יד רמ"ה על הש"ס/סנהדרין/פרק יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | מאירי | ריטב"א | רמב"ן | ר"ן | יד רמ"ה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש | בן יהוידע
על ש"ס: יד רמ"ה | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צ עמוד א[עריכה]


פרק עשירי

כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב כו'. הכי אשכחן בנוסחי עתיקי ודייקי דסמכי פרק חלק לאלו הן הנשרפין בין בנסחי דמתני' בין בנסחי דגמרא והכי נמי מסתברא מדאתחיל לפרושי נהרגין באלו הן הנשרפין דקתני ואלו הן הנהרגין הרוצח ואנשי עיר הנדחת אי אמרת בשלמא פרק חלק בתר אלו הן הנשרפין הוי היינו דסליק ממילי דרוצח וקא מפרש מילי דאנשי עיר הנדחת לאסוקי נהרגין דסליק מינייהו בפרק אלו הנשרפין אלא אי אמרת דאלו הנחנקין תנן מקמי פרק חלק אכתי לא פריש מילי דנהרגין וקא נקיט לפרושי נחנקין אלא ודאי ש"מ דפרק חלק תנן ברישא ואיידי דאיירי בסוף אלו הן הנשרפין בזר ששימש דהוי בידי שמים נקט לפרושי הני דמסיק היניהו בידי שמים לעה"ב והיינו דקתני כל ישראל יש להן חלק לעה"ב.

ענין העה"ב יסוד גדול מיסודי התורה הוא שהרי הכופר בו אעפ"י שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעה"ב כדמפרש במתני' ומוסיף לה בירורא בגמרא ולא עוד אלא שצדוק דינו של הקב"ה תלוי בו לומר שעיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו לפיכך צריכין אנו לפרש ענינו לפי מה שקבלנו מאבותינו ומרבותינו ולפי הקבלה הפשוטה ביד כל ישראל גם לפי פשטן של משניות והשמועות לא להתעולל עלילות ולבקש גדולות ולהרהר אחר קבלת אבותינו ולחדש דבר בדעתינו הקלה והמעוטה ולחקור אחר הנסתרות אשר הם לה' אלהינו ואין לנו עסק בהן לדעת מה זה ועל מה זה:

וענין העה"ב הוא הזמן ההוה אחר ימות המשיח בכמה שנים ועיקר מתן שכרן של צדיקים ועונשין לרשעים אינו אלא בו כדתנן באבות (פ"ד מט"ז) העה"ז דומה לפרוזדור בפני העה"ב התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין וכן עונשן של רשעים אינו אלא לעה"ב כדדרשינן בפרקין (צ:) הכרת תכרת הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב ואעפ"י שהשכר והעונש שניהן בעה"ב הן יש מקומות שאין לשון לעה"ב נופל אלא על מתן שכרן בלבד ולא על העונש כגון הא דתנן בפרקין כל ישראל יש להן חלק לעה"ב וכן ההיא דתנן התם העה"ז דומה לפרוזדור בפני העה"ב דמשמע שאם לא התקנת עצמך בפרוזדור אי אתה נכנס לעה"ב ואין דברים הללו אמורין אלא על השכר שבו לא על העונש וכן הא דתנן בפרקין לקמן (סנהדרין ק"ז:) אנשי סדום אין להם חלק לעה"ב לא אמרו אלא על השכר שבו ולא על העונש מדקתני אבל עומדין בדין ואין צריך לומר בכל מקום שנאמר חיי העה"ב שעל השכר בלבד נאמר והעה"ב האמור במשנתינו לפי פשטן של משניות ודברי התלמוד וגם לפי הקבלה הפשוטה בכל ישראל הוא עמידת הגויות והנפשות לדין כאחת כאשר היו קודם מיתתן שהרי כתבנו שאין שכרן של צדיקים ועונשן של רשעים אלא לעה"ב לפיכך אי אפשר בלא גוף כדמוכח מדאמר ליה אנטונינוס לרבי יכולין גוף ונשמה לפטור את עצמן מן הדין כדמפרש בגמרא לקמן (צ"א) וראיה נמי ליום הדין שאי אפשר אלא בתחיית המתים דתנן (אבות ספ"ד) הוא היה אומר הילודים למות והמתים להחיות והחיים לידון הא למדת שאחרי הולדם הם מתים ואחר מיתתן הן חיים ואחר חייהן הן נידונין ומתניתין וגמרא דילה נמי דייקי דקתני ואלו שאין להן חלק לעה"ב האומר אין תחיית המתים ואמרינן בגמרא וכל כך למה ומהדרינן לפי שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהא [לו] חלק בתחיית המתים הא למדת שהעה"ב השנוי במשנתינו זהו תחיית המתים. ועוד מדדרשינן לקמן מנין לתחיית המתים כו' שנאמר הכרת תכרת הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב ואמר ריב"ל (לקמן סנהדרין צ"א:) מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר עוד יהללוך סלה הללוך לא נאמר אלא יהללוך מכאן לתחיית המתים וקי"ל דלעולם הבא קאמר דאמר ריב"ל גופיה כל האומר שירה בעה"ז זוכה ואומרה לעה"ב שנאמר יהללוך סלה הללוך לא נאמר אלא יהללוך הא למדת שהעה"ב יש בו תחיית המתים. ועוד דגרסינן בברכות (י"ז.) מרגלא בפומיה דרב העה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא משא ולא מתן ולא פריה ולא רביה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה ואם אין הגויות חיות לעה"ב מפני מה הוצרכו לומר שאין בו כל אלו היה להן לומר שאין בו גוף ונמצאו כל אלו בטלין מאליהן אלא לומר לך שאעפ"י שיש בו גויות אין בו אכילה ושתייה ולפיכך הוצרך לומר אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו שכינה כלומר וכי מאחר שאין בו כל אלו צדיקים ממה הן נהנין ומה יהא על שכרן והשיב יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו שכינה וקראי נמי מוכחין דיום דינא לא סגיא אלא בתחיית המתים דכתיב (דניאל יב ב) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם וכתיב (תהילים נ ד) יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו וכדאמר ליה רבי לאנטונינוס והרי ביארנו מפשוטן של פסוקים וכח המשניות והשמועות שהעה"ב שמשלמין בו שכר לצדיקים ונפרעין בו מן הרשעים אי אפשר בלא גוף וכן קבלה פשוטה ביד כל ישראל איש מפי איש הלכה למשה מסיני וכ"כ רבינו סעדיה ז"ל בספר האמונות וכן כתבו כל הגאונים בספריהם וכן הדעת נוטה לכך שכשם שמדת הדין נותנת לשלם שכר לנפש על ישרה וליפרע הימנה על מעלה כך מדת הדין נותנת לשלם שכר לגויה על ישרה וליפרע על מעלה שהרי שניהם עשו מעשה אם טוב ואם רע ואם אין הגויות חיות איה איפה תקותם ותקותם מי ישורנה ומי ישיב גמול לגוף על ישרו ועל מעלו והוא עשה מי ישלם לו. וא"ת שאין הגוף נידון שאלמלא נשמה הרי הוא כאבן שאין לה הופכין גם הנשמה לא תידון שאלמלא הגוף אין חטא בא על ידה וכדאמר ליה אנטונינוס לרבי יכולין גוף ונשמה לפטור את עצמן מן הדין ואם יש שמדקדקין ואומרין והלא הגוף לנשמה ככלי מעשה לאדם ואם נאמר שהגוף נדון לפי שנעשה מעשה על ידו א"כ גם חרבו וקשתו וכל כליו שנעשה מעשה על ידן ידונו שתי תשובות בדבר הראשונה שאין מעשה גופו של אדם דומה למעשה חרבו וקשתו ושאר כליו משני פנים הפנים הראשונים שאעפ"י שאין הגוף עושה מעשה אלא לפי מחשבת הנפש ועצתה אינו עושה מעשה מכח הנפש בלבד שא"כ היה בדין שלא ידל כח הגוף ולא יחזק אלא לפי כח הנפש אבל הכלי העושה מעשה מכח אדם המניפו בלבד אינו עושה מעשה אלא לפי כח המניפו אם מעט ואם הרבה ולפי מחשבתו אם טובה ואם רעה והנך רואה בעיניך שאין כח הגוף תלוי בכח הנפש שפעמים רבות שיקרה מקרה לגוף בלבד וימעט כחו אעפ"י שלא נגרע מכח הנפש דבר ונמצא שאין הגוף עושה מעשה מכח הנפש בעל כרחו כאשר הכלי עושה מעשה בעל כרחו לפיכך דין הוא שידון הגוף ולא ידון הכלי והפנים השנים שמדת הדין נותנת שיהא גופו של אדם נידון ולא יהא הכלי נידון ולא מקבל שכר לפי שגופו של אדם יש בו רוח חיים ונמצא מרגיש בכל מה שהוא עושה ויש בו דעת לעשות טוב ורע אבל הכלי אין בו אחת מכל אלו והתשובה השנית לפי שגופו של אדם כשהוא נידון אינו נידון לבדו אלא עם הנפש כאשר היה בשעת מעשה וכן מדת הדין נותנת כדאהדר ליה רבי לאנטונינוס לפיכך דין הוא שידון שהרי הוא מרגיש בעונשו ובשכרו ונמצא שאין דינו יוצא לבטלה אבל הכלי אפילו העמידיהו כמו שהיה בשעה שנעשה מעשה על ידו (אינו) [דינו] יוצא לבטלה ואין הקב"ה עושה דבר לבטלה ואין נכון לומר שיתן כח בכלי כדי שירגיש בעונשו ובשכרו שא"כ לקתה מדת הדין כיצד זה עושה שלא מדעת ולוקה מדעת:

ויש מגדולי הדור שמודים בתחיית המתים שתהיה בימות המשיח ואומרים שמתים שחיין בימות המשיח חייהן ארוכים מאד בחיים הארוכים ההם שעתידים להיות בימות המשיח ואח"כ מתים אבל חיי העה"ב אחר ימות המשיח שמשלמין בו שכר לצדיקים ואין בו מות ונפרעין בו מן הרשעים אין בו גוף ולא גויה אלא נפשות הצדיקים בלא גוף כמלאכי השרת ומביאין ראיה לדבריהם מאשר אמרו חכמים העה"ב אין בו לא אכילה ולא שתייה לומר שכיון שאין בו אכילה ושתיה אין בו גוף ולא גויה וזהו דעת הרמב"ם ז"ל בהל' תשובה בפ"ח והיינו סבורין מתחילה כי היה טעמו לפי שאי אפשר לגוף שיהיה לעולם בלא אכילה ושתיה לפיכך השבנו על דבריו באגרתנו השלוחה ללוניל. וזה נוסח דברינו שם בענין זה ואם יש אומרים איך יעמיד גויה בלי אכילה ושתיה עצת רשעים רחקה מני:

הממציא הגוף מאין טרם היותו לאין יכול להעמידו מבלי אכל ושתה הלא ציר נאמן עמד בהר סיני מ' יום ומ' לילה לחם לא אכל ומים לא שתה גם אליהו כה עשה עד בואו הר השם חרבה גם מיום הלקחו עד היום הזה וכי יאמר חיה יחיו אך ימותו אחרי עומדם אל תבוא נפשי בסודם כי האמנם אם לכוד ילכדוני עוד חבלי שאול במוקשם למה לי חיים טוב לי עוד אני שם והנה השם צבאות יעץ ומי יפר וידו הנטויה ומי ישיבנה ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה לאמר בלע המות לנצח ואומר ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד וכי יאמר כי און ילין בקרבה ח"ו מהצדיק כל מדבר כה. הממציא הגויות מאין טרם היותם הלא יוכל להעמידם אחרי חיותם בנפשותם וגויותם. עד הנה דברי תשובתי בענין הזה באגרתי הראשונה השלוחה ללוניל ועוד נוסף עליהם באגרתי האחרונה דברים רבים כאלה וכהנה וכהנה השיב על דבריו רב שמואל גאון הממונה ראש ישיבה בבבל בדורנו זה וכן שאלונו על זאת מאספהאן ומארץ תימן כי הבינו כולם לפי מחשבתם מתוך דבריו שלא היה מודה בתחיית המתים כלל ושם נקראו אנשי בליעל תלמידים שהיו כופרים בתחיית המתים וכשהתריסו אנשי מקומם כנגדן הביאו להם ראיה מדברי הרב האמורים בה' תשובה והוצרכו אנשי המקום לשלוח לרב על זאת לעמוד על דעתו בדבר הזה והשיב להם תשובה על זאת והאריך בענין הזה הרבה והוסיף בה ענינים אחרים שאינן מענין דברינו זה והננו כותבים עניני תשובתו בדבר הזה בדרך קצרה:

תחילת ענין התשובה היתה לנקות את עצמו מהשם ומישראל על דבר כלל אמונת תחיית המתים אשר חשדוהו החושדים עליה והעתיק המעתיק את דבריו מלשון ערבי ללשון הקדש בלשון קשה עד מאד אך הנני כותב מקצת לשונו הפשוט בעיני ואשנה מקצתו לבאר עניני הדברים אשר נתכון המחבר לאומרם כאשר תשיג ידי:

ואלה עניני דבריו בדבר הזה בדרך קצרה דע אתה המעיין שכונתנו במאמר הזה הוא לבאר מה שנאמין בו בפנה הזאת אשר נפלו הדברים בין התלמידים והיא תחיית המתים המפורסמת באומתינו אשר רב זכרה בתפילות ובספורים ובתחנות אשר חברום הנביאים וגדולי החכמים שמלאו מהם דברי התלמוד והמדרשות ענינה שוב הנפש הזאת לגוף אחרי הפרדה ממנו ודבר זה הוא דבר שלא נשמע באומה מחלוקת עליו ואין בו פתרון זולתי פשטו כלל ואסור להאמין באיש מאנשי הדת שהוא מאמין בחילוף דבר זה בתחיית המתים זו היא תשובת הנפש והגוף אחר המות כבר זכרה דניאל זכרון שאי אפשר לפותרו פתרון אחר כאומרו ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. ואמר לו המלאך ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין. ועוד כתב נ"ר וכן יראה לנו שאנשים האלה אשר תשובנה נפשו' לגופות ההם יאכלו וישתו וישמשו מטותיהם ויולידו וימותו אחר חיים ארוכים מאד בחיים הנמצאים בימות המשיח. ואמנם החיים שאין מות אחריהם הם חיי העה"ב כיון שאין בהם גוף לפי שאנחנו נאמין בדבר שהוא אמת בעיני כל בן דעת שהעה"ב נפשות מבלתי גופות כמלאכים וביאור הדבר הזה שהגוף אמנם הוא כלל כלים לפעולות הנפש וכבר התבאר זה הדבר במופת וכל מה שבגוף יחלק לג' חלקים כלים שיגמר בהם המזון בפה ובאסטומכא והיא הנקרא בלשון ערבי מעדה והכבד ובני מעיים ובכללם כל מה שבתוך הבטן התחתון וכלים שתהיה בהם ההולדה והם כלי התשמיש והולדת הזרע והולדת העובר וכלים שבהם יהיה תיקון עניני הגוף עד שימציא לעצמו כל מה שיצטרך אליו כעינים ושאר החושים ומיני הגידים החלולים ושאינן חלולין כגון גידים הנקראין בלשון ערבי עצב והמיתרים אשר בהם ישלמו התנועות כולם ולולי אלו לא היה אפשר לבעל חיים להתנועע אל מזונו ולברוח ממה שכנגדו שמאבדו ומפסיד מזגו וכאשר לא ישלם המזון רק במלאכות שיעשם ובהזמנות רבות שיצטרך בהם לחשב ולהשתכל נמצא לו הכח השכלי לזכור בו המלאכות ההם ונמצא לו גם כן כלים טבעיים לעשות בהם המלאכות ההם רצוני לומר הידים והרגלים כי הרגלים אינם כלי להליכה בלבד ופרטי זה הכלל נודעים אצל אנשי החכמה הנה כבר התבאר שהגוף כולו צריך המצאו (מבלי) [מפני] תכלית א' והיא קבלת המזון להתמדת הגוף והולדת הדומה לו (להתיחדות) [להתמדת] מין הגוף ההוא וכשתהיה התכלית ההיא מסולקת מבלי היות צריך אליה רצוני לומר בעה"ב שכבר ביארו לנו המון החכמים שאין בו לא אכילה ולא שתיה א"כ הוא ביאור להעדר הגוף שהקב"ה יתעלה לא ימציא דבר לבטלה כלל ולא יעשה דבר אלא מפני דבר וחלילה לו וחס שיהיו פעולותיו המתוקנות כפעולות עובדי הצלמים אשר עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו אף להן ולא יריחון כן הקב"ה אצל אלו יברא גופות כלומר איברים שלא לעשות בהם מה שנבראו בעבורו כלל ולא לשום סיבה ואולי בני העה"ב אצל אלו אנשים אינם בעלי איברים אך הם גופות על כל פנים ואולי הם עגולים ככידור או ארוכים כצורת העמודים או מרובעין בארכן וברחבן ובקומתם וריבוען שוה לכל רוח כצורת העקב ואין אלו אלא שחוק ומי יתן והחרש יחרישון ותהי להם לחכמה והסיבה בכל זאת מה שביארנוהו מהיות ההמון אין בעיניהם מציאות אלא לגוף או מה שימצא בגוף ומה שאינו גוף ולא בגוף אינו נמצא בעיניהם וכל אשר ירצו לחזק (המציא) [מציאות] ענין אחד יוסיפוהו גויות רצוני לומר יוסיפו עובי לעצם גויתו. עד הנה דבריו בענין הזה בדרך קצרה. ועוד כתב בתשובה ההיא:

וכבר נסתפקו ג"כ אנשים אחרים בדברינו בסוף החיבור (פי"א מהל' מלכים ה"ג) במקום שאמרנו דבר שזה לשונו אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו כו' והבאנו ראיה על זה כמה שבארנוהו וחשבו קצת חלושי העיון זאת הכחשה לתחיית המתים ואנחנו לא אמרנו זולתי שהמשיח לא יבוקש ממנו שיעשה מופת שיבקע ים או יחיה מת על דרך המופת מפני שאין מופת מבוקש ממנו אחרי שיעדונו בו הנביאים אשר נתאמתה נביאתם ולא יתחייב מהמאמר הזה לומר שהשם לא יחיה המתים ברצונו כשירצה ולמי שירצה אם בימי המשיח או לפניו או אחרי מותו עד כה דבריו בענין הזה ועוד נוסף עליהם דברים רבים שאנו עתידים להביאם בפרק זה בעזרת ה' אלא שאינם מענין דברינו זה שהתחלנו לדבר בענין העה"ב ואחרי אשר סדרנו דבריו בענין העה"ב שאין בו גוף לפי סברתו:

נתחיל לכתוב סברתנו וטעמנו בעה"ב שאין בו אכילה ושתיה לומר שיש בו גוף וגויה כאשר כתבו חכמי המחקר מן הגאונים הראשונים וגם לפי הקבלה הפשוטה בין כל ישראל וגם השמועה אשר הביא ראיה ממנה היא לנו לעדה כי העה"ב שאמרו שאין בו אכילה ושתיה יש בו גוף וגויה שאם אין בו גוף וגויה מפני מה הוצרך לומר שאין בו כל אלו היה לו לומר שאין בו גוף ונמצאו כל אלו בטלין מאליהן וכי אלו אמר שאין בו גוף כלום תעלה על דעת אדם שיש בו אכילה ושתיה או משא ומתן ופריה ורביה וכבר בארנו דבר זה פעם אחרת בתחילת דברנו זה ועוד לדבריו הרי הנפש יכולה לפטור את עצמה מן הדין כשאלת אנטונינוס לר'. וא"ת שאין הגויות מקבלות עונשן ולא שכרן אלא בימות המשיח מה יהא עליהן לעה"ב ומה יתרון נפש הצדיק על גופו לעה"ב שהנפש זוכה לחיים שאין להם הפסק והגוף אינו זוכה לכך אם בעבור מעלת הנפש בעצמה שהיא טהורה וזכה מן הגוף הלא אב אחד לכולם אל אחד בראם וכו' והלא יד שניהם שוה בין בצדקתם בין ברשעתם במה זכתה הנפש יתר מן הגוף ועוד שהרי משנה שלימה שנינו באנשי סדום שאין להם חלק לעה"ב אבל עומדין בדין ומראין הדברים שעמידה זו בדין לעה"ב היא ממ"ש בעדת צדיקים אינן עומדין אבל עומדין הן בעדת רשעים ונראין הדברים שאין להם חלק בשכר אבל עומדין בדין לקבל עונשן וא"ת שהע"ב אין בו לא גוף ולא גויה נמצאת אומר שעמידת הרשעים בדין לעה"ב בנפשות לבדן הם וא"כ מה יתרון לגוף הרשע על נפשו שנפשו עומדת לדין לקבל ענשה וגופו אינו עומד בדין לקבל עונשו. ועוד א"כ נמצא לגוף הרשע יתרון על נפשו ולנפש הצדיק יתרון על גופו ואם תאמר שנפש הרשע נכרתת בהכרת גויתו בימות המשיח או בסופן א"כ מי ברשעים עומד בדין לעולם הבא אם גופן הרי כבר מת ואם נפשם הרי כבר נכרתה והשם לנפש מעלה יתירה בדין על הגוף נראה מדעתו שאין השכר והעונש לעולם הבא לפי מעשיהם של בריות ולפי מדת הדין אלא לפי הטבע שהנפש שיש בטבעה להשאר תשאר והגוף שטבעו לכלות יכלה ונמצאת מדת הדין לוקה בשני העולמות בעולם הזה ובעולם הבא וגם נפש הצדיק והרשע לפי הרעה הזאת אינן נידונות לפי מעשיהם אלא לפי דעתן לפי שהנפש שיודעת את בוראה במופתי החכמה היא נשארת מפני הדעת שבה שהיא קיימת לעולם והנפש שאינה יודעת את בוראה במופתי החכמה תכרת אע"פ שיש בידה תורה ומעשים טובים ונמצא שאין לתורה ולמעשים טובים יתרון לעולם הואיל והדבר תלוי בטבע שאם תאמר יש להן יתרון נמצא שאין הדבר תלוי בטבע אלא כל אחד ואחד נידן לפי מעשיו גם לפי אהבתו ויראתו ודעותיו ונמצא דין הגוף ודין הנפש שוין לעולם הבא הואיל ושניהם שוין במעשיהם אם טובים ואם רעים ואם מפני הטעם שאמר הרב באגרתו כי מאחר שהעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש נמצאו איברי הגוף העשוין לכל אלו בלבד נראין לבטלה ואין הקב"ה עושה דבר לבטלה כשאתה מדקדק בדבר אתה מוצא שאין תחיית הגופות לעולם הבא לבטלה מפני שלשה טעמים. הטעם הראשון לפי שמדת הדין נותנת שיקבלו הגופות ענשן או שכרן בנפשות הואיל ושניהם שוין במעשה אם טוב ואם רע. ואם תאמר אם כן ישמשו האיברים מעין מלאכתן ואל תהי בריאת האברים ההם לבטלה אינם לבטלה שהרי יש בהם תועלת גדולה להודיע לבאי עולם גבורתו של מקום שהוא יכול להחיות את הגויות לעולם בלי אכילה ושתיה ושהוא יכול לברוא איברים שיש בטבען להתאוות לאכילה ושתיה ולפריה ורביה ולתשמיש והוא יכול לשנות את טבעם כדי שלא יתאוו לדברים ההם אע"פ שלא חסר בהם ולא אודע:

ומצאנו דוגמת דבר זה באכילת המן ויענך וירעיבך כו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם ועוד שמדת הדין נותנת שיקבל כל אבר ואבר ענשו או שכרו כדרך שהיה בשעת רשעתו או צדקתו וכיון שמדת הדין של קב"ה נותנת להשפיע לצדיקים כזאת שיחיו בלי אכילה ושתיה ובלי עמל וצער ונהנין מזיו שכינה שהיא מעלה גדולה עד מאד ואין לנבראות מעלה גדולה ממנה הרי הגוף והנפש שוין בה שכיון שמדת הגופות והנפשות שוה בדין שיזכו שניהם למעלה זו:

והתמה הגדול בעיני חוץ מכל זה לדברי הרב שנתן טעם לדבריו בהעדר הגוף לפי שאין הקב"ה עושה דבר לבטלה ואם יוכל לומר כן על [גויות הצדיקים] מה יעשה בגויות הרשעים והלא הדין נותן שיברא להם אברים שיש בהן תאוה כדי שתמנע מהן תאותם כענין שנאמר (איוב ל"ח) וימנע מרשעים אורם ואין דבר זה לבטלה ועוד תמה אני אם יוכל להעמיד את הברייתא השנויה בשם תנא דבי אליהו (לקמן צ"ב) מתים שעתיד הקב"ה להחיות בימות המשיח שוב אינן חוזרין לעפרן אלא אם הוציאה מפשטה לומר שמתים הללו האמורים בה לא מתים ממש הם אלא העולים מבור הגלות הם הנקראים כאן מתים שעתיד הקב"ה להחיותן לימות המשיח ומה שאמרו אינם חוזרים לעפרן שאינם חוזרים לגלותם ולעניות שהיו בו מתחלה כענין שנאמר בתמורת הענין הזה מקים מעפר דל אלא שאין אנו יודעים איך יוכל לפתור מה שאמרו ואם תאמר אותם אלף שנים שהקב"ה מחדש את עולמו צדיקים מה תהא עליהם כו' ועוד אם לא דברה הברייתא אלא בעולים מבור הגלות שאינם חוזרים לגלותם למה דברה בלשון סתום כזה וכי להטעות את הבריות באה ואי אתה יכול לדמות דבר זה לשאר דברים הכתובים והאמורים דרך משל לפי שאי אתה מוצא בדבר האמור על דרך כזו אלא מפני אחד משני טעמים. הראשון בזמן שאין הלשון יכולה לבאר את הענין לבריות אלא ע"י משל ודמיון כעין לשון אברים האמורים במקום יתעלה מכל זה ובזו וכיוצא בה אמרו חכמים דברה תורה כלשון בני אדם. והטעם השני בזמן שהענין ההוא ראוי לסתמו מן הבריות כענין הקץ שנאמר לדניאל בלשון סתום וזרזוהו לסתום את הדברים מפני שהיה רחוק מאד מן העת ההיא שנ' בה ואלו נודע בעת ההיא שהיה רחוק כל כך כמה מרשעי ישראל היו אז וגם עתה שהיו יוצאים מן הכלל אבל ברייתא זו אין בה אחת מכל אלו ואלו לא דברה אלא בעולין מעפר דלותן וגלותן לומר שאין חוזרין לאותו עפר למה סתמה את דבריה וכי להטעות את הבריות היא צריכה להבטיחן בדבר שאינו עתיד להיות ואע"פ שאי אפשר לומר שאין ברייתא זו שנויה אלא לדברי האומר במתים שהחיה יחזקאל באמת משל היה אבל לדברי האומר שהיו ואחר כך מתו ילפינן ממתים שהחיה יחזקאל כדאמרי' עלה בהדיא ונילף ממתים שמתו לאחר עמידתן והשבנו סבר לה כמאן דאמר באמת משל היה ועוד יש ללמוד משם שאין דברי הברייתא הזאת דברי קבלה אלא דברי סברא בעלמא שאלו היו דברי קבלה היאך היה עולה על דעתנו ללמוד ממתים שהחיה יחזקאל וכי מפני שמתו אלו נכפור בקבלה שבידנו במתים שעתידין לחיות בימות המשיח ונתחייב לומר שכל המתים שעתידין לחיות סופן למות ומאחר שאמרו שיש ללמוד מן המתים שהחיה יחזקאל נראה שדברי התנא מסברא הם שיש רשות לחולק לחלוק על ברייתא זו ולומר שמתים שעתיד הקב"ה להחיותן לימות המשיח חוזרין לעפרן אפ"ה דוקא בימות המשיח אבל לעוה"ב הכל מודים שאין שם מתים שנאמר (ישעיה כ"ה) בלע המות לנצח ולא מפני שאין בו גוף שהרי המשניות והשמועות שאין בהם מחלוקת מעידות שיש גוף כאשר ביארנו:

ואם תשאל לדברנו שאמרנו שהעה"ב השנוי במשנתנו הוא העוה"ב באחרונה אחרי ימות המשיח והוא העולם שמשלמין בו שכר לצדיקים ונפרעים בו מן הרשעים וכבר נתברר לדברי הכל שאין בו לא אכילה ולא שתיה א"כ מה ראיה להם מן הפסוק שנאמר בו לעולם יירשו ארץ וכי מאחר שאין אכילה ושתיה ירושה זו למה וארץ זו למה וכי יש שם קנאה או מלחמה או חסרון כל דבר כדי שיבטיחם בירושת הארץ כדי שיאכלו פירותיה ויקחו להם כספה וזהבה ומראין הדברים שאין משנה זו מדברת אלא בימות המשיח שיש בו אכילה ושתיה והוא הנקרא כאן העולם הבא וכן תחיית המתים האמור בה היא כההיא תחיית המתים העתידה להיות בימות המשיח:

ועוד ראיה לדבר מדרבי יוחנן דאר"י מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן וכי אהרן לעולם קיים שנותנין לו תרומה אלא מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנין לו מתנות מכאן לתחיית המתים מן התורה ותח"ה זו אין להעמידה אלא בימות המשיח אבל לעוה"ב לא דא"כ מתנות הללו מה טיבן והלא אין בו אכילה ושתיה וכן כל הני קראי דמייתי רבנן בגמרא מינייהו ראיה לתח"ה כגון למען ירבו ימיכם כו' וכי הא דכתיב אז יבנה יהושע מזבח וכגון הא דכתיב קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו כולהו הני ומאי דדמי להו בימות המשיח קא מיירו וכן הא דכתיב ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם מראין הדברים שעל מתים שחיין בימות המשיח נאמר שהרי דבר הלמד מענינו וזה שנאמר אלה לחיי עולם לומר לך שצדיקים שעתיד הקב"ה להחיות בימות המשיח שוב אינם חוזרים לעפרן כדמוכח בגמרא לקמן מקרא אחרינא וזה שנאמר ואלה לחרפות לדראון עולם לומר לך שיש מן המתים שחיין בימות המשיח שחיין לקבל ענשן שאין ענשן של רשעים מתחיל מן העוה"ב בלבד אלא שאף בימות המשיח יש רשעים גמורים שהם עומדים לקבל ענשן מן העת ההיא והלאה לדורי דורות ועליהם נאמר ואלה לחרפות לדראון עולם. ומצאנו בנביאים שאמרו כיוצא בזו בישעיה (ס"ו) הוא אומר ויצאו וראו כו' ובימות המשיח הכתוב מדבר שהרי דבר הלמד מענינו דכתיב מקמי הכין והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' וכן במלאכי (ג') הוא אומר הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני כו' ובימות המשיח קאיי כדמוכח מדכתיב ופתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים וזהו המלך המשיח וכתיב וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים הרי ענשן של רשעים אמור וזה שנאמר (דניאל יב ג) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד דמשמע שהם עומדים ככוכבים שעומדין לעולם ועד במצדיקי הרבים שחיין בימות המשיח נאמר אע"פ שכבר נאמר עליהן אלה לחיי עולם שלא תאמר עולם זה יש לו קצבה כענין שנאמר ועבדו לעולם לפיכך הוצרך להוסיף פירוש לדבר לומר לעולם ועד לומר שאין לזמן זה קצבה כענין שנאמר ה' ימלוך לעולם ועד שאין לו קצבה. וצריכין אנו עוד לפרש לך שזה שנאמר כאן לעולם ועד לא על מצדיקי הרבים בלבד נאמר אלא גם על המשכילים נאמר וכן פירוש הדברים והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים יזהירו ככוכבים וכולם עומדים לעולם ועד וכן הא דכתיב (שם) ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין שהוא פסוק מוכיח על תחיית המתים שהרי יעדו בשלשה זמנים הראשון בעודו חי בעוה"ז וזהו שנאמר לו לך לקץ כלומר ואתה לך עתה עד שיגיע הקץ כענין שנאמר לו קודם לכן לך דניאל כי סתומים וחתומים כו' והזמן השני לעת פטירתו וזהו שאמר לו ותנוח ומצאנו כלשון הזה במקרא דכתיב (ישעיהו נז ב) ינוחו על משכבותם שפטירת הצדיק מנוחה היא לו מעמל העולם הזה וכענין זה אמר הספדן במועד קטן (כ"ה:) אל תבכו לאבדה שהלכה למנוחה ובכמה מקומות אתה מוצא בתלמוד כשמזכירין פטירת הצדיק אומרים נח נפשיה גם המנוחה האמורה בדניאל אינה אלא פטירתו שהרי לא היה מבאי בית שני כדי שנאמר שעל ביאת הארץ נאמרה לו ולא עוד אלא שסוף הפסוק מוכיח דכתיב ותעמוד לגורלך מכלל שמנוחה זו תמורת העמידה היא והזמן השלישי אשר נאמר לו ותעמוד לגורלך וזו היא עמידת הנפש והגוף כאחת שמא תאמר שהיא עמידת הנפש בלבד לאיזה ענין היא עומדת והלא משעת מיתה הלכה למנוחה והרי היא צרורה בצרור החיים והיכן מעמידין אותה הא אין הכתוב מדבר אלא בשובה לגוף והרי אנו מבארין לך שאין תחייה זו אמורה אלא בתחיית המתים לפי שנאמר בה ותעמוד לגורלך כלומר לגורל העולה לך (והעע) [והעם] המזומן לעבודתך. ומשמע מכאן שהמתים שחיין לימות המשיח אין כולם עומדים כאחת אלא יש מהם מוקדם הרבה ומאוחר הרבה כל אחד ואחד לפי מעלתו אבל לעולם הבא כולם עומדים כאחת שהרי הגיע יום הדין לכולם והגיע העת ליטול כל אחד ואחד עונשו או שכרו הראוי לו וזה"ש הכתוב (מלאכי ג יט) כי הנה היום בא בער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש וכתיב וזרחה לכם יראי שמי כו' ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם ביום אשר אני עושה אמר ה' צבאות:

ומאחר שבארנו שרוב הפסוקים הללו והמשניות המדברין בתחיית המתים אין פשטן אלא בימות המשיח א"כ גם שארית הפסוקים והשמועות המדברים בתחיית המתים ובע"ה סתם כולם נעמידם בימות המשיח ומאין לנו תחיית המתים לעה"ב ויראה לנו שרוב המקומות שזכרו חכמים העה"ב ודאי לא דברו אלא בעה"ב באחרונה אחרי ימות המשיח כי הא דרמינן לקמן (סנהדרין צ"א:) קרא דחפרה הלבנה אקרא דוהיה אור הלבנה כאור החמה ומפרקינן לא קשיא כאן בעה"ז כלומר בימות המשיח והיה אור הלבנה כו' וכאן בעה"ב וחפרה הלבנה. ולשמואל דאמר אין בין העה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד כאן במחנה צדיקים כאן במחנה שכינה הא למדת שאין ראוי לקרוא העה"ב אלא העולם שאחר ימות המשיח ואמרינן נמי לקמיה (צ"ב.) יחי ראובן לימות המשיח ואל ימות לעה"ב. והא דתנן כל ישראל יש להן חלק לעה"ב לאו [בימות המשיח קאמר אלא אהעה"ב] באחרונה קאי (והאי) דאי בימות המשיח ליכא למימר מדתני עלה ואלו שאין להן חלק לעה"ב הכופר בתחיית המתים ואמרינן בגמרא עליה וכל כך למה תנא הוא כפר בתחיית המחים לפיכך לא יהא לו חלק בתחיית המתים ואם העה"ב השנוי במשנתינו ימות המשיח הוא פסיק ותני דהכופר בתחיית המתים אין לו חלק בימות המשיח נהי דאי מיית מקמי דליתי משיח דין הוא שלא יחיה מדה כנגד מדה אבל אם בא משיח בימיו מפני מה אין לו חלק בימות המשיח והלא לא כפר בימות המשיח כלל ומה מדה כנגד מדה יש כאן אלא ודאי אין העה"ב הזה השנוי במשנתינו אלא העה"ב באחרונה שאי אפשר לאדם להשיגו אלא ע"י תחיית המתים לפי שבין ימות המשיח והעה"ב העולם חרב כדאמרינן לקמן (סנהדרין צ"ז.) שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרב נמצאו כל בעלי חיים מתים בנתים כדאמרינן ואפילו לתנא דבי אליהו דקתני מתים שעתיד הקב"ה להחיותן לימות המשיח שוב אינן חוזרים לעפרן גם הם נמצא שאין משיגין חיי העה"ב שלא ע"י תחיית המתים לפיכך אמרו חכמים שהכופר בתחיית המתים אין לו חלק לעה"ב לפי שאי אפשר להשיג את העולם [הבא] אלא ע"י תחיית המתים וכיון שאין לו חלק בתחיית המתים שהרי כפר בה נמצא שאין לו חלק לעה"ב:

ועוד ראיה לעה"ב השנוי במשנתינו שאינו ימות המשיח מהא דתנן שלשה מלכים וד' הדיוטות אין להן חלק לעה"ב ואי בימות המשיח מתי אומות העולם מאי בעו התם דקא דייקי בגמרא בלעם הוא דלא אתי לעלמא דאתי הא שאר עכו"ם אחריני אתו ועוד מדקתני עלה דור המבול אין להן חלק לעה"ב הא שאר גוים יש להם חלק ואי בימות המשיח אמאי אלא ודאי ש"מ שאין העה"ב השנוי במשנתינו אלא יום הדין הבא אחר ימות המשיח ודקא מייתי ליה ראיה מדכתיב לעולם ירשו ארץ שפיר קא מייתי שהרי ישיבת הצדיקים לעה"ב מראין הדברים מאחר שיש גוף א"כ ישיבתן לא בשמים היא אלא בארץ ומאחר שהדבר כן הוצרך לומר שיהיו חיים לעולם על פני הארץ ועוד הוצרך לומר כי להם לבדם ניתנה הארץ כענין שנאמר (משלי ב כא) כי ישרים ישכנו ארץ ותמימים יותרו בה וזהו תמורת מה שנאמר (שם) ברשעים ורשעים מארץ יכרתו ובוגדים יסחו ממנה וכענין שנאמר (תהלים קד לה) יתמו חטאים מן הארץ. וי"ל שהטובה ההיא הצפונה לצדיקים לעה"ב היא הנקראת כאן ירושת הארץ דרך משל וזו ששנינו הכופר בתחיית המתים בכלל תחיית המתים הוא כלומר שאינו מודה בתחיית המתים [כלל ואפילו בתחייה שבין ימות המשיח והעוה"ב ומה שמביא ר"י ראיה לתחיית המתים] ממה שנאמר ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן וכן רבינא ורב אשי שהביאוהו ראיה מן הפסוקים האמורים בדניאל הרי ביארנו למעלה שאינם מדברים אלא בימות המשיח והמביא מהם ראיה לא נתכון להביא ראיה על תחיית המתים השנויה במשנתינו לומר שזו היא תחיית המתים ועה"ב השנויין במשנתינו אלא לא דברו חכמים אלא כלפי האומרים שלא נמצא רמז מן המקראות לתחיית המתים כלל לא בימות המשיח ולא לעה"ב לפיכך הביאו ראיה מן הפסוקים הללו להוכיח שנמצא רמז בפסוק לתחיית המתים מ"מ אבל העה"ב נמצא כתוב במקרא בכמה מקומות כענין שנאמר (מלאכי ג יט) כי הנה היום בא בוער כתנור כו' וכבר ביאר לנו הנביא בפירוש בסוף דבריו שהעה"ב שהוא יום הדין אינו בא אלא אחר ימות המשיח שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא כו' ויום זה הוא יום הדין שאמרו הנביא קודם לכן באומרו כי הנה היום בא בוער כתנור הא למדת שביאת אליהו שהיא בימות המשיח לפני העה"ב היא:

וכן ענין העה"ב נמצא מפורש בדברי רבותינו בפירוש בכמה מקומות באומרם העה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה כו' והדבר ידוע שאין דברים הללו אמורים בימות המשיח כלל שהרי יש בהן אכילה ושתיה ולא נאמרו אלא בעה"ב ומשם אתה למד שיש בו תחיית המתים כאשר ביארנו כמה פעמים וכן אומר יחי ראובן בעה"ז ואל ימות לעה"ב. והא דאמרינן לקמן בפרקין (סנהדרין צ"א:) עולא רמי כתב בלע המות לנצח וכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות לא קשיא כאן בישראל כאן באומות העולם ואוקימנא בהנך דכתיב בהו ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם על כרחיך אידי ואידי בימות המשיח קאי דאי בעה"ב צאן הללו מה טיבם ואכרים וכורמים הללו מה טיבם אלא בימות המשיח ועולא סבר לה כר' יוחנן (לקמן סנהדרין צט.) דאמר כל הנביאים לא נתנבאו כלומר בדבר קצוב וידוע אלא לימות המשיח ומשמע דס"ל לעולא שצדיקים שזוכין לימות המשיח אינן מתים אלא יוצאין משלום אל שלום מימות המשיח לחיי העה"ב אבל לשמואל דאמר אין בין העה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד יש מיתה בימות המשיח למי שלא מת פעם אחרת והני קראי דבלע המות לנצח מוקי להו לעה"ב וגם אנו לפי עניות דעתנו נראין דברי שמואל בעינינו דהא תנא דבי אליהו כותיה דייקא דקתני מתים שעתיד הקב"ה להחיות בימות המשיח ולא קתני צדיקים שבימות המשיח:

והא דגרסינן לקמן (שם) אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעה"ב עין לא ראתה אלקים זולתך ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למשיא כו' אבל תלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה אלהים כו' ואמרינן מאי עין לא ראתה אמר ריב"ל זה יין שמשומר בענביו מששת ימי בראשית היא צפונה ומשומרת להן כדכתיב מה רב טובך כו' וזו היא שאמרו שמשומר בענביו ולמה נמשלה כיין לפי שאין לך דבר שמשמח לבו של אדם בעה"ז אלא יין כענין שנאמר (תהילים קד טו) ויין ישמח לבב אנוש לפיכך נמשלה כיין לפי שהשמחה היא שמחה שאין למעלה הימנה ומה ענין המשומר בענביו לומר לך ששמחה זו לא השיגה אדם בעולם אלא כיין שמשומר בענביו שלא שלטה בו יד:

ויש מקומות שנאמר העה"ב על ימות המשיח כאותה שאמרו חכמים בסוף דייני גזלות (קיא:) ודם ענב תשתה חמר אמרו לא כעה"ז העה"ב כו' דמשמע דהעה"ב יש בו אכילה ושתיה והדברים ההם אי אפשר לפתרם לפי שהן רחוקים הרבה מדרך הפתרון אבל יש להעמידן בימות המשיח שיש בהן אכילה ושתיה ואפשר לומר ששמואל לא היה מודה בה כלל וכן כל מקום שאתה מוצא בעה"ב ענין מוכיח שיש בו אכילה ושתיה אם היה דבר שאפשר לפתרו יפתר ואם לאו בידוע שלא נאמר אלא בימות המשיח ואחר שפירשנו ענין העה"ב השנוי במשנתינו לפי פשטן של דברים ולפי מה שקבלנו מאבותינו ומרבותינו והקבלה הפשוטה בכל ישראל גם לפי שקול הדעת ומה שמדת הדין נותנת לפי עניות דעתנו:

נחזור לפרש שארית המשנה כפי מנהג ואלו שאין להן חלק לעה"ב הכופר בתחיית המתים ואומר שאין תחיית המתים עתידה להיות כלל כמו שפירשנו למעלה שנמצא כופר בעה"ב לפיכך אין לו חלק לעה"ב ואיידי דחשיבא ליה והוה איכא דמזלזלי בעי וכל כך למה ורבינו שלמה ז"ל גריס האומר אין תחיית המתים מן התורה כלומר שכופר במדרשים דדרשינן לקמן מניין לתחיית המתים מן התורה ואפילו יהא מודה ואומר מאמין אני שיחיו מתים אלא דלא רמיזא באורייתא כופר גמור הוא דהואיל ועוקרה מן התורה מה לנו ולאמונתו וכי מהיכן הוא יודע שכן הילכך כופר גמור הוא וכולהו מפרש בגמרא. אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו שקורא שם בן ארבע אותיות ככתבו דהיינו יו"ד ה"א ואו ה"א. ברם צריך את למידע דכי פליג ת"ק אדר' עקיבא ואדאבא שאול הני מילי לענין עונש דקסבר ת"ק דהקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר כל המחלה כו' וההוגה את השם באותיותיו לא נפיש עונש דידהו כולי האי אבל לענין איסורא כלהו ס"ל דאסירי:


דף צ עמוד ב[עריכה]


אמר ר' יוחנן מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן וכי אהרן הכהן לעולם קיים שפרט לך הכתוב לאהרן ולא לזולתו אלא על כרחיך ה"ה לשאר כהנים וא"כ מה ת"ל לאהרן מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנין לו מתנות ורבינו שלמה פירש וכי אהרן היה לו לחיות כ"כ שתנתן לו תרומה והלא לא נכנס לארץ ישראל ומאי האי דקאמר ונתתה ממנו תרומת ה' לאהרן והאי לעולם קיים לאו דוקא אלא וכי נגזר עליו שיחיה כל כך אלא לומר לך שעתיד לחיות לעולם הבא וישראל נותנין לו מתנות עד כאן דבריו ז"ל ואנחנו כבר ביארנו שאין דברים הללו אמורים לעה"ב אלא לימות המשיח:

אמר ר' חנא כו' כל הנותן תרומה לכהן עם הארץ כאלו נותנה לפני ארי מה ארי ספק דורס ורומס ברגליו ואוכלה מנוולת ספק אינו דורס אלא נותנה בחורו ואינה מנוולת אף כהן עם הארץ ספק אוכלה בטהרה ספק אוכלה בטומאה. ד"א מה ארי ספק דורס כדרכו ואוכל ואין מניחה עד שתמות ותינוול ספק אינו דורס כדרכו אלא טורף ומניחה עד שתמות מנוולת או שנותנה בידי גורים קטנים שמנוולין אותה אף כהן. דבי ר' אליעזר בן יעקב תנא אף משיאו עון כלומר ישראל לכהן עם הארץ משיא את הכהן עון שנותן מכשול לפניו וגורם לו לאכול תרומה בטומאה שנאמר והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם ומתרגמינן במיכליהן בסואבא:

שאלו צדוקין את רבן גמליאל מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם כלומר הנך שוכב מת ולבסוף אתה קם שבישרו שעתיד לחיות לעתיד לבוא דמשמע ליה האי וקם אמשה קאמר ופריכו ליה ודילמא וקם העם הזה וזנה דהאי וקם אהעם הזה קאי אמר להן מן הנביאים דכתיב יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו כו' ופריכו ליה וממאי דלעתיד לבוא ודילמא ישעיה אהנך דאחיי יחזקאל הוא דאינבי אמר להן מן הכתובים וחכך כיין הטוב דובב שפתי ישנים ופריכו ליה ודילמא רחושי שפותיהו בעלמא בגו קברא כדר' יוחנן אבל מיקם ומיפק לא עד שאמר להן המקרא הזה למען ירבו ימיכם כו' וי"א מן המקרא הזה אמר להם חיים כולכם היום מה ת"ל היום אלא שעתידין אתם לחיות כיום הזה: האי ברייתא דהכרת תכרת כו' כבר פרישנא בפרק ארבע מיתות:


דף צא עמוד א[עריכה]


אמר ליה קיסר לרבן גמליאל אמריתו חיו שיכבי הא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי אמרה ליה ברתיה דקיסר לר"ג שבקן ואנא מהדרנא ליה אמרה ליה שני יוצרים בעירנו אחד יוצר מן המים ואחד יוצר מן הטיט איזה מהן משובח אמר לה זה שיוצר מן המים שהרי הטיט יכול לעמוד יתר מן המים אמרה לו אף הקב"ה מאחר שיוצר מטיפה של שכבת זרע שהיא כמים מן העפר לא כל שכן. דבי ר' ישמעאל תנא ק"ו מכלי זכוכית אמרה לו לאביה ומה כלי זכוכית שעמילן ברוחו של בשר ודם שטובל פי השפופרת בזכוכית נתכת באש ומגביה ונופח ונעשה בה חלל ברוח פיו כפי מה שהיוצר חפץ ואעפ"י כן כיון שנשתברו יש להן תקנה שחוזר ומתיכן ועושה מהן כלי אחר בשר ודם שעמלו ברוחו של הקב"ה עאכ"ו שיש לו תקנה:

אמר ליה ההוא [צדוקי] לרבי אמי אמריתו חיו שיכבי כו' אמר ליה ומה במקום שאין מים ואין עפר בנה פלטרין גדולים מטיפה קטנה אי נמי במעשה בראשית שהמציא יש מאין ואין עפר בנה עכשיו שנפלו ויש מים ויש עפר עאכ"ו ואם אין אתה מאמין צא לבקעה וראה עכבר שחציו בשר וחציו אדמה מין עכבר הוא ששורץ מן העפר ואינו נולד מעכבר אחר למחר השריץ ונעשה כולו בשר ושמא תאמר לזמן מרובה הוא נעשה כולו בשר ואתה תמה איך המקום מחיה המתים ברגע אחד עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד כו' יש אומרים חלזון תולע שיוצא מן הים אחת לשבעים שנה וצובעין בדמו תכלת ולכתחילה אינו נראה בכל ההר אלא חלזון אחד ולמחר שגשמים יורדין נתמלא כולו חלזונות ויש אומרים שביצי חלזונות משרצין כולן. ואינן נראין בעינינו דמסתברא האי חלזון לאו האיך דאמרינן גבי תכלת הוא מכמה אנפי חדא דהאיך בהר מאי בעי וכי תימא דסליק בענני במטרא ונחית אטורא אי הכי מאי קאמר ליה למחר נתמלא כל ההר כולו חלזונות ודילמא הנך כולהו מימא אתו ולא מהאיך (קאמר) [קמא] איבנו ותו היכי מייתי ליה ראיה ממי דלא נפיק אלא משבעים שנה לשבעים שנה וכל שכן להאיך פירושא בתרא דקשיא טפי דכיון דביצי חלזון משרצין כולן הרי אין נבראין מן העפר ומאי ראיה איכא מינה לתחיית המתים. אלא מסתברא דהאי חלזון דהכא לאו האיך דאמרינן גבי תכלת הוא אלא מינא אחרינא דמיברי מעפרא וממיא ומקרי בלשון ערבי חלזום.

גביאה בן פסיסא עקמומית היתה בו בגבו כדמוכח לקמן ואמר ליה ההוא מינא וי לכון חייבא דאמריתו מיתיא חיין [חיין] חזינן דמיתין והיכי תיסק אדעתין דהני דמיתו חיין ואהדר ליה וי לכון חייביא דאמריתו מיתיא לא חיין השתא דלא הוו עדיין חזינן דהוויין דהא מיתלדי בכל יומא כמה בריאתא דלא הוו עד השתא דהוו כבר לא כל שכן דהוויין:

ת"ר בכ"ד בניסן בטלו דמסונאי יש אומרים עוררין בעלי חמס והא קמ"ל דנס גדול נעשה באותו יום ואסור היה בהספד לפי שי"ט הוא כדמוכח בתעניות (י"ח) דכל היכא דאתרחיש ניסא לרבים אסור בהספד והאידנא בטלה מגלת תענית כדאיתא בתעניות (ר"ה י"ט:)

הא דאמרינן אב שכתב גיטין לבניו מחיים נפקא ליה מדכתיב וישלחם מעל יצחק בני בעודנו חי לשון שלחה מביתו והאי דקא יליף לה מנתן אברהם מתנות משום דהיינו גיטין דיהיב להו ולאו גטין ממש קאמרינן אלא שנתן להן חלקן שלא ירשו עוד עם יצחק בנו בשאר ממונו:

אמר ליה אנטונינוס לר' יכולין גוף ונשמה לפטור את עצמן מן הדין לעולם הבא כו' מיהא שמעינן דאי אפשר ליום הדין בלא גוף וכבר ביארנו דבר זה בתחילת הפרק:


דף צא עמוד ב[עריכה]


אמר ליה אנטונינוס לרבי תמה מפני מה שוקעת במערב כך היה נראה לאנטונינוס שחמה מהלכת ביום ממזרח למערב על פני הרקיע כלפי הארץ ובערב שוקעת במערב בעביו של רקיע וחוזרת וסובבת כל הלילה אחורי הרקיע ממערב למזרח על גבי הקשת שהלכה על פניו ביום כלפי הארץ וכשמגעת בסוף הלילה למזרח בוקעת ברקיע ויוצאה ומהלכת על פני הקשת ההיא עד שמגעת למערב ולפיכך שאל אנטונינוס את ר' מפני מה שוקעת במערב ואינה סובבת את הרקיע אחורי כיפה כל הלילה עד שתחזור למקום זריחתה לבקר ותזרח ור' השיב לו תשובה לפי דעת השואל וסברתו והיינו דאמר ליה כדי ליתן שלום לקונה שהשכינה במערב וכיון שהיא מגעת למערב היא שוקעת שם ליתן שלום ושקיעתה זו היא השתחותה ואקשי ליה ותיתי עד פלגא דרקיעא ותתן שלום ותיעול שכן דרך כבוד להשתחות מרחוק ואי משום דבציר יומא תשהה בהילוכה טפי אמר ליה משום פועלים ומשום עוברי דרכים אלו היתה שוקעת בחצי השמים נמצאת שוקעת מתוך חוזק אורה ולא היה אדם מרגיש בשעת שקיעתה והיו פועלין שוהין במלאכתן בשדות עד שחשיכה ועוברי דרכים מהלכין בדרך ולא היו מבקשין בית לינה מבעוד יום לפי שהיו סבורין שעדיין היום גדול ונמצא היום מחשיך עליהם פתאום:

שאליה אנטונינוס לר' נשמה מאימתי ניתנת באדם משעת יצירה שהגוף כלו נוצר או משעת פקידה משעה שהאשה קולטת את הטיפה לבית ההיריון והיא שעת פקידה כדכתיב וה' פקד את שרה כלומר שנתן לה הריון ויש אומרים משעה שהמלאך פוקד את הטיפה ומביאה לפני המקום ואומר מה תהא עליה ואין אלו אלא דברי חלומות ואסיקנא משעת פקידה כלומר מאותה שעה נזרקת בו נשמת רוח חיים:

עולא רמי כתיב כי הנער כו' כבר ביארנו בתחילת הפרק שאין דברים הללו אמורין אלא לימות המשיח שיש בהן אכילה ושתיה דאי לעה"ב צאן הללו למה ואיכרים וכורמים מה טיבן. ולשמואל דאמר אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד מתריץ הכי אידי ואידי בישראל ולא קשיא כאן בימות המשיח כאן לעוה"ב: רב חסדא רמי כתיב וחפרה הלבנה וכתיב והיה אור הלבנה לא קשיא כאן בעוה"ז כלומר לימות המשיח והיה אור הלבנה כאור החמה שעדיין העולם צריך לאורן של מאורים וכאן לעוה"ב שכל העולם מאיר מאורה של שכינה וחפרה הלבנה כדכתיב כי מלך כו' ונגד זקניו כבוד ולשמואל אידי ואידי לעוה"ב ולא קשיא כאן במחנה צדיקים והיה אור הלבנה כאור החמה וכאן במחנה שכינה וחפרה הלבנה. ואם תשאל הלא גם עתה במחנה שכינה כן הוא הא לא בא הכתוב ללמדך אלא שיהא הדבר נגלה לעיני הכל לעוה"ב:

אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא השתא אחויי מחיי אסויי מבעיא אלא אמר הקב"ה מה שאני ממית אני מחייה והדר מה שמחצתי אני ארפא כלומר שבעלי מומין שמתו אינן עומדין שלמין אלא הקב"ה מעמידן במומן ואחר כך מרפא אותן כדכתיב באינך קראי דלעיל:


דף צב עמוד א[עריכה]


כל המונע הלכה מפי תלמיד אפי' עוברים שבבטן אמן מקללין אותו שנאמר יקבוהו לאום דריש יקבוהו לשון נקב קללה ולאום לשון עובר דהא אשכחן עוברי דאיקרי לאום ואביי דריש יקבוהו לשון נקב כדכתיב ויקב חור בדלתו ולאום לשון אומה וגוי שמנקבין אותו כאוכלא דקצרי והוא כלי מנוקב והכובסין מזלפין בו מים על הבגדים:

מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר ואתה לך לקץ כולהו קראי קרי תורה. ותנוח היינו מיתה ותעמוד היינו תחיית המתים לגורלך לעת הקצוב לך ומצאנו בדבר הגזור והקצוב מאת המקום שנאמר בו בלשון גורל שנאמר (ישעיהו לד יז) והוא הפיל להם גורל וידו חלקתה להם בקו ומפני מה נאמר בו לשון גורל שכל דבר שעולה לו לאדם שלא לפי מחשבתו ועצתו דומה לגורל שעולה לו לאדם שלא לפי מחשבתו הן מעט הן הרבה וכן מתים שחיין לימות המשיח אין כולן עומדין כאחת אלא יש מוקדם ויש מאוחר כל אחד ואחד לפי מעלתו וכבר ביארנו בתחילת הפרק שפסוקים הללו לימות המשיח נאמרו ומאי לקץ הימין יש מפרשין שהנו"ן נכתב במקום מ"ם כלומר לקץ הימים האלה אשר נאמרו לך דכתיב אשרי המחכה ויגיע לימים ויש אומרים לקץ שאמר בעל הימין שנאמר (דניאל יב ז) וירם ימינו ושמאלו אל השמים כו' וראינו בה פירוש אחר ואינו כדאי לפיכך לא כתבנוהו:

אל נקמות ה' אל נקמות הופיע אמר עולא שתי הופעות הללו למה דכיון דכתיבי שתי נקמות וכתיבא הופעה לבסוף אתרוייהו כתיבא וכמאן דכתיבי שתי הופעות דמי אמר עולא אחת לטובה להשפיע להן טובה לישראל תחת שעבודם שנשתעבדו בהן העכו"ם ואחת לפורענות להיפרע מעכו"ם על שנשתעבדו בהן:

אמר רבי אלעזר כל הנותן פת למי שאין לו דעה יסורין באין עליו שנאמר לחמך ישימו מזור תחתיך מה טעם לפי שאין תבונה בו כלומר שאין אתה נותנו למי שיש בו תבונה. וכל בית שאין ד"ת נשמעין בו בלילה אש אוכלתו שנאמר כל חשך טמון לילה קרי חשך כדכתיב ולחשך קרא לילה וכל מקום שאין קולו נשמע בו נקרא טמון כדבר טמון שאין נשמע ולא נראה והבית עצמו נקרא צפונו של דבר הטמון כלומר שהדבר הטמון נצפן והכי קאמר כל לילה שהיא טמונה ואין ד"ת נשמעין בה תאכל אש לצפוניו כלומר לבית שד"ת נראין בו כצפונין וטמונין ואינן נשמעין בתוכו ירע שריד באהלו מי שרע בעיניו שיהא שריד באהלו ואין שריד אלא ת"ח כו':

ואמר רבי אלעזר כל שאינו משייר פת על שלחנו כדי שיהא הנשאר מזומן לעניים אינו רואה סימן ברכה שנאמר אין שריד לאוכלו. ואמ"ר אלעזר כל המשייר פתיתין על שלחנו כעובד ע"ג שנאמר העורכים לגד שלחן והוא דאמר הני לגדא דביתא מזל הבית והוא דליכא שלימה ביניהן [דאי איכא שלימה ביניהן] לאו עובד ע"ג הוי לגמרי לפי שאין עבודתו בכך שאין משיירין לו אלא פרוסות. ואיכא דגרסי והא אמר ר' אלעזר כל המשייר כו' לא קשיא הא דשייר שלימה ביניהן הא דלא שייר שלימה ביניהן ומפרשי לה הכי הא דקאמר אסור דאיכא שלימה בהדייהו שמביא שלימה לאחר שאכל ונותן על השלחן עם הפתיתין ששייר דמיחזי שלשם ע"ג קא עביד הא דליכא שלימה בהדיה שפיר דמי שמזומנין לעני ולא גרסי הא דאמר לגדא דביתא ולא מסתבר מכמה אנפי חדא דמעטו להו לנוסחי ותו דהא ר"א משמע דפתיתין אסירי טפי מדנקט לישנא דפתיתין גבי איסורא ולישנא דפת גבי מעליותא:

ואמר רבי אלעזר כל המסתכל בערוה קשתו ננערה גבורתו ננערת דכתיב עריה תעור קשתך אם אתה מסתכל בערוה תנער קשתך ואסמכתא בעלמא היא דהא נביא לקב"ה [הוא] דקאמר:

ואמר רבי אלעזר לעולם הוי קבל וקיים היה אפל ושפל ותתקיים דמתרגמינן קבלא. אמר ר' זירא אף אנן נמי תנינא בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו נמצא שאפילתו הצלתו שכל זמן שאין כהן רואהו אין מטמא בנגעים:


דף צב עמוד ב[עריכה]


תנא דבי אליהו צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותם לימות המשיח שוב אין חוזרים לעפרם, ואם תאמר אותן אלף שנים שעתיד הקב"ה לחדש את עולמו ועתיד העולם להיות חרב צדיקים מה הם עושין שטין על פני המים שנאמר על כן לא נירא בהמיר ארץ כלומר כשהמקום מחליף את העולם ומחדשו ובמוט הרים בלב ימים. ומקשינן ונילף ממתים שהחיה יחזקאל שחזרו לעפרן דהא חזינן דליתנהו. ומפרקינן סבר לה כמ"ד באמת משל היה. אשתכח השתא דלטעמא דמ"ד חיו ומתו איכא למילף ממתים שהחיה יחזקאל. והני מילי לימות המשיח אבל מתים שעתידין לחיות לעוה"ב שוב אינן מתים שנאמר בלע המות לנצח כדברירנא בריש פרקין:

רבי יוסי הגלילי אומר מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל כו' עמד ר' יהודה בן בתירא על רגליו ואמר אני מבני בניהם ומאן נינהו אמר רב אלו בני אפרים שמנו לקץ יציאת מצרים וטעו שהיה להם למנות ארבע מאות שנה שנאמרו לאברהם אבינו בין הבתרים משנולד יצחק דכתיב כי גר יהיה זרעך וכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע והם טעו ומנו משעת הדבור של בין הבתרים שנאמר הדבר לאברהם אבינו שהיה שלשים שנה קודם ללידת יצחק דתניא בסדר עולם אברהם אבינו בשעה שנדבר עמו בבין הבתרים בן ע' שנה היה ומבין הבתרים עד שנולד יצחק שלשים שנה שנאמר ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו ומשנולד יצחק ועד שנולד יעקב ס' שנה שנאמר ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם ומשנולד יעקב ועד שירד למצרים שלשים ומאת שנה שנאמר ויחי יעקב בארץ מצרים גו' ומאתים ועשר שנים שישבו במצרים וסימניך רד"ו שמה נמצאת אומר מבין הבתרים ועד שיצאו ממצרים ארבע מאות ושלשים שנה והיינו דכתיב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה כלומר תשלום שלשים שנה וארבע מאות שנה ומבין הבתרים קא חשיב וכי כתיב כי גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה מיצחק ואילך קא חשיב ובני אפרים רצו לצאת שלשים שנה קודם לגאולה ונהרגו ולא הוו בשעת הגאולה לפיכך החיה אותן המקום בימי יחזקאל ומנא לן דאיקטול שנאמר בדברי הימים ובני אפרים כו' והרגום אנשי גת כו' כלומר כי ירדו בני אפרים לקחת מקניהם של אנשי גת לפי שהיו סבורין שגאולתן הגיעה וניתנה להן רשות ליטול ממונן של גוים לקיים מה שנאמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ושמואל אמר אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים שנאמר הנה אומרים אבדה תקותינו ורצה המקום לעשות עמהם לפנים משורת הדין להודיעם שכפרו שלא כדין וכל כך למה לתת סימן לכל ישראל שגם הם עתידין לחיות והיינו נמי טעמא דר' ירמיה ודר' יצחק נפחא:

ת"ר ששה נסים נעשו באותו היום שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש, צף הכבשן פירוש כבשן כעין תנור גדול כדאמרינן בסוכה (ז':) סוכה העשויה ככבשן והיה קרקעו עמוק והאש מוקדת בתוכו וכשהפיל נבוכדנצר את חנניה מישאל ועזריה לתוכו נעשה בו נס וצף קרקעו של כבשן למעלה כדי שיצאו חנניה מישאל ועזריה למעלה על גבי קרקע כדי שיראו מכל צד וכדי שתהא האור שולטת באותן רשעים שהשליכום לתוכו ונמק סורו של כבשן כלומר כלתה תולדת האש שהוא החום נמק לשון ימקו בעונם וסורו כדאמרינן התם מפני שסורו רע ואית דגרסי הומק סידו סיד הכבשן נמסת מרוב חמימות ונהפך צלם על פניו ונשרפו ארבע מלכיות וכולהו גמרא לבד מארבע מלכיות דנפקי מקראי מעיקרא כתיב באדין נבוכדנצר מלכא שלח למכנש לאחשדרפניא סגניא ופחותא אדרגזריא גדבריא דתבריא תפתיא הא שבעה ולבסוף לא קא חשיב מינייהו אלא תלתא דכתיב ומתכנשין וש"מ דהנך ארבעה איקלי להו בנורא:

תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אפי' בשעת הסכנה אל ימנע אדם עצמו מללבוש את עצמו במלבושין נאין שהיה נוהג בהן קודם לכן בשעת הרבנות כדי שלא יתבזה בעיני שונאיו ויראה מבוהל ומפוחד שהרי חנניא מישאל ועזריה לא שינו בגדי תפארתם בשעת הסכנה דכתיב כפיתו בסרבליהון כו' אבל להתנהג ברבנות לכתחילה לא וכי תימא חנניה מישאל ועזריה מעיקרא למה להו איבעי תימא כדי שיהו קרובין למלכות וישתדלו בהצלת נפשות ואי בעי תימא כי אמרי' דרבנות [לאו] מעליותא למעבד שיררותא אציבורא אבל אאומות העולם היכא דאפשר שפיר דמי וחנניה מישאל ועזריה אאומות העולם עבוד:


דף צג עמוד א[עריכה]


ודייקינן ורבנן דמיירו במתים שהחיה יחזקאל להיכא אזול ומאי הוה עלייהו חנניה מישאל ועזריה מיהת להיכן אזול דהא לא אשכחן בקראי מאי הוה עלייהו. אמר רב בעין הרע מתו שהיו הכל נותנין בהן עיניהן על הנס שנעשה להן רב לטעמיה דאמר (ב"מ ק"ז:) תשעין ותשעה בעין הרע ואחד בדרך ארץ. ושמואל אמר ברוק טבעו ברוק שהיו אומות העולם רוקקין להן לישראל על שעבדו אלהים אחרים ונ"ל דלשון משל קאמר כלומר שמתו באותה בושה. רבי יוחנן אמר עלו לארץ ישראל כו'. ודניאל להיכן אזל דאי ס"ד הוה התם לא אפשר דלא הוה מתפיס על יחוד השם בהדייהו. אמר רב למיכרא נהרא רבא בטורא כלומר הלך לחצוב בהר נהר גדול ממי המעינות שהיו בו וכ"כ למה כדי שיתאחר שם יתר מדאי עד שתטרף לו שעה. ושמואל אמר לאיתויי ביזרא דאספסתא זרע של שחת מארץ ישראל שפירותיה חשובין. ר' יוחנן אמר לאיתויי חזירות נקבות מאלכסנדריא של מצרים שחזירות שבה גדולות וחשובות יתר משאר ארצות וכל חד מהני אמוראי מאי דשמיע ליה קאמר. ומקשינן איני והא תנן אין פרה וחזירה כו' ומפרקינן זוטרי אייתי בלא דעתייהו כלומר קטנות הביא בסתר ולא הכירו בו:


דף צד עמוד א[עריכה]


והריחו ביראת ה' אמר רבא שמריח ודאין כלומר שמבין ברוח הקדש אמיתת הדבר ואינו דן לפי טענותיהן של בעלי דינין ולא עפ"י עדותן אלא יודע מי זכאי ומי חייב מריח לשון ומרחוק יריח מלחמה (איוב לט כה) ודאין לשון דבר ודאי שמרביתו ודאין בפתח הו"ו ודלי"ת דגושה וקמוצה ויש מפרשין מריח כדאמרן ודאין תרגום ושופט כלומר שמריח ברוח הקדש ושופט ודיין בשווא תחת הו"ו ודלי"ת רפויה וקמוצה:

בר כוזיבא ממלכי בית שני היה אמר להו לרבנן אנא משיח אמרו במשיח כתיב ביה דמריח ודאין נחזי דאי מריח ודאין [אין] ואי לא כיון דקא חזו דלא מריח ודאין קטלוה איכא למימר דכי האי גונא נביא שקר הוה דהא משיח ברוח הקדש הוא דמורח ודאין ואיהו כיון דאמר דמשיח אנא ומוראה אנא ודאין הו"ל נביא שקר ומיחייב קטלא:

והיו סריסים חד אמר סריסים ממש שכן דרך המלכים לסרס בני אדם העומדין לפניהן שלא יזקקו לנשיהן וחד אמר שנסתרסה ע"ג בימיהן כלומר שנתבזת בימיהן וידעו הכל שאין בה ממש. כה אמר ה' לסריסים כו' ונתתי להם יד ושם טוב מבנים כו' שם עולם אתן לו להם לא נאמר אלא לו לאחד מהן זה ספר דניאל שנקרא על שמו. ודייקינן מכדי כל מילי דעזרא כו' כלומר מפני מה לא נקרא ספרו של נחמיה על שמו שהרי הוא היה אחרון וכל מילי דעזרא איהו כתבינהו אמר רב יוסף מפני שסיפר בגנותן של ראשונים שנאמר והפחות הראשונים כו' רבא אמר אף על דניאל דגדול ממנו סיפר מדקאמר הפחות הראשונים כולם בכלל ומנא לן דגדול ממנו דכתיב והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה מאן נינהו אנשים זה חגי זכריה ומלאכי ומאחר דהוה עדיף מחגי זכריה ומלאכי דהוו נביאי כל שכן דהוה עדיף מנחמיה בן חכליה דלא הוה נביא

לםרבה המשרה מפני מה כל מ"ם שבאמצע פתוחה וזו סתומה כנגד מ"ם של משיח שהיא פתוחה בקש המקום לעשותו לחזקיה משיח אמרה מדת הדין כו' לכך נסתם מ"ם שבו כדי לשנותה ממ"ם שבמשיח ויש אומרים לכך נסתמה ללמד שדברים שהיו פתוחין לעשות נסתמו. אמר שר העולם לפני הקב"ה רבש"ע יעשה צביונו לצדיק ויעשה משיח כו' מאחר שצדיק גמור הוא מפני שלא אמר שירה יענש יצאת ב"ק ואמרה רזי לי רזי לי כלימר אוי לי שמדת הדין מעכבת מלאך הוא דאמר הכי וכל היכא דמשתמע קלא ולא מיחזי מאן דרמיה מיקרי ב"ק וי"ל דקב"ה אמר רזי לי מלשון גלי רזין (דניאל ב כח) כלומר סודי לי ואין אחר יודע אמר נביא אוי לי עד מתי יצאת ב"ק ואמרה בוגדים בגדו כלומר עד שיבגדו בוגדים אלו עכו"ם שבוזזין ממונן של ישראל והיינו בזוזי ובגד בוגדים בגדו ועד שיבגדו בוגדי בוגדים והיינו בזוזי דבזוזי והם בוזזים שניים שבאין אחר הראשונים ובוזזין להן מה שהניחו הראשונים:

משא דומה נתקבצו כל הרוחות אצל דומה שממונה עליהם להודיעם מתי יבא משיח ויחיו. אלי קורא משעיר קראוני על עיסקי שעיר כלומר על עיסקי עשו שמשתעבד בישראל שומר מה מלילה כלומר מה אומר שומר במה שיהיה מלילה זו מגלות זה שדומה ללילה ואין שומר אלא הקב"ה שנאמר (תהילים קכא ד) הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל השיבן דומה אמר שומר אתא בקר גאולה לצדיקים וגם לילה לרשעים כלומר סוף גאולה לבא אם תבעיון בעיו אם רצונכם לבקש את פני המקום בקשו פניו שובו אתיו שובו אלי ואשובה אליכם אי נמי אם תבעיון גאולה בעיו בקשו רחמים ושובו אתיו גאולה והכי מוכח ביהונתן בן עוזיאל אית אגר לצדיקיא ואית פורענות לרשיעיא דבר אחר אתא בקר גאולה וגם לילה גלות כלומר הרי גאולה לפניכם בחרו לכם אחד מהם אם תבעיון בעיו כו' כדפרישית:

ויחד יתרו שנעשה בשרו חדודין חדודין על שמועה ששמע שנפרע המקום ממצרים ואעפ"י שהיה גר היה קשה בעיניו: לכן ישלח האדון במשמניו לשון שמונה יבא חזקיהו כו' בעל שמונה שמות ויפרע מסנחריב בעל שמונה שמות: עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם כי מטו שוש אמרי שויא כא"י ואמטול הכי איקרי שוש כי מטו עלמין אמרין כעלמין שוה כבית העולמים ואמטול הכי איקראי עלמין כי מטו שוש תרין אמרי על חד תרי שוה היא פי שנים כבית העולמים ואמטול הכי איקרי שוש תרין כלומר שויא תרין.

תחת כבודו כו' אמר ר' יוחנן תחת כבודו ולא תחת כבודו ממש דכולי עלמא תחת כבודו משמע תחת כבודו ולא בכבודו ממש מלמד שכבודו קיים והשאר נשרף ובפירושא דכבודו פליגי ר' יוחנן סבר האי תחת כבודו דקאמר לאו כבודו ממש הוא אלא תחת בגדיו קאמר כי הא דר' יוחנן קרי להו למאניא מכבדותי ר' אליעזר אומר תחת כבודו ממש קאמר והיינו תחת גופו וכי תימא מאי תחת כבודו דמשמע ולא בכבודו אין הכי נמי משכחת לה בשרפת נשמה וגוף קיים:


דף צד עמוד ב[עריכה]


אחר הדברים והאמת האלה כו' קס"ד אחר אמונתו של חזקיהו. ומתמהינן מאי האי דישנא להאי פרדישנא מה טיבו לדורון רע כזה להביאו לאדון טוב כזה וכי מפני שהיה חזקיהו צדיק גמור הביא עליו הקב"ה סנחריב ופריק רבינא דהאי אמת אחותמיה דקודשא בריך הוא קאי כדאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין ס"ד.) שחותמו של קב"ה אמת מאי היא דמשתבע דמייתינא ליה לסנחריב ומסרנא ליה בידא דחזקיהו: ביום ההוא כו' וחבל עלו של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו מה עשה נעץ חרב כו': על אותו הדור הוא אומר ביום יהיה כל מקום אשר יהיה שם אלף גפן כו' אע"פ שאלף גפן באלף כסף ודמיהם יקרים לשמיר מפני שעוסקים בתורה ואין חוששין לעבוד את אדמתם: ואסף שללכם כו' אמרו לו לבזוז כל אחד לעצמו או לחלוק בשוה אמר להם כאסף החסיל אמרו לו והלא ממון עשרת השבטים מעורב בו אמר להם כמשק גבים כהשקאת גבים לאדם טמא שמעלין אותו מטומאה לטהרה השקו באותו ממון שכיון שנפל ביד עכו"ם נטהר ודוקא דומיא דהתם דהוה ליה ייאוש בעלים דהשתא לדידהו שקלינהו מממוניהו מי לא מיאשי אבל עכו"ם דגזיל ממונא דישראל כל כמה דלא אייאש בעלים גזל מעליא הוא:

אמר רב הונא עשר מסעות נסע אותו רשע באותו היום שנאמר בא על עית כו' עד עוד היום בנוב לעמוד כלומר אותו היום עצמו שנסע כל אותן מסעות. ואי קשיא לך היכי מצי למימר דכולהו הני מסעות בחד יומא סגיינהו והא כתיב גבע מלון לנו דמשמע דבגבע לנו באותה הלילה. שתי תשובות בדבר חדא דאיכא למימר דהא יום דקאמרינן בליליא דקמיה קא חשיב ליה כענין שנאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ובמקצת ליליא סגא מדוכתיה ועד גבע ובת התם בסוף ליליא והיינו דכתיב גבע מלון לנו וכיון דמטא צפרא סגא מהתם ביממא עד דמטא לירושלים ואיבעי תימא האי מלון לנו לאו כלפי סנחריב קאמר אלא כלפי ישראל קאמר כלומר עברו גבע שהיה מלון לנו. ומקשינן הני טובא הויאן ומפרקינן צהלי קולך בת גלים כו' קרא לאו ממנינא הוא אלא נביא הוא דקאמר לישראל צהלי קולך והתגברי בתו של אברהם ויצחק ויעקב שעשו מצות כגלי הים ואל תתיראי מזה הקשיבי לישה הקשיבי ענייה נבואת ענתותי על עסקי לישה:


דף צה עמוד א[עריכה]


אמר ר' יוחנן ששה שמות יש לו לאריה וכולהו כתיבי בהדי הדדי באיוב (ד') לבד משחץ דכתיב שאגת אריה וקול שחל ושני כפירים נתעו ליש אובד מבלי טרף ובני לביא יתפרדו שחץ כתיב באנפיה נפשיה דכתיב (שם מ"א) הוא מלך על כל בני שחץ כלומר על חשובים שבבהמות וחיות והיינו אריות:

מאי עוד היום בנוב לעמוד אותו היום נשתייר מעונה של נוב עיר הכהנים שנהרגו בעבור דוד ואותו היום היה נשאר מזמן העונש שהיו זרעו ראוין לענש ואלו שלח בה סנחריב יד אותו היום היה כובשה אבל לא נגזר עליה להכבש באותו היום מכל מקום וכי תימא כיון דנוב לאו מחושבנא הוא א"כ ליכא טפי מתשע מסעות אמרי אע"ג דנוב לאו ממנינא הוא הר בת ציון מיהת ממנינא הוא ואיכא דגרסי הכא הכי תשעה הוו וגרסי תרוצא עברו מעברה תרתי אינון וליתא בכולהו נוסחי דידן ומסתברא דטעותא היא בנוסחי דידהו דהא עברו לא משמע שמא דאתרא. אמרו ליה כלדאי פירוש החוזים בכוכבים אי אזלת האידנא יכלת לה ואי לא לא יכלת לה אורחא דבעי סגויי בעשרה יומי טרח וסגייה בחד יומא כי מטו ירושלים שדו ליה בסתרקי מיני מצעות הרבה דמיקרו טרזא ולשון ערבי טראז כדאמרינן בפ' (השותפין חדאי רעא) [חזקת הבתים (נ"ח.) חביתא דאידרא] בסתרקי. סליקי ויתיב מעילוי טורא אהנך בסתרקי דהוו גביהי טיבא עד דחזא כולה ירושלים תחותיה כדחזי אדזוטר בעיניה הוקטנה בעיניו אמר הדא היא קרתא ירושלם כו' אמרי ליה נשדי ביה האידנא ידא אמר להו תמהיתון עכשיו תמהין אתם ואין לבבכם מיושב להלחם בה לפי שעדיין לא ראיתם אותה לינו הלילה ולמחר כל חד וחד מינייכו ליתי לי גולמי הרג טינא כל אחד ואחד מכם יבא לי חתיכה. מיד כיון שערב היום ויצא מלאך ה' ויך היינו דאמרי אינשי בת דינא בטל דינא כיון שלן הריב ועבר יומו בטל דהא אלו הוה שדי בה סנחרב ידא ההוא יומא הוה כביש לה וכיון דשבקה עד אורתא בטל דינא. ואיידי דאייתינן הכא האי קרא דעוד היום ודרשי' ביה אותו היום נשאר מעונה של נוב שהוכתה בעבור דוד אתינן לאסוקי לענינא וישבי נוב כדמפרש ואזיל:

אמר ליה הקב"ה לדוד כו' נהרגה נוב עיר הכהנים ועל ידך נטרד דואג האדומי מן העוה"ב. ועל ידך על שסיפר עליך לשון הרע והרג כהני השם במצות שאול והכל תלוי בך וכתיב גם ענוש לצדיק לא טוב רצונך יכלה כו'. משכיה שטן לארץ פלשתים כו' פי' קמטיה הצניעו בבגד מקופל והניחו תחת הכסת וישב עליו כדי למעכו. קמטיה כדאמרינן בפ' (בא סימן) [יוצא דופן] (מ"ז.) הקמט תחת הדד. מכא ליה ארעא תותיה נעשה לו נס ונשפלה הארץ תחתיו ונעשית כמין גומא כדי שלא יצר המקום. ההוא יומא פניא דמעלי שבתא הוי *בקר יום ששי היה והיה אבישי בן צרויה חופף את ראשו (הוה) [חזה] כתמי דמא ואיכא דאמרי אתאי יונה ואיטרפה קמיה נתחבטה לפניו אמר כנסת ישראל מתולה כיונה שנ' כנפי יונה נחפה בכסף וכיון דקא חזינן דלית להו לישראל צערא מחמת נפשייהו שמע מינה דוד מלכא דישראל שרי בצערא רכביה לפרדיה דדוד וקם אזלי קפצה ליה ארעא יש אומרים נתקצרה לו הארץ והגיע מהרה אל ארץ פלשתים מלשון ועולתה תקפוץ פיה וכמו לא תקפוץ את ידך ואני אומר קפצה לשון דלוג כלומר שנעשה לו נס וקלו רגלי הפרד להלך והגיע מיד לארץ פלשתים עד שנראה כאלו דלגה לו הארץ שהיה עומד עליה עד ארץ פלשתים בהדי דקא מסגי אבישי חזייא לערפה אימיה דישבי כו' פתקיה עלה ובאו עליה והרג' כיון שראה ישבי בנוב שהרגה אבישי לאמו פתקיה לשון זריקה כלפי מעלה ודץ ליה רומחא ונעץ לו רומח תחתיו עד שיפול עליו עליו ויהרג ואע"פ שהיה יכול להרגו בידים לא עשה כן אלא כדי להראות את גבורתו ולשחק בו כציפור אמר אבישי כו' כיון שהצילו מיד ישבי א"ל מאי בעית הכא בארץ פלשתים א"ל הכי אמר קב"ה רצונך יכלה זרעך או תמסר ביד אויב והכי אהדרי ליה מוטב אמסר ביד אויב ואל יכלה זרעי א"ל אפיך צלותיך ואימא מוטב יכלה זרעי ואל אמסר ביד אווב בר ברא קורא נזבון מוטב יבא בן בנך לידי עוני עד שיצטרך למכור פרי שבראשי דקלים ואין חותכין אותו אלא כשהדקל יבש או נקצץ כדאמר בהחובל (צ"ב.) זיל אייתי לי מקוריהו ואתה לא תצטער והיינו דכתיב ויעזר אבישי בן צרויה שעזרו בתפלה דאסביה עצה לאפוכי צלותיה ואיבעי תימא משום דאמר שם ואוקמיה:


דף צה עמוד ב[עריכה]


ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום לבתר דאזל לחרן בית אל מאי באעי התם אלא כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי אברהם ויצחק ולא התפללתי בו אברהם דכתיב מקדם לבית אל ויט אהלו כו' יצחק דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה יצחק בההיא שעתא היכא הוה קאי בארץ הנגב דכתיב והוא יושב בארץ הנגב וכי נפק לצלויי ופגע בה ברבקה ודאי כלפי ארעא דחרן הוא דנפק ואשכחן דבית אל קיימא בין ארעא דחרן ובין ארץ הנגב דכתיב באברהם כי נפק מחרן ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל וכתיב ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. כיון דהרהר בדעתיה למהדר קפצה ליה ארעא כדפרישנא גבי אבישי שמהר להגיע למקום ההוא עד שנראה כאלו קפצה לו הארץ. מיד ויפגע במקום ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר ואל תפגע בי. בתר דצלי בעא למהדר לחרן אמר קב"ה צדיק זה בא לבית מלוני יפטר בלא לינה מיד בא השמש דכתיב וילן שם כי בא השמש לימא קרא וילן שם ותו לו כי בא השמש ל"ל אלא לומר לך שלא היה דעתו ללין שם שעוד היום גדול וכיון שבא השמש עליו פתאום הוצרך ללון וכתיב ביה כי הדר מחרן לבסוף ויזרח לו השמש וכי לו בלבד זרחה א"ר יצחק שמש שבא בעבורו פתאום זרחה בעבורו פתאום כדי שיניחוהו מלאך וילך לו כדכתיב ויאמר שלחני כי עלה השחר.

ומנא לן דכלה זרעיה דדוד משום דאפיך צלותיה דכתיב ועתליא כו'. וכיון דסליק מענינא דנוב קא הדר לאסוקי ענינא דסנחריב דהוה מיירי מעיקרא בגויה והיינו דקאמר בא עליהם כו' שגלונות מלכות דכתיב (תהילים מה י) נצבה שגל לימינך בכתם אופיר וכן באו על אברהם כשנלחם עם ארבעה מלכים וכן עתידין לבא עם גוג ומגוג במתניתא תנא אורך מחנהו ארבע מאות פרסה רוחב צואר סוסיו כשהיו כלם עומדין בשורה אחת זה בצד זה היה רחב צואר כולם מחזיק ארבעים פרסה. תאנא ראשונים עברו בשחי שהיו שטין על פני המים מפני רוב המים שנאמר שטף ועבר. שוחי לשון מי שחו (יחזקאל מז ה) וכמו כאשר יפרש השוחה לשחות (ישעיהו כה יא) אמצעיים עברו בקומה זקופה ולא הוצרכו לשחות שכבר נתמעטו המים מחמת הראשונים שעברו בהם שנאמר עד צואר יגיע שלא היו המים מגיעין אלא עד צואריהם אחרונים העלו עפר ברגליהם שכבר כלו המים שנאמר אחריב בכף פעמי כל יאורי מצור. ומקשי' והא כתיב ויצא מלאך כו' ויך מאה ושמנים וחמשה אלף וכתיב וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים אלמא לא הוו כלהו כולי האי א"ר יוחנן הללו שחשב הכתוב שמתו ראשי גיסאות היו שכן עולה החשבון שאמרנו ארבעים וחמשה אלף בני מלכים ושמנים אלף גבורים וששים אלף אחוזי חרבות הרי מאה ושמנים וחמשה אלף אבל לאחרים שמתו אין מספר.

כמה נשתייר מהם אמר רב עשרה שנאמר ונער יכתבם כמה נער כותב יו"ד לפי שאין בכל האותיות אות קטנה הימנה ולא נוחה לכתוב ולא תלמד יתר הימנה ויש אומרים לפי שיכול להטיל טיפה של דיו והיא נעשת יוד. ושמואל אמר תשעה שנאמר ונשאר בו עוללות כנוקף זית שאין נשארין בו אלא דבר מועט שנים שלשה גרגרים בראש אמיר כן לא ישתאר במחנהו אלא דבר מועט וכמה ארבעה וחמשה והיינו תשעה. רבי יהושע בן לוי אמר י"ד שנאמר שנים שלשה ארבעה חמשה הרי ארבעה עשר. ורבי יוחנן גמרא שמיע ליה דלא אשתייר מינייהו אלא הני חמשה וקרא משמע ליה הכי ונשאר בו עוללות כנוקף זית ואין משייר אלא דבר מועט שנים או שלשה או ארבעה או חמשה כשהוא משייר הרבה כך לא ישתייר ממחנהו יתר מחמשה. נבוזראדן גמרא הוא דהא לא מוכחי קראי דהוה עבדא לסנחריב כי היכי דנימא התם הוה בהדי' ואשתייר. נבוכדנצר דכתיב ורביעאה דמי לבר אלהין מכלל שהכירו שהרי גבריאל הוא שהכם והוא הציל חנניא מישאל ועזריא מכבשן האש כדאיתא בערבי פסחים (קי"ח.) ואלמלא ראהו קודם לכן לא היה מכירו. ואי קשיא לך ולימא שיתא דהא הוה ליה ברא אחרינא דכתיב וימלוך אסר בנו תחתיו משום דלא מוכח קרא דהוה גדול באותה שעה כי היכי דליזיל בהדיה אבל הנך תרי ודאי גדולים הוו דאי לא נא הוו יכלי למיקטליה ולמערק לארץ אררט:

ביום ההוא יגלח ה' בתער השכירה בעברי נהר במלך אשור את הראש ושער הרגלים. יגלח השם בתער השכורה כדמפרש ואזיל שניתנה לו בשכר מה שעשה. במלך אשור את הראש שמגלח בה ראשו של מלך אשור ושער רגליו וגם את זקנו תספה. אתא קב"ה כלומר זמן לו הקב"ה איש אחד זקן או שר המדע איש זקן אמר ליה כי אזלת להני מלכי דאייתיתינהו לבנייהו וקטלתינהו מאי אמרת להו כשתלך למלכי מזרח ומערב שהבאת את בניהם עמך וגרמת להם מיתה והם מבקשים אותם מידך מה תוכל לומר להם אמר ליה ההוא גברא נמי בההוא פחדא יתיב גם אני בפחד זה הייתי שרוי אמר לו ומה עצה אתה משיאני לעשות אמר לו לך והבא לי זוג של ספרים ואגלח את ראשך כדי שלא יכירוך אמר לו מהיכן אביא אמר לו בוא אל בית זה והביא הלך לאותו בית להביא ונראו לו דמות בני אדם טוחנין גרעיני תמרים אמר להם תנו לי את הזוג ואמרו לו טחון חד גריבא דקשיתא סאה אחת של גרעינין וניתננו לך טחן ונתנו לו והיינו דכתיב בתער השכירה שניתנה לו בשכר מה שטחן דאי באגרא בעלמא למה ליה לקרא לאשמועינן הכי אלא כולה מילתא לאשמועינן חובה דעבד ביה הוא דאתיא והאי דכתיב בעברי נהר כפשטיה שדבר זה עתיד לעשות בעבר הנהר ואית דאמרי בעברי נהר דברים שדרכן לעשות על ידי נהר והיינו טחינת ריחיים. עד דאתא חשך יומא אמר ליה זיל אייתי נורא דחזי היך איגיזך אזל אייתי בהדי דקא גדיל ליה לשער רשי בתער איתלי נורא בדיקניה והיינו דכתיב וגם את הזקן תספה מדכתיב גילוח גבי ראש וגבי זקן כתיב תספה משמע כלה על ידי האור לגמרי כדכתיב האף תספה צדיק עם רשע. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי גריתיה לארמא שפר את הארמאי והוטב בעיניו ועוד התלית אש בזקנו ועדיין לא שבעת לעשות שחוק ממנו. הלך ומצא דף מתבה של נח ועל ידה נזכר לנפלאותיו של קב"ה שהציל את נח ממי המבול אמר היינו אלהא רבא דשיזביה לנח מטופאנא והיינו דגרם לי כולי האי אמר אי איזיל ההוא גברא ומצלח מקרב להו לתרין בניה קמך שמעוה בניה וקטלוה והיינו דכתיב ואדרמלך ושראצר כו':


דף צו עמוד א[עריכה]


וכיון דסליק מענינא דסנחריב אתי לאסוקי ענינא דאברהם דאיירי ביה לעיל דקאמרי' וכן באו על אברהם. ויחלק עליהם לילר אמ"ר יוחנן אותו מלאך שנזדמן לו לאברהם אבינו לעזרו לילה שמו ור' יצחק נפחא אמר שנעשה עמו מעשה לילה כלומר מעשה שנעשה עם ברק שנלחמו לו כוכבי לילה בסיסרא כך נלחמו הכוכבים לאברהם באותם המלכים. אמר ריש לקיש טבא דנפחא דר' יצחק נפחא שהוא עצמו נקרא נפחא מבר נפחא ר"י דמיקרי בר נפחא כדקאמרינן בפרק השוכר את הפועלים מאן מעייל בר נפחא לתמן וכדאמרינן (בפסחים) [בכתובות כ"ה:] שמעת מילי מבר נפחא ולא אמרת לי משמיה: וירדף עד דן מאי שנא עד דן אמ"ר יוחנן כיון שהגיע אותו צדיק לדן תשש כחו ראה שבני בניו כו':

אמר ר' זירא אע"ג דשלח ר' יהודה בן בתירא מנציבין הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו שהרי הלוחות ושברי הלוחות היו מונחין בארון אבל שלא מחמת אונסו מתחייב בנפשו הוא דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים כו'. והזהרו בורידין כר' יהודה דתנן בפ' השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו ר' יהודה אומר עד שישחוט את הורידין ואמר רב חסדא לא לכל אמ"ר יהודה אלא לעוף הואיל וכולו צולהו אבל בהמה הואיל ומחתכה אבר אבר לא. והזהרו בבני עם הארץ שהן תלמידי חכמים לכבדן שמהן תצא תורה אעפ"י שאבותיהן עמי הארץ אין לזלזל בהן. וקאמר ר' זירא דאע"ג דמחייבינן לאזדהורי בהו כי הא מילתא דר' יוחנן מיהת מודעינן להו כדי שלא תזוח דעתם עליהם שהרי אברהם אבינו צדיק גמור היה וכיון שנסתכל בבני בניו שהיו עתידין לעבוד ע"ג בדן תשש כחו אף הן אעפ"י שת"ח הן צריכין להסתכל באבותיהן שהיו עמי הארץ ואל יגבהו בעיניהם וראינו בה פירושים אחרים ואינן כדאי לפיכך לא כתבנום:

ואיידי דאיירי לעיל בענינא דחזקיה אייתי' נמי האי קרא דצדיק אתה כו' לאיתויי עליה מעשה דצל המעלות צדיק אתה כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה ירמיה הוא דקא מתמה קמי קב"ה אנבוכדנצר הרשע דאצלח ואימסירו צדיקי בידיה. מאי אהדרו ליה כי את רגלים רצתה וילאוך כו' ומה על שכר מעט של ארבע פסיעות ששילמתי לו לאותו רשע שרץ אחר כבודי אתה תמה כשאני משלם שכר מרובה לעתיד לבא לאברהם ליצחק ליעקב שרצו לפני כסוסים עאכ"ו שאתה עתיד לתמוה היינו דכתיב לנביאים נשבר לבי בקרבי אני תמה על שכרן:

אמר ר' יוחנן אותו היום שמת בו אחז שתי שעות היה כדי שיקברהו מהרה קודם חשיכה ולא יעברו עליו משום לא תלין על נבלתו כדתנן (לעיל סנהדרין מ"ו.) ולא זו בלבד אלא שכל המלין את מתו הרי זה עובר בלא תעשה. ואע"ג דתנן הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין לשמע עליו עיירות אינו עובר עליו כיון שאחז לאו בר כבוד הוה הוו עברי עילויה. וכי תימא כיון דלאו בר כבוד הוה אמאי הוו עברי עליה בלא תלין אמרי לא גרע ממגדף ועובד ע"ג דכתיב בהו לא תלין נבלתו. ואמטול הכי הוה יומא בת תרתי שעי כדי שיקברוהו מהרה ולא יהיה להן פנאי לספדו. וכי חלש חזקיהו ואתפח אהדרינהו קב"ה ניהליה בההוא יומא דאיתפח שנאמר הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז כלומר אשר ירדה במהירות במעלות אחז כשמת ונעשה היום בן שתי שעות הנני משיב אותם לאחור ונמצא היום בן כ"ב שעות. כיון דחזא מרודך הכי אמר מאי האי אמרו ליה משום חזקיהו דהוה חליש ואיתפח כו'. ושלחו ליה שלם למלכא חזקיהו כו' אמר להו נבוכדנצר אלהא רבא קריתו ליה ולבסוף כתביתו ליה אלא כתבו שלם לאלהא רבא כו' אמרו ליה קריאנא דאיגרתא איהו להוי פרונקא לשון משל הוא הקורא האיגרת כיון שלא נמצא מי שידע לקרותה זולתו הוא ראוי להיות שליח להשיב עליה תשובה רהט בתריה דשליחא למשקליה לאגרתא קמייתא מיניה כדרהיט ארבע פסיעות אתא גבריאל ושקליה לשליחא מדוכתא רחיקא דהוה קאי ואוקמיה קמיה כי היכי דלא לצטרך תו למרהט בתריה ולקבולי אגרא טפי והוו מיענשי ישראל על ידיה מקל וחומר ומה זה שלא נצטוה חס על כבודו של מקום כך ישראל שנצטוו על אחת כמה וכמה שהיה להן לחוס על כבודו של מקום וכיון שלא חסו דין הוא שלא ישאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט:


דף צו עמוד ב[עריכה]


מאי מרודך בלאדן בן בלאדן מפני מה נקרא שם אביו עליו משום דהוה יתיב אבבא כי הוה כתיב שמיה הוה כתיב שמיה ושמיה דאבוה כדי לחלוק כבוד לאביו:

אמר רבא טעון תלת מאה כודאניאתא משא שלש מאות פרדות קרדומות של ברזל השולט בברזל ומחתכו שלח לו נבוכדנצר לנבוזראדן וכלהו בלעתינהו חדא דשא דירושלם כלומ' כילת' אותן מחמת שהיו מתפוצצין [בהכות] בהן בשער שנאמר ועתה פתוחיה יחד בכשיל וכלפות יהלומון כלומר פתחיה הלמו כשיל וכילפות בעא למהדר נפקא בת קלא ואמרה ליה שואר בר שואר דולג בן דולג שוב ודלק נבוזראדן שוב ודלג שכבר הגיע זמנה ליכבש נשאר בידו קרדום אחד בא והכה בבית יד שלו בשער ונפתח ומפני מה לא רצה להכות בברזל כדי לנסות אם מחמת גזרת המקום היא נכבשת ואם לאו שנאמר יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות כלומר יודע ויחשב הכאה זו כמביא למעלה. הוה קא קטיל ואזיל עד דמטא היכלא אדליק ביה נורא גבה היכלא לעילא מלאכים הגביאוהו מפני כבוד הדום רגליו של מקום והם לא היו יודעים שגזרת המקום היא דרכו ביה משמיא ואחתיה וי"ל דקב"ה דגזר עליה דליגביה ולידרכו ביה ולחתוה לאודעה לנבוזראדן דאיהו גזר עליה כולי האי. הוה קא זיחא דעתיה לשון ולא יזח החשן כלומר היתה דעתו סרה מהכיר שבגזרת המקום עשה כל זאת. נפקא בת קלא ואמרה ליה אריא קטילא קטלת ארי הרוג הרגת היכל שרוף שרפת קמח טחון טחנת שכבר נגזר עליהן כל זה שנאמר קחו רחים וטחני קמח חטים לא נאמר אלא קמח שטחון ועומד.

קב"ה בעא לאחרובי ביתיה להחריב את ביתו ולהרוג את עמו ולקנח ידיו באותו האיש נבוזראדן ערק ואזל שדא פרטתא שטר צואה בביתו ונתגייר:

איידי דאיירי' בנבוזראדן דאיגייר אייתי הא מתניתא דת"ר נעמן גר תושב היה שלא קיבל עליו אלא שלא לעבוד ע"ג בלבד שנאמר (מלכים ב ה יז) לא יעשה עוד עבדך כו'. רפינו את בבל ולא נרפאתה. עולא אמר זה נבוכדנצר שלא רצה שיכנס מזרעו תחת כנפי השכינה. ר' שמואל בר נחמני אמר אלו נהרות בבל שמימיהן רעים ותרגו' צוריאתא בבלאי שם מקום הוא ומימיו רעים וקרוב הוא לבבל אית דגרסי ציניאתי דבבלאי והם דקלים הגדלים על נהרות בבל ואין נושאין פירות ויש אומרים שפירותיהן [רעים] לפי שהמים רעים כדאיתא (בגיטין) [בסוטה] הני ציניאתא דבבלאי מששת ימי בראשית נינהו:

ואיידי דאייתינן מעשה דנבוזראדן היכי כבשה לירושלם אתינן לאסוקי לענינא אמר עולא עמון ומואב כו' שלחו ליה פוק תא וכבשה שלח להו מסתפינא כו' שלחו ליה כי אין האיש בביתו שלח להו בקורבא הוא ואתי שלחו ליה הלך בדרך מרחוק שלח להו איכא צדיקי דמייתו ליה ברחמי שלחו ליה צרור הכסף לקח בידו ואין כסף אלא צדיקים שנאמר ואכרה לי בחמשה עשר כסף הושע הוא דאמר הכי דאגרה לההיא איתתא דפקדיה קב"ה בחמשה עשר כסף ופירושא דמילתא משום דכתיב ויאמר ה' אלי עוד לך אהב אשה אהובת רע ומנאפת כאהבת ה' את בני ישראל כלומר אהבה כמו שאהב המקום את ישראל שגאלם וכיון דכתיב ואכרה לי בחמשה עשר כסף משמע שלא גאל את ישראל אלא בזכות ט"ו צדיקים אבותינו ואלו הן אברהם יצחק ויעקב הא תלתא וי"ב בני יעקב הא ט"ו והיינו דקאמר צרור הכסף לקח בידו כלומר שלחו ליה כבר מתו הצדיקים ולקחן לישיבה של מעלה. שלח להו דילמא הני רשעים גופיהן דאשתיירו עבדי תשובה ובעו רחמי ומייתי ליה שלחו ליה כבר קבע להן זמן שבעים שנה שלא יבא עד אותו זמן. שלח להו סתוא הוא ימות הגשמים שהרי בעשרה בטבת סמך על ירושלם ולא יכילנא למיתי מחמת (טלא) [תלגא] ומטרא שלחו איתא אשינא דטורא דרך שינו של הר כלומר בתחתית ההר שיהא שנו של הר מגין עליך. שלח להו לית לי דוכתא דיתיבנא בה סביבות ירושלם מחמת השלג והמטר שלחו ליה קברות שלהן מעולין מפלטרין שלכם ואתה יכול לישב בבנין שעל גב קברותיהן ובמערות של קברות והם יגינו עליך מהשלג והמטר. והיינו דכתיב בעת ההיא יוציאו את עצמות יהודה כו' אלמא בקברות הוא דשריא משירתיה:


דף צז עמוד א[עריכה]


ואיידי דאיירי לעיל בקץ דגלות ראשון דאמרינן כבר קבע להן זמן איבעיא לן נמי אקץ דגלות אחרון אימת שלם ואתי משיח ואית דאמרי משום סירכא דצרור הכסף לקח בידו אייתינן לה להא דר' יוחנן דאמר תלמידי חכמים מתמעטין וגזרות קשות מתחדשות ועד שהראשונה פקודה כלומר טרם היות גזרה ראשונה פקודה מאת המקום לבטלה השניה ממהרת לבא ויש אומרים פקודה לשון העדרה כדכתיב לא נפקד ממני איש כלומר שלא כלתה גזרה ראשונה שנייה ממהרת לבא:

הא דאמרינן בשישית קולות, כעין רעמים קאמר אלא שקולות הללו עתידין לבא שלא על ידי עבים ומטר, וי"א יצא קול שבן דוד בא, ויש אומרים כדכתיב יתקע בשופר גדול ואינן נראין:

תניא ר' יודה אומר דור שבן דוד בא בו בית ועד יהיה לזנות כלומר עתידין להיות פרוצין בזנות עד שיזמנו מקום בפרהסיא להועד שם עם הזונות, ויש אומרים בית ועד של ת"ח יהיה לזנות. והגויל יאשם אגויל של ספרי תורות קאי כלומר יענש ויכלה מחמת שנתמעטו לומדיו. ואנשי גויל כלומר כותבי ס"ת ומוכרי גוילים יסובבו מעיר לעיר למצוא כדי פרנסתן ולא יחוננו. וחכמת סופרים תסרח. ויראי חטא ימאסו בפני העם. פני הדור עזים כפני הכלב. והאמת נעדרת שנאמר ותהי האמת נעדרת כו' מה כתיב בתריה וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו כו'. וסר מרע משתולל שכל מי שסר מרע משתולל על הבריות כלומר משתטה בעיני הבריות לשון מוליך יועצים שולל. ותמה אני לפי סימנין הללו מפני מה אין בן דוד בא בדורנו זה. ואיידי דאיירי' בותהי האמת נעדרת אמר רבינא מריש כו' כל חללי דעלמא כל מרגליות ואבנים טובות שבעולם:

תניא ר' נחמיה אומר דור שבן דוד בא בו העזות רבה והשכר של מקיימי מצות אבד שכיון שאבדו מקיימי מצות אין כאן שכר דבר אחר יאבד שכרן בעולם והיקר עוות כלומר שהנקלה יעוות את היקר ויבטל את דבריו והגפן יתן פריו ואעפ"כ היין ביוקר מחמת משכימי בבקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם (ישעיהו ה יא) ונהפכה כל המלכות כולה למינות שנאמר כולו הפך לבן טהור הוא אעפ"י שהפשיון בנגעים סימן טומאה הוא כיון שפשה בכל העור ונהפך כולו לבן טהור הוא אף כאן אעפ"י שהמינות סימן לגלות כיון שנהפכה כל המלכות למינות סימן הוא לגאולה:

ת"ר כי אזלת יד עד שיתיאשו מן הגאולה ואפס עצור ועזוב כביכול שעולה דעתם לומר כלפי מעלה שאין עוזר וסומך לישראל כי הא דר' זירא כי הוה משכח להו לרבנן דמיעסקי ביה במשיח למשקל ולמטרא אימת אתי לפום דרשה דקראי אמר להו במטותא מיניכו לא תרחקוה דתניא שלשה באין פתאום בהסח הדעת כשאדם מסיח דעתו מהן ואלו הן משיח מציאה ונשיכת עקרב: אמר רב קטינא שיתא אלפי שני הוי העולם וחד חרב שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא כלומר שישאר לבדו כמה יומו של קב"ה אלף שנים שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום כו' (תהילים צ ד) תניא כוותיה דרב קטינא כו':

תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי העולם שני אלפים תהו ובהו שלא היו עוסקין בתורה עד שהיו לו לאברהם אבינו חמשים ושתים שנה ועסק בתורה שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן ומתרגמינן דשעבידו לאורייתא בחרן ואמרינן בע"א (ט'.) גמירי דההיא שעתא הוה אברהם בר חמשין ותרתין שנין ומאדם הראשון ועד אברהם אלף תשע מאות וארבעים ושמונה שנים כדמוכחי קראי הרי אלפים שנה שני אלפים תורה משנת חמשים ושתים לאברהם אבינו ועד אלפים שנה כולן תורה לא תהו ובהו ולא ימות המשיח והכי מוכח מקראי כיצד מוהנפש אשר עשו בחרן ועד שנולד יצחק ארבעים ושמונה שנה שהרי אברהם אבינו כשעשה הנפש בחרן היה בן נ"ב וכשנולד יצחק היה בן ק' שנה שנאמר ואברהם בן מאת שנה בהולד לו הוסף עליהן ד' מאות שנה שהיו משנולד יצחק ועד יציאת מצרים שנאמר כי גר יהיה זרעך כו' ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע נמצאו בידך ארבע מאות ומ"ח שנה ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל כו' ויבן הבית (מלכים א ו א) נמצאו מואת הנפש אשר עשו בחרן ועד שנבנה בית ראשון ט' מאות וכ"ח שנה וצא וחשוב משנבנה הבית ועד שחרב לפי חשבון שנות המלכים ארבע מאות שנה ועשר שנים ושבעים שנה של גלות בבל נמצא הכל אלף וארבע מאות ושמונה שנים עד כאן אתה למד מן הכתוב הוסף עליהן ארבע מאות ועשרים שנה שעמד בית שני כדתניא בסדר עולם נמצא הכל אלף [וח'] מאות וכ"ח שנים ועדיין לא היה משיח ראוי לבא עד קץ מאה וע"ב שנה מחרבן בית שני שהן תשלום אלפים שנה ומאלפים שנה ואילך היה ראוי לבא אלמלא עונותנו שעכבוהו מלבא והיינו דקאמר ובעונותינו יצאו מהן מה שיצאו:


דף צז עמוד ב[עריכה]


אמר ליה אליהו לרב סלא חסידא אין העה"ז פחות משמונים וחמשה יובלים שהן ארבע אלפים ומאתים וחמשים שנה שכל שנות העולם העוברים קודם לימות המשיח עולם בפני עצמו חשיב להו כדאמרינן לקמן אין בין העה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. וביובל האחרון בן דוד בא אמר לו בתחילת היובל האחרון או בסופו אמר ליה בסופו א"ל כלה היובל קודם בוא או אינו כלה אמר לו איני יודע. ודאי אליהו ז"ל לא סגיא דלא הויא ידע קץ אחרון שאי איפשר (שנתאחר) [שיתאחר] בו מלבא אלא מיהו מספקא ליה אי אתי מקמי הכין ואי לא כדאמרינן לקמ' (צ"ח.) זכו אחישנה לא זכו בעתה. רב אשי אמר הכי אמר ליה עד הכא לא תצפי ליה מכאן ואילך צפי ליה. ואי קשיא לך בין לרב אסי בין לבר פלוגתיה קשיא דאליהו דקאמר ימות המשיח אלפא וז' מאה וחמישים אדתנא דבי אליהו דתאנא דבי אליהו שני אלפים ימות המשיח (מ"ש) לא קשיא דתנא כל היכא דהוי טפי מחמש מאה אלפא קא חשיב ליה:

שלח רב ענן מצאתי אדם אחד ובידו מגלה כתובה בכתב אשורית ולשון הקדש שמצאה בין גנזי רומי ולהכי אשמועינן שכתובה אשורית ולשון הקדש דמוכחא מילתא דלאו רומיים כתבוה אלא מגלות ירושלים הביאוה. וכתוב בה לאחר ארבע אלפים ומאתים וצ"א שנה לבריאתו של עולם העולם יתום כלומר כבנים שאין להן אב למשול בהן והן מתגרים זה בזה מהם מלחמת תנינים כלומר השנים הבאות אחרי כן מהן מלחמת תנינים ומהן מלחמת גוג ומגוג והשאר ימות המשיח. פירוש מלחמת תנינים נ"ל שמלכים שמלכותן על הימים או על היאורים נקראים תנינים כדרך שנקרא פרעה תנים על שם היאור שנאמר (יחזקאל כט ג) התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו ואין הקב"ה מחדש את עולמו אלא לאחר שבעת אלפים שנה והיינו כדרב קטינא דאמר שיתא אלפי שני הוו העולם וחד חרב רב אחא בריה דר' אבא אמר לאחר ה' אלפים איתמר ולאו פלוגי פליג אדרב קטינא (לא) [אלא] מוקים לה לענין ימות המשיח כלומר שאין באין אלא לאחר חמשת אלפים שנה:

תניא ר' נתן אומר מקרא זה נוקב ויורד עד התהום לשון משל הוא אפילו ארכו הימים בגלות כתהום מקרא זה נמשך עמהן להוכיח שסוף גאולה לבא שנאמר אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר, לא כרבותינו שהיו דורשין עידן ועידנין ופלג עידן לומר שאם לא בא לקץ זה שוב אינו בא והיכי הוו דרשי עידן ארבע מאות שנה כימי שעבוד ראשון נמצאו עידן ועידנין ופלג עידן אלף וארבע מאות שנה ולאו מחרבן בית שני קא חשבי אלא (מההוא) מחרבן בית ראשון דהוה שנת שלשת אלפים ושלש מאות ול"ח שנים הוסף עליהם אלף וארבע מאות נמצאו בידך ארבע אלפים וז' מאות ול"ח ואיכא למימר דמחרבן בית שני קא חשבי ומפרשי עידן מאתן ועשר שנים דהוו במצרים דהוו להו עידן ועידנין ופלג עידן ז' מאות ול"ה שנין אבל ודאי עיקר עידן ועידנין ופלג עידן דאיתמר ליה לדניאל קושטא הוא ולא אפשר דמיעכב טפי ואנן הוא דטעינן בכמה מילי חדא דלא ידעינן עידן כמה הוי ותו דלא ידעינן מהיכא מתחיל חושבנא ולא אפשר דלא הוי מסור להו לרבנן קץ משיח והאי דלא פרשוה משום בשרו מיום אל יום ישועתו תדע דקא נקטי למידק בתריה מדרשא דקראי דלא מוכחא דמיירי לענין משיח ושבקי למדרש קראי דדניאל דמוכחי בהדיא דלענין קץ משיח קא מיירי. ולא כר' שמלאי שהיה דורש ותשקמו בדמעות שליש פ' שלשה כגלות מצרים דהיינו שית מאה ותלתין שנין מחרבן בית שני. ולא כר"ע שהיה דורש עוד מעט היא כלומר עוד גלות אחר שעתיד להיות לאחר חרבן בית שני מעט הוא מעט בגימטריא מאה ותישסרי הוו ובכלות חשבון זה לאחר החרבן יבא משיח והיינו דכתיב ואני מרעיש את השמים ואת הארץ ואין דרשה זו כלום שהרי עברו כמה שנים לאחר חשבון זה ולא בא משיח אלא האי מעט לאו לגימטריא אתא ולא לענין משיח אתא אלא אמלכות בית שני קאי והכי קאמר עוד גדולה אחת אני עתיד ליתן להן לישראל בבית שני מעט היא כלומר שימי המלכות מתמעטין והולכין שהרי מלכות ראשונה שבעים שנה שניה מעוטה הימנה שלישית מעוטה הימנה. וראינו בה פירושים אחרים שאין הדעת מקבלתן ולפיכך לא כתבנום:

מאי ויפח לקץ ולא יכזב תיפח עצמן של מחשבי הקצים שהיו אומרים כיון שהגיע קץ ולא בא שוב אינו בא והיינו דכתיב ולא יכזב כלומר שהקץ לא יכזב אלא סופו לבא אם יתמהמה חכה לו כו' שמא תאמר אנו מחכין והמקום אינו מחכה ת"ל לכן יחכה *להטיבם כלומר שמתאוה להיטיב לנו אלמלא עונותינו שגורמין לנו להתעכב עד שיגיע הקץ:

אמר אביי לא פחית האי עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלין אפי שכינה בכל יומא איכא למימר דלימות המשיח קאמר דהא קרא דסביב י"ח אלף בימות המשיח כתיב וכתיב ושם העיר מיום ה' שמה שכן עתיד להשרות שכינתו בבית מקדשו ולהראות זיו כבודו לצדיקים כענין שנאמר במדבר אשר עין בעין נראה אתה ה' וכבוד ה' נראה בענן והא דאמרינן לקמן ספקלריא המאירה ושאינה מאירה תרוייהו בבית המקדש קאי ולהנך דקרי ר' שמעון ן' יוחאי בני עליה איבעי תימא על שם שעתיד בית המקדש להיות גבוה מכל הארצות כדרשא דמי אלה כעב תעופנה ואיבעי תימא על שם המעלה עצמה שהיא גבוהה ועליונה ויש לומר שדברים הללו לעולם הבא הן אמורים שצדיקים נהנין בו מזיו [השכינה] ומוקי ליה להאי קרא דסביב י"ח אלף נמי לעה"ב וה"ק לא פחות האי עלמא בכל דרא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יומא לעלמא דאתי שנאמר אשרי כל חוכי לו לו בגימטריא הכי הוי. ומקשינן ומי זוטרי כולי האי והא אמר רבא דרא קמא דצדיקי דקאי קמיה קב"ה תמניסר אלפי פרסי הוו שנאמר סביב י"ח אלף. כתב ר"ש ז"ל דקרא בירושלם של מעלה קאי. ואנו לפי עניות דעתינו אין אנו יודעים ירושלם זו של מעלה האמורה בתלמוד היכן היא ולא היכן עתידה להיות אם בשמים היא וכי יש (בענין שמים) [בנין בשמים] ואם שם מעלה היא ברקיע נקראת ירושלם א"כ נמצאת אומר שישיבתן של צדיקים לעתיד ברקיע ודבר תמה הוא היאך ישיבת הגופות הללו ברקיע ולא ע"י נס. וקשה בעיני לסמוך על מעשה נסים בדברים שלא נמצאת עליהם ראיה ברורה מן הכתוב ולא קבלה פשוטה בדברי חכמים אבל אנו כבר יצאנו ידי חובת האמת לברר ספקותינו והמבוכה שאנו מבוכים בה ואולי מן השמים יאיר השם את עינינו לפרש פשטה של שמועה.

ומפרקינן לא קשיא הא דמסתכלין בספקלריא המאירה פירוש פרגודות המפסיקות בין שכינה לכל הנמצאות יש פרגוד שזיו שכינה בוקע בו ומאיר כמי שאין שם מחיצה ויש פרגוד חיצון שאין זיו שכינה בוקע בו כדי שלא יסתכל בו מי שאינו ראוי אלא רואין את הכבוד אחרי פרגוד כנר שנראה אחורי זכוכית הא דאמרן תלתין ושיתא צדיקי ותו לא דמסתכלי בספקלריא [המאירה והא דאמר רבא דהוי כולי האי דמסתכלי בספקלריא] שאינה מאירה ומפני מה נקרא הפרגוד ספקלריא לשון ספק ראיה שנראית אחורי פרגוד ואין הראיה ההיא ברורה וגלויה לעינים.

ומקשינן ודמסתכלין בספקלריא המאירה מי נפישיין כולי האי והא ר' שמעון בן יוחאי לא היה יודע בודאי אי הוו טפי משנים דאמר רשב"י ראיתי בני עלייה צדיקים שעתידין לישב לעתיד למעלה לפני שכינה והן מועטין. ורבינו האי גאון ז"ל פירש כמה מעלות הויין לצדיקים במתן שכר כל מעלה ומעלה לפי מעשיה וקאמר רשב"י שהמעלה העליונה שהיא למעלה מכולן והיא נקראת עליה ראיתי בניה והן מועטין עכ"ד ז"ל בענין זה. ומסתברא דלאו ראיה ממש קאמר דאם כן אמאי לא הוה ידע מאן הוו וכמה הוו אלא לומר לך שהודיעו המקום ברוח הקדש או בחלום או ע"י מלאך שיש צדיקים מועטין שראויין למעלה זו ולא הודיעוהו מי הן ולא כמה הן אלא מתוך נחת רוח שעשה לו הקב"ה כשהיה במערה והגיד לו שמעלתו גדולה לפני המקום אמר אם אלף הן אני ובני מהם כו' ואעפ"י שהרבה נביאים היו גדולים מרשב"י וראויין למעלה זו לא בא רבי שמעון בן יוחאי לומר על עצמו שראוי למעלה זו יתר מהם אלא כך אמר כבר הבטיחני המקום שאני ובני מהם הלכך אפילו אם שנים הן מובטח לי שאני ובני מהם. ומפרקינן לא קשיא הא דעיילי בבר הא דעיילי בלא בר. ויש לפרש דהאי דאמר אביי לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי בכל דרא קאמר דהוו להו בשיתא אלפי שני טפי מתרי אלפי צדיקי ואמטול הכי אקשינן ומי נפישי כולי האי והאמר רשב"י כו'. ומפרקינן לא קשיא הא דעיילי בבר כו' בלא בר צדיקים שנכנסין הן ובניהם שהן ובניהם ראוין למעלה זו כרשב"י שהיה הוא ובנו ראוי למעלה זו מועטין הן וקרוב לומר שאינן יתר משנים אבל צדיקים שנכנסין בלא בניהם תלתין ושיתא הוו הדין הוא פירושא ופירושא מעליא הוא וכן פירש רבינו האי גאון ז"ל. ויש אומרים בר לשון נטילת רשות כדאמרינן התם צדקיה הוה עייל לגבי נבוכדנצר בלא בר והכי קאמרינן הא דעיילי בבר שצריכין ליטול רשות ליכנס הוו תלתין ושיתא והא דעיילי בלא בר שאין צריכין ליטול [רשות] ליכנס הוו מועטין:

אמר רב כלו הקצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה וריב"ל [אמר] די לאבל שעומד באבלו כלומר די לישראל בצעקן ואבלן שמתאבלין על גלותן ואפי' בלא תשובה דין הוא שיגאלו שגלותם מכפרת עליהן. כתנאי ר' אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין שכך מדת הדין נותנת אמר לו ר' יושע ואם אין ישראל עושין תשובה אין נגאלין בתמיהא אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות ומחזירן למוטב וכיון שחוזרין למוטב נגאלין. תניא אידך ר' אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה מעצמן נגאלין כו' אמר לו ר' יושע והלא כבר נאמר ולקחתי אתכם אחד מעיר כו' כלומר אברור מכם הצדיקים והבאתי אתכם לציון ואע"פ שאין כולן עושין תשובה הן נגאלין אמר לו ר' אליעזר והלא כבר נאמר בשובה ונחת תושעון בשובה לשון תשובה אמר לו ר' יושע והלא כבר נאמר כה אמר ה' גואל ישראל קדושו לבזה נפש יש אומרים לאותן הבזוין ומתעתעים בעבירות ואעפ"כ יגאלו ואני אומר שאין המקרא יוצא מפשוטו לבזה נפש לנפש בזויה בגלות למתעב גוי שגוי נבל מתעבו מלכים יראו וקמו כו' והכי דייק ר' יהושע מינה מדלא תלי טעמא אלא בבזיון ותיעוב ש"מ בהכי תליא ולאו בתשובה אמר לו ר' אליעזר והלא כבר נאמר אם תשוב ישראל כו' אמר לו ר' יושע והלא כבר נאמר וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע כו' אלמא יש קץ לדבר מ"מ דאי ע"י תשובה מאי שנא לההוא עידנא הא כתיב היום אם בקולו תשמעו. שתק ר' אליעזר וקיבלה:


דף צח עמוד א[עריכה]


אמר רבא אין לך קץ מגולה שמוכיח שיש קץ קבוע לדבר מ"מ לדבר יתר מזה שנאמר ואתם הרי ישראל כו' כי קרבו לבא כלומר כי קרב זמנה לבא ואם אין זמן קצוב לדבר מאי קורבא ר' [*לפנינו: אלעזר] אומר אף מזה שנאמר כי לפני הימים ההם שכר האדם לא נהיה מדכתיב כי לפני הימים ההם ממשמע אותם ימים ידועים שעתידין להיות מ"מ. ויש מפרשין אין לך קץ מגולה יתר מזה שמסר לך סימנין עליו לפני בואו לידע בו כשהוא בא. מאי ליוצא ולבא אין שלום אמר שמואל עד שיהו כל השערים שקולים זה כזה שער החטים והשעורים והיין וזולתם כולן שוין מפני שאין השערים חלוקין זה מזה אלא מפני שזה מרובה מזה וכיון שבטל היוצא והכא נמצאו כולן שקולין זה כזה:

אמר רבי חמא בר חנינא אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה מישראל כלומר אפי' שולטנות קלה וזלה כענין שנאמר כי יראה כי אזלת יד וכתיב (דניאל יב ז) וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה:

א"ר שמלאי כו' אין בן דוד בא עד שיכלו שופטים מישראל עד שיכלו דיניהן ויתקיים בהם איש הישר בעיניו יעשה וכיון שכלו שופטיהם ויועציהם ומנהיגיהם משיח בא שנאמר ואשיבה שופטיך כבראשונה מכלל דכי אתי משיח לא משכח שופטים. ומשום סירכא דכליית שופטים אייתי' לה לדרב פפא הכא דאמר אי בטלי דייני כו' דאמר רב פפא אי בטלי יהרי בטלי אמוגשי אלו בעלי חנפים מישראל שמראין עצמם כיראי שמים והם רשעים בטלו המכשפים שמצערים את ישראל לפי שאין המכשפים עושים אלא לצורך החנפים שבושין לעשות בפרהסיא והם עושים ע"י כשפים. אי בטלי דייני בטלי גזרפטא אלו בטלו הדיינים בטלו השוטרים שחובטים במקלות על פי הדיינין ואדייני העכו"ם קאי:

אמר ליה שבור מלכא לשמואל אמריתו משיח אחמארא קאתי ויש לומר שלפיכך הוא שוהה לבוא אשדר ליה אנא סוסיא ברקא דאית לי סוס רץ כברק שיש לי אולי יבא מהר אמר ליה מי אית לך בר חזור גוונין כלומר יש לך סוס בן מאה גוונין שחמורו כן הוא. יש אומרים שחזור בלשון פרסי מאה:

אשכחיה ר' יהושע בן לוי לאליהו דהוו קאי אפתחא דמערתיה דר"ש בן יוחאי כשהיה נחבא שם אמר ליה אתינא לעלמא דאתי א"ל אם ירצה אדון זה שכינה שהיתה ביניהם. א"ר יהושע בן לוי שנים ראיתי אליהו ורשב"י וקול שלשה שמעתי הם שנים ושכינה אחד אמינא ליה אימת אתי משיח א"ל זיל שייליה א"ל והיכא יתיב א"ל בפיתחא דרומאי א"ל ומאי סימניה א"ל יתיב ביני סובלי חלאים שגם הוא סובל חלאים הוא שנאמר נגוע מוכה ומעונה וכולהו שרי ואסרי בחד זימנא מתירין כל נגעיהן כאחת ולאחר שמקנחין אותן קושרין אותן כאחד והוא אין מתיר נגע שני עד שיקשור את הראשון סבר דילמא מיבעינא ולא מספיקנא למקטרינהו לכלהו בהדי הדדי אזל לגביה א"ל שלום עליך רבי א"ל שלום עליך בר ליואי א"ל אימת אתי מר א"ל היום אתא לגבי אליהו א"ל מאי אמר לך א"ל הכי אמר לי שלם עליך בר ליואי אמר ליה אבטחך לעלמא דאתי מדיהיב לך שלמא ולאבוך נמי מדקריך על שמיה:

שאלו תלמידיו את ר"י בן קיסמא כשהיה עומד ברומי אימת בן דוד בא א"ל לכשיפול השער הזה של רומי ויבנה כו'. אמר להם העמיקו לי ארוני תנו ארוני בקבר עמוק יתר משאר קברים כדי שאם יחטטו אחריו כשיעור עומק קברות אחרים ואין מוצאים אותו יהיו סבורים שאין כאן ארון ויניחוהו שאין לך ארון בארץ ישראל שאין סוס מדי אוכל בו תבן לפי שמוציאין אותם מן הקברות ועושים אותם אבוסים לסוסיהם:


דף צח עמוד ב[עריכה]


אמר ר' יהודה אמר רב אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות הרשעה ט' חדשים כימי הריון על ישראל לגזור עליהם גזירות והיינו שחרב הבית על ידם.

אמר עולא ייתיה ולא אחמיניה יהי רצון שיבוא משיח ואל יראנו רב יוסף אמר ייתי ואזכי ואיתיב אפי' בטולא דכבותא דחמאריה ומיתצלנא. בטולא דכבותא בצל הרעי של חמורו כדאמרי' בהמוכר את הספינה רמא כבותא וסכריה לירדנא א"ל אביי לרבא מאי טעמא לא ניחא ליה למר דלחמיניה אילימא משום חבלו של משיח צרות שבאות בבואו לשון חבלי שאול סבוני (ש"ב כ"ב) צירים וחבלים (ישעיה י"ג) והתניא כו' א"ל שמא יגרום החטא ולא יעמדו לו זכיותיו ויענש באותה שעה. פירוש סנטר מי שיודע גבולי השדות כדאמרי' בפ' המוכר את הבית מאי סנטר הכא תרגמו בר מחוזניאתא והוא נוטל שכר מבעלי השדות וכשפוגע בבעל השדה דומה לו כאלו פגע בו ארי לפי שמתיירא שמא יתבע הימנו כלום: אלא משום דכתיב שאלו נא וראו אם יולד זכר מדוע ראיתי כל גבר כו' מי שכל גבורה שלו כלומר אפי' גבור שבגבורים של בני אדם נתונה לו באותה שעה ידיו על חלציו כיולדה כענין שנאמר (עמוס ב') ואמיץ לבו בגבורים ערום ינוס ביום ההוא והמפרש זולתי זה הפירוש עתיד ליתן את הדין והא דאמרי' לבסוף אמר הקב"ה הללו מעשה ידי כו' לאו למימרא דאיכא ספיקא ולא תימה' קמיה אלא כנגד מדת רחמיו קאמרי' שמדת רחמיו של קב"ה היתה נותנת שלא לאבד את האומות מפני ישראל ומדה זו ברואה היא לפיכך תימה' מגעת אליה כדרך שמגעת לכל הברואים והאי דקאמר אמר הקב"ה לפי שכל דבר שהנברא עושהו ואומרו מחמת כח שנתן בו הבורא אנו חושבין אותו כאלו אמרו הבורא בעצמו. ויש לפרש שהקב"ה אומר כן להגיד חסדו ואמתו שעושה עם ישראל שמאבד את מעשה ידיו מפניהם וכן הציען של דברים הללו מעשה ידיו והללו מעשה ידיו מעתה תמהו היאך יאבדו אלו מפני אלו. א"ר פפא היינו דאמרי אינשי רהיט ונפיל תורא ושדי ליה לסוסיא באורייה אע"פ שהשור עיף ונופל דרך מרוצתו סוף הוא נוגף את הסוס ומשליכו באבוסו אף מדת גזרותיו של קב"ה אע"פ שנראית כאלו חסה לאבד את אומות העולם סוף שמאבדתן מפני בניו. ויש מפרשים כשרץ השור ונופל מעמידין הסוס במקומו מה שלא היה רוצה לעשות קודם נפילתו על שהיה חביב עליו שורו וכשמתרפא שורו קשה לו להוציא סוסו מפני שורו מאחר שהעמידו שם כך הקב"ה כיון שבאה מפלתן של ישראל נתן גדולתן כו' אורייה כמו ארוות סוסים. ולא מסתבר מכמה אנפי חדא דגמרא לא קאמר אלא שדי ליה לסוסיא באורייה ולא מדכר תו כי קאי תורא אי מהדר ליה התם ואי לא. ותו אדקאמ' שאדי ליה לימא מוקי ליה ותו אמאי איצטריך למימר רהיט ונפיל לימא כדנפל ותו לא:

אמר רב גידל אמר רב עתידין ישראל לקבל טובה הבאה בשני משיח. ומתמהינן פשיטא ואלא מאן אכיל להו ומפרקי' דלאו לאפוקי אחריני קאתי אלא היא גופה קמ"ל דיש משיח לישראל ולאפוקי מדר' הלל כו'. אמר רב לא אבראי עלמא אלא לדוד שמתן שכרו מרובה לעולם הבא שהיה עתיד לומר כמה שירות ותשבחות לפני המקום. ושמואל אמר למשה שהיה עתיד לקבל את התורה. ור"י אמר למשיח שגדולתו יתירה. ומה שמו רבנן אמרי חיוארא דבי רבי שמו מצורע של בית רבי כלומר מזרעו של רבי הוא ומנין שהוא מצורע שנאמר אכן חלינו הוא נשא ומכאובנו סבלם. אמר רב אי מן חייא הוא אם משיח מאלו שחיין עכשיו הוא כגון רבינו הקדוש הוא שהיה חסיד וסובל חלאים ואם מן הדורות הראשונים שמתו הוא אין דוגמתו בהם אלא דניאל איש חמודות שהיה מזרע דוד והיה צדיק גמור ונידון ביסורים שהשליכוהו לגוב אריות. ויש מפרשין אם יש דוגמתו בחיים היינו רבינו הקדוש ואם דוגמא הוא למתים כגון דניאל:

אמר רב יהודה אמר רב עתיד הקב"ה להעמיד להם דוד אחר לישראל שנאמר ואת דוד מלכם אשר אקים להם מדהוה סגיא ליה למכתב ואת דוד מלכם ותו לא וכתב אשר אקים להם משמע דאחרינא קאמר. ומקשינן והא כתיב ודוד עבדי נשיא להם לעולם ומדלא כתיב אשר אקים להם משמע דאדוד המלך קאי ומפרקינן כגון קיסר ופלוגו קיסר דוד החדש הוי מלך ודוד המלך הוי נשיא והיינו פלגו מלך זהו פשטן של דברים ודברים הללו אין אנו יודעים קצת [כיצד?] יהיו עד עת בואם והיודע אמתתם יראנו אותם במראה ולא בחידות למען שמו הגדול:


דף צט עמוד א[עריכה]


תניא רבי אליעזר אומר ימות המשיח ארבעים שנה הן שנאמר ארבעים שנה אקוט בדור אקוץ בעכו"ם ואע"ג דפשטיה דקרא בדור המדבר כתיב כיון דכתיב אקוט לעתיד דרשינן נמי לעתיד רבי הלל אומר אין להם משיח לישראל כלל שכבר אכלוהו בימי חזקיה כשבא עליהם סנחריב וגאלם המקום מידו. אמר רב יוסף שרא ליה מריה לר' הילל יהי רצון שימחול לו אדוניו לר' הילל על עון זה שאמר דברים אשר לא כן ויש לפרש שרא ליה מריה כביכול כבר התיר לו אדוניו לר' הילל שמפקיר את עצמו לומר דברים אשר לא כן והתם (יומא פ"ו.) אמרי' כי האי לישנא במי שנתחלל שם שמים על ידו כגון דאמרי אינשי שרא ליה מריה לפלניא. מכדי חזקיה היכא קאי בבית ראשון ואלו זכריה בן ברכיה קא מתנבי בבית שני גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא כו' ומנא לן דזכריה בן ברכיה בבית שני הוה דכתיב (זכריה א א) בחדש השמיני בשנת שתים לדריוש המלך היה דבר ה' אל זכריה בן ברכיה בן עדו הנביא לאמר וכתיב ביה עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם ואת ערי יהודה אשר זעמת זה שבעים שנה ותו דכתיב בעזרא (ה') והתנבי חגי נבואה וזכריה בר עדוא כו' ואית דמפרשי דר' הילל לאו למעקרה לגאולה לגמרי הוא דבעא אלא למעקריה למשיח לחודיה והכי קאמר אין להם משיח לישראל אלא הקב"ה הוא ימלוך בעצמו ויגאל אותם לבדו וקשיא לן עלה א"כ מאי שכבר אכלוהו בימי חזקיה דמשמע שנהנו מטובתו ואם הקב"ה מולך עליהם בעצמו וגואל אותם כ"ש עדיף להו טפי:

תניא ר"א אומר ימות המשיח ארבע מאות שנה מיהא שמעינן דכולהו הני תנאי ואמוראי דמיירו בקץ משיח לאו מאי דשמיע להו קאמרי אלא קראי קא דרשי וקאמר דמהאי קרא איכא למדרש הכי ומהאי קרא איכא למשמע הכי דאי לא תימא הכי קשיא דר' אליעזר אדר"א התם א"ר אליעזר ימות המשיח ארבעים שנה והכא קאמר ארבע מאות שנה ואיבעי תימא לעולם דוקא קאמר דמאי נפקא לן מינה למימר דלאו דוקא קאמר דלא תיקשי דידיה אדידיה מכל מקום קשו קראי אהדדי אלא לא קשיא כי כתיב ארבעים שנה דאי לא זכו לא יהבי להו טפי מארבעים שנה ומסתברא דלהאי סברא דר"א האי טעמא דכתיב אקוט בדור בישראל גופייהו כתיב כלומר אקוץ בהן שאני משפיע להם טובה והם אינם ראוים לה וכי כתיב שמחנו כימות עניתנו דאי זכו דיקא נמי דהתם כתיב אקוט והכא כתיב שמחנו דמשמע דכנסת ישראל הוא דבעיא רחמי הכי ומסתמא כי בעו רחמי אכל שיעורא הוא דבאעו:

רבי אומר שלש מאות וששים וחמשה אלפים כמנין ימות החמה שנאמר כי יום נקם בלבי יום שאנקם בו מאוה"ע עכו"ם יהיה כמנין ימות החמה דכתיב שנת גאולי ושנה סתם שנת החמה משמע שהשמש שונה לנקודה שהיתה בה תחלה ויומו של קב"ה אלף שנים נמצאו שלש מאות וששים וחמשה ימים מימיו של קב"ה ואית דגרסי שלש מאות וששים וחמש שנים ותו לא ומפרשי לה הכי כי יום נקם בלבי כיום נקם של ארבעים שנה דמרגלים מה להלן שנה אחת לכל יום דכתיב יום לשנה כך שנת גאולי שנה אחת לכל יום.

מאי כי יום נקם בלבי ללבי גליתי לאיברי לא גליתי עד עכשיו כו' חס ושלום שיש לו לב ואיברים שהרי אינו גוף לפי שהגוף יש לו סוף וכל דבר שיש לו סוף יש לכחו סוף ואלהינו יתברך שמו ותתעלה מלכותו לעדו עד ולנצח נצחים הואיל ואין לכחו סוף שהרי נושא את העולם כולו בכחו ולא חסר כחו ולא נשתנה וכ"ש שהמוציא את כל הנמצאות מאין ונמצא שאין לכחו סוף ודאי אין לו סוף והואיל ואין לו סוף נמצא שאינו גוף וכל מקום שאתה מוצא בין בתורה בין בנביאים בין בכתובים בין בדברי רבותינו ז"ל בדברים הללו אינן כפשטן אלא דרך משל הן ודברה תורה כלשון בני אדם ופתרון הדברים הללו לפי שמחשבתו של אדם תלויה בלבו לפיכך נקראת המחשבה לב תדע שהרי נקרא הכסיל שאין בו תבונה חסר לב אבל הדיבור אינו תלוי אלא באיברים וזו היא שאמרנו ללבי גליתי שעלתה במחשבה לפני לאיברי לא גליתי שלא הוצאתי דבר זה לידי דיבור ורבי שמעון בן לקיש סבר ללבי גליתי שעלתה במחשבה לפני למלאכי השרת לא גליתי אבל לידי דיבור הוצאתיו ביני לבין עצמי אי נמי רבואתא קמ"ל דאפי' למלאכי השרת שאני מגלה להם סודי שלא ע"י דיבור לא גליתי להם סוד זה:

תני אבימי בריה דר' אבהו ימות המשיח ז' אלפים שנה שנאמר כמשוש חתן על כלה ישיש עליך כמה ימי שמחתו של חתן ז' ימים אף ימי שמחתו של מקום על ישראל שבעת ימים ויומו של קב"ה אלף שנים ומשמע דלית ליה להאי תנא הך דרב קטינא: אמר ר' יהודה אמר רב ימות המשיח כמיום שנברא העולם ועד עכשיו כלומר ועד ימות המשיח ולישנא דבשורתא נקט עד עכשיו למימר דהשתא אתי משיחא שנאמר כימי השמים על הארץ מאי קאמר אלימא כימי השמים על הארץ מתחילת בריאתו של עולם ועד סופו הא לא אפשר דכיון דמימשכי ימי שמיא אארעא בהדי ימות המשיח אכתי נפישי להו ימי השמים על הארץ מימות המשיח כמבריאה של עולה ועד ימות המשיח ואין לדבר תשלומים אלא הכי קאמר למען ירבו ימיכם כו' על האדמה כו' כימי השמים על הארץ כימים שיש לשמים באותה שעה על הארץ. רב נחמן בר יצחק אמר כמימי נח ועד עכשיו כלומר עד ימות המשיח שנאמר כי מי נח זאת לי כמו שפירשנו למעלה:

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכות בלבד הילכך על כרחיך הנך חידושי כולהו דכתיבי בקראי לעה"ב כתיבי. מאי עין לא ראתה זה יין המשומר בענביו כו' וכבר פירשנוהו בתחילת הפרק:

אמר ר' אבהו מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינן עומדין לפי שצער בעלי תשובה שצריכין לכבוש את יצרן גדול משל צדיקים גמורים שלא הורגלו בעבירה ואין להם צער לכבוש את יצרן:

פיסקא האומר אין תורה מן השמים. ת"ר כי דבר ה' בזה משמע אפילו דיבור אחד זה האומר אין תורה מן השמים אפילו מקצת ואע"פ שלא אמר כל התורה. ד"א כי דבר ה' בזה זה אפיקורוס ולקמן מפרש מאי היא. ואת מצותו הפר זה המפר בריתו של אברהם אבינו והיינו מצות מילה כגון שהיה ערל ולא מל את עצמו. הכרת תכרת הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב שאין עומד לתחיית המתים ונמצא נכרת מן העה"ב שהרי ביארנו שאין אדם מגיע לחיי העה"ב אלא ע"י תחיית המתים. מכאן אמר רבי אלעזר המודעי המחלל את הקדשים בדברים שנאמר בהן חילול כגון טמא שאכל את התרומה והמבזה את הקדשים שנוהג בהן מנהג בזיון והמבזה את המועדות והמפר ברית של אברהם אבינו אעפ"י שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעה"ב דכולהו הני דאית בהו בזיון בכלל כי דבר ה' בזה נינהו והמפר בריתו של אברהם אבינו היינו ואת מצותו הפר וכתיב הכרת תכרת ודרשינן הכרת בעה"ז תכרת לעולם הבא ואי בשאין בידו תורה ומעשים טובים מאי קמ"ל אלא לאו אעפ"י שיש בידו תורה ומעשים טובים ואמר רחמנא תכרת לעה"ב. תניא אידך כי דבר ה' בזה זה האומר אין תורה מן השמים אפילו אמר כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה כגון דבר הלמד מחסרות ויתרות חוץ מק"ו זה שאמר לו רבו מג"ש זו זהו כי דבר ה' בזה:

תניא היה ר' מאיר אומר כו' ר' נתן אומר כל שאינו משגיח על המשנה ועושה אותה כמי שאינה עיקר. ר' ישמעאל אומר זה המבזה דיבור שנאמר לו למשה באזני כל ישראל בסיני והיינו אנכי ולא יהיה לך וה"ד כי דבר ה' בזה הנך דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה ומסתמא האי כי דבר ה' אעכו"ם קאי דחמיר טפי ואית דאמרי משום דאנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום.


דף צט עמוד ב[עריכה]


ת"ר והנפש אשר תעשה ביד רמה זה מנשה בן חזקיה שהיה מלך ועושה בפרהסיא במזיד והיה יושב ודורש באגדות של דופי כלומר לתת מום בתורה ולומר וכי לא היה למשה דבר הצריך לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פלגש וילך ראובן כו' יצתה ב"ק ואמרה לו כו' ועליו מפורש בקבלה הוי מושכי העון בחבלי השוא מושכין עון לעצמן בדברים בטלים שאין בהם הנאה כלומר חוטאים בלא הנאה. ודייקינן ודאתן עלה מיהת אחות לוטן תמנע מאי היא. תמנע בת מלך הואי דכתיב אלוף לוטן וכל אלוף מלכותא בלא תאגא היא מלכות שאינה (מנחת) [מולכת] וכתיב אחות לוטן אלמא אחות מלך הואי ואיכא למימר דמהכא נפקא ליה דכתיב אלוף תמנע אלמא היא גופא מלכותא בלא תאגא הוא. בעי לאגיורי באתה אצל אברהם כו' הלכה והיתה פלגש לאליפז בן עשו אמרה מוטב שתהא שפחה לאומה זו מזרע אברהם ויצחק שהן יראי שמים ואל תהי גבירה לאומה אחרת נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל בעון שריחקוה מתחת כנפי השכינה. והא קמ"ל דלא הוה איבעי להו לרחוקה. וילך ראובן בימי קציר חטים ללמדך שלא רצה ליכנס לשדה אחרים אלא כשנקצרה השדה. וימצא דודאים פירו' לפא"ח והם מיני עשבים שצורתן כצורת אדם וכל אשה עקרה האוכלת מהן היא מתעברת וכן יברוחי וסיגלי וסוביסך מהאי גונא נינהו מיהו לא שמיע לנא מאי נינהו:

אמר ר' אלכסנדרי כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ופמליא של מטה בפמליא של מעלה שעושין להן נחת רוח שאין מזקיקין להפרע הימנו ובפמליא של מטה שגורם להם שלום בזכיותיו שנאמר או יחזק במעזי בתורתי יעשה שלום לי בעולמי ומדכתיב שלום תרי זימני משמע בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה: אמר ר' שמעון בן לקיש כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן ומתרגמינן דשעבידו לאורייתא: אמר רב אבהו כל המעשה כלומר מכריח את חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו לאותו דבר ופשוטה היא:

פיסקא דמתני' והאפיקורוס ואיכא למימר דאברייתא קאי דקתני בה כי דבר ה' בזה זה אפיקורוס דייקא נמי דקאמרינן לקמן ואיכא דמתני לה אסופא מגלה פנים בתורה כו' דאלמא עד השתא אברייתא קיימינן דאי אמתני' מי קתני בה מגלה פנים בתורה ועיקר מלה זו של אפיקורוס לשון הפקר הוא שמפקיר את עצמו בדבר איסור. רב ור' חנינא דאמרי תרוייהו זה המבזה ת"ח ועושה כבודם הפקר ר' יונתן ור' יהושע בן לוי [כו']. ודייקינן בשלמא למ"ד המבזה חבירו בפני ת"ח אפיקורוס הוי והיינו (דאייתו) [דאית] ביה אפקרותא בעלמא המבזה ת"ח עצמן מגלה פנים בתורה הוי כלומר שמעיז פניו כלפי (התורת) [תורת] ה' עצמה ד"א מגלה פנים בתורה שבכתב דברים אשר לא כן להכחיש דברי חכמים שאלמלא כן לא היה מבזה ת"ח והכי מסתבר אלא למ"ד המבזה ת"ח עצמן אפיקורוס הוי אי הכי המגלה פנים בתורה עצמה דחמיר טפי מאי הוי. ומפרקינן כגון מנשה בן חזקיה ומאי מגלה פנים בתורה שמגלה בתורה פנים לומר שנכתב בה דבר שאינו צריך ולפירוש קמא כגון מנשה שהיה מעיז פניו כלפי התורה עצמה. ואיכא דמתני לה לפלוגתא דהני אמוראי אסופא דברייתא מגלה פנים בתורה רב ור' חנינא כו' ודייקינן בשלמא למ"ד המבזה ת"ח עצמן מגלה פנים בתורה הוי המבזה חבירו בפני ת"ח דקיל טפי מהמבזה ת"ח עצמן אפיקורוס הוי דאפיקורוס קיל טפי ממגלה פנים בתורה אלא למ"ד המבזה חבירו בפני ת"ח מגלה פנים בתורה הוי אפיקורוס דקיל טפי כגון מאן אמר רב יוסף כגון דאמר מאי אהנו לן רבנן לדידהו קרו לדידהו תנו. אמר ליה אביי האי נמי מגלה פנים בתורה הוא שכופר במה שכתוב בתורה אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ונמצא שהעוסקין בתורה מהנין את העולם ומקיימין אותו וכתיב ונשאתי לכל המקום בעבורם מלמד שהצדיקים מגינין על בני דורן ואם כופר בפסוקים הללו נמצא שכופר בדברי חכמים ומעלה על דעתו ששקר הן ולא מעלין ולא מורידין ואסיקנא אלא כגון דיתיב קמיה רביה כו' כו' לפי שמגיס רוחו ואינו חולק כבוד לרבו ופשוטה היא. רבא אמר כגון דבי מנימין אסיא כו' אעפ"י שהוא מודה שלא חיסרו חכמים מן הכתוב ולא הותירו מ"מ הרי הן אומרים שאין צריכין לקבלתן ומעלין על דעתן שהכל כתוב בתורה.


דף ק עמוד א[עריכה]


רבא כי הוו מייתו ליה טריפתא כי הוה חזי בה טעמא להיתרא אמר תא חזו דקא שרינא לכו עורבא דבר שהיא בחזקת איסור כעורב ופשוטה היא. רב פפא אמר כגון דאמר הני רבנן ת"ח אלו לשון ביזוי שהיה לו לומר רבותינו שבמקום פלוני. לוי בר שמואל ורב הונא בר חייא הוו קא מתקני מטפחות ספרים בי רב יהודה אמרי ליה הא מגלת אסתר כו' מגלה זו של אסתר לשון ביזוי ודמי להני רבנן ומש"ה אייתינן לה הכא גבי שמעתתא דר' פפא והכי מסתבר פי' אחרים משום דאמרי לא בעיא מטפחת שהיתה בזויה בעיניהם והיה להם לומר דרך שאלה צריכה או אינה ואינו נראה בעיננו. ר' נחמן אמר אפיקורוס זה הקורא רבו בשמו:

אמר ר' יוחנן מפני מה נענש גחזי לטרדו מן העה"ב מפני שקראו לרבו בשמו שנאמר וזה בנה אשר החיה אלישע אבל עונש (לא) דצרעת לא קא בעי חדא דהתם מפרש טעמא משום מעשה דנעמן ותו דמעשה דקרייה לרביה בשמיה לבתר צרעת הויא.

יתיב ר' ירמיה קמיה דר' זירא ויתיב וקאמר כו' אמר ליה ההוא סבא יישר וכן א"ר יוחנן יישר. ההוא סבא א"ל לכולה מילתא מיהו ברישא אמר משמא דנפשיה והדר קאמר משמא דר' יוחנן אמר ליה כי האי גונא מי מיחזי כי אפקרותא משום דאמר מילתא קמי רביה ומיחזי כמאן דצריך ליה רביה אמר ליה האי סיועי קא מסייע ליה אלא אי שמיע לך דהוי כי אפקרותא כי הא דרבי יוחנן כו'. פי' בעיתא דצולצלתא בצים של עוף קטן הנקרא כך:

מתיבי ואולך אתכם קוממיות שתי קומות משמע מאתים אמה כשתי קומות של אדם הראשון שהיתה קומתו מאה אמה כדאיתא בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ח:) ר' יהודה אומר מאה אמה כנגד היכל וכותליו כנגד אורך כל ההיכל עם כתליו כיצד הרי הוא אומר והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו וכותל מזרחי שש וכותל מערבי שש הרי י"ב ואמה טרקסין הרי י"ג אמות ורחבו של אולם עשר אמות על פני אורך הבית דכתיב והאולם כו' עשר באמה רחבו על פני הבית הרי שמונים ושלש וכותל האולם שש הרי שמונים ותשע והתא שאחורי האולם רחבו שש וכותל התא חמש הרי מאה וכתיב אשר בנינו כנטיעים כלומר עתידים בנינו לעתיד להיות כנטיעים כתבנית היכל בני מאה אמה והיכי ס"ד דלא הוי פתחא טפי מעשרים אמה ומפרקינן כי קאמר ר' יוחנן בכוי דעייל זיקא מינייהו אבל פתחי גביהי להו טפי. ועלהו לתרופה חד אמר להתיר פה של מעלה פה אלמים וחד אמר להתיר פה של מטה לפקוד עקרות:

כל המשחיר פניו כו' שנאמר ירויון מדשן לשון והרים את הדשן ממש אם הם מרעיבים עצמן ורוין מדשן ביתך מתוך רעבם בעה"ז נחל עדניך תשקם לעה"ב. ועתיד המקום לתת לכל צדיק וצדיק מלא עמסו של מקום ולשון משל הוא יעמס לנו. והקשינו וכי אפשר לומר כן והרי כבר נאמר מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן ונמצא שאין כאן מקום שמכיל מלא עומסו. ומפרקינן שהקב"ה נותן לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשר עולמות והם יוכלו להכיל כל הטובה הזאת ודברים הללו כולן לשון משל הן כנגד הטובה הגדולה שעתיד הקב"ה להשפיע לצדיקים לעה"ב לומר ששקולה כנגד שלש מאות ועשר עולמות בעה"ז ופשוט הוא:

תניא היה ר' מאיר אומר במדה שאדם מודד בה מודדין לו הוא נתן מלא עומסו הקב"ה נותן לו מלא עומסו אמר לו ר' יודה וכי אפשר לומר כן והלא אין אדם יכול לקבל טובה מרובה כזאת אמר לו כשם שנותן כח ברשעים כו':


דף ק עמוד ב[עריכה]


פסקא ר"ע אומר אף הקורא בספרים החיצונים תנא בסיפרי מינין שפירשו את התורה ואת הנביאים עפ"י דעתם ולא סמכו על דברי חכמים ויש בהן שיתוף כדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (שם) כל מקום שפקרו המינין תשובתן בצידן אעפ"י שיש בהן כמה דברים מיושבין שאין סותרין ד"ת כיון שיש בהם דברים שמביאים את האדם לידי ביטול אסור לקרות בהן והא דמיא לההיא דאמרינן בע"ז (ט"ז:) גבי כשנתפס ר' אליעזר למינות דאמר ליה ר"ע שמא דבר מינות בא לידך והנאך ועליו נתפסת למינות כו' דמשמע מינה דאסור לאדם ללמוד מהן אפילו דברים שאין סותרין ד"ת ואמרינן נמי התם הרחק מעליה דרכך זו המינות והרשות וגבי אלישע אחר אמרינן בחגיגה (ט"ו:) כשהיה עומד מבית המדרש היו נושרין לו סיפרי מינין מחיקו אלמא מידי דמייתו ליה לאדם לידי ביטול נינהו:

רב יוסף אמר בספר בן סירא כלומר לא מיבעיא סיפרי מינין דודאי אסור אלא כי אצטריך לאשמועינן בספר בן סירא אעפ"י שאין בו דברים שמביאין את האדם לידי כפירות כיון שיש בו דברים שמביאין את האדם לידי ביטול שלא להשען על השם אסור לקרות בו. ודייקי' מ"ט אילימא משום דכתיב ביה לא תנטוש כמו לא תפשוט גילדאנא דג גדול ואינו חשוב כדאמרינן בכיצד מברכין (מ"ד:) כל נפש משיבה נפש אמר רב פפא אפי' גילדנא דבי גילי והכי קאמר לא תפשוט העור של בהמה מאזנה שהעור של אזן לאיבוד הוא הולך ולא יצלח למלאכה אלא צלה האוזן עם עורו [ואכול] בו שתי עוגות והאי דנקט גילדנא רבותא קמ"ל אפי' גילדאנא דלא חשיב חוס עליה דלא ליזיל לחבלא וכל שכן מידי אחרינא דחשיב טפי ומשמע דקא חשיב ליה עצה דליזדהר בממוניה דלא לפסיד ולא מידי ולא מסר מיליה לקב"ה ולמבעי רחמי עלייהו מקמיה. אי מפשטיה קא מתמה מר באורייתא נמי כתיב לא תשחית את עצה ואי מדרשיה קא מתמה מר אורחא דעלמא קמ"ל דלא ליבעול שלא כדרכה שלא תצא שכבת זרעו לבטלה. אלא משום דכתיב ביה בת לאביה מטמונת שוא שנמצא מיאש את אביה מלבקש רחמים הא רבנן נמי אמרוה. אלא משום דכתיב ביה לא תעלי ריוה ללבך אל תכניס פחד בלבך שאנשים גבורים הרגם הפחד הא שלמה נמי אמרה אלא משום דכתיב ביה מנע רבים מתוך ביתך אותן שאין לך עסק עמהן ואפי' אותן שיש לך עסק עמהן ואתה צריך להביאן לא כולן תביא לתוך ביתך אלא הבחונין לך ונמצא זה מונע כמה עניים מתוך ביתו ועובר על מה שאמרו חכמים (אבות פ"א מ"ה) ויהיו עניים בני ביתך ולא עוד אלא שחושד כמה כשרים הא [רבי] נמי אמרה מקרא דכתיב איש רעים סופו להתרועע שמריעין לו. אלא משום דכתיב ביה זלדקן קורטמן מי שזקנו זל כלומר שאין שער בו אלא מעט קורטמן חכם וחריף בכל ענין עבדקן מי ששער זקנו עבה סכיס שוטה וכסיל כדאמרינן בהמוכר את הספינה כל אבא חמרא וכל בר בר חנה סיכסא. נפח בכסיה לא צחי מי שנופח בכוסו להסיר רבב שבו ונקראת בטית (פי' לשון ערבי) רגו"ה אינו צמא שאלו היה צמא היה ממהר לשתות ולא היה חושש לרבב שעל פני היין. דאמר במאי איכול נהמא [סב נהמא] מקמיה מי שמשימין פת לפניו ואומר במה אוכלנו ושואל לפתן הסר הפת מלפניו שאלו היה רעב לא היה שואל לפתן. דאית ליה מעברתא בדיקניה כל דיירי ארעא לא יכלי ליה מי שיש לו מעבורת בזקנו כלומר מי ששיבולת זקנו מוחלקת מחצית השער לכאן ומחציתו לכאן וקרחה בנתים ונראין כשתי שבולות ערום הוא ובעל תחבולות וכל בני העולם לא יוכלו לו מפני ערמותיו ודברים הללו האמורים בו בענין זלדקן ועבדקן ודאית ליה מעברות בדיקניה מביאין אם האדם לידי ביטול לומר שאין דרכיו של אדם ביד המקום ואין מועיל לו לבקש רחמים עליהן אלא כפי יצירתו:

אמר רב יוסף אי לאו דגנזוה רבנן להאי סיפרא הוה דרשי' להו להני מילי מעלייתא דאית ביה כלומר הוה מפרשינן להו לפום דרשייהו. ואיכא דאמרי דהוה דרשי' להו בפירקא ומשמעי' להו לכ"ע ומאי נינהו אשה טובה כו'. העלם עיניך מאשת חן אל תט אצל בעלה למסוך עמו שכר שמתוך כך תהא רגיל אצלה ותבא לידי הרהור וסופך להלכד במצודתה כי בתואר אשה יפה רבים השחתו רבים היו פצעי רוכל המרגילים לדבר ערוה כו' פצעים הבאים ע"י רוכל שמוכר מיני תכשיטין לנשים והן מתגאות בהן ותכשיטין הללו מרגילים את האדם לדבר ערוה כנוצץ שמבעיר את הגחלת נותן בה להבה ככלוב מלא עוף כן בתיהם של רוכלים מלאים מרמה כלומר תכשיטין הללו הופכין את הכעורות נאות ומרמין את בני אדם לתעות אחריהן. ור"ש ז"ל פי' רבים היו פצעי רוכל כמה וכמה פצעים קיבל הרוכל והמחזר בעיירות ונושא תכשיטי נשים פעמים שמתייחדים עמהן למכור ובעליהן באין ומכין אותן. ומפרשי לה להא דאמרינן המרגילים לדבר ערוה כו' מילתא באפי נפשה בני אדם המרגילים לדבר ערוה הרי הן כנוצץ מבעיר גחלת ומשמע דלא גרסי ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה ולא ידעי' מאי טעמא אי משום דלא איתיה בנוסחי דידהו אי נמי משום דלא סליק להו פירושיה כהוגן. והאי פירושא דידהו לא דייק מכמה אנפי חדא דרבים היו פצעי רוכל לא משמע אלא כדקאמרינן דאי לדידהו כיון דאורחא דמילתא הוא אמאי מחיוה ותו הא דקאמרינן בתר הכי המרגילין לדבר ערוה כנוצץ מבעיר גחלת מאי קמ"ל ותו האי למה לי למימר ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה אלא לאו ש"מ כדפרשי'. רבים יהיו דורשי שלומך ואעפ"כ לא תגלה סודך אלא לאחד מאלף מדורשי שלומך. לא תצטער לצרה שאתה מתיירא שלא תבוא מחר כי לא תדע מה ילד יום שמא למחר איננו בעולם שכבר מת היום ונמצא היום מצטער על עולם שאינו שלו. כל ימי עני רעים בן סירא אומר אף בלילות שאינו יגע בהם ואינו עושה מלאכה לבו יגע מפני הפסד ממונו לפי שבעניותו אינו יכול לקנות כרם אלא במקום גרוע במקום הרים ואינו יכול להגביה גגו וכשהמטר יורד נמצא יורד ממטר גגים לגגו ומעפר כרמו לכרמים. ויש מפרשין שדרך משל הוא לגופו של אדם לפי שראשו של אדם נמשל כגג שהוא גבוה מכל הבנין והבנין נמשל ככרם ולפי שאין לו לעני כר ולא כסת להניח תחת ראשו בלילה נמצא ראשו יושב במקום נמוך וכריסו במקום גבוה ומשקה המוצק משאר איבריו יורד לראשו וזהו שאמר בן סירא ממטר גגים לגגו והמאכל שבכריסו אינו עומד שם עד שיתעכל אלא מתגלגל למטה בלא עיכול וזו היא שאמר מעפר כרמו לכרמים:

רבי זירא אמר כל ימי עני אלו בעלי תלמוד שתלמודם קשה להם מרוב קושיות שבו והם יגעים בו תמיד וטוב לב אלו בעלי משנה שאין להם יגיעה לפי שנוחה היא ללמוד. רבא אמר איפכא לפי שבעלי תלמוד יכולים להבין מה שהם לומדין ותלמודן עולה בידם ויכולים לעשות בו מעשה אבל בעלי משנה אין יכולים להורות הלכה מתוך משנתן ואפי' בדברים שאין בהם מחלוקת לפי שאין יכולים לירד לעומקה של הלכה כדי לעשות בה מעשה ולא עוד אלא אפשר שהתלמוד דוחה את המשנה בכמה מקומות. והא דתנו רבנן (ב"ב ק"ל:) אין למדין הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי משנה התם כגון היכא דאיכא מחלוקת ואיתמר ביה הלכה כפלוני אבל היכא דליכא מחלוקת גמרי'. וכי תימא השתא מיהת היכי ילפי' לא קשיא דכי איתמרו הני מילי כולהו בתלמוד דידהו דלא הוה כתיב אלא הוה מלפי ליה על פה לתלמידייהו הלכה כפלוני דכי האי גונא לא מיבעי ליה לתלמידא למעבד מעשה עד דאמרי ליה הלכה למעשה אבל האי תלמוד דידן דכתבוה רבנן בתראי כי כתבוה למעבד ביה מעשה כתבוה דאי לאו הכי לא הוו כתבי ליה לדורות הבאים. מסיע אבנים יעצב בהם אלו בעלי משנה שיגיעים לריק ושוקע עצים יסכן בם אלו בעלי תלמוד שנהנין מיגיעם יסכן בם יתחמם בהם. כל ימי עני רעים והאיכא שבתות וימים טובים שאי אפשר שאין לו מה יאכל אפי' מן התמחוי והוא שמח בהם. ומפרקי' כדשמואל דאמר שנוי וסת תחלת חלי [מעים]:


דף קא עמוד א[עריכה]


ת"ר הקורא פסוק משיר השירים ועושה אותו כמין זמר אפי' לשורר בו להקב"ה שלא ניתן אלא לקרותו בטעמים שבו ולא דרך זמר. ויש לפרש דהני מילי מאן דקרי ליה דרך שחוק אבל מאן דמיכוין לשבוחי ביה לקב"ה דרך ניגון שפיר דמי ומילתא צריכא עיונא. והקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו כלומר שאינו מתכוין לעסוק בתורה אלא מביאו דרך משל ודרך שחוק מביא רעה לעולם מפני שהתורה חוגרת שק כו'. דברים הללו דרך משל הם לפי שהתורה אינה דבר שיש בו חיות ולא דעת אלא הקב"ה בעצמו מריב ריבה של תורה ומחשב כאלו היא חוגרת שק. ויש לומר שמדת הדין אומרת לפניו כך ותובעת עלבונה של תורה. העיד רבי שמעון כו' כל הקורא פסוק בזמנו שהוא עסוק בו לקרותו כאדם שקורא בתורה או שצריך להביא ממנו ראיה למקום אחר או למעשה שבא לידו מביא טובה לעולם ומסתברא דנפקא לן מיהא דכתיב ודבר בעתי מה טוב:

פיסקא והלוחש על המכה. א"ר יוחנן וברוקק שכן דרך הלוחשים לרוק קודם לחישתן ומה טעם אסור לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה. איתמר רב אמר אפי' נגע צרעת כי תהיה באדם דהוי סימנא בישא אסור לומר על המכה. רבי חנינא אמר אפי' ויקרא אל משה דלית ביה לא הא ולא הא ולית ביה מעניניה דקציר' כל עיקר לא לימא מפני שאסור להתרפאות בדברי תורה. והא דרב פליגא אדר' יוחנן דאלו ר"י קאמר לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה הא ליכא שם שרי ואלו רב קאמר אפי' דלית ביה שם וקי"ל רב ור"י הלכה כר"י. ומדטרחי הני אמוראי כולהו לפרושי מימריה דר"ע ש"מ הילכתא כותיה ואע"ג דא"ר [יוחנן] הלכה כסתם משנה שאני הכא דר"ע לאו פלוגי פליג אסתם משנה אלא מוסיף הוא:

ת"ר סכין וממשמשין בבני מעים של חולה בשבת ואין כאן משום רפואה דסיכה איתקש לשתייה. ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת כדי שלא יזיקו בשבת. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפ' ארבע מיתות (סנהדרין ס"ה.) אמר אביי ש"מ האי מאן דצמד זיבורא ועקרבא אע"ג דקא מיכוין דלא ליזקו אסור לא קשיא התם כגון דקטר ליה דלא לנשוף מדוכתיה אי נמי לחבוריה לדוכתא אחרינא והיינו לשון חובר דקרא ולשון צמידה דנקט אביי דהוי מלשון צמיד פתיל ויצמד ישראל שהוא לשון דיבוק וחיבור אבל לעכוביה מלאזוקי שרי. ואיבעי תימא מאי לוחשין לחישת נחשים דקתני הכא ללחוש על נשכתן בשבת. ומעבירין כלי על גבי העין בשבת כגון אלו שנותנין כלי מתכות על העין כדי לקרר העין וכגון אלו שכוחלין עיניהם במכחול של זהב לפי שיפה לעינים או בטבעת של זהב ושאר כלים דהא מילתא כולה ליכא למגזר בה משום שחיקת סמנין. אמר רשב"ג בד"א בכלי הניטל מותר לטלטלו בשבת כגון מפתח וטבעת וכיוצא בהן. ואין שואלין במעשה שדים בשבת משום ממצוא חפצך ר"י אומר אף בחול אסור. אמר רב הונא הלכה כר"י ואף ר"י לא אמרה אלא משום סכנה שפעמים שמכריח את השד לומר דבר שאינו רוצה והוא כועס עליו ורוצה להרגו כי הא דרב יצחק בר יוסף שבא לשאול בשדים ורצה השד להרגו ונעשה לו נס ונבלע בארץ וכי תימא וליעקריה לשדא מיניה קב"ה הוא דבעא לאחיזי ליה ניסא רבא:

ת"ר שידי שמן שדים הבאים על ידי שמן שלוחשין על השמן ומביאין את השדים לשאול בהם ושדים הבאים על ידי ביצים מותרים לשאול בהם בשבת מפני שמכזבין ואין כאן משום ממצוא חפצך ולת"ק דר' יוסי הוא דאצטריך ואי לר"י האיכא משום סכנה. ולוחשין על שמן שבקערה בחול שכן דרך הלוחשין ואין לוחשין על שמן שביד לפי שאין מועיל כלום לפיכך סכין משמן שביד ואין לחוש שמא לחשו עליו ואין סכין משמן שבכלי שיש לחוש שמא לחשו עליו והסך הימנו בא לידי סכנה:

אייתו ליה משחא במאנא שף סך הימנו פעו ויצאו לו צמחים בפניו ראתהו אשה אחת שהיתה בקיאה בעניני לחישות ואמרה זיקא דחמת קא חזינא הכא רוח של פלוני שד אני רואה כאן. ואית נוסחי דאית בהו רוקא דחמת רוק של פלוני שד. ויש לפרש רוקא דחמת רוק של פלוני (או פלוני) המכשף אני רואה כאן וכן זיקא דחמת רוח רעה הבאה על ידי איש פלוני המכשף אני רואה כאן. עבדא ליה מילתא ואיתסי:

אמר רבה בר בר חנה כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו אמר להם חימה עזה יש בעולם שאלמלא כן לא היה המקום מביא עלי יסורים התחילו הם בוכים ור"ע מצחק ופשוטה היא.


דף קא עמוד ב[עריכה]


גם אלה משלי שלמה כו' תלמידי חזקיהו כדאמרינן בהשותפין חזקיה וסיעתו כתבו משלי מכלל שלימד תורה בישראל כדאמרינן התם נעץ חרב בבית המדרש כו':

פיסקא אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו. כבר פירשנו שעל שם בן ארבע אותיות הוא אומר: תאנא בגבולין ובלשון עגה. זו ששנינו ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא דוקא בגבולין כלומר חוץ לבית המקדש אבל בבית המקדש לא שהרי בשם היו מברכין כדתנן בסוף מסכת תמיד במקדש היו אומרים את השם ככתבו. ודוקא נמי בלשון עגה, י"א שאינו הוגה את האותיות בלשון קדש אלא באותיות של שאר לעזים שנמצא אומר ענינו (ועידו') [ומידותי] בלשון אחרת. ויש לי לפרש בלשון עגה שאינו זוכרו במסורת שמסורה בו אלא משנה את ניקוד האותיות ומזכירן שלא כניקוד המסור בהן. ולשון עגה לשני הפירושין האלו אחד הוא כמו לעגי שפה. אבל בלשון קדש אפילו בגבולין לא מיענש כולי האי. פי' אחרינא עגה כמו עוגה מקום שיש עגולה של בני אדם שמרבין דברי חול ולאו מילתא היא דא"כ האי בלשון עגה במקום עוגה מיבעי ליה וי"ל בלשון עגה לשון לעג ושחוק ולאו מילתא היא דא"כ דרך עגה מיבעי ליה ותו אי הכי במקדש נמי ליענש. וכי תימא מדקתני בגבולין ובלשון עגה מכלל דבמקדש אפילו בלשון עגה נמי לא מיענש. שאני מקדש דהואיל דאשתרי בלשון קדש לא מיענש אלשון חול אבל בגבולין דלא אשתרי להו לשון קדש דכתיב זה שמי לעולם כו' כדדרשינן בפסחים (נ'.) מיענש אלשון עגה:

מתני' שלשה מלכים וארבעה הדיוטות כו'. הנך דחשיבי ליה קא חשיב. ירבעם שרבע עם. כלומר ריבצם ושמם לדוש. ד"א ירבעם שעשה מריבה בעם כשלא היו רוצים לעבוד ע"ג. ויש אומרים הריב אלו עם אלו בע"ג זה עובד וזה ממחה בידו ובאין לידי מחלוקת. בן נבט בן שניבט ולא ראה הביט והתבונן לעמוד על פתרון הדבר ולא ראה כלום שהיה רואה בחלומו שיצאה אש מאמתו וזה היה סימן למלכות והיה סבור שהוא היה עתיד למלוך לפיכך חזקו ידיו למרוד בדוד כדכתיב (שמואל ב כ א) ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי כו' ולא ראה כלום שלא היה הדבר אלא על ירבעם שיצא הימנו. תנא הוא נבט כו'. נבט כדאמרן. מיכה שנתמכמך בבנין כשנתנוהו בבנין במקום לבינה כשאמר לו משה למקום למה הרעות לעם הזה שאין נותנים להם תבן ואין להם לבנים ונותנים בניהם בבנין אמר לו המקום קוצים הם מכלים מלפני שאלו היו אלו חיין [היו] רשעים גמורים ומביאין רעה לעולם אם תרצה תנסה את אחד מהן והוציא את מיכה שעבד ע"ג ומה שמו שבע בן בכרי שמו. ותמה אני היאך חיה רשע כזה מיציאת מצרים ועד סוף דוד מלך ישראל ע"ה:

ת"ר שלשה ניבטו ולא ראו. נבט כדאמרן. אחיתופל ראה צרעת שפרחה באמתו איהו סבר איהו מליך ומ"ה סייעיה לאבשלום סבר כל כמה דקאי דוד לא יכילנא למיקם במלכותא משום דגבור הוא ובעל עצה הוא וגרירי ישראל בתריה אסייעיה לאבשלום ולא הוינא נוגע בדבר ולכי אזיל דוד קאמינא עילוי אבשלום. ולא היא בת שבע היא דנפק מינה שלמה דמליך ובת בנו של אחיתופל היתה דכתיב (שמואל ב כג לד) אליעם בן אחיתופל הגילוני וכתיב (שם י"א) הלא זאת בת שבע בת אליעם:

ודייקינן ומנא לן דלא אתי ירבעם לעלמא דאתי ופשיטנא מדכתיב ויהי בדבר הזה כו': אר"י מפני מה זכה ירבעם למלכות מפני שהוכיח את שלמה לשם שמים כדמפרש השתא ואזיל. ומפני מה נענש ונכשל בע"ג ולא עמדו לו זכיותיו להגן עליו מיצר הרע מפני שהוכיחו ברבים וביישו שנאמר וזה הדבר אשר הרים יד במלך שלמה בנה את המלוא סגר את פרץ עיר דוד אביו וכי מפני שסגר פרץ עיר דוד אביו הרים בו יד אלא שסתם פרצות שפרץ אביו בחומה כדי שיהא ריוח לעולי רגלים ליכנס ואל ידחקו זה את זה ליכנס דרך שער העיר והוא סתם הפרצות הללו והיינו דכתיב סגר את פרץ כו' והאי דאמר ליה כדי לעשות אנגריא לבת פרעה לפי שדרכן של מלכים לעמוד בשלש שעות והיו עולי רגלים עומדים בבקר חוץ לעיר ודלתות השער סגורות והמפתחות ביד המלך והיו צריכין לתת שכר לבת פרעה שהיתה אשתו כדי שתתן להם המפתחות ולא חס ושלום שנתכוון שלמה לזאת שצדיק גמור היה ולא עוד אלא שלא היה צריך לכך שהרי נאמר (מ"א י"א) אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה אלא ירבעם אמר לו כך להוכיחו כלומר נראה שאתה רוצה לעשות אנגריא לבת פרעה. מאי אשר הרים יד במלך אמר רב נחמן שחלץ תפליו בפניו ואין ראוי לעשות כן ולעמוד בקלות ראש לפני המלך מפני אימת מלכות. ויש אומרים שהיה צריך לפנות וחלץ תפיליו בפניו והיה לו לחלוץ במקום אחר שלא יראה שהוא הולך להפנות מחמת אימת מלכות ולחלוץ שלא בפניו. ויש אומרים חלץ תפליו בפניו לבוא להלחם כנגדו בחזקה. ואינו נראה דא"כ אמאי נקט חלץ תפליו בפניו לימא שבא להלחם כנגדו בחזקה:

ויועץ המלך כו' מאי ויועץ שנטל עצה בדבר כדי לפתות את ישראל ולמשכן אחר ע"ג בתחילה פתה את הצדיקים וחתמו שהסכימו עמו לעבוד ע"ג כיון שראו שאר חותמן של צדיקים הלכו ועבדו ע"ג ואעפ"י שחזרו הצדיקים ואמרו לא חתמנו על מנת לעבוד לא שמעו להם שאר העם, ודברים הללו האמורים על אחיה השלוני ע"ה לא נאמרו על פשטן לומר שחתם לשמוע לו אפילו לעבוד ע"ג שהרי לא אמרו אלא טעה וחתם סתם ולא אמרו על מה חתם אלא י"ל שחתם לשמוע לו לכל מה שיהיה רוצה לעשות סתם ומאי טעה דהו"ל לפרושי ליה לבר מעבירה כדאמרי ליה ליהושע כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת רק חזק ואמץ ומפרש בסוף פרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ט.) דהאי רק למעוטי ביטול תורה קאתי כלומר רק חזק ואמץ לקיים את התורה והשמר שלא תצוה עלינו ליבטל הימנה ואין צריך לומר לעבור עליה שאם אתה עושה כן אין אנו שומעין. וכיון דחזא יהוא חותמו של אחיה השילוני שחתם לקיים כל מצותו של ירבעם וכל דבר סבר דאפילו לע"ג נמי קבל עליו. ומפרש זולתי זה הפירוש עתיד ליתן את הדין. ושחטה שטים העמיקו אמר הקב"ה הן העמיקו ועשו חיזוק לע"ג יתר ממה שעשיתי אני לכבוד (את) עצמי. אני אמרתי כל שאינו עולה לרגל עובר בלאו ולא ידענא מהיכא נפקא והם אמרו כל העולה לרגל ידקר בחרב מפני שמניח ע"ג ועובד את השם והיינו דכתיב ושחטה לשון שחיטה שטים לשון כי תשטה אשתו גזרו שחיטה ודקירה בחרב לשטות מאחרי לע"ג והעמיקו משלי כדאמרן. ואני מוסר לכולם אני לא חשתי לכבוד עצמי כל כך אלא (בייעור) [בייסור] ואזהרה בעלמא ויש לפרש ואני מוסר לכולם שמיסרים את כלם בהריגה בעבורי ואני מוסר (לכל טרם) [לכלם גורם] מוסר לכלם. ואית דגרסי אני אמרתי כל שאינו עולה לרגל עובר בעשה:


דף קב עמוד א[עריכה]


ויהי בעת ההיא וירבעם יצא מירושלם עת היא שמזומנת לפורענות לחלוק מלכות. כל היכא דכתיב בעת או ביום. או לעת מזומנת לפורענות או לעת מזומנת לטובה ומשום הכי קא מייתי עלה כלהו הני. ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו עת היא שמזומנת לרעה שיצאת תמר לשרפה ואעפ"י שלא נשרפה צער שעה הוה מיהת. בעת פקדתם יאבדו עת היא מזומנת לפורענות שעתיד בית המקדש לחרב בה. כה אמר ה' בעת רצון עניתיך עת היא שמזומנת לטובה עת שעתיד משיח לבא בה. וביום פקדי תנא משמיה דר' יוסי יום הוא שמזומן לפורענות והיינו תשעה באב דתנן (תענית כ"ו:) בתשעה באב נגזר על אבותינו של יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר ויש לפרש יום הוא שמזומן לפורענות לאחר ל"ד דורות דכתיב בספר יחזקאל בימי צדקיה קרבו פקדות העיר והכי איתא בפרקין לקמן. ואיידי דאיירי בהני קראי דכתיב בהו בעת וביום לעת מזומנת לטובה או לרעה אייתינן נמי האי קרא דאדכר ביה שם המקום שנעשה בו מעשה לכי האי טעמא דאמרן. וילך רחבעם שכם כו' מקום מוכן לפורענות בשכם ענו את דינה דכתיב ויבא יעקב שלם עיר שכם וכתיב ותצא דינה בת לאה. בשכם מכרו אחיו את יוסף [דכתיב] וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה ואע"ג דבדותן הוא דזבנוה קרובה היא לשכם ובגבול שכם היא וכמאן דהוה מעשה בשכם דמי. ואית דאמרי דותן כמדרשו דותן שהיו דנין עליו להרגו ולאו מילתא היא דנהי דנפיק לן מדרשא דההוא דוכתא לא איקרי דותן אלא על שם שהיו דנין שם להרגו אבל מ"מ לאו היינו שכם דהא קרא מוכח דלאו שכם הוה דכתיב ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אומרים נלכה דותינה כו'. בשכם נחלקה מלכות בית דוד כדכתיב וילך רחבעם שכם והתם אמרי מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי לאוהליך ישראל עתה ראה ביתך דוד:

והוא מתכסה בשמלה חדשה למה לי לאשמועינן חדשה שחידשו דברים שלא שמעתם אוזן מעולם והן הן דברי המלכות וי"ל שחידשו בתורה מפלפולם דברים שלא שמעתן אוזן מעולם כו'. לכן תתני שלוחים על מורשת גת יצתה ב"ק ואמרה להם מי שהרג את הפלשתי והוריש אתכם את גת לכן תתנו שלוחים לבניו להעביר מהם המלכות כלומר זה יהיה גמולו מכם בתי אכזיב אישראל קאי כלומר ישראל שהם בתי כזב שאין בהם אמונה ומשיבים רעה תחת טובה יהיו לאכזב למלכי ישראל שסופן למרוד במלכיהם וכן מצינו ברוב מלכי ישראל שקשרו עליהן והרגום. והאי ב"ק דנפק לאו למחויי בהו הוא דנפק דהא אחיה הנביא לא עשה אלא על פי המקום אלא להוכיח את ישראל שמרדו בבית דוד ולהודיעם שאין סי' יפה להם בדבר:

אמר ר' חנניא בר פפא כל הנהנה כו' משום דרשא דאידך קרא דחבר הוא לאיש משחית הוא דנקיט לה הכא:

וידח ירבעם את ישראל מאחרי ה' אמר רב חנן כשתי מקלות הנותזות זו את זו דרך הנערים כשמשחקין במקלות קטנות אוחז שתי מקלות בידו וזורק את אחד מהם וטרם יתרחק המקל האחד הימנו מכה במקל השני את הראשון שבאויר והוא הולך בכח הכאה שניה יותר ממה שהיה הולך מחמת זריקה ראשונה:

ודי זהב איידי דאיירי עד השתא בעגלים אייתינן הכא האי קרא דכתיב בעגל ראשון למדרש ביה אמר משה לפני המקום כו' משל אין ארי נוהם ומתאמץ כנגד שאר בהמות וחיות מתוך קופה של תבן לפי שהוא רעב אינו מתגאה אלא מתוך קופה של בשר:

אמר ר' הושעיא עד ירבעם היו ישראל יונקים מעגל אחד, היו נענשין בעון עגל אחד של מדבר מכאן ואילך משנים וגם ג' עגלים. שנים, של ירבעם. ג', שנים של ירבעם ועגל ראשון והרי ג'. והכי ארחיה דקרא למימר דכתיב (איוב לג כט) פעמים שלש עם גבר וכתיב (עמוס ב א) על שלשה פשעי אדום ועל ארבעה לא אשיבנו:

אמר ר' יצחק אין לך פורענות שבאה לעולם שאין נענשין בה על אחד מעשרים וארבע בהכרע ליטרא של עגל ראשון הכרע ליטרא כשהמשקלות בכף זו והפירות בכף שניה והן שקולות צריך להוסיף לו בפירות כדי שתהא כף המשקל נוטה לצד זה יתר וזו היא הכרעה וכמה כדי הכרעה טפח כדתנן בפרק המוכר את הספינה וצריך להכריע לו טפח. וכי תימא מכדי התם לכלהו שיעורי טפח בלחוד קא יהיב מאי שנא דנקט הכא בהכרע ליטרא כלהו הכריעי נמי טפח נינהו לא קשיא דאע"ג דכלהו טפח נינהו לא מטי להו כי הדדי דהא כי תקיל חדא ליטרא קליל ליה מתקלא מאידך גיסא (ביה) וכי מטפי [ביה] פורתא מהאי גיסא נחית כפא טפי מטפח וכי תקיל ליה מאה לטרין לא נחית טפח עד דמטפי ביה כשיעור מאי דמטי לכל ליטרא וליטרא: וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם אמר רב חנינא לאחר כ"ד דורות נגבה פתיק זה איגרת זאת כדאמרינן התם נפל פיתקא מרקיעא. שנאמר בימי צדקיה ויקרא באזני קול גדול קרבו פקודות העיר צא וחשוב ממעשה העגל ועד צדקיה נמצאו בידך כ"ד דורות כיצד בימי נחשון נעשה העגל נחשון שלמון בועז עובד ישי דוד שלמה רחבעם אביה אסא יהושפט יורם אחזיה יואש אמציה עוזיה יותם אחז יחזקיה מנשה אמון יאשיהו יהוקים בנו ויהוכין בנו של יוהויקים הרי כ"ד אבל יהואחז אחיו של יוקים לא חשיב דדור אחד הוא וכן צדקיה דורו של יוכין לא חשיב ליה לפי שלא מלך יוכין עד סוף ימיו שהרי הגלה עם החרש והמסגר והמליכו צדקיה דודו תחתיו ודור אחד הוא:

אחר הדבר הזה לא שב ירבעם כו' אחר מאי אמר רבא אחר שתפשו הקב"ה כו' בחלום הוה או במראה הנבואה שכן מראין לו לנביא כמה דברים שאינן כענין שנאמר (מלכים א כב כ) ויאמר מי יפתה את אחאב כו' כאלו הוא צריך למועצותיהם וכביכול שאין בו כח להוליך את אחאב על כרחו או לרצונו לרמות גלעד אלא כל זה במראה הנבואה היה והא דאמרינן אחר הדבר הזה לא שב ירבעם כו' אחר מאי ואמר רבא אחר שתפסו כו' דרך המשל הוא אומר לומר לך שהוכיחו הקב"ה ע"י נביאיו להחזירו בתשובה וסרב בו והבטיחו בטובת העולם הבא אם יחזור בו וסרב בו כאדם שמסרב בחבירו לעשות רצונו עד שתופס בבגדו והלה עומד במרדו והאי דאמרינן ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן גם זה דרך משל נאמר שהקבלת פני שכינה היא גן עדן האמור לעה"ב בכל מקום כדאמרינן בברכות (י"ז.) העה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה כו' עד ונהנין מזיו שכינה וזו היא שאמרו ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן כלומר שיהא כבודי מצוי עמכם לעה"ב ואתם נהנין מזיו כבודי וכל כך למה להודיע רשעתו של ירבעם וגסות רוחו שכן מצוה [לספר] בגנותן של רשעים וכי הא דר' אבהו הוה רגיל דהוה דריש בשלשה מלכים חלש כלומר חלש ונטה למות לשון וגבר ימות ויחלש (איוב יד י) קביל עליה דלא דריש אתפח נתרפא הדר קא דריש בהו אמרי ליה רבנן ולאו קבילת עלך דלא דרשת אמר אינהו מי הדרי בהו מקלקוליהו כי [היכא] דאהדר בי אנא מלמדרש בהו:


דף קב עמוד ב[עריכה]


רב אשי הוה קא דריש ואזל כוליה יומא כי נגה ליה יומא אוקים אמתני' דשלשה מלכים אמר למחר נפתח בחבריא בחבירנו שכמותנו אתא מנשה אתחזיה בחלמא א"ל אטו חברך אנא וחברא דאבוך אנא השתא מהיכא דבעית משרי המוציא לא ידעת וחברך קרית לן הנה אין אתה יודע מאיזה מקום אתה חייב לבצוע כשאתה מברך המוציא ואתה קורא אותנו חביריך אמר ליה אגמרן מיהא כי היכי דלדרשה משמך אמר ליה מהיכא דגמיר בישולא טפי ממקום שגמר בישולו יפה והוא מובחר שבפת ורב אשי לא אפשר דלא הוה ידע דמצוה מן המובחר בכל מילי מיהו הוה מספקא ליה הי ניהו מובחר אמר ליה וכי מאחר דחכמיתו טובא אמאי פלחתון לע"ג אמר ליה אי הות בההוא זימנא הוה נקטת שיפולא בשיניך ורהטת אלו היית בזמן ההוא היית אוחז כנפי כסותך בשיניך כדי שלא תכשל במרוצתך והיית רץ אחריה לעבדה מפני יצה"ר שהיה תוקפך. למחר אמר נפתח ברבותא נתחיל לדרוש ברבותי. אחאב אח לשמים לשון צרה כענין שנאמר ואח לצרה יולד דאלמא איכא אח דהוי לצרה אב לע"ג שהיה מרחם עליה כאב על בנו כענין שנאמר כרחם אב על בנים אלמא אב מרחם על בריה טובא: ויהי הנקל לכתו כלומר קלות שהלך בהן כחטאות ירבעם החמורות היו ומפני מה תלה הכתוב ענשן של ישראל בירבעם כדכתיב בכל דוכתא על חטאת ירבעם אשר חטא מפני שהוא היה תחלה לקלקלתן ואע"ג דאשכחן מקמי הכין דפלחי לע"ג בימי השופטים אנן קלקלה דלא עבוד עלה תשובה קאמרינן. אמר רב נחמן אחאב שקול היה מחצה עונות ומחצה זכיות שנאמר ויאמר ה' מי יפתה את אחאב אלמא לא כח [היה] במדת הדין להוליכו שם שלא לרצונו:

מתקיף לה רב יוסף מאן דכתיב ביה רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע כו' מאי עבדא ליה בכל יום ויום היתה שוקלת לו שקלי [זהב] לע"ג ואת אמרת שקול היה אלא לא תימא שקול היה מתחילה אלא ותרן בממונו היה ומתוך שההנה תלמידי חכמים מנכסיו כפרו לו מחצה והיינו דכתיב מי יפתה כו'. ויצא הרוח זה רוחו של נבות שרצה להנקם באחאב מאי צא ועשה כן לימא ליה עשה כן ואנא ידענא דלא סגיא בלא יציאה אמר לו הקב"ה צא ממחיצת כבודי על מנת שלא תחזור ועשה כן. ודייקי' אמאי. ומהדרינן משום דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. ואי קשיא לך כיון דלאו שפיר עבד היכי אמר ליה קב"ה עשה כן לא תיקשי לך שהרי מדת הדין היתה נותנת להכשיל את נביאי השקר כדכתיב כי מנסה ה' אלקיכם אתכם כו' וכל כך כדי להכשיל את אחאב ויעל ויפל ברמות גלעד ונבות הוא דעבד שלא כהוגן דקדים ואמר הכי וכיון דגלי אדעתיה דניחא ליה לאישתעויי שיקרא אמר ליה צא ועשה כן שכן מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי דפרע קיניה מחריב ביתיה מי שרוצה להפרע קנאתו ולהנקם מאויביו סוף שנכשל בדבר שגורם לו ליהרג ונמצא מחריב ביתו שאלמלא לא רצה נבות להנקם מאחאב לא היה גורם לעצמו להוציאו ממחיצתו של הקב"ה:

פיסקא ר' יהודה אומר מנשה יש לו חלק לעוה"ב שנאמר ויעתר לו כו'. אמ"ר יוחנן משום רשב"י מאי דכתיב ויעתר לו לימא קרא ושמע תחנתו ותו לא ויעתר לו למה לי מלמד שעשה הקב"ה כמין מחתרת וקבלו מפני מדת הדין ויעתר לו לשון מחתרת לפי שהחי"ת והעי"ן מתחלפות כדכתיב חמדתו וכתיב במיכה המורשתי (א') יקח מכם עמדתו ודברים הללו דרך משל נאמרו שהרי הקב"ה ברא את כל הנמצאות ואין דבר עומד לפניו כדי שיצטרך לעשות דבר בחשאי כביכול כאדם שעושה דבר ומתירא לגלותו מפני הלה שכנגדו שמעכב על ידו או כאדם שרוצה לעשות דבר שלא כהוגן ומתיירא לעשותו בגלוי מפני הלה שמוכיחו וחלילה לאל מכל אלו לפיכך אני אומר שדברים הללו צריכין פתרון וזה פתרונן הדבר ידוע שמדת החסד והרחמים למי שאינו ראוי להן לפנים משורת הדין הן ואין למדת הדין דרך בהן לפיכך העושה דבר חסד שהוא רחוק מאד משורת הדין כגון שגמל חסד למי שלא היה ראוי לו כלל כמנשה וכיוצא בו נמצא שלא נעשה הדבר על פי מדת הדין שהרי מדת הדין נותנת שלא לגמול חסד אלא למי שראוי לו ואם גמלו נמצא שעשאו שלא לדעת מדת הדין. וענין מחתרת האמור כאן לשון משל הוא לפי שמעשיה בחשאי שלא לדעת אחרים אף כאן מדת החסד הזה שלא לדעת מדת הדין נעשה והרי הוא כאלו נעשה בחשאי מפני מדת הדין וכל כך למה ללמדך מדת חסדיו של קב"ה שקבל את מנשה בתשובה אע"פ שלא היתה מדת הדין נותנת לקבל כלל. ויש בדבר פתרון אחר לפי שמדה זו שנתנה לקבל את מנשה בתשוב' עמוקה היא ונעלמ' מעיני כל חי ואינו נודעת (ומדת) [למדת] הדין לפי' אמרו שעשה הקב"ה מחתרת וקבלו כלומר שמדת זו שקבלתו בתשובה נסתרת הא ממדת הדין כדרך הבא במחתרת שעושה בסתר ואין בעל הבית מרגיש בו מהיכן נכנס. וראינו בה פי' אחר כפשטן של דברים ולפי שיש בו דברים שאינן ראוין כלפי מעלה ואינו כדאי לפיכך לא כתבנוהו אלא שראוי לנו לכתוב הימנו מה שנראה לנו דקאמר דהאי דקא מפרש ויעתר לו לשון מחתרת משום דמיגואי כתיב ויחתר לו וקרי' ויעתר לו:


דף קג עמוד א[עריכה]


ואמר ר' יוחנן משום רשב"י מאי דכתיב בראשית כו' מאי שנא הני תרי מלכי דכתיב בהו בראשית בדידהו ותו לא ואי משום תחילת מלכותם קאמר הוה למימר בשנת אחת. בקש הקב"ה להחזיר את העולם תוהו ובהו כמעשה בראשית דכתיב ביה והארץ היתה תהו ובהו מפני יהויקים שהיה רשע גמור כיון שנסתכל בדורו שהיו צדיקים שעדיין לא גלו החרש והמסגר נתקררה דעתו וחילופה בצדקיה שהיה צדיק ובני דורו רשעים שכבר גלו כל הצדיקים והחרש והמסגר עם יהויכין ופשוטה היא: איש חכם נשפט את איש אויל ורגז ושחק ואין נחת בין שהוא רוגז עליו בין שמשחק עמו אין לו נחת רוח הימנו ויש אומרים אין נחת אין חת וירא מפניו. ואיידי דאיתינן הכא בהני שמעתתא דר' יוחנן משום רשב"י אייתינן נמי האי קרא דויבואו כל שרי מלך בבל משום מימריה דרבי יוחנן משום רשב"י דאיתמר עלה:

מאי שער התוך אמ"ר יוחנן משום רשב"י משום שמחתכין בו הלכות לפי שהה"א והחי"ת מתחלפין וקרי ביה שער חיתוך והיינו פתח הר הבית כדתנן ושלשה בתי דינין היו שם על פתח הר הבית כו'. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי באתר דמריה תלה ביה זייני קולבאי רעיא קולתיה תלא מקום שאדוני תלא בו כלי מלחמתו פלוני הרועה תלה בו כדו כדכתיב כדה ומתרגמינן קולתא אף כאן מקום שהיו סנהדרין מחתכין בו הלכות נהפך למושב לצים כשישבו בו רשעים הללו. אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא מאי דכתיב על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב על שדה איש עצל עברתי זה אחז שחתם את התורה שלא ללמדה וביטל את העבודה כדלקמן וזהו דרך עצלות שמונע עצמו מדבר שהוא חייב לעשותו ועל כרם אדם חסר לב זה מנשה (שזכר) [שקדר] את הזכרות כדי להכעיס דרך שטות שמתכוין להכעיס לאחר בדבר שיש בו הפסד לעצמו ואין בו הפסד לשכנגדו כענין שנא' (ירמיהו ז יט) האותי הם מכעיסים נאום ה' הלא אותם למען בשת פניהם. והנה עלה כלו קמשונים זה אמון שהעלה שממית ע"ג המזבח כסו פניו חרולים זה יהויקים שכסה פניו מאורו של מקום דקאמר כלום אנו צריכין אלא לאורו יטול אורו וגדר אבניו נהרסה זה צדקיה שהיה צדיק ונהרס בית המקדש בימיו מפני שהיה לו למחות בבני דורו ולא מיחה ואיידי דאייתינן הכא האי מימרא דרב חסדא משום ר' ירמיה בר אבא אייתינן להו נמי הני שמעתתא דידהו:

ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה אע"פ שיש בידם תורה ומעשים טובים ויש להם חלק לעוה"ב אינם מקבלות פני שכינה להסתכל באספקלריא המאירה. כת לצים דכתיב משך ידו את לוצצים, משך יד חסדיו ואור שכינתו מהם. כת מספרי לשון הרע דכתיב לא יגורך רע, אית דאמרי משום דכתיב בתריה קרבם הוות קבר פתוח גרונם לשונם יחליקון, ומסתברא לי דמגופי' דקרא שמעינן ליה דכתיב רשע וכתיב רע והיינו מספרי לשון הרע:

ואמר רב חסדא כו' מאי דכתיב לא תאונה אליך רעה שלא ישלוט בך יצר הרע ונגע לא יקרב באהליך שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעה שאתה בא מן הדרך ואתה תאב לה מפני שיצר הרע מתגרה בך לבוא עליה מפני שהיא ספק ואין איסורה חמור בעיניך אבל נדה ודאי אין יצרך תקפך דבר אחר שלא יבעתוך כו' עד כאן ברכו אביו היינו טעמא דמשמע ליה הכי, לפי הענין. שכן דרכו של אב לברך בבנים ובתלמידים ושלא ישלוט בו יצר הרע אבל האם אינה משגחת על כך אלא שלא ינגף באבן וברוחין ושדין, חשק לא לא שייך אלא בקב"ה וליכא לאוקומי כולהו ברכות בקב"ה דהא כתיב כי מלאכיו יצוה לך דמשמע דלאו קב"ה קאמר לה דא"כ כי מלאכי אצוה לך מיבעי ליה והני ברכאתא כולהו בדוד קא משתעי לפום פשטא דשמעתא ואיידי דאיירי הכא בדוד איתי' נמי הא דר"ש בן לקיש משום סיפא דמילתא דקאמרינן חד אמר משום כבוד דוד כו':

אר"ש בן לקיש מפני מה עי"ן שברשעים תלויה למעלה מן השיטה ואינו כתוב בין האותיות והשיב כדי שיהא כתוב מלמטה רשים לשון ואתן אותם ראשים ומלמעלה רשעים לומר לך כיון שנעשה אדם ראש ושר מלמטה נעשה רשע מלמעלה בפמליא של מעלה ומקשי' ולא נכתביה להאי עין כלל ונשמעינן ראשים בהדיא פליגי בה ר"י ור"א חד אמר משום כבוד דוד שהיה ראש והיה צדיק גמור וחד אמר משום כבודו של נחמיה בן חכליה אבל משה רבינו ויהושע ושמואל אע"פ שהיו מנהיגין את ישראל אינן בכלל שלא מחמת שררה היו רודין בהן אלא מחמת שהיו הכל צריכין לתורתן ולנבואתן ולא עוד אלא שלא היו עושין אלא על פי הדיבור. וכי תימא והא איכא כמה מלכי דהוו צדיקי ולא קא חשיב להו לא תיקשי לך דכי קא חשיב הנך דלא ירתי לה לשררה מאבהתייהו אבל הנך דירתי לה לשררה מאבהתייהו לא מתעבד רשע מלמעלה דכשאר מילי דירית מאבוה דמי דכתיב למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו. ואית דמפרשי כיון שנעשה אדם רש מלמטה לשון עשיר ורש נפגשו (משלי כב ב) כלומר כיון שנעשה לו שונאים מלמטה ואין רוח הברוות נוחה הימנו כענין שנאמר (שם י"ט) כל אחי רש שנאוהו נעשה רש מלמעלה שגם למעלה יש לו שונאים וכ"ת לא ליכתביה כלל משום כבודו של דוד שהיו לו שונאים הרבה אי נמי משום כבודו של נחמיה בן חכליה שגם הוא היו לו שונאים הרבה וקנאים מישראל שנאמר (נחמיה ו יח) ורבים מיהודה בעלי שבועה לו כי הוא חתן לשכני' בן ארח וכתיב (שם) זכרה אלהי לטוביה ולסנבלט במעשיו אלה וגם לנועדיה הנבואה וליתר הנביאים אשר היו מיראים אותי ולאו מילתא היא דא"כ עיין דרשעים מאי אהני לי ותו מנא ליה דנעשה רש מלמעלה וכולהו נוסחי דילנא ראש כתיב בהו באלף ורש בעיין. מנשה היה שונה חמשים וחמש פנים בתורת כהנים כדאמרי' (לעיל סנהדרין ל"ד.) מקרא אחד יוצא לכמה טעמים. והאי דאמרינן כנגד שני מלכותו יש אומ' שבכל שנה ושנה היה מחדש בו ושונה ודורשו ומפלפלו ולאו מילתא היא דהשתא הני תועבות כולהו עביד תורת כהנים יתיב ומפלפל אלא מסתברא דהכי קאמרי' שבזכות חמשים וחמש פנים שהיה שונה האריך במלכות חמשים וחמש שנים:


דף קג עמוד ב[עריכה]


תניא ר"ש אומר משום רבי מאיר אחז ואחזיה שהיו ממלכי יהודה וכל מלכי ישראל שנאמר בהם ויעש הרע לאפוקי והוא דלא כתיב ביה הכי לא חיין לעה"ב ואין נפשותיהן נידונין אלא הרי הן כרוחות שמנשבין בעולם שאין להן לא הנאה ולא צער. ויש לפרש דלא סגיא דלא הוי צערא כי קיימי בהאי עלמא תתאה ובעו למיסק לעלמא דאתי מיניה ולא שבקי להו אבל צערא דגהינם לא והכי מסתבר. וכי תימא מה טעם אינן נידונין לפי שנשתדלו בהצלת נפשות ונלחמו מלחמת חובה ונצטערו בצערן של ישראל והיינו טעמא דלא איירי באמון ויהויקים דקים לן דהוו רשעים גמורים משום דקים לן בגויהו דחיו ומיתדני בגהינם. וגם דם הנקי' שפך מנשה בירושלם הרבה מאד שעשה צלם משאוי אלף בני אדם ובכל יום ויום היה כופה אלף בני אדם לנשאו ממקום למקום והיה הורג את כולם מחמת כובד המשאוי. כתיב פסל וכתיב פסילים בתחילה עשה לו לפסל פרצוף אחד ולבסוף עשה לו ארבע פרצופות כדי שתראה שכינה את פניו מכל צד ותכעיס. ודברים הללו כנגד כונתו של יהויקים אמרנו שנתכון לכך אבל הכתוב מה הוא אומר (ירמיה ז') האותי הם מכעיסים נאם ה' הלא אותם למען בשת פניהם. והמסכה צרה כהתכנס כניסות המסכה נעשת צרה לכונס בנד מי הים. שממית עוף טמא שעושה מיני שחוק והואי בהיכלי מלך כדכתיב (משלי ל') שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך. אמר ליה רבא לרבא בר מארי מפני מה לא מאנו את יהויקים בהדי שלשה מלכים דאין להם חלק לעולם הבא אמר ליה יהויקים מאי עבד משום דאמר זהב פרויים ניקום תנא ונימנייה ואף ע"ג דודאי אין לו חלק לעה"ב מיהו תנא לא איכפל לפרסומי אלא הנך דעברו עבירות טובא אמר ליה רבא לאו משום דאמר זהב פרויים קא קשיא לי מאי טעמא לא מניוה אלא משום דכתיב ויתר דברי יהויקים ותועבותיו אלמא תועבות טובא עבד. רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר שחקק ע"ג על אמתו כדי שיהו בנים היוצאין ממנו נקראין על שמה וחד אמר שחקק שם שמים על אמתו דרך בזיון אלמא טובא עבד אמר ליה במלכים לא שמעתי מפני מה לא מנו את כולן בהדיוטות שמעתי. מפני מה לא מנו את מיכה מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים לפיכך לא רצו לבזותו ולעולם אין לו חלק לעה"ב:

והכה בים גלים אמר ר' יוחנן זה פסלו של מיכה כלומר כשעברו ישראל בים (עברו) [עבר עמהם מיכה] שהיה עתיד לעשות פסל ולהצר להן לישראל שהרי מתו על ידו מישראל כמה אלפים לפי שהקפידו על כבוד עצמן בפילגש בגבעה ולא הקפידו על כבודו של שם בפסלו של מיכה ואף ע"ג דעיקר קרא לעתיד כתיב אפילו הכי דרשינן ביה הכי משום דכתיב לעיל מיניה אשרקה להם ואקבצם כי פדיתים ורבן כמו רבו כלומר ורבו לעתיד כמו רבו מתחילה מיציאתם ממצרים והדר כתיב ועבר בים צרה אלמא מעיקרא נמי הכי הוה וכיון דמיירי נמי לשעבר דרשינן ביה הכי ויש לפרש דכולה מילתא לעתיד קא דרשינן לה שלעתיד עתידה צרה לעבור עמהן בים ואי זו זה עונש פסלו של מיכה. ואית דמפרש כשכתב משה רבינו את השם והשליכו לים כדי לעלות ארונו של יוסף ראה מיכה ונטלו בהחבא והיינו דכתיב ועבר בים צרה כשהעביר הקב"ה את ישראל בים עבר מיכה עמהם שבידו השם לעשות העגל. ולא ידעי' מאי אטרחינהו לכולי האי. ואית דאמרי מיכה עשה פסל והביאו עמו כשעבר ישראל את הים. ולאו מילתא היא דהא קרא מוכח דבתר הכי עבדיה: תניא היה ר' נתן אומר מגרב לשילה שלשת מילין והיה פסלו של מיכה בגרב והמשכן בשילה והיה עשן של מערכה ועשן פסלו של מיכה מתערבין זה בזה באויר בקשו מלאכי השרת לדחפו למיכה על כך אמר להן כו':


דף קד עמוד א[עריכה]


ויהי שם יושבים על השלחן ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו מפני מה זכה הנביא הזקן שהטעה את עדוא הנביא ואמר לו גם אני נביא כמוך ומלאך כו' והאכילו והשקהו והוא היה מנביאי הבעל וזכה שתשרה עליו שכינה מפני שהאכילו והשקהו: מפני מה לא מנו את אחז מפני שהיה לו בושת פנים מישעיה שנאמר אל מסלת שדה כובס. איכא דאמרי כובס לשון כובש דכבשניהו לאפיה וחליף, לאט את פניו ועבר שהיה לו בשת פנים מישעיה. ואיכא דאמרי כובס כמשמעו כובס בגדים מאי היא אוכלא דקצארי סחף ארישיה וחליף כלי של כובסין שמזלפין בו על הבגדים כפה על ראשו ועבר. מפני מה לא מנו את יהויקים מפני שקבל מקצת עונשו בעה"ז דאמר ר' חייא כו': תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר בשביל הטוב מה אות בשביל שהחזיק חזקיה טובה לעצמו ואמר הטוב בעיניך עשיתי בא לידי (אכלו עכו"ם על שלחנו ונכשל) [עון] וכקטנות אמנה ואמר מה אות כי אעלה בית ה' ובעון שאמר מה אות אכלו עכו"ם על שלחנו שלוחי אויל מרודך שעבירה גוררת עבירה ובעון שאכלו עכו"ם על שלחנו גרם גלות לבניו שנאמר ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו כו':

וישמח עליהם חזקיהו ויראם את כל בית נכתה רב אמר אשתו השקתה עליהן היתה עומדת עליהן ומוזגת להן את הכוס דקא דריש בית לשון אשה כדכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ואית דאמר נכתו דריש לשון תרגום כדקאמר (כתובות כ"א.) נכי ריבעא לשון פחות והאשה על שם שנפחתה מן האיש דכתיב ויקח אחת מצלעותיו נקראת נכתה. ושמואל אמר בית גנזיו הראה להן דדריש בית נכתה כדמתרגמינן בית גנזוהי דקא דריש בית בית ממש ונכאת לשון דבר מעולה וגנוז באוצרות מלכים כסמנין לשון נכאת צרי ולוט ור' [יוחנן] אמר זין אחד הראה להן נכאת לשון אכילה כדאמרינן בע"ז (ל"ה:) איבו מנכית ואכיל אבי מצריי:

אמר ר' יוחנן מפני מה לקו ישראל באיכה שלשים ושש בגימטריא מפני שעברו על ל"ו כריתות שבתורה. העיר רבתי עם שהיו משיאין קטנה לגדול וגדולה לקטן כדי שלא יהא אחד מהם בטל ויהיו להן בנים הרבה שאלו היו משיחין קטנה לקטן וגדולה לגדול נמצא קטן וקטנה עומדין בלא בנים עד שיגדלו לפי שאין שכבת זרעו של קטן קולטת מהר כשל גדול ולא רחמה של קטנה ממהר לקלוט את הזרע כשל גדולה וכשמוזגין זריז ושאינו זריז נמצא זה ממלא חסרונו של זה ואם אתה מוזג שנים שאינן זריזין נמצאו שניהם מעכבין והאי [לאו] קטן וקטנה ממש והכא במאי עסקינן קטן כדאייתי שתי שערות כדאמרינן בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין ס"ט.) בבציר מהכי (נמי) [מי] מיעברא:


דף קד עמוד ב[עריכה]


ת"ר מעשה בשני בני אדם שנשבו מהר הכרמל והיתה גמלה הולכת לפניהן ולא ראו הימנה אלא אחוריה אמר אחד מהן לחברו כו' אמר להן מנין אתם יודעים אמרו לו גמלת אנו יודעין שהיא סומא באחד מעיניה מעשבים שלפניה שאנו רואין שלא אכלה אלא מצד אחד וזו היא ראיה שהיא סומא באחד מעיניה שלא אכלה אלא מצד שהיא רואה שאלו היתה פקחת בשתי עיניה היתה אוכלת פעמים מכאן ופעמים מכאן וטעונה שתי נאדות אחד של יין ואחד של שמן לפי שראינו טיפין שוקעין בקרקע מצד זה וטיפין צפין ועומדין מצד אחד ושתי בני אדם המנהיגים אותה אחד עכו"ם ואחד ישראל לפי שראינו צואה שהוציאו בדרך מצד זה באמצע הדרך ומצד אחר לצדדין לפי שהעכו"ם דרכו להמצע הדרך ליפנות וישראל צנוע ונפנה לצדדין רדף השבאי אחרי אותן בני אדם שמנהיגין את הגמלת ומצא כדבריהם של אלו בא ונשקן על ראשן כו':

ותשא כל העדה כו' ויבכו העם בלילה ההוא אותו ערב ט"ב היה והלילה שבכו בה ליל ט"ב היה אמר הקב"ה הן בכו בכיה של חנם כו'. דבר אחר בלילה כדי שיהא קולה נשמע יתר מביום שאין הקול נשמע למרחוק מפני קול בני אדם ומלאכתן שנעשת ביום ויש אומרים מפני גלגל חמה וצריך פירוש לפירושו:

ודמעתה על לחייה שמצויה תדיר על לחייה כאשה שבוכה על בעל נעוריה. לא עליכם כל עוברי דרך הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי אמר ר' יוחנן מכאן לקובלנא מן התורה, כולהו קראי קרי תורה מכאן לתרעומת מן התורה כשצרה על אדם מתרעם כדאמרינן בפרק דיני ממונות בתרא (ל"א:) עוקבן הבבלי קבל קדמנא. א"ר עמרם אמר [רב] שלא עשני כעוברי על דת והיינו דכתיב לא אליכם כל עוברי דרך דאלו בסדום כתיב וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש ואלו בירושלם שלח אש בעצמותי ויגדל עון בת עמי ומתמהי' וכי משוא פנים יש בדבר זה מאחר שגדל עונה יתר משל סדום מפני מה לא נהפכה כמו רגע ולא היה ראוי לישאר משנאיהן של ישראל שריד ופליט כשם שלא נשאר מאנשי סדום ועמורה. ומפרקינן מדה טובה היתה בירושלם לכפר עליה מה שלא היתה בסדום דאלו בסדום כתיב ויד עני ואביון לא החזיקה ואלו בירושלם כתיב ידי נשים רחמניות אלמא הוה אית בהו מדה רחמנות. אית דאמרי אהיתה מזמנת חבירתה על בנה ואוכלת אותו. פי' אחר מדה יתירה לפורענות היתה בירושלם דאלו בסדום כתיב גאון שבעת לחם שלא טעמו טעם עוני ואלו בירושלם כתיב ידי נשים רחמניות ונמצא שלא היה משוא פנים בדבר. סלה כל אבירי לשון שפלות כמסלה זו שהכל דורכין בה כאדם שאומר לחברו נפסל מטבע זה ונעשה שפל. אוכלי עמי אכלו לחם כל האוכל מלחמן של ישראל כו' כלומר שגזלתן של ישראל מתוקה בפי הכל יתר משל אחרים. ה' לא קראו משמע אותן שהיה ראוי להן לקרוא ולא קראו אמר רב אלו הדיינין לוקחי שוחד ושמואל אמר מלמדי תינוקות שנוטלין ממון ועושין מלאכתן רמיה:

ודייקינן אמתני' דשלשה מלכים וד' הדיוטות מי מנאם אמר רב אנשי כנסת הגדולה מנאום. אמר רב יהודה אמר שמואל עוד בקשו למנות אחר, משמעת' ילפת מנו, יצאת בת קול ואמרה חזית איש מהיר במלאכתו שמיהר לעשות מלאכת שמים מי שהקדים ביתי לביתו שנאמר ויבנהו שבע שנים והדר כתיב ואת ביתו בנה שלמה י"ג שנה ויכל את כל ביתו אלמא בית המקדש בנה תחילה לביתו ולא עוד אלא שביתי כו' כלום ראוי לו (לה') להתיצב לפני חשוכים לפני מלכים יתיצב דין הוא שיתיצב לפני מלכים ולא השגיחו עליה אמרה להן המעמך ישלמנה כי מאסת וכי אתם אחראין בדבר לשלם עונשו של אדם כדי שתמאסו בו לומר שאין לו חלק בו אתה תבחר ולא אני כלום הבחירה תלויה בכם לומר מי שיש לו חלק ומי שאין לו חלק ולא בי והלא בי הדבר תלוי. דורשי רשומות אמרו שכולן יש להן חלק לעה"ב רשומות דרשות חשובות כמרגליות כענין שנקראו כתמי בגדים כתם ונקרא כתם הטוב כתם ויש אומרים רשומות פסוקים סתומים וחתומים כדכתיב אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת. עלי פלשת התרועעי, עלי לעשות רעים למי שהרג את הפלשתי דהיינו דוד ולהפיס את דעתו, וקי"ל כתנא דידן:


דף קה עמוד א[עריכה]


אמר רשב"ל מאי דכתיב דוד עבדי וכתיב נבוכדנצר עבדי וכי הדדי נינהו אלא גלוי וידוע לפני המקום שעתידין ישראל לומר עבד שמכרו רבו כלום יש לו עליו שום שיעבוד לפיכך קדם וקרא לנבוכדנצר עבדי לומר לך עבד שקנה נכסים עבד למי נכסים למי אף ישראל אעפ"י שמכרן המקום ביד נבוכדנצר ביד עבדו מכרן ולא נסתלקה זכותו מהן. ויסרו למשפט אלקיו אמר להן נביא לישראל יסרו יצרכם וכפו אותו למשפט אמרו לו אלקיו יורנו הוא יורה אותו בדרך ישרה אם הוא חפץ בכך ואם אינו חפץ בכך אנו מה לנו ליסרו ולא שמדת הדין נוהגת כך אלא להודיעך רוע מחשבות רשעי ישראל שהיו באין בעלילה לפני המקום ומחפאין על מדותיו דברים אשר לא כן דכתיב (מ"ב י"ז) ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלהיהם אבל מדותיו של קב"ה כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת שאין הקב"ה כופה את האדם להרע או להטיב אלא בדרך שאדם רוצה ללך בה מוליכין אותו והרי כחו מסור לו להטמא או ליטהר אלא שמדת הטובה מרובה ממדת הפורענות כיצד בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעין לו ועוד אמרו חכמים (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:

פיסקא ארבעה הדיוטות כו', בלעם בלא עם כלומר שאין לו חלק עם העם, ד"א בלעם שבלה ישראל בעצתו. בן בעור בן שבא על בעור על אתונו כדכתיב הלא אנכי אתונך, בעור לשון בהמה טענו את בעירכם, ויש לפרש בן בעור בן האיש אשר בא על בעור כלומר שאביו של בלעם בעור היה נקרא למה נקרא בעור לפי שבא על הבהמה והיינו דאמרינן כתיב בן בעור דמשמע ליה דאביו של בלעם בעור היה מיקרי, ולהאיך פירוש קמא (אי) מעיקרא קא דייק לפום משמעותא דדרשא ולבסוף דייק לפום פשטיה דקרא דבעור אביו של בלעם היה והיינו דכתיב בן בעור בלעם היה בנו של בעור ואמטול הכי קא קשיא לן כתיב בן בעור אלמא בלעם בנו של בעור הוה [וכתיב בנו בעור דמשמע בעור הוה] בנו של בלעם ופריק ר"י דהאי דכתיב בנו בעור לאו בנו ממש קאמר אלא שהיה בעור בנו של בלעם בנביאות כלומר קטן ממנו בנביאות. ודייקינן מדאיכפל תנא לאשמועינן גבי בלעם דהוה אתי מאומות העולם דלא אתי לעלמא דאתי מכלל דשאר עכו"ם אחריני דלא הוו רשעים אתו לעלמא דאתי מתני' מני רבי יהושע היא דתניא רבי אליעזר אומר ישובו רשעים לשאולה אלו פושעי ישראל כל גוים שכיחי אלהים אלו שבעה עממין כולן אע"פ שאינן רשעים דאי ברשעים היינו רישא וכי תימא הא שכיחי אלהים כתיב כי כתיב שכחי אלהים ארובא כתיב והכי קאמר וכל גוים שרובן שכחי אלהים והיינו שבעה עממין א"ל רבי יהושע וכי כלום נאמר וכל גוים דמשמע דכל גוים לאו היינו רשעים דרישא כי הכי דתידוק מינה דהאי דכתיב כל גוים דהיינו שבעה עממין אע"פ שאינן רשעים דאי ברשעים היינו רישא והלא [לא] נאמר אלא כל גוים דמשמע דלאו מילתא אחריתי קאמר אלא סיפא פירושא דרישא הוא אלא הכי קאמר ישובו רשעים לשאולה ומאן נינהו כל גוים שכחי אלהים אבל שאינן רשעים לא: ואף אותו רשע נתן סימן בעצמו שחסידי אומות העולם יש להן חלק לעה"ב ורשעיהן אין להם חלק אמר תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו אם תמות נפשי מות ישרים שאפטר מן העולם בלא עון תהי אחריתי כמוהו בישראל ומינה ואם לאו אני הולך לעמי שיהא חלקי כחלק עמי והיינו דא"ל לבלק ועתה הנני הולך לעמי מאחר שאני משיאך עצה להכשיל את ישראל יודע אני שסופי לילך לעמי. ואית דמפרשי ואף אותו רשע נתן סימן בעצמו שאין לו חלק לעה"ב אם תמות נפשי מות ישרים מיתת עצמי תהי אחריתי כמוהו ואם לאו שהוא מת מיתה אחרת הנני הולך לעמי לגיהנם וכתיב ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב: צהובין כעוסין. ברכשותא ושונרא עבדו הילולא מתרבא דבישא גובאהי עכבר והחתול אע"פ שאין להם שלום זה עם זה שניהם עשו משתה מחלבו: וישבו שרי מואב עם בלעם ושרי מדין להיכן אזול ומהדרינן כיון דאמר להו לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כו' אזול לנפשייהו אמרי אמאי ניתיב כלום יש אב ששונא את בנו והלא הב"ה מרחם עליהם כאב על בנו והיאך אפשר שיאמר לו לבלעם לך וקלל את בני. אמר רב ששת חוצפא מלכותא בלא תאגא, יש לה אימה על הבריות כאימת מלכות ואינה חסרה מן המלכות אלא כתר שנאמר ואנכי היום רך וכו' והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני שהיה דוד מתיירא מהם:

א"ר יוחנן בלעם חיגר ברגלו אחת היה [כו'] שנאמר שפיפון עלי אורח אשמשון קאמר דאתי מדן ושפיפון תרתי משמע. בלעם סומא באחת מעיניו היה שנאמר שתום העין לשון פתיחה כדאמרינן בע"ז בכדי שישתום ויגוף ותיגב ושתום העין חד עיניה משמע מכלל דאידך לאו פחוח הואי. בלעם קוסם באמתו היה סימנין היו לו באמתו לקסום בהן. שדיא ברטיבא במקום שיש בו לחלוחית של עשבים וצמחים לרעות בהן. לא זעם ה' וכמה זעמו רגע וכמה רגע כמימריה כדי לומר רגע. אימת רתח בתלת שעי קמייתא ולקמן מפרש טעמא. כי חורא כרבלתיה דתרנגלא כשמלבין כתרו של תרנגול וסרה אדמימותו כאדם שנבהל ופניו מלבינין וסימנא בעלמא הוא לההיא שעתא ולאו משום דידע תרנגול. ומקשי' כל שעתא נמי חורא רוב שעות הוא מלבנת ואינה בחוזק אדמימותה ומפרקי' כל שעתא אית בה שוריאקי סומקי רוב שעות אע"פ שהיא מלבנת יש בה גידים אדומים אבל אותה [שעה] אין נשאר בה אדמומית כלל. גם ענוש לצדיק לא טוב לא טוב לצדיק לענש לאחר. תאנא משמיה דרבי מאיר בשעה שכל מלכי מזרח ומערב מניחין כתריהן בראשיהן ומשתחוין לחמה מיד כועם והיינו תלת שעי קמייתא שהן זמן אחרון [שדרך] מלכים לעמוד בו שכן דרך בני מלכים לעמוד בג' שעות. זהו פשטן של דברים אלא שצריכין אנו לבאר (אנו) שכל מקום שאתה מוצא כעס אמור כלפי המקום לא שכעס שולט בו כלל אלא לפי שעונש שמלך בשר ודם גוזר על עבדיו בזמן שחוטאין לפניו על ידי כעס לפיכך נקרא העונש שהמקום גוזר על בריותיו כעס וחמה וחרון אף וקצף וזעף. אהבה מבטלת שורה של גדולה חומתה של גדולה כדאמרי' התם (ב"ב ח') לשורא ולפרשא שמאהבתו של אברהם במקום מחל על גדולתו וחבש חמורו הוא בעצמו ולא רצה להמתין לנעריו ושנאה מבטלת שורה של גדולה שנאמר ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו משנאתו בישראל:


דף קה עמוד ב[עריכה]


מנשים באהל תבורך מאן נינהו נשים שנא' בהן אהל שרה רבקה רחל ולאה שרה ורבקה תרוייהו מחד קרא דכתיב ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו כלומר לאהל של שרה אמו רחל ולאה דכתיב ויבא לבן באהל יעקב ובאהל לאה כו' ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל. ומקשינן אורחא דעלמא למימר הכי לברוכה ליעל טפי מהנך אלא האי מ"ס דמנשים לאו לשון יתר הוא כענין שנאמר (משלי כ"ז) טוב שכן קרוב מאח רחוק אלא לשון מקצת כענין שנאמר ונתת מהודך הכא נמי גבי שלמה דכתיב ביה ייטב אלהים את שם שלמה משמך מעין שמך קאמר ולא יתר משמך. ופליגא דר"י בר חוני דאמר האי משמך יתר משמך קאמר שאין אדם מתקנא לא בבנו ולא בתלמידו בנו משלמה תלמידו דכתיב ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו אע"ג דקב"ה לא א"ל אלא דליסמוך חדא דכתיב וסמכת את ידך עליו ואזל איהו וסמך תרתי ידיה איבעי תימא אלישע דא"ל לאליהו ויהי נא פי שנים ברוחך אלי ולא איקני ביה אליהו ותו דאי איתא דאדם מתקנא בתלמידו לא הוה בעי מיניה אלישע מילתא דמיקני ביה רביה:

וישם ה' דבר בפי בלעם דבר שמונעו מלקלל ר' אלעזר אמר מלאך רבי יוחנן אמר חכה לשון משל הוא כענין שנאמר (ישעיה ל"ז) בסנחריב ונתתי חחי באפך ומתגי בשפתיך: אמר ר' אלעזר מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו לומר אלא שהפכן הקב"ה לברכה והכריחו לומר הפך ממה שהיה בלבו. בקש לומר כו'. אמר ר' אבא בר כהנא וכלן חזרו כל הקללות שהיו בלבו חזרו לכמות שהיו בלבו חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות שאין עתידין לפסוק מישראל לעולם שנא' ויהפך לך את הקללה ולא הקללות:


דף קו עמוד א[עריכה]


אמר ר' סימאי שלשה היו באותה עצה שגזר פרעה על הזכרים בלעם ואיוב ויתרו. וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משומו אל אוי לו למי שיחיה עצמו בשם אל כלומר למי שרוצה להתכבד ולהחיות עצמו בשם אל בשמו של מקום שנקרא עליו כבלעם שהיה חפץ להחיות עצמו בנבואתו והיינו דתנן (אבות פ"ד) אל תעשם עטרה להתגדל בהם: הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם היכן מצינו שהיתה לו לבלעם שלוחת פה בדבר שנאמר ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך שהשיאו עצה כדמפרש ואזיל ואיידי דאייתי ליה להאי קרא נקטיה לפרושיה מקמי דנימא מאי עצה אסביה והיינו דקא מקשי' מכדי כי אסביה עצה מידי דלעבדו מואב לישראל הוא דאסביה וא"כ מאי את אשר יעשה העם הזה לעמך אשר יעשה לעם הזה עמך מיבעי ליה דמשמע אשר יעשה עמך לעם הזה והאי דלא קא מקשינן הכי משום דכל היכא דלא מפכינן אלא פורתא עדיף טפי. ומפרקינן כאדם שמקלל לעצמו ותולה קללתו באחרים כלומר כשצוה הקב"ה לכתוב את דברי בלעם בתורה לא רצה לתלות את הקללה בישראל אלא תלאה במואב והיינו דכתיב העם הזה לעמך אבל בלעם לאו הכי קאמר אלא אשר יעשה עמך לעם הזה. מה עצה השיאו אמר אלהיהם של אלו שונא זמה כו' כו': רפידים רפיון ידים כלומר שריפו שם ידיהם מדברי תורה לפיכך בא עמלק ונלחם בם שם. ותקראן לעם רבי אליעזר אומר ערומות פגעו בהן כדי שיהא יצרם תוקפם ותקראן לשון פגיעה כדכתיב כי יקרא קן צפור רבי יהושע אומר שנעשו כולן בעלי קראין ותקראן לשון קרי מקרה לילה: ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב בלעם מאי בעי התם א"ר יוחנן שהלך ליטול שכר כ"ד אלף שהפיל מישראל בעצתו דכתיב ויהיו המתים במגפה כו' אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב היינו דאמרי אינשי גמלא אזל למבעי קרני אודני דהוו ליה גיזונהו מיניה הגמל שהלך לבקש לו קרנים לא דיו שלא נתנו לו קרנים אלא אף האזנים שהיו לו חתכום הימנו. כתיב בדברי הימים ואת בלעם בן בעור הקוסם כו' ומתמהי' קוסם נביא הוה ופריק רבי יוחנן בתחלה היה נביא ולבסוף כשהשיא עצה להכשיל את ישראל נסתלקה הימנו רוח הקדש ונעשה קוסם. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי מסגני ושלטי הויאן לגברי נגדי, מי שהיתה אשת סגנים ושליטים עושי מלחמה כשמתו בעליה אינה יכולה לינשא אלא למי שדרכן לישא כלי מלחמה וכיוצא בהן ואפילו לנגדין שבידן מעצד וכשיל ומגירה וכיוצא בהן שהן מעין כלי מלחמה ואף בלעם הרשע יון שהיה נביא מתחלה והיה יודע עתידות על ידי נבואתו אף על כפי שנסתלקה הימנו רוח הקדש לא יכול להניחן אלא נשתדל בדברים אחרים שקטנים מן הנבואה בכמה מעלות כדי לידע עתידות. והרגו בני ישראל בחרב מכדי עד השתא בבני ישראל קא משתעי אמאי איצטריך הרגו בני ישראל אלא לומר לך שהרגוהו בכל מיני הריגות של בני ישראל והיינו ד' מיתות בית דין כיצד עשו זה אוחז האבן בידו זה מדליק את הפתילה לזרקה לתוך פיו וזה אוחז את החרב בידו ושנים תופסין בסודרין וכיוונו זריקת האבן עם זריקת הפתילה לתוך מעיו והתזת ראשו ומשיכת הסודרין בבת אחת אבל זה אחר זה אין כאן ד' מיתות ב"ד דגברא קטילא הוא דקא קטלי ואזלי ואיכא דדייק לה מדכתיב על חלליהם ולאו מילתא היא דההוא קרא גבי מלכי מדין כתיב:


דף קו עמוד ב[עריכה]


אמר ליה [מר] בריה דרבינא לבריה בכולהו הני דאין להם חלק לעוה"ב לא תפיס אל תרבה לדרוש בהן לגנאי חוץ מבלעם שכל זמן שאתה מוצא לדרוש בו לגנאי דרוש ביה.

והשתא נקיטי' למדרש בדואג כתיב דואג באל"ף וכתיב דוייג ביו"ד בתחלה קודם לידתו של דואג היה יושב הקב"ה ודואג שמא יצא רשע זה לעולם לאחר שיצא אמר ווי שיצא זה. ח"ו שיש דאגה ויללה לפניו אלא דברה תורה כלשון בני אדם והאי דאגה ויללה דקאמרינן כלפי דואג נינהו אי נמי כלפי דידיה ועיקר הדברים הללו שאע"פ שאין הקב"ה גוזר על הצדיקים להיות צדיקים ולא על הרשעים להיות רשעים אלא נותן כח ביד כל אדם לטוב ולרע כדאמרינן (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים והדין נותן יודע הוא מי שעתידין להיות צדיקים ומי שעתידין להיות רשעים ואל יקשה לך הואיל ואפשר שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע כיצד אפשר שיודע לו מתחלה אם עתיד להיות רשע והרי אפשר שיהיה צדיק ונמצא שלא ידע דבר על בוריו ואם גלוי לפניו שאי אפשר שיהיה צדיק מפני מה הוא עונשו והרי אי אפשר לו שיהא צדיק והואי ליה אנוס אל תעלה כיוצא בדברים הללו על לבך לפי שידיעת המקום לכל דבר שהוא רוצה לידע אינה כידיעת שאר הנמצאות לפי שהוא יודע את הכל מחמת שהוא סבת הכל וכיון שהוא יודע את עצמו נמצא יודע את הכל בלי שליחות ד"א שיהא מתמצע בנתים וכי תימא כיון דידע דעתיד האי גברא למהוי רשע אמאי קא בארי ליה מפני שאין הקב"ה דן את בריותיו על העתיד להיות עד שיצא הדבר לידי מעשה וכי תימא כיון דידע וקא בארי ליה אמאי דואג לא תיקשי לך דהאי דאגה לאו כלפי שכינה אלא כלפי דואג וכלפי העולם שנתחייב בעבורו שאין הקב"ה חפץ במיתתן של רשעים שנאמר (יחזקאל לג יא) חי אני נאום ה' אם אחפץ במות הרשע והדין נותן אלא רוצה הוא שישובו מחמת עצמן כיון שיודע שאינן שבין הוא דואג להן ולא שדאגה שולטת בו כדרך ששולטת בכל הנבראות אלא דרך משל היא למי שדעת אחרים קשה לפניו אע"פ שאין מגעת אליו וכי תימא מאי שמא יצא זה מי איכא ספיקא קמיה גם לשון זה משל הוא כדרך שנאמרו בו איברים שמצויין באדם אע"פ שאין לו איברים כך נאמר בו לשון ספק שנופל על בני אדם אע"פ שאין לפניו ספק וכן דרך בני אדם כשהן דואגין על דבר שעתיד להיות אומרים לשון שמא לפי שספק הוא להן אם יהיה ואם לאו: אמר רב יצחק מאי דכתיב מה תתהלל ברעה הגבור כו' אמר לו הקב"ה לדואג מה תתהלל ברעה מפני מה אתה מדבר לשון הרע על דוד ואתה גבור בתורה אי נמי מה תתהלל ברעה הגבור בכחך שהרגת את הכהנים והלא חסד אל נטוי עליך כל היום שאתה עוסק כל היום בתורה שנאמר בה ותורת חסד על לשונה. מה לך לספר חוקי כשאתה מגיע לפרשת מרצחים, טובא איכא באורייתא, ופרשת מספרי לשון הרע דכתיב ותדבר מרים ואהרן במשה וכתיב זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים מה אתה דורש בהן. א"ר יצחק מאי דכתיב יראו צדיקים וייראו ועליו ישחקו בתחלה כשרואין אותו שחוטא והולך ומצליח ייראו שמא חס ושלום ניתנה רשות לרשעים לשלוט בצדיקים ולבסוף כשמת בחצי ימיו ישמחו. ויש אומרים ייראו שלא ילמד אדם ממעשיו מתוך שחוטא והולך ומצליח. ואמ"ר יצחק מאי דכתיב חיל בלע ויקיאנו, אמר דוד לפני הקב"ה ימות רשע זה, א"ל חיל בלע ויקיאנו אי אפשר שימות בלא ימיו עד שתשכח תורתו אמר לפניו מבטנו יורשנו אל, אל תמתין לו עד שיקאנו מאליו אלא ימהר אל ויורישנו מבטנו:

ואמר רב יצחק מאי דכתיב איה סופר ואיה שוקל איה סופר שסופר כל אותיות שבתורה כלומר שבקי בחסירות ויתרות שוקל ששוקל כל הקלין וחמורין לידע איזה קל מחבירו ואיזה חמור כדי לדון ק"ו וגז"ש זה מזה איה סופר את המגדלים שהיה שונה שלש מאות הלכות פסוקות במגדל הפורח באויר. רב האיי גאון ז"ל, הוי יודע כי זה המגדל האמור כאן אינו מגדל של בנין אלא מגדל של עץ הוא הנקרא בלשון ישמעאל כאזנה וכי ההיא דתנן בעירובין (ל"ה.) נתנו במגדל ונעל ואוקי' במגדל של עץ ובאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים קא מפלגי וזה אשר נאמר כי היא פורח באויר אינו מצוי אלא בתורת מעשה נס או בשם או כשם שמעמידין את הברזל באבן שואבת הנקראת מגניטס ומגדל הפורח באויר שהיו דואג ואחיתופל שונין בו כמה הלכות משנה היא באהילות פ"ד מגדל שעומד באויר טומאה בתוכו כלים שבעביו טהורין טומאה בעביו כלים שבתוכו טהורים ר' יוסי אומר מחצה על מחצה היה עומד בתוך הבית טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס כלים שבינו לבין הארץ ושבינו לבין הכותל ושבינו לבין הקורות אם יש פותח טפח טמאין ואם לאו טהורין טומאה שם הבית טמא. אלו עיקרים גדולים שיכולין דואג ואחיתופל וכיוצא בהן להוציא בהן ספיקות וענפים וענפי ענפים וזה שאמרנו מגדל הפורח באויר לפי שכל דבר שהוא באויר שלא על עמוד ולא תלוי בחוט ולא בשלשלת נקרא פורח באויר כדרך שהעוף פורח ועומד באויר תדע דתנן (חגיגה י'.) היתר נדרים פורחין באויר אין להן על מה שיסמוכו ובסופה שנינו הלכות שבת וחגיגות ומעילות כהררים תלויין בשערה מכלל דרישא אין להן אפי' מסמך קטן. ולמדנו שכל מקום שאומר פורח באויר לכך הן מתכוונין. ועוד כתב גאון ז"ל דהאי מגדל דאיירי ביה היינו כי ההיא דתנן בעירובין נתנו במגדל ונעל לפניו כו' וזה שהיו דואג ואחיתופל מוציאין ענפים ושאלות כגון חלוקות אלו של רבה ודר"י ואביי (שם) לענין אהל או כלי ולענין היסט מחמת כחו או רעדה מחמת כחו. מיהו קשיא עלן אהאי פירושא דהא התם לא קא מיירי בפורח באויר. ואיכא למימר דכי קא מדמי להן לאשמועינן דהאי מגדל הפורח באויר לאו של בנין הוא אלא כי ההיא דעירובין דמיירי בשל עץ ולעולם כשפורח באויר ולענין טומאה וטהרה קאי. ואיכא דאמרי דהאי פורח באויר דקאמר לאו שעומד באויר ממש כדאמרי' באהילות הוא אלא במגדל שמונח על גבי קרקע ומאי פורח באויר דקאמרינן שאין לו עיקר בתורה על מה שיסמך כענין ששנינו היתר נדרים פורחין באויר אין להן על מה שיסמוכו. ויש אומרים שלש מאות הלכות במגדל הפורח באויר לעשות כישוף להעמיד מגדל באויר כגון שלש מאות הלכות בנטיעת קישואין (לעיל סנהדרין ס"ח.) ולאו מילתא היא חדא דא"כ מאי הלכות פסוקות דקאמרינן ותו בעיי למה לי. וכתב רבינו שלמה ז"ל משום רבו שאמר מפי השמועה מגדל הפורח באויר מחוגה עליונה של למ"ד מפני מה כפופה למטה ולאו מילתא היא דמאי שנא הא משאר אותיות דלא מיירו בגווייהו ותו מאחר דתנו בה תלת מאה טעמי בעיי למה לי:

אמר רב אמי ארבע מאה בעיי הוו בעו דואג ואחיתופל כו' ואיתימא רבא רבותא למבעי בעיי והא בשני רב יהודה כל תנויי בנזקין הות כל תלמוד שלהן לא היה אלא בסדר נזקין שלנו לפי שלא היו' מרבין להעמיק ואנן קא מתנינן ש"ס ואנו לומדין כל ש"ס מתלמוד שלנו שהוא גדול ויש לפרש בשני רב יהודה כל תנויי בנזיקין הוה לא היו מרבין להעתיק ולדרוש ולהקשות אלא בסדר נזיקין בלבד מפני מעשים הבאים לפניהם בכל יום אבל בשאר סדרים לא היה איכפת לן להעמיק אלא לישב את המשנה ולסדר שמועות שנאמרו מפני האמוראין בלבד ואנן קא מתנינן ש"ס אנו מרבין לדרוש ולהעמיק בכל ששה סדרים. ואלו רב יהודה כלומר ועוד דאלו רב יהודה כי הוה מטי במס' טהרות בתחלת פ"ב גבי האשה שכובשת ירק בקדרה ונגעה בעלה חוץ לקדירה במקום הנגוב אעפ"י שיש בו כביצה הוא טמא והכל טהור נגעה במקום המשקה אם יש בו כביצה הכל טמא אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור חזר לקדירה הכל טמא אי נמי כי הוה מטי במס' עוקצין תחילת פ"ב גבי זיתים שכבשן בטרפיהן טהורין לפי שלא כבשן אלא למראה לא הוה מיתבן להו הני מתניתא שפיר. ואמרו הויא דרב ושמואל קא חזינא הכא עומק גדול אני רואה שצריך כאן כהויא דרב ושמואל וקושיות שהיו מקשין זל"ז. ואנן קא מתנינן התם בהני מתניתא תליסר מתיבתא י"ג קושיות. ואלו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה כשהיה שולף נעלו האחד ללכת יחף כדי שירדו גשמים לא היה מספיק לשלוף את השני עד שהגשמים יורדין כדאיתא בתעניות ואנן מצערינן נפשין בתענית והולכין יחפין כל היום ואין המקום משגיח בנו אלא קב"ה ליבא בעי הכא נמי גבי דואג ואחיתופל אע"פ שהיו מפלפלין בתורה משאר בני אדם הואיל ולא היה לבם שלם עם המקום אין להן מעלה יתירה בכך.

והני מתניתא הואיל ואתו לידן מפרשינן להו לפום מאי דאחזו לנא מן שמיא משום דחזינן מקצת רבוותא דלא הוה מידכר האי מתניתא דהאשה שכובשת ירק בקדירה היכא תנינן וסלקא דעתי' דבמס' עוקצין היא ופירשה אגררא דמס' עוקצין כגון שנגעה בשרשין ואפ"ה הוה תמיהא ליה משום דלא אשכחיתה במס' עוקצין ואנן בדקינן בתרה ואשכחנן לה במס' טהרות בתחילת פ"ב ולא שייכא בההוא פירושא דידיה כלל והשתא מפרשינן לה בסייעתא דשמיא והדין פירושא, האשה שהיתה ראשון לטומאה והיתה כובשת ירק של חולין בקדירה בחומץ או בשאר משקין שמכשירין את האוכל לקבל טומאה ונגעה בעלה חוץ לקדירה במקום הנגוב כלומר שהוכשר תחילה במשקה ואח"כ נגב אעפ"י שיש בעלה כביצה שמטמא טומאת אוכלין הוא טמא והכל טהור שהרי הוכשר מתחילה ואעפ"י שחזר ונגב מקבל טומאה לעצמו אבל לטמא את השאר לא דהו"ל שני ואין שני עושה שלישי בחולין, נגעה במקום המשקה חוץ לקדרה אם יש בו כביצה הכל טמא שהרי ראוי לטמא אוכלין ומשקין ומטמא כל המשקין שעליו וכיון שנטמאו משקין שעליו נעשו תחילה והן חוזרין ומטמאין את הקלח הסמוך להן ונעשה הקלח שני והוא חוזר ומטמא משקין שבקדירה להיות תחילה ונמצא הכל טמא מחמת משקין שבקדירה וכי תימא ותיפוק לי דהא נגע במשקה עצמו ניטמא המשקה מחמת מגעה ואפי' אין בו כביצה נמי הכל טמא אמרי נהי דאיטמי מחמת מגעה מקום מגעה אבל אידך לא דהו"ל משקה טופח ואינו חיבור, ואם אין בו כביצה הוא טמא שאין צריך כביצה אלא לטמא אחרים אבל טומאת עצמו אפי' בפחות מכביצה טמא והכל טהור שהרי אין ראוי לטמא משקין שבו כדי שיחזורו המשקין ויטמאו את השאר ואי משום דנגעה איהי במשקה כיון דלא נגעה איהי במשקה דנגע ביה בקלח [לא] מיטמי ההוא משקה דנגע ביה בקלח כדאמרן ולא מיטמי קלח, חזר לקדירה אע"פ שאין בו כביצה הכל טמא דהא איטמו להו משקין דנגעה בהו והדרי מטמו להו למשקין דאיתינהו בקדירה דכי אמרינן משקה טופח לא הוי חיבור טופח לטמא משקה טופח הסמוך לו אבל לטמא משקין הרבה הנוגעין בו ודאי מטמא אוכל כדתנן בסוף פירקא קמא דמסכת טהרות ואם יש ביניהן משקה טופח אף בתרומה הכל טמא, ואם תשאל וכיון דנגעה ביה בעלה אמאי לא איטמי כוליה קלח דאדיק ביה והו"ל שני ולהדר קלח וליטמינהו למשקין שבקדירה אמרי משום הכי מיירי תנא בכובשת משום דכבוש דרכו לימוח וכיון שאלו היה מגביה את העלה היה נפרד ולא היה הקלח עולה עמו לא הוי חיבור:

ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום כלומר ששימש מיטתו ביום כדי שיהא לבו שבע ולא יהרהר אחר אשה אחרת ויכשל בנסיון ונתעלמה ממנו הלכה אבר קטן יש בו באדם בזמן שמשביעו ונותן לו רצונו הוא רעב ומתאוה יותר ובזמן שהוא מרעיבו סרה תאותו והוא שבע:


דף קז עמוד א[עריכה]


וירא אשה רוחצת מעל הגג, הוה חיפא רישא תחתותי כילתא היתה חופפת ראשה תחת הכילה בא שטן ונדמה לו כציפור וישב מעל הכילה פתק ביה גירא זרק בו חץ להכותו סלקא לכילתא ואיגליא וחזיה הרים החץ את כנף הכילה ונתגלת האשה וראה אותה מיד וישלח וידרש לאשה והיינו דכתיב בחנת לבי פקדת לילה על עיסקי לילה צרפתני לראות אם אני עומד בנסיון ולא מצאת מי יתן ויהיה רסן בפי ואל יעבור פי דבר שאמרתי לפניך בחנני ונסני, זמותי לשון זממא שהוא רסן בלשון תלמוד. הא דאמרינן עבדא זכי למאריה פי' משבר את דבריו ומנצחו. תנא דבי ר' ישמעאל ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית כלומר שעלתה במחשבה לזוגן אלא שאכלה פגא לא המתין לה עד שיגיע זמנה לינשא לו בהיתר אלא קפץ ובא עליה בלא זמנה כאדם שיש לו תאנה ואינו ממתין עד שתחנט פגיה אלא קופץ ואוכל תאניה פגין:

אמר ר' יהודה אמר רב אפילו בשעת חליו של דוד קיים י"ח עונות לי"ח נשים שהיו לו שנאמר יגעתי באנחתי בחליי אשחה בכל לילה מטתי אשחה לשון שיחה של תשמיש כדאמרינן התם (נדרים כ':) אינו מדבר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה כדתנן (כתובות י"ג.) ראוה מדברת עם אחד בשוק:

אמר ר' יהודה בקש דוד לעבוד ע"ג כלומר להראות לבני אדם שהוא עובד ע"ג ולא ח"ו לעבוד ממש אלא למראית העין כדי שיאמרו שראוי היה לאותו צער הבא עליו ואל יהרהרו אחר מדותיו של מקום וכל כך למה כדי שלא יתחלל ש"ש על ידו כדמפרש טעמא לקמן, אמר ליה חושי מ"ט נסבת יפת תואר אמו של אבשלום שלקחת במלחמה דכתיב וראית בשביה אשת יפת תואר ואח"כ גיירה ונשאה והוליד ממנה אבשלום אי נמי תיומתא של תמר היה שנתעברה משניהם בביאה ראשונה שבא עליה בגויתה במלחמה דכתיב (דה"י א' ד') אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור וליכא למימר דבעבירה באה לו דכתיב ולא סר מכל אשר צוהו כו' רק בדבר אוריה החתי ועוד אבשלום אחוה דתמר הוה דכתיב (שמואל ב יג א) ולאבשלום אחות יפה ושמה תמר וקי"ל דתמר בת יפת תואר הויא דכתיב ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך ואי ס"ד דהורתה בקדושה הואי הויא ליה (אחדשה) [אחותא] דאמנון והיכי הוה שריא ליה והכי איתא בפרק כ"ג (סנהדרין כ"א.):

דרש ר' דוסתאי דמן בירי למה דוד דומה לסוחר כותי שרצונו להוסיף בדמים כדי שלא יפחתו לו מסחורתו אף דוד רצה לקבל עליו יסורין כדי שימחל לו אותו עון ואל יפחתו לו מזכיותיו שאלו היה רוצה שיפחתו לו מזכיותיו לא היה צריך לקבל עליו יסורין והיינו דאמרינן אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע שגיאות מי יבין מי יוכל להבין חטא שבא לידו בשוגג כדי שיזהר ממנו א"ל שביקא לך אמר לפניו מנסתרות נקני זדונות שבסתר אמר ליה שביקא לך אמר לפניו גם מזדים חשוך עבדך זדונות שבפרהסיא דלא לישתעו בי רבנן לומר שאין לו חלק לעה"ב אמר ליה שביקא לך אמר לפניו אל ימשלו בי אז איתם שלא יכתב סורחני במקרא אמר ליה אי אפשר שמשעה שנעשה מעשה עלה במחשבה להכתב ואי אפשר לעקרה ומה יו"ד שנטלתי משרי דכתיב שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה היה עלבונה עומד וצווח לפני כמה שנים מאברהם ועד ששלחתי מרגלים והוספתיו ליהושע שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע כל הפרשה כולה שלך עאכ"ו שלא תעקר אמר לפניו ונקיתי מפשע רב שאהיה מנוקה מעון גדול שעשיתי אמר לו היחתה אש בחקו כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כו' אמר ליה כל הכי נטרד ההוא גברא כל כך יהא נטרד ולא תהא לו תקנה אמר ליה קביל עליך יסורין כו' וכשבנה שלמה בית המקדש בקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים דבקו שערים זה בזה אמר כ"ד רננות לא נענה כ"ד מזמורים שבתהילים דמתחיל בהו בלשון קריאה או בלשון צעקה ושעוה ותפילה ותחינה ורינה כלהו רננות מיקרו אמר שאו שערים ראשיכם כו' ולא נענה כיון שאמר ה' אל תשב פני משיחך נענה באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה מחמת בשתם וידעו כל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון:


דף קז עמוד ב[עריכה]


פיסקא וגחזי. ומנא לן דרשע גמור הוה. וילך אלישע דמשק כו'. מאי עבד אבן שואבת את הברזל שנקראת בלשון ערבי מגטינס תלה לעגלון של ירבעם והעמידו באויר כדי להראות לעם שמאליו הוא עומד באויר ויתעו אחריו כיצד תלה לה ציפה אותה ברזל מכאן ומכאן והעמיד שתי אבנים שואבות בשתי כתלים שמכאן ומכאן והעמיד את העגל באמצע. ואיכא דאמרי שם המפורש חקק לה בפיה והיתה מכרזת במעשה נס ואומרת שני פסוקים הללו אנכי ה' אלקיך ולא יהיה לך אלהים אחרים על פני והיו העם חושבין שכנגד עצמה היא אומרת והשם לא גרם לומר אלא כנגד המקום. ואיכא דאמרי דרבנן דחה מקמיה, חכמים שבאין ללמוד תורה לפני אלישע היה גחזי דוחה אותם מלפניו ולא היה מניחן ליכנס לפניו ואלישע לא היה יודע בכל זאת והיינו מחטיא את הרבים, דכתיב ויאמרו בני הנביאים לאלישע הנה נא המקום אשר אנחנו יושבים שם לפניך צר ממנו ורבו התלמידים והיה המקום דחוק להן ולבתר דאדחי גחזי כתיב האי קרא מכלל דעד האידנא לא דחוק לא היה המקום דחוק להן מפני שהיו מועטין:

ת"ר לעולם תהא שמאל דוחה למי שראוי לדחותו וימין מקרבת כלומר שתהא מדת קרוב גדולה ממדת דחיה לא כאלישע שדוחפו לגחזי בשתי ידיו כו' ולקמן מפרש היכי הוה מעשה כו'. העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר. ומתמהי' ומי שקל כולי האי כסף ובגדים בלחוד הוא דשקל. אמר ר' יצחק באותה שעה היה אלישע יושב ודורש בשמונה שרצים האמורין בתורה כיון דאזל גחזי ושקל ואפקיד ואתא לגבי אלישע חזייה אלישע לצרעת דקא פרחה עילויה רישיה ידע דשקל מיניה דנעמן מידי מדקא דבקה ביה צרעת נעמן אמר לו רשע דומה אני שהגיע העת ליטול שכר שמונה שרוצים שלמדת שנטלת מנעמן ממון מרובה כדי לקנות בו שמונה דברים כנגד שמונה שרצים וצרעת נעמן תדבק בו כו':

תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת לא יקרב אדם יצרו בשתי ידיו שלא יבא לידי עבירה ולא ירחיקנו לגמרי אלא מעט כדי שיתרחק מן האיסור שאם הרחיקו לגמרי נמצא בטל והעולם לא נברא אלא לפריה ורביה שנאמר (ישעיה מ"ה) לא תהו בראה לשבת יצרה וכן תינוק ואשה דעתן קלה עליהן ואם מקרבן בשתי ידיו ואינו מיסרן יוצאין לתרבות רעה ואם דחאן בשתי ידיו נמצא טורדן מן העולם: ת"ר שלשה חליים חלה אלישע שנאמר ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו חלה חד חליו תרי אשר ימות בו תלתא:

מתני' דור המבול אין להן חלק לעה"ב ואין עומדין בדין שנאמר לא ידון רוחי באדם לעולם, לא תשוב רוחם לגופם לחיות לעולם ומאחר שאין רוחם שבה לגוף נמצא שאין עומדין בדין שאין הנפש והגוף נדונין אלא כאחד דרך קלקולן כמו שפירשנו בתחילת פרק זה, ומפני מה אינן עומדין בדין לקבל עונשן לפי שדין בעונש שקבלו בעה"ז שהביא הקב"ה עליהן את מי המבול. אנשי סדום אין להם חלק לעה"ב בטובה הצפונה בו לצדיקים שנקראת עה"ב סתם אבל עומדין לקבל ענשן אעפ"י שקבלו מקצת עונשן בעה"ז שהמטיר המקום עליהן גפרית ואש מן השמים לפי שהרבו להרשיע יתר מדור המבול כדכתיב [זעקת] סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד וראויין היו ליענש בעה"ז ובעה"ב. ומנין שאין להן חלק לעה"ב שנאמר ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד אלמא רשעים גמורים הוו וממילא שמעת דאין להן חלק לעה"ב ואיבעי תימא משום דכתיב וחטאים בעדת צדיקים בעדת צדיקים אינן עומדין אבל עומדין הן בעדת רשעים. ר' נחמיה אומר אלו ואלו אינן עומדין בדין שנאמר על כן לא יקומו רשעים במשפט אלו אנשי דור המבול דלא כתיב בהו חטאים אלא רע דכתיב וירא ה' כי רבה רעת וכתיב אוי לרשע רע (ישעיה ג') וחטאים בעדת צדיקים אלו אנשי סדום דכתיב בהו חטאים וקא דריש ר' נחמיה דהאי דכתיב בעדת צדיקים לאו לאפוקי עדת רשעים הוא אלא למעוטינהו מעמידה בדין לגמרי הוא דאתא כלומר לא יעמדו בדין כעדת צדיקים שעומדין אמרו לו בעדת צדיקים אינן עומדין אבל עומדין הן בעדת רשעים:


דף קח עמוד א[עריכה]


ת"ר כו' ר' מנחם בר' יוסי אומר חיין הן ונידונין אלא שמדתן קשה משאר רשעים שנשמתן שורפתן שנאמר רוחכם אש תאכלם כלומר רוחם נעשת להן כאש ואוכלתן. ת"ר דור המבול לא נתגאו אלא בטובה שהשפיע להן הקב"ה כו' ר' יוסי בן דור מסקית אמר לא נתגאו אלא בשביל גלגל העין יש אומרים שהיו רואים טובתן שלימה ויש אומרים שהיו זונין אחר עיניהן ולפי שגלגל העין דומה למים לפיכך דן אותם במים שנאמר נבקעו כל מעינות תהום רבה מעינות תהום כנגד עיניהן *דכתיב נבקעו כל מעינות תהום רבה וכי בטלה גזירת המבול ואסתכרו להו לא אסתכרו כלהו דכתיב ויסכרו מעינות תהום ולא כתיב כל מעינות כדכתיב ברישא אלמא אשתיירו מינייהו. והיינו דאמר ר' יוחנן שלשה נשתיירו מאותן מעינות של דור המבול שהיו חמין כדאמרינן לקמן ברותחין קלקלו ברותחין נידונו. כל בשר משמע אפילו בהמות וחיות ואדם מלמד שהרביעו כו'. אמר ר' אבא בר כהנא וכולן חזרו לברייתן לבר מתולשמי דלא הדר שעדיין הוא ספק כדאיתא בשחיטת חולין דקא חשיב ליה התם בהדי ח' ספיקות:

החמס קם למטה רשע מלמד שזקף עצמו כמקל והיינו קם למטה דמטה היינו מקל כדכתיב ואת המטה הזה תקח בידך ואמר לפניו רבש"ע לא מהם כלומר אין חפץ בהם ולא מהמונם כו' ולשון משל הוא שהרי אין החמס דבר הנמצא שיזקוף עצמו כמקל אלא משל הוא שחשבו המקום כאלו היה גוף והיה זוקף עצמו כמקל לפניו ואומר כדברים הללו ואיבעי תימא כנגד מדת הדין ואיבעי תימא כנגד הדבר הגזול. ואף על נח נחתם גזר דין למיתה בעון דורו שאין העולם נידון אלח אחר רובו שנאמר כי נחמתי כי עשיתים וסמיך ליה ונח ודרשינן ליה נמי אקרא דקמיה כלומר נחמתי כי עשיתים ואת נח אלא שמצא חן בעיני ה' שהטה עליו חסדו ואמיתו ועשה עמו לפנים משורת הדין:

וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. אמר הקב"ה יפה עשיתי מתחילה כשקנסתי אותם מיתה שתיקנתי להם קברות בארץ ולא דנתי אותם במבול שאילו דנתי אותם מתחילה במבול כאחת לא היתה פרידה טובה זו יוצאה מהם והאי דכתיב ויתעצב אל לבו מילתא אחריתי קאמר ויתעצב אל לבו על רעתם. דבר אחר וינחם ה' אמר הקב"ה לא יפה שתיקנתי להם קברות בארץ (ישראל) אלא טוב להביא עליהם את המבול. וח"ו שיש שגגה לפניו שהרי אין חכמתו מחמת דבר אחר אלא מחמת עצמו לפיכך אין לך רגע שמתעלמת ממנו וכל מקום שאתה מוצא בתורה ובנביאים ובכתובים לשון הזה לשון משל הוא לפי שאיבד את מעשה ידיו ונראה כאלו נחם על עשייתן ולעולם מתחילה ע"מ כן בראם שאם יהיו מתוקנין מתקיים ואם יהיו מקולקלין יפרע מהן. וא"ת והלא מתחילה גלוי וידוע לפניו שעתידין לקלקל מפני מה בראם מפני שאין המקום דן את בריתיו על העתיד עד שיצא הדבר לידי מעשה והאי דאמרינן דלאו שפיר עבד לישנא דאיתמר גבי בני אדם נקט ולאו דוקא קאמרינן אלא הכי קאמרינן דההוא מידי דעבד מעיקרא לאו שפיר דמי לקיומיה השתא והכי קאמר לא טוב עתה לקיים מה שעשיתי תחילה שתיקנתי להם קברות בארץ אלא טוב עתה להביא את מי המבול והאי דכתיב נמי ויתעצב אל לבו ח"ו שיש עצב לפניו שאין לך עצב שלא בראו המקום ואיך יוכל הנברא לשלוט בבוראו אלא הוא גם הוא משל הוא לומר לך שהיה הדבר נחוץ לפניו לאבדן כאלו היה מתעצב אל לבו על עשייתן. ואית דמפרשי יפה עשיתי שתיקנתי להם קברות בקרקע יפה עשיתי שאיבדתי דור רשע כזה והאי דאמרינן לא יפה עשיתי שאיבדתי דור רשע כזה ולאו מילתא היא חדא לישנא דתיקנתי להם קברות בקרקע לא דייק הכי ותו דהיכי יכלינן לפרושי וינחם ללישנא בתרא לא יפה עשיתי שאיבדתים והא כי כתיב האי קרא מיקמי דנייתי מבול כתיב ותו הא כתיב אמחה את האדם כו' כי נחמתי כי עשיתים אלמא לפום פשטא כי איחרט לאו משום דאייתי עלייהו מבול איחרט אלא משום דעבדינהו:

נח איש צדיק תמים כו' א"ר יוחנן בדורותיו כנגד דורותיו שהיו רשעים היה נח נחשב צדיק אבל כנגד דורות אחרים לא היה צדיק ור"ש בן לקיש אמר בדורותיו היה צדיק כ"ש שאלו היה בדורות אחרים של צדיקים היה צדיק יותר לפי שהיו ידיו מתחזקות יותר לעבוד את השם:

דרש ר' יוסי כו' דמן קסרי מאי דכתיב קל הוא על פני מים כו' שהיה מתושלח הצדיק מוכיח אותם אמרו לו ומי מעכב את המבול עכשיו שלא יבוא אמר להן פרידה טובה יש לו להוציא מכם נח הצדיק עתיד להוציא מזרעכם לפיכך אינו מביא עליכם מבול עכשיו שאם היה מביא עליכם מי המבול הרי כולכם חייבים ונמצא מאבד את כולכם ונמצא צדיק זה בטל מן העולם והיינו דכתיב קל הוא על פני מים נח עתיד לעמוד מזרעכם שעתיד להנצל ממי המבול בתיבה שתהא קלה ומשוטט' על פני המים ואחר שיעמוד צדיק זה תקלל חלקתם בארץ והם השיבו לא נפנה דרך כרמים כדבעינן למימר קמן. ויש אומרים פרידה אחת יש לו להוציא מכם מתושלח הצדיק ימות קודם ולא יהא נידון עמכם ולאו מילתא היא דהא במתושלח גופיה קאי והיכי לימא אנפשיה פרידה טובה יש לו להוציא מכם ואי נמי תימא דבנח קאי כדאיכא במקצת נוסחי דלא דייקי לא אתיא שפיר דהא לישנא דיש לו להוציא מכם לא דייק הכי, ותו למה לי' למימר, לישזביה למשותלח כמה דשיזביה לנח, אמרו לו אם כן לא נפנה דרך כרמים מאחר שיש דבר שמעכב את המבול מלבוא לא נפנה דרך טובה שיש בה מועיל כדרך זו של כרמים שאדם הולך בה ונהנה ואוכל מענבים שבכרמים ויש אומרים לא נפנה מדרך כרמים שהיא דרך משובשת בקוצים וברקונים אלא נלך בה ולאו מילתא היא דאם כן מדרך כרמים מיבעי ליה:


דף קח עמוד ב[עריכה]


דרש רבא מאי דכתיב לפיד בוז לעשתות שאנן מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואומר להם דברים שקשים כלפידים והם מבזים אותו והיינו דכתיב לפיד בוז שהיו בוזין לתוכחות קשין כלפיד ואומרים לו לנח זקן תיבה זו למה היה אומר להם הקב"ה מביא עליהן מבול אמרו לו מבול של מה הוא מביא אם של אש יביא [יש] לנו דבר אחד ועיליתא שמו ואין האש שולטת בו ואם של מים הוא [אם] מן הארץ הוא מוציא את המים יש לנו עששיות של ברזל שאנו מחפין את כל הארץ מלמטה ואם מן השמים הוא מוריד יש לנו דבר אחד שמעכב את המים מלבוא ועקוב שמו אמר להם מבין עקבי רגליהן הוא מוציא את המים אם הוא רוצה ואין יכולין לחפות רגליהם בברזל. אמר רב חסדא דור המבול ברותחין קלקלו בשכבת זרע שהיא רותחת שנאמר כי השחית כל בשר את דרכו ברותחין נידונו דכתיב וישכו המים שנחו המים מרתיחתן כענין שנאמר וחמת המלך שככה שנחה מרתיחתה.

ויהי לשבעת הימים מה טיבן של שבעת הימים הללו אמר רב אלו ימי אבלו של מתושלח הצדיק וכן אתה מוצאן לפי חשבון הדורות שממתושלח ועד המבול שהגיעו ימיו של מתושלח עד המבול. ד"א לשבעת הימים ששינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית לפי ששינו את מעשיהם והיינו דכתיב לשבעת הימים ששינה (שקבע) עליהן מעשה שבעת ימי בראשית. ד"א לשבעת הימים שקבע להם זמן קטן אחר זמן גדול אולי יחזרו בתשובה זמן גדול דכתיב והיו ימיו מאה ועשרים שנה זמן קטן ז' ימים. ד"א לשבעת הימים שהטעימן מעין העוה"ב שבא אחר אלפים שנה דאמר אביי (לעיל סנהדרין צ"ז.) שיתא אלפי שני הוי העולם וחד חרב כדי להודיען מה איבד ואמאי קרי להו ז' ימים דכתיב (תהילים צ ד) כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כו':

צהר תעשה לתיבה כו' [ואל אמה תכלינה מלמעלה, דבהכי כו'.] פי' תיבה שעשה נח היתה רחבה מלמטה וצרה והולכת עד למעלה עד שהיה רחבה כלה מלמעלה עד אמה ברוחב לפי שבכשיעור הזה יכולה לעמוד על פני המים שאלו היה רחבה מלמעלה כרחבה מלמטה לא היתה יכולה לעמוד במים אלא היתה מתהפכת לכאן ולכאן.

מנין שנאסרו נח ובניו בתוכה בתשמיש המטה דכתיב ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך זכרים לחוד ונקבות לחוד וכי נפקו כתיב צא מן התיבה אתה ואשתך עמך [ובניך] ונשי בניך עמהן מלמד שהותרו בתשמיש אמ"ר מכאן שנאסרו מתחלה בתשמיש:

ת"ר שלשה שימשו בתיבה, וכולן לקו, כלב ועורב וחם כלב שיהא נקשר בשלשלת או בדבר אחר כדי שלא יזיקו. ויש לפרש כלב נקשר בשעת תשמיש. חם לקה בעורו שיצא ממנו כוש שהוא שחור והוא היה בכורו. ונ"ל שמתשמיש המטה ששימש בתיבה נולד לו. עורב רוקק יש אומרים רוקק הזרע מפיו לפי הנקבה:

וישלח את היונה מאתו מאי שנא גבי יונה דכתיב מאתו ומאי שנא גבי עורב דלא כתיב הכי אמ"ר ירמיה מכאן שדירתן של עופות טהורין אצל צדיקים לפי שמכירין בצדיקים והולכין אצלן מין אצל מינו. והנה עלה זית טרף בפיה עלה זית למה לה והלא היה מספק לה נח הצדיק מזונותיה דכתיב ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל כו' אלא מפני שמתק לה עלה זית זה שהמציא לה המקום אע"פ שהיה מר יתר ממזונות מתוקין שהיתה נוטלת מיד בשר ודם והיינו דאמרינן אמרה יונה כו':

למשפחותיהם יצאו מן התיבה א"ר ירמיה בן אלעזר למשפחותם ולא הם למשפחותם יצאו שלא חסר מהם אפי' אחד ולא הם כלומר שלא יצאו בריאים כמו שהיו לפי שצער גדול היה להן בתיבה כשהיו מזונותיהן מסורין בידי בשר ודם כדאמרינן לעיל. אמר ליה אליעזר לשם רבא בריה דנח ועל שום חשיבותיה קרי ליה רבא. כתיב גבי חיה ועוף למשפחותיהם יצאו ולא הם כדאמרן אתון היכי נפקיתו כלום הייתם בריאים וטובים כמו שנכנסתם או לאו. אמר ליה צער גדול היה לנו כו'. אריא אישאתא זנתיה חמה זנה אותו שכן דרך חמה לבטל תאותו של אדם מאכילה, דאמר רב, גמרא קאמר לה, לא פחית משיתא ירחי ולא טפי מתריסר ירחי זינא אישתא ואית דאמרי לא פחית משיתא יומי ולא טפי מתריסר יומי ולא מילתא היא דא"כ אריא היכי זנתיה אישתא תריסר ירחי [הא] כתיב בשנת שש מאות שנה לחיי נח כו' וכתיב ויהי באחת ושש מאות שנה כו' ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ וידבר ה' אל נח צא מן התיבה וכי תימא דילן מי ניחא האיכא עשרה יומי טפי מתריסר ירחי לא קשיא דכי קאמר רב לא טפי מתריסר ירחי לאו לאפוקי תריסר ירחי חד יומא קאמר אלא לאפוקי תליסר ירחי.

אורשינא שם חיה אשכחיה נח אבא דגאני בסיגפא [בסיפא] דתיבותא בירכתי התיבה אמר ליה את מי לא בעית מזונך האידנא ואמאי לא אתית למיבעא מזוניך מינאי אמר ליה חזיתיך דהוה טרחת בהדי כולהו אמינא לא אצערך אמר ליה אבא אית לך צערא מצעראי יהא רעוא דלא תימות שנאמר ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים והאי מורשינא חול שמיה בלשון מקרא אלמא מורשינא לא מיית ולאו למימר דלא מיית כלל אלא דמפיש חיי טפי משאר חיות, והני מילי כולהו דקאמרינן דאמר ליה עורב לנח כולהו הני בהמות וחיות לאו מעשה נס הוה אלא אף בהמות וחיות ועופות אית להו שיחה דמשתעו בה להדדי ולאו דיבור ממש אלא סימני בעלמא כעין שיחת דקלים ומאן דחכים ידע לה לשיחה דידהו כדאמרינן בבבא בתרא (קל"ד.) גבי רבן יוחנן בן זכאי דהוה ידע שיחת דקלים וכל שכן נח דהוה חכם ונביא, והא דאמרינן אמר ליה אליעזר לשם רבא כתיב למשפחותיהם יצאו מן התיבה אף ע"ג דאכתי לא איתיהיבא אוריתא עד משה רבינו גמרא הוה בידיהו דהכי הוה ואיבעי תימא כולה אוריתא מיכתב הוה כתיבא גבי אברהם ואיפקודי הוא דלא הוו מיפקדי עילוה עד דאתא משה.

אמר ליה שם רבא לאליעזר כי אתו עליכו מלכי מזרח ומערב דכתיב ויהי בימי אמרפל מלך שנער כו' וכתיב ויחלק עליהם לילה כו' היכי יכליתו להו אמר ליה קב"ה אותביה לאברהם מימין יקריה וכי הוה שדינן עפרא לגביהו הוו חרבי וכי הוה שדינן גילי קש הוה גירי שנאמר מזמור לדוד נאם ה' לאדוני שב לימיני. איכא דאמרי אליעזר עבד אברהם אמרה להאי מזמורא והיינו דקאמר לאדוני. וקשיא לן עלה א"כ מזמור לדוד מזמור לאליעזר עבד אברהם מיבעי ליה אלא מסתברא דדוד אמריה ודכולי עלמא באברהם קאיי מדכתיב לקמיה נשבע ה' אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק שיהיה כהן לאל עליון ולפי שהקדים ברכת עבד לברכת רבו דכתיב ברוך אברהם והדר ברוך אל עליון ניטלה כהונה מזרעו וניתנה לזרעו של אברהם, וכתיב מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו והיינו אברהם דהוה מארם נהרים שהיא במזרח דכתיב מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם מאי קדם אילימא לשון ראשית מי איכא טורא דלא הוי מששת ימי בראשית אלא מאי קדם מזרח כדכתיב ימה וקדמה וצפונה ונגבה וכתיב יתן בעפר חרבו כקש נדף קשתו כלומר יתן העפר חרבו וקש נדף קשתו:


דף קט עמוד א[עריכה]


נחום איש גם זו כל מילתא דפורענותא דהוה מתרמיא ליה אמר גם זו לטובה פעם אחת שלחו חכמים בידו ארגז של זהב של אבנים טובות ומרגליות לבי קיסר הלך ולן בדרך באותו מלון שהיו בו עכו"ם באו בני המלון ונטלו את הארגז בלילה מתחת ראשו וגנבו מה שבתוכו ומלאוהו עפר השכים בבקר ומצאו מלא עפר אמר גם זו לטובה הלך לביתו של קיסר ונתן לו ארגז מלא עפר אמר קיסר אין זה אלא שיהודים רוצים לשחק בי אמר לו עפר זה מעפרו של אברהם הוא נסה בו והיה כדבריו ושלחו בכבוד שמעו בני המלון שמלאו את הארגזים ואת השקים עפר וחשבו כי כך היתה מדת העפר ובאו לבית קיסר ואמרו לו אותו עפר שהביאו לך היהודים דורון שלנו הוא והנה הרבה ממנו במלון אמר להן הביאו לי ממנו ואנסה בו הביאו לו ונסה ולא היה כדבריהם והרגם:

דור הפלגה אין להן חלק לעוה"ב, מאי עבוד אמרו מה לנו לבקש רחמים מלפני המקום על הגשמים נבנה מגדל ונעלה לרקיע ונכה אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו, מחכו עלה במערבא אם כן ליבני אחד טורא א"כ הוא שלא נתכוונו אלא לעלות לרקיע היה להן לבנותו על אחד ההרים הגבוהים ומפני מה בנו אותו בבקעה. אלא אמ"ר אלעזר לא נתכוונו לרקיע כלל אלא כדי שיהא להן מקום גבוה לדור בו מפני ג' דברים אחד ליישב במקום גבוה כדי שלא יהא נח ליכבש ואח' כדי לעלות ולעשות מלחמה משם בכל חרבותיהם ואחד כדי לעבוד שם ע"ג שכן דרך עובדי ע"ג לברור להן מקום גבוה כדכתיב על ההרים הרמים: אר"י מגדל שלישו התחתון נבלע בקרקע ושלישו העליון נשרף ושליש האמצעי קיים:

אמר רב יוסף בבל בורסי סימן רע לתורה שמשכח את התלמוד שכן נגזר על אותו מקום שיהו כל העומדין שם שכחנין ולפיכך שכחו בוניו לשונם דאי אמרת דלא נגזרה גזרה אלא אהנהו דבנו ליה מאי נפקא מינה הא אפשר דאתו אחרינו ודיירי ביה ובנו ליה טפי. מאי בורסי אמר רב אשי בור שפת ואית דגרסי בור שאפי ומפרשי לה בור שנתרוקן ממימיו שהרי משכח את אדם כל מה שלומד, שאפי [כמו השופה] יין לחמרים (תוספתא הביאה הרי"ף ס"פ הזהב):

פיסקא אנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב כו'. דרש רבא מאי דכתיב חתר בחשך בתים יומם חתמו למו שהיו חותמים בתי גנזיהן של בעלי בתים בריח אפרסמון ביום ובאין וחותרין בחשך והיינו דאמרי' מלמד שהיו נותנין עיניהן בבעלי בתים ומפקידין אפרסמון אצלו כדי שיהו יודעין היכן בעלי בתים מצניעין ממונן שכן דרך השומרים להניח את הפקדון בבתי גנזיהן כדי שיהא משומר יפה ובאין בלילה לבית שהיה אפרסמון מונח בתוכו וחותרין אותו. דרשה ר' יוסי בציפורי איחתרן ההיא ליליא תלת מאה מחתרתא בציפורי ע"י ריח אפרסמון שהיו הגנבים מפקידין אצל בעלי בתים כו'. כי נח נפשיה דר"י [שפעי] מרזבי דצפרי דמא ומן השמים הראו להן כך כדי להגיד מעלתו של ר"י. דאית ליה תורא כו' כך היתה מדתן של אנשי סדום מי שיש לו שור מחייבין אותו לרעות בהמות העיר יום א' ומי שאין לו כלום מחייבין אותו לרעות שני ימים הואיל ואין טורח בשלו וזו מדת חמס היא שמי שיש לו בהמה משלו וצריך לרעותה נוח לו לרעות אחרות עמה שהרי אינו בטל ממלאכתו כלום כדאמרי' התם (ב"מ ס"ט.) דאמרי אינשי גבול לתורך גבול לתורי אבל מי שאין לו בהמה לרעות אינו יכול לרעות בהמה אחרת אפי' שעה אחת לפי שהוא בטל ממלאכתו.

ארבעה דייני הוו בסדום וכלהו איקרו על שום עובדיהו דמחי ליה לאיתתא דחבריה ומפלא אמרי ליה נקטה וניעברינה לך תפשנה ונבא עליה ונעברנה לך במקום העובר שהפילה. דפסיק ליה לאודנא דחמרא אמרי ליה הבה ניהליה עד דקדחה תן לו את החמור ויהיה אצלו עד שתצמח אזנו ויחזירנו לך כשהוא שלם שאין ראוי שיחזירנו לך בעוד שהוא חסר. דפדע ליה לחבריה הפוצע את חבירו אומרין לו לפצוע תן לו שכר הקזה שהיית צריך להקיז דם. אליעזר עבד אברהם נזדמן שם פעם אחת והיה נושה זוז באחד מהן אמר לו תן לי זוז שיש לי בידך (נטליה לוה) [נטל הלוה] אבן ופצעו בא לפני הדיין אמר לו לאליעזר תן לו זוז אחד שכר הקזה פצעו אליעזר לדיין ואמר לו גם אני נושה בך זוז תנהו לזה בשכר הדם שהוציא ממני. הויין להו כרסיאת' היו להן כסאות להשכיב עליהן את האורחין כשהיה האורח ארוך יתר מן הכסא היו חותכין ממנו כדי לקצרו להשוות מדתו למדת הכסא וכשהיה קצר מן הכסא היו מותחין אותו. היתה ריבה אחת ביניהן שהיתה מוליכה פת לעניים בחשאי נתגלה הדבר וסכוה בדבש והעמידוה על אגר שורי על גג החומה באו הדבורים ואכלוה ועל דבר זה נחתם עליהם גזר דין:


דף קט עמוד ב[עריכה]


דעבר במעברא העובר את הנהר על הגשר נותן זוז אחד לאנשי העיר והעובר במים ברגליו נותן שנים מפני המים שהעלה מן הנהר ברגליו. דהוה רמי ליבני מי שהיה מסדר לבנים ומגבילן היו אנשי העיר באין וכל אחד מהן נוטל לבינה אחת והיה כל אחד אומר לו לא נטלתי אלא אחת ואין בה שוה פרוטה כדי שאתחייב להחזיר לך:

פיסקא עדת קרח אינה עתידה לעלות כו'. אמר רב און אשתו הצילתו אמרה לו מה לך להחזירך מחלוקת אם משה רב אתה תלמידו ואם קרח נעשה רב מ"מ אתה תלמידו אמר לה מה אעשה (שהראו לו) [שקראו לי] בעצה להסכים עמהן ונשבעתי עמהן שלא אחלוק עליהן אמרה לו יודעת אני שכל הישיבה קדושים הם ואין מסתכלין בערוה שב בביתך ואני אצילך השקתהו יין והשכיבתו כדי שיהא ישן בשעה שקוראין ולא ידע ולא יעבור על השבועה וישבה על פתח האהל וסתרה שערה כל מי שהיה בא לקרות את בעלה היה רואה אותה וחוזר לאחוריו כדי שלא יסתכל בה דקי"ל (ברכות כ"ד.) שער באשה ערוה בין כך ובין כך נבלע קרח ונמצא און ישן בביתו בשלום:


דף קי עמוד א[עריכה]


אשתו של קרח אמרה לו הראית מה עשה משה הוא נעשה מלך וגם לאהרן אחיו מנהו כ"ג וגם בני אהרן עשאן סגני כהונה ואם באת תרומה הוא אומר תהא לכהן ואף מעשר ראשון שאתם נוטלין אותו אינו מניחו לכם כולו אלא אומר לכם תנו ממנו מעשר לכהן ועוד שגוזז שער ראשיכם דכתיב והעבירו תער על כל בשרם והוא משחק בכם כדרך שמשחקין בכפותא אית דאמרי כפותא צואה כדאמרינן בפרקין בכפותא דחמרא. אמר לה גם הוא עושה כן שגוזז את שערו ונותן מעשר מן המעשר לכהן. א"ל כיון שכל הגדולה שלו היא שהרי הכל נעשה כמצותו נוח לו לבזות עצמו עמכם כדי שתשמעו לו לבזות אתכם כענין שנאמר תמות נפשי עם פלשתים ולא עוד אלא שאומר לכם תנו חוט א' של תכלת על כנפי בגדיהם ואם התכלת חשובה היא מפני מה אתה נותן חוט אחד בלבד (הוא) [הבא] טליתות שכולן צבועות תכלת וכסה בם כל בני ישיבתך:

ויקם משה וילך אל דתן שלא רצה לנהוג שררה לעצמו אלא הלך אצל מי שקטנים ממנו מכאן שאין מחזיקין במחלוקת ואגררא דאין מחזיקין במחלוקת אייתינן נמי הא דר' יוסי בר חנינא דאמר כל החולק על מלכות בית דוד ראוי להכישו נחש דכתיב ויזבח אדוניהו כו' אדוניהו חולק על בית דוד הוה דהא מקמיה הכין אשתבע דוד מלכא לבת שבע למנוייה לשלמה בריה בדוכתיה כדמוכח בתחילת מלכים דכתיב כי כאשר נשבעתי לך בה' אלהי ישראל לאמר:

אמר ר' אבהו כל המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר שכינה שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה וכי תעלה על דעתך שישראל מהרהרין אחר שכינה אלא מתוך שהרהרו אחר משה מעלה עליהם הכתוב כאלו דברו בשכינה ובמשה ד"א אי ס"ד דאחר שכינה הרהרו למה להן להרהר אחר משה כלום מתרעמין על העבד שעשה מצות רבו.

ואמר רבי לוי משאוי ש' פרדות לבנות של מפתחות היו של בית גנזיו של קרח לשון הבאי הוא וכלן מפתחות של עור ומנעולין של עור הא קמ"ל דנפישי להו טובא טפי דאי הוה דפרזלא לא הוו כולי האי משום דתקיל ליה טעונה טפי וכולה מילתא לשון הבאי הוא.

אמ"ר יוחנן קרח לא מן הבלועין ולא מן השרופין [כו' במתניתא תנא קרח מן השרופין ומן הבלועין היה מן הבלועין] דכתיב ותבלע אותם ואת קרח מן השרופין דכתיב ואש ילאה ותאכל את החמשים את לרבות את קרח ד"א מדכתיב מקריבי הקטורת וקרח נמי הוה בהדייהו דכתיב ואתה ואהרן איש מחתתו. ור' יוחנן אמר לך כי כתיב ואת קרח לאו מוסיף על ענין ראשון הוא אלא ואת קרח אבמות העדה קאי ואידך קרא דאת לית ליה מ"ט דאת לא דריש.

דרש רבא מאי דכתיב שמש ירח עמד זבולה אית דאמרי לה משום דכתיב לעיל מיניה ותבקע ארץ כלומר בשעת ביקוע הארץ עלו שמש וירח לזבול ואני אומר ממקומו הוא מוכרע דכתיב שמש ירח עמד זבולה וכתיב יהלכו בתחילה עמד ולבסוף יהלכו מפני חיציו של מקום מלמד שעלו שמש וירח מרקיע שלהם לרקיע שעל גביו ששמו זבול כדאיתא בחגיגה (י"ב:) ואמרו לפני כו' אמר להן בכבודי לא מחיתם כשעשו ישראל את העגל וכמה עכו"ם שהיו מכעיסים לפני המקום בכבוד בשר ודם מחיתם. והאידנא עד דמחי להו לא נפקי, מאותה שעה גזר עליהן שלא יצאו בכל יום עד שיזרוק בהן חיציו ולאו חצים ממש אלא עונש בעלמא, ואית דגרס והאידנא עד דמחו לא נפקי אינן יוצאין עד שממחין בכבודו של מקום:


דף קי עמוד ב[עריכה]


מתני' דור המדבר אין להם חלק לעוה"ב כו' ר' אליעזר אומר עליהם הוא אומר כורתי בריתי עלי זבח שנכרת להם ברית על עסקי זבחים וקרבנות והיינו דור המדבר שקיבלו את התורה ונכרת עמהן ברית על עסקי קרבנות ד"א עלי זבח דכתיב בהו וישחטם במדבר, וקמא דוקא. ר' שמעון בן מנסיא אומר באין הן לעוה"ב שנאמר ופדויי ה' ישובון פדויי ה' שצריכין השבה אלו דור המדבר שנפדו ולא נכנסו לארץ: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שבקה ר"ע לחסידותיה שהיה רגיל לדבר טוב על ישראל כדלקמן שהרי היה יכול לדרוש שיש להן חלק דכתיב זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר ולא דרש:

מתני' עשרת השבטים אינן עתידין לחזור ממקום שהגלה אותן מלך אשור כו' ואית דאמרי דוקא הך דרא אבל בניהם ודורות הבאין יש להן חלק רבי אומר באין הן לעוה"ב שנאמר ובאו האובדים בארץ אשור אלו עשרת השבטים: שבקיה ר"ע לחסידותיה דהו"ל לזכונייהו מהאי קרא דשובה משובה ישראל דמשמע אעשרת השבטים דקרי להו משובה ישראל דאי אשבט יהודה ובנימין בגדה קרי להו דכתיב צדקה נפשה משובה ישראל מבגדה יהודה. מאי חסידותיה דר"ע דתניא קטנים בני רשעי ישראל כו' ר"ע אומר באין הן לעוה"ב שנאמר שומר פתאים ואומר גדו אילנא וחבלוהי ברם עיקר שרשוהי בארעא שבוקו בנבוכדנצר כתיב שנגזר עליו לטרדו ואעפ"כ נשאר בלשצר בנו במקומו אלמא אעפ"י שנגזרה גזרה על האבות לא נגזרה גזרה על הבנים אלא מה אני מקיים אשר לא יעזב להם שורש וענף שלא יניח להן לא מצוה ולא שיירי מצוה לעוה"ב אלא ישלם להם שכרם בעוה"ז לאלתר כדי לטרדם מן העוה"ב ד"א שלא יניח להן מצוה ולא שיירי מצוה להקל מעונשן אלא כל מצות שעשו אין מועילין להן מפני עונותיהן שרבו על זכיותיהן:

איתמר קטן מאימתי זוכה לעוה"ב ר' חייא ור' שמעון בר' חד אמר משעה שנולד דכתיב יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד כלומר יגידו צדקה שעשה לעם נולד מאי נולד אילימא עם שהוא נולד מי איכא עם דלא הוי נולד אלא משנולד וחד אמר משעה שסיפר שנאמר זרע יעבדנו יסופר לה' לדור זרע שעתיד לעבדו לעוה"ב זה מספר צדקתו לדורות:

איתמר רבינא אמר משעה שנזרע במעי אמו אעפ"י שהפילתו יש לו חלק לעה"ב שנאמר זרע יעבדנו. רב נחמן בר יצחק אמר משעה שנימול שנאמר עני אני וגוע מנוער יש אומרים אפילו מנערותי ראוי אני לומר בי לשון גויעה דכתיב בצדיקים ויגוע ויאסף אל עמיו ולאו מילתא היא ומסתברא מפשטיה דקרא מדכתיב עני אני וגוע מנוער שאני עני ומת מנערותי מחמת צער המילה שאני סובל וכי תימא מנא ליה מהכא דאית [ליה] חולקא לעלמא דאתי מדקא משתבח דוד במילתא ש"מ מעליותא היא ולא סגיא דליכא אגרא:


דף קיא עמוד א[עריכה]


ופערה פיה לבלי חק חד משמע למי שמשייר אפילו חק אחד ור' יוחנן אמר למי שאינו עושה אפילו חק אחד אבל עשה אפילו חק אחד לא: והיה בכל הארץ נאום ה' פי שנים בה יכרתו יגועו [כו'] אמר ר' שמעון בן לקיש שלישית זרעו של שם בן נח והיינו זרעו של ארפכשד שיצא הימנו אברהם ואע"ג דארפכשד חומשא הוי דכתיב בני שם עילם ואשור כו' אפ"ה נפיש ליה זרעיה טפי מחד מהנך והו"ל תולתא ועל האי תולתא כתיב (שם) והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף כו' ואשתכח דמימעטי ליה זרעו של ארפכשד טובא וקא מימעטי ישראל משום דישראל נפישי טפי מחד מתלתא בזרעיה. אמר ליה ר' יוחנן לא ניחא ליה למריהו דתימא להו הכי לצרפינהו לישראל (כוליה) [כולי האי] אלא שלישית של נח והיינו שם שיצא ממנו אברהם ואשם כתיב והבאתי את השלישית באש וכיון שצרף זרעו של שם ככסף וכזהב (ומצאו) [ויצאו] עילם ואשור ולוד וארם וגם אדום וישמעאל שבאין מזרעו של אברהם לסיגים וישראל לזהב סגור וכסף צרוף מזוקק שבעתים. ויש לפרש דר' יוחנן לאו אישראל לחודיהו קא קפיד אלא אאומות העולם קא קפיד נמי והכי מסתבר:

ולקחתי אתכם אחד מעיר. יתיב רב כהנא קמיה דרב ויתיב קאמר דברים ככתבן כו' חזייה רב לרב כהנא דקא חייף רישיה חופף ראשו ומעדן עצמו אמר ליה לא תמצא התורה במי שמחיה את עצמו עליה אלא במי שמצער עצמו עליה ואינו חושש בתפנוקי עצמו אלא לעסוק בתורה, והיינו דדרשינן התם (ברכות ס"ג:) זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו באהל:

תניא ר' סימאי נאמר ולקחתי אתכם לי לעם ונאמר והבאתי אתכם אל הארץ מקיש יציאתן של מצרים לביאתן לארץ מה ביאתם לארץ לא נכנסו לארץ מששים רבוא שיצאו ממצרים מבן עשרים ועד בן ששים אלא שנים בלבד יהושע וכלב אף יציאתן ממצרים לא יצאו מאותן שהיו במצרים אלא שנים מכל ששים רבוא ואותן שנים עלו לששים רבוא והשאר רשעים היו לפיכך מתו בשלשת ימי אפלה כדי שלא יראו מצרים במפלתן אמר רבא וכן לימות המשיח אין זוכין לינצל אלא שנים מששים רבוא שנאמר וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים מפשטיה דקרא שמעת לה דכתיב וכיום עלותה מארץ מצרים ואית דדרשי לה מדכתיב וענתה לשון עניות ודלות ומיעוט:

וימהר משה ויקד ארצה וישתחו מה ראה באותן י"ג מדות שמיהר והשתחוה בשמחה רבי חנינא בן גמליאל אמר ארך אפים ראה ראה מדתו של מקום שהוא ארך אפים ושמח ומיהר והשתחוה דרך הודאה ר' אמר אמת דכתיב רב חסד ואמת ראה מדתו של קב"ה שהוא אמת ואין דברו חוזר ריקם וידע שסופו לקיים הבטחתו לישראל לפיכך מיהר להשתחוות בשמחה וי"א ראה מדתו של קב"ה שדן את האדם באמת ונתיירא שלא יתחייבו ישראל כלייה כשהוא דן אותם בדין גמור ומיהר והשתחוה לקב"ה להתפלל שלא יהא דן אותם לפי מעשיהם: תניא כמ"ד ארך אפים ראה דתניא כשעלה משה למרום כו' מדקא טרח משה לאוקומי מדת ארך אפים לרשעים ש"מ ארך אפים ראה והשתחוה:


דף קיא עמוד ב[עריכה]


רבי חגא שמעיה לההוא ינוקא דאמר עדותך נאמנו מאד לביתך נאוה קדש כו' אמר ש"מ מדחשיבא ליה ארך אפים לדוד למיבעי עלה רחמי ארך אפים הוא דראה משה והשתחוה והיינו דכתיב עדותך נאמנו מאד כלומר עדות שהבטחתנו בהן נאמנין הן לפיכך יהי רצון מלפניך שתאריך לנו אפך כמו שהבטחתנו:

אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק כלומר לתת מכבודו על ראשיהן כעטרה שנאמר ביום ההוא וגומר יכול לכל העושין צביונו ואעפ"י שחשובין בעיניהן ת"ל לשאר עמו למשים [עצמו] כשירים שנבזה ונמאס בעיני עצמו כשיורים שאין חשובין. ולרוח משפט, ששופט את רוחו ורודה את יצרו בשבט מוסר להמנע מן העבירה. ולגבורה, זה המתגבר על יצרו להיטיב את מחשבותיו ומתגבר עדיף מרודה דאלו רודה משמע שמושל בו בלבד ומעכבו ממחשבות הרעות כענין שנאמר (מ"א ה') וכי הוא רודה בכל עבר הנהר וכתיב וירדו בדגת הים אבל אינו יכול להיטיב מחשבותיו ואלו מתגבר משמע שמתגבר עליו ומנצחו ועושה רצונו. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מן השאר שעושין צביונו של מקום ואין בהן מדות הללו והלא כולם צדיקים הן אמר לו הקב"ה גם אלה ביין שגו גם אלה שאין בהן [מדות] הללו אעפ"י שיש בידם מעשים טובים כאן שגו כו':

מתני' אנשי עיר הנדחת, כיון דסליק ממילי דרוצח והדר פריש הני כלהו דאית להן חלק אגב גררא נקט (לישנא הדר) [לה] לפרושי אנשי עיר הנידחת לאסוקי נהרגי' דאתחיל לפרושינהו באידך פרקין (לעיל סנהדרין ע"ו:) דתנן אלו נהרגין הרוצח ואנשי עיר הנדחת, ואיכא דאמרי דאנשי עיר הנדחת כי אייתי להו הכא לאשמועינן דאין להן חלק לעה"ב והיינו דמייתי עלה קרא דיצאו אנשים בני בליעל מקרבך לומר שיצאו מקרב ישראל ומכללן שאין להן חלק לעה"ב כישראל ולאו מילתא היא חדא דא"כ הו"ל למתנא בהן בהדיא אין להן חלק לעה"ב כדתנן בהנך כלהו ותו היכי אתא לפרושי דיני שמים וקא מפרש דיני אדם דקתני אינן נהרגין ותו על כרחיך כיון דמיקטלי יש להן חלק לעה"ב כדאיתא בפרק נגמר הדין (מ"ז) אלא ודאי האי פירושא ליתיה כלל ואפירושא דילי סמכינן דפירושא מעליא הוא ולית ביה ספיקא. יצאו אנשים בני בליעל כו' הא למדת שאין נהרגין כלומר אין נידונין בהרג עד שיהו מדיחיה מאותה העיר דכתיב את יושבי עירם, ומאותו השבט דכתיב מקרבך מקרב השבט עצמו, ועד שיודח רובה דכתיב את יושבי עירם דמשמע כלהו ורובא ככלהו דמי, ועד שידיחוה אנשים דכתיב יצאו אנשים אבל אם הדיחוה נשים או קטנים או שהודח מיעוטה או שהיו מדיחיה מחוצה לה הרי אלו כיחידים עובדי ע"ג שנידונין בסקילה וממונן פלט. וצריכין שני' עדים והתראה לכל אחד ואחד, אאנשי עיר הנדחת קאי כדמוכח בברייתא לקמן, זה חומר ביחידים מבמרובים שהיחידים בסקילה לפיכך ממונן פלט י"א דמתוך שהחמירה עליהן תורה במיתתן הקלה עליהן בסופן ומרובים בסייף לפיכך ממונן אבד מתוך שהקלה עליהם תורה בתחילת' החמירה עליהם בסופן:

ת"ר יצאו אנשים בני בליעל יצאו הן ולא שלוחן שאם עשו שליח שלא מאותה העיר אי נמי אשה או קטן לדבר באזני אנשי העיר להדיחן אינה נעשית עיר הנדחת דאין שליח לדבר עבירה ובעינא מדיחיה מאותה העיר אי נמי אנשים וליכא, אנשים אין אנשים פחותים משנים ודייק לה מדלא כתיב איש כדכתיב בשאר עבירות, ד"א אנשים ולא נשים ולא קטנים מדלא כתיב יצאו בני בליעל, בני בליעל בנים בלא עול שפירקו עול שמים מצואריהן, מקרבך משמע באמצע ולא מן הספר עיר הסמוכה לארץ העמים וטעמא שמא ישמעו עכו"ם ויחריבו את ארץ ישראל, וידיחו את יושבי עירם ולא יושבי עיר אחרת שאין המדיחין משם, לאמר משמע שצריכין עידי אמירה לכל חד וחד וכיון שמחולקין הן צריכין נמי התראה לכל אחד ואחד ויש לפרש לאמר מלמד שצריכין עידי אמירה לכל אחד ואחד כלומר עידי התראה:

איתמר רבי יוחנן אמר חולקין עיר אחת לשני שבטים אם משיח בן דוד בא ובאין לחלוק ארץ ישראל ועיר אחת נופלת בין שני תחומין של שני שבטים חולקין אותה לשני שבטים חציה לשבט זה וחציה לשבט זה וריש לקיש אמר אין חולקין עיר אחת לשני שבטים אלא אותה העיר ניתנה עפ"י הגורל לאחד משני השבטים ויש אומרים תנתן לאותו השבט שרובה בתחומו ולא מסתבר דהא תינח היכא דאיכא רובא מהאי ומעוטא מהאי אלא היכא דאיכא פלגא מהאי ופלגא מהאי היכי עבדינן: איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש עד שיהו מדיחיה מאותה העיר ומאותה השבט קתני מיהת עד שיהו מדיחיה מאותו השבט מאי לאו ואע"ג דמדיחיה מאותה העיר ואפ"ה אי איכא מאותו השבט אין ואי לא לא הויא עיר הנדחת ומדקא קפיד אתרוייהו שמע מינה דזמנין דמשכחת לה דהוו מדיחיה מאותה העיר ולא מאותו השבט כגון שחצי העיר משבט זה וחציה משבט אחר ויצאו אנשים מחציה זה והדיחו את חציה השני ונמצאו מדיחיה מאותה העיר אבל לא מאותו השבט של נידחין דאי ס"ד לא משכחת לה דלהוו מדיחיה מאותה העיר ומשבט אחר לישמעינן עד שיהו מדיחיה מאותה העיר ותו לא ואנא ידענא דלא סגיא דלא להוו מאותו השבט אלא משום דמשכחת לה דלהוו מאותה העיר של נידחין ושלא מאותו השבט וש"מ חולקין עיר אחת לשני שבטים דאי אין חולקין היכי משכחת לה ומפרקי' לעולם אימא לך אין חולקין ומשכחת לה כגון דנפלה ליה בעיר אחרת נחלה בירושה מאמו שהיתה משבט אחר אי נמי דיהבו ניהליה במתנה: איתיביה ערים תשע מאת שני השבטים האלה מאי לאו דשקול ארבעה ופלגא מהאי שבטא וארבעה ופלגא מהאי שבטא כלומר שנטלו ארבע ערים מיהודה וארבע משמעון והיתה שם עיר אחת לשני שבטים דאי אין חולקין היכי משכחת לה דשקלי פלגא מהאי ופלגא מהאי ודחינן לעולם אימא לך אין חולקין ולאו דשקלי פלגא מהאי ופלגא מהאי אלא דשקלי ארבע מהאי שבטא וחמש מהאי שבטא ומתמהינן ושקלינן ארבע מהאי וחמש מהאי והלא מדת הדין לוקה ומפרקינן ארבע כל קבל חמש כלומר כגון שארבע של שבט זה שקולות כנגד חמש של שבט האחר ומקשינן אי הכי ליפרוש קרא פרושי היניהו שבט דשקול מיניה חמש והי ניהו דשקול מיניה ארבע ומדערבינהו ערובי משמע דעיר אחת שקול מתרוייהו אי נמי מדכתיב קרא סתמא משמע דבהדי הדדי שקלינן ושמע מינה חולקין וסלקא בקשיא כלומר שלשון הפסוק קשה לתרץ אליבא דמאן דאמר אין חולקין מיהו ראיה ברורה ליכא לאותוביה מינה:

איבעיא להו הודחו מאיליהן מהו ואתינן למפשטה מדקתני הדיחוה נשים או קטנים מיהת נהי נמי דנשים וקטנים כמאן דליתינהו דמו להוו כהודחו מאיליהן ודחינן לעולם אימא לך הודחו מאיליהן כמרובין דמו ואפ"ה כי הדיחוה נשים או קטנים כיחידים דמו מאי טעמא הנך דהודחו מאיליהן בתר נפשייהו גרירי אחר עצת עצמן הן נמשכין ואין חוזרין בהן הני בתר נשים וקטנים גרירי ואינן אדוקין בעבירה כ"כ ואפשר דהדרי בהו ולפיכך אין נעשין עיר הנדחת:


דף קיב עמוד א[עריכה]


פיסקא עד שיודח רובה כו' ואיבעיא לן כי הודח רובא היכי עבדינן דהא לא אפשר למידונינהו כולהו כחדא דהא בעו שני עדים והתראה לכל אחד ואחד וצריכינן למידיניה לכל חד וחד באפי נפשיה, ולא אפשר נמי למידן כל חד וחד באנפי נפשיה ולמקטליה מיד בסייף דמאן לימא לן דמיגמיר דינא דכולהו לחיובא כי היכי דלידיננהו כמרובין בסייף הא אפשר דלא מיחייבי אלא מיעוטא והוו להו כיחידים. אמר רב יהודה דנין את כל אחד מהן בפני עצמו ואם ראו שחייב מיתה גומרין את דינו לסקילה וחובשין אותו וחוזרין ודנין את השני וגומרים דינו לסקילה וחובשין אותו וכן כולם עד שיראו אם יתחייב רובה ואם לאו אם נתחייב רובה חוזרין וגומרין את דינן לעשותן עיר הנדחת ואם לאו יוצאין ליסקל. אמר ליה עולא א"כ נמצאת מענה את דינן ש"מ שמאחר שנגמר דינו של ראשון אסור לנו להשהותו מפני שכל שעה ושעה הוא מצפה למיתה ומצטער והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך, אלא אמר עולא דנין את הראשון וסוקלין אותו וכן כולן עד שישאר אחד ואותו אחד שנשאר מן הרוב הוא משלים את המומתין לרוב ומיתתו בסייף וכי תימא הא בעינא יושבי העיר ההיא לפי חרב וליכא התם בשהודח יתר מרובה או כולה דהוא הדין בזמן שהודחה כולה שדנין וסוקלין עד מחצה ומכאן ואילך דנין והורגין:

איתמר רבי יוחנן אמר דנין וסוקלין כדאמרן ריש לקיש אמר מרבין להן בתי דינין סנהדראות קטנות ומחלקין אותם על אותן בתי דינין כדי שיגמר דינן כאחד ויודע אם הודח רובא ואם לאו ולא יהא הראשון צריך להשהותו אחר שנגמר דינו עד שיגמר דין כלם בזה אחר זה אבל בלא ריבוי בתי דינין לא אפשר שהרי צריכים לחקור עידי כל אחד ואחד ושוהין בדבר הרבה וראשון ראשון שנגמר דינו אם אתה משההו נמצאת מענה את דינו ואם תאמר ישהו מלגמור את הדין עד שיקבלו עדות כולם ואין כאן עינוי בדין כל זמן שלא נגמר הדין כדמיברר בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ה.) חיישי' דילמא צריכי למשהא תלתא יומי או טפי ומנשו להו לטעמייהו כדאמרינן התם גבי טעמא דאין דנין בערב שבת ולא בערב יום טוב. ומתמהי' איני והאמר רב חמא כו' ואסיקנא דלא קטלי' להו מבי דינא קמאי אלא מרבין להם בתי דינין לעיין בדין כל אחד ואחד ולראות אם יש כאן רוב ואם לאו והדר מסקינן להו לב"ד הגדול של ע"א ומעייני נמי בדינייהו וגמרי להו לדינייהו וקטלינן להו ולא מצית למימר דב"ד הגדול לא צריכי לעיוני בדינייהו דסגיא להו בסהדותא דסהדי דמסהדי דאיגמר דיניהו באפי הנך בתי דינין כדתנן (מכות ז'.) כל מקו' שיעידו שנים ויאמרו מעידנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דינו של פלוני ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג משום דלא דמי דאלו התם בי דינא קמא חזי לההוא דינא ואיכא גמר דין מבי דינא קמא אבל הכא בי דינא קמאי לא חזו להאי דינא ואשתכח דליכא גמר דין מבי דיני קמאי כלל:

מתני' הכה תכה את יושבי כו'. החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום ולנה בתוכה והודחה עמה בזמן שלא נשתהו שם שלשים יום הרי אלו מצילין אותם כלומר מצילין את החמרת והגמלת עצמן לדונן כיחידים ולהציל את ממונם דכתיב את יושבי העיר והני לאו יושבי העיר נינהו. ואית דמפרשי לה לאידך גיסא כגון שנשתהו שם שלשים יום ולא הודחו עמהם ומאי מצילין אותם דקתני שחמרת וגמלת אלו ראוין להציל את יושבי העיר שלא לדון במרובים בזמן שהחמרת וגמלת משלמי' למיעוט כלומר לעשות את הנידחים מיעוט וה"ה נמי שגורמין לעשותה עיר הנדחת בזמן שמשילמי' לנידחים לעשותם רוב אלא הא פסיקא ליה טפי דחמרת וגמלת אין דעתם מעורבת עם בני העיר להיות נידחים עמהם ולא דייק:

החרם אותה ואת כל אשר בה מכאן אמרו נכסי כו' כו' בברייתא מפרש להו, ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה אם אין לה רחוב עושין לה, רחובה דהשתא נמי משמע. היה רחובה חוצה לה כונסין אותו לתוכה הורסין את החומות המפסיקין בין רחובה לבתים שבתוכה ובונין לה חומה מחוץ לרחובה כדי שיהיה רחובה מתוכה שנאמר אל תוך רחובה, מצוה מן המובחר ברחובה שהיה לה קודם לכן ומצוה נמי ברחוב שבתוכה מדכתיב אל תוך הא כיצד כונסין אותו לתוכה ויש אומרים כונסין אותו לתוכה צריך לעשות לה רחוב מתוכה ולאו מילתא היא דא"כ עושין לה רחוב אחר בתוכה מיבעי ליה. ומדקתני כונסין אותו משמע אההוא קמא כדפרשינן. שללה ולא שלל שמים מכאן אמרו ההקדשות שבתוכה יפדו ואי אפשר לומר ישרפו לאחר פדיון דא"כ אשתכח דמעיקרא חייל איסור הנאה עלייהו וא"כ היכי אלימי למתפס פדיון. ותו לא לישתמיט תנא וליתני יפדו וישרפו לאחר פדיון אלא על כרחיך לא שרפינן להו כלל והאי דקתני יפדו ולא קתני פליטים כדקתני גבי נכסי צדיקים שבחוצה לה אי נמי מצילים אותם כדקתני גבי חמרת וגמלת הא קמ"ל דאלימי למתפס פדיון דלית בהו איסור הנאה כלל דאי תנא פליטים אי נמי מצילים אותם הוה אמינא אצולי הוא דמצלי' להו משריפה מיהו היתר הנאה נמי לגבוה לית בהו קמ"ל. אי נמי הא קמ"ל דראוייה לפדותה ויוצאין לחולין כשאר הקדשות ולא חייל עלייהו איסור הנאה למפרע. ותרומות ירקבו מוקים לה בגמרא בתרומה ביד כהן דממונא דידיה היא ובדין הוא דתיזיל לשריפה אלא כיון דאיקראי קדש לא מזלזלינן ביה כולי האי. וכך פי' רש"י ז"ל, מיהו קשיא לי אי ס"ד מדאורייתא בת שריפה היא היכי קיימי רבנן ומבטלי מינה מצות שריפה. ואמטול הכי מסתברא דהאי דלא שרפינן להו משום דכיון דאיקרו קדש אע"ג דמטו לידו הן שלל שמים מיקרו דכהנים כי קא זכו [מגבוה קא זכו] וכל היכא דאיתינהו ממונא דגבוה נינהו ורחמנא הוא דזכי להו לכהנים למיכלינהו בטהרה ולזכונינהו להדדי ובדין הוא דלישתרו באכילה אלא כיון דמטו ליד כהן ודמיא לממוניה אחמירו רבנן עלייהו משום חומרא דעיר הנדחת למיסרנהו בהנאה ואמטול הכי כו' מיהו לקמן משמע בגמרא לקמן דטעמא דתרומות דירקבו משום דממונא דכהן נינהו ובדין הוא דליבעו שריפה ורבנן הוא דעבדו להו תקנתא כדבעינן לברורי לקמן דמותיב רב יוסף ללישנא קמא דרב חסדא: מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו, מעשר שני מתני' דברי הכל היא [בין לר"מ] דאמר מעשר ממון גבוה הוא בין לרבנן דאמרי ממון בעלים הוא ומוקים לה בגמרא לקמן במעשר שני דעיר אחרת דאסקוה לירושלים ונפול מחיצות החומה והודחה אותה עיר אחרת שהיה המעשר משם הילכך משרפיה לא אפשר דהא שלל שמים הוא ומיכליה לא אפשר דהא נפיל מחיצות ומפרקיה משרפיה נמי לא אפשר דאין פודין מעשר שני אלא ברחוק מקום דכתיב כי ירחק ממך המקום הילכך יגנז ואי משום דקלטוה מחיצות ונראה לאכילה ושוב אין לנו להוציאו משם ולא לעשות בו דבר אחר שמוציאו מידי אכילה האמר רבא מחיצה לקלוט את המעשר שלא יוציאנו מירושלם ולא שיעשה בו דבר שמפסידו מאכילה דרבנן הוא וכי גזור רבנן היכא דאיתניהו למחיצות היכא דליתינהו למחיצות לא גזור רבנן והני מילי לר"מ דאמר מעשר ממון גבוה הוא אבל לרבנן דאמרי ממון בעלים הוא מדאורייתא בת שריפה הוא דשללה קרינא ביה ורבנן הוא דעבדו ליה תקנתא בגניזה כי היכי דלא לזלזולי ביה, וכתבי הקדש נמי אע"ג דממון בעלים נינהו כיון דכתיב ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה' ליכא למשרפינהו. וכי תימא מאי שנא גבי תרומות דקתני ירקבו ומאי שנא גבי מעשר שני דבעי גניזה משום דתרומה עדיפא טפי שהרי אסורה לזרים וטעונה רחיצה ידים ורגלים והערב שמש וכיון דשייכא בה קדושה טפי בעיא יקרא טפי:

ת"ר החמרת והגמלת העוברת כו' אם נשתהו שם שלשים יום הן בסייף וממונן אבד דהוו להו כיתבי מתא. ורמינ' עלה הא דתנן בפרק השותפין שרצו כמה יהא בעיר ויהיה כאנשי העיר לתת חלקו בצרכי ציבור י"ב חדש והתם מוקים לה בפסי העיר אלמא לא הוי מאנשי העיר עד י"ב חדש וברייתא קתני ל' יום אמר רבא לא קשיא הא למהוי כבני מתא כבני העיר הנולדים בתוכה בעי י"ב חדש הא למיהוי כיתבי מאתא יושבי העיר הדרים בה בשלשים יום סגיא וגבי עיר הנדחת יושבי העיר ההיא כתיב אבל לפסי העיר אין נוטלין אלא מבני העיר. והא תניא דמסייעא לן המודר הנאה מבני העיר כגון שאמר קונם שאני נהנה מבני העיר כו':

פיסקא החרם אותה. ת"ר החרם אותה אותה מיעוטא משמע למעוטי מה שבחוצה לה דאי לא תימא הכי ליכתוב קרא החרימה אותה למה לי למעט נכסים שבחוצה לה וכיון דכתיב מיעוטא על כרחיך בנכסי צדיקים כתיב ולא מצית למעוט כל מה שבחוצה לה דא"כ ריבויא דלקמן דמתרבי נמי מה שבחוצה לה למאי אתא. ואת כל אשר בה כל לרבות נכסי צדיקים שבתוכה. ואת כל שללה לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה, והאי שבחוצה לה ושבתוכה דקאמרינן לאו אצדיקים וארשעים קאיי אלא אנכסים קאיי כדמברר לקמן דהא מקשינן (בלא) [אלא] פקדונות דידה ואיתינהו בעיר אחרת אי דנקבצין לתוכה אמאי מותרין ואי דאין נקבצין לתוכה הא אמרה רב חסדא חדא זימנא דשמעת מינה דהא דאמרינן נכסי רשעים שבחוצה לה אובדין ואמר רב חסדא בנקבצין לתוכה בפקדונות של עיר הנדחת ואיתינהו בעיר אחרת קאיי והיינו דקאמר שבחוצה לה ומדחוצה לה לגבי נכסי קאיי שבתוכה נמי לגבי נכסים קאיי. ברם צריך את למידע דאידי ואידי דוקא כשהבעלים דרים בתוכה אבל אם דרים חוצה לה אפילו דרשעים נמי פלטים מ"ט שללה כתיב ולא שלל עיר אחרת והיינו דקא מתמהינן לקמן (אלו) [אילימא] פקדונות דעיר אחרת ואיתינהו בעיר הנדחת פשיטא דמותרין ותו מדקאמר ר"ש מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה אובדין שגרם להם שידורו בתוכה לפיכך ממונם אבד ש"מ דבדאיתינהו הנכסים בתוכה עסקינן (האי) [דאי] חוצה לה מי שייך הכא טעמא מי גרם להם שידורו בתוכה ממונן והרי לא היה ממונן בתוכה:

אמר מר לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה, אמר רב חסדא ובנקבצין לתוכה לפרקים אבל נכסים שלא נקבצו מעולם לתוכה אפי' דרשעים נמי פלטין ויש אומרים בנקבצין לתוכה שקרובים לעיר ויכולים לקבצם לתוך העיר באותו היום שקובצין שללה אל תוך רחובה ושרפו אבל אם היו רחוקים שאין מגיעין לעיר עד למחר אינו אבד דלאו בכלל כל שללה תקבץ הוא שהרי אינו נקבץ עם שללה. ואידך שמעתתא דרב חסדא פשוטה היא:

אמר רב חסדא בהמה חציה כו' מאי טעמא בהמה כל כמה דאיתא בחיי כמאן דלא פליגא דמיא וחיילא איסורא אכולה, עיסה כמאן דפליגא דמיא ולא חייל איסורא אלא אפלגא. וכי תימא בהמה נמי אפשר דשחיט לה ופליג לה אמרי מכדי מעיקרא כי קא חייל איסורא אבעלי חיים קא חייל ובעלי חיים לאו בני חלוקה נינהו דכי פלגינן להו [לאו] בעלי חיים הוו ואשתכח דמעיקרא לאו כמאן דפליגא דמיא:

ובעיא דרב חסדא פשוטה היא דבעי ר"ח בהמת עיר הנדחת שנשחטה לאחר גמר דין מהו שתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבלה דבהנאה אסיר דכל לאחר גמר דין איסורי הנאה היא אלא מידי נבלה מיהת תיפוק מי אמרינן לפי חרב אמר רחמנא ואת כל בהמתה לפי חרב ומיתה בסייף הוא דגזר עלה רחמנא לא שנא שחטה מישחט דרך שחיטה ול"ש קטלה מיקטל בהתזת הראש דאידי ואידי בכלל סייף נינהו הילכך אע"ג דשחטה נמי כמאן דקטלה דמי דמיתה זו גזר הכתוב עליה והרי מתה מיתה שנגזר עליה ונבלה היא או דילמא כיון דשחטה מיהת מהניא לה שחיטה ועלתה בתיקו, ובדשחטה לאחר גמר דין קא מיבעיא ליה דאי מקמי גמר דין בשרה מותר כדקי"ל גבי שור הנסקל:

בעי רבי יוסי בר' חנינא שער נשים צדקניות העומד ליגזז מהו כנכסי צדיקים שבתוכה דמי ואבד או דילמא כי גופייהו דמי ופלט ואתמה רבא ודרשעניות נמי מי אסור כי היכי דתסתפק לן מילתא בצדקניות תקבץ ושרפת אמר רחמנא מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה אלא אמר רבא בפאה נכרית פאת שער תלוש שנשים מניחין אותו בראשיהן להתנאות בו דלא מיחסר תלישה. ודייקינן עלה היכי דמי אי דמיחבר בגופה כדרך שנשים מחברות אותו בראשיהן בשעוה ובזפת או בדבר אחר כגופה דמי ואסיקנא לא צריכא דתלי בסיכתא כעין יתד שמשימין אחורי אזניהן ותולין בו את השער והכי קא מיבעיא לן כנכסי צדיקים שבתוכה דמו ואבד או דילמא כיון דעילא ונפקא ביה כלבושה דמי תיקו:


דף קיב עמוד ב[עריכה]


פיסקא ההקדשות שבתוכה יפדו. ת"ר היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו ומדקתני ימותו ולא קתני יהרגו ש"מ דלא קטלינן להו בידים אלא כונסין אותן לכיפה אבל מקטלינהו קטלא לא דשלל שמים [נינהו] ומפרקינהו נמי לא דקדשי מזבח אינן נפדין תמימין ואקרובינהו נמי לא שהרי מתו בעליהן הילכך ימותו, קדשי בדק הבית דחזו למפרקינהו יפדו, ומתני' דקתני ההקדשות יפדו בקדשי בדק הבית קאי, ר"ש אומר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר ובבעלי מומין קאי דלא נפקא לי משלל שמים אבל ממיעוטא דבהמתה נפקא כדמפרש לקמן שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר:

אמר מר היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו ומתמהינן אמאי קא פסיק ותני ימותו לא שנא חטאות ולא שנא אשמות בשלמא חטאות הילכתא גמירי לה דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא אלא אשמות אמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה דקי"ל כל שבחטאת מתה באשם ירעה עד שיסתאב. ר"י אמר זבח רשעים תועבה ואפי' דמיהן. ריש לקיש אמר אמר קרא שללה והאי בכלל שללה הוא ואמטול הכי ימותו ומתמהינן שללה שלל שמים הוא ואוקי' בקדשים שחייב באחריותן כגון חטאות ואשמות ודאות ונדרים שקדם להקדישן כגון דאמר הרי עלי להביא שור או כבש או עז לעולה והפריש אחד ואמר הרי זה לנדרי דמיחייב באחריותיה דהא חיובא עליה דידיה רמי כל כמה דלא קרבא חובה לגבי מזבח לא נפיק ידי חובתיה וכיון דמיחייב באחריותיה כדידיה דמי דאי הוה ממון גבוה תו לא הוה מחייב איהו באחריותיה ואליבא דר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן ממון הדיוט נינהו ואיתא בכמה דוכתאי בפרק מרובה (בבא קמא ע"ד:) לענין תשלומי כפל ובפ' הזהב (נ"ו) לענין אונאה ובשבועות (מ"ב:) לענין שבועה. ודחי' הא מדסופא ר"ש הוי רישא לאו ר"ש ואידחיא לה ואוקי' בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי דאמר ממון בעלים נינהו. ואיתא בפ' ארבעה אבות נזיקין ומעלה מעל בה' ר"י הגלילי אומר לרבות קדשים קלים שהן ממונו ואיתא בפ' הזהב. ולטעמיה דר"ל דמוקים לה בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי דאמר ממון בעלים נינהו והו"ל בכלל כל שללה ע"כ הא דקתני ימותו במיתה האמור' בעיר הנדחת קאי דהיינו סייף ור"ש ז"ל פירש דמשום כבוד שמים הוא דקתני ימותו. ודייקי' אבל קדשי קדשים מאי ירעו אבל הן עצמם אין קריבים דזבח רשעים הוא הילכך ירעו אי הכי אדאיכפל לפלוגי בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית בקדשי מזבח גופיהו הוה ליה [לפלוגי] בד"א בקדשים קלים אבל קדשי קדשים ירעו. ומפרקי' כיון דאיכא חטאת דגמירי דכי מתו בעליה למיתה אזלא לא פסיקא ליה למתנא קדשי הקדשים ירעו. ודייקי' בשלמא ר"י לא אמר כר"ל כו' פשוטה היא:

ר"ש אומר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר. והוינן בה במאי עסקינן אילימא בתמימים תיפוק לי דשלל שמים הוא שהרי חלבן ודמן לגבוה וממיעוטא דשללה נפקא אלא בבעלי מומין שאין בהן חלק לגבוה אלא נאכלין כולן לבעלים שללה נינהו והיכא קא ממעיט ליה ממיעוטא דבהמתה. ואסיקנ' לעולם בבעלי מומין ונפקא ליה מבהמתה הכין מי שנאכל בתורת בהמתה יצא בכור ומעשר שאין נאכלין בתורת בהמתה אלא בתורת בכור ומעשר מאי היא דאלו בהמתה דנמכרת באטליז ונשחטת באטליז ונשקלת בליטרא מה שאין כן בבכור ובמעשר בעלי מומין כדמיברר בבכורות בפ' כל פסולי המוקדשין (ל"א) ותניא התם בבכור נאמר [כו' במעשר נאמר] לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום. וי"א מי שנאכל (לכהנים) [לבעלים] בתורת בהמתה יצאו אלו שיש להן שם לו שאין נאכלין בתורת בהמתה אלא בהמת בכור ומעשר של עיר הנדחת. והא דרבינא דמוקי לה להאי מיעוטא דבהמתה בבעלי מומין פליגא אדשמואל דמוקי לה אליבא דר"ש אפי' בתמימין דאמר שמואל הכל קרב והכל נפדה. מאי קאמר הכי קאמר כל הקרב כשהוא תם ונפדה כשהוא בעל מום כגון שאר קדשים קלים לבד מבכור ומעשר כיון דצריכין פדייה כשהן בעלי מומין שלל שמים נינהו וממיעוטא דשללה נפקי ולאפוקי מדתנא קמא דאמר קדשים קלים ימותו דממון בעלים נינהו וכל הקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום אלא נאכל לבעלים במומו כגון בכור ומעשר אע"פ שקרב כשהוא תם כיון דכי נפל ביה מום לא צריך פדייה אפי' בתמותו נמי לאו שלל שמים ניהו ולא מימעיט משללה אלא נפקא לי מבהמתה. ואיכא נוסחי עתיקאי דאית בהו, הכי קאמר כל הקרב כשהוא תם ונפדה כשהוא בעל מום משללה נפקא וכל הקרב כשהוא [תם] ונפדה כשהוא תם מבהמתה נפקא ולא נהירא לן האי נוסחא דלא אשכחן מידי דלהוי קרב ולהוי נפדה כשהוא תם דהא אפי' בכור שנמכר כשהוא בעל מום אינו נפדה כשהוא תם וכ"ש מעשר שאין נפדה אפילו כשהוא בעל מום כדתניא בבכור נאמר לא תפדה כו':

ותרומות ירקבו. א"ר חסדא לא שנו אלא תרומה ביד ישראל שעדיין לא ניתנה לכהן דאכתי חזיא לכהן שבחוצה לה ולאו ממון דאנשי עיר הנדחת הוא מיהו כיון דאיכא למימר דדילמא הוה יהיב לה ואיהו לכהן שבתוכה ירקב ואי נמי כיון דאית ליה למרא זכותא דטובת הנאה בגוה אמטול הכי ירקבו אבל אם ניתנה לכהן שבתוכה לא שנא צדיק ולא שנא רשע כיון דממוני' היא תשרף דהא אפילו נכסי צדיקים שבתוכה אובדין. מתיב רב יוסף כו' והא מעשר שני ביד ישראל בעליו כתרומה ביד כהן דמי ואפ"ה יגנזו אבל משרף לא. ואי קשיא לך וליפרוק ליה מתני' ר"מ היא דאמר מעשר ממון גבוה הוא ואמטול הכי יגנזו אבל תרומה דלאו ממון גבוה היא כי מטיא ליד כהן תשרף הא לא קשיא דלא ניחא ליה לאוקומי מתני' דלא כרבנן דאמרי מעשר ממון בעלים הוא ואשתכח דדינא דמעשר ביד בעליו ודינא דתרומה ביד כהן חדא היא, אשתכח השתא להאי פירושא דמתני' דקתני ותרומות ירקבו מדאורייתא הוא דירקבו דהא אוקימת' במידי דהוי ממון בעלים ואת כל שללה קרינא ביה ובדין הוא דליזלן לשריפה ורבנן הוא דעבדו להו מעלה דכיון דאיקרו קדש ליכא לזלזולי בהו ואמטול הכי ירקבו, וכי תימא מי איכא מידי דמדאורייתא בעיא שריפה ואתו רבנן ומבטלי מיניה מצות שריפה אין הפקר ב"ד הפקר ומקמי גמר דין אפקעוה רבנן לההיא תרומה מההוא כהן ושויוה ממון גבוה כי היכי דלא ליחול עלה איסור עיר הנדחת וה"ה נמי גבי מעשר לטעמייהו דרבנן דאמרי ממון בעלים הוא בדין הוא דליבעי שריפה ורבנן הוא דאפקעוה מבעלים ושויוה ממון גבוה להא מילתא כי היכי דלא ליחול עליה איסור עיר הנדחת וכ"ש לטעמא דר"מ דס"ל דממון גבוה הוא דלא חייל עליה איסור כלל ורבנן הוא דאחמירו עליה למגנזיה. ואידחי' ליה האי לישנא קמא דרב חסדא ואסיקנא אלא הכי איתמר לא שנו שירקבו אלא תרומה ביד כהן דממוניה היא ולא אפשר לאצול' לגמרי אבל תרומה ביד ישראל דלאו ממונא דאנשי עיר הנדחת היא תנתן לכהן שבעיר אחרת אבל לכהן שבתוכה לא ואפילו צדיק דאתי לאיחלופי בנכסי צדיקים שבתוכה:

תנן התם עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי רבי מאיר דכתיב מראשית עריסותיכם והאי לאו דידיה היא וחכמים מחייבין דממונא דידיה הוא. אמר רב חסדא מחלוקת במעשר שני בירושלם דלא ניתן לפדותו דרבי מאיר סבר מעשר ממון גבוה הוא דקדש לה' כתיב ביה וכל מעשר הארץ מזרע הארץ כו' לה' הוא קדש לה' אלמא ממון גבוה הוא ורבנן סברי ממון הדיוט הוא והאי דקרייה רחמנא קדש משום דאסיר למיכליה באנינות ובטומאה דכתיב לא אכלתי באוני כו' (ותם) [ותו] דאסיר ליה למפרקיה אבל בגבולין דיכיל למפרקיה דברי הכל חייבת דממון הדיוט [הוא] הואיל ויכול לפדותו ברחוק מקום. ואית נוסחי דאית בהו אבל בגבולין דברי הכל פטורה מן החלה והכין פירושה מחלוקת במעשר שני בירושלם שיכול לאכלו בלא פדייה ובהא קאמרי רבנן דממון הדיוט הוא אבל בגבולין שאין יכול לאכלו אלא לאחר פדייה אפילו רבנן מודו דממון גבוה הוא ופטורה מן החלה, והאי נוסחא בתרא דייק טפי דאי לנוסחא קמא קשיא דאטו משום דיכול לפדותו הוי ממון הדיוט והרי הקדשות דבדק הבית דיכול לפדותן ואפ"ה ממון גבוה נינהו:

מתיב רב יוסף מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו במאי עסקינן אילימא במעשר דירושלם מי הויא עיר הנדחת והכתיב באחד עריך דמשמע עיר שהיא באחד עריך שמיוחדת לאחד מן השבטים וירושלם לא נחלקה לשבטים אלא דעיר אחרת ואי דאסקוה לירושלם מקמי דתהוי עיר הנדחת הא קלטוה מחיצות ותו לא שרי לאפוקיה ואמאי [יגנזו] לשתרי נמי באכילה דלא גרע מנכסי רשעים שבחוצה לה היכא דאין נקבץ האי נמי שוב אינו נקבץ לתוכה מאחר שנכנס לירושלם דקלטו מחיצות אלא לאו דאכתי איתיה בגבולין וקתני יגנזו, להאיך לישנא דגרסינן בגבולין דברי הכל חייבת הכי קא מקשינן אי ס"ד בגבולין דברי הכל חייבת אלמא ממון הדיוט הוא אמאי יגנזו לשרפיה משרף. ומפרקינן לא לעולם דאסיקניה לירושלם דלא אפשר לאפוקי למשרפיה דקלטוה מחיצות ודקאמרת אי הכי לישתרי באכילה לטעמא דרבי מאיר הב"ע שניטמא דלאו בר מיכלי הוא דכתיב לא בערתי ממנו בטמא. ומקשינן וליפרקיה וליכליה בטומאה אי נמי ליפקיה ולישרפיה ואידחיא לה ואסיקנא לעולם בטהור ודקא קשיא לך לשתרי באכילה הב"ע דנפול מחיצות החומה דאמר רבא מחיצה לאכול דאורייתא דכתיב ואכלת לפני ד' אלהיך מצוה מן התורה לאכלו לפנים ממחיצת החומה אבל מחיצה לקלוט את המעשר שלא יוציאנו מירושלים ושלא יוציאנו מידי אכילה מדרבנן הוא דקלטי ליה מחיצות וכי גזור רבנן דליקלטוה מחיצות היכא דאיתינהו למחיצות [היכא דליתינהו למחיצות] כגון הכא דנפול לבתר הכי לא גזור רבנן והאי כיון דהשתא ליכא מחיצות לא קלטי ליה מחיצות דלא לאפוקיה ובדין הוא דליפקיה ולישרפיה אלא כיון דסליק לירושלים הוה ליה ממון גבוה לרבי מאיר (ומהדרא) [ומהשתא] היכי נעביד מיכליה לא אפשר דהא ליכא מחיצות משרפיה לא אפשר דממון גבוה הוא ואימעיט ליה משללה הילכך יגנז, והיא הדין נמי לטעמייהו דרבנן דאמרי מעשר ממון בעלים הוא והוה ליה בר שריפה עבדו ליה רבני תקנתא למגנזיה כי היכי דלא ליתזל כדפרישנא זימנין סגיאין. ולהאיך לישנא דגרסינן אבל בגבולין דברי הכל פטורה הכי קא מותיב רב יוסף אי ס"ד בגבולין דברי הכל פטורה אלמא ממון גבוה הוא אמאי יגנזו ליסקיה לירושלם וליכליה ומפרקי' לעולם דעיר אחרת ואסיקניה לירושלם ודקא קשיא לך לשתרי באכילה דהא אמרת לדברי הכל מכי סליק לירושלם ממון גבוה הוא וממילא ממעיט ממיעוטא דשללה ואמאי יגנז הכא במאי עסקינן בשנטמא דלא חזי לאכילה. ומקשינן וליפרקיה וליכליה וסברי' לאוקומה בלקוח בכסף מעשר שני ואליבא דרבי יהודה דאמר יקבר דלא אלים למתפס פדיון והיינו דקתני יגנז ודחינן אי הכי מאי איריא עיר הנדחת אפי' דעלמא נמי ואידחי ליה האי טעמא דסברי לאוקומה כשניטמא ואסקי' לעולם בטהור ודקא קשיא (ליה) [לך] אמאי יגנז [הא] קלטוה מחיצות הכא במאי עסקינן דנפול מחיצות החומה בתר דעילוה להתם וכי גזור רבנן דליקלטוה מחיצות היכא דאיתינהו היכא דליתינהו לא גזור רבנן וכי תימא אמאי יגנזו ליפקיה ולישרפיה כיון דקלטוה מחיצות מעיקרא כי חייל השתא איסור עיר הנדחת לאו ממונא דעיר הנדחת הוא הילכך מיכליה לא איפשר דליכא מחיצות ומחיצה לאכול דאורייתא משרפיה לא אפשר כיון דקלטוה מחיצות מעיקרא הו"ל ממון גבוה לדברי הכל כדאמרן וממילא מימעיט ליה משללה ומיפרקיה נמי לא אפשר דאין פודין מעשר שני אלא ברחוק מקום הילכך יגנז כדבעינן למימר טעמא לקמן. ואיכא דאקשו הכא אהא דאמרי' קלטו מחיצות וקאמרינן נמי כי גזור רבנן היכא דאיתינהי למחיצות [כי] ליתינהו (כי) למחיצות לא גזור רבנן טעמא דליתינהו הא איתינהו גזרינן ויאכל ולא יגנז משום גזרה דרבנן מי איכא מידעם דהוו בשריפה מדאורייתא ואתו רבנן ומתקני קליטה כי היכי דתפקע דאורייתא, ולא פריקו בה ולא מידי, ואנן עייננא בהאי קושיא וחזינא דליתיה מעיקריה דכי קא מוקמי' לה דנפול מחיצות לאו למימר (דאיתינהו) [דאי איתינהו] למחיצות לא הוה משתרי באכילה אלא מדרבנן דהא ודאי לטעמא דמ"ד מע"ש בירושלם ממון גבוה הוא על כרחין אע"ג דהוה מעיר הנדחת מותר באכילה דהא לא קרינן ביה שללה ואשתכח השתא להאי טעמא דאי הוה איתינהו למחיצות מדאורייתא נמי הוה משתרי באכילה ואמטול הכי אוקימ' דנפול מחיצות דלא משתרי באכילה והא דאיתינן הכא מילתיה דרבא לענין קליטה וקאמרינן דכי גזור רבנן היכא דאיתינהו למחיצות כו' לאו לענין אכילה כי איתינהו למחיצות אצטריך לאשמועינן הכי דהא אמר מחיצה לאכל מדאורייתא אלא לענין קליטה הוא דאצטריך לאשמועינן משום דק"ל כיון דקלטוה מחיצות מעיקרא אמאי יגנזו וקא פשטינן דמחיצה דקלט' ליה למעשר שלא יוציאוהו מידי אכילה מדרבנן בעלמא הוא וכי גזור רבנן כל כמה דאיתינהו למחיצות היכא דליתינהו למחיצות לא גזור רבנן ואמטול הכי יגנז כדפרשי'. אלא אי קשיא הא קשיא דקאמרינן היכא דליתי' למחיצות לא גזור רבנן טעמא דלא גזור רבנן כי ליתינהו למחיצות מכלל דאי הוו גזרי רבנן קליטה כי ליתינהו למחיצות לא יגנז מי איכא מידי דמדאורייתא יגנז ומתקני רבנן קליטה דלא יגנז. ופירוקה דהאי דגנזינן ליה למעשר שני דעיר הנדחת לאו מדאורייתא גנזינן ליה לקיומיה בי' דינא דעיר הנדחת דאי משום דינא דעיר הנדחת שריפה בעי ותו דהא לטעמא דמאן דאמר מעשר שני בירושלם לדברי הכל ממון גבוה הוא אפי' גניזה נמי לא בעי אלא מדרבנן בעלמא הוא דכיון דנפול מחיצות ולא אפשר למכליה גזרו רבנן עילויה למגנזיה כי היכי לקיומי ביה מצות עיר הנדחת כל דהוא משום חומרא דעיר הנדחת:


דף קיג עמוד א[עריכה]


פיסקא וכתבי הקדש יגנזו מתני' דלא כר' אליעזר דאמר כל עיר שיש בה אפי' מזוזה אחת אין נעשי' עיר הנדח' דכתיב כל שללה וכתבי הקדש בכלל שללה נינהו וכיון דאיכא מזוזה לא אפשר לקיומי בה מצות כל שללה אי נמי תעשה עיר הנדחת ורבנן היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר:

פיסקא והיתה תל עולם כו' ודייקי' לימא בדר' אבין קמיפלגי דאמר רבי אבין אמר רבי אלעאי כל מקום שאתה מוצא כלל בעשה ופרט בלא תעשה אין דנין אותו בכלל ופרט כגון הא דכתיב והיתה תל עולם כלל שלא תעשה אפי' גנות ופרדסים ומצות עשה היא דהא והיתה מצות עשה משמע וכתיב לא תבנה עוד פרט בלא תעשה רבי יוסי הגלילי סבר אין דנין אותו בכלל ופרט אלא מניחים את הכלל כמות שהוא דכתיב תל עולם דמשמע לא תעשה אפי' גנות ופרדסים ודורשין את הפרט מעין הכלל ומוקמי' ליה להאי לא תבנה עוד בכל בנין שבעולם ואפי' בגנות ופרדסים דדרשי' ליה לא תבנה עוד בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל דלימא הכי אף בנין בכלל והיתה תל עולם היה ולמה יצא להקיש אליו לומר לך מה בנין מיוחד יישוב בני אדם אף כל יישוב בני אדם אפי' גנות ופרדסים ור' עקיבא סבר דנין אותו בכלל ופרט תל עולם כלל לא תבנה עוד [פרט] כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט לכמות שהיתה אינה נבנת אבל נעשית היא גנות ופרדסים. לא דכ"ע אית להו דר' אבין ושאני הכא דכתיב עוד קרא יתירה לבד מפרטא ומשמע ליה לר"ע עוד כמו שהיתה והשתא לא יכיל למדרשיה בדבר שהיה בכלל דהא בהדיא פריש לה קרא דלכמות שהיתה אינה נבנת אבל נעשית היא גנות ופרדסים ובהא קא מפלגי מר סבר עוד לגמרי משמע כדכתיב אין עוד מלבדו וכתיב כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד ור"ע סבר עוד פעם אחרת כבתחילה משמע כדכתיב לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד אל תוסף דבר אלי עוד:

ת"ר היו בה אילנות תלושין אסורין דאיתינהו בכלל כל שללה תקבץ ושרפת מחוברין מותרין תקבץ ושרפת מי שאין מחוסר אלא קביצה ושריפה יצאו אלו שמחוסרין תלישה קביצה ושריפה. ושל יריחו בין תלושין בין מחוברין אסורין דכתיב והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה:

בימיו בנה חיאל בית האלי כו' מלמד שהיה מקבר והולך מאבירם ועד שגוב. אתא אחאב ואליהו למשאל טעמא לשאול מזון להטעים את האבל ד"א לנחמו ולהטעימו דברי תנחומין ד"א לשאול את האבל מה טעם באו עליו רבות רעות כאלו ומה עונו ומה חטאתו. יתיב אחאב וקאמר דילמא כי מילט יהושע הכי לט לא יריחו ועל שום אחרת ולא אחרת על שום יריחו ומשום הכי איענש חיאל ומשמע מהכא דחיאל לאו יריחו בנה על שום [יריחו] אלא או יריחו על שום אחרת או אחרת על שום יריחו. א"ל אליהו אין. א"ל אחאב היכי ס"ד דמשום ליטותא דיהושע איענש חיאל השתא ליטותיה דמשה רביה לא מיקיימא דכתיב וסרתם ועבדתם ועצר את השמים וההוא גברא קיים ליה ע"ג על כל תלם ותלם ולא קא שביק ליה מיטרא למיזל ומסגד לע"ג מרוב הגשמים ליטותא דיהושע תלמידיה מיקיימא אלא ודאי האי מילתא דחיאל אקראי בעלמא הוא ולאו משום ליטותא דידיה איענש. מיד

ויאמר אליהו התשבי כו' שקל אקלידא דמיטרא וקם אזל נטל מפתח של מטר וקם והלך לו ולשון משל הוא לפי שהיה המטר תלוי בו והוא היה ממונה עליו וכיון שנשבע שלא להיות מטר והלך לו דומה לאדם שנסגר אוצרו במנעול ונטל מפתחות בידו וכל היכא דאמרי' אקלידי בהא שמעתחא אהדין עיקרא גריר דחק עלמא טובא כיון דחזא הקב"ה דלית לאליהו צערא מדוחק דעלמא מיד חלה בן האשה האלמנה ומת בעא רחמי כו' בקש רחמים ליתן לו מפתחות של תחיית המתים אמרו ליה שלש מפתחות לא נמסרו כולן ביד שליח ואתה יש בידיך של חיה ושל גשמים ואי אפשר למסור לך את השלישי אמר לפני המקום יאמרו שנים ביד תלמיד ואחד ביד הרב תן לי מפתח אחד שבידך וטול שני אלה שבידי. פירוש אחרינא א"ל קב"ה לאליהו שלש מפתחות לא נמסרו בידי שליח מימי בראשית ואתה כבר נמסר לך אחד מהם ואתה מבקש עוד למסור לך מפתח שניה יאמרו שנים ביד תלמיד ואחד ביד הרב אמר ליה אליהו איתו הך דתחיית המתים ושקול הא דגשמים (מיד) והכי מסתבר. מיד כיון שניטל ממנו מפתח של גשמים אמר לו לך הראה את אחאב ואתנה מטר על פני האדמה:

דרש ההוא גלילאה משל דאליהו שננעלו אוצרות של גשמים על ידו ולא נפתחו על ידו למה הדבר דומה לאדם שנעל לשערי אוצרו ואבדו ממנו המפתח:


דף קיג עמוד ב[עריכה]


דרש ר"י בציפורי אבא אליהו קפדן היה שכעס על אחאב איכסי מיניה תלתא יומי, נ"א אחרי מיניה תלתא יומי אשר לא כדת שהיה רגיל להראות לו בכל יום וללמדו תורה. כי אתא אמר ליה אמאי לא אתא מר בהני תלתא יומי אמר ליה קפדנא קרית לי ואתינא לגבך אמר ליה אם כן מאי דקמא דקא קפיד מר אם אינך קפדן מה נשתנית פעם זו שהקפדת עלי:

פיסקא שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם ודייקי' מאן רשעים דקתני הכא אילימא אנשי עיר הנדחת גופייהו והא תנא גבי קרא דלא ידבק בידך מאומה מן החרם קאיי דמיירי בממונא דעיר הנדחת דלא לישקול מיניה ולא מידי ועלה כתיב למען ישוב ה' מחרון אפו והיכי מייתי תנא עלה ענינא דאנשי עיר הנדחת גופייהו. ופשיט רב יוסף דמאן רשעים דקתני הכא גנבי, גנבים שגונבין ממון שאינו ממון שלהם והוא הדין בבני אדם שנהנין מן החרם דמיקרו גנבי כדכתיב גבי עכן (יהושע ז יא) וגם גנבו וגם כחשו ועלה קא מייתי תנא שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם אבדו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם צדיק בא לעולם טוב בא לעולם נחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו: