כתובות כ ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואי צורבא מרבנן הוא אפילו עצמו כי הא דרב אשי הוה ידיע ליה בסהדותא לרב כהנא אמר ליה מי דכיר מר האי סהדותא אמר ליה לא ולאו הכי והכי הוה א"ל לא ידענא לסוף אידכר רב אשי אסהיד ליה חזייה לרב כהנא דהוה מחסם א"ל מי סברת עלך קא סמיכנא אנא הוא דרמאי אנפשאי ואדכרי תנן התם התלוליות הקרובות בין לעיר ובין לדרך אחד חדשות ואחד ישנות טמאות הרחוקות חדשות טהורות ישנות טמאות איזוהי קרובה חמשים אמה ואיזו היא ישנה ששים שנה דברי ר"מ רבי יהודה אומר קרובה שאין קרובה הימנה ישנה שאין אדם זוכרה מאי עיר ומאי דרך אילימא עיר עיר ממש דרך דרך ממש מספיקא מי מחזקינן טומאה והאמר ריש לקיש עילה מצאו וטהרו ארץ ישראל א"ר זירא עיר עיר הסמוכה לבית הקברות ודרך דרך בית הקברות בשלמא דרך בית הקברות דזמנין דמתרמי בין השמשות ומקרו קברו בתל אלא עיר הסמוכה לבית הקברות כולהי לבית הקברות אזלי אמר רבי חנינא מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהם עד חמשים אמה אזלא איהי לחודה טפי דברא איניש בהדה ולבית הקברות אזלא הלכך טומאה בארץ ישראל לא מחזקינן אמר רב חסדא ש"מ מרבי מאיר האי סהדותא עד שיתין שנין מידכר טפי לא מידכר ולא היא התם הוא דלא רמיא עליה אבל הכא כיון דרמי עליה אפילו טובא נמי:
מתני' זה אומר כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי וזה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי הרי אלו נאמנין זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריכין לצרף עמהם אחר דברי רבי וחכמים אומרים אינם צריכין לצרף עמהן אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי:
גמ' כשתימצי לומר לדברי רבי
רש"י
[עריכה]
ואי צורבא מרבנן הוא - העד:
אפי' לעצמו - של בעל דין דצורבא דרבנן אי לאו דכי רמי אנפשיה מדכר שפיר לא הוה סמיך אספיקא למיקם ואסהודי:
מחסם - מגמגם תמה על רב אשי שהעיד בדבר:
התלוליות - תילי קרקע ודרך בני אדם לקבור בתל משום דאין בני אדם מטין מן הדרך לעבור עליו ועיר ודרך לקמן מפרש להו:
אחד חדשות - שאין זמן רחוק שלא היה כאן תל דאיכא למימר כיון דחדשה היא אם איתא שנקבר שם מת מדכר דכיר ליה אפ"ה טמאות מספק דכיון דסמוכה לעיר איכא למימר אשה יחידה הלכה וקברה שם נפל שלה:
הרחוקות - דאין אשה יחידה הולכת שם:
חדשות טהורות - דאם איתא דנקבר ביה הוו ידעי ליה:
ישנות טמאות - שכבר נשתכח הדבר מן היודעים:
ואיזו היא קרובה - לעיר שאנו אומרים עליה שאף החדשה טמאה חמשים אמה:
ואיזו היא ישנה - שאנו אומרים עליה שאפי' היא רחוקה טמאה ששים שנה:
שאין קרובה הימנה - אבל אם יש קרובה הימנה אפי' היא בתוך חמשים אמה הויא כרחוקה וחדשה טהורה דאם איתא דהלכה אשה יחידה לקבור לא שבקה קרובה הימנה ואזלא לגבי דהך:
שאין אדם זוכרה - שאין אדם אומר זכור אני שלא היה כאן תל ובימי נעשה תל זה כאן:
עילה מצאו - עלילה בעלמא מצאו חכמים והחזיקו בה לתלות עליה ולטהר את ארץ ישראל במסכת נזיר בפרק בתרא אלמא מספיקא לא מחזקינן טומאה בקרקעה של ארץ ישראל:
וטיהרו את א"י - גרסי' ולא גרסינן כל:
דמתרמי בין השמשות - של ערב השבת ואין שהות לילך עד בית הקברות:
ומוכי שחין - שאבריהן נופלין או שחותכין אותן ואבר מן החי מטמא כאבר מן המת כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכט:):
ש"מ - מדקתני לעיל איזו היא ישנה ששים שנה וטעמא משום דלא דכירי לה הוא האי סהדות' כו':
אבל הכא - שעשאוהו עד בדבר אפילו טובא נמי סמכינן אסהדותיה אי מסהיד:
מתני' הרי אלו נאמנין - דאיכא תרי סהדי דמסהדי אכל כתב וכתב:
צריכים לצרף עמהן אחר - שיכיר כתב ידי שניהם דתרי סהדי בעינן אכל כתב וכתב וטעמא מפרש בגמרא:
גמ' כשתימצי לומר לדברי רבי - כשתעמוד לסוף דבריו קסבר
תוספות
[עריכה]שטרו בב"ד ויש לומר דע"א בשטר לא חשיב שטר אלא אותו שיש בו שני עדים דומיא דספר מקנה והא דאמר בגט פשוט (ב"ב דף קסה.) עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפין דמשמע הא שנים בשטר אפילו בשתי אגרות מצטרפין התם מיירי כגון שהאחד בשטר והאחד בעל פה לא שאומר שראה הוא המלוה אלא שראה מסירת השטר מלוה למלוה דהוי כשנים החתומים בשטר לר"א דאמר עדי מסירה כרתי ועוד דבירושלמי מפרש עד א' בשטר היינו ששנים חתומים בשטר וקיימו כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני ומ"מ נהי דעד אחד לא חשיב שטר לענין שאם יבואו עדים ויאמרו כך ראינו בשטר דחשבינן להו כעד מפי עד עדות מיהא הוי ויכול לשלוח כתב ידו לב"ד ולא חשיב מפיהם ולא מפי כתבם כיון שהוא זוכר העדות ורש"י פי' בפירוש החומש. מפיהם ולא מפי כתבם שלא ישלח בכתב עדותו לב"ד א"נ אומר ר"י דע"א מועיל בשטר אם יש שני שטרות בכל אחד חתום עד א' חשוב כשטר שלם וכ"ת א"כ בשמעתין יביא כתבו לב"ד אפילו אינו זכור כלל ויש לומר דלא חשיב שטר אלא כשעשוי מדעת שניהם מדעת הלוה שהוא חייב אז חשיב שטר אבל הכא שכותב עדותו שלא מדעת הלוה לא חשיב שטרא והקשה ה"ר שמואל מוורדו"ן דאמר בחזקת הבתים (ב"ב דף מ. ושם) מחאה בפני שנים וא"צ לומר כתובו ומה מועיל כתובו כיון דאין עשוי מדעת המחזיק ולפי מה שפירשנו דעדות מיהא הוי כל זמן שזוכר אתי שפיר מיהו בלאו הכי מתרץ ר"י דגבי מחאה הקילו שאינה אלא מדרבנן דהכי נמי הקילו לומר דמחאה שלא בפניו הויא מחאה אע"פ שלפעמים לא ישמע וסמכו על זה דחברך חברא אית ליה וכן במודעא בפני שנים הקילו לכתוב להציל אנוס מאונסו ועוד אומר ר"י דלא בעינן דעת שניהם והכא היה יכול להביא שטרו אם היה כתוב כתיקון שטרות אבל הכא מיירי שאינו כתוב כסדר השטר אלא זכרון דברים בעלמא ומתוך הירושלמי נראה לפ' בענין אחר סוגיא זו דקאמר התם רב הונא כרבי ור' יוחנן כרבנן פירוש כשהעדים באים לקיים חתימתן אם זוכרין המלוה בלא שטר אפי' לרבי א"צ לצרף עמהן אחר מן השוק דעל מנה שבשטר הן מעידין וכשאין זוכרים המלוה אפילו ע"י השטר אפי' רבנן מודו דצריכין לצרף עמהן דעל כרחין אין מעידין אלא על כתב ידן וכי פליגי היינו כשזוכרין המלוה ע"י השטר דלרבנן חשיב זכירה ועל מנה הן מעידין ולרבי לא חשיב זכירה ולשון כותב אדם לא משמע הכי:
אחד חדשות ואחד ישנות. תימה דהכא מזכיר שאינו פשוט קודם וכן בהחולץ (יבמות דף מא.) לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהו להן ג' חדשים אחד בתולות ואחד בעולות מזכיר אירוסין קודם נישואין ובתולות קודם בעולות דהיינו שאינו פשוט קודם ובר"ה (דף כט:) תנן אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד התם נקט דבר פשוט ברישא וכן בב"ק (דף נ:) אחד החופר בור שיח ומערה ובמס' סוטה (דף מג.) אחד הבונה ואחד הלוקח כו' גבי מערכי מלחמה ורש"י נמי גריס בפ"ק דסוכה (דף כ. ושם) גבי מחצלת גדולה שעשאה לשכיבה טמאה ואין מסככין בה רבי אליעזר אומר אחת קטנה ואחת גדולה ופריך א' גדולה וא' קטנה מבעי ליה והיה כתוב בספרים להפך ורש"י מהפך הגירסא משום דדרך התנאים להזכיר הפשוט קודם ואומר ר"י דהיכא דקאי אפלוגתא או אקרא מזכיר הפשוט קודם כי ההיא דפליג ר' אליעזר את"ק בסוכה והוה ליה למימר אחת גדולה שאתה מודה לי כך תודה בקטנה וכן אחד יבנה פליג אדר' אליעזר דאמר לא התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין אלא ביבנה בלבד ובב"ק (דף נ:) ובסוטה (דף מג.) קאי אקרא אבל הכא ובהחולץ לא קאי אמידי אין להקפיד איזה נשנה תחלה: [וע' תוס' שבת כ:
ד"ה אחד מבושל פסחים פה. קח:
סוכה כ. זבחים צב: ד"ה אי הכי ומנחות סג:
ד"ה אחד שבת ועי' תוס' קדושין יג. ד"ה כשם]:
טמאות. פירש בקונטרס דבקרובות אפילו חדשות טמאות משום דאזלא איהי לחודה ואין ידוע אם קברה שם אבל רחוקה דדברא איניש בהדה ואלמלי קברה איניש דאזיל בהדה היה מגלה ולפיכך ישנות טמאות דאע"פ דדברא איניש בהדה נשתכח הדבר וקשה [לר"י] דאם כן אמאי צ"ל בסמוך דדברא איניש בהדה ולבית הקברות אזלא לא הוה ליה למימר אלא דברא איניש בהדה ותו לא ולכך טפי חדשות טהורות דאם איתא דקברה שם היה הדבר ידוע ועוד אי לבית הקברות אזלא ישנות אמאי טמאות ונראה לר"י כר"ח דפירש דישנות טמאות אפילו רחוקות דחיישינן שמא קרובות היו שהיה העיר אצלה וחרב ולפי זה לא נאמר משום דדברא איניש בהדה היה ידוע יותר ולהכי איצטריך לומר ולבית הקברות אזלא:
עילה מצאו. פירש רבינו חננאל צלע ותלו הטומאה באותה צלע והשאר טהרו.
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ב (עריכה)
לט א מיי' פ"ח מהל' עדות הלכה ג', סמ"ג עשין קט, טור ושו"ע חו"מ סי' כ"ח סעיף י"ד:
מ ב ג ד ה מיי' פ"ח מהל' טומאת מת הלכה ג':
מא ו טור ושו"ע חו"מ סי' כ"ח סעיף ג':
מב ז ח טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ו סעיף י':
ראשונים נוספים
התם הוא דלא רמיא עילויה אבל הכא דרמיא עלויה אפילו טובא: ומינה שמעינן דדוקא עדות שנמסרה לו דרמיא עילויה, אבל עדות שלא נמסרה לו דלא רמיא עילויה לא, ואף על גב דמסהיד בטפי משתין שנין לא מהימן.
אי צורבא מרבנן הוא: פי' רש"י שהעד צורבא מרבנן ואחרים פירשו שהבעל דבר צורבא מרבנן הוא ופשוט הוא הנכון יותר דאע"ג שהבעל דבר צורבא מרבנן לא מהני גבי העד שצריך שיזכור כשיזכרהו אבל לפירוש רבינו ז"ל אתי שפיר כיון דהוא צורבא מרבנן לא סמיך אבעל דבר אי לאו דמדכר שפיר וכדאמר רב אשי לרב כהנא מי סברת דעלך קא סמכינא אנא הוא דרמאי אנפשאי ואדכר:
תנן התם התלוליות הקרובות וכו' לימא ערעור ממש: פירוש אע"ג שאינו מחזקת בית הקברות ודרך דרך ממש שלא הוחזק כדרך בית הקברות מספק מי מחזקי' טומאה והאמר ר"ל עילה מצאו וטהרו את ארץ ישראל פירש רש"י ז"ל עילה מלשון עלילה שמצאו טומאה בקרקע והחזיקו לתלות עליה ולטהר את א"י אלמא מספק לא מחזקינן טומאה וטהרו את א"י גרסינן ולא גרסינן כל ויש גורסין צלעא כלומר צלע ופירש בעל הארוך צלע מצאו וטהרו ואמר בטומאה שהיו מחזיקין בו הצלע היתה וטהרו כל א"י והטעם לב' גרסאות שוה כי במקום אחד של א"י שהיה מוחזק בטהרה היה מקום אחר שהוחזק שם קבר ולא היה זורעת אותה וכשמצאו טומאה בקרקע אחר משום שהחזיקו הטומא' שם וטהרו שאר מקומות דלית לן לאחזוקי טומאה בשום מקום אא"כ נודעה או הוחזקו שם וכי הוחזקה תלינן בה בכל מה דאפשר כדי לטהר את שאר מקומות מאידך בית הקברות פירוש דרך הולך מעיר לעיר שיש בה בית הקברות והתל זה נמצא קרוב לדרך הזה ורחוק מן העיר גרסי' ז"ל לפיכך עד חמשים אזלא לחודיה טפי דברי' אינש בהדה ולא גריס לבית הקברות אזלה כי הוא ז"ל פירש חדשות רחוקות טהורות כיון דרחוקות כולהו יותר מחמשים אמה דברה אינש בהדה ויש לה קול וישנות אע"פ שהן רחוקות טמאות שמא נשתכח הכל:
ולהאי: פירוש קצת קשה הרחוקות מן הדרך כשהן ישנות למה אין טמאות דגבי דרך לא הטמן ליה אלא משום דזימנין מתרמין ליה בין השמשות וקברי התם והא ליכא למימר ברחוקות מה לי ישנות ומה לי חדשות ותו לא אתי שפיר להאי פרושי למאי דתני בתוספתא עלה כי קתני ישנות מטמאות שאני אומר עיר או דרך היה שם ושכחו. ועוד היכי דייק מיניה רב חסדא דהאי סהדותא עד ס' שנין בלחוד מה ענין שכחת דבר לשכח' הקול כי הקול ודאי אינו נמשך ונפסק ונשכח בשנים מועטות טפי כדגריס רבי חננאל ז"ל וכן היה ברוב הספרים טפי לא מדברי אינש בהדה ולבית הקברות אזלה ופי' רש"י ז"ל בעד אמה אזלה לחוד טפי דברה בהדה ואזלה לבית הקברות וישנות בין לדרך ובין לעיר טמאות אע"פ שהן רחוקות וחיישינן שמא התלוליות קרובות היו ונתרחקו והא דלא חשיב אחזוקי טומאה דהוי מלתא דשכיחא שישוב העיר מתמעט או מתרבה והדרך ג"כ מתקלקל וזהו שאמרו בתוספתא שאני אומר דרך או עיר היה שם ושכחו השתא דייק רב חסדא דכי היכי דאמרינן הכא דמששים שנה אולי היה שם דרך ושכחו מה שראו בעיניהם הכא נמי לענין סהדותא לא מדכר אפשר טפי מששים שנה ומהדרינן דשאני עדות דר"ח דרמי עלה ודייק בם טפי מכל מקום לענין עדות חזקה קיימא לן כרב חסדא דהא לא רמיא מלתא עלה:
מתני' זה אומר כתב ידי הוא זה וכו': גרסינן בירושלמי הם אמרו כתב ידינו הוא ואחרים אומרים אין כתב ידם הוה תרי ותרי פירוש דאע"ג לרבנן אין אחד מהעדים מעיד אלא על כתב ידו בלבד ואלו השנים אחרים (מחרים) מעידים על כל א' וא' לא חשיבי תרי לגבי א' דכיון שהעדים על מנה שבשטר הם מעידים הא חשיב כאידך דבר אבל הם אומרים אינו כתב (ידם) ידינו ואחרים אומרים כתב ידם (ידינו) הוא. תני רבי חייא לא מעלין עידי השטר ולא מורידין פירוש העדים שאומרים אינו כתב ידינו מיירי שאין אחד מעיד מהם אלא על שלו ואידך דמכחישי' ליה מעידים על כל אחד ואחד מהם והוי ליה תרי לגבי חד אמר רבי מתניתן אמרה כן אם יש עדים שהוא כתב ידם אין נאמנים פי' וטעמא משום דליכא למימר דפה שאסר הוא הפה שהתיר דאפי' אמרי אי כתב ידינו לא מהני להו כיון שיש עדים שהוא כתב ידם כן נראה לי פירוש הירושלמי הזה:
א"ר אבהו אין מזימין את העדים אלא בפניהם ומכחישין את העדים שלא בפניהם והזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי פירוש בהזמה דמענש בכאשר זמם בעי' בפניהם אבל בהכחשה דלא מיענש לא בעי' בפניהם פי' המורה נהי דהזמה לא הוי לעונשן לא נפשות ולא ממון הכחשה הוי לבטל עדותן:
אמר מר או שכת"י יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד אין נאמנים קרא עליו ערעור אין לא קרא עליו ערעור והוחזק בב"ד לא מסייע ליה לרבי אסי דאמר ר"א אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד פי' אין מקיימין את השטר מתוך שטר אחר אלא אם כן קרא ערעור על אותו שטר האחר והוחזק בב"ד ע"י עדיו דאי לא קרא עליו ערעור חיישינן דלמא ההוא גופיה מזויף הוא:
אמרי נהרדעא אין מקיימין את השטר אלא משתי שדות והלקוחות אכלו ג' שנים ע"י שטרות הללו מקיימין שטר שלישי מהם אם דומין החתימות ובשופי פי' כשהן בלא ערעור ולא פליגי נהרדעאי אברייתא דהאי דבעי שתי שטרות של שתי שדות כגון דלא מקיימי מש"ה בעי' שאכלום בעליהם בשופי ג' שנים אבל אם [הם] מקיימין אפי' מחד מקיימין אמר ר"ש בר אשי וביוצא מת"י אחר פי' ששני שטרות הללו שמקיימין השלישי מהן יוצאים מת"י איש אחר אבל מתחת ידו לא פי' של זה המוציא את השלישי מ"ש מתחת ידו דלא דלמא זיופי זייף פי' הסתכל בכתב של אותן שני שטרות וכוון וחתם הוא בעצמו את השלישי דוגמת אותן חתימות מתחת יד אחר נמי דלמא אזיל וחזא ואתא וזייף כולי האי לא מצי מכוין פי' שהמזייף צריך שיהא הכתב לפניו ויראה אות באות והלואי שיוכל לכוין ולצמצם ולעשות כמוהו:
ת"ר כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים פי' אם עשהו עד בדבר וירא לשכחו כותבו על חתיכת קלף ומצניעה ומעיד ע"פ אותו כתב אפילו לאחר כמה שנים א"ר הונא והוא שזוכרה מעצמו פי' בלא ראיית השטר זוכר קצת מעדיותו מאליו ואין זה מדבר משטר שיצא מת"י ומסרו למלוה או ללוקח דהתם אע"ג דלא דכירי לסהדותייהו כלל כיון שמעיד שזה כת"י ומקיים חתימתו או אחרים מעידין על חתימתו השטר קיים ואף על פי שאינו זוכר עדותו ואע"פ שמת חתימתו קיימת שעדים המעידים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ולא מיירי הכא אלא בעודו תחת ידו כגון ספר זכרונות שאדם כותב בו עסקיו שלא ישכחם גם העדות זו שנאמרה לו בפה כתבה שם שלא ישכחנה ומ"ה א"ר הונא והוא שזוכרה מעצמו אבל אם שכחה בטל כתבו ואל יראה ויעיד מתוך כתבו ואהני ליה כתבא שיעיין שם לפרקים ולא (יטרחנה) [ישכחנה] ור"י אמר אף על פי שאינו זוכרה מעצמו פי' אלא לאחר שראה השטר נותן בלבו ויזכיר שלא נשתכחה ממנו כל כך רק כשמזכירים אותו נזכר אבל אם אינו נזכר כלל לא דהכי אמרינן בפרק ד' אחין לינחוהו גבי עדים אם מדכירי ליתי ולסהודי ואי לא זמנין דחזי מכתבא ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם:
(ארב"א) [אמר רבא] שמע מיניה מר' יוחנן הני תרי דידעי בסהדותא ומינשי חד מינייהו מדכיר ליה חברי' ומדכר איבעיא להו מלוה בעצמו מאי פי' אם בעל דין מזכירו עד שנזכר מאי ר"ח אמר אפילו מלוה בעצמו מר בר אשי אמר (אפי') מלוה בעצמו לא והלכתא מלוה בעצמו לא ואי צורבא מרבנן אפילו מלוה בעצמו פי' דאי לאו רמי אנפשי' ומדכיר שפיר לא הוי סמיך אספיקא למיקם לאסהודי כי הא דרב אשי הו"ל סהדותא לרב כהנא א"ל מדכיר מר ההוא סהדותא א"ל לא א"ל ולאו הכי והכי הוה א"ל לא ידענא לסוף אדכיר ר"א ואזיל אסהיד ליה חזי' לרב כהנא דהוה קא מהסם פי' מגמגם פי' לתמוה על ר"א שהעיד בדבר א"ל מי סברת עלך קסמכנא אנא רמאי אנפשאי ואידכרי עיין בפסקי בפרק ד' אחין:
מתני' זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי וזה אומר זה כת"י וזה כת"י של חבירי הרי אלו נאמנים זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כת"י צריכים שיצטרף אחר עמהן דברי רבי וחכ"א אין צריכין לצרף עמהן אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי. רבי סבר תרי סהדי בעי' אכל חתימה וחתימה הלכך אם כל אחד העיד על שלו ועל של חבירו יש שני עדים אכל חתימה וחתימה ואם כל אחד ואחד מעיד על שלו ולא על של חבירו צריכים לצרף עמהן אחר שיכיר שתי החתימות שיבואו על כל חתימה שני עדים. וחכמים סברי כל אחד נאמן על חתימתו שבוודאי כשבאו העדים לקיים חתימת עדים אחרים צריכים להיות שנים על כל חתימה וחתימה אבל כשעדי השטר הן בעצמן מקיימין חתימתן אין צריכין צירוף אלא כל אחד נאמן לומר זה כתב ידי ופריש תלמודא טעמייהו כשתמצא לומר לדברי רבי על כת"י הן מעידין ולפיכך צריך שיצטרף עמהן אחר ולדברי חכמים על מנה שבשטר הן מעידין והרי הם שנים ופי' המורה שהם זקוקין לומר אנחנו ראינו המלוה וחתמנו ואינו נ"ל שבין שזוכרין אותה ומעידין עליה בין אין זוכרין אותה שכבר שכחו העדות אלא שמכירין חתימתן ומעידין עליה. פליגי רבי ורבנן רבי סבר אע"פ שזוכרים ההלואה ומעידים עליה אפ"ה על כת"י מעידין שאם לא יקיימו החתימה הוה לה מלוה ע"פ ולא טרפא ממשעבדי א"נ מצי אידך למיטען פרעתי הלכך זקוקים אנו לעדותן לומר מכירים אנו חתימתינו ולשויי שטרא מעליא למיטרף מן הלקוחות ושלא לטעון פרעתי ורבנן סברי לא מיבעי אם זוכרים המלוה ומעידים עליה אלא אע"פ שאין זוכרים אותה כי אם מכירין חתימתן על מנה שבשטר מעידין שמתחלה כשחתמו העידו כל אחד על המנה גם עתה שבאים לקיים חתימתן כל עדותן אינה באה אלא על המנה ואע"פ שעכשיו אינן זוכרין אותו שכיון שבאים לקיים החתימה שנעשית על המנה נמצא שכל עדותן על זו הוא:
ואי צורבא מרבנן הוא — פירש רש"י ז"ל, שהעד צורבא מרבנן. ואחרים פירשו שהבעל דבר צורבא מרבנן. ופירוש רש"י ז"ל הוא יותר נכון, דאף על גב דבעל דבר צורבא מרבנן לא מהני לגבי העד, שצריך שיזכור כשיזכירוהו. אבל לפירוש רבינו ז"ל אתי שפיר, דכיון דצורבא מרבנן הוא, לא סמיך על בעל דבר אי לאו דמידכר שפיר, וכדאמר ליה רב אשי לרב כהנא: מי סברת דעלך סמיכנא? אנא הוא דרמאי אנפשאי ואדכרי. הריטב"א ז"ל:
וזה לשון שיטה ישנה: והר"מ פירש, אי צורבא מרבנן הוא הבעל דין, לא יטעון לו לעולם אלא מה שהוא אמת. ופירש רש"י ז"ל נראה יותר, דאמר ליה רב כהנא: מי סברת עלך סמיכנא? אנא רמאי אנפשאי ואדכרי. ע"כ:
וזה לשון תלמידי ה"ר יונה ז"ל: ואי צורבא מרבנן — פירש רבינו האיי גאון ז"ל, דהבעל דין קאי, שאם הוא תלמיד חכם, יכול להזכיר לעד, מפני שיירא מחטא ולא יבא להכשילו בדבר שאינו נזכר. והנכון דהעד קאי, שאם העד תלמיד חכם שמכיר הדברים ויכול להזכר מהאחר, ואם לא יזכור מעצמו אינו חושש לדברי האחר, מותר. וזה הפירוש מתקבל יותר, כי בבעל דין יש להסתפק שמתוך שרואה שהדבר אמת ירצה להזכיר לעד יותר ממה שזוכר. מפי מורי הרב נר"ו. דקא מהסם, פירוש, היה מגמגם ותמה על רב אשי, שהיה חושב שהיה סומך על דבריו. ע"כ מתלמידי ה"ר יונה ז"ל:
התלוליות הקרובות וכו' — אין לפרש דטעם טומאתייהו משום דחיישינן להו לקברות, דכיון שהם תלוליות איכא למיחש דילמא קברות נינהו. דאי עשויין כעין קברות, הא ודאי דמחזקינן בהן טומאה, וליכא לאקשויי: מספיקא מי מחזקינן טומאה. ועוד, דאין שום תל של קבר יכול להתקיים עד ששים שנה, אם לא שיהיה בנוי עליו נפש; ואי איכא נפש עליו, הא ודאי קבר הוא ולא מקרי תל. לכך הנכון כמו שפירש רש"י ז"ל: התלוליות היינו תילי קרקע, ולאו כעין קבר הוו כלל, אלא כמין הרים קטנים. ואם תאמר: אם כן, למה לי למתני תלוליות? דהכי נמי בקעה הקרובה לעיר, דרך לקבור שם? ותירץ רש"י, דדרך בני אדם לקבור בתל, משום דאין בני אדם נוטין מן הדרך לעבור עליו. ואם תאמר: תינח הקרובות לדרך, אבל לגבי מאי דקתני "בין לעיר", פירוש, אף על פי שרחוק מן הדרך, למה לי שנקט "תלוליות", דהא ליכא דרך שם כדי להטות משם לעבור עליו, וכך לי תלוליות כמו הבקעה? תשובתך: לקמן תפרש עיר ודרך, דהיינו עיר הסמוכה לבית הקברות; ומעתה, אף על גב דאמרינן "בין לעיר", פירוש, אף על גב שאין שם דרך, פירושו אף על גב שאין שם דרך בית הקברות, מיהו שאר דרך בעלמא עובר שם, והילכך שפיר איכא למימר דמשום הכי נקט "תלוליות", דדרך בני אדם לקבור בתל משום דאין בני אדם מטין מן הדרך וכו', וכמו שכתב רש"י ז"ל. כן נראה לי פירוש לפירוש רש"י ז"ל.
- וכתב מרנא ורבנא הרדב"ז ז"ל בתשובותיו פירוש סוגיא זו בארוכה סימן תמ"ח. וכתב ז"ל, דהא דנקט "התלוליות" בה"א, אף על גב דלא קאי לא אקרא ולא אפלוגתא, כדכתבנו בתוס'? איכא למימר, אגב אורחיה קא משמע לן שיהו גבוהות קצת, שאין אדם דורס עליהם; אבל גבשושיות בעלמא לעולם טהורות, שאין אדם קובר שם, שמעלה על דעת דילמא דרסי ליה. והיינו דקתני בה"א הידיעה, ע"כ.
- ודע, דלשיטת רבינו חננאל ז"ל, לעולם אין לקבור אלא בקרובות, אבל ברחוקות אין דרך לקבור כלל; והיינו טעמא דישנות טמאות ברחוקות, משום דילמא קרובות היו, וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. אבל לשיטת רש"י ז"ל, בין בקרובות בין ברחוקות דרך לקבור בתל; ולהכי ישנות טמאות ברחוקות וחדשות טהורות, דאי איתא דנקבר ביה הוו ידעי ליה. ולהכי הקדים רש"י ז"ל הכא וכתב: התלוליות וכו' ודרך בני אדם לקבור בתל וכו', וקל להבין:
הקרובות בין לעיר בין לדרך — פירוש, בין לעיר אף על פי שרחוקות מן הדרך, ובין לדרך אף על פי שרחוקות מן העיר. ממרנא ורבנא ז"ל:
אחד חדשות וכו' — הקשו בתוספות, דהכא מזכיר שאינו פשוט קודם, וכן בהחולץ: לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהו להם ג' חדשים, אחד בתולות ואחד בעולות. ואף על גב דלישנא דהך מתניתין לא דייקא שפיר, ובעינן לשנויי לה דהכי קאמר: אחת בתולות וכו' שנתארמלו וכו' בין מן האירוסין וכו', וכדאיתא התם בגמרא, ומעתה יש לומר דלא דייקינן מלישנא דהך מתניתין כלל? מכל מקום איכא לאתויי דמזכיר שאינו פשוט קודם, דאפילו למאי דשנינן לה הרי מזכיר אירוסין קודם נישואין ובתולות קודם בעולות, דהיינו שאינו פשוט קודם, עיין שם בדוכתיה בפרק החולץ. ובראש השנה תנן: "אחד יבנה" וכו', ככתוב בתוס'. ועיין תוס' זבחים פרק דם חטאת דף צ"ב ב' ותוס' פסחים פ' כיצד צולין דף פ"ה ותוס' מנחות סוף פרק כל המנחות באות מצה דף ס"ג ב'.
- והכא יש לתרץ, דלהכי תנינן "אחד חדשות" וכו', דמזכיר שאינו פשוט קודם, דטעמא דחדשות טמאות היינו משום דהוו קרובות וסמוכות לעיר, ואיכא למימר אשה יחידה שהלכה וקברה שם נפל שלה, והילכך להכי תני חדשות לאסמוכי למאי דתני קרובות, כדי למתני מילתא בטעמא בהדי הדדי. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל: אחד חדשות. שאין זמן רחוק שלא היה כאן תל וכו', אפילו הכי טמאות מספק דכיון דסמכה לעיר איכא למימר אשה יחידה וכו'. דוק ותשכח, כן נראה לי.
- וראיתי חכם גדול שלפנינו שהקשה בתשובותיו וזה לשונו: קשיא טובא על מה שפירש רש"י ז"ל, אחד חדשות, שאין זמן רחוק שלא היה כאן תל, דאיכא למימר כיון דחדשה היא, אם איתא שנקבר שם מת מדכר הוו דכירי ליה וכו'. ויש לתמוה, דאמאי קאמר רש"י ז"ל: "ואם איתא שנקבר שם מת" וכו'? והלא לא מחזקינן טומאה בארץ ישראל, ואין לחוש שנקבר שם מת, אלא לנפלים הוא דחיישינן וכדאמרינן לקמן: "מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן", עכ"ל. פירוש, לשון "שנקבר שם מת" קשיא ליה, והכי קשיא ליה, דלגבי מת – בלאו טעמא דמדכר הוו דכירי איכא לאטהורינהו, משום דלא מחזקינן טומאה בארץ ישראל, ואפילו ישנות נמי יש לנו לטהרן מהאי טעמא. ומעתה למה ליה לרש"י ז"ל למימר, דאיכא למימר כיון דחדשה היא, אם איתא שנקבר שם מת – מדכר הוו דכירי ליה וכו', פירוש, למתלייה טעם טהרתן משום דמדכר דכירי? בלאו הכי נמי יש לטהר אפילו ישנות, משום דלא מחזקינן טומאה בארץ ישראל, אי לאו דאשה הולכת יחידה וקוברת שם נפל שלה. ויש לומר, דרש"י ז"ל אתא לפרושי מאי רבותא איכא בחדשות טפי מבישנות, עד דקתני אחד חדשות ואחד ישנות וכו', וברחוקות קתני: חדשות טהורות, ישנות טמאות. ולכך כתב ז"ל, דאיכא למימר כיון דחדשה וכו', ומיירי כגון שהוחזקה טומאה שם, דליכא למפרך "ומספיקא מי מחזקינן טומאה" וכו'. ואפשר דמיירי בעיר הסמוכה לבית הקברות, ודרך – דרך בית הקברות, וכדמסיק תלמודא, דמשום הכי אפשר דמקרי הוחזקה טומאה שם, וכדבעינן לפרושי לקמן בס"ד.
- אי נמי דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה הך פירכא דמספיקא מי מחזקינן טומאה, ויש לנו לומר דכיון דדרך לקבור בתל, הרי יש לנו להחזיק בהם טומאה ולומר דשמא נקבר שם מת; ואהכי פירש רש"י ז"ל מה שפירש. ולקמן נפרש מאי פריך תלמודא בס"ד:
איזו היא קרובה חמשים אמה — ואם תאמר, והא לשון "קרובה" מידע ידיע, דהיינו סמוכה לעיר; ועד כמה יהיה המרחק דיהיה קרוי רחוקה וכו' רחוקים הוא דלא ידיע, וכיון שכן, "איזו היא רחוקה" הוה ליה למיבעיא. והכי נמי איכא לאקשויי, דהוה ליה למיבעיא "אי זו היא חדשה", דישנה מידע ידיע, דכל שיש זמן רב הרבה מאד היא ישנה, ועד כמה מיקרי חדשה הוא דלא ידעינן; והלכך הוה ליה למיבעיא "איזו היא חדשה", דהא ודאי לא מקרי חדשה מיום או יומים לבד.
- ויש לומר, דלכך כתב רש"י ז"ל: איזו היא קרובה. לעיר, שאנו אומרים עליה שאף החדשה טמאה? חמשים אמה. ואיזו היא ישנה. שאנו אומרים עליה שאפילו היא רחוקה טמאה? ששים שנה. ע"כ. פירוש, אין השאלה על הלשון אלא על הדין, ועדיפא ליה למבעי על מה שאנו כוללים ואומרים דלעולם טמא ואין בו חילוק כלל. ועוד, דאי הוה בעי "איזו היא רחוקה", הוה ליה לאהדורי דהיינו יותר מחמשים אמה, והתנא רוצה לקצר ובעי למנקט חשבון שלם, דהיינו חמשים אמה, ששים שנה, והכין אורחיה דתנא למנקט חשבון שלם בלא שברים. ולהכי סיים רש"י ז"ל בלישניה: "חמשים אמה", "ששים שנה". כן נראה לי:
קרובה שאין קרובה הימנה — אין לפרש דהכי קאמר, דאפילו היא רחוקה כמה, כיון שאין קרובה הימנה הרי היא קרובה. דאם כן קשיא, מאי טעמא דרבי יהודה, דהקרובות אחד חדשות ואחד ישנות טמאות, והרחוקות חדשות טהורות? דהא אפילו קרובות דברה איניש בהדה, כיון דרחוקות נינהו. אלא הנכון כמו שפירש רש"י ז"ל, דוודאי אפילו לרבי יהודה, כל שרחוקה היא טפי מחמשים אמה החדשות טהורות, כדמפרש בגמרא. ור' יהודה הכי קאמר, שאין קרובה הימנה, דאם יש קרובה הימנה, אפילו היא בתוך חמשים אמה הויא כרחוקה וחדשה טהורה, דאם איתא דהלכה אשה יחידה לקבור, לא שבקה קרובה הימנה ואזלא לגבי הך.
- וראיתי לאחר מגדולי החכמים ז"ל שהקשה בתשובותיו על לשון רש"י ז"ל, דאם כן, אפילו ישנה להוי טהורה, דוודאי לא שבקה קרובה הימנה ואזלה לגבי דהך? גברא חזינא תיובתא לא חזינא, דבישנה איכא למיחש דילמא לא היתה קרובה הימנו, והתל הקרוב הזה נתחדש אחר זמן, דהא ישנה לרבי יהודה היינו שאין אדם זוכרה. ואף על גב דרש"י ז"ל פליג עליה דרבינו חננאל ז"ל דפירש דישנות טמאות משום דחיישינן שמא קרובות היו, שהיה העיר אצלה וחרב, היינו דוקא לגבי עיר, דאין העיר עשויה להשתנות כל כך שלא יהיה חורבנה ניכר אפילו לאחר ימים רבים; אבל תילים עשויים להתחדש בכל יום. כן נראה לי:
שאין אדם זוכרה — יש לפרש דבהכי פליגי: דר' מאיר סבירא ליה, דכיון דעברו שישים שנה, אף על גב דהוו ידעי ביה, נשתכח הדבר מן היודעים; ור' יהודה סבירא ליה, דכיון דהוו ידעי ביה – מזהר זהירי ביה משום טהרות, ולא פסיק קלא לעולם, ומאי ישנה? שאין אדם זוכרה, פירוש, שאין אדם זוכר שלא היה כאן תל, ולא נעשה תל זה בימי שום אחד מהדור הזה, ואיכא למימר דעד שלא באו לעולם קברו בתל הזה ולא ידעו בו מעולם, אבל אם הוו ידעי ביה, מזהר הוו זהירי משום טהרות. ודייק רב חסדא: שמע מינה האי סהדותא וכו', מדר' מאיר, דאמר: עד שישים שנה, וטעמא משום דלא דכירי הוא; ועד כאן לא פליג עליה ר' יהודה אלא דמשום מזהר זהירי ביה, הא בעלמא מודה רבי יהודה לר' מאיר דטפי משישים שנה לא מדכר.
- ועוד יש לפרש, דרבי יהודה נמי מודה דטפי מס' שנה לא מדכר; והא אתא למימר, דלאו בשנים קצובות תליא מילתא, אלא כל שאין אדם זוכרה, פירוש, אם אין אדם אומר: זוכר אני שלא היה כאן תל ובימי נעשה תל זה כאן, מקרי ישנה ופסיק קלא, ואפילו אם נעשה התל בפחות מס' שנה. ומיהו קושטא דמילתא היא דטפי מס' שנה לא מדכר, ואפי' לרבי יהודה, ואתיא דיוקיה דרב חסדא ככולי עלמא ואפילו לרבי יהודה. כן נראה לי:
מאי עיר ומאי דרך אילימא עיר עיר ממש דרך דרך ממש — שפיר, דדמי כוותייהו לעיר ולדרך גורם להם הטומאה, אף על פי שאינה מוחזקת העיר בבית הקברות ולא הוחזק הדרך בדרך בית הקברות. והכי מתפרשא מתניתין לפי זה לדעת רש"י ז"ל: הקרובות לעיר ולדרך, אחד חדשות ואחד ישנות טמאות, שדרך בני אדם לקבור בתל, ולכך כיון דקרובים הן איכא למימר אשה יחידה הלכה וקברה שם נפל שלה. הרחוקות, דאין אשה יחידה הולכת שם, חדשות טהורות, דאם איתא דנקבר ביה הוו ידעי ליה. ישנות טמאות, שכבר נשתכח הדבר וכו', וכמו שכתב רש"י ז"ל. ומשום דלעולם מתפרשה מתניתין בחד גוונא, בין למאי דקא סלקא דעתין בין למאי דאסיק תלמודא, להכי פירש רש"י ז"ל פירושו לעיל במתניתין. ורבינו חננאל ז"ל לא פירש כן, וכדבעינן למכתב קמן בס"ד.
- ופריך תלמודא: מספיקא מי מחזקינן טומאה? פירוש, כיון דלא הוחזק העיר בבית הקברות ולא הוחזק הדרך בדרך בית הקברות, משום דדרך לקבור בתל אין להחזיק טומאה בקרקעה של ארץ ישראל, דקאמר ריש לקיש: עילה מצאו וטהרו ארץ ישראל. ודע, דבפרק בתרא דנזיר, גבי הא דתנן: "מצא שלשה, אם יש וכו' הרי זו שכונת קברות, בודק הימנו ולהלן עשרים אמה" וכו', ואיתא הך דריש לקיש בתרי דוכתי, דמעיקרא הכי איתא, אמר רבי: בדק ופנה בדק ופנה בדק ואשכח, כיון דנתנה רשות לפנות מפנה להון. ופריך תלמודא: ולשוינהו שכונת קברות? ומשני, אמר ריש לקיש: עילה מצאו וטהרו ארץ ישראל. ופירש רש"י ז"ל: כיון שנתנה רשות לפנות להן כשמצא את השנים, כדתנן: "מצא שנים, נוטלן ואת תפוסתן", מפנה גם כן להאי שלישי. ופריך, ואמאי מפנה להו? לשוינהו שכונת קברות, שיחזרו למקומם ויחזיק לאותו מקום כאילו עדיין יש שם מערות אחרות סביבותיהן ולא יכנסו עושי טהרות לשם, כדי שלא יאהיל על הטומאה? ומשני, אמר ריש לקיש: עילה; כלומר, כשנתנה רשות לפנות, כשלא מצא אלא אחד ושנים, כי הדר ומצא להך שלישי מפני להו גבייהו כדי לטהר את המקום הזה, שלא להחזיקו שיש מערות סביבותיה, שיהו כהנים ועושי פסח מותרין להלוך שם. עד כאן.
- וכן פירש הרא"ש ז"ל במסכת נזיר: עילה מצאו וכו' — פירוש, בעלילה מועטת ובסברא קטנה טהרו ארץ ישראל, משום כהנים ועושי טהרות, עד כאן.
- ושוב אמרינן התם: בדק עשרים אמה ולא מצא, מאי? פירוש: מי אמרינן כיון דלא מצא אלא הנך שלשה, אתרמויי אתרמי ואתקבור להכא ולא קנו מקומן, או דילמא כיון דשלשה הן מחזיקין ליה כשכונת קברות ואסור לפנותן? אמר רב מנשיא אמר רב: שכונת קברות. מאי טעמא? אמר ריש לקיש: עילא מצאו וטיהרו ארץ ישראל. ופירש רש"י ז"ל: צלע של מתים מצאו, דמתרגמינן "צלע" "עילעא", וטיהרו את ארץ ישראל; כלומר, אף על פי שאין כאן אלא הללו שלשה קברים, אמרינן זו היא שכונת קברות של עיר, ושאר סביבות העיר טהורה, ע"כ.
- והכא פירש רש"י ז"ל, דההיא דריש לקיש דמעיקרא, דפירש עילה היינו עלילה, דבסברא מועטת טהרו ארץ ישראל. והלכך קשיא, דאף על גב דדרך לקבור בתל, כיון דלא הוחזק שם בית הקברות, אין להחזיק שם טומאה, דהא קמן, אף על גב דסוף סוף הרי מצאו שלשה מתים, כיון דלא נמצאו שלשתן יחד אלא בדק ופנה בדק ופנה, לא משוינן לה שכונת קברות, דעלילה בעלמא מצאו חכמים כדי לטהר ארץ ישראל; וכל שכן הכא דלא הוחזק כלל שם בית הקברות. ולא פירש רש"י ז"ל הכא כההיא דריש לקיש בתרא דהתם, דהיינו צלע, דדילמא שאני התם משום דמצאו צלע, לכך תלו עליה וטהרו השאר, אבל אם יסתפק לנו שום מקום בטומאה ולא נמצא במה לתלות, דילמא הכי נמי דמחזיקים טומאה מספק. ומתניתין דהכא, כיון דדרכן לקבור בתל הרי יש כאן ספק טומאה, ולכך הקרובות לעיר מדרך, אחד חדשות ואחד ישנות טמאות, דמהעיר ודרך הולכים לקבור שם.
- אבל התוספות ז"ל פירשו הכא נמי כההיא דריש לקיש בתרא דהתם, ד"עילא מצאו" היינו צלע, וגריס "עילעא". וכן כתוב בערוך, ספרים אחרים עילעא, פירוש: צלע מצאו, ואמרו: הטומאה שהיו מוחזקים, זו הצלע היתה, וטיהרו כל ארץ ישראל. והכי פריך: הא קמן דבשביל צלע אחד שמצאו טהרו כל השאר ולא החזיקו שום מקום אחר בטומאה, והיכי ניקו אנן וניקשה, דבשביל שדרך לקבור בתל נחזיק טומאה, אף על גב דלא הוחזק שם טומאה כלל בודקין, דלא הוחזק שם בית הקברות כלל, כן נראה לי. ולפירוש רש"י ז"ל, פירוש ארץ ישראל היינו קרקעה של ארץ ישראל. ואפשר דארץ היינו קרקע, דהא המקום עצמו שמצאו בה המתים טהרו, ולהכי לא גרסינן "כל ארץ ישראל". אבל לפירוש הערוך והתוספות גרסינן שפיר "כל ארץ ישראל", והכין גריס הערוך להדיא וכדכתבינן, והיינו משום דלטהר השאר עסקינן, דמשום צלע שמצאו טהרו השאר, הלכך שפיר מצינן למגרס "כל ארץ ישראל". ואי נמי לפירוש הערוך מצינן למימר דהכי פריך, דכיון שטהרו כל ארץ ישראל, אלמא גם כל התלוליות טהרו, אם לא שהוחזק בודאי שנקברו בהן, כגון שהם סמוכין לבית הקברות:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אילימא עיר עיר ממש — פירוש, אף על פי שאינו מוחזק בבית הקברות, ודרך דרך ממש, שלא הוחזק בדרך בית הקברות, מספק מי מחזקינן טומאה? והא אמר ריש לקיש: עילה מצאו וטהרו ארץ ישראל. פירש רש"י ז"ל עילה מלשון עלילה, שמצאו טומאה בקרקעה והחזיקו לתלות עליה ולטהר את ארץ ישראל, אלמא מספיקא לא מחזיקינן טומאה. "וטהרו ארץ ישראל" גרסינן ולא גרסינן "כל". עכ"ל. ויש גורסים "עילעא", כלומר צלע, ופירש בעל הערוך ז"ל: צלע מצאו, וטהרו ואמרו שהטומאה שהיו מחזיקים זו הצלע היתה, וטהרו כל ארץ ישראל, ע"כ. והטעם שוה לשתי הגירסאות, כי במקום אחד בארץ ישראל שהיה מוחזק בטהרה היה מקום אחד שהוחזק שהיה שם קבר, ולא היו יודעים אותו, וכשמצאו טומאה בקרקע אחד, בשם החזיקו הטומאה וטהרו שאר המקומות, דלית לן לאחזוקי טומאה בשום מקום אלא אם כן נודעה או הוחזקה שם, וכי הוחזקה תלינן לה בכל מאי דאיפשר למיתלי כדי לטהר את השאר, ע"כ.
- ונוסחא אחרת נזדמנה לו לרב ז"ל בפירושו של רש"י, והרי הנוסחאות הכתובות בפירושינו כתבתי אני מה שכתבתי, ועולה יפה עם הסוגיא דפרק בתרא דנזיר וכדכתיבנא, כן נראה לי.
- והרא"ש ז"ל התם בפרק בתרא דנזיר הקשה, דלשון "הרי זו שכונת קברות" לא משמע כפירושו של רש"י ז"ל דהתם. ולכך כתב דהכי פירושו: בדק ולא מצא מאי? פירוש, מותר לפנות אלו שלשה מכאן, דקודם בדיקה חיישינן שמא מערות היו כאן מתוקנין לקברים, וכיון שבדק ולא מצא, הוברר הדבר שאין כאן שכונת קברות, דאין דרך לקבור אלא במקום המיוחד לקברים הרבה. ופשט לו, כיון דשלשה הם, מחזקינן להו בשכונת קברות אף על פי שלא מצא יותר. ולא גרסינן הכא "מאי טעמא אמר ריש לקיש עילה מצאו" וכו'. עד כאן.
- והא כתיבנא לעיל, דהרא"ש ז"ל פירש ההיא דריש לקיש דמעיקרא "עילה" לשון עלילה, הלכך הכא על כרחיה צריך לפרש לשון עלילה וכדפרישית לעיל לשיטתו של רש"י ז"ל.
- ובשיטה ישנה כתוב: והא אמר ריש לקיש עלעא מצאו וכו' — יש מפרשים עלעא צלע, פירוש, אבד להם אבר בארץ ישראל ומצאו צלע במקום אחד ותלאו באותו צלע. וקשיא לי דריש לקיש אדריש לקיש, דאמר בזבחים פרק פרת חטאת: נשרפה חוץ מגיתה, אמר ריש לקיש: חוץ מן המקום הבדוק לה. אמר לו רבי יוחנן: והלא כל ארץ ישראל בדוקה היא. אלמא לריש לקיש מחזיקין טומאה בארץ ישראל? ושמא יש לומר, פרת חטאת שאני דמחמירין בה טובא. וצריך עיון:
אמר רבי זירא עיר עיר הסמוכה לבית הקברות ודרך דרך בית הקברות — פירוש, דרך ההולך מעיר לעיר שיש בה בית הקברות, והתל הזה נמצא קרוב לדרך העיר ורחוק מן העיר. הריטב"א ז"ל. וכן פירש מרנא ורבנא נ"ר בתשובותיו סימן תמ"ח וזה לשונו: עיר, עיר הסמוכה לבית הקברות בתוך חמשים אמה, ודרך, דרך בית הקברות שהולכין מעיר שאין בה בית הקברות לעיר שיש בה בית הקברות, והתל הזה קרוב לדרך ורחוק מן העיר, ונמצא קרוב לבאים מן העיר האחרת ורחוק מן העיר שיש בה בית הקברות, ע"כ. ומוכרח לפרש כן, דאם תפרש דרך בית הקברות דהיינו אותו דרך שהולכין ממנה מעיר לבית הקברות, אם כן היינו עיר היינו דרך; ואם התל קרוב לדרך ורחוק מהעיר, היינו הרחוקות מן העיר, והיה לנו לומר: חדשות טהורות וישנות טמאות. ואם קרוב נמי לעיר, תיפוק ליה דקרובות לעיר. ועל כרחך העיר מקרי עיר בית הקברות, הדרך – דרך בית הקברות, וכולהו חדא נינהו וכדכתיבנא.
- ואפשר לפרש, דמעיקרא הכי קאמרינן: אילימא עיר עיר ממש וכו'. פירוש, עיר הרחוקה מבית הקברות, ודרך שלא הוחזק בבית הקברות. ומשני, דעיר היינו הסמוכה לבית הקברות, והתל סמוך לעיר. פירוש, דבית הקברות למזרחה של עיר, והתל למערבה של עיר. ודרך בית הקברות היינו הדרך שהולכין ממנה מהעיר לבית הקברות, והתל סמוך לאותו דרך.
- ולא נהירא, דאכתי קשיא ממה נפשך, אם קרובות נמי לעיר, תיפוק ליה משום דקרובות לעיר; ואם רחוקות מהעיר, היה לנו לדון בהם דין רחוקות, דהנשים מהעיר הם יוצאות. ועוד, דלשון "עיר ממש" לא ניחא שפיר. אלא כדכתיבנא לעיל, וכן פירש הריטב"א ז"ל וזה לשונו: עיר עיר ממש, אף על פי שלא הוחזקה בבית הקברות, ודרך דרך ממש, שלא הוחזק בדרך בית הקברות, ע"כ.
- פירוש, דמעיקרא סלקא דעתך דסמיכותייהו לעיר ולדרך גורם להם הטומאה, אף על פי שלא הוחזקו בית הקברות. ומשני דסמיכותייהו לעיר ולדרך שהוחזקו בבית הקברות גורם להם הטומאה, הלכך בעינן לחלק בינייהו, דדרך הויא מלתא באפי נפשה ולא שייך לעיר.
- וכתב מרנא ורבנא זלה"ה, דלפירוש זה ניחא מאי דקשיא להו ז"ל, כיון שהתלוליות קרובות חמשים אמה מן הדרך, אמאי טמאות? הרי כיון שהתל סוף חמשים, אם כן אי אפשר שלא יהיה עד בית הקברות יותר מחמשים, ואם כן דברה איניש בהדה ויש לה קול. ודחקו לתרץ, דבעיר יש קול ומהני בה קול, שיש הרבה שומעים; אבל בדרך לא מהני קלא, שהרי מכמה עיירות באין בדרך אחת. ונהי דיש לה קול באותה העיר שהלכה לשם, בשאר עיירות ליכא קלא, אבל בעיר מהני קלא.
- ובמה שפירשתי ניחא טפי, דאין החשש בתל הקרוב לדרך ורחוק מן העיר מפני הנשים היוצאות מן העיר ההיא, אלא מפני חשש הבאים מהעיר האחרת שאין בה בית הקברות לזו העיר שיש בה. כן כתב מרנא ורבנא זלה"ה.
- וצריך עיון, דכי אמרינן עד חמשים אמה וכו' טפי דברה איניש בהדה וכו' קאי אַתֵּל, דכשהתל קרוב חמשים אמה אזלה איהי לחודא, טפי דברה וכו'. ומעתה אין מקום לקושיא זו. ואפשר דבדרך יהיה הפירוש כן, ולקמן נאריך עוד בזה בסייעתא דשמיא.
דברה איניש בהדה וכו' — פירש רש"י ז"ל, דקרובות דאזלא לחודה – לא ידיע, דליכא מאן דאפיק לקלא; אבל רחוקות, דדברה איניש, אי איתא דקברי התם קלא אית ליה. אבל ישנות טמאות, שכבר נשתכח הדבר. וקשה טובא לפירושו: חדא, דמאי קאמר: בשלמא דרך בית הקברות דזימנין וכו'? כיון דאכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דנשים קוברות שם נפליהן, הכי ניחא ליה דרך, דהא חדשות קשיא, אמאי טמאות? כיון דקרובות, וחדשות אי איתא דקברי בה קלא אית ליה, דאכתי לא אסיק אדעתא דאזלא יחידה. ובשלמא ישנות ניחא, דקברו בה ונשתכח הדבר ברוב הזמן; אבל חדשות אמאי טמאות? ותו, דרחוקות ישנות אמאי טמאות? דגבי דרך לא מטמינן ליה אלא משום דזימנין דמתרמי בין השמשות, והאי טעמא ליכא למימר ברחוקות. ובשלמא לרבינו חננאל, דחייש שמא קרובות היו, ניחא, אבל לפירוש רש"י ז"ל קשיא טובא.
- וכן הקשה הריטב"א ז"ל וזה לשונו: ולהאי פירושא קשה, דאכתי הרחוקות מן הדרך, כשהן ישנות למה הן טמאות? דגבי דרך לא מטמינן ליה אלא משום דזימנין דמתרמי בין השמשות וקברי התם, והא ליכא למימר ברחוקות, דמה לי ישנות ומה לי חדשות:
ולזה כתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: אחד חדשות ואחד ישנות טמאות — פירש רש"י ז"ל: חדשות קרובות לעיר לית ליה קלא, דכיון דקרובה אזלא היא לחודה. הרחוקות מן העיר חדשות טהורות, דטפי מחמשים אמה דברה איניש בהדה, ואם איתא דקברה בתל, קלא אית ליה למילתא; מדליכא קלא, ודאי לבית הקברות אזלא. קרובות לדרך אפילו חדשות טמאות, משום דזימנין טובא מתרמי בין השמשות וקברי בתל, ובוודאי מתרמי הכי ולא חיישינן לקלא. הרחוקות מן הדרך חדשות טהורות, מדליכא קלא, ודאי שלא קברו בה בין השמשות, מפני שהיו רחוקות להם. והישנות בשתיהן טמאות, שכבר נשכח הקול. ולדברי חכמים, קרובה שאין קרובה הימנה, לפי שאין דרך אשה לקבור אלא בראשונה כשהיא יחידה, ואם הלכה עם אחרים יש לדבר קול. כך נראה מדברי הרב ז"ל. כן כתב הרמב"ן ז"ל, ומתרצא שפיר מאי דאקשינן.
- והקשה עליו מרנא ורבנא הרב הגדול כמהר"ר דוד בן אבי זמרה זלה"ה בתשובותיו סימן תמ"ח, דכיון דתלמודא קאמר: זימנין דמתרמי בין השמשות, היכי מצי למימר דוודאי הכי מתרמי ולא חיישינן לקלא? אדרבה, בין השמשות קלא אית ליה ומדכר דכירי אינשי מעשה שאירע, שחשבו שיהיה להם שהות ללכת לבית הקברות ולא הספיק הזמן וקברו בתל, מילתא דתמיה כי האי מדכר דכירי לה אינשי, ומדלא אדכרו לה משמע דלא הוה, ואמאי חדשות קרובות לדרך טמאות? ע"כ.
- ולאו קושיא היא, דתלמודא הכי קאמר: זימנין דמתרמי בין השמשות וכו'; פירוש, וכיון דשכיח טובא, לאו מילתא דתמיה הוי ולא אדכרו לה אינשי.
וכן כתב הרא"ה ז"ל וזה לשונו: פירש רש"י ז"ל: טפי דברה איניש בהדה. ואם איתא דקברה בתל, קלא אית לה למילתא, כיון דהוה אחרינא בהדה; ומדלית ליה קלא, שמע מינה לבית הקברות אזלא. והיינו טעמא דמתניתין, דקתני: התלוליות הקרובות בין לעיר בין לדרך, אחד חדשות ואחד ישנות טמאות. קרובות לעיר, משום דאזלא איהי לחודא. קרובות לדרך נמי, משום דזמנין דמתרמי בין השמשות ומקרי וקברי בתל, ואף על גב דלא הויא לחודא ואית לה קלא, איידי דשכיח מילתא טובא חיישינן לה ואף על גב דלית לה קלא. הרחוקות חדשות טהורות, דכיון דרחוקות, לא אזלא בדלא דברה איניש אחרינא בהדה, ואם איתא דקברה, קלא אית לה למילתא. ישנות טמאות, (דחדשות) דדילמא פסק קלא, ע"כ.
- והקשה עוד מרנא ורבנא ז"ל על מה שתירץ הרב ז"ל קושית דרחוקות מן הדרך, אמאי דאמרי טמאות, דהא כי תנן במתניתין ישנות רחוקות טמאות, אפילו רחוקות מן הדרך טובא אמרינן דטמאות, ולרחוקות מן הדרך טובא לא שייך טעמא דזימנין דמקרי וקברי שם, שאם יש להם שהות ללכת אפילו לתל הרחוק מן הדרך אפילו כמה, הרי יש להם שהות ללכת לבית הקברות, ע"כ.
- ואפשר דהכי קאמר: הרחוקות מן הדרך, ומיהו בית הקברות מרחקה טפי מינייהו, ולהכי איכא למיחש נמי בהו דילמא אתרמי בין השמשות וקברי שם. והקרובות לפי דשכיח טובא דאתרמי בין השמשות וקברי בהו, להכי לא הוי דבר תמוה, וכולי עלמא מחזיקים להו מקום טומאה, להכי לית להו קלא וחיישינן להו אף על גב דלית לה קלא. אבל רחוקות דלא שכיח למקבר בהו, אי איתא דקברי בהו בשום פעם, קלא אית לה למילתא, משום דהוי דבר התמוה, שקברו בזה המקום וחידשו שם קבר במקום שאין רגיל להיות בו קבר, להכי מדכר דכירי לה אינשי, כן נראה לי פירוש לפירוש הרמב"ן ז"ל.
ומרנא ורבנא ז"ל פירש בעניין אחר ליישב שיטתו של רש"י ז"ל, דמאן דפריך בשלמא לא אסיק אדעתיה שהנשים מתביישות לקבור נפליהן ומוכי שחין זרועותיהן והולכות יחידות היכא דאיפשר, כגון שהוא מקום קרוב, ומשום הכי פריך: בשלמא דרך בית הקברות, זימנין דבאין מעיר אחרת לקבור ולא קים להו מרחק המקום וחשבו דמצו מטו להתם, שהרי אינם בני עיר זו דליהוו בקיאין בתחום שלה, וזימנין דמתרמי בין השמשות ומקרי וקברי בתל. וטעמא דאית ליה קלא לא אסיק אדעתיה, והיינו טעמא דחדשות קרובות טמאות. ורש"י ז"ל פירש לעיל כפי המסקנא ולא כפי הקא סלקא דעתך. וטעמא דישנות רחוקות טמאות, משום דהדרכים עבידי להשתנות ברוב הזמן, ושמא תל זה קרוב לדרך היה ונשתנה בס' שנה; אבל עיר לא עבידא דחרבה. ומשום הכי קאמר: בשלמא דרך בית הקברות, אף על גב דקשיא חדשות קרובות וישנות רחוקות, איכא לתרוצי כדכתיבנא; אלא עיר הסמוכה לבית הקברות, כולהו לבית הקברות אזלי, ולזימנין דמקרי בין השמשות לא חיישינן, דהא כיון דקרוב הוא, בני העיר ידעי אי מצו למיזל להתם או לא. אמר רבינא וכו'. ע"כ.
- וכן כתב מרנא ורבנא עוד בתשובותיו וזה לשונו: ודאי דהמקשה לא אסיק אדעתיה טעמא דקלא, ולפי המסקנא לא קשיא, דאיכא נמי חששא דילמא אשה הלכה יחידה וקברה שם וליכא דמדכר לה. והשתא ניחא, דלא הוו עיר ודרך מתרי טעמי ממש, דדרך בית הקברות איכא משום דמקרי וקברי בין השמשות, ואיכא משום אשה קוברת שם נפליה, ועיר איכא טעמא דאשה קוברת שם נפליה, ע"כ.
- ואיברא דבישנות רחוקות מצאתי בקונטריסין כתירוצו של מרנא ורבנא ז"ל, וזה לשונם: בשלמא דרך בית הקברות וכו' — קשה, שהספר אינו מתרץ אלא קרובות לדרך, אבל רחוקות מן הדרך אינו מתרץ. דבשלמא חדשות ורחוקות מן הדרך טהורות, דכיון דבין השמשות הוא, אינה הולכת לרחוקות. אבל ישנות רחוקות מן הדרך אמאי טמאות? והלא כיון דבין השמשות הוא, אינה הולכת לרחוקות, כי בחול הולכים לבית הקברות. ויש לומר, הרחוקות מן הדרך והם ישנות טמאות, משום דילמא היו קרובות לדרך, ונחרב אותו הדרך ועשו דרך במקום אחר וחזרו להיות רחוקות מאותו הדרך שעשו. כל זה עלה על דעת המקשן כשהקשה: בשלמא דרך בית הקברות וכו', אפילו לפירוש רש"י ז"ל. אבל גבי עיר לא עלה על דעתו שהיתה קרובה ונחרבה, דדרך רגיל ליחרב ולעשות דרך אחר חדש, אבל עיר אין רגיל ליחרב לפירוש רש"י. אבל לפירוש התוספות הכל רגיל ליחרב. עכ"ל הקונטריסין.
ומיהו קשיא לי על מה שכתב הרב, דהמקשה לא אסיק אדעתיה טעמא דקלא, דכיון שכן, לא הוה ליה לאקשויי אלא עיר מאי טעמא, ומאי שנא חדשות מישנות וקרובות מרחוקות? ומעיקרא נמי למה ליה לאקשויי: "מספיקא מי מחזקינן טומאה והאמר ריש לקיש" וכו'? דבלא ההוא דריש לקיש דאמר "עילה מצאו" וכו' הוה יכול לאקשויי, מאי שנא חדשות מישנות, ולפרושי טעמא דמתניתין, כיון דלא אסיק אדעתיה טעמא דקלא. תדע, דרש"י ז"ל דמתניתין גופה פירש טעמא דקלא, אלמא דבלאו האי טעמא אין המשנה מתפרשת כלל.
- עוד נסתפק מרנא ורבנא ז"ל במסקנא, אי האי אוקמתא דעביד תלמודא בדרך בית הקברות שבקינן לה, והיינו טעמא דדרך לקושטא דמילתא, אלא דמתרצינן לה לעיר, מתוך שהנשים קוברות וכו', ונמצא מתניתין מתרי טעמי: טעמא דדרך בית הקברות, משום דזימנין דמתרמי בין השמשות ומקרי וקברי בתל; וטעמא דתל הקרוב לעיר, משום דאשה יחידה אזלא עד חמשים אמה, טפי לא אזלא. או דילמא כי מתרצינן טעמא דעיר משום דהנשים וכו', הדרינן מטעמא דקאמר תלמודא בדרך, ומוקמינן לתרווייהו מחד טעמא. וצריך ליישב, דהוה ליה לתלמודא למימר: אלא אמר ר' חנינא מתוך וכו'. ועוד צריך ליישב לפי זה, דאי איפשר דאתיא אתתא מעיר לעיר יחידה סמוך לבין השמשות ומקרי וקברה בתל הסמוך לדרך בתוך ששים אמה, וכשהוא רחוק מחמשים אמה מן הדרך דברה איניש בהדה, ומניין לה האיש באותה שעה? וכי תימא שהביאתו עמה מן העיר שיצאתה משם, וכי יודעת היתה שלא תספיק הזמן ללכת לבית הקברות ותצטרך לקבור בתל הסמוך לדרך או רחוק מן הדרך?
- וכתב הרב ז"ל, דאיפשר דהדרינן ממאי דפשיטא ליה לתלמודא, ומוקמינן לכולה מתניתין מחד טעמא, בין דרך בין עיר, והכי קאמר: התלוליות הקרובות לדרך, אף על פי שרחוקות מן העיר, אשה הולכת יחידה בדרך הכבוש ולא מרתתה. ואם התל הוא קרוב לדרך בתוך חמשים אמה, אינה חוששת, כיון שמהפכת פניה רואה את הדרך. אבל אם התל רחוק מן הדרך יותר מחמשים אמה, דברה איניש מן העיר ללכת עמה בשביל אותו המרחק שמן הדרך עד התל. והשתא לא צריכין למימר שבאתה מעיר אחרת, אלא מאותה העיר שיש בה בית הקברות, והא דלא קאמר תלמודא "אלא", משום דלא הוזכר שם אמורא לעיל.
- ומיהו הנכון אצלי בפשט ההלכה, דלא הדרינן לתרוצי אלא עיר לבד, אבל דרך לא קשיא לן כלל ותירוצא דמעיקרא בדוכתיה קיימא. והיינו שרש"י ז"ל בתחילה לא הזכיר אלא עיר, ולא הזכיר דרך כלל, משמע דדרך טעמא אחרינא אית בה כדמפרש תלמודא, ולא משום טעמא דקלא. כן כתב מרנא ורבנא ז"ל. והכין משמע מלשון הרמב"ן ז"ל דכתיבנא לעיל. דוק ותשכח:
ועוד הקשה מרנא ורבנא ז"ל: ומוכי שחין זרועותיהן — למה לי? בחששת נפלים סגי. ותו, בשלמא אשה לא אזלא יחידה טפי מחמשים אמה, אבל מוכי שחין אזלי טפי מחמשים אמה יחידים, וליחוש טפי אפילו לתלוליות הרחוקות, שמא קבר בהם זרועו ומטמא באבר מן המת, וכמו שכתב רש"י ז"ל? ותירץ מרנא ורבנא ז"ל דהכי קאמר: מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהן, כל דאפשר להו אזלי יחידים שלא להתבייש. עד חמשים אמה אזלי איהי לחודה, טפי דברה איניש בהדה, ואי איתא דקברו בה קלא אית ליה. וכי תימא: התינח אשה דדברה איניש בהדה; מוכי שחין הולך הוא יחידי טפי מחמשים אמה, ואף על גב דליכא למיחש לנפלים, איכא למיחש לזרועות, דהא אזלי טפי מחמשים אמה וקברי להו? לזה תירץ, דמוכה שחין נמי אמרי בתוך חמשים אמה דאשה קוברת נפליה, ובלאו הכי התל טמא, קובר הוא גם כן את זרועו, אבל טפי מחמשים אינו קובר, דמימר אמר: אשה לא קברה מידי, דאיניש דברה בהדה ולבית הקברות אזלא; וכיון שהתל טהור, גם הוא אינו קובר שם זרועו, ומשום הכי איצטריך ליה לר' חנינא לומר: ומוכי שחין זרועותיהן, כדי לתרוצי דלא תקשי לן זרועות כדכתבינא.
- ולדעת רבינו חננאל ז"ל נראה דלהכי נקט מוכי שחין זרועותיהן, דלא תיקשי לן: נפלים מיעוטא הוא, ומשום מיעוטא לא מחזקינן לה טומאה בארץ ישראל? קא משמע לן דאיכא זרועות מוכי שחין, והוו תרי מיעוטי וחיישינן להו. ורש"י ז"ל סובר דמיעוטא דשכיח חיישינן ליה, ולא הזכיר זרועות אלא לתרוצי דלא תקשי לן וכדכתיבנא. כן כתב מרנא ורבנא ז"ל. ועל פי דרכו מתורץ גם כן מה שהקשו התוספות ז"ל על פירוש רש"י ז"ל, דאמאי נקט ולבית הקברות אזלא? ולשיטת מרנא ורבנא ז"ל ניחא, דוק ותשכח.
וקשיא לי תו, כיון שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהן, למה ליה לאוקמה בעיר הסמוכה לבית הקברות? אפילו בעיר ממש כדקאמר מעיקרא, שאין לה בית הקברות, כיון שהנשים קוברות בתל נפליהן איכא למימר עד נ' אמה אזלא היא לחודה, טפי דברה איניש בהדה וכו', ולמה ליה לאוקמה כלל בעיר הסמוכה לבית הקברות? והיה נראה למימר, דבעיר שאין בה בית הקברות ויש כאן תלוליות רחוקות טפי מנ' אמה ואין כאן אחרות קרובות, כיון שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהם, על כרחך יש לנו להחזיקם בטמאות, דהא ודאי שם קברו נפליהן, דאין בעיר הזאת מקום אחר לקבור נפליהן אלא בתלוליות אלו, דהרי אין כאן בית הקברות; והלכך אפילו חדשות נמי יש לנו לטמויינהו, דעל כרחך נקברו כאן אלא שלא נתפרסמו. דומיא דמאי דכתב הרמב"ן ז"ל גבי דרך, דהקרובות אפילו חדשות טמאות ואף על גב דליכא קול, דכיון דשכיח טובא חיישינן לה ואף על גב דליכא קלא. אבל השתא דהויא לה עיר הסמוכה לבית הקברות, איכא למימר טפי דברה איניש בהדה ולבית הקברות אזלא, ולהכי חדשות טהורות, דאיכא למיתלי דאזלי לבית הקברות. והשתא ניחא דנקט תלמודא ולבית הקברות אזלא.
- ומיהו קשיא, דמשמע דמשום הכי קאמר רבי זירא: עיר – עיר הסמוכה לבית הקברות, כדי להחזיק בה טומאה, דומיא דדרך דקא מוקי לה בדרך בית הקברות כדי להחזיק שם טומאה. והשתא לפי זה אדרבה, להכי מוקי לה בעיר הסמוכה לבית הקברות כדי להקל עליה ולמימר דהרחוקות חדשות טהורות, דבלאו הכי חדשות נמי טמאות. כן נראה לי דהכין הוא פירושא דשמעתא לרש"י ז"ל, דמעיקרא נמי הוה ידעינן טעמא דנפלים, ומתניתין לא מתניא אלא בהכי, דעד חמשים אמה אזלא לחודה, טפי דברה איניש בהדה. אלא דהוה קשיא לן דלית לן למיחש להכי, דמספיקא לא מחזקינן טומאה, ואתא רבי זירא לתרוצי דלהכי מחזקינן שם טומאה, משום דהוחזקה העיר בבית הקברות והדרך בדרך בית הקברות; הא לאו הכי, אף על גב דדרך שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהן, אין לנו להחזיק שם טומאה מחמת כך, דהויא ליה ספק, ומספיקא לא מחזקינן טומאה. אבל השתא דכבר הוחזק שם בית הקברות, חיישינן לנפלים ולזרועות. ומאי עיר? עיר הסמוכה לבית הקברות, ודרך? דרך בית הקברות, והכי פירושא דמתניתין: הקרובות, בין לעיר הסמוכה לבית הקברות, ואף על גב דרחוקות מהדרך שהולכין בה לבית הקברות, כגון שהתלוליות במזרחה של עיר והדרך שהולכין בה לבית הקברות למערבה של עיר. אי נמי הקרובות לדרך שהולכין בה לבית הקברות, ואף על גב דרחוקין מן העיר טפי מחמשים אמה, ומכל מקום סמוכין לעיר מקרי וכדבעינן למכתב בסייעתא דשמיא.
- ופריך תלמודא: בשלמא דרך בית הקברות, הא ודאי דאתחזק טומאה בהכי ואית לן למיחש לנפלים, משום דזמנין דמתרמי בין השמשות וכו', והילכך יש לנו למיחש לנפלים. ואמרינן, עד חמשים אמה אזלא איהי לחודה. ואפשר לומר דכי אמרינן הקרובות לדרך – הכי נמי שהרי קרובות לעיר בתוך חמשים אמה, וכי תימא: תיפוק ליה שהם קרובות לעיר? ליתא, דכיון שהעיר רחוקה מבית הקברות, אילולי שהתלוליות אלו קרובות לדרך בית הקברות, פירוש: לדרך שהולכין משם מהעיר לבית הקברות, לא הוה מחזקינן בהו טומאה וכדכתיבנא. והכי פירושא דמתניתין: הקרובות בין לעיר הסמוכה לבית הקברות, בין לדרך בית הקברות ואף על גב דהעיר רחוקה מבית הקברות. ומיהו לעולם בעיר שהתלוליות היו קרובין לעיר חמשים אמה, כדי שנאמר בהו אחד חדשות ואחד ישנות טמאות.
- ופריך תלמודא: בשלמא דרך בית הקברות, איכא למימר דהקרובות חדשות טמאות, דאזלא אשה יחידה וכו' משום דאתחזק שם טומאה, דזימנין דמתרמי בין השמשות וכו', הילכך אתחזק שם טומאה מקרי; אלא עיר שסמוכה לבית הקברות, היכי אמרינן דאתחזק שם טומאה משום דסמוכה לבית הקברות? אדרבה, כולהו לבית הקברות אזלי, ואכתי קשיא: ומספיקא מי מחזקינן טומאה? ומשני, אמר רבי חנינא: מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן וכו'. פירוש, דעד השתא הוה סברינן למימר, דמתוך שהוחזק העיר לעיר בית הקברות והדרך לדרך בית הקברות, להכי אמרינן: עד חמשים אמה אזלא איהי לחודה וכוליה, כדכתיבנא; ולהכי פריך עליה. והשתא מהדרינן, דאיברא ודאי דמשום דהעיר סמוכה לבית הקברות והדרך לדרך בית הקברות להכי חיישינן לה לנפלים. ומיהו היינו לומר דאין האשה קוברת שם נפליה ומוכי שחין זרועותיהן אלא בעיר ודרך בית הקברות, אבל עיר ודרך שלא הוחזק בבית הקברות כלל – אין האשה קוברת שם נפליה ולא המוכה שחין זרועותיו, דאינם רוצים לחדש מקום טומאה שם, כיון שלא הוחזק שם בית הקברות כלל. אבל בעיר ודרך בית הקברות, דרך האשה לקבור שם נפליה ומוכה שחין זרועותיו, ועיקר טעמא דמחזקינן שם טומאה – משום נפלים וזרועות, והיכי קאמרינן: מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין וכו', להכי אמרינן עד חמשים אמה אזלא איהי לחודה וכו'. קצרו של דבר, החילוק שיש בין למאי דסלקא דעתך מעיקרא למאי דמשני רבי חנינא, היינו דמעיקרא סברנו למימר דמתוך שהוחזק שם בית הקברות, להכי אמרינן: עד חמשים אמה אזלא, טפי דברה איניש וכו'; ולעולם אפשר שהאשה קוברת שם נפליה אפילו דלא הוחזק שם קברות, אלא דלא חיישינן להו, משום דלא מחזיקין טומאה בארץ ישראל מספיקא, ואפשר דלא תקבור שם נפליה אפילו שהוחזק שם קברות, אלא כיון שהוחזק שם קברות – מיחש חיישינן. ולהכי פרכינן, דמשום דהוה לה עיר הסמוכה, לבית הקברות אזלי, ואכתי הויא ליה ספיקא ולא מחזקינן טומאה בארץ ישראל מספיקא. ומשני ר' חנינא, דהיכא דלא הוחזק שם קברות, אין האשה קוברת שם נפליה, וכשהוחזק שם קברות – קרוב הדבר שהאשה תקבור שם נפליה ומוכה שחין זרועותיו, ומתוך שהנשים קוברות וכו' הוא דמחזקינן שם טומאה, אמרינן: עד חמשים אמה אזלא איהי לחודה וכו'. ומיהו משום דהוחזק שם בית הקברות לא מחזקינן שם טומאה, אלא משום שהנשים וכו' ומוכי שחין וכו' וכדכתיבנא. והשתא ניחא דנקט מוכי שחין אף על גב דאזלי טפי, כדי לאחזוקי טומאה שם, ועם כל זה הרחוקות חדשות טהורות, דמספיקא לא מחזיקים טומאה, דאף על גב דמוכי שחין קוברין שם זרועותיהן, מידי ספיקא לא נפיק ומספיקא לא מחזקינן טומאה. והשתא דאמרינן דלרבי חנינא עיקר מאי דמחזקינן שם טומאה הוא משום שהנשים קוברות וכו' ולא משום בית הקברות, וכדכתיבנא, מעתה יש להקשות, דאפילו טפי נמי, אף על גב דדברה איניש בהדה והיה לה להיות קול, לא מפני כך תשבור החזקה שהנשים קוברות וכו' ומוכי שחין, דהא אמרינן דקרוב לוודאי הוא שהאשה תקבור שם נפליה? לכך האריך ואמר: ולבית הקברות אזלה. פירוש: ואפשר דלבית הקברות אזלה, ומיהו לא מפני כך תטהר ישנות, דהא הוחזק שם לקבור נפלים וזרועות, וכדכתיבנא. והשתא ניחא קושית התוספות ז"ל.
- ודע, דאי לאו האי לישנא דנקט רבי חנינא: ולבית הקברות אזלה, הוה אמרינן דלרבי חנינא לא בעינן שיהא עיר הסמוכה לבית הקברות, אלא מתוך שהנשים קוברות וכו' אמרינן דהקרובות אחד חדשות וכו' והרחוקות חדשות טהורות וכו', ולא תיקשי: מספיקא מי מחזקינן טומאה וכו'? דקרוב לוודאי הוא שהאשה קוברת שם נפליה וכו'. אבל השתא דנקט במילתיה: ולבית הקברות אזלא, אלמא דלא אמרינן דהאשה קוברת שם נפליה אלא כשיש שם בית הקברות, אבל כשאין כאן בית הקברות אין האשה קוברת שם נפליה ולא מוכה שחין וכו', אלא מוליכין אותו לעיר אחרת, דאינם רוצים לטמא את עירם כלל וכדפרישנא. כן נראה לי פירושא דשמעתא לרש"י ז"ל. והיינו דמסיים תלמודא: הילכך טומאה בארץ ישראל לא מחזקינן, דוק ותשכח.
ובספרים ישנים גרסינן הכי: אמר רב חנא, מתוך שהנשים וכו'; טפי – דברה איניש בהדה ולבית הקברות אזלא איהי, הילכך טמאה, ע"כ. והאי גירסא ניחא טפי למאי דפרישנא וקל להבין. ומיהו בכל ספרינו לא גרסינן הכי.
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: גריס רש"י ז"ל לפי פירושו: עד חמשים אמה אזלא לחודה, טפי דברה איניש בהדה, ולא גריס ולבית הקברות אזלא. ע"כ.
- וכתב מרנא ורבנא על זה, זה לשונו: אם קבלה נקבל, אבל פשט הלשון לא משמע הכי. שאם גירסת הספרים היא ורש"י מעביר עליה הקולמוס, היה לו לומר "הכי גרסינן... ולא גרסינן", כדרכו. ואם זה גירסת הספרים, מאי קשיא להו לתוספות ז"ל? וכתב עוד מרנא ורבנא ז"ל, דאין לתרץ דהכי קאמר: טפי דברה איניש בהדה, או לבית הקברות אזלא. חדא, דאכתי קשיא אידך, דאי לבית הקברות אזלא, ישנות רחוקות אמאי טהורות? ותו, דלישנא לא משמע דאו קאמר. ע"כ:
והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: ואיכא למימר דתרי טעמי לטיבותא קאמר, ע"כ. ובמאי דכתיבנא ניחא הכל, דוק ותשכח, ואין שום קושיא על פירושו של רש"י ז"ל. ודו"ק, שרש"י ז"ל כתב פירושו לעיל במשנה ולא בשקלא וטריא דתלמודא, אלמא דמעיקרא נמי הוה ידעינן מאי דאסיק: עד חמשים אמה אזלא איהי לחודה וכו', ולא שקיל וטרי תלמודא אלא בפירוש עיר ודרך וכדכתיבנא. והיינו דכתב רש"י ז"ל לעיל: "ועיר ודרך לקמן מפרש להו". ודוק נמי שכתב רש"י ז"ל לעיל, דכיון דסמוכה לעיר איכא למימר וכו', ואילו טעמא דדרך לא אדכר כלל, אלמא דדרך נמי מהאי טעמא הוא, ולעולם מהעיר מתחיל החמשים אמה וכדכתיבנא לעיל, כנ"ל:
ורבינו חננאל ז"ל פירש, דישנות טמאות אפילו רחוקות, דחיישינן שמא קרובות היו, שהיה העיר אצלה וחרב. ויש לפרש פירוש לפרושו, דסבירא ליה לרבינו חננאל ז"ל, דלעולם אין דרך לקבור ברחוקות כלל, וישנות טמאות משום דחיישינן שמא קרובות היו. אבל רש"י ז"ל סבירא ליה, לפעמים קוברים נמי אפילו ברחוקות, וטעמא דחדשות טהורות, משום דאם איתא הוה ליה קול.
- והקשה הרמב"ן ז"ל לכל הפירושים: ישנות רחוקות למה טמאות? נהי דאפשר דנשתכח הקול, או שהיו קרובין ונתרחקו, מכל מקום ספיקא הוי, ומספיקא מי מחזקינן טומאה? ותירץ ז"ל לדעת רש"י ז"ל, שכיון שאף על פי שהיא לחוץ לחמשים אמה לדרך או לעיר, או שיש קרובה ממנה, מכל מקום קרובה היא לעיר ולדרך יותר מבית הקברות עצמו, ודאי מקרי וקברי בתל; וכל זמן שאין קול שובר החזקה, בחזקת טומאה הם. אבל לפירוש רבינו חננאל ז"ל, כיון דעכשיו רחוקות מן העיר הן ואין לחוש, האיך אתה מטמא מספק לומר נתרחק העיר? ע"כ:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: לרש"י ז"ל יש לתרץ קושית מספיקא מי מחזקינן טומאה הכין, דכיון דהויא לה עיר בית הקברות ודרך בית הקברות, אחד קרובות ואחד רחוקות בחזקת טומאה הן; אלא קרובות, כיון דדינייהו דתיהוי להו קלא וקלא לית להו, איתרע לה לחזקה, ולהכי חדשות טהורות; אבל ישנות, כיון דליתא להאי טעמא, מוקמינן להו אחזקתייהו ובחזקת טומאה קיימין. אבל לפירוש רבינו חננאל קשיא. ואפשר דשניא האי, דמילתא דשכיח היא שהעיר מתרבה ומתמעטת בית אחד או שני בתים. ע"כ:
ומרנא ורבנא ז"ל תירץ, דהאי קושיא הוי בכלל קושית התלמוד: מספיקא מי מחזקינן טומאה? ותירץ, מאי עיר? עיר הסמוכה לבית הקברות, ומאי דרך? דרך בית הקברות, כיון שהעיר היא סמוכה לבית הקברות, כל התלוליות שמן העיר ועד בית הקברות בחזקת טומאה הן, אפילו רחוקות מן העיר, כיון שהם בין העיר ובין בית הקברות, אלא שאנחנו מסתפקים, החדשות ורחוקות לרש"י ז"ל אי הוו קברי קלא אית להו, וכיון דלית להו קלא, יצאו מחזקת טומאה, והישנות נשארו בחזקתן. ולרבינו חננאל ז"ל נמי, חדשות טהורות, כיון דרחוקות דברה איניש ולבית הקברות אזלא. אבל ישנות טמאות, דדילמא קרובות היו ואיכא תרי טעמי לטמא: חדא, דכולהו בחזקת טומאה קיימי; ותו, דדילמא קרובות הוו. אבל חדשות ליכא אלא חד טעמא דבחזקת טומאה קיימי, אבל ליכא לספוקי דילמא קרובות היו, כיון דחדשות נינהו, ע"כ. וצריך לומר לתירוצו ז"ל, דלרבינו חננאל ז"ל ברחוקות נמי מתרמי דקברי. ודבריו צריכים לעיין.
ודע, שהתוספות כתבו וזה לשונן: טמאות. פירש הקונטרס, דבקרובות אפילו חדשות טמאות, משום דאזלא איהי לחודה וכו'. ולפיכך ישנות טמאות, דאף על פי דדברה איניש וכו'. וקשה, דאם כן אמאי צריך לומר וכו', הוה ליה למימר: "אלא דברה איניש בהדה" ותו לא, ולכך טפי חדשות טהורות כו'? ונראה לר"י כרבינו חננאל ז"ל, דפירש דישנות טמאות אפילו רחוקות, שמא קרובות היו וכו'. ולפירוש זה לא נאמר משום דדברה איניש בהדה יהיה הדבר ידוע יותר, ולהכי אצטריך לומר ולבית הקברות אזלא, ע"כ. וצריך פירוש לפירושו ז"ל, כי יש לדקדק בלשונו ז"ל, דמאי "ולפיכך ישנות טמאות" וכו' דכתבו בלשון רש"י ז"ל "לפיכך"? ועוד, מאי "ולכך טפי חדשות טהורות" וכו' שכתבו בקושייתם? דלא היה צריך לאומרו, כן נראה לי. ועוד, אמאי כתבו: "ולפי זה לא נאמר" וכו'? דהא עלה דהכי קיימינן וכולה שקלא וטריא בהכי. ומשמע לי דסבירא להו לתוספות ז"ל, דבין לרש"י ז"ל ובין לרבינו חננאל ז"ל, דרך לקבור הנפלים בתל ואפילו ברחוקות, אלא דבקרובות איכא קול וברחוקות ליכא קול. ובהכי פליגא רש"י ז"ל ורבינו חננאל ז"ל, דלרש"י ז"ל הקול היינו דאותו דאזיל בהדה מוציא קול דקברה נפלה בתל, ולא משום טומאה וטהרה קא מפיק ליה לקלא, אלא שמספר לחבירו הדבר כמספר דברים בעלמא וחברך חברא אית ליה, ולפיכך ישנות טמאות, דאף על פי דדברה איניש בהדה – נשתכח הדבר, כיון דמעיקרא לא היה אלא סיפור דברים בעלמא. ולר"מ ז"ל מאן דמפיק לה כדי שיזדהרו ביה כהנים וידעו העולם דמקום קבורה חידשו שם ולא יטמאו בו, ולפיכך אפילו הישנות אין הדבר משתכח, דכיון דיש איסור בדבר – מזהר זהירי ביה והיה לנו לטהרן, אלא דחיישינן שמא קרובות היו וכמו שכתב רבינו חננאל ז"ל. ומעתה לשיטת רש"י ז"ל, משום דדברה איניש בהדה בלחודה יהיה הדבר ידוע, וזהו שכתב רש"י ז"ל לעיל: הרחוקות. דאין אשה יחידה הולכת שם. ע"כ. והיינו משום דלגבי סיפור דברים בעלמא, כל שאינה הולכת יחידה בהכי סגי לאפוקי קלא כי האי. אבל לשיטת רבינו חננאל ז"ל, לא נאמר משום דדברה איניש בהדה יהיה הדבר ידוע יותר, דכל עיר שאין שם בית הקברות ידוע – אין שם אדם מקפיד לקבור בכל מקום שימצא, ולהכי האי דאזיל בהדה לא מפיק לקלא, דהכין אורחייהו לקבור בכל אשר ימצאו. אבל כשיש בית הקברות ידוע וזאת האשה מחדשה קבר במקום אחר, אז מאן דאזיל בהדה מפיק לה לקלא כדי שיזדהרו ביה כהנים. והכי קאמר: טפי דברה איניש בהדה ולבית הקברות אזלא, וזאת האשה אם שינתה וקברה בדוכתא אחרינא, קלא אית לה למילתא, ומדלית להו קלא להכי חדשות טהורות. ואפילו ישנות נמי הוה לן לטהרינהו, אי לאו דחיישינן שמא קרובות היו ואזלא יחידה. כן נראה לי פירוש לפירוש התוספות ז"ל ולשיטת רבינו חננאל ז"ל, וניחא כל מאי דדייקינן לעיל, דוק ותשכח. וניחא נמי מאי דקשיא ליה להרמב"ן ז"ל עליה דמספיקא מי מחזקינן טומאה, דלדידיה נמי דרך לקבור אפילו ברחוקות וקל להבין. והמפרשים ז"ל לא פירשו כן שיטתו של רבינו חננאל ז"ל:
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: ורבינו חננאל ז"ל פירש, הקרובות לעיר אחד חדשות ואחד ישנות טמאות, שהאשה הולכת שם יחידה, וכן מוכה שחין לא טרח. רחוקות מן העיר, חדשות טהורות, דדברה איניש בהדה, וכיון דאיכא צוותא, לבית הקברות אזלא. ישנות טמאות, לרבי מאיר, שמא בתים מן העיר היו קרובות בתוך חמשים אמה וחרבו. לרבנן, שמא לא היה כאן תלולית קרובה הימנה והיו הנשים קוברות בזו. קרובות לדרך ודאי טמאות. רחוקות חדשות ודאי טהורות. ישנות, שמא דרך בית הקברות היתה עוברת שם והחזירוה לצד אחר. וזה פירושו של רבינו חננאל ז"ל. ע"כ:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: אבל רבינו חננאל ז"ל פירש, טפי דברה איניש בהדה, כיון דאית לה צוותא, לבית הקברות אזלא, והיינו טעמא דמתניתין דקרובות לעיר טמאות, משום דאזלא לחודה, וכיון דהויא לחודה, לא אזלא לבית הקברות אלא קברה בתל. והקרובות לדרך נמי טמאות, דזימנין דמתרמי בין השמשות ומקרי וקברי בתל, אף על גב דלא הויא לחודה. רחוקות חדשות טהורות, דכיון דרחוקות בין לעיר בין לדרך, לא אזלא בדלא דברה צוות בהדה, וכיון דאית לה צוות, לבית הקברות אזלא. ישנות טמאות, דכיון דישנות, בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה, אף על גב דהשתא רחוקות, חיישינן שמא קרובות ונתרחקו, שהיה תחילה שם עיר או בתים בסמוך. ע"כ:
אמר רב חסדא שמע מינה האי סהדותא וכו' — לשיטת רבינו חננאל ז"ל דייק הכי: מדקתני "ישנות טמאות", דחיישינן דילמא קרובות הוו וליכא איניש דמדכר לה למילתא. ולדברי רש"י ז"ל דאיק ממאי דאמרינן נמי "ישנות טמאות", שכבר נשכח הקול. ולא נהירא, דהיכי מדמי רב חסדא קלא לסהדותא? קלא ודאי עבידא דבטלה. אבל לדברי רבינו חננאל ז"ל, קסבר דרב חסדא, דרך ובתים מילתא דידיעא היא לכולי עלמא וכסהדותא דמי. ואפילו הכי מפלגינן בגמרא בינייהו. ואיכא למימר קלא דטומאה נמי ידיעא, משום טהרות, והוא יותר מחוור מפירוש רבינו חננאל ז"ל. ע"כ לשון הרמב"ן ז"ל:
אבל הריטב"א ז"ל כתב דלא נהירא פירוש רש"י ז"ל, דלא אתי שפיר להאי פירושא מאי דתניא בתוספתא (אהלות טז, א) על הא דקתני: ישנות טמאות, "שאני אומר: עיר או דרך היה שם ושכחו". ועוד, היכי דייק רב חסדא מינה דהאי סהדותא עד שתין שנין בלחוד מדכר? מה עניין שכחת דבר שראה בעיניו לשכחת קול? כי הקול ודאי אינו נמשך, ונפסק ונשכח בשנים מועטות טפי. לכך הנכון כגירסת רבינו חננאל ז"ל וכן הוא ברוב הספרים: טפי, דברה איניש בהדה ולבית הקברות אזלא. ופירש הוא ז"ל, דעד חמשים וכו', וישנות בין לעיר בין לדרך טמאות, אף על גב שהן רחוקות, דחיישינן שמא בתחילה קרובות היו ונתרחקו. והא דלא חשיב אחזוקי טומאה, דהא מילתא דשכיחא, שיישוב העיר מתמעטת או מתרבה, והדרך גם כן מתחלף; וזהו שאמר בתוספתא: "שאני אומר: דרך או עיר היו שם ושכחו". והשתא דייק רב חסדא הכי, דכי היכי דאמרינן הכא דמששים שנה ואילך אולי היה שם דרך ושכחו מה שראו בעיניהם, הכי נמי לעניין סהדותא לא מדכר איניש טפי משתין שנין. ומהדרינן, דשאני עדות דרמיא עליה ודייק בה טפי. ומכל מקום לעניין עדות חזקה, קיימא לן כרב חסדא, דהא לא רמיא מילתא עליה. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
והראב"ד ז"ל בחידושיו פירש נמי כפירוש רבינו חננאל ז"ל.
- וכתוב בשיטה ישנה וזה לשונה: האי סהדותא וכו' — לרש"י ז"ל, כיון דאמרינן "ישנות טמאות", ולא אמרינן: אם איתא דקבר הוי התם – מדכר הוו דכירי ליה, שהרי מאחר שהתלוליות רחוקות – דברה איניש בהדה, שמע מינה דטפי משתין שנה לא מדכר איניש סהדותא. ולהראב"ד ז"ל הכי פירושו: מדאמרינן "ישנות טמאות", אף על פי שאין בני העיר זוכרין שהיתה אותה דרך קרובה לעיר מעולם, אלמא דטפי משתין שנין לא מדכר איניש, ומשום הכי ישנות טמאות, דשמא עיר או דרך היתה שם ונשתכח. ע"כ:
והרמב"ם ז"ל פירש נמי כפירוש רבינו חננאל ז"ל, שכתב בפרק ח מהלכות טומאת מת וזה לשונו: התלוליות הקרובות לעיר הסמוכות לבית הקברות או לדרך בית הקברות, אחד חדשות ואחד ישנות, הרי אלו בחזקת טומאה, מפני שהנשים קוברין שם את הנפלים ומוכי שחין קוברין שם איבריהם. אבל הרחוקות, החדשות טהורות, והישנות טמאות, שמא היו קרובות מעיר שחרבה או מדרך שאבדה. ואיזהו תל קרובה? כל שאין שם תל אחר קרוב יותר הימנו; וישן, שאין אדם זוכרו, ע"כ. הא קמן דפריש כרבינו חננאל ז"ל, משום דהכין איתא בתוספתא, וכמו שכתב הריטב"א ז"ל. ומלישנא של הרמב"ם ז"ל משמע, דטעם דדרך ועיר, משום דהנשים קוברות שם הנפלים; ולא כמו שפירש הרא"ה ז"ל שיטתו של רבינו חננאל ז"ל. וכבר הארכנו בזה לעיל, אי ר' חנינא שביק תירוצא דדרך בדוכתא או לא.
:ויש לי עוד להאריך בשמעתא זו, ולטרדות הזמן וחילוף הזמנים בהמיר ארץ וצוק העתים, לא יתנוני השב רוחי, האל ברחמיו יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל ויניח ה' לנו ואשוב לעיין עוד בשמעתא זו ואאריך בה כראוי, כי היא אורך ימינו וחיי נפשנו ובתורתו נהגה יומם ולילה אמן:אפילו טובא וכו' — והיינו דאמרינן: מעיד עליה לאחר כמה שנים, משמע אפילו טפי מששים שנה. שיטה ישנה:
מתניתין
[עריכה]זה אומר וכו' — גרסינן בירושלמי (הלכה ג): הם אומרים: כתב ידינו הוא זה, ואחרים אומרים: אינו כתב ידם, הוו תרי ותרי. פירוש, דאף על גב דלרבנן אין אחד מן העדים מעיד אלא על כתב ידו בלבד, ואלו השנים האחרים מעידים על כל אחד ואחד, לא חשיבי תרי לגבי חד; דכיון שהעדים על מנה שבשטר הם מעידים, הם חשיבי כאידך תרי. אבל הם אומרים: אינו כתב ידינו, ואחרים אומרים: כתב ידן הוא, תני ר' חייא: לא מעלין עידי שטר ולא מורידין. פירוש, שהעדים שאומרים: אינו כתב ידינו, מיירי שאין אחד מהן מעיד אלא על שלו; ואידך דמכחשי להו מעידין על כל אחד ואחד, והוו להו תרי לגבי חד. אמר ר', מתניתין אמרה כן: אם יש עדים שהוא כתב ידם, אינם נאמנים. פירוש, וטעמא משום דליכא למימר הפה שאסר הוא הפה שהתיר, דאפילו אמרי "אינו כתב ידינו" לא מהימני להו, כיון שיש עדים שהוא כתב ידן. כן נראה לי פירוש הירושלמי הזה. הריטב"א ז"ל. וכבר כתב זה הרא"ה ז"ל לעיל גבי הא דתניא: "שנים חתומים על השטר ומתו" וכו':
הרי אלו נאמנים — להכי נקט הך רישא, לאשמועינן דלרבי, אין דרך אחר להאמין אלו העדים אלא בהכין; אבל זה אומר "זה כתב ידי" וכו', צריכין לצרף אחר עמהם, ואפילו זוכרין המִלוה בלא שטר, ודלא כהירושלמי שכתבו התוספות ז"ל לעיל גבי פלוגתא דרב הונא ור' יוחנן אי בעיא שיהא זוכרה מעצמו:
אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי — להכי קתני הך לישנא יתירא, לאשמועינן דלרבנן, אפילו אין זוכרין המִלוה אפילו על ידי השטר, אין צריכין לצרף עמהן אחר, ודלא כהירושלמי. כן נראה לי. ומיהו רבינו האיי גאון ז"ל כתב בתשובה וזה לשונו: זה אומר זה כתב ידי וכו' שיצטרף עמהן דברי רבי – שני העניינים הללו דבריו של רבי הן, שאומר: אין אדם לבדו נאמן לומר "זה כתב ידי" אלא בזמן שיש אחר עמו, או העד האחד או אחרינא מעלמא, והוא לבדו על כתב ידו כעד אחד דמי. אבל חכמים אומרים: אין צריך שיצטרף עמו אחר אלא נאמן אדם לומר "זה כתב ידי", ובזמן שזה אומר "זה כתב ידי" וזה אומר "זה כתב ידי" – שטר כשר הוא. וראוי לידע, שאין דברים הללו אמורים בזמן שכל אחד אומר: זוכר אני עיקר הדברים של עדות זו ויודע אני שפלוני זה שמני עד על עצמו בכך וכך; כי בזמן שהוא אומר כן, אפילו רבי אינו אומר שצריך אחר עמו, כי על מנה שבשטר הוא בפירוש מעיד. אלא דברים הללו – בזמן שהעדים אומרים: עיקר העדות אין אנו זוכרין אותה, אלא כל אחד אומר: הרי אני מעיד כי זה כתב ידי כדרך שאני מעיד על כתב ידֵי אדם אחר, "זה כתב ידו של פלוני". רבי סבר: כעד אחד הוא בדבר הזה, כי לא על המנה שבשטר הוא מעיד, וצריך שיצטרף אחר עמו; ורבנן סברי: אילו ודאי העיד על כתב ידי אדם אחר – כך הוא, אבל כתב ידי עצמו, כמו שהעיד על המנה שבשטר דמי ואין צריך לצרף עמו אחר. ואם תאמר: מי יאמר שלא זייף עליו, ומדמהו כי הוא כתב ידו ואינו כתב ידו? אף אומרים לו: אם באו ג' וד' וה' ואומרים: זה כתב ידו של פלוני, והם לא ראוהו כשהוא כתבו, מי יאמר שלא זייף עליו ומדמין הן עליו כי הוא כתב ידו ואינו כתב ידו? אלא הלכה מקובלת היא: אם יש עדים שהוא כתב ידן של עדים, אף על פי שלא ראו שכתבוהו, או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר וזה דומה לזה בעינינו – אין נאמנין לפסלו, אף על פי כי אפשר שהוא מזויף. אף כאן, נאמן אדם לומר: "זה כתב ידי", ודומה כמי שאמר: "מעיד אני על מנה שבשטר זה", אף על פי שלא אמר. ע"כ:
גמרא
[עריכה]כשתמצא לומר לדברי רבי — פירוש, לשון מיצוי. והכי איתא בפרק ג' דמנחות (דף יח.), אמר רבי: כשהלכתי למצת מדותי אצל רבי אלעזר בן שמוע, ואמרי לה למצת מדותיו. ופירש הרב רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל: למצת מדותי – לדקדק הלכותי. למצת מדותיו – לדקדק הלכותיו. כן נראה לי. ורש"י ז"ל פירש: כשתמצא לומר לדברי רבי. כשתעמוד לסוף דבריו. ע"כ:
וזה לשון תלמידי ה"ר יונה ז"ל: כשתמצא לומר לדברי רבי וכו' — פירש רש"י ז"ל: כשתחקור הדברים על בוריין תמצא, כי רבי שמצריך אחד מן השוק שיצטרף עם כל אחד ואחד סובר שאין מעידין עכשיו על הממון שבשטר, אלא על החתימה, ועל כן צריך שנים בכל חתימה וחתימה, דכל דבר עדות בפני עצמו הוי. ולדברי חכמים, כשמעידין עכשיו על כתיבתן הוה כאילו מעידין על עיקר ההלואה שהיו עדים מתחילה, ונמצא שיש לנו שני עדים שנתחייב לו מנה, ואין אנחנו צריכין צירוף. ונראים הדברים, דדווקא שאינם זוכרין בהלוואת המנה הוא שנחלקו רבי ורבנן; אבל היכא שזוכרין במנה עצמו, דברי הכל על המנה הם מעידים ואין צריכים צירוף. ע"כ:
וזה לשון לקוטי הגאונים ז"ל: כשתמצא לומר לדברי רבי דאמר צריכין לצרף וכו' על כתיבת ידן הן מעידין — פירוש, כלומר, עיקר העדות על החתימה היא, במה שכל אחד ואחד מעיד על חתימתו ומקיימה; הילכך צריך אחד מן השוק שיעיד על שניהם, דהוו להו שני עדים אכל חתימה וחתימה, ומנה שבשטר ממילא קא גבי ליה מאחר שהעידו על חתימתן. על מנה שבשטר הן מעידים, כלומר, עיקר עדותן על הלוואת החוב שבשטר, שכשהוא אומר: "זה כתב ידי" – לא בא אלא להודיע שההלוואה גמורה היא והלוה חייב לו מנה, וכן חברו, נמצאו שניהם על המנה הם מעידים, ואין צריך לצרף עמהם אחר, שעל ידי שנים הללו מקוים ועומד הוא, ע"כ. וכתוב עוד, דדמי ל"זה אומר מנה יש לו בידו וזה אומר מנה יש לו בידו", דשניהם מצטרפין ואין צריכין לצרף עמהם אחר לעדותן, אלא עדותן קיימת. ע"כ:
הערות
[עריכה]
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה