רשב"ם על הש"ס/בבא בתרא/פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: תוספות | רשב"ם | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: רשב"ם | ראשונים | אחרונים



ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קלט ב (עריכה)

והיורש את אשתו - מפרש התם קסבר ירושת הבעל דאורייתא ואי לוקח הוי משעה שנשאת אפילו לאחר מיתה לא נפקא מכלל מקח וממכר ותהדר ביובל:

באושא התקינו - שגלתה סנהדרין לשם כדמפרש בר"ה (ד' לא.):

האשה שמכרה נכסי מלוג בחיי בעלה - שאם ימות בעלה יזכה בהן ואם תמות היא ויירשה בעל יפסידו. ונכסי מלוג הן נכסים שנפלו לה מבית אביה או שהכניסה קרקעות שלא נשומו בכתובתה ולא קיבל בעל עליו אחריות ואוכל פירותיהן בחייה כתקנת חכמים תחת פרקונה ולהכי מיקרי מלוג שמולגן ומחסרן בעל שאוכל הפירות כמליגת הראש:

אי אמרת בשלמא לוקח שויוהו - רבנן משעה שנשאה משו"ה מפיק דלוקח ראשון הוי אלא אי אמרת בעל בנכסי אשתו יורש הוי משעת נשואין אמאי מפיק למה תקנו באושא שהבעל מוציא והלא האשה שהיא מורשת אותו מכרה ואין כח ביורשין לירש מה שמכר אביהן אלא ודאי מדתקנו שהבעל מוציא כך היה עיקר תקנת אושא שיהא הבעל לוקח בנכסי' משעה שנשאה והלכך מוציא שהרי קדם מקחו למקחן של לקוחות:

אלא אמר רב אשי כו' - לתרץ על כל אלו הדברים שיש מקומות שעשאוהו כיורש ויש מקומות שעשאוהו כלוקח:

והיכא דטבא ליה כו' - כדמפרש ואזיל:

גבי יובל כו' משום פסידא דידיה - דלא תהדר ביובל למשפחת אשתו:

גבי דרבין - אע"ג דאיכא פסידא דידיה חיישי' לפסידא דאלמנה שמאחר שקדם תנאי מזונותיה לנשואין לא טוב לנו להפסידה בידים:

דאיכא פסידא דלקוחות - אמאי לא חיישינן כי היכי דחיישינן לפסידא דאלמנה:

דיתבא תותי גברא - וראוי ליורשה כשתמות ואלו הערימו להוציאם מידו הלכך יפסידו ולענין שאילתא דשאילנא פי' רבינו חננאל ורואה אני את דבריו לוותה ואכלה ועמדה וניסת מסתברא דכיורש הוי משום פסידא דמלוה וכן סוגיא דשמעתא דכל היכא דאיכא פסידא כגון פסידא דאלמנה דליכא למימר איהו דאפסיד אנפשיה שויוהו רבנן כיורש:

פרק תשיעי - מי שמת

מתני' מי שמת: מרובין - מפרש בגמרא:

והבנות יזונו - מזונות ופרנסת נשואין עד דתבגרן או עד דתנסבן לגוברין כדתנן בכתובות (ד' נב: נג:):

ישאלו - יחזרו על הפתחים:

בשביל שאני זכר הפסדתי - בתמיה ובגמ' מפרש מאי קאמר אלא לא אפסיד ונזונים יחד:

אמר רבן גמליאל כו' - והכי הלכתא כאדמון דאמר בפ' בתרא דכתובות כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו:

גמ' כדי שיזונו - פרנסה ומזונות:

אלו ואלו - בנים ובנות:

כי אמריתא - אחר פטירתו של רב ובאתי ללמוד קמיה דשמואל:

עד שיבגרו - שכך התנה להן אביהן עד דתבגרן או תנסבן כדאמר בכתובות ואינך מועטין ויזונו הבנות עד שיבגרו והמותר לבנים כדמפרש ואזיל:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קמ א (עריכה)

שקלי להו בנות לכולהו - בתמיה דכיון דקרית להו מועטין א"כ לא יטלו בהן כלום הבנים דהא תנא במתני' גבי נכסים מועטין הבנים ישאלו על הפתחים:

והשאר לבנים - והאי דקתני ישאלו על הפתחים היינו משהוציאו אותו השאר בהוצאת מזונות מכאן ואילך הבנות יזונו עד שיבגרו והבנים ישאלו על הפתחים:

פשיטא מרובין ונתמעטו - בשעת מיתה היו מרובין ועכשיו הוקירו מזונות או נתקלקלו הנכסים וחסרו ואין בהן כדי מזון אלו ואלו עד שיבגרו:

כבר זכו בהן יורשין - בשעת מיתת אביהן וקרינא בהו נכסים מרובים ויקחו הבנות חלקן המגיעם כפי שומא של שעת מיתת אביהן והבנים יירשו חלקם שהיה מגיעם באותה שעה וכל מה שחסרו הנכסים חסרו לבנות ולבנים לכל אחד כפי חלקו הראוי לו:

ונתרבו - שהוזלו מזונות:

מהו - מי מטי רווחא לבנים ויטלו מותר נכסים העודף מכדי מזונות בנות עד שיבגרו:

יתומים שקדמו - קודם שהעמידו בנות בדין ומכרו אפילו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים וכ"ש בנכסים מרובין כדאמר בכתובות האחים ששעבדו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ש"מ כיון שאם מכרו מכירתן מכירה יש להן תפיסת יד בנכסים ואם נתרבו יש להן חלק בהן וזכותם בהן עומדת:

אלמנתו מהו שתמעט בנכסים - מי שמת והניח בנים ובנות והניח נמי אלמנתו וצריכה נמי מזונות כל ימי מיגר ארמלותה ואין כאן נכסים אלא כדי מזון הבנים והבנות עד שיבגרו מי אמרינן כיון דאית לה מזוני ממעטא ולא מיקרו נכסים מרובין ומפרישין מהנכסים מזון האשה והבנות עד שיבגרו והמותר לבנים דהא מועטין נינהו ולאחר שיוציאו המותר ישאלו על הפתחים או דלמא כיון דאילו מינסבא לבעל לית לה מזוני לא ממעטא וכמאן דליתא דמיא ומוציאין מן הנכסים לבנות כדי מזונן עד שיבגרו וכל השאר יירשו הבנים כדין נכסים מרובין דהא אלמנה לא ממעטא להו וקרינן בהו הבנים יירשו והבנות יזונו ומחלק הבנות לא תזון האלמנה עמהם והיינו דאיכא בין ממעטא ללא ממעטא דאי ממעטא הבנים ישאלו והאלמנה תזון ואי לא ממעטא יזונו יחד האלמנה והבנים אבל הבנות אין להן להפסיד במזונותיהם כלל בין ממעטא בין לא ממעטא דהא בין בנכסים מרובין בין בנכסים מועטין תנן הבנות יזונו אי נמי היכא דלא ממעטא מיקרו נכסים מרובין ואף על פי שנתעכבה היום או למחר מלינשא הרי הוא כמרובין ונתמעטו דאמרינן כבר זכו בהן יורשין ויזונו שלשתן יחד בנים ובנות ואלמנה כן נראה שיטה זו בעיני:

בת אשתו - מי שקיבל עליו בשעת נשואין לזון בת אשתו מאיש אחר חמש שנים ומת ומוטל על היורשין לזונה:

כיון דאף על גב דמינסבא אית לה מזוני - עד חמש שנים מן היורשין שהרי חוב הוא שנתחייב לה אביהן ממעטא ויזונו היא והבנות והבנים ישאלו:

לא ממעטא - ומיקרו מרובין בשעת מיתה ונתמעטו אחרי כן וכבר זכו יורשין והבנות יזונו עד בגר ואותה הבת תזון עמהן:

בעל חוב מהו שימעט - אם אין נכסים אלא כדי החוב ומזון הבנות מי אמרינן דממעט והבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים או לא ממעט ויזונו בנים ובנות עד שעת טריפת בעל חוב וכשיטרוף אם יש מותר יזונו בנות עד בגר ואם לאו יפסידו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קמ ב (עריכה)

בת אשתו מהו - את"ל בעל חוב ממעט ה"מ דאע"ג דאילו מיית אית ליה אבל בת אשתו דל"ל אי מייתא מי ממעטא:

אלמנתו ובת - ואין כאן אלא מזון אחת מהן ושתיהן תובעות מזונות בתנאי כתובה הלכך כיון דתרוייהו בתקנתא דרבנן אכלי איזו תקדום:

תפשוט מיהא חדא - אלמנתו ובת:

מאי קאמר - מאי יפוי כח יש לזכר במזונות במקום אחר יותר מנקבה דקאמר בשביל שאני זכר וזכותי גדול הפסדתי:

מאן דעסיק כו' - כלומר מי שיש לו שני בנים אחד עוסק בתורה ואחד אינו עוסק וכי אבד זכותו בירושתו בשביל שאינו עוסק:

ויפה כחי בנכסים מרובין - שאני יורש הכל אפילו מאה מנה ואין לנקבה כי אם מזונות:

מתני' וטומטום - אטום אינו ניכר בו לא זכרות ולא נקבות וספק זכר ספק נקבה הוא ואיכא למ"ד נמי ספק בריה הוא ודוחין אותו ואין לו לא כזכר ולא כנקבה:

הזכרים דוחין אותו - ליזון ולא לירש דאמרי ליה אייתי ראיה דזכר את ותירש עמנו לך אצל נקבות ומיהו איכא למ"ד בגמרא דאפילו כנקבות לא שקיל דאינו לא זכר ולא נקבה והאי דנקט לישנא דזכרים דוחין היינו משום דבעי למישקל בזכרים להיות ידו על העליונה ואינהו דחו ליה מינייהו לומר לך אצל נקבות אע"פ שגם הנה ידחוהו:

האומר אם ילדה כו' - מחלק נכסיו היה ומצוה לקיים דברי המת א"נ בריא וזיכה לו ע"י אחר ואע"ג דאמר רב הונא המזכה לעובר לא קנה הא פרכינן לה ממתני' בגמרא ולא מתרץ ליה:

האומר ילדה אשתי זכר יטול מנה - אותו הזכר לכשיולד ואירע המעשה שילדה זכר נוטל כדקאמר אביו:

נקבה מאתים - ובגמ' פריך למימרא דברתא עדיפא ליה מברא: ה"ג אם זכר מנה אם נקבה מאתים וילדה זכר ונקבה זכר נוטל מנה נקבה נוטלת מאתים. יש מפרשים שילדה שניהן ביחד הזכר והנקבה ויטול הזכר מנה והנקבה תטול מאתים כדקאמר האב אם זכר מנה אם נקבה מאתים ולאו מלתא היא שהרי לא אמר האב אם ילדה זכר ונקבה ולא אסיק אדעתיה בלידת תאומים אלא הכי קאמר אם זכר מנה אם נקבה מאתים דמשמע אם זכר לבדו בלא נקבה או נקבה בלא זכר וכיון דהכי הוא לא יטול כלום הבן והבת אם נולדו תאומים כדאמרינן בגמרא והא זכר ונקבה לא קאמר שמא לא היה חפץ בלידת תאומים א"נ אין לידת תאומים בכלל אם זכר אם נקבה דמשמע אם זכר לבדו אם נקבה לבדה אלא ה"פ האומר אם זכר ילדה אשתי יטול אותו העובר מנה אם נקבה ילדה אשתי תטול מאתים וילדה זכר ונקבה כלומר זכר או נקבה כדקאמר האב זכר נוטל מנה אם יולד זכר נקבה נוטלת מאתים אם יהיה העובר נקבה ולאשמועינן אתא שאילו לא פירש אלא אחד מהם כדקתני רישא או זכר בלא נקבה או נקבה בלא זכר וילדה אשתו מה שלא אמר לא יטול העובר כלום אלא השתא שגילה דעתו על לידת זכר ועל לידת נקבה כל מה שתלד האשה יטול בין זכר בין נקבה ומיהו אם ילדה זכר ונקבה תאומים לא יטלו כלום כדמוכח בגמרא וכדפרישית לעיל כן נראה בעיני ועיקר:

ילדה טומטום אינו נוטל - דבריה בפני עצמה חשיב ליה לא זכר ולא נקבה כדמפרש בגמרא:

ה"ז יטול - הטומטום:

ואם אין שם יורש אלא הוא - אותו הטומטום:

יורש את הכל - ואף על גב דבריה הוא ה"מ היכא דאיכא בנים ובנות ודוחין אותו בנים אצל בנות והבנות אצל בנים ואין לו לא כבן ולא כבת כדאמר אביי בגמרא משום דבריה הוא אבל היכא דליכא יורש אלא הוא לא נפיק מכלל בן אין לו עיין עליו אם אין לו בת עיין עליה א"נ משום דקרינא ביה הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה:

גמ' ושקיל כבת - בתמיה דקתני דוחין אותו אצל נקבות ומשמע דשקיל מזונות כבת נקבה:

והא קתני סיפא - גבי האומר אם ילדה אשתי כו' ילדה טומטום אינו נוטל לא כבן ולא כבת דבריה הוא ואינו לא זכר ולא נקבה וה"ה לענין ירושה:

אמר אביי דוחין אותו - אצל נקבות ואין לו עם נקבות שגם הן ידחוהו אצל זכרים:

רבא אמר דוחין אותו ויש לו - ממה נפשך דספק זכר ספק נקבה הוא ויטול כפחות שבהן דלא בריה הוא וסיפא דקתני נכסין מועטין נקבות דוחין אותו אצל זכרים על כרחין דוחין אותו ואין לו קאמר וסיפא דמקשת לי מינה דחשיב ליה בריה אתאן לרשב"ג דתנן במסכת תמורה בפרק כיצד מערימין כיצד מערימין על הבכור מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה אם נקבה שלמים ילדה שני זכרים אחד מהם יקרב עולה והשני ימכר לחייבי עולה ודמיהן חולין ילדה שתי נקבות אחת מהן תקרב שלמים והשניה תמכר לחייבי שלמים ודמיה חולין ילדה טומטום ואנדרוגינוס רבן שמעון בן גמליאל אומר אין קדושה חלה עליהן דבריה הוא דאינו לא זכר ולא נקבה והלכך לא יחול עליהן קדושת שלמים ועולה במעי אמן ולא קדושת בכור בפטירת רחם דלא קרינא ביה הזכר תקדיש ומתניתין נמי דקתני ילדה טומטום אינו נוטל לרשב"ג הוא דחשיב ליה בריה:

מיתיבי טומטום יורש כבן וניזון כבת - מי שמת והניח נכסים:

יורש כבן כו' - כדמפרש ואזיל:

בשלמא לרבא - דחשיב ליה ספק הכי פירושה בזמן שהנכסים מועטין יורש כבן כאחד מן הבנים שלא יטול כלום דכיון דספק הוא לא עדיף מבנים דשואלין על הפתחים שהנקבות דוחות אותו אצל הזכרים ואין לו דאמרי ליה אייתי ראיה דנקבה את ושקול כמונו:

וניזון כבת בנכסים מרובין - ממה נפשך שהזכרים דוחין אותו אצל הנקבות ויש לו מזונות ממה נפשך כרבא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קמא א (עריכה)

אלא לאביי - דאמר אינו נוטל כלום לא עם בנים ולא עם בנות מאי נזון כבת:

וליטעמיך מאי יורש כבן - דקתני רישא והלא על כרחך יורש כבן ואין לו מבעי ליה לפרושי סיפא נמי לא שנא:

למימרא דבת עדיפא ליה מברא - דיהיב לה לנקבה מאתים זוז דהיינו שני מנין:

שנאמר - ובן אין לז והעברתם את נחלתו לבתו:

לענין נחלה בן עדיף ליה - דיקרא שם המת על נחלתו אבל הבת מסבת נחלה ממטה למטה אחר:

בתו עדיפא - שאינה יכולה לחזר אחר מזונותיה כזכר:

ושמואל אמר - מתני' במבכרת דבת עדיפא ליה כדמפרש טעמא לקמן ואזיל:

דמרביא - מגדלת:

א"ר חסדא לדידי בנתן עדיפן לי - אית דמפרשי לדרב חסדא במבכרת כשמעתיה אך הלשון מדקאמר לדידי אינו מוכיח כך ונראה בעיני שלא נתקיימו לו בנים כי אם בנות לכך מתאוה היה לבנות ולא נתיישב לי יפה דעתו של רב חסדא:

והא מני ר' יהודה היא - מתניתין ר' יהודה שחפץ בהרווחה דבת כדמפרש לקמיה דלא ליתזלו:

ה"ג דתניא מצוה לזון את הבנות כו' - ברייתא היא בכתובות בפרק נערה שנתפתתה מצוה לזון משום ומבשרך לא תתעלם ומיהו חובה הוא דליכא כדתנן התם אינו חייב במזונות בתו ואין מחייבין אותו לזון בניו ובנותיו כדאמרינן התם דאמרינן ליה יארוד ילדה ואבני מתא שדיא:

דעסקי באורייתא - ולא ליתזלו פירוש הוא ואינו מן הברייתא:

זכר נוטל ששה דינר - של זהב דהיינו מנה וחצי לפי שהמנה כ"ה סלעים שהן מאה זוז דינרי כסף ודינר זהב נמכר בכ"ה דינר כסף כדתנן בבבא קמא בפרק שור שנגח ד' וה' (דף לו.) במשנה נמצא הששה דינר מאה וחמשים זוז שהן מנה וחצי:

נוטלת שני דינר - של זהב דהיינו חצי מנה:

במסרס - שסירס תנאיו זה למפרע מזה שהתנה על לידת תאומים אם יצא הזכר תחלה ואח"כ הנקבה יטול הזכר מאתים והנקבה לא תטול כלום וחזר וסירס תנאו להתנות על לידת מפרע אם נקבה תחלה מנה ואחר כך זכר מנה:

זכר נוטל מנה ממה נפשך - אפי' נולד אחרון:

המוטל בספק - אם זכר נולד תחלה יטלנו כו' ואם נקבה תחלה תטלנו הלכך חולקין נמצא הזכר נוטל ששה דינר זהב:

היכי משכחת לה - דמדקתני אין לו אלא מנה משמע דסלקא דעתך אמינא דאף על גב דאמר יטלו שני מנין אפילו הכי אין לו אלא מנה והיכי משכחת לה דאיכא למימר הכי:

במבשרני - לא התנה לתת לזכר ולנקבה כלום אלא למבשר כדמפרש ואזיל:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קמא ב (עריכה)

ה"ג המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי אם ילדה זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה מנה ילדה נקבה נוטל מנה ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה והא זכר ונקבה לא קאמר דאמר נמי זכר ונקבה יטול מנה ואלא למעוטי מאי למעוטי נפל - והכי פירושו המבשרני מה תלד אשתי אם יבשרני שילדה זכר יטול המבשר מנה לפיכך אם ילדה זכר יטול המבשר מנה כדאמר האב אבל על בשורת הבת לא יטול כלום דהא לא קאמר ואם כה יאמר אם נקבה מנה כלומר אם יבשרני שילדה אשתי נקבה יטול מנה ואירע מעשה שילדה נקבה נוטל המבשר מנה אבל על בשורת זכר לא יטול כלום דהא לא קאמר אב מידי ונראה בעיני דגרסינן בה הכי אם זכר מנה אם נקבה מנה ילדה זכר נוטל מנה ילדה נקבה נוטל מנה והשתא אתי שפיר הך דפרכינן לבסוף אלא למעוטי מאי לפי שכל עניני בשורת לידה פירש בין לידת זכר בין לידת נקבה בין לידת תאומים ואם אירע מעשה שילדה זכר ונקבה תאומים אין לו למבשר אלא מנה ופרכינן והא זכר ונקבה לא אתני אב ועל לידת תאומים לא אסיק האב אדעתיה ולא אמר שיטול המבשר כלום אלא על זכר לבדו או נקבה לבדה ומשני דאמר נמי אם יבשרני זכר ונקבה ביחד ותנא כי רוכלא לא חשיב ואזיל:

ואלא למעוטי מאי - כיון דבכל בשורות יטול המבשר מנה לא ו) (פירש) לא זכר ולא נקבה ולא תאו מים ץ) (הוה) ליה למימר המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי יטול מנה:

למעוטי נפל - מה שפירש האב אם זכר אם נקבה למעוטי אם יבשר הפילה אשתך דלא יטול כלום דסתם זכר ונקבה היינו בר קיימא ולא מת:

והמזכה לעובר - על ידי אחר לא קנה עד שיולד ואפילו היכא דאמר נכסיי להא עובר כשיולד דאמר רב הונא לקמן אף לכשתלד לא קנה:

איתיביה ר"נ לרב הונא - ממתני' דתנן האומר אם ילדה אשתי כו' דהיינו מזכה לעובר:

איני יודע מי שנאה - לא מצינו לא יחיד ולא רבים:

ולימא ליה ר"מ היא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם - ואמאי קאמר רב הונא איני יודע מי שנאה הא איהו גופיה ס"ל כר"מ כדאמר ביבמות בפרק האשה שהלך בעלה למדה"י (דף צג.) דאמר ר"נ בר יצחק רב הונא כרב ורב כר' ינאי ור' ינאי כר' חייא ור' חייא כרבי ורבי כר"מ ור"מ כר"א בן יעקב ור"א בן יעקב כר"ע דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומפרש התם רב הונא דאיתמר המוכר פירות דקל לחבירו אמר רב הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו ור"נ אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו כו' רבי מאיר דתנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי כו' אינה מקודשת רבי מאיר אומר מקודשת ומתניתין נמי קס"ד דה"ה גבי עובר דכי היכי דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"נ מקנה לעובר שלא בא לעולם:

אימור דשמעת ליה לר"מ בדבר שישנו בעולם - בשעת קנין אלא שעדיין לא הגיע זמנו לקנות כדקתני הרי את מקודשת לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי כו' האשה הנקנית לו הרי היא בעולם אלא שעדיין לא נתגיירה ולא הגיע זמנה לקנות אבל עובר אינו בעולם ולא קני מידי ולהכי איני יודע מי שנאה:

ולימא ליה ר' יוסי היא - ואנא דאמינא כרבנן ואמאי קאמר איני יודע מי שנאה:

ר' יוסי היא דאמר עובר קנה - חלק בעבדי אביו:

דתנן - בפרק אלמנה ביבמות בת ישראל שנישאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר כדמפרש התם דעובר במעי זרה זר הוא שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי כלומר שהעובר שנתעברה ישראלית מכהן בעלה שמת פוסל את העבד מלאכול בתרומה מפני חלקו דעובר במעי זרה זר הוא ולא קרינא ביה ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו דאינו ילידו של כהן לקרות כהן עד שיצא לאויר העולם ואינו מאכיל את אמו ישראלית שעיברתו מכהן דקי"ל התם שאוכלת בתרומה בשביל בנה כהן כאילו בעלה כהן חי כדכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו אבל עובר לא דס"ל לרבי יוסי עובר במעי זרה זר הוא כדמפרש התם שמעינן מיהא דעובר יש לו חלק במעי אמו בעבדי אביו שמת מדפסיל להו באכילת תרומה אלמא מזכה לעובר קנה הואיל ויורש ממילא בנכסי אביו:

ומשני ירושה הבאה מאיליה שאני - ויש לה כח לתפוס אבל להקנות לו אדם לא קנה:

דתנן - ביש נוחלין רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר איש פלוני יירשני על מי שראוי ליורשו במקצת כגון בן בין הבנים וקס"ד דבעובר בין הבנים קאמר דהיינו ראוי ליורשו לכשיולד דבריו קיימין אלמא המוריש לעובר קנה דהיינו מזכה לעוברו ולעיל נמי במזכה לעובר שלו מיירי שהוא ראוי ליורשו:

במי שישנו בעולם - כגון בן בין הבנים אבל עובר בין הבנים לא:

וסבירא ליה כרבי יוסי - דעובר יורש ואיכא למימר דאיירי רבי יוחנן בעובר בין הבנים דהיינו ראוי ליורשו במקצת כרבי יוסי דעובר יורש:

מי יימר דס"ל - לרבי יוחנן בן ברוקה כרבי יוסי והלכך לא נודע מי שנאה:

ולימא ליה - דמתני' איירי במבשרני כי המבשר ישנו בעולם ונוקי למתני' שהמבשר יטול מנה ולא העובר דהמזכה לעובר לא קנה:

מאי עבידתיה - דמבשר לירש כלום:

ולימא ליה בשילדה - כשאמר האב אם ילדה זכר תנו לו מנה כבר נולד בשעת אמירה הלכך יטול מנה דלא איירי במזכה לעובר:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קמב א (עריכה)

ולימא - רב הונא מתני' דאמר אם תלד אשתי זכר תנו ליה מנה לכשתלד דלא זכי ליה כלום עד שיוולד ואין זה מזכה לעובר דאמרינן לעיל דלא קנה ומשני רב הונא דאמר איני יודע מי שנאה ולא אוקמה כשתלד לטעמיה דאמר רב הונא אף המזכה לעובר בכה"ג דאמר לכשתלד כלומר נכסיי להאי דמיעברא לכשיולד לא קנה דכיון דבשעת הקנאה עובר הוא ואינו יכול לזכות לא יקנה לכשיולד ע"י אמירה דאמר לכשתלד:

לכשתלד קנה - אע"ג דפליג ר"נ בהמוכר פירות דקל לחבירו דאמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הכא גבי עובר מודי דחשיב ליה כישנו בעולם וגם הנכסים שנותן לו הרי הן בעולם אלא שצריך לתקן לשונו ולומר נכסיי להאי עובר לכשתלד דאז ראוי לקנות לגמרי:

ובזבזו - החזיקו כל איש ואיש מה שמצא בזזו איש לו: חייב להחזיר כיון דאשתו מעוברת עובר יורש הוי אלמא המזכה לעובר קנה:

או שהפילה אשתו - וחזרו ישראל והחזיקו בנכסיו:

החזיק בשניה - אחר שמת הבן או העובר קנה דהשתא ליכא עוד שום יורש:

בראשונה לא קנה - דאיגלאי מילתא שהיה לו בן או עובר ואע"ג דסוף סוף מת העובר בבטן ולא יצא לאויר העולם כיורש גמור חשיב ליה ומרע לחזקת מחזיקי ראשונה אלמא עובר יורש כרב ששת:

ורבא אמר - לעולם אימא לך לא שנא המזכה לעובר לא שנא ירושה הבאה מאיליה לא קנה כלל ושאני התם גבי המחזיק בראשונה האי דלא קנה לאו משום עובר הוא דהא אין עובר יורש אלא מעיקרא כשהחזיקו רפויי מרפיין בידייהו כשמת הגר ובזבזו נכסיו והחזיקו לא נתכוונו להחזיק לגמרי דהא מספקא להו אם יש לו יורשין אם לאו כמו שהוכיח סופו על תחלתו ששמעו לבסוף שהיה לו בן או אשתו מעוברת ושמא לא תפיל ולכך לא הויא חזקתו חזקה אא"כ חזרו והחזיקו אחר מיתת הבן והעובר ולעולם אימא לך עובר אינו יורש וגם המזכה לו לא קנה:

מאי בינייהו - בין לאביי בין לרבא חזקה ראשונה לאו כלום היא מה לי משום דעובר יורש לאביי מה לי משום דרפויי מרפיא לרבא מאי נפקא לן מינה:

איכא בינייהו ששמעו בו שמת ולא מת ואח"כ מת - לשונות רבים שמעתי ולא ישרו בעיני אמנם כן צריך לפרש איכא בינייהו בין אביי לרבא בכה"ג גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והחזיקו ואח"כ שמעו שאשתו מעוברת ושמעו אחרי כן שמת העובר ועדיין היו מוחזקין א"נ שהחזיקו אחר ששמעו בו שמת ולא היה מת כששמעו אלא אח"כ מת לאביי דאמר עובר יורש משום דהוי ירושה הבאה מאיליה המחזיקים ראשונה קודם מיתת עובר לא החזיקו אלא מחזיקי אחר מיתתו ולרבא דתלי טעמא ברפויי המחזיקים ראשונה ששמעו בו שמת הויא חזקתן חזקה ואע"פ שנודע לבסוף שעדיין לא מת מ"מ לא מרפיא בידיהם כיון ששמעו בו שמת והעובר לא יצא לאויר העולם ולא זכה לירש דלרבא אינו יורש עד שיצא לאויר והמחזיק בשניה אחר מיתת העובר לא הוי חזקתן חזקה כן נראה בעיני ועיקר: לשון קצרה איכא בינייהו ששמעו בו שמת העובר ואח"כ החזיקו והוא לא מת אלא אח"כ מת ובאו אחרים להחזיק לרבא חזקתו ראשונה לא מרפיא שהרי שמעו שמת ונתכוונו להחזיק לגמרי וקנו דסוף סוף העובר לא יצא לאויר העולם ולא יירש מידי ולאביי אחרונים קנו:

ת"ש - דתנן במס' נדה בפ' יוצא דופן (דף מד.) תינוק בן יום אחד מטמא בנגעים כו' עד נוחל ומנחיל ופרכינן בגמרא נוחל ממאן מאביו מנחיל למאן לאחין מן האב אחין אי בעו מיניה לירתו אי בעו מאביהם לירתו ומאי נפקא לן מינה בהאי תינוק אפי' כי לא בא לעולם היתה ירושה נופלת לפני אלו האחין:

ומשנינן אמר רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב - דמיניה קא ירתי כגון רחל שילדה את יוסף ומתה רחל ביום שנולד יוסף וירש את אמו שהרי בן יום אחד נוחל ואח"כ מת ומנחיל לראובן ושמעון בני יעקב שהן אחיו מאביו דמיניה דיוסף ירתי ולא מרחל שהרי אינה אמם הכי איתא במסכת נדה והכא הכי הוא דפרכינן תא שמע תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל בן יום אחד אין עובר לא אלמא עובר אינו יורש ירושה דממילא וכל שכן דהמזכה לעובר לא קנה וקשיא לרב ששת ומשני א"ר ששת נוחל כו' והאי שינויא במסכת נדה איתיה משום קושיא אחריתי כדפרישית לעיל ונראה בעיני דהכי גרסינן האמר רב ששת נוחל בנכסי האם כו' הלכך כיון דההוא יומא דאתיליד מתה אמו משום הכי דייקינן דוקא בן יום אחד שנולד ויצא לאויר העולם ואח"כ מתה אמו ואח"כ מת הוא והוריש לאחיו מן האב אבל עובר לא אינו יכול לירש אמו בעודנו בבטנה


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קמב ב (עריכה)

להנחיל ממונו לאחיו מן האב ולא בהדיא תנן לה אלא מדוקיי' דהך דתנן לקמן (דף קנח:) נפל הבית עליו ועל אמו כו' דמשמע דאם מת קודם אמו אין יורשי הבן יורשין ממון האם וביש נוחלין נמי דייקינן לה ממתני' דהאשה את בנה והאשה את בעלה מה האשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו בקבר אף האשה את בנה אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב אבל אילו מתה אם תחלה ואחר כך מת עובר היה מנחיל לאחין מן האב דלעולם אימא לך דעובר יורש:

ופרכס - העובר אחר יציאת נפשה:

ומשני מידי דהוה אזנב הלטאה - שמפרכסת אחר שחתכוה מן הלטאה ואין בה חיות:

מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא אמר - לעולם אימא לך זימנין דהיא מייתא ברישא ואחר כך עובר ומנחיל העובר לאחין מן האב דעובר יורש הוא ואע"ג דתירץ רבא לעיל שאני התם דמעיקרא רפויי מרפייא בידייהו ואתא למימר דעובר אינו יורש שיטת גמרא הוא זה אזיל הכא וקא מדחי ליה ואזיל הכא וקא מדחי ליה ולעולם הך משנה דבן יום אחד נוחל ומנחיל לאו למעוטי עובר מדין ירושה אלא למעוטי דאינו ממעט בחלק בכורה וכדמפרש ואזיל שבא לומר דבן יום אחד ממעט בחלק בכורה כגון יעקב שמת והניח שני בנים ראובן ושמעון והניח שנים עשר מנה ראוי הבכור ליטול פי שנים כאחד מן אחיו ויטול ראובן שמנה מנים ושמעון ארבעה מנים נולד לוי בחיי יעקב ומת יעקב בו ביום אחרי לידת לוי נמצא נוטל ראובן ששה ושמעון שלשה ולוי שלשה ומת לוי בו ביום אחרי מיתת אביו דהוה ליה בן יום אחד ומנחיל לאחיו שלשה מנים הראוין לו ובאלו לא יטול ראובן חלק בכורה כנגד שמעון שהרי מכח אחיו לוי הוא יורש נמצא ראובן נוטל שבעה מנין וחצי ושמעון ד' מנין וחצי נמצא שמעטו לידת לוי לראובן חצי מנה מחלק בכורתו ודוקא בן יום אחד אבל אם היה לוי עובר כשמת אביו יעקב ואח"כ נולד לוי אינו ממעט בחלק בכורה אלא בחלק פשיטות כיצד מת אביו נוטל ראובן מן השנים עשר מנים ארבעה מנים בחלק בכורה כאילו אין העובר בעולם שהרי לא הניח יעקב בנים ילודים אלא ראובן ושמעון ושמנה מנים הנותרים יחלקו בין שלשתן ראובן ושמעון ולוי כל אחד יטול שלש מנים חסר שליש וגם אם יחזור וימות לוי יטול אחיו בחלקו נמצא ראובן נוטל ארבעה מנים של חלק בכורה ושלשה מנים חסר שליש חלק פשיטותו ומחצית של חלק לוי דהיינו מנה ושליש סך הכל ח' מנין ואם היו עשרה אחין יחלקו חלק לוי לעשרה חלקים וחלק בכורה לא יזוז מקדמותו:

וילדו לו בעינן - כשנולדו לאב בחייו אמר רחמנא לתת לו פי שנים חלק בכורה על אחיו שכם אחד אבל עובר הנולד לאחר מיתתו של אב לא קרינא ביה וילדו לו ולגבי חלק בכורה כמאן דליתא דמי ויטול הבכור חלק בכור גדול לפי חשבון אותן אחין הנולדים בחיי אביו:

בכור הנולד לאחר מיתת האב - כגון ילדה תאומים או היו ליעקב נשים הרבה ונולד ראובן אחר מיתתו מלאה ויוסף מרחל:

יכיר בעינן - וכיון דנולד בחייו אפילו לא ראהו אביו ולא הכירו מימיו הואיל וראוי להיכרא אין היכרא מעכבת בו כדר' זירא דכל הראוי לבילה כו' (לעיל דף פא:) בפר"ח:

וא"ת משנתינו - דאיתיביה רב נחמן לרב הונא דלעיל האומר אם ילדה אשתי כו':

קרובה אצל בנו - וגמר ומקנה בכל לבו אבל לעובר אחר לא קנה:

בגדתאה - דמן בגדד עיר שנולד בה ובכתבי רב שרירא היא נזכרת:

בי עשרה - לפרסומי למילתא:

והלכתא המזכה לעובר לא קנה - כרבי יוחנן וכגון שאינו בנו אבל המזכה לעובר שבמעי אשתו קנה דדעתו של אדם קרובה אצל בנו:

נכסי לברי דיהוי ליך מינאי - ולא היתה אשתו מעוברת הלכך לא קנה כדלקמן דכה"ג לא אמרינן דעתו של אדם קרובה אצל בנו אלא היכא דמזכה לעובר שנתעברה אשתו כבר ושוב מצאתי כן בפר"ח:

בריה קשישא - מאשתו ראשונה:

יקנה כחד ברא כו' - יקנה כאחד מן הבנים העתידים להולד מאשה זו:

אית חולק לטליא במקום בניא - דאף על גב דבניא לא קנו בכח מתנה זו אפילו חלק אחד דהא ליתנהו אפילו עובר דנימא דעתו של אדם קרובה אצל בנו ולא יקנו אלא בתורת ירושה במיתת אביהם אפ"ה בריה טליא קנה בכח מתנה זו חלק אחד מלבד חלקו שיורש עם אחיו:

אית חולק לטליא כנגד אחד מהן - אילו קני דה"ק ויקנה כחד מברא דיהוי לה מינאי ואף על פי שלא יקנו רואין כמה בנים יהיו לה אם הן שלשה בנים מלבד הקשיש חולקין בארבעה חלקים ויטול זה חלק אחד מהן וחוזרין וחולקים שלשה חלקים הנותרים לארבעה ויטול כל אחד חלק אחד בתורת ירושה:

טליא - תינוק גדול כדאמר בפרק המוכר את הספינה (לעיל דף צא:) דאמר ץ) רב נחמן נהירנא כי הוו מטיילין טליא וטליתא כבר שב סרי בשוקא ולא הוו חטאו:

במקום בניא - כשיירשו הבנים את אביהן אית חולק לטליא עמהם לבד ירושתו כדפרישית:

לית חולק לטליא - אלא חלק ירושה בלבד כדמפרש לקמיה דקני כחמור הוא דקאמר ליה קני כאחד מן הבנים שיהיו לי וכי היכי דאינהו לא קנו שהרי לא היו עדיין אפילו עובר בשעת מתנה איהו נמי לא קנה שנתלית מתנתו במתנת הבנים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קמג א (עריכה)

וכרכיש - הודה לדבריי:

קני כחמור מי קנה - כמו שהחמור לא קנה כן הוא לא קנה הכא נמי כי היכי דבנים העתידים לבא בעולם לא קנו איהו נמי לא קנה:

את וחמור - את ובהמה זו תקנו נכסיי:

קנה מחצה - דהכי אמר ליה אתה וחמור תקנו שניכם הוא מחצה ואתה מחצה ולא אבד האיש חלקו בשביל החמור שלא תלאן זה בזה:

לא קנה ולא כלום - דכיון דבקנין אחד שיתף שניהם לא נגמרה בדעתו להקנות לזה בלא זה כלום וכיון דחמור לא קנה איהו נמי לא קנה:

רב ששת אמר קנה הכל - אדם יודע שאין חמור קונה וגמר בדעתו שמי שיוכל לקנות משניהם יקנה:

כשהוא תורם - קישות אחד מחמשים איכא למיחש דלמא איכא מר בפנימי שבזה טפי מאינך ואין כאן אחד מחמשים במתוק ונמצא תורם מן המר על המתוק הלכך כשהוא תורם מוסיף על המתוק כביצה מקישות אחרת ותורם קישות וכביצה על הארבעים ותשע ואיכא השתא מתוק בתרומה טובא ונמצא תורם מן המתוק על המתוק:

ואמאי את וחמור הוא - שאמר קישות זה יהא תרומה על אלו וכיון דיש בה מר ומתוק כי היכי דמר לא חייל בה תרומה ולא מבטל שם טבל מן המ"ט הכי נמי המתוק ולא יחול עליו שם תרומה אלא מאי אית למימר המתוק קנה הכל ופטר מטבל את המ"ט ולעיל נמי את וחמור אף על גב דחמור לא קנה הוא קנה הכל כי היכי דהכא דמר לא קנה ומתוק קנה הכל:

ומשני שאני תרומה - דמר נמי תרומה מעלייתא הוא כמתוק ואין כאן את וחמור ושניהן קונין זה כזה:

לא תשאו - על התרומה חטא אם תרימו את חלבו מן היפה הא אם תרימו מן הרע תשאו עליו חטא שלא עשית מצוה מן המובחר:

נשיאות חטא למה - אלא יחזור ויתרום מן היפה:

מעשה בחמש נשים - בפ' האיש מקדש והתם מפרש לה רב שפיר אמר רב שמע מינה ממתניתין ארבעה ונקט בידיה תלת שמע מינה המקדש בפירות שביעית מקודשת וש"מ קדשה בגזל אינה מקודשת ואפילו בגזל דידה מדקתני שלהן היתה ושל שביעית היתה טעמא דשביעית דהפקר הוא הא דשאר שני שבוע לא וש"מ אשה נעשית שליח לחבירתה ואפי' במקום שנעשית לה צרה שהרי קבלה אחת על ידי כולן ונתקדשה היא וחברותיה בכלכלה זו ונעשו צרות זו לזו:

אין אחיות מקודשות - דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוו קדושין כלל ואפי' בחדא מינייהו:

ואמאי - נכריות מקודשות והא את וחמור הוא הרי מקדש בכלכלה זו כולן חמש נכריות ואחיות וכי היכי דאחיות לא קנו נכריות נמי לא יקנו אלא שמע מינה מה שיש בידו כח לקנות יקנה הכל כרב ששת:

היינו דחזאי רב הונא בר אויא בחלום - ומשום דאמרת לי דמותיב רב אויא תיובתא נתקיים חלומי מיהו לאו קושיא הוא דלאו מי אוקימנא כו' בתמיה:

הראויה מכם - ואין אחיות בכלל ואביי הוא דמוקי לה הכי בקדושין וקי"ל כרב נחמן דאמר דאת וחמור קנה מחצה והמזכה לעובר לכשתלד קנה כרב נחמן בפירוש רבינו חננאל:

קני פלגא - כנגד הבנים היא מחצה והם מחצה:

והיתה לאהרן וגו' - בלחם הפנים כתיב אהרן זה כהן גדול מחצה לכהן גדול ומחצה למשמרת כהנים והך ברייתא במסכת יומא בפרק ראשון (דף יז:) דתנן התם גבי כהן גדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש ותניא בגמרא ונוטל חלה אחת משתי חלות של עצרת ארבע או חמש ממעשה לחם הפנים רבי אומר לעולם חמש שנאמר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו והתם מפרש למה אינו נוטל שש דהאיכא י"ב חלות שתים מערכות שש המערכת ומכאן אנו למדין דהמזכיר יחיד אצל מרובין לענין מתנה נוטל כנגד המרובין:

חלוקה הוא - בכלל שאר כהנים אע"ג דלא גלי ביה קרא שלא כתב אהרן אלא והיתה לכהנים היה חולק עמהן:

דמי כלילא - כתר מלכות:

דשדו בי קיסר - הטילו על אלו לעשותה:

אבולי ואיסטרטיגי - עשירים ושרים כדגרסינן (במגילה דף טו.) במרדכי והמן זה בא בפרוזבולי וזה בא בפרוזבוטי נציבים ומצב פלשתים מתרגמינן איסטרטיגי (שמואל א יד מלכים א ד):

ואיסטרטיגי פלגא - אע"ג דאבולי עשירים יותר:

אבולי הוו כתיבי - בכתב של מלך ליתן הכל אלא שאיסטרטיגי מסייעי להו פורתא:

השתא דקא כתבי כו' - להוסיף על מה שהיו רגילין ליתן נכתבו עתה:

מתיב ר' זירא - לרב יוסף: האומר הרי עלי מנחה מאה עשרון להביאם בשני כלים מביא ששים בכלי אחד ומ' בכלי אחד ט'.


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קמג ב (עריכה)

הרי זה שפירש מאה עשרון בשני כלים כגון זה שאמר לך ולבנייך ולא קתני חמשים בכלי וחמשים בכלי אלא דיעבד אבל לכתחלה לא אלא מביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד וקשיא לרב יוסף דאמר מחצה:

ופריק התם אנן סהדי דלקרבן גדול קא מכוין - לאתויי בכלי אחד והאי דקאמר שני כלים ולא קאמר מאה עשרון להביא בכלי אחד משום דידע דלא אפשר לאתויי בכלי אחד יותר מששים עשרון דתנן בפרק המנחות והנסכים (מנחות דף קג:) מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון ומביא בכלי אחד ואם אמר הרי עלי ס"א מביא ס' בכלי אחד ואחד בכלי אחד שכן הצבור מביאין ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד דיו ליחיד שיהא פחות מן הצבור אחד א"ר שמעון והלא אלו לכבשים ואלו לפרים ואינן נבללין זה עם זה אלא עד ששים יכולין לבלול כו':

והלכתא כוותיה דרב יוסף בשדה כו' - משום דבכולי גמרא רבה ורב יוסף הלכתא כרבה איצטריך למימר דהלכתא כרב יוסף בהני תלת:

בשדה - בפרק השותפין (לעיל דף יב:) גבי ההוא גברא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא ותלת מילי קאמר רב יוסף התם:

ענין - בפרק יש נוחלין קנין אימתי חוזר רב יוסף אמר כל זמן שעסוקים באותו ענין ואית דגרס קנין:

ומחצה - היינו הך דא"ר יוסף קנאי פלגא:

פיסקי דשיראי - חתיכות מעיל וסתם שלח לחלק לבני ביתו:

הראוין לבנים - מלבושי זכר:

לכלתיה שדר - ולא לבנותיו ודוקא דאינסיבא בנתיה שאינה מוטלת עליו ירושלמי בפ' שני דייני גזירות מי ששלח למדינת הים ואמר יתנו אלו לבניו בנותיו בכלל ואם בשעת מיתה אמר אלו לבניי אין הבנות בכלל:

ההוא דאמר להו - בשעת מיתה:

נכסיי לבניי - ולא היה לו אלא בן אחד זכר וגם בנות היו לו ובעי גמרא מי קרו אינשי לברא יחידאה בניי לשון רבים וא"כ כל נכסיו נתן לבנו ואין הבנות בכלל או לא ויחלקו הבנות עמו:

ובני דן חושים - אלמא בן אחד קרי לשון רבים:

כחושים של קנה - שגדלים הרבה ביחד בלע"ז טרוק"ש אי נמי עלי קנים או קשרי הקנים קרוין כן:

ובר ברא - בן של אותו בן או של אחר שמת:

מי קרו אינשי לבר ברא ברא - ולפיכך אמר נכסיי לבניי לשון רבים ויחלקו ביניהם או לא קרו ליה ברא והאי דקאמר לשון רבים היינו כדאמרן לעיל ובני פלוא אליאב:

מותר בבני בנים - אבל לענין פריה ורביה חשיבי כבנים בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סב:):

מתני' השביחו הגדולים את הנכסים - סתם בעודן בתפוסת הבית:

השביחו לאמצע - ויטלו קטנים כגדולים וכדמפרש בגמרא ששבחו הנכסים מחמת נכסים:

ואם אמרו גדולים לקטנים - בפני עדים או אמרו לבית דין או בצבור ראו מה שהניח לנו אבא ומזומנים אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקנו ונתעצלו ב"ד לחלוק אז השביחו לעצמן:

וכן האשה - שמת בעלה ובגמרא מוקי לה באשה יורשת: ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה. והוא דלא שקלה מזוני דאי שקלה מזוני לא דתנן אלמנה נזונת מנכסי יתומין ומעשה ידיה שלהן (כתובות דף צה:):

גמ' לא שנו - דהשביחו לאמצע:

אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים - לא טרחו ולא הוציאו משלהם כלום אלא מנכסי אביהן שכרו פועלים והשביחו הנכסים:

מחמת עצמן - שחפרו ונטעו ושכרו משלהם ולא משל אביהם אז השבח לעצמן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קמד א (עריכה)

אודייני - בור וכיסויו ושוכרין אותו להשקות שדות ממימיו:

מחמת עצמו הוא - שמשמרין אותו הגדולים וצריכין לעמוד על גביו פן יהיה הפקר לכל שואבי מים:

דלנטירותא עבידא - אינן צריכין להוציא משלהן כלום עליו אלא לשמרו וגם הקטנים יכולין לשמרו:

עבד בהן עיסקא - וחשיב ליה שבח נכסים מחמת נכסים הואיל ואין צריך טורח כל כך אלא לקנות ולמכור:

לא שביק גירסיה וטרח לאחריני - וכמי שאמר ראו מה שהניח לנו אבא דמי ושמעי' מהכא דכל היכא דמאן דהוא כמו רב ספרא אע"ג דלא אמר לעצמי אני עושה כמאן דאמר דמי והשביח לעצמו:

אשה מאי עבידתה - או תטול כתובתה ותלך לה או תטרח קמי יתמי ותהיה ניזונת ומעשה ידיה שלהן ואין לה להשתכר בממון היורשים:

באשה יורשת - כגון שנשא ראובן בת שמעון ומתו וירשו בני ראובן ובת שמעון את נכסי יעקב אבי אביהן או כגון בת בין הבנות או בת הבן בין הבנים דינה כדין האחין או שאמר בעלה תטול אשתי כאחד מן הבנים אם השביחה את הנכסים פירשה לעצמה לא פירשה השבח לאמצע ואלמנה שאמרה בב"ד ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה והוא דלא שקלא מזוני דאי שקלא מזוני הא תנן ץ) אלמנה ניזונת מנכסי יתומין ומעשה ידיה שלהן הלכך אשה שמת בעלה והניח נכסים מועטין שאין בהן כדי כתובתה אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ונתעצלו ב"ד או יורשין להשביעה על כתובתה אפילו השביחה אלף ככר השביחה לעצמה אבל אם השביחה הנכסים סתם תטרוף כתובתה והמותר ליורשין ואע"פ שלא נשתייר מבעלה אפילו רביע כתובתה:

אחולי אחלה - וחזרה בה ממה שאמרה תחלה הריני עושה ואוכלת קא משמע לן:

קנאו - הבן לאותו הבית תקנת חכמים היא והלכתא בלא טעמא כדלקמן ובמס' גיטין מוקמינן לה כגון שיש לאביו בעיר בית אחר לדור בו:

ודוקא גדול כו' - דבכי האי גוונא חביב ליה טפי וגמר ומקני ליה:

ייחד לו בית ועלייה - כלומר ייחד לו האב לבנו בית שיש עלייה על גביו:

אכסדרה - לפני הבית ופותחין בו חלונות ודרך אכסדרה נכנסים לבית:

שני בתים כו' - אם תמצא לומר בית ואכסדרה קנה היינו משום דאכסדרה משועבד לבית אבל שני בתים זה לפנים מזה מהו:

אוצרו בתוכו - הלכך בית לא קנה דכיון דמשתמש האב בבית לא הוציאו מחזקתו ולא מקני ליה לבנו:

עציצא דהרסנא - כלי מלא דגים מטוגנים בשמן:

אשישא דמשחא - כוס מלא שמן:

שווינהו רבנן - הם תקנו את הדברים כך אף על פי שאינו דין תורה כי מדה ומדה הם:

חדא הא - המשיא אשה לבנו ותקנת חכמים היא לכבוד החתן שגנאי הדבר לשאת אשה ואין מקום לדור בו:

אפוטרופא - דאנן סהדי דלא עקר נחלת הבנים ולא נתכוין אלא שיכבדוה הבנים מתוך שאוכלין על ידה:

במעמד שלשתן - נפקד ומפקיד ומקבל מתנה:

קנה - כך תקנו חכמים לפי שהדבר תדיר הוא בין הבריות ולא הזקיקו חכמים להקנות בקנין ובעדים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קמד ב (עריכה)

מתני' הכי גרסינן בסדר המשנה אחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות - אומנות המלך שמחמת אביו נפל לאומנות זו שכן מנהג המלך מעמיד מבית זו מוכס חדש אחד ומבית זו חדש אחד וכן מכל בתי העיר:

נפל לאמצע - כל זמן שקנו בתפוסת הבית הריוח לאמצע שהרויח זה באומנותו:

חלה - בפשיעה כדמפרש בגמרא:

גמ' תנא אומנות המלך - וטעמא כדפרישית אבל אומנות אחרת שנפל בה מעצמו הריוח שלו:

או פולמוסטוס - שוטר ורבינו חננאל פי' פולמוסטוס לוחם מלחמות בלשון יון:

מחמת אחין - כמנהג העיר לקחת מכל בית שוטר אחד לפי הזמן הקבוע או לחדש או לשנה:

מחמת עצמו - מחמת חשיבותו ומחמת חריפותו:

ברכת הבית ברובה - שאילו היה דר עמהן היה הבית מתברך בגללו:

וליתבו ליה - קצת מזונות ויפחתו לו לפי חסרון ברכת הבית בגללו שאין דר עמהם:

צנים פחים - לישנא דקרא צנים פחים בדרך עקש הצנה והקור פח ומוקש בדרך עקש כי בידו הדבר תלוי להשמר מן הצנה ויש מפרשים צנים פחים קור וחום:

מתני' ה"ג האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב - ששלח האב את אחד מבניו לשמוח את החתן ובידו דורונות שכן דרך שושבינות נוטל דורון לשמחת חופת חבירו ואוכל עמו וזה יחזיר לו כמו כן כשישא אשה כדתניא לקמן (דף קמה.) ה' דברים נאמרו בשושבינות רעה דוד (טו) מתרגמינן שושבינא דדוד:

חזרה שושבינות - כשיחזור זה הבן וישא אשה וזה יחזיר שושבינותו חזרה לאמצע:

נגבית בב"ד - כדין מלוה אביהם ובגמ' פריך עלה ומשני לה נגבית בבית דין כדין מלוה:

אבל השולח לחבירו - בלא חופה אי נמי בחופתו ואינו הולך לאכול שם ולשמוח עמו בחופתו אין זה דין שושבינות אלא מתנה בעלמא וגמילות חסד ואינה נגבית בב"ד:

גמ' ורמינהי שלח לו אביו שושבינות - כלומר שלח על ידו ולצרכו שהוא יאכל וישמח עמו דהא לקמן מפליג בין שלח אביו שושבינות לשלח לו אביו שושבינות:

חוזרת לו - לאותו הבן ולא לאמצע כדקתני מתניתין וקשיא למתניתין דסבירא ליה להאי תנא דכיון דשלח האב על יד זה הבן חפץ הוא שלו לבדו יחזיר שושבינות ולא לשאר בניו:

חוזרת מן האמצע - דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן:

נשתלחה לאביו תנן - כדמתרץ לה ואזיל וחוזרת לאמצע דמתניתין היינו חוזרת מן האמצע כדמפרש ואזיל אבל היכא דשלח אביו שושבינות ע"י בנו לאחרים מודה תנא דמתני' דחוזרת לאותו הבן לבדו כברייתא:

חזרה - לגבות:

רבי אסי אמר - לעולם מתני' כדקתני שהאב שלח שושבינות לאחרים וכשהיא חוזרת חוזרת לאמצע וכו' וברייתא דקתני חוזרת לאותו הבן לבדו לא קשיא מתני' בסתם ששלח סתם ע"י אחד מבניו ולא פירש דלדעת בן זה שלח הלכך חוזרת לאמצע אבל הברייתא במפרש השושבינות תחזור לאותו הבן הלכך חוזרת לו ואינה חוזרת לאמצע:

כדתניא שלח לו אביו שושבינות - כלומר נתן לו אביו מעות ושלחו לעשות שושבינות כשחוזרת חוזרת לו לבדו אבל שלח אביו שושבינות סתם ולא ייחד לאחד מבניו אף על פי שעל ידי אחד מבניו שלח אינה חוזרת לו לבדו אלא לאמצע:

ושמואל אמר - לעולם כדקתני ברייתא דהאב השולח שושבינות על יד אחד מבניו חוזרת לאותו הבן לבדו ומתניתין דקתני חוזרת לאמצע ה"מ שמת הבן שנשתלחה שושבינות על ידו ורוצה היה לחזור לו אלא שמת וייבם אחד מן האחים את אשתו ורחמנא אמר יקום על שם אחיו לנחלה ודינו היה ליטול השושבינות במקום אחיו אי לאו דקרייה רחמנא בכור כדכתיב והיה הבכור וגו' ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ואמרינן לקמן דאין בכור נוטל פי שנים הלכך חוזרת לאמצע לכל האחין:

ומקשה גמרא מכלל דאידך - אותו שנשתלחה לו שושבינות על ידי זה הבן שמת בעי שלומי בתמיה וכי יש לו לשלם שושבינות ליורשי שושבינו שמת והלא יכול לומר תנו לי שושביני ואשמח עמו ואוכל בחופתו כמו ששמח גם הוא ואכל בחופתי וכיון שמת נפטרתי מלשלם שכן מנהג שושבינות להביא דורון ולאכול עמו בחופתו:

מקום שנהגו להחזיר קדושין - אחר מיתת האשה בימי אירוסין כדמפרש ואזיל:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קמה א (עריכה)

תנו לי בעלי - כלומר אני מזומנת להשלים תנאי קדושי דהיינו נשואין ואין העיכוב תלוי בי:

אמר רב יוסף - בעלמא אמרי' תנו לי שושביני ואשמח עמו כדקאמרת אבל הכא במאי עסקינן כגון ששמח ואכל עם המת בחופתו אותו שחייב לו השושבינות ונתחייב השושבין מיד לפרעו אחרי ששמח עמו אלא שמת וייבם אחיו את אשתו ושושבינות זו ראויה היא ותחזור לאמצע דרך שושבינות אוכל עמו ואח"כ מביא הדורון:

לימא תנו לי בעלי ואשמח עמו תנאי היא - למר מחזירין קדושין אם מת הארוס ולמר אין מחזירין:

בתולה גובה מאתים - אם מת או גירשה ובדכתב לה מן האירוסין דהיכא דלא כתב לה בעיא היא בכתובות (דף פט:) ולא איפשיטא:

מקום שנהגו להחזיר קדושין מחזירין - לקמיה מפרש לה ואזיל:

ר' יהודה הנשיא אומר כו' - לקמן פריך עלה:

דהדר ביה איהו - חוזר בה ורוצה לגרשה הלכך תטול כתובתה מלבד קדושין והוא הדין אם מת הוא כדמפרש ואזיל ומשום דמיבעי ליה לפרושי באנפי נפשיה טעמא דמת הוא משום תנו לי בעלי ואשמח עמו נקט הכא לישנא דהדר ביה איהו:

דמית הוא כולי עלמא לא פליגי - דאינה מחזרת קדושין דמציא אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו כדאוקמה רב יוסף בר אבא לברייתא דלעיל:

לטיבועין ניתנו - שאם תמות ולא יזכה לישאנה יהיו אבודין ולא יחזרו לו:

ופרכינן והא מקום שנהגו להחזיר מחזירין קתני - במילתיה דר' הודה הנשיא והיכי מוקמת לה לדידיה דלטיבועין ניתנו:

הכי קאמר - רבי יהודה:

סבלונות ודאי - בההוא מודינא לך דבמנהגא תליא מילתא והוא תכשיטים ששולח לארוסתו לאחר שקדשה אבל קדושין ודאי לטיבועין ניתנו:

והני תנאי - דלקמן כי הני תנאי דלעיל דפליגי בקדושין לטיבועין ניתנו:

בככר - כסף היינו כ"ה מנה:

בתולה גובה כו' - לקמן מיפרשא כולה:

בתולה גובה מאתים זוז - דהיינו שני מנין והיינו חמשים שקל כמוהר הבתולות מלבד קדושין תטול כתובתה:

ככר - כ"ה מנים מנה כ"ה שקלים שקל ד' דינר דהיינו ד' זוזים:

ר' יהודה אומר בתולה גובה מאתים - מן הככר של קדושין ומחזרת השאר לארוסה:

רבי יוסי אומר - לקמיה מפרש לה:

אילימא שמתה - היא ומשום הכי קאמר ר' יהודה מחזרת לו את השאר דקדושין לאו לטיבועין ניתנו:

אלא בשמת הוא - והלכך גובה כתובתה כדין אלמנה ואמאי קמחזרת לר' יהודה את השאר והא אוקימנא לעיל יכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו:

שזינתה - תחת ארוס [שלה] ובאה לגבות כתובתה כשיגרשנה בעלה:

מישרא שריא ליה - כדנפקא לן בסוטה (דף ב:) מוהיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ואם בא לגרשה שלא כדין למה תחזיר את השאר:

שנאנסה - ואסורה לו כדנפקא לן (כתובות דף נא:) מוהיא לא נתפשה הא יש לך אחרת אע"פ שנתפשה אסורה ואיזו זו אשת כהן וכיון דלא פשעה לא הפסידה כתובתה לד"ה אבל בקידושיה פליגי:

ר' יוסי מספקא ליה - והוו קדושין ממון המוטל בספק וחולקין ומחזרת לו את החצי או חושבת בכתובתה ותטרוף ממנו מותר כתובתה הלכך קידשה לאלמנה בכ' שקלים דהיינו שמונים זוזים המ' זוזים צריכה להחזיר לו וחושבת בכתובתה והוא נותן לה ל' חצאי שקלים דהיינו ס' זוז הרי נתקבלה האלמנה ק' זוז דהיינו מנה בכתובתה:

קדשה בל' שקלים - דהיינו מאה ועשרים זוז חציים תחשוב בכתובתה דהיינו ס' זוז וארבעים החסרים לה הוא יתן עשרים חצאי שקל דהיינו מ' זוז: נראה בעיני דה"ג אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן בכל מקום שנהגו להחזיר מחזירין. היכא דמתה אשה:

מוהרי הדרי - ששולח אחר קדושין והן סבלונות הדרי במיתת האשה ונראה בעיני דתרי גווני נינהו מוהרי וסבלונות דהא גבי סבלונות נמי הכי פסקינן לה לקמן גבי מתני' דסבלונות ותרי זימני למה לי וי"ל דמוהר הוא ממון שמקדים לה עתה בימי אירוסין שיהא כותב בכתובתה כשתנשא לו ולהכי מיקרי מוהר:

גזירה שמא יאמרו - קדושי טעות היו ולכך חזרו ונמצאו קדושין תופסין באחותה ומותרת לו:

איכא דשמע - בהחזרת קדושין:

ולא שמע בהא - בגט הלכך קדושין לא הדרי:

וחוזרת בעונתה - כשישא זה אשה יחזיר לו שושבינותו ולא קודם:

ואין בה משום רבית - אם הרבה לו בדורון יותר:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קמה ב (עריכה)

ואין שביעית משמטתה - אם עברה שביעית בינתיים קודם שחזר זה ונשא גם הוא אשה:

ואין בכור נוטל פי שנים - היכא דחוזרת לאמצע כדתניא לעיל:

נגבית בב"ד מ"ט מפני שהיא כמלוה - ה"ג לה ובספרים כתוב נגבית בב"ד וחוזרת בעונתה מ"ט מפני שהיא כמלוה דלדעת כן הלווהו שיחזיר לו בעונת שמחתו ופרעון הולך אחר קביעות זמן שקבע לו המלוה:

דלאו אדעתא דרבית יהיב ליה - שאם רצה פוחת לו אלא מתוך שמחת ריעות הרבה בדורון:

דלא קרינא ביה לא יגוש - שאינו יכול לדחקו בב"ד בשביעית שהרי לא הגיע זמנו עד שישא הוא אשה ויחזיר לו אז דאינה נגבית אלא בב"ד בעונתה כדאמרינן במסכת מכות (דף ג:) המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו אף זה לא הגיע זמנו עד לאחר שביעית הלכך בשביעית אכתי לא מטא זמניה שיוכל לנוגשו דעדיין לא נשא אשה:

דהוי ליה ראוי - ופסקינן הלכתא בפרק יש נוחלין (לעיל דף קכה:) אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות:

הוה במתא - אותו שעליו להחזיר שושבינות הוה בעיר כשנשא שושבינו אשה ולא בא לשמחתו:

איבעי ליה למיתי - ונגבית בב"ד:

קול טבלא - אשקלנ"א בלעז שהיו משמיעין קול לבא לשמוח עם החתן:

איבעי ליה לאודועי - ומדלא אודעיה תרעומות אית ליה עליה כדמפרש ואזיל אבל שלומי מיהא משלם:

עד כמה - דהא ודאי צריך לנכות דמי אכילתו שהרי לא אכל עמו:

עד זוזא כו' - זוזא היה אוכל הלכך זוזא פוחת מדמי שושבינותו אית דגרסי עד זוזא אייתיה בכפיה אכלי בכסיה בבטנו כמו בית הכוסות אי נמי בכרסיה:

עד ארבע - אם נתחייב ד' זוזים משושבינותו:

משלם פלגא - דכיון דמביא ד' רגילין להאכילו בריוח עד שני זוזים וכיון דלא אכל יפחות שנים מן הד':

כחשיבותיה - לפי מה שהוא חשוב ומביא הרבה ורגילין לכבדו במיני מעדנים יפחתו לו מדמי שושבינותו כפי מה שהיה אוכל:

עשה עמו בפומבי - בגלוי שמחה מפורסמת וזה שחזר ונשא גם הוא אשה בקש לעשות חופתו בצניעות או לפי שעת צרה היא או שרוצה לצמצם סעודתו ואינו חושש להרבות אוכלין:

בפומבי אני עושה עמך - בשמחה יתירה אני חפץ כמו שעשיתי לך וכן כל הנך דמפרש ואזיל:

לכשתשא אשה אחרת - לא אשמחך יותר ממה ששמחתני שאיני חפץ בשמחה יתירה:

ת"ר עתיר בנכסין - עשיר משדות וכרמים וזיתים הנראין לבריות וגם עתיר פומבי עושר הגלוי כגון רוב בהמות שהכל יודעים בהן:

זהו בעל אגדה - שדורש בכל מקום ברבים בבתי משתאות שדורש בימים טובים והכל נאספין לשמוע ויש לו קול חכמה ובא להשמיענו שמתוך שאין אגדות צריכות עיון יכול לדרוש בכל מקום:

עתיר סלעין - שולחני שמשתכר תמיד במיני מטבעות:

עתיר תקוע - יש מפרשין שיש לו בתים הרבה ומשתכר בהן תדיר ומיקרי הכי על שם ויעקב תקע את אהלו (בראשית לא) ולי נראה כדאמרינן במנחות (דף פה:) תקוע אלפא לשמן עיר היא ומשם היו מביאים שמן למנחות ודימה למטבעות ולשמן את הפלפול על שם שמרויח יום יום תדיר בפלפולו טעמים הרבה כשאר המטבעות וטעמי השמן שמביאין מתקוע:

עתיר משח - אנשי מדות (במדבר יג) מתרגמינן אינשי משחן עתיר בדבר המדוד כגון תבואה שאיץ משתכרין בה תדיר אלא מכניסין אותה לאוצר ולכשתגיע עת מכירה אז ימכרנה וישתכר והיינו נמי עתיר כמס כמו כמוס עמדי חתום באוצרותי (דברים לב) דבר שמכניסין לאוצר:

זהו בעל שמועות - שיודע הלכות ומימרות האמוראין ולכשיגיע עת הוראה יגלה שמועותיו:

גמרא - סוגיית גמרא ותרוצי משניות וברייתות וזהו עיקר הגמרא שאם לא הגמרא אין למדין הלכה מתוך משנה כדאמרינן התנאים מבלי עולם (סוטה דף כב.):

זה בעל גמרא - שממית עצמו לכוין הלכות ולתרץ הוויות:

רבא אמר איפכא - כל ימי עני רעים זה בעל משנה שאינו יכול להורות הלכה מתוך משנתו וגם כי כשחולקות זו על זו אינו יכול לתרץ וטוב לב זה בעל הגמרא שיודע משניות על עיקרם ובקי בטעמיהם ויש בידו כח להורות הלכה למעשה:

יעצב - לשון בעצבון תאכלנה (בראשית ג):

זה בעל משנה - ששונה משניות כל היום ואין לו אלא צער שמתקשה בטעמיהן ואינו יודע לפרש:

יסכן - לשון תמימות כמו ותהי למלך סוכנת (מלכים א א) כלומר שנהנה מהן:

זה איסטניס - מי שדעתו קצה ולבו נמאס בכל דבר מגונה שהוא רואה:

יפה - שסובל הכל דאינו מזיק לו שום לכלוך ושום דבר מיאוס:

קצרה - כמו עצרן וקפדן עינו רעה בשלו ובשל אחרים:

זה רחמן - כמה ענינים הוא רואה וכמה מאורעות שלבו בוכה תדיר עליהן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קמו א (עריכה)

ואמר ר' יהושע בן לוי - כתיב כל ימי עני רעים והא איכא שבתות וימים טובים שיש לו מנות ומזונות שהיו מחלקין לעניים מערב שבת לערב שבת אלא כשמואל אתא קרא לאשמועי' וכולה ר' יהושע קאמר לה:

שינוי ווסת - חוק כמו עני שכל ימות החול אוכל פת חריבה ובשבת אוכל בשר הכי גרסי' תחלת חולי מתוך כך מתחיל לחלות ואית דגרסי חולי מעיים:

כתיב בספר בן סירא - שלמה כתב כל ימי עני רעים אבל בלילות כשישן יש לו מנוחה ובן סירא אומר אף הלילות אין לו מנוחה כי בשפל גגים גגו ונמצא דלף טורדו ביום סגריר:

מעפר כרמו לכרמים - זבל ואשפה שהביא לכרמו נשפך לכרמים אחרים שהוא במקום רעוע בהרים ובסלעים במקום שאין עשיר חפץ בו נופל למטה בכרמים של עשירים שהם במקום טוב ומדרון ונוח לעסוק בהן:

מתני' השולח סבלונות - מנהג חתנים לאחר קדושין למחרת שולח לבית חמיו לכבוד אשתו תכשיטין ומיני פירות וכדי יין וכדי שמן ופעמים אוכל שם עמה:

אינן נגבין - אם מת הוא או שמתה היא או שחזר בו ורוצה לגרשה שמחמת חיבת שמחת אכילה שאכל ושתה ושמח עמהן מחל סבלונות העשוין ליבלות אבל אין עשוין ליבלות הדרי אע"פ שאכל ושתה עמהן כדתניא בגמ' ובסבלונות סתם מיירי דהא לקמן מפליג בסבלונות ששלח כדי שיבאו עמה לבית בעלה לסבלונות ששלח כדי שתשתמש בבית אביה והנהו לא תלו באכילת חתן מכלל דרישא בסתם סבלונות והנהו תלויין בסעודת חתן אם אכל עמהן מחולין ואם לאו נגבין:

שלח סבלונות מרובין - ופירש כדי שיבואו עמה לבית בעלה וה"ה למועטים אם שלחן לכך אלא אורחא דמילתא נקט מרובים רגיל לשלוח ולפרש כדי שיבואו עמה לבית בעלה ומועטין כדי שתשתמש בהן בבית אביה:

גמ' אמר רבא דוקא - אכל שם סעודת חתן בדינר תנן אין נגבין אבל פחות מדינר לא מחל מידי:

אורחא דמילתא קתני - שיעור אכילת אדם בדינר כדאמרן עד זוזא אכלי בכרסיה:

הוא תנן - דקתני אם אכל שם דמשמע הוא עצמו:

שיגרו לו - לחתן מן סעודתם בביתו מאי:

ורכב בשמחתו - מתוך שמחת הון רב ששלח לבית חמיו שתה על סוסו ומת אח"כ קודם נשואין:

באושא - כשהיתה סנהדרין לשם דאושא היא אחת מעשר גליות שגלתה סנהדרין כדאיתא במס' ראש השנה (דף לא.):

סבלונות העשוין ליבלות - קודם נשואין אין נגבין דהנהו מחולין בסעודת חתן בדינר כדפרישית במתני':

ושאין עשויין ליבלות - כגון תכשיטי זהב וכסף:

ה"ג ש"מ אפי' פחות מדינר - ותקשי לרבא:

מאן לימא לן דלא שחיקי ליה מרגניתא - בכוס החמין שכן דרך השרים שותין אותו לרפואה:

אפי' שיגרו נמי - שהרי שתה כשהוא רוכב סוסו לפני פתח בית חמיו:

כבית חמיו דמי - אבל שגרו לו בביתו איבעיא לן:

שבח סבלונות מהו - היכא דהדרי סבלונות מי הדרי שבח שהשביחו כגון שלח לבית חמיו צאן ובקר וילדו:

בעי רבא סבלונות העשוים ליבלות - דאמרן דלא הדרי אם לא בלו בשעת חזרה אותן שאין עשוין ליבלות מי הדרי עמהן או לא:

תא שמע סבלונות מועטין שתשמש בהן והיא בבית אביה אין נגבין - בשלמא הך קמייתא כיון דקתני עשויות ליבלות מצית לאוקמה בדבלו אבל הכא מילתא דפסיקא קתני שתשתמש בהן בבית אביה אע"פ שישנן בעין ומיהו הוה מצי לתרוצי (כשאין עשוין ליבלות או) כשעשוין ליבלות ובלו אלא רבותא אשמועי' אפי' כשעשוין ליבלות ולא בלו:

כגון בייבא וסיבכתא - מיני צעיפים וקישורי נשים שהן דבר מועט ומחיל להו לגמרי לא שנא בלו ולא שנא לא בלו אבל תכשיטין חשובין תיבעי לך: מצאתי גירסא בפר"ח שאינה בספרים שלנו הא דאמר רבא דוקא דינר כלומר שאם אכל בבית חמיו מה ששוה דינר או שתה יין אבל פחות מדינר לא ועלה אמרי' מהו שישלש בסבלונות ועלתה בתיקו פירוש אם שלח סבלונות בק' מנה ואכל בבית חמיו בדינר זכו בבית חמיו בכל הסבלונות והשתא דאכל בחצי דינר יזכו לחצי הסבלונות והוא הדין לשליש ולרביע וזהו פירוש מהו שישלש בסבלונות ועלתה בתיקו:

וכלי פשתן - כלים מפשתן חדש:

שבחא דא"י - שממהרת לבשל פירותיה בעצרת:

דאי טעין טענתיה טענה - אי הדרי סבלונות וטעין יין ושמן שלחתי לך בעצרת לא הוחזק בדאי בכך והדרי ליה:

שאמרו לו אשתו תותרנית היא - חולי הוא שאינה יכולה להריח ומום שבסתר הוא ותנן בהמדיר בכתובות (דף עב:) המקדש את האשה ע"מ שאין בה מומין ונמצאו עליה מומין אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה כו' עד וחכ"א במה דברים אמורים במומין שבסתר כו' וזה האיש לא קבל עליו את המומין ואם קדשה סתם וכנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא בלא כתובה ומיהו גט בעיא כדמפרש בגמרא בפרק המדיר:

נכנס אחריה לחורבה לבודקה - שם ונשא עמו בתוך חיקו צנון לנסותה אם תריח ויש מפרשים כותבת נטל בתוך חיקו ולא צנון וקרוב לגליל היה מעשה:

אמר לה ריח צנון אני מריח בגליל - לנסותה אם תריח שמתוך דבריה ניכר אם תריח ועל הצנון שבתוך חיקו אמר וללישנא דמפרש שכותבת היה עמו לכך אמר לה ריח צנון לדעת אם תשיבנו דבר לאמר ריח כותבת אני מריחה ולא ריח צנון:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קמו ב (עריכה)

אמרה ליה - דרך שחוק:

מאן יהיב לן מכותבות דיריחו - שהן מתוקים ונאכל עם הצנון שהוא חד שכן היה דרכן לאכול תמרים עם הצנון שזה חד וזה מתוק ומתקן זה את זה ולפי שהבינה שלנסותה נתכוין השיבתו דרך שחוק כך וללישנא דאמרי' שנטל עמו כותבת אמרה כותבות דיריחו אני מריח ולא צנון. יריחו נקראת עיר התמרים דהיינו כותבות:

נפלה עליה חורבה ומתה - ובא הבעל לפני ב"ד והיה רוצה לירש את אשתו ואמרו חכמים הואיל ולא נכנס עמה לבא עליה אלא לבודקה ולגרשה ומתה בתוך כך אינו יורשה אית דגרסי הכי ומוקי לה בארוסה ולא נהירא לי דאפילו בא עליה בימי אירוסין קודם הכנסתה לחופה לא ירית לה כדתני חנן בר אמי אשתו ארוסה לא אונן כו' מתה אינו יורשה דאין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס לחופה כדנפקא לן (לעיל דף קט:) ירושת הבעל משארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה דהיינו לאחר שנכנסה לחופה הלכך בנשואה מוקמינן לה והכי גרסי' ואמרו חכמים הואיל ונכנס אחריה לבודקה מתה אינו יורשה דכיון דהיה בדעתו לגרשה אם ימצאנה בעלת מום ובתוך כך מתה קודם שנתפייסו אינו זוכה בירושה ומהכא שמעינן שמי שמתה אשתו מתוך קטטה שיש בדעתו לגרשה שוב אינו יורשה כדאמרי' במס' גיטין (דף יח.) משנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות:

ויתיב וקאמר בין שמת הוא בין שמתה היא והדר בה - איהו ומגרש לה:

סבלונות הדרי - כגון סבלונות שאין עשוין ליבלות ששלח סתם אבל אוכלא ומשתיא ששלח בבית חמיו לא הדרי מסתמא אם אכל מסעודת חתן שם בדינר דהיינו עשוין ליבלות הלכך מחולין כדתניא לעיל אבל אם פירש על מנת שיחזרו לי הדרי לא שנא סבלונות מרובין ולא שנא סבלונות מועטין כדמפ' במתני' אבל אי הדרא בה איהי אפי' כישא דירקא הדרא אגודה של ירק אבל קדושין לא הדרי כדאמרי' לעיל גזירה שמא יאמרו כו':

ושמין להן הבשר בזול - כשיחזרו לו אוכל ומשקה שהאכילם והשקם ישומו בזול כדמפ' לקמיה לפחות שליש מדמיו שבענין זה שמין כל מחזירין אוכלים הנאכלים מתחלה שלא לדעת חזרה שאילו היה יודע שצריך להחזיר לא היה אוכל משלו ומיהו בזול מיהא מחזיר וה"נ אמרו (ב"ק דף כ.) גבי אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית דמי עמיר בזול או דמי שעורים בזול וכן (כתובות דף לד:) גבי הניח להם אביהם פרה שאולה שחטוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול ומהכא פשטינן לכל בזול דהיינו כל הדמים חסר שליש כל זוזא חשבינן ואמרי' לשלומי בארבעה דנקי ארבע מעות דהיינו שני חלקי דינר שהרי שש מעה כסף דינר ודנקא היא מעה:

מתני' שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים - וה"ה אם חילק על פיו בלא כתיבה שאמר נכסיי לפלוני כדתניא לקמן (דף קנו:) באמן של בני רוכל שמתה וקיימו חכמים את דבריה וכגון שהיו עדים שהיה שכיב מרע כשכתב או נתן מתנה זו או שכתב בשטר כד קציר ורמי בערסיה כדאמרי' לקמן בגמרא:

שייר קרקע כל שהוא - כשיעור המפורש בגמ':

מתנתו מתנה - דמתנת שכיב מרע במקצת אם עמד מחליו אינו חוזר וכגון שכתוב בו קנין כדפסקינן לקמן בגמרא והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין אע"ג דמית ומצוה מחמת מיתה במקצת לא בעי קנין והוא דמית [אבל אם] עמד חוזר אע"ג דקנו מיניה הואיל ומדאגת מיתה צוה מתנה זו:

מתנתו מתנה - הואיל ושייר לעצמו הרי היא כמתנת בריא הלכך בין עומד מחליו בין מת מתנתו קיימת דשלא מדאגת מיתה נתן:

לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה - ואם עמד חוזר אפי' קנו מידו שנראין הדברים שמחמת מיתה נתן וע"מ שאם לא ימות לא יתקיים מתנה דמדלא שייר מידי אמרי' לאו אדעתא דהכי יהב ליה שאם יעמוד מחליו ימות ברעב ויצטרך לבריות אבל אם מת מיהא מתנתו מתנה בין שייר בין לא שייר כדמוכח בגמ' אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת קנו כולן כו' ואפי' לא קנו מידו קנו כל הנכסים לאחר מיתתו היכא דלא שייר מידי דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו וטעמא מפרש בגמ' ודוקא שכיב מרע שכתב כל נכסיו סתם ולא צוה מחמת מיתה ולא הזכיר דברי מיתה בשעת צואה אבל מצוה מחמת מיתה אפי' שייר קרקע כל שהוא וקנו מיניה אין מתנתו מתנה אלא אם עמד חוזר כדפסקינן לקמן בגמרא וכדפרישית:

גמ' מאן תנא - דסבירא ליה דאזלינן בתר אומדנא דדעתא דנותן מתנה אע"פ שלא פירש כמי שפירש דמי דקתני היכא דלא שייר קרקע כל שהוא אמדינן דעתיה שנתייאש מן החיים ולהכי לא שייר ואדעתא דהכי יהב שאם ימות תתקיים המתנה ואם יעמוד תחזור לו ולא תתקיים המתנה:

ועמד וכתב נכסיו לאחרים - כששמע שמת בנו אך לא פירש שבשביל מיתת בנו הוא עושה אלא סתם נתן:

מתנתו מתנה - אחרי שלא פירש ותלה במיתת בנו דלא אזלינן בתר אומדן דעתיה ומתני' ר"ש בן מנסיא היא דקתני הכא לא שייר אין מתנתו מתנה דאמדינן דעתיה שאילו היה יודע שיעמוד מחולי זה לא היה נותן כל נכסיו:

היוצא בקולר - ליהרג ואין דעתו מיושבת עליו כל כך וכשאמר כתבו ע"מ לתת לאשתו אמר אלא מתוך טרדו ודאגתו שכח ולא אמר תנו:

המפרש - מיבשה לים:

אף המסוכן - קרוב למיתה שדעתו שיכתבו ויתנו דלפטור את אשתו מן הייבום נתכוין:

שאני התם דאמר כתבו - גלי דעתיה שרוצה לתת גט דאי לאו לגרשה כתיבת גט מה צורך:

אומדנא דמוכח שאני - שכל זמן שהיה בנו קיים לא נתן עד ששמע שמת אבל חולה כיון דרוב חולין לחיים והוא לא צוה מחמת מיתה ליכא אומדנא דמוכח כולי האי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קמז א (עריכה)

דומה - כלומר כמדומה הייתי שיש לי בן עכשיו שנודע לי שאין לי בן:

אין מתנתו מתנה - דאילו היה יודע שיש לו בן או שאשתו מעוברת לא היה נותן:

דלמא צעריה קמדכר - ולא תלה טעם מתנתו במיתת בנו אלא כמתאונן על בנו שמת ולפי שבן ראוי לירש נכסי אביו וזה אין לו בן לירש ומתוך כך נזכר צער מיתת בנו בשעת חילוק נכסיו וליכא אומדן דעתיה כל כך דאיכא למימר רבי שמעון בן מנסיא היא ולא רבנן דליכא הכא אומדן דמוכח כל כך קמ"ל דדוקא קאמר וכדמפרש ותולה מתנתו במיתת בנו דמי ודברי הכל היא:

מנין למתנת שכיב מרע - שקונה בדבור בלא קנין סודר כגון מצוה מחמת מיתה דפסקינן לקמן (דף קנא:) דלא בעי קנין אפילו במקצת והוא דמית אי נמי שכיב מרע שחלק כל נכסיו בלא שיור ומית:

שנאמר והעברתם את נחלתו - דהוה מצי למכתב איש כי ימות ובן אין לו נחלתו לבתו וכו' והעברתם יתירא הוא ורבינו חננאל פי' מדכתיב את נחלתו את רבויא הוא ולא נהירא דהא אמרינן לקמן ההיא מיבעי ליה לכדתניא ר' אומר כו' והעברתם דריש ולא דריש את אלמא לעיל נמי דריש אידך מלשון העברה ואית דמפרשי מדשני קרא בדבוריה דמצי למכתב ונתתם כדכתיב באינך ולא נהירא נמי האי לישנא דהא ונתתם נמי חשבינן מיותר באותה סוגיא דהכי הוה ליה למכתב איש כי ימות ובן אין לו נחלתו לבתו ואם אין לו בת נחלתו לאחיו וכן כולם הלכך כל והעברתם ונתתם מיותרים הם כן נראה בעיני:

שהיא כזו - ברשות הבת שהיא בלא קנין:

ונתתם את נחלתו כו' - קרא יתירא הוא דמצי למכתב ואם אין לו בת (ונתתם) נחלתו לאחיו וכן כולן:

הואיל ובנה או בעלה - שהן משבט אחר יורשין אותה והכי אתא קרא לאשמועינן והעברתם את נחלתו משבטו על ידי בתו שתירשנו ושמא תינשא אחרי כן לאיש משבט אחר ותמות ויירשנה:

צו לביתך - אלמא צואת שכיב מרע בעלמא קונה:

שלשה דברים צוה אחיתופל - הכי הוה קים להו:

ואל תמרדו במלכות בית דוד - שלא אירע לו יפה:

ויום טוב של עצרת - דהיינו שבועות אם תראהו ברור צח ולא יום המעונן זרעו חטים שמצליחין באותה שנה כעצם השמים לטוהר (שמות כד) מתרגמי' לברירו:

בלול - מעורב יום המעונן:

ורוח צפונית מנשבת בו - שמפזרת את העבים כדכתיב (איוב לז) מצפון זהב יאתה רוח צפונית מאיר את היום כזהב:

אנן אדרב יצחק בר אבדימי מתנינן לה - סימני תבואות חם יצליחו אם לאו אדרב יצחק סמכינן ולא אסימני עצרת בשביל שבחג נידונין על המים:

כלפי צפון - רוח דרומית מנשבת בו ומטהו כלפי צפון:

ופירותיהן מרקיבין - ומתוך שאינן יכולין להשמר נמכרין בזול:

כלפי דרום - רוח צפון מנשבת בו:

מפני שגשמי שנה מועטין - ובאותם הגשמים מתברכין הפירות הנזרעין ושבאוצרות משתמרין ונמכרין ביוקר הרי ריוח לעשירים ועצב לעניים:

למזרח כולן שמחים - שמערבית ממטרת במדה ופירות אינן ביוקר:

כולן עצבין - שמזרחית מונעת מטר ומביאה בצורת ויוקר גדול ופירות קרקע אינן צומחים אלמא מזרחית קשה ומערבית יפה:

ורמינהי - מהך ברייתא דקתני איפכא:

בשעה שהביאו שליש - דאין צריכין למטר:

שולחן בצפון - כדכתיב (שמות כו) והשלחן תתן על צלע צפון והמנורה בדרום כדכתיב (שם) ואת המנורה נכח השלחן:

האי מרבי דידיה כו' - כל אחד מגדל את שלו לחם חטין על השלחן בצפון וצפונית יפה לחטים שמן זית מדליקין במנורה שבדרום ודרומית יפה לזיתים:

הא לן - לבני בבל השוכנים במצולה וארצנו מלוחלחת ואינה צריכה למטר כל כך לדידן מיתנייא ברייתא בתרייתא שמערבית קשה לפי שממטרת יותר מדאי לבני בבל ומזרחית יפה וברייתא קמייתא דמתניא איפכא להו לבני א"י שארצם גבוהה וצריכין למטר הרבה:

כולה שתא חמימא - כלומר רוב השנה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קמז ב (עריכה)

לתפלתו של כהן גדול - שהיה מתפלל ביום הכפורים שתהיה שנה זו גשומה ושחונה ועתה לפי הענין שיראה בראש השנה יתפלל ביוה"כ:

מתנת שכיב מרע - שקונה באמירה בעלמא אינה מן התורה וקראי דלעיל עצה טובה קמ"ל שיצוה לביתו בשעת מיתתו מה שיש לו לצוות הן על ידי קנין הן ע"י דבור כגון דברים שאין צריכין קנין שאדם מודיע לבני ביתו מי חייב לו כלום וממונו וחפציו ביד מי והיכן מונחין אלא מדרבנן בעלמא קונה גזירה שמא עד שיבאו עדים לקנות תטרף דעתו של חולה קודם שיבאו ולא יוכל להקנות ונמצאת צוואתו בטלה וקשיא לי מה בכך אם תבטל מאחר שאינו קונה באמירה תבטל ותבטל ולישנא אחרינא מפרשינן ונראה בעיני דלהכי תקון רבנן שיקנו דבריו באמירה שאם אין דבריו נקנין חיישינן שמא תטרף דעתו בחליו מתוך צער שהוא יודע שלא יקיימו בניו צוואתו:

מי אמר רב נחמן הכי - דמדרבנן היא ולא מדאורייתא:

המוכר שטר חוב - שחייב לו לוה למלוה ממון ומסר לו המלוה את השטר ליד לוקח ומכרו לו וכתב לו קני לך וכל שעבודיה אי נמי כדפסקינן התם הלכתא אותיות נקנות במסירה בפרק המוכר את הספינה (לעיל עז.):

וחזר - המוכר ומחל ללוה:

מחול - דלא מכר לו ראשון לשני אלא כל זכות שתבא לידו ולא עדיף האי לוקח ממלוה דאתי מחמתיה דמלוה ומיהו מעותיו יחזיר לו מוכר ללוקח דהא הלכתא היא דדיינינן דינא דגרמי וזה הפסיד מעותיו כשורף שטרותיו של חבירו דקיימא לן דחייב מההוא עובדא דכפייה רפרם לרב אשי ואגבי מיניה כי כשורא לצלמי:

ואפילו יורש - של מלוה מוחל וסברא הוא דלא אלים כח של לוקח במה שנמסר לו שטר המלוה אלא לזכות בחוב הכתוב במקום המלוה או היורש אך לא נעקר שעבודו מן המלוה וקרינא ביה עבד לוה לאיש מלוה ויכול למחול שעבודו:

מודה שמואל שאם נתנו - המלוה לאיש אחר במתנת שכיב מרע וכגון שחלק כל נכסיו אי נמי על ידי קנין כדין כל מתנת שכיב מרע במקצת אי נמי בלא קנין דכיון דמסרו לו בחייו אין לך קנין גדול מזה ומיהו אם עמד חוזר אם מתנת שכיב מרע במקצת הוא כדפסקי' לקמן דאינו יכול למחול דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואלימי ממתנת בריא ואין היורש יכול למחול:

ומשני אינה של תורה - אלא מדרבנן היא:

ועשאוה כשל תורה - ומשום טירוף דעתו כדאמרן לעיל: א"ר נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום. שהדירה אין בה ממש להקנותה ופירות דקל נמי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכיון דמתנת בריא אפי' בקנין סודר לא קני דמילי לא מיקנו אלא א"כ הקנה לו החפץ כגון דקל לפירותיו ובית לדור מתנת שכיב מרע נמי לא קניא דמילתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע שאין שכיב מרע חמור מן הבריא אלא דאמירתו במקום קנין של בריא הוא והיכא דאין קנין מועלת בבריא אמירה בשכיב מרע לא מהניא מידי הלכך אין מועיל עד שיאמר תנו בית זה לפלוני כו':

למימרא דסבר רב נחמן כו' - לא אלים כח השכיב מרע יותר מן הבריא אלא שאמירתו קונה כקנין סודר דבריא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קמח א (עריכה)

הלואתי לפלוני - ממון שחייב לי פלוני במלוה על פה אני נותן לפלוני ויפרעם לו הלוה במקומי נתקיימו הדברים ותהא הלואתו לפלוני ואע"ג דבבריא ליתיה דאינו יכול להקנות לחבירו מלוה על פה דלהוצאה ניתנה ואין קנין תופס אלא בדבר שהוא בעין אא"כ מלוה בשטר וכגון שמסר לו השטר א"נ במעמד שלשתן כדאמר [בגיטין] (דף יב.):

ומשני הואיל ויורש יורשה - לזו המלוה כאילו ברשותו היא ואמרינן לקמן (דף קמט.) מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן הלכך כיון דאיתיה בירושה איתיה במתנת שכיב מרע:

במעמד שלשתן קנה - מתלת הלכתא בלא טעמא הוא ולפי שהדבר נהוג הוא בין הסוחרים והחנונים תקנו את הדבר לקנות באמירה במעמד שלשתן לפי שאין קנין מועיל בדבר שאין בעין ומוקמינן לה התם בין במלוה בין בפקדון ואע"ג דאסיקנא דמילתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע אפי' הכי מטבע דקי"ל בהזהב (ב"מ מו.) דאין מטבע נקנה בחליפין אפ"ה אם נתנו במתנת שכיב מרע קנה מהאי טעמא דהלואתי לפלוני:

איבעיא להו דקל לאחד כו' - אית דמוקמי לה בבריא ובא להודיענו דיני מכירה מה שייר לעצמו ולא נהירא לי דא"כ מה ענין בעיא זו בזו השמועה ובזה הפרק בהמוכר את הספינה איבעי לן למיבעיא בשמעתא דהקונה שני אילנות (לעיל דף פא.) ועל כרחין בשכיב מרע מוקמינן ליה ואמתניתין קאי דקתני בשכיב מרע שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה ואיבעיא להו אם נתן דקל לאדם אחד ונמלך וחזר ונתן פירותיו לאחר ואמרינן לקמן א"ר נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו אם בנמלך מת קנו כולן אם עמד אינו חוזר אלא באחרון בלבד דלא הוה ביה שיור אבל קמאי דהוה בה שיור קנו והכא מי אמרינן שייר מקום פירי כשנתנו הדקל לראשון בלא פירות שייר לעצמו מקום הפירות ענפי האילן שבו גדילין הפירות וכשנתן לשני את הפירות עדיין מקום הפירות שייר לעצמו ואילן המחובר כקרקע דמי וקורא אני עליו שייר קרקע כל שהוא והויא מתנתו מתנה בין באילן בין בפירות ואם עמד אינו חוזר והוא דאיכא קנין כדפסקינן לקמן (דף קנא:) במתגת שכיב מרע במקצת:

או לא הוי שיור - וכשנתן הדקל לראשון כולו נתן וליכא שיור קרקע ואמרינן לקמן כמה כל שהוא רב יהודה אמר ממקרקעי כדי פרנסתו:

שייר לעצמו - הפירות מהו מי שייר מקום הפירות ולכשייבש האילן יקוץ ענפיו כך כתוב בספרים אמר רבא א"ר נחמן אם תמצי לומר דקל לאחד ופירות לאחר לא הוי שיור שייר פירותיו לפניו שייר מקום פירי מאי טעמא כל לגבי נפשיה כי משייר בעין יפה משייר ולא נהירא לי האי לישנא משום דלא מיתני עליה הך סוגיא דלקמן א"ל אנן אדריש לקיש מתנינן ליה הלכך לישנא אחרינא הכתוב בספרים עיקר דגרסינן בהו חוץ מפירותיו מהו דהוה דומיא דרב זביד וריש לקיש ג) והיינו פירוש לשון אחרון דקל לאחד ופירותיו לאחר מי הוי שיור מקום הפירות באילן וקנה ראשון דהא איכא שיור קרקע כל שהוא או לא וכשנתן לו את הדקל הכל נתן גם מקום צימוח פירות את"ל לא הוי שיור חוץ מפירותיו מהו מי אמרינן כיון דמעיקרא הדקל לבדו בלא פירות נתן לו ולא הוזקק לומר בו לישנא יתירא חוץ מפירותיו אלא לשייר מקום לעצמו אמר ואיכא שיור קרקע כל שהוא ומתנתו מתנה:

א"ר נחמן אם תמצי לומר כו' - חוץ מפירותיו הוי שיור דכל לשון מיותר לשייר קצת מן המתנה לעצמו בא ואליבא דרב זביד דתנן בהמוכר את הבית (לעיל דף סא.) לא מכר היציע ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה עשרה טפחים דהיינו נמי דיוטא העליונה ואמרינן בגמרא (שם סג.) אמר ריש לקיש זאת אונרת המוכר בית לחבירו ואמר לו על מנת שהדיוטא העליונה שלי הדיוטא העליונה שלו ואמרינן למאי הלכתא אהני תנאי דע"מ לשייר לעצמו מקום בחצר שלפני הבית אם רצה להוציא זיזין מדיוטא עליונה שהיא שלו בחצר הלוקח מוציא ולא יעכב בעל החצר על המוכר ואליבא דרב זביד כו' כלומר וכדפרשה רב זביד למילתיה דריש לקיש דאהני יתורא דע"מ להוציא זיזין לשיורי ליה מקום בחצר הכי נמי אהני יתור לשון דחוץ מפירותיו לשייר מקום באילן:

אנן אדריש לקיש מתנינן - להאי איבעיא להו ולהך מילתא דרב נחמן דאם תמצי לומר כדמפרש לקמן ואזיל ובמתנת בריא ומינה תפשוט לשכיב מרע ולאו גבי דקל איבעיא אלא לגבי דיוטא כדמפרש ואזיל:

דיוטא - היא עלייה העליונה שעל גג הבית:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קמח ב (עריכה)

איבעיא להו בית לאחד - במתנת בריא ודיוטא לאחד הוי מקום שיור מי איכא להאי בעל דיוטא שיור מקום בחצר להוצאת זיזין או לא אם תמצי לומר לא הוי שיור לאחריני אבל לעצמו הוי שיור כגון דאמר ליה בית אני מוכר לך חוץ מדיוטא העליונה או דלמא ליכא שיור:

ואליבא דרב זביד - דכי א"ל סתמא בית זה אני מוכר לך לא קנה דיוטא העליונה כדתנן בהמוכר את הבית (לעיל דף סא.) לא מכר את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה י' טפחים דהיינו דיוטא וכי א"ל חוץ לטפויי מילתא קאתי ושייר לו מקום בחצר להוצאת זיזין מן הדיוטא לחצר של לוקח:

אם במחלק - שמשעה ראשונה שהתחיל לחלק היה בדעתו לחלק כל נכסיו ולא לשייר כלום:

אם מת קנו כולן - כדין כל מתנת שכ"מ שאין צריכה קנין אם מת:

אם בנמלך - שלא היה בדעתו לחלק כל נכסיו אלא אחר שחילק שתק ולא רצה לחלק עוד חזר ונמלך בעצמו לחלק כל הנותר:

אלא באחרון - בלבד דלא הוי בה שיור אבל קמאי קנו כדקתני מתניתין שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה:

ניחוש - דלמא האי דשתיק וחישב בין מתנה למתנה לא הוי כנמלך אלא עיוני מעיין מה יתן לכל אחד ומעיקרא היה בדעתו לחלק את הכל ויחזור בו כשיעמוד מחליו ואמאי קנו קמאי:

סתמא דשכיב מרע - עיוני קמעיין בלבו מה יתן לכל אחד קודם שיבואו לפניו ואין לו לשתוק בין זה לזה ומדשתק נמלך הוי:

אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו - הידועין ולא נמצא לו שיור ועמד אינו חוזר כו':

באומר כל נכסיי - לא חילק שדותיו וכרמיו לכל אחד בפני עצמו אלא לשון זה כתב כל נכסיי אני נותן לפלוני ופלוני דכל היכא דאיתנהו נתונין הן במתנה ואין כאן שיור ובפר"ח גרס כל נכסיי אלו הן ולא נהירא:

במוחזק - שאנו מוחזקין בו שאין לו עוד נכסים:

איבעיא להו חזרה במקצת - שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחד וחזר בו במקצת ונתן שוב לאחר שהרי יכול לעשות כן כדאמרינן דייתיקי מבטלת דייתיקי בפירקין דלעיל (דף קלה:) מי הויא חזרה בכל הנכסים שנתן לראשון דגלי דעתיה שמתחרט בראשון ומה שנתן לשני מתנה במקצת היא דאיכא שיור והויא מתנה ואתו יורשין ומפקי מיד ראשון כל המותר או לא הויא חזרה אלא מה שנתן לשני קנה שני והנותר קנה ראשון ואם יעמוד מחליו יחזור בשניהן שהרי לא שייר לעצמו כלום:

ת"ש דתניא כולן לראשון - במתנת שכ"מ ומקצתו נתן לשני שחזר במקצת:

שני קנה - מה שנתן לו ממה נפשך ל"ש מת ול"ש עמד דהא מתנת שכ"מ במקצת היא והויא מתנה שהרי שייר לעצמו מותר נכסים שנתן לראשון שהרי ראשון לא קנה:

מאי לאו כשמת - וקתני הראשון לא קנה אלמא חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו דאי לא הויא חזרה תרוייהו ליקנו בכל הנכסים:

ומשני לא - לעולם לא הויא חזרה וברייתא כשעמד הלכך שני קנה דמתנה במקצת לא מצי הדר ביה כדקתני מתני' אבל בראשון שניתנו לו כל הנכסים בלא שיור אם עמד חוזר כדתנן במתני' ולקמן פרכינן אי כשעמד תרוייהו לא ליקנו ואפי' שני דכיון דחזרה במקצת לא הויא חזרה בכולהו גבי שני ליכא שיור דהא לא הדר ביה מראשון אלא במה שנתן לשני ובין שניהן נתן הכל ולא שייר לעצמו כלום ומהכא פשטינן במסקנא חזרה במקצת הויא חזרה בכולה הלכך בין שמת בין שעמד שני קנה שהרי חזר בו מראשון לגמרי ושייר לעצמו שיור נכסיו שנתן לראשון וחזר בו מהן ומתנה במקצת שמה מתנה:

ה"נ מסתברא - דבשעמד עסקינן דקתני מקצתן לראשון וחזר בו ונתן כולו לשני ראשון קנה שהיה בה שיור והויא מתנה כדקתני מתני' דמתנת שכ"מ במקצת מתנה גמורה היא שני לא קנה כלל דלא שייר לעצמו כלום והלכך אם עמד חוזר:

אי אמרת בשלמא בשעמד היינו דשני מיהא לא קנה - כדתנן לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה:

אלא אי אמרת בשמת תרוייהו נמי ליקנו - כדין מתנת שכ"מ שקונה אחר מיתה היכא דליכא שיור ואם עמד חוזר דאילו מתנה במקצת בין מת בין עמד מתנה גמורה היא אלא לאו בשעמד ומדסיפא בשעמד רישא נמי בשעמד:

א"ל רב יימר לרב אשי ותהוי נמי - רישא בשעמד אפ"ה תפשוט דחזרה במקצת הויא חזרה בכולה דאי אמרת בשלמא חזרה במקצת הויא חזרה היינו דשני קנה דאיכא שיור נכסים לשכ"מ שחוזר בו ממה שנתנו לראשון וראשון לא קנה אלא אי אמרת לא שמה חזרה אלא מה שלא נתן לשני נשאר ביד ראשון תרוייהו נמי לא ליקנו שהרי בין שניהם נתן כל הנכסים ולא שייר לעצמו קרקע כל שהוא:

בין שמת בין שעמד - שני קנה דהא הדר ביה מראשון ואיכא שיור טובא ראשון לא קנה דהא הדר ביה ואפי' מת לא יקנה ראשון דהא קי"ל דייתיקי מבטלת דייתיקי מה לי חוזר בו מראשון ונותן לשני מה לי חוזר בו ומעכב לעצמו וליורשיו:

סיפא לא משכחת לה אלא בשעמד - הלכך ראשון קנה דמתנה מקצת הוא ואיכא שיור שני לא קנה דלא הוה במתנתו שיור דאי בשמת תרוייהו ליקנו:

איבעיא להו - שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו בלא שיור ואח"כ עמד מחליו מי מצי הדר ביה מי חמיר ממתנת הדיוט דנימא דגמר והקדיש הכל בלב שלם בין יחיה בין ימות ואת"ל דגבי הקדש הכל מוקדש ואפילו עמד:

הפקיר כל נכסיו מהו - מי לימא כוונתו לשמים ואקני לגמרי לכל מי שיבוא ויזכה או לא א"נ כיון דהפקיר ממונו הוציאו מדעתו לגמרי ואינו חפץ בחזרתו שאינו רוצה ליהנות עוד ממנו ואת"ל גבי הפקר דאינו חושש בזה הממון הואיל והפקירו ולא דקדק לחלקו לאוהביו:

חילק נכסיו לעניים מהו - מי לימא יד עניים כיד הקדש ואם עמד אינו חוזר או לא תיקו:

א"ר ששת - שכ"מ שאמר יזכה פלוני בנכסיי או יטול או או יחזיק או יקנה כולן לשון מתנה וקנה דלשון מתנה בעינן כדאמרינן לעיל (דף קמז:) ידור פלוני בבית זה לא אמר ולא כלום עד דאמר תנו או יטול ויקנה או יחסין וירת אם הוא ראוי ליורשו כגון בן בין הבנים:

ור' יוחנן בן ברוקה היא - דאמר בפירקין דלעיל (דף קל.) דבריו קיימין וקי"ל כוותיה דפסקינן התם הלכה כמותו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קמט א (עריכה)

יהנה - יראה:

הא דאיתנהו בעינייהו - חוזר דלהכי שבקינהו אם אעמוד מחליי אחזירם:

דפרעינהו בחוביה - אם עמד אינו חוזר:

איבעיא להו שכיב מרע שהודה - ואמר בחליו שדה ומעות הללו של פלוני הן ואע"פ שהיינו מוחזקים בנכסים הללו שאינן של אותו פלוני שהיינו יודעין שהן של זה המודה בהם לאחרים מי אמרינן שהוא אומר כן שלא להשביע את בניו או דלמא כיון דאודי אודי:

ת"ש כו' - ומסקנא דהודאתו הודאה ואע"ג דאמרינן בסנהדרין בפרק דיני ממונות תניינא (דף כט:) ההוא דהוו קרי ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קשכיב אמר פלניא ופלניא מסקו בי זוזי אתו תבעינהו ליורשים כו' ומסקנא אדם עשוי שלא להשביע את בניו ופטורין מלשלם והכא אמרינן דאזלינן בתר הודאת פיו נראה בעיני דהתם היינו טעמא כיון שעושה עצמו עבד לוה לאיש מלוה ודאי להחזיק עצמו כעני היה עושה אבל כיון שהממון בעין והוא מודה של פלוני הוא י"ל שהפקידו אצלו מקודם לזה השכיב מרע או הקנה לו השכיב מרע ע"י אחר והרי הוא חפץ שיבא לידו:

דאיסור - הוא איסור גיורא שבא על רחל בת מר שמואל קודם שנתגייר ונתעברה הימנו בגיות את רב מרי בר רחל ובתוך כך נתגייר ואח"כ נולד רב מרי והוה ליה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה והיא מבנות שמואל שנשבו כדאיתא בכתובות (דף כג.):

אמר רבא במאי קני להו כו' - והלכך אני זוכה בהן דנכסי הגר דינן כהפקר והרי הן בידי והנני קודם וזוכה:

גר לאו בר אורותי הוא - דרחמנא אפקריה לזרעיה דעובד כוכבים:

דליתיה בירושה - כגון רב מרי ליתיה נמי בדין מתנת שכיב מרע:

ליתנהו גביה - אין המעות בביתו של איסור שיוכל ליתנם לו בידו:

אין מטבע נקנה בחליפין - בבבא מציעא בהזהב (דף מו.):

אי אגב קרקע - כדאמרי' בפ"ק דקדושין (דף כו.) ונפקא לן מקרא דלכסף ולזהב וגו' עם ערי מצורות אשר ביהודה:

אם במעמד שלשתן - אני ואיסור ורב מרי ביחד נפקד ומפקיד ומקבל מתנה:

לא אזלינא - בתר איסור פן אפסיד:

אמאי - לא תמצא ענין שיוכל רב מרי לזכות והלא יודה איסור שהן של רב מרי ויזכה בהן:

אדהכי והכי נפק אודיתא - מתוך שנאמר בבית המדרש יצא הקול ולימדוהו לטעון כן כל אלו הדברים שאמר רבא הלכות הן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קמט ב (עריכה)

כמה מכוונן - כמה יפה כוונו שפירשו כל שהוא כדי פרנסתו למר במקרקעי ולמר אפי' במטלטלי:

דמקרקעי - כדי פרנסתו טעמא מאי הוי שיור להקנות המתנה שנתן מקצת משום דכי קאי מחליו סמיך עלייהו והלכך נתן לדעת כן שאפילו אם יעמוד מחליו תתקיים המתנה והוא יתפרנס ממה ששייר מטלטלי נמי כו':

מאי כוונתא - והלא אינן מכוונות יפה דלמ"ד מטלטלי כו':

קרקע דוקא - בתמיה והתנן במסכת פאה:

הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין - שהרי העבד בכלל נכסים ונמצא שהקנה לעבד את גופו עם שאר נכסים:

שייר קרקע כל שהוא - כגון שאמר חוץ מקרקע כל שהוא לא יצא בן חורין שהעבד הוקש לקרקעות דכתיב והתנחלתם (ויקרא כה) והאי קרקע כל שהוא איכא למימר שעל העבד הוא אומר ונמצא שאינו בן חורין וגם הנכסים לא קנה וה"ה אם אמר חוץ ממטלטלין כל שהוא כדמפ' ר' אלעזר לקמיה שעשו המטלטלין שיור אצל העבד דדלמא האי עבד הוא המטלטלין ששייר דעבדא מיטלטל אבל אם אמר כל נכסיי נתונים לך חוץ משדה פלוני הרי הוא בן חורין שהעבד אינו בכלל אותו שדה שפירש:

רבי שמעון אומר לעולם הוא בן חורין - אם שייר קרקע כל שהוא דשייר קרקע ולא עבד עד שיהיה השיור ששייר סתם ויאמר כל נכסיי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהן שההוא אחד מרבוא אעבד קאי ואינו משוחרר ודרך כבוד כתב לעבדו כך ומ"מ לא קנה כלום:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קנ א (עריכה)

ואמר רב דימי אמר רבי אלעזר עשו כו' - אע"ג דקתני שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין הוא הדין אם שייר מטלטלין כל שהוא דעבדא נמי כמטלטלי דמי שהרי אינו מחובר לקרקע וקרו ליה בני אדם מטלטלי אלמא אע"ג דקתני קרקע לאו דוקא אלא הוא הדין למטלטלי ומתניתין נמי מטלטלי כדי פרנסתו כמקרקעי כדי פרנסתו דמי:

ולא עשו מטלטלי שיור אצל כתובה - דתנן גבי דההיא במס' פאה ובפרקין דלעיל (דף קלב.) מייתינן לה ופרשינן לה הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה ואית דמוקי לה התם בשותקת ופירש רב נחמן כיון שעשאה שותפת בין הבנים אבדה כתובתה דבההיא קרקע כל שהוא ששייר לה שלא נתן לבניו מחלה כתובתה ודוקא קרקע כל שהוא אבל שייר לה וכתב לה מטלטלין כל שהוא לא אבדה כתובתה דכתובה עיקרה גובה ממקרקעי ולא ממטלטלי במסכת כתובות הלכך אמקרקעי סמכה דעתה ולכך לא עשו מטלטלין שיור לכתובתה דאם שייר לה הבעל מטלטלין ונתן לה כשחילק נכסיו לבניו וכתב לאשתו מטלטלין כל שהוא לא אבדה כתובתה:

אמר ליה רב יוסף לאביי - לעולם אימא לך כל היכא דתני קרקע דוקא הוא והכא גבי עבד היינו טעמא דלאו דוקא דבדין הוא דלא איבעי ליה למיתני מקרקעי אלא מטלטלי הוה ליה למיתני בהדיא:

ואיידי דקתני רישא - במסכת פאה ר' עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים ולכתוב עליו פרוזבול ולקנות עמהן נכסים שאין להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה דהני כולהו דוקא מקרקעי ולא מטלטלי תנא נמי סיפא קרקע אף ע"ג דהוא הדין בסיפא למטלטלי ומשום סידורא דכל שהן מתנו גבי הדדי ובוידוי לא גרסי' בסדר המשנה דבשלמא גבי פאה פאת שדך כתיב קרקע כל שהוא גבי בכורים כתיב ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ולכתוב עליה פרוזבול הכי תקון רבנן אם יש לו ללוה קרקע כותבין פרוזבול למלוה לגבות חובו בשביעית דדמי כמאן דאית ליה משכון דמקרקעי דלוה משתעבד ליה וגבי משכון לא משמטא שביעית דלא קרינא ביה לא יגוש הואיל ואית ליה משכון ולא רצו בית דין לעקור תקנת שביעית מן התורה. ולקנות עמהן נכסים שאין להם אחריות מקראי נפקא לן בקדושין אלא וידוי מעשר אע"ג דכתיב ביה (דברים כו) השקיפה ממעון קדשך וגו' ואת האדמה אשר נתתה לנו [וגו'] אפי' אין לו קרקע יתוודה דהאי לנו אכל ישראל קאי כדתנן במסכת מעשר שני (פ"ה מי"ד) מכאן אמרו ישראל וממזרים מתוודין אבל לא גרים ועבדים משוחררים שאין להם חלק בארץ אלמא אפי' אין לו קרקע אלא שיהא ראוי הוא ואבותיו ליטול חלק בארץ:

ואמר ליה אביי לרב יוסף - דאקשי לעיל למ"ד כדי פרנסתו כל שהוא תנן וכל היכא דתנן כל שהוא מי לא בעינן שיעורא:

והתנן - בפרק ראשית הגז:

חמש רחלות גוזזות כל אחת ואחת משקל מנה ופרס - ליטרא וחצי ליטרא חייבת בראשית הגז דברי ר' דוסא ומחמש צאן עשויות נפקא להו לבית הלל דבעינן חמש וחכמים אומרים ה' רחלות וכו':

אמר רב - מנה ופרס. בין חמשתן ובלבד שיהו מחומשות כל אחת יש בה צמר חומש של מנה ופרס אבל בציר מהכי כמאן דליתיה דמי:

שיעורא רבה - מנה ופרס לכל אחת תנא סיפא נמי שיעורא זוטא אבל מתני' דקתני כל שהוא דוקא הוא והלכך לא מכוונן שמעתא דסבי:

אמר - שכיב מרע מטלטלי לפלניא והוא הדין לבריא על ידי קנין:

לבר מחטי ושערי - והוא הדין לבר מבהמותיו כן נראה בעיני:

אפי' ריחים העליונה - שרגילין ליטלה משם כדי לתקנה אבל ריחים התחתונה במקומה מתקנין אותה:

כל דמטלטל - כל שיכולין לטלטלו שאינו מחובר לקרקע ממש ואע"פ שאין רגילין לטלטלו:

איבעיא להו עבדא כמטלטלי דמי - נהי ודאי דעבדא כמקרקעי דמי לענין שבועה וקנין בכסף ובשטר ובחזקה דכל מילי דאורייתא דין מקרקעי יש להם מוהתנחלתם אבל לענין לשון בני אדם מיקרו להו מטלטלי וישנן בכלל מתנת מטלטלי שהרי מטלטלי הוא או לא:

היינו דלא אזדבן ליה ברישא - במאי דקתני ברישא דמתניתין היכא דמכר את העיר סתמא ולא אמר לו היא וכל מה שבתוכה לא קחשיב אלא מקרקעי אבל עבדים ומטלטלין לא נמכרו אלמא עבדא כמטלטלי דמי: ופרכינן אלא מאי עבדא כמטלטלי דמי א"כ מאי אפי' דקתני סיפא מכר את המטלטלין ואפי' עבדים ואי כמטלטלי דמי אמאי קאמר אפילו דמשמע דאינו דומה כל כך למטלטלין:

אלא מאי אית לך למימר - אמאי קמפלגי בינן למטלטלין למיתני אפי' משום דשאני בין מטלטלי דניידי דהיינו עבדים למטלטלי דלא ניידי והלכך קתני בהו אפילו ה"נ ברישא איכא למימר דעבדא כמקרקעי דמי והאי דלא מיזדבני בכלל העיר דשאני להו לבני אדם בין מקרקעי דנייד למקרקעי דלא נייד וכיון דעיר מכר דהיינו מקרקעי דלא נייד לא אסיק אדעתיה למכור אלא מקרקעי דלא נייד דהיינו דומיא דעיר אבל היכא דאמר סתמא מקרקעי לפלניא עבדים בכלל והיכא דאמר סתמא מטלטלי לפלניא לעולם אימא לך דאינו בכלל:

עשו מטלטלי שיור - דכי היכי דקתני שייר קרקע כל שהוא לא יצא לחירות הכי נמי אם שייר מטלטלי כל שהוא לא יצא לחירות:

ואמר ליה רבא לרב נחמן מאי טעמא - והשיב לו רב נחמן עבדא מטלטלי דכיון דשייר מטלטלין לעצמו איכא למימר דעבדו שייר לעצמו שהוא מטלטלין ולא יצא לחירות אלמא כמטלטלי דמי:

א"ל רב אשי לרבינא - לעולם אימא לך כמקרקעי והאי עשו מטלטלין שיור אצל העבד לאו היינו טעמא כדרב נחמן דאמר עבדא מטלטלי הוא אלא כדפרישית טעמא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קנ ב (עריכה)

דאנן משום דלאו כרות גיטא מתנינן לה - עבד גמר לה לה מאשה דבעינן גט כריתות וכיון דיש לבעל העבד זכות בשטר שכתוב בו ששייר קרקע ומטלטלי לעצמו לא הקנה לו השטר לגמרי שגם זכות האדון כתוב בו הלכך לא קרינא ביה גט כריתות כענין זה פירש רבינו חננאל ורבותי שבלותי"ר וגם יש לפרש כך לעולם עבדא כי מקרקעי דמי וגבי גט אמאי חשבינן אפי' מטלטלין שיור אצל עבד היינו טעמא משום דכריתות גמור בעינן וכיון שזה שייר מטלטלין מאן לימא לן דלא היה בדעתו לשייר העבד בכלל המטלטלין אחרי שלא פירש מה הן המטלטלין ששייר ואע"ג דבדוכתא אחרינא עבדא כמקרקעי דמי מיהו גבי כריתות לאו כריתות הוא:

אמר רבא א"ר נחמן חמשה - נותני מתנה הן שאין דינן חלוק מנותני מקצת עד שיכתבו כל נכסיהם ואז דינן חלוק ממשייר קצת ממנו וכגון שלא שיירו כלום אפי' במטלטלין כדמסיק בסיפא לבר מכתובת אשה במקרקעי הוי שיור ולא מטלטלי:

ואלו הן שכיב מרע עבדו אשתו ובניו מברחת - והשתא מפרש להו ואזיל שכיב מרע כו' וכולהו כבר מפורשים בפרק זה וביש נוחלין לבד ממברחת ולקמן בסמוך אפרשנה: בניו דתנן הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה. אבל שייר לא אבדה דמגו דנחתא אהאי שיורא בשביל כתובתה נחתא נמי אכולהו נכסי כדאמר ביש נוחלין ההוא דפלגינהו לנכסיה לאתתיה ולבניה שייר חד דיקלא וכו' ואסקי' התם מגו דנחתא אדיקלא נחתא נמי אכולהו נכסי:

מברחת דאמר מר כו' - כלומר אשה אלמנה שיש לה נכסים ודעתה לינשא ורוצה להבריח נכסיה מבעלה שלא יהא זכאי בנכסיה ואם תתאלמן או תתגרש יחזרו לה נכסיה ואם לא הוציאתן מרשותו קודם נשואין יזכה בהן בעל ואמרינן בכתובות צריכה שתכתוב כל נכסיה לאחר סתם כיון דלא שיירה מידי אנן סהדי דלא נתנה לזה אלא בשביל שרוצה לינשא ולכשתרצה יחזרו לה אבל אם שיירה כל שהוא קנה המקבל מתנה ולא יחזרו לה כל הנכסים עולמית וזה הדבר אינו כתוב בגמרא כך אלא מכללא שמעינן לה דאמרינן בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים (דף עט.) אמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל אני מורה הוראה אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו ויהיב טעמא דלא שביק איניש לנפשיה ויהב לאחריני מיתיבי הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה כותבת שטר פסים לאחרים דברי רשב"ג וחכמים אומרים רצה משחק בה עד שתכתוב מהיום ולכשארצה טעמא דכתבה ליה הכי הא לא כתבה הכי קנינהו לוקח אמר ר' זירא לא קשיא הא בכולן הא במקצתן שמעינן מהכא היכא דכתבה כולן לא קנה לוקח ואף בעל לא קנה כדמשני התם עשאום כנכסים שאינן ידועין לבעל אליבא דר"ש אבל היכא דלא כתבה כולן צריכה שתכתוב מהיום ולכשארצה לא קנה לוקח:

ובכולהו - הני חמשה ממטלטלי הוי שיור שאם שייר מטלטלין כשייר קרקע דמי:

ואיתנהו בעינייהו הוי שיור - שהרי אשה גובה כתובתה מהם כדאמר אמימר בפרק אע"פ בכתובות (דף נה.) מטלטלי ואיתנהו בעינייהו בלא שבועה ואיכא למימר דאזדא אמימר לטעמיה דהא הכא אמימר נמי קאמר לה:

אמר נכסי לפלניא - פסקי הלכות הן שפוסק הגמ' שכיב מרע שאמר נכסיי לפלניא א"נ בבריא שהקנה בסודר ואמר נכסיי לפלניא ובא הגמרא לפרש איזו דבר קרוי ממון והוא הדין אם אמר בלשון לע"ז אויי"ר או בלשון שמכנין הממון דין נכסיי לפלוני נוהג בו:

עבדא מקרי נכסי - כמו כסף וזהב והרי הוא בכלל המתנה:

דתנן - בקדושין:

נכסים שיש להם אחריות - והקרקעות אחריות כל מלוה וחוב וכתובה נסמכין עליהן לפי שאין דליקה שולטת בהן ואינן אובדין וקתני בהן לשון נכסים:

ושאין להם אחריות - היינו מטלטלין וארישא קאי דמיקרו נכסים וכמאן דמיתני נכסים שאין להם אחריות:

נקנין עם נכסים שיש להן אחריות - שאם מכר אדם או נתן לחבירו מטלטלין וקרקעות החזיק בקרקעות קנה מטלטלין:

כי הא דרב פפא - כלומר ומניין לנו דנכסים שאין להם אחריות הנקנין עם נכסים שיש להן אחריות מיירי נמי במעות ומנלן דמעות נמי נקנו על ידי קרקעות והלא אין מטבע נקנית בחליפין ועל ידי קרקעות מנלן כי הא דרב פפא כו' אקנינהו ניהליה לרב שמואל ההולך שם בקנין סודר:

אגב אסיפא דביתיה - שהקנה לו בסודר קרקע כניסת ביתו ואגבו הקנה לו המעות בתורת הרשאה המפורשת בבבא [קמא] (דף ע.) אי נמי הלך והחזיק הקרקע והקנה לו המעות כל מקום שהן אלמא מעות מיקרי נכסי:

עד תווך - מקום ויש מפרשין חצי הדרך ומפרשין נמי שלא יחזיק בהן לעצמו ולא היא דכיון דכתב בהרשאה וכל מאן דמתעני ליה מן דינא קבלתי בין לזכות בין לחובה מינה שמעינן דשליח שווייה הכי מפרש בבבא [קמא] (שם):

זכו בשדה זו - הקנה להן בסודר לצורך פלוני:

חוזר בשטר - מייפוי כח דשטר יכול לחזור בו כל זמן שלא נמסר השטר לאותו פלוני:

ואינו חוזר בשדה - אחרי שכבר זכו בקנין או בחזקה וזכין לאדם שלא בפניו:

שלשה - עניני שטרות הן ולא בא לחלוק אלא להוסיף:

אם קדם מוכר וכתב שטר - מכירה להיות מזומן ללוקח כל שעה שירצה למכרו לשדהו לא יהא עיכוב במעותיו בשביל כתיבת השטר ולכך קדם והכתיבו והוא יכול לעשות כן כאותה ששנינו


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קנא א (עריכה)

כותבין שטר למוכר אף על פי שאין כו'. דאינו חוב אלא למוכר וכיון שהוא רוצה יכתוב לו:

כיון שהחזיק זה בקרקע כו' - מסקנא דמילתא דרב הונא היא אם קדם מוכר וכתב לו את השטר ואח"כ מכר לזה את השדה כיון שהחזיק הלוקח בשדה נקנה לו השטר בכל מקום דאין אדם יכול לעכבו דלדעת כן מכר לו את השדה שיזכה הלוקח בשטר הנכתב לו לשמו וכשהחזיק בשדה נקנה לו השטר כדתנן נכסים שאין להן אחריות כו' אלמא שטר מיקרי נכסים שאין להן אחריות:

דתנן - במסכת שקלים בפ"ד (משנה ז) המקדיש נכסיו והיה בהן בהמה הראויה על גבי המזבח זכרים ונקבות רבי אליעזר אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ודמיהם יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית ר' יהושע אומר זכרים עצמן כו' ובמס' תמורה (דף לא:) מפרש פלוגתייהו:

יינות שמנים כו' - גם זו שנויה במסכת שקלים:

דתנן - במס' ערכין המקדיש נכסיו מעלין לו תפילין כלומר אף תפלין הקדש ומעלין לו בדמים ופודן בשוויהן אלמא מדחל עלייהו הקדש מיקרי נכסי שהרי נכסיו הקדיש:

ספר תורה - מי מיקרי נכסי כתפילין דמו או דלמא תפילין היינו טעמא דהוי מלבוש אבל ספר מצוה היא ולא נכסי ואע"פ שיכול למכרו לא מיקרי נכסי תיקו:

משום דקבעי לאינסובי לרב זביד - וכן פירשה לו בהדיא כדמוכח בסיפא דגליא דעתה משום דבעיא לאינסובי היא נותנתן לזה דאין זה אלא להבריח מבעלה:

ואיגרשה - ותבעה נכסה מבנה:

והא אינסיבא - והפסידה דקנה בנה ולא אהני גלויי דעתה אלא להכי שאילו לא היתה ניסת לרב זביד לא תתקיים המתנה אבל השתא דאינסיבא נתקיימה המתנה:

ממולאי - דאביי אביו ממשפחת בית עלי כדאמרינן (ר"ה דף יח.) אביי ל) ורבא ממשפחת בית עלי קאתו וזהו שם מקומן בבראשית רבה ר' מאיר אזל לממלא ראה אותן שהם שחורי ראש כו':

מילי מולייתא - בעלי מומין שאין בהן ממש כמו שקל מוליא ושדא בנצא גבשושית (לעיל דף נד.):

אפילו למאן דאמר מברחת קני - יש מפרשים היינו גבי ההוא מעשה דאימיה דרב שמואל בר אבא מאקרוקנא בפרק החובל (ב"ק דף פח.) ולאו מלתא היא דהתם בחיי בעלה כתבה נכסי מלוג שלה לבנה לזכות בהן אחר מיתת בעלה והכי מפרשינן לה אפי' לרבנן דפליגי ארשב"ג בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים (דף עט.) ואמרי רצה משחק בה ומעכב המתנה לעצמו וקנה הכל ולעיל פרישית לה:

הני מילי - דאמרי רבנן רצה משחק בה וקנה היכא דיהבא סתמא ולא גליא דעתה דמשום אינסובי הוא ולא נודע שלהבריח מתכוונת:

אבל הכא גליא דעתה דמשום אינסובי - מברחת מבעלה ולדעת כן שיחזרו לה אחר גירושין והרי אינסיבא ואיגרשא הכא מודו רבנן דלא קני אלא יחזרו לה נכסים כדאמרינן נמי התם עד שתכתוב מהיום ולכשארצה דכיון דגליא דעתה כמאן דכתבה ליה הכי דמי:

אימיה דרמי בר חמא כו' - ומסקנא אחרון קנה משום דהדרא בה מראשון ובפרק מי שהיה נשוי בכתובות (דף צד:) איכא מעשה אחריני אימיה דרמי בר חמא בצפרא כתבתינהו לנכסי לרמי בר חמא לאורתא כתבתינהו לרב עוקבא אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסי אתא רב עוקבא בר חמא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בנכסי ומסקנא שודא דדייני ולהקדמה לא חיישינן הואיל וביום אחד נכתבו מיהו ההוא מיבעיא לן לאוקמה במתנת בריא והא דהכא בשכיב מרע ובשכיב מרע לא שנא ביום אחד לא שנא בשני ימים אחרון קני דהא הדר ביה מקמיה:

והא מתה - דבשלמא אם לא מתה תנן לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה וכמו שחזרה מן הראשון כשנתנה לשני תחזור בה מן השני נמי אם תרצה אבל עתה שמתה תתקיים מתנה ראשונה ויקנה ראשון שהרי היא נתנה במתנת שכ"מ ודבריה ככתובין וכמסורין כשמתה ולא אמרינן דייתיקי מבטלת דייתיקי והכי סבירא ליה:

כל שאילו עמד כו' - וזאת האשה מאחר שאם עמדה היתה חוזרת הועילה חזרתה מן הראשון אע"פ שמתה וקנה שני וכן הלכה:

אימור דאמר שמואל לעצמו - היכא דחזר בו החולה ושייר לעצמו ולא נתנה לאחרים הויא חזרתו חזרה אע"ג דמית אבל הכא דחזר בו מראשון ונתן לאחר שמא לאו חזרה גמורה היא:

מלוגא דשטרי - כרך של שטרות אי נמי נרתק מלא שטרות:

הני לעמרם בני - כגון שקנו מידה אי נמי בלא קנין וכגון דלא שיירה מידי:

והא לא משך - רב עמרם האי מלוגא דשטרי בחייה:

השתא אמרי - כולי עלמא שאחי שנתת לו מתנה הוי צורבא מרבנן:

הכי אמר שמואל כל שאילו עומד חוזר כו' - ובתרא קני. פיסקתא. כמו פיסקא חתיכת קרקע:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קנא ב (עריכה)

כי הות קיימא הדרא בה - כדתנן לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה:

תא וקני כל היכא דבעית - בא עתה אלי וקנה השדה בקנין גמור בכל ענין שתרצה שלא אוכל לחזור:

אתא ושייר וקנו מינה - לא רצה לקבל כל השדה אלא שייר לעצמה מעט דהוה ליה מתנה מקצת ועל ידי קנין דקים לן לקמן דלא מצית הדרא בה אלא אם כן מצוה מחמת מיתה דמגלי דעתיה דמחמת מיתה קיהיב ואי קאי הדר ביה:

בסילוא דלא מבע דמא - קוץ שמכאיב ואין יציאת דם ניכר בו דהיינו נידוי:

אמרו ליה - העדים:

אמרה - כששילחה בשביל אחיה:

ווי כי מיתה הך איתתא - ולא תראה את אחיה שאינו רוצה לבא אלי:

א"כ מצוה מחמת מיתה היא - וכל מצוה מחמת מיתה חוזר בין במתנה במקצת בין במתנה בלא שיור ואפילו קנו מידו אי קאי מחליו הדר בכולהו בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה הואיל והיה מתאונן על מיתתו בעת צוואתו והכי פסקינן לקמן:

איתמר מתנת שכיב מרע במקצת - שלא היה בה קנין והיא אותה מתנה ששנינו שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה שאם עמד אינו חוזר דכיון דהוי בה שיור כך היה דעתו שאם יעמוד לא יחזור ולכך שייר לעצמו מה ששייר:

והרי היא כמתנת שכיב מרע - שאין בה שיור דלא בעיא קנין ואם מת קנה ואם עמד אינו חוזר:

ובעיא קנין - וכיון דקנו מיניה אם עמד אינו חוזר דאיכא קנין ושיור וכל שכן דאם מת קנה אבל בלא קנין אפילו מת לא קנה וכ"ש אם עמד חוזר והכי פסקינן לקמן:

איתיביה רבא לרב נחמן - ממתני' שייר קרקע כל שהוא כו' דהיינו מתנת שכיב מרע במקצת:

אימא סיפא אם לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה - אם יעמוד מחליו ואם מת קנה:

ואי דקנו מיניה אמאי לא הויא מתנתו מתנה - שאם יעמוד לא יחזור:

בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה - הואיל ולא שייר ואע"פ שלא צוה מחמת מיתה בהדיא:

רוכל - שם אדם:

כבינתי - בית נפש נושק"א בלע"ז והוא לשון כבינות דרחלות במסכת שבת (דף נד.) שמכבנין אותן למילת:

וקיימו חכמים את דבריה - אע"פ דמתנת מקצת בלא קנין הואי דמדקתני דבריה משמע דברים בלא קנין הואי:

התם במצוה מחמת מיתה - שהזכירה דמדאגת מיתה היא מחלקת דמצוה מחמת מיתה לא בעי קנין היכא דמת בין איכא שיור בין ליכא שיור והכי פסקינן לקמן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קנב א (עריכה)

מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין בי רב אמרי ארכביה כו' - על כרחך בכותב כל נכסיו פליגי רב ושמואל דאי במתנת שכיב מרע במקצת שכתב בה קנין פליגי בהדיא הו"ל למימר מתנת שכיב מרע במקצת כו' ועוד הא תנן מתני' סתמא שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה ולא מפליג בין כתב בשטר קנין בין לא כתבו בתוכו והיאך אמו. שמואל לא ידענא מאי אידון בה ולא קנה הא כיון דכתיב בה קנין ומתנת מקצת היא על כרחך קתני מתני' הרי היא מתנה וכן פר"ח ועוד הא פסקנא לדברי הכל הלכתא דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין והרי היא מעתה כמתנת בריא לגמרי ואינו יכול לחזור בו אפילו כשעומד ואם אין בה קנין אינה כלום ואפילו אם מת לא קנה ולא הוה ליה לגמרא לקובעה אחר הפסק ועוד מדרמינן עלה לקמן מדרב יהודה אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו כו' מכלל דהא נמי בכותב כל נכסיו מיירי:

שכתוב בה קנין - והוא הדין אם אין כתוב קנין בתוך השטר או אפילו אין כאן השטר כלל אלא שכיב מרע שהזכיר צוואת שכיב מרע כשחלק כל נכסיו וגם הקנה אותם בקנין סודר למקבל מתנה אבל אורחא דמלתא נקט שדרך לכתוב הצוואות והקניינין בשטר כדי שלא תשתכח הצוואה ואפי' לשמואל דאמר לא ידענא מאי אידון בה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ה"ה אם לא נכתב הקנין בתוך השטר וכדבעינן לפרושי בסמוך וראיה לדבר מהא דרמינן עלה בסמוך מהא דאמר רב יהודה אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו אע"פ שקנו מידו כו' והיינו בקנין בעלמא בלא כתיבה בשטר מיירי:

ארכביה אתרי ריכשי - כמו רוכבי הרכש (אסתר ח) המרכבה לרכש (מיכה א) כלומר הטיל שתי כוחות לצורך מתנה זו ע"י שכתב בה כדקציר ורמי בערסיה וכל לשון שכיב מרע נתן בה כח שכיב מרע כדמפרש לקמיה וע"י קנין שכתוב בה שאינו צריך בצוואת שכיב מרע אלא במתנת בריא נתן לו כח מתנת בריא שאם עמד אינו חוזר דכיון דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ולענין מיקנא לאחר מיתה לא צריך קנין הלכך לייפות כחו של מקבל מתנה הקנה בקנין כדי שלא יוכל לחזור בו אפילו אם יעמוד מחליו:

שאם אמר הלואתו לפלוני - בזאת המתנה אם נתן לו הלואה שחייב לו איש אחר אע"ג דליכא מעמד שלשתן קנה דקיימא לן [גיטין] (דף יג.) מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה לא שנא מלוה ולא שנא פקדון והכא קני בצוואת שכיב מרע ואע"ג דליכא במעמד שלשתן:

לא ידענא מאי אידון בה - דלמא לא קנה כלל אפילו אם מת דכיון דהוה קני באמירה בעלמא בצוואת שכיב מרע הואיל וליכא שיור נכסים למה לי תו לאקנויי בסודר הלכך איכא למימר מיהדר הדר ועקר ממנה כח מתנת שכיב מרע ואינו רוצה שיקנה באמירה בעלמא אלא בקנין סודר ומה הוא מקנה לו בהאי קנין מתנת שכיב מרע הוא מקנה לו דהיינו לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה אלא אם כן הקנה לו מחיים א"נ אין הקנין כתוב בשטר וגם השטר לא נכתב כלל אלא שצוה ונתן מחיים כל נכסיו בצוואת שכיב מרע ומקנה בסודר אין קנין תופס שלא נתכוין להקנות אלא לאחר מיתה דמיד כשמת נפלו נכסים קמי יורשין ותו לא חיילא מתנתו:

אין כותבין ונותנין - לאחר שמת שמא לא גמר להקנות לו בעל פה אלא עד שיכתוב השטר ושטר שנכתב לאחר מיתה לאו כלום הוא דלענין שטר לא אמור רבנן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו אלא לענין מתנת ממון דאי אמר תנו נותנין אף לאחר מיתה:

הלכתא כותבין ונותנין - דלייפות כחו של מקבל מתנה צוה לכתוב:

קשיא דרב אדרב קשיא דשמואל אדשמואל - דלעיל אמר רב בתר אומדנא דייפוי כחו של מקבל מתנה אזלינן ושמואל אמר אין שטר לאחר מיתה והכא קאמר איפכא:

הא דקנו מיניה - כדאמרן שכתוב בה קנין וה"ה לקנין בלא כתיבה וכיון דאקני בקנין לייפות כחו הוא דעבד:

במיפה את כחו - כדלקמן וקנינא מיניה מוסיף על מתנה דא ייתור לשון לייפות כחו הוא וה"נ בצוואתו שאמר כתבו ותנו פירש שיכתבו בשטר ההוא ייפוי כח דקנין דמוסיף על מתנתא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קנב ב (עריכה)

בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה - הלכך חוזר בו הא אם מת קנה המקבל מתנה ולא אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה וקשיא אדשמואל דאמר לא ידענא מאי אידון בה במתנת שכיב מרע שיש בה קנין דהיינו הך והכא אמר קנה אחר מיתה:

אחוי ליה בידיה - שיודע תירוץ בדבר א"נ רמז לו כעין ייפוי כח לומר דמוקמי' לההוא דאמר קנה במייפה את כחו:

וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא - ככל מה דכתוב ומפורש לעיל במנא דכשר למקנייא ביה שריר וקיים כלומר וקנינא מיניה קנין גמור להוסיף ולייפות כחו לבד המתנה שנתן בעל פה ולישנא יתירא לייפות כח הוא:

כתב לזה וכתב לזה - שכיב מרע שכתב כל נכסיו לראובן במתנת שכיב מרע ל"ש בעל פה ול"ש בכתב לברר מתנתו וחזר וכתבו או נתנו לשמעון אבל לא מסר להן את השטר:

דייתיקי - של שני מבטל דייתיקי של ראשון דשכיב מרע יכול לחזור בו הלכך אחרון קנה שהרי חזר בו מראשון דייתיקי לשון מתנת שכיב מרע דאמרי' דא תהא למיקם ולמיהוי דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין דמו:

כתב וזיכה לזה - כתב כל נכסיו לראובן ומסר לו את השטר לראיית זכותו ויש לשונות אחרים ולא ישרו בעיני:

רב אמר ראשון קנה - דהא זיכה כקנין חשיב ליה והרי היא כמתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין דארכביה אתרי ריכשי ואפי' אם עמד אינו חוזר:

ושמואל אמר שני קנה - כדין מתנת שכיב מרע בכל נכסיו שאין בה קנין ואם עמד חוזר ואמרי' לעיל כל שאם עמד חוזר חוזר במתנתו והלכך שני קנה:

והא איפליגו בה חדא זימנא - לעיל במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין דרב אמר ארכבה אתרי ריכשי ושמואל אמר כו' דסבר רב דאפי' לעצמו נמי לא קנה דאינו יכול לחזור בו הלכך הכא ראשון נמי קנה:

אבל בהך - בתרייתא דלא קנו מיניה סד"א דלא הוי זיכה ייפוי כח כקנין ואימא מודה לשמואל (דשני קונה דאין כאן לא ייפוי כח) ולא הורעת כח דשמואל דנימא לא ידענא מאי אידון בה כדאמר לעיל דהא אין כאן קנין דנימא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה:

בסורא מתנו הכי - אית דמפרשי אדלעיל קאי אפלוגתא קמייתא דמתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין ואמר רב ארכבה אתרי ריכשי ושמואל אמר כו' ואתא למימר בסורא מתנו הכי כדלעיל וקשיא להו הא דאמר רב יהודה אמר שמואל אבל בפומבדיתא מתנו הכי וכו' ולא קשיא להו מידי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל דהשתא נמי מודי שמואל דאם מת הוי קנין כדדייקינן נמי ממילתיה דרב יהודה ולאו מילתא היא דהשתא נמי קשיא הך אדרב יהודה דהכא קאמר אין לאחר קנין כלום בין לאחר בין לעצמו ואפי' אם עמד אינו יכול לחזור בו ולעיל אמר רב יהודה אמר שמואל בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ויכול לחזור בו אלא אהך דסליק מיניה קאי דפליגי רב ושמואל בכתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה וכן פר"ח בסורא מתנו הכי לפלוגתא דרב ושמואל דכתב וזיכה לזה כדאמרן בפומבדיתא מתנו שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו כתב וזיכה לראשון וקנו מידו מאי שלח להו כיון שזיכה לו וקנו מיניה קנה ואין יכול לחזור במתנתו וכ"ש להקנותו לאחר ואין אומרים בזה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר דהא זיכה לו וקנו מיניה כיון דכולי האי [עבד] לא הוי אלא לייפות כחו וקנה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קנג א (עריכה)

סבור מיניה הני מילי - דאין לאחר קנין כלום שאם כתב וזיכה לראשון וכתב וזיכה לאחר דראשון קנה לגמרי וכגון שמת שכיב מרע אבל לעצמו יכול לחזור בו אם יעמוד מחליו לא קנה ראשון שלא היה קנין אלא מחמת מיתה:

אמר להו רב חסדא - בין לאחר בין לעצמו ולא דמיא לדרב יהודה אמר שמואל דאמר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה דהתם כתב וקנו אבל הכא זיכה וכתב וקנו דכל כך ודאי לייפות את כחו:

ההוא דקנו מיניה - כתב וזיכה וקנו מיניה ורצה לחזור בו כשעמד מחליו:

כדמקנו אינשי - שכיב מרע הנותנין לאחר מיתה לדעת שיחזרו בהן אם יעמדו שכותבין או מקנין או כותבין ומקנין אבל אתה כתבת וזכית והקנית דהא ודאי שמואל מודי בין לעצמו בין לאחר והשתא שמעינן מד' מילי דאמר שמואל בשמעתין דקיימא לן כוותיה בדיני מתנת שכיב מרע בדלא שייר שיש בה קנין בלא זיכה לו את השטר לא ידענא מאי אידון בה ולא קנה מקבל מתנה אפי' מת הנותן דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אבל אם ייפה את כחו בכתיבת השטר או בצוואה דכתב בה וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא קני המקבל מתנה שבזה לא נאמר לא גמר להקנותו אלא בשטר כו' והוא שמת הנותן אבל אם עמד חוזר דבידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ומדרב יהודה אמר שמואל דאוקימנא במייפה את כחו שמעינן ליה להא ושכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת כותבין ונותנין לאחר מיתה כדאוקימנא לשמואל במייפה את כחו אבל בלא ייפוי לא קנה דאין שטר לאחר מיתה ואם כתב וזיכה השטר למסרו לזה לראיה וכתב וזיכה לזה השני קנה והדר ביה מראשון והוא שמת ואם עמד חוזר דכל מתנת שכיב מרע בכל הנכסים בלא ייפוי כח בשטר אם עמד חוזר הלכך שני נמי קנה דהדר ביה מקמא אבל אם כתב וזיכה והקנה קאמר שמואל דקנה קמא לגמרי בין לעצמו בין לאחר ואם עמד אינו חוזר:

ההיא מתנתא - מתנת שכיב מרע במקצת שכתוב בה קנין וקונה לדברי הכל בין עמד בין לא עמד:

דהוה כתוב בחיי ובמותי - מתנה זו אני מקנה לך בחיים ובמות וליכא לאוקמה במתנת בריא דהיכי לימא רב הרי היא כמתנת שכיב מרע למיקני לאחר מיתה והלא אין שטר לאחר מיתה:

רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע - למיקני לאחר מיתה ואם עמד חוזר וכ"ש אם מתנת שכיב מרע בכל שהוא בלא שיור דלא קני אלא עד לאחר מיתה:

סימנא לחיים - כלומר במות דוקא הוא ומחיים לאו דוקא אלא לסימן טוב לפי שהזכיר מיתתו שלא רצה לפתוח פיו לשטן כלומר המקום יצילני מחולי זה ולא אמות:

הרי היא כמתנת בריא - כאילו לא כתב בה במות ואפי' אם עמד אינו חוזר ואפי' במתנה בלא שיור דהכא לא לימא שמואל לא ידענא מאי אידון בה דנימא אין שטר לאחר מיתה דהא כתב בה מחיים:

מחיים קנה - דמשמע דוקא מעתה התחיל לקנות:

דהא אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב - גבי בחיים ובמות וה"ה היכא דכתב מחיים:

קא משמע לן - דלא שאני לרב בין בחיים למחיים סימנא לחיים:

ההוא דאתא לקמיה דר"נ - דהוה כתוב בשטר דידיה בחיים ובמות:

לשום טמיא - מקום:

אתריה דשמואל - ואע"ג דהלכתא כרב לאו אורחא למידן כרב באתריה דשמואל זיל עביד ליה התם כרב:

כשמעתיה - דהוה כתיב ביה מחיים וקנה בעל השטר והאשה הפסידה:

וקטרדא ליה - לומר לא יפה דנתני:

א"ל לספריה זיל כתוב לה - שהדין עמה וכתוב בסוף השטר משנה השנויה בב"מ בהשוכר את האומנין (דף עה:) שוכר עליהן או מטען וסימן היה בתוך השטר שלדחות האשה ולהטעותה נתכוין להיפטר ממחלקותה והיא הבינה בדברים וקללתו:

ליטבע ארביה - תיטבע ספינתו:

אטעויי קמטעית ליה - בתמיה:

אמשינהו למניה - שראום במים להתקיים קללתה בכך:

לא איתפרק מעונשה - דאל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך ומהא שמעינן דבין בחיים בין מחיים סימנא לחיים:

מתני' לא כתוב בה שכיב מרע - כדקציר ורמי בערסיה וגם לשון מתנת בריא לא נכתב בה כד מהלך על רגלוהי בשוקא שזהו לשון מתנת בריא כדאמרינן בגמרא ובמתנה בלא שיור מיירי דאמרן ביה דאינה מתנה שאם עמד חוזר:

הוא אומר שכיב מרע הייתי - וחוזרני בי:

בריא היית - ולא תחזור:

צריך - הנותן להביא ראיה ששכיב מרע היה באותה שעה וכל זמן שלא יביא ראיה זכה המקבל מתנה דברי ר' מאיר ובגמרא מפרש ראיה במאי וטעמא מאי:

וחכמים אומרים כו' - בתרי גווני מיפרשי טעמייהו דרבנן בגמרא:

המוציא מחבירו עליו הראיה - דהיינו מקבל מתנה ונותן הוי מוחזק בנכסים:

גמ' מגו מרעיה איפטר כו' - כך היו רגילין לכתוב מתנת שכיב מרע הנכתבות לאחר מיתתן להודיע שהנכסים הללו נתונין לזה המקבל בצוואת שכיב מרע ומתוך אותו חולי נפטר שלא עמד בינתים ולא חזר בו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קנג ב (עריכה)

אמר רבה הרי - אנו רואין שהוא מת ובתר השתא אזלינן והעמדנו על חזקת מיתתו ויש לנו לומר שמתוך אותו חולי מת וקנה המקבל מתנה:

א"ל אביי - מאן לימא לך דמההוא חולי איפטר לבית עולמיה והלא רוב חולים לחיים וחזר בו ואחרי כן חלה ומת:

השתא ומה ספינות - הטובעות בים שרובן ליאבד ואפ"ה נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים כדתנן בפ' כל הגט (גיטין דף כח:) אבל עיר שכבשה כרכום וספינה שאבדה בים נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים בת כהן לישראל בת ישראל לכהן שתיהן אין אוכלות בתרומה:

חולים שרוב חולים לחיים - כדתנן (גיטין שם.) המביא גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה נותנין לה בחזקת שהוא קיים לא כל שכן דנימא עמד וחזר בו ומיהו (רבא) [רבה] לא הדר ביה וקי"ל כוותיה דשמעתיה כרבי נתן אזלא דקי"ל כוותיה כדאמרי' בעלמא (ב"מ ד' קיז:) ר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא:

מי מוציא מיד מי - מתנה שאין כתוב בה לא לשון מתנת בריא ולא לשון מתנת שכיב מרע כי מתני' זה אומר בריא הייתי וזה אומר שכיב מרע הייתי:

הוא מוציא מידיהן - ונותן עומד בנכסיו וזוכה בהן דהעמד נכסים על חזקתן ויד בעל השטר שבא לתבוע נכסיו של זה על התחתונה דלא אזלינן בתר השתא כדאביי דרוב חולים לחיים דאיכא למימר דהדר ביה:

והם אין מוציאין מידו - אא"כ מביאין ראיה בעדים שבריא היה:

אם בריא הוא - בשעת העמדה בדין עליו וכו' דאזלינן בתר השתא:

אמר ר"א ולענין טומאה - דקי"ל ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא וברה"ר ספיקו טהור וקי"ל נמי דבקעה בימות החמה רשות הרבים לטומאה ובימות הגשמים רשות היחיד לטומאה כדתנן כו':

כמחלוקת - כי היכי דנחלקו ר' יעקב ור' נתן במתנה סתם אי אזלינן בתר השתא או בתר חזקת נכסים הכי נמי אפליגו גבי טומאה שאם בא אדם לב"ד ונשאל על שנכנס לבקעה ואין יודע מתי נכנס אי בימות החמה וטהור אי בימות הגשמים וטמא חזינן אם עתה כשנשאל ימות החמה הן טהור הוא דאזלינן בתר השתא לר' נתן ואם ימות הגשמים הוא טמא דבתר השתא אזלינן ולרבי יעקב דאזיל בתר חזקה העמד טהור על חזקתו וטהור עד שיבאו עדים ויעידו שבימות הגשמים נכנס:

דתנן בקעה כו' - מסוייגת בגדר סביב ורה"י היא לשבת ואפי' היא קרפף יותר מבית סאתים לזרוק בתוכו מרה"ר חייב ולטלטל אסור:

רה"ר לטומאה - דלאו מקום סתירה הוא אבל בימות הגשמים שיש שם זרעים אין נכנסים לתוכה והוי מקום סתירה וספק טומאה טמא:

אמר רבא לא שנו כו' - מילתא באפי נפשה היא והמפרש דמילתיה דר"א אדרבא קאי אינו אלא טועה דרבא בתרא הוא וא"צ לדחוק מילתיה דרבי אלעזר ולהעמידה על פירוש רבא:

לא שנו - דבקעה בימות החמה רה"ר לטומאה:

אלא שלא עברו - על בקעה זו ימות הגשמים משגדרוה אבל עברו עליה ימות הגשמים תו לא פקע מינה שם רה"י אפילו משיגיעו ימות החמה ותיהוי לעולם רה"י לכאן ולכאן וסברא מעלייתא היא או חומרא דרבנן הוא ור"ח פירש דרבא פליג אדר' אלעזר והכי כתב ורבא חולק על רבי אלעזר ופי' נמי לא שנו דבקעה כו' אלא בזמן שלא עברו על זו הטומאה שהיתה עתה בבקעה ימות הגשמים אבל עברו על זו הטומאה ימות הגשמים רה"י היא לכאן ולכאן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קנד א (עריכה)

ראיה במאי - בין לרבנן בין לר"מ קבעי ומשום דאיכא לפרשה בתרי גווני כדלקמן קבעי הכי:

ראיה בעדים - כדמפרש לקמיה:

ר"מ כר' נתן ורבנן כר' יעקב - ר"מ אזיל בתר השתא כר' נתן ומתניתין כגון שהוא בריא עכשיו והכי קאמר מתני' אמר שכ"מ הייתי ועכשיו אני בריא וחוזרני בי והן אומרים בריא היית עליו להביא ראיה בעדים ששכיב מרע היה וחכ"א הנותן מוחזק הוא בנכסים ועל המקבל מתנה שהוא מוציא מחבירו עליו הראיה בעדים שיביא שבריא היה:

ראיה בקיום השטר - ראיה שאמרו חכמים המוציא מחבירו עליו הראיה בקיום השטר קאמרי רבנן שצריך לקיים שטרו שלא יוכל נותן לטעון ולומר מזויף הוא וכיון דנתקיים שלא ע"פ הנותן דאין כאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר שהרי לא נתקיים ע"פ הנותן דנימא מיגו יבא בעל השטר ויזכה במתנתו דכ"ע אזלינן בתר השתא כרבה ורבי נתן וכיון דבריא הוא עכשיו זכה בעל השטר אך יקיים שטרו שלא יוכל נותן לפסלו אבל ראיה דר"מ ראיה בעדים היא כדמפרש עליו להביא ראיה ששכ"מ היה דברי ר"מ:

במודה - לוה בשטר שכתבו ואינו מזויף אלא שטוען פרעתיו או שכ"מ הייתי או שטר אמנה או שטר פסים הוא:

צריך המלוה לקיימו - ע"פ אחרים שלא יוכל לוה לפסלו במיגו קמיפלגי:

ר"מ סבר א"צ לקיימו - דסתם שטרות הרי הם כשרים ובשטרות לא נימא הפה שאסר הוא הפה שהתיר לפסלו והכי קאמר מתני' צריך להביא ראיה בעדים ששכ"מ היה דברי ר"מ מאחר שמודה הוא בשטר שכתבו ונתקיים השטר בכך דאזלינן בתר השתא שהוא בריא כר' נתן וחכ"א המוציא מחבירו שהוא בעל השטר צריך להביא ראיה קיום השטר שיתקיים בחותמיו דהודאת נותן שטוען כתבתיו לא מהניא מידי דהא קאמר שכ"מ הייתי והפה שאסר הוא הפה שהתיר והלכך צריך בעל השטר לקיימו ויזכה במתנתו דאזלינן בתר השתא שהוא בריא כר' נתן ומתרי לישני ומתרי אמוראי שמעינן דאזלינן בתר השתא כרבה ור' נתן כדפרישית:

והא איפליגו בה חדא זימנא - במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו:

דתניא - בפרק ב' דכתובות:

אין נאמנין כו' - דתנן התם העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולים היינו הרי אלו נאמנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ותניא בגמרא אין נאמנין לפסלו דברי ר"מ ופליג אמתני' דלא חייש להפה שאסר גבי שטרות דלא נחשדו ישראל על כך ומפרש התם במסקנא טעמא דקסבר ר"מ מודה בשטר שכתבו לוה שא"צ מלוה לקיימו וכיון שאמר לוה אני כתבתיו תו לא מהימני עדים למפסליה שהרי אין לך קיום גדול מזה שהלוה מודה שכתבו דמסתמא לא נעשה בפסלות וכמו שכתב ידו יוצא ממקום אחר דמי דתנן התם אין נאמנין דאין כאן הפה שאסר:

וחכ"א נאמנין - דאע"ג דמודה לוה שכתבו צריך לקיימו וכיון שאינו מתקיים כי אם ע"פ עדים הללו שאומרים כתב ידינו הוא זה הא קאמרי נמי קטנים היינו ונאמנים דהפה שאסר הוא הפה שהתיר:

בההיא קאמרי רבנן - דאע"ג שמודה לוה שכתבו לא חשיב כקיום כיון דעדים עצמן פוסלין חתימתן משום דאלימי עדים לאורועי שטרא ולא מהניא הודאת לוה אבל במתני' אימא לאו כל כמיניה לאורועי שטרא ולמימר שכ"מ היה כיון דמודה שכתבו ועדים לא קא פסלי חתימתן:

אילימא - היינו טעמייהו דרבנן מדכולהו מתנות בריא כתיב בהו כד מהלך על רגלוהי בשוקא והאי לא כתיב ביה ש"מ שכ"מ היה והלכך אמרי רבנן המוציא מחבירו דהיינו מקבל מתנה עליו להביא ראיה שבריא היה דמסתמא י"ל ששכ"מ היה:

איכא למימר הכי כו' - רבה הוא דקא משני לאביי הכי היינו טעמייהו דרבנן משום דאיכא למימר הכי והכי ומספקא לן אם מתנת בריא הוא אם מתנת שכ"מ הלכך אוקי ממונא בחזקת מריה בחזקת נותן והלכך המוציא מחבירו דהיינו בעל השטר עליו להביא ראיה בעדים שבריא היה להוציא הממון מחזקת הנותן:

ובפלוגתא - דרב הונא ורב חסדא פליגי ר' יוחנן ור"ל:

בבני ברק - מקום:

ועמדו עליו בני משפחה - וקס"ד השתא נכסי בחזקת יורשין קיימי ולא באו עדיין ליד לקוחות ואתו לקוחות וקא מערערו להוציא מן היורשין לפי שקנאום מן המת והיורשין עוררין ומשיבין דבר ללקוחות ואומרים קטן היה קרובנו בשעת מיתה וקי"ל לקמן (דף קנה.) דאינו יכול למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ולא נוציא הנכסים מחזקתנו והלקוחות לא מצאו עדים שיאמרו גדול היה ולכך הוצרכו לבודקו וכשלא יוכלו לבודקו וגם העדים לא מצאו הפסידו דר"ע כדרבנן דאמרי המוציא מחבירו עליו הראיה בעדים שבריא היה וה"נ על הלקוחות להביא ראיה שגדול היה:

באו - לקוחות ושאלו את ר"ע:

עשויין להשתנות - ואפי' אם דומין עתה לסימני גדול י"ל אילו היה קיים הוה שומא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קנד ב (עריכה)

בשלמא לדידי דאמינא ראיה - דאמרי רבנן במתני' המוציא מחבירו עליו הראיה היינו ראיה בעדים שבריא היה ויגבה מתנתו מיד היורשין ה"נ בקשו לקוחות לעשות כך ולבקש עדים כדי לטרוף מקחן מיד היורשין וכיון דלא אשכחו כו':

לקיימו שטרייהו - ומסתמא אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול:

בחזקת לקוחות הוו קיימי - והחזיקו בהן קודם ערעור:

ואתו יורשין וקא מערערי - ואמרי קטן היה ושלא כדין תפסתם דהתם גבי יורשין לא שייך קיום שטריה:

היינו דשתקי - כדי שלא לינוול קרובם:

לינוול ולינוול - אין אנו חוששין בבשתו שאינו קרובנו והפסדנו מרובה:

ה"ג זו ששנויה כו' - ואסיפא קאי לימא ר"מ היא כו':

שטר פסים - שפייסת ממני לכתוב לך שטר מכירה להחזיקך בעשיר לוקח קרקעות:

שטר אמנה - האמנתיך למסור לך שטר מכירה קודם שקבלתי הדמים:

שאני אומר לדברי הכל כו' - כדמפרש לקמיה דכי פליגי רבנן ואמרי מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו הני מילי היכא דאיכא עדים דמרעי ליה לשטרא ופוסלין חתימת עצמן ה"ז פסול גדול הלכך אע"ג דמודה לוה שכתבו צריך לקיימו אבל בהך דבר קפרא דלוה גופיה קפסיל ליה ולא עדים כיון דמודה שכתבו לאו כל כמיניה למימר שטר פסים הוא והכל מודים שא"צ לקיימו:

אי עדים אלימי כו' - דהתם אמרי עדים פסולי עדות היינו:

איהו כל כמיניה - בתמיה וכי יש כח ביד הלוה לומר איני חייב כלום והכא לא אמרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר דכיון דאמר לוה כתבתי שטר זה אפס שטר פסים או שטר אמנה הוא דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן דאנן סהדי דלאו שטר אמנה הוא דעדים אשטר אמנה ופסים לא חתמי דלא ניתן ליכתב כדאמר בפרק ב' דכתובות (דף יט.) והלכך לא מהימן למימר שטר אמנה הוא:

והלא אמרו משמך כו' - ריש לקיש קא"ל לר' יוחנן היכי מצית למימר דלדברי הכל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו אף על גב דאיהו נמי פסיל ליה משום שטר אמנה או שטר פסים דלאו כל כמיניה לאורועיה איהו כל זמן דעדים גופייהו לא מרעי ליה והלא משמך אמרו יפה ערערו בני משפחה אע"ג דמודו בני משפחה בשטר שכתב נותן מתנה כיון דאמרי קטן היה נאמנין עד שיתקיים השטר בחותמיו אלמא מודה בשטר שכתבו לדידך צריך לקיימו:

ויכפור בר' ינאי - בתמיה והלא לר' ינאי רבו א"ר יוחנן בהדיא צריך לקיימו:

ברם נראין דברי רבינו יוסף - ר' זירא קא"ל ואתא לתרוצי דמאי דא"ר יוחנן לריש לקיש לעיל שאני אומר לדברי הכל א"צ לקיימו היינו טעמא דס"ל לר' יוחנן דמהפכינן מתניתין ר"מ לרבנן דס"ל לרבנן א"צ לקיימו כדמפרש ואזיל והאי דקא"ר יוחנן לדברי הכל א"צ לקיימו לאו דוקא אלא משום דאליבא דרבנן קאמר דא"צ לקיימו חשיב ליה כדברי הכל:

זו דברי חכמים - מתני' דמוכח א"צ לקיימו:

נמי תיובתא - דאמר לעיל איתיביה ר' יוחנן לר"ש בן לקיש וכו' ליפוך והשתא צריך לומר איתיביה ריש לקיש לר' יוחנן דמהא שמעינן דמתניתין ראיה בעדים קאמר:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קנה א (עריכה)

הכי קאמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש בשלמא לדידי דאמינא ראיה בקיום השטר - ואפכינא נמי מתני' דלרבנן אין צריך לקיימו כיון דמודה שכתבו היינו דמשכחת להו נכסי בידא דלקוחות ואתו יורשין וקמערערי כדאמר לעיל הכי נמי מסתברא מדקתני דאמר להו אי אתם רשאין לנוולו כו' הלכך שמא קיימו שטר או אפילו לא קיימו כיון דמודו בני משפחה בשטר שכתבו נותן אין צריך לקיימו והוחזקו לקוחות בנכסים:

אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים - ולדידך לא מתהפכא מתני' וכיון דאמרי רבנן המוציא מחבירו עליו הראיה דהיינו מקבל מתנה נכסי בידא דלקוחות היכי משכחת לה הא לית להו עדים שגדול היה:

לאו ערעור הוא - ומן הדין הוחזקו לקוחות בנכסים:

נעשה גדול - נותן ומקבל ועדים כולם גדולים וכשרים. ומסקנא דשמעתא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו כדשמואל וכר' יוחנן לא שנא היכא דאיהו מרע ליה לשטרא למימר שטר פסים הוא שטר אמנה הוא לא שנא היכא דעדים מרעי ליה לומר אנוסין היינו דהא אפכינא נמי הכא לההיא דכתובות לעיל דאין נאמנין לפסלו כו':

קטן - היורש נכסי אביו שמת:

מאימתי מוכר בנכסי אביו - בקרקעותיו ותהוי מכירתו מכירה דאילו גבי מטלטלי תנן (גיטין דף נט.) הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ומפרשינן התם כבר שית כבר שב כל חד לפום חורפיה ומשום כדי חייו תקינו ליה רבנן במטלטלין דתהוי מכירה למזונותיו אבל במקרקעי לא:

בן שמנה עשרה - ויום אחד דפסקינן לקמן תוך זמן כלפני זמן ואע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן יפה כדמוכח לקמן בת י"ד שיודעת בטיב משא ומתן מוכרת וכגון שהביאה שתי שערות כדמוכח לקמן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קנה ב (עריכה)

היינו דאמרו ליה מהו לבודקו - שאם לא ימצאו בו שערות יחזיקוהו כקטן עד עשרים כדמפרש ואזיל ודוקא לענין למכור בנכסי אביו תרתי בעינן שמנה עשרה שנים ושערות אבל לענין עונשים ומצות מבן י"ג חשיב גדול אם הביא שערות:

יביאו ראיה - קרובי האלמנה כדי לפטרה מזה היבם להתירה לשוק בלא חליצה ויבום:

והוא הסריס כו' - והרי הוא סריס ולא חולץ ולא מיבם כדאמר ביבמות דלא קרינא ביה להקים לאחיו שם וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה אלמא מבן עשרים ואילך אע"ג דלא אייתי שערות כגדול מחזיקין ליה ומפני שהוא סריס לא אייתי שערות:

והוא שנולדו בו סימני סריס - סימנין המפורשין ביבמות (דף פ:) דכיון דאיכא תרתי חשבינן ליה כגדול אבל בן עשרים שלא הביא שערות ואין בו סימני סריס חשבינן ליה כקטן עד רוב שנותיו כדמפרש ואזיל ואי נולדו בו סימני סריס מקמי דליהוי בן עשרים ושערות נמי לא אייתי אכתי לא סמכינן למיחשביה סריס עד דליהוי בן עשרים ויהא בו סימני סריס דאיכא תרתי:

וכי לא נולדו בו סימני סריס - ושערות. נמי לא הביא עד כמה נחזיקהו כקטן:

רוב שנותיו - ל"ו שנים שהן רוב שבעים כדכתיב ימי שנותיו בהם שבעים שנה (תהלים צ):

הני סימנים זימנין כו' - פירוש הוי ואדלקמיה קאי כי אתו לקמיה דר' חייא כו':

כחישותא - כשהנער כחוש בבשרו:

כי אתו לקמיה - המתעכבין יותר מדאי להביא שערות:

אכחשוהו - דלמא מחמת בריאותא נתרו להו:

תוך זמן - שנת שמנה עשרה גופיה למר ושנת עשרים גופיה למר והביא שערות:

כלפני זמן - שאין מכירתו מכירה בנכסי אביו:

דההוא תוך זמנו - שמכר בנכסי אביו:

ולא היא - מהכא לא פשטינן ליה:

דקא משחרר להו לעבדיה - וזהו איבוד ממון בחנם שאין לו בה הנאה:

אית דגרסי מקחה מקח וממכרה ממכר במטלטלין - ולא מבעיא בת ארבע עשרה אלא אפי' כבת שב וכבת שית כדתנן הפעוטות כו' ומוקים להו בגיטין כבר שית וכבר שבע אלא מעשה שהיה כך היה ולא נהירא דמאי אתא לאשמועינן מתני' היא הפעוטות מקחן מקח כו' ואפילו אין יודעין יפה בטיב משא ומתן דהא כבר שית כבר שבע מוקמית לה ונראה בעיני דבמקרקעי מיירי ולא גרסינן במטלטלין והכי מפרש לה שלח ליה רב גידל בר מנשיא לרב ילמדנו רבינו תינוקת בת י"ד שיודעת בטיב משא ומתן מהו למכור בנכסי אביה אע"ג דלא הויא בת עשרים מהכא שמעינן דעד השתא איירינן בשאין יודע כל כך בטיב משא ומתן ואפילו הכי מבן עשרים ואילך מוכר בנכסי אביו הואיל ואינו שוטה ממש אבל בפחות מבן עשרים בעינן חכמה יתירה למכור בנכסי אביו: ה"ג שלח ליה אם יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר ולישלח ליה בתינוק כו':

והא דרבא לאו בפירוש כו' - לא גרסינן הכא כלל וה"ג ההוא פחות מבן עשרים שמכר בנכסי אביו כגידל בר מנשיא בחזקת יודע בטיב משא ומתן:

אתא לקמיה דרבא - כדי לחזור בו ולומר שאינו יודע בטיב משא ומתן:

אמרו ליה קרוביה - לאותו יתום:

זיל אכול תמרי - והשלך גרעינים לפני רבא ויהיה סבור שאתה שוטה ויחזיר לך נכסיך:

כי כתבו ליה שטרא - פסק דין שיחזירו לו נכסיו:

אמרו ליה לקוחות כו' - הורוהו דבר חכמה שיאמר לפני רבא ויחשב חכם בעיניו ויודע בטיב משא ומתן ולא יפסידו לקוחות מקחם:

מגילת אסתר - שהוא דבר גדול רגיל סופר לכתוב בזוזא ובשביל שטר קטן שכותב לי שואל לי זוז בתמיה:

אמרו ליה - קרובים לרבא:

לקוחות אגמרוהו - לומר כן להאי אך אינו יודע כלום:

אמר להו כיון דמסברי ליה - דבר חכמה ויודע להבין חכם הוא וממכרו ממכר והאי דשדא קשייתא חוצפא בעלמא הוא דעבד ולא מתוך שטות:

א"ר (זירא) [הונא] ולעדות מעיד - אע"פ שאמרנו בפחות מכ' שאינו יודע בטיב משא ומתן אינו מוכר בנכסי אביו אבל לעדות נאמן הוא להעיד מה שראה ושמע מבן י"ג ואילך שהביא שתי שערות הואיל ואינו שוטה:

אלא במטלטלי - בעדות מטלטלי:

מ"ש - עדות מטלטלי דנאמן:

משום דזביניה זביני - במטלטלי אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן דהיינו פעוטות ה"נ דעדותו במטלטלי הויא עדות:

אלא מעתה הא דקתני הפעוטות כו' - ומוקמינן לה בגיטין כבר שית כבר שבע:

ועמדו שני האנשים - בעדות מוקמינן לה במסכת שבועות (דף ל.) ובעינן אנשים ולא קטנים:

אמר אמימר ומתנתו - של בן י"ג ויום אחד הויא מתנה אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן ואין מכירת קרקעותיו מכירה:

השתא ומה זביני דקשקיל זוזי - דדרך חכמה היא זאת אפילו הכי תקינו רבנן דלא ליהוי זביני עד שיהא בן עשרים הואיל ואינו בקי בטיב משא ומתן מתנה שהוא דרך שטות מיבעי דתקון רבנן דלא ליהוי מתנה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קנו א (עריכה)

א"ל ולטעמיך - דתלית טעמא במידי דאית ליה רווחא והפסדא:

זבין שוה ה) ארבע בחמש - דאית ליה רווחא טובא:

ה"נ דזביניה זביני - בתמיה והא לא פלוג רבנן במכירת פחות מבן עשרים שאינו יודע בטיב משא ומתן מידי אלא כולהו תקון דלא ליהוי זביני:

אלא - היינו טעמא דמכירה קים להו לרבנן כו' זימנין דמקרקשי כו' הלכך בכולהו מכירות תקון דלא ליהוי זביני: אי לאו דאית ליה הנאה גדולה מיניה לא הוה יהיב ליה כו' דליעבדן מילי. לגמול לו חסד ולהיטיב לו בכל ענינין: בודקין לקדושין אע"פ שהוא בן י"ג שנים ויום אחד והאשה בת י"ב שנים ויום אחד לא סמכינן אשנים לאחזוקינהו כגדולים ובני שיער להחשב קדושיהן ודאי אף להקל כגון לבטל קדושי שני שקידש אחריו בלא גט אלא בודקין אחריו אם הביא שערות אז יחשבו קדושי ודאי:

ולגירושין - לקמיה מפרש:

ולחליצה - כדמפרש לקמיה דמשום אשה נקט לה שלא תחלוץ עד שתגדיל ותביא סימני שיער:

ולמיאונין - אם הביאה שערות לא תמאן:

עד שיהא בן עשרים - אע"ג דאייתי שערות מי"ג:

וכי מאחר דבדקנא ליה - להאי גברא בשעת קדושין ונמצא גדול למה צריך בדיקה בשעת גירושין:

אלא ליבום - דמבן תשע קנאה בביאה ואין יכול לגרש עד שיביא שתי שערות:

לאפוקי מדר' יוסי - דמשום חליצה איש לא איצטריך דמגירושין שמעינן לה:

ה"ג עד שירבה השחור קמ"ל דלא כרבי יהודה - ובמסכת נדה מפרש עד שירבו השערות ויהיו שוכבות ונראה כמו שהרבה השחור ולא גרס על הלבן ולר' יהודה אין בודקין דהא לאחר הבאת שערות ממאנת עד שירבה ויהיו שוכבות:

והלכתא כגידל בר מנשה - דבן י"ג היודע במשא ומתן מוכר בנכסי אביו אפי' מקרקעי דאילו מטלטלי אפילו פעוטות כבר שית מוכרין:

כמר זוטרא - דלעדות מטלטלי מעיד בן י"ג שאינו יודע בטיב משא ומתן אבל בעדות קרקע לא:

והלכתא כאמימר - דמתנת בן י"ג שאינו יודע בטיב משא ומתן הויא מתנתו מתנה ואע"ג דמכירת נכסיו לא הויא מכירה:

והלכתא כרב נחמן אמר שמואל בכולהו - קדושין וגירושין חליצה ומיאונין דלא סמכינן אשנים עד שנבדוק סימנין ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ויביא סימנים מי שאינו יודע בטיב משא ומתן דטפי מעשרים לא אמטו רבנן להמתין לחכמתו ואם לא הביא שיער בעשרים נחזקינן כקטן עד רוב שנותיו אם לא נמצאו בו סימני סריס ואיכא למימר דוקא בנכסי אביו אבל בנכסים שנתנו לו במתנה או שקנה מטלטלין שאינם ירושת אבותיו הנהו מוכר פחות מבן עשרים כדין מטלטלין:

מתני' ר' אלעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן כו' - ר' אלעזר סבירא ליה לענין שכיב מרע אינם ככתובין וכמסורין כלל אלא כבריא בעלמא וצריך קנין כשאר מתנת בריא ואע"ג דמית לא קנה מקבל מתנה בלא קנין ואפי' מצוה מחמת מיתה נמי לר"א בעי קנין שהרי מעשה של אמן של בני רוכל אוקימנן לעיל (דף קנא:) במצוה מחמת מיתה ואפ"ה פליג ר"א ואמר להו לחכמים בני רוכל תקברם אמם ושלא כדין קיימו דבריה כי אם לקונסן:

ואחד מסוכן - ואף על גב דלא שייר מידי לא מיקני באמירה כלל ונראה בעיני דכיון דלא מפליג ר"א בין שכיב מרע לבריא לענין היכא דמית הוא הדין היכא דעמד אינו חוזר אם קנו מידו לר' אלעזר:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קנו ב (עריכה)

בני רוכל - שם אביהן:

שהיתה חולה ואמרה תינתן כבינתי לבתי - אם מתנת שכיב מרע בלא שיור היתה איכא למימר דמודה ר"א במצוה מחמת מיתה דלא בעי קנין והוא דמית דהא לא מיבעי לאוקומי מעשה דבני רוכל במצוה מחמת מיתה ואם מתנת שכיב מרע במקצת היתה ומיבעי לן לאוקומי במצוה מחמת מיתה כדאוקימנן לעיל דהא מתנת שכיב מרע במקצת כולי עלמא מודים דלא מיקניא באמירה ואם כן ע"כ פליג ר"א אפילו במצוה מחמת מיתה:

אמר להן אין מביאין ראיה מבני רוכל - דרשעים היו והלואי שתקברם אמם כדמפרש טעמא בגמרא וקנסא הוא דקנסום רבנן לקיים מתנת אמם לבתה בלא קנין:

גמ' במרוני - על שם מקומו:

וביקש ליתנם - שהיה שכיב מרע לדברי ר"א ומקבלי מתנה לא הוו גביה כדמפרש בקדושין והתם פריך עלה טובא:

אמרו ליה אין להם תקנה - לזכות בהן המקבל מתנה לפום מאי דלא סמכא דעתן עד שיקנה כו' הכי מפרש בפ"ק דקדושין והתם מפרש שפיר:

ולקח בית סלע - שאינו ראוי לזריעה וקנאו בזול לשם כן על מנת להקנות לו:

מרוני בריא היה - בשעת מתנה ואח"כ מת:

מקיימי קוצים - קרדונ"ש:

בכרם - דכה"ג אשכחן במסכת כלאים דמאכל בהמה הוי כלאים בכרם משום לא תזרע כרמך כלאים ואפילו מקיים לוקה דדרשי' במועד קטן (דף ב:) כלאים שדך לא:

שכן בערביא כו' - ורבנן בתר רובא דעלמא אזלי שאינן מקיימין שדות לגמליהן:

קונין משכיב מרע אפי' בשבת - לא שנא היכא שצריך קנין כגון ששייר לא שנא במחלק כל נכסיו דכיון דתלי טעמא משום שמא תטרוף דעתו עליו דלא סמכא דעתיה שתתקיים צוואתו באמירה הלכך כדי להפיס דעתו קונין אפילו בשבת בכל מתנתו בין ששייר וצריך קנין בין בלא שייר ובאמירה סגי ואע"ג דקנין דמי למקח וממכר שהרי קונין בכליו של קונה שמקנה סודרו כדי לקנות בו המתנה:

ולא לחוש לדברי ר' אליעזר - מה שקונין לאו דצריך קנין כר"א דהא קיימא לן כרבנן דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין אלא להפיס דעתו כדי שלא תטרוף דעתו קונין דהשתא סמכא דעתיה:

מתני' רבי אליעזר אומר - אם בשבת חילק נכסיו אז תקנו חכמים שיהו דבריו קיימין בלא קנין וכתיבה שלא תטרוף דעתו שמן הדין אין יכול לקנות ולכתוב בשבת:

אבל לא בחול - שיש תקנה בקנין וכתיבה ולמה תטרוף דעתו:

בשבת אמרו - שדבריו קיימין אע"ג דליכא למימר מגו דיכול לקנות ולכתוב כי לא עביד נמי קני וקל וחומר בחול דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו:

זכין לקטן - הואיל ואין לו יד לזכות לעצמו ממון שנותנין לו תקנו חכמים שיהא אחר זוכה ומקבל לצרכו:

ואין זכין לגדול - שהרי יכול לזכות בעצמו:

ר' יהושע אומר לקטן אמרו - משום דזכין לו שלא בפניו וכ"ש לגדול שיש לו יד לקבל ולזכות ושליח נמי מצי משוי והלכך כ"ש דזכין לאדם שלא בפניו:

גמ' קל וחומר לשבת - דכיון דאין יכול לכתוב עשו לו תקנה לקנות דבריו באמירה בעלמא כדי שלא תטרוף:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קנז א (עריכה)

מתני' נפל הבית עליו ועל אביו - על ראובן ועל יעקב אביו ואין ידוע מי מת קודם:

עליו ועל מורישיו - על ראובן ועל מורישיו כגון אחי ראובן או אחי יעקב אביו שאין להם קרוב יותר מראובן וראובן ראוי ליורשן:

והיתה עליו - על ראובן כתובת אשה או בעל חוב ואין לו ממה לפרוע:

יורשי האב אומרים הבן מת ראשון - בנפל הבית עליו ועל אביו קאי שיורשי יעקב כגון בני יעקב שמעון ולוי אחי ראובן או אפילו חנוך ופלוא בני ראובן שגם הם יורשי יעקב אומרים הבן מת ראשון דהיינו ראובן מת ראשון ומכח אבוה דאב קאתינא כדאמרינן בגמרא ולא זכה ראובן בהני נכסי כלל ונירש אנו כל נכסי יעקב ולענין נפל הבית עליו ועל מורישיו שייך למיתני יורשי מורישיו אומרים הבן מת ראשון:

ב"ש אומרים יחלוקו - כדמפרש טעמא ביבמות בהחולץ דאע"ג דיורשי האב ודאי יורשין בהאי ממון ובעל חוב ספק וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי קסברי בית שמאי שטר העומד לגבות כגבוי דמי ותרוייהו ודאי חשיבי:

וב"ה סברי נכסים בחזקתן - בחזקת יורשי האב שהרי הם יורשים ודאי או מיעקב או מראובן וכמוחזקין דמו שהרי יעקב מוחזק בנכסיו היה ואלו באים מכחו ובעל חוב ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי:

גמ' תנן התם - לקמן בגט פשוט:

המלוה את חבירו בשטר - אפילו לא נכתב בו אחריות גובה מנכסים משועבדים אם אין ללוה נכסים בני חורין וגובה מלוה מן הלקוחות דאמר בשנים אוחזין (ב"מ דף יד.) לרבנן אחריות שלא נכתב בשטר טעות סופר הוא וכמי שנכתב בו דמי דלא שדי איניש זוזי בכדי ולכך נתכוין המלוה שיכתוב בשטר אחריות אלא ששכח הסופר וטעה וסתם שטר קלא אית ליה ולקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו שלקחו קרקע מן הלוה ולא הניחו לו בני חורין כדי לגבות מהן מלוה את חובו:

בעי שמואל - הכותב לחבירו משעבד אני לך בחובך כל נכסים שאקנה מהו והיינו שכותבין בשטרות דקנאי ודעתיד אנא למיקני:

מהו - מי טריף מלקוחות נכסים שקנה הלוה אחר כתיבת השטר ומכרן לאלו:

אליבא דר"מ - גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לכשימות אישך לכשתמות אחותך לאחר שתתגיירי כו' לא תיבעי לך דודאי קנה דכיון דפירות דקל דעדיין לא באו לעולם קנה כ"ש דמשתעבדי ליה קרקעות דאתו לעלמא אלא שעדיין לא קנאן לוה בשעה ששעבד:

אלא כי תיבעי לך אליבא דרבנן - מאי מי שאני שעבוד מקנין וטעמא כדפרישית א"נ אלמוהו רבנן לשעבוד יותר מקנין דלא תנעול דלת בפני לוין או לא:

א"ר יוסף ת"ש - דתנן בפ' שני דייני גזירות בכתובות (דף קי.) המוציא שטר חוב על חבירו והלה הוציא שטר שכתוב בו שמכר לו את השדה מלוה ללוה אחר שנכתב השטר חוב שהוא מוציא עליו אדמון אומר יכול הלוה לטעון אילו חייב הייתי לך היה לך לפרוע את שלך ממני ולא היה לך למכור לי קרקע בשביל צורך מעות:

וחכמים אומרים זה - המלוה היה פיקח שמכר לו ללוה את הקרקע שהוא יכול עתה למשכנו בעד חובו ולא יכול לדחותו ולומר אין לי לפרוע כלום והנה זה הקרקע דאיקני הוה שלאחר שנכתב השטר חוב קנאו הלוה זמן מרובה והנה זה המלוה חוזר וגובה בחובו אלמא דאיקני וקני משתעבד למלוה:

אמר ליה רבא מיניה - בתמיה מקרקע שקנה הלוה עצמו ואינה משועבדת לשום אדם היאך אתה מביא ראיה מיניה פשיטא שיגבה המלוה ואפילו מגלימא דעל כתפיה דהא לא קמבעיא לן אלא היכא דכתב דאיקני וקנה ואחרי כן שעבדו לאחר או במכירה או שהורישו לאחר מיבעיא לן אי אלים תנאיה שכתב לו דאיקני לטרוף מלקוחות או מיורשין שאחר כתיבת שטרו שקדם להן או לא:

נהי נמי דאב מיית ברישא - וירש הבן כדקאמר בעל חוב דאיקני הוא שקנאו הבן אחר כתיבת השטר והורישו ליורשיו ואפילו הכי גובה אותו בעל חוב אלמא דאיקני וקנה והוריש משתעבד:

מצוה על היתומין כו' - ולא משום שכתב לו דאיקני הוא וגבי קנה ומכר לא משתעבד אלא גבי יורשים משום מצוה ואפילו לא כתב לו דאיקני משתעבד יורש למלוה משום מצוה על היתומים:

א"כ מלוה על פה הוא - ואמאי טריף ממקרקעי דיתמי:

והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו - לקמן בגט פשוט מלוה על פה אינו גובה מן היורשין וכי אמרינן מצוה על היתומין הנ"מ מלוה בשטר ושמואל גופיה הוא דקמבעיא ליה הא בעיא ואם כן קשיא דידיה אדידיה ומיהו לקמן פסקינן הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קנז ב (עריכה)

אלא הא מני ר"מ כו' - וכי מיבעי לן לרבנן הוא דמיבעיא לן כדאמרן לעיל:

המוקדמים - שנכתבו ביום ט"ו בניסן וכתב בתוך השטר באחד בניסן:

פסולין - דאתי למיטרף לקוחות של ט"ו ימים ראשונים דניסן שלא כדין שהרי ההלואה היתה בט"ו בניסן והוא יטרוף לקוחות דט"ו קודם ומיהו אם ההלואה היתה באחד בניסן בפני עדים וקנו מידו להשתעבד נכסי לוה למלוה ולא כתבו את השטר עד ט"ו בניסן וכתבו בו באחד בניסן כי האי מוקדם כשר כדאמר להו רבה בר שילא להנך דכתבי אקנייתא אי ידעיתו ההוא יומא דאקניתו בו לחיי ואי לא כתיבו יומא דקיימיתו ביה לקמן בגט פשוט (דף קעב.):

המוקדמין פסולין - כדפרישית שהקדים זמן הכתוב בשטר ליום כתיבתו א"נ שנכתב השטר באחד בניסן וכן כתוב בו באחד בניסן לוה פלוני מפלוני והוא לא לוה ממנו כלום עד ט"ו בניסן גם זה מוקדם ופסול שאין לו לטרוף אלא מזמן ההלואה ואילך ודלא כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו בשנים אוחזין (ב"מ דף יג.):

והמאוחרים כשרין - לוה בניסן ולא נכתב עד תשרי אי נמי כתבוהו ביום שלוה אך איחר הזמן בתוך השטר וכתב בו בתשרי כשרין שמחל לו השעבוד עד תשרי ולא יטרוף לקוחות אלא מתשרי ואילך:

מאוחרין אמאי כשרין - כשלוה בניסן ונכתב בתשרי והלא שמא קנה זה אלו נכסים בין ניסן לתשרי ולא אשתעבדו למלוה דהא דאיקני הוא בשעת הלואה והטורף יבא לטרוף מתשרי ואילך שלא כדין מן הלקוחות שקנו מן הלוה נכסים הקנויין לו מניסן ועד תשרי אלא שמע מינה דאיקני משתעבד והלכך מאוחרים כשרים דליכא למיחש להכי:

הא מני ר"מ היא - והלכך מאוחרים כשרין שאם כתב בתוך השטר שום אחריות כתב דקנאי ודעתיד אנא למיקני שאין כותבין אחריות לחצאין וליכא למיחש למידי וגם אם לא נכתב בו אחריות ליכא למיחש כלל דהא לר' מאיר לא טריף ממשעבדי בשנים אוחזין ומיהו אם כתב בהו דקנאי ולא כתיב בהו דאקני בהא ודאי מודה ר' מאיר דמאוחרין פסולין כקושיין דלעיל דלמא אתי למטרף קרקעות שקנה בין זמן הלואה לזמן כתיבת השטר שלא כדין מיהו לא שכיחא מילתא לכתוב אחריות לחצאין והלכך לא חש לאקשויי טפי:

לשבח קרקעות כיצד - במס' גיטין (דף מח:) תנן אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם והשתא מפרש לשבח קרקעות כיצד ובשנים אוחזין (דף יד:) מיתנייא הרי שגזל שדה מחבירו כו' ומשני לא תרוצי קא מתרצת ליה תריץ נמי בבעל חוב וכדמתרצא התם מיתנייא הכא:

ובא בעל חוב וטרפה - כשהיא מושבחת בזיבול וחרישה וזריעה:

כשהוא גובה - הלוקח מן המוכר:

בעל חוב שבח מנא ליה - והלא זה השבח הלוקח שלקח שדה זו אחר הלואת המלוה השביחו ודאקני קרינא ביה בשעת הלואה:

ואת"ל כו' - בעיא באפי נפשה היא:

הא לא קנה - וליכא למיבעי אי בתרא קני אי קמא קני כדלקמן שהרי לא קנה לא זה ולא זה:

ואם תמצא לומר דאיקני קנה ומכר משתעבד - לוה וכתב למלוה שעבדתי לך כל נכסיי דקנאי ודאיקני וחזר ולוה מאחר וכתב לו כמו שכתב לו לראשון ואח"כ קנה נכסים ומכרן או שמת והורישם ליורשים ובאו שני הנושים לטרוף אותן הנכסים הדין עם מי לקמא משתעבד שהרי כתוב בשטר מוקדם או לבתרא משתעבד דלא אלים דאיקני לתפוס עד שיבואו הנכסים בעולם וכי קנה הני נכסים אחרי כן הא הדר ביה מקמא ויקנה בתרא:

יחלוקו - כל אחד לפי מעותיו דבבת אחת נשתעבדו להם שהרי אחר ב' ההלואות קנאה ובאותה העת שקנאה מיד נשתעבדו לשניהן שאין קדימה לאחד מהן:

מהדורא בתרא - כשחזר לימודו פעם שניה נמצא בתשובת רב האי ובפר"ח רב אשי חיה ששים שנה ובכל שנה מחזר לימודו בשני חדשי הכלה ניסן ותשרי ולכשהגיעו שלשים שנה סיים כל לימודו וכן עשה בשלשים שנים אחרונים ומהדורא קמא היינו שלשים שנים ראשונים ומהדורא בתרא הן שלשים שנים אחרונים:

ואם איתא חצי שבח מיבעי ליה - שכיון שמכר הלוה שדהו וכתב לו אחריות עליו ואחרי כן השביחן הלוקח נמצא המלוה והלוקח שניהן נושין בלוה ונמצא השבח קנוי ללוה אחר שעבוד שניהן למלוה בחובו וללוקח בכסף מקנתו לפיכך חולקין השבח כדין לוה ולוה וחזר וקנה הלכך אין למלוה בכל מקום אלא חצי השבח:

ומשני מאי גובה נמי חצי שבח - ושינויא דסמכא הוא מהא שמעינן דהא דאמר שמואל בשנים אוחזין (ב"מ דף יד:) בעל חוב גובה את השבח לא סבירא לן כוותיה אלא גובה חצי שבח וכן הלכה ואי קשיא דהכא בעי שמואל דאיקני מהו והתם קאמר בעל חוב גובה את השבח דהיינו דאיקני איכא למימר דאליבא דר' מאיר קאמר אי נמי מיבעי לן לרבנן מאי ואיהו פשיט מנפשיה דאיקני קנה וסברא דנפשיה קאמר:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קנח א (עריכה)

מתני' נפל הבית עליו ועל אשתו - ואין לה בנים ממנו:

יורשי הבעל - אביו או אחיו או בניו מאשה אחרת:

אשה מתה ראשונה - ואין ליורשי אשה כלום בכל נכסיה שהרי הבעל מת אחרון וירש את אשתו קודם מותו:

יורשי האשה - קרוביה ממשפחת אביה (ואחרי כן מתה היא וירשנו בכל נכסיה):

נכסי צאן ברזל - והיא נדוניא דהנעלת ליה ונכתבה בכתובה ומנה ומאתים ותוספת ונכסי מלוג שלה:

ב"ש אומרים יחלוקו - שהרי ממון מוטל בספק הוא וי"מ ביבמות בהחולץ (ד' לח:) דאכתובה לא פליגי ב"ש אלא אשארא:

וב"ה אומרים נכסים בחזקתן - בגמ' מפרש בחזקת מי הלכך לאו לקמיה קאי אלא ה"ג וכתובה בחזקת יורשי הבעל והני נכסים דקאמרי ב"ה הן נכסי צאן ברזל שהכניסה מבית אביה ושמאן בכתובתה ואחריותם עליו אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו:

וכתובה בחזקת יורשי הבעל - מנה ומאתים ותוספת שממון הבעל ראוי לינתן א) לה הלכך מספק לא תוציאנו מחזקת הבעל ומחזקת יורשים:

נכסים הנכנסים ויוצאים עמה - הן נכסי מלוג שנפלו מבית האב ואין אחריותן עליו:

בחזקת יורשי האב - שמאביה באו לה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קנח ב (עריכה)

גמ' בחזקת מי - הנכסים דקאמרי בית הלל נכסים בחזקתן בחזקת מי קאמרי בית הלל:

בחזקת יורשי האשה - הוא דקאמרי לה דהיא הנעלת ליה מבית אבוה:

בחזקת יורשי הבעל - שאם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו ויכול היה למוכרן הלכך לא דמי לנכסי מלוג:

יחלוקו - כדמפרש לקמן הואיל והללו באין לירש הכל והללו באין לירש הכל יחלוקו שהרי לשניהם יש טענת חזקה כדפרישית היא הנעלת ליה מבית אבוה והוא מתוך שקיבל אחריות עליו קנאן והרי הן כממונו והאי דאמרי בית הלל נכסים בחזקתן היינו בחזקת שניהן ויחלוקו:

מתני' נפל הבית עליו ועל אמו - כגון שנפל הבית על רחל אשת יעקב באלמנותה ועל יוסף בנה מיעקב ולא היה לה עוד בן מיעקב ולא מאיש אחר שעכשיו טענותיהן שוות שיורשי האם כגון אחיה מאביה אומרים הבן מת ראשון והיא מתה אחרונה וירשנו כל נכסיה ויורשי הבן כגון ראובן בן יעקב מלאה טוען כל הנכסים ואומר רחל מתה תחלה וירש יוסף את כל נכסיה ואח"כ מת הוא וירשנו כל הנכסים:

אלו ואלו מודים שיחלוקו - דשניהם באין מכח טענת ירושת נכסים שהוחזקה בהן האשה לבדה בחייה באלמנותה בלא בעל ולא דמי לנפל הבית עליו ועל אביו דלעיל דהתם זה בא מכח ירושה וזה בא בטענת שטר חוב וגם נפל הבית עליו ועל אשתו יש שם נכסים שמוחזק בהן בעלה ויש שם נכסים שמוחזקת האשה בחזקת אביה אבל הכא כל הנכסים הוחזקה בהן וקנאתן לאחר מות בעלה ואבד כח בעלה וזכותו מהן וכיון ששניהן באין בחזקת ירושה ותובע כל אחד כל הנכסים הוו ספק וספק וחולקין הלכך לא מיתוקמא אלא כגון שלא נשאר לרחל שום זרע אבל אם יש לה עוד בן כגון שיש לה שני בנים לרחל יוסף מיעקב ובנימין בנה מאיש אחר שהוא אחי יוסף מאמו וראובן בן יעקב מלאה אומר רחל מתה תחלה וירש יוסף חצי נכסיה ואתה החצי ואחר כך מת יוסף וירשתי חלקו ובנימין אומר לא כי אלא יוסף מת תחלה ואחר כך מתה אמי וירשתי כל נכסי' על זאת נשאלתי מרבותי שבלותי"ר ותשובותיי להם בסוף הפרק צרופות ובחונות ואומר אני שאין לראובן כאן כלום משום דהוי בנימין יורש ודאי במקצת וראובן ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי שכל מקום ששנים באים מכח ירושה ויודעין לטעון מכח מי הן באין לירש וכל אחד תובע כל הנכסים יחלוקו דהוי ספק וספק וחולקין כגון במתני' שנפל הבית עליו ועל אמו ואין לרחל עוד בן אחר אלא זה המת בלבד וכל היכא שהאחד תובע את הכל והאחד תובע החצי הנה זה שתובע הכל קרוי ודאי הואיל והוי ודאי במקצת ואידך ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי והנני מביא ראיה מן השמועות הפסוקות בפרק החולץ (יבמות דף לה:) דתנן ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון יוציא והולד כשר וחייבין עליו אשם תלוי ואמרינן בגמרא (שם דף לח.) ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא שהוא אביו של יבם ספק אמר אנא בר מיתנא אנא ופלגא דידי ויבם אמר ליה את ברא דידי את ולית לך ולא מידי הוי יבם ודאי וספק הוי ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי מינה שמעינן דכ"מ שהאחד יורש במקצת והשני ספק אם יש לו חלק בנכסים או לא דודאי יורש את הכל הלכך מתני' דנפל הבית עליו ועל אמו דאמרי' יחלוקו לא מתוקמא אלא כגון שאין לאם בן אחר אלא זה המת שעכשיו טענותיהן שוות שיורשי האם תובעין כל הנכסים ויורשי הבן תובעין כל הנכסים הוו להו ספק וספק וחולקין דומיא דסבא ויבם בנכסי ספק או סבא וספק בנכסי יבם שחולקין כדאמרינן בהחולץ אבל אם יש לה בן שני קיים יזכה בכל הנכסים דהוי איהו ודאי במקצת ויורשי הבן ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי:

אמר ר"ע מודה אני בזו כו' - משום דנקט תנא קמא לישנא דמודים אמר איהו נמי מודה אני כלומר ואני מודה וחולק עליך דלדברי ב"ה נמי אמרינן הכא נכסים בחזקתם ובגמרא מפרש בחזקת מי וטעמא נמי מפרש:

אמר ליה בן עזאי על חלוקין [וכו'] - דבית שמאי [ובית] הלל דלעיל אנו מצטערין על שלא הושוו לדעת אחת ואתה באתה לחלוק ולומר חולקין היו בית שמאי ובית הלל במה שחביריך אומרים שהן שוין:

גמ' בחזקת מי - אדר' עקיבא קאי:

בחזקת יורשי האם - כדמפרש לקמיה הואיל והוחזקה נחלה לאותו השבט שכל ימי חיי האשה לאחר שמת בעלה היה כל ממונה בחזקתה והרי היא משבט אביה ואפילו כתובתה ותוספתה שגבתה מבעלה משבאו לידה הרי הן בחזקת שבט אביה שהיא מתייחסת אחר שבט אביה:

בחזקת יורשי הבן - דמשמת בעלה היה בן ראוי ליורשה קודם לכל קרוביה מצד האב: קם רבה בשיטתיה דרבי זירא לא גרסינן ליה ובפר"ח נמי לא גרס ליה:

אמר ר' זירא שמע מינה אוירא דארץ ישראל מחכים - שמשעליתי לא"י נתתי את לבי לצאת משיטתי הראשונה ולעמוד על אמיתת דברים:

מאי טעמא - הדר ביה ר' זירא:

באותו השבט - של אם: יש גורסין כאן בעו מיניה מרב ששת בן מהו שיירש כו' ולקמיה מפרשינן לה:

עדא אמרה - זאת אומרת עדא כמו הדא:

תלמיד חבר - פשיטא לן דמתחלה היה תלמידו והדא אמרה דלבסוף היה חבירו דקאמר ליה שבאת ולא קאמר שבא רבינו:

שלחו מתם בן שלוה כו' - משבשתא היא ולקמן מתרץ לה ומשום דבמסקנא דייק לה ממתניתין דנפל הבית עליו ועל אביו נקט ליה הכא ונראית גירסת רבינו חננאל דגרס לה מקמי נפל הבית עליו ועל אשתו דהא על משנת נפל עליו ועל אביו הוקבעה בגמרא דמינה מייתי לה ראיה להך מילתא:

ומתמה גמרא לוה מאי מפיק - וכי בשביל שלוה ממון בחיי אביו יוציא מיד הלקוחות מה שמכר להן אביו או הוא:

אלא אי איתמר הכי איתמר בן שמכר בנכסי אביו כו' - כגון ראובן שמכר חלקו הראוי לירש בנכסי יעקב אביו ומת ראובן בחיי יעקב אביו ואח"כ מת יעקב בא חנוך בן ראובן ומוציא הנכסים שמכר ראובן אביו מנכסי יעקב מיד הלקוחות מפני שהן ראוי ולא באו ליד ראובן מעולם שיזכו בהן לקוחות מכחו וכשם שהראוי אינו משתעבד כך אינו נמכר כדתנן בבכורות בפרק יש בכור לנחלה (דף נב:) ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותם ולא היבם כולם אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק וכן הלכה ולא חיישינן להאי דדחי במסקנא ומוקי למתני' ביורשי אחוזה דההיא קשיא וההיא פירוקא אינו אלא להקשות על מה שאמר וזו היא שקשה בדיני ממונות והתלמוד מפרק דלא תסייעיה ממתניתין ולעולם קשה בדיני ממונות ומכל מקום אע"פ שקשה בדיני ממונות כן הלכה כדשלחו מתם קשה היא וכן הלכה כמותה אפס דין קשה הוא בלא טעם כדמפרש ואזיל:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קנט א (עריכה)

ולימרו ליה - לקוחות אבוך זבין ואת מפקת שאתה יורש ממנו והלא אין אדם יורש מה שמכר אביו:

דלמא - דאמר להו חנוך בן ראובן מכח יעקב דהוא אבוה דאבא קא אתינא דבני בנים הרי הן כבנים וכי היכי דראובן אבי היה יכול לירש את יעקב אביו אילו [היה] חי אחרי מות אביו כך אני יורש את יעקב מגזירת הכתוב ולא מכח ראובן אבי אני יורש ואין בנכסים הללו שום זכות לראובן ומכירתו לאו כלום היא:

תדע - דחנוך בן ראובן יורש את יעקב זקנו שלא מכח ראובן דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך לראובן קאמר תחת אבותיך דהיינו יעקב יהיו בניך דהיינו חנוך מדלא כתיב תחתיך יהיו בניך:

אלא אי קשיא הא קשיא - אי איכא למימר דשלחו מתם זו היא שקשה בדיני ממונות לאו כי האי גוונא שלחו כדלעיל דהא לאו קשה הוא אלא הכי שלחו מתם בכור שמכר חלק בכורתו בחיי אביו ומת הבכור כגון ראובן שמכר חלק בכורתו הראוי להגיעו בנכסי אביו ומת ראובן ואחר כך מת יעקב בא חנוך ומוציא מיד הלקוחות חלק בכורת ראובן אביו ונוטלה לעצמו כאילו לא מכרה ראובן שחנוך יורש חלק בכורת אביו בנכסי זקנו אביו ואע"פ שמת הבכור בחיי אביו כדתנן לעיל (דף קטז:) בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים חלק שהיה ראוי לאביהן שהיה מיוצאי מצרים ושהיה בכור ונוטל שני חלקים:

חלק בכורה מאי עבידתיה - והלא אינך בכור:

ומאי קושיא - בדיני ממונות:

דלמא מצי אמר - חנוך מכח יעקב אבי אבא קאתינא כדכתיב תחת אבותיך יהיו בניך ויעקב אני יורש כאילו אני ראובן דבמקום ראובן אבי אני עומד כאילו אני בכור מגזירת הכתוב וכדתנן בנות צלפחד כו':

אלא אי קשיא בדיני ממונות הא קשיא - והכי שלחו ליה מתם:

היה יודע לו בעדות - ראובן לשמעון עד שלא נעשה ראובן גזלן והיה שמו חתום בשטר הלואתו של שמעון:

ואחר כך נעשה גזלן - ונפסל לעדות כדכתיב (שמות כג) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ואע"פ שנאמן אדם לומר זה כתב ידי כדתנן בכתובות (דף כ:) מעתה אינו מעיד על כתב ידו שהרי כל דבריו אנו מחזיקין שקר משנעשה גזלן ושמא עד אחד פסול זייפו או עצמו כתבו וחתם בו היום שקר:

אבל אחרים מעידין - כדמפרש במסקנא והשתא לפום מאי דקס"ד הכי קשה בדיני ממונות דאיהו לא מהימן אחריני מהימני בתמיה והלא שמא הוא עצמו חתם בו היום שקר שהרי גזלן הוא וכשמכירין חתימתו מה אנו מרויחין בכך והלא שמא פסול הוא:

כגון שהוחזק - בהנפק בבית דין בטרם היותו גזלן דהשתא ליכא למימר הכי אלא אלו מעידין שחתמו בהנפק זה וקיימו השטר מקמי דהוי האי גברא גזלן וההיא שעתא היה הוא עצמו נאמן לומר זה כתב ידי והשתא ליכא למיפרך איהו לא מהימן אחריני מהימני דהא הני אחריני אכתב ידן הן מעידין ולא אכתב ידו ושטרא מקיימא וקאי ממילא:

אע"פ שלא הוחזק כו' - דגזירת הכתוב היא דחתנו אינו נאמן ולא משום דמחזיקין ליה כמזייף וכותב הלכך אחריני מהימני דליכא למימר משנעשה חתנו זייף וכתב:

לעולם כדאמרן מעיקרא - בן שמכר בנכסי אביו כו':

בברכה הוא דכתיב - שהצדיקים יש להם בנים ובני בנים ליורשם כדכתיב בסיפיה תשיתמו לשרים בכל הארץ:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בבא בתרא קנט ב (עריכה)

אבל לענין דינא לא - בתמיה מי לא אשכחן במתני' דין זה ואמאי אמרינן וזו היא שקשה דמשמע שאין מוצאין ראיה לדבריהם ומתוך כך מקשין על סברת שמועתם: ה"ג מאי לאו יורשי האב בני מורישו אחי [וכו'] לא יורשי האב אחי מורישיו אחי דאבוה. ופירושו מאי לאו יורשי האב היינו בני דההוא בן שנפל הבית עליו ועל אביו כגון שנפל הבית על ראובן ועל יעקב אביו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב יורשי האב כגון חנוך בן ראובן אומר ראובן מת ראשון ואחר כך מת האב דהיינו יעקב ומכח יעקב אני בא לירש ולא מכחו של ראובן אלמא לענין דינא אמרינן מכח אבוה דאב:

ומשני לא יורשי האב אחיו - של ראובן שאומר ראובן מת ראשון ואחריו מת יעקב אביו וירשנו כל נכסיו של אבינו ואין לראובן אחינו חלק בהן שהרי הוא מת תחלה ובן אין לו דהכא ודאי לאו מכח ראובן באין לירש שהרי גם הם ראויין לירש את יעקב כמוהו ומורישיו אחי דאבוה אחי יעקב עשו דוד ראובן וכשנפל הבית עליו ועל מורישיו דהיינו עשו אחי יעקב אביו יורשי מורישיו כגון אחי עשו אומרים ראובן מת תחלה ועשו מת אחרון ואנו יורשין כל נכסיו כי לא יירש ראובן בן יעקב בנכסי עשו דודו תחת יעקב (אבינו) שמת כבר שהרי ראובן מת תחלה ואחר כך מת עשו ובעל חוב אומר עשו מת תחלה וראובן מת אחרון והרי יירש ראובן נכסי יעקב אביו שמת בנכסי עשו עמכם ונטל חלקו דהשתא ליכא הכא תחת אבותיך יהיו בניך דלענין דינא לא אשכחן במתני' שום ראיה למילתא דשלחו מתם והלכך קשה הוא בדיני ממונות ומיהו הכי הלכתא כדשלחו מתם דהכי סבירא להו אלא דלא אשכחן ראיה מפורשת וכן כל הני דאמרן לעיל הכי הלכתא:

בעו מיניה מרב ששת - יוסף בן רחל שמת בחיי אמו ואחר כך מתה רחל אמו מהו שיירש את אמו כשהוא בקבר כאילו הוא חי להנחיל לאחיו שלו מן אביו כגון לראובן בן יעקב מלאה שהוא אחיו מאביו:

במדינה - בארץ מולדתו:

הי ניהו יורשי האב כו' - והלא אם אין לו בנים לא לאב ולא לבן קרובי האב יורשין את שניהם או אם יש בנים לאותו בן הרי הן יורשין את האב ואת הבן:

ומת בן בתו במדינה - ויורשי הבן הם קרובי אביו שהוא בעל אמו:

ואם איתא - דבן יורש את אמו בקבר:

נהי נמי דבן מיית ברישא - אמאי יחלוקו יורשי האב ויורשי הבן לירתו יורשי הבן את הכל שהרי יירש את אבי אמו תחת אמו אף על פי שהוא בקבר ולירתינהו לאחיו מן האב שהן יורשי הבן ואמאי יחלוקו עמהן יורשי האב:

לירתיה לאמיה בקבר - דכמי שמת אחרון דמי:

אמר אביי נאמר סיבה בבעל כו' - המקראות מפורשין ביש נוחלין (לעיל דף קיד:):

אין הבעל יורש את אשתו - כשהיא מתה בקבר:

אין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר כו' - האי בקבר לא דמי לההוא קבר דבעל:

ההוא דאמר ליה לחבריה כו' - הכל פירשנו בחזקת הבתים בראשו ואגב גררא דמיירי מתניתין בנכסים בחזקתן נקט ליה הכא: