כתובות כ א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
וכשם שאין מזימין את העדים אלא בפניהם כך אין מכחישין את העדים אלא בפניהם אמר ליה רב נחמן אילו הוו קמן ומכחישין להו הוה הכחשה ולא הוה משגיחין בהו דהוי לה עדות מוכחשת השתא דליתנהו דאילו הוו לקמן דלמא הוו מודו להו מהימני אלא אמר רב נחמן אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה מידי דהוה אנכסי דבר שטיא דבר שטיא זבין נכסי אתו בי תרי אמרי כשהוא שוטה זבין ואתו בי תרי ואמרי כשהוא חלים זבין אמר רב אשי אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא ולא אמרן אלא דאית ליה חזקה דאבהתיה אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אמרינן כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין א"ר אבהו אין מזימין את העדים אלא בפניהן ומכחישין את העדים שלא בפניהן והזמה שלא בפניהן נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הויא אמר מר אם יש עדים שכתב ידם הוא זה או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד אין נאמנין קרא עליו ערער אין לא קרא עליו ערער לא מסייע ליה לרבי אסי דאמר רבי אסי אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא משתי כתובות [או] משתי שדות והוא שאכלום בעליהן ג' שנים ובשופי א"ר שימי בר אשי וביוצא מתחת יד אחר אבל מיד עצמו לא מאי שנא תחת יד עצמו דלא דלמא זיופי מזייף מתחת ידי אחר נמי דלמא אזל וחזא אתא וזייף כולי האי לא מצי מכוין ת"ר כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים אמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו רבי יוחנן אמר אע"פ שאין זוכרה מעצמו אמר רבה ש"מ מדרבי יוחנן הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מנייהו מדכר חד לחבריה איבעיא להו עצמו מאי רב חביבא אמר אפילו עצמו מר בריה דרב אשי אמר עצמו לא והלכתא עצמו לא
רש"י
[עריכה]
וכשם שאין מזימין העדים אלא בפניהם - שהרי הם באין לחייבן כדי לעונשן או נפש או ממון והתורה אמרה והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו (ב"ק דף קיב:):
כך אין מכחישין - אפילו לבטל עדותן:
לא הוו משגיחין בהו - בעדי השטר לגבות על פיהם:
השתא - דאיכא למימר אילו הוו קמן הוו מודו להני אמרת מהימני:
ואוקי ממונא בחזקת מריה - בחזקת הלוה ואם קרקע היא תעמוד בחזקת המוכר ודקתני בבריי' אין נאמנים לא דליהוי שטרא מעליא למיגבי ביה אלא דלא קרעינן ליה ואי תפיס מידי והדר אתי האי ותבע מיניה לא מפקינן מיניה דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי וממונא בחזקת היכא דקאי:
זבין נכסיה - מכר קרקעותיו:
חלים - בריא:
ולא אמרן - דאוקי נכסי בחזקת בר שטיא:
אלא דאית ליה - בנכסים הללו חזקה דאבהתא שהיו של אבותיו דחזקה מעלייתא היא:
אבל לית ליה בהו חזקה דאבהתא - אלא חזקה דנפשיה שקנאן הוא והוחזקו בידו כקנייתו כך מכירתו ואין חזקתו חזקה לבטל מכירתו:
נהי דהזמה לא הויא - לעונשם לא נפש ולא ממון הכחשה הויא לבטל עדותן:
אין מקיימין את השטר - מתוך שטר אחר:
אא"כ קרא ערער - על אותו שטר האחר והוחזק בב"ד על ידי עדיו דאי לא קרא עליו ערער חיישינן דלמא ההוא גופיה מזוייף הוא:
משתי שדות - מעדים האלה אם חתומים על שני שטרות אחרים שהן מכר שתי שדות ואכלום הלקוחות ע"י שטרות הללו שלש שנים מקיימין שטר שלישי מהן אם החתימות דומות:
בשופי - בלא ערעור:
וביוצא מתחת ידי אחר - שהשטרות הללו שמקיימין את השלישי מהם יוצא מתחת ידי אחר ולא מתחת ידיו של זה המוציא את השלישי:
זיופי זייף - הסתכל בכתב של אותן שטרות וכוון וחתם הוא עצמו את השלישי דוגמת אותה חתימה:
מכוין - מצמצם כתב בכתב הואיל ואינו לפניו:
כותב אדם - אם עשאוהו עד בדבר וירא לשוכחו כותבו על חתיכת קלף ומצניעה:
ומעיד - ע"פ אותו כתב אפי' לאחר כמה שנים:
שזוכרה מעצמו - בלא ראיית השטר נזכר קצת מעדותו מאליו:
אע"פ שאין זוכרה מעצמו - אלא לאחר שרואה בשטר נתן בלבו ונזכר שלא נשתכח ממנו כל כך שכשמזכירים לו נזכר אבל אינו נזכר לגמרי לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם:
עצמו מאי - אם בעל דין עצמו מזכירו עד שנזכר מאי:
תוספות
[עריכה]
ואוקי ממונא בחזקת מריה. פירש בקונט' ואינן נאמנין דקתני לאו דמגבינא בשטרא אלא דלא קרעינן ליה ונפקא מינה דאי תפס לא מפקינן מיניה וקשה דאמר בפ"ק דב"מ (דף ו: ושם) גבי ספק בכור תקפו כהן מוציאין אותו מידו אלמא תפיסה דלאחר ספיקא לאו כלום היא ומיהו אההוא דסוף השואל (שם דף קב: ושם) לא קשה מידי דאמרי' גבי משכיר בית לחבירו בי"ב זהובים לשנה מדינר זהב לחדש בא בתחלת החדש כולו למשכיר אלמא דבחזקת משכיר הוא ואפ"ה קאמר בא בסוף החדש כולו לשוכר דשאני התם דכיון דלא בא בתחלת החדש איכא למימר דאודויי אודי ליה ויש לומר דשאני גבי בכור שכהן תופס מספק דאין יודע אם בכור הוא אבל הכא שטוען ברי מהניא תפיסה וא"ת בחזקת הבתים (ב"ב דף לד:) גבי זה אומר של אבותי כו' אמר ר"נ כל דאלים גבר ופריך מהמחליף פרה בחמור זה אומר ברשותו ילדה וזה אומר כו' יחלוקו ומאי קושיא הא ההיא אתיא כסומכוס ורב נחמן כרבנן דלרבנן דאמרי המע"ה היינו דינא דכל דאלים גבר כיון דמהניא תפיסה כשטוען ברי ויש לומר דהכי פריך דאפי' רבנן לא פליגי אסומכוס אלא משום דחד מינייהו מוחזק ואיכא למימר המע"ה אבל הכא דאין אחד מוחזק יותר מחבירו מודו לסומכוס דיחלוקו ועי"ל דהכא מיירי כשתפס קודם שנולד הספק ורשב"א נראה לו להעמיד הברייתא בשובר ולהכי אין נאמנין דאוקי ממונא בחזקת מריה ומחזקינן עדי שובר בכשרים ולא יפרע:
אלא אמר ר"נ אוקי תרי להדי כו'. וא"ת ולר"נ אמאי לא מגבינן ביה בשטרא הא סבר ר"נ כרב הונא (שבועות מז) [ב"ב דף לא:] בשני כתי עדים המכחישות זו את זו דכל אחת באה בפ"ע ומעידה אע"ג דלפי עדות כל אחת חבירתה פסולה לכל עדיות הכא נמי כיון דאין מכחישין אותן לומר שלא לוה כלום אלא אומרים אינכם נאמנים בדבר זה דפסולין הייתם ליתכשרו ואמאי לא מגבינן ביה בשטר ויש לומר דהתם באה כל אחת בפ"ע ומעידה משום דמוקמינן כל אחת בחזקת כשרות אבל הכא שאומרים קטנים היו או קרובים משנולדו עד עתה שנתרחקו ליכא למימר אוקמינהו אחזקתייהו דפסלינן אותן משנולדו ואנוסים היו נמי מחמת נפשות לא שייך לאוקמי אחזקה דהא לא פסלי להו כלל ורשב"א אומר דהכא לא מוקמינן להו אחזקה כדאמר לעיל משום דאילו הוו קמן דלמא הוו מודו:
ואוקי ארעא בחזקת בר שטיא. דוקא בקרקע הוא דאמרינן הכי אבל במטלטלים אמרינן דהוו בחזקת המוחזק כדאמר בפרק השואל (ב"מ דף ק.) גבי המחליף פרה בחמור דפריך וליחזי פרה ברשותא דמאן קיימא ולהוי אידך המע"ה ומשני דקיימא באגם אומר ר"י דהכא לא שייך למימר כדאמרי' בסוף קדושין (דף עט:) ובמי שמת (ב"ב דף קנג: ושם) אם שכיב מרע הוא עליהם להביא ראיה שבריא היה ואם בריא הוא כו' דבר שטיא דהכא כיון דעתים חלים ועתים שוטה אין ראיה ממה שהוא עכשיו:
דלמא זיופי זייף. אור"ת דדוקא היכא שאין אנו מכירין החתימה אלא ע"י דמיון החתימה להחתימה אבל היכא דמכירין חתימת העדים בטביעת עין אע"פ שיש לו חתימה אחרת תחת ידו ליכא למיחש דלמא זייף דכיון דמכירין החתימה אם זייף היה ניכר היטב:
ורבי יוחנן אומר אע"פ שאין זוכרה מעצמו. פי' אבל ע"י השטר זוכרה אבל אם אין זוכרה כלל לא דמפיהם ולא מפי כתבם כדאמרינן פ' ד' אחין (יבמות דף לא: ושם) גבי מפני מה לא תקנו זמן בקדושין דקאמר לינחי גבי עדים אי דכירי ליתו ולסהדו ואי לא זימנין דחזו בכתבא ואתו ומסהדי ואמר רחמנא מפיהם ולא מפי כתבם וא"ת הכא נמי אמאי לא אסרינן לכתוב עדות על השטר שמא ישכח לגמרי ואתו ומסהדי מכתבא כדחיישינן התם ויש לומר דודאי התם חשו חכמים לפי שב"ד מוסרין לו השטר ויסבור שלכך מסרוהו לו שיעיד אפי' לא יזכור אבל הכא שמעצמו כותב עדותו על השטר לא חשו חכמים לכך וא"ת ואמאי לא מצו חזו בכתבא ולאסהודי הא תנן בגט פשוט (ב"ב דף קסח.) מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לב"ד ועושין לו קיומו ומפרש בגמ' מהו קיומו וכן בהגוזל קמא (ב"ק דף צח.) דאמרינן גבי שורף שטרותיו של חבירו פטור מדיני אדם כו' ה"ד אי דאיכא סהדי דידעי מה הוה כתוב ביה בשטרא נכתוב ליה שטרא אחרינא אלמא לא חשבינן ליה מפיהם ולא מפי כתבם וי"ל דבפ' ד' אחין (יבמות לא: ושם) חיישינן דלמא אתו ומסהדי בסתם כאילו זוכרין העדות אבל ודאי אם היו מעידין שכך ראו בחתימתן הא לא חשיב מפיהם ולא מפי כתבם דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין והוי כאילו מעידין ראינו עדות שנחקרה בבית דין ואם תאמר והכא אפילו אין זה זוכרה כלל מה בכך יביא
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ב (עריכה)
לב א מיי' פ"ז מהל' עדות הלכה ז', סמ"ג עשין קט, טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ו סעיף ל"ז:
לג ב מיי' פכ"ט מהל' מכירה הלכה ה', סמג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רל"ה סעיף כ"א בהגה"ה:
לד ג ב"י חו"מ שם:
לה ד מיי' פי"ח מהל' עדות הלכה ה', סמג עשין קו, טור ח"מ סימן לח:
לו ה ו ז מיי' פ"ו מהל' עדות הלכה ג', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ו סעיף ז':
לז ח ט מיי' פ"ח מהל' עדות הלכה א', סמ"ג עשין קט, טור ושו"ע חו"מ סי' כ"ח סעיף י"ג:
לח י כ מיי' פ"ח מהל' עדות הלכה ב', טור ושו"ע חו"מ סי' כ"ח סעיף י"ד:
ראשונים נוספים
אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אמרינן כשהוא שוטה זבן, וכשהוא שוטה זבין: ואף על גב דמאן דזבין ליה לבר שטייה לא הדר ביה בבר שטייה, מכל מקום כיון דאלו בעי למיהדר מצי הדר ביה, נמצא דאין נכסים אלו מוחזקין ביד בר שטיה, הילכך אי מזבין לה אפילו כשהוא שוטה לא מצי למיהדר ליה.
כך הגירסא בהלכות רבינו אלפסי ז"ל (ז, א, מדפי הרי"ף), אמר ר' אסי אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערער, אלא אם כן הוחזק בב"ד: לומר דאם לא קרא עליו ערער אעפ"י שאינו מוחזק בבית דין מקיימין ממנו, דכולהו לא מצי לזיופי ומהימני כל חד מינייהו משום חבריה, ולפום האי גירסא משמע דכי קתני בברייתא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין לרבותא נקטיה, דאף על פי שקרא עליו ערער כיון דאיתחזוקי בבי דינא מקיימין ממנו. ולישנא דברייתא דקתני משטר שקרא עליו, וכן מלישנא דרב אשי דאמר נמי משטר ולא אמרו משטרות, ולא קתני בברייתא שהיה כתב ידן יוצא ממקומות אחרים משמע דמשטר אחד מקיימין, והוא שהוחזק בבית דין.
ונהרדעי לא פליגי אדרב אסי, אלא מדאמר רב אסי דאם לא קרא עליו ערער מקיימין ממנו, אעפ"י שלא הוחזק בבית דין אין מקיימין מאחד עד שיהיו שנים והוא שאכלו בעליהן בשופי. ומיהו, משתי כתובות או משתי שדות, מקיימין, אעפ"י שלא הוחזקו בב"ד, הוא שאכלום בעליהן שלש שנים בשופי ולאו דוקא שדות וכתובות דהוא הדין לשאר שטרות, ואמרי נהרדעי גרסינן ולא גרסינן נהרדעי אמרי, וכן הוא בהלכות הרב ז"ל (הרי"ף שם). אבל הראב"ד ז"ל כתב (הו"ד ברמב"ן, ועי' בהשגה בפ"ו מעדות ה"ג): דלעולם אין מקיימין משטר אחד בין מקויים בין שאינו מקויים אלא משנים, וקא יהיב טעמא כדי שיהיו שנים עדים על כל חתימה וחתימה, ואין זה טעם נכון. ועוד דהא אמרינן לקמן (כא, א) ואי איכא אלא חד מאי, אמר אביי כתוב חתמות ידיה אחספא ושדי ליה קמי בי דינא דחזו ליה בי דינא ומקיימי לה, אלמא כל שהוא מוחזק שזהו כתב ידו של עד מקיימין ממנו, וכן כתב הראב"ד ז"ל[2].
הא דאמר רב אשי וביוצא מתחת ידי אחר אבל מתחת ידי עצמו לא דילמא זיופי זייף: פירש רש"י ז"ל: זיופי זייף השלישי הזה שנסתכל בכתבן של עדים שהוא בידו ומכוין וזייף. ולפי פירושו, אע"פ ששטרות אלו מקויימות אין מקיימין מהן לזה השלישי שמא מזויף הוא.
ואין זה נכון, דאם כן אין לדבר סוף, דאפילו יש לו לזה שטרות אחרות מחתימתן של עדים אלו או אפילו אחד משטרי הדיוטות או ספר מכתיבתן של עדים לעולם אין מקיימין לו, אלא ודאי למיכוין ומזייף זה בזה עד שתראה כתיבתו ככתיבת העדים לא חיישינן, דדבר שאינו מצוי הוא שיכוין חתימה כחתימה.
אלא הכי פירושא ביוצא מתחת ידי אחר אבל ביוצא מתחת ידי עצמו לא דילמא מזייף זיופי כולהו וחתם שהרי לא הוחזק, ואף על פי שאכלום בשופי ש"מ אקראי בעלמא הוא או יש לו שטרות אחרות וזייף אלו כדי לקיים שטר זה מהם, ופרכינן ביוצא מתחת ידי אחר דילמא אזיל וחזא ואתא וזייף וכיון הכתיבה אות באות, ופרקינן כולי האי לא מצי מיכוין שיהא מצייר כתב ככתב ויהו דומות זו לזו לגמרי, והילכך ביוצא מתחת ידי אחר או מתחת ידי עצמו והוא שמוחזק בבית דין מקיימין ממנו.
ויש מי שאומר דאין מקיימים אלא מחתם ידי עדים, אבל מספר שכתבו עד אין מקיימין, והביאו ראיה מדאמרינן לקמן (כא, א) לכתוב חתימת ידיה אחספא אבל אמגלתא לא דילמא משכח לה איניש דלא מעלי, ואם איתא אפילו אמגילתא נמי וליכתוב ביה אלפא ביתא, ולאו מילתא היא, דאורחא דמילתא נקט דכיון דמהדר אחתימת ידיה מסתמא שמו (בשכיוצא) כתב ולא שיהא צריך לכך, ועוד דאגב אורחיה קמ"ל עצה טובה, ותדע לך דאפילו אמגלתא נמי מציא חתים והוא דחתום ברישא דמגילתא.
ובירושלמי (בפירקין ה"ג) גרסינן בהדיא ר' הונא אמר למדים מספר מוגה כגון דאמרי אלין ספרי דאסי באילין אגרתא צריכה.
כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים: פירש הגאון רב האי דתרתי קאמר, שאם נמסרה לו עדות בקנין יכול הוא להעיד עליה בב"ד בעל פה או אם רצה לכתוב לו שטר ואפילו לאחר כמה שנים ואין חוששין שמא נשתנה דבר זה באורך הזמן או נפרע אלא כותבו או מעיד עליו בחזקת שהענין קיים כשעה שנמסר לו, ואמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו, כלומר כל עדותו ולא יסמוך בעדותו על ידי אחר, ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה מעצמו אלא שהזכירוהו אחרים ונזכר סומך על זכרונו שנזכר לבסוף ומעיד עליה. ודחו דבריו ר"ח ורבינו אלפסי ז"ל (בדף ז, ב, ועי' רי"ף ביבמות ט, א) משום דדיוקא דרבא דאמר שמע מינה מדרבי יוחנן הני בתרי דידע סהדותא וכו' לא סליק שפיר לפי פירושו, דמאי אתא רבא לחדותי ולגלויי הן דברי ר' יוחנן בפירוש.
ועוד ראיתי למקצת רבותינו שתפשוהו ואמרו דאי לא קבע ליה זמן או שקבע ליה זמן והגיע זמנו אמאי אינו חושש שנפרע, והא אמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (טז, ב) המוצא שטר חוב בשוק אף על פי שכתוב בו הנפק לא יחזיר וחיישינן לפרעון, והכא נמי מאי שנא.
ועוד דאמרינן התם (בבא מציעא יז, א) בין צא תן לו בין חייב אתה ואמר פרעתי נאמן, בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו, ואף על גב דמעשה בית דין כשטר דמי ואף על גב דלא כתיבי דכמאן דכתיבי דמי וגביא ומשעבדי(?) ואפילו הכי חוששין לפרעון ואין כותבין לו, והכא נמי אין העדים חותמין אלא בתוך זמנו, דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה, וכן כתוב במקצת תשובות הגאונים ז"ל לא שנא שכיב לוה ולא שנא שכיב מלוה, כל דסמיך בקנין כותבין, אבל ודאי משך מלתה ולא תבע ליה למיכתב איכא למימר דילמא פרע, וכל סתם ההלואה מקמי דלישהי שלשים יום כותבין ונותנין והמוציא מחבירו עליו הראיה, ולא ידענא מאי קושיא ומאי תיובתא, דאי למוצא שטר אתית לדמוייה אם כן אפילו תוך זמנו נמי, כל שזזה יד העדים מהבעל דבר לא יכתובו, דהא התם אפילו כשזמנו בו ביום חיישינן לפרעון, אלא מאי אית לך למימר דהתם כיון דנפל אתרע ליה ומעתה קושיא אין כאן תיובתא אין כאן, הגיע (הגע?) עצמך שהפקיד שטר חוב אצל חבירו ובא ליטול שטרו לאחר כמה שנים, כלום אינו מחזירו וחושש שמא פרעו, אלא מחזיר והלה יחוש לעצמו, והכא נמי לא שנא, דעדות שנמסרה לעדים ויש להם לכתוב בלא דעת המתחייב הרי הוא כאלו נכתב, וכאלו העמידו מלוה ביד העדים שאין חוששין לפרעון כלל ומחזירין לו את שטרו.
ועוד דאם פרעו כיון שלא החזיר לו את שטרו איבעי ליה למיכתב תברא דכל דנפיק מרע ליה, ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה, וכיון דאי פרעיה אית ליה תקנתא דשובר לא חיישינן ליה. ותדע, מדאמרינן בשילהי בבא בתרא (קעא, ב) גבי שטרות המאוחרין כשרים ליחוש דילמא יזיף מניה בניסן וכתיב (וכתב?) ליה שטר בתשרי ומיתרמו ליה זוזי ביני וביני ופרע ליה וכו', ופרקינן בתר דאמר להו רב ספרא לספריה כי כתביתו תברא אי ידעיתו זמנא דשטרא כתיבו ואי לא כתובי סתמא, דכל אימת דנפיק לורעיה אמר ליה רבינא לרב אשי והאידנא דלא עבדין הכי, אמר ליה רבנן תקוני תקינו, מאן דעביד בה עביד מאן דלא עביד איהו דאפסיד אנפשיה. אלמא לא חיישינן לפרעון בלא שובר, דאיהו דאפסיד אנפשיה, וכתבי אפילו בגוונא דלא אימסר להו, כל שכן הכא.
ועוד דאמרינן בפרק קמא דמציעא (טז, ב) אמר שמואל: המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים, מאי טעמא, אי משום כתב ללות ולא לוה, כיון דקנה מיניה הא שעבד נפשיה, ואי משום פרעון, לפרעון לא חיישינן. כלומר: דאף על גב דלפריעה קיימא אנן לא חיישינן ליה כיון דלא קריע ואפילו עבר זמנו של שטר דהא סתמא קאמר, ואף על גב דפליגי עליה דשמואל התם היינו משום דנפל ואתרע ליה, הא לא אתרע בנפילה, לא חיישינן, ואפילו הכי דנפל כל היכא דאיבעי ליה למיכתב שטרא אחרינא לא חיישינן. ומהדרינן: ודאי מכתב כתב ליה שטרא דמרע להאי שטרא, ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה, כדאמרינן התם גבי מעשה בית דין הרי זה יחזיר, וההיא נמי דצא תן לו וחייב אתה ליתן לו, לאו קושיא היא, דהתם כיון דידעי דבי דינא לא כתבי ליה שטרא משום דמהשתא הוא דמחייבינן ליה למפרעיה ונאמן הוא לומר פרעתי איהו נמי אזיל ופרע ולא חיישינן למכתב תברא, הילכך איכא למיחש לפרעון ולא כתבינן, ועוד דהא לא אמרי להו בעלי דבר לבית דין למיכתב, ואינהו כיון דאיכא למיחש אמאי כתבי ליה, מה שאין כן בעדים שאמרו להן לכתוב או שקנו מידן דכמאן דאמרו להן כתובו דכל סתם קנין לכתיבה עומד, הילכך כותבין ונותנין אפילו לאחר כמה שנים ואינן חוששין כדברי רבינו האיי גאון ז"ל, כן נראה לי.
ולעיקר פירושו (פירושא?) דשמעתין פירש ר"ח ורב אלפסי ז"ל, הכי קאמר: כותב אדם עדותו של שטר שמוש, כלומר, על פנקסו לזכרון בעלמא ומעיד עליה על פי כתיבת הפנקס לאחר כמה שנים. רב הונא אמר והוא שזוכרה מעצמו ולא יסמוך על זכרון דברים הכתובים בפנקסו, שהפנקס אין לו דין שטר, שעדיין לא נחקרו עדותן, ואפילו שעל ידי הפנקס רמי אנפשיה ומידכר, אפילו הכי חיישינן דילמא סבור הוא שזוכר ואינו זוכר, ועל פי כתבו אינו מעיד דמפיהם אמר רחמנא (דברים יט, טז, ועי' שו"ע כח, יא) ולא מפי כתבם (עי' יבמות לא, ב). ורבי יוחנן אמר אף על פי שאין זוכרה אלא מתוך הפנקס, כיון שעל ידי הפנקס מיהא זוכר, כותב ומעיד שפיר דמי, והיינו דחדית רבא דאפילו על ידי הזכרת עד שני סמוך ומזכיר לעצמו ומעיד דאין חלוק בין שנזכר על ידי כתיבת זכרונותיו בין שהזכירוהו אחרים, אבל בעל דבר לא שמא מיפה הוא לו דבריו, וזה נראה כזוכר ואינו זוכר. וכתב ר"ח ז"ל: ולדברי הכל עד החתום על השטר אינו צריך להיות זוכר העדות אלא אף על פי שאינו זוכר מעיד זהו כתב ידי, שאלו היה צריך להיות זוכרה אין אחר יכול לקיים חתימת חבירו. והטעם לדבריו כמו שכתבתי, דכיון שנכתבה עדותו בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותן ושוב אין אנו צריכין אלא לדעת שזו חתימתן של עדים ודי לנו בכך, אבל עדות שהיא כתובה על הפנקס אינה כמו שנחקרה בבית דין ולפיכך צריכין העדים לזוכרה מעצמן לרב הונא או מתוך להכתב לרבי יוחנן.
ובענין הזה כתב הרב אלפסי ז"ל ביבמות פרק ארבעה אחים (ט, א) גבי מפני מה אין כותבין זמן בקידושין, וכן פירש רש"י ז"ל בפירושו (בד"ה כותב), ומיהו אין הלשון מחוור, ולפירוש זה דכותב על השטר משמע שטר השעבוד וחתום בחתם עדים ולא שטר שמוש ופנקס, והנכון והמחוור שבשמועה זו גרסתו של רב אחא משבחא גאון ז"ל (שאילתות פר' שמות, שאילתא נא, נה, והו"ד ברמב"ן), ופירושו, שכך הוא גורס: רב הונא והוא שזוכרה ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה, ולא גרסינן מעצמו, לא בדברי רב הונא ולא בדברי רבי יוחנן, ולא כתב בדברי רבא שמע מינה מדרבי יוחנן אלא אמר רבא כמימרא באפיה נפשה היא ומנפשיה אמרה. וכך פירוש חותם אדם עדותו בשטר מלוה או מקח ומעיד עליה לאחר כמה שנים שזה הוא חתם ידו.
אמר רב הונא והוא שזוכרה: כלומר שזוכר קצת העדות לומר שזכור שכשחתם ראה וחתם, אבל אם אינו זכור שחתם אף על פי שהוא מכיר חתימתו אין תועלת בהכרתו כלל. ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה אלא שהוא מכיר שזו חתימתו די לנו בכך. והכי תניא בתוספתא (בפירקין ה"ב, ע"ש): יפה כח עדים מכח השטר וכח השטר מכח העדים, יפה כח השטר שהשטר מוציא אשה מבעלה מה שאין כן בעדים, יפה כח העדים שהעדים שאמרו מת פלוני תנשא אשתו, מצאו כתוב בשטר מת פלוני לא תנשא אשתו, ואם אמרו מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו ותנשא אשתו, ודברי התוספתא הזאת כרב הונא דבעי שיהא זכור שמה שכתוב בשטר ראה אלא שאינו זוכרה עכשיו מה שכתוב בו. ואם תאמר, לדברי רב הונא מאי שנא מעדים אחרים לקמן עב) שמעידין על כתב ידן של חתומין ואף על פי שהן אינן יודעין באותה עדות כלל אלא שמכירין שזו היא חתימתן של עדים. יש לומר, דשאני עדים החתומים דכיון שהן עצמן מעידין ואינן זוכרין מנה דבשטר נמצאו דמכחישין מנה שבשטר, מה שאין כן בעדים אחרים.
וגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"ד) תני כותב אדם עדותו ומעידה אפילו לאחר כמה (?) רב הונא אמר והוא שיהא זכור עדותו, ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זכור עדותו, ותייא(?) דרב הונא דאמר כר'(?) וכר'(?) יוחנן כרבנן, כלומר, דרב הונא דאמר והוא שזוכר עדותו שבשעה שחתם ראה וחתם מה שכתוב בשטר זה, הא לאו הכי לא אתיא כר' דאמר על כתב ידן הן מעידין ולא על מנה שנמצא דעדות כתב ידן וכן שעדות מנה שבשטר כשתי עדויות הן והילכך כשאינו זוכר מנה שבשטר מה תועלת יש בעדות כתב ידן, הרי זה כמכחיש מנה שבשטר כמו שכתבנו, ודר' יוחנן אתיא כרבנן דאמרי עיקר העדות מנה שבשטר הוא, נמצא עדות כתב ידן ועדות מנה שבשטר הכל אחד. שהילכך אף על פי שאינן זכורין כלל אלא שמכירין חתימתן עדותן עדות כאלו העידו אמנה שבשטר.
אלא אמר רב נחמן אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה : וא"ת למה אין נאמנים פי' רש"י ז"ל דה"ק אין נאמנים לבעל השטר לגמרי ולא מגבויי מגבינן ליה ולא קרעינן ליה ואי תפס לא מפקינן מיניה ולפי זה הלשון משמע דברישא כיון שנדו נמי קרעינן ליה וכן דעת קצת רבותי והא דאמרינן דאי תפס לא מפקינן יש שפירש דאי תפיס דוקא בלא עדים דיש לו מגו כיון דתפיס הוא לא מפקינן מיניה דאוקמא ממונא בחזקת מריה והא דאמר התם תקפו כהן מוציאין אותו מידו משום דהתם אפילו תפוס בלא עדים לית ליה מגו דבטענות שמא תפס ביה וא"ת אי כשתפס בלא עדים דאית ליה מגו אפי' רישא מאי מפקינן מיניה וי"ל כיון דברישא האי שטרא חספא בעלמא הוא אין כאן מגו וכההיא דאמרינן בפרק חזקת הבתים גבי אין שטרא זייפא הוא ומיהו שטרא מעליא הוה לי וארכס ומיהו אי טען ואמר לו מלוה תפיסנא ולא משום האי שטרא השתא וודאי איכא מגו ומהני תפיסה דיליה. ורבינו הגדול ז"ל פי' דהכא אפי' תפס בעדים לא מפקינן מיניה דתרי ותרי ספיקא דאורייתא היא ובאיסורא לחומרא ובממונא אוקי ממונא בחזקת מריה דתפס ליה כי היכי דקים ליה ליקום וכן דעת הרי"ף ז"ל אבל אין דעת ר"י ורבינו ז"ל אבל כל תרי ותרי אוקי ממונא בחזקת מריה קמא אוקי איתתא בחזקת' אבל הכא בא"א החמירו לאוסרה מספק דרבנן ולא נימא אוקי אתתא בחזקתה דהיינו עובדא דינאי מלכא וכן לקמן בפרקין בשמעתין דמעלין לכהונה ע"פ עד אחד וכן פי' רבינו חננאל ז"ל וכן עיקר וכבר ברירנא לה בהלכה בכמה דוכתא בס"ד. והריא"ף ז"ל הביא ראיה לדבריו והרא"ם דתרי ותרי אמרי אוקי גברא בחזקתיה ה"נ אוקי עידי השטר בחזקתיה ותמוהין דבריו ז"ל דבתרי סהדי גופייהו דהא בהכחשה לא שייך לוה דנוקמינהו בחזקתיה א"כ איכא למידק לאידך גיסא דנוקי' אידך בחזקתייהו ומאחר שהם מעידי' עדות אמת ויש מפרשים דבריו ז"ל שאין ראייתו אלא מקטנים היו דנימא אוקי תרי לבהדי תרי ונימא אוקמינא לסהדי אחזקה דריש לקיש שאין חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול טעם זו אינו דליכא ההיא חזקה כלל היכא דאיכא עדים דמכחישי ליה הלכך אין לנו אלא אפי' הנה שתפס בעדים מפקינן מיניה וכבר כתבתי לעיל שדעת רש"י ז"ל שפירשו כיון שנאמנים קרעינן ליה לשטרא וכ"כ הרב בעל העטור ז"ל בשם הרא"ם ז"ל וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל אבל מורי ז"ל אמר כיון שאפשר שהיום או מחר יבואו עדים אחרים וקיימוהו והוי לי' תרי ותרי ומהני ליה שטרא לתפיסה לית לן למקרעי' מספק וההיא דאמר בשבועות לא מקרע קרעינן ליה דלמא איכא דיינא דעבד כר' אלעאי ואע"ג דליכא למעבד כר' אלעאי לכתחילה ונראה דבריו ז"ל בשטר של יתומים התם אבל כשהמלוה קיים ולא מקיימין ליה לשטרא משום דאי הוה ליה קיום עד השתא הוה ליה וכיון דקיום דידיה לא שכיח וכי מקיים נמי לא מהימנא אלא לתפיסה שלא בעדים לית לן לעכובי כיון דהשתא פסול הוא וכן עיקר ; אתו תרי סהדי ואמרו כשהוא שוטה זבין ואתו בי תרי ואמרו כשהוא חלים זבין וקי"ל עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו:
אמר אביי אמר רב אשי אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת (מריה) [בר] שטי': פי' ואפילו המטלטלי' התפס לוקח מפקינן מיניה לפי הפי' שכתבו וכ"ש קרקעות דלאו בני תפיסה נינהו כלל ולא אמרן אלא דאית ליה לבר שטי' חזקה דאבהתיה כלומר שירש קרקע זו מאבותיו אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אלא שלקח הוא ולא ידענא לאימת לקחה אמרי' כשהוא שוטה זבין כלומר שאין לזה תביעה ברורה להוציא קרקע מחזקתיה של זה וכל שאין לתובע ראייה וחזקה ראשונה אין יכול להוציא מיד שהוא מוחזק בהם ואפי' אין למחזיק בפרק חזקת הבתים ואע"פ שזה השוטה מוציא שטר מקח כתוב וחתום כראוי ואין לנו שום עדות שלקח כשהוא שוטה ואין לנו שום חזקה דהא אמרינן חזקה דהא אמרינן חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בעל הדבר גדול וכן דעת נוטה התם הוא לענין המוכר שהם צריכין להכירו ואין לעשות עליו שטר שלא בפניו אבל לענין הזוכה אין לומר כן שהם זכין לו שלא בפניו וכותבין לו שטר לזכותו שלא בפניו ואינם מכירים אם הוא קטן אם הוא גדול וזה פשוט הוא אליו ושראיתי א' מן החכמים משתבש בדבר זה והזמה שלא בפניה' נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי כלומר נהי דהזמה לא הוה לחייבם כדין הזמה הכחשה הוא לבטל עדותן כפי' רש"י ז"ל וכתב הרמב"ם ז"ל טעם דבר דהזמה לא הוה לפי שהעדות ממש עליהם לעונשין ואין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ואם קבלו אינו כלום אבל הכחשה עיקר הדין על הממון והרי בעל השטר קיים להעיד עליו בפניו:
ג' רש"י ז"ל קרא עליו ערעור אין לא קרא עליו ערעור לא מסייע ליה לרב אסי דאמר רב אסי אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד ופי' רש"י ז"ל שאם לא קרא עליו ערעור חיישינן שמא מזויף הוא וכן גורס הרא"ם ז"ל ואינו מחוור דכיון דהוחזק בב"ד ונתקיים ע"י עדותו ליכא למיחש למזויף וא"כ בטלת כל קיום שטרות לכך נכון כגרסת הרי"ף ז"ל שהוחזק בב"ד אין לא הוחזק בב"ד לא מסייע ליה לרב אסי אין מקיימין את השטר שקרא עליו ערעור אא"כ הוחזק בב"ד והא קמ"ל דאע"ג שקרא עליו ערעור בב"ד שהוא מזויף ושתק ערעור הוא ונשאר בעל השטר בחזקת ממון ההוא דאפ"ה לא מחשבינן ליה במקום דדלמא השתא שתק הערעור ומחר תבעי' ליה בדינא ותנא נמי להך רבותא קתני משטר שקרא עליו ערעור אפי' הוחזק בב"ד בעינן:
אמרי נהרדעי אין מקיימין השטר אלא משני (שטרא עדות) [שדות] או משני כתובות והוא שאכלם בעליהם בשופי שלש שנים הא דנהרדעי לא פליגי אדרב אמי דהא דרב אסי מתניתן היא ותו א"כ הל"ל נהרדעי אלא דנהרדע' אתי לאשמועינן דזמנין מקיימין שטר שלא הוחזק בב"ד כלל והוא כשעדים חתומים על שתי שטרות שיצאו כבר בב"ד על שדות של מכר או של כתובה ואוכלים בעליהם בשופי שלש שנים אחר שנחתמו דכיון שכן ראה הוא שהם אמת ומשום שלא הוחזק בב"ד בעינן ב' שטרות אבל בדרב אסי ומתניתין כשהוחזק בב"ד בשטר אחד סגי וכדאמרינן לקמן מחוי חתימות ידייהו אחספא ושדי ליה בי דינא מחזיקינן ליה וכל שמחזיקו בב"ד ונתקיים כראוי הא חשיב כאלו מחוי' סהדי חתימות ידייהו בבי דינא וכן דעת תוס' ועיקר. אבל הראב"ד ובעל הלכות גדולות ז"ל כתבו דאפילו לרב אסי ומתני' ב' שטרות בענין ולא בעי למימר נהרדעי אלא דלא בעינן הוחזקו והא דנקט ר' אסי ומתני' משטר שקרא עליו ערעור לישנא קלילא נקט:
אמר רב שימי וביוצא מתחת ידי אחר נמי דלמא חזי וזייפא ופרקינן כולי האי לא מצי לכוין כיון שאין החתימה לפני והקשו בתוספות דלפום הכי כל שיש בידו שום שטר או כתב או ספר יד מכתב עדים שהוא מוציא ב"ד אע"פ שקיימנו בפניו ניחוש שמא מזויף הוא ודמי כתב לכתב ואפילו יבואו עדים ויעידו על כתב ידם ממש שמא זה כיון כההיא דאמרינן בפרק גט פשוט דאמר אין חתימת ידי דידי הוא ותרצו דשאני הכא שהשטרות שאנו למדין מהם אינם מקוימים ואם יצאו מתחת ידו חיישינן שמא הוא כתבם כלם כתיבה שוה ואינם כתבים של עדים כלל והכא הכי פירושו תחת ידו דלא דלמא זיופא זייף שחתם כולם שלא יהא נראה ככתב ידם ושנים כתבו וזה מאי צריך תחבולות לשנות כתב ידו ולכתוב ג' כתבים משתי חתימות מכל אחד שוה ודומות זו לזו וקס"ד כל מי שיודע לעשות כן ידע לזייף ולדמות לכתב אדם אחד ומהדרינן דכולי האי לא שכיחא שיהא אדם יודע לזייף ולדמות כתב ידו של עדים וזה הפירוש הוא נכון. גרסינן בירושלמי למדין מספרי מוגה כגון דאמרי אלין פי' שהם מחזי' לנו שהוא כתבם בלא עדות אחרת וכאלין אגרת צריך פי' אבל מאגרת של רשות המחזקים בכתב ידי עדים אלא צריכא רבא אם למידין מהן בחזקה זאת בלבד כך נ"ל פירוש הירושלמי הזה וכן פירש לפני מורי הרב ז"ל:
תנו רבנן כותב אדם עדות על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. אמר רב הונא שזוכר עדותו ומעשה שהיה מעצמו שאם אינו זוכר אלא ע"י שטר הזה כאלו מעיד מפי הכתב ורחמנא אמר מפיהם ולא על ידי כתבם ור"י אמר אע"פ שאין זוכרה מעצמו כיון שנזכר ע"י השטר והלכת' כר"י ומיהו כל שאינו זוכר עדות כלל אפילו ע"י השטר אע"פ שאומר שזה הכתב שהוא כתב ידו אין מקיימים את השטר ממנו ואף על פי כשאנו מקיימים את השטר על ידי אחרים היינו כשמעיד על כתב ידם שאני הכא שהעד עצמו כשהעיד על כתב ידם על מנה הוא מעיד וכיון שכן צריך שיזכור העדות ולפ"ז הא דפ' גט פשוט ההוא דאמר אין חתימת ידי דידי הוא ואי לא לבעל השטר ומודה הוא ומקיים שטרו ואע"ג דודאי לא זכר גופי' של עדות שהרי שקר הוא ומזויף היה. ויש לתרץ דהתם אחד מן השוק היה מעיד על ידו והשתא על כתב ידו הוא מעיד אבל זה אינו חדא מדלא פירשו לי' התם ועוד דלקמן מוכח דלרבנן דאמר על מנה שבשטר הוא מעיד אפי' כשישמעו אחד מן השוק להעיד על כתב ידו אמרינן הכי ועוד א"כ בין לרב הונא בין לרבי יוחנן כולהו סבירא ליה כרבנן. ובירושלמי אמרי' אתיא כר' ורבי יוחנן כרבנן דאמרי על מנה שבשטר הם מעידים. ויש לפרש הירושלמי דהכי קאמר רב הונא סבר כרבי על כתב ידו אין זה קיום וצריך להזכיר על העדות מעצמו וזה הפירוש רחוק ועוד דהא שמעתתא לא הוה לן לאתויי הכא אלא לקמן על פלוגת' דרבנן ורבי. ועוד בכולהו מתניתין לא הוזכר מעולם אלא כשאומרים העדים זה כתב ידינו דאלמא בהכי סגי לכ"ע לפי שאין הפירוש הזה נכון ולא הסכים עליו אחד מן המפרשים. ורבי' האי גאון ז"ל פי' כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליו בב"ד אפי' לאחר כמה שנים כי אם העידו דבר ונתאחרה חתימתם אפילו לאחר כמה שנים חותם אותה ומעידים בב"ד והוא שזוכרה מעצמו ה"ג ור' יוחנן אמר אע"פ שאינה זוכרה מעצמו אלא לאחר שהזכירו חבירו נזכר. ויש אומרים שאין דברי רבינו האי אמורים אלא בשטרי הקנאות קרקע וכיוצא בו אבל בשטרי חובות דעבידין לפרעון אין העדים לחתום בו אלא לאחר זמן פרעון דעבידי אינשי דפרע בזמני' ודלמא פרע ליה ואמר ליה דלא אכתוב שטרא ואפילו חייב מוד' אין להם לחתום בו דשמא עושים קנוניא על הלקוחות אא"כ כותבין מזמן הודאתו של עכשיו וכך כתב הרב בעל העיטור ז"ל וכן דעת הרב מורי הוראה ז"ל אבל הרשב"א היה אומר דזה אינו דכיון שהופקד להם עדות ונצטוו לכתוב ולחתום א"כ בסתם קנין שעומד לכתוב אין להם אלא לעשות עדות' ושליחות' ואם פרעו הלוה כשלא החזירו לו שטר או שובר הוא מפסיד וההפסד לעצמו ואי משום קנוניא בלאו הכי נמי מצי למעבד שיקבל הפרעון בתורת מתנה ויאמן הלוה וישאר השטר בחזקתו הגע עצמך שהפקיד אדם ש"ח אצל חבירו או שנשאר חתום אצל העדים ועבר זמן הפרעון וכי לא יתנו לאחר זמן וליחוש לפרעון ולקנוניא הא ודאי יחזיר ויחזיר ה"נ לא שנא דמת לי שהופקד להם השטר או שנמסרה להם העדות שיכתבו ויחתמו הלכך לעולם חותמין ונותנין לו אפילו לאחר זמן ועם כל זה אין הפירוש דבריו ז"ל מחוור אפילו תימא שהדין בש"ח כדעת הרשב"א ז"ל ונימא דהוה אתי לאשמועינן מ"מ קשה מאי האי דאמרינן הא היינו דרבי יוחנן גופיה ומיהו בזה יש לתרץ לפי מה שנמצא בקצת הנוסחאות שם ורבי יוחנן אמר אע"פ שאין זוכרה מעצמו דאמר ר"י דהכי באתרא דידענא אע"פ שאין הגירסא כן ברובי הנוסחאות וגם לפי זה הפירוש אין הירושלמי מתיישב כי מענין זה אצל המחלוקת רבי ורבנן דלקמן ועוד דגרסינן בתו' ואם מה שכתוב בשטר אמרו שמענו ושכחנו תנשא אשתו. ורש"י ז"ל פי' כותב אדם עדותו על השטר שאם עשאו עד בדבר ויראה לשכחו כותבו על חתיכת קלף ומצניעו ומגיד ע"פ אותו הכתב אפילו אחר שראה בשטר נותן לבו ונזכר ובלא ראיית שטר נזכר עדותו מאיליו ורבי יוחנן אמר אע"פ שאין זוכרה ע"פ עצמו אלא בראיית השטר אבל אינו נזכר לגמרי דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ע"כ. וכן פירש הרי"ף ז"ל ולהאי פירוש אתי שפיר הא דתני בתוספת' שאם מצאו העדים כתב בפנקס מזכרת שחתמו בו די. פירוש כל מה שהם אומרים עכשיו מה שכתב בשטר שמענו ושכחנו תנשא אשתו ע"פ עדות ומה שאמר ושכחנו לרב הונא ששכחו מקצתה ולר"י אע"פ ששכחו כלל ולא נזכר עד שראו השקר ונזכר ע"י כותב אדם על השטר וכו' וגם לשטה זו אפשר לפרש הירושלמי דאתי כרב הונא דרב סבר שהעד אינו מעיד אלא על כתב ידו כי ראייתו חתימתו אהדדי כי מכירה אינו חשוב עדות כלל ואע"פ שמזכירו אין זו הזכרה ואין זה אלא כאלו הפנקס מעיד וה"ל מפיהם ולא מפי כתבם ור"י סבר כרבנן כי העד החתום בשטר כשאומר זה כתב ידי הרי זו כאלו נזכר מן הענין לגמרי שהוא מעיד על מנה והוא המעיד בדבר ולא השטר וה"ה נמי במוצא עדותו כתובה בפנקס ומכיר כתב ידו אע"פ שאינו זוכרה מעצמו מה שמזכירו הכתב ונזכר עדות עצמו חשוב ומפיהם קרי' ביה. ומיהו לפ"ז קצת קשה היכא קתני כותב אדם עדותו על השטר מפני שכתוב על חתיכת קלף זכרון שאין נקראים שטר בכל מקום אלא נייר בעלמא ואולי היו עדים נוהגין לעשות מתחתם שטר בלשון קצר מתורפו של ענין והיו בו חתומים ואח"כ כותב וחותם שטר גמור בכל חוקותיו וכל דיקדוקיו בביאור לחותמין ונותנין לו וכמו שנוהגין עכשיו בקצת המקומות ואין בזה משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כיון שלא בררו השטר ה"ה כל ענייני העדות לא היה כותבין אותו אלא כדי שלא תשכח העדות ואפילו כיון שחותמין בו העדים קרינן אותו שטר בשתוף השם ואף לפ"ז אין דברי רב הונא ורבי יוחנן אלא בשטר כזה שלא נכתב אבל עדים שכתבו וחתמו בשטר מגר על דעת שידונו בו בב"ד בשעת הצורך אע"פ שנשאר בידם כמה ימים או שהוא בידם עד זמן הידוע אינו בכלל זה ובקיום הכתב ידינו דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכשחתמו בו או העידו עדותן ומדאורייתא לא בעי קיום ומדרבנן הוא דצריך כדאיתא לקמן בפרקין ובשמעתין קמ' דגיטין ואי קמ"ל הא דאמרינן ביבמות מפני מה לא תקנו זמן בשטר קדושין אמרינן משום דלא אפשר דהיכא נעבד לנחי' גבי דידי' זימנין דבת אחותו היא ומחפה עלי' לנחי' גבי דידיה מחקה ליה לנחיה גבי עדים אי דדכירי ליתו לסהדי ואי לא דכירי זמנין דחזו בשטרא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ע"כ ואמאי לא הוה ביד העדים ויוציאוהו בב"ד דעידו שחתמו ותו לא בעינן מידי אחרינא. אלא ודאי ש"מ דאפילו בריא בעינן דדכורי סהדותא והרי"ף ז"ל תירץ דשאני התם דכיון שהשטר יוצא מתחת יד העידים וברשותה היו לעולם לא היה ראוי לאוסרו לבעל דבר אין נכון בשטר גמור אלא במזכרת כך פי' רבינו הרמב"ן ז"ל בספר הזכות ואין זה נותן טעם לשבח אבל הנכון הוא דמשום דרוב קדושין בכסף מצטרפי לעדות העדים לא מדכר לן שטרא אלא דבעינן מינייהו שטר עדות הקדושין ואנהו לא מפקד שטרא ואתו ולסהדו' מגו כתב עדותם וה"ל מפי כתבם אם אינם נזכרין מן העדות אפילו ע"י השטר כרבי יוחנן ואע"פ שבכאן לא חשו לכך אין זו קושיא דהכי קתני תנא כיצד ראוי' לנהוג בעדותם והתם חשו רבנן לכל מה דאפשר למיחוש דכיון דבעינן למעבד תקנה לכתוב זמן בשטר קדושין יש להם לתקן זה בענין שלא יבא ממנה שום ריעות' בעולם וכן פירש רבינו ז"ל וכן מצאתי אח"כ בתוספות אחרונים דכ"ע מה שאדם כותב וחותם שלא בתורת השטר ולא במצות בעל דבר אלא לזכרון בלבד אינו עדות אע"פ שיצא בב"ד דרחמנא אמר מפיהם ולא כתבם ופירש רש"י ז"ל בחומש פרט לשולח אגרותיו וכתבו בתוספת שיש מנהג בהרבה מקומות בצרפת שכופין ב"ד שישלח העד אגרות עדותו לב"ד דדנין ע"פ עדות ההיא לפיכך כתבו מקצ' האחרוני' ז"ל שמה שכתב רש"י ז"ל בפירוש התורה שאין נקרא מפי העדות יפה ורוצה לשלחו לב"ד הרי כתבו כפיו וכאלו מעיד בפה דומה ואע"ג דממעט אם שאינו מגיד מתוך הכתב התם הוא משום דלאו בר הגדה הוא וחקירה בב"ד הוי לפיכך הגדה מעכבת בו:
עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי א"ר פפא תרווייהו בשטר מעליא קמסהדי והאי דאמר תנאי הו"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים מתקיף ליה ר"ה בריה דר"י א"ה אפילו תרווייהו נמי אלא אמרי' הני למיעקר סהדותייהו קאתי חד נמי למיעקר סהדותיה קאתי פי' א"ה כיון שהעיד על כת"י עשיתם לזה א' ממקיימי השטר כמו שהוא כתוב בלא תנאי והוי ליה עידיו שנים ועדות אחרונה דברי אחד במקום שנים אפי' תרוייהו נמי אמרו תנאי היה דברינו לא להימנו כיון שהעידו על כת"י קיימו השטר שהוא כמו שהוא כתוב וכי אמרו תנאי היה דברינו הו"ל מגידים וחוזרים ומגידים ואמאי הם נאמנים אלא ע"כ לא חתימה מקויימת הוא דכיון דבתוך כ"ד מסקי דבורייהו ואמרו אבל תנאי היה ביניהן אמרי' הני למיעקר סהדותייהו קאתי שאמרו כת"י הוא ועכשיו אומרים לא חתמנו אלא על מנת שיתקיים התנאי וכיון דתנאי מילתא אחריתא היא שאינה עוקרתו אלא לאחר זמן לא דמיא למודעא ואמנה ומהימני דלאו עולה היא שהרי היא עדות בפ"ע האי חד נמי כי סיים ואמר תנאי הוה עקר לחתימת ידיה לומר לא חתמתי אלא על מנת כן וכיון דלאו עולה הוא מהימן ואשתכח דאין בשטר חתום אלא ע"א ומסיק תלמודא והל' כר"ה [בריה] דר"י:
ת"ר שנים החתומים על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו ידענו שכת"י הוא זה אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנים ואם יש עדים שהוא כת"י או שכת"י יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערעור פי' שרצה הנתבע לפוסלו והוחזק בב"ד אין נאמנים פי' היכא דאיכא מיגו נאמנים ולא מגבינן ביה והיכא דליכא מיגו אין נאמנים ומקשה אין נאמנים ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו פי' אלו אומרים שהיו קטנים או אנוסים או פסולי עדות והשטר חתום מסתמא בכשרות וכאילו קיימו סהדי דשטרא קדמנא ואמרו גדולים היינו ורחוקין ולא היינו אנוסים דמי והוי להו תרי ותרי ולמה אתה מאמין אלה החתומים בשטר יותר מאלה האחרונים ואתה מגבה בו כתב רבינו יוסף הלוי ז"ל נראין הדברים שזו הקושיא לא אכולהו היא אלא אאנוסים בלחוד היא שנמצאו מעידים שהעדות לא היתה אמת ולפיכך הקשינו והא תרי ותרי נינהו אבל קטנים היו פסולי עדות היו אין בהן דרך לקושיא זו שהרי עדותן על גוף העדים הוא ולא על העדות הלכך לא מצית לאוקמי' לקושיא זו אלא על אנוסים היו בלחוד ונראין עתה דבריו שכ"ז שהיו מעידין על גוף העדים ואומרים שהיו קטנים או פסולים שהן נאמנין ולא אמרינן תרי ותרי נינהו אלא דחינן לסהדותא דקמאי ופסלינן להו לגמרי משום סהדותא דהני בתראה דמסהדי על קמאה ופסלו להו ואי איתא כ"ש שהקושיא הוא יותר חזקה על קטנים ופסולים היו שיהיה אלו האחרונים נאמנים ולא נימא תרי ותרי נינהו אלא נקרעי' להאי שטרא לגמרי כיון שהאלו האחרוני' מעידין על גופן של הראשונים שהיו פסולים א"ו בין כשאומרי' אלו האחרוני' על הראשוני' קטנים היו פסולי עדות היו בין כשאומרים אנוסים היו אומר הברייתא שאין נאמנים ועל כלם אנו מקשים תרי ותרי נינהו ואע"פ שהן מעידין על גופן של ראשונים לפוסלן אין אנו דוחין את הראשונים לגמרי שאם יבואו שנים אחרים ויאמרו לראשוני' פסולי' הייתם או קטנים והן אומרים לא אלא גדולים וכשרים היינו אמרינן תרי ותרי נינהו חוץ מעדים זוממים שהאחרונים באים ומעידים על הראשונים ואומרים ביום פלוני עמנו הייתם במקום פ' שהאמינה התורה את האחרונים ואמרינן דחידוש הוא ולא משום תרי ותרי נינהו אבל בכ"מ אין אנו מאמינים את האחרונים יותר מן הראשונים אלא אמרינן תרי ותרי נינהו אבל ודאי יש לברור דבר זה שאילו באו שנים והעידו על שנים אחרים שהם גזלנים או משחקי בקוביא או שהן קרובים למלוה או ללוה נאמנים הם ולא אמרינן תרי ותרי נינהו שאלו אומרים גזלנים הן ואלו אומרים אין אנו גזלנים ובדאים אתם אלא נאמנים הם לפוסלן כדאמרינן בפרק דיני ממונות בתרא גבי עד זומם דאמר רבא מכאן ולהבא הוא נפסל משום תרי טעמא חדא דחידוש הוא ואין לך בו אלא חדושו וחדא משום הפסד לקוחות ואמרינן מאי איכא בין הני תרי טעמא א"ב דאסהידו תרי בחד א"נ דפסלינהו בגזלנותא אלמא כל היכא דפסלינהו בגזלנותא לא אמרינן תרי ותרי נינהו אלא נאמנים ומחזיקים להו בגזלנותא על פיהם אבל היכא דלא משוי גופייהו גזלנים אלא מכחישים אותם ואמרו דההוא סהדותא לא הות כן אמרינן תרי ותרי נינהו ולא ידעינן אמאן נסמוך אי אהני אי אהני אך אם יכחישו בדרך הזמה שאמרו עמנו הייתם במקום פלוני דהוא חידוש וגזירת מלך אבל אם אמרו עמנו הי' המלוה או הלוה במקום פלוני לא ידעינן אמאן נסמוך אלא אמרינן תרי ותרי נינהו ואי פסלו להו לגופייהו בגזלנותא או ע"י קורבה מהימנינין בתראי ומבטלין לסהדותא דקדמאי לגמרי משום דכי מסהדי על גופייהו דגזלנין נינהו פסלו להו לכל עדיות דעלמא וכן כי מסהדי שהן קרובים למלוה או ללוה פסלו להו לכל עדיות דעלמא הלכך מהימני' לבתראי ולא אמרינן תרי ותרי נינהו דהא מסלקי להו מדין עדים שלא יהיו עדים גם בשאר עדיות אבל כשמכחישין אותן שאומרים עמנו היה המלוה או הלוה אינן פוסלין אותן לשאר עדיות כי אם בעדות זה בלבד אומרים ששקר העידו ואע"פ שלפי דבריהם ממילא מיפסלי כיון שהן אינן מעידים עליהם אלא בעדות זה ולא החזיקו את גופן פסולין אפי' בעדות זו תרי ותרי נינהו שאלו אומרים כך ואלו אומרים כך ולא ידעינן אמאן נסמוך ולא דמי לכי משוי נפשייהו פסולים דהתם לאו על גוף העדות מעידים דנימא דתרי ותרי נינהו אלא על גופן של עדים וכי מסהדי על גופם של עדים ליכא למימר תרי ותרי נינהו שהאיך יהיו הם נאמנים על עצמן ומשום האי טעמא אמרינן דהכא נאמנים והכא אין נאמנים ואי אמרת כיון שכשהן מעידים על גופם הם נאמנים גם הנה כשאומרים קטנים היו פסולי עדות היו על גופן הם מעידים ולמה אומר הברייתא שאין נאמנים ור"נ אמר תרי ותרי נינהו תשובה בודאי כי אמרי להו גזלנים אתם או קרובים אתם נאמנים משום דמסלקי להו מתורת עדות לגמרי אבל כשאומרים קטנים הייתם או קרובים הייתם כיון דמודו דהשתא בני עדות נינהו ומסהדי על ההיא זימנא בלחוד הוו להו תרי ותרי דהא השתא הם כשרי' לעדות ואמרי לא היינו קטנים לא היינו קרובים ומש"ה לא מהימנינן לבתראי. ומקשינן אמאי קאמר ת"ק שאין נאמנים ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו ועל כולן מקשינן בין על אנוסים היו בין על קטנים היו בין על קרובים היו אלא א"ר נחמן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה מידי דהוה אנכסי דבר שטיא דבר שטיא זבין נכסיה פירוש מכר קרקעותיו אתו בי תרי ואמרי כשהוא חלים זבן פי' בריא ואתו בי תרי ואמרו כשהוא שוטה זבן ואר"א אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי נכסים בחזקת בר שטיא פי' ואע"פ שתפס המלוה מוציאים מידו דשלא כדין תפס דומיא דבר שטיא שהיה הנכסים ביד הלוקח ואר"נ דאוקי נכסים בחזקת בר שטיא ולא אמרן פי' אוקי נכסים בחזקת בר שטיא אלא דאית ליה חזקה דאבהתיה פירוש חזקה שנכסים הללו היו של אבותיו אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אלא חזקה דנפשיה פירוש שקנאם הוא והוחזקו בידו אמרינן כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין פי' כקנייתו כך מכירתו ואין חזקתו חזקה לבטל מכירתו עי' בפ"ג דיבמות:
אמר ליה רב נחמן השתא אילו הוו קמן וכו' — מסתברא לפום האי לישנא, דרב נחמן לאו משום דשני ליה בין הזמה להכחשה, אלא דקסבר רב נחמן דכי אמרינן "אין מזימין את העדים", הני מילי דתהוי עלה תורת הזמה גמורה, אבל ודאי אין עושין מעשה על פי עדותן וכדברי ר' אבהו. הרא"ה ז"ל:
אלא אמר רב נחמן אוקי תרי וכו' — ויש לשאול, כיון דסבירא ליה לרב נחמן דהויא ליה עדות מוכחשת ולא גבינן בהאי שטרא, אשתכח דהוי ליה האי שטרא כקרוע, ואם כן, מה הוא ההפרש שיש בין סיפא לרישא? דברישא, כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, דנאמנין וקרעינן שטרא; ובסיפא, כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, לא גבינן ביה כלל, והויא ליה כקרוע; ואם כן, מאי מהני ליה בסיפא טפי מברישא? ויש לומר, דמהני ליה לענין תפיסה, דאי תפס לא מפקינן מיניה. ואיכא למידק, הך תפיסה היכי דמיא? אי בלא עדים, אפילו ברישא נמי מהני, במיגו דאי בעי אמר "לא תפסתי"; ואי כשתפס בפני עדים, לא מהני ליה ולא מידי, דכיון שתופס על הספק – מוציאין מידו, כדאמרינן בספק בכור (בבא מציעא ו, ב), תקפו כהן מוציאין מידו. ואם באת לדחות ולומר דהתם משום הכי מוציאין מידו, דלתרווייהו הוי ספק, אבל הכא דתרווייהו טוענין בטענת ודאי אין מוציאין מידו, עדיין יש לנו ראיה מהא דאמרינן בפרק מי שמת (דף קנג.), שאם לא כתבו בשטר לא "מתנת בריא" ולא "מתנת שכיב מרע", והנותן אומר "שכיב מרע הייתי" והמקבל אומר "בריא היית", אף על פי שתפס מקבל המתנה מוציאין (אחר) מידו בלא ראיה, אלמא משמע בהדיא דתפיסה על הספק לא מהני מידי.
- ותירצו רבותינו חכמי צרפת ז"ל, דמהני ליה כגון שתפס קודם שבאו העדים האחרונים המכחישים לעדי השטר, דכיון שמתחילה בשעת התפיסה לא נולד הספק ובאותה שעה כדין תפס, עכשיו כשבאו אלו העדים האחרונים המכחישים לעידי השטר אין מוציאין מידו. וסבירא להו דדווקא במטלטלי, אבל במקרקעי לא מהני שום תפיסה כלל, דקרקע בחזקת בעליה עומדת.
- עוד נראה למורי הרב נר"ו לתרץ, דמיירי כשתפס ברשות בית דין, אבל אי לא תפס ברשות בית דין, אף על פי שתפס קודם הספק אמרינן ליה "מאן שם ליך", דהכי אמרינן בפרק אלמנה ניזונת (דף צח.) גבי אשה שתפסה מעצמה. אלא ודאי כשהתפיסוהו בית דין קודם הספק מיירי, ומשום הכי מהניא ליה תפיסה, דכיון שבית דין הורידוהו לנכסיו מתחילה בדין גמור, שעדיין לא באו העדים האחרונים, אחר כך כשיבאו האחרונים אין בהם כח לבטל מה שהתפיסוהו בית דין. והוא הדין שאם התפיסו הלוה לבעל השטר קודם שיבואו העדים, אף על פי שלא התפיסו ברשות בית דין, שאין מוציאין מידו, כיון שהוא עצמו התפיסו קודם הספק. וראיה לדבר מהא דאמרינן בבבא בתרא (דף פו:), כור בשלשים אני מוכר לך סאה בסלע, ראשון ראשון קנה, ואף על גב דמספקא לן אי אמרינן תפוס לשון ראשון ולא קנה עד שימדוד לו כל הכור, אי אמרין תפוס לשון אחרון וכל סאה וסאה שנתן לתוך חיקו קנה, אפילו הכי אמרינן ראשון ראשון קנה, כיון שהמוכר התפיסו שמכר ונתן לו מהניא ליה תפיסה על הספק. וכיון דשמעינן מהכא דמהניא, אם התפיסוהו בית דין בנכסים על ידי שומא קודם שנולד הספק פשיטא דלא מפקינן מיניה.
- ורבינו מאיר הלוי ז"ל כתב שאין שום חילוק מרישא לסיפא אלא לעניין קריעת השטר בלבד, דברישא קרעינן לשטרא לאלתר, ובסיפא לא מגבינן ביה ולא מקרע קרעינן ליה, אבל שום תפיסה בעולם אינה מועלת, ואפילו התפיסוהו בית דין קודם הספק, כשיבואו העדים האחרונים מוציאין מידו, כדאמרינן בפרק חזקת (דף לא:): אנן אחתיניה ואנן אסקיניה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן. וכי תימא הני מילי במקרקעי, משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת, אבל במטלטלין לא אמרינן הכי, הא אשכחן בבבא קמא דאפילו במטלטלי לא תועיל התפסת בית דין, דאמרינן התם (דף קיב:): לא שנא הכי ולא שנא הכי אדרכתא אמטלטלי לא כתבינן, דילמא משתדפן הנך מקרקעי דמלוה ומייתי האיך סהדי ומרעי ליה לשטרא וליכא לאשתלומי מיניה; דמשמע דאי איכא לאשתלומי מיניה, אף על פי שהורידוהו בית דין מתחילה – חוזרין ומוציאין ממנו אחר כך, ואפילו במטלטלי.
- ואומר מורי הרב נר"ו, שנוכל לדחות ולומר דהתם מיירי כשמביא עדים שהשטר פרוע, דמרע ליה לשטרא, רוצה לומר מרע ליה בעדי פרעון, לפיכך מוציאין ממנו; אבל אם היה מביא עדים אחרים להכחיש השטר אחר שגבה זה בכח שטרו ברשות בית דין, אין מוציאין מידו. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:
וזה לשון הרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל: ואוקמה רב נחמן דדינא דהאי מילתא לאו הכין הוא כדקתני בברייתא, אלא אמרינן: אוקי הני תרי סהדי דשטרא דמסהדי דשמעון חייב לראובן מנה בהדי הני תרין סהדי אחריני דמסהדי דאנוסין הוו, ולא מחייב שמעון לראובן כלום, ואוקי ממונא בחזקת מריה. ויש לפרש דהא דרב נחמן לאו למדחייה להא ברייתא ולפלוגי עלה הוא דאתא, אלא לפרושה הוא דאתא, והכי קאמר: האי דקתני בברייתא "אינן נאמנין", לאו למימרא דמגבינן ליה בשטרא, אלא למימרא דלא מחתכין למילתא אפומייהו ומקרעינן ליה לשטרא אלא מספקים לה למילתא ולא מקרעין ליה לשטרא מעולם, ולעולם לא מגבינן ביה אלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה. ואשתכח השתא להאי פירושא אליבא דרב נחמן, דהיינו דאיכא בין רישא דברייתא לסיפא, דאילו רישא מהימני דאנוסים היו עדי השטר ומקרעין ליה לשטרא אפומייהו, ואילו סיפא לא מהימני למחתכין לדינא ולמקרעי לשטרא אפומייהו אלא מוקמינן לה למילתא בספיקא; ולעולם בין אסיפא בין ארישא לא מגבינן ביה בשטרא. ע"כ:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אלא אמר רב נחמן אוקי תרי וכו' — וכי תימא, אם כן, למאי ב"ואין נאמנין" פירש רש"י ז"ל דהכי קאמר: אין נאמנין לבטל השטר לגמרי, ולא אגבויי מגבינן ביה ולא מקרעינן ליה, ואי תפס לא מפקינן מיניה? ולפי לשון זה משמע דברישא, כיון שנאמנין, מקרע נמי קרעין ליה. וכן דעת קצת רבותינו שיחיו. והא דאמרינן דאי תפס לא מפקינן מיניה, יש שפירשו דדווקא תפס בלא עדים, דאית ליה מיגו ויכול לומר "תפסתי וכדין תפסתי ועדים האחרונים שקר מעידין"; אבל תפס בעדים, דלית ליה מיגו, כיון דתפס הוא מפקינן מיניה, דאוקי ממונא בחזקת מריה. והא דאמרינן התם: "תקפו כהן מוציאין אותו מתחת ידו", משום דהתם אפילו תפס שלא בעדים לית ליה מיגו, דבטענת שמא תפיס ביה.
- וכי תימא: אם כשתפס בלא עדים דאית ליה מיגו, אפילו רישא נמי אמאי מפקינן מיניה? ויש לומר, דברישא כיון דהאי שטרא תפיס[5] והאי שטרא חספא בעלמא הוא, אין כאן מיגו, וכההיא דאמרינן בפרק חזקת (דף לב:) גבי ההוא שטרא זייפא הוא, ומיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס. ומיהו אי טעין ואמר: אנא אמלוה תפיסנא ולאו משום האי שטרא, השתא ודאי איכא מיגו ומהניא ליה תפיסה דיליה.
- ורבינו הגדול ז"ל פירש, דהכא אפילו תפס בעדים נמי לא מפקינן מיניה, דתרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא, ובאיסורין לחומרא ובממונא לקולא ואוקי ממונא בחזקת מרא דתפיס ליה, דהיכא דקאי ליקום. וכן דעת רבינו אלפסי ז"ל. אבל אין זו דעת ר"י ז"ל ולא דעת רבינו ז"ל, אלא כל תרי ותרי אוקי ממונא בחזקת מריה ואוקי גברא או איתתא אחזקתה, אלא דבאשת איש החמירו לאוסרה מספיקא מדרבנן ולא נימא אוקי איתתא אחזקתה (אלא דבאשת איש החמירו), והכין רהיט עובדא דינאי מלכא, וכן לקמן בפירקין בשמעתא דמעלין לכהונה על פי עד אחד, וכן פירש רבינו חננאל ז"ל וכן עיקר, וכבר ברירנא לה בכמה דוכתי בסייעתא דשמיא.
- ורבינו אלפסי ז"ל הביא ראיה לדבריו, דאם כן דבתרי ותרי אמרינן אוקי גברא אחזקתיה, הכא נמי אוקי לעדי השטר בחזקתייהו. ותמיהן דבריו ז"ל, דבתרי סהדי גופייהו דהוו בהכחשה לא שייך לומר דנוקמינהו בחזקתייהו, דאם כן אימא לאידך גיסא דנוקים אידך בחזקתייהו והם מעידים עדות אמת. ויש מפרשים דבריו ז"ל, שאין ראייתו אלא מ"קטנים היו" דנימא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקמינהו לסהדי בחזקתם דריש לקיש, שאינם חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול. וגם זו אינה, דליכא לההיא חזקה כלל היכא דאיכא עדים דמכחישין ליה. הילכך אין לנו אלא כפירוש הראשון, דכל שתפס בעדים מפקינן מיניה.
- וכבר כתבנו לעיל שדעת רש"י ז"ל, דברישא כיון דנאמנין קרעינן ליה לשטרא. וכן דעת הב"ה[6] בשם הרא"ם ז"ל, וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל. אבל מורי היה אומר, דכיון שאפשר שהיום או מחר יבואו עדים אחרים ויקיימוהו והוו להו תרי ותרי ומהני ליה שטרא לתפיסה, לית לן למקרעי מספיקא, וכההיא דאמרינן בשבועות: לא מקרע קרעינן ליה, דילמא איכא דיינא דעביד כרבי אלעזר, ואף על גב דליכא למיעבד כר' אלעזר לכתחילה. ונראה דבריו ז"ל בשטר של יתומים כי התם, אבל כשמלוה קיים לא מקיימינן ליה לשטרא, משום דאי הוה ליה קיום, עד השתא הוה ליה, וכיון דקיום דידיה לא שכיח, וכי מקיים נמי לא מהני אלא לתפיסה שלא בעדים, לית לן לעכביה כיון דהשתא פסול הוא, וכן עיקר. ע"כ:
אתו בי תרי אמרי כשהוא שוטה זבין — פירוש, וקיימא לן: עתים חלים עתים שוטה, כשהוא חלים הרי הוא כפיקח לכל דבריו. אמר רב אשי אוקי תרי וכו'. פירוש, ואפילו מטלטלי דתפסו לוקח בעדים מפקינן מיניה, לפי הפירוש שכתבנו, וכל שכן קרקעות דלאו בני תפיסה נינהו כלל. ולא אמרן אלא דאית ליה לבר שטיא חזקה דאבהתיה, כלומר שירש קרקע זו מאבותיו; אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אלא שלקחה, ולא ידעינן אימת לקחה, אמרינן כשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן, כלומר שאין לזה תביעה ברורה להוציא קרקע מחזקתו של זה, וכל שאין לתובע ראיה וחזקה בנכסים, אינו יכול להוציאם מיד מי שמוחזק בהם, ואפילו אין למוחזק ראיה, וכדאיתא בפרק חזקת. ואף על פי שזה השוטה מוציא שטר מקח כתוב וחתום כראוי, ואין לנו שום עדות שלקח כשהוא שוטה, אין לו חזקה, דהא דאמרינן: חזקה שאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בעל דבר גדול ובן דעת, התם הוא לעניין המוכר שהן צריכין להכירו ואי אפשר לעשות עליו שטר שלא בפניו; אבל לעניין הזוכה אין לומר כן, שהרי זוכין לו שלא בפניו וכותבין לו שטר לזכותו שלא בפניו, ואינם מכירין אם הוא קטן או גדול. וזה פשוט הוא, אלא שראיתי לאחד מן החכמים משתבש בזה. הריטב"א ז"ל:
וכתב הרא"ה ז"ל: כשהוא שוטה וכו' — למימר דלית ליה חזקה דנפשיה. ומסתברא דאם באו בעלים הראשונים שמכרום לבר שטיא, מוציאין אותן מידו, כיון דלית ליה חזקה מנפשיה ואמרינן כשהוא שוטה זבן. ומיהו כל היכא דלא אתו בעלים הראשונים לערער – אין מוציאין אותן מידו של לוקח מספיקא, דהא לא קים לן אי זבין כשהוא שוטה או כשהוא חלים. וכן דעת רבינו ז"ל. ע"כ:
ובשיטה ישנה כתוב וזה לשונה: כשהוא שוטה זבן — ואף על פי שהקרקע בחזקתו שהחזיק בה ג' שנים, המכר קיים, דכשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן. ואם תאמר: מה בכך אי זבן כשהוא שוטה, מאחר שאין מוכר הנכסים לבר שטיא חוזר בו? ויש לומר, כיון דאי בעי מצי הדר ביה השתא, נמצא שאין הנכסים מוחזקים ביד בר שטיא, הילכך אי מזבן ליה אף על פי שהוא שוטה לא מצי למהדר ביה. ומצאתי כתוב: ודווקא זבן איהו, אבל יהבי ליה במתנה לא, מידי דהוה אקטן, דאמרו: קטן מיקנא קני אקנויי לא מקני, ושוטה כקטן לכל דבר הוא, ע"כ:
וזה לשון תלמידי רבינו יונה ז"ל: ורבינו מאיר הלוי ז"ל פירש, שישאר הקרקע ביד הלוקחים, דנכסים שקנה הוא מעצמו כשהוא שוטה יכול למוכרם כשהוא שוטה. וזה לשונו: שמעינן מינה דשוטה מקחו מקח וממכרו ממכר בנכסי עצמו, אבל בנכסי אביו לא, מה טעם? לפי שזכייתו בירושת אביו זכייה גמורה היא, ואין מכירתו מכירה גמורה, מידי דהוה אחרש שנשא פיקחת או חרשת דקיימא לן: רצה יוציא, רצה יקיים; ואילו פיקח שנשא פיקחת ונתחרש או נשתטה לא יוציא עולמית, לפי שנישואיה נישואין גמורין ואין גירושיה גירושין גמורין. ואמטו להכי קמפלגי הכא בשמעתין בין היכא דירית להו מאבהתיה ובין נכסים דזבן איהו. לפיכך אם ירשן משאר מורישין או שנתן לו אחר במתנה, אינו יכול למוכרו ולא ליתנם במתנה, שהרי זכייתו זכייה גמורה ואין מכירתו ומתנתו גמורה. וכי תימא: מאי שנא דכי זבין מידי כשהוא שוטה דקאמרינן דיכול לזבונינהו, ומאי שנא דכי יהבי ליה במתנה דלא יכיל לזבוני ולא ליהב ליה במתנה? היינו טעמא, דזביני כי זבין איניש מידי, לא מכוח מוכר לחוד הוא דקני עד דמוכרח איהו למקניא, דכיון דבעי למיתב ליה זוזי למוכר, לא מצי מוכר לזבוני ליה שלא כרצונו כדי לחייבו ביה מידי, ואשתכח דדעתיה דלוקח נמי בעי, ושוטה כיון דלית ליה דעת אין זכייתו זכייה גמורה. אבל מתנה, כיון דלא מחייב נפשיה בשום מידעם, זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו, ואמטו להכי לא מצי מזבין ולא למיתב במתנה, דאין זכין לו אלא בפניו. ודווקא היכא דאקני ליה בקניין או בחזקה על ידי אחר, אבל על ידי עצמו לאו זכייה גמורה היא ומצי מזבין. וכן לעניין זביניה, היכא דזבין כשהוא חלים (וזבין) [וזבן] כשהוא שוטה זביניה לאו זבינא. ודייקא מדקאמרינן: כשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן, מכלל דאי ידעינן דזבין כשהוא חלים לא מצי מזבין כשהוא שוטה, וכן הלכה. עד כאן מצאתי בפירושי תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל על ההלכות:
וזה לשון הרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל: ולא אמרן אלא דאית ליה חזקה דאבהתיה — פירוש, שירש מאבותיו קרקע זו, שנמצא בו קניין גמור, לפיכך אינו יוצא מרשותו אלא בעדות גמורה שחלים הוה בעת שמכרו. ואם יש שם שתי כתי עדים שמכחישים אלו את אלו בכך, אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה. אבל אם (אית) [לית] ליה חזקה דאבהתיה, אלא בר שטיא עצמו קנאו לקרקע זו, יש לנו לומר ששוטה היה בשעה שקנאו; וכיון שכן, אפילו נתברר ששוטה היה בשעה שמכרו, מכירה הוא, שכשם שקנאו בשטות כך מכרו בשטות. והא דמיא לההיא דתנן לעניין חרש שנשא פיקחת: כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. ע"כ:
אין מזימין את העדים וכו' — טעמא דמילתא, מפני שהזמה הוא גמר דין, ואין גומרין דינו של אדם אלא בפניו; אבל בהכחשה, שהעדות מסופק, מכחישין שלא בפניהם. ויש מפרשים, שההזמה הוא בין כשאומרים לעדים: "והלא באותו היום עמנו הייתם במקום פלוני", בין כשאומרים להם: "האיך אתם מעידים שהמלוה או הלוה עמכם היה? והלא באותו היום עמנו היה במקום פלוני במקום רחוק שלא היה יכול ללכת שם ביום אחד", דכל זמן שעוקרין את העדות לגמרי הוי הזמה. והכחשה הוי כשאומרים להם: "עמכם היינו לשם ולא היה העדות באותו הדרך שאתם אומרים". ויש מפרשים, דלא הוי הזמה אלא גבי עדים בלבד, דהיינו גזירת הכתוב שהאמינה תורה לאחרונים יותר מן הראשונים, והשאר מיקרי הכחשה. ועיקר. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:
והזמה שלא בפניהם וכו' — הא כתיבנא בסמוך מאי דכתבו תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: והזמה שלא בפניהם וכו' — כלומר, נהי דהזמה לא הויא לחייבם כדין הזמה, הכחשה הויא לבטל עדותן וכדפירש רש"י ז"ל. וכתב הר"מ הלוי ז"ל טעם הדבר, דהזמה לא הויא, לפי שהעדות עליהם ממש לענשם ואין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, ואם קיבלו אינו כלום; אבל בהכחשה, עיקר הדין על הממון הוא, והרי בעל השטר קיים להעיד בפניו. ע"כ:
קרא עליו ערעור אין, לא קרא עליו ערעור לא, מסייע ליה לרב אסי, דאמר רב אסי: אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בבית דין — הכין גריס רש"י ז"ל. ופירש הוא ז"ל, שאם לא קרא עליו ערעור, חיישינן שמא מזוייף הוא. וכן גורס הרא"ם ז"ל. ואינו מחוור, דכיון שהוחזק בבית דין ונתקיים על ידי עדיו, תו ליכא למיחש למזוייף, דאם כן ביטלת כל קיום שטרות. ולכך הנכון כגירסת הרב אלפסי ז"ל: הוחזק בבית דין אין, לא הוחזק בבית דין לא, מסייע ליה לרב אסי, דאמר רב אסי: אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור אלא אם כן הוחזק בבית דין. והא קא משמע לן, דאף על גב שקרא עליו ערעור בבית דין שהוא מזוייף, ושתק ערעור ההוא ונשאר בעל השטר בחזקת הממון ההוא, דאפילו הכי לא חשבינן ליה כמקויים, דדילמא השתא שתק עליו המערער ולמחר תבע ליה בדינא. ותנא נמי להך רבותא קתני "השטר שקרא עליו ערעור", דאפילו הכי הוחזק בבית דין בעינן. הריטב"א ז"ל:
אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא משתי שטרי שדות או משתי כתובות והוא שאכלום בעליהם שלש שנים ובשופי — הא דנהרדעי לא פליגא אדרב אסי, דרב אסי מתניתא היא, דאם כן הוה לן למימר "נהרדעי אמרי". והא דנהרדעי אתא לאשמועינן דזמנין דמקיימינן משטר שלא הוחזק בבית דין כלל, והוא כשיש לנו שני שטרות שיצאו בבית דין על שתי שדות של מכר או של כתובה ואכלום בעליהם בשופי שלש שנים אחר שנחתמו, דכיון דכך – ראיה הוא שהם אמת. ומשום שלא הוחזקו בבית דין בעינן ב' שטרות, אבל בדרב אסי ומתניתא שהוחזק בבית דין – בשטר אחד סגי, וכדאמרינן לקמן: מחוי חתימות ידיה אחספא ושדו ליה בבי דינא ומחזקי ליה. וכל שהוחזק בבית דין ונתקיים כראוי הא חשיב כאילו מחוו סהדי חתימות ידייהו בבי דינא. וכן דעת התוס' ועיקר. אבל הרב אב בית דין והרב בעל הלכות ז"ל כתבו, דאפילו לרב אסי ומתניתא שני שטרות בעינן, ולא חידשו נהרדעי אלא דבהא לא הוחזקו. והא דנקטי רב אסי ומתניתא "משטר שקרא עליו ערעור", לישנא קלילא נקט. הריטב"א ז"ל:
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור אלא אם כן הוחזק בבית דין — אבל משטר שלא קרא עליו ערעור כלל, מקיימין אף על פי שלא הוחזק. וקשיא לי, משטר שקרא עליו ערעור ולא הוחזק פשיטא. ואיכא לפרושי, אף על גב דלא אפסיל מחמת אותו ערעור, או שערער על השדה שלא הניחו לאכלו בשופי, כיון שקרא עליו ערעור צריך קיום. אי נמי סלקא דעתך דכולהו לא מצי לזיופי ולהמנינהו חד משום חבריה, קא משמע לן. ומיהו הוחזק בבית דין משטר אחד מקיימין, ד"ממקום אחר" קא אמרי ולא "ממקומות אחרים". והא אמרי נהרדעי דמשתי שדות או משתי כתובות מקיימין אף על פי שלא הוחזקו בבית דין, והוא שאכלום בעליהן שלש שנים בשופי, דהוה ליה כמי שהוחזק בבית דין, ונהרדעי תרתי אתי לאשמועינן, דאף על גב דאמר רב אסי: לא קרא עליו ערעור מקיימין, [אין מקיימין אלא משתי שדות אי נמי משתי כתובות, אבל מחדא לא, הואיל ולא הוחזק בבית דין. וקא משמע לן נמי דמשתים מקיימין] אף על פי שלא הוחזק כדרב אסי, והוא שאכלום בעליהם שלש שנים בשופי. ודעת הראב"ד ז"ל דלעולם אין מקיימין אלא משתים, אף על פי שהוחזקו בבית דין, כי היכי דתהוו כתרי סהדי. עד כאן:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור וכו' — קשיא לן, הא פשיטא, כיון דקרא עליו ערעור, כל היכא דלא אתחזק בבי דינא היכי סמכינן עליה? ואפשר לומר דקא משמע לן אפילו שתק המערער. אי נמי אפשר, דאף על גב דתרי שטרי נינהו לא סמכינן עלייהו לאחזוקינהו בקושטא, למימר דכיון דתרי נינהו לא חיישינן תו לזיופא. והכי אתיא פשטא דמילתא, אמרי נהרדעי: אין מקיימין את השטר אלא משתי שדות ושתי כתובות, והוא שאכלום בעליהם בשופי. פירוש, נהרדעי סברי דאפילו לא קרא עליו ערעור אין מקיימין אלא משתי שטרות, ובעינן נמי דווקא דליכא ערעור כלל, וכיון דליכא ערעור כלל מקיימין אף על פי שלא הוחזקו בבית דין, ואפילו הוחזקו בבית דין אין מקיימין משטר אחד אלא משתי שטרות. וכן דעת הר"א אב בית דין ז"ל. ולעולם אין מקיימין אלא משני שטרות, ואפילו הוחזקו בבית דין, והיינו סברא דנהרדעי, דאכלוה בעליהם שלש שנים ובשופי כהוחזקו בבית דין דמי. ונהרדעי לא פליג אדרב אסי, דהא דרב אסי מתניתין היא, אלא רב אסי לא איירי מכמה שטרי, ולא קאמר אלא שאין מקיימין משטרות שקרא עליהן ערעור אלא אם כן הוחזקו בבית דין, אבל לא קרא עליהן ערעור מקיימין אפילו לא הוחזקו בבית דין, ודווקא נמי משנים. ע"כ:
וזה לשון תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל: אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור אלא אם כן הוחזק בבית דין — כך היא הגירסא במקצת הספרים. ולפי זו הגירסא כך נפרש, דדווקא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין. ויש שגורסין: אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין. ולפום האי גירסא הכי פירושו: כי אמרינן שאם היה כתב ידן יוצא בשטר אחר שנתקיים ממנו, הני מילי משטר שקרא עליו ערער, כלומר שערער הלוה או המוכר על אותו השטר והוצרכו המלוה או הלוקח לקיים את השטר, והוחזק בבית דין שזאת היתה חתימת אלו העדים, נקיים ממנו דליכא למיחש לזיוף. לא הוחזקו בבית דין – לא נעשה דמיון, דחיישינן לזיוף. ומאי דאמר שקרא עליו ערער לאו דווקא, אלא אם כן הוחזק בבית דין, לא שנא קרא עליו ערער או לא קרא עליו ערער מקיימין ממנו. ומאי דאמרינן שקרא עליו ערער, אורחא דמילתא נקט, שעל ידי הערער מקיימין את השטר בבית דין. והלכך לעולם בעינן הוחזק בבית דין, לא שנא קרא עליו ערער לא שנא לא קרא עליו ערער. ויש אומרים, דאפילו הוחזק בבית דין אין מקיימין אלא כשהוחזק על ידי הערער, מפני שבסיבת הערעור בית דין מדקדקין יפה, ומשום הכי אצטריך למימר שקרא עליו ערער.
- (ולא) אמרי נהרדעי: אין מקיימין את השטר אלא או משתי שדות או משתי כתובות — פירוש, נהרדעי אתי לאשמועינן, שאף על פי שאמרו שאין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין, הני מילי משטרי הלוואות וכיוצא בהן, שאין להם קול ואיכא למיחש לזיוף, אי נמי משטר אחד של שדה אחת או מכתובה אחת; אבל משני שטרות של שני שדות של שני בני אדם, או משתי כתובות של שתי נשים, מקיימין. והוא שאכלום בעליהם שלש שנים ובשופי, כלומר, שאכלום בעליהן השדות בשופי בלא שום ערעור, וכן אם הנשים עמדו תחת בעליהן בלא שום ערעור – מקיימין מהם, ואף על פי שלא הוחזקו בבית דין, דכיון שעמדו זמן הזה בלא שום ערעור, והוא דבר שיש לו קול, אין לחוש לזיוף ומקיימין מהם, ורואין בית דין את החתימות דומות אלו לאלו ומקיימין את השטר. ופירוש שופי – בנחת ובשלוה, כדמתרגמינן "על הר נשפה" (ישעיהו יג, ב), "על טורא דשלוה". ע"כ:
אמר רב שימי בר אשי וביוצא מתחת ידי אחר וכו' — פירש רש"י ז"ל: הסתכל בכתב של אותם שטרות, כוון וחתם הוא בעצמו את השלישי. ולפי זה, אף על פי שאותן שני שטרות מקויימות בבית דין חוששין לזה. ועוד שמעת מינה לדברי רש"י ז"ל, דאי אית ליה להאי מריה שטרא שטרי אחריני מחתימת ידא דסהדי, לא מבעיא מההוא שטרא, אלא לעולם לא מקיימין ליה, להך חששא דזיופי זייף לעולם איתא. ואם כן, לא מקיימין שטר לעולם, עד דאתי סהדא ומסהיד על חתימות ידיה דהיא היא, דהתם ודאי מקיימין, דבטביעות עינא ודאי מכיר הוא כתיבה מזוייפת. אי נמי כגון דאתו סהדי ואמרי: אשתמודענא לה דהוא חתימת פלוני, דבכהאי גוונא נמי מקיימין לה. ואפילו בסהדותא דהנך סהדי דחתימי בה נמי איכא למימר זיופא זייף, כעובדא דרבא ורב אדא, דאמר רבא: אין, חתימות ידאי, מיהו מקמי דרב אדא לא חתמי מעולם, וכפתוהו ואודי, אלמא מנכרא מילתא. הילכך לית לה קיומא, אלא אי דכירי סהדי לסהדותא, אי נמי דאיכא סהדי דחזו להו כי חתמי בהאי שטרא, הילכך האי פירושא לא מחוור. ותו קשיא עליה, ביוצא מתחת ידי אחר איכא למיחש דילמא זיופי זייף, ודקאמר מר: לא מצי מכוון כתב בכתב הואיל ואינו לפניו, מי לא אפשר שהיה בידו שעה אחת, או שראה חותם ידו באגרות הרשות, או בשטרות אחרות שהיו לו על אחרים וכבר נפרעו, או שהיו לאחרים עליו ופרע? אלא ודאי האי פירושא לא נהירא.
- ויש מפרשים כך: מאי שנא מתחת ידו, דילמא זיופי זייף איהו לכולהו, שהרי לא הוחזקו בבית דין, ואף על פי שאכלן בשופי – אקראי בעלמא הוא, אי נמי גברא אלמא הוא ואין בני אדם מערערין עליו. ביוצא מתחת ידי אחר נמי, ניחוש דילמא איהו זייפי וכוון הכתיבה אות באות? כולי האי לא מצי מכוון, שיהו דומות זו לזו עד שלא יהא שום הפרש בין זו לזו ואפילו יהא מונח ועומד לפניו; הילכך משטר מקויים מקיימין אף על פי שהוא יוצא מתחת ידו. ועדיין לא נתחוור לי, היכי אקשינן: מאי שנא מתחת ידו דלא וכו'? הא לא דמי יוצא מתחת ידו ליוצא מתחת ידי אחר כלל. ויש לומר, לפי שאלו הכתיבות כולן דומות להדדי, ודרך המזייפין שמתחלף להם הכתב, וזה כוון כולם לאחת ולדמיון כתיבתו של פלוני, אף על פי שאינה לפנינו, שאינה דומה לכתיבה שלו. אי נמי ניחוש נמי לשמא ראה וכוון מכתיבת ידו שברשות אחר. ופריך דכולי האי לא מצי מכוון, ולחוש לשמא זייף הוא את כולן אין חוששין, כיון שאכלום בשופי, ואין כל המזייפין הולכין אצל זה, וחזקה היא. הרמב"ן ז"ל:
וזה לשון שיטה ישנה: מתחת ידי אחר נמי דילמא אזיל וכו' — פירוש, אזל לבית חבריה וראה חתימות שני השטרות, ושב לביתו וזייף מהם. ומשני, כולי האי לא חיישינן, שיזכור תבנית האותיות וצורתם ויזייף, אלא אם כן מביט בחתימות בשעה שמזייף, כפירוש רש"י ז"ל. וקשיא לי עליה, על כרחך כל מי שיש אצלו שני שטרות משני עדים לא יועיל להם קיום אם יקראו עליהן ערער, דדילמא בחדא מינייהו חתמו עדים ואידך זיופי זייפיה מיניה, ולא ידעינן הי כשרה והי פסולה, ומספיקא מפסילין לתרווייהו. ואפשר דהיכא דאמרי עדים: בזו חתמנו, לעולם אינה מזוייפת, כיון שהעדים מכירין שזו חתימתם. מיהו אכתי יש לתמוה, דלעולם על ידי קיום לא גבינן בהו, אלא בעינן שיקיימו העדים עצמן חתימתם. ועוד, כל מי שיש אצלו ספרים מכתיבת ידו, אם חתם לו שטר לעולם לא יועיל לו קיום, דדילמא זיופי זייפיה מתוך הספרים. אבל בזו יש לומר שאין אדם יכול לזייף מתוך האותיות המפוזרות, אלא אם כן יראה השם כתוב יחד, כדמשמע מדאמרינן לקמן: האי מאן דבעי אחוויי חתימות וכו', אבל אמגילתא לא, דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכו'. ולא אמרינן: לכתוב תשרק צפעס אמגילתא, אלמא לא מצי איניש לקיומי אלא מתוך שמות העדים עצמן. ולאו ראיה היא, דמשום הכי אמרינן דלא לכתוב אמגילתא אפילו תשרק צפעס, דילמא אתי למכתב שמיה, דהא משום האי טעמא לא כתוב ארישא דמגילתא דילמא אתי למכתב באמצעיתה. ע"כ:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אמר רב שימי בר אשי וביוצא וכו' — פירש רש"י ז"ל, דחיישינן שהסתכל בכתב של אותן השטרות וחתם הוא בעצמו השטר השלישי הזה דוגמת אותה החתימה. מתחת יד אחר נמי, דילמא אזל וחזא ואתא וזייף? ופרקינן, כולי האי לא מצי מכוון, כיון שאין החתימות לפניו. והקשו בתוספות, דלפום הכי, כל שיש בידו שום שטרא או כתב או ספר מכתב ידי העדים שהוא מוציא בבית דין, אף על פי שיקיימנו לפנינו, ניחוש שמא מזוייף הוא ודימה כתב לכתב. ואפילו העדים יטעו ויעידו על כתב ידם ממש, שמא כיוון זה החתימות, כההיא דאמרינן בפרק גט פשוט דאמר: אין חתימות ידאי דידי הוא. ותירצו, דשאני היכא שהשטרות שאנו למדים מהם אינן מקוימים, ואם יצאו מתחת ידו חיישינן שמא הוא כתבם כולם כתיבה שוה ואינו כתב ידם של עדים כלל. והכא הכי פירושו: מאי שנא מתחת ידו דלא, דילמא זיופי זייף, שחתמם כולם מכתב שלא יהא נראה ככתב ידו, ושמא כתבו. זה ודאי צריך תחבולה לשנות כתב ידו ולכתוב שלשה כתבים משתי חתימות בכל אחד ואחד שיהו שוות ודומות זו לזו, וקא סלקא דעתך כי מי שיודע לעשות כן – כך ידע לזייף ולדמות לכתב אדם אחר. ומהדרינן דכולי האי לא שכיח, שיהא אדם יודע לזייף ולדמות כתב ידי עדים. וזה הפירוש הוא הנכון.
- גרסינן בירושלמי [הלכה ג]: רב הונא אמר, למדין מספר מוגה. כגון אילין דאמרינן ספרוי דאסי. פירוש, שהם מוחזקים לנו שהוא כתבם בלא עדות אחרת. ובאילין אגרתא צריכא. פירוש, אבל באגרות של רשות שמוחזקים בכתב ידי עדים אלו, צריכה רבא אם למדין מהם בחלוקה זו בלבד. כן נראה לי פירוש הירושלמי הזה, וכן פירשתי לפני מורי הרב ז"ל. עד כאן:
וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: ויש מי שאומר דאין מקיימין אלא מחתם ידי עדים, אבל מספר שכתבו עד אין מקיימין. והביאו ראיה, מדאמרינן לקמן: לכתוב חתימות ידיה אחספא, אבל אמגילתא לא, דילמא משכח לה איניש דלא מעלי. ואם איתא, אפילו אמגילתא נמי, ולכתוב ביה אלפא ביתא. ולאו מילתא היא, דאורחא דמילתא נקט, דכיון שמעיד על חתימתו, מסתמא שמו כותב, ולא שיהא צריך לכך. ועוד, דאגב אורחיה קא משמע לן עצה טובה. ותדע לך, דאפילו אמגילתא מצי חתים והוא דחתם ברישא דמגילתא, דבכי האי ודאי לא שוי כלום, דכי אמרינן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב גובה מנכסים בני חורין, הני מילי כשחתימתו למטה, כגון שכתוב: מודה אני החתום למטה שאני חייב לפלוני מנה; אבל כשחתימתו למעלה אינו כלום. והיינו דקאמר: דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב עליה מאי דבעי, דמשמע דווקא כשכתב על חתימתו הוא דמעלי, הא לאו הכי לא. ובירושלמי גרסינן בהדיא: ר' הונא אמר למדין מספר (פירוש, שידוע שהוא מכתיבתן של עדים) מוגה, כגון דאמרי אילין ספרי דאסי; כאגרתא צריכה. ע"כ:
כותב אדם עדות על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים — כתב רבינו חננאל ז"ל: יש מי שאומר, תרי בבי קא תני: האחד, שאם נמסרה לו עדות בקנין, או לכתוב שטר בפירוש, ונתרשלו הבעלים ולא כתבו השטר, ובא אחר כמה שנים ובקשו לכתוב השטר, יש להם לעדים לכתוב לו העדות שנמסרה להם. השני, שאם הוא עדות על פה, הולך ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. וזה הפירוש לרבינו האיי גאון ז"ל. ובתשובותיו מפורש יותר, שאומר: ולא יאמר, הרי עברו כמה שנים, ושמא נשתנה דבר זה או נפרע אותו ממון ואני לא ידעתי, או שבטל אותו מכר ואני לא ידעתי. אינו חושש לזאת, אלא יש עליו להעיד מה שיש בצוואתו. זה נוסח דברי גאון ז"ל.
- ויש לתמוה עליו בעיקר הדין, אי דלא קבע ליה זמן, או שהגיע זמן, אמאי אינו חושש שמא נפרע אותו החוב? והא אמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (דף טז:), המוצא שטר חוב, אף על פי שכתב בו הנפק, דליכא למיחש שמא כתב ללוות ולא לוה, לא יחזיר, דחיישינן לפרעון; והכא אמאי לא חיישינן? ואם תאמר שהמלוה את חבירו בעדים היכא דאיכא קנין צריך לפרוע בעדים, אית לן למרמא עליה הא דאמרינן התם: בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי, נאמן; בא מלוה לכתוב, אין כותבין ואין נותנין לו. והא התם דמעשה בית דין אף על גב דלא כתיב כמאן דכתיב דמי, וגבי נמי ממשעבדי, כדאיתא התם בפרק גט פשוט וכדאמרינן גבי הודאה בפרק זה, ואפילו הכי חיישינן לפריעה, אלמא אינו צריך לפורעו בעדים.
- ואיכא למימר, שאני התם, דכיון דפסקו בית דין למילתייהו ודאי פרע. ואף על גב דבחייב אתה ליתן לו לא פסקו, מיהו לא דמי לחוב דעלמא, דהא ודאי לאפרועי מהשתא קאי. וכן כתוב מקצת המחברים בעדות קנין. אבל בלא קנין שאמר "כתובו" אי אפשר, דמלוה את חברו בעדים הוא ואין צריך לפרעו בעדים, הילכך חוששין לפרעון, ואפילו לקנוניא. ורבינו הגדול ז"ל לא כתב בהלכות אלא עדות בקנין, והשמיט מדברי הגאון מה שדומה שהוא טעות סופר. הרמב"ן ז"ל:
והרשב"א ז"ל דעתו כדעת הגאון ז"ל, וזה לשונו: פירש הגאון ז"ל דתרתי קאמר וכו'. ולא ידענא מאי קושיא ומאי תיובתא, דאי למוצא שטר אתית לדמויי, אם כן אפילו תוך זמנו נמי, כל שזזה יד העדים מיד בעל הדבר לא יכתובו, דהא התם אפילו כשזמנו בו ביום חיישינן לפרעון. אלא מאי אית לך למימר, דהתם כיון שנפל איתרע ליה? מעתה קושיא אין כאן, תיובתא אין כאן. הגע עצמך שהפקיד שטר חוב אצל חברו ובא ליטול שטרו לאחר כמה שנים, כלום אינו מחזירו וחושש שמא פרעו? אבל מחזיר, והלה יחוש לעצמו; והכא נמי לא שנא, דעדות שנמסרה לעדים ויש להם לכתוב בלא דעת המתחייב, הרי הוא כאילו נכתב וכאילו העמידו מלוה ביד העדים, שאין חוששין לפרעון כלל ומחזירין לו שטרו. ועוד, דאם פרעו, כיון שלא החזיר לו את שטרו, איבעי ליה למכתב תברא דכל דנפיק מרע ליה, ואי לא, איהו דאפסיד אנפשיה. וכיון דאי פרעיה אית תקנתא דשובר, לא חיישינן ליה. ותדע לך, מדאמרינן בשלהי בבא בתרא (דף קעא:) גבי שטרות המאוחרין כשרין: וליחוש דילמא יזיף מיניה בניסן וכתב ליה שטרא בתשרי ומתרמי ליה זוזי ביני וביני ופרע ליה וכו'? ופרקינן: בתר דאמר להו רב ספרא לספרי: כי כתביתו תברא, אי ידעיתו זמנא דשטרא כתובו, ואי לא – כתובו סתמא, דכל אימת דנפיק לורעיה. אמר ליה רבינא לרב אשי: והאידנא דלא עבדין הכי? אמר ליה: רבנן תקוני תקינו, מאן דלא עביד איהו דאפסיד אנפשיה. אלמא לא חיישינן לפרעון בלא שובר, דאיהו דאפסיד אנפשיה, וכתבו אפילו בגוונא דלא אמסר להו, כל שכן הכא. ועוד אמרינן בפרק קמא דמציעא (דף טז:), אמר שמואל: המוצא שטר הקנאה בשוק – יחזירנו לבעלים; מאי טעמא? אי משום כתב ללוות ולא לוה, כיון דקנה מיניה הא שעביד נפשיה; ואי משום פרעון, לפרעון לא חיישינן. כלומר, דאף על גב דלפריעא קיימא, אנן לא חיישינן ליה, כיון דלא קרוע, ואפילו עבר זמנו של שטר, דהא סתמא קאמר. ואף על גב דפליגי עליה דשמואל התם, היינו משום דנפל ואיתרע ליה; הא לא איתרע בנפילה, לא חיישינן. ואפילו היכא דנפיל, כל היכא דאי בעי ליה למכתב שטרא אחרינא לא חיישינן ומהדרינן, ודאי מכתב כתב ליה שטרא דמרע ליה להאי שטרא, ואי לא – איהו דאפסיד אנפשיה, כדאמרינן התם גבי מעשה בית דין הרי זה יחזיר. וההיא נמי ד"צא תן לו" ו"חייב אתה ליתן לו" לאו קושיא היא, דהתם כיון דידעי דבי דינא לא כתבי ליה שטרא, משום דמהשתא הוא דמחייבינן ליה למפרעיה ונאמן הוא לומר "פרעתי", איהו נמי אזיל ופרע ולא חייש למכתב תברא, הילכך איכא למיחש לפרעון ולא כתבינן. ועוד, דהא לא אמרינן להו בעלי דבר לבית דין למכתב, ואינהו כיון דאיכא למיחש אמאי כתבינן ליה? מה שאין כן בעדים שאמרו להם לכתוב או שקנו מידן, דכמאן דאמר להו כתובו, דכל סתם קנין לכתיבה עומד. הילכך כותבין ונותנין אפילו לאחר כמה שנים ואינן חוששין, כדברי רבינו האיי גאון ז"ל, כן נראה לי. עכ"ל הרשב"א ז"ל:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: תנו רבנן: כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים — פירש הרמב"ם ז"ל: חותם אדם עדותו על השטר, היום ומעיד עליה לומר שהיא כתב ידו אפילו לאחר כמה שנים. אמר רב הונא: והוא שזוכר עדותו ומעשה שהיה מעצמו, שאם אינו זוכר אלא על ידי השטר – הוה ליה כמעיד מפי הכתב, ורחמנא אמר: "מפיהם" ולא מפי כתבם. ורבי יוחנן אמר: אף על פי שאין זוכרה מעצמו, כיון שנזכר על ידי השטר. והילכתא כר' יוחנן. ומיהו כל שאינו זוכר העדות כלל אפילו על ידי השטר, אף על פי שאומר שהוא כתב ידו, אין מקיימין את השטר ממנו. ואף על פי שכשאנו מקיימין השטר על ידי אחרים, דיינו שמעידים על כתב ידן? שאני הכא, שהעד עצמו כשמעיד על כתב ידו, על מנה שבשטר הוא מעיד, וכיון דכן, צריך שיזכור העדות. ולפי זה קשה הא דפרק גט פשוט (דף קסז.) בההוא דאמר: אין, חתימות ידאי דידי היא, ואי לאו דכפתוהו לבעל השטר ואודי הוה מקיים שטרא, ואף על גב דוודאי לא זכר גופא של עדות, שהרי שקר היה ומזויף היה. ויש לתרץ, דהתם אחד מן השוק היה מעיד על כתב ידו עמו, דהשתא על כתב ידו הוא מעיד. אבל זה אינו; חדא, מדלא פירשו לה התם; ועוד, דלקמן מוכח דלרבנן דאמרי על מנה שבשטר הוא מעיד, אפילו כשיש עמו אחד מן השוק להעיד על כתב ידו אמרינן. ועוד, דאם כן, בין לרב הונא בין לרבי יוחנן כולהו סבירא להו כרבנן, ובירושלמי אמרו: אתיא דרב הונא כרבי, ודרבי יוחנן כרבנן דאמרי על מנה שבשטר הם מעידים. ויש לפרש הירושלמי דהכי קאמר, דרב הונא סבר כרבי דאמר על כתב ידם הם מעידים, ולפיכך צריך עמו אחר להעיד עמו, שאם הוא לבדו מעיד על כתב ידו אין זה קיום וצריך שיזכור כל העדות מעצמו. וזה הפירוש דחוק. ועוד, דהא שמעתא לא הוה לן לאיתויי הכא, אלא לקמן על פלוגתא דר' ורבנן. ועוד, דבכולהו מתניתין לא הוזכר מעולם אלא שאומרין העדים "זה כתב ידינו", דאלמא בהכין סגי לכולי עלמא. לפיכך אין הפירוש הזה נכון, ולא הסכים עליו אחד מן המפרשים. ורבינו האי ז"ל פירש: כותב אדם עדותו על השטר או מעיד עליה בבית דין אפילו לאחר כמה שנים, כי הם העידוהו בדבר, ונתאחרה חתימתו עד לאחר כמה ימים, חותם אותה או מעידה בבית דין, והוא שזוכרה מעצמו, שלא על פי חבירו העד השני. ורבי יוחנן אמר, אף על פי שאינו זוכרה מעצמו אלא לאחר שהזכירו חבירו נזכר. ויש אומרים, שאין דברי רבינו ז"ל אמורים אלא בשטרי הקנאת קרקע וכיוצא בו; אבל בשטרי חובות דעבידי לפרעון, אין לעדים לחתום בו לאחר זמן הפרעון, דעביד איניש דפרע בזמניה, ודילמא פרע ליה ואמר ליה דלא אכתיב שטרא. ואפילו חייב מודה אין להם לחתום, שמא עושין קנוניא על הלקוחות, אלא אם כן כותבין מזמן הודאתו של עכשיו. וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל, וכן דעת מורי הרב אהרן הלוי ז"ל. אבל הרשב"א ז"ל היה אומר שזה אינו, דכיון דהופקד להם עדות ונצטוו לכתוב ולחתום, אי נמי בסתם קנין שעומד לכתיבה, אין להם אלא לעשות עדותם ושליחותם; ואם פרע הלה, כשלא החזירו לו השטר או שובר, הוא הפסיד לעצמו. ואי משום קנוניא, בלאו הכי נמי יוכלו למעבד, שיקבל הפרעון בתורת מתנה ויאמין בו הלוה ויעמיד השטר בחזקתו. הגע עצמך שהפקיד אדם שטר חוב אצל חבירו, או שנשאר חתום אצל העדים ועבר זמן הפרעון, וכי לא יתננו לו לאחר הזמן, דליחוש לפרעון ולקנוניא? הא ודאי יחזיר ויחזיר. הכא נמי לא שנא, דמה לי שהופקד להם השטר או שנמסרה להם העדות שיכתבו ויחתמו, הילכך לעולם חותמין ונותנין לו ואפילו לאחר זמן. ועם כל זה אין פירוש רבינו האיי ז"ל בזה מחוור, דאפילו תימא שהדין בשטר חוב כדעת הרשב"א ז"ל, ונימא דהא אתא לאשמועינן, מכל מקום קשה מאי האי דאמרינן בתר הכי: שמע מינה מדרבי יוחנן, הני בי תרי דידעי סהדותא וכו', מה שמע מינה דאמרינן? הא היינו דרבי יוחנן גופיה. ומיהו בזה יש לתרץ, לפי מה שנמצא בקצת הנוסחאות: ורבי יוחנן אמר, אף על פי שאין זוכרה מעצמו, דאמר רבי יוחנן: הני בי תרי דידעי סהדותא וכו'; אף על פי שאין הגירסא כן ברוב הנוסחאות. וגם לפירוש זה אין הירושלמי מתיישב כלל, כי מה עניין זה אצל מחלוקת דרבי ורבנן דלקמן? ועוד, דגרסינן בתוספתא: ואם אמרו: מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו, תנשא אשתו; כותב אדם עדותו על השטר וכו'.
- ורש"י ז"ל פירש: כותב אדם עדותו על השטר, שאם עשאוהו עד בדבר וירא לשכחו, כותבו על חתיכת קלף ומצניעה. ומעיד עליה, פירוש על פי אותו הכתב, אפילו לאחר כמה שנים, והוא שזוכרה מעצמו, לאחר שרואה בשטר נותן לבו ונזכר, ובלא ראיית השטר נזכר קצת עדותו מאיליו. ורבי יוחנן אמר: אף על פי שאינו זוכרה מעצמו אלא בראיית השטר; אבל אינו נזכר לגמרי – לא, דרחמנא אמר: "מפיהם" ולא מפי כתבם. וכן פירשה רבינו אלפסי ז"ל. ולהאי פירושא אתיא שפיר מאי דקתני בתוספתא, שאם מצאו העדים כתוב בשום פנקס מזכרת שחתמו בו כי פלוני מת, והם אומרים עכשיו: מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו, תנשא אשתו על פי עדות זו. ומה שאומרים "ושכחנו", לרב הונא ששכחו מקצתו, ולרבי יוחנן – אף על פי ששכחו הכל ולא נזכרו עד שראו השטר, ונזכרו על ידו. כותב אדם עדותו על השטר וכו'. וגם לשיטה זו אפשר לפרש הירושלמי יפה, דאתיא דרב הונא כרבי, דרבי סבר שהעד אינו מעיד אלא על כתב ידו, כי ראיית חתימתו אהיכרא שמכירה אינו חשוב עדות כלל, ואף על פי שמזכירו, אלא השטר מעיד מעצמו בגזרת הכתוב. ואם כן, הוא הדין מי שרואה חתימתו כתוב בפנקסו, אף על פי שמזכירו הפנקס, אין זו הזכרה ואין זה אלא כאילו הפנקס מעיד, והוה ליה "מפי כתבם". ורבי יוחנן סבר כרבנן, כי העד החתום בשטר כשאומר "זה כתב ידי" – הרי הוא כאילו נזכר מן העניין לגמרי והוא מעיד על מנה שבשטר, והוא הוא המעיד בדבר ולא השטר. והוא הדין נמי כשמוצא עדותו כתובה בפנקס ומכיר כתב ידו, אף על פי שאין זוכרה מעצמו, מה שמזכירנו הכתב ונזכר – עדות עצמו חשוב ו"מפיהם" קרינא ביה. ומיהו לפירוש זה קשה קצת, היכי קתני: "כותב אדם עדותו על השטר", מפני מה שכתב בחתיכת קלף או בפנקס זכרון? אין זה נקרא "שטר" בשום מקום, אלא נייר בעלמא. ואולי היו נוהגין העדים לעשות מעדותם שטר בלשון קצר מתרפו של עניין, והיו חותמין בו, ואחר כך כותבין וחותמין שטר גמור בכל חוקותיו ובכל דקדוקיו בביאור וכותבין וחותמין ונותנין לו, וכמו שנוהגין עכשיו במקצת המקומות. ואין בזה משום "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", כיון שלא בררו בשטר הראשון כל ענייני העדות, ולא היו כותבין אותו אלא כדי שלא תשתכח העדות. ואפילו הכי, כיון שחותמין בו העדים, קוראים אותו "שטר" בשיתוף השם. כן נראה לי. ואף לפירוש זה אין דברי רב הונא ורבי יוחנן אלא בשטר כזה, שלא נכתב ונחתם לימסר לבעל דבר ולדון בו בבית דין, אלא למזכרת בעלמא. אבל עדים שכתבו וחתמו בשטר גמור על דעת שידונו בו בבית דין בעת הצורך, אף על פי שנשאר השטר בידם כמה ימים או שהושלש בידם עד זמן ידוע, אינו בכלל זה, ובקיום הכתב סגי שיאמר "זה כתב ידינו", העדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותם בבית דין, וכשחתמו בו אז העידו עדותם, ומדאורייתא לא בעי קיום ורבנן הוא דאצרוך קיום, כדאיתא לקמן בפירקין ובשמעתא קמייתא דגיטין.
- ואי קשיא לך הא דאמרינן ביבמות: מפני מה לא תקנו זמן בשטר קידושין? ואמרינן, משום דלא אפשר, דהיכי נעביד? נינחיה גבי דידיה, זימנין דבת אחותו ומחפה עליה. נינחיה גבי דידה, מחקה ליה. נינחיה גבי עדים, אי דדכירי ליתו ולסהדו, ואי לא דכירי – זימנין דחזו בשטרא ואתו ומסהדי, ורחמנא אמר: "מפיהם" ולא מפי כתבם, ע"כ. ואמאי לא הוי ביד העדים, ויוציאנו בבית דין ויעידו שחתמו בו ותו לא בעיא מידי אחרינא? אלא ודאי שמע מינה דאפילו בהא בעינן דדכירי סהדותא.
- ורבינו אלפסי ז"ל תירץ, דשאני התם, דכיון שהשטר יוצא מתחת יד העדים וברשותם היה לעולם ולא היה ראוי למסרו לבעל דבר, אין זה נדון כשטר גמור אלא כמזכרת, כן פירש דבריו רבינו הרמב"ן ז"ל בספר הזכות. ואין זה נותן טעם לשבח. אבל הנכון, דמשום דרוב קידושין בכסף, כי מצטרכין לעדות העדים לא מדכר לן שטרא, אלא דבעי מינייהו עדות הקידושין, ואינהו לא מפקי שטרא ואתו ומסהדי מגו כתבא בבית דין עדותם על פה, והוה ליה "מפי כתבם" אם אינן נזכרים מן העדות אפילו על ידי השטר, כר' יוחנן. ואף על פי שבכאן לא חשו לכך ואמרו: "כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה" וכו', ולא חשו שמא יעיד בבית דין מבלי שהוזכרה כלל? אין זו קושיא, דהכא קתני תנא כיצד ראוי לעדים לנהוג בעדותם, והתם חשו רבנן לכל מאי דאפשר למיחש, דכיון דבעו למעבד תקנה לכתוב זמן בשטר קידושין, יש להם לתקן זה בעניין שלא יבוא ממנה שום ריעותא בעולם. כן פירש רבינו ז"ל וכן מצאתי אחרי כן בתוספות האחרונות. ודכולי עלמא מה שאדם כותב וחותם שלא בתורת שטר ולא במצות בעל דבר אלא לזכרון בלבד – אינו עדות, אף על פי שיצא בבית דין, דרחמנא אמר: "מפיהם" ולא מפי כתבם, ופירש רש"י ז"ל בחומש: פרט לשולח אגרותיו לבית דין.
- וכתבו התוספות, שיש מנהג בהרבה מקומות בצרפת, שכופין בית דין שישלח העד איגרת עדותו לבית דין ודנין על פי העדות ההוא. לפיכך כתבו מקצת האחרונים ז"ל, שמה שכתב רש"י ז"ל בפירוש התורה אינו נכון, שאין נקרא "מפי כתבם" אלא כשאינו זוכר העדות, והוא מעיד בבית דין על מה שרואה כתוב וכעניין שמועתינו; אבל כשאדם זוכר העדות יפה ורוצה לשלחו לבית דין, הרי כתבו כפיו וכאילו העיד בפיו דומה. ואף על גב דממעטין אלם שאינו מגיד מתוך הכתב? התם משום דלאו בר הגדה וחקירה בבית דין הוא ולפיכך הגדה מעכבת בו. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: ואמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו — כלומר, שיזכור כל עדותו ולא יסמוך על אחר. ור' יוחנן אמר, אף על פי שאינו זוכרה מעצמו כלל, אלא אחריני דהוו תמן מדכרי ליה. ודיוקיה דרבא נמי איכא לפרושי הכי, דאי מדרבי יוחנן הוה אמינא דווקא אחריני, אבל סהדא חבריה לא, דכיון דאיהו מסהיד ביה דילמא סמיך עליה האי לגמרי. אי נמי איכא חששא בהא, דהוה ליה כעין נוגע בעדות כיון דאיהו גופיה מסהדי בה, וכי היכי דבעצמו לא לסהדא חבריה נמי לא. ואתא רבא וקא משמע לן דליכא לאפלוגי בהא מילתא, וכי היכי דמסהיד מפי אחרים מסהיד נמי מפומא דחבריה, כן נראה לי לקיים דברי הגאון ז"ל. ורבינו חננאל ורבינו אלפסי ז"ל דחאוה, משום דדיוקא דרבא לא סלקא להו שפיר אליבא דהאי פירושא, ולפיכך פירשו רבינו חננאל ורבינו אלפסי ז"ל, ואף רש"י ז"ל כתב כדבריהם, דהכי קאמר: כותב אדם עדותו על פנקסו, ומעיד עליה על פי כתיבת הפנקס אפילו לאחר כמה שנים וכו'. וכתב רבינו חננאל ז"ל: ולדברי הכל עד החתום על השטר אינו צריך להיות זוכר העדות, אלא אף על פי שאינו זוכרה מעיד שזהו כתב ידו ודיו. שאילו היה צריך להיות זוכרה, אין אחד יכול לקיים חתימת חברו. ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל סיוע לזה הפירוש, תני ר' זעירא בכתובות דבי רב וכו', וסיום הירושלמי הזה שהתחיל רבינו חננאל לכתוב הוא: תני, כותב הוא אדם עדותו ומעידה אפילו לאחר כמה. רב הונא אמר: והוא שיהא זכור עדותו. ור' יוחנן אמר: אף על פי שאינו זכור עדותו. ואתיא דרב הונא כרבי, ור' יוחנן כרבנן. ונראה שהיה דעתו שפירושו כך לדבריהם, שהוא אומר על כתב ידן הם מעידים, נמצאת החתימה דבר בפני עצמו, ואף על פי שמכיר חתימתו ונודע שחתם – אינו זכרון העדות, לפיכך אין העדות מועיל למנה שבשטר אלא לכתב ידן; ומיהו כיון שהוא שטר חתום, מהני, שהעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין. מכל מקום, כיון שאמר רבי שאין עדות החתימה עדות למנה שבשטר, למדנו שהכותב על פנקסו זכרון עדות, אף על פי שזכור שכשכתב ודאי האמת כתב, אם אינו זוכרה אינו כלום. ודרבי יוחנן אתיא כרבנן, דאמרי שהמעיד על כתב ידו הרי הוא כמעיד ממש על מנה שבשטר, מאחר שכשכתב ודאי האמת כתב. לפיכך הכותב על פנקסו זכרון עדות, אף על פי שאינו זוכרה, אלא שזכור מחמת הכתיבה שכשכתב עיקר העדות כתב כמו שהיה בפניו, רשאי הוא להעיד עליה ועדותו כמו שזוכרה ולא קרינן בה "מפי כתבן" אלא מפי עצמו הוא, כיון שזכור שזה כתב בשביל עדות בלא שום שנוי. ומיהו כשאינו נזכר כן, "מפי כתבם" הוא, אף על פי שהוא יודע בעצמו סומך בדעתו שלא שינה. וכיון שכן, למדנו לשטר החתום שאין צריך לזכור העדות כלל, אלא כיון שאומרים "זה כתב ידינו" הרי אלו כאומרים "זכורים אנו", דבשטר גמור שברשות בעל דין חתמנו ליכא למיחש, הילכך מקיימין את השטר. וכן כתב רבינו הגדול ז"ל בפרק ד' אחין. וזה בירושלמי נמי הוא חולק על פירוש רבינו האיי ז"ל. עוד יש תשובה לפירושו ז"ל מעיקר זאת הברייתא, שכך היא שנויה בתוספתא: יפה כח שטר מכח עדים וכח עדים מכח שטר. יפה כח שטר, שהשטר מוציא אשה מבעלה מה שאין כן בעדים; יפה כח עדים, שהעדים שאמרו "מת פלוני" תנשא אשתו; מצאו כתוב בשטר "מת פלוני", לא תנשא. אם אמרו: מה שכתוב בשטר זה שמענו ושכחנו, תנשא אשתו; כותב אדם עדותו בשטר ומעיד עליה והולך אפילו לאחר מאה שנה. יפה כח שטר מכח כסף וכח כסף מכח שטר וכו'. הנה למדת לפי העניין שאין פירוש הברייתא כדברי הגאון. ומעתה הדין דלא יחתמו העדים עדות שנמסרה להם בקניין אלא בתוך זמן, דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה, אבל לאחר זמן חוששין לפרעון, ואפילו חייב מודה דחוששין לקנוניא. ומכל מקום היכא דליכא למיחש לפרעון, מלוה בקניין גובה מן המשועבדים, והכי מוכח בגט פשוט, דאמרינן: בשטרי אקנייתא אי דכיריתו יומא דקניתו ביה כתובו, וקא טריף בהו מההוא יומא, אלמא קול יוצא לקניין בשטר, וכיון דליכא למיחש לפרעון כתבינן. אבל בטוען פרעתי או שיש לחוש, אין לנו. ומצאתי בחיבור תשובות: לא שנא שכיב לוה ולא שנא שכיב מלוה, כל דסמיך לקניין כותב. אבל ודאי משך מילתא ולא תבע ליה למכתב, אמרינן ליה דילמא פרע. וכל סתם הלואה מקמי דלשהי שלשים יום כותבין ונותנין והמוציא מחבירו עליו הראייה. גם נראה לכאורה שאין הפירוש כדברי רבינו חננאל ורבינו ז"ל, שמשמעות הדברים בשטר השעבוד החתום בשני עדים, ופירושה כך: כותב בשטר עדות ומעיד אפילו לאחר כמה שנים "זה כתב ידי", ואמר רב הונא שצריך שיהא זכור מעצמו העדות שראה כל מה שכתב בשטר זה. אבל אם אינו זכור, אף על פי שמכיר חתימתו אינו כלום. ואם תאמר: הרי שנינו: זה כתב ידו של אבא וכו'? התם שאני, דכיון דאחרים מעידים, אינהו לא הוה להו למידע, אבל הן עצמן צריכין לזכור עדותן. ור' יוחנן אמר: אף על פי שאינו זוכרה מעצמו אלא מתוך השטר. ולפי פירוש זה הורו מקצת הגאונים ז"ל, שאם שכחו עדותן לגמרי אינה כלום, וכן אמר רב יהודאי ומר רב מתתיא ומקצת רבנן קשישי ז"ל. ואין הוראה זו נכונה, מפני שהירושלמי תשובה לדבריהם. ויש אחרים שאמרו, דרב הונא הוא דסבר הכי דבעינן שיהא זכור עדותו. ורבי יוחנן סבר, אף על פי שאינו זוכרה מעצמה, כלומר שאינו זוכר העדות כלל, לא מעצמו ולא מפי אחרים, אלא שמכיר חתימת ידו; ו"מעצמו" לאו למימרא שיהא זוכרו מפי אחרים, אלא שמכיר החתימה שלו, והוא בזכרון העדות, שהדבר ידוע שלא חתם שקר. וקיימא לן כרבי יוחנן. ורבא הכי דייק מדרבי יוחנן, כיון שאמר ר' יוחנן שאף על פי שאינו זוכר העדות דיו כשהוא מכיר החתימה, הואיל והחתימה מעידה על מנה שבשטר, הרי הוא כזוכר הכל, הכי נמי אם הזכירוהו אחרים בעדות על פה ונזכר דיו. וכל זה הטורח להעמיד גרסת הספרים. אבל רב אחא משבחא גאון ז"ל לא כתב בשאלתות "מעצמו", לא כדברי רב הונא ולא כדברי רבי יוחנן כגירסת הירושלמי, אלא אף על פי שאינו זוכרה כלל לדברי ר' יוחנן מקיימין. ולא כתב כדברי רבא "שמע מינה מרבי יוחנן", אלא "אמר רבא הני בי תרי דידעי בסהדותא". וכן בתשובה לרב צמח גאון ז"ל לא גריס "מעצמו", ופירשה אף על פי שאינו זוכרה כלל, כך כתב הנגיד מר רב שמואל הלוי ז"ל. ולפי זה יהיה פירוש הירושלמי כך: אתיא דרב הונא כרבי, שמאחר שאמר רבי: על כתב ידן הם מעידים, אם אינן זוכרין העדות כלל, מה תועלת יש לנו בהכרת החתימה? הרי אינן מעידין כלל על מנה שבשטר. הילכך בעינן שיהא זכור העדות במקצת, כלומר שזוכר שחתם וזוכר שכשחתם ראה וחתם, והיינו דקתני בברייתא: "מה שבשטר זה ראינו ושכחנו". ואף על פי כן עיקר העדות על כתב ידן היא, שהם זכורין אותו לגמרי, ומנה שבשטר אינן זכורין בו אלא מחמת כתב ידן. ואם תאמר: הרי עדים אחרים שהן מעידין על כתב ידן של חתומים, ואפילו הכי לא בעינן שיהיו יודעין העדות כלל? איכא למימר, שאני עדים החתומים על השטר, שאם אינן מעידין על מנה שבשטר יעשו כמכחישין מנה שבשטר אף על פי שמודים בכתב ידן, מה שאין כן בעדים אחרים. ורבי יוחנן אתיא כרבנן דאמרי עיקר העדות על מנה שבשטר הוא, הילכך אף על פי שאינן זכורין כלל – עדותן עדות, שעדות כתב ידן ועדות מנה שבשטר הכל אחד. ויכולני עוד לפרש הברייתא כדברי רבינו חננאל ורבינו ז"ל, שאמרו: "ואם אמרו מה שבשטר הזה ראינו ושכחנו תנשא אשתו", אלמא אף על פי שאין אותו השטר כלום ו"מפיהם" ולא מפי כתבם קרינן ביה, כיון שזוכרים מה שכתוב בשטר וראו כשחתמו, זכרון עדות הוא, מה טעם? שלא יהא אלא פנקס, "כותב אדם עדותו על הפנקס ומעיד עליה ואפילו לאחר כמה שנים". ורב הונא ורבי יוחנן בפירוש הא דקתני "מה שכתוב בשטר זה ראינו ושכחנו" פליגי. ואין על זה הפירוש קושיא לפי דעתי, אלא שלשון "שטר" סתם משמעותו שטר חתום בעדים ולא פנקס ושטר משמוש. ואין זו קושיא כדי לבטל בה הפירוש. ונראה שרש"י ז"ל לא התיר מכלל זה הפירוש אלא אף על פי שאינו זוכרה מעצמו, אלא כשראה נזכר, אבל זוכר שכתב עדות זו בפנקס זה בלא שינוי אינו זכרון. אבל מן הירושלמי יוצא כן אם הפירוש כמו שהן אומרין. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה