יד רמ"ה על הש"ס/סנהדרין/פרק ט

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | מאירי | ריטב"א | רמב"ן | ר"ן | יד רמ"ה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: יד רמ"ה | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עה עמוד א

פרק תשיעי

כיון דסליק מבן סורר ומורה וסיימניהו לכולהו נסקלין דפתח בהו ברישא ד' מיתות הדר לפרושי נשרפין דתני לה בתר סקילה וגרעא מיניה פורתא והיינו דקתני אלו הן הנשרפין הבא על אשה ובתה דכתיב באש ישרפו אותו ואתהן ובגמרא מפרש אמאי קתני לישנא דאשה ובתה ולא קתני אשה שנשא בתה. ובת כהן נשואה שזינתה בשריפה אבל בועלה לאו בשריפה הוא כדמפרש בסוף פרק אלו הן הנחנקין (סנהדרין צ'.). יש בכלל אשה ובתה לענין חיוב שריפה קאי דעיקר שריפה באשה ובתה כתיבא דכתיב איש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו כו' ואשה ואמה היינו אשה ובתה [והנך] מדרשא אתיאן כדמפרש בגמרא לקמן וה"ק יש בכלל חיוב האמור באשה ובתה. בתו ובת בתו ובת בנו וכולהו מאנוסתו דאי מאשתו היינו בת אשתו ובת בתה ובת בנה אלא לאו מאנוסתו ובגמרא יליף לה לקמן בין לאיסורא בין לשריפה. בת אשתו ובת בתה ובת בנה ובת אשתו ובת בנה ובת בתה שהיו לה מאחר דאי מיניה היינו בתו ובת בתו ובת בנו. חמותו ואם חמותו ואם חמיו. ובגמרא מפרש היכי ילפי כולהו מאשה ובתה בין לאיסורא בין לשריפה:

ודייקינן בגמרא הבא על אשה שנשא בתה לא קתני דמשמע שבא על האס בלבד דכי קא מיחייב אאמא בלחוד קא מיחייב והיינו חמותו אלא הבא על אשה ובתה קתני דמשמע דבא על שתיהן ומשמע נמי דכי קא מיחייב אביאה דתרוייהו קא מיחייב דאי אביאה דחדא מינייהו ותו לא למה לי לאיירויי כשבא על שתיהן אי לשווייה לחדא אשתו על ידי ביאה ולחיוביה אביאה דאידך אי משום בת אשה הא לאו בביאה תליא מילתא אלא בנישואין תליא מילתא ואפשר לנשואין בלא ביאה ולשמעינן הבא על אשה שנשא בתה כדאמרן ואי בביאה גרידתא קאי לא מיתסר בקרובות דילה דהא תנן (יבמות צ"ז.) נושאין על האנוסה ועל המפותה אלא על כרחיך כי איירי כשבא על שתיהן לאשמועינן דמיחייב אביאה דכל חדא מינייהו אלמא באשה ובתה דקיימי עליה תרוייהו באיסורא קא מיירי ומאן נינהי חמותו ואם חמותו וקתני יש בכלל אשה ובתה ובתו כו' מכלל דהני דתני ברישא כתיבא בהו שריפה בהדיא והנך מדרשא אתיאן אלמא קרא דכי יקח איש אשה ואת אמה בחמותו ואם חמותו קא מיירי. הניחא לאביי דאמר לקמן גבי פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא משמעות דורשין איכא בינייהו כלומר דכולי עלמא חמותו ואם חמותו בשריפה מיהו ר' ישמעאל משמע ליה למדרשיה לקרא בחמותו ותו לא ומאי ואתהן את אחת מהן ואם חמותו אתיא ליה מדרשא ורבי עקיבא סבר אותו ואת שתיהן ואם חמותו הכא כתיבא מתניתין דהכא מני רבי עקיבא היא דאמר חמותו ואם חמותו בהדיא כתיבי אלא לרבא דאמר חמות לאחר מיתת אשתו איכא בינייהו רבי ישמעאל סבר אותו ואת אחת מהן אע"ג דליתא לאשתו מיחייב אחמותו ורבי עקיבא סבר אותו ואת שתיהן כלומר לא מיחייב עד דאיתנהו לתרוייהו בחיי' אבל אם חמותו בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא לא כתיבא בהדיא מתניתין דקתני הבא על אשה ובתה אלמא חמותו ואם חמותו תרוייהו בהדיא כתיבן מני לא רבי ישמעאל ולא רבי עקיבא ומפרקינן אמר לך רבא תני הבא על אשה שנשא בתה והיינו חמותו ומתני' דברי הכל היא:

פיסקא יש בכלל אשה ובתה כו' והשתא קשיא לן בין לאביי בין לרבא מכדי כי קאתי השתא לפרושי הנך דאתיאן מדרשא דלא איירי בהן ברישא קא אתי אם כן אמאי אצטריך למתנא חמותו ואם חמותו לאביי היינו אשה ובתה לרבא חמותו היינו אשה שנשא בתה דאיירי בה רישא ותו הנך מכתב כתיבן בהדיא ואמאי תני להו בהדי הני דאתיאן מדרשא ופשטינן לאביי איידי דקא בעי למתנא אם חמיו דאתיא מדרשא תני נמי חמותו ואם חמותו דדמיא להו אע"ג דכתיבא בהדיא לרבא איידי דבעי מיתנא אם חמיו ואם חמותו תנא נמי חמותו.

ואמרי' מנא הני מילי דהבא על בתו בשריפה דתנו רבנן אשה ואמה אין לי אלא אשה ואמה בתה ובת בתה ובת בנה מנין נאמר כאן זמה ונאמר להלן ערות אשה ובתה לא תגלה כו' זמה היא מה להלן באזהרה בתה ובת בתה ובת בנה אף כאן בשריפה בתה ובת בתה ובת בנה.

מנין לעשות זכרים כנקבות כו'. ודייקינן מאי זכרים כנקבות אילימא בת בנה כבת בתה בהדי הדדי קא אתיאן מחד קרא אלא אם חמיו כאם חמותו השתא אם חמותו אכתי לא קיימא ליה לתנא לא לאיסורא ולא ולא לשריפה אם חמיו מהדר עלה לשווייה כאם חמותו. ואסקה אביי ה"ק הרי למדנו שאר הבא מן הנקבות כלומר מן הנשים כגון בת אשתו ובת בתה ובת בנה מנין לעשות שאר הבא מן הזכרים כלומר מן הבעלים לחייב את הבעל שריפה על שאר הבא ממנו כגון בתו ובת בתו ובת בנו כשאר הבא מאשתו ואבתו ובת בתו ובת בנו מאנוסתו קא מהדר דאי מן הנישואין היינו בת אשתו בת בתה ובת בנה ומהתם נמי לא אתיא לי דאישות כתיבא בהו דכתיב ערות אשה ובתה ובאשה על ידי קידושין משמע והכי מוקים לה ביבמות דגרסי' התם בפרק נושאין על האנוסה דרבא רמי כתיב ערות בת בנך או בת בתך הא בת בנה ובת בתה דידה דלא ילדה ממך גלי וכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה דמשמע בין שילדה לך בין שילדה לאיש אחר ומסיק לא קשיא כאן באונסין כאן בנישואין אם אנוסתך היא והוא הדין למפותה אי אתה מוזהר על בתה אלא אם כן נולדה ממך ואם אשתך היא אתה מוזהר על בתה אפי' מאיש אחר וכיון דקרא דאשה ובתה מן הנישואין קאי אצטריך השתא למידק אבתו מאנוסתו מנין שהיא בשריפה וקא מסיק נאמר כאן באשה ואמה זמה ונאמר להלן באשה ובתה זמה:

דף עה עמוד ב

ומתמהינן מכדי כי יליף ג"ש דזמה זמה לשאר דידיה קא יליף הא בשאר דידיה לא כתיב זמה כלל אמר רבא אמר לי רב יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה כתיב הכא ערות בת בנך כו' כי ערותך הנה וכתיב התם שארה הנה מה להלן בתה כבת בתה אף כאן בתו כבת בתו ואתיא זמה זמה כתיב הכא שארה הנה זמה היא וכתיב התם ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא מה להלן בשריפה אף כאן בשריפה אשתכח השתא דיליף שאר דידה מחמותו בג"ש דזמה זמה ויליף שאר דידיה משאר דידה בג"ש דהנה הנה בין לאיסורא בין לשריפה:

מנין לעשות למטה כלמעלה. ודייקינן מאי למטה ומאי למעלה אילימא דורות אחרונים קרי למטה וראשונים קרי למעלה ומאי למטה כלמעלה בת בנה ובת בתה כבתה בהדי הדדי קאתיאן בחד קרא אלא אם חמיו ואם חמותו כחמותו דאכתי לא קיימי ליה לתנא ומסתברא דבתרייהו קא מהדר האי למטה כלמעלה למעלה כלמטה מיבעי ליה ומשנינן תני למעלה כלמטה ומקשינן אי הכי דאאם חמיו ואם חמותו קא מהדר היכי קתני נאמר כאן זמה ונאמר להלן זמה דמשמע נאמר כאן בחמותו זמה ונאמר להלן באם חמותו ואם חמיו זמה השתא אם חמיו ואם חמותו לא כתיבן כלל אפילו לאיסורא זמה דידהו כתיבא דלימא תנא נאמר להלן זמה ופריק אביי הכי קאמר מנין לעשות שלשה דורות למעלה מאשתו דהיינו (ואם) [אם] חמותו ואם חמיו דכי מנית מאשתו הויין להו שלשה דורות מנין לרבותן לשריפה כשלשה דורות למטה מאשתו דהיינו בת בתה ובת בנה דאתרבו להו לשריפה מג"ש דזמה זמה וקא פשיט נאמר למטה זמה ונאמר למעלה זמה בת אשתו קרי למטה וחמותו קרי למעלה כדפרישנא מה למטה שלשה דורות דכתיב בת בנה ואת בת בתה אף למעלה שלשה דורות ודקתני סופא ומה כאן למעלה כלמטה אף להלן למעלה כלמטה איפוך רישא דסיפא ותני מה כאן למטה כלמעלה אף להלן למעלה כלמטה ואאזהרה דחמותו ואם חמותו ואם חמיו קא מהדר והכי קאמר מה כאן בשריפה עשה בת אשתו שהיא למטה כאמה שהיא למעלה דהא אתיא ליה בג"ש ונמצא שחמותו ובת אשתו דינן שוה לענין שריפה אף להלן באזהרה דינן שוה ונמצא עשה חמותו ואם חמותו ואם חמיו שהן למעלה כבת אשתו שהיא למטה:

רב אשי אמר לעולם כדקתני מנין לעשות למטה כלמעלה ומאי למטה למטה באיסור למעלה למעלה באיסור איסור הקל קרי למטה והחמור קרי למעלה והכי קאמר מנין לעשות אם חמיו ואם חמותו שהן רחוקות לו יותר מחמותו ואיסורן למטה מחמותו כחמותו שהיא קרובה ואיסורה איסור עליון וחמור. ואית דמפרשי דהיינו טעמא דקרי להו לאם חמותו ואם חמיו למטה באיסור שהרי אמותיהן מותרות מדברי תורה למעלה מהן חמותו שאמה אסורה נאמר כאן בחמותו זמה ונאמר להלן בבת אשתו זמה מה להלן בת בתה שהיא למטה באיסור כבתה שהיא למעלה באיסור אף כאן אם חמותו שהיא למטה באיסור כחמותו שהיא למעלה באיסור והא דהדר תנא סופא וקתני מה כאן למעלה כלמטה אף להלן למעלה כלמטה נמי לא תיפוך והכי קאמר ומה כאן בשריפה חמותו שהיא למעלה באיסור בשריפה כבת בתה של אשתו שהיא למטה באיסור דקיימא לן בשריפה מגזירה שוה אף להלן באזהרה חמותו שהיא למעלה באיסור כבת בתה ובת בנה של אשתו שהן למטה באיסור וכי היכי דילפא חמותה אזהרה מג"ש הכי נמי ילפא אם חמותו ואם חמיו דכיון דנפקא ליה לתנא בג"ש לשריפה הדרי וילפי לאזהרה בגזירה שוה דזמה זמה הכי מה כאן אם חמותו ואם חמיו כחמותו לשריפה אף להלן אם חמותו ואם חמיו כחמותו. ואית דמפרשי דהאי למעלה כלמטה דסופא לא דמו לדרישא דאלו רישא למטה למטה באיסור למעלה למעלה באיסור ואלו סופא למעלה ולמטה דקתני למעלה מאשתו [ולמטה מאשתו והכי קאמר ומה כאן בשריפה חמותו שהיא למעלה מאשתו בשריפה כלמטה מאשתו] כבת אשתו שהוא למטה מאשתו אף להלן באזהרה חמותו כבת אשתו ולא מסתבר דהא מוקי מתניתא בתרי טעמי. ורבינו שלמה ז"ל פירש לסופא דרב אשי כאביי מפרש לה למילף אזהרה בחמותו ואם חמותו ואם חמיו והכי קאמר ומה כאן בעונש רבינן בג"ש שאר שלמטה הימנה כשאר שלמעלה הימנה לענין אזהרה [כו']:

והדרינן לאקשויי אתירוצא קמא דאביי דאמר מנין לעשות שאר הבא ממנו כשאר הבא ממנה ויליף לה בג"ש השתא דאתרבי שאר דידיה אי מה היא אם אמה אסורה לו מן התורה אף הוא אם אמו אסורה לו מן התורה ואלמה תניא בפרק כיצד אשת אחיו ואם אמו שנייה ובהדיא קתני התם דשניות מדברי סופרים נינהו ופריק אביי א"ק אמך היא משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייב ומשום אם אמו: רבא אמר בלא אמך היא נמי בין למ"ד דון מינה ומינה בין למ"ד דון מינה ואוקי באתרא לא מצינן למיסר אם אמו מגז"ש כדמפרש ואזיל ועיקר הא פלוגתא דדון מינה ומינה דון מינה ואוקי באתרא איתא בשבועות בפ' שבועת הפקדון (שבועות ל"ו:) דאיפליגו בהו ר' מאיר ורבנן דתנן שבועת הפקדון נוהגת באנשים כו' בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו מפי אחרים אינו חייב עד שיכפור בו בב"ד דברי ר"מ וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפר בו חייב ואסיקנא התם (ל"א:) דבדון מינה ומינה דון מינה ואוקי באתרא קא מיפלגי ר"מ סבר דון מינה ומינה ורבנן סברי דון מינה ואוקי באתרא ועיקר הא מילתא דמושבע מפי אחרים בפקדון לא כתיב דהא ונשבע על שקר אמר רחמנא ומפי עצמו משמע אבל מפי אחרים דפקדון בגזירה שוה דתחטא הוא דילפינן ליה משבועת העדות דמיירי במושבע מפי אחרים דכתיב ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה ור"מ ורבנן בהא פליגי ר"מ סבר דון מינה ומינה כיון דמושבע מפי אחרים דפקדון מעדות ילפת ליה מהתם אית לך למילפיה לכל מילי והיינו דקאמר דון מינה ומינה דון מינה מה עדות מושבע מפי אחרים חייב [אף פקדון מושבע מפי אחרים חייב] ומינה מה מושבע מפי אחרים דעדות אינו חייב עד שיכפור בו בבית דין דהא יליף מפקדון בגזירה שוה לכפירת ממון וכתיב אם לא יגיד לא אמרתי אלא במקום שאלו מגיד זה מתחייב זה הנתבע ממון והיינו בבית דין אף מושבע מפי אחרים דפקדון אינו חייב עד שיכפור בו בבית דין ורבנן סברי דון מינה ואוקי באתרא דון מינה לעיקר חיובא וכיון דאיתיתיה להכא אוקמיה אדינא דשאר מילי דמפרשי באתריה דון מינה מה עדות מושבע מפי אחרים חייב אף פקדון מושבע מפי אחרים חייב (דמי) ואוקי באתרה מה מושבע מפי עצמו דפקדון אפי' חוץ לב"ד חייב דהא ונשבע על שקר כתיב ומשמע אפי' חוץ לב"ד אף מושבע מפי אחרים דפקדון גופיה אפי' חוץ לב"ד חייב והיינו דקאמרינן הכא בין למ"ד דון מינה ומינה ובין למ"ד דון מינה ואוקי באתרה לא מצינן לאיתויי אם אמו לאיסורא בגזירה שוה משאר דידה והשתא קאתי לפרושי אמאי לא מצינן למיסר אם אמו מגזירה שוה וקאמר למ"ד דון מינה ומינה לא אתיא דאי ילפת אם אמו בג"ש מאם אמה לאיסורא על כרחיך צריכת למילפה מהתם לענין קטלא דנימא הכי דון מינה מה היא אם אמה אסורה אף הוא אם אמו אסורה ומינה מה היא אם אמה בשריפה אף הוא אם אמו בשריפה והשתא קא הדר לפרוכי דלא מצינן לאוקומי אם אמו בשריפה מג"ש דאם אמה בדון מינה ומינה כי היכי דתיפריך האי ג"ש מעיקרא והיינו דקאמר למ"ד שריפה חמורה מסקילה איכא למיפרך מה להיא שכן אמה בשריפה שהיא חמורה לפיכך אם אמה בשריפה תאמר בהוא שאמו בסקילה שהיא קלה ואין למדין מן החמור לקל להחמיר עליו ועוד אי אפשר לומר שתהא אמו בסקילה הקלה ואם אמו הבאה מכחה בשריפה החמורה ועוד למ"ד דון מינה ומינה על כרחיך מה היא לא חלקת בה בין אמה לאם אמה שהרי שתיהן בשריפה אף הוא לא תחלוק בו בין אמו לאם אמו אלא או שתיהן בסקילה או שתיהן בשריפה והא ודאי שתיהן בסקילה לא מצית אמרת דכיון (דאם) [דמאם] אמה קא ילפי כאם אמה בעיא מהוי בשריפה כדאמרן ושתיהן בשריפה לא מצית אמרת דהא בהדיא רבי רחמנא אמו לסקילה וכיון דלא אפשר לאוקומי בה מדת דון מינה ומינה אפי' לאיסורא נמי לא תילפה מהתם דכל ג"ש דלא יכלת לאוקומי כולהו מדות דידה ג"ש פריכא היא ולא סמכינן עלה ולמ"ד סקילה חמורה משריפה נהי דמהנך תרי קושיי קמאי ליכא למיפרך אלא מהאי קושיא בתרא ודאי לא נדונו להאי ג"ש דהא צריכינן למימר מה היא לא חלקת בה אף הוא לא תחלוק בו ולא אפשר למימר הכי כדפרשי' לעיל. ולמ"ד דון מינה ואוקי באתרה נמי לא אתיא דהא צריכינן למימר דון מינה מה היא אם אמה אסורה אף הוא אם אמו אסורה ואוקי באתרה התם הוא דבשריפה כדין אמה אבל הכא בסקילה כדאשכחן באמו והא לא מצינן למימר הכי משום דאיכא למיפרך בין למ"ד שריפה חמורה בין למ"ד סקילה חמורה למ"ד שריפה חמורה איכא למיפרך מה להיא שכן אמה בשריפה שהיא חמורה לפיכך החמיר בה הכתוב לאסור את אם אמה תאמר בו שהקל בו הכתוב שהרי אמו בסקילה ועוד מה היא לא חלקת בה בין בתה לאם אמה שהרי שתיהן בשריפה אף הוא לא תחלוק בו בין בתו לאם אמו אלא או שתיהן בשריפה או שתיהן בסקילה והא ודאי שתיהן בשריפה לא מצית אמרת דהא אמרת דון מינה ואוקי באתרה מדאמו בסקילה אף אם אמו בסקילה ועוד למ"ד שריפה חמורה תמה על עצמך אמו בסקילה ואם אמו בשריפה ועוד קשיא מה היא לא חלקת בה בין אם אמה לאמה אף הוא לא תחלוק בו בין אם אמו לאמו נמצאו שתיהן בסקילה ונמצאת חולק בין בתו לאם אמו ושתיהן בסקילה לא מצית אמרת דהא נפקא לן דבתו בשריפה כדבעינן לברורי קמן ולמ"ד סקילה חמורה מהאי קושיא בתרא נמי לא נדונן. ואי קשיא לך מכדי האי פרכין בתרא למ"ד דון מינה ואוקי באתרה הוא דפרכיניה וא"כ היכי מצינן למימר מה היא לא חלקת בה אף הוא לא תחלוק בו ופירוקה דאפי' למ"ד דון מינה ואוקי באתרה כי לא ילפינן מהתם הני מילי למעקרה מדינא דאתרא לגמרי ולמילף מהתם חיובא אבל למילף מהתם היכי תוקמה הכא אדינא באתרה ילפינן דכעיקר דינא דדיינינן מהתם דמי והיינו דון מינה ואוקי באתרה דון מינה מה היא לא חלקת בה בין בתה לאם אמה אף הוא לא תחלוק בין בתו לאם אמו ואוקי באתרה מה בתו בשריפה אף אם אמו בשריפה. אלא אי קשיא הא קשיא בתו מאנוסתו היכי ילפי' לה בגזירה שוה בין למאן דאמר דון מינה ומינה בין למאן דאמר דון מינה ואוקי באתרה איכא למיפרך מה היא לא חלקת בה בין בתה לאמה אף הוא לא תחלוק בו בין בתו לאמו ופירוקה משום דמופנה משני צדדין הוא לפיכך למדין ואין משיבין דהא ליכא לאוקמה לגזירה שוה במילתא אחריתי אבל גבי אם אמו וכלת אשתו דלאו מופנה הוא דהא אפשר לאוקומי גזירה שוה במילתא אחריתי כל היכא דאיכא למיפרך פרכינן:

דף עו עמוד א

והדרינן לאקשויי קושיא אחריתי אדאביי קמייתא דמקיש שאר דידיה לשאר דידה בגזירה שוה כי היכי דיליף שאר דידיה משאר דידה בגזירה שוה הכי נמי ליליף שאר דידה משאר דידיה ולימא הכי מה כלתו אשת בן אסורה לו אף היא כלתה אשת בנה אסורה לו ואלמה תניא ואשת חרגו מותרת ופריק אביי אמר קרא אשת בנך היא משום אשת בנו אתה מחייבו כו' היא לחודיה קא דריש כלומר היא לבדה אסורה ולא כלת אשתו דאי אשת בנך הא אפיקניה בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ד.) לדרשא אחרינא. רבא אמר בלא האי מיעוטא נמי לא אתיא אלא למ"ד דון מינה ומינה צריכינן לאוקומי כלתה בסקילה ככלתו לא מיתוקמא למ"ד סקילה חמורה איכא למיפרך מה להוא שכן אמו בסקילה לפיכך החמיר בו הכתוב לאסור כלתו תאמר בה כו' ועוד תמה על עצמך בתה הבאה מכחה בשריפה הקלה וכלתה מכח בנה בסקילה החמורה ודחי' ליה להאי קושיא תנינא משום דהוא עצמו יוכיח שבתו בשריפה וכלתו בסקילה אף אתה אל תתמה עליה שבתה בשריפה וכלתה בסקילה ואסיקנא אלא פריך הכי מה הוא לא חלקת בו בין אמו לכלתו שהרי שתיהן בסקילה אף היא לא תחלוק בה בין אמה לכלתה אלא או שתיהן בסקילה או שתיהן בשריפה והא ודאי שתיהן בשריפה לא מצית אמרת [דכלתה כיון דמכלתו קא ילפה ככלתו בעיא מהוי בסקילה כדאמרן. ושתיהן בסקילה לא מצית אמרת] דהא בהדיא כתב רחמנא שריפה באמה ולמאן דאמר נמי שריפה חמורה מהאי קושיא בתרא נמי לא נדונן. ולמאן דאמר דון מינה ואוקי באתרא צריכינן לאוקומה בשריפה כדאשכחן באמה וצריכינן ליפלוגי בין בתה לכלתה לתת לכלתה מדה חמורה מבבתה והיינו סקילה והיינו דון מינה ואוקי באתרא דון מינה מה הוא כלתו חמורה מבתו אף כאן היא כלתה חמורה מבתה ואוקי באתרא הואיל ובתה בשריפה כלתה בסקילה שחמורה הימנה והא לא מצית אמרת דכיון דאוקימתיה באתרא בשריפה בעית לאוקמה כדאמרן וכיון דלא מיתוקם בה דינא דדון מינה ואוקי באתרא כולהו אנפי גזירה שוה פריכא היא ולא סמכינן עלה. אית דמפרשי להאי פירכא דחלוקה הכי מאי חזית דכי אוקמת ליה באתרה למילף שאר דידה מיניה וביה למיתה מייתית ליה לשריפה כאמה דומיא דכלתו שהיא כאמו אוקמה באתרה הכי ולמוד שאר דידה מיניה וביה ואימא הכי כיון דבתה בשריפה צריכין אנו לענוש כלתה מדה חמורה מזו ובסקילה והיינו מיניה וביה דמה הוא חלקת בו להחמיר כלתו מבתו אף היא כו' והאי לאו דון מינה ומינה הוא אלא לגלויי מילתא דכי ילפת שאר דידיה מיניה וביה יש לך להחמיר בכלתה מבתה ואם באת לומר כן איכא למיפרך מה הוא לא חלקת בו בין אמו לכלתו אף היא לא תחלוק בה בין אמה לכלתה הילכך איכא למימר סקילה ואיכא למימר שריפה משום הכי לא נידונין:

ודייקינן בתו מאנוסתו מנא לן דבשריפה אמר אביי ק"ו כו' וכי עונשין מן הדין ומפרקינן גלוי מילתא בעלמא הוא ואין זה עונש מן הדין דהא בת בתו מכח בתו הוא דאסרה רחמנא והיכי דמי עונש מן הדין כגון ההוא דר"ש בן יוחאי (לעיל סנהדרין ע"ד.) דאמר פוגם הדיוט ניתן להצילו בנפשו פוגם גבוה על אחת כמה וכמה דקסבר עונשין מן הדין דאע"ג דההיא מילתא דכתיבא לאו מכח ההיא דלא כתיבא חייבה רחמנא עונש לה מן הדין הואיל וזה חמור מזה אי נמי כגון ערות אחותך בת אביך או בת אמך אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו ואי בעית איתויי בת אביו ובת אמו הוי עונש מן הדין דבת אביו שלא בת אמו לאו מכח בת אביו ובת אמו קאתיא אלא מחמת קורבא דנפשא קאתיא וההיא דאמרי' בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ד.) בפלוגתא דאביי ורבא קא מיפלגי מ"ס עונשין מן הדין ומ"ס אין עונשין מ"ה דאלמא אביי ורבא בעונשין מ"ה פליגי התם נמי גלויי מילתא בעלמא הוא והכי קאמר מ"ס עונשין מ"ה [כל] זמן שהנדון בא מכח הבא מן הדין דהא אחי אביו מכח אביו קאתי ומ"ס אין עונשין מן הדין כלל. רבא אמר אמר לי רב יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה זמה זמה והאי דאצטריך הכא למבעי עלה אע"ג דהא אתרבי לן במתניתא שאר הבא ממנו כשאר הבא ממנה משום דהתם כי אתרבי לן שאר הבא ממנו בבת בנו ובת בתו דכתיבי בהדיא בקרא אבל בתו דלא כתיבא בהדיא בקרא דשאר דידיה לא איתרבאי והשתא קאמרינן דבההיא ג"ש גופה איכא לרבויי בתו מאנוסתו לשריפה כתיב בשאר דידיה כי ערותך הנה וכתיב בשאר דידה שארה הנה מה להלן בתה כבת בתה אף כאן בתו כבת בתו ואע"ג דהתם לא כתיבא שריפה יליף זמה זמה מאידך קרא דחמותו. תאני אבוה דר' אבין לפי שלא למדנו לבתו מאנוסתו שהיא בשריפה הוצרך הכתוב לומר ובת איש אית דאמרי מדהוה ליה למכתב ובת כהן וכתב ובת איש משמע חע"פ שאינה בתו מאשתו כלומר בת איש ולא בת אשה כי תחל לזנות את אביה כלומר שזינתה מאביה בשריפה ולאו מילתא היא דהא תינח בת כהן בת ישראל מנא לן ותו אי לרבויי בתו של כהן מאנוסתו הוא דאתא למה לי איש לימא קרא ובת כהן ומסתמא הוה שמענא מינה אפי' בתו מאנוסתו ותו לאבוה דר' אבין בת כהן נשואה שזינתה מאחר מנא לן דבשריפה ותו דהא דדרשינן מי שמחללת את אביה יצאתה זו שאביה מחללה הא אוקימנא לבת כהן גופה שזינתה מאביה שנמצא אביה מחללה. אלא הכי פירושא מדהוה ליה למכתב ובת כהן וכתב ובת איש כהן שמע מינה תרתי מילי קאמר בת איש שזינתה מאביה ובת כהן שזינתה מאחרים והכי קאמר קרא ובת איש וכהן כי תחל כו' וכי כתיב את אביה היא מחללת למילתיה הוא דאתא. ומקשינן אי מה בת כהן [היא] בשריפה ואין בועלה בשריפה דכתיב היא אף זו בשריפה ואין בועלה בשריפה אמר אביי אמר קרא את אביה היא מחללת במי שמחללת את אביה אמרתי לך היא בשריפה ואין בועלה בשריפה כגון בת כהן שזינתה מאחרים שאין אביה מחללה דאביה מאי עבד אלא היא מחללת את אביה בזנותיה יצאת שזינתה מאביה שאביה מחללה. רבה אמר בלא"ה נמי לא יכלת לאפוקי אבי' מכלל דינה דבשלמא בת כהן נשואה שזינת מאחרים כי אפיקתיה לבועל מכלל דינא דבת כהן קם ליה אדינא דבועל בת ישראל שהרי הכל היו בכלל נואף ונואפת לא שנא בת כהן ולא שנא בת ישראל וכשהוציא הכתוב בת כהן מן הכלל אותה לבדה הוציא ולא בועלה דכתיב היא היא לבדה הוצאתי לך מן הכלל ולא בועלה אלא הרי הוא בכלל נואף ונואפת שהן בחנק אבל הכא בבא על בתו פנויה כי מפקת ליה לאביה מכלל דינה חדינא דמאן מוקמת ליה מי יכלת לאוקומיה אדינא דפנויה השתא איהי דהויא קרקע עולם ולא עבדא מעשה מיקטלא איהו דעבד מיפטר ותו הא קי"ל השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשיו שבתורה:

ואיבעיא לן אזהרה לבתו מאנוסתו מנא לן ומהדרינן למאן קא מיבעיא אי לאביי ורבא מהיכא דנפקא להו עונש מהתם נפקא להו אזהרה אלא כי קא מיבעיא לן לאבוה דר' אבין ופשיטנה מדכתיב אל תחלל את בתך להזנותה כלומר לזנות עמה. ומקשי' הא מיבעי ליה לכדתניא אל תחלל כו' יכול בכהן המשיא בתו ללוי ולישראל הכתוב מדבר שנמצא מחללה מקדושתה שהרי פוסלה מן התרומה כל זמן שהיא תחתיו דכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש [זר] היא בתרומת הקדשים לא תאכל תלמוד לומר להזנותה בחילולין שבזנות הכתוב מדבר ולא סוף דבר שמסרה למי שהיא ערוה עליו אלא אפי' מסרה לרחוק אלא שמסרה לבעולה שלא לשום אישות קאי בלאו וכן היא שמסרה עצמה להבעל שלא לשום אישות קיימא נמי בלאו קרי ביה נמי אל בתך להזנותה ומפרקינן א"כ דכוליה להכי הוא דאתא לימא קרא אל תחל מאי אל תחלל בשני חלולין הכתוב מדבר:

א"ר כהנא משום ר' עקיבא אין לך עני בישראל אלא רשע ערום והמשהה בתו בוגרת ואינו משיאה. ומתמהינן אטו משהה בתו בוגרת לאו רשע ערום הוא שמעכבה מלינשא כדי שתהא משמשתו ולא יצטרך לקנות שפחה ונמצא גורם להזנותה מתוך ערמתו ואסיקנא הכי קאמר אין לך עני בישראל שמתוך עניותו נעשה רשע ערום אלא זה שאין לו שפחה לשמשו ומשהה בתו בוגרת כמו שפירשנו:

דף עו עמוד ב

אמר ר"י אמר רב המשיא בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן שהזקן והקטן אין בהן כח לקיים מצות עונה ונשותיהן נזקקות לאחרים והמחזיר אבידה לכותי במקום שאין ח"ה עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה הזקן והקטן על שם שאין מתאוין לתשמיש נקראין רוה כמי שנפשו רויה כגון רוה ששבע מים ואינו מתאוה לשתות והאשה שהגיעה לעונת תשמיש נקראת צמאה והיינו דכתיב למען ספות הרוה את הצמאה כלומר שמצרף הרוה את הצמאה מלשון עולותיכם ספו על זבחיכם. (ירמיה ז') וכן המחזיר אבידה לכותי שמצרף מצות השבת אבדה לכותים שהן שבעים ואין מתאוים ליוצרם כהשבת אבדה לישראל שהן צמאין ליוצרם וכתיב לא יאבה כו'. ואותבינן והמשיא אשה לבנו קטן לאו מעליותא היא והא תניא האוהב את אשתו כגופו כלומר שחס עליה כמו שהוא חס על גופו אבל יתר מגופו לא שייך למימר שהרי אהבה דבר המסור ללב היא ואין אדם יכול לאהב את אחר יתר מגופו אבל לענין כיבוד דבר שאיפשר הוא שהרי יכול לכבדה יתר מגופו במלבושים שנאים יותר משלו. והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה מזרזן במצות וביראת המקום. והמשיאן סמוך לפרקן כדי שלא יבואו לידי חטא עבירה כשמגיעין לפרקן. עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך זו אשתו אימתי אשתו עמו בשלום כשאוהבה כגופו ומכבדה יתר מגופו ופקדת נוך מה שבנוך והיינו בניו ובנותיו ומאי ופקדת לפקדן ולשים עיניך על דרכיהן כדי להדריכם בדרך ישרה ולא תחטא כמשמעו ואמילי דגופיה קא מזהר ליה אי נמי הכי קאמר ולא תחטא כיון שעשית כן ניצלת מן החטא. קתני מיהת סמוך לפירקן ואע"ג דקטנים נינהו. ומפרקינן סמוך לפירקן שאני דלא סגיא דלא חזו לתשמיש כל דהו. ואית דאמרי דכיון דסמוך לפירקן הוא משום שנה או חצי שנה אינה מזנה עליו אלא ממתנת לו מעט עד שיגדיל:

תנו רבנן האוהב את שכניו כו' עליו הכתוב אומר כו' הני כולהו מעין ג"ח נינהו וכלהו כתיבי בקראי דלעיל מהאי המקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו תרוייהו נפקי לן מדכתיב ומבשרך לא תתעלם והיינו טעמא דנקט בת אחותו שאין לך בקרובותיו שמותרת לינשא לו קרובה לו מבת אחותו ובת אחיו אלא שבת אחותו עלובה מבת אחיו מפני שהאשה עלובה יותר מן האיש לפיכך גמילות חסד דנישואי בת אחותו עדיפא מבת אחיו והאוהב את שכניו נמי מהכא נפקא לן דכיון דרבי' המקרב את קרוביו הרי שכניו בכלל דכתיב טוב שכן קרוב מאח רחוק והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו דכתיב הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסתו. ואית דאמרי דהאי דנקט בת אחותו לפי שרוב בנים דומים לאחי האם. ולאו מילתא היא חדא דכולה מילתא משום גמילות חסדים נקיט לה ותו אדנסיב בת אחותו לנסוב אחריתי דמעלו אחי דידה טפי מיניה דידיה:

תנו רבנן באש ישרפו כו' ודייקינן מאי בינייהו דעל כרחיך רבי ישמעאל ורבי עקיבא לאו בעיקר דינא פליגי דר' ישמעאל סבר אחת מהן נשרפת ור' עקיבא סבר שתיהן נשרפות דבמאי אי באשתו וחמותו בהא לימא ר"ע שתיהן נשרפות אשתו מאי עבדא ואי בחמותו ואם חמותו בהא לימא ר' ישמעאל אותו ואת אחת מהן הא ודאי תרוייהו בשריפה נינהי כדדרשינן בריש פרקין מנין לעשות למטה כלמעלה אלא על כרחיך דכ"ע חמותו ואם חמותו בשריפה ואם כן במאי פליגי אמר אביי משמעות דורשין איכא בינייהו כלומר מר סבר הכי עדיף טפי למדרש ומר סבר הכי עדיף טפי למדרש ר' ישמעאל מוקים ליה לקרא באשתו וחמותו ומהשתא על כרחיך מאי אתהן את אחת מהן שנבעלה באיסור והיינו חמותו אבל אם חמותו לר' ישמעאל לא כתיבא בהדיא אלא מדרשא קא אתיא כדתניא בריש פרקין מנין לעשות למטה כלמעלה כו' ורבי עקיבא משמע ליה אתהן את שתיהן דוקא הילכך צריך לאוקומי לקראי דאשה ואת אמה בחמותו ואם חמותו דקיימן תרוייהו עליה באיסור שריפה וקאמר רחמנא דאי בא על שתיהן ישרפו אותו ואת שתיהן ואם חמותו הכא כתיבא. רבא אמר חמות שבא עליה לאחר מיתת אשתו איכא בינייהו כלומר לעולם אימא לך לא שנא ר' ישמעאל ולא שנא רבי עקיבא תרוייהו האי אשה ואמה דקרא באשתו וחמותו מוקמי לה ודכולי עלמא חמותו בשריפה ואשתו מותרת והאי את שתיהן דקאמר רבי עקיבא לאו למימרא דתרוייהו בשריפה אלא בהא קא מיפלגי רבי ישמעאל סבר אותו ואת אחת מהן כלומר אע"ג דליתיה לאשתו בחיים מיחייב אחמותו ורבי עקיבא דריש אותו ואת שתיהן כלומר לא מיחייב עד דאיתינהו לתרוייהו בחיי' ואם בא על חמותו לאחר מיתת אשתו אין כאן עונש שריפה אלא באיסורא בעלמא כדבעי' למימר קמן אבל אם חמותו דכולי עלמא לא כתיבא הכא אלא מדרשא אתיא. וקי"ל כרבא ואליבא דרבי עקיבא אלא מיהו צריכינן לברורי לך דהאי דאמר רבא חמות לאחר מיתה לרבי עקיבא באיסורא בעלמא לאו למימרא בלאו וכרת דמהיכא תיפוק לי אי מכרת דעריות התם לא כתיבא חמות כלל ואי מגזירה שוה דזמה זמה כי כתיבא זמה דשריפה בחיי אשתו כתיבא וא"כ כי ילפת לה אזהרה וכרת נמי מהתם לא תילפינהו אלא בחיי אשתו וכי תימא א"כ מאי איסורא איכא איכא דקאי בארור דכתיב ארור שוכב עם חותנתו והתם חמותו סתמא כתיב ואיכא למימר דכי מיעטה קרא לחמות לאחר מיתה משריפה אבל מלאו וכרת לא מיעטה וכי תימא מנא תיתי לי הא קרא דילפי' מיניה חמותו כי כתיב בחיי אשתו כתיב לא רישא דקרא דאתי מיניה גזרה שוה משמע בין מחיים בין לאחר מיתה דכתיב ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא כלומר והרי הוא חייב עליהן כבת אשתו שנאמר בה זמה והדר כתיב באש ישרנפו אותו ואתהן כלומר ואם שתיהן קיימות תשרף חמותו ואשתכח דכי מיעטה קרא לחמות לאחר מיתה משריפה בלחוד הוא דמיעטה והאי דאמרינן באיסורא בעלמא לאו למעוטי לאו וכרת קאמרינן אלא לאו וכרת לגבי מיתת ב"ד איסורא בעלמא קרי ליה ודמיא לההיא דאמרינן בקידושין בפרק האומר לחבירו (ס"ב.) אם לא שכב הינקי ואם שכב לא הינקי נ"א ולא חנקי אלא איסורא בעלמא ומשמע אם שכב לא (הנקי) [חנקי] במי המרים ולא הנקי לגמרי אלא איסורא בעלמא כלומר תעמוד באיסורא דהיינו לאו וכרת ולא תנקי גופה מיד במי המרים קמ"ל הנקי אלמא כרת האמור בתורה איסורא בעלמא מיקרי הואיל ואין נפרעים ממנו מיד הכא נמי גבי חמות כרת ולאו קרי איסורא בעלמא ומילתא צריכא עיונא:

מתני' ואלו הן הנהרגין סליק מנשרפין ומפרש נהרגין לאסוקי ארבע מיתות דתאני להו מעיקרא בפרק ארבע מיתות והיינו דקתני ואלו הן הנהרגין וסתם הרג בסייף משמע כדקתני לה בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ב:) מצות הנהרגין כו' הרוצח ואנשי עיר הנדחת עיר הנדחת דכתיב לפי חרב רוצח דכתיב גבי עבדו נקם ינקם ותניא נקימה זו איני יודע מה היא כשהוא אומר והבאתי עליכם חרב הוי אומר נקימה זו חרב אשכחן עבד בר חורין מנא לן קל וחומר קטל עבדא בסייף בר חורין בחנק וכולה כדמפרש לה בפרק ארבע מיתות. רוצח שהכה את רעהו באבן או באגרוף וכבש עליו כו' כלומר אע"פ שהיה מוטל במים או באור קודם לכן כיון שבא זה ותקפו שם ולא היה יכול לעלות משם משכבשו חייב. דחפו כו'. סיפא נמי רבותא קמ"ל שאע"פ שהיה עומד חוץ למים ולאור ובא זה ודחפו לתוך המים או לתוך האור כיון שהיה יכול לעלות משם ולא עלה פטור דלאו גירי דידיה אהנו ביה. שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש שיסה לשון גירה פטור דגרמא בעלמא הוא. השיך בו את הנחש שאחז ראשו של נחש ונעץ שיניו בבשרו של חבירו ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין ובגמרא מפרש במאי פליגי:

אמר שמואל מפני מה לא נאמרה יד בברזל כמו שנאמר באבן באבן יד דמשמע אבן שיוכל לאחוז בה ויכהו בה כשהיא בידו שנמצא מקצתה בידו ומקצתה בולט מחוץ ולשון הכאה הכי משמע ואם היתה קטנה מאד אינו מת בה שהרי אין בולט ממנה אלא דבר מועט שאין בו שיעור מיתה אבל הברזל אפילו אין בולט הימנה אלא כל שהו יש בו שיעור מיתה לפיכך לא נאמר בו יד שהרי יכול לנעצו בבשרו בלא אחיזה. תניא ר' אומר גלוי וידוע כו' לפיכך נתנה בו תורה שיעור כמו שנאמר באבן אשר ימות בה ודוקא דברזיה מברז לשון נקב לשון ברזא דחביתא אבל אם הכהו בברזל לארכו הרי הוא כאבן ושיעורא בעי שלא החמירה תורה בברזל אלא מפני שפיו חד ויכול לתחבו בלבו או בושטו ומת:

פיסקא כבש עליו כו' רישא רבותא קמ"ל כו' כלומר הא דקתני רישא גבי חיובא כבש עליו וסיפא גבי פיטורא דחפו לאו דוקא הוא אלא הוא הדין דרישא היכא דדחפו ואינו יכול לעלות דחייב וגבי סיפא נמי הוא הדין היכא דכבש עליו ויכול לעלות דפטור והאי דנקט רישא כבש עליו וסיפא דחפו רישא רבותא קמ"ל כו' פשוטה היא וכבר פרישנא במתני'. כבש מנא לן אמר שמואל דאמר קרא או באיבה או לרבות את המצמצם והיינו כבש כלומר שתוקפו במקום שהוא עומד בו בכיון כדי שלא יזוז לכאן ולכאן מלשון מצמצם ואמרינן בב"ק (ל'.) מצמצם מ"ט פטור שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים. ומצמצם לענין נזקין פליגי בה רב אחא בר רב ורבינא ר"א פטר ורבינא מחייב רבינא מחייב ק"ו מרוצח ומה רוצח שלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון לענין חיוב מיתה חייב בו את המצמצם כדילפינן לעיל נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון היכא דעבד מעשה בידים ונפקא לן בפרק (ארבעה אבות) [כיצד הרגל] מקרא יתירא דפצע תחת פצע אינו דין שיחייב בהן את המצמצם רב אחא בר רב פטר אמר קרא מות יומת המכה כו' סופיה דקרא דאו באיבה דרבינן לעיל מצמצם מיניה הוא ואמר קרא רוצח הוא מיעוטא למעוטי נזקין מחיובא דמצמצם וקי"ל כרבינא דבתרא הוא:

דף עז עמוד א

אמר רבה כפתו ומת ברעב פטור לפי שלא מת מחמת הרעב שהיה לו בשעת כפיתה אלא מחמת הרעב שבא לו לאחר מכאן וגרמא בעלמא הוא ואין דינו מסור לבית דין אלא לשמים:

ואמר רבה כפתו בחמה ומת בצנה ומת חייב והוא שלא רבתה עליו חמה ולא רבתה עליו צנה דא"כ היינו סוף חמה לבוא סוף צנה לבא וכי תימא מ"ש כפתו ומת ברעב פטור משום דההיא שעתא לא הוה אלים כפניה כפתו בחמה נמי ההיא שעתא לא הוה אלימא חמימותא דחמה לא דמי דאלו כפתו ומת ברעב ההוא כפנא דקטליה לאו היינו כפנא דהוה מעיקרא דכפנא לא אתי אלא מחמת ריקנותא דכרסיא דגברא וכמה דמירקן טפי מיקרב קטליה טפי הילכך על כרחיך בשעת כפיתה לא הוה מירקן כולי האי כשעת מיתה ואשתכח דלאו ההוא כפנא דמעיקרא קטליה אבל כפתו בחמה ההיא חמה דהואי בשעת כפיתה היא ניהי דהויא בשעת מיתה ולא איתוסף בה חמימותא כלל אבל סוף חמה לבוא סוף צנה לבוא כיון דבשעת כפיתה לא הואי חמה התם פטור דאשעת כפיתה לא תחייביה אמאי קא מחייבת ליה אשעת ביאת חמה ההיא שעתא לא עבד ולא מידי:

ואמר רבא כפתו לפני ארי ומת פטור שלא חייב הכתוב כובש ומצמצם אלא כגון שמונח עליו הדבר הממיתו בשעה שכובשו והוא כובש עליו כדי שלא ינצל ממנו דומיא דכבש עליו במים או באור או בחמה הא למה זה דומה לכופת את חבירו לפני החמה או לפני השלהבת היכא דסוף חמה לבוא וסוף שלהבת לבוא לפני יתושין ומת חייב שהרי מונחין עליו בשעת כפיתה ויש מפרשין לפני ארי פטור שהרי אינו מזיק אם אינו רעב אבל יתושין לעולם מזיקין. רב אשי אמר אפילו לפני יתושין פטור הני אזלי והני אתו ונמצא שלא הרגתו כת ראשונה שהיתה מונחת עליו מתחלה אלא כיתות שבאו אחר כן והוה ליה כסוף חמה לבוא. ויש אומרים כפתו לפני ארי פטור דאי נמי לא היה כפות לא היה יכול להנצל מן הארי לפני יתושין חייב שהרי שאלמלא כפתו היה יכול להנצל מידן ולאו מילתא היא דלהאי פירושא משמע דאי קאי בדוכתא דיכיל לאיתנצולי מאריא ואתא האי וכפתיה ואנחיה קמי אריא מיחייב והא לא מצית למימר דעל כרחיך סוף חמה לבא הוא ותו היכי פסיקא ליה למריה בהאי פירושא דאי נמי לא כפתיה לא הוה יכיל לאיתצולי מאריא הא זמנין דסמיך לנהרא או לדיקלא או לאילנא ויכיל לאיתצולי מיניה אלא מסתברא כדפרשינן:

איתמר כפה עליו גיגית ומת בהבלה ופרע עליו מעזיבה ומת מחמת חמה או צינה שנכנסה דרך מעזיבה בזמן שלא היה יכול לצאת משם פליגי בה רבה ורבי זירא חד אמר חייב דכיון דאתחיל הבלא בשעתיה אע"ג דלאו ההוא הבלא דשעתיה בלחוד הוא דקטליה מכל מקום גירי דידיה נינהו וחד אמר פטור דלאו ההוא הבלא דשעתיה בלחוד הוא דקטליה ואמרי' תסתיים דרבה הוא דאמר פטור דאמר רבה כפתו ומת ברעב פטור אלמא אע"ג דבשעת כפיתה אתחיל ליה כפנא כיון דלאו בההוא שיעורא לחודיה מית פטור הכא נמי לא שנא. ומתמהי' אדרבא ר' זירא הוא דאמר פטור דא"ר זירא האי מאן דעייליה לחבריה לביתא דשישא בית של שיש ובטיית אם וכיון שתריח את האש מיד בוער כאש והמביא את חבירו לבית כזה והוא סתום מכל סביביו והדליק לו את הנר ומת חייב טעמא דאדליק ליה שראגא דאתחילו ליה הבלא בשעתי' הא לא אדליק ליה שראגא פטור ואע"ג דבתר הכי אתי הבלא דביתא וקטיל ליה הכא נמי אע"ג דבתר הכי קטיל ליה הבלא כיון דלאו הבלא דשעתיה קטליה פטור ודחינן אי משום הא לא תוקמה כר' זירא מ"ט התם גבי ביתא דשישא כי לא מדליק ליה שרגא לא מתחיל הבלא בשעתיה ממילא משום דרויח ליה ביתא טובא ואמטו להכי פטור הכא גבי כפה עליו גיגית איידי דקטינא ודחיק ליה עלמא מתחיל הבלא בשעתיה הילכך אע"ג דלא מית בהאי שיעורא כיון דההיא שעתא מתחיל גירי דידיה נינהו דמאלו ואזל ואתו וכי האי גונא אימא לך דר' זירא חיובי מיחייב הילכך על כרחיך רבא הוא דאמר פטור דהא שמעי' ליה לרבא דאית ליה האי סברא ולא דמי לכפתו בחמה או בצנה ומת דחייב דהתם מיירי כגון דהוה נפישא חמה או צנה בההוא דוכתא מעיקרא והוה אית בה כדי להמית דהא דר' זירא דאמר האי מאן דעיילי' לחבריה לביתא דשישא כו' חייב מסתברא דאעיקר טעמיה גריר דסבירא ליה דכל היכא דמתחיל הבלא בשעתיה אע"ג דלית ביה מעיקרא כדי להמית חייב אבל לרבה דסבר כל היכא דאין בו מתחלה כדי להמית פטור הכא נמי פטור דהא לא משכחת לה דלהוי ביה מעיקרא כדי להמית:

דף עז עמוד ב

והא דאמר רבה דחפו לבור וזרק בו חץ ותריס בידו פשוטות הן דכי קא מיחייב אגירי דקטלי ליה קא מיחייב והכא כיון דכי שרי ביה גיריה מפסק הוו פסקי לא מיחייב עליהו אמאי קא מחייבת ליה אמאי דעבד בתר הכי ההוא גרמא בעלמא הוא דהא לאו איהו אהני בגופיה אלא מעשה קמא הוא דאהני בגופיה וכן הא דאמר רבה זרק בו חץ וסימנין בידו פשוטה היא ואסקא רב אשי הילכך כיון דפטרת ליה משום דיכול להתרפאות אפילו הוו סימנין בשוק בשעת הכאה פטור הואיל ויכול לילך לשוק ולקנות מהן ולהתרפאות. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי לא הוו סימנין מצויין לו בשעת הכאה ונזדמנו לאחר כן ולא רצה ליטול מהן ומת מהו מי אמרי' כיון דבשעת הכאה לא הוו סימנין מיחייב דהא בשעת הכאה לאו יכול להתרפאות הוה או דילמא כיון דנזדמנו לו בתר הכי מכל מקום הרי יכול להתרפות מ"ל מעיקרא מ"ל השתא א"ל הרי יצא מב"ד זכאי כלומר הואיל והיה יכול להתרפות לפני עמידתו בב"ד הרי נמצאת לרוצח זכות באותה שעה ואע"פ שמת אחר כן פטור שהרי יצא מב"ד זכאי והאי פירושא לא מיתוקם אלא כגון שהיו סימנין מזומנין לו בשעת עמידתו בדין דהו"ל כמאן דאמדוהו לחיים ומת ויש אומרים הואיל וקודם עומדו בדין נמצא לו זכות אין לנו לחייבו והיינו דאמרי' הרי יצא מב"ד זכאי כלומר הואיל ובשעת עמידה בדין ראוי לזכותו נמצא שיצא מב"ד זכאי ואף ע"פ שבשעת הכאה היה ראוי לחייבו פטור ומילתא צריכא עיונא:

ואמר רבה זרק צרור בכותל וחזרה לאחוריה והרגה חייב מיתה היכא דאתרו ביה אל תזרוק שלא תהרוג ותתחייב מיתה ואמר על מנת כן אני עושה. ותנא דברייתא תונה פ' שנאה כגון אלו המשחקין בכידור שהרגו דרך חזרתה במזיד נהרגין היכא דהתרו ביה קרי מזיד ולישנא דקרא נקט דכתיב וכי יזיד איש על רעהו להורגו כו' בשוגג גולין. ומתמהינן בשוגג גולין פשיטא מהיכא תיסק אדעתין [למיפטר] ומהדרינן במזיד נהרגין אצטריכא ליה סד"א כי אתרו ביה אל תזרוק שמא תחזור ותהרוג התראת ספק היא דמי יימר דהדרא הא קמ"ל דודאי הדרא אי נמי התראת ספק [התראה] היא וכרבי יוחנן דאמר (מכות ט"ו:) התראת ספק שמה התראה והא דתאני רב תחליפא נמי הכי איכא לפרושה לענין חיוב מיתה מיירי ועל כרחיך היכא דאמרינן ביה חייב סתמא כל היכא דאיכא לפרושי בחיוב מיתה טפי עדיף אבל רבינו שלמה ז"ל פריש לה להא דרב תחליפא לענין גלות כדבעינן למימר קמן:

תאני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו כגון אלו המשחקין בכדור שהרגו דרך חזרתה בתוך ארבע אמות כלומר אם בתוך ארבע אמות מהליכתה הרגו שקודם שהלכה ארבע אמות חזרה והרגה פטורין ואם חוץ לארבע אמות מהליכתה הרגה שלאחר שהלכה ארבע אמות לפניה חזרה והרגה חייבין כדמפרש טעמא ואזיל. ודייקינן עלה היכי דמי אי דקא ניחא ליה בהאי שיעורא דאזלא כלומר דהוה סגיא ליה לזורק בההוא שיעורא לחודיה אפילו כי אזלא פורתא נמי ליחייב דהא [ניחא ליה] בהכי ואי דלא ניחא ליה בההיא שיעורא לחודיה אלא רוצה היה שתהלך יתר מכן אפילו כי אזלא טובא נמי כלומר יתר מארבע אמות לא ליחייב דהא לא הוה ניחא ליה בההוא שיעורא לחודיה. ויש לפרש היכי דמי אי דקא ניחא ליה דלא תיזיל טפי מההוא שיעורא דאזלא אפילו כי אזלא פורתא נמי ליחייב דהא לא הוה ניחא ליה דתיזיל טפי ואי דלא קא ניחא [ליה] דלא תיזיל טפי אלא מינח הוה ניחא ליה דתיזיל טפי מההוא שיעורא דאזלא אפילו כי אזלא טפי מארבע אמות נמי ליפטר דהא הוה ניחא ליה דתיזיל טפי לא אתעבידא מחשבתו. וראינו בה פירוש אחר ואינו כדאי לפיכך לא כתבנוהו שלא להאריך בדבר שאין בו מועיל. ואסיקנא לא צריכא בסתמא וסתם המשחקין בכדור כמה דאזלא טפי מינח ניחא להו הילכך אי אזלא חוץ לארבע אמות חייב דניחא ליה בציר מהכי פטור דלא ניחא ליה בהאי שיעורא. ויש לפרש כגון אלו המשחקין בכדור שהרגו דרך חזרת הכדור הרגו בתוך ארבע אמות לכותל פטורין חוץ לארבע אמות לכותל חייבין ודייקינן היכי דמי אי דניחא ליה דתהדר כי האי שיעורא מן הכותל ולכאן אפילו פורתא נמי ליחייב ואי דלא ניחא ליה בהאי שיעורא דהדרא אלא ניחא ליה דתהדר טפי כי הדרא נמי טפי מארבע אמות לא ליחייב. ואסיקנא סתם המשחקין בכדור כמה דאזלא טפי מן הכותל ולכאן מינח ניחא להו חזרתה מן הכותל קרי מיזל משום דלגבי הנך דקיימי גבי כותל מיזל הוי אי נמי הכי קאמר סתם משחקין בכדור כמה דאזלא טפי מינח ניחא להו הילכך על כרחיך ניחא להו דתהדר טפי כי היכי דתימטי לידיהו שכן דרך המשחקין בכדור שזורקין אותו לרחוק ועומדין במקומן עד שהכדור חוזר ומקבלין אותו מן האויר בידן. מיהו פירושא קמא מסתבר טפי דלשון אזלא טפי לא משמע אלא דרך הליכתה:

ודייקינן למימר דכי האי גוונא דקא הדרא ממילא כחו הוא ורמינהי המקדש כלומר נותן את האפר של חטאת על המים והיינו דקרי קידוש כלומר שמקדש את המים באפר וצריך ליתן את האפר למים חיים לפי השוקת שהיתה בבית המקדש שהמים יוצאין מן המעיין לשוקת דרך נקב כדי שיתן עליהן את האפר בעודן מים חיים וחוזר ונותן בכלי כדכתיב מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי והאי ונתן עליו לאו למימר דנותן המים על האפר דמשמע שנותן האפר תחילה למטה אלא האי עליו עמו הוא כדכתיב ועליו מטה מנשה שלאחר קידוש המים באפר הן ניתנין בכלי בעודיין חיים ולפי שאי אפשר לקדשן במעיין מקדשין אותן בשוקת שהמים יוצאין מן המעיין לתוכה דרך נקב קטן ולאחר קידושן נותנין בכלי ואלו היה מקדש ונפל האפר על ידו או על הצד צדה של שוקת שלא על האגפים ואח"כ נפל לשוקת פסול וסברינן למימר דהאי נפל דקתני סיפא מכח נפילה קמייתא קא מיירי [אלמא כי האי גונא לאו כחו הוא. ודחינן דהאי נפל דקתני לאו מכח נפילה קמייתא קא מיירי] אלא בשותת מעצמו ויורד מידו או מן הצד לשוקת כדרך כל דבר כבד שיורד למטה מעצמו:

תא שמע מחט שהיא נתונה על החרש והזה עליה נתכוין להזות עליה לטהרה מטומאת מת ונראית ההזייה עליה אלא שאין ידוע אם על המחט נפלה מתחילה משיצאת מידו או על החרש ומכח נפילה ראשונה חזרה ונפלה על המחט ומצא עליה כלומר ולפיכך נמצאת ההזייה עליה פסולה אלמא כי האי גוונא לאו כחו הוא. ופריק רב חיננא בר יהודה מצה עליה איתמר מצה בה"א לשון מיצוי כדתנן (תרומות פי"א מ"ח) הרכינה ומיצת והכי קאמר אין ידוע אם מתחילה על המחט נפלה או על החרש נפלה ונתמצה החרש על המחט דלאו כחו הוא הכי אשכחן לה בנוסחי עתיקי ודייקי למאי דס"ד מעיקרא אית בהו מצא באל"ף ולמאי דאוקים לבסוף מיצה בה"א ואית דגרסי איפכא ולא סלקא להו כהוגן נקיטינן השתא דכל היכא דאתיא מכח נפילה קמייתא דאתא מכחו כחו הוי בין לענין הזאה בין לענין חיוב מיתה ואי שותת הוא לאו כחו הוא לכל מילי:

אמר רב פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא השיא מרוצת זרם המים עליו חייב מאי טעמא גירי דידיה נינהו אשקיל כדאמרינן התם (ב"ק פ"א:) הוו שקילי ואזלי באורחא ואי קשיא לך מכדי הכא לאו בדאזלי מכחו עסיקינן אלא כגון שהיה דבר מפסיק בין המים ובינו ונטלו ונמצאו המים באין עליו מאיליהן ואמאי מיחייב הא לאו כחו הוא ותו מאי שנא מדרבה דאמר זרק בו חץ ותריס בידו ובא זה ונטלו ואפילו הוא קדם ונטלו פטור דבעידנא דשדא מפסק פסיקי גירי אלמא אע"ג דקא שקיל ליה לההוא מידעם דהוה מפסיק ביניה ובין גיריה דשדא ביה פטור וכ"ש הכא דהני גירי לאו מכחו קא אזלי ואמאי מיחייב לא תקשי לך דאע"ג דלאו כחו הוא (דמחשב) [כיון דמחמת] מעשה דידיה קאזלי ככחו דמי דהא גיריה כי קאזלי לאו מחמת כחו קא אזלי אלא מחמת דשביק ליתרה של קשת ואזלי גירי ממילא ומיחייב עלייהו הכא נמי לא שנא. והיינו דקאמר רב פפא גירי דידיה נינהו ומיחייב ולא דמיא הא מילתא לזרק בו חץ ותריס בידו דאלו התם כי סלקיה לתריס מיקמי דנימטי גירא לגביה הוא דסליקיה דאי לבתר דמטא לגבי תריס אע"ג דהוה מסליק ליה לתריס תו לא הוה אזיל גירא טפי ולא הוה מיקטיל אלא ודאי על כרחיך בדסלקיה מקמי דנמטי לגביה עסקינן ואמטול הכי פטור דכי סלקיה לאו מידי עבד מאי אמרת סוף חץ לבא הא אמרן כל סוף הורג לבא פטור דגרמא בעלמא הוא אבל הכא דכי סלקיה לעפרא דמפסיק בין מיא לדידיה מיא הוו נגעי בההוא עפרא גופיה כי סלקיה לעפר גירי דידיה [היא] ואמטול הכי מיחייב תדע דהא מיית מחמת מיא דאתו לבתר הכי פטור כדאמרינן והני מילי בכח ראשון כלומר היכא דמיית מחמת מיא דאתי בכח ראשון כי סלקיה לההוא מדעם דמפסיק בינתיים והיינו מיא דמיעקרו מדוכתייהו בשעת חילוק הדבר והמפסיק ואינון מיא דמיקרבי לדבר המפסיק אבל מיא דאתו בתר הכי יהיני כח שני פטור דגרמא בעלמא הוא כדפרשינן. ואיכא לפרושי והני מילי בכח ראשון שהמים היורדין בשע' שפינה להן דרך לא עמדו עד שהגיעו לאיש הכפות אבל אם עמדו בדרך מחמת דבר שעיכבן ולסוף נמשכו מאליהן והלכו לאו גירי נינהו כדאמרינן בפרק הבית והעליה (בבא מציעא קי"ז.) דכל היכא דתימי מיא והדר אזלי לאו גירי נינהו והני תרי פירושי מעליי נינהו דתרוייהו אליבא דהילכתא סלקי ולא מיחייב עד דמיית מחמת מיא דמיעקרי בשעת מעשה והוא דלא איעכבו באורחא דאע"ג דגמרא לאו הני תרתי מילי קאמר הכא מכל מקום חדא דאמר אמר ואידך אע"ג דלא פירש בהדיא כיון דעל כרחיך דינא לא אצטריך לפרושיה. מיהו פירושא בתרא דייק טפי משום דלפירושא קמא אין לדבר קצבה ותו דכולהו מיא דסמיכי להדדי כחד גופא דמו. ואית דמפרשי והני מילי בכח ראשון כגון שהניחו סמוך לשפת המים והשפה מדרון ובכח ראשון כשפינה להן דרך לצד זה נפלו עליו דהוי כחו אבל בכח שני שהניחו דחוק קצת ולא נפלו המים בצאתם מגדותיהן עליו אלא לאחר מכאן הלכו עד מקום שהוא שם גרמא הוא ולאו מכחו. ולאו מילתא היא דכיון דקאמרינן דגיריה נינהו מה לי כי מטו לאלתר מ"ל כי מטו לאחר זמן:

וא"ר פפא זרק צרור למעלה והלכה לצדדין דרך עליתה שלא עלתה למעלה למקום שנתכוון לזרקה בכיוון אלא נטתה לצדדין והרגה חייב והוא דאתרו ביה. א"ל רב שימי בר אשי לרבינא מ"ט אמר ליה משום דכחו הוא ואקשי ליה אי כחו הוא תיזיל לעיל דהא איהו כי איכוון למזרקה לעיל הוא דאיכוון ואהדר ליה אי לאו כחו הוא אמאי אזלא לצדדין כיון דאמר' דהאי דאזלא לצדדין משום דכלי ליה כוחו לגמרי הוא הכי תיזיל לתחת כלומר תיחות לתחת כדרך כל דבר כבד שעומד באויר שכיון שכלה הכח שהוא מעמידו הוא נופל תחתיו ואינו נוטה לכאן ולכאן ואסיקנא אלא כח כחוש הוא ואמטו להכי אזיל לצדדין ולא אזיל לעיל ומ"מ כיון דכחו הוא חייב וראינו בה פירוש אחר ואינו כדאי לפיכך לא כתבנוהו. ושמעינן מינה דאי אזלא תחת והרגה פטור דלאו כחו הוא וגרמא בעלמא הוא וה"מ בזורק כלפי מעלה וחזרה והרגה אבל מי שהיתה אבן בידו ונתכוון להניחה כדי שתפול על האדם ותהרג וירדה והרגה חייב אע"ג דלאו כחו הוא גירא דידיה הוא דלא גרע מבידקא דמיא:

דף עח עמוד א

ת"ר הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות בבת אחת דברי הכל פטורין דהא כולהו כי הדדי נינהו מאי אמרת לקטלינהו לכולהו הא כתיב נפש תחת נפש ולא שתי נפשות תחת נפש ואית דאמרי לה משום דכתיב איש כי יכה ולא שהכוהו רבים.

בזה אחר זה פטורין. להכי תננהו בתרי בבי משום דבעי ר' יהודה בן בתירא לאיפלוגי אבבא דסיפא. א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כו':

אמר רבא הכל מודים בהורג את הטרפה כגון שיש בו סימני טריפה נראין לעינים שהוא פטור דגברא קטילא קטל ואפי' נפש כל דהו ליכא אבל האיך קמא דשוייה טרפה מסתברא דחיובי מיחייב וכן הכל מודים בגוסס בידי שמים ובא זה וקרב את מיתתו שהוא חייב דהאי הוא דשקל מיניה כוליה נפש דיליה וכי קא ממעיט קרא לרבנן היכא דשקיל האי מקצת והאי מקצת והכי משמע קרא איש כי יכה כל נפש עד דאיכא כולה נפש ביד זה ולא שניטלה מקצתה ביד אחר לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם כגון שהכוהו ראשונים ונעשה גוסס מכח המכה ובא האחרון וקירב את מיתתו רבנן מדמי ליה לטריפה ואמטול הכי מסתבר להו למדרש נפש כולה נפש (ור' יוסי בר' יהודה) [וריב"ב] מדמי ליה לגוסס בידי שמים ואמטול הכי מסתבר ליה למדרש נפש כל דהו ואיכא לפרושי דהא דרבה פליגא אדר' יוחנן מר סבר בקראי פליגי ומ"ס בסברא פליגי ופירושא קמא דוקא:

ודייקינן ומאן דמדמי ליה לטריפה מאי טעמא לא מדמי ליה לגוסס בידי שמים ומפרקינן גוסס בידי שמים לא אתעביד ביה מעשה מקמי הכין ואשתכח כוליה בידיה דהאי הוא דאתעביד אבל האי גוסס בידי אדם אתעביד ביה מעשה מקמי הכין דבר אחר גוסס בידי שמים לא איתעביד ביה מעשה מקמי הכי ואמטול הכי ליכא למחשביה כגברא קטילא האי איתעביד ביה מעשה וכסימני טריפה דמי.

ודייקינן ומאן דמדמי ליה לגוסס בידי שמים מאי טעמא לא מדמי ליה לטריפה ומהדרינן טריפה מיחתכי סימניה ושט או קנה וחד אנפא מסימני טריפה נקט ואית דאמרי מיחתכי סימניה חיותיה וידיע דלא חיי האי לא מיחתכי סימני כלומר לא נראו בו סימני טריפה ואפשר דחיי דהא ליכא מאן דאמר דכל גוסס למיתה אלא רוב גוססין למיתה מכלל דאיכא מיעוטא דחיו:

תני תנא קמי דרב ששת ואיש כי יכה כל נפש כל דהו נפש להביא כו': אמר רבא ההורג את הטריפה פטור כדאמרן וכן אדם טריפה שהרג את השלם בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך והרי ראוהו רוצח ודוקא דחזיוה ביממא דחזו לדינא ואשתכח דמעיקרא לאו סהדי נינהו אלא דייני נינהו ומיחייבי לאזדקוקי ליה כדאמרינן התם (ר"ה כ"ה:) לא תהא שמועה גדולה מראיה אבל חזיוה בליליא הוו להו סהדי ואין עד נעשה דיין והכי איתא בפרק החובל (בבא קמא צ':) ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ד:) בענין שלשה שנכנסו לבקר את החולה. שלא בפני ב"ד ואתה בא לחייבו על פי עדים פטור דהויא לה עדות שאין אתה יכול לקיים בה ועשיתם לו כאשר זמם שאם הוזמו אינן נהרגין דהא גברא קטילא קא באעו מקטל:

ואמר רבא הרובע את הטריפה חייב דהא אתהני מהו דתימא להוי כמאן דמשמש עם אדם מת וליפטר כדאמרינן התם (לעיל סנהדרין ס"ו:) למעוטי מעשה הורדוס קמ"ל דמשום הנאה הוא והא אית ליה הנאה אבל רובע מת שעברה חמימותו ולחלוחיתו פטור דלית ליה הנאה וכעץ בעלמא חשוב ורחמנא פטריה:

ואמר רבא עדים שהעידו על אדם טריפה שעבר עבירה שיש בה מיתה והוזמו אין נהרגין דגברא קטילא קטול וה"ה נמי היכא דלא הוזמו דלא קטלי' ליה לטריפה אפומייהו דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה. עדים שהיו טריפה והעידו באדם שלם לחייבו מיתה והוזמו נהרגין דגברא בעו מקטל וקטלינן להו משום דכתיב ובערת הרע מקרבך ותו דהא איכא לקיומי בהו תורת הזמה דבשלמא עדים שהעידו בטריפה לא אפשר לקיומי בהו תורת הזמה משום דלא אפשר לאשתלומי שלם בדמי טריפה אבל טריפה בדמי שלם שקלינן דיש בכלל מאתים מנה. רב אשי אמר אפי' עידי טריפה שהוזמו אינן נהרגין לפי שאינן בדין זוממי זוממין שאם הוזמו העדים שהזימום לאלו אינן נהרגין דגברי קטילי קטיל הילכך אע"ג דלא אתזמו נמי לא קטלינן להו להני עדים אפומייהו דהויא לה סהדותייהו דהני מזימין עדות שאי אתה יכול להזימה כל עד שהוזם קרי זומם והני סהדי קמאי דהוו טריפה כיון דאתו מציעאי ואוזמונהו קרי להו זוממין וסהדי מציעאי דאוזמונהו לקמאי כיון דאתו בתראי והוזמנהו לדידהו קרי להו זוממי זוממין לפי שעידי הנדון שהוזמו נקראין זוממיו של נדון כדאמרינן בסוף אלו הן הנחנקין (סנהדרין פ"ט.) זוממי בת כהן ובועלה ומזימין שהוזמו נקראין זוממי זוממין:

ואמר רבא שור שהוא טריפה שהרג חייב דעדות שאתה יכול להזימה היא דמחייבינן להו תשלום דטריפה שור של אדם טריפה שהרג חייב דעדות שאתה יכול להזימה היא. רב שישא אמר שור של אדם טריפה שהרג פטור דאמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת כל היכא דאלו קטול בעלים כי האי גונא מיחייבי שורן נמי מיחייב וכל היכא דאינהו לא מיחייבי שורן נמי לא מיחייב והאי כיון דאלו קטול בעלים שלא בפני ב"ד לא מיחייבי דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה שורן נמי פטור. רב אשי אמר אפי' שור טריפה שהרג נמי פטור דהא איתקש למיתת בעלים וכיון דאי הוו בעלים טריפה וקטול פטירי כי הוו שור טריפה נמי וקטיל פטור:

פיסקא שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש כו' א"ר אחא בר יעקב כשתמצי לומר לדברי ר"י ארס נחש בין שיניו הוא עומד וכיון שבא זה ונעץ שיניו של נחש בבשרו של חבירו נמצא כהורגו בסכין שבידו לפיכך מכיש בסייף כדין כל רוצח ונחש פטור דאנוס הוא לדברי חכמים ארס נחש אין עומד בין שיניו אלא מעצמו הוא מקיאו בשעת נשיכה לפיכך נחש בסקילה כדין שור שהרג את האדם וקי"ל דאחד השור ואחד כל הבהמה וכן חיה ועוף כיוצא בהן דיליף שור שור משבת ומכיש פטור שבשע' שנעץ שיניו של נחש בבשרו של זה לא היה הארס מונח עליו אלא הוה ליה כסוף חמה לבוא ופטור ואי קשיא לך נחש נמי אמאי מיחייב מי גרע משור האיצטדין שהמית את האדם דפטור דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו (ב"ק ל"ט.) שאני התם דקא רדפי ליה לדידיה קא רדפי ליה:

מתני' המכה את חבירו בין באבן בין באגרוף ואמדוהו למיתה והקל ממה שהיה בשעת האומד ולאחר מכאן הכביד ומת חייב הואיל ואמדוהו מתחלה למיתה ומת מתוך חליו וכי כתיב אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה על משענת כחו קאמר שנתרפא לגמרי כדמתרגמינן על בורייה ר' נחמיה פוטר שרגלים לדבר שלא מת מחמת מכה ראשונה מאחר שהקל בנתיים:

ת"ר את זו דרש ר' נחמיה אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו אם תאמר כשעדיין קיים הכתוב מדבר למה הוצרך הכתוב לפטור את המכה וכי תעלה על דעתך שהיה מהלך בחוץ וזה נהרג שהוצרך הכתוב לפטרו אלא לאו כשמת ואי בשלא אמדוהו מתחלה למיתה מאי איריא שהלך על משענתו אפי' לא הלך על משענתו נמי אלא זה שאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה והולך בחוץ על משענתו ולאחר מכאן הכביד ומת שהוא פטור ומשמע דר' נחמיה לית ליה על משענתו על בורייה אלא מוקי לה (בפטי') [כפשטיה] שהקל ויצא לחוץ כשהוא נסמך על משענתו דאי דריש על בוריו הוקל מנא ליה:

דף עח עמוד ב

ודייקינן ורבנן דדרשי האי על משענתו על בורייה אמאי איצטריך קרא אטו תיסוק אדעתין דמאן דמאחי ליה לחבריה ומיתסי לגמרי דכל אימת דמיית בתר הכי קטלינן ליה להאי. ומפרקינן אצטריך לאשמועינן חבישה שאם אמדוהו למיתה חובשין את הרוצח שלא יברח עד שיראו אם ימות הנרצח או אם יתרפא לגמרי והיינו דכתיב ונקה המכה מלמד שהיה חבוש עד עכשיו. ודייקינן ור' נחמיה חבישה מנא ליה ומהדרינן יליף ממקושש דחבשיה משה רבינו עד דאתברר ליה דהוה מיחייב סקילה דכתיב ויניחוהו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו ורבנן דלא ילפי ממקושש אמרי לך שאני מקושש דהוה ידע משה רבינו דבר קטלא הוה וקטליה הוא דלא הוה ידע במאי דסבירא לן כמאן דאמר לא בעינן עד שיודיעוהו בהתראתו באיזו מיתה הוא נהרג ומשום הכי חבשי' לאפוקי האי דכל כמה דלא מיית נרצח אכתי לא ידעינן אי בר קטלא הוא ואי לאו בר קטלא הוא ס"ד אמינא מספיקא לא נחבשי' אצטריך למכתב ונקה המכה ללמד שחובשים אותו. ושבקינן לההוא טעמא דאמרן דר' נחמיה יליף ממקושש דודאי ממקושש לא מצי למילף מהאי טעמא דאמרן אלא יליף ממגדף שחבשוהו ועדיין לא היו יודעין אם היה חייב מיתה כלל ואם לאו ורבנן דלא ילפי מיניה אמרי לך מגדף הוראת שעה היתה ולא עשו אלא מפני כבודו של שם תדע שהרי עדיין לא היה עליו חיוב מיתה ולא התרו בו למיתה והרגוהו ומדהא לא ילפינן מינה הא נמי לא ילפינן מינה כדתניא יודע היה כו' משום סופא דברייתא נקטה דקתני אבל מגדף לא היה יודע אם בן מיתה כל עיקר הוא ואם לאו דאלמא אכתי לא הוה ידעי דבר מיתה הוא וקטלינן בלא התראה הדין הוא פירושא ופירושא מעליא הוא ועיין בהאי פירושא דידן ובפירושא דפריש בה מאן דזוז מינן והי מינייהו דחזית דעדיף סמוך עליה. הא דתניא יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שהרי כבר נאמר במחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזו מיתה הוא נהרג שנאמר כי לא פורש מה יעשה לו כלומר יודעין היו שראוי לעשות לו אלא שלא היו יודעין מה יעשה לו אבל מגדף לא נאמר בו מה יעשה אלא לפרוש להם כלומר לפרוש להן כל דינו:

ודייקינן בשלמא לר' נחמיה היינו דכתיבי תרי אומדאני חד ולא ימות דמשמע דאמדינן ליה אם ראוי למיתה ואם לאו ואידך דכתיב אם יקום והתהלך בחוץ ותרווייהו לאומדאנא כתיבי דאי לאשמועינן דכי לא מיית יהיב ליה שבת וריפוי לימא קרא והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ונפל למשכב שבתו יתן ורפא ירפא ולא ימות ואם יקום למה לי אלא לאומדנא ובשלמא לר' נחמיה דאמר אמדוהו למיתה והקל ולבסוף הכביד ומת פטור היינו דכתיבי תרי אומדאני חד אמדוהו למיתה וחיה והיינו דכתיב ולא ימות ס"ד אמינא כיון דאמדוהו למיתה כמת דמי ורחמנא הוא דחס עליה ואחייה וליקטליה להאיך קמ"ל אי נמי הא קמ"ל דמשלם ממון סלקא דעתך אמינא כיון דאמדוהו למיתה כמאן דאיחייב קטלא דמי ואין מת ומשלם קמ"ל וחד אמדוהו למיתה והקל ולבסוף הכביד ומת ובדין הוא דלכתוב רחמנא אמדוהו למיתה והקל ולא בעי אמדוהו למיתה וחיה אלא איצטריך למכתב באידך לגלויי אהאי דבהקל קא מיירי אלא לרבנן דאמרי לא מיפטר עד דמיתסי לגמרי תרי אומדאני ל"ל ליכתוב רחמנא ולא ימות ונקה המכה אי נמי והכה איש את רעהו אם יקום והתהלך בחוץ תרי ל"ל ומפרקינן חד אמדוהו למיתה וחיה דפטור וחד אמדוהו לחיים ומת דפטור אמדוהו לחיים ומת דכתיב ולא ימות ולא כתיב ולא מת אלא לא ימות דמשמע אמדוהו שלא ימות ואמדוהו למיתה וחיה דכתיב אם יקום והתהלך בחוץ ואיצטריך רחמנא למיפטריה בתרווייהו ור' נחמיה אמדוהו לחיים ומת לא צריך קרא הרי יצא מבית דין זכאי ונפקא לן מצדיק אל תהרוג כדאיתא בפרק אחד דיני ממונות:

ת"ר המכה את חבירו ואמדוהו למיתה וחיה כלומר נתרפא לגמרי פוטרין אותו לכ"ע אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה אומדין אותו אומד שני לממון לראות כמה ראוי ליתן לו מחמת כבוד זו ואם הכביד לאחר מכאן ומת הלך אחר אומד האמצעי כלומר השני והיינו אומד של ממון ואית נוסחי דיקי דאית בהו אחר האומד האחרון ופטור דברי רבי נחמיה וחכ"א אין אומד אחר אומד כלומר אין אומד מוציא מיד אומד לחשבו כיוצא מבית דין זכאי אלא הרי הוא בחזקת אומד ראשון עד שיתרפא לגמרי אבל מת מתוך חליו חייב. תניא אידך אמדוהו למיתה וטעו חוזרין ואומדין אותו לחיים אמדוהו לחיים וטעו אין חוזרין ואומדין אותו למיתה שהרי יצא מבית דין זכאי ודברי הכל היא ולא מצית למימר דהאי אמדוהו למיתה חוזרין ואומדין אותו לחיים בשהקל הוא דאם כן היינו סופא דקתני סופא אמדוהו למיתה והקל כו' משלם נזק וצער ושבת ליורשין.

מאימתי משלם את השבת משעה שהכהו ולא אמרינן כיון דההיא שעתא לא אמדוהו לממון לא משלם אלא מההיא שעתא דאמדוהו אלא כיון דהדור אמדוהו לממון איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ממונא הוה מיחייב ולאו מיתה ואמרי לה דהא קמ"ל דלא תימא כל זמן שהיה אמוד למיתה הרי היא כמת ואין עליו לשלם אלא צער ושבת שנצטער ובטל מאותה שעה ואילך קמ"ל דמשעה שהכהו.

ואם תשאל מאי שנא דקתני בברייתא נזק וצער ושבת ושבקיה לריפוי ולבשת וכי תימא כיון דמית ליה לית ליה ריפוי ולא בשת לא ס"ד דמאן שמעת לה האי סברא רבי נחמיה האמר רבי נחמיה ונקה המכה זה שאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת וקאמר קרא רק שבתו יתן ורפא ירפא אלמא מיחייב נמי בריפוי ותו מדקא מיבעיא לן בפרק החובל (בבא קמא פ"ו:) גבי ביישו ישן ומת מכלל דגבי ביישו ער ומת פשיטא ליה דחייב בדמי בשתו. לא תיקשי לך הא דתבע מיניה ריפוי מחיים מיחייב לאסוייה כפשטיה דקרא דכתיב ורפוא ירפא דמשמע בשעה שצריך לרפואה והיינו מחיים ולא כתיב רפואתו יתן כדכתיב גבי שבת שבתו יתן ומשמע בין מחיים בין לאחר מיתה דממונא חסריה והאי דלא איירי האי תנא גבי ריפוי משום דמיירי לאחר מיתה ולאו בר אסויי הוא ולא קרינא ביה ורפוא ירפא אבל בשת לא שנא הכי ולא שנא הכי מיחייב כדאמרינן לעיל מיהו לא ידעינן אמאי לא תנייה בברייתא אלא משום דלא אצטריך ליה לאשמעינן אלא נזק צער ושבת נזק דאע"ג דמית וליכא למימר כמה היה יפה וכמה הוא יפה דאין דמים למתים אפ"ה משלם נזק דאמ' כמה היה יפה קודם הכאה וכמה היה יפה לאחר הכאה כשאמדוהו לחיים צער ושבת נמי אצטריך לאשמועינן מאימתי משלם אבל בשת לא איצטריך לאשמועינן ולא מידי.

ואי קשיא לך ההיא דאמרינן בהחובל (צ"א.) אמדוהו והבריא נותנין לו כל מה שאמדוהו אלמא אע"ג דלא צריך ריפוי יהבינן ליה ואלו הכא קאמרינן דכיון דמית ולא חזי לריפוי לא יהבי' להו ליורשין דידיה אמרי שאני התם דאמדוהו מתחלה בכך:

מתני' נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם כו' פטור דהא לאו אדעתא דאיחיובי קא עביד ואע"ג דאתרו ביה ואמרי ליה אל תזרוק לבהמה מפני אדם שבצדה ונמצאת הורגו ואתה נהרג עליו ואמר על מנת כן אני עושה שאם אהרגנו אהרוג עליו פטור כיון דלא מיכוין למקטליה לאדם על כרחיך כשוגג דמי דסבר לא קטילנא ליה ואית דאמרי דמשום התראת ספק קא פטרינן ליה דכי מתרו ביה התראת ספק היא דדילמא לא קטיל ליה ולאו מילתא היא דתנא לא קא משמע דיהיב טעמא למילתיה אלא משום כוונה ותו דאי משום התראת ספק א"כ לרבי יוחנן (מכות ט"ו:) דאמר התראת ספק שמה התראה מתני' מה תהא עליה אלא מסתברא כדפרשינן וכן לנכרי והרג את בן ישראל דאנכרי לא מיחייב כדאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ז.) גבי שפיכת דמים ישראל בעכו"ם פטור וכן לנפלים והרג את בן קיימא משום דלא מיחייב אנפלים דגברא קטילא קטל.

נתכוון להכותו על מתניו ולא היה באבן כדי להמית בה אם נתנה על מתניו והלכה לה על לבו והיה בה כדי להמית על לבו ומת פטור דכיון דנתכוון להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו נמצא שלא נתכוון להרגו נתכוון להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו והלכה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו ומת פטור דלאו איהו קטליה שהרי לא היה בה כדי להמית ושאר המשנה על זו הדרך אבל נתכוון להכותו על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו והלכה לה על לבו ומת אע"פ שלא מת בדבר שנתכוון להמיתו חייב. רבי שמעון אומר אפי' נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור:

דף עט עמוד א

ודייקינן בגמרא רבי שמעון אהייא אילימא אסיפא נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן ומת חייב וקאמר ר"ש אפי' נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור מאי אפי' נתכוון להרוג את זה דמשמע דרבותא קמ"ל במילתא אחריתי דלא איירי בה ת"ק ועדיפא מינה הא תנא קמא נמי בנתכוון להרוג את זה והרג את זה קא מיירי והאי רבי שמעון פוטר מיבעי ליה דמשמע אההיא מילתא גופה דאיירי בה ת"ק אלא ארישא קאי נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם כו' פטור הא נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ר"ש אומר אפי' נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ובדין הוא דהוה ליה לאיפלוגי עליה ברישא דמתני' לאלתר אלא נטר' ליה לת"ק דמסיים לה למילתיה והדר מיפליג עילויה והאי דלא קתני ר"ש פוטר דמשמע אסופה דנתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן ומת משום דאי תנא ר"ש פוטר סד"א דאכולהו קאי אפי' אנתכוון להכותו על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו והלכה לה על לבו ומת קמ"ל דר"ש בההיא אודויי אודי דחייב וכי קא מפליג גבי נתכוון להרוג את זה והרג את זה:

ואמרינן פשיטא לן דקאי ראובן ושמעון ואמר אנא לראובן קא מיכוונא לשמעון לא מיכוונא היינו פלוגתא דרבנן ור"ש אלא היכא דאמר לחד מינייהו קא מיכוונא לר"ש מאי מי אמרי' כיון דמחייה לחד מינייהו הוה ליה כמאן דאיכוון ליה לחודיה מעיקרא דלחד מינייהו איכוון והא מחייה לחד מינייהו או דילמא כיון דאלו מחייה לאידך ושביק ליה להאי הוה ניחא ליה דהא לא ניחא ליה למקטל אלא חד מינייהו השתא נמי דמחייה להאי לאו כמאן דאתכוון ליה דמי וכן אם נתכוון לאחר והכהו אלא שהיה סבור שראובן הוא ונמצא שמעון מאי מי אמרינן הרי נתכוון לגוף זה והכהו או דילמא כיון דלהאי גברא מיהת לא איכוון פטור. ופשטינן להו לתרווייהו מיהא דתניא רבי שמעון אומר עד שיאמר לפלוני אני מתכוין אבל נתכוון לאחד משנים לא ומדבעי עד שיאמר לפלוני אני מתכוין משמע דבעי איכווני לההוא גברא דקא קטיל דפלוני שמא דגברא משמע ולאו שמא דגופא. מאי טעמא דר' שמעון אמר קרא וארב לו קרא יתירא הוא דהו"ל למכתב וכי יהיה איש שונא לרעהו וקם עליו כו' וארב לו למה לי לומר לך עד שיתכוין לו. ורבנן האי וארב לו מאי עבדי ליה אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגאו לתוך חבורה של בני אדם מהן כותים ומהן ישראל ונתכוון להרוג את ישראל והתרו בו אל תזרוק שבן ברית הוא ותהרג עליו ואמר ע"מ כן אני עושה וזרק לתוך החבורה והכה את אחד מהן ומת ואין ידוע אם כותי הרג אם ישראל הרג שפטור והכי משמע להו לרבנן וארב לו דלאו ליחודי כוונה הוא דאתא אלא ליחודי מעשה עד שיודע את מי הרג אם ישראל הוא אם לאו. ודייקינן היכי דמי אילימא דאיכא תשעה כותים וישראל אחד ביניהם תיפוק לי דרובא כותים נינהו ואיכא למיזל בתר רובא ואימור כותי הרג ופטור ואפי' פלגא כותים ופלגא ישראל ספק נפשות להקל דמספקא לא קטלינן ומהדרינן לא צריכא דאיכא ט' ישראל וכותי אחד ביניהן מהו דתימא ליזיל בתר רובא ואימור ישראל הרג ולקטליה איצטריך קרא למפטריה דהוה ליה כותי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והוה ליה ספק נפשות (ספק נפשות) להקל וכל היכא דאמרי' דכל קבוע כמחצה ע"מ דמי מהכא נפקא לן. ואית דמפרשי פרט לזורק אבן לגאו והרג את ישראל דמצי למימר לכותים קא מיכוונא לישראל לא קא מיכוונא ולאו מילתא היא מכמה אנפי חדא דאפי' ר"ש לא פליג ארבנן אלא היכא דלא גלי אדעתיה מעיקרא דלהאי גברא דקטליה קא מיכוין אבל היכא דגלי אדעתיה מעיקרא דלהאי גברא דקטליה קמכוין דהא אתרו ביה אל תהרגנו שבן ברית הוא ותהרג עליו וקביל עליה התראה תו לא מצי למימר להאיך אחרינא איכווני ותוב אי משום כונה מה לי ישראל וכותי אפי' ישראל ובהמה נמי ותו מאי איריא משום דהוי כותי קבוע אפי' כי לא הוי קבוע נמי (והא) [ותו] דמתמהינן תיפוק לי דרובא כותים נינהו אטו משום דרובא כותים נינהו איכא למימר דלכותים איכוון לישראל לא איכוון הא לא אשכחן דמפלגי רבנן בין רובא למיעוטא אלא היכא דמשכחינן מדעם ולא ידעינן מהיכא נינהו דאיכא לאחזוקי דמרובא הוא דפריש אבל לענין כונה כי האי גונא לא שייך למימר דכי איכוון לרובא איכוון:

ודייקינן בשלמא לרבנן דאמרי נתכוון להרוג את זה והרג א"ז חייב היינו דכתיב וכי ינצו אנשים וא"ר אלעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר שמתכוונין להמית [זה] את זה דכתיב ונתת נפש ואי לא נתכוון להמית אמאי מיקטיל אלא לאו בשנתכוון להמיתו וכתיב אם אסון יהיה ונתת נפש כו' הרי אנשים הללו לא נתכוונו אלא להמית זא"ז וכשנגפו את האשה ומתה חייבים אע"פ שלא נתכוונו לאשה והאי ונגפו נגף אחד מהם קאמר רחמנא אבל נגפו שניהם פטורין דהו"ל כהכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות אלא לר"ש האי ונתת נפש מאי עביד ליה ומפרקינן מוקי ליה לממון שמשלם דמי האשה ליורשיה דיליף נתינה נתינה כתיב הכא ונתת נפש וכתיב התם ונתן בפלילים מה להלן ממון אף כאן ממון:

דף עט עמוד ב

אמר רב אחא תאנא דבי חזקיה מפקא מדר' דאמר נתכוון להרוג א"ז והרג א"ז משלם ממון ומפקא מדרבנן דמחייבי ליה קטלא ואלו תנא דבי חזקיה לא ממון ולא מיתה דתאנא דבי חזקיה מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת וכי מה בא זה ללמדנו אם למכה בהמה הרי כבר נאמר ומכה נפש בהמה ישלמנה ואם למכה אדם הרי כבר נאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת אלא לפטור מכה אדם מתשלומין דהכי משמע מכה בהמה ישלמנה אבל מכה אדם אין לך בו חיוב תשלומין אלא מיתה והקיש הכתוב פיטורא דמכה אדם לענין תשלומין לחיובא דמכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין בין דרך עלייה כשמגביה ידו בין דרך ירידה כשמורידהו לפטרו ממון אלא לחייבו ממון דאמר קרא פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון והיינו טעמא דנקט גבי מכה בהמה בין דרך עלייה בין דרך ירידה משום דאשמועינן דמכה בהמה בשוגג מיחייב ממון מדקתני בהדיא לא חלקת בו בין שוגג בין מזיד הילכך איצטריך לאשמועינן בין דרך עלייה לדרך ירידה דאע"ג דגבי חיובא דמכה אדם בשוגג דמיחייב גלות מצינו חילוק בין שהרגו דרך עלייה לדרך ירידה דאלו דרך ירידה מיחייב גלות ואלו דרך עלייה פטור דאמר קרא ויפל עליו וימת עד שיפל בדרך נפילה אפ"ה גבי חיובא דמכה בהמה בשוגג דחייב ממון לא חלקת בו בין דרך עלייה בין דרך ירידה לפטרו ממון אלא לחייבו ממון מה מכה בהמה דחייב לא חלקת בו בחיובו אלא הרי הוא חייב בכל צדדיו אף מכה אדם דפטור מממון לא חלקת בפיטורו אלא הרי הוא פטור בכל צדדיו וליכא למימר דלאקושי חיובא דמכה אדם לענין מיתה לחיובא דמכה בהמה לענין תשלומין קאתי דהא נפקא לן מקראי דגבי חיוב מיתה התראה בעי'. ודייקינן אהא ברייתא לפרושה כי היכי לברורי דמפקא מדר' ומדרבנן והיינו דקא דייקינן מאי מתכוין ומאי שאינו מתכוין אילימא שאינו מתכוין להרוג בן ברית כלל היינו שוגג אלא שאין מתכוין לזה אלא לזה ואי בר קטלא הוא אמאי איצטריך למפטריה מממון אלא לאו ש"מ לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא הוא. וקי"ל כרבנן דמחייבי ליה קטלא דסתם מתני' ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתני' ואפי' מחלוקת דמתני' וסתמא דברייתא נמי כדאמרינן התם (יבמות מ"ג.) וכי רבי לא שנאה רבי חייא מנ"ל. ואם תשאל לתנא דבי חזקיה האי ונתת נפש תחת נפש מאי עביד ליה מוקי ליה להאי אם אסון יהיה דין אסון כלומר ואם נתכוונו לאשה עצמה ומתה ונתת נפש כדאיתא בכתובות בפרק אלו נערות (כתובות ל"ה.):

מתני' רוצח שנתערב באחרים בגמרא מפרש לה וכולה מתני' פשוטה היא ובפ"ד מיתות מפרש פלוגתא דרבנן ור"ש ואיידי דאיתני הכא ברוצח שנתערב באחרים אייתי נמי כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה ואיידי דתנא חייבי מיתות שנתערבו זה בזה דאשתכח דרמי עלייהו חד מתרי חיובי תנא נמי מי שנתחייב שתי מיתות ואיידי דתנא הא תנא נמי מי שלקה שתי פעמים ואיידי דתנא מי שלקה ושנה והוי בר כיפה תנא נמי ההורג את הנפשות שלא בעדים דהוי בר כיפה ותו דהורג את הנפשות הוי עיקר דקמיירי ברוצח דאיירי ביה מעיקרא מיהו על כרחיך אי לאו טעמא דאמרן לא הוה מקדים ליה למי שלקה ושנה ברישא ואיידי דאיירי בחייבי מיתות דלא שייכי נמי בארבע מיתות תנא נמי כולהו:

ודייקינן בגמרא מאן אחרים א"ר אבהו א"ש הכא ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינן להריגה והלכו להן עידיהן עסקינן רבנן סברי אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו וכיון דלא אפשר למקטליה להאי דלא איגמר דיניה דהא לא ידעינן הי ניהו כי היכי דליגמריה לדיניה באפיה הנך נמי פטורין דכולהו ספיקי ההוא דלא נגמר דינו נינהו וכי תימא וליהדר ליגמריה לדיניה דכל חד מיניהו באפיה ממה נפשך אי מהנך דנגמר דינן הוא שפיר ואי לאו מהנך קמאי הוא הא מיחייב קטלא וגמרינן ליה השתא לדיניה אמרי כיון דלא ידעינן משום מאי קא גמרינן ליה לא קטלינן ליה דרחמנא אמר והצילו העדה דבעו להפוכי בזכותיה וכי האי גוונא לא ידעי אמאי מיחייב לא יכלי להפוכי בזכותיה שפיר ור"י סבר לה כרבנן דאמרי אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו אלא מיהו מיפטרינהו נמי לגמרי לא פטרינן אלא כיון דרוצחין נינהו כונסין אותן לכיפה דלא גרעי מההורג את הנפשות שלא בעדים דכונסין אותו לכיפה כדמפרש לקמן במתניתין ורבנן אמרי לך שאני התם דאיכא סהדי מ"מ כדמפרש בגמרא ויכלינן למגמריה לדיניה אפומא דהנהו סהדי לחיוביה בדין כיפה לאפיה:

ור"ש בן לקיש אמר אדם כיון דכ"ע אין גומרין דינו אלא בפניו כ"ע ל"פ דפטור אלא הכא בשור שהרג את האדם ולא נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים שנגמר דינן עסקינן כדמפרש ואזיל. אתמה רבא עליה אי הכי היינו דתאני עליה א"ר יוסי אפילו אבא חלפתא שהוא חסיד ביניהם וברי לן דלא קטל איהו לא תלינן ביה פיטורא ומחייבינן להו לאינך אלא כולן פטורין מדקתני אפילו אבא חלפתא ביניהם ש"מ דבאדם קאי ולא בשוורים ואידחיא לה הא דריש לקיש וה"ה נמי דקשיא (לר"י) [לר"א] דאוקמה ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינן קשיא א"כ דכולהו ברוצחים קא מיירי מאי רבותיה דאבא חלפתא דקתני ר"י אפילו אבא חלפתא ביניהם כיון דאסהידו ביה דקטל מאי רבותיה:

דף פ עמוד א

ואוקמ' רבא למתני' הכי שנים שהיו עומדין ויצא חץ מביניהן והרג ואין ידוע מי משניהם זרקו שניהם פטורים ואר"י אפילו אבא חלפתא ביניהם ואין אומרים בידוע שאבא חלפתא לא זרקו ויתחייב השני אלא הרי שניהם בחזקת ספק ופטורין והא דקתני רוצח שנתערב באחרים לאו בהוכר ולבסוף נתערב קא מיירי אלא בשלא הוכר מתחלה כדאמרן ואיצטריך לאשמועינן כדר"י דאמר אפילו אבא חלפתא ביניהן והא דתאני רבי יודה כונסין אותן לכיפה לאו ארוצח שנתערב באחרים קאי אלא חסורי מחסרא והכי קתני ושור שנגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים מעליי כלומר כשרים שלא נגחו הואיל והרי כולם אסורים בהנאה מספק סוקלין אותן כדי שנקיים מצות סקילה באותו שור שנגמר דינו שהרי אין לבעלים הפסד בכך מאחר שבין כך ובין כך אסורים בהנאה רבי יודה אומר אין הורגין אותן בידים אלא כונסין אותם לכיפה יש אומרים להמיתן ברעב ויש לומר שמשקין אותם דבר מועט עד שיוקטן מעיהן ולבסוף מאכילין אותן שעורים עד שכריסן נבקעת. והא תניא דמסייעא לן דפליגי תנאי בשור שנגמר דינו שנתערב בשוורים דתניא פרה שהמיתה ואח"כ ילדה אם עד שלא נגמר דינה ילדה ולדה מותר דכ"ע כמה דלא נגמר דינה לא מיתסרא בהנאה וכיון דילדה קודם גמר דין אשתכח דכי חייל איסורא עלה דידה לחודה הוא דחייל אם משנגמר דינה ילדה ולדה אסור דעובר ירך אמו הוא וכבר נאסר בהנאה בשעת גמר דין אגב אמו. נתערבה הפרה לאחר גמר דין באחרים ואחרים באחרים כלומר שנתערב אחד מן התערובות כונסין אותן לכיפה כר"י ראב"ש אומר מביאין אותם לב"ד וסוקלין אותם ותרויהו אתערובת דילה קיימי אבל אולד דכ"ע פטור ממיתה דנהי נמי דנאסר בהנאה אגב גמר דין דאמו מיהו בסקילה נמי לא שהרי לא היה עמה בשעת נגיחה:

אמר מר אם עד שלא נגמר דינה ילדה ילדה מותר ומתמהינן ואע"ג דכי נגחה הוה מיעברא והאמר רבא ולד הנוגחת אסור לגבוה קאמר וכגון דנגחה או נרבעה על פי עד אחד או על פי הבעלים וה"ה נמי להדיוט היכא דאיכא [עדים] מאי טעמא היא וולדה נגחה דעובר ירך אמו הילכך אפילו ילדה קודם גמר דין נמי כי היכי דמיחייבינן למקטל' לדילה הכי מחייבינן למקטל' לולד דידה שהרי שניהם נגחו. ומפרקינן אימא אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה ולדה מותר והוא דעיברה וילדה בין שעת נגיחה לשעת גמר דין דהאי ולד לא הוה בשעת נגיחה כי היכי דלימא איהו נמי נגח ולא בשעת גמר דין כי היכי דלימא חייל עליה איסור הנאה אגב אימיה ואם משנגמר דינה עיברה ולדה אסור. ודייקינן אבבא דסופא דאוקימנא אם משנגמר דינה עיברה ולדה אסור הניחא למ"ד במסכת תמורה זה וזה גורם אסור אלא למ"ד זה וזה גורם מותר הרי ולד זה מן ההיתר ומן האיסור בא שהרי אביו מותר היה ואמאי אסור. אלא אמר רבינא הכי קאמר אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה ולדה מותר כדאמרן ואם עד שלא נגמר דינה עיברה כיון שהוכר עוברה קודם גמר דין ומשנגמר דינה ילדה ולדה אסור עובר ירך אמו הוא והרי חל עליו איסור הנאה בשעת גמר דין כמו שחל על שאר איבריה:

דף פ עמוד ב

פיסקא כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה ידונו בקלה ודייקינן שמעת מינה מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל דקל בכלל חמור דאי לא תימא הכי הנך דאתרו בהו לחמורה אמאי ידונו בקלה הא לא אתרו בהו לאותה קלה וליפטרינהו ומדקתני ידונו בקלה ניליף מינה דהוי מותרה לדבר הקל ודחי רבי ירמיה לעולם אימא לך מותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לדבר הקל ודקא קשיא לך אמאי ידונו בקלה (הקל) הכא במאי עסקינן שהתרו בו למיתה סתם דהוו כלהו מיתות בכלל והאי תנא הוא דלא בעי עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג דתניא ושאר כל חייבי מיתות חוץ מן המסית אין ממיתין כו' ת"ק יליף ממקושש דקטלוה בהתראת סתם דהא בשעת מעשה אכתי לא הוו ידעי ליה לקטליה כדאמרינן לעיל בפירקין (סנהדרין ע"ח:) ור"י אמר לך מקושש הוראת שעה היתה וגזירת הדיבור (היתיר) [היתה] להרגו באותה התראה ולא ילפי' מינה לדורות דמשמע ליה לר"י יומת המת עד שיתיר עצמו לאותה מיתה ואית דמפרשי הוראת שעה היתה לפי שלא היה אפשר להן להודיעו בשעת התראה באיזו מיתה הוא נהרג ואין דנין אפשר משאי איפשר והכין דיקא:

פיסקא הנסקלין שנתערבו בנשרפין כו' משמע דהוו נשרפין רובא ונסקלין מיעוטא שאין קורין תערובת אלא למיעוט והרוב הוא נקרא עיקר. מתני רב יחזקאל לראמי בריה הנשרפין שנתערבו בנסקלין שהיו רוב רש"א ידונו בסקילה שהשריפה חמורה א"ל רב יהודה בריה אבא לא תתנייה הכי דא"כ מאי איריא משום דשריפה חמורה כי הוו שקולות נמי תיפוק לי דרובא נסקלין נינהו וכל חד מינייהו כי מפקי' ליה למקטליה אשתכח דפריש ליה מדוכתיה וכל דפריש מרובא פריש ואפי' כי משתייר מינייהו לבסוף כשיעור הנשרפין שנתערבו דיינינן להו בסקילה דאיכא למימר הנך קמאי הוא דהוו מיחייבי שריפה והני מרובא נינהו. א"ל ואלא היכי אתנייה א"ל אתנייה הנסקלין שנתערבו בנשרפין דהוו להו נשרפין רובא רש"א אעפ"כ ידונו בסקילה שהשריפה חמורה שאין אתה רשאי למשוך את הקלים אחר הרוב להחמיר עליהן. ואקשינן ליה אי הכי אימא סופה וחכ"א ידונו בשריפה שהסקילה חמורה מאי איריא שהסקילה חמורה כי שקילין בהאי נמי תיפוק לי דרובא נשרפין נינהו א"ל התם רבנן לאו טעמא קאמרי למילתיהו אלא לר"ש הוא דקאמרי ודאי ידונו בשריפה כרוב ודקאמרת ידונו בסקילה משום דשריפה חמורה שאין אתה רשאי למשוך את הקלים אחר הרוב להחמיר עליהן לא ודאי סקילה חמורה ונמצא שאינך מושך את המיעוט אחר הרוב להחמיר עליו אלא להקל עליו. אמר שמואל לר"י שיננא לא תימא ליה לאבוך הכי אבא לא תתנייה הכי דקא מודעת ליה בהדיא דטעי ומיכסיף דתניא היה אביו כו' אלא אומר לו אבא כך כתוב בתורה כלומר כתוב בתורה כמו שאתה עושה ומתמהינן סוף סוף היינו הך אלא אומר לו אבא כתוב בתורה כך וכך ואיהו גופיה רמי אדעתיה אמאי אודעתיה הכי ומידכר הכא נמי הו"ל למימר ליה כך היא הציעה של משנה:

דף פא עמוד א

מתני' מי שנתחייב שתי מיתות ב"ד ידון בחמורה ובגמרא מוקי לה אע"פ שנגמר דינו מתחלה לקלה. עבר עבירה אחת שיש בה שתי מיתות נידון בחמורה בין שהיתה זיקה ראשונה חמורה מן האחרונה או קלה הימנה דאיסור חל על איסור והו"ל מחוייב שתי מיתות נידון בחמורה ר"י אומר ידון בזיקה הראשונה הבאה עליו ראשונה כלומר באיסור שהוזקק מתחילה זה להזהר בו ולפרוש הימנו הוא נידון אע"פ שהוא קל מהבא עליו באחרונה דקסבר ר"י אין איסור חל על איסור ואפילו חמור על הקל הילכך אין כאן שתי מיתות. מי שלקה ושנה במלקות מכאן ואילך אם עבר עבירה שיש בה מלקות ב"ד כונסין אותו לכיפה שהוא מקום צר מלמטה ורחב מלמעלה מלא קומתו ולאחר שמאכילין אותו לחם צר ומים לחץ עד שהוקטנה מעיתו מאכילין אותו שעורים כו'. ההורג את הנפשות שלא בעדים שחייב מיתה על פיהן ב"ד כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ עד שתוקטן מעיתו ולבסוף מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת:

ומקשינן אמתניתין דקתני מי שנתחייב שתי מיתות ב"ד נידון בחמורה פשיטא השתא אלו עברה לחמורה בלחוד הוה דיינינן ליה בחמורה משום דעבר עבירה אחריתי קלה בהדה תיסוק אדעתין דלידיניה בקלה איתגורי איתגר. ואוקמה רבא כגון שנגמר דינו מתחלה לעבירה קלה ועבר עבירה חמורה ופשוטה היא:

בעא מיניה אבוה דרב יוסף בר חייא מרבה בר נתן מנא הא מילתא דאמור רבנן מי שנתחייב שתי מיתות ב"ד נידון בחמורה ואע"פ שנגמר דינו מתחלה לקלה א"ל דכתיב והוליד בן פריץ כו'. שופך דם היינו רוצח שהוא בסייף. ואת אשת רעהו טמא שבא על אשת איש שהוא בחנק. ואל הגלילים נשא עיניו שעבד ע"ג דמיחייב סקילה וכתיב מות יומת דמיו בו והיינו סקילה דגמר מאוב וידעוני דכתיב בהו באבן ירגמו אותם דמיהם בם ואי דלא נגמר דינו לקלה מעיקרא פשיטא אלא איתגורי איתגר אלא לאו דנגמר דינו מעיקרא לקלה:

מתקיף לה ר"ן בר יצחק אימא כולהו בחייבי סקילה קא מיירי והוליד בן פריץ שופך דם בן סורר ומורה בסקילה ואמאי קרי ליה שופך על שם סופו שסופו לשפוך דם כדאמרינן בפרק בן סורר ומורה דסופו לעמוד בפ"ד ומלסטם את הבריות והעומד כנגדו ואי אפשר שלא יהרגנו כדאמרינן גבי הבא במחתרת. ואת אשת רעהו טמא בנערה המאורשה דבסקילה ואמאי קרי לה אשת רעהו ע"ש סופה. ואל הגילולים נשא עיניו זו ע"ג דבסקילה. ודחינן א"כ מאי קמ"ל יחזקאל. ומקשינן ודילמא תורה קמהדר להזהיר את ישראל עליה. ודחינן א"כ הו"ל לאהדור' כי היכי דאהדרה משה רבינו דלימא בן סורר ומורה בהדיא ונערה מאורשה בהדיא ולא לינקוט לישנא אחרינא דאיכא למיטעי ביה. ואית דמפרשי א"כ הו"ל לאהדורה כי היכי דאהדרה משה רבינו במשנה תורה שהתחיל מפרש את כל המצות והולך באר היטב:

דרש רב אחא בר חיננא מאי דכתיב אל ההרים לא אכל כו' צדיק הוא חיה יחיה אטו מאן דלא עבד הני אע"ג דעבד עבירות אחרניאתא טובא צדיק הוא חיה יחיה אלא על כרחיך בקלות קא מיירי שנזהר בעבירות קלות ואין צריך לומר בחמורות אל ההרים לא אכל שלא אכל בזכות אבות כלומר שהיה צדיק גמור ולא הוצרך לאכל בזכות אבות אברהם יצחק ויעקב שנמשלו כהרים גבוהים וכן הוא אומר (מיכה ו ב) שמעו הרים את ריב ה'. ועיניו לא נשא שלא הלך בקומה זקופה. ואת אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאומנות חבירו שחבירו נהנה ממנה כאשתו. ואל אשה נדה לא קרב שלא נהנה מקופה של צדקה שהוא דבר מגונה למי שהוא הגון וכל דבר מגונה קרי נדה דכתיב (איכה א יז-י״ח) היתה ירושלים לנדה ביניהם. וכתיב צדיק הוא חיה יחיה כו'. ויש מפרשין אל ההרים לא אכל שלא אכל בזכות הוריו. ועיניו לא נשא שלא הלך בגבות עינים. ואומנות חבירו מדמה לה לאשת חבירו. וקופה של צדקה מדמה לאשה נדה שאינו גוזל שום אדם אבל נהנה מדבר שאין ראוי לו וקופה של צדקה אינה ראויה לאדם שאינו צריך לה:

פיסקא עבר עבירה שיש בה שתי מיתות כו'. תניא כיצד א"ר יוסי נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו היתה חמותו מתחלה כשהיתה פנויה ולבסוף נעשית אשת איש ובא עליה נידון בשריפה כדין חמותו היתה מתחלה אשת איש ולבסוף נעשת חמותו ועדיין לא נעשת פנויה ובא עליה נידון בחנק כאשת איש. א"ל רב אדא בר אהבא לרבא חמותו ונעשת אשת איש אמאי נידון בחמותו ותו [לא] ליתדין נמי באיסורא דאשת איש דהא א"ר אבהו ביבמות בפרק ארבעה אחין מודה ר"י באיסור מוסיף אע"ג דלית ליה לר"י איסור חל על איסור הני מילי באיסור כולל ואיסור בת אחת דלא איתוסף איסורא בההיא חתיכה גופה או בההיא איתתא גופה אבל באיסור מוסיף אית ליה איסור חל על איסור משום דאיתוסף איסורא בההיא חתיכה גופה אי נמי בההיא איתתא גופה והיכי דמי כגון חמותו פנויה שהיתה מתחלה אסורה לו לבדו ומותרת לכל אדם נעשת אשת איש מגו דאתוסף בה איסורא לכ"ע דהוה שריא להו מעיקרא איתוסף בה איסורא נמי לגבי דידיה ואמאי קריא ליה איסור מוסיף לפי שנוסף בה איסור שלא היה בה מתחלה כלל שהרי לאחרים מותרת היתה והכי מוכח בשבועות פ"ג (כ"ד:) דאיסור מוסיף עדיף טפי מאיסור כולל מההוא טעמא דכתבינן. א"ל אדא ברי בשלמא התם גבי קרבן כי אית ליה לר"י איסור חל על איסור באיסור מוסיף משום דמשכח איסור בתרא רוחא למיחל דהא איכא לחיוביה שתי חטאות אלא הכא גבי מיתה בתרי קטלי קטלת ליה:

דף פא עמוד ב

פיסקא מי שלקה ושנה אוקימנא במלקיות של כריתות כגון לאו שיש בו כרת ואתרו ביה למלקות דגברא בר קטלא הוא כלומר סופו שמת בידי שמים וקרובי הוא דלא מיקרב קטליה כלומר שאין המקום ממיתו עכשיו לפי שעדיין לא קרב עת מיתתו וכיון דקא מותר נפשיה כלומר מפקיר נפשו למות שמחייב עצמו כריתות הרבה כדי שתתקרב מיתתו מקרבינן ליה לקטליה. ויש לפרש כיון דקא מותר נפשיה לקטלא שהרי מחייב עצמו כרת מוכחא מילתא דניחא ליה בהכי מיהו בחד זימנא או בתרי זימני לא מיתחזק בהכי עד דעבד תלתא זימני כדמפרש לקמיה אבל בבציר מהכי לא מיתחזק דאימור אקראי בעלמא הוא ולאו ותורי קא מותר נפשיה. והאי פירושא בתרא דייק טפי מההוא קמא. ודוקא במלקיות של כרת אחד ששנה בעבירה אחת ושלש אבל שתים ושלש כריתות של שלש עבירות לאו ותורי קא מותר נפשיה אלא איסורי הוא דקא באעי מיטעם:

ודייקינן מי שלקה ושנה במלקות ואע"ג דלא שילש מכניסין אותו לכיפה לימא מתני' דלא כרשב"ג דאמר לא הויא חזקא עד תלתא זימני דתניא נשאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא דמתרי קמאי הוחזקה קטלנית דברי ר' רשב"ג אומר לרביעי לא תנשא. ופריק רבינא אפילו תימא רשב"ג קסבר דעבירות מחזיקות אותו בחזקת רשע ומאחר שהתרו בו ועבר ג' פעמים כונסין אותו לכיפה. וכי תימא א"כ למה לי למתני מי שלקה ושנה האי מי שעבר ושנה מיבעי ליה לא תיקשי לך דלא מיבעיא לר' דס"ל דמלקיות מחזיקות דאי אית ליה עבירות מחזיקות מפעם ראשונה ושנייה איתחזק ליה ולא אשכחן תנא דלימא כונסין אותו לכיפה אלא מעבירה שלישית ואילך ואמטול הכי איצטריך למתנא מי שלקה ושנה דמלקיות מחזיקות אלא אפילו לרשב"ג דס"ל עבירות מחזיקות איצטריך למתנא מי שלקה ושנה משום תרי אנפי חדא מי שעבר ושנה בב"ד כונסין אותו לכיפה הוה משמע דמעבירה שנייה כונסין אותו לכיפה ואע"ג דאכתי לא עבר עבירה שלישית ואלו רשב"ג תלתא זימני באעי ואי תנא מי שעבר ושנה ושלש הוה משמע אפילו בשוגג להכי תנא מי שלקה דמלקות בשוגג ליכא לאשמועינן דלא מיתחזק אלא במזיד ותו דאי תנא מי שעבר ושנה ושלש הוה מיתוקמא מתני' דלא כר' דאמר בתרתי זימני הויא חזקה דמה נפשך אי עבירות מחזיקות שלש למה לי ואי מלקיות מחזיקות ליבעי לקה ושנה ואמטול הכי נקט תנא דידן מילתא דסלקא לדברי הכל כגון שלקה ושנה במלקות וחזר ועבר דבין לר' דאמר בתרי זימנא הויא חזקה ואית ליה מלקיות מחזיקות בין לרשב"ג דאמר בתלתא זימני הויא חזקה ואית ליה עבירות מחזיקות הויא חזקה לר' דהא איכא תרי מלקיות לרשב"ג דהא איכא שלש עבירות:

ואותביניה למאן דמוקים ליה לטעמיה דרשב"ג דקסבר עבירות מחזיקות מיהא דתניא עבר עבירה שיש בה מלקות כו' מאי לאו דכ"ע לא שנא תנא קמא דאבא שאול ולא שנא אבא שאול סבירא להו מלקיות מחזיקות ותנא קמא ואבא שאול בדר' ורשב"ג קא מיפלגי ת"ק סבר לה כר' דאמר בתרי זימני הויא חזקה הילכך פעם ראשונה ושניה מלקין אותו דאכתי לאו בר כיפה הוא דמלקיות מחזיקות וכל כמה דלא לקי תרי זימני לא מתחזק לכיפה ואלקוייה בפעם שנייה ועיוליה לכיפה לא אפשר דכיון דלקה שקליה למטרפסיה ועד דעבר עבירה שלישית לא מיחייב ולא מידי ואבא שאול סבר לה כרשב"ג דאמר בתלתא זימני הויא חזקה וכל כמה דלא לקי תלתא זימני לא מיתחזק לכיפה וש"מ דס"ל לרשב"ג מלקיות מחזיקות דהא אוקמתיה לטעמא דאבא שאול דסבירא ליה דמלקיות מחזיקות כרשב"ג והוא הדין נמי לטעמא דת"ק דאוקימתיה כר' על כרחיך סבירא ליה דמלקיות מחזיקות דאי עבירות מחזיקות מפעם שנייה ליעיליה לכיפה אלא לאו דכ"ע מלקיות מחזיקות ותיובתא דמאן דמוקי טעמא דרשב"ג דקסבר עבירות מחזיקות. ומפרקינן לא דכ"ע בין לת"ק בין לאבא שאול אית להו דרשב"ג דאמר בתלתא זימני הויא חזקה והכא בהא קא קמיפלגי ת"ק סבר עבירות מחזיקות והאי דקתני מלקין אותו לאו לאחזוקי הוא דקתני אלא דיניה בפעם ראשונה ושנייה קא מפרש ואזיל ואבא שאול סבר מלקיות מחזיקות וכיון דלא מיתחזק עד דלקי תלתא זימני לא אפשר לעיוליה לכיפה (דכך) [עד] פעם רביעית דהא שקליה למטרפסיה בפעם שלישית:

והא דתניא התרו בו ושתק או שהתרו בו והרכין בראשו ורמז כמי שמקבל עליו התראה פעם ראשונה ושנייה מתרין בו למלקות ושבקינן ליה דהא לא קבל עליו שלישית כונסין אותו לכיפה ואעפ"י שלא התרו בו כלל ואשמועינן האי תנא דאע"פ שלא התיר עצמו למלקות בראשונה ובשנייה שהרי לא קבל עליו התראה בפירוש לענין כיפה לא איכפת לן דהא עבירות מחזיקות והאי דבעינן התראה כל דהו לשווייה מזיד הוא דבעינן כי היכי דתתברר לן מילתא דוותר נפשיה לקטלא מדחייב נפשיה שתים או שלש כריתות אבל לחיובי מלקות ודאי לא מיחייב עד דמקביל עליה התראה בהדיא ואע"ג דקבולי התראה לא כתיבא בחייבי מלקיות [ילפינן להו מחייבי מיתות] ב"ד בק"ו ומה חייבי מיתות חמורות בזמן שלא קבלו עליהן התראה פטורין דכתיב יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה חייבי מלקיות לא כ"ש וכי תימא אי הכי כיפה נמי תילף מחייבי מיתות בק"ו שאני כיפה דמדברי סופרים היא ואין דנין דיני סופרים מדברי תורה אבא שאול אומר אף בשלישית מתרין בו כלומר אין כונסין אותו לכיפה בשלישית אלא אם התרו בו ועבר והתם מלקיות ליכא כי היכי דתימא דטעמא דאב"ש כרשב"ג וקסבר מלקיות מחזיקות חדא דלא קתני לה במתניתא ותו דהא לא קביל עליה התראה הילכך על כרחיך סבירא להו להני תנאי עבירות מחזיקות וא"כ במאי פליגי אי בדר' ורשב"ג הא אמרת עבירות מחזיקות וא"כ אבא שאול דבאעי פעם רביעית מדקתני אף בשלישית מתרין מכלל דאכתי לאו בר כיפה הוא כמאן דלא כר' ולא כרשב"ג:

אמר רבינא לעולם כדקאמרינן דכ"ע אית להו דרשב"ג דאמר בתלתא זימני הויא חזקה והכא בכיפה צריכא התראה פליגי ת"ק סבר כיפה אינה צריכה התראה להתרות בו אל תעבור כדי שלא תכנס לכיפה הילכך כיון דאתרו ביה פעם ראשונה ושנייה למלקות לא צריך לאתרויי ביה בשלישית דהא בשלישית בר כיפה הוא ולאו בר מלקות וכיפה אינה צריכה התראה ואבא שאול סבר כיפה צריכה התראה הילכך בשלישית נמי בעי התראה לכיפה והיינו דקתני אב"ש אומר אף בשלישית מתרין בו ולאתרויי ביה לכיפה קאמר. ואי קשיא לך התם אמר אבא שאול מלקיות מחזיקות הילכך אין כונסין אותו לכיפה עד פעם רביעית והכא קאמר עבירות מחזיקות הילכך בשלישית נמי כונסין אותו לכיפה לא קשיא הא לטעמא דידיה דסבר מלקיות מחזיקות הא לטעמיה דרשב"ג דסבר עבירות מחזיקות:

ואיכא דאמרי דהאי דקאמר רבינא בכיפה צריכה התראה קא מיפלגי לאו למתניתא בתריתא בלחוד קאמר אלא לתרויהו קאמר דכ"ע בתלתא זימני הויא חזקה מיהו לא מיתחזק עד שלש עבירות של התראת מלקות מקובלות או בהרכנת הראש או בשתיקה וקא מיפלגי בכיפה צריכה התראה תנא קמא סבר כיון שהוחזק רשע על שלש התראות של מלקות דהא אתרו ביה תלתא זימני למלקות ועבר אע"פ שעדיין לא התרו בו לכיפה כונסין אותו לכיפה מיד דכיפה אינה צריכה התראה ואבא שאול סבר כיפה צריכה התראה הילכך אע"ג דאתרו ביה בשלישית למלקות (וברביעית מתרין בו) [אין כונסין אותו] לכיפה שהרי הוצרך התראה לכיפה אלא מתרין בו בשלישית למלקות וברביעית מתרין בו לכיפה ואם עבר כונסין אותו לכיפה. והאי פירושא איכא עליה כמה פריכי חדא דקאמר דלכ"ע לא מיתחזק עד שלש עבירות של התראת מלקות והא לא מצינן למימר דהא ת"ק דמתניתא בתריתא לא צריך התראה בשלישית כלל מדקתני פעם ראשונה ושניה מתרין בו שלישית כונסין אותו לכיפה דאלמא לא בעי התראה אלא פעם ראשונה ושניה. ותו מדקאמר אבא שאול אף בשלישית מתרין בו מכלל דת"ק לא בעי התראה בשלישית. ותו דקאמר דקסבר אבא שאול במתניתא בתריתא דבעינן התראה רביעית לכיפה והא מילתא מהיכא נפקא להו דהא אבא שאול לא קאתי לאוסופי אדת"ק אלא התראה שלישית בלחוד ואם איתא הכי מיבעי ליה למתנא אבא שאול אומר אף בשלישית אין כונסין אותו לכיפה (מיבעי ביה) אלא מתרין בו בשלישית למלקות וברביעית לכיפה. ותו דאם כן הוה ליה למימר אלא אמר רבינא דמשמע דהדר ביה מתירוצא קמא ומדקאמר אמר רבינא מכלל דתירוצא קמא כדקאי קאי. ותו מאן דאמר כיפה אין צריכה התראה כיון דבשלישית כונסין אותו לכיפה היכי מתרינן ביה בשלישית למלקות הא לאו בר מלקות הוא. ותו היכי מצי לאוקומי פלוגתא דת"ק ואבא שאול במתניתא קמייתא בכיפה צריכה התראה והא פלוגתא דת"ק ואבא שאול במתני' קמייתא בהדיא מיפרשא דת"ק סבר בשלישית כונסין אותו לכיפה ואבא שאול סבר אף בשלישית מלקין אותו ברביעית כונסין אותו לכיפה והתם לא מפרש אבא שאול התראה לכיפה כלל אלא ודאי ש"מ דהאי פירושא ליתיה ומחוורתא כדפרשינן:

ואיבעיא לן כיפה היכא רמיזא בקרא דהא ודאי פשיטא לן הלכה למשה מסיני היא מיהו קמיבעיא לן היכא רמיזא מקצת אמר ריש לקיש תמותת רשע רעה מכאן שיש חיוב מיתה למי שהוחזק רשע. ואיידי דאיירי ריש לקיש בהאי קרא דתמותת רשע רעה דאלמא האי רעה כיפה היא אייתינן ליה נמי לאידך קרא דמצודה רעה חכה שמשעה שהדג נאחז בה הוא מצטער מחמת שנוקבת את חכו מה שאין כן בשאר מצודות:

פיסקא ההורג את הנפשות שלא בעדים. ומתמהינן שלא בעדים מנא ידעינן דקטל דליחייביה בכיפה. אמר רב בעדות מיוחדת אחד רואה אותו מחלון זה ואחד מחלון זה ואין שניהם רואין זה את זה דסהדותא מעליתא להימונינהו מיהו רחמנא הוא דחס עילויה דלא ליקטליה בהאי סהדותא והכא גבי ההורג את הנפשות מיחייב כי היכי דלא ליפשו להו רוצחים. ושמואל אמר שלא בהתראה. רב חסדא אמר אבימי כיון דאתכחוש בבדיקות דלא צריכי לגופא דסהדותא כגון הא דתנן מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים והתם הוא דמיפטר ממיתת ב"ד אבל מכיפה לא פטרינן לה וקסבר רב חסדא אמר אבימי בן זכאי כי פטריה ממיתת ב"ד פטריה דהיינו סייף אבל מכיפה לא פטריה וכולהו הני אמוראי סברי דהאי שלא בעדים דקתני לאו שלא בעדים ממש קאמר אלא שלא בעדות שחייבין בה מיתת ב"ד. ואי קשיא לך היכי מוקים לה רב חסדא בדאתכחוש בעוקצי תאנים כדבן זכאי דאלמא לא מחייבינן ליה אלא כיפה בלחוד והא שמעינן ליה לרב חסדא בפרק היו בודקין (סנהדרין מ"א.) דאמר אחד אומר כליו שחורים ואחד אומר כלים לבנים הרי זה נכון אלמא קטלא נמי מיחייב והתם אמרינן בהדיא דרב חסדא לית ליה דבן זכאי. לא קשיא דרב חסדא טעמא דאבימי קאמר הכא וליה לא סבירא ליה:

מתני' הגונב את הקסוה קשות הנסך והמקלל בקוסם מברך את השם בקוסם דמפני מה החמיר בו לפי שהוא מראה כאלו יש בקוסם כח לברך את השם והבועל ארמית קנאין פוגעין בהן כלומר הורגין אותן ואשכחן כי האי לישנא בקרא כדכתיב (מלכים א ב לא) ופגע בו וקברתו וכולהו הני הלכה למשה מסיני הוא ושאר מתני' פשוטה היא ובגמרא מפרש מנא לן: ואיבעיא לן הגונב כלי שרת היכא רמיזא דאית ביה מיתה ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו רמז בעלמא דשייכא מיתה בכלי שרת אבל פשטיה דקרא בלוים כתיב שלא יבואו לראות כשאהרן ובניו מכסין כלי הקדש ומתחייבין מיתה בידי שמים אלא ממתינין בחוץ עד שיכסו הכהנים את הכלים ואז ינשאו לנשאם:

פיסקא המקלל בקוסם תני רב יוסף יכה קוסם את קוסמו כלומר למי שנתן בו כח לקסום והיינו כלפי מעלה. רבנן ואיתימא רב מארי אמרי יכה קוסם לקסום לו לחבריה קאמר ולקונו ולמקנו והיינו כלפי מעלה מי שקונה ומקנה לבריותיו: ובועל ארמית כו':

דף פב עמוד א

זקנו דר' פרודא כו'. נבוג צמחה כלומר שפלטתה הארץ והציאתה לחוץ כרכה בשיראין והניחה בארגז פשוטה היא:

כי אתא רב דימי אמר ב"ד של חשמונאי גזרו על הבא על העכו"ם לחייבו עליה משום (נש"א) [נשכ"א] סימן נדה שפחה [עכו"ם] אשת איש. נדה אע"ג דדם עכו"ם כדם בהמה דמי כדמוכח בפרק בנות כותיים (נדה ל"ד.) לענין ביאה גזרו רבנן עליהו. משום שפחה שכל העכו"ם שפחות הן לישראל. עכו"ם אע"ג דליתא בז' עממים גזרו עליה הואיל ומסירה את לבו. אשת איש היכא דהויא אשת איש קאמר ואע"ג דלית להו קידושין גזרו רבנן עלה כדי שלא יהא רגיל אצלה משום דדמיא לאשת איש. כי אתא רבין אמר משום נשג"ז סימן נדה שפחה עכו"ם זונה דסתם עכו"ם זונות הן שנבעלו לפסול להן אבל משום אשת איש לא דלית להו אישות ולא שייך בה למגזר משום אשת איש ואידך דאמר משום אשת איש אמר לך נשייהו ודאי לא מיפקרי ועל כרחיך דמו לא"א. איכא דאמר דהאי חיובא דקאמרינן הכא לענין מלקות קאמר דמחינן ליה מכת מרדות מדרבנן משום הני איסורי כולהו וצריכא עיונא:

א"ר חסדא הבא על העכו"ם אין מורין לו אם בא אדם ושאל הנה פלוני בועל עכו"ם מהו לילך ולהרגו אין מורין לו שלא ניתנה רשות אלא למקנא מעצמו דעושה מעשה ע"י עצמו אבל ע"י שליח לא והאי כי אתי ומימלך [אי] אמרינן ליה זיל קטול הו"ל שלוחין ולא עוד אלא שאם פירש זמרי דוגמא נקט שמא דזמרי לבועל ושמא דפנחס לקנאי שאם פירש הבועל מן העכו"ם והרגו הקנאי לאחר פרישה נהרג עליו שאין פוגעין בו אלא בשעת מעשה וכמעשה שהיה ואם נהפך זמרי והרגו לפנחס אעפ"י שלא פירש אין זמרי נהרג עליו מ"ט דפנחס רודף הוה שהרי אין מצווה להרגו אלא רשות בעלמא הוא שהרי אין מורין לו וכשם שניתן לפינחס רשות להרגו לזמרי כך ניתנה רשות לזמרי להציל את עצמו בנפשו של פינחס והני מילי זמרי אבל איניש אחרינא לא דלאו רודף גמור הוא דהא ברשות קא עביד ומאי שנא איניש אחרינא כיון דלדידיה נמי (אתי) איכא רשותא למקטליה לזמרי לא אתיהיבא רשותא לאצוליה אבל זמרי גופיה לא אתיהיבא ליה רשותא למקטל נפשיה הילכך אית ליה רשותא לאצולי נפשיה.

(דכתיב) [כתיב] ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו כו' באותה שעה הלך שבטו של שמעון אצל זמרי נשיאם אמרו לו הן דנין דיני נפשות ואתה יושב ושותק מה עשה עמד וקיבץ כ"ד אלף מישראל והן הן שמתו אח"כ במגפה ולמה קבצן כדי שיסייעוהו כנגד משה וסנהדרי שהיו דנין דיני נפשות והלך אצל כזבי והביאה אצל משה א"ל זו אסורה או מותרת וא"ת אסורה לפי שהיא מדינית בת יתרו כהן מדין מי התירה לך נתעלמה הלכה ממנו שנאמרה לו בסיני הבועל ארמית קנאין פוגעין בו ואי משום דאמר ליה בת יתרו מי התירה לך הול"ל ליה ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ולא אסרה תורה אלא מכאן ואילך אבל מי שהיה נשוי ועומד קודם מתן תורה לא נאסרה עליו. וירא פינחס מה ראה אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה ושמואל אמר ראה שאין חכמה ואין תבונה כו' לפיכך אמר הלכה לפני רבו ולא המתין ליטול הימנו רשות שמא יבואו אחרים בין כך ובין כך להפקיר עצמן בדבר. ויקם מתוך העדה היינו סנהדרי ויקח רומח בידו שלא היה מצוי לו אלא לאחר עמידתו מתוך העדה מכאן שאין נכנסין בכלי זיין לבה"מ. שלף שננא הברזל שבה ובטיית סנהא והניחה באונקלו כדי שלא יראו אותה והיה נשען על מקלו והלך להראות שלא היה תופשה אלא לישען עליה כיון שהגיע אצל שבטו של שמעון אמר היכן מצינו ששבטו של לוי גדול משבטו של שמעון בפרישות ולמה אהיה פרוש יותר מכם אמרו הניחו לו אף הוא לעשות צרכיו הוא נכנס שכבר התירו פרושין את הדבר:

דף פב עמוד ב

אמר רבי יוחנן ששה נסים נעשו לו לפנחס אחד שהיה לו לזמרי לפרוש כשראהו ולעמוד כנגדו ולהרגו ולא פירש ואיבעי תימא שהיה לו לפרוש מחמת צער המכה ולא פירש כדי שיראו הכל שבדין הרגו ולא יהרגו את פנחס עליו. ואחד שהיה לו לדבר לצעוק לבני שבטו שהיו עומדין בחוץ ולא דבר כדי שלא יבאו בני שבטו ויהרגו את פנחס. ואחד שכיון בזכרותו של איש ובנקובתה של אשה והיו מעורין זה בזה כדי שיראו שבדין הרגו. ואחד שלא נשמטו מן הרומח כדי שיגביהם ברומח ויראו לכל. ואחד שבא מלאך והגביה את המשקוף של אהל כדי שיוצא הרומח מן האהל זקוף כדי שלא ישמטו ממנו. ואחד שבא מלאך והשחית באותן כ"ד אלף כדי שיהו טרודין ולא יבואו להרוג את פינחס. בא וחבטן לפני המקום אמר לפניו כו' בקשו מלאכי השרת לדחפו אמר להם הקב"ה הניחו לו קנאי בן קנאי הוא משיב חמה בן משיב חמה קנאי דכתיב בקנאו את קנאתי בן קנאי בן לוי שקנא במעשה דינה דכתיב ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו משיב חמה דכתיב השיב את חמתי בן משיב חמה אהרן דכתיב כי יצא הקצף כו' וכתיב ויתן את הקטורת ויכפר על העדה התחילו שבטים מבזין אותו ראיתם בן פוטי זה (שנהרג) [שהרג] נשיא שבט מישראל על שם יתרו בן פוטי אבי אמו דכתיב ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פנחס ואמרינן ביש נוחלין (ק"ט:) דפוטיאל היינו יתרו שפיטם עגלים לע"ג:

זרזיר מתנים או תיש אסמכתא בעלמא היא זרזיר בגימטריא תכ"ד הוו מתנים לשון המתנה או תיש לשון תשות כח והיינו דאמרינן ארבע מאות כו' ומלך אלקום עמו כלומר לא היה פינחס יודע שמלך אל כלומר המלך האל היה קם עמו בעזרתו שאלו היה יודע כן לא היה צריך להמתין לו לזמרי עד שיתשש כחו במתניתא תנא ששים עד שנעשה כביצה המוזרת מחמת רוב בעילות שבעל ותשש כחו ולא היתה שכבת זרעו מתבשלת זרזיר לשון מוזרות והיא היתה כערוגה מלאה מים. אמ"ר כהנא ומושבה כבית סאה מלא מים מחמת שכבת זרע שהיתה פולטת שם. תאני רב יוסף קבר שלה אמה י"א מקום תורפה אמה מחמת רוב בעילות שנבעלה ואני אומר שעל קבר שנקברה בו הוא אומר שהיה אמה כלומר אע"פ שהיתה גדולה ביותר בחייה כשנקברה באמה אחת נקברה. לא כזבי שמה אלא שולנאי ולמה נקרא שמה כזבי שכיזבה באביה שאמר לה אל תשמעי אלא לגדול שבהן והיא נשמעה לזמרי ד"א כזבי שאמרה לאביה כוס בי עם זה שחוט בי עם זה כלומר שחוט העם הזה על ידי והיינו דאמרי אינשי דרך משל על מי שמצוי בזנות' בין קני לראבני שולנאי מאי בעיא בין הקנים לערבות הגדילות על שפת המים והוא מקום ייחוד שולנאי מאי בעיא התם בהדי קליפי דקני אצל קליפות הקנים שולנאי גיפתה לאמה כלומר זינתה על פני אמה אלמא שולנאי שמה: אמ"ר יוחנן ה' שמות יש לו זמרי כו' בן סלוא על שהסליא משפחתו גרם להם שימותו במגפה ושמם לדוש לשון סלה כל אבירי (איכה א') בן הכנענית על שעשה מעשה כנען זמה כדאמרינן בערבי פסחים ה' דברים צוה כנען את בניו אהבו זמה:

פיסקא כהן ששימש בטומאה בעא ר"א בר הונא מרב ששת כהן ששימש בטומאה מחויב מיתה בידי שמים או לא ופשיט ליה דאינו מחויב מיתה בידי שמים וה"ה נמי דהוה ס"ל דלא מיחייב כרת מדדייק לה ממתני' דקתני פוצעין את מוחו ודייק אי ס"ד מחוייב מיתה בידי שמים לשבקיה דלקטל בידי שמים ופריך לה אלא מאי אינו חייב מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה דשמעת מינה דלמ"ד אינו חייב אפי' מכרת נמי פטר לה תדע מדתמהי' אפירכין ולא והא מי שלקה ושנה ומפרקי' אמר ר"ל במלקיות של כריתות עסקינן דש"מ דלמאן דפריך מי איכא מידי דרחמנא פטריה אפי' מכרת קאמרי' דאי ממיתה בלחוד קא פריך היכי מצי לתרוצי במלקיות של כריתות עסקינן והא לית בהו מיתה אלא לאו ש"מ דאפי' מכרת נמי קאמר מכלל (דילמא דהא) [דלמאן דאמר] דאינו חייב אפי' מכרת נמי קאמר ואי קשיא לך והא כתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לשם וטומאתו עליו ונכרתה לא תיקשי לך דיכיל לאוקומה באכילת קדשים ולאו בהקרבתן. *) הא דאמרינן הא אקריוה לרב כהנא בחלמי' ואדכריה רב לגמריה יכרת ה' כו' אלמא בר כרת הוא ותו לית לך לאקשויי מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה:

דף פג עמוד א

איתיביה היוצק את השמן על המנחה דכתיב ויצקת עליה שמן והבולל את הסלת דכתיב סלת בלולה בשמן מצה תהיה והפותת לאחר אפייתה דכתיב פתות אותה פתים והמולח דכתיב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח והמניפה והמגישה אל המזבח בקרן מערבית דרומית כנגד חודה של קרן והמסדר את לחם הפנים על השלחן דכתיב ושמת אותם שתים מערכות כו' והמטיב את הנרות המדשנן שחרית והקומץ את המנחה והמקבל דמים לאחר שחיטה בחוץ פטור דלא מיחייב כרת על דבר שיש אחריו עבודה אלא שוחט דכתיב בהדיא אבל שאר דברים שאחריהן עבודה אימעיטו להו מהעלאה דכתיב אשר יעלה עולה מה העלאה מיוחדת שהיא גמר עבודה אף כל שהוא גמר עבודה לאפוקי הני כולהו דלא גמר עבודה נינהו דהא היוצק והבולל והפותת והמולח והמניף והמגיש והקומץ יש אחריהן עבודה הקטרת הקומץ והמסדר את השלחן יש אחריה עבודה והיינו סילוק בזיכין והקטרתן והיינו גמר עבודה של לחם הפנים והמטיב את הנרות יש אחריה עבודה הדלקת ערבית והמקבל דמים יש אחריו זריקה. ואין חייבין עליהן לא משום זרות שאם עשאן זר פטור דנפקא לן במסכת יומא מעבודתם עבודה תמה ולא עבודה שאחריה עבודה וזרות התם כתיב והזר הקרב יומת ולא משום טומאה כהן שעשאן בטומאה פטור דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו שלא יקריב בטומאה כדכתיב בתריה אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לשם וטומאתו עליו ונכרתה וזרות נמי בההוא קרא כתיב דדרשי' בפ' כל הזבחים מדאיצטריך למיכתב בני ישראל למעוטי מאי אילימא קדשי עכו"ם וקדשי נשים אינהו נמי לא קרבי בטומאה כדמפרש התם אלא אזהרה לבני ישראל שהם זרים שלא ישמשו ואיתקש טומאה לזרות מה זרות אינו חייב אלא בעבודה שאין אחריה עבודה כדאמרינן לעיל ואף לענין טומאה אינו חייב אלא בעבודה שאין אחריה עבודה לאפוקי הני כולהו דיש אחריהן עבודה כדפרישנא. ולא משום מחוסר בגדים דאינהו נמי מזרות נפקי לן לקמן וחגרת אותם אבנט בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים. ולא משום רחוץ ידים ורגלים שאם לא רחץ ידיו ורגליו ועשאן פטור דאע"ג דכתיב ירחצו מים ולא ימותו דמשמע שאם לא רחצו ושמשו ימותו יליף שלא רחוץ ידים ורגלים בג"ש דחוקה חוקה ממחוסר בגדים כתיב הכא והיתה להם חק עולם וכתיב התם במחוסר בגדים וחגרת אותם אבנט כו' והיתה להם כהונה לחוקת עולם מה להלן אינו חייב [אלא] על עבודה שאין אחריה עבודה אף כאן אינו חייב אלא על עבודה שאין אחריה עבודה. [הא מקטיר] חייב מאי לאו מיתה ופריק לא לאו בלחוד הוא דמיחייב דכתיב ולא יחללו ומוקים ליה לאידך קרא דכל איש אשר יקרב באכילת קדשים. ומקשי' אלא זר נמי שהקטיר דאיכא למידק מיהא מתניתא דחייב מדקתני אין חייבין עליהן משום זרות אהני הוא דאין חייבים משום זרות הא מקטיר חייב אטו לאו בלחוד הוא דמיחייב והכתיב והזר הקרב יומת אלא מיתה ומדזר מיתה טמא ששימש נמי מיתה דהא בכולהו איכא למידק הא מקטיר חייב ומשמע דכי הדדי נינהו ודחי' מידי איריא הא כדאיתא כלומר אע"ג דבכולהו איכא למידק הא מקטיר חייב לאו למימרא דכולהו חד חיובא אית להו אלא למימר דכולהו מיחייבי האי כדאיתיה לחיוביה והאי כדאיתיה לחיוביה. ומתמהינן כיון דאמרת דמקטיר בטומאה לאו בלחוד הוא דמיחייב מכלל דיוצק ובולל כי איצטריך למפטרינהו אפי' מלאו גרידא נמי פטרינהו והא תניא אזהרה ליוצק ובולל בטומאת הגוף מנין ת"ל קדושים תהיו ולא תחללו אם אינו ענין לעבודה תמה דהא כתיב וינזרו ולא יחללו תנהו ענין לעבודה שיש אחריה עבודה. ומפרקינן התם מדרבנן בעלמא הוא וקרא אסמכתא בעלמא. ואותיבניה תו מיהא דתניא לקמן ואלו שבמיתה ומינייהו טמא ששימש וסלקא ליה בתיובתא: ואיידי דאייתינן ליה להא ברייתא דאלו שבמיתה להותוביה לרב ששת מינה אייתינן לה הכא כולה לפרושה:

גופה ואלו שבמיתה האוכל את הטבל שלא ניטלה תרומתו. וכהן טמא שאכל תרומה טהורה. וזר שאכל את התרומה. וזר ששימש במקדש. וכהן טמא ששימש. וטבול יום כל מחוייבי טבילות שבתורה ביום טבילתן משטבלו ועד שערב שמשן טבול יום הם נקראים. ומחוסר בגדים. ומחוסר כפורים שטבל והעריב שמשו ועדיין לא הביא כפרתו. ושלא רחוץ ידים ורגלים. ושתויי יין. ופרועי ראש שעברו עליהם שלשים יום ולא נסתפרו דכולהו יליף להו לקמן מקראי. אבל כהן ערל או אונן ששמש וכן כהן ששימש מיושב באזהרה. כהן בעל מום ששמש רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה. הזיד במעילה מעל בהקדש ונהנה ממנו שוה פרוטה במזיד דכי כתיב קרא דחיוב קרבן בשוגג כתיב דכתיב נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי השם:

האוכל את הטבל מנא לן דהוי במיתה דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו ירימו להבא משמע דאלמא בעתידין לתרום הכתוב מדבר ויליף חילול חילול מתרומה דכתיב בה ומתו בו כי יחללוהו מה להלן במיתה אף כאן במיתה:

ומקשינן ולילף חילול חילול מנותר דכתיב ביה ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה מה להלן בכרת אף כאן בכרת ומפרקינן מסתברא מתרומה הוה ליה למילף שכן דומה לה בשבעה דברים מה שאין כן בנותר ואלו הן תרומה חוצה לארץ הותרה ברבים פירות פיגול ונותר סימן הוא והרי אנו מפרשין אותו תרומה וטבל שניהן מחמת איסור תרומה נאסרין שזה תרומה וזה טבל תרומה ונוהגין בחוצה לירושלים ושניהן יש להן היתר תרומה הותרה לכהן טהור ואף לזה שהוא טמא שהרי טובל ואוכל לאחר הערב שמש וטבל יש לו היתר בהפרשת תרומתו ושניהן נאמר בהן חילול בלשון רבים גבי טבל כתיב ולא יחללו וגבי תרומה נמי כתיב כי יחללוהו ושניהם פירות שאין נוהגין אלא בדבר שגידולו מן הארץ ואין אתה מוצא בהן פיגול ונותר מה שאין כן בנותר שאין בו תרומה ואינו נוהג חוץ לירושלים ואפי' בשעת היתר הבמות לא היה נוהג חוץ למקומו ואין לו היתר לעולם ואין חילול האמור בו אלא בלשון [יחיד] כי את קדש ה' חלל ונוהג אפילו בדבר שאין גידוליו מן הארץ כגון בשר קדשים ואתה מוצא בו פיגול ונותר ויש אומ' הותרה יש להן היתר כדתנן (תרומות פ"ד מ"ז) ר"א אומר התרומה עולה באחד ומאה ר"י אומר במאה ועוד וכ"ש הטבל ולאו מילתא היא דשאני טבל דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל:

ומקשינן אדרבא מנותר הו"ל למילף שכן איסור שניהם מחמת פיסול האוכל כלומר המאכל הטבל מחמת שאינו מתוקן נותר פיסול גופו גרם לו משא"כ בטמא שאכל תרומה טהורה שאין פיסול בתרומה. והטבל והנותר אין להם היתר במקוה למי שנאסרו עליו לאפוקי תרומה שיש לה היתר לטמא במקוה שטובל ואוכל לאחר הערב שמש ^ ומפרקינן הנך דתרומה נפישן ומהאיך דדמי ליה טפי ילפינן ליה. רבינא אמר חילול דרבים עדיף ליה למילף דהא עיקר גז"ש בחילול חילול קאתי' הילכך על כרחיך מחילול דדמי ליה טפי ילפינן ליה:

כהן טמא שאכל תרומה טהורה מנא לן דבמיתה דכתיב ושמרו את משמרתי כו' ומתו בו כי יחללוהו בתרומה קאיי דכתיב לעיל מיניה ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואע"פ שלא הביא כפרתו דהא במצורע וזב קא מיירי דבעי כפרה ואי בקדשים לא אכיל עד דמייתי כפרה דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה וטמא אסור בקדשים. ודייקינן ממתני' טהורה אין טמאה לא ואמר שמואל כו' סייעתא מייתי מינה לדוקא ממתני':

דף פג עמוד ב

וזר שאכל את התרומה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש: ומנין לטמא ששימש שהוא במיתה דכתיב וינזרו ולא יחללו ויליף חילול חילול מתרומה. ומקשינן ולילף מנותר ומפרקינן מסתברא מתרומה הו"ל למילף שכן גוף טמא בשניהם מה שאין כן בנותר ושניהן יש להם טהרה במקוה בין לשמש בין לאוכל תרומה ושניהם נאמר בהם יחללו יחללוהו לשון רבים משא"כ בנותר. ומקשינן אדרבא מנותר הו"ל למולף שכן קדש פנים פיגול ונותר כי טמא ששמש והאוכל נותר שניהם עסוקים בקדשי מזבח לאפוקי תרומה דלאו קדשי מזבח היא ושניהם נוהגים בפנים בבית המקדש בלבד משא"כ בתרומה שאין בה פיגול ונותר ומפרקינן חילול דרבים מחילול דרבים עדיף:

וטבול יום ששימש מנא לן דכתיב קדושים יהיו ולא יחללו גבי פרשת טומאה כתיב שהזהירם הכתוב שלא ליטמא למתים וכתיב בתריה קדושים יהיו ולא יחללו כלומר שלא ישמשו בטומאה אם אינו ענין כו':

ומחוסר בגדים מנא לן דכתיב וחגרת אותם כו' ואי קשיא לך למה לי לאיתוייה מכללא בהדיא כתיבא דכתיב בפרשת בגדים והיו על אהרן ועל בניו בבאם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת ומתו בו כי יחללוהו ואיכא למימר דהתם הכי קאמר רחמנא דלא תימא כי הוו בגדיהם עליהם אי מחלי עבודה מחמת טבול יום ומחוסר כפורים ששימשו דלא מיחייבי מיתה אלא אע"פ שבגדיהם עליהם ומתו בו כי יחללוהו תדע דבהכי משתעי קרא דאי ס"ד במחוסר בגדים ששימש קא משתעי היכא אזהרינהו רחמנא דלא לישמשו במחוסרי בגדים דקא עניש להו וכי תימא מדכתיב והיו על אהרן ועל בניו אזהרת עשה לא שמה אזהרה אבל למאי דמייתי לה בגמרא מטעמא דזרות לא קשיא מידי דהא כתיב וזר לא יקרב אליכם: אבל ערל כו':

ערל מנא לן אמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו שכתב לא למדנו עד שבא יחזקאל בן בוזי ולמדנו כל בן נכר ערל לב זה ישראל מומר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים וערל בשר אע"פ שלא נתנכרו מעשיו כגון שמתו אחיו מחמת מילה לא יבא אל מקדשי לשרתני ובסוף פרק [כה"ג] (כ"ב:) אמרינן דגמרא הוו גמירי להו לפרועי ראש וערל ואתא יחזקאל אסמכינהו אקרא. ואזהרה זו אין לוקין עליה דהא לאו כתיבא באורייתא:

דף פד עמוד א

אונן מנלן דכתיב בכה"ג אונן שמתו אביו ואמו ומן המקדש לא יצא ולא יחלל כלומר לא יצא מקדושתו אלא יקריב אונן ואין חילול בכך הא כהן אחר שלא יצא אלא הקריב אונן חלל וכיון דמחיל עבודה ש"מ איסורא נמי איכא והיינו אזהרה דקאמרינן ולא למלקי עלה דהא דומיא דערל קתני והתם ודאי ליכא למימד דלקי עלה כדפרשינן:

אמר ליה רב אדא לרבא ונילף חילול חילול מתרומה למיתה ואהדר ליה מי כתיב חילול בלמד גופיה דהיינו כהן הדיוט מכללא הוא דקאתי הוי דבר הבא מן הכלל וכל דבר הבא מן הכלל אין דנין אותו בגז"ש:

יושב מנא לן אמר קרא לעמוד לשרת לעמידה בחרתיו ולא לישיבה ואפ"ה לא הוי כזר דהא לא תליא רחמנא לכהונה דידיה בעמידה כמא דתליא בבגדים אלא לענין אחולי עבודה קא מיירי והיינו דקאמרינן לעבודה בחרתיו לרצות עבודתו ולא לישיבה ואית דמפרשי דכיון דלא נבחר לישיבה הוה לי' כזר ולאו מילתא היא דא"כ להוי במיתה כמחוסר בגדים ומאי דקא יהבי טעמא כדפרקי' בזבחים משום דהוי זר ושלא רחוץ ידים ורגלים ושתויי יין שלשה כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ליכא לאוקומה לפירושא דידהו דכי אמרינן שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין ה"מ למילף מינייהו מילתא אחריתי אבל הכא כיון דהוה ליה זר [הו"ל כמאן] דפריש ביה קרא מיתה דאי לא תימא הכי מחוסר בגדים מנא לן דהוי במיתה אלא ודאי ש"מ דיושב לא הוי כזר וההיא דזבחים הכי מיפרשא מכדי יושב מחיל עבודה כזר אימא במיתה הוי כזר דלילפא מיניה במה מצינו ומפרקינן משום דהוה זר כו':

כהן בעל מום ששימש ר' אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה מאי טעמא דר' דכתיב אל הפרוכת לא יבא כו' ולא יחלל ויליף חילול חילול מתרומה דכתיב בה ומתו בו כי יחללוהו מה להלן במיתה אף כאן במיתה. ומקשינן ולילף מנותר שהוא בכרת דכתיב כי את קדש ה' חלל ונכרתה והאי קרח בנותר כתיב כדאמרינן בזבחים (כ"ח:) ובכריתות (ה'.) אתיא קדש קדש כתיב הכא כי את קדש ה' חלל וכתיב התם במלואים ואם יותר מבשר המלואים כו' לא יאכל כי קדש הוא מה להלן נותר א"כ נותר ומהשתא לילף כהן בעל מום בחילול חילול מנותר שהוא בכרת. ומפרקינן מסתברא מטמא שאכל תרומה הו"ל למילף שכן פיסול הגוף מפיסול הגוף לאפוקי נותר דפיסול מאכל הוא. ומקשינן אדרבא מנותר הו"ל למילף שכן קדש שניהן עסוקין בקדשים ושניהם בפנים ואתה מוצא בהן פיגול ונותר משא"כ בתרומה אלא גמר מטמא ששימש ששניהן פיסול הגוף והן עסוקים בקדשים בפנים ואתה מוצא בהן פיגול ונותר. ורבנן דאמרי באזהרה מ"ט אמר קרא גבי תרומה ומתו בו בו ולא בבעל מום ששימש וכי תימא אי הכי האוכל את הטבל וטמא וטבול יום ששימשו נמי הא ילפי חילול [חילול] מתרומה לענין מיתה ומה ראית להביא האוכל את הטבל וטמא וטבול יום ולהוציא בעל מום מרבה אני את אלו שכן חילול דרבים מחילול דרבים ומוציא אני בעל מום שכן חילול דיחיד מחילול דרבים ורבינו שלמה ז"ל פי' דהיינו טעמא דממעט בעל מום ולא ממעט טמא וטבול יום [משום דהני] הוי פיסול טומאה דומיא דכהן טמא שאכל תרומה טהורה דכתיב ביה ומתו בו כי יחללוהו משא"כ בבעל מום ולאו מילתא היא דהא תינח טמא וטבול יום אלא טבל מאי איכא למימר אלא מסתברא כדפרישית:

הזיד במעילה ר' אומר במיתה גמר חטא חטא מתרומה כתיב הכא במעילה וחטאה בשגגה וכתיב התם בתרומה ולא ישאו עליו חטא מה להלן במיתה אף כאן במיתה וחכמים אומרים באזהרה אמר קרא בו בו ולא במעילה והני מילי לענין מיתה דכי כתיב בו גבי מיתה כתיב ומתו בו כי יחללוהו אבל לענין אזהרה מתרומה גמר כדאיתא במעילה בפ' הנהנה מן ההקדש (מעילה י"ח:) וכי תימא הא אפיקתיה להאי בו למעוטי בעל מום אמרי מיעוטא הוא וכל מאי דאית ליה למעוטי מיניה ממעיט וכי תימא אי הכי הנך אחריני נמי אמרי הנך ילפי בגז"ש וכ"ת הא נמי יליף בגז"ש לא דמי דאלו הנך כיון דכתיבא בהו אזהרה בגופיהו על כרחיך כי אתאי גז"ש למיתה הוא דאתאי אבל מעילה דלא כתיבא אזהרה בגופה אהני גז"ש למילף אזהרה ואהני בו למעוטי מיתה:

פיסקא זר ששימש במקדש טעמא דרבנן כדר' ישמעאל דתניא ר' ישמעאל אומר נאמר כאן והזר הקרב יומת ונאמר להלן כל הקרב אל משכן ה' ימות מה להלן בידי שמים דהא בעדת קרח קאי אף כאן בידי שמים ור"ע יליף יומת יומת מנביא שהדיח מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה ור' יוחנן בן נורי נמי יליף מנביא שהדיח מיהו קסבר נביא שהדיח בחנק ומה להלן בחנק אף כאן בחנק וקא מיפלגי בפלוגתא דר"ש ורבנן ר"ע כרבנן ור' יוחנן בן נורי כר"ש. ומקשינן הא אנן תנן זר ששימש במקדש ר"ע אומר בחנק ואלו ברייתא קתני לר"ע בסקילה ומפרקינן תרי תנאי אליבא דר"ע מתני' דקתני ר"ע בחנק ר"ש היא דאמרה משמא דר"ע רביה דהא שמעי' ליה לר"ש דאמר נביא שהדיח בחנק ויליף זר ששימש בגז"ש מנביא שהדיח וברייתא דקתני לר"ע בסקילה רבנן היא דפליגי עליה דר"ש דאמרי לה משמא דר"ע דהא שמעינן להו לרבנן דאמרי נביא שהדיח בסקילה ויליף זר ששימש מנביא שהדיח בגז"ש ובסוף פרק אלו הן הנחנקין מפרש פלוגתא דרבנן ור"ש בנביא שהדיח ויליף לה למילתא מקראי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

דף פד עמוד ב

לנעומ"י מוד"ע קורא נעים בדברי תלמו"ד וגם בעלי"ו אשר אצל עין רוג"ל זמנין דאתי. יצא לחפש"י למצוא דברי חפץ זו דברי רבי מאיר זיע"א ודעת שפתיו מרחשן שפוותיה פשפש ול"ו מצא בין הפרקים פרק זה הוצג אחור ותשם בסו"ף ויכתב בדתי. הגדתי היום החכם עיניו בראשו כי יתן את רוחו באשר דבר מלך שלטון בשנותו את טעמ"ו ישר יחזו פנימו ונימוקו עמו די כל מעבדוהי קשוט וארחתיה. ולא הלבלר אשר דבר המלך ודתו מגי"ה יכול לשנות מדעת עליון אשר נכתב מאת המלך וחתמה מלכא בעזקתיה. ובאמת אמרו כל בר נש זכותיה בקורתיה: