא שכיחא והאמר מר סימן לגסות הרוח עניות קס"ד עניות ממון ועניות בבבל שכיחא טפי ומדאית בה עניות ש"מ גסות הרוח גרמא להו. ומפרקינן מאי עניות דקאמר עניות תורה ובעולם הוא דאיכא עניות תורה שהרי לא זכתה ללמד לאחרים דכתיב אחות לנו קטנה ושדים אין לה ואמר רבי יוחנן זו עילם שזכתה ללמוד מדקרי לה אחות ולא זכתה ללמד דכתיב ושדים אין לה כלומר שלא זכתה להניק חלב תורה לאחרים שהתורה נמשלה כחלב שחייו של תינוק תלויין בו והמלמד נמשל כשדים דכתיב (ישעיה כ"ח) גמולי מחלב עתיקי משדים אבל בבל לית בה עניות תורה דא"ר יוחנן בבל בלולה במקרא לסימנא בעלמא נקטה. במחשכים הושיבני אמר ר' ירמיה זה תלמוד של בבל לפי שיש לו טעמים עלומים וצפונים כמים עמוקים ויש אומרים לפי שלא היו מחבבין זה את זה בהלכה היה תלמודם ספק בידם:

מתני' אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך כו' אוקמה רב דימי כגון דקבליה עליה בחד דכיון דליכא אלא חדא פיסול גמר ומקני ולא יכול למהדר ביה אבל היכא דקבליה עליה כבתרי כיון דלעלמא לא מהימן כבתרי ולדיליה נמי פסול לחד הוו להו תרי פסולי ולא גמר ומקני ואפי' רבנן מודו דמצי למהדר ביה. וראיה להא מילתא מההיא דאמרינן בריש פרקין עדו למאי אי לממון רחמנא פסליה ואוקי' כגון דקבליה עליה כבתרי ובהא פליגי ר"מ סבר יכול לחזור בו ורבנן סברי בד"א בזמן שמביא ראיה עליו שהוא קרוב או פסול דאיכא תרי פיסולי אבל אם היה כשר וקבליה עליה כי בתרי אינו יכול לפסלו. אע"ג דההוא לריש לקיש קא מתרצינן לה דאמר תני עדו וכבר אידחי ליה מימריה דריש לקיש מדקאמרינן מדקתני רישא דיינו וסיפא עדיו אלמא דוקא קתני אפילו הכי מסוגיא דשמעתא משמע דהכין דינא מדאוקי' כגון דקבליה כבתרי ואקשינן מאי קמ"ל דיכול למהדר ביה תנינא נאמן עלי אבא ואייתי התם הא דרב דימי ואי ס"ד דהא קמ"ל רב דימי דכל היכא דקבליה עליה כי בתרי בין כשר בין פסול מצי למהדר ביה אדקשיא לן מאי קמ"ל אדרבא תיקשי לן דבכה"ג לא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר ולא יכלת למימר דאכתי לא הוה ידעי' לה להא דרב דימי דהא אייתינן לה התם בהדי מתני' אלא ודאי ש"מ כדפרשי' והיינו טעמא דקתני ג' רועי בקר דליכא אלא חדא פיסולא אבל חד או תרי רועי בקר בתלתא יכול למהדר ביה. וההיא דאמרי' בשבועות (מ"ב.) בההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת עלי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא והימנוהו רבנן למלוה אע"ג דאיכא תרי פיסולי חדא דנוגע בעדות הוא ותו דהא לעלמא נמי לא חזי אלא לעד אחד ואיהו הימניה כי בתרי התם בדהימניה בשעת מתן מעות קא מיירי דשייכא הימנותא בשעבודה דהלואה. אי נמי לאחר מתן מעות ובדקנו מיניה דאין לאחר קנין כלום וכי תימא והרי ג' רועי בקר דאיכא תרי פיסולי חדא דלא גמירי דינא ותו דקיי"ל התם רועה פסול ואמר רבא רועי שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה יכילנא לשנויי מתני' ברועה דעלמא וכי קאמר התם רועה פסול בדידיה כדאיתא בהדיא בפ' שנים אוחזין (בבא מציעא ה:) מיהו שינויי דחיקי לא משנינא לך אלא אפי' תימא מתניתין בבקר דידיה וכי אמרי דכל היכא דאיכא תרי פיסולי לא גמר ומקני הני מילי היכא דכי מקביל להו להנך תרי פיסולי אנפשיה מפסיד אנפשיה מתרי אנפי כגון שקיבל עליו קרו או פסול בשני עדים כשרים דקא מרכיב ליה לפסול אתרי רכשי חדא דמכשר ליה לפסול ותו דמקבל ליה כתרי ובכי הא אמרינן דלא גמר ומקני אבל היכא דלא מסיק ליה לפסול אלא חד דרגא כגון קרוב והוא פסול וקבלו עליו בע"א כיון דהנך תרי פיסולי לא פסלי ליה תרווייהו בהאי סהדותא טפי ממאי דפסיל ליה חד מינייהו דהא קרוב וכשר אי נמי פסול ורחוק פסיל בהאי סהדותא אפי' בעד אחד והשתא נמי דהוה קרוב ופסול לא פסיל למילתא יתירתא כחד פסולא דמי דכי היכי דכי מקביל עליה קרוב וכשר אי נמי רחוק ופסול בעד אחד לא מצי למהדר ביה דהא לא קביל עליה פסידא יתירא כי היכי דלימא לא גמר ומקני הדין הוא סברא דידן. ואיכא מאן דאמר דהא קמ"ל רב דימי דאפי' היכא דקבליה עליה לאבוה כחד קאמר ר"מ דיכול לחזור בו. ולא מסתבר דאדרבא אדאיכפל לאשמועי' כחו דר"מ לישמעינן כחן דרבנן דאפי' היכא דקבליה עליה כבתרי לא מצי הדר ביה. ותו הא מדקאמר כגון דקבליה עליה בחד ולא קאמר אע"ג דקבליה עליה בחד ש"מ דלטעמא דרבנן הוא דאיצטריך כדפרשינן:

אמר רב יהודה אמר שמואל מחלוקת במחול לך דקאמר ליה תובע לנתבע נאמן עלי אבא או אביך אם יזכוך והרי הממון שיש לי בידך מחול לך דכיון דממונא ברשותא דנתבע קאי מכי גמר דינא קנייה כדתניא (ב"ב פ"ה.) ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ובהא קאמרי רבנן דאינו יכול לחזור בו אבל באתן לך דאמר ליה נתבע לתובע נאמן עלי אבא לחייבני לתת לך ממון זה שאתה טוענני כיון דממונא לא קאי ברשותא דהאי דבעי משקליה אפומא דאבא ואביך דכולי עלמא מצי האיך למהדר ביה דבאמירה בעלמא לא קני ליה. ואיבעי תימא היינו טעמא דשמואל משום דבמחול לך גמר ומקני ליה באתן לך לא גמר ומקני ליה ורבי יוחנן אמר באתן לך מחלוקת:

ואיבעיא לן באתן לך מחלוקת אבל במחול לך דברי הכל אינו יכול לחזור בו או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת וה"ק באתן לך נמי מחלוקת. ואתינן למפשטה מדרבא דאמר במחול לך דברי הכל אינו יכול לחזור בו. אי אמרת בשלמא רבי יוחנן הכי סבירא ליה רבא דאמר כרבי יוחנן אלא אי אמרת קסבר רבי יוחנן בין בזו ובין בזו מחלוקת בין שמואל ובין רבי יוחנן תרווייהו סבירא להו דבמחול לך פליגי ורבא אמר כמאן. ודחי רבא טעמיה דנפשי' קאמר ולא סבירא ליה כחד מינייהו:


דף כד עמוד ב[עריכה]


ואותיבניה לרבא מהא דתנן היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו חבירו השבע לי בחיי ראשך והפטר ר' מאיר אומר יכול לחזור בו ולהשביעו שבועת הדיינין וחכ"א אינו יכול לחזור ודייקי' מאי לאו באותן הנשבעין ולא משלמין דקאמר לי' תובע דור לי בחיי ראשך והפטר דהוה ליה [כמחול לך אלמא] במחול לך נמי פליגי ומפרקי' לא הכא במאי עסקי' באותן הנשבעין ונוטלין כדמיפרשי בפרק כל הנשבעין שבתורה דקאמר ליה נתבע לתובע דור לי בחיי ראשך וטול דהוה ליה כאתן לך. ומקשי' אי הכי למה לי למיתנא תרתי אי אמרת בשלמא במחול לך נמי מחליקת אשמועי' רישא באתן לך וסיפא במחול לך אלא אי אמרת במחול לך דברי הכל אינו יכול לחזור בו ורישא וסיפא באתן לך תרתי באתן לך למה לי ומפרקי' תנא תולה בדעת אחרים כגון אבא ואביך ותנא דור לי בחיי ראשך דהייינו תולה בדעת בעל דין עצמו. וצריכא דאי תנא תולה בדעת אחרים בהא קאמר רבי מאיר דיכול לחזור בו משום דמעיקרא כי קבלנהו עליה לא גמר ומקני דאמר מי יימר דאתו ומסהדי אבל תולה בדעת עצמו אימא מודה להו לרבנן דהא ודאי ידע ביה בבעל דיניה דמשתבע בחיי רישיה כי היכי דלישקול וכיון דידע וקבל ודאי גמר ואקני ולא מצי למהדר ביה. ואי אשמועינן בתולה בדעת עצמו בהא קאמרי רבנן דלא מצי למהדר ביה דגמר ומקני אבל בתולה בדעת אחרים אימא מודו ליה לרבי מאיר צריכא:

אמר רבי שמעון בן לקיש מחלוקת בבא לחזור בו לפני גמר דין אבל אם בא לחזור לאחר גמר דין דברי הכל אינו יכול לחזור בו דכיון דשתיק עד דגמר דיניה ודאי גמר ומקני ותו לא מצי למהדר ביה ור' יוחנן אמר לאחר גמר דין מחלוקת:

איבעיא להו לאחר גמר דין מחלוקת לפני גמר דין דברי הכל יכול לחזור בו או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת ופשיטנא מהא דאמר רבא קיבל עליו קרוב או פסול אם בא לחזור בו לפני גמר דין יכול לחזור בו לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו. אי אמרת בשלמא לאחר גמר דין מחלוקת אבל לפני גמר דין דברי הכל יכול לחזור בו רבא דאמר כרבנן ואליבא דרבי יוחנן אלא אי אמרת בין בזו ובין בזו מחלוקת רבא דאמר כמאן אי כרבי מאיר אפי' לאחר גמר דין יכול לחזור בו אי כרבנן אפי' לפני גמר דין אינו יכול לחזור בו וכי תימא רבא דאמר כר' מאיר ואליבא דריש לקיש דאמר מחלוקת לפני גמר דין אבל לאחר גמר דין דברי הכל אינו יכול לחזור בו שביק רבנן ועביד כרבי מאיר וכי תימא לעולם קסבר ר' יוחנן בין בזו ובין בזו מחלוקת ורבא טעמיה דנפשיה קאמר דקסבר מחלוקת לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין דברי הכל יכול לחזור בו אימת אשמועינן רבא דבהכי פליגי דקא פסיק ואמר לפני גמר דין יכול לחזור בו לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו אדרבא כיון דאתא לפלוגי אדריש לקיש ודרבי יוחנן הוה ליה לברורה לפלוגתא דרבי מאיר ורבנן לפום סברא דידיה והדר לישמועי' היכי דינא ומר שבקה למתני' ולא פירשה איכפל לאשמועינן פיסקא דדינא ש"מ מסמך סמך ליה אמימרא דאמוראי דפירשוה למתני' וש"מ לאחר גמר דין מחלוקת אבל לפני גמר דין דברי הכל יכול לחזור בו ש"מ והכין אסקה נמי רב נחמן בר יעקב לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים ואצטריך לאשמועינן דהלכה כדברי חכמים משום דמסתבר טעמיה דר' מאיר טפי דלא אשכחן כי האי גוונא דליחייב בדיבורא בעלמא.

רב אשי מתני הכי שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב באתן לך מחלוקת או במחול לך מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה באתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים. בסורא מתני הכי. בפומבדיתא מתני אמר רב חנינא בר שלמיה שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו בא לחזור בו לפני גמר דין וכבר קנו מידו מהו שלח להו אין לאחר קנין כלום והילכתא ככולהו לישני.

נקיטי' השתא מהאי שמעתא דמאן דקביל אנפשיה קרוב או פסול אי נמי קרובו והוא פסול וקבליה עליה בחד בין לסהדותא בין לדינא ולא קנו מידו וקאתי השתא למהדר ביה לפני גמר דין יכול לחזור בו לא שנא באתן לך ולא שנא במחול לך לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו דקיי"ל באתן לך מחלוקת ולאחר גמר דין אבל לפני גמר דין יכול לחזור בו וכי תימא הכי דשמעינן מינה דלפני גמר דין יכול לחזור בו הני מילי באתן לך אבל במחול לך לעולם אימא לך בין לפני גמר דין בין לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו נשמעינה מדשמואל דאמר מחלוקת במחול לך ושלחו ליה מבי רב לשמואל לפני גמר דין וקנו מידו מהו ושלח להו אין לאחר קנין כלום טעמא דקנו מידו הא לאו הכי מצי למהדר ביה אלמא קסבר לאחר גמר דין מחלוקת אבל לפני גמר דין דברי הכל יכול לחזור בו אישתכח השתא לטעמיה דשמואל דבמחול לך פליגי ולאחר גמר דין אבל לפני גמר דין דברי הכל יכול לחזור בו ואפי' במחול לך. ואע"ג דלית הילכתא כוותיה דשמואל דאמר מחלוקת במחול לך. מדשמואל נשמע לרבי יוחנן לאו מי אמר שמואל לרבנן במחול לך אינו יכול לחזור בו ואפ"ה לפני גמר דין יכול לחזור בו דבין לשמואל בין לרבי יוחנן אליבא דרבנן במחול לך חדא מחתא מחתי ליה ותו דהא אמר רבא קיבל עליו קרוב או פסול לפני גמר דין יכול לחזור בו לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו ולא קא מפליג בין אתן לך למחול לך:

והני מילי היכא דקביל עליה קרוב ופסול בחד אי נמי כשר כי בתרי אבל קביל עליה קרוב או פסול כי בתרי אפי' לאחר גמר דין מצי למהדר ביה בין באתן ללך בין במחול לך דהא אוקימנא למתני' כגון דקבליה עליה כחד מכלל דאי קבליה עליה כבתרי מצי למהדר ביה. והני מילי דלא קנו מיניה אבל אי קנו מיניה לא שנא קביל עליה קרוב או פסול כחד לא שנא כי בתרי ול"ש לפני גמר דין ולא שנא לאחר גמר דין ל"ש באתן לך ולא שנא במחול לך לא מצי למהדר ביה דקיי"ל אין לאחר קנין כלום. והני מילי בתולה בדעת אחרים אי נמי בדעת בעל דינו אבל מאן דאית ליה מלוה או פקדון גבי חבריה ואמר מחול לך ולא תליה למילתא במידי אחרינא לאלתר הויא מחילה דעד כאן לא שאני לן בין קודם גמר דין לאחר גמר דין אלא בתולה בדבר אחר משום דלא גמר ומקני דסבר מי יימר דאתי ומסהדי מיהו היכא דאתו ואסהידו ביה וגמרוה לדיניה אפומייהו כיון דלא הדר ביה מקמי גמר דין ודאי גמר ואקני אבל היכא דהדר ביה מקמי גמר דין מצי למהדר ביה דאכתי איכא למימר דלא גמר ואקני דסבר מי יימר דאתו ומסהדי וכיון דחזא דאסהידו קא בעי למהדר ביה דאדעתא דהכי לא אקני ליה אבל במחילה גרידתא אפי' אמר ליה בשוקא לא מצי למהדר ביה כדתניא (ב"ב פ"ה.) ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח וגרסי' בקידושין בפ"ק (ט"ז.) גבי מתניתין דעבד עברי נקנה בכסף אלא שטר שיחרור למה לי שטרא לימא ליה באפי ב"ד זיל אי נמי באפי בי תרי אלמא במחול לך סגיא באפי תרי באמירה בעלמא.

ולענין מי שנתחייב לחברו שבועה ואמר דור לי בחיי ראשך אי נמי בתובע את חבירו ואמר לו הנתבע רצונך השבע וטול שבועה במקום גמר דין קיימא דהתם קתני נאמן עלי אבא והכא קתני דור לי בחיי ראשך וכי היכי דלגבי נאמן עלי אבא אמרי' לאחר גמר דין מחלוקת והתם לא הוי גמר דין עד דאתו אבא ואביך ומסהדי ומחייבי ליה בי דינא אפומייהו ולא מיחסר אלא נתינה בלחוד לגבי דור לי בחיי ראשך וטול נמי לאחר גמר דין מחלוקת וגמר דין לא הוי עד דמשתבע ומחייבי ליה בי דינא להאיך לשלומי והוא הדין במחול לך עד דמשתבע ופטרי ליה בי דינא. ואיכא למימר דגמר דין דשבועה מכי אמר ליה ב"ד דור לי בחיי ראשך וטול וראיה להא מילתא מההיא דגרסינן ביש נוחלין (קכ"ח.) עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי כו' עד רצונך השבע וטול נשבע ונוטל ואינו יכול לחזור. ואי ס"ד גמר דין דשבועה לא הוי אלא לאחר שבועה האי נשבע ונוטל נוטל ואינו יכול לחזור בו מיבעי ליה ומדקאמר נשבע ונוטל משמע בשבועה דלאחר חזרה קא מיירי והכי קתני אינו יכול לחזור בו אלא נשבע ונוטל ומילתא צריכא עיונא:

מתני' ואלו הן הפסולין המשחק בקוביא דפסיל מדרבנן כדמפרש בפרק שבועת העדות (שבועות ל"א.) ובגמרא מפרש מאי טעמא פסיל. ומלוה ברבית מדאורייתא פסול דקא עבר אלאו דלא תקח מאתו דכיון דעבר אאיסור לאו הוה ליה רשע דילפי' מחייבי מלקיות דקרינהו רחמנא רשעים דכתיב והיה אם בן הכות הרשע והתם בחייבי לאוין גרידי קאי דסמיך ליה לא תחסום שור וכיון דהוה ליה רשע פסול לעדות דכתיב אל תשת ידך עם רשע והאי נמי רשע דחמס הוא דכיון דעבר על איסור לאו משום ממון עבר נמי אלאו דלא תענה ברעך עד שקר משום ממון. ומפריחי יונים בגמרא מפרש להו ומדרבנן הוא דפסילי דומיא דמשחקין בקוביא כדבעינן למימר קמן. וסוחרי שביעית שלוקחין פירות שביעית בזול על מנת למוכרן ביוקר ומוכרין ורחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה והואיל וחימוד ממון מעבירן על דברי תורה הוו להו רשע דחמס. והיינו טעמא דערבינהו לפסולי דאורייתא בדרבנן ומננהו בחדא משום דדמו להדדי דקא עבדי איסורא משום ממון. וכי תימא ליתני נמי הגזלנין והנך כולהו שאני הנך דקא שקלי בעל כרחא דבעלים כדמברר בפרק מרובה (בבא קמא ע"ט:) דגזלן לא הוי אלא כגון בניהו בן יהוידע אבל הני כולהו דמתני' מדעת בעלים קא שקלי.

א"ר שמעון בתחלה היו קורין אותן כו' בגמרא מפרש לה. אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אמשחק בקוביא קאי והוא הדין נמי למפריחי יונים דתרווייהו חד טעמא נינהו למאן דאמר אי תקדמה יונך ליון וטעמא דרבי יהודה דכיון שאין לו אומנות אלא היא ואינו עסוק במשא ומתן עם הבריות אינו חס על ממונן של בריות אבל אם יש לו אומנות שלא היא הרי הוא כשר והכי מוכח בגמרא לקמן לטעמא דרבי יהודה:

ומתמהינן אמתני' משחק בקוביא מאי איסורא קא עביד דפסלת ליה אמר רמי בר חמא משום דהויא לה אסמכתא דקאמר אי נצחנא משלמת לי ואי נצחת משלימנא לך וקיימא לן כל דאי אסמכתא היא ולא קניא. ועיקר לישנא דאסמכתא כאדם שסומך על דבר שאינו וכסבור שיוכל לנצח ופעמים שמנצחין אותו ואשתכח דמעיקרא לא גמר ומקני דאי היוה ידע דהוה מנצחי ליה לא הוה מתני הילכך הוה ליה כי גזל וגזרו ביה רבנן אבל מדאורייתא לאו גזלן הוא דהא מדעת בעלים קא שקיל ולא קא עבר אלאו דלא תגזול כדברירנא לעיל.

רב ששת אמר כל כי האי גונא לאו אסמכתא היא דבשלמא כל מידי דסתמא דעתיה דיכול למעבד כגון אם אוביר ולא אעביד דכיון דבידיה למעבד סמכא דעתיה דלא קמוביר ולא גמר ומקני דאי הוה מסיק אדעתיה דמוביר לא הוה מתני אנפשיה וכן המשליש את שטרו דסמכא דעתיה דפריק לה ולא גמר ומקני והאי דקאמר הכי למדחא שעתיה הוא דקאמר והוה ליה גזל אבל כי האי גוונא דאין בידו לנצח לא סמכא דעתיה דודאי נצח ומעיקרא אספיקא נחית וגמר ואקני ולאו גזל הוא אלא לפי שאין עוסקין בישובו של עולם כמו שפירשנו:

מאי בינייהו איכא בינייהו דגמיר אומנותא אחריתי למאן דאמר משום דהויא ליה אסמכתא אע"ג דגמיר אומנותא כיון דעבר חדא זימנא הוה ליה גזלן ולמאן דאמר לפי שאין עסוקין בישובו של עולם כיון דגמיר אומנותא אחריתי הרי עסוקין בישובו של עולם:

תנן ר' יהודה אומר כו' אלמא טעמא משום ישובו של עולם הוא וכ"ת פליגי רבנן עליה דר' יהודה דאפי' בזמן שיש לו אומנות אחרת פסלי משום אסמכתא והא אמר רבי יהושע בן לוי כל מקום ששנה ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים אימתי כגון הא דמתני' דהכא ובמה כגון היכא דקתני בד"א ור' יוחנן אמר אימתי לפרש ובמה לחלוק דכ"ע מיהת כל מקום ששנה ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש.


דף כה עמוד א[עריכה]


ודחינן גברא אגברא קא רמית אינהו סברי לא פליגי ורמי בר חמא סבר פליגי: ומתמהינן ולא פליגי והתניא ר' יהודה אומר כו' ומפרקינן ההוא דקתני וחכמים אומרים ר' יהודה היא דאמר לה משום ר' טרפון ובכמה דוכתא קרי ליה ליחיד חכמים כדאמרינן התם (ב"מ ס:) מאן חכמים ר' אחא היא וכן בפרק אלו נערות (כתובות ל"ג:) מאן חכמים כו' וברישא אשמועינן ר' יהודה סברא דנפשיה והדר אשמועינן סברא דרביה וקרי ליה חכמים אבל רבנן דמתני' כר' יהודה סבירא להו.

מאי ר' טרפון דתניא ר' יהודה אומר משום ר' טרפון לעולם אין אחד מהן נזיר לפי שאין נזירות אלא להפלאה ופי' כגון שהיו שנים יושבין ואחד עובר זה אמר עליו שהוא נזיר וזה אמר שאינו נזיר אמר אחד מהן אם כמותי הוא הריני נזיר והשני אומר אם כמותי הוא הריני נזיר ונמצא כאחד מהן קסבר ר' טרפון כיון דהוה מספקא ליה מעיקרא אי נזיר הוא ואי לאו נזיר הוא לא משעביד נפשיה לפי שאין נזירות אלא להפלאה כלומר דמפרש את דבריו שיהא נזיר מ"מ דכי לא יפליא מפרש משמע ה"נ כיון דלא ידע אי קני אי לא קני לא גמר ומשעבד נפשיה. וקיי"ל כרב ששת חדא דהא ר' יוחנן וריב"ל קיימי כותיה ותו דאפי' תימא פליגי רבנן עליה דר' יהודה הא איפסיקא הילכתא לקמן כר' יהודה:

פיסקא מלוי ברבית אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות דקא עבר אלא תשיך משום ממון ומתני' דקתני מלוה ברבית אמלוה ואלוה קאי והכי קאמר מלוה הבאה ברבית כלומר מי שבאה לו מלוה ברבית ומשמע אתרווייהו:

בר בנתוס כו' ומקשינן והא כיון דאסהיד דלדיליה אוזיף ברבית איפסיל ליה איהו ותו לא מהימן למפסליה למלוה ומפרקינן רבא לטעמיה דאמר רבא אדם חשוב קרוב אצל עצמו וכשם שאין אדם משים את קרובו רשע לפסלו ולבטל עדותו שמעיד על אחרים כך אין אדם משים את עצמו רשע לפסול את עצמו לבטל את עדותו שהעיד על חבירו וכבר ברירנא בפ"ק:

ההוא טבחא דנפיק טריפתא מתותי ידיה בחזקת כשרה פסליה רב נחמן לעדות ועבריה אזל כו' הלך וגדל את שערו וצפרניו כאדם בעל תשובה שמתאבל על מה שעשה ואסיקנא לא הויא ליה תקנתא לאהדוריה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזור אבידה בדבר חשוב אם ימצא אבידת חבירו במקום שאין עדים שרואין אותו ויחזירנה לבעלים דודאי הדר ביה מחימוד ממון דהא אפילו במקום שאין מכירין אותו ואינו בוש מהן מחזיר אבידה בדבר חשוב אבל במקום שמכירין אותו איכא למימר דמשום כיסופא בעלמא הוא דמהדר או שיוציא טרפה מתחת ידו לאסרה על עצמו בדבר חשוב כגון בהמה גסה וכיוצא בה ומשלו ופשוטה היא:

פיסקא ומפריחי יונים הכי תרגימו בבבל אי תקדמה יונך ליון מתנין ביניה אם יונתך קודמת ליונתי אני נותן לך כך וכך ומפריחין אותן כאחת ומנקשין אחריהן וכל אחת ואחת מכרת ניקוש של בעליה וממהרת לעוף לקול הניקוש ומי שיונתו קודמת נוטל מחבירו כפי תנאו ר' חמא בר אושעיא אמר קושרין חוט ארוך ביונים וקצהו בעץ כדי שלא תוכל היונה לנשאו ולברוח ומפריחין אותן על הגגין והן מצפצפין ויוני שובכין ויוני עליות של בני העיר מתקבצין שם לקולן והוא פורש להן רשתות ונוטלן והו"ל גזל:

ואמרי' מאן דאמר אי תקדמה יונך ליון מ"ט לא אמר ארא מפני דרכי שלום בעלמא הוא דאסיר דתניא בפ' השואל פרה יוני שובך ויוני עליה יש בהן גזל מפני דרכי שלום דממילא קאתין ולא זכה בהן בעל השובך וכיון דאין להן בעלים אשתכח דלית בהו צד גזל כלל כי היכי דליפסליה עילויהו ואי איכא למפסליה עילויהו גבי אי תקדמה יונך ליון דקא שקיל מידי דאית ליה בעלים שלא כדין ואיכא צד גזל ומ"ד ארא מ"ט לא אמר אי תקדמה יונך ליון אמר לך היינו משחק בקוביא ותו למה לי למתנא תרתי ומ"ד אי תקדמה יונך ליון אמר לך תנא משחק בקוביא דהוי תולה בדעת עצמו לאשמועי' דהוי אסמכתא והדר תני מפריחי יונים לאשמועינן תולה בדעת יונו וצריכי דאי תנא תולה בדעת עצמו התם הוא דלא גמר ומקנה דסמכא דעתיה דאיהו נצח דאמר קים לי בנפשאי דאנא ידענא טפי ואי הוה מסיק אדעתיה דנצחי ליה לא הוה מקנה הינכך לאו אדעתא דנצחי ליה אקני ומאי דשקלי מיניה גזל הוי אבל תולה בדעת יונו דלספיקא קא נחית ואפ"ה אתני ס"ד אמר גמר ומקנה ולאו גזל הוא קמ"ל ואי אשמועינן תולה בדעת יונו התם הוא דהוי גזל דהא בנקשא תליא מילתא שכן דרך מפרחי יונים לעוף שמנקשים אחריהן בדפין של עץ וכל אחת ואחת מכרת ניקוש בעליה ויודעת לפי מה שהיא מלומדת וממהרת לעוף הילכך סבר אנא ידענא בנקשא טפי וסמכה דעתיה דנצח ולא גמר ומקנה אבל תולה בדעת עצמו אימא נחית שהרי (אין) אדם זריז במלאכת ידיו יותר מחכמה שצריך בה לעיון ומחשבה ופעמים שמחשבתו מסתכלת אימא אסמכתא היא צריכא. והאי טעמא לא סליק אלא לטעמא דמ"ד דטעמא דמשחק בקוביא משום אסמכתא הוא הילכך איצטריך למתנא תרתי חדא בתולה בדעת עצמו וחדא בתולה בדעת יונו וצריכי כדאמרן אבל לטעמא דמ"ד לפי שאין עסוקין בישובו של עולם מה לי תולה בדעת עצמו מה לי תולה בדעת יונו אלא ודאי על כרחך כי קא מיירי אליבא דמאן דמוקי טעמא דמתני' משום אסמכתא הוא ולאו משום דהכי הילכתא דהא ברירנא דלית הילכתא הכי אלא הא קמ"ל דלא סליק טעמא דמ"ד אי תקדמה יונך ליון אלא אליבא דמאן דמוקי טעמא דמתני' משום אסמכתא דאי למאן דאמר לפי שאין עסוקין בישובו של עולם היינו משחק בקוביא ותרתי למה לי בשלמא למ"ד משום אסמכתא תנא תולה בדעת עצמו וקתני תולה בדעת יונו אלא למ"ד לפי שאינן עסוקין בישובו של עולם מה לי תולה בדעת עצמו מה לי תולה בדעת יונו:


דף כה עמוד ב[עריכה]


מתיבי המשחק בקוביא אלו המשחקים בפיספסין והן שברי עצים ולא פיספסין בלבד אמרו אלא אפילו קליפי אגוזים שאין עשוין לכך ואקראי בעלמא הוא ומאימתי חזרתן משישברו את פיספסין ויחזרו בהן חזרה גמורה וקא מפרש גמרא דמאי חזרה גמורה דקתני דאפי' בחנם נמי לא עבדי וכן הני כולהו גמרא קא מפרש להו מלוה ברבית כו' ומאימתי חזרתן משיקרעו את שטריהן לא מבעיא דאי שקלי רביתא דמחייבי לאהדורי רביתא דשקול אלא אפי' אית להו שטרי דכתיב בהו רבית וצריכי שהויינהו למגבא ממונייהו דלא תחזי כמלוה על פה אסור להו לשהויינהו אלא מחייבי למקרעינהו מיד והדרי ותבעי ליה ללוה בלא שטרא ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפי' לגוי נמי לא מוזפי שהעושה תשובה צריך לקדש עצמו במותר לו ולעשות הרחקה יתירה כדי שלא יבא עוד לידי קלקול. מפריחי יונים אלו שממרין את היונים מלשון ממרים הייתם למ"ד אי תקדמה יונך ליון הרי הן ממרין זו על זו ולמ"ד ארא הרי הוא ממרה אותן על אחרים להטעותן. וי"א למ"ד ארא משמע ליה ממירין לשון ארא ולמ"ד אי תקדמה יוניך ליון משמע ליה ממירין לשון ערבונות כדאמרינן בבמה מדליקין (ל"א.) מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה כל מי שיקניט את הלל כו' ולאו מילתא היא דאם כן ממירין על היונים מיבעי ליה. ולא יונים בלבד אמרו אלא אפי' בהמה חיה ועוף דלאו מילתא דשכיחא נינהו. ומאימתי חזרתן משישברו את פגמיהן דפין שמזרזין בהן ולמ"ד ארא משישברו עצים שהיונים קשורין בהן ויחזרו בהן חזרה גמורה ומפרש גמרא להאי חזרה גמורה דאפי' במדבר נמי דקא שקלי מיוני מדבר ואפי' משום דרכי שלום נמי ליכא לא עבדי ולמ"ד ארא נקט לה גמרא לפרושה לברייתא הכי דאי למ"ד אי תקדמה יונך ליון מה לי בישוב מה לי במדבר ולמ"ד אי תקדמה יוניך ליון איכא לפרושי כדפריש גבי משחק בקוביא דאפי' בחנם נמי לא עבדי ואיידי דאמר התם לא אצטריך למימר הכא דהא למ"ד אי תקדמה אידי ואידי חד טעמא הוה אבל למ"ד ארא בעי' בירו' אחרינא והאי דבעי הרחקה כולי האי כי היכי דתשתקע ההיא עבירה מינייהו לגמרי סוחרי שביעית אלו שנושאין ונותנין בפירות שביעית ומאימתי חזרתן משתגיע שביעית אחרת ויבדלו שיפקירו פירות שדותיהן וגנותיהם לענים. אמר ר' נחמיה לא חזרת דברים בלבד אמרו לומר לא נאסוף עוד פירות שביעית אלא חזרת ממון משיוציאו ממון מתחת ידם כיצד אומר אני פלוני כו' דכתיב קדש תהיה לכם מה קדש תופס את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה והאי דלא קתני בכולהו חזרת ממון אלא בשביעית משום דלא צריך דפשיטא לן דכל מידי דאית ביה ריח גזל וכיוצא בו אין תשובתו תלויה אלא בחזרת ממון וכי איצטריך לאשמועינן גבי שביעית דאע"ג דהפקירא הוא ולית ביה גזל בעי חזרת ממון והאי דבעי למתבינהו לעניים משום דעיקר שביעית לענים הוא דכתיב ואכלו אביוני עמך. ועיקר ביעור היכא דלא מספקי בעלים למיכליה לההוא מדעם בקדושת שביעית לעניים הוא והכא לאחר זמן הביעור מיירי אי נמי קודם הביעור דאע"ג דהוה יכיל למיכלינהו בקדושת שביעית לא הויא חזרה גמורה עד שיוציא הממון מתחת ידו ויתננו לעניים וכולה מילתא הרחקה יתירה היא. קתני מיהת לא מפריחי יונים בלבד אמרו אלא אפי' בהמה בשלמא למ"ד אי תקדמה יוניך ליון היינו דמשכחת לה בהמה י"א שמלמדה לרוץ כשתשמע קולו ומסתברא כגון הפרשים שמריצים את סוסיהם ומתנין ביניהם שהקודם לחבירו יטול הימנו כך וכך אלא למ"ד ארא בהמה בת אטעויי בהמות אחרינתא היא והלא אין אחרות נמשכות אחריה. ומפרקינן אין משכחת לה בשור הבר שדומה לחיה ודרך חיות המצויות במדבר להלך כאחת ונמשכות זו אחר זו ופעמים שאדם מגדל שור הבר בתוך ביתו ומלמדו לילך ולחזור לבית והוא מטעה את החיות לבא אחריו ופעמים שאחרות שיש להן בעלים נמשכות אחריה והו"ל גזל וכמ"ד שור הבר מין בהמה בין לאסור חלבו ושלא לכסות את דמו דאי למ"ד מין חיה הוא הא תנא ליה חיה וא"כ בהמה דקתני היכי משכחת לה:

תנא הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין גרסינן בסוף פ' הכונס צאן לדיר (בבא קמא ס"ב.) מה בין גזלן לחמסן חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי. ומתמהינן גזלן דאורייתא הוא אל תשת חמס עד דכתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ומפרקי' לא צריכא במציאת חרש שוטה וקטן דלית ליה זכייה מדאורייתא ואין בהן גזל אלא מפני דרכי שלום שלא יתקוטט עם אביו או עם קרוביו דתנן בגיטין מציאת חרש כו'. והשתא קאתי למימר טעמא מאי לא גזרו בהו מעיקרא מעיקרא סבור לא שכיחא ולא גזרי' בה אי נמי משום דרכי שלום בעלמא הוא דלא ליתי לאנצויי בהדי אבות כיון דחזו סוף סוף ממונא קא שקלי וקא עברי אתקנתא דרבנן פסלונהו רבנן. והחמסנין מעיקרא סבור דמי קא יהבי שאעפ"י שכופין את הבעלים למכור בעל כרחן כיון דאינהו קא מזבני אגב אונסייהו ושקלי דמי גמרי ומקני כיון דחזו דקא חטפי ושקלי כעין גזל ושדו להו לדמים קמייהו פסלונהו רבנן דכי האי גוונא ודאי לא גמרי בעלים ומקני ואמטו להכי גזרו בהו רבנן. ועוד הוסיפו עליהן וכו' כל גזירתא וגזירתא תני באפי נפשה. הרועים שבהמתן נכנסת בשדות אחרים והגבאין שגובין מסים וארנונות מישראל ברשות המלך והמוכסין. והרועים מעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא ולאו אינהו קא מכווני לעיולינהו להתם כיון דחזו דקא מיכווני ושדו להו התם גזרו בהו רבנן. ויש אומרים שנוטלין מן הזרעים של בני אדם ומשליכין לפני בהמתן גזרו בה רבנן בכולהו אפי' מסתמא. הגבאין מעיקרא סבור הורמנא דמלכא קא עבדו כדשמואל דאמר (ב"ב נ"ה.) דינא דמלכותא דינא כיון דחזו דקא שבקי עתירי ושקלי מעניי ומרצו לי' למלכא בממונא דעניי גזרו בהו רבנן דאיבעיא להו למיחזי ממונא דמרצי ביה מלכא ולמשדייה אכולהו ולמגבא מכל חד וחד לפום מאי דחזי ליה. והמוכסין אי במוכס שאין לו קצבה היינו גזלנין ממש אלא הב"ע במוכס שיש לו קצבה מעיקרא סבור מאי דקיץ להו קא שקלי ודינא דמלכותא דינא כיון דחזו דשקלי טפי גזרו בהו רבנן:

אמר רבא רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה. ומי אמר רבא הכי והא אמר רבא רועי בהמה דקה בא"י פסולין משום ישוב א"י בח"ל כשרין עד שיודע שהן מתכוונין לשלח בהמתן בשדות אחרים רועי בהמה גסה אפי' בא"י כשרים כדבעי' השתא למימר טעמא. ומפרקינן מגדלי בהמה איתמר שמגדלי בהמה דקה בבתים ובחצרות פסולין מגדלי בהמה גסה כשרים מ"ט בהמה דקה משתמטא ואזלא בהמה גסה לא משתמטא ואפשר לנטורה. אי נמי בהמה דקה כיון דאפשר להביא מח"ל לארץ אחמירו בה טפי וגזרו בה בהמה גסה דטריחא בה מילתא לא גזרו בה רבנן וההיא דמפלגינן נמי בפ' מרובה בין בהמה דקה לבהמה גסה לענין גידול היא אבל לרעות באתר של ישוב לא שנא בהמה דקה ולא שנא בהמה גסה אסור:

הכי נמי מסתברא דרועי בהמה גסה פסולי לעדות דקתני נאמנין עלי שלשה רועי בקר מאי לאו לעדות וטעמא דקבלינהו עילויה הא לאו הכי פסולין וש"מ רועי בקר פסולין לעדות ודחינן לעולם אימא לך רועי בקר כשרין לעדות ומתני' דקבלינהו עילויה לדינא דלענין דינא כ"ע לא פליגי דכיון דלא גמירי פסילי לדינא דייקא נמי דקתני שלשה אלמא לדינא קא מיירי דאי לעדות שלשה למה ליה בתרי סגיא ודייקי' ואלא מאי לדינא מאי איריא דנקט רועי בקר אפי' כל בי תלתא דלא גמירי דינא נמי פסילי לדינא ומשנינן הא קמ"ל דאפי' הני דלא שכיחי בישוב ואין בקיאין בטיב משא ומתן ולא שמעו עיסקי דין בין אדם לחבירו היכא דקבלינהו עילויה לא מצי למהדר ביה ואע"ג דאידחי ליה סיעתיה דרבא ממתני' הילכתא כוותיה דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהדיא:

אמר רב יהודה סתם רועה פסול יש אומרים אעפ"י שלא נודע שבהמותיו נכנסות לשדה אחרת ויש אומרים סתם רועה אע"פ שלא ראוהו נוטל משדות אחרים ומשליך לפני בהמתו. סתם גבאי כשר עד שיראו אותו שנוטל יתר מן הראוי לו ומאי שנא רועה ומאי שנא גבאי רועה דאי נמי דלא מיכוון איהו אזלי בהמות דיליה ועיילי גזרו ביה רבנן גבאי דאפשר ליה דלא שקיל יתירא לא גזרו ביה רבנן אי נמי רועה כיון דלאו בישוב קאי אע"ג דלא חזו ליה דעביד כיון דיכיל למעבד ולא חזו ליה גזרו ביה רבנן גבאי דאם איתא דשקיל יתירא מצוח הוה צוחי אינשי עילויה והוה מיגליא מילתא מדלא צוחי עליה ש"מ מאי דחזי ליה קא שקיל:

אבוה דרבי זירא עבד גבאותא תליסרי שני כי אתי ריש נהרא למאתא כו' כשהיה שר העיר בא לעיר ומבקש ממון מבני העיר והי' אביו של רבי זירא רואה תלמידי חכמים היה אומר להן בפי' שיחבאו שמא יראה שר העיר שרבים בני העיר ויבקש מהן ממון הרבה לפי שצנועין היו ולא היה מתיירא שמא ילשינו עליו לשר העיר וכשהיה רואה שאר בני אדם היה מגיד להן ששר העיר בא לעיר והאידנא נכוס אבא לפום ברא כלומר שמבקש ממון הרבה ושוחט את האב לפני הבן והן מבינין שמזהירין להחבא והולכין ונחבאין ולא היה אומר להן להחבא בפי' שמא ישמע אדם שאינו הגון וילך ויגיד עליו לשר העיר וכשהיה בא שר העיר ומצוה עליו לגבות ממון המס מבני העיר היה אומר לו ממי אבקש ממון מרובה כזה והלא יושבי העיר מועטין והיה מתרצה שר העיר בממון מועט כי הוה קא ניחא נפשיה אמר להו שקולי תליסר מעי דצרירי בסדינאי והבו ליה לפלניא דשקלתינהו מיניה ולא אצטריכו כלומר שבקשו הימנו כך וכך ממון וגבה מכל בני העיר כראוי להן ונשאר אחד מהן לבסוף ונתן כל הממון שגבה מן הראשונים לשר העיר ולא נתרצה לו והלך וגבה מן האחרון כשיעור מה שהיה חייב והלך ומצאו לשר העיר שנתרצה בראשונים או שהלך לו וכיוצא בהן לפיכך נתחייב להחזירן לבעלים ואין לשאר בני העיר בהן כלום כי מעשה דרב סיפרא דאיתרחיש ליה ניסא באתריה כדאיתא בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קט"ז.). ולענין הגזלנין והחמסנין והמוכסין קי"ל דלא שנא גזלנין ולא שנא חמסנין סתמן פסול דכי איצטריך רב יהודה לפלוגי בין רועה לגבאי משום דתרווייהו ליכא איסורא בסתמייהו כלל דהא רועה כי לא רעי בארעאתא דאחריני שפיר דמי וגבאי נמי דינא דמלכותא דינא אבל גבי גזלנין וחמסנין לא איצטריך לאירויי דודאי סתמן פסול מאי טעמא גזלנין סתמן היינו פירושן דסוף סוף ממונא קא שקלי ופסלינהו רבנן וחמסנין אע"ג דלא פסלינהו אלא מכי חזו דקא חטפי ושקלי לאו למימרא דלא מיפסלי עד דחזו ליה דחטפי ושקלי דא"כ מאי ניהו דקא אמרי' דגזרו בהו רבנן הא ודאי גזלן גמור הוא ומדאורייתא נמי פסול אלא טעמא דגזרינן דמכי חזו רבנן דחטפי ושקלי גזרו בכל חמסנין דעלמא ודמו לרועים דכיון דחזו רבנן דשדו גבי בהמתן בכוונה גזרו אכל רועים דעלמא ואמטול הכי סתמן פסול ואשמועינן רב יהודה רועים וכ"ש חמסנין דהשתא רועים דלא ידעינן אי עבדי איסורא כלל ואי לא פסולין חמסנין דודאי קא עבדי איסורא דמכל מקום חמסנין נינהו לא כל שכן. והמוכסין סתמן כשר דומיא דגבאין ואשמועינן גבאין והוא הדין למוכסין:


דף כו עמוד א[עריכה]


פיסקא אמר ר' שמעון בתחלה לא היו קורין אותן אלא אוספי שביעית כו' מאי קאמר וסבר רב יהודה למימר הכי קאמר בתחילה היו אומרי' אוספין כשרין אע"פ שמרבין לאסוף יתר מכדי הצריך להן לאכילה ופעמים שהיו מוכרין את המותר אפ"ה כיון דבשעת אסיפה לא הוה מוכחא מילתא דלשם סחורה קא אספי דהא פשיטא לן דמצי למיכלינהו קודם זמן הביעור ומסתמא לא גזרו בהו רבנן עד שיתברר שהן סוחרין אבל סוחרין ודאי פסולין דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה ומתני' לאו בסוחרין ממש קא מיירי אלא באוספין על מנת לאכול ומוכרין ובתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית וכשרין היו משרבו ממציאי מעות לעניים כדי שיביאו עניים וימכרו להם באותן מעות חזרו לקרות את העניים האוספין אותן סוחרי שביעית לפי שהיו מלקטין אותן מתחלה לשם מכירה ופסלום.

הוו בה בני רחבה האי משרבו האנסין משרבו התגרין מיבעי ליה אלא בתחלה היו אומרים אחד אוספים ואחד סוחרין פסולין משרבו האנסין ומאי ניהו ארנונא מס המלך מן התבואה כך וכך לשנה דאי לא זרעי ואספי ויהבי ארנונא שקלי לה לארעא מינייהו שרו להו רבנן לאסוף על מנת ליתן למלך אע"ג דקא אספי שלא על מנת לאכילה וטעמא דמילתא משום דשביעית בזמן הזה דרבנן והיכא דאיכא פסידא לא גזור רבנן והיינו דקתני בתחלה לא היו קורין אותן אלא אוספי שביעית שאעפ"י שלא היו סוחרין אלא אוספין שלא לאכילה פסולין משרבו האנסין הכשירו את האוספין וחזרו לקרות את הפסולין סוחרי שביעית לומר שאין פסולין אלא הסוחרים בלבד:

רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק הוה אזלי לעבר שנה בעסיא בהדי רבני אחריני דהוו התם בעסיא פגע בהו ר"ש בן לקיש איטפל בהדייהו סבר איזיל איחזי היכי עבדי דאע"ג דקי"ל אין מעברין את השנה אלא במזומנים לה ואפי' למהוי התם ולמיתב בעלמא ממעשה דשמואל הקטן (לעיל סנהדרין י"א.) דקאמר לא לעבר שנה עליתי אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי וקאמר ליה שב כו' אלא כך אמרו חכמים אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה דאלמא אע"ג דסליק אחרינא ללמוד הלכה למעשה בעלמא לא מעברי' לה באפי'. לאו הכין מילתא אלא רבן גמליאל הוא דלא הוה ידע הי מינייהו הוה האיך שמיני שעלה שלא ברשות שהרי מתחלה לא הזמין אנשים ידועים אלא כך אמר להם השכימו לי מכם שבעה לעלייה וכיון שעלה ומצא שמונה אמר מי הוא זה שעלה שלא ברשות ירד ועמד שמואל הקטן על רגליו ואמר אני הוא שעליתי כו' וקאמר בגמרא דלאו שמואל הקטן הוא דעלה שלא ברשות אלא איניש אחרינא הוה ומחמת כיסופא הוא דעבד שמואל הקטן הכי ורבן גמליאל הבין שאדם אחר היה שעלה שלא ברשות ומתוך שלא היה יודע איזהו כדי שתתעבר השנה על ידי האחרים המזומנין לא עברה באותו היום.

אדאזלי באורחא חזיוה לההוא גברא דהוה כאריב וכהן הוה אמר להו כהן וחריש שנה שביעית הוה וסברי לה כרבותינו שהתירו להביא ירק מחוצה לארץ ושרו לעבורי בשביעית כדאיתא במכלתין (י"ב.) אמר להו כהן וחריש בשביעית בשלמא שאר אנשי כיון דלא חשידי אשביעית שרי להו משום ארנונא אלא כהן כיון דחשיד אשביעית כדאיתא לקמן היכי שבקית ליה ליחוש דילמא לאו משום ארנונא קא חריש אי נמי דלכי נפישי ליה פירי עביד להו סחורה אמרו ליה יכיל למימר אגיסטון אני בתוכה קרקע של אחרים היא ואני אריס בתוכה. חזיוה לההוא גברא אחרינא דהוה כסח כלומר שהיה זומר כרמו וכהן היה אמר להו כהן וזמר כדפרישית אמרו ליה יכיל למימר לא לעבוד הכרם אני זומר אלא זמורות אני צריך לעקל בית הבד לקשור בהן התפוח של זתים כשעוצרין אותן אמר להו ריש לקיש הלב יודע אם לעקל בית הבד אם לעקלקלות לשון עקי' כדכתיב (משלי ב') אשר אורחותיהם עיקשים:

ודייקינן הי אמר להו ברישא אילימא הך דכהן וכריב ואמרו ליה אגיסטון אני בתוכה השתא דאתו להכי מאי שנא דאצטריכא למימר ליה טעמא אחרינא בהאי בתרייתא האי אחריתי נמי נימרו ליה אגיסטון אני בתוכה אלא הא בתרייתא אמר להו ברישא ואמרו ליה לעקל בית הבד הוא צריך והדר אמר להו הך דכהן וחריש וכיון דלא שייך בה טעמא דעקל בית הבד איצטריכא למימר ליה אגסטון אני בתוכה:

ודייקינן מאי שנא כהן דתמיהא ליה עילויה טפי הא כולי עלמא נמי מוזהרין על השביעית ומהדרי' משום דכהנים חשודין על השביעית דתנן סאה של תרומה שנפלה למאה סאין של שביעית תעלה באחד ומאה נפלה לפחות ממאה ירקבו והוינן בה אמאי ירקבו תמכר לכהן על מנת לאכלה קודם זמן הביעור בדמי תרומה שהיא בזול הואיל ואי איפשר למכרה לאחרים שגם אלו אי איפשר למכרם לזרים מחמת סאה תרומה שבהן וימכרו לכהן בדמים הללו חוץ מדמי אותה של תרומה שראויה לו בלא דמים. ומסקינן טעמא זאת אומרת נחשדו כהנים על השביעית להשהותה אחר זמן הביעור דמורו התירא לנפשייהו דאמרי תרומה וקדשי הקדשים מי לא אשתרו לדילן שביעית נמי אע"ג דאיקראי קדש שריא לדילן. אמרי טרודא פי' קנתרן הוא דין ואין ראוי שיהיה עמנו שמא יטרידנו ברוב דבריו.

כי מטו התם לעלייה שמעברין בה את השנה שלפוה לדרגא מתותיה כי היכי דלא ליסק להתם אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה בני אדם החשודין על השביעית שיש בידן למחות ואינן ממחין ולא עוד אלא שנעשין סניגורין לעוברי עבירה כשרין לעבר שנה הדר אמר הא לא קשיא מידי דהוה ארועי בקר דעברוה לשתא אפומייהו כדאיתא בפרק כהן גדול דרבנן אחושבנייהו סמוך השתא נמי לאו עלייהו סמכינן אלא אחושבנא סמכינן הדר אמר לא דמי התם הדור רבנן אימנו בתלתא מזומנין עד שבעה ועברוה לשתא ואיעברא לה אפומייהו אבל הכא אפילו עברוה כדין הא בעינן בי דינא דממנו עלה לעבורה אפומייהו ומנינא דהנך קשר רשעים הוא וקשר רשעים אינו מן המנין והיכי מיעברא שתא אפומייהו. א"ר יוחנן דא עקא כלומר זו צרה שחכמים כאלו באין לידי חשד והשנה מתעברת על ידן.

מאי קשר רשעים כי הא דשבנא הוה דריש בתליסר רבואתא בשלש עשרה רבוא אדם וחזקיה דריש באחת עשרה רבוא והוה מסתפי חזקיה דילמא נטיא דעתיה דקב"ה בתר רובא ומסיר ליה מיעוטא בידא דרובא אתא נביא ואמר ליה מנינא דשבנא קשר רשעים הוא ואינו נחשב מנין ואין כאן רוב וכולה מעשה דשבנא פשוט הוא. שבנא בעל הנאה היה שהיו רבים נהנין הימנו. כי השתות יהרסון צדיק מה פעל איידי דאוקי' לקרא דכי הנה הרשעים ידרכון קשת אמעשה דשבנא קא דרשי' ליה לכולא מזמורא בתר ענינא:


דף כו עמוד ב[עריכה]


רב יהודה ורב עינא חד אמר אלו חזקיה וסיעתו שנקראו שתות היו נהרסין צדיק מה פעל כלומר מה היה מועיל פעלו של צדיק והיכן שכרו וחד אמר אלו בית המקדש שנקרא שתיה נהרס צדיק מה פעל כדפרישית ועולא אמר אלמלא לא מחשבותיו של אותו רשע אין נהרסות צדיק מה פעל כלומר כי השתות יהרסון שאם לא כן צדיק מה פעל. ודייקינן בשלמא מאן דאמר מחשבותיו של אותו רשע היינו דקרי להו שתות דכתיב ולא שת לבו גם לזאת ולמאן דאמר נמי בית המקדש דתנן אבן היתה שם תחת הארון מימות הנביאים הראשונים שממנה נשתת העולם שנאמר דבר ויקרא ארץ מציון מכלל יופי כדאיתא במסכתא יומא אלא למ"ד חזקיה וסיעתו קרי שתות היכא אשכחן צדיקי דאיקרי הכי ופשטי' מדכתיב כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל כענין שנאמר (חבקוק ג') צדיק יסוד עולם ואיבעיא מהכא הגדיל תושיה והיינו תורה וצדיקים שעוסקים בה נקרין שתות ולמה נקרא שמה תושיה מפני שמתשת כחו של אדם דבר אחר שנתנה בחשאי מפני השטן מדת הדין שהיתה מעכבת שלא ליתנה לבשר ודם ולשון משל הוא שמתן תורה לבשר ודם לפנים משורת הדין הוא לפי שאין בשר ודם ראוי לטובה גדולה כזאת וכל דבר שהוא לפנים משורת הדין כיון שלא נעשה עפ"י מדת הדין דומה כאלו נעשה שלא לדעת הדין וזו היא שאמרו שנתנה בחשאי כלומר שלא מדעת מדת הדין שקרויה כאן שטן לפי שהיה לה להשטין ולעכב את הדבר אלו היה הדבר תלוי בה אלא שגברה מדת הרחמים ולא נעשה הדבר ע"פ מדת הדין:

ד"א תושיה דברים של תהו כלומר דברים שאין טעמיהן מגולין כגון איסור כלאים ושעטנז וכיוצא בהן שדומין בעיני אדם כדברים של תהו שאין בהן ממש והן הנקראין חוקות כדכתיב את חקותי תשמורו כו' והעולם משותת עליהם כלומר מיוחד עליהן לפי שעיקרין גדולים יש להם גדולים כהרי הרים. ור"ש ז"ל פי' דברים של תוהו התורה שהיא דיבור וקריאה בעלמא וכל דיבור אין בו גשישה ומחשב כתוהו ואעפ"כ העולם משותת עליהן ותושיה לשון נוטריקון הוא תא"ו וא"ו מתהו שי"ן יו"ד ה"א לשון שיתות:

אמר עולא מחשבה מועלת אפי' לבטל דברי תורה יש אומרים מחשבת אחרים מועלת לבטלה ואם עסוקין לשמה אין מחשבת אחרים מועלת לבטלה ולאו מילתא היא דהא מפר מחשבות ערומים בקב"ה כתיב ותו דקרא לא קאי במחשבת המפר ויש אומרים מחשבה שאדם מחשב כך וכך תעלה בידי מועלת להשבית הדבר שאין מחשבתו מתקיימת ואפי' לדברי תורה כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגירסא מפר מחשבות ערומים שאין מחשבתן עולה בידן אפי' לתושיה וזהו הפי' האחרון הוא הנכון:

פיסקא אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין אומנות אלא היא כו' אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר הלכה כר' יהודה ומסתברא דאליבא דמאן דאמר פליגי נקטה. מיהא שמעינן דכל כי האי גוונא דלא סמכא דעתיה דודאי יכיל למעבד לאו אסמכתא היא דהא כולהו אמוראי מודו דטעמא דר' יהודה משום דלא חשיב לה אסמכתא הוא דאי הוה חשיב לה אסמכתא אפי' יש לו אומנית שלא היא נמי הוה פסיל וכיון דאיפסיקא הילכתא כר' יהודה ש"מ דכל כה"ג דאין בידו לנצח לאו אסמכתא היא וההיא דקי"ל כל דאי אסמכתא היא ולא קניא במידי דיש בידו לנצח או לקיים תנאו קאמר:

ואמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר וכולן צריכין הכרזה בבית דין להודיע לכל שהן פסולין כדי שיזהרו מלמסור להן עדות. רועה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעי הכרזה דאפשר דאיכא דלא ידע ביה וחד אמר לא בעי הכרזה כיון דמפורסם הוא לא בעי הכרזה. ודייקינן בשלמא למ"ד בעי הכרזה היינו דאמר רב יהודה סתם רועה פסול דמשמע לן סתמא מכל מילי ואפי' הכרזה לא בעי אלא למ"ד בעי הכרזה מאי סתם רועה פסול ומפרקי' דמסתמא מכריזינן עליה ואע"ג דלא אתו סהדי דגזל וקי"ל (חולין צ"ג:) דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המקל הילכך בעי הכרזה. ואסיקנא דכי בעי הכרזה בגזלן דרבנן כגון מציאת חרש שוטה וקטן וחמסן וגבאי ורועה ומוכס דכולהו קאתו על ידי עלילה ולא שקלי בתורת גזל ממש אבל בגזל דאורייתא כגון חטיף ושקיל כגון בניהו בן יהוידע כדמיפרש בפ' מרובה (בבא קמא ע"ט:) לא בעי הכרזה וה"ה גבי מלוה ברבית דלא בעי הכרזה דאיסורא דאורייתא הוא ובהדיא תניא אל תשת חמם עד כגון הגזלנין ומלוה רביות אלמא מדאורייתא פסילי וכבר ברירנא דכי קא מני להו תנא דמתני' למלוי רביות בהדי פיסולא דרבנן משום דלא קא שקלי שלא מדעת בעלים תדע דפיסילא דמלוי רביות דאורייתא הוא דאמרינן בפירקין בר בינתוס אסהידו ביה תרי סהדי חד אמר קמאי דידי אוזיף ברביתא וחד אמר לדילי אוזיף ברביתא פסליה רבא לבר בינתוס ומקשינן והא אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות והאי דקאמר לדילי אוזיף ברביתא לדבריו איהו גופיה רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ומפרקי' רבא לטעמיה דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים את עצמו רשע והשתא נחזי אנן אי אמרת בשלמא מלוה ברבית דאורייתא היינו דפסליה רבא לבר בינתוס אע"ג דלא אכרוז עילויה אלא אי אמרת דרבנן אמאי פסליה והא לא אכרזינן עליה. וכ"ת רבא נמי כי פסליה לאו מהשתא פסליה לגמרי אלא לאכרוזי עליה אם כן הא דמקשי' והא רבא הוא דאמר לוה ברבית פסול לעדות והוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד מאי קושיא והא אכתי לא אכרוז ואכתי כשר להעיד על המלוה לפסלו ולהכריז עליו אלא לאו ש"מ לא בעי הכרזה ש"מ והא דקאמר בפירקין וכולן צריכין הכרזה אפסולי דרבנן בלחוד קאמרי':

אמר ר' נחמן אוכלי דבר אחר צדקה של עכו"ם דאיכא חלול השם מחמת ממון פסולין לעדות והני מילי בפרהסיא כו' ולא דמי למומר אוכל נבלות לתאבון דקאמרי' כפין ואכיל כפין שקיל ארבעה זוזי ומסהיד בשיקרא דאלו התם כיון דאיכא איסור לא איבעי ליה למיכל ואלו הכא כי אסור היכא דאפשר ליה אבל היכא דלא אפשר ליה חיותיה היא. ואית דמפרשי דטעמא דאוכלי צדקה של עכו"ם דפסולין לעדות משום פריצותא הוא דכיון דלא כסיפא ליה מילתא ומפקר נפשיה כולי האי משום ממון לא מיכסיף נמי לאסהודי בשיקרא דכיון דאית ביה חוצפה כולי האי מסתמא רשע הוא ודמיא לההיא דתנן בסוף פירקא קמא דקידושין האוכל בשוק הרי זה כלב ויש אומרים פסול לעדות ואיפסיקא הילכתא התם כיש אומרים ומסתייע הדין פירושא מדנקיטי' לה טעמא בשמעתתין לישנא דקא מבזי נפשיה בפרהסיא דאלמא טעמא משום דקא מבזי נפשיה הוא ולאו משום איסורא:

אמר רב נחמן החשוד על העריות שהעידו עליו שבא על הערוה כשר לעדות דבעינן רשע דחמס וליכא. ורב ששת אמר עני מארי ארבעין בכתפיה שעבר על לא תעשה שבתורה והתורה קראתו רשע דכתיב והיה אם בן הכות הרשע ואת אמרת כשר והא כתיב אל תשת רשע עד. ויש אומרים החשוד על העריות שלא היו שם עדים אלא שיצא עליו קול ומפרשי לה להא דאמרי' ארבעים בכתפיה וכשר הכי חייב מלקות הוא אע"פ שאין שם התראה דאמר מר מלקין על לא טובה השמועה והרי החמירו עליו ועשאוהו כחייבי מלקות דקרינהו רחמנא רשעים דכתיב אם בן הכות הרשע ואת אמרת כשר ומילתא צריכא עיונא:

אמר רבא ומודה רב נחמן לעדות אשה שהוא פסול דהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו והני מילי היכא דמסהיד לאפוקה מתותי בעלה כגון שמעיד על הגירושין דחיישינן דילמא לנפשיה מיבעי לי' אבל אי מסהיד לעיולה לומר שנתקדשה לית לן בה דמאי נפקא ליה מינה הא ודאי כי הויא פנויה עדיפה ליה. אית דאמרי דהילכתא כר' ששת דאיסורא הוא וקי"ל כרב ששת באיסורי ואנן לא מכרעא לן מילתא דודאי עדות מעיקרא דיני נינהו ולא מיחשיב בכלל איסורי ותו דמדטרחי רבא ורבינא ואייתי רב פפא לפרושי מילתיה דרבא ש"מ דהילכתא כוותיה ושמעינן מינה דהאי חשוד דקאמרינן לאו דאיכא סהדי שבא על הערוה דאם כן לא גרע ממומר אוכל נבלות לתאבון או להכעיס דקי"ל כאביי ותו דאפי' רבא לתאבון מודה דפסול ועריות כמומר אוכל נבלות לתאבון דמי ותו מדנקט רב פפא טעמא לענין עדות אשה לאפוקה משום חשדא ש"מ דלאו כבא על הערוה ממש קא מיירי דאם כן מאי איריא משום חשדא תיפוק לי' דרשע הוא ואפי' לעיולא נמי ליהוי פסול וליכא למימר דר"פ ורבינא כרבא ס"ל דאמר רשע דחמס בעינן דהא איפסיק הילכתא כוותיה דאביי לקמן ואי מוקמת לה לדרב נחמן אליבא דרבא כל שכן דמפקת לה מהילכתא:

אמר רב נחמן גנב ניסן וגנב תשרי שהן זמן קציר ובציר לא שמיה גנב והני מילי באריסא דטרח ביה ואית ליה חולקא בפירי. אית דאמרי דמורי היתירא לנפשיה למשקל דבר מועט דסבר לא קפדי בעלים בהכי משום דטרחי ביה ובדבר שנגמר מלאכתו דאמר לא גרענא מפועל וכיון דלאו לאיסורא קא מיכוין לאו רשע הוא כדמפורש במעשה דהנהו קבוראי דכל היכא דלא מיכוין לאיסורא כשר. ואיכא לפרושי דטעמא דמילתא משום דכל כה"ג קים לן בבעלים דלא קפדי וכמאן דשקלי מדעת בעלים דמי. איכריה דרב זביד חד גנב כפא דשערי אלומה קטנה כדגרסי' בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא ס"ט.) מכר את האבנים שהן לצרכה מאי היא הכא תרגימו אבני דאכפי והן אבנים המוכנות לתתם על האלומות שלא תפריחם הרוח וחד גנב קיבורא אשכול של תמרים ופסלינהו והא קמ"ל דכיון דלאו אריס הוא דהא לא פליג בפירי אלא אגריה קא שקיל למכרב אפי' שקיל דבר מועט שנגמרה מלאכתו פסול ותו דאריס עביד אפי' בדבר שנגמרה מלאכתו ואמטו להכי קא מחלי בעלים גביה ואלו אכר לא קא עביד עבידתיה בדבר שנגמרה מלאכתו וכי שקיל מיניה לא מחלי בעלים גביה למשקל ממידי דלא עביד ביה ולא טרח ביה:

הנהו קבוראי דקבור מיתנא ביום טוב ראשון שמתינהו רב פפא ופסלינהו ואתא רב הונא בריה דרב יהושע ואכשרנהו לעדות אמר ליה רב פפא והא רשעים נינהו דקא עבדי מלאכה ביום טוב ראשון שהוא מן התורה משום חימוד ממון דקא שקלי אגרא אמר ליה הני לאו בני עבירה קא מיכווני אלא סברי דמצוה קא עבדי ושרי אמר ליה והא קא חזו זימנין אחריני דכי עבדי הכי משמתינן להו ואי לאו דאיסורא הוא אמאי משמתינן להו ואפ"ה הדרי השתא ועבדי ואמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לעולם אינהו משום מצוה קא מיכווני וסברי האי דמשמתי לן כי עבדינן הכי כפרה הוא דקא עבדי לן רבנן וקי"ל כרב הונא בריה דרב יהושע דכל היכא דאיכא למימר לאו לאיסורא קא מיכוין כשר לעדות:


דף כז עמוד א[עריכה]


איתמר עד זומם שהעיד עדות שקר בניסן והוזם עליה בתשרי אביי אמר למפרע הוא נפסל אע"ג דהשתא הוא דאתו סהדי והוזמו האיגלאי מילתא למפרע דמעידנא דאסהיד לה לההיא סהדותא בב"ד הוה ליה רשע ופסול וכל עדות שנמסרה לו מאותו היום ואילך פסולה ואי עדות בשטר היא מעידנא דחתים השטר אפסיל ליה והני מילי היכא דאיתברר אימת חתים בשטרא אבל היכא דלא ידעינן אימת חתים בשטרא לא פסלינן ליה מזמניה דשטרא דכיון דזייף הא ודאי איכא למימר דהשתא חתים בשטרא לא מפסדינן להו לשטרי דאינשי דחתים בהו מספק אלא כי האי גוונא לא מיפסיל אלא מעידנא דאיתברר לן דהויא חתימת ידיה בשטרא רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל משהוזם מאי טעמא עד זומם חידוש הוא שחידשה תורה שיהו שנים נפסלין בעדות שנים בזמן שאין מעידין עליהן בדבר עבירה אלא אומרים עמנו הייתם במקום פלוני ובאין לשקר את עדותן שהעידו על אחרים דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני הילכך אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך איכא דאמרי רבא נמי כאביי ס"ל דמעידנא דאסהידו ליה הוה חזי למיפסליה והאי דמכשר ליה משעת עדות עד שעת הזמה משום פסידא דלקוחות שלקחו שדות בנתים ולא היו יודעים שפסול היה והחתימוהו בשטרי מקחן.

מאי איכא בין הני תרי לישני דרבא איכא בינייהו כגון דאסהידו ביה תרי בחד יש אומרים כי שתי כיתות העידו בכת זו שנים אמרו לכל אחד עמנו היית במקום פלוני למ"ד משום חידוש ליכא למ"ד משום פסידא דלקוחות איכא אי נמי דאסהידו תרי בתרי ופסלינהו בגזלנותא חידוש ליכא דהא לאו לשקורי סהדותייהו דמסהדי אאחריני קאתו כי היכי דנימא תרי ותרי נינהו אלא אסהודי קא מסהדי עלייהו דעברו עבירה דמיפסלי עלה ואפי' רבא מודה דמיפסלי למפרע משעת גזלה למ"ד משום פסידא דלקוחות השתא נמי חיישינן לפסידא דלקוחות. ואי קשיא לך להא דאמרי' איכא בינייהו דאסהידו תרי בחד מאי נפקא מינה מכל מקום הני ארבעה והני תרי מכחשי להו אכתי חידוש הוא דקא קי"ל תרי כמאה ומאה כתרי. ואית דמוקמי לה בעדות מיוחדת דאשתכח דהנך תרי קמאי לא מסייעי אהדדי. ולא ידענא מאי קא קשיא להו דהא גמרא לא קאמר אלא כגון דאסהידו תרי בחד דמשמע דלא קא מיירי אלא בחד סהדא גרידא כגון דאתא לחיוביה שבועה ואיתזים ואינהו הוא דקארו מוקמי לה בדאסהידו תרי בחד ותרי באידך חד ואמטו להכי קשיא להו:

והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם והא חדא מינייהו יו"ד יאוש שלא מדעת באלו מציאות עי'ן עד זומם למ"ד לחי העומד מאליו בפ' מבוי שהוא גבוה קו"ף קידושין שאין מסורין לביאה בהאומר לשלוחו גימ"ל גלויי דעתא בגיטא בהשולח גט לאשתו מ"ם מומר אוכל נבלות להכעיס:

דאיתמר אוכל נבלות לתאבון דברי הכל פסול מ"ט כי היכי דכפין ואכיל איסורא הכי נמי כפין ושקיל ארבעה זוזי ומסהיד בשיקרא אוכל נבלות להכעיס אביי אמר פסול מ"מ רשע הוא דכל מאן דמחייב מלקות רשע מיקרי דכתיב והיה אם בן הכות הרשע וכתיב אל תשת רשע עד ענינא דקרא נקט דכתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס כו' רבא אמר כשר רשע דחמס בעינן כלומר דקא עביד איסורא משום ממון כי האי גוונא הוא דחש ליה קרא דלא להוי עד חמס דכתיב להיות עד חמס אבל רשע דלאו משום ממון קא עביד ליכא למיחש ליה דלא להוי עד חמס. ויש לפרש דקסבר רבא דכי איירי קרא ברשע דחמס גופיה כגון גזלן ומאי דדמי ליה ואנן מרבינן כל היכא דעביד משום חימוד ממון דדמי לגזלן:

מתיבי אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד אלו הגזלנין ומלוי רביות ומועלין בשבועות מאי לאו אחת שבועת שוא כגון נשבע לשנות את הידוע לאדם ואחת שבועת ממון דהא שבועות טובא משמע וש"מ דאשבועות שוא נמי מיפסיל ואע"ג דליכא חמס וקשיא לרבא ולהדין טעמא האי דקתני בברייתא אל תשת חמס עד לאו פירושא דאל תשת רשע עד הוא. אלא מילי מילי קתני ולפרושיה קרא קאתי דרישיה דקרא משמע אל תשת ידך עם רשע אל תשת רשע עד וסופיה דקרא משמע להיות עד חמס שלא תשת חמס עד ותנא קא מפריש להו לתרווייהו רשע דלאו חמס כגון מועלין בשבועת שוא חמס כגון הגזלנין ומלוי רביות ואיבעי' פירושא קא מפריש דהאי אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד קאמר ולאו למימר דלא הוי פסול עד דהוי חמס אלא הכי קאמר רשע שחוששין שמא יהיה עד חמס אל תשיתון עד. ודחינן לא הני שבועות דקתני כולהו בממון קא מיירי ומאי שבועות שבועות דעלמא כלומר שבועות הרבה של ממון שבאין ליד בני אדם ומועלין בהן ולאו בתרי שבועות דאתו לידי חד גברא קא מיירי אלא בשבועות טובא דאתו ליד כמה גברי. אי נמי בשבועות נמי דעלמא כגון שבועת מודה במקצת ושבועת דעד אחד ושבועת השומרין:

והדרינן לאותיבי לאביי מהא אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד אלו הגזלנין ומלוי רביות דאית בהו חימוד ממון ומאי דדמי להו כגון אוכל נבלות לתאבון דקא עבר משום חימוד ממון הני אין אחריני דלית בהו חימוד ממון לא תיובתא דאביי תיובתא:

לימא כתנאי עד זומם פסול לכל עדיות שבכל התורה כולה דברי רבי מאיר קסבר אע"ג דלא אתזים אלא בממון אפסיל ליה נמי לנפשות דכי היכי דעבר אקילתא עבר נמי אחמירתא אמר ר' יוסי בד"א דעד זומם שהוזם על דבר אחד פסול לכל התורה כולה כשהוזם בדיני נפשות דכיון דנחשד על החמור כ"ש על הקל אבל הוזם בדיני ממונות כשר בדיני נפשות שאעפ"י שנחשד [על הקל לא נחשד] על החמור לימא אביי דאמר כיון דנחשד על עבירה קלה שאין בה חמס נחשד על עבירה חמורה הימנה שיש בה חמס כר"מ כמו שפירשנו ורבא דאמר כר' יוסי:

ודחינן לא תוקמה לדרבא כתנאי דרבא יכיל לאוקומי מילתיה לדברי הכל אלא אי איכא לאוקומי כדתנאי לדאביי הוא דאיכא לאוקומי כתנאי דעל כרחך לא מיתוקמא מילתיה דאביי אלא כר' מאיר דאמר החשוד לקל חשוד לחמור דאי כרבי יוסי השתא בעד זומם דממון דרע לשמים ורע לבריות שעובר על מצות בוראו ומפסיד את הבריות ממון אפ"ה לא מיתחשיד למילתא אחריתי דחמירא מינה באוכל נבלות להכעיס דרע לשמים ותו לא לא כל שכן דלא לתחשיד אמילתא אחריתי דחמירא מינה אבל רבא יכיל לתרוצי מילתיה לדברי הכל דעד כאן לא קאמר רבי מאיר התם אלא גבי עד זומם דממון דרע לשמים ורע לבריות אבל משום אוכל נבלות להכעיס דרע לשמים ועדיין לא נחשד להיות רע לבריות לא ולא תקשי לך מומר אוכל נבלות לתאבון דמודי רבא דפסול אע"ג דאינו רע לבריות דהתם נמי אע"ג דגבי אכילת נבלות לאו רע לבריות הוא על כרחיך הרי הוא חשוד להרע לבריות כדאמרינן טעמא בהדיא כפין ואכיל כפין ושקיל ארבעה זוזי ומסהיד אי נמי שאני התם שהתורה פסלה כל רשע דחמס ומשמע כל המשים עצמו רשע משום חימוד ממון ואי לא פסלת ליה לממונא למאי תפסליה והילכתא כוותיה דאביי. ומתמהינן והא איתותב ומהדרינן ההיא ברייתא דאיתותב מינה דר' יוסי היא דאמר מקולא לחומרא לא אמרינן כדפרישית:

ודייקינן ותהוי נמי רבי יוסי הא קי"ל רבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי. ומפרקינן שאני הכא דסתם לן תנא כרבי מאיר והיכא סתם לן כי האי דפשטינן במעשה דבר חמא. דבר חמא קטל נפשא אמר ליה ריש גלותא לרב אחא בר יעקב פוק עיין אי ודאי קטל נפשא לכהיוהו לעיניה. ואית נוסחי עתיקי דאית בהו לכחלינהו לעיניה וחד טעמיה נינהו כלומר לכחלי' לעיניה במכחול המלובן באור לסמוייה. דאע"ג דבטלו דיני נפשות האי קנסא עבדי' ביה דב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה. רוב חכמי הגאונים פי' קונסין אותו ונוטלין ממונו ומכהים את כחו ואת רוחו. ויש אומרים שמתא וראשון עיקר מהנהו נוסחי דאית בהו לכחלינהו לעיניה. אתו תרי סהדי אסהידו דודאי קטל אזל אייתי תרי סהדי אחריני ואסהידו בחד מהנך חד אמר קמחי דידי גנב קבא דחושלא יש אומרים שעורים קלופים ואני אומר אביב של שעורים שלא בשלו כל צרכן וחד אמר קמאי דידי גנב קתא דבורטיא בית יד של רומח. אמר ליה רב אחא בר יעקב לבר חמא מאי דעתיד למיפסלי להני בהאי סהדותא בדיני נפשות לא יכלת דרבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי ור' יוסי האמר הוזם כו' ואלמא החשוד לקל לא נחשד לחמור אמר ליה רב פפי כי אמרינן רבי מאיר ורבי יוסי הלכה כר' יוסי הני מילי היכא דלא סתם לן תנא דמתני' כרבי מאיר הכא סתם לן תנא כר"מ:


דף כז עמוד ב[עריכה]


ואמרינן והיכא סתם לן תנא כרבי מאיר אילימא מהא דתנן במסכת נדה כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות ויש שראוי לדון דיני ממונות ואינו ראוי לדון דיני נפשות מני אילימא רבי יוסי כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות האיכא עד זומם דממון דכשר לדיני נפשות ופסול לדיני ממונות אלא לאו רבי מאיר היא דאמר הוזם בדיני ממונות פסול לדיני נפשות. ודחינן וממאי דהתם בפיסול עבירה קא מיירי דילמא בפיסול יוחסין קא מיירי דלנפשות ב"ד מיוחסין בעינן דתני רב יוסף כשם שב"ד מנוקים בצדק כך ב"ד מנוקין מכל מום שנאמר כלך יפה רעיתי ומום אין בך. ואמרי לה מונשאו אתך בדומין לך. אבל בדיני ממונות לא בעינן כולי האי אלא אפילו גר וממזר כשרין דאי לא תימא הכי דלאו בפיסול ליוחסין קאי אלא בפיסול עבירה קאי סיפא דקתני יש ראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות ואי ס"ד בפיסול עבירה קאי כיון דראוי לדון דיני ממונות אמאי אינו ראוי לדון דיני נפשות אי נמי תוקמא דאיתזם בדיני נפשות ולא איתזם בדיני ממונות בהא ליתני ראוי לדון דיני ממונות הא אמרת הוזם בדיני נפשות דברי הכל פסול לכל התורה כולה דקתני אמר ר' יוסי במה דברים אמורים שפסול לכל התורה כולה כשהוזם בדיני נפשות [אלמא דבהא] אפי' ר' יוסי מודה ולא אצטריך למידק נמי ואי כשהוזם בדיני ממונות אמאי ראוי לדון דיני ממונות דהא ודאי דבר ברור הוא דכיון דקתני ראוי לדון ד"מ בדלא איתזם בד"מ קא מיירי ובלא ברייתא נמי לא הוה ס"ד לאוקומ' בדאיתזם בד"מ. אלא לאו בפיסול יוחסין קאי כגון גר או ממזר דראוי לדון ד"מ ואינו ראוי לדון דיני נפשות ומדסיפא בפיסול יוחסין רישא נמי בפיסול יוחסין ולא תפשוט מינה לא כרבי מאיר ולא כרבי יוסי. אלא הכא סתם לן תנא כרבי מאיר דתנן בראש השנה אלו הן הפסולין המשחק בקוביא כו' הנך דחשיד אממון ותני עלה זה הכלל כל עדות שאין החשה כשרה לה אף הן אינן כשרין לה מני אילימא רבי יוסי האיכא עדות נפשות שאין האשה כשרה לה והן כשרין לה כדקתני אבל הוזם בדיני ממונות כשר לדיני נפשות אלא לאו רבי מאיר היא וכיון דנחשדו בד"מ נחשדו בדיני נפשות. קם בר חמא נשקיה לרב פפי אכרעיה. משום דעיין ליה בדיניה שפיר. וקבליה לכרגיה דכולהו שניה קיבל עליו לפרוע בעבורו את המס כל ימיו. וכי תימא רב פפי גופיה היכי שרי ליה לקבולי מיניה והא קא אתי לידי חשדא רב פפי לאו דיינא הוה אלא מיקם הוה קאים התם ועיין ליה בדיניה בהדיה דיינא:

מתני' אלו הן הקרובין אחיו ואחי אביו כו' הן ובניהן וחתניהן פסולין לו וממילא שמעינן דהוא נמי פסול להן ולבניהן וחתניהן וכולהו איצטריכו ליה למיתני משום חתניהן לבר מאחיו ובנו וחתנו דהוה אתי בקל וחומר מאחי אביו ובעל אחותו הוא ובנו ותתנו דהוה נפקי לן בקל וחומר מבעל אחות אביו הוא ובנו וחתנו אלא לא זו אף זו קתני וקרובי קרובי נקט ברישא תנא אחיו דהוא ראשון בראשון והדר תני אחי אביו דהוה ליה ראשון בשני והדר תנא אחי אמו אע"ג דאינו ראוי ליורשו ולאפיקי מדרבי יוסי ובנו לא צריך למיתני דהא תנא ליה בניהן אלמא בן אית ליה קורבא וכיון דסליק ליה מקרובי דגופיה נקט לפרושי קורבי דאתו מחמת אישות כגון בעל אחותו וכולהו הנך לאשמועינן שהבעל כאשתו דכשם שאחיו פסול לו הוא ובנו וחתנו והוא פסול לאחיו ולאחותו ולבניהן וחתניהן בעל אחותו נמי כאחיו וכאחותו דמי. ותנא בעל אחות אביו לאשמועינן דכאחי אביו דמי. ותנא בעל אמו לאשמועינן אישות דאתיא מחמת מי שאינו ראוי ליורשו. והדר תני בעל אחות אמו לאשמועינן דכאחי אמו דמי. ותנא חמיו משום דהיא גופא לאשמועי' דחמיו פסול לו ואע"ג דהוה ליה למתנא חתניהן דהנך וכל שכן חתניה דידיה. תנא קורבי קורבי נקט ולא זו אף זו קתני כי היכי דתנא אחיו אע"ג דהוה ליה למיתנא אחי אביו. וליכא למימר דחמיו משום בנו וחתנו איצטריכו ליה דאי משום בן חמיו היינו בעל אחותו שכשם שבעל אחותי פסול לי כך אני פסול לו ואי משום חתן חמיו שהוא בעל אחות אשתו היינו גיסו וליתני גיסו ולא בעי חתן חמיו אלא מחוורתא כדפרשי' מעיקרא. והדר תנא גיסו משום חתנו דעד כאן לא שמעינן דלהוי פסול משום קורבא דאישות אלא בתרי אבל בתלתא לא קמ"ל גיסו וחתנו. וחרגו לבדו אע"ג דהא תנא ליה בעל אמו דהוי קרוב לו וממילא שמעינא דאיהו נמי קרוב לבעל אמו איצטריך דחורגו לבדו אבל בנו וחתנו כשרין סד"א לא גרע מגיסו דקא מיפסיל מחמת תרי קורבי דאישות וקא מיפסיל נמי בנו וחתנו וה"ה לכולהו הנך קמ"ל. ואיכא מאן דאמר הנך דמשתמעי מכללא מתני במתני' בהדיא כגון אחי פסול לי ואני לו דאנא נמי אחיו. בנו פסול לי ואני לו שאני אחי אביו ובמתני' תנן לה. אחי אבא פסול לי ואני לו שאני בן אחיו והא תנא ליה אחיו ובנו. בן אחי אבא פסול לי ואני לו שאני בן אחי אביו. אחי אמי פסול לי ואני לו שאני בן אחותו והא תני ליה בעל אחותו הוא ובנו דהיינו בן אחותו. בן אחי אמי פסול לי ואני לו שאני בן אחות אביו והא תנא בעל אחות אביו הוא ובנו * (דהיינו בן אחות אביו). בעל אחותי פסול לי ואני לו שאני בן חמיו ותנן במתני' חמיו הוא ובנו. בנו פסול לי ואני לו שאני אחי אמו. ובעל אחות אבי פסול לי ואני לו שאני בן אחי אשתו ותנן גיסו ובנו דהיינו בן אחות אשתו והוא הדין לבן אחי אשתו. בנו פסול לי ואני לו שאני בן אחי אמו והא תנא ליה אחי אמו הוא ובנו. ובעל אחות אמי פסול לי ואני לו שאני בן אחות אשתו והא תנא ליה בן גיסו כדאמרן. בנו פסול לי ואני לו שגם אני בן בעל אחות אמו והא תנא ליה. בעל אמי פסול לי ואני לו שאני חורגו והא תניא ליה. בנו פסול לי ואני לו שאני אחיו מאמו והא תנא ליה אחיו סתמא. חמי פסול לי ואני לו שאני חתנו והא תנא ליה חתניהן דהנך קורבי כולהו וכ"ש דידיה. בנו פסול לי ואני לו שאני בעל אחותו והא תנא ליה. גיסי פסול לי ואני לו שגם אני גיסו. בנו פסול לי ואני לו שאני בעל אחות אמו ובהדיא קתני לה חורגי פסול לי ואני לו שאני בעל אמו והא תנא ליה בהדיא. ולגבי חתניהן לא אצטריך לאשמועינן דאנא פסול לגבייהו דכיון דפסילנא גבי [בניהן פסילנא נמי גבי] חתניהן דבנותיהן כבניהן דמו וכיון דהבעל כאשתו פסילנא נמי לגברייהו. ולפום הדין סברא הני קורבי כולהו דאתו מחמת אישות ואית להו בנים וחתנים בבנים וחתנים דאית להו מהני נשי בלחוד קא מיירי דאי אמרת בבנים וחתנים דאתו אפילו מאשה אחרת אם כן בן גיסי מאשה אחרת נהי דאיהו פסול לדילי כדקאמרת אלא מנא תיפוק לי ממתני' דאנא פסילנא ליה להאי פירושא דלא משמע ליה דכל היכא דתני דאיהו פסול לי לא צריך למתנא דאנא פסילנא ליה וקשיא לי עלה אי ס"ד דבן גיסו מאשה אחרת דברי הכל כשר וכי איירי תנא בבנו מאחות אשתו היכי פליג עלה רבי יוסי דברייתא וקתני גיסו לבדו והא בהדיא קתני בעל אחות אמו אפי' לרבי יוסי דהא תני ר' חייא שמונה אבות שהן עשרים וארבעה ועל כרחיך חד מינייהו בעל אחות אמו ואוקי' כרבי יוסי וכיון שבעל אחות אמי פסול לי אע"פ שאינו ראוי לירשני כל שכן שאני פסול לו שאני ראוי ליורשו:

אמר רבי יוסי זו משנת רבי עקיבא אבל משנה הראשונה דודו ובן דודו וכל הראוי לו ליורשו דאיכא למימר דכי קא מסהיד ליה משום דניחא ליה דליקום ממונא בידיה כי היכי דלירתיה. אי נמי היינו טעמא דרבי יוסי דקסבר משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה. אי נמי משום דקרא בקרובי האב קא מיירי ובעינן דומיא דידהו הראויין ליירש. ונפקא מינה לאכשורי באחי האם וכ"ש בבעל אחות האם ובעל אמו וחמיו וגיסו דאינן ראוין לירשו והוא כשר לכולם חוץ מאחי אמו וחמיו שהרי ראוי הוא ליורשן. ולא מצית למימר דלא פסיל רבי יוסי בראוי ליורשו אלא בהנך דנוחלין ומנחילין אבל נוחלין ולא מנחילין כשר דהא קתני וכל הקרוב לו באותה שעה דלא משכחת לה אלא בקורבא דאישות אבל בקורבא דגופיה כל שעתא ושעתא נמי הוי קרוב ותו דקתני היה קרוב ונתרחק וקורבא דאישות על כרחיך לא משכחת לה בנוחלין ומנחילין שהרי אין האשה יורשת את בעלה:

וכל הקרוב לו באותה שעה בשעת ידיעה וראיה או בשעת הגדה דקים לן אינו כשר עד שתהא תחלתו וסופו בכשרות. היה קרוב ונתרחק קודם ראיה וידיעה כגון שהיה קרוב מחמת אישות ונתגרשו [או] שמתה אחת מהן הרי זה כשר רבי יהודה אומר אפי' מתה בתו כו'. האוהב והשונא רבי יהודה קתני לה. אוהב זה שושבינו ששמח עמו בחופתו ואית דאמרי דהא קמ"ל שושבינן פסול לו כל ימי חופתו. והשונא כל שלא דיבר עמו ג' ימים באיבה ונפקא לן בספרי מהכא והוא לא שונא לו מתמול שלשום תמול שנים שלשום שלשה *) (ותאמנו דמיא לשור המועד כו') אמרו לו לא נחשדו ישראל על כך להעיד עדות שקר בשביל אהבה ושנאה:

גמרא מנא הני מילי דתנו רבנן לא יומתו אבות על בנים מה ת"ל שאם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות הרי נאמר איש בחטאו יומתו אלא לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים ואכתי מה תלמוד לומר אם ללמד שלא יומת האב בעדות בנו והבן בעדות אביו למה ליה למיכתב אבות על כרחך חד אב הוא דאיכא אלא ללמד שלא יומתו שני אבות בעדות בניהם לא זה בעדות בנו של זה ולא זה בעדות בנו של זה ועל כרחך הני שני אבות בקרובין קא משתעי דאי ברחוקין אלא הא דכתיב על פי שנים עדים יקים דבר היכי משכחת לה וכיון דמוקמינן להו בקרובין על כרחיך באחין קא משתעי שהן קרובין מן הכל ומהכא נפקא לן אחיו ובנו. ומתמהי' אקרא ובנים בעון אבות לא לקו והכתיב פוקד עון אבות על בנים ומפרקינן הא דכתיב פוקד כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהם:


דף כח עמוד א[עריכה]


ודייקי' אשכחן אבות לבנים דהדדי כדפרשי' ובנים לאבות דהדדי וכ"ש אבות להדדי דהא בנים מכח דידהו קאתו ואימעיטו להו מהאי קרא אחיו ובנו ואחי אביו בנים להדדי בני האחין להדדי מנא ליה לתנא דפסול דקתני אחי אביו הוא ובנו. ומהדרי' א"כ לכתוב קרא לא יומתו אבות על הבן דמשמע על בנו של אחד מהן והוה שמענא מינה דבן אחי פסול לי ואני פסול לו דהא אבות תרי משמע מאי בנים דאפי' להדדי פסילי והשתא דשמעי' אחיו ואחי אביו הן ובניהן הוא הדין לחתניהן דקי"ל הבעל כאשתו ומקרא נפקא לן לקמן. ואחי אמו בגמרא מפרש ליה לקמן. ובעל אחותו מאחיו ילפי' ליה דקיי"ל הבעל כאשתו וכן כולהו הנך כדפרישנא במתני'. ודייקי' ובנים לעלמא מנא לן דפסולין כלומר אשכחן קרובין דפסולין להדדי מנא לן דפסילי לאסהודי בהדי הדדי לעלמא וסבר רמי בר חמא למימר לפי שאין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם ואי ס"ד בנים לעלמא כשרין נמצא עד זומם נהרג בעדות אחיו דאי לאו דאסהיד קריביה הוה איהו חד ולא הוה מיקטיל. אמר ליה רבא ולטעמיך הא דתנן לענין חזקה שלשה אחין ואחד מצטרף עמהן על כל שנה ושנה ראובן מעיד על שנה ראשונה ושמעון מעיד על השנייה ולוי על השלישית ואחד מן השוק מצטרף עם כל אחד מהם הרי אלו ג' עדיות וכשרין דהא בשתא דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי והן עדות אחת להזמה שאין משלמין עד שיזומו כלן ואע"ג דבשתא דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי מאי טעמא דהא לא הוה מיתוקמא ארעא בידא דמחזיק אלא אסהדותא דכולהו ולכי מתזמי כולהו מיהא משלמי אמאי נמצא עד זמם משלם בעדות אחיו אלא הזמה מעלמא קאתיא ליה על ידי המזימין אותן הן משלמין ולא זה על ידי זה הכא נמי הזמה מעלמא קא אתיא ליה ואמאי פסולים. והדרי' לטעמא אחרינא א"כ דבנים לעלמא כשרין אדכתב ובנים לא יומתו על אבות לכתוב בן על אבות דאי לאשמועינן דבנים להדדי פסולין מרישא דקרא שמעת לה לא יומתו אבות על בנים בנים תנינא למה לי דאפי' בנים לעלמא פסולין. ודייקינן אשכחן קרובי האב קרובי האם כגון אחי אמו מנא לן אמר קרא אבות אבות תרי זימני אם אינו ענין לקרובי האב דהוה ליה למיכתב ובנים לא יומתו עליהם אבות למה לי אם אינו ענין לקרובי האב תנהו ענין לקרובי האם. ודייקי' תו אשכחן לחובה דהא קרא בחובה קא מיירי בזכות מנא לן ולא מצית למימר משום חשדא דאם כן לחובה להוו כשרין ותו הא קתני סיפא לא נחשדו ישראל על כך אמר קרא יומתו יומתו תרי זימני כו'. אשכחן בדיני נפשות בדיני ממונות מנא לן אמר קרא משפט אחד יהיה לכם ודיני ממונות ודיני נפשות כתיב לעיל מהאי קרא כדפרשינן בריש מכלתין:

אמר רב אחי אבא לא יעיד לי כו' ומקשינן עליה אמאי הוה ליה שלישי בראשון דרי קא חשיב ואזיל דאחין הוו דור ראשון ואני לאחי אבא הוינא שני בראשון ובני הוה ליה שלישי בראשון ואנן ראשון בראשון תנן כגון אחיו שני בשני תנן בן אחי אביו שכל אחד מבני האחין שני לאחי אביו שני בראשון תנן כגון בן אחיו אבל שלישי בראשון לא תנן דפסול. אלא מאי חתנו דקתני במתני' גבי אחי אביו חתן בנו הוא והוא הדין לכולהו והאי חתניהן דקתני אבניהן קאי דהוה ליה לגביה דידיה שלישי בשני וחתנו נמי דקאמר רב גבי אחי אבא חתן בנו קאמר דהוה ליה שלישי בשני * ומשום הכי לא מצית לאקשויי ליה אי הכי הוה ליה שלישי בשני דרב אכשר שלישי בשני. ודייקינן וליתני בן בנו ומהדרינן מילתא אגב אורחיה קמ"ל דאפי' בבת בנו של אחים דהויא לה שלישי בראשון אמרי' הבעל כאשתו. ומקשי' ואלא הא דתני רבי חייא שמונה אבות דמפרשי במתניתין לבד מחורגו וגיסו שהן כ"ד אבות שמונה ובניהן שמונה הרי שיתסר וחתניהן שמונה הא עשרים וארבעה ואם איתא דהני חתניהן אבניהן קאי תלתין ותרי הוו הן שמונה ובניהן הא שיתסר ובני בניהן הא עשרים וארבעה וחתני בניהן הא תלתין ותרי אבל חתניהן דידהו לא חשבי' דהא תנא ליה חתן בנו. אלא לעולם חתני דמתני' חתני ממש הוא ורב נמי חתנו ממש קאמר וכיון דחתן מעלמא קא אתי ליה שאינו מזרעו חשיב ליה רב כדור אחר ואשתכח דחתנו של אחיו לדידיה שלישי בראשון הוא כיצד אח ואחיו ראשון בראשון בתו של אחיו שני בראשון בעלה שלישי בראשון ורב דפסיל בשלישי בראשון הוא דאמר כתנא דידן דפסיל באחיו וחתנו דהוי שלישי בראשון. ומקשינן אי הכי דחתן כדור אחר דמי הוה ליה פיסולא דקרובים לטעמא דהאי תנא דידן אפי' שלישי בשני מדקא פסיל אחי אביו וחתנו כיצד אחים זה לזה ראשון בראשון לפי שהן דור שני נמצאו בני האחין זה לזה שני בשני זה שני לאביו ולאחי אביו וזה שני לאביו ולאחי אביו ולטעמיה דרב דחשיב ליה לחתן לגבי חמיו כדור ג' הוה ליה לגבי בן אחי חמיו שלישי בשני ולפום הדין טעמא אישתכח דחתן אחי אביו דקא פסיל תנא לגבי' שלישי בשני הוא ורב אכשר בשלשי בשני מדקאמר אני פסול לו ובני וחתני אבל בנו ובני כשרין דהוו להו שלישי בשני כיצד בני לגבי אבי ואחי אבי שלישי בראשון נמצא בני לגבי בן אחי אבא שלישי בשני:

ואסיק' אלא לעולם חתן לאו כדור אחר דמי דבעל כאשתו וחדא דרא הוא ומתני' דפסיל בחתן אחי אביו שני בשני בלחוד הוא דקא פסל אבל שלישי בראשון לא ורב דפסל בשלישי בראשון הוא דאמר כר' אלעזר דפסיל בבן בן אחי אביו דהוה ליה שלישי בשני וכל שכן שלישי בראשון. ומתמהינן אכתי הוה ליה שלישי בשני אני שני לאחי אבא ובן בנו של אחי אבא שלישי לאבא ורב אכשר שלישי בשני כדפרשינן:

ומסקינן רב סבר לה כותיה בשלישי בראשון ופליג עליה בשלישי בשני מאי טעמיה דרב דפסיל בשלישי בראשון ומכשר בשלישי בשני אמר קרא ובנים בנים לאבות דהדדי שנים הן וא"ו לרבות דור אחר דהיינו בני בנים דפסולין לאבות דהוו להו שלישי בראשון ור' אלעזר אבות על בנים אמר רחמנא פיסולי דאבות שדי אבנים דידהו וסבר לה כרב דמרבי בני בנים ואשתכח דבני בנים פסולין לאבות שדי האי פיסולא אבנים אשתכח דבני בנים דהאי פסולין לבנים דאידך ודייק ר' אלעזר מדלא כתיב לא יומתו אבות על פי בנים שמעינן מינה דלדרשא אתא למשדא פיסולי דאבות אבנים:

אר"נ אחי חמותי לא יעיד לי בן אחי חמותי לא יעיד לי בן אחות חמותי לא יעיד לי. אחי חמותי לא יעיד לי שאני לו חתן בעל אחותו ותנן בעל אחותו הוא וחתנו. בן אחי חמותי לא יעיד לי שאני לו חתן בעל אחות אביו ותנן בעל אחות אביו הוא וחתנו. בן אחות חמותי לא יעיד לי שאני לו חתן בעל אחות אמו ותנן בעל אחות אמו הוא וחתנו. והאי דקאמר ותנא תונא כלומר והתנא שנאה במשנה:

אמר רב אשי כי הוינן בי רב עולא איבעיא לן אחי חמיו מהו בן אחי חמיו מהו בן אחות חמיו מהו ואמר לן תניתוה אחיו הוא ובנו וחתנו. אחי חמי פסול לי שאני חתן אחיו ותנן אחיו וחתנו בן אחי חמי פסול לי שאני לו חתן אחי אביו ותנן אחי אביו וחתנו בן אחות חמי פסול לי שאני לו חתן אחי אמו ותנן אחי אמו וחתנו. ובעלי קרובות כגון חתן אחי חמיו מסתברא דפסול דקי"ל הבעל כאשתו דכל היכא דפסול לאשה פסול לבעלה ותו דהא אסיקנא לטעמא דרב דחתן לאו כדור אחר דמי אלא כאיתתיה דמי הילכך הוו לה שני בשני ופסולין:


דף כח עמוד ב[עריכה]


רב איקלע למיזבן גוילי אמרו ליה מהו שיעיד אדם באשת חרגו כי תנן חורגו לבדו הני מילי למעוטי בנו וחתנו למימרא דכשרין להעיד אבל אשת חרגו כחרגו מיהו כיון דלענין אסהודי איהו קא מיירי לא שייך למעוטי אשתו לאכשורה דבין כך ובין כך אשתו לאו בת עדות הוא אבל לענין אסהודי לדילה מיבעיא לן מי אמרינן כי היכי דלדיליה פסיל לאתתיה נמי פסיל או דילמא לדיליה הוא דפסיל לאיתתיה לא אמר להו בסורא אמרי הבעל כאשתו דכל היכא דאשתו קרובה איהו נמי קרוב ונפקא מינה דבעל חורגתו פסול בפום בדיתא אמרי האשה כבעלה. ונפקא מינה דפסול לאשת חורגו. וכי קאמרינן דבעל כאשתו ואשה כבעלה הני מילי למיפסלינהו לדידהו אבל למיפסל אחריני מחמתייהו לא דאם כן אחי האח ליפסלו כדבעינן למימר קמן:

פיסקא בעל אמו ותני עלה הן ובניהן וחתניהן ומקשינן בנו היינו אחיו ופריק ר' ירמיה לא צריכא לבנו מאשה אחרת דלאו אחיו דידיה הוא אלא דהוה ליה אחי אחיו מאמו ודוקא דהוה ליה להאי בעל ברא מהאי איתתא ואיהו הוא דמשוי להו לאינך תרי אחי דידי' דלהוו קרובין זה לזה אבל היכא דלית ליה להאי בעל ברא מהאי איתתא אפי' לר' ירמיה כשרין זה לזה דלאו אחי האח נינהו. רב חסדא אכשר באחי האח אמרי ליה והאמר ר' ירמיה לא נצרכה לאחי האח אלמא קרובין הן אמר להו לא סבירא לי אמרו ליה אי הכי היינו אחיו אמר להו תנא אחיו באחיו מאביו ותנא בנו של בעל אמו לאשמועינן אחיו מאמו וקי"ל כרב חסדא. ושמע מינה דהני בנים וחתנים דתני גבי הני קרובים כולהו דהויא קורבא דידהו מחמת אישות דלא פסלינן להו אלא בבנים וחתנים דהוו להו מהנך נשי גופייהו דאתיא קורבא מחמתייהו אבל בבנים וחתנים דהוו להו מאיתתא אחריתי כשרים. והכי נמי מסתברא דאי ס"ד אפי' בנים וחתנים דאית להו מאיתתא אחריתי פסולין א"כ אחי האח ליפסלו אלא לאו ש"מ כדאמרינן. ואי קשיא לך מאי שנא דקא קשיא ליה גבי בעל אמו ותו לא גבי אחיו נמי תיקשי ליה בנו היינו אחי אביו לא תיקשי לך דכי קא מבעיא ליה גבי בעל אמו משום דפשיטא ליה דלא איצטריכא ליה אלא משום סירכא דבנו דאי משום סירכא דגופיה פשיטא דהא אשמועינן ברישא דמתניתין טובא דבעל כאשתו גבי בעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו וכיון דאיתברר דכי איצטריך ליה משום סירכא דבנו קא קשיא לן בנו היינו אחיו אבל גבי אחיו ליכא לאקשויי הכי דכי איצטריך ליה אחיו משום סירכא דגופיה איצטריך ליה דהא אכתי לא אשמעינן קורבא אחריתי מיקמי הכי ואע"ג דהא אשמועינן בתר הכי אחי אביו הא ברירנא דלא זו אף זו קתני:

אמר רב חסדא אבי חתן ואבי כלה מעידין זה לזה ואין אומרים הואיל ונתקרבו הבנים זה לזה נתקרבו גם האבות לא דמו להדדי אלא כי עוכלא לדנא שאין דומין זה לזה אלא בכיסוי החבית לחבית שאין בהן דיבוק אלא הנחה בעלמא ואינו מגופו של כלי:

אמר רבה בר רב הונא מעיד אדם לאשתו ארוסה אמר רבינא ואיתימא רב פפא לא אמרן אלא לאפוקי מינה ממונא דלאו קרוב הוא אבל לעיולי לא מהימן דנהי נמי דלאו קרוב הוא נוגע בעדות היא ואסיקנא לא היא לא שנא לאפוקי ולא שנא לעיולי לא מהימן דמאי דעתיך דסבירא לך דלא מיפסיל משום קורבא משום דילפת מאנינות וטומאה וירושה כדאמר רב חייא בר אמי אשתו ארוסה לא אונן לה אם מתה [אינו נאסר] בקדשים דאונן אסור בקדשים דכתיב הן היום הקריבו וגו' ולא מיטמא לה אינו מצווה להיטמא לה כדכתיב לה יטמא לא רצה מטמאין אותו בעל כרחו וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו אע"ג דנשים לא הוזהרו על הטומאה דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן איצטריך לאשמועינן שאינה מחוייבת להתעסק בו מתה אינו יורשה מת הוא גובה כתובתה ובשנים אוחזין מוקים בדכתב לה הא לא דמי עדות לא לאנינות וטומאה ולא לירושה דהתם גבי טומאה וירושה בשארו תלה רחמנא כדכתיב כי אם לשארו הקרוב אליו ואמרינן שארו זו אשתו וגבי ירושה כתיב ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה ומוקמינן ליה ביש נוחלין בירושת הבעל וה"ה לענין אנינות דילפינן מטומאה וכיון דתלה רחמנא בשארו משמע לשון קירוב בשר והיינו לאחר נישואין שדבקו זה בזה והיו לבשר אחד וארוסה לאו שארו היא אבל הכא לענין עדות משום קורבא הוא דמיפסלא והא איקרבא לה:

פיסקא חורגו לבדו. תנו רבנן חורגו לבדו רבי יוסי אומר גיסו ותניא אידך גיסו לבדו רבי יהודה אומר חורגו ואמרינן מאי קאמר אילימא הכי קאמר חורגו לבדו אבל בנו וחתנו לא וכ"ש גיסו דקאתי מחמת תרי קורבי דאישות דבנו וחתנו כשרין ואתא רבי יוסי למימר גיסו לבדו אבל חורגו הוא ובנו וחתנו ואידך תנא דקתני גיסו לבדו הכי קאמר גיסו לבדו אבל חורגו הוא ובנו וחתנו ורבי יוסי היא רבי יהודה אומר חורגו לבדו וכ"ש גיסו דכ"ע מיהת גיסו לבדו אלא מתניתין דקתני גיסו הוא ובנו וחתנו מני לא רבי יהודה ולא ר' יוסי ואלא הכי קאמר חורגו לבדו אבל גיסו הוא ובנו וחתנו כדפרישית לטעמא דתנא דידן ואתא רבי יוסי למימר גיסו לבדו אבל חורגו הוא ובנו וחתנו דהא לא קאתי אלא מחמת חד אישות ואידך תנא דתני גיסו לבדו למעוטי חורגו קאתי ור' יוסי היא ורבי יהודה אומר חורגו לבדו אבל גיסו הוא ובנו וחתנו ומתני' רבי יהודה היא אלא הא דתני ר' חייא ח' אבות על כרחיך תרי אית ליה לר' חייא דמכשר בבניהן וחתניהן ומני לא רבי יהודה ולא רבי יוסי דהא לתרווייהו חד בלחוד הוא דפסול לבדו ופשו להו תשעה דאית להו בנים וחתנים אלא ה"ק חורגו לבדו אבל גיסו הוא ובנו וחתנו כדפרישית במתני' ואתא רבי יוסי למימר גיסו לבדו והוא הדין לחרגו ומאי גיסו דקאמר רבי יוסי אף גיסו והיינו דקתני באידך ברייתא גיסו לבדו והוא הדין לחורגו ור' יוסי היא ר' יהודה אומר חרגו לבדו אבל גיסו הוא ובנו וחתנו ומתני' רבי יהודה היא וברייתא דר' חייא כר' יוסי דאמר גיסו וחרגו לבדן ופשו להו תמניא אבות דאית להו בנים וחתנים. ואיכא דמקשו הכא היכי מצינן למימר דבן גיסו לרבי חייא כשר והא קתני שמונה אבות ובעל אחות אמו חד מינייהו וכיון דבעל אחות אמו פסול לי ואעפ"י שאינו ראוי לירשני כ"ש אנא דחזינא למירתי' דפסלינא לדיליה והיינו בן גיסו אלמא בן גיסו לרבי יוסי פסול. ופשטי לה דאע"ג דאמרינן דבעל אחות אמו פסול לו ואיהו נמי פסול לבעל אחות אמו דהוה ליה בן אחות אשתו אבל בן גיסו מאשה אחרת כשר דליתיה בכלל בעל אחות אמו. ומייתו לה ראיה מגמרא דבני מערבא דתני התם גיסו אית תנא תני יש לו בנים וחתנים ואית תנא תני אין לו בנים וחתנים אלא גיסו לבדו מאן דמר יש לו בנים וחתנים מאחות אשתו ומאן דמר אין לו בנים וחתנים אלא כשרין הן בבנים וחתנים שיש לו שלא מאחות אשתו אלא מאשה אחרת. והאי תירוצא לא דייק גבן חדא דמאן לימא לן דהנך תנאי דפליגי בגיסו בגמרא דבני מערבא דתרווייהו אליבא דר"י דברייתא פליגי ודילמא תרווייהו אליבא דת"ק דמתני' פליגי וכי תימא אי הכי קשיא רבי יוסי אדר' יוסי דקא מני בעל אחות אמו וסבירא ליה דגיסו לבדו איכא (דאמרי) [למימר] דכי קאמר ר' יוסי גיסו לבדו לאו למעוטי בנו קאתי אלא למעוטי חתנו דכשר ואשמועינן דכל שנים שאינן קרובין זה לזה כלל אלא נשותיהן קרובות זו לזו אינן פסולין אלא אם היו נשואין שתי אחיות אבל אם היו נשותיהן רחוקות יתר מכאן כגון אחד נשוי רחל ואחד נשוי דינה אעפ"י שבעל רחל פסול לדינה דהוה ליה בעל אחות אמה הרי הוא כשר לבעלה דקסבר ר' יוסי דלאו בכל דוכתא אמרינן הבעל כאשתו ועדיין הדבר צריך הכרע. אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי:

אמר ליה אביי ממאי דכי אמר שמואל כר' יוסי דמתני' קאמר דמכשר בגיסי דתנן אמר ר' יוסי זו משנת רבי עקיבא זו ולא סבירא ליה אבל משנה הראשונה דודו ובן דודו וכל הראוי לו לירשו לאפוקי גיסו דאינו ראוי לו ליורשו דכשר כדפרישית ודילמא כרבי יוסי דברייתא דפסיל בגיסי ומכשר בבנו וחתנו דקתני רבי יוסי אומר גיסו לבדו אלמא גיסו מיהת פסול. אמר ליה רב יוסף לא ס"ד דאמר שמואל כגון אנא ופינחס אחי דהוינן גיסי פסילינן מאי לאו כגון אנא ופינחס דאחי וגיסי אבל שאר גיסי דעלמא דלית להו קורבא אחריתי שפיר דמי ודחינן ודילמא כגון אנא ופינחס משום גיסי קאמר ופירושא דגיסו קאתי לאשמועינן והדר ביה רב יוסף מיהא ואמר ליה למקבל מתנה זיל קנייה בעידי מסירה כלומר זיל אייתי סהדי אחריני דמסריה לשטר מתנה ניהלך באפייהו וקנית לה בהכי דסבר לה כמ"ד במס' גיטין אפי' לא חתמו בו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם הכא נמי לא גרע האי שטרא מהיכא דלית ביה עדים כלל דקני לה לזכותא דשטרא בעידי מסירה. ואקשי ליה אביי וכי האי גונא מי מהני ביה עידי מסירה והאמר רבי אבא ומודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו כלומר שעידי חתימה פסולין שהוא פסול אמר ליה זיל לא שבקו לי דאיתיב נהלך. וקי"ל כרבי יוסי דברייתא דפסיל בגיסו ומכשר בבנו וחתנו דהא הדר ביה רב יוסף לגביה דאביי ועבד בה מעשה. נקיטינן השתא מהא שמעתתא דשני בשני פסול ואין צריך לומר שני בראשון וכ"ש ראשון בראשון אבל שלישי בראשון כשר. וקי"ל דבעל כאשתו ואשה כבעלה וכל היכי דאיהי פסולה בעלה נמי פסול וכל היכא דבעל פסול אשתו נמי פסולה. כתב ר"ח ז"ל גבי בעל אחותו ובעל אחות אביו שאין הבנים והחתנים פסולין אלא בזמן שהן בני אחותו ובני אחות אביו אבל בנים מאשה אחרת כשרין הן:

פיסקא רבי יהודה אומר אפי' מתה בתו ויש לו בנים הימנה הרי זה קרוב ולית הלכתא כרבי יהודה דאמר רבה אמר רב נחמן אין הלכה כרבי יהודה וכן אמר רבה בר בר חנה אין הלכה כרבי יהודה והוה ליה רב יחיד לגבי רבים ואין הלכה כרב ועוד דקי"ל כרבי יוסי הגלילי דמכשר בקרוב ונתרחק דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי הגלילי והכי אסיקנא במעשה דמר עוקבא דאמרינן בני חמוה דמר עוקבא קרובין ונתרחקו הוו אתו לקמיה לדינא אמר להו פסילנא לכו לדינא אינהו סבור משום קורבא קאמר להו מאי דעתיך כר' יהודה דפסיל בקרוב ונתרחק אנן מייתינן איגרתא ממערבא דלית הילכתא כרבי יהודה אמר להו פשיטא דלית הילכתא כר' יהודה ואנא לאו משום קורבא פסילנא לכו דאטו בקבא דקירא אידבקי בכו כלומר נדבקתי בכם בקב של שעוה שאיני יכול להפרד ולהתרחק מכם אלא כי אמינא לכו הכי משום דגיסיתו בי ולא צייתיתו דינא:


דף כט עמוד א[עריכה]


פיסקא האוהב והשונא איזהו אוהב זה שושבינו. ואיבעיא לן וכמה ישמח עמו ויקרא שושבינו אמר רבינא אמר ר' ירמיה בר אבא א"ר כל שבעת ימי המשתה אבל בציר מהכי לא מיקרי שושבינו ולא מיפסיל משום אוהב ורבנן אמרי משמיה דרבא אפי' מיום ראשון מיקרי שושבינו ומיפסיל לטעמא דרבי יהודה. ואית דמפרשי לה הכי וכמה יהא פסול ליה אמר רבינא כל שבעת ימי המשתה אבל לבתר הכי כשר ורבנן דפליגי עליה דרבי יהודה היכי סבירא להו א"ר אפי' מיום ראשון כשר לעדות. והאי פירושא ליתיה דמכדי רבנן מילתא פסיקתא קאמרי לא נחשדו ישראל על כך למה לי למבעא מידי לרבנן הא ודאי כשר לעולם ותו היכי קאמר רבא אפי' מיום ראשון דמשמע מיום ראשון ואילך אלמא ביום ראשון מיהת פסול וא"כ אית להו לרבנן אוהב דפסול וכי פליגי בשיעורא פליגי וא"כ לטעמייהו דרבנן נמי הרי נחשדו ישראל על כך מכל מקום ומתני' לא קתני הכי אלא לא נחשדו ישראל על כך כלל ותו מאי אפי' הא ודאי טפי הוה שייך למפסליה ביום שביעי מיום ראשון דאכתי לא איקרבא דעתיה כולי האי אלא ודאי שמע מינה דליתיה להאי פירושא כלל:

פיסקא שונא כל שלא דיבר עמו כו' תנו רבנן והוא לא אויב לו יעידנו כו' קסבר דהאי והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו אעד ודיין שבאין לחייבו גלות קאי דאי ארוצח האיכא קראי אחריני טובא והכי איתא בספרי והוא לא אויב לו העד ולא מבקש רעתו שופט ופירש רש"י ז"ל ולא מבקש רעתו ידיננו דסמיך ליה ושפטו העדה וקאמר ר' יהודה דהאי מבקש רעתו אשופטים קאי. ודייקי' אשכחן שונא אוהב מנא לן סברא הוא כו' ואע"ג דקאתי השתא לחיוביה לא סגיא דלא משקר במילתא פורתא משום אהבה הילכך דחינן ליה לגמרי. ורבנן דלית להו שונא דפסול לעדות האי לא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשי ביה ומהדרינן מיבעי להו חד מינייהו לדיין שאם היה שונא לאחד מבעלי דינין פסול לדונו דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה אלא בעדות דכיון דמילתא דידיע' היא וברירא להו לא חשידא בה לשנויי משום אהבה ושנאה אבל לענין דין דלאו מילתא פסיקתא היא ובעיא להפוכי ולעיוני בה הא ודאי אי נמי מיכוין להוציא הדין לאמתו על כרחיה לא מצי חזיא זכותא למאן דסני ולא חובתא למאן דרחים ואידך קרא לשני דיינין שונאין זה את זה שאין יושבין בדין מפני שכל אחד מהן מתכוון לסתור דברי חבירו ואפי' אמר טעם נכון אינו שם את לבו לראות דבריו אם נכונים הן ואם לאו ופעמים שהשלישי טועה ונמצא הדין נגמר שלא כהלכה:

מתני' כיצד בודקין את העדים כו' אם אמר הוא אמר לי שאני חייב לו לא אמר כלום לפי שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו וכן אם אמר איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו כלומר שהלוהו בפניו סד"א גבי הוא אמר לי הוא דלא אמר כלום כדאמרן אבל עד מפי עד כי האי גונא כשר קמ"ל. ומסתברא דמתני' כגון דאתו ואמרי אנו מעידין שפלוני חייב לזה מנה ומשום הכי בעו איומי אבל אם אמרו מתחלה בפנינו הלוהו מנה לא בעי כולי האי ומסתייע הדין סברא מדקתני אומר לו כיצד אתה יודע שזה חייב לזה אלמא כי אסהיד איהו מעיקרא שזה חייב לזה הוא דאסהיד. עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתים זוז:

ודייקי' אמתני' דקתני מאיימין עליהן היכי אמרינן להו וסברי' למימר דהכי אמרי' להו נשיאים ורוח וגו' אפי' כשהנשיאין עולין והרוח נושבת אין גשם בא מה טעם בעון איש מתהלל במתת שקר כלומר שנשכר להעיד עדות שקר דהאי שכר קרי מתת שקר. ויש לפרש דההוא ממונא דזכי ביה האיך בסהדותיה דהאי מתת שקר כלומר שהעד מתהלל במתנה שהביא ליד בעל דין בעדותו. ודחי רבא הא ודאי לא משגחי בן דסמכי להו אמאי דאמרי אינשי שבע שני הוה כפנא ואבבא דמאן דידע אומנותא לא חליף אלא אמר רבא אמרי' להו מפיץ וחרב וחץ שנון איש עונה וגו'. מתקיף לה רב אשי הא נמי לא איכפת להו דסמכי אמאי דאמרי אינשי שבע שני הוה מותנא ואיניש בלא שניה לא שכיב אלא אמר רב אשי אמרינן להו סהדי שקרי כו' כלומר עידי שקר בעיני שוכריהן הן נקלין תחילה שנאמר והושיבו שני אנשים בליעל אינהו אגרי להו לאסהודי בשיקרא ואינהו קרו להו בני בליעל:

פיסקא אם אמר הוא אמר לי כו' מסייע ליה לרב דאמר צריך שיאמר אתם עדי והיינו דקתני בפנינו כלומר שעשאם עדים בדבר לאפוקי הכמין לו עדים אחורי גדר והודה לו. ונראה לנו לפרש (דכי) [דהכי] קא מסייע ליה לרב מדקתני בפנינו הודה לו דמשמע דרך הודאה ולא קתני בפנינו אמר לו והאי דקאמר רב וצריך שיאמר אתם עדי לאו עד דאמר להו אתם עדי דוקא אלא דוגמא נקט והוא הדין לכל לישנא דמוכח דלאודויי מכוין דהויה הודאה דאי לא תימא הכי מאי סיעתי' דרב ממתני' אטו מי קתני במתני' העידנו על עצמו כי היכי דתשמע מינה דצריך שיאמר אתם עדי בפנינו הודה לו קתני בכל לישנא דהודאה תדע נמי מדקתני בברייתא ולא עוד אלא אפי' הכמין לו עדים אחורי גדר ואמר לו הן אמר לו הודה לי בפני עדים אמר לו מתירא אני שמא תכפיני בדין למחר אמר לו תנהו לי משטה אני בך פטור טעמא דאמר ליה מתירא אני הא אמר ליה הן אי נמי מודינא לך חייב ואע"ג דלא אמר להו אתם עדי:

תניא נמי הכי דבעי למימר לישנא דמוכיח דלאודויי ליה קא מיכוין דתניא מנה לי בידך אמר לו הן והעדים שומעין אותו למחר אמר לו תנהו לי אמר לו משטה הייתי בך מפני שהיית מבקש ממני מה שלא היה לך בידי פטור ולא עוד אלא כו' לא מבעיא רישא דלא מוכח מילתא דלאו משטה הוא אלא אפי' הכמין לו עדים אחורי גדר כו' יכיל למימר משטה אני בך. ואם לא טען טענה שפוטרתו מן הדין כגון משטה אני בך וכיוצא בה אלא שתק או שאמר לו איני חייב לך כלום הבא עדים שהלותני וטול כיון דלא יהיב אמתלא להאי מילתא דאמר קמי עדים ש"מ לשום הודאה הוא דאיכוין ומיחייב בגווה. ובדיני נפשות אע"פ שלא טען טענה שפוטרתו טוענין לו דכתיב פתח פיך לאלם ואין טוענין למסית את חבירו לעבוד ע"ג דכתיב כי יסיתך וגו' וכתיב בתריה לא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו אלא אם טען מעצמו שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו:

ואמרינן תו מנין שאין טוענין למסית מנחש שהסית את האשה למרוד במקום ולעבור על דבריו וחייבו הקב"ה על כך ואע"פ שהיה לו לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכי מפני דברי היה להן להניח דברי המקום וכיון שלא טען לעצמו לא טען לו הקב"ה ואם תשאל טעמא דלא טעין הכי הא טעין הכי טענתיה טענתא והרי מסית דקרא אע"ג דלא ציית ליה ניסת ולא נעבדה עבירה על פיו חייב כדתנן (לקמן סנהדרין ס"ז.) אמר לשנים והן עדיו מביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו וכל שכן היכא דציית ליה דלא מצי טעין דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין שאני מסית דע"ג דחמיר ורחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו כי קאמרינן הכא במסית דעלמא דומיא דנחש דמיירינן ביה ושמעינן מינה דמסית דכל התורה כולה לבד מע"ג לא מיפטר אלא היכא דטעין אבל אי לא טעין לא טענינן ליה וש"מ דהא דקי"ל בעלמא דאין שליח לדבר עבירה דוקא היכא דטעין משלח דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין אבל היכא דלא טעין מיחייב:

וקשיא לי דהא בכמה דוכאתא דקא מקשי אמאי והא אין שליח לדבר עבירה ולא קא משני הכא במאי עסקינן דלא טעין דאלמא לא שנא הכי ולא שנא הכי לא מיחייב משלח וצריך עיון: ואיידי דאדכרינן מילתא דנחש הכא אייתינן הא דחזקיה דאמר מנין שהמוסיף גורע שנאמר אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו והמקום לא הזהירם על הנגיעה ומתוך תוספת זו באה לידי גרעון שדחפה נחש עד שנגעה בו וכיון שלא מתה עלתה על דעתה שכשם שלא מתה על הנגיעה כך לא היתה מתה על האכילה. רב משרשיא אמר מהכא אמתים וחצי ארכו דל אל"ף מאמתים הוו להו מתיים במ"ם ותי"ו קא מצינן שענינן שתי מאות מכאן שהגורע מוסיף וכן מתים הוסיף עליהם אל"ף בתחלתן נעשו אמתים שהן שתי אמות מכאן שהמוסיף גורע. רב אשי אמר מהכא עשתי עשרה דל עי"ן מעשתי הוו להו שתי עשרה ונמצאת מוסיף אחת על המנין הוסיף עי"ן על שתי עשרה בתחלתן ונמצאו אחת עשרה ונמצאת פחות אחת מן המנין:

אמר אביי לא שנו שפטור אלא דאמר ליה משטה הייתי בך אבל אמר לו לא היה דברים מעולם כלומר מעולם לא אמרתי לך דבר זה ובאו עדים והעידו שאמר הוחזק כפרן ותו לא מצי טעין משטה אני בך. ואסיקנא לא הוחזק כפרן דכל מילתא דכדי לא דכירי לה אינשי כלומר כל דבר רק שאדם אומר כגון דברי שחוק וכיוצא בהן הואיל ואינו מתחייב עליהן אינו שם על לבו להזכיר להם וזה שאמר לא היו דברים מעולם לא נתכוון לכפור אלא מחמת ששכח את הדבר והני מילי היכא דהדר טעין משטה אני בך אבל היכא דלא טעין הכי מחייב והיינו דאמרינן לעיל אם לא טען אין טוענין לו:


דף כט עמוד ב[עריכה]


מעשה דההוא דאכמין עדים לחבריה בכילתא וההוא דאכמין עדים לחבריה בי קברי פשוטים הן והכי הילכתא דמאן דמכמין ליה עדים לחבריה ואמר ליה עירי ושכבי להוו עלך סהדי אי נמי מילתא דמוכחא דלאסהודי עליה סהיד קא מכוין ושתיק מחייב והוא דאייתינהו להנהו סהדי דאכמין ליה בכלל ההיא מילתא דאמר ליה כגון ההוא דאכמין סהדי בכילתא וקאמר עירי ושכבי להוו עלך סהדי אי נמי חיי ומותי דהנך סהדי מיהת בכלל עירי ושכבי אי נמי חיי ומותי נינהו וכיון דשתיק קבולי קבלינהו עילויה אבל היכא דלא עיילי הנהו סהדי בכלל ההיא דאמר ליה אע"ג דאמר ליה נמי הין לא מיחייב והוא הדין היכא דאודי ליה קמי עדים כשרים הודאה גמורה וחזו ליה סהדי אחריני אע"ג דליתניהו לעידי הודאה כי אתו עידי ראיה ומסהדי דאודי ליה קמי הנך מיחייב דהודאה כהלואה דמיא והיינו דכתיב או ראה או ידע בעדות המתקיימת ראיה בלא ידיעה וידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר כדמיברר בפרק שבועת העדות (שבועות ל"ג:) וכי היכי דגבי הלואה לא בעינן עד דמקביל להו סהדי אנפשיה אלא מכי חזו לה מהימני לאסהודי עלה לגבי הודאה נמי כיון דאודי ליה הודאה גמורה קמי עדים אף על גב דלא קבלינהו להני אחריני עילויה מהימני מאי טעמא דמשעת הודאה איחייב ליה והני גלויי מילתא בעלמא הוא. והא דמיא לההיא דתנן (מכות ז'.) כל מקום שיעמדו שנים ויעידו שפלוני נגמר דיני בבית דין פלוני ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג ותו משמעתין גופיה שמעינן ליה דקתני אם לא טען אין טוענין לו וכולה שמעתא בדיהיב אמתלא לההיא מילתא קא מיירי דאלמא טעמא דיהיב אמתלא למילתיה הא לאו הכי מיחייב וכי האי גוונא ודאי לא יכיל למיתב אמתלא לבטולה לה לאודיתיה כלל וכן הלכה:

ההוא דהוו קרו ליה קברשו כלומר שיצא עליו קול שהיו עליו חובות הרבה והיו קורין אותו קברשו כלומר קב מלא חובות ולפיכך נתכוון להודיע שאין עליו חובות הרבה כפי מה שבני אדם סוברים והיינו דאמר מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני אתו הנהו פ' ופ' וקא תבעי ליה בדינא קמיה דרב נחמן אמר להו אדם עשוי כו' כלומר אף ע"ג דהכא לא יכיל למימר משטה אני בך דהא איהו קאמר מדעתא דנפשיה ולא תבעיה איניש וסד"א קושטא קאמר אפ"ה פטור לפי שאדם עשוי לומר לאחרים שהוא רעב כדי שלא ידעו בו שהוא שבע ויתקנאו בו. וכן זה שאמר מאן מסיק בי כו' אע"פ שנתכוון לומר שלא היה חייב לבני אדם הרבה לא רצה לגלות להן שאינו חייב כלום לשום אדם כדי שלא יחזיקוהו כעשיר אלא רצה להחזיק את עצמו כבינונים שיש עליהן חוב למיעוט בני אדם. ומסתברא לן דכל כי האי גוונא היכא דאמר מילתא מדעתא דנפשיה אע"ג דלא טען איהו טענינן ליה דהתם הוא דקאמר ליה בעל דיניה מנה לי בידך ואמר ליה איהו אין ואיכא למימר כיון דאמר ליה מנה לי בידך מידע ידע דאיכא בדעתיה למתבעיה למה ליה למימר ליה הן ש"מ קושטא קאמר ליה ואע"ג דיכיל למימר משטה אני בך כיון דלא טעין אמרינן סופו הוכיח על תחילתו אבל היכא דבעל דיניה לא תבעיה ואיהו קאמר מילתא בעלמא הא ודאי אנן סהדי דאי הוה ידע דנקיט בעל דיניה מילתא בדעתיה למיתבעי' לא הוה אמר הכי ואע"ג דלא הוה טעין איהו טענינן ליה אנן דהא רב נחמן טען ליה לההוא גברא ואע"ג דלא טעין איהו ולא מצית לאוקומה בדטעין איהו דאם כן לא הוה שתיק גמרא מינה כדמשכחינן בכמה עובדי דאי איכא מששא בטענתיה דבעל דינא מדכרינן לה כדאמר בפרק חזקת (בבא בתרא ל:) גבי ההוא דטעין ואמר אנא אמינא אזבון דינאי ואמר רבא עביד איניש דזבין דיניה וכן ההוא דאמר (שם) מי סברת שני חזקה תלת שני קאמינא ואמרינן עלה עביד איניש דקרו לשני טובא שני חזקה:

ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי דרך עכבר שממון חביב עליו ביותר וכשמוצא ממון גונבו ומכניסו בחורו אע"ג שאין צריך לו ולפיכך היו קורין לזה עכבר ששוכב על דינרי זהב כלומר שהיה לו ממון הרבה שלא היה צריך לו. ויש אומרים לפי שהיה עשיר ולא היה נהנה מממונו. כי קא שכיב אמר פלניא ופלניא קא מסקי בי זוזי אתו תבעונהו ליורשין קמיה דרבי ישמעאל ב"ר יוזי אמר להו כי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו הני מילי בחייו אבל לאחר מותו למה ליה למעבד הכי ש"מ דוקא קאמר זילו פרעו אזול פרעו פלגא ולענין אידך פלגא אתו לקמיה דר"ח א"ל כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להודיע שבניו שבעים ועשירים א"ל ניזיל נהדר בן מההוא פלגא דשלימנא ונתבעינהו להנך פלוני ופלוני אמר להו כבר הורה זקן כלומר מה ששילמתם על פי זקן שילמתם ואי אתם יכולים לחזור בכם הואיל ולא טעה בדבר שנאמר בפירוש והוה ליה כמי שטעה בשיקול הדעת דקי"ל (לקמן סנהדרין ל"ג.) מה שעשה עשוי ומהדר מתבעיה לדיינא נמי לא דרבי ישמעאל ברבי יוסי מומחה לרבים הוה ותנן אם היה מומחה לרבים פטור מלשלם ואיבעי תימא רשותא הוה נקיט מרבי ואמר שמואל (לעיל סנהדרין ה'.) האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי ליפטר כו'. שמעינן מינה דכל מילתא דליתא בהדיא כי האי גוונא מה שעשה עשוי ולא מהדרינן ליה והני מילי דנפק ממונא מידיה דהאי בעל דין ומטי לידא דאידך אבל היכא דלא אספיק לשלומי אע"ג דגמר דיניה לשלומי מהדרין ליה וכן הלכה:

הודה בפני שנים קנו מידו ולא אמר להן כתובו כותבים סתם קנין לכתיבה עומד לא קנו מידו אין כותבין עד שיאמר כתובו ואע"ג דהא שיעבד נפשיה הני מילי למלוה על פה למלוה בשטר לא שעביד נפשיה ומצי אמר לא ניחא לי דלהוי עלי שטרא דעד השתא בלא שטר מצי אמר' ליה פרעתיך בלא סהדי ומהימנא ואי איכא עלאי שטרא לא מהימנא וכן כמה מילי דאיכא בין מלוה בשטר למלוה על פה. בפני שלשה ולא קנו מידו מאי מי אמרינן כיון דתלתא נינהו קבלינהו עילויה למהוי בי דינא והודה בב"ד כשטר דמיא או דילמא מסתמא לא קבלינהו למהוי עליה בי דינא ועדים נינהו ואסיקנא אין כותבין עד דמימלכי ביה:

אמר רב אדא בר אהבה האי אודיתא דהויא באפי בי תלתא זימנין כתבינן וזימנין לא כתבינן דאכתי לא גלי אדעתיה דניחא ליה למהוו עליה דייני אזל איהו וכנפינהו ומודה קמייהו כתבי' דאי ס"ד דלאו קבולי קבילנהו עילויה לדייני למה ליה לכנופי תלתא תיסגי ליה בתרי להכי טרח וכנף תלתא דלהוו עליה דייני. רבא אמר אפילו בכנפינהו איהו לא כתבינן עד דאמר להו הוו עלי דייני ואי לא אמר להו הכי אמרינן לאפושי סהדי בעלמא הוא דאיכוון:

מר בר רב אשי אמר כו' איכא מאן דאמר דלית הילכתא כמר בר רב אשי בהנך תלת והא חדא מינייהו הילכתא כוותיה דרבא וגאון ז"ל אמר דהלכה כמר בר רב אשי דקימא לן דכל היכא דלא אתמר בהדיא דלית הלכתא כותיה הלכתא כותיה לבר ממיפך שבועה וחיוארי דלית הילכתא כותיה וסימניך הפך לבן ומסתברא כותיה. ואי קשיא לי הא קשיא לי דהכא משמע דהודאה בב"ד כתבי' לה ויהבי' לה למלוה שלא מדעת לוה והתם בפ' שנים אוחזין בטלית (י"ז.) אסיקנא בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו והתם בהודאה בב"ד קאי דאי איכא שטרא למה לי למיכתב ליה ואי דקנו מיניה מקמי הכין אמאי אין כותבין הא קי"ל סתם קנין לכתיבה עומד אלא לאו במלוה על פה והוא דאודי דאי לא אודי דלא פרע כי אתו עידי הלואה נמי מאי הוי ליטעון ולימא פרעתי אלא לאו דאודי וש"מ דאודיתא דאודי ליה בב"ד לא כתבינן לה אלא מדעתא [ואי] תימא ודילמא בקובע זמן לחבירו ותבעו בתוך זמנו אי נמי כגון שאמר לו לא תפרעני אלא בפני פ' ופ' לא ס"ד דמכדי האי הקובע זמן לחבירו היכי דמי אילימא דתבעו בזמנו ואמר לו פרעתיך היכי משכחת לה דאמרי ליה בי דינא צא תן לו והא אכתי לא מטא זימניה ועוד כי הדר ואמר פרעתי אמאי נאמן והרי הוחזק כפרן מתחלה וכן למאי דס"ד לאוקומה בדאמר ליה אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' היכי דמי אי דאמר ליה פרעתיך ואתו הנהו פ' ופ' ואכחשוהו הוחזק כפרן ואם כן כי הדר טעין פרעתיך אמאי נאמן ואי דאמר לא פרעתי הויא לה הודאה בב"ד ואמאי אין כותבין ונותנין ועוד לא שנא פרעתיך ולא שנא אודי ולא שנא שתיק כיון דאמר ליה אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' כי אמר בתר הכי פרעתיך אמאי נאמן אטו משום דאמרי ליה בי דינא צא תן לו אי נמי חייב אתה ליתן לו איבטיל ליה תנאיה אלא ודאי על כרחיך הא שמעתא דצא תן לו לא מתוקמא אלא בדלא מיחייב נתבע תשלומין אלא מחמת אודיתא דאודי בב"ד ואפ"ה אין כותבין ונותנין. ואיכא לתרוצי דהכא בשמעתין קא מיירי כדקא מיכוון לאודויי ומוכחא מילתא דאדעתא דמכתב ליה למלוה קא מודי דהא דומיא דהודאה בפני שנים קא מיירי והתם על כרחיך כדקא מיכוין לאודויי קמי סהדי קאי ואלו התם גבי צא תן לו לאו לאודויי קמייהו קא מיכוין אלא תובע קא תבע ליה לנתבע בב"ד למיתב ליה ממוניה ונתבע קא מודי ליה במילתא דמיחייב עליה ממון וקס"ד דנתבע דלא מיחייב עלה ממון וכיון דאודי ביה חייבוה בי דינא ממון ואמטול הכי אצטריכו למימר ליה צא תן לו אי נמי חייב אתה ליתן לו וכיון דאיהו לאו לאודויי קא מיכוין אמטול הכי אין כותבין ונותנין. אי נמי התם כיון דאמרי ליה חייב אתה ליתן לו וכל שכן צא תן לו אדעתיה דמפרעיה קא נפיק ואמטול הכי אין כותבין ונותנין למלוה דילמא פרע ליה בלא סהדי והרי גבי מיניה זימנא אחריתי בהאי שטרא ואלו הכא קא מיירי בדלא אמרי ליה בי דינא צא תן לו ולא חייב אתה ליתן לו דלא נפיק אדעתא דמפרעי'. אי נמי כי אמרינן התם אין כותבין ונותנין לו עד דמודעי ליה ללוה דחיישינן דילמא פרע ליה בלא סהדי ולאו אדעתיה ואלו הכא קא מיירי דמנדעי' ליה ללוה וקמ"ל [דאע"ג] דאמר לא ניחא לי כתבינן בעל כרחיה:

הודה במטלטלי בפני שנים או שלשה ולא אמר להו הוה עלי דייני קאמרי' קנו מידו כותבין לא קנו מידו אין כותבין מקרקעי ולא קנו מידו מאי מי אמרינן כיון דלא מיחסרי גוביאנא ולאו שעבודא דמשעבד ליה בעל דין נפשיה הוא גלויי מילתא בעלמא הוא דהאי קרקע דהאיך ניהו ומה לי בשטר מה לי על פה או דילמא מקרקעי נמי זימנין דזאבין לה מיניה בלא סהדי לבתר דמייתי להו עידי הודאה ואי אית ליה להאיך שטרא אתי ומיפק לה מיניה ואסיקנא הילכתא כותבין:

מטלטלי ואיתניהו בעיניהו מאי מי אמרינן כיון דאיתניהו בעיניהו [לאו] שעבודא דמשעביד נפשיה הוא אלא גלוי מילתא בעלמא הוא דהני מטלטלי דהאיך נינהו וכמקרקעי דמו או דילמא כיון דמחסרי גוביאנא ואי מלוה או גזל נינהו זימנין דמיתניסו ומיחייב באחריותייהו ואפשר דפרע ליה בלא סהדי ולא ניחא ליה דליפוק שטרא עילויה ואי נמי פקדון נינהו אפשר דפשע בהו ולא ניחא ליה דליפוק שטרא עילויה. ואסקה רב אשי כיון דמיחסר גוביאנא לא כתבינן וכן הלכה ושמעינן מינה דאי קיימי הני מטלטלי ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם כתבינן דדייקי' טעמא דמיחסרי גוביאנא הא לאו הכי כתבינן והוא דלא מיחייב האיך דמודי בגויהו אחריותייהו מההיא שעתא:

ההוא אודיתא דהוה כתיב בה דפלניא קמן אודי בהכי והכי ולא הוה כתיב בה ואמר לן כתובו וחתומו והבו ליה אביי ורבא דאמרי תרווייהו היינו דריש לקיש דאמר חזקה אין העדים חותמין על שטר המכר אלא אם כן נעשה המוכר גדול ואין המוכר יכול לערער ולומר קטן הייתי ואיתא בפרק מי שמת גבי מעשה דבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת וערערו בני המשפחה לומר קטן היה כו' הכא נמי כיון דאין העדים רשאין לכתוב שטר הודאה עד שיאמר להן כתובו השתא מיהת דכתבי ויהבי ליה להאיך אימלוכי אימליכו להו בלוה מקמי הכין דאמרינן חזקה אין העדים כותבין שטר הודאה אלא מדעתו. מתקיף ליה רב פפא מי איכא מדי דאנן לא הוה ידעינן עד השתא דצריך למיקנא מיניה אי נמי לאמלוכי ביה וסופרי דדייני ידעי כי היכא דנימא חזקה אין העדים כותבין שטר הודאה אלא מדעתו של לוה שילונהו לספרי דאביי וידעי לספרי דרבא וידעי והאידנא באתרין דלא ידעי איכא למיחש:

ההוא אודיתא דהוו חתומו עלה תרי והוה כתיב בה דוכרן פתגמי לא היה כתוב בה זכרון עדות בלשון עדים דאם כן לא הוה חיישינן לה דהא סלקא כדריש לקיש אלא הכי הוה כתיב בה דוכרן פתגמי דהוו באנפנא שכן לשון שימוש ב"ד וכן לכל מילי דידה הוו כתיבי בלישני דבי דינא והוה משמע דשימוש ב"ד הוה וקבולי קבילנהו לוה אנפשיה לדייני מיהו לא כתיב בה במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי והוה איכא למיחש דתרי בלחוד הוו ולאו אימלוכי אימליכו ביה סבר רבינא היינו דריש לקיש דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול הכא נמי חזקה אין ב"ד כותבין שטר הודאה שלא מדעת אלא בג' והני תלתא הוו ואסיקנא כל כי האי גוונא חוששין לבית דין טועין אית דאמרי משום דחיישינן דילמא סברי דשנים כשרים לדון. [אמר רב נחמן בר יצחק אי כתיב בה בי דינא תו לא צריך] מידע ידעי דלא מיקרו [תרי] בית דין:


דף ל עמוד א[עריכה]


ומקשינן ודילמא ב"ד חצוף הוא כדשמואל ואסיקנא דכתיב בה דברים המוכיחים שלא היו בפחות משלשה מחי היא דכתיב ביה בי דינא דרבנא אשי דודאי בי דינא דרבנא אשי לא בציר מתלתא ומקשינן ודילמא רבנא אשי יהיב רשותא למיתב ולמידן ואינהו יתבי בתרי בלא דעתיה דרבנא אשי וכי אודי באפי תרי אודי ואסיקנא דכתיב ביה אמר לנא רבנא אשי למיכתב ליה ואמינא ליה לרבנא אשי אית דאמרי דכיון דהוא היה שם מסתמא לא צוה לכתוב בפחות משלשה ולא מסתבר אלא היינו טעמא דכיון דכתיב ביה אמר לנא תלתא משמע והאי דנקט בי דינא דרבנא אשי לפי שהיה ראש ישיבת בבל ובימיו נאמרו דברים הללו. מהא שמעינן דליתא לדשמואל דאמר שנים שדנו דיניהן דין דאם כן כי הוו תרי נמי מאי הוי הא אמרת דיניהן דין:

אמר להן אחד אני ראיתי כו' זה הכלל כל שבידו ליטלם שלא מדעת יורשין כגון שהיו בשדה והוא הדין בבית בזמן שבידו ליטלם שלא מדעת דבריו קיימין מה לו לשקר איבעי שקיל להו ויהיב להו למאן דבעי וכל שאין בידו ליטלם שלא מדעת יורשין כגון שהיו בבית והוא הדין בשדה בזמן שאין בידו ליטלם משם לא אמר כלום. הרי שראו את אביהם כו' אם כמוסר דבריו להן בלשון צואה דבריו קיימין ואם כמערים כדי שלא ידעו שהן שלו לא אמר כלום. הרי שהיה הבן מצטער לאחר מיתת אביו על מעות מעשר שני שהניח לו אביו ולא אמר לו היכן הן ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם כו' והלך ומצא כן אעפ"כ אינו חייב להוליכן לירושלים ולהוציאם שם אלא הרי הן בחזקת חולין ומוציאן במקומן:

מתני' ואחר כך מכניסין את השני ובודקין אותו נמצאו דבריהם מכוונין נושאין וניתנין בדבר לפי טענותיהן. שנים אומרים שהנתבע זכאי ואחד אומר חייב זכאי דכתיב אחרי רבים להטות שנים מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין דכיון דאמר איני יודע הוה ליה כמאן דלא הוה התם מעיקרא ונמצא תחלת הדין בשנים וכי תימא הא תינח לטעמא דרבי אבהו אלא לשמואל דאמר שנים שדנו דיניהן דין מאי איכא למימר הא אקשי' לה בפ"ק (ה:) ומשנינן התם נחות אדעתא דבי תלתא מעיקרא כו' כדפרישנא בדוכתאה:

ודייקי' בגמרא היכא דאיכא מחלוקת שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב האמרת זכאי היכי כתבינן לה פסק דינא רבי יוחנן אמר כותבין בשם כולן שפלוני זכאי ריש לקיש אמר פלוני ופלוני מזכין כו' ורבי אלעזר אמר מדבריהם נזדכה פלוני להודיע שהיתה מחלוקת בדבר ומתוך דבריהם שנטו לזכות נזדכה פלוני. ודייקי' מאי בינייהו וסברי' למימר דאיכא בינייהו לשלומי איהו האי דחזי לחיוב ובטל במיעוטו מנתא בהדייהו היכא דטעו וזכיהו למאן דאמר זכאי דמשמע דכתיב בשמא דכולהו כאלו השוו כולן בדבר דהא בתרי בלחוד לא הוה סליק דינא הילכך משלם דהא כולהו קא גרמי ולמאן דאמר פלוני ופלוני מזכין לא משלם דאי לדידיה צייתי אינהו נמי לא הוו משלמי ומשום הכי כתבי פלוני ופלוני מזכין כדי להודיע מי מזכה ומי מחייב שאם יתברר הדבר שטעו מחייבין את הטועין חלקן ופוטרין את השאר ואי הוה סליק תירוצין הוה מתרצינן נמי לרבי אלעזר דאית ליה דרבי יוחנן דאמר כולהו משלמי אלא משום דמיחזי כשיקרא כתבינן מדבריהם נזדכה פלוני מיהו כיון דהוה ליה לפרוכה לא חשש בה לדקדוקי בה דקא מקשי' ולמאן דאמר זכאי משלם ולימא להו אי לדידי צייתיתון אתון נמי לא משלימתון ואסיקנא אלא לכולי עלמא ההוא דלא טעה פטיר:

וסברינן למימר דכי פליגי לשלומי אינהו מנאתא דיליה למ"ד זכאי משלמי דהא בדידהו גמר דינא ולהכי כתבינן זכאי ססתמא כאלו נתקיים הדין על פי השנים לבדן מתחילה ולא היה מחלוקת שם ולמ"ד פלוני ופלוני מזכין לא משלמי דאי לאו איהו בהדייהו לא הוה סליק דינא ולהכי כתבינן פלוני ופלוני מזכין לברורי דלאו בדידהו לחודייהו סליק דינא ורבי אלעזר אי כרבי יוחנן ומשום דמיחזי כשיקרא אי כריש לקיש ומשום דלא תלך רכיל. ומתמהי' ולמאן דאמר זכאי משלמי מנאתא דיליה לימרו ליה אי לאו את בדידן לחודייןלא הוה סליק דינא מידי ואסיקנא אלא דכולי עלמא לא משלמי אינהו מנאתא דיליה ואיכא בינייהו משום לא תלך רכיל רבי יוחנן אמר זכאי משום לא תלך רכיל וריש לקיש אמר כי חיישי' ללא תלך רכיל היכא דלא מיחזי כשיקרא אבל היכא דמיחזי כשיקרא לא חיישינן ואיבעיא כי חיישינן ללא תלך רכיל להיכא דאזיל דיינא גופיה וא"ל לבעל דין שאני מזכה וחבירי מחייבים דרך לשון הרע את בעל דין בדיינין אבל בשימוש ב"ד לא חיישינן להכי ורבי אלעזר אית ליה דתרווייהו הילכך כתבי' סתמא מדבריהם נזדכה פלוני לאשמועי' דהואי פלוגתא בינייהו וליכא משום לא תלך רכיל דהא לא קא מפרש מאן זכי ומאן חייב. ומסתברא למעבד כדרבי אלעזר. מיהא שמעתא שמעי' דהיכא דשנים מזכין ואחד מיחייב ואיגלאי מילתא דטעו הנך תרי בשיקול הדעת משלמי תרי תולתי בלחוד והאיך אחרינא פטור דעד כאן לא קא מקשי' אלא לענין שלומי אינהו מנאתא דיליה אי נמי לענין שלומי איהו מנאתא בהדייהו אבל אינהו משמע דמשלמי מנאתא דידהו. ולענין שלומי איהו מנאתא בהדייהו אי נמי לענין שלומי אינהו מנאתא דיליה בהדיא פרכינן לה בשמעתין וכן הלכה והני מילי דלא קבלונהו עלייהו בעלי דינין אבל קבלונהו עילווייהו כיון דתלתא הוו וברשות קא עבדי פטורין דתלתא הדיוטות כחד מומחה דמו וכי היכי דגבי יחיד מומחה היכא דקבליה עילווייהו פטור לגבי שלשה הדיוטות נמי היכא דקבלונהו עילווייהו פטורין וההיא דאמרינן בריש פירקא קמא (ג'.) אלא מעתה טעו לא ישלמו ומסקי' כל שכן שאתה נועל דלת בפני לווין שמעת מינה דג' הדיוטות היכא דטעו משלמי התם בדלא קבלונהו עלייהו בעלי דינין:

מתני' גמרו את הדבר מכניסין אותן. ואיבעיא לן עלה מכניסין אותן למאן אילימא לבעלי דינין התם קיימי מגואי דהא אכתי לא אשמועינן דבעי אפוקי' ואי משום דקתני לקמן לכשיצא אחד מן הדיינין לא יאמר אני הוא מזכה וחבירי מחייבין אלמא בעלי דינין לאו התם קיימי איכא למימר לעולם התם קיימי וידעי מאן מזכי ומאן מחייב והא קמ"ל דלא יאמר לו דרך לשון הרע למצוא חן לפניו ויהא אויב לחביריו כדאמרי' לעיל ואכתי האי מכניסין אותן אמאן קאי אלא לאו לעדים דקתני רישא מוציאין אותן לחוץ ומשיירין את הגדול שבהן וכי היכי דבעינן בדיקה זה שלא בפני זה כדי שלא ילמדו לשקר משא מתן נמי בעי מהוי שלא בפניהן כדי שלא ילמדו לשקר ואיצטריך לאשמועינן מכניסין אותן דעד השתא לא שמעינן לה לסהדותייהו אלא זה שלא בפני זה והשתא צריכינן לעיולינהו לתרווייהו כי היכי דלשמעינה לסהדותייהו כד מסהדי בהדי הדדי למפסקיה לדינא אפומייהו ודלא כר' נתן דאמר שומעין דבריו. ודחינן לא לעולם לבעלי דינין ור' נחמיא היא דאמר בשעת משא ומתן מוציאין את בעלי דינין לחוץ ומאי דלא פריש במתני' פריש בברייתא אבל עדים לא צריך לעיולינהו דבההיא סהדותא דאסהידו זה שלא בפני זה סגיא כר' נתן. ומקשינן והא תניא מכניסין את העדים אלמא בעו לאסהודי בהדי הדדי ומסקינן ההיא דלא כר' נתן אבל מתני' לעולם אימא לך כר' נתן. וקי"ל כר' נתן וכרבי נחמיא דאוקים לסתם מתני' כוותייהו:

גופא אין עדותן מצטרפת כו' ואמרינן במאי קא מיפלגי תנא קמא ורבי יהושע בן קרחה ומהדרינן איבעית תימא בסברא ואיבעית תימא בדרשא דקרא. איבעית תימא בסברא תנא קמא אזיל בתר מנה וכיון דמסהיד האי דאוזפיה מנה בחד בשבא ואידך קא מסהיד דאוזפיה מנה בתרי בשבא אמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי ואשתכח דליכא תרי סהדי אחד מנה ורבי יהושע בן קרחה אזיל בתר לוה וכיון דמסהדי תרווייהו דהאי גברא מיחייב מנה מ"מ עדותן עדות. ואיבעית תי' בקרא דכתיב גבי שבועת העדות והוא עד דתניא ממשמע שנאמר כו' אלמא האי והוא עד דכתיב גבי שבועת העדות בשנים הכתוב מדבר ואפקיה רחמנא בלשון עד דמשמע חד למימר דעד דחזו תרוייהו כחד לא מיחייב משום שבועת העדות דהא לאו עדות היא ורבי יהושע בן קרחה הא רבי רחמנא או ראה או ידע מכל מקום:

ואמרינן ותנא קמא דרבי נתן ורבי נתן במאי קא מיפלגי ומהדרי' ואיבעית תימא בסברא ואיבעית תימא בקרא. איבעית תימא בסברא ת"ק סבר עד אחד כי אתי לשבועה אתי למנינא לא אתי וכיון דאסהידו תרווייהו זה שלא בפני זה אשתכח דכל חד וחד כי אסהיד לחודיה לאו לחיוביה ממונא קאתי ומשום הכי לא מצטרפי לחיוביה ממונא ורבי נתן אמר לך אין ודאי עד אחד לא מיחייב ליה לבעל דין ממונא כלל מיהו ה"מ היכא דליכא אחרינא דמצטרף בהדיה אבל איכא אחרינא דמצטרף בהדיה מצטרפי ומחייבי ליה ממונא דאטו היכא דאתו תרווייהו בהדי הדדי בחד פומא קא מסהדי אלא אע"ג דמסהיד האי והדר מסהיד האי מצטרפי להו הכא נמי כי לא אתו בהדי הדדי לצרפינהו מר. ואיבעית תימא בקרא דכתיב אם לא יגיד ודכולי עלמא אית להו דרבנן דפליגי עליה דרבי יהושע בן קרחה דבעו עד דחזו תרוייהו כחד ותנא קמא ורבי נתן בהקש הגדה לראיה קא מיפלגי ת"ק סבר מקשינן דהא תרווייהו כתיבי בחד קרא או ראה אם לא יגיד וכי היכי דבעינן ראיה כאחת כדאמרן הכי נמי בעינן הגדה כאחת ורבי נתן סבר לא מקשינן הגדה לראיה:


דף ל עמוד ב[עריכה]


רבי שמעון בן יקים הוה משתקד לשון כי שוקד אני על דברי לעשותו (ירמיהו א יב) וגם הוא צופה ומשתדל עליה דרבי יוסי בר' חנינא למסמכיה יומא חד הוו יתבי קמי דרבי יוחנן אמר להו מי איכא דידע הלכה כרבי יהושע בן קרחה או לא אמר ליה רבי שמעון בן יקים אר' יוסי ב"ר חנינא דין ידע אמר ליה רבי יוחנן ולימא מאי דידע אמר ליה רבי שמעון בן יקים לסמכיה מר ברישא סמכיה אמר ליה כך שמעתי שמודה ר' יהושע בן קרחה לרבי נתן דלא בעינן הגדה בהדי הדדי אלמא דרבי יהושע בן קרחה שייכא בדר' נתן וכי היכי דהלכתא כר' נתן דהא אוקי' לסתם מתני' כותיה הילכתא נמי כרבי יהושע בן קרחה אמר ליה ההוא וכי לזו הוצרכנו הא ודאי פשיטא דהשתא עיקר ראיה א"ר יהושע בן קרחה לא בעינן בהדי הדדי ואע"ג דמשכחת לה בבת אחת ותו דהא כתיב עד ומשמע עד דחזו תרווייהו כחד הגדה דלעולם לא משכחת לה בבת אחת דהא לא איפשר להו לאסהודי תרווייהו בחד פומא ואי נמי מסהדי בהדי הדדי תרי קלא בחדא לא משתמעי כדאמרינן התם (ר"ה כ"ז.) זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ולא האוזן יכולה לשמוע ומקרא נמי לא נפקא לן בהדי הדדי דאי נמי מקשת לה הגדה לראיה מאי נפקא לך מינה הא ראיה גופה כשרה בזה אחר זה לטעמא דרבי יהושע בן קרחה והשתא עיקר ראיה דאית בה טעמא כל דהו א"ר יהושע בן קרחה דלא בעינן דליחזו תרווייהו בהדי הדדי אלא אפי' חזו בזה אחר זה כשרה הגדה דלית בה טעמא לאצרוכנהו לאסהודי בהדי הדדי כדפרשי' מיבעיא דמכשר רבי יהושע בן קרחה אלא אי קא מיבעיא לן אי מודה ר' נתן לר' יהושע בן קרחה ואי לא:

אמר רב חייא כו' הלכה כרבי יהושע בן קרחה בקרקעות זה מעיד שמכר לו קרקע זו בפניו באחד בשבת וזה מעיד שמכרה לו בפניו בשני בשבת אי נמי בהודאה וכן במטלטלין זה מעיד בפני הלוהו מנה וזה אומר בפני הלוהו מנה אע"ג דמנה דקא מסהיד האי לא קמסהיד האי דמכל מקום תרווייהו קא מסהדי דמחייב מנה בעלמא. ועולא אמר הלכה כר' יהושע בן קרחה בקרקעות דאע"ג דלא חזו תרווייהו כחד כיון דתרווייהו אחד קרקע קא מסהדי עדותן קיימת אבל לא במטלטלין דמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי. ומקשינן עליה דעולא דאמר הלכה כמותו בקרקעות והאמר רבי אבא כו' מודים חכמים לרבי יהושע ב"ק בעדות קרקעות ותאני רב אידי בר אבין במשנה החיצונה של נזיקין שהיו שונין אותה של בית קרנא והן תלמידיו מודים חכמים לרבי יהושע בן קרתה בעדות בכור אית דמפרשי לה בבכור בהמה שצריכין להעיד שמאליו נפל בו מום זה דתנן בבכורות כל מומין הראויין לבא בידי רועים אין נאמנין לומר שמאליו נפל בו מום זה וקאמרי' השתא דאם הביא עד אחד על מום זה ועד אחד על מום זה בבכור אחד מצטרפין ולא מצית לאוקומ' כגון דמסהיד האי בפני התירו חכם ואידך נמי מסהיד בפני התירו חכם דאפי' כהן שהוא בעליו נאמן דתנן נאמן הכהן לומר הראתיו בכור זה ובעל מום הוא דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקר. ואית דאמרי דבבכור בהמה לא איצטריך דהא עדות דרבנן היא ואפי' עד מפי עד נמי מכשרינן ביה התם אלא כי איצטריך אבכור אדם בבכו"א ולנחלה דעדות דאורייתא היא כגון זה אומר אני שמעתי מאביו באחד בשבת שהוא בכור והכין מסתבר. ובעידי חזקה אחד מעיד שאכלה ראשונה שניה ושלישית ואחד מעיד שאכלה רביעית חמישית וששית והיינו עדות קרקע וכן לענין שתי שערות שבבן ושבבת כדמפרש לקמן וטעמא דכולהו דאע"ג דלא חזו תרווייהו כחד כיון דתרווייהו אחד גופא קא מסהדי עדותן קיימת דאכתי והוא עד קרינא בהו אלמא לא פליגי בקרקע. ומתמהי' אקושיין גברא אגברא קא רמית רב וקרנא סברי לא פליגי בקרקע ועולא סבר פליגי:

ואיבעיא לן מאי שבבן ושבבת אילימא אחד אומר נימא אחת בגבה ואחד אומר נימא אחת בכריסה האי חצי דבר וחצי עדות הוא ואפי' לרבנן דפליגי עליה דר"ע ואמרי דבר ואפי' חצי דבר בחצי עדות מודו חצי דבר נימא אחת חצי עדות עד אחד שהרי עד אחד מעיד בנימא אחת וזה מעיד בנימא אחת דכיון דאלו אסהידו תרווייהו אמאי דמסהיד חד מינייהו לא הויא עדות דאכתי בנימא אחת קטנה היא כל שכן דכי מתפלגא סהדותייהו לא הויא עדות אלא אחד אומר שתים בגבה ואחד אומר שתים בכריסה דתרוייהו קא מסהדי דגדולה היא:

ואף רבה סבר הלכה כר' יהושע בן קרחה בקרקע אבל לא במטלטלין דאמר רבה הודאה אחר הודאה הודה בפני זה וחזר והודה בפני זה וכן הודאה אחר הלואה לוה בפני זה וחזר והודה בפני זה מצטרפין דאיכא למימר דאחד מנה קא מסהדי ודמי לעדות קרקע אבל הלואה אחר הלואה כגון לוה בפני זה וחזר ולוה בפני זה מנה אחר וכן הלואה אחר הודאה אין מצטרפין דאמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי. ומקשי' עלה מאי שנא רישא גבי הודאה אחר הודאה והודאה אחר הלואה דמצטרפין ומאי שנא סיפא דלא מצטרפי הא רישא נמי איכא למימר דמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי והמוציא מחבירו עליו הראיה ואוקימנא רישא כגון דמודעיה לבתרא דהאי מנה דאודי ליה בגויה קמיה אודי ליה קמין קמא והדר אודעיה לקמא דהאי מנה דאודיי ליה בגויה קמך הדר אודויי ליה בגויה קמי פלניא אבל סיפא לא מצית לאוקמא כלל דודאי תרי מנין נינהו:

ופרכינן אי הכי היינו הודאה אחר הודאה והיינו הודאה אחר הלואה אית דמפרשי דכיון דאמרת בעינן עד דידע שהדא בחבריה על כרחיך הודאה אחר הלואה נמי הכי מוקמת לה דאמר ליה לבתרא מנה דמודינא ליה קמך יזפי מיניה קמי פלניא והדר אמר ליה לקמא מנא דיזיפנא מיניה קמך אודויי ליה בגויה קמי פלניא ותרתי למה ליה לרבה למימר. ויש לומר דכיון דמודע להו לתרוייהו במילתא דהדדי תרוייהו הודאה אחר הודאה מקריאן ולמה לי לאשמועינן בתרווייהו. ואית דמפרשי דהכי קא מקשי ליה אי אמרת בשלמא דבדלא אודעינהו לסהדי קא מיירי להכי אצטריך למתני תרוייהו דסד"א הודאה אחר הודאה דחדא מילתא הוא דמצטרפי אבל הודאה אחר הלואה דתרי מילי נינהו לא מצטרפי קמ"ל אלא אי אמרת בדאודעינהו לסהדי קא מיירי תרוייהו חדא מילתא נינהו ולמה לי לאשמועינן תרתי. הא דאמרי' היינו דשמיע לי עליכו דרמיתו דקלי וזקפיתו להו כלומר שאתם עוקרין קושיות שגבוהים כדקלים ומשליכין אותן ואתם חוזרין וזוקפין אותן כמות שהיו מחזירין את הקושיות למקומן שתרצת לי קושיא זו ואח"כ החזרתה למקומה. נהרדעי אמרי וכו' וקי"ל כוותייהו:

ברם צריך את למידע דהאי הלואה אחר הלואה דקאמרינן דמצטרפי אליבא דר' יהושע בן קרחה דוקא היכא דלא מכחיש ליה מלוה לחד מינייהו אלא קא תבע מיניה דלוה שני מנין שהלוהו אחד באחד בשבת והשני בשני בשבת והביא שני עדים אחד על הראשון ואחד על השני דאע"ג דמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי מצרפי לחיוביה ללוה בחד מנה וכל שכן ביורש דמצטרפי אבל היכא דמלוה קא מודה ליה ללוה דלית ליה גביה אלא חד מנה ואתו תרי סהדי חד מסהיד דאית ליה גביה חד מנה ואידך אסהיד דאית ליה גביה מנה אחרינא חזינן אי איכא למימר דמטעא טעי חד מינייהו בזימנא דהלואה כגון אחד אומר בשנים בחודש ואחד אומר בשלשה דאיכא למימר דתרוייהו אחד יומא קא מסהדי מצטרפי דאימור תרוייהו אחד מנה קא מסהדי ואי ברירא מילתא דאתרי מנין קא מסהדי הא ודאי חד מינייהו בשקרא מסהיד דהא מלוה מודי דלית ליה אלא חד מנה הילכך משתבע לוה שבועה דאורייתא ומיפטר:

אמר רב יהודה עדות המכחשת זו את זו בבדיקות שאינן משבע חקירות שהזמה תלויה בהן כשרה בדיני ממונות. אמר רבא מסתברא מילתיה דרב יהודה באחד אומר בארנקי שחורה הלוהו מנה ואחד אומר בארנקי לבנה דכיון דלאו אארנקי קא מסהדי אלא אמנה קא מסהדי ומנה דקא מסהדי עליה לא מתכחשי בגויה מצטרפין אבל אחד אומר מנה שחור הלוהו כלומר ישן שהשחיר מחמת ישנו ואחד אומר מנה לבן כלומר חדש כיון דמנה דקא מסהדי עליה מתכחשי בגויה אין מצטרפין:

ומתמהינן עלה דרבא דאוקמה למילתיה דר' יהודה בארנקי שחורה ולבנה ובהא קאמר כשרה בדיני ממונות מכלל דבדיני נפשות הכחשה בכלים כי האי גוונא לא מצטרפי והאמר רב חסדא אחד אומר בסייף הרגו ואחד אומר בארירן הרגו אין זה נכון ואקרא קאי דכתיב והנה אמת נכון הדבר ומהתם נפקי לן בדיקות אחד אומר כליו של רוצח בשעת רציחה לבנים היו ואחד אומר כליו שחורים היו הרי הן נכון:


דף לא עמוד א[עריכה]


ומתמהינן גברא אגברא קא רמית דרב חסדא אדרבא. ומאי שנא רישא ומאי שנא סיפא רישא כיון דההיא מילתא דמתכחשי בגוה מילתא דצריכי לאסהודי בה למידע אי מחייה במידי דחזי למיתה כדתניא (ב"ק צ:) שמעון התימני אומר מה אגרוף מיוחד שמסור לעדים וכו' לא מצטרפי סיפא כיון דקא מתכחשי במילתא דלא צריכי לאסהודי עלה מצטרפי:

נהרדעי אמרי אפי' אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן מצטרפין כמאן כר' יהושע בן קרחה דאמר לא בעינן עד דמסהדי תרווייהו בחד מנה ודחי' אימור דשמעת ליה לר' יהושע בן קרחה היכא דלא מכחשי אהדדי במנה דהדדי ששניהן מודין שזה לא ראה בשל זה אבל הכא דקא מכחשי אהדדי במנה דהדדי כגון שהלוהו בפני שניהן כאחד וזה אומר מנה שהלוהו בפנינו שחור היה וזה אומר לבן היה מי שמעת ליה. אלא הוא דאמר כי האי תנא ואליבא דבית הילל דתניא אמר רשב"א לא נחלקו כו' וקי"ל כנהרדעי וכבית הילל ואליבא דר' שמעון בן אלעזר. ואי קשיא לך ההיא דגרסי' בשבועות (מ"ז:) שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו רב הונא אמר זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי ע"כ לא פליגי אלא לאסהודי כל אחד בפני עצמה אבל אחד מכת זו ואחד מכת זו דכ"ע פסולין להעיד כאחת דודאי חד מינייהו פסול הוא והכא קתני בית הילל אומרים יש בכלל מאתים מנה ואע"ג דהאי קא מסהיד דאית ליה להאי גבי האיך מנה יתירא והאיך קא מסהיד דלית ליה מכשרי' להו כהאיך [והא חד מינייהו עבר] אלאו דלא תענה ברעך עד שקר [וכ"ת] הא קי"ל כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב אחד לא ס"ד דהא גבי עדות החדש דקתני בברייתא אחד אומר שתי מרדעות ואחד אומר שלש דמיירי בכת אחת בלבד וקא מותיב מינה רב הונא בר' יהודה תיובתא לרב חסדא בפרק כל הנשבעין שבתורה (שם) דשמעת מינה דאפי' בכת אחת נמי פסלינן ליה לחד מינייהו דקא מסהיד בשקרא. ומסתברא דכי פליגי רב הונא ור' חסדא היכא דמכחשי אהדדי בכולא עדות כגון זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאבהתיה היא (ב"ב ל"א.) אבל זה אומר מנה וזה אומר מאתים לאו הכחשה מיקריא לאיפסולי עלה אלא מוסיף על דבריו הוי ואיכא למימר דמיטעא טעי חד מינייהו וצריך עיון:

אחד אומר חבית של יין ואחד אומר חבית של שמן אתו לקמיה דר' אמי וחייבי' לנתבע לשלומי ליה דמי חביתא דחמרא מגו חביתא דמשחא. ודייקינן כמאן כרשב"א אימור דשמעת ליה היכא דתרווייהו מסהדי על שם מנה בעלמא דהאי מסהיד על שני מנין והאי מסהיד על מנה אחד אבל כי האי גוונא דתרי מיני נינהו דלא מסהדי תרווייהו אחביתא דחמרא מי שמעת ליה. ומפרקינן לא צריכא כגון דאסהידו לדמי דהאי דאמר אחד אומר חבית של יין ואחד אומר חבית של שמן לאו חבית של יין וחבית של שמן ממש קאמרי' אלא דמי חבית של יין ודמי חבית של שמן:

אחד אומר בדיוטא העליונה הלוהו ואחד אומר בדיוטא התחתונה הלוהו והעדים היו עומדים ברשות הרבים במקום אחד שאפשר לראות שתי הדיוטות ממש מעשה בא לפני רבי וצירף עדותן כרב יהודה. ואי קשיא לך עד כאן לא קאמר רב יהודה אלא היכא דמתכחשי בבדיקות אבל בחקירות לא קאמר ודיוטא התחתונה משבע חקירות היא כדקתני התם (לקמן סנהדרין מ'.) ובאיזה מקום לא תיקשי לך דהתם כי צריך לאסהודי באיזה מקום היה מעשה משום מקום דקיימי ביה סהדי הוא כי היכי דתיקום עלייהו הזמה דאי מסהדי בבבל הרג פ' את הנפש אתו סהדי ומסהדי שבאותו היום עמנו הייתם בארץ ישראל ואלו היו מכחשי אהדדי בגופו של מקום שהיו עומדין בו כגון זה אומר בבבל וזה אומר בארץ ישראל דאישתכח דלא הוה אפשר למחזינהו מחד דוכתא הכי נמי דמבטלא סהדותא דהא אתכחוש בדבר שהזמה תלויה בו אבל הכא כיון דהאי מסהיד בדיוטא העליונה והאי מסהיד בדיוטא התחתונה ואפשר למחזינהו תרווייהו מחד דוכתא תרווייהו לענין הזמה כחד מקום דמו ולא מיבטלא סהדותייהו:

פיסקא ומניין שכשיצא אחד מן הדיינין כו' ההוא תלמידא דאפיק מילתא דאתמר בבי מדרשא דרבי אמי בתורת סוד בתר עשרין ותרתי שנין ואפקיה רבי אמי מבי מדרשא ואכריז עליה דין גלי רזיא:

מתני' כל זמן שמביא ראיה הוא סותר את הדין ובסתמא קאי אבל אם אמרו לו כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד שלשים יום הביא בתוך שלשים יום סותר לאחר שלשים יום אינו סותר דחיישינן דילמא זייף אי נמי אגר סהדי שקרי דאם איתא דסהדי מעליי נינהו איתויי הוה מייתי להו בתוך שלשים. אמר רשב"ג מה יעשה לא מצא בתוך שלשים כו'. אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אמר אין לי ראיה לאחר זמן מצא עדים ומצא ראיה הרי זו אינה כלום שהרי הודה שאין לו עדים ואין לו ראיה והני סהדי שקרי נינהו ואמר רשב"ג מה יעשה לא היה יודע שיש לו עדים כו' והאי דקאמר אין לי עדים כסבור שאין לו עדים ומצא עדים. אמרו לו הבא עדים ואמר לו אין לי עדים הבא ראיה אמר אין לי ראיה ראה שהוא מתחייב כו' לרבן שמעון ב"ג איצטריכא ליה דאפי' רשב"ג לא קאמר אלא בזמן שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים אבל אם היה יודע בהן ואמר אין לי ודאי שקרנין הן וסבר כל כמה דאפשר למיפטר נפשיה בלא סהדי שקרי עדיף ליה כיון שראה שהוא מתחייב אמר קרבו איש פ' ופ' והעידוני ואמטול הכי לא אמר כלום:

פיסקא אמר רשב"ג מה יעשה לא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים. אמר רבה בר רב הונא הלכה כרשב"ג ואין הלכה כדברי חכמים. וצריכא דאי אמר הלכה כרשב"ג ותו לא הוה אמינא הני מילי לכתחילה כגון שיצא מב"ד חייב מחמת שלא מצא ראיה בתוך שלשים ולא הספיק לפרוע עד שמצא ראיה דלכתחילה עבדינן כרשב"ג ופטרינן ליה אבל היכא דעבד כחכמים ולא אשגחו בההיא ראיה ואפקוה לממונא מיניה אימא כיון דכרבים עבד שפיר דמי ולא מהדרינן ליה קמ"ל. ואית דמפרשי מהו דתימא הני מילי לכתחילה כגון שחייבוהו לפרוע ולא הספיק לפרוע עד שמצא עדים או שובר דהשתא פטרינן ליה לכתחילה אפומייהו אבל אי עבר ופרע מקמי דלשכח סהדי ובתר הכי אשכח סהדי שפיר דמי למעבד כרבנן ולא מהדרינן ליה קמ"ל דאפי' דיעבד נמי מהדרינן ליה. ופירושא קמא דייק טפי מדאמרינן לישנא דשפיר דמי סתמא ותו מדנקט לישנא דמהדרינן ליה דמשמע דמעיקרא לאו שפיר עבד ולא אמרי' הדר דינא דמשמע דמעיקרא שפיר עבד ודינא הוא דהדר ממילא מחמת דאיחר ביה מידי:

פיסקא אמר ר"ש בן גמליאל מה יעשה לא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים כו' אמר רבה בר רב הונא הלכה כדברי חכמים ואין הלכה כרשב"ג ומתמהינן פשיטא כיון דהלכה כדברי חכמים ממילא אין הלכה כרשב"ג ואפי' דאיעבד נמי מהדרינן ליה דהא יחיד הוא לגבי רבים ומפרקינן הא קמ"ל דהא לחודה הוא דאין הלכה כמותו אבל בשאר מקומות הלכה כמותו ואפי' בערב וצידן ולאפוקי מדרבי יוחנן דאמר חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה ערב בפ' גט פשוט צידן במי שאחזו קורדיקוס ראיה אחרונה הא דאמרן דאלו בקמייתא הלכה כוותיה כדאמרינן לעיל. והני מילי בגדול אבל בקטן אפי' רבנן מודו דמביא ראיה וסותר דינוקא במילי דאבוה לא ידע:

ההיא איתתא דנפקא שטרא מתותי ידה בבי דינא אמרה ידענא ביה דפריעא הוא הימנה רב נחמן אמר ליה רבא כמאן כר' דאמר אותיות נקנות במסירה ומגו דאיבעיא אמרה לקוח הוא בידי כי אמרה דפרוע מהימנא הא ליתא לדר' אמר ליה לא שאני הכא כו' כלומר אע"ג דאי אמרה לקוח הוא בידי לא מהימנא כי אמרה דפריעא היא מהימנא דאיבעיא קלתיה. ואיכא דאמרי לא הימנה רב נחמן אמר ליה רבא והא מיבעיא קלתיה אמר ליה כיון דאיתחזק שטרא השתא בבי דינא לא מהימנא למימר דפריעא הוא משום טעמא דאיבעיא קלתיה דהשתא מיהת לא קלתיה ואי נמי הוה קליא ליה בתר הכי לא הוה מפסיד מהאי שטרא ולא מידי דהא אתחזק שטרא בבי דינא. דבר אחר כיון דאיתחזק שטרא בבי דינא איבעיא קלתיה לא אמרינן דהשתא מיהת לא הוה יכלה למקלייה:


דף לא עמוד ב[עריכה]


איתיביה רבא לרב נחמן סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו בדנפיק מתותי ידי מלוה קא מיירי מדקריא סמפון דמשמע דלאו שובר גמור הוא ולישנא דמומא הוא כדאמר התם (כתובות נ"ז:) סימפון בעבדים ליכא אבל כי נפיק מתותי ידי לוה שובר מקרי ותו דאי ביוצא מתחת ידי לוה מאי קמ"ל והכי נמי משמע בפ' שנים אוחזין דביוצא מתחת ידי מלוה קא מיירי והתם מפרשינן ליה להאי יתקיים בחותמיו יתקיים מחותמיו דמשיילינן להו לסהדי אי פריע אי לא פריע. אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש של שטר שסימפון ושטר ביד שליש או שיוצא לאחר חיתום שטרות כשר יוצא מתחת ידי שליש של שטר דהא הימניה לשליש והכי מפרש טעמא בסוף שנים אוחזין ובדין הוא דבלא סמפון נמי מהימן דאי בעי קלייה והאי דנקט בסמפון משום דאורחייהו דאינשי לאנוחיה בידים כי היכי דלהוי לזכרון דברים בעלמא יוצא אחר חיתום שטרות נמי דאי לאו דפריע לא הוה מרע ליה לשטריה מכל מקום שליש מהימן ולא מצית למימר דהתם טעמא משום סמפון דכיון דאין עליו עדים כמאן דליתיה דמי וכי מהימן משום דנפיק שטר חוב מתותי ידיה הוא דמהימן וסימפון לזכרון דברים בעלמא נקטיה אי נמי משום סירכא דרישא נקטיה דאיצטריך לאיירויי ביוצא מתחת ידי מלוה ואיידי דאיירי רישא גבי סמפון איירי סיפא נמי בסמפון. ואיכא מאן דאמר דכי איצטריך לאשמועינן סיפא סמפון כגון דלא ידע ביה שליש בשטרא דפריע' הוא אלא דאפקדוה לשובר גביה ואמר ליה מלוה דשובר מעליא הוא דמהימן אשובר מיגו דאי בעיא קלי ליה לשטרא אי נמי כגון דכתביה שליש גופיה וכמאן דאמר דשטרא פריעא הוא דמי. תיובתא דרב נחמן ואליבא דלישנא בתרא תיובתא:

וחזינן מאן דפריש בה פירושי אחריני ולא דייקי כלל איכא דאמרי דהאי יוצא מתחת ידי שליש אשטר חוב קאי ולאו אסמפון ולאו מילתא היא דהא כולה מילתא אסמפון קאי דאלו שטר חוב מאן דכר שמיה. ואיכא דאמרי דהאי יוצא מתחת ידי שליש כגון דאפקדוה גביה בסהדי והימנוה עסקינן ומעשה דההיא איתתא נמי באפקדוה גבה בסהדי קא מיירי ולא מסתבר מכמה אנפי דאי דחפקדוה גביה סתמא היכי מהימן עליה למימר דכשר הוא ואי דהימנוה בפירוש אכתי יכיל למהדר ביה לפני גמר דין ותו הא מעשה דההיא איתתא בסתמא אלא מסתברא כדפי':

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן לעולם הוא מביא ראיה וסותר עד שיסתתמו טענותיו מתחילה ויאמר אין לי עדים ולא ראיה הילכך כי חזר ואמר קרבו איש פלוני לא אמר כלום. ומתמהינן הא גופא קשיא אמרת עד שיסתתמו טענותיו דאלמא מכי אמר אין לי עדים ואין לי ראיה תו לא מצי איתויי ראיה ואפי' לאחר זמן אתאן לרבנן והדר אמר קרבו איש פלוני ופלוני אתאן לרשב"ג דאמר שסתם טענותיו לא מבטילן זכותיה אלא היכא דידע בהו בההיא שעתא כגון דאמר קרבו איש פלוני ופלוני והעידו אבל לא ידע בהו אלא לאחר זמן מביא וסותר:

אלא כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן לעולם הוא מביא ראיה וסותר עד שיסתתמו את טענותיו כיצד אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אין לי ראיה ואפילו מצא לאחר זמן עדים שהיו כאן או ראיה שהיתה ברשותו או במקום שהיה יכול לבדוק אחריה ולמצאה אינו סותר כרבנן אבל אם באו לו עדים ממדינת הים או שהיתה דוסקיא של אביו ששטרותיו מונחות בתוכה מופקדת ביד אחרים אף ע"ג דאמר אין לי עדים ואין לי ראיה מביא וסותר דאנן סהדי דהני לא הוה ידע בהו מעיקרא ומשום הכי קאמר אין לי עדים ואין לי ראיה ובהא אפי' רבנן מודו והא דרבי יוחנן שייכא בדרב נחמן דאמר ינוקא במילי דאבוה לא ידע ויש מפרש דהכי קתני אבל אם לא סתם טענותיו אלא אמר לא מצאתי ולבסוף באו לו עדים ממדינת הים או שהיתה דוסקיא של אביו מופקדת ביד אחרים הרי זה מביא וסותר לישנא קמא מסייע מסיפא ולישנא בתרא מסייע מרישא לישנא קמא מסתייע מסיפא מדקאמר אבל אם באו לו עדים ממדינת הים דאלמא ליכא בין אנפא קמא ובין אנפא בתרא אלא לענין ביאת העדים ממקום שלא היה נודע ולעולם אין לי ראיה קאמר ולישנא בתרא מסתייע מרישא דקאמר כיצד אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים דאלמא סיפא לאו בדאמר אין לי עדים ואין לי ראיה קא מיירי והאי לישנא דייק גבן טפי מדקאמר ברישא דרישא עד שיסתתמו טענותיו אלמא סיפא בשלא סתם טענותיו קמיירי דהא כולה מילתא לפרושי עד שיסתתמו טענותיו קאתי והכי קתני כיצד אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אמר אין לי ראיה אבל אם לא אמר אין לי ראיה אלא אמרו לו הבא ראיותיך מכאן עד יום פלוני והלך ובקש ולא מצא מחמת שהיו עדיו במדינת הים או שהיתה דוסקיא של אביו מופקדת ביד אחרים ואמר לא מצאתי ולבסוף באו לו עדים ממדינת הים או שמצא דוסקיא של אביו הרי זה מביא וסותר רישא כרבנן בתראי וסיפא כרשב"ג קמא ובעל הלכות גרים הכי כיצד אמרו הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אמר אין לי ראיה ואח"כ באו לו עדים ממדינת הים או שהיתה דוסקיא של אביו מופקדת ביד אחרים הרי זה מביא וסותר ואי הוה איתיה להאי גירסא לא הוה איכא ספיקא במילתא אלא כיון דלא אשכחן הכי בנוסחי דגמרא לא סמכינן עלה ואכתי לא אתבריריא לנא מילתא למעבד בה עובדא דאי ס"ד בשאמר לא מצאתי עסקינן מאי איריא באו לו עדים ממדינת הים אפי' היו בעיר נמי מביא וסותר:

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן התוקף את חבירו בדין לדון כאן והלה אינו רוצה אלא לילך למקום הועד של חכמים שדינן יפה כופין אותו והולך למקום הועד כדאמר בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ב:) צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה. אמר לפניו רבי אלעזר רבי מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה אלא כופין אותו ודן בעירו. איתמר נמי דהדר ביה רבי יוחנן לגביה דרבי אלעזר שנים שנתעצמו בדין לשון קטטה הוא כדכתיב ובין עצומים יפריד (משלי יח יח) ואם הוצרך לשאול דבר מב"ד הגדול אין אומרים נעמוד כאן על המנין אלא כותבין ושולחין ואם אמר כתבו ותנו לי מאי זה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו דמאחר דכייפי ליה למידן בעירו צריכין לכתוב לו מאי זה טעם דנוהו כדי שילך למקום הועד ואם ראו בו טעות יכתבו וישלחו לאלו ויחזרו בהן והוא הדין לכל היכא דאיכא דיינא דעדיף מהני אי נמי תלמידי חכמים דחכימי טפי מהני וחד מבעלי דינין לא מיתבא דעתיה בדינא דהני וקא טעין כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו והני מילי דלא קבלינהו עלייהו בעלי דינין אבל קבלונהו עילווייהו לא מיחייבי למיכתב ליה מאיזה טעם דינוהו וכן דעתנו נוטה דהא כולה מילתא בשנים שנתעצמו בדין והכי הוה ליה למימר כופין אותו ודן בעירו ואם הוצרך לשאול כו' והיבמה הולכת אחר היבם להתירה והדר ליתני זה אומר כתבו ותנו לי מאי זה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו אלא להכי שבקה ליבמה לבסוף משום דכולה מילתא בשנים שנתעצמו בדין קאי:

והיבמה הולכת אחר היבם להתירה אמר רב אמי אפילו מטבריא שהוא מקום הועד לצפורי שאינה מקום ועד כלומר אפי' היתה היבמה בטבריא והיבם בצפורי הולכת אחריו להתירה ואין כופין אותו לילך אחריה לטבריא שהוא מקום הועד. מאי קראה וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה:

אמר אמימר הילכתא כופין אותו והולך למקום הועד א״ל רב אשי לאמימר והאמר ר' אלעזר כופין אותי ודן בעירו וקבלה ר' יוחנן ואית דאמרי דכי מקשי מדר' אלעזר משום דמסתבר טעמיה. א״ל ה״מ היכא דקאמר לוה נלך למקום הועד ומלוה לא קא ניחא ליה שכופין את הלוה ודן בעירו כדי שלא יוציא המלוה מנה על מנה כדקאמר טעמא בהדיא אבל אמר מלוה לילך למקום הועד עבד לוה לאיש מלוה ודוקא מלוה דאית ביה האי טעמא אבל שאר תביעות ודיני נחלות וכיוצא בהן כופין אותו ודן בעירו ומלוה נמי לא אמרן אלא בזמן שב״ד שבעיר מומחין אבל אינן מומחין כופין אותו והולך למקום הועד כדאיתא בריש פירקין (סנהדרין כ״ג.):

שלחו ליה למר עוקבא לדזיו ליה כבר ביתיה שלם למי שמקרין עור פניו כמשה רבינו שהיה בן בית לפני המקום כדכתיב בכל ביתי נאמן הוא ומר עוקבא צדיק גמור היה לפיכך זכה. ואית דאמרי דמר עוקבא היינו נתן דצוציתא כדאיתא במסכת שבת והכא נמי קרו ליה הכי על שם האור שהיה זרוח עליו. ויש אומרים לדזיו ליה על שם חכמתו דכתיב חכמת אדם תאיר פניו. ויש אומרים כבר ביתיה כמשה רבינו שנקרא בן ביתיה בת פרעה על שם שגודלתו. עוקבן הבבלי קבל קדמאנא נתרעם לפנינו ירמיה אחי העביר עלי את הדרך העביר עלי דרך בני אדם כלומר עשה עמי שלא כדין ושלא כשורה ועל עסקי ממון היה צועק אמרו לו לירמיה וידין עמו והשיאוהו העשיאוהו כלומר הכריחוהו והכי אמרינן בפ' קמא (י"ב:) מפני שהעשה את ישראל לעשות פסח שני ויראה פנינו בטבריא ואסיקנא דיני קנסות הוה יש אומרים שסרסו והיינו דקאמר העביר עלי את הדרך כלומר העביר ממני דרך בני אדם ולאו מילתא היא דא"כ העביר ממני מיבעי ליה אלא מחוורתא כדפרישי' עשה עמו שלא כדין ודיני קנסות הוה ובבבל לא דייני דיני קנסות משום דליכא סמוכין והאי דשלחו ליה אמרו לו דינוה אתון כדי לחלוק לו כבוד למר עוקבא. ומסתברא דלהכי נקטה להאי מעשה הכא לאשמועינן דטבריא מקום הועד הואי ומשום סירכא דלעיל נקטה דאמר אפי' מטבריא לצפורי דאי לאשמועינן דכופין אותו והולך למקום הועד ליכא למישמע מינה ולא מידי דאי למאי דשנינן מעיקרא דינוהו אתון אי ציית ציית ואי לא השיאוהו ויראה פנינו מאי סייעתין מינה אדרבא איפכא שמעי' מינה דאי (שלחו להו ציצית) [ציית] דינוה אתון ולא צריך למיזל למקום הועד ואי לרב אשי דמוקים לה בדיני קנסות איפכא שמעינן מינה דטעמא דדיני קנסות דבבבל לא דייני דיני קנסות הא לאו הכי כופין אותו ודן בעירו דלא מיחייב למיזל למקום הועד. ואיכא למימר דהא קמ"ל דאפי' היכא דאמר תובע נלך למקום הועד אין כופין את הנתבע אלא בהודאות והלואות דשייך בהו טעמא דעבד לוה ליש מלוה אבל בשאר דיני ממונות דלא שייך בהו האי טעמא כופין את התובע ודן בעירו כדפרשינן לעיל: