שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ב/דף כ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף כ עמוד א[עריכה]

אמר ליה רב נחמן השתא אילו הוו קמן וכו' — מסתברא לפום האי לישנא, דרב נחמן לאו משום דשני ליה בין הזמה להכחשה, אלא דקסבר רב נחמן דכי אמרינן "אין מזימין את העדים", הני מילי דתהוי עלה תורת הזמה גמורה, אבל ודאי אין עושין מעשה על פי עדותן וכדברי ר' אבהו. הרא"ה ז"ל:

אלא אמר רב נחמן אוקי תרי וכו' — ויש לשאול, כיון דסבירא ליה לרב נחמן דהויא ליה עדות מוכחשת ולא גבינן בהאי שטרא, אשתכח דהוי ליה האי שטרא כקרוע, ואם כן, מה הוא ההפרש שיש בין סיפא לרישא? דברישא, כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, דנאמנין וקרעינן שטרא; ובסיפא, כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, לא גבינן ביה כלל, והויא ליה כקרוע; ואם כן, מאי מהני ליה בסיפא טפי מברישא? ויש לומר, דמהני ליה לענין תפיסה, דאי תפס לא מפקינן מיניה. ואיכא למידק, הך תפיסה היכי דמיא? אי בלא עדים, אפילו ברישא נמי מהני, במיגו דאי בעי אמר "לא תפסתי"; ואי כשתפס בפני עדים, לא מהני ליה ולא מידי, דכיון שתופס על הספק – מוציאין מידו, כדאמרינן בספק בכור (בבא מציעא ו, ב), תקפו כהן מוציאין מידו. ואם באת לדחות ולומר דהתם משום הכי מוציאין מידו, דלתרווייהו הוי ספק, אבל הכא דתרווייהו טוענין בטענת ודאי אין מוציאין מידו, עדיין יש לנו ראיה מהא דאמרינן בפרק מי שמת (דף קנג.), שאם לא כתבו בשטר לא "מתנת בריא" ולא "מתנת שכיב מרע", והנותן אומר "שכיב מרע הייתי" והמקבל אומר "בריא היית", אף על פי שתפס מקבל המתנה מוציאין (אחר) מידו בלא ראיה, אלמא משמע בהדיא דתפיסה על הספק לא מהני מידי.

ותירצו רבותינו חכמי צרפת ז"ל, דמהני ליה כגון שתפס קודם שבאו העדים האחרונים המכחישים לעדי השטר, דכיון שמתחילה בשעת התפיסה לא נולד הספק ובאותה שעה כדין תפס, עכשיו כשבאו אלו העדים האחרונים המכחישים לעידי השטר אין מוציאין מידו. וסבירא להו דדווקא במטלטלי, אבל במקרקעי לא מהני שום תפיסה כלל, דקרקע בחזקת בעליה עומדת.
עוד נראה למורי הרב נר"ו לתרץ, דמיירי כשתפס ברשות בית דין, אבל אי לא תפס ברשות בית דין, אף על פי שתפס קודם הספק אמרינן ליה "מאן שם ליך", דהכי אמרינן בפרק אלמנה ניזונת (דף צח.) גבי אשה שתפסה מעצמה. אלא ודאי כשהתפיסוהו בית דין קודם הספק מיירי, ומשום הכי מהניא ליה תפיסה, דכיון שבית דין הורידוהו לנכסיו מתחילה בדין גמור, שעדיין לא באו העדים האחרונים, אחר כך כשיבאו האחרונים אין בהם כח לבטל מה שהתפיסוהו בית דין. והוא הדין שאם התפיסו הלוה לבעל השטר קודם שיבואו העדים, אף על פי שלא התפיסו ברשות בית דין, שאין מוציאין מידו, כיון שהוא עצמו התפיסו קודם הספק. וראיה לדבר מהא דאמרינן בבבא בתרא (דף פו:), כור בשלשים אני מוכר לך סאה בסלע, ראשון ראשון קנה, ואף על גב דמספקא לן אי אמרינן תפוס לשון ראשון ולא קנה עד שימדוד לו כל הכור, אי אמרין תפוס לשון אחרון וכל סאה וסאה שנתן לתוך חיקו קנה, אפילו הכי אמרינן ראשון ראשון קנה, כיון שהמוכר התפיסו שמכר ונתן לו מהניא ליה תפיסה על הספק. וכיון דשמעינן מהכא דמהניא, אם התפיסוהו בית דין בנכסים על ידי שומא קודם שנולד הספק פשיטא דלא מפקינן מיניה.
ורבינו מאיר הלוי ז"ל כתב שאין שום חילוק מרישא לסיפא אלא לעניין קריעת השטר בלבד, דברישא קרעינן לשטרא לאלתר, ובסיפא לא מגבינן ביה ולא מקרע קרעינן ליה, אבל שום תפיסה בעולם אינה מועלת, ואפילו התפיסוהו בית דין קודם הספק, כשיבואו העדים האחרונים מוציאין מידו, כדאמרינן בפרק חזקת (דף לא:): אנן אחתיניה ואנן אסקיניה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן. וכי תימא הני מילי במקרקעי, משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת, אבל במטלטלין לא אמרינן הכי, הא אשכחן בבבא קמא דאפילו במטלטלי לא תועיל התפסת בית דין, דאמרינן התם (דף קיב:): לא שנא הכי ולא שנא הכי אדרכתא אמטלטלי לא כתבינן, דילמא משתדפן הנך מקרקעי דמלוה ומייתי האיך סהדי ומרעי ליה לשטרא וליכא לאשתלומי מיניה; דמשמע דאי איכא לאשתלומי מיניה, אף על פי שהורידוהו בית דין מתחילה – חוזרין ומוציאין ממנו אחר כך, ואפילו במטלטלי.
ואומר מורי הרב נר"ו, שנוכל לדחות ולומר דהתם מיירי כשמביא עדים שהשטר פרוע, דמרע ליה לשטרא, רוצה לומר מרע ליה בעדי פרעון, לפיכך מוציאין ממנו; אבל אם היה מביא עדים אחרים להכחיש השטר אחר שגבה זה בכח שטרו ברשות בית דין, אין מוציאין מידו. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:

וזה לשון הרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל: ואוקמה רב נחמן דדינא דהאי מילתא לאו הכין הוא כדקתני בברייתא, אלא אמרינן: אוקי הני תרי סהדי דשטרא דמסהדי דשמעון חייב לראובן מנה בהדי הני תרין סהדי אחריני דמסהדי דאנוסין הוו, ולא מחייב שמעון לראובן כלום, ואוקי ממונא בחזקת מריה. ויש לפרש דהא דרב נחמן לאו למדחייה להא ברייתא ולפלוגי עלה הוא דאתא, אלא לפרושה הוא דאתא, והכי קאמר: האי דקתני בברייתא "אינן נאמנין", לאו למימרא דמגבינן ליה בשטרא, אלא למימרא דלא מחתכין למילתא אפומייהו ומקרעינן ליה לשטרא אלא מספקים לה למילתא ולא מקרעין ליה לשטרא מעולם, ולעולם לא מגבינן ביה אלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה. ואשתכח השתא להאי פירושא אליבא דרב נחמן, דהיינו דאיכא בין רישא דברייתא לסיפא, דאילו רישא מהימני דאנוסים היו עדי השטר ומקרעין ליה לשטרא אפומייהו, ואילו סיפא לא מהימני למחתכין לדינא ולמקרעי לשטרא אפומייהו אלא מוקמינן לה למילתא בספיקא; ולעולם בין אסיפא בין ארישא לא מגבינן ביה בשטרא. ע"כ:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: אלא אמר רב נחמן אוקי תרי וכו' — וכי תימא, אם כן, למאי ב"ואין נאמנין" פירש רש"י ז"ל דהכי קאמר: אין נאמנין לבטל השטר לגמרי, ולא אגבויי מגבינן ביה ולא מקרעינן ליה, ואי תפס לא מפקינן מיניה? ולפי לשון זה משמע דברישא, כיון שנאמנין, מקרע נמי קרעין ליה. וכן דעת קצת רבותינו שיחיו. והא דאמרינן דאי תפס לא מפקינן מיניה, יש שפירשו דדווקא תפס בלא עדים, דאית ליה מיגו ויכול לומר "תפסתי וכדין תפסתי ועדים האחרונים שקר מעידין"; אבל תפס בעדים, דלית ליה מיגו, כיון דתפס הוא מפקינן מיניה, דאוקי ממונא בחזקת מריה. והא דאמרינן התם: "תקפו כהן מוציאין אותו מתחת ידו", משום דהתם אפילו תפס שלא בעדים לית ליה מיגו, דבטענת שמא תפיס ביה.

וכי תימא: אם כשתפס בלא עדים דאית ליה מיגו, אפילו רישא נמי אמאי מפקינן מיניה? ויש לומר, דברישא כיון דהאי שטרא תפיס‏[1] והאי שטרא חספא בעלמא הוא, אין כאן מיגו, וכההיא דאמרינן בפרק חזקת (דף לב:) גבי ההוא שטרא זייפא הוא, ומיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס. ומיהו אי טעין ואמר: אנא אמלוה תפיסנא ולאו משום האי שטרא, השתא ודאי איכא מיגו ומהניא ליה תפיסה דיליה.
ורבינו הגדול ז"ל פירש, דהכא אפילו תפס בעדים נמי לא מפקינן מיניה, דתרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא, ובאיסורין לחומרא ובממונא לקולא ואוקי ממונא בחזקת מרא דתפיס ליה, דהיכא דקאי ליקום. וכן דעת רבינו אלפסי ז"ל. אבל אין זו דעת ר"י ז"ל ולא דעת רבינו ז"ל, אלא כל תרי ותרי אוקי ממונא בחזקת מריה ואוקי גברא או איתתא אחזקתה, אלא דבאשת איש החמירו לאוסרה מספיקא מדרבנן ולא נימא אוקי איתתא אחזקתה (אלא דבאשת איש החמירו), והכין רהיט עובדא דינאי מלכא, וכן לקמן בפירקין בשמעתא דמעלין לכהונה על פי עד אחד, וכן פירש רבינו חננאל ז"ל וכן עיקר, וכבר ברירנא לה בכמה דוכתי בסייעתא דשמיא.
ורבינו אלפסי ז"ל הביא ראיה לדבריו, דאם כן דבתרי ותרי אמרינן אוקי גברא אחזקתיה, הכא נמי אוקי לעדי השטר בחזקתייהו. ותמיהן דבריו ז"ל, דבתרי סהדי גופייהו דהוו בהכחשה לא שייך לומר דנוקמינהו בחזקתייהו, דאם כן אימא לאידך גיסא דנוקים אידך בחזקתייהו והם מעידים עדות אמת. ויש מפרשים דבריו ז"ל, שאין ראייתו אלא מ"קטנים היו" דנימא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקמינהו לסהדי בחזקתם דריש לקיש, שאינם חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול. וגם זו אינה, דליכא לההיא חזקה כלל היכא דאיכא עדים דמכחישין ליה. הילכך אין לנו אלא כפירוש הראשון, דכל שתפס בעדים מפקינן מיניה.
וכבר כתבנו לעיל שדעת רש"י ז"ל, דברישא כיון דנאמנין קרעינן ליה לשטרא. וכן דעת הב"ה‏[2] בשם הרא"ם ז"ל, וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל. אבל מורי היה אומר, דכיון שאפשר שהיום או מחר יבואו עדים אחרים ויקיימוהו והוו להו תרי ותרי ומהני ליה שטרא לתפיסה, לית לן למקרעי מספיקא, וכההיא דאמרינן בשבועות: לא מקרע קרעינן ליה, דילמא איכא דיינא דעביד כרבי אלעזר, ואף על גב דליכא למיעבד כר' אלעזר לכתחילה. ונראה דבריו ז"ל בשטר של יתומים כי התם, אבל כשמלוה קיים לא מקיימינן ליה לשטרא, משום דאי הוה ליה קיום, עד השתא הוה ליה, וכיון דקיום דידיה לא שכיח, וכי מקיים נמי לא מהני אלא לתפיסה שלא בעדים, לית לן לעכביה כיון דהשתא פסול הוא, וכן עיקר. ע"כ:


אתו בי תרי אמרי כשהוא שוטה זבין — פירוש, וקיימא לן: עתים חלים עתים שוטה, כשהוא חלים הרי הוא כפיקח לכל דבריו. אמר רב אשי אוקי תרי וכו'. פירוש, ואפילו מטלטלי דתפסו לוקח בעדים מפקינן מיניה, לפי הפירוש שכתבנו, וכל שכן קרקעות דלאו בני תפיסה נינהו כלל. ולא אמרן אלא דאית ליה לבר שטיא חזקה דאבהתיה, כלומר שירש קרקע זו מאבותיו; אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אלא שלקחה, ולא ידעינן אימת לקחה, אמרינן כשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן, כלומר שאין לזה תביעה ברורה להוציא קרקע מחזקתו של זה, וכל שאין לתובע ראיה וחזקה בנכסים, אינו יכול להוציאם מיד מי שמוחזק בהם, ואפילו אין למוחזק ראיה, וכדאיתא בפרק חזקת. ואף על פי שזה השוטה מוציא שטר מקח כתוב וחתום כראוי, ואין לנו שום עדות שלקח כשהוא שוטה, אין לו חזקה, דהא דאמרינן: חזקה שאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בעל דבר גדול ובן דעת, התם הוא לעניין המוכר שהן צריכין להכירו ואי אפשר לעשות עליו שטר שלא בפניו; אבל לעניין הזוכה אין לומר כן, שהרי זוכין לו שלא בפניו וכותבין לו שטר לזכותו שלא בפניו, ואינם מכירין אם הוא קטן או גדול. וזה פשוט הוא, אלא שראיתי לאחד מן החכמים משתבש בזה. הריטב"א ז"ל:

וכתב הרא"ה ז"ל: כשהוא שוטה וכו' — למימר דלית ליה חזקה דנפשיה. ומסתברא דאם באו בעלים הראשונים שמכרום לבר שטיא, מוציאין אותן מידו, כיון דלית ליה חזקה מנפשיה ואמרינן כשהוא שוטה זבן. ומיהו כל היכא דלא אתו בעלים הראשונים לערער – אין מוציאין אותן מידו של לוקח מספיקא, דהא לא קים לן אי זבין כשהוא שוטה או כשהוא חלים. וכן דעת רבינו ז"ל. ע"כ:

ובשיטה ישנה כתוב וזה לשונה: כשהוא שוטה זבן — ואף על פי שהקרקע בחזקתו שהחזיק בה ג' שנים, המכר קיים, דכשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן. ואם תאמר: מה בכך אי זבן כשהוא שוטה, מאחר שאין מוכר הנכסים לבר שטיא חוזר בו? ויש לומר, כיון דאי בעי מצי הדר ביה השתא, נמצא שאין הנכסים מוחזקים ביד בר שטיא, הילכך אי מזבן ליה אף על פי שהוא שוטה לא מצי למהדר ביה. ומצאתי כתוב: ודווקא זבן איהו, אבל יהבי ליה במתנה לא, מידי דהוה אקטן, דאמרו: קטן מיקנא קני אקנויי לא מקני, ושוטה כקטן לכל דבר הוא, ע"כ:

וזה לשון תלמידי רבינו יונה ז"ל: ורבינו מאיר הלוי ז"ל פירש, שישאר הקרקע ביד הלוקחים, דנכסים שקנה הוא מעצמו כשהוא שוטה יכול למוכרם כשהוא שוטה. וזה לשונו: שמעינן מינה דשוטה מקחו מקח וממכרו ממכר בנכסי עצמו, אבל בנכסי אביו לא, מה טעם? לפי שזכייתו בירושת אביו זכייה גמורה היא, ואין מכירתו מכירה גמורה, מידי דהוה אחרש שנשא פיקחת או חרשת דקיימא לן: רצה יוציא, רצה יקיים; ואילו פיקח שנשא פיקחת ונתחרש או נשתטה לא יוציא עולמית, לפי שנישואיה נישואין גמורין ואין גירושיה גירושין גמורין. ואמטו להכי קמפלגי הכא בשמעתין בין היכא דירית להו מאבהתיה ובין נכסים דזבן איהו. לפיכך אם ירשן משאר מורישין או שנתן לו אחר במתנה, אינו יכול למוכרו ולא ליתנם במתנה, שהרי זכייתו זכייה גמורה ואין מכירתו ומתנתו גמורה. וכי תימא: מאי שנא דכי זבין מידי כשהוא שוטה דקאמרינן דיכול לזבונינהו, ומאי שנא דכי יהבי ליה במתנה דלא יכיל לזבוני ולא ליהב ליה במתנה? היינו טעמא, דזביני כי זבין איניש מידי, לא מכוח מוכר לחוד הוא דקני עד דמוכרח איהו למקניא, דכיון דבעי למיתב ליה זוזי למוכר, לא מצי מוכר לזבוני ליה שלא כרצונו כדי לחייבו ביה מידי, ואשתכח דדעתיה דלוקח נמי בעי, ושוטה כיון דלית ליה דעת אין זכייתו זכייה גמורה. אבל מתנה, כיון דלא מחייב נפשיה בשום מידעם, זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו, ואמטו להכי לא מצי מזבין ולא למיתב במתנה, דאין זכין לו אלא בפניו. ודווקא היכא דאקני ליה בקניין או בחזקה על ידי אחר, אבל על ידי עצמו לאו זכייה גמורה היא ומצי מזבין. וכן לעניין זביניה, היכא דזבין כשהוא חלים (וזבין) [וזבן] כשהוא שוטה זביניה לאו זבינא. ודייקא מדקאמרינן: כשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן, מכלל דאי ידעינן דזבין כשהוא חלים לא מצי מזבין כשהוא שוטה, וכן הלכה. עד כאן מצאתי בפירושי תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל על ההלכות:

וזה לשון הרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל: ולא אמרן אלא דאית ליה חזקה דאבהתיה — פירוש, שירש מאבותיו קרקע זו, שנמצא בו קניין גמור, לפיכך אינו יוצא מרשותו אלא בעדות גמורה שחלים הוה בעת שמכרו. ואם יש שם שתי כתי עדים שמכחישים אלו את אלו בכך, אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה. אבל אם (אית) [לית] ליה חזקה דאבהתיה, אלא בר שטיא עצמו קנאו לקרקע זו, יש לנו לומר ששוטה היה בשעה שקנאו; וכיון שכן, אפילו נתברר ששוטה היה בשעה שמכרו, מכירה הוא, שכשם שקנאו בשטות כך מכרו בשטות. והא דמיא לההיא דתנן לעניין חרש שנשא פיקחת: כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. ע"כ:


אין מזימין את העדים וכו' — טעמא דמילתא, מפני שהזמה הוא גמר דין, ואין גומרין דינו של אדם אלא בפניו; אבל בהכחשה, שהעדות מסופק, מכחישין שלא בפניהם. ויש מפרשים, שההזמה הוא בין כשאומרים לעדים: "והלא באותו היום עמנו הייתם במקום פלוני", בין כשאומרים להם: "האיך אתם מעידים שהמלוה או הלוה עמכם היה? והלא באותו היום עמנו היה במקום פלוני במקום רחוק שלא היה יכול ללכת שם ביום אחד", דכל זמן שעוקרין את העדות לגמרי הוי הזמה. והכחשה הוי כשאומרים להם: "עמכם היינו לשם ולא היה העדות באותו הדרך שאתם אומרים". ויש מפרשים, דלא הוי הזמה אלא גבי עדים בלבד, דהיינו גזירת הכתוב שהאמינה תורה לאחרונים יותר מן הראשונים, והשאר מיקרי הכחשה. ועיקר. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:


והזמה שלא בפניהם וכו' — הא כתיבנא בסמוך מאי דכתבו תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: והזמה שלא בפניהם וכו' — כלומר, נהי דהזמה לא הויא לחייבם כדין הזמה, הכחשה הויא לבטל עדותן וכדפירש רש"י ז"ל. וכתב הר"מ הלוי ז"ל טעם הדבר, דהזמה לא הויא, לפי שהעדות עליהם ממש לענשם ואין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, ואם קיבלו אינו כלום; אבל בהכחשה, עיקר הדין על הממון הוא, והרי בעל השטר קיים להעיד בפניו. ע"כ:


קרא עליו ערעור אין, לא קרא עליו ערעור לא, מסייע ליה לרב אסי, דאמר רב אסי: אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בבית דין — הכין גריס רש"י ז"ל. ופירש הוא ז"ל, שאם לא קרא עליו ערעור, חיישינן שמא מזוייף הוא. וכן גורס הרא"ם ז"ל. ואינו מחוור, דכיון שהוחזק בבית דין ונתקיים על ידי עדיו, תו ליכא למיחש למזוייף, דאם כן ביטלת כל קיום שטרות. ולכך הנכון כגירסת הרב אלפסי ז"ל: הוחזק בבית דין אין, לא הוחזק בבית דין לא, מסייע ליה לרב אסי, דאמר רב אסי: אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור אלא אם כן הוחזק בבית דין. והא קא משמע לן, דאף על גב שקרא עליו ערעור בבית דין שהוא מזוייף, ושתק ערעור ההוא ונשאר בעל השטר בחזקת הממון ההוא, דאפילו הכי לא חשבינן ליה כמקויים, דדילמא השתא שתק עליו המערער ולמחר תבע ליה בדינא. ותנא נמי להך רבותא קתני "השטר שקרא עליו ערעור", דאפילו הכי הוחזק בבית דין בעינן. הריטב"א ז"ל:

אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא משתי שטרי שדות או משתי כתובות והוא שאכלום בעליהם שלש שנים ובשופי — הא דנהרדעי לא פליגא אדרב אסי, דרב אסי מתניתא היא, דאם כן הוה לן למימר "נהרדעי אמרי". והא דנהרדעי אתא לאשמועינן דזמנין דמקיימינן משטר שלא הוחזק בבית דין כלל, והוא כשיש לנו שני שטרות שיצאו בבית דין על שתי שדות של מכר או של כתובה ואכלום בעליהם בשופי שלש שנים אחר שנחתמו, דכיון דכך – ראיה הוא שהם אמת. ומשום שלא הוחזקו בבית דין בעינן ב' שטרות, אבל בדרב אסי ומתניתא שהוחזק בבית דין – בשטר אחד סגי, וכדאמרינן לקמן: מחוי חתימות ידיה אחספא ושדו ליה בבי דינא ומחזקי ליה. וכל שהוחזק בבית דין ונתקיים כראוי הא חשיב כאילו מחוו סהדי חתימות ידייהו בבי דינא. וכן דעת התוס' ועיקר. אבל הרב אב בית דין והרב בעל הלכות ז"ל כתבו, דאפילו לרב אסי ומתניתא שני שטרות בעינן, ולא חידשו נהרדעי אלא דבהא לא הוחזקו. והא דנקטי רב אסי ומתניתא "משטר שקרא עליו ערעור", לישנא קלילא נקט. הריטב"א ז"ל:

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור אלא אם כן הוחזק בבית דין — אבל משטר שלא קרא עליו ערעור כלל, מקיימין אף על פי שלא הוחזק. וקשיא לי, משטר שקרא עליו ערעור ולא הוחזק פשיטא. ואיכא לפרושי, אף על גב דלא אפסיל מחמת אותו ערעור, או שערער על השדה שלא הניחו לאכלו בשופי, כיון שקרא עליו ערעור צריך קיום. אי נמי סלקא דעתך דכולהו לא מצי לזיופי ולהמנינהו חד משום חבריה, קא משמע לן. ומיהו הוחזק בבית דין משטר אחד מקיימין, ד"ממקום אחר" קא אמרי ולא "ממקומות אחרים". והא אמרי נהרדעי דמשתי שדות או משתי כתובות מקיימין אף על פי שלא הוחזקו בבית דין, והוא שאכלום בעליהן שלש שנים בשופי, דהוה ליה כמי שהוחזק בבית דין, ונהרדעי תרתי אתי לאשמועינן, דאף על גב דאמר רב אסי: לא קרא עליו ערעור מקיימין, [אין מקיימין אלא משתי שדות אי נמי משתי כתובות, אבל מחדא לא, הואיל ולא הוחזק בבית דין. וקא משמע לן נמי דמשתים מקיימין] אף על פי שלא הוחזק כדרב אסי, והוא שאכלום בעליהם שלש שנים בשופי. ודעת הראב"ד ז"ל דלעולם אין מקיימין אלא משתים, אף על פי שהוחזקו בבית דין, כי היכי דתהוו כתרי סהדי. עד כאן:

וזה לשון הרא"ה ז"ל: אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור וכו' — קשיא לן, הא פשיטא, כיון דקרא עליו ערעור, כל היכא דלא אתחזק בבי דינא היכי סמכינן עליה? ואפשר לומר דקא משמע לן אפילו שתק המערער. אי נמי אפשר, דאף על גב דתרי שטרי נינהו לא סמכינן עלייהו לאחזוקינהו בקושטא, למימר דכיון דתרי נינהו לא חיישינן תו לזיופא. והכי אתיא פשטא דמילתא, אמרי נהרדעי: אין מקיימין את השטר אלא משתי שדות ושתי כתובות, והוא שאכלום בעליהם בשופי. פירוש, נהרדעי סברי דאפילו לא קרא עליו ערעור אין מקיימין אלא משתי שטרות, ובעינן נמי דווקא דליכא ערעור כלל, וכיון דליכא ערעור כלל מקיימין אף על פי שלא הוחזקו בבית דין, ואפילו הוחזקו בבית דין אין מקיימין משטר אחד אלא משתי שטרות. וכן דעת הר"א אב בית דין ז"ל. ולעולם אין מקיימין אלא משני שטרות, ואפילו הוחזקו בבית דין, והיינו סברא דנהרדעי, דאכלוה בעליהם שלש שנים ובשופי כהוחזקו בבית דין דמי. ונהרדעי לא פליג אדרב אסי, דהא דרב אסי מתניתין היא, אלא רב אסי לא איירי מכמה שטרי, ולא קאמר אלא שאין מקיימין משטרות שקרא עליהן ערעור אלא אם כן הוחזקו בבית דין, אבל לא קרא עליהן ערעור מקיימין אפילו לא הוחזקו בבית דין, ודווקא נמי משנים. ע"כ:

וזה לשון תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל: אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור אלא אם כן הוחזק בבית דין — כך היא הגירסא במקצת הספרים. ולפי זו הגירסא כך נפרש, דדווקא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין. ויש שגורסין: אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין. ולפום האי גירסא הכי פירושו: כי אמרינן שאם היה כתב ידן יוצא בשטר אחר שנתקיים ממנו, הני מילי משטר שקרא עליו ערער, כלומר שערער הלוה או המוכר על אותו השטר והוצרכו המלוה או הלוקח לקיים את השטר, והוחזק בבית דין שזאת היתה חתימת אלו העדים, נקיים ממנו דליכא למיחש לזיוף. לא הוחזקו בבית דין – לא נעשה דמיון, דחיישינן לזיוף. ומאי דאמר שקרא עליו ערער לאו דווקא, אלא אם כן הוחזק בבית דין, לא שנא קרא עליו ערער או לא קרא עליו ערער מקיימין ממנו. ומאי דאמרינן שקרא עליו ערער, אורחא דמילתא נקט, שעל ידי הערער מקיימין את השטר בבית דין. והלכך לעולם בעינן הוחזק בבית דין, לא שנא קרא עליו ערער לא שנא לא קרא עליו ערער. ויש אומרים, דאפילו הוחזק בבית דין אין מקיימין אלא כשהוחזק על ידי הערער, מפני שבסיבת הערעור בית דין מדקדקין יפה, ומשום הכי אצטריך למימר שקרא עליו ערער.

(ולא) אמרי נהרדעי: אין מקיימין את השטר אלא או משתי שדות או משתי כתובות — פירוש, נהרדעי אתי לאשמועינן, שאף על פי שאמרו שאין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין, הני מילי משטרי הלוואות וכיוצא בהן, שאין להם קול ואיכא למיחש לזיוף, אי נמי משטר אחד של שדה אחת או מכתובה אחת; אבל משני שטרות של שני שדות של שני בני אדם, או משתי כתובות של שתי נשים, מקיימין. והוא שאכלום בעליהם שלש שנים ובשופי, כלומר, שאכלום בעליהן השדות בשופי בלא שום ערעור, וכן אם הנשים עמדו תחת בעליהן בלא שום ערעור – מקיימין מהם, ואף על פי שלא הוחזקו בבית דין, דכיון שעמדו זמן הזה בלא שום ערעור, והוא דבר שיש לו קול, אין לחוש לזיוף ומקיימין מהם, ורואין בית דין את החתימות דומות אלו לאלו ומקיימין את השטר. ופירוש שופי – בנחת ובשלוה, כדמתרגמינן "על הר נשפה" (ישעיהו יג, ב), "על טורא דשלוה". ע"כ:


אמר רב שימי בר אשי וביוצא מתחת ידי אחר וכו' — פירש רש"י ז"ל: הסתכל בכתב של אותם שטרות, כוון וחתם הוא בעצמו את השלישי. ולפי זה, אף על פי שאותן שני שטרות מקויימות בבית דין חוששין לזה. ועוד שמעת מינה לדברי רש"י ז"ל, דאי אית ליה להאי מריה שטרא שטרי אחריני מחתימת ידא דסהדי, לא מבעיא מההוא שטרא, אלא לעולם לא מקיימין ליה, להך חששא דזיופי זייף לעולם איתא. ואם כן, לא מקיימין שטר לעולם, עד דאתי סהדא ומסהיד על חתימות ידיה דהיא היא, דהתם ודאי מקיימין, דבטביעות עינא ודאי מכיר הוא כתיבה מזוייפת. אי נמי כגון דאתו סהדי ואמרי: אשתמודענא לה דהוא חתימת פלוני, דבכהאי גוונא נמי מקיימין לה. ואפילו בסהדותא דהנך סהדי דחתימי בה נמי איכא למימר זיופא זייף, כעובדא דרבא ורב אדא, דאמר רבא: אין, חתימות ידאי, מיהו מקמי דרב אדא לא חתמי מעולם, וכפתוהו ואודי, אלמא מנכרא מילתא. הילכך לית לה קיומא, אלא אי דכירי סהדי לסהדותא, אי נמי דאיכא סהדי דחזו להו כי חתמי בהאי שטרא, הילכך האי פירושא לא מחוור. ותו קשיא עליה, ביוצא מתחת ידי אחר איכא למיחש דילמא זיופי זייף, ודקאמר מר: לא מצי מכוון כתב בכתב הואיל ואינו לפניו, מי לא אפשר שהיה בידו שעה אחת, או שראה חותם ידו באגרות הרשות, או בשטרות אחרות שהיו לו על אחרים וכבר נפרעו, או שהיו לאחרים עליו ופרע? אלא ודאי האי פירושא לא נהירא.

ויש מפרשים כך: מאי שנא מתחת ידו, דילמא זיופי זייף איהו לכולהו, שהרי לא הוחזקו בבית דין, ואף על פי שאכלן בשופי – אקראי בעלמא הוא, אי נמי גברא אלמא הוא ואין בני אדם מערערין עליו. ביוצא מתחת ידי אחר נמי, ניחוש דילמא איהו זייפי וכוון הכתיבה אות באות? כולי האי לא מצי מכוון, שיהו דומות זו לזו עד שלא יהא שום הפרש בין זו לזו ואפילו יהא מונח ועומד לפניו; הילכך משטר מקויים מקיימין אף על פי שהוא יוצא מתחת ידו. ועדיין לא נתחוור לי, היכי אקשינן: מאי שנא מתחת ידו דלא וכו'? הא לא דמי יוצא מתחת ידו ליוצא מתחת ידי אחר כלל. ויש לומר, לפי שאלו הכתיבות כולן דומות להדדי, ודרך המזייפין שמתחלף להם הכתב, וזה כוון כולם לאחת ולדמיון כתיבתו של פלוני, אף על פי שאינה לפנינו, שאינה דומה לכתיבה שלו. אי נמי ניחוש נמי לשמא ראה וכוון מכתיבת ידו שברשות אחר. ופריך דכולי האי לא מצי מכוון, ולחוש לשמא זייף הוא את כולן אין חוששין, כיון שאכלום בשופי, ואין כל המזייפין הולכין אצל זה, וחזקה היא. הרמב"ן ז"ל:

וזה לשון שיטה ישנה: מתחת ידי אחר נמי דילמא אזיל וכו' — פירוש, אזל לבית חבריה וראה חתימות שני השטרות, ושב לביתו וזייף מהם. ומשני, כולי האי לא חיישינן, שיזכור תבנית האותיות וצורתם ויזייף, אלא אם כן מביט בחתימות בשעה שמזייף, כפירוש רש"י ז"ל. וקשיא לי עליה, על כרחך כל מי שיש אצלו שני שטרות משני עדים לא יועיל להם קיום אם יקראו עליהן ערער, דדילמא בחדא מינייהו חתמו עדים ואידך זיופי זייפיה מיניה, ולא ידעינן הי כשרה והי פסולה, ומספיקא מפסילין לתרווייהו. ואפשר דהיכא דאמרי עדים: בזו חתמנו, לעולם אינה מזוייפת, כיון שהעדים מכירין שזו חתימתם. מיהו אכתי יש לתמוה, דלעולם על ידי קיום לא גבינן בהו, אלא בעינן שיקיימו העדים עצמן חתימתם. ועוד, כל מי שיש אצלו ספרים מכתיבת ידו, אם חתם לו שטר לעולם לא יועיל לו קיום, דדילמא זיופי זייפיה מתוך הספרים. אבל בזו יש לומר שאין אדם יכול לזייף מתוך האותיות המפוזרות, אלא אם כן יראה השם כתוב יחד, כדמשמע מדאמרינן לקמן: האי מאן דבעי אחוויי חתימות וכו', אבל אמגילתא לא, דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכו'. ולא אמרינן: לכתוב תשרק צפעס אמגילתא, אלמא לא מצי איניש לקיומי אלא מתוך שמות העדים עצמן. ולאו ראיה היא, דמשום הכי אמרינן דלא לכתוב אמגילתא אפילו תשרק צפעס, דילמא אתי למכתב שמיה, דהא משום האי טעמא לא כתוב ארישא דמגילתא דילמא אתי למכתב באמצעיתה. ע"כ:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: אמר רב שימי בר אשי וביוצא וכו' — פירש רש"י ז"ל, דחיישינן שהסתכל בכתב של אותן השטרות וחתם הוא בעצמו השטר השלישי הזה דוגמת אותה החתימה. מתחת יד אחר נמי, דילמא אזל וחזא ואתא וזייף? ופרקינן, כולי האי לא מצי מכוון, כיון שאין החתימות לפניו. והקשו בתוספות, דלפום הכי, כל שיש בידו שום שטרא או כתב או ספר מכתב ידי העדים שהוא מוציא בבית דין, אף על פי שיקיימנו לפנינו, ניחוש שמא מזוייף הוא ודימה כתב לכתב. ואפילו העדים יטעו ויעידו על כתב ידם ממש, שמא כיוון זה החתימות, כההיא דאמרינן בפרק גט פשוט דאמר: אין חתימות ידאי דידי הוא. ותירצו, דשאני היכא שהשטרות שאנו למדים מהם אינן מקוימים, ואם יצאו מתחת ידו חיישינן שמא הוא כתבם כולם כתיבה שוה ואינו כתב ידם של עדים כלל. והכא הכי פירושו: מאי שנא מתחת ידו דלא, דילמא זיופי זייף, שחתמם כולם מכתב שלא יהא נראה ככתב ידו, ושמא כתבו. זה ודאי צריך תחבולה לשנות כתב ידו ולכתוב שלשה כתבים משתי חתימות בכל אחד ואחד שיהו שוות ודומות זו לזו, וקא סלקא דעתך כי מי שיודע לעשות כן – כך ידע לזייף ולדמות לכתב אדם אחר. ומהדרינן דכולי האי לא שכיח, שיהא אדם יודע לזייף ולדמות כתב ידי עדים. וזה הפירוש הוא הנכון.

גרסינן בירושלמי [הלכה ג]: רב הונא אמר, למדין מספר מוגה. כגון אילין דאמרינן ספרוי דאסי. פירוש, שהם מוחזקים לנו שהוא כתבם בלא עדות אחרת. ובאילין אגרתא צריכא. פירוש, אבל באגרות של רשות שמוחזקים בכתב ידי עדים אלו, צריכה רבא אם למדין מהם בחלוקה זו בלבד. כן נראה לי פירוש הירושלמי הזה, וכן פירשתי לפני מורי הרב ז"ל. עד כאן:

וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: ויש מי שאומר דאין מקיימין אלא מחתם ידי עדים, אבל מספר שכתבו עד אין מקיימין. והביאו ראיה, מדאמרינן לקמן: לכתוב חתימות ידיה אחספא, אבל אמגילתא לא, דילמא משכח לה איניש דלא מעלי. ואם איתא, אפילו אמגילתא נמי, ולכתוב ביה אלפא ביתא. ולאו מילתא היא, דאורחא דמילתא נקט, דכיון שמעיד על חתימתו, מסתמא שמו כותב, ולא שיהא צריך לכך. ועוד, דאגב אורחיה קא משמע לן עצה טובה. ותדע לך, דאפילו אמגילתא מצי חתים והוא דחתם ברישא דמגילתא, דבכי האי ודאי לא שוי כלום, דכי אמרינן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב גובה מנכסים בני חורין, הני מילי כשחתימתו למטה, כגון שכתוב: מודה אני החתום למטה שאני חייב לפלוני מנה; אבל כשחתימתו למעלה אינו כלום. והיינו דקאמר: דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב עליה מאי דבעי, דמשמע דווקא כשכתב על חתימתו הוא דמעלי, הא לאו הכי לא. ובירושלמי גרסינן בהדיא: ר' הונא אמר למדין מספר (פירוש, שידוע שהוא מכתיבתן של עדים) מוגה, כגון דאמרי אילין ספרי דאסי; כאגרתא צריכה. ע"כ:


כותב אדם עדות על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים — כתב רבינו חננאל ז"ל: יש מי שאומר, תרי בבי קא תני: האחד, שאם נמסרה לו עדות בקנין, או לכתוב שטר בפירוש, ונתרשלו הבעלים ולא כתבו השטר, ובא אחר כמה שנים ובקשו לכתוב השטר, יש להם לעדים לכתוב לו העדות שנמסרה להם. השני, שאם הוא עדות על פה, הולך ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. וזה הפירוש לרבינו האיי גאון ז"ל. ובתשובותיו מפורש יותר, שאומר: ולא יאמר, הרי עברו כמה שנים, ושמא נשתנה דבר זה או נפרע אותו ממון ואני לא ידעתי, או שבטל אותו מכר ואני לא ידעתי. אינו חושש לזאת, אלא יש עליו להעיד מה שיש בצוואתו. זה נוסח דברי גאון ז"ל.

ויש לתמוה עליו בעיקר הדין, אי דלא קבע ליה זמן, או שהגיע זמן, אמאי אינו חושש שמא נפרע אותו החוב? והא אמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (דף טז:), המוצא שטר חוב, אף על פי שכתב בו הנפק, דליכא למיחש שמא כתב ללוות ולא לוה, לא יחזיר, דחיישינן לפרעון; והכא אמאי לא חיישינן? ואם תאמר שהמלוה את חבירו בעדים היכא דאיכא קנין צריך לפרוע בעדים, אית לן למרמא עליה הא דאמרינן התם: בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי, נאמן; בא מלוה לכתוב, אין כותבין ואין נותנין לו. והא התם דמעשה בית דין אף על גב דלא כתיב כמאן דכתיב דמי, וגבי נמי ממשעבדי, כדאיתא התם בפרק גט פשוט וכדאמרינן גבי הודאה בפרק זה, ואפילו הכי חיישינן לפריעה, אלמא אינו צריך לפורעו בעדים.
ואיכא למימר, שאני התם, דכיון דפסקו בית דין למילתייהו ודאי פרע. ואף על גב דבחייב אתה ליתן לו לא פסקו, מיהו לא דמי לחוב דעלמא, דהא ודאי לאפרועי מהשתא קאי. וכן כתוב מקצת המחברים בעדות קנין. אבל בלא קנין שאמר "כתובו" אי אפשר, דמלוה את חברו בעדים הוא ואין צריך לפרעו בעדים, הילכך חוששין לפרעון, ואפילו לקנוניא. ורבינו הגדול ז"ל לא כתב בהלכות אלא עדות בקנין, והשמיט מדברי הגאון מה שדומה שהוא טעות סופר. הרמב"ן ז"ל:

והרשב"א ז"ל דעתו כדעת הגאון ז"ל, וזה לשונו: פירש הגאון ז"ל דתרתי קאמר וכו'. ולא ידענא מאי קושיא ומאי תיובתא, דאי למוצא שטר אתית לדמויי, אם כן אפילו תוך זמנו נמי, כל שזזה יד העדים מיד בעל הדבר לא יכתובו, דהא התם אפילו כשזמנו בו ביום חיישינן לפרעון. אלא מאי אית לך למימר, דהתם כיון שנפל איתרע ליה? מעתה קושיא אין כאן, תיובתא אין כאן. הגע עצמך שהפקיד שטר חוב אצל חברו ובא ליטול שטרו לאחר כמה שנים, כלום אינו מחזירו וחושש שמא פרעו? אבל מחזיר, והלה יחוש לעצמו; והכא נמי לא שנא, דעדות שנמסרה לעדים ויש להם לכתוב בלא דעת המתחייב, הרי הוא כאילו נכתב וכאילו העמידו מלוה ביד העדים, שאין חוששין לפרעון כלל ומחזירין לו שטרו. ועוד, דאם פרעו, כיון שלא החזיר לו את שטרו, איבעי ליה למכתב תברא דכל דנפיק מרע ליה, ואי לא, איהו דאפסיד אנפשיה. וכיון דאי פרעיה אית תקנתא דשובר, לא חיישינן ליה. ותדע לך, מדאמרינן בשלהי בבא בתרא (דף קעא:) גבי שטרות המאוחרין כשרין: וליחוש דילמא יזיף מיניה בניסן וכתב ליה שטרא בתשרי ומתרמי ליה זוזי ביני וביני ופרע ליה וכו'? ופרקינן: בתר דאמר להו רב ספרא לספרי: כי כתביתו תברא, אי ידעיתו זמנא דשטרא כתובו, ואי לא – כתובו סתמא, דכל אימת דנפיק לורעיה. אמר ליה רבינא לרב אשי: והאידנא דלא עבדין הכי? אמר ליה: רבנן תקוני תקינו, מאן דלא עביד איהו דאפסיד אנפשיה. אלמא לא חיישינן לפרעון בלא שובר, דאיהו דאפסיד אנפשיה, וכתבו אפילו בגוונא דלא אמסר להו, כל שכן הכא. ועוד אמרינן בפרק קמא דמציעא (דף טז:), אמר שמואל: המוצא שטר הקנאה בשוק – יחזירנו לבעלים; מאי טעמא? אי משום כתב ללוות ולא לוה, כיון דקנה מיניה הא שעביד נפשיה; ואי משום פרעון, לפרעון לא חיישינן. כלומר, דאף על גב דלפריעא קיימא, אנן לא חיישינן ליה, כיון דלא קרוע, ואפילו עבר זמנו של שטר, דהא סתמא קאמר. ואף על גב דפליגי עליה דשמואל התם, היינו משום דנפל ואיתרע ליה; הא לא איתרע בנפילה, לא חיישינן. ואפילו היכא דנפיל, כל היכא דאי בעי ליה למכתב שטרא אחרינא לא חיישינן ומהדרינן, ודאי מכתב כתב ליה שטרא דמרע ליה להאי שטרא, ואי לא – איהו דאפסיד אנפשיה, כדאמרינן התם גבי מעשה בית דין הרי זה יחזיר. וההיא נמי ד"צא תן לו" ו"חייב אתה ליתן לו" לאו קושיא היא, דהתם כיון דידעי דבי דינא לא כתבי ליה שטרא, משום דמהשתא הוא דמחייבינן ליה למפרעיה ונאמן הוא לומר "פרעתי", איהו נמי אזיל ופרע ולא חייש למכתב תברא, הילכך איכא למיחש לפרעון ולא כתבינן. ועוד, דהא לא אמרינן להו בעלי דבר לבית דין למכתב, ואינהו כיון דאיכא למיחש אמאי כתבינן ליה? מה שאין כן בעדים שאמרו להם לכתוב או שקנו מידן, דכמאן דאמר להו כתובו, דכל סתם קנין לכתיבה עומד. הילכך כותבין ונותנין אפילו לאחר כמה שנים ואינן חוששין, כדברי רבינו האיי גאון ז"ל, כן נראה לי. עכ"ל הרשב"א ז"ל:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: תנו רבנן: כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים — פירש הרמב"ם ז"ל: חותם אדם עדותו על השטר, היום ומעיד עליה לומר שהיא כתב ידו אפילו לאחר כמה שנים. אמר רב הונא: והוא שזוכר עדותו ומעשה שהיה מעצמו, שאם אינו זוכר אלא על ידי השטר – הוה ליה כמעיד מפי הכתב, ורחמנא אמר: "מפיהם" ולא מפי כתבם. ורבי יוחנן אמר: אף על פי שאין זוכרה מעצמו, כיון שנזכר על ידי השטר. והילכתא כר' יוחנן. ומיהו כל שאינו זוכר העדות כלל אפילו על ידי השטר, אף על פי שאומר שהוא כתב ידו, אין מקיימין את השטר ממנו. ואף על פי שכשאנו מקיימין השטר על ידי אחרים, דיינו שמעידים על כתב ידן? שאני הכא, שהעד עצמו כשמעיד על כתב ידו, על מנה שבשטר הוא מעיד, וכיון דכן, צריך שיזכור העדות. ולפי זה קשה הא דפרק גט פשוט (דף קסז.) בההוא דאמר: אין, חתימות ידאי דידי היא, ואי לאו דכפתוהו לבעל השטר ואודי הוה מקיים שטרא, ואף על גב דוודאי לא זכר גופא של עדות, שהרי שקר היה ומזויף היה. ויש לתרץ, דהתם אחד מן השוק היה מעיד על כתב ידו עמו, דהשתא על כתב ידו הוא מעיד. אבל זה אינו; חדא, מדלא פירשו לה התם; ועוד, דלקמן מוכח דלרבנן דאמרי על מנה שבשטר הוא מעיד, אפילו כשיש עמו אחד מן השוק להעיד על כתב ידו אמרינן. ועוד, דאם כן, בין לרב הונא בין לרבי יוחנן כולהו סבירא להו כרבנן, ובירושלמי אמרו: אתיא דרב הונא כרבי, ודרבי יוחנן כרבנן דאמרי על מנה שבשטר הם מעידים. ויש לפרש הירושלמי דהכי קאמר, דרב הונא סבר כרבי דאמר על כתב ידם הם מעידים, ולפיכך צריך עמו אחר להעיד עמו, שאם הוא לבדו מעיד על כתב ידו אין זה קיום וצריך שיזכור כל העדות מעצמו. וזה הפירוש דחוק. ועוד, דהא שמעתא לא הוה לן לאיתויי הכא, אלא לקמן על פלוגתא דר' ורבנן. ועוד, דבכולהו מתניתין לא הוזכר מעולם אלא שאומרין העדים "זה כתב ידינו", דאלמא בהכין סגי לכולי עלמא. לפיכך אין הפירוש הזה נכון, ולא הסכים עליו אחד מן המפרשים. ורבינו האי ז"ל פירש: כותב אדם עדותו על השטר או מעיד עליה בבית דין אפילו לאחר כמה שנים, כי הם העידוהו בדבר, ונתאחרה חתימתו עד לאחר כמה ימים, חותם אותה או מעידה בבית דין, והוא שזוכרה מעצמו, שלא על פי חבירו העד השני. ורבי יוחנן אמר, אף על פי שאינו זוכרה מעצמו אלא לאחר שהזכירו חבירו נזכר. ויש אומרים, שאין דברי רבינו ז"ל אמורים אלא בשטרי הקנאת קרקע וכיוצא בו; אבל בשטרי חובות דעבידי לפרעון, אין לעדים לחתום בו לאחר זמן הפרעון, דעביד איניש דפרע בזמניה, ודילמא פרע ליה ואמר ליה דלא אכתיב שטרא. ואפילו חייב מודה אין להם לחתום, שמא עושין קנוניא על הלקוחות, אלא אם כן כותבין מזמן הודאתו של עכשיו. וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל, וכן דעת מורי הרב אהרן הלוי ז"ל. אבל הרשב"א ז"ל היה אומר שזה אינו, דכיון דהופקד להם עדות ונצטוו לכתוב ולחתום, אי נמי בסתם קנין שעומד לכתיבה, אין להם אלא לעשות עדותם ושליחותם; ואם פרע הלה, כשלא החזירו לו השטר או שובר, הוא הפסיד לעצמו. ואי משום קנוניא, בלאו הכי נמי יוכלו למעבד, שיקבל הפרעון בתורת מתנה ויאמין בו הלוה ויעמיד השטר בחזקתו. הגע עצמך שהפקיד אדם שטר חוב אצל חבירו, או שנשאר חתום אצל העדים ועבר זמן הפרעון, וכי לא יתננו לו לאחר הזמן, דליחוש לפרעון ולקנוניא? הא ודאי יחזיר ויחזיר. הכא נמי לא שנא, דמה לי שהופקד להם השטר או שנמסרה להם העדות שיכתבו ויחתמו, הילכך לעולם חותמין ונותנין לו ואפילו לאחר זמן. ועם כל זה אין פירוש רבינו האיי ז"ל בזה מחוור, דאפילו תימא שהדין בשטר חוב כדעת הרשב"א ז"ל, ונימא דהא אתא לאשמועינן, מכל מקום קשה מאי האי דאמרינן בתר הכי: שמע מינה מדרבי יוחנן, הני בי תרי דידעי סהדותא וכו', מה שמע מינה דאמרינן? הא היינו דרבי יוחנן גופיה. ומיהו בזה יש לתרץ, לפי מה שנמצא בקצת הנוסחאות: ורבי יוחנן אמר, אף על פי שאין זוכרה מעצמו, דאמר רבי יוחנן: הני בי תרי דידעי סהדותא וכו'; אף על פי שאין הגירסא כן ברוב הנוסחאות. וגם לפירוש זה אין הירושלמי מתיישב כלל, כי מה עניין זה אצל מחלוקת דרבי ורבנן דלקמן? ועוד, דגרסינן בתוספתא: ואם אמרו: מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו, תנשא אשתו; כותב אדם עדותו על השטר וכו'.

ורש"י ז"ל פירש: כותב אדם עדותו על השטר, שאם עשאוהו עד בדבר וירא לשכחו, כותבו על חתיכת קלף ומצניעה. ומעיד עליה, פירוש על פי אותו הכתב, אפילו לאחר כמה שנים, והוא שזוכרה מעצמו, לאחר שרואה בשטר נותן לבו ונזכר, ובלא ראיית השטר נזכר קצת עדותו מאיליו. ורבי יוחנן אמר: אף על פי שאינו זוכרה מעצמו אלא בראיית השטר; אבל אינו נזכר לגמרי – לא, דרחמנא אמר: "מפיהם" ולא מפי כתבם. וכן פירשה רבינו אלפסי ז"ל. ולהאי פירושא אתיא שפיר מאי דקתני בתוספתא, שאם מצאו העדים כתוב בשום פנקס מזכרת שחתמו בו כי פלוני מת, והם אומרים עכשיו: מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו, תנשא אשתו על פי עדות זו. ומה שאומרים "ושכחנו", לרב הונא ששכחו מקצתו, ולרבי יוחנן – אף על פי ששכחו הכל ולא נזכרו עד שראו השטר, ונזכרו על ידו. כותב אדם עדותו על השטר וכו'. וגם לשיטה זו אפשר לפרש הירושלמי יפה, דאתיא דרב הונא כרבי, דרבי סבר שהעד אינו מעיד אלא על כתב ידו, כי ראיית חתימתו אהיכרא שמכירה אינו חשוב עדות כלל, ואף על פי שמזכירו, אלא השטר מעיד מעצמו בגזרת הכתוב. ואם כן, הוא הדין מי שרואה חתימתו כתוב בפנקסו, אף על פי שמזכירו הפנקס, אין זו הזכרה ואין זה אלא כאילו הפנקס מעיד, והוה ליה "מפי כתבם". ורבי יוחנן סבר כרבנן, כי העד החתום בשטר כשאומר "זה כתב ידי" – הרי הוא כאילו נזכר מן העניין לגמרי והוא מעיד על מנה שבשטר, והוא הוא המעיד בדבר ולא השטר. והוא הדין נמי כשמוצא עדותו כתובה בפנקס ומכיר כתב ידו, אף על פי שאין זוכרה מעצמו, מה שמזכירנו הכתב ונזכר – עדות עצמו חשוב ו"מפיהם" קרינא ביה. ומיהו לפירוש זה קשה קצת, היכי קתני: "כותב אדם עדותו על השטר", מפני מה שכתב בחתיכת קלף או בפנקס זכרון? אין זה נקרא "שטר" בשום מקום, אלא נייר בעלמא. ואולי היו נוהגין העדים לעשות מעדותם שטר בלשון קצר מתרפו של עניין, והיו חותמין בו, ואחר כך כותבין וחותמין שטר גמור בכל חוקותיו ובכל דקדוקיו בביאור וכותבין וחותמין ונותנין לו, וכמו שנוהגין עכשיו במקצת המקומות. ואין בזה משום "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", כיון שלא בררו בשטר הראשון כל ענייני העדות, ולא היו כותבין אותו אלא כדי שלא תשתכח העדות. ואפילו הכי, כיון שחותמין בו העדים, קוראים אותו "שטר" בשיתוף השם. כן נראה לי. ואף לפירוש זה אין דברי רב הונא ורבי יוחנן אלא בשטר כזה, שלא נכתב ונחתם לימסר לבעל דבר ולדון בו בבית דין, אלא למזכרת בעלמא. אבל עדים שכתבו וחתמו בשטר גמור על דעת שידונו בו בבית דין בעת הצורך, אף על פי שנשאר השטר בידם כמה ימים או שהושלש בידם עד זמן ידוע, אינו בכלל זה, ובקיום הכתב סגי שיאמר "זה כתב ידינו", העדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותם בבית דין, וכשחתמו בו אז העידו עדותם, ומדאורייתא לא בעי קיום ורבנן הוא דאצרוך קיום, כדאיתא לקמן בפירקין ובשמעתא קמייתא דגיטין.
ואי קשיא לך הא דאמרינן ביבמות: מפני מה לא תקנו זמן בשטר קידושין? ואמרינן, משום דלא אפשר, דהיכי נעביד? נינחיה גבי דידיה, זימנין דבת אחותו ומחפה עליה. נינחיה גבי דידה, מחקה ליה. נינחיה גבי עדים, אי דדכירי ליתו ולסהדו, ואי לא דכירי – זימנין דחזו בשטרא ואתו ומסהדי, ורחמנא אמר: "מפיהם" ולא מפי כתבם, ע"כ. ואמאי לא הוי ביד העדים, ויוציאנו בבית דין ויעידו שחתמו בו ותו לא בעיא מידי אחרינא? אלא ודאי שמע מינה דאפילו בהא בעינן דדכירי סהדותא.
ורבינו אלפסי ז"ל תירץ, דשאני התם, דכיון שהשטר יוצא מתחת יד העדים וברשותם היה לעולם ולא היה ראוי למסרו לבעל דבר, אין זה נדון כשטר גמור אלא כמזכרת, כן פירש דבריו רבינו הרמב"ן ז"ל בספר הזכות. ואין זה נותן טעם לשבח. אבל הנכון, דמשום דרוב קידושין בכסף, כי מצטרכין לעדות העדים לא מדכר לן שטרא, אלא דבעי מינייהו עדות הקידושין, ואינהו לא מפקי שטרא ואתו ומסהדי מגו כתבא בבית דין עדותם על פה, והוה ליה "מפי כתבם" אם אינן נזכרים מן העדות אפילו על ידי השטר, כר' יוחנן. ואף על פי שבכאן לא חשו לכך ואמרו: "כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה" וכו', ולא חשו שמא יעיד בבית דין מבלי שהוזכרה כלל? אין זו קושיא, דהכא קתני תנא כיצד ראוי לעדים לנהוג בעדותם, והתם חשו רבנן לכל מאי דאפשר למיחש, דכיון דבעו למעבד תקנה לכתוב זמן בשטר קידושין, יש להם לתקן זה בעניין שלא יבוא ממנה שום ריעותא בעולם. כן פירש רבינו ז"ל וכן מצאתי אחרי כן בתוספות האחרונות. ודכולי עלמא מה שאדם כותב וחותם שלא בתורת שטר ולא במצות בעל דבר אלא לזכרון בלבד – אינו עדות, אף על פי שיצא בבית דין, דרחמנא אמר: "מפיהם" ולא מפי כתבם, ופירש רש"י ז"ל בחומש: פרט לשולח אגרותיו לבית דין.
וכתבו התוספות, שיש מנהג בהרבה מקומות בצרפת, שכופין בית דין שישלח העד איגרת עדותו לבית דין ודנין על פי העדות ההוא. לפיכך כתבו מקצת האחרונים ז"ל, שמה שכתב רש"י ז"ל בפירוש התורה אינו נכון, שאין נקרא "מפי כתבם" אלא כשאינו זוכר העדות, והוא מעיד בבית דין על מה שרואה כתוב וכעניין שמועתינו; אבל כשאדם זוכר העדות יפה ורוצה לשלחו לבית דין, הרי כתבו כפיו וכאילו העיד בפיו דומה. ואף על גב דממעטין אלם שאינו מגיד מתוך הכתב? התם משום דלאו בר הגדה וחקירה בבית דין הוא ולפיכך הגדה מעכבת בו. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: ואמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו — כלומר, שיזכור כל עדותו ולא יסמוך על אחר. ור' יוחנן אמר, אף על פי שאינו זוכרה מעצמו כלל, אלא אחריני דהוו תמן מדכרי ליה. ודיוקיה דרבא נמי איכא לפרושי הכי, דאי מדרבי יוחנן הוה אמינא דווקא אחריני, אבל סהדא חבריה לא, דכיון דאיהו מסהיד ביה דילמא סמיך עליה האי לגמרי. אי נמי איכא חששא בהא, דהוה ליה כעין נוגע בעדות כיון דאיהו גופיה מסהדי בה, וכי היכי דבעצמו לא לסהדא חבריה נמי לא. ואתא רבא וקא משמע לן דליכא לאפלוגי בהא מילתא, וכי היכי דמסהיד מפי אחרים מסהיד נמי מפומא דחבריה, כן נראה לי לקיים דברי הגאון ז"ל. ורבינו חננאל ורבינו אלפסי ז"ל דחאוה, משום דדיוקא דרבא לא סלקא להו שפיר אליבא דהאי פירושא, ולפיכך פירשו רבינו חננאל ורבינו אלפסי ז"ל, ואף רש"י ז"ל כתב כדבריהם, דהכי קאמר: כותב אדם עדותו על פנקסו, ומעיד עליה על פי כתיבת הפנקס אפילו לאחר כמה שנים וכו'. וכתב רבינו חננאל ז"ל: ולדברי הכל עד החתום על השטר אינו צריך להיות זוכר העדות, אלא אף על פי שאינו זוכרה מעיד שזהו כתב ידו ודיו. שאילו היה צריך להיות זוכרה, אין אחד יכול לקיים חתימת חברו. ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל סיוע לזה הפירוש, תני ר' זעירא בכתובות דבי רב וכו', וסיום הירושלמי הזה שהתחיל רבינו חננאל לכתוב הוא: תני, כותב הוא אדם עדותו ומעידה אפילו לאחר כמה. רב הונא אמר: והוא שיהא זכור עדותו. ור' יוחנן אמר: אף על פי שאינו זכור עדותו. ואתיא דרב הונא כרבי, ור' יוחנן כרבנן. ונראה שהיה דעתו שפירושו כך לדבריהם, שהוא אומר על כתב ידן הם מעידים, נמצאת החתימה דבר בפני עצמו, ואף על פי שמכיר חתימתו ונודע שחתם – אינו זכרון העדות, לפיכך אין העדות מועיל למנה שבשטר אלא לכתב ידן; ומיהו כיון שהוא שטר חתום, מהני, שהעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין. מכל מקום, כיון שאמר רבי שאין עדות החתימה עדות למנה שבשטר, למדנו שהכותב על פנקסו זכרון עדות, אף על פי שזכור שכשכתב ודאי האמת כתב, אם אינו זוכרה אינו כלום. ודרבי יוחנן אתיא כרבנן, דאמרי שהמעיד על כתב ידו הרי הוא כמעיד ממש על מנה שבשטר, מאחר שכשכתב ודאי האמת כתב. לפיכך הכותב על פנקסו זכרון עדות, אף על פי שאינו זוכרה, אלא שזכור מחמת הכתיבה שכשכתב עיקר העדות כתב כמו שהיה בפניו, רשאי הוא להעיד עליה ועדותו כמו שזוכרה ולא קרינן בה "מפי כתבן" אלא מפי עצמו הוא, כיון שזכור שזה כתב בשביל עדות בלא שום שנוי. ומיהו כשאינו נזכר כן, "מפי כתבם" הוא, אף על פי שהוא יודע בעצמו סומך בדעתו שלא שינה. וכיון שכן, למדנו לשטר החתום שאין צריך לזכור העדות כלל, אלא כיון שאומרים "זה כתב ידינו" הרי אלו כאומרים "זכורים אנו", דבשטר גמור שברשות בעל דין חתמנו ליכא למיחש, הילכך מקיימין את השטר. וכן כתב רבינו הגדול ז"ל בפרק ד' אחין. וזה בירושלמי נמי הוא חולק על פירוש רבינו האיי ז"ל. עוד יש תשובה לפירושו ז"ל מעיקר זאת הברייתא, שכך היא שנויה בתוספתא: יפה כח שטר מכח עדים וכח עדים מכח שטר. יפה כח שטר, שהשטר מוציא אשה מבעלה מה שאין כן בעדים; יפה כח עדים, שהעדים שאמרו "מת פלוני" תנשא אשתו; מצאו כתוב בשטר "מת פלוני", לא תנשא. אם אמרו: מה שכתוב בשטר זה שמענו ושכחנו, תנשא אשתו; כותב אדם עדותו בשטר ומעיד עליה והולך אפילו לאחר מאה שנה. יפה כח שטר מכח כסף וכח כסף מכח שטר וכו'. הנה למדת לפי העניין שאין פירוש הברייתא כדברי הגאון. ומעתה הדין דלא יחתמו העדים עדות שנמסרה להם בקניין אלא בתוך זמן, דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה, אבל לאחר זמן חוששין לפרעון, ואפילו חייב מודה דחוששין לקנוניא. ומכל מקום היכא דליכא למיחש לפרעון, מלוה בקניין גובה מן המשועבדים, והכי מוכח בגט פשוט, דאמרינן: בשטרי אקנייתא אי דכיריתו יומא דקניתו ביה כתובו, וקא טריף בהו מההוא יומא, אלמא קול יוצא לקניין בשטר, וכיון דליכא למיחש לפרעון כתבינן. אבל בטוען פרעתי או שיש לחוש, אין לנו. ומצאתי בחיבור תשובות: לא שנא שכיב לוה ולא שנא שכיב מלוה, כל דסמיך לקניין כותב. אבל ודאי משך מילתא ולא תבע ליה למכתב, אמרינן ליה דילמא פרע. וכל סתם הלואה מקמי דלשהי שלשים יום כותבין ונותנין והמוציא מחבירו עליו הראייה. גם נראה לכאורה שאין הפירוש כדברי רבינו חננאל ורבינו ז"ל, שמשמעות הדברים בשטר השעבוד החתום בשני עדים, ופירושה כך: כותב בשטר עדות ומעיד אפילו לאחר כמה שנים "זה כתב ידי", ואמר רב הונא שצריך שיהא זכור מעצמו העדות שראה כל מה שכתב בשטר זה. אבל אם אינו זכור, אף על פי שמכיר חתימתו אינו כלום. ואם תאמר: הרי שנינו: זה כתב ידו של אבא וכו'? התם שאני, דכיון דאחרים מעידים, אינהו לא הוה להו למידע, אבל הן עצמן צריכין לזכור עדותן. ור' יוחנן אמר: אף על פי שאינו זוכרה מעצמו אלא מתוך השטר. ולפי פירוש זה הורו מקצת הגאונים ז"ל, שאם שכחו עדותן לגמרי אינה כלום, וכן אמר רב יהודאי ומר רב מתתיא ומקצת רבנן קשישי ז"ל. ואין הוראה זו נכונה, מפני שהירושלמי תשובה לדבריהם. ויש אחרים שאמרו, דרב הונא הוא דסבר הכי דבעינן שיהא זכור עדותו. ורבי יוחנן סבר, אף על פי שאינו זוכרה מעצמה, כלומר שאינו זוכר העדות כלל, לא מעצמו ולא מפי אחרים, אלא שמכיר חתימת ידו; ו"מעצמו" לאו למימרא שיהא זוכרו מפי אחרים, אלא שמכיר החתימה שלו, והוא בזכרון העדות, שהדבר ידוע שלא חתם שקר. וקיימא לן כרבי יוחנן. ורבא הכי דייק מדרבי יוחנן, כיון שאמר ר' יוחנן שאף על פי שאינו זוכר העדות דיו כשהוא מכיר החתימה, הואיל והחתימה מעידה על מנה שבשטר, הרי הוא כזוכר הכל, הכי נמי אם הזכירוהו אחרים בעדות על פה ונזכר דיו. וכל זה הטורח להעמיד גרסת הספרים. אבל רב אחא משבחא גאון ז"ל לא כתב בשאלתות "מעצמו", לא כדברי רב הונא ולא כדברי רבי יוחנן כגירסת הירושלמי, אלא אף על פי שאינו זוכרה כלל לדברי ר' יוחנן מקיימין. ולא כתב כדברי רבא "שמע מינה מרבי יוחנן", אלא "אמר רבא הני בי תרי דידעי בסהדותא". וכן בתשובה לרב צמח גאון ז"ל לא גריס "מעצמו", ופירשה אף על פי שאינו זוכרה כלל, כך כתב הנגיד מר רב שמואל הלוי ז"ל. ולפי זה יהיה פירוש הירושלמי כך: אתיא דרב הונא כרבי, שמאחר שאמר רבי: על כתב ידן הם מעידים, אם אינן זוכרין העדות כלל, מה תועלת יש לנו בהכרת החתימה? הרי אינן מעידין כלל על מנה שבשטר. הילכך בעינן שיהא זכור העדות במקצת, כלומר שזוכר שחתם וזוכר שכשחתם ראה וחתם, והיינו דקתני בברייתא: "מה שבשטר זה ראינו ושכחנו". ואף על פי כן עיקר העדות על כתב ידן היא, שהם זכורין אותו לגמרי, ומנה שבשטר אינן זכורין בו אלא מחמת כתב ידן. ואם תאמר: הרי עדים אחרים שהן מעידין על כתב ידן של חתומים, ואפילו הכי לא בעינן שיהיו יודעין העדות כלל? איכא למימר, שאני עדים החתומים על השטר, שאם אינן מעידין על מנה שבשטר יעשו כמכחישין מנה שבשטר אף על פי שמודים בכתב ידן, מה שאין כן בעדים אחרים. ורבי יוחנן אתיא כרבנן דאמרי עיקר העדות על מנה שבשטר הוא, הילכך אף על פי שאינן זכורין כלל – עדותן עדות, שעדות כתב ידן ועדות מנה שבשטר הכל אחד. ויכולני עוד לפרש הברייתא כדברי רבינו חננאל ורבינו ז"ל, שאמרו: "ואם אמרו מה שבשטר הזה ראינו ושכחנו תנשא אשתו", אלמא אף על פי שאין אותו השטר כלום ו"מפיהם" ולא מפי כתבם קרינן ביה, כיון שזוכרים מה שכתוב בשטר וראו כשחתמו, זכרון עדות הוא, מה טעם? שלא יהא אלא פנקס, "כותב אדם עדותו על הפנקס ומעיד עליה ואפילו לאחר כמה שנים". ורב הונא ורבי יוחנן בפירוש הא דקתני "מה שכתוב בשטר זה ראינו ושכחנו" פליגי. ואין על זה הפירוש קושיא לפי דעתי, אלא שלשון "שטר" סתם משמעותו שטר חתום בעדים ולא פנקס ושטר משמוש. ואין זו קושיא כדי לבטל בה הפירוש. ונראה שרש"י ז"ל לא התיר מכלל זה הפירוש אלא אף על פי שאינו זוכרה מעצמו, אלא כשראה נזכר, אבל זוכר שכתב עדות זו בפנקס זה בלא שינוי אינו זכרון. אבל מן הירושלמי יוצא כן אם הפירוש כמו שהן אומרין. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

דף כ עמוד ב[עריכה]

ואי צורבא מרבנן הוא — פירש רש"י ז"ל, שהעד צורבא מרבנן. ואחרים פירשו שהבעל דבר צורבא מרבנן. ופירוש רש"י ז"ל הוא יותר נכון, דאף על גב דבעל דבר צורבא מרבנן לא מהני לגבי העד, שצריך שיזכור כשיזכירוהו. אבל לפירוש רבינו ז"ל אתי שפיר, דכיון דצורבא מרבנן הוא, לא סמיך על בעל דבר אי לאו דמידכר שפיר, וכדאמר ליה רב אשי לרב כהנא: מי סברת דעלך סמיכנא? אנא הוא דרמאי אנפשאי ואדכרי. הריטב"א ז"ל:

וזה לשון שיטה ישנה: והר"מ פירש, אי צורבא מרבנן הוא הבעל דין, לא יטעון לו לעולם אלא מה שהוא אמת. ופירש רש"י ז"ל נראה יותר, דאמר ליה רב כהנא: מי סברת עלך סמיכנא? אנא רמאי אנפשאי ואדכרי. ע"כ:

וזה לשון תלמידי ה"ר יונה ז"ל: ואי צורבא מרבנן — פירש רבינו האיי גאון ז"ל, דהבעל דין קאי, שאם הוא תלמיד חכם, יכול להזכיר לעד, מפני שיירא מחטא ולא יבא להכשילו בדבר שאינו נזכר. והנכון דהעד קאי, שאם העד תלמיד חכם שמכיר הדברים ויכול להזכר מהאחר, ואם לא יזכור מעצמו אינו חושש לדברי האחר, מותר. וזה הפירוש מתקבל יותר, כי בבעל דין יש להסתפק שמתוך שרואה שהדבר אמת ירצה להזכיר לעד יותר ממה שזוכר. מפי מורי הרב נר"ו. דקא מהסם, פירוש, היה מגמגם ותמה על רב אשי, שהיה חושב שהיה סומך על דבריו. ע"כ מתלמידי ה"ר יונה ז"ל:


התלוליות הקרובות וכו' — אין לפרש דטעם טומאתייהו משום דחיישינן להו לקברות, דכיון שהם תלוליות איכא למיחש דילמא קברות נינהו. דאי עשויין כעין קברות, הא ודאי דמחזקינן בהן טומאה, וליכא לאקשויי: מספיקא מי מחזקינן טומאה. ועוד, דאין שום תל של קבר יכול להתקיים עד ששים שנה, אם לא שיהיה בנוי עליו נפש; ואי איכא נפש עליו, הא ודאי קבר הוא ולא מקרי תל. לכך הנכון כמו שפירש רש"י ז"ל: התלוליות היינו תילי קרקע, ולאו כעין קבר הוו כלל, אלא כמין הרים קטנים. ואם תאמר: אם כן, למה לי למתני תלוליות? דהכי נמי בקעה הקרובה לעיר, דרך לקבור שם? ותירץ רש"י, דדרך בני אדם לקבור בתל, משום דאין בני אדם נוטין מן הדרך לעבור עליו. ואם תאמר: תינח הקרובות לדרך, אבל לגבי מאי דקתני "בין לעיר", פירוש, אף על פי שרחוק מן הדרך, למה לי שנקט "תלוליות", דהא ליכא דרך שם כדי להטות משם לעבור עליו, וכך לי תלוליות כמו הבקעה? תשובתך: לקמן תפרש עיר ודרך, דהיינו עיר הסמוכה לבית הקברות; ומעתה, אף על גב דאמרינן "בין לעיר", פירוש, אף על גב שאין שם דרך, פירושו אף על גב שאין שם דרך בית הקברות, מיהו שאר דרך בעלמא עובר שם, והילכך שפיר איכא למימר דמשום הכי נקט "תלוליות", דדרך בני אדם לקבור בתל משום דאין בני אדם מטין מן הדרך וכו', וכמו שכתב רש"י ז"ל. כן נראה לי פירוש לפירוש רש"י ז"ל.

וכתב מרנא ורבנא הרדב"ז ז"ל בתשובותיו פירוש סוגיא זו בארוכה סימן תמ"ח. וכתב ז"ל, דהא דנקט "התלוליות" בה"א, אף על גב דלא קאי לא אקרא ולא אפלוגתא, כדכתבנו בתוס'? איכא למימר, אגב אורחיה קא משמע לן שיהו גבוהות קצת, שאין אדם דורס עליהם; אבל גבשושיות בעלמא לעולם טהורות, שאין אדם קובר שם, שמעלה על דעת דילמא דרסי ליה. והיינו דקתני בה"א הידיעה, ע"כ.
ודע, דלשיטת רבינו חננאל ז"ל, לעולם אין לקבור אלא בקרובות, אבל ברחוקות אין דרך לקבור כלל; והיינו טעמא דישנות טמאות ברחוקות, משום דילמא קרובות היו, וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. אבל לשיטת רש"י ז"ל, בין בקרובות בין ברחוקות דרך לקבור בתל; ולהכי ישנות טמאות ברחוקות וחדשות טהורות, דאי איתא דנקבר ביה הוו ידעי ליה. ולהכי הקדים רש"י ז"ל הכא וכתב: התלוליות וכו' ודרך בני אדם לקבור בתל וכו', וקל להבין:

הקרובות בין לעיר בין לדרך — פירוש, בין לעיר אף על פי שרחוקות מן הדרך, ובין לדרך אף על פי שרחוקות מן העיר. ממרנא ורבנא ז"ל:

אחד חדשות וכו' — הקשו בתוספות, דהכא מזכיר שאינו פשוט קודם, וכן בהחולץ: לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהו להם ג' חדשים, אחד בתולות ואחד בעולות. ואף על גב דלישנא דהך מתניתין לא דייקא שפיר, ובעינן לשנויי לה דהכי קאמר: אחת בתולות וכו' שנתארמלו וכו' בין מן האירוסין וכו', וכדאיתא התם בגמרא, ומעתה יש לומר דלא דייקינן מלישנא דהך מתניתין כלל? מכל מקום איכא לאתויי דמזכיר שאינו פשוט קודם, דאפילו למאי דשנינן לה הרי מזכיר אירוסין קודם נישואין ובתולות קודם בעולות, דהיינו שאינו פשוט קודם, עיין שם בדוכתיה בפרק החולץ. ובראש השנה תנן: "אחד יבנה" וכו', ככתוב בתוס'. ועיין תוס' זבחים פרק דם חטאת דף צ"ב ב' ותוס' פסחים פ' כיצד צולין דף פ"ה ותוס' מנחות סוף פרק כל המנחות באות מצה דף ס"ג ב'.

והכא יש לתרץ, דלהכי תנינן "אחד חדשות" וכו', דמזכיר שאינו פשוט קודם, דטעמא דחדשות טמאות היינו משום דהוו קרובות וסמוכות לעיר, ואיכא למימר אשה יחידה שהלכה וקברה שם נפל שלה, והילכך להכי תני חדשות לאסמוכי למאי דתני קרובות, כדי למתני מילתא בטעמא בהדי הדדי. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל: אחד חדשות. שאין זמן רחוק שלא היה כאן תל וכו', אפילו הכי טמאות מספק דכיון דסמכה לעיר איכא למימר אשה יחידה וכו'. דוק ותשכח, כן נראה לי.
וראיתי חכם גדול שלפנינו שהקשה בתשובותיו וזה לשונו: קשיא טובא על מה שפירש רש"י ז"ל, אחד חדשות, שאין זמן רחוק שלא היה כאן תל, דאיכא למימר כיון דחדשה היא, אם איתא שנקבר שם מת מדכר הוו דכירי ליה וכו'. ויש לתמוה, דאמאי קאמר רש"י ז"ל: "ואם איתא שנקבר שם מת" וכו'? והלא לא מחזקינן טומאה בארץ ישראל, ואין לחוש שנקבר שם מת, אלא לנפלים הוא דחיישינן וכדאמרינן לקמן: "מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן", עכ"ל. פירוש, לשון "שנקבר שם מת" קשיא ליה, והכי קשיא ליה, דלגבי מת – בלאו טעמא דמדכר הוו דכירי איכא לאטהורינהו, משום דלא מחזקינן טומאה בארץ ישראל, ואפילו ישנות נמי יש לנו לטהרן מהאי טעמא. ומעתה למה ליה לרש"י ז"ל למימר, דאיכא למימר כיון דחדשה היא, אם איתא שנקבר שם מת – מדכר הוו דכירי ליה וכו', פירוש, למתלייה טעם טהרתן משום דמדכר דכירי? בלאו הכי נמי יש לטהר אפילו ישנות, משום דלא מחזקינן טומאה בארץ ישראל, אי לאו דאשה הולכת יחידה וקוברת שם נפל שלה. ויש לומר, דרש"י ז"ל אתא לפרושי מאי רבותא איכא בחדשות טפי מבישנות, עד דקתני אחד חדשות ואחד ישנות וכו', וברחוקות קתני: חדשות טהורות, ישנות טמאות. ולכך כתב ז"ל, דאיכא למימר כיון דחדשה וכו', ומיירי כגון שהוחזקה טומאה שם, דליכא למפרך "ומספיקא מי מחזקינן טומאה" וכו'. ואפשר דמיירי בעיר הסמוכה לבית הקברות, ודרך – דרך בית הקברות, וכדמסיק תלמודא, דמשום הכי אפשר דמקרי הוחזקה טומאה שם, וכדבעינן לפרושי לקמן בס"ד.
אי נמי דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה הך פירכא דמספיקא מי מחזקינן טומאה, ויש לנו לומר דכיון דדרך לקבור בתל, הרי יש לנו להחזיק בהם טומאה ולומר דשמא נקבר שם מת; ואהכי פירש רש"י ז"ל מה שפירש. ולקמן נפרש מאי פריך תלמודא בס"ד:


איזו היא קרובה חמשים אמה — ואם תאמר, והא לשון "קרובה" מידע ידיע, דהיינו סמוכה לעיר; ועד כמה יהיה המרחק דיהיה קרוי רחוקה וכו' רחוקים הוא דלא ידיע, וכיון שכן, "איזו היא רחוקה" הוה ליה למיבעיא. והכי נמי איכא לאקשויי, דהוה ליה למיבעיא "אי זו היא חדשה", דישנה מידע ידיע, דכל שיש זמן רב הרבה מאד היא ישנה, ועד כמה מיקרי חדשה הוא דלא ידעינן; והלכך הוה ליה למיבעיא "איזו היא חדשה", דהא ודאי לא מקרי חדשה מיום או יומים לבד.

ויש לומר, דלכך כתב רש"י ז"ל: איזו היא קרובה. לעיר, שאנו אומרים עליה שאף החדשה טמאה? חמשים אמה. ואיזו היא ישנה. שאנו אומרים עליה שאפילו היא רחוקה טמאה? ששים שנה. ע"כ. פירוש, אין השאלה על הלשון אלא על הדין, ועדיפא ליה למבעי על מה שאנו כוללים ואומרים דלעולם טמא ואין בו חילוק כלל. ועוד, דאי הוה בעי "איזו היא רחוקה", הוה ליה לאהדורי דהיינו יותר מחמשים אמה, והתנא רוצה לקצר ובעי למנקט חשבון שלם, דהיינו חמשים אמה, ששים שנה, והכין אורחיה דתנא למנקט חשבון שלם בלא שברים. ולהכי סיים רש"י ז"ל בלישניה: "חמשים אמה", "ששים שנה". כן נראה לי:

קרובה שאין קרובה הימנה — אין לפרש דהכי קאמר, דאפילו היא רחוקה כמה, כיון שאין קרובה הימנה הרי היא קרובה. דאם כן קשיא, מאי טעמא דרבי יהודה, דהקרובות אחד חדשות ואחד ישנות טמאות, והרחוקות חדשות טהורות? דהא אפילו קרובות דברה איניש בהדה, כיון דרחוקות נינהו. אלא הנכון כמו שפירש רש"י ז"ל, דוודאי אפילו לרבי יהודה, כל שרחוקה היא טפי מחמשים אמה החדשות טהורות, כדמפרש בגמרא. ור' יהודה הכי קאמר, שאין קרובה הימנה, דאם יש קרובה הימנה, אפילו היא בתוך חמשים אמה הויא כרחוקה וחדשה טהורה, דאם איתא דהלכה אשה יחידה לקבור, לא שבקה קרובה הימנה ואזלא לגבי הך.

וראיתי לאחר מגדולי החכמים ז"ל שהקשה בתשובותיו על לשון רש"י ז"ל, דאם כן, אפילו ישנה להוי טהורה, דוודאי לא שבקה קרובה הימנה ואזלה לגבי דהך? גברא חזינא תיובתא לא חזינא, דבישנה איכא למיחש דילמא לא היתה קרובה הימנו, והתל הקרוב הזה נתחדש אחר זמן, דהא ישנה לרבי יהודה היינו שאין אדם זוכרה. ואף על גב דרש"י ז"ל פליג עליה דרבינו חננאל ז"ל דפירש דישנות טמאות משום דחיישינן שמא קרובות היו, שהיה העיר אצלה וחרב, היינו דוקא לגבי עיר, דאין העיר עשויה להשתנות כל כך שלא יהיה חורבנה ניכר אפילו לאחר ימים רבים; אבל תילים עשויים להתחדש בכל יום. כן נראה לי:

שאין אדם זוכרה — יש לפרש דבהכי פליגי: דר' מאיר סבירא ליה, דכיון דעברו שישים שנה, אף על גב דהוו ידעי ביה, נשתכח הדבר מן היודעים; ור' יהודה סבירא ליה, דכיון דהוו ידעי ביה – מזהר זהירי ביה משום טהרות, ולא פסיק קלא לעולם, ומאי ישנה? שאין אדם זוכרה, פירוש, שאין אדם זוכר שלא היה כאן תל, ולא נעשה תל זה בימי שום אחד מהדור הזה, ואיכא למימר דעד שלא באו לעולם קברו בתל הזה ולא ידעו בו מעולם, אבל אם הוו ידעי ביה, מזהר הוו זהירי משום טהרות. ודייק רב חסדא: שמע מינה האי סהדותא וכו', מדר' מאיר, דאמר: עד שישים שנה, וטעמא משום דלא דכירי הוא; ועד כאן לא פליג עליה ר' יהודה אלא דמשום מזהר זהירי ביה, הא בעלמא מודה רבי יהודה לר' מאיר דטפי משישים שנה לא מדכר.

ועוד יש לפרש, דרבי יהודה נמי מודה דטפי מס' שנה לא מדכר; והא אתא למימר, דלאו בשנים קצובות תליא מילתא, אלא כל שאין אדם זוכרה, פירוש, אם אין אדם אומר: זוכר אני שלא היה כאן תל ובימי נעשה תל זה כאן, מקרי ישנה ופסיק קלא, ואפילו אם נעשה התל בפחות מס' שנה. ומיהו קושטא דמילתא היא דטפי מס' שנה לא מדכר, ואפי' לרבי יהודה, ואתיא דיוקיה דרב חסדא ככולי עלמא ואפילו לרבי יהודה. כן נראה לי:


מאי עיר ומאי דרך אילימא עיר עיר ממש דרך דרך ממש — שפיר, דדמי כוותייהו לעיר ולדרך גורם להם הטומאה, אף על פי שאינה מוחזקת העיר בבית הקברות ולא הוחזק הדרך בדרך בית הקברות. והכי מתפרשא מתניתין לפי זה לדעת רש"י ז"ל: הקרובות לעיר ולדרך, אחד חדשות ואחד ישנות טמאות, שדרך בני אדם לקבור בתל, ולכך כיון דקרובים הן איכא למימר אשה יחידה הלכה וקברה שם נפל שלה. הרחוקות, דאין אשה יחידה הולכת שם, חדשות טהורות, דאם איתא דנקבר ביה הוו ידעי ליה. ישנות טמאות, שכבר נשתכח הדבר וכו', וכמו שכתב רש"י ז"ל. ומשום דלעולם מתפרשה מתניתין בחד גוונא, בין למאי דקא סלקא דעתין בין למאי דאסיק תלמודא, להכי פירש רש"י ז"ל פירושו לעיל במתניתין. ורבינו חננאל ז"ל לא פירש כן, וכדבעינן למכתב קמן בס"ד.

ופריך תלמודא: מספיקא מי מחזקינן טומאה? פירוש, כיון דלא הוחזק העיר בבית הקברות ולא הוחזק הדרך בדרך בית הקברות, משום דדרך לקבור בתל אין להחזיק טומאה בקרקעה של ארץ ישראל, דקאמר ריש לקיש: עילה מצאו וטהרו ארץ ישראל. ודע, דבפרק בתרא דנזיר, גבי הא דתנן: "מצא שלשה, אם יש וכו' הרי זו שכונת קברות, בודק הימנו ולהלן עשרים אמה" וכו', ואיתא הך דריש לקיש בתרי דוכתי, דמעיקרא הכי איתא, אמר רבי: בדק ופנה בדק ופנה בדק ואשכח, כיון דנתנה רשות לפנות מפנה להון. ופריך תלמודא: ולשוינהו שכונת קברות? ומשני, אמר ריש לקיש: עילה מצאו וטהרו ארץ ישראל. ופירש רש"י ז"ל: כיון שנתנה רשות לפנות להן כשמצא את השנים, כדתנן: "מצא שנים, נוטלן ואת תפוסתן", מפנה גם כן להאי שלישי. ופריך, ואמאי מפנה להו? לשוינהו שכונת קברות, שיחזרו למקומם ויחזיק לאותו מקום כאילו עדיין יש שם מערות אחרות סביבותיהן ולא יכנסו עושי טהרות לשם, כדי שלא יאהיל על הטומאה? ומשני, אמר ריש לקיש: עילה; כלומר, כשנתנה רשות לפנות, כשלא מצא אלא אחד ושנים, כי הדר ומצא להך שלישי מפני להו גבייהו כדי לטהר את המקום הזה, שלא להחזיקו שיש מערות סביבותיה, שיהו כהנים ועושי פסח מותרין להלוך שם. עד כאן.
וכן פירש הרא"ש ז"ל במסכת נזיר: עילה מצאו וכו' — פירוש, בעלילה מועטת ובסברא קטנה טהרו ארץ ישראל, משום כהנים ועושי טהרות, עד כאן.
ושוב אמרינן התם: בדק עשרים אמה ולא מצא, מאי? פירוש: מי אמרינן כיון דלא מצא אלא הנך שלשה, אתרמויי אתרמי ואתקבור להכא ולא קנו מקומן, או דילמא כיון דשלשה הן מחזיקין ליה כשכונת קברות ואסור לפנותן? אמר רב מנשיא אמר רב: שכונת קברות. מאי טעמא? אמר ריש לקיש: עילא מצאו וטיהרו ארץ ישראל. ופירש רש"י ז"ל: צלע של מתים מצאו, דמתרגמינן "צלע" "עילעא", וטיהרו את ארץ ישראל; כלומר, אף על פי שאין כאן אלא הללו שלשה קברים, אמרינן זו היא שכונת קברות של עיר, ושאר סביבות העיר טהורה, ע"כ.
והכא פירש רש"י ז"ל, דההיא דריש לקיש דמעיקרא, דפירש עילה היינו עלילה, דבסברא מועטת טהרו ארץ ישראל. והלכך קשיא, דאף על גב דדרך לקבור בתל, כיון דלא הוחזק שם בית הקברות, אין להחזיק שם טומאה, דהא קמן, אף על גב דסוף סוף הרי מצאו שלשה מתים, כיון דלא נמצאו שלשתן יחד אלא בדק ופנה בדק ופנה, לא משוינן לה שכונת קברות, דעלילה בעלמא מצאו חכמים כדי לטהר ארץ ישראל; וכל שכן הכא דלא הוחזק כלל שם בית הקברות. ולא פירש רש"י ז"ל הכא כההיא דריש לקיש בתרא דהתם, דהיינו צלע, דדילמא שאני התם משום דמצאו צלע, לכך תלו עליה וטהרו השאר, אבל אם יסתפק לנו שום מקום בטומאה ולא נמצא במה לתלות, דילמא הכי נמי דמחזיקים טומאה מספק. ומתניתין דהכא, כיון דדרכן לקבור בתל הרי יש כאן ספק טומאה, ולכך הקרובות לעיר מדרך, אחד חדשות ואחד ישנות טמאות, דמהעיר ודרך הולכים לקבור שם.
אבל התוספות ז"ל פירשו הכא נמי כההיא דריש לקיש בתרא דהתם, ד"עילא מצאו" היינו צלע, וגריס "עילעא". וכן כתוב בערוך, ספרים אחרים עילעא, פירוש: צלע מצאו, ואמרו: הטומאה שהיו מוחזקים, זו הצלע היתה, וטיהרו כל ארץ ישראל. והכי פריך: הא קמן דבשביל צלע אחד שמצאו טהרו כל השאר ולא החזיקו שום מקום אחר בטומאה, והיכי ניקו אנן וניקשה, דבשביל שדרך לקבור בתל נחזיק טומאה, אף על גב דלא הוחזק שם טומאה כלל בודקין, דלא הוחזק שם בית הקברות כלל, כן נראה לי. ולפירוש רש"י ז"ל, פירוש ארץ ישראל היינו קרקעה של ארץ ישראל. ואפשר דארץ היינו קרקע, דהא המקום עצמו שמצאו בה המתים טהרו, ולהכי לא גרסינן "כל ארץ ישראל". אבל לפירוש הערוך והתוספות גרסינן שפיר "כל ארץ ישראל", והכין גריס הערוך להדיא וכדכתבינן, והיינו משום דלטהר השאר עסקינן, דמשום צלע שמצאו טהרו השאר, הלכך שפיר מצינן למגרס "כל ארץ ישראל". ואי נמי לפירוש הערוך מצינן למימר דהכי פריך, דכיון שטהרו כל ארץ ישראל, אלמא גם כל התלוליות טהרו, אם לא שהוחזק בודאי שנקברו בהן, כגון שהם סמוכין לבית הקברות:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: אילימא עיר עיר ממש — פירוש, אף על פי שאינו מוחזק בבית הקברות, ודרך דרך ממש, שלא הוחזק בדרך בית הקברות, מספק מי מחזקינן טומאה? והא אמר ריש לקיש: עילה מצאו וטהרו ארץ ישראל. פירש רש"י ז"ל עילה מלשון עלילה, שמצאו טומאה בקרקעה והחזיקו לתלות עליה ולטהר את ארץ ישראל, אלמא מספיקא לא מחזיקינן טומאה. "וטהרו ארץ ישראל" גרסינן ולא גרסינן "כל". עכ"ל. ויש גורסים "עילעא", כלומר צלע, ופירש בעל הערוך ז"ל: צלע מצאו, וטהרו ואמרו שהטומאה שהיו מחזיקים זו הצלע היתה, וטהרו כל ארץ ישראל, ע"כ. והטעם שוה לשתי הגירסאות, כי במקום אחד בארץ ישראל שהיה מוחזק בטהרה היה מקום אחד שהוחזק שהיה שם קבר, ולא היו יודעים אותו, וכשמצאו טומאה בקרקע אחד, בשם החזיקו הטומאה וטהרו שאר המקומות, דלית לן לאחזוקי טומאה בשום מקום אלא אם כן נודעה או הוחזקה שם, וכי הוחזקה תלינן לה בכל מאי דאיפשר למיתלי כדי לטהר את השאר, ע"כ.

ונוסחא אחרת נזדמנה לו לרב ז"ל בפירושו של רש"י, והרי הנוסחאות הכתובות בפירושינו כתבתי אני מה שכתבתי, ועולה יפה עם הסוגיא דפרק בתרא דנזיר וכדכתיבנא, כן נראה לי.
והרא"ש ז"ל התם בפרק בתרא דנזיר הקשה, דלשון "הרי זו שכונת קברות" לא משמע כפירושו של רש"י ז"ל דהתם. ולכך כתב דהכי פירושו: בדק ולא מצא מאי? פירוש, מותר לפנות אלו שלשה מכאן, דקודם בדיקה חיישינן שמא מערות היו כאן מתוקנין לקברים, וכיון שבדק ולא מצא, הוברר הדבר שאין כאן שכונת קברות, דאין דרך לקבור אלא במקום המיוחד לקברים הרבה. ופשט לו, כיון דשלשה הם, מחזקינן להו בשכונת קברות אף על פי שלא מצא יותר. ולא גרסינן הכא "מאי טעמא אמר ריש לקיש עילה מצאו" וכו'. עד כאן.
והא כתיבנא לעיל, דהרא"ש ז"ל פירש ההיא דריש לקיש דמעיקרא "עילה" לשון עלילה, הלכך הכא על כרחיה צריך לפרש לשון עלילה וכדפרישית לעיל לשיטתו של רש"י ז"ל.
ובשיטה ישנה כתוב: והא אמר ריש לקיש עלעא מצאו וכו' — יש מפרשים עלעא צלע, פירוש, אבד להם אבר בארץ ישראל ומצאו צלע במקום אחד ותלאו באותו צלע. וקשיא לי דריש לקיש אדריש לקיש, דאמר בזבחים פרק פרת חטאת: נשרפה חוץ מגיתה, אמר ריש לקיש: חוץ מן המקום הבדוק לה. אמר לו רבי יוחנן: והלא כל ארץ ישראל בדוקה היא. אלמא לריש לקיש מחזיקין טומאה בארץ ישראל? ושמא יש לומר, פרת חטאת שאני דמחמירין בה טובא. וצריך עיון:


אמר רבי זירא עיר עיר הסמוכה לבית הקברות ודרך דרך בית הקברות — פירוש, דרך ההולך מעיר לעיר שיש בה בית הקברות, והתל הזה נמצא קרוב לדרך העיר ורחוק מן העיר. הריטב"א ז"ל. וכן פירש מרנא ורבנא נ"ר בתשובותיו סימן תמ"ח וזה לשונו: עיר, עיר הסמוכה לבית הקברות בתוך חמשים אמה, ודרך, דרך בית הקברות שהולכין מעיר שאין בה בית הקברות לעיר שיש בה בית הקברות, והתל הזה קרוב לדרך ורחוק מן העיר, ונמצא קרוב לבאים מן העיר האחרת ורחוק מן העיר שיש בה בית הקברות, ע"כ. ומוכרח לפרש כן, דאם תפרש דרך בית הקברות דהיינו אותו דרך שהולכין ממנה מעיר לבית הקברות, אם כן היינו עיר היינו דרך; ואם התל קרוב לדרך ורחוק מהעיר, היינו הרחוקות מן העיר, והיה לנו לומר: חדשות טהורות וישנות טמאות. ואם קרוב נמי לעיר, תיפוק ליה דקרובות לעיר. ועל כרחך העיר מקרי עיר בית הקברות, הדרך – דרך בית הקברות, וכולהו חדא נינהו וכדכתיבנא.

ואפשר לפרש, דמעיקרא הכי קאמרינן: אילימא עיר עיר ממש וכו'. פירוש, עיר הרחוקה מבית הקברות, ודרך שלא הוחזק בבית הקברות. ומשני, דעיר היינו הסמוכה לבית הקברות, והתל סמוך לעיר. פירוש, דבית הקברות למזרחה של עיר, והתל למערבה של עיר. ודרך בית הקברות היינו הדרך שהולכין ממנה מהעיר לבית הקברות, והתל סמוך לאותו דרך.
ולא נהירא, דאכתי קשיא ממה נפשך, אם קרובות נמי לעיר, תיפוק ליה משום דקרובות לעיר; ואם רחוקות מהעיר, היה לנו לדון בהם דין רחוקות, דהנשים מהעיר הם יוצאות. ועוד, דלשון "עיר ממש" לא ניחא שפיר. אלא כדכתיבנא לעיל, וכן פירש הריטב"א ז"ל וזה לשונו: עיר עיר ממש, אף על פי שלא הוחזקה בבית הקברות, ודרך דרך ממש, שלא הוחזק בדרך בית הקברות, ע"כ.
פירוש, דמעיקרא סלקא דעתך דסמיכותייהו לעיר ולדרך גורם להם הטומאה, אף על פי שלא הוחזקו בית הקברות. ומשני דסמיכותייהו לעיר ולדרך שהוחזקו בבית הקברות גורם להם הטומאה, הלכך בעינן לחלק בינייהו, דדרך הויא מלתא באפי נפשה ולא שייך לעיר.
וכתב מרנא ורבנא זלה"ה, דלפירוש זה ניחא מאי דקשיא להו ז"ל, כיון שהתלוליות קרובות חמשים אמה מן הדרך, אמאי טמאות? הרי כיון שהתל סוף חמשים, אם כן אי אפשר שלא יהיה עד בית הקברות יותר מחמשים, ואם כן דברה איניש בהדה ויש לה קול. ודחקו לתרץ, דבעיר יש קול ומהני בה קול, שיש הרבה שומעים; אבל בדרך לא מהני קלא, שהרי מכמה עיירות באין בדרך אחת. ונהי דיש לה קול באותה העיר שהלכה לשם, בשאר עיירות ליכא קלא, אבל בעיר מהני קלא.
ובמה שפירשתי ניחא טפי, דאין החשש בתל הקרוב לדרך ורחוק מן העיר מפני הנשים היוצאות מן העיר ההיא, אלא מפני חשש הבאים מהעיר האחרת שאין בה בית הקברות לזו העיר שיש בה. כן כתב מרנא ורבנא זלה"ה.
וצריך עיון, דכי אמרינן עד חמשים אמה וכו' טפי דברה איניש בהדה וכו' קאי אַתֵּל, דכשהתל קרוב חמשים אמה אזלה איהי לחודא, טפי דברה וכו'. ומעתה אין מקום לקושיא זו. ואפשר דבדרך יהיה הפירוש כן, ולקמן נאריך עוד בזה בסייעתא דשמיא.

דברה איניש בהדה וכו' — פירש רש"י ז"ל, דקרובות דאזלא לחודה – לא ידיע, דליכא מאן דאפיק לקלא; אבל רחוקות, דדברה איניש, אי איתא דקברי התם קלא אית ליה. אבל ישנות טמאות, שכבר נשתכח הדבר. וקשה טובא לפירושו: חדא, דמאי קאמר: בשלמא דרך בית הקברות דזימנין וכו'? כיון דאכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דנשים קוברות שם נפליהן, הכי ניחא ליה דרך, דהא חדשות קשיא, אמאי טמאות? כיון דקרובות, וחדשות אי איתא דקברי בה קלא אית ליה, דאכתי לא אסיק אדעתא דאזלא יחידה. ובשלמא ישנות ניחא, דקברו בה ונשתכח הדבר ברוב הזמן; אבל חדשות אמאי טמאות? ותו, דרחוקות ישנות אמאי טמאות? דגבי דרך לא מטמינן ליה אלא משום דזימנין דמתרמי בין השמשות, והאי טעמא ליכא למימר ברחוקות. ובשלמא לרבינו חננאל, דחייש שמא קרובות היו, ניחא, אבל לפירוש רש"י ז"ל קשיא טובא.

וכן הקשה הריטב"א ז"ל וזה לשונו: ולהאי פירושא קשה, דאכתי הרחוקות מן הדרך, כשהן ישנות למה הן טמאות? דגבי דרך לא מטמינן ליה אלא משום דזימנין דמתרמי בין השמשות וקברי התם, והא ליכא למימר ברחוקות, דמה לי ישנות ומה לי חדשות:

ולזה כתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: אחד חדשות ואחד ישנות טמאות — פירש רש"י ז"ל: חדשות קרובות לעיר לית ליה קלא, דכיון דקרובה אזלא היא לחודה. הרחוקות מן העיר חדשות טהורות, דטפי מחמשים אמה דברה איניש בהדה, ואם איתא דקברה בתל, קלא אית ליה למילתא; מדליכא קלא, ודאי לבית הקברות אזלא. קרובות לדרך אפילו חדשות טמאות, משום דזימנין טובא מתרמי בין השמשות וקברי בתל, ובוודאי מתרמי הכי ולא חיישינן לקלא. הרחוקות מן הדרך חדשות טהורות, מדליכא קלא, ודאי שלא קברו בה בין השמשות, מפני שהיו רחוקות להם. והישנות בשתיהן טמאות, שכבר נשכח הקול. ולדברי חכמים, קרובה שאין קרובה הימנה, לפי שאין דרך אשה לקבור אלא בראשונה כשהיא יחידה, ואם הלכה עם אחרים יש לדבר קול. כך נראה מדברי הרב ז"ל. כן כתב הרמב"ן ז"ל, ומתרצא שפיר מאי דאקשינן.

והקשה עליו מרנא ורבנא הרב הגדול כמהר"ר דוד בן אבי זמרה זלה"ה בתשובותיו סימן תמ"ח, דכיון דתלמודא קאמר: זימנין דמתרמי בין השמשות, היכי מצי למימר דוודאי הכי מתרמי ולא חיישינן לקלא? אדרבה, בין השמשות קלא אית ליה ומדכר דכירי אינשי מעשה שאירע, שחשבו שיהיה להם שהות ללכת לבית הקברות ולא הספיק הזמן וקברו בתל, מילתא דתמיה כי האי מדכר דכירי לה אינשי, ומדלא אדכרו לה משמע דלא הוה, ואמאי חדשות קרובות לדרך טמאות? ע"כ.
ולאו קושיא היא, דתלמודא הכי קאמר: זימנין דמתרמי בין השמשות וכו'; פירוש, וכיון דשכיח טובא, לאו מילתא דתמיה הוי ולא אדכרו לה אינשי.

וכן כתב הרא"ה ז"ל וזה לשונו: פירש רש"י ז"ל: טפי דברה איניש בהדה. ואם איתא דקברה בתל, קלא אית לה למילתא, כיון דהוה אחרינא בהדה; ומדלית ליה קלא, שמע מינה לבית הקברות אזלא. והיינו טעמא דמתניתין, דקתני: התלוליות הקרובות בין לעיר בין לדרך, אחד חדשות ואחד ישנות טמאות. קרובות לעיר, משום דאזלא איהי לחודא. קרובות לדרך נמי, משום דזמנין דמתרמי בין השמשות ומקרי וקברי בתל, ואף על גב דלא הויא לחודא ואית לה קלא, איידי דשכיח מילתא טובא חיישינן לה ואף על גב דלית לה קלא. הרחוקות חדשות טהורות, דכיון דרחוקות, לא אזלא בדלא דברה איניש אחרינא בהדה, ואם איתא דקברה, קלא אית לה למילתא. ישנות טמאות, (דחדשות) דדילמא פסק קלא, ע"כ.

והקשה עוד מרנא ורבנא ז"ל על מה שתירץ הרב ז"ל קושית דרחוקות מן הדרך, אמאי דאמרי טמאות, דהא כי תנן במתניתין ישנות רחוקות טמאות, אפילו רחוקות מן הדרך טובא אמרינן דטמאות, ולרחוקות מן הדרך טובא לא שייך טעמא דזימנין דמקרי וקברי שם, שאם יש להם שהות ללכת אפילו לתל הרחוק מן הדרך אפילו כמה, הרי יש להם שהות ללכת לבית הקברות, ע"כ.
ואפשר דהכי קאמר: הרחוקות מן הדרך, ומיהו בית הקברות מרחקה טפי מינייהו, ולהכי איכא למיחש נמי בהו דילמא אתרמי בין השמשות וקברי שם. והקרובות לפי דשכיח טובא דאתרמי בין השמשות וקברי בהו, להכי לא הוי דבר תמוה, וכולי עלמא מחזיקים להו מקום טומאה, להכי לית להו קלא וחיישינן להו אף על גב דלית לה קלא. אבל רחוקות דלא שכיח למקבר בהו, אי איתא דקברי בהו בשום פעם, קלא אית לה למילתא, משום דהוי דבר התמוה, שקברו בזה המקום וחידשו שם קבר במקום שאין רגיל להיות בו קבר, להכי מדכר דכירי לה אינשי, כן נראה לי פירוש לפירוש הרמב"ן ז"ל.

ומרנא ורבנא ז"ל פירש בעניין אחר ליישב שיטתו של רש"י ז"ל, דמאן דפריך בשלמא לא אסיק אדעתיה שהנשים מתביישות לקבור נפליהן ומוכי שחין זרועותיהן והולכות יחידות היכא דאיפשר, כגון שהוא מקום קרוב, ומשום הכי פריך: בשלמא דרך בית הקברות, זימנין דבאין מעיר אחרת לקבור ולא קים להו מרחק המקום וחשבו דמצו מטו להתם, שהרי אינם בני עיר זו דליהוו בקיאין בתחום שלה, וזימנין דמתרמי בין השמשות ומקרי וקברי בתל. וטעמא דאית ליה קלא לא אסיק אדעתיה, והיינו טעמא דחדשות קרובות טמאות. ורש"י ז"ל פירש לעיל כפי המסקנא ולא כפי הקא סלקא דעתך. וטעמא דישנות רחוקות טמאות, משום דהדרכים עבידי להשתנות ברוב הזמן, ושמא תל זה קרוב לדרך היה ונשתנה בס' שנה; אבל עיר לא עבידא דחרבה. ומשום הכי קאמר: בשלמא דרך בית הקברות, אף על גב דקשיא חדשות קרובות וישנות רחוקות, איכא לתרוצי כדכתיבנא; אלא עיר הסמוכה לבית הקברות, כולהו לבית הקברות אזלי, ולזימנין דמקרי בין השמשות לא חיישינן, דהא כיון דקרוב הוא, בני העיר ידעי אי מצו למיזל להתם או לא. אמר רבינא וכו'. ע"כ.

וכן כתב מרנא ורבנא עוד בתשובותיו וזה לשונו: ודאי דהמקשה לא אסיק אדעתיה טעמא דקלא, ולפי המסקנא לא קשיא, דאיכא נמי חששא דילמא אשה הלכה יחידה וקברה שם וליכא דמדכר לה. והשתא ניחא, דלא הוו עיר ודרך מתרי טעמי ממש, דדרך בית הקברות איכא משום דמקרי וקברי בין השמשות, ואיכא משום אשה קוברת שם נפליה, ועיר איכא טעמא דאשה קוברת שם נפליה, ע"כ.
ואיברא דבישנות רחוקות מצאתי בקונטריסין כתירוצו של מרנא ורבנא ז"ל, וזה לשונם: בשלמא דרך בית הקברות וכו' — קשה, שהספר אינו מתרץ אלא קרובות לדרך, אבל רחוקות מן הדרך אינו מתרץ. דבשלמא חדשות ורחוקות מן הדרך טהורות, דכיון דבין השמשות הוא, אינה הולכת לרחוקות. אבל ישנות רחוקות מן הדרך אמאי טמאות? והלא כיון דבין השמשות הוא, אינה הולכת לרחוקות, כי בחול הולכים לבית הקברות. ויש לומר, הרחוקות מן הדרך והם ישנות טמאות, משום דילמא היו קרובות לדרך, ונחרב אותו הדרך ועשו דרך במקום אחר וחזרו להיות רחוקות מאותו הדרך שעשו. כל זה עלה על דעת המקשן כשהקשה: בשלמא דרך בית הקברות וכו', אפילו לפירוש רש"י ז"ל. אבל גבי עיר לא עלה על דעתו שהיתה קרובה ונחרבה, דדרך רגיל ליחרב ולעשות דרך אחר חדש, אבל עיר אין רגיל ליחרב לפירוש רש"י. אבל לפירוש התוספות הכל רגיל ליחרב. עכ"ל הקונטריסין.

ומיהו קשיא לי על מה שכתב הרב, דהמקשה לא אסיק אדעתיה טעמא דקלא, דכיון שכן, לא הוה ליה לאקשויי אלא עיר מאי טעמא, ומאי שנא חדשות מישנות וקרובות מרחוקות? ומעיקרא נמי למה ליה לאקשויי: "מספיקא מי מחזקינן טומאה והאמר ריש לקיש" וכו'? דבלא ההוא דריש לקיש דאמר "עילה מצאו" וכו' הוה יכול לאקשויי, מאי שנא חדשות מישנות, ולפרושי טעמא דמתניתין, כיון דלא אסיק אדעתיה טעמא דקלא. תדע, דרש"י ז"ל דמתניתין גופה פירש טעמא דקלא, אלמא דבלאו האי טעמא אין המשנה מתפרשת כלל.

עוד נסתפק מרנא ורבנא ז"ל במסקנא, אי האי אוקמתא דעביד תלמודא בדרך בית הקברות שבקינן לה, והיינו טעמא דדרך לקושטא דמילתא, אלא דמתרצינן לה לעיר, מתוך שהנשים קוברות וכו', ונמצא מתניתין מתרי טעמי: טעמא דדרך בית הקברות, משום דזימנין דמתרמי בין השמשות ומקרי וקברי בתל; וטעמא דתל הקרוב לעיר, משום דאשה יחידה אזלא עד חמשים אמה, טפי לא אזלא. או דילמא כי מתרצינן טעמא דעיר משום דהנשים וכו', הדרינן מטעמא דקאמר תלמודא בדרך, ומוקמינן לתרווייהו מחד טעמא. וצריך ליישב, דהוה ליה לתלמודא למימר: אלא אמר ר' חנינא מתוך וכו'. ועוד צריך ליישב לפי זה, דאי איפשר דאתיא אתתא מעיר לעיר יחידה סמוך לבין השמשות ומקרי וקברה בתל הסמוך לדרך בתוך ששים אמה, וכשהוא רחוק מחמשים אמה מן הדרך דברה איניש בהדה, ומניין לה האיש באותה שעה? וכי תימא שהביאתו עמה מן העיר שיצאתה משם, וכי יודעת היתה שלא תספיק הזמן ללכת לבית הקברות ותצטרך לקבור בתל הסמוך לדרך או רחוק מן הדרך?
וכתב הרב ז"ל, דאיפשר דהדרינן ממאי דפשיטא ליה לתלמודא, ומוקמינן לכולה מתניתין מחד טעמא, בין דרך בין עיר, והכי קאמר: התלוליות הקרובות לדרך, אף על פי שרחוקות מן העיר, אשה הולכת יחידה בדרך הכבוש ולא מרתתה. ואם התל הוא קרוב לדרך בתוך חמשים אמה, אינה חוששת, כיון שמהפכת פניה רואה את הדרך. אבל אם התל רחוק מן הדרך יותר מחמשים אמה, דברה איניש מן העיר ללכת עמה בשביל אותו המרחק שמן הדרך עד התל. והשתא לא צריכין למימר שבאתה מעיר אחרת, אלא מאותה העיר שיש בה בית הקברות, והא דלא קאמר תלמודא "אלא", משום דלא הוזכר שם אמורא לעיל.
ומיהו הנכון אצלי בפשט ההלכה, דלא הדרינן לתרוצי אלא עיר לבד, אבל דרך לא קשיא לן כלל ותירוצא דמעיקרא בדוכתיה קיימא. והיינו שרש"י ז"ל בתחילה לא הזכיר אלא עיר, ולא הזכיר דרך כלל, משמע דדרך טעמא אחרינא אית בה כדמפרש תלמודא, ולא משום טעמא דקלא. כן כתב מרנא ורבנא ז"ל. והכין משמע מלשון הרמב"ן ז"ל דכתיבנא לעיל. דוק ותשכח:

ועוד הקשה מרנא ורבנא ז"ל: ומוכי שחין זרועותיהן — למה לי? בחששת נפלים סגי. ותו, בשלמא אשה לא אזלא יחידה טפי מחמשים אמה, אבל מוכי שחין אזלי טפי מחמשים אמה יחידים, וליחוש טפי אפילו לתלוליות הרחוקות, שמא קבר בהם זרועו ומטמא באבר מן המת, וכמו שכתב רש"י ז"ל? ותירץ מרנא ורבנא ז"ל דהכי קאמר: מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהן, כל דאפשר להו אזלי יחידים שלא להתבייש. עד חמשים אמה אזלי איהי לחודה, טפי דברה איניש בהדה, ואי איתא דקברו בה קלא אית ליה. וכי תימא: התינח אשה דדברה איניש בהדה; מוכי שחין הולך הוא יחידי טפי מחמשים אמה, ואף על גב דליכא למיחש לנפלים, איכא למיחש לזרועות, דהא אזלי טפי מחמשים אמה וקברי להו? לזה תירץ, דמוכה שחין נמי אמרי בתוך חמשים אמה דאשה קוברת נפליה, ובלאו הכי התל טמא, קובר הוא גם כן את זרועו, אבל טפי מחמשים אינו קובר, דמימר אמר: אשה לא קברה מידי, דאיניש דברה בהדה ולבית הקברות אזלא; וכיון שהתל טהור, גם הוא אינו קובר שם זרועו, ומשום הכי איצטריך ליה לר' חנינא לומר: ומוכי שחין זרועותיהן, כדי לתרוצי דלא תקשי לן זרועות כדכתבינא.

ולדעת רבינו חננאל ז"ל נראה דלהכי נקט מוכי שחין זרועותיהן, דלא תיקשי לן: נפלים מיעוטא הוא, ומשום מיעוטא לא מחזקינן לה טומאה בארץ ישראל? קא משמע לן דאיכא זרועות מוכי שחין, והוו תרי מיעוטי וחיישינן להו. ורש"י ז"ל סובר דמיעוטא דשכיח חיישינן ליה, ולא הזכיר זרועות אלא לתרוצי דלא תקשי לן וכדכתיבנא. כן כתב מרנא ורבנא ז"ל. ועל פי דרכו מתורץ גם כן מה שהקשו התוספות ז"ל על פירוש רש"י ז"ל, דאמאי נקט ולבית הקברות אזלא? ולשיטת מרנא ורבנא ז"ל ניחא, דוק ותשכח.

וקשיא לי תו, כיון שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהן, למה ליה לאוקמה בעיר הסמוכה לבית הקברות? אפילו בעיר ממש כדקאמר מעיקרא, שאין לה בית הקברות, כיון שהנשים קוברות בתל נפליהן איכא למימר עד נ' אמה אזלא היא לחודה, טפי דברה איניש בהדה וכו', ולמה ליה לאוקמה כלל בעיר הסמוכה לבית הקברות? והיה נראה למימר, דבעיר שאין בה בית הקברות ויש כאן תלוליות רחוקות טפי מנ' אמה ואין כאן אחרות קרובות, כיון שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהם, על כרחך יש לנו להחזיקם בטמאות, דהא ודאי שם קברו נפליהן, דאין בעיר הזאת מקום אחר לקבור נפליהן אלא בתלוליות אלו, דהרי אין כאן בית הקברות; והלכך אפילו חדשות נמי יש לנו לטמויינהו, דעל כרחך נקברו כאן אלא שלא נתפרסמו. דומיא דמאי דכתב הרמב"ן ז"ל גבי דרך, דהקרובות אפילו חדשות טמאות ואף על גב דליכא קול, דכיון דשכיח טובא חיישינן לה ואף על גב דליכא קלא. אבל השתא דהויא לה עיר הסמוכה לבית הקברות, איכא למימר טפי דברה איניש בהדה ולבית הקברות אזלא, ולהכי חדשות טהורות, דאיכא למיתלי דאזלי לבית הקברות. והשתא ניחא דנקט תלמודא ולבית הקברות אזלא.

ומיהו קשיא, דמשמע דמשום הכי קאמר רבי זירא: עיר – עיר הסמוכה לבית הקברות, כדי להחזיק בה טומאה, דומיא דדרך דקא מוקי לה בדרך בית הקברות כדי להחזיק שם טומאה. והשתא לפי זה אדרבה, להכי מוקי לה בעיר הסמוכה לבית הקברות כדי להקל עליה ולמימר דהרחוקות חדשות טהורות, דבלאו הכי חדשות נמי טמאות. כן נראה לי דהכין הוא פירושא דשמעתא לרש"י ז"ל, דמעיקרא נמי הוה ידעינן טעמא דנפלים, ומתניתין לא מתניא אלא בהכי, דעד חמשים אמה אזלא לחודה, טפי דברה איניש בהדה. אלא דהוה קשיא לן דלית לן למיחש להכי, דמספיקא לא מחזקינן טומאה, ואתא רבי זירא לתרוצי דלהכי מחזקינן שם טומאה, משום דהוחזקה העיר בבית הקברות והדרך בדרך בית הקברות; הא לאו הכי, אף על גב דדרך שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהן, אין לנו להחזיק שם טומאה מחמת כך, דהויא ליה ספק, ומספיקא לא מחזקינן טומאה. אבל השתא דכבר הוחזק שם בית הקברות, חיישינן לנפלים ולזרועות. ומאי עיר? עיר הסמוכה לבית הקברות, ודרך? דרך בית הקברות, והכי פירושא דמתניתין: הקרובות, בין לעיר הסמוכה לבית הקברות, ואף על גב דרחוקות מהדרך שהולכין בה לבית הקברות, כגון שהתלוליות במזרחה של עיר והדרך שהולכין בה לבית הקברות למערבה של עיר. אי נמי הקרובות לדרך שהולכין בה לבית הקברות, ואף על גב דרחוקין מן העיר טפי מחמשים אמה, ומכל מקום סמוכין לעיר מקרי וכדבעינן למכתב בסייעתא דשמיא.
ופריך תלמודא: בשלמא דרך בית הקברות, הא ודאי דאתחזק טומאה בהכי ואית לן למיחש לנפלים, משום דזמנין דמתרמי בין השמשות וכו', והילכך יש לנו למיחש לנפלים. ואמרינן, עד חמשים אמה אזלא איהי לחודה. ואפשר לומר דכי אמרינן הקרובות לדרך – הכי נמי שהרי קרובות לעיר בתוך חמשים אמה, וכי תימא: תיפוק ליה שהם קרובות לעיר? ליתא, דכיון שהעיר רחוקה מבית הקברות, אילולי שהתלוליות אלו קרובות לדרך בית הקברות, פירוש: לדרך שהולכין משם מהעיר לבית הקברות, לא הוה מחזקינן בהו טומאה וכדכתיבנא. והכי פירושא דמתניתין: הקרובות בין לעיר הסמוכה לבית הקברות, בין לדרך בית הקברות ואף על גב דהעיר רחוקה מבית הקברות. ומיהו לעולם בעיר שהתלוליות היו קרובין לעיר חמשים אמה, כדי שנאמר בהו אחד חדשות ואחד ישנות טמאות.
ופריך תלמודא: בשלמא דרך בית הקברות, איכא למימר דהקרובות חדשות טמאות, דאזלא אשה יחידה וכו' משום דאתחזק שם טומאה, דזימנין דמתרמי בין השמשות וכו', הילכך אתחזק שם טומאה מקרי; אלא עיר שסמוכה לבית הקברות, היכי אמרינן דאתחזק שם טומאה משום דסמוכה לבית הקברות? אדרבה, כולהו לבית הקברות אזלי, ואכתי קשיא: ומספיקא מי מחזקינן טומאה? ומשני, אמר רבי חנינא: מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן וכו'. פירוש, דעד השתא הוה סברינן למימר, דמתוך שהוחזק העיר לעיר בית הקברות והדרך לדרך בית הקברות, להכי אמרינן: עד חמשים אמה אזלא איהי לחודה וכוליה, כדכתיבנא; ולהכי פריך עליה. והשתא מהדרינן, דאיברא ודאי דמשום דהעיר סמוכה לבית הקברות והדרך לדרך בית הקברות להכי חיישינן לה לנפלים. ומיהו היינו לומר דאין האשה קוברת שם נפליה ומוכי שחין זרועותיהן אלא בעיר ודרך בית הקברות, אבל עיר ודרך שלא הוחזק בבית הקברות כלל – אין האשה קוברת שם נפליה ולא המוכה שחין זרועותיו, דאינם רוצים לחדש מקום טומאה שם, כיון שלא הוחזק שם בית הקברות כלל. אבל בעיר ודרך בית הקברות, דרך האשה לקבור שם נפליה ומוכה שחין זרועותיו, ועיקר טעמא דמחזקינן שם טומאה – משום נפלים וזרועות, והיכי קאמרינן: מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין וכו', להכי אמרינן עד חמשים אמה אזלא איהי לחודה וכו'. קצרו של דבר, החילוק שיש בין למאי דסלקא דעתך מעיקרא למאי דמשני רבי חנינא, היינו דמעיקרא סברנו למימר דמתוך שהוחזק שם בית הקברות, להכי אמרינן: עד חמשים אמה אזלא, טפי דברה איניש וכו'; ולעולם אפשר שהאשה קוברת שם נפליה אפילו דלא הוחזק שם קברות, אלא דלא חיישינן להו, משום דלא מחזיקין טומאה בארץ ישראל מספיקא, ואפשר דלא תקבור שם נפליה אפילו שהוחזק שם קברות, אלא כיון שהוחזק שם קברות – מיחש חיישינן. ולהכי פרכינן, דמשום דהוה לה עיר הסמוכה, לבית הקברות אזלי, ואכתי הויא ליה ספיקא ולא מחזקינן טומאה בארץ ישראל מספיקא. ומשני ר' חנינא, דהיכא דלא הוחזק שם קברות, אין האשה קוברת שם נפליה, וכשהוחזק שם קברות – קרוב הדבר שהאשה תקבור שם נפליה ומוכה שחין זרועותיו, ומתוך שהנשים קוברות וכו' הוא דמחזקינן שם טומאה, אמרינן: עד חמשים אמה אזלא איהי לחודה וכו'. ומיהו משום דהוחזק שם בית הקברות לא מחזקינן שם טומאה, אלא משום שהנשים וכו' ומוכי שחין וכו' וכדכתיבנא. והשתא ניחא דנקט מוכי שחין אף על גב דאזלי טפי, כדי לאחזוקי טומאה שם, ועם כל זה הרחוקות חדשות טהורות, דמספיקא לא מחזיקים טומאה, דאף על גב דמוכי שחין קוברין שם זרועותיהן, מידי ספיקא לא נפיק ומספיקא לא מחזקינן טומאה. והשתא דאמרינן דלרבי חנינא עיקר מאי דמחזקינן שם טומאה הוא משום שהנשים קוברות וכו' ולא משום בית הקברות, וכדכתיבנא, מעתה יש להקשות, דאפילו טפי נמי, אף על גב דדברה איניש בהדה והיה לה להיות קול, לא מפני כך תשבור החזקה שהנשים קוברות וכו' ומוכי שחין, דהא אמרינן דקרוב לוודאי הוא שהאשה תקבור שם נפליה? לכך האריך ואמר: ולבית הקברות אזלה. פירוש: ואפשר דלבית הקברות אזלה, ומיהו לא מפני כך תטהר ישנות, דהא הוחזק שם לקבור נפלים וזרועות, וכדכתיבנא. והשתא ניחא קושית התוספות ז"ל.
ודע, דאי לאו האי לישנא דנקט רבי חנינא: ולבית הקברות אזלה, הוה אמרינן דלרבי חנינא לא בעינן שיהא עיר הסמוכה לבית הקברות, אלא מתוך שהנשים קוברות וכו' אמרינן דהקרובות אחד חדשות וכו' והרחוקות חדשות טהורות וכו', ולא תיקשי: מספיקא מי מחזקינן טומאה וכו'? דקרוב לוודאי הוא שהאשה קוברת שם נפליה וכו'. אבל השתא דנקט במילתיה: ולבית הקברות אזלא, אלמא דלא אמרינן דהאשה קוברת שם נפליה אלא כשיש שם בית הקברות, אבל כשאין כאן בית הקברות אין האשה קוברת שם נפליה ולא מוכה שחין וכו', אלא מוליכין אותו לעיר אחרת, דאינם רוצים לטמא את עירם כלל וכדפרישנא. כן נראה לי פירושא דשמעתא לרש"י ז"ל. והיינו דמסיים תלמודא: הילכך טומאה בארץ ישראל לא מחזקינן, דוק ותשכח.

ובספרים ישנים גרסינן הכי: אמר רב חנא, מתוך שהנשים וכו'; טפי – דברה איניש בהדה ולבית הקברות אזלא איהי, הילכך טמאה, ע"כ. והאי גירסא ניחא טפי למאי דפרישנא וקל להבין. ומיהו בכל ספרינו לא גרסינן הכי.

והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: גריס רש"י ז"ל לפי פירושו: עד חמשים אמה אזלא לחודה, טפי דברה איניש בהדה, ולא גריס ולבית הקברות אזלא. ע"כ.

וכתב מרנא ורבנא על זה, זה לשונו: אם קבלה נקבל, אבל פשט הלשון לא משמע הכי. שאם גירסת הספרים היא ורש"י מעביר עליה הקולמוס, היה לו לומר "הכי גרסינן... ולא גרסינן", כדרכו. ואם זה גירסת הספרים, מאי קשיא להו לתוספות ז"ל? וכתב עוד מרנא ורבנא ז"ל, דאין לתרץ דהכי קאמר: טפי דברה איניש בהדה, או לבית הקברות אזלא. חדא, דאכתי קשיא אידך, דאי לבית הקברות אזלא, ישנות רחוקות אמאי טהורות? ותו, דלישנא לא משמע דאו קאמר. ע"כ:

והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: ואיכא למימר דתרי טעמי לטיבותא קאמר, ע"כ. ובמאי דכתיבנא ניחא הכל, דוק ותשכח, ואין שום קושיא על פירושו של רש"י ז"ל. ודו"ק, שרש"י ז"ל כתב פירושו לעיל במשנה ולא בשקלא וטריא דתלמודא, אלמא דמעיקרא נמי הוה ידעינן מאי דאסיק: עד חמשים אמה אזלא איהי לחודה וכו', ולא שקיל וטרי תלמודא אלא בפירוש עיר ודרך וכדכתיבנא. והיינו דכתב רש"י ז"ל לעיל: "ועיר ודרך לקמן מפרש להו". ודוק נמי שכתב רש"י ז"ל לעיל, דכיון דסמוכה לעיר איכא למימר וכו', ואילו טעמא דדרך לא אדכר כלל, אלמא דדרך נמי מהאי טעמא הוא, ולעולם מהעיר מתחיל החמשים אמה וכדכתיבנא לעיל, כנ"ל:


ורבינו חננאל ז"ל פירש, דישנות טמאות אפילו רחוקות, דחיישינן שמא קרובות היו, שהיה העיר אצלה וחרב. ויש לפרש פירוש לפרושו, דסבירא ליה לרבינו חננאל ז"ל, דלעולם אין דרך לקבור ברחוקות כלל, וישנות טמאות משום דחיישינן שמא קרובות היו. אבל רש"י ז"ל סבירא ליה, לפעמים קוברים נמי אפילו ברחוקות, וטעמא דחדשות טהורות, משום דאם איתא הוה ליה קול.

והקשה הרמב"ן ז"ל לכל הפירושים: ישנות רחוקות למה טמאות? נהי דאפשר דנשתכח הקול, או שהיו קרובין ונתרחקו, מכל מקום ספיקא הוי, ומספיקא מי מחזקינן טומאה? ותירץ ז"ל לדעת רש"י ז"ל, שכיון שאף על פי שהיא לחוץ לחמשים אמה לדרך או לעיר, או שיש קרובה ממנה, מכל מקום קרובה היא לעיר ולדרך יותר מבית הקברות עצמו, ודאי מקרי וקברי בתל; וכל זמן שאין קול שובר החזקה, בחזקת טומאה הם. אבל לפירוש רבינו חננאל ז"ל, כיון דעכשיו רחוקות מן העיר הן ואין לחוש, האיך אתה מטמא מספק לומר נתרחק העיר? ע"כ:

וזה לשון הרא"ה ז"ל: לרש"י ז"ל יש לתרץ קושית מספיקא מי מחזקינן טומאה הכין, דכיון דהויא לה עיר בית הקברות ודרך בית הקברות, אחד קרובות ואחד רחוקות בחזקת טומאה הן; אלא קרובות, כיון דדינייהו דתיהוי להו קלא וקלא לית להו, איתרע לה לחזקה, ולהכי חדשות טהורות; אבל ישנות, כיון דליתא להאי טעמא, מוקמינן להו אחזקתייהו ובחזקת טומאה קיימין. אבל לפירוש רבינו חננאל קשיא. ואפשר דשניא האי, דמילתא דשכיח היא שהעיר מתרבה ומתמעטת בית אחד או שני בתים. ע"כ:

ומרנא ורבנא ז"ל תירץ, דהאי קושיא הוי בכלל קושית התלמוד: מספיקא מי מחזקינן טומאה? ותירץ, מאי עיר? עיר הסמוכה לבית הקברות, ומאי דרך? דרך בית הקברות, כיון שהעיר היא סמוכה לבית הקברות, כל התלוליות שמן העיר ועד בית הקברות בחזקת טומאה הן, אפילו רחוקות מן העיר, כיון שהם בין העיר ובין בית הקברות, אלא שאנחנו מסתפקים, החדשות ורחוקות לרש"י ז"ל אי הוו קברי קלא אית להו, וכיון דלית להו קלא, יצאו מחזקת טומאה, והישנות נשארו בחזקתן. ולרבינו חננאל ז"ל נמי, חדשות טהורות, כיון דרחוקות דברה איניש ולבית הקברות אזלא. אבל ישנות טמאות, דדילמא קרובות היו ואיכא תרי טעמי לטמא: חדא, דכולהו בחזקת טומאה קיימי; ותו, דדילמא קרובות הוו. אבל חדשות ליכא אלא חד טעמא דבחזקת טומאה קיימי, אבל ליכא לספוקי דילמא קרובות היו, כיון דחדשות נינהו, ע"כ. וצריך לומר לתירוצו ז"ל, דלרבינו חננאל ז"ל ברחוקות נמי מתרמי דקברי. ודבריו צריכים לעיין.

ודע, שהתוספות כתבו וזה לשונן: טמאות. פירש הקונטרס, דבקרובות אפילו חדשות טמאות, משום דאזלא איהי לחודה וכו'. ולפיכך ישנות טמאות, דאף על פי דדברה איניש וכו'. וקשה, דאם כן אמאי צריך לומר וכו', הוה ליה למימר: "אלא דברה איניש בהדה" ותו לא, ולכך טפי חדשות טהורות כו'? ונראה לר"י כרבינו חננאל ז"ל, דפירש דישנות טמאות אפילו רחוקות, שמא קרובות היו וכו'. ולפירוש זה לא נאמר משום דדברה איניש בהדה יהיה הדבר ידוע יותר, ולהכי אצטריך לומר ולבית הקברות אזלא, ע"כ. וצריך פירוש לפירושו ז"ל, כי יש לדקדק בלשונו ז"ל, דמאי "ולפיכך ישנות טמאות" וכו' דכתבו בלשון רש"י ז"ל "לפיכך"? ועוד, מאי "ולכך טפי חדשות טהורות" וכו' שכתבו בקושייתם? דלא היה צריך לאומרו, כן נראה לי. ועוד, אמאי כתבו: "ולפי זה לא נאמר" וכו'? דהא עלה דהכי קיימינן וכולה שקלא וטריא בהכי. ומשמע לי דסבירא להו לתוספות ז"ל, דבין לרש"י ז"ל ובין לרבינו חננאל ז"ל, דרך לקבור הנפלים בתל ואפילו ברחוקות, אלא דבקרובות איכא קול וברחוקות ליכא קול. ובהכי פליגא רש"י ז"ל ורבינו חננאל ז"ל, דלרש"י ז"ל הקול היינו דאותו דאזיל בהדה מוציא קול דקברה נפלה בתל, ולא משום טומאה וטהרה קא מפיק ליה לקלא, אלא שמספר לחבירו הדבר כמספר דברים בעלמא וחברך חברא אית ליה, ולפיכך ישנות טמאות, דאף על פי דדברה איניש בהדה – נשתכח הדבר, כיון דמעיקרא לא היה אלא סיפור דברים בעלמא. ולר"מ ז"ל מאן דמפיק לה כדי שיזדהרו ביה כהנים וידעו העולם דמקום קבורה חידשו שם ולא יטמאו בו, ולפיכך אפילו הישנות אין הדבר משתכח, דכיון דיש איסור בדבר – מזהר זהירי ביה והיה לנו לטהרן, אלא דחיישינן שמא קרובות היו וכמו שכתב רבינו חננאל ז"ל. ומעתה לשיטת רש"י ז"ל, משום דדברה איניש בהדה בלחודה יהיה הדבר ידוע, וזהו שכתב רש"י ז"ל לעיל: הרחוקות. דאין אשה יחידה הולכת שם. ע"כ. והיינו משום דלגבי סיפור דברים בעלמא, כל שאינה הולכת יחידה בהכי סגי לאפוקי קלא כי האי. אבל לשיטת רבינו חננאל ז"ל, לא נאמר משום דדברה איניש בהדה יהיה הדבר ידוע יותר, דכל עיר שאין שם בית הקברות ידוע – אין שם אדם מקפיד לקבור בכל מקום שימצא, ולהכי האי דאזיל בהדה לא מפיק לקלא, דהכין אורחייהו לקבור בכל אשר ימצאו. אבל כשיש בית הקברות ידוע וזאת האשה מחדשה קבר במקום אחר, אז מאן דאזיל בהדה מפיק לה לקלא כדי שיזדהרו ביה כהנים. והכי קאמר: טפי דברה איניש בהדה ולבית הקברות אזלא, וזאת האשה אם שינתה וקברה בדוכתא אחרינא, קלא אית לה למילתא, ומדלית להו קלא להכי חדשות טהורות. ואפילו ישנות נמי הוה לן לטהרינהו, אי לאו דחיישינן שמא קרובות היו ואזלא יחידה. כן נראה לי פירוש לפירוש התוספות ז"ל ולשיטת רבינו חננאל ז"ל, וניחא כל מאי דדייקינן לעיל, דוק ותשכח. וניחא נמי מאי דקשיא ליה להרמב"ן ז"ל עליה דמספיקא מי מחזקינן טומאה, דלדידיה נמי דרך לקבור אפילו ברחוקות וקל להבין. והמפרשים ז"ל לא פירשו כן שיטתו של רבינו חננאל ז"ל:

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: ורבינו חננאל ז"ל פירש, הקרובות לעיר אחד חדשות ואחד ישנות טמאות, שהאשה הולכת שם יחידה, וכן מוכה שחין לא טרח. רחוקות מן העיר, חדשות טהורות, דדברה איניש בהדה, וכיון דאיכא צוותא, לבית הקברות אזלא. ישנות טמאות, לרבי מאיר, שמא בתים מן העיר היו קרובות בתוך חמשים אמה וחרבו. לרבנן, שמא לא היה כאן תלולית קרובה הימנה והיו הנשים קוברות בזו. קרובות לדרך ודאי טמאות. רחוקות חדשות ודאי טהורות. ישנות, שמא דרך בית הקברות היתה עוברת שם והחזירוה לצד אחר. וזה פירושו של רבינו חננאל ז"ל. ע"כ:

וזה לשון הרא"ה ז"ל: אבל רבינו חננאל ז"ל פירש, טפי דברה איניש בהדה, כיון דאית לה צוותא, לבית הקברות אזלא, והיינו טעמא דמתניתין דקרובות לעיר טמאות, משום דאזלא לחודה, וכיון דהויא לחודה, לא אזלא לבית הקברות אלא קברה בתל. והקרובות לדרך נמי טמאות, דזימנין דמתרמי בין השמשות ומקרי וקברי בתל, אף על גב דלא הויא לחודה. רחוקות חדשות טהורות, דכיון דרחוקות בין לעיר בין לדרך, לא אזלא בדלא דברה צוות בהדה, וכיון דאית לה צוות, לבית הקברות אזלא. ישנות טמאות, דכיון דישנות, בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה, אף על גב דהשתא רחוקות, חיישינן שמא קרובות ונתרחקו, שהיה תחילה שם עיר או בתים בסמוך. ע"כ:


אמר רב חסדא שמע מינה האי סהדותא וכו' — לשיטת רבינו חננאל ז"ל דייק הכי: מדקתני "ישנות טמאות", דחיישינן דילמא קרובות הוו וליכא איניש דמדכר לה למילתא. ולדברי רש"י ז"ל דאיק ממאי דאמרינן נמי "ישנות טמאות", שכבר נשכח הקול. ולא נהירא, דהיכי מדמי רב חסדא קלא לסהדותא? קלא ודאי עבידא דבטלה. אבל לדברי רבינו חננאל ז"ל, קסבר דרב חסדא, דרך ובתים מילתא דידיעא היא לכולי עלמא וכסהדותא דמי. ואפילו הכי מפלגינן בגמרא בינייהו. ואיכא למימר קלא דטומאה נמי ידיעא, משום טהרות, והוא יותר מחוור מפירוש רבינו חננאל ז"ל. ע"כ לשון הרמב"ן ז"ל:

אבל הריטב"א ז"ל כתב דלא נהירא פירוש רש"י ז"ל, דלא אתי שפיר להאי פירושא מאי דתניא בתוספתא (אהלות טז, א) על הא דקתני: ישנות טמאות, "שאני אומר: עיר או דרך היה שם ושכחו". ועוד, היכי דייק רב חסדא מינה דהאי סהדותא עד שתין שנין בלחוד מדכר? מה עניין שכחת דבר שראה בעיניו לשכחת קול? כי הקול ודאי אינו נמשך, ונפסק ונשכח בשנים מועטות טפי. לכך הנכון כגירסת רבינו חננאל ז"ל וכן הוא ברוב הספרים: טפי, דברה איניש בהדה ולבית הקברות אזלא. ופירש הוא ז"ל, דעד חמשים וכו', וישנות בין לעיר בין לדרך טמאות, אף על גב שהן רחוקות, דחיישינן שמא בתחילה קרובות היו ונתרחקו. והא דלא חשיב אחזוקי טומאה, דהא מילתא דשכיחא, שיישוב העיר מתמעטת או מתרבה, והדרך גם כן מתחלף; וזהו שאמר בתוספתא: "שאני אומר: דרך או עיר היו שם ושכחו". והשתא דייק רב חסדא הכי, דכי היכי דאמרינן הכא דמששים שנה ואילך אולי היה שם דרך ושכחו מה שראו בעיניהם, הכי נמי לעניין סהדותא לא מדכר איניש טפי משתין שנין. ומהדרינן, דשאני עדות דרמיא עליה ודייק בה טפי. ומכל מקום לעניין עדות חזקה, קיימא לן כרב חסדא, דהא לא רמיא מילתא עליה. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

והראב"ד ז"ל בחידושיו פירש נמי כפירוש רבינו חננאל ז"ל.

וכתוב בשיטה ישנה וזה לשונה: האי סהדותא וכו' — לרש"י ז"ל, כיון דאמרינן "ישנות טמאות", ולא אמרינן: אם איתא דקבר הוי התם – מדכר הוו דכירי ליה, שהרי מאחר שהתלוליות רחוקות – דברה איניש בהדה, שמע מינה דטפי משתין שנה לא מדכר איניש סהדותא. ולהראב"ד ז"ל הכי פירושו: מדאמרינן "ישנות טמאות", אף על פי שאין בני העיר זוכרין שהיתה אותה דרך קרובה לעיר מעולם, אלמא דטפי משתין שנין לא מדכר איניש, ומשום הכי ישנות טמאות, דשמא עיר או דרך היתה שם ונשתכח. ע"כ:

והרמב"ם ז"ל פירש נמי כפירוש רבינו חננאל ז"ל, שכתב בפרק ח מהלכות טומאת מת וזה לשונו: התלוליות הקרובות לעיר הסמוכות לבית הקברות או לדרך בית הקברות, אחד חדשות ואחד ישנות, הרי אלו בחזקת טומאה, מפני שהנשים קוברין שם את הנפלים ומוכי שחין קוברין שם איבריהם. אבל הרחוקות, החדשות טהורות, והישנות טמאות, שמא היו קרובות מעיר שחרבה או מדרך שאבדה. ואיזהו תל קרובה? כל שאין שם תל אחר קרוב יותר הימנו; וישן, שאין אדם זוכרו, ע"כ. הא קמן דפריש כרבינו חננאל ז"ל, משום דהכין איתא בתוספתא, וכמו שכתב הריטב"א ז"ל. ומלישנא של הרמב"ם ז"ל משמע, דטעם דדרך ועיר, משום דהנשים קוברות שם הנפלים; ולא כמו שפירש הרא"ה ז"ל שיטתו של רבינו חננאל ז"ל. וכבר הארכנו בזה לעיל, אי ר' חנינא שביק תירוצא דדרך בדוכתא או לא.

:ויש לי עוד להאריך בשמעתא זו, ולטרדות הזמן וחילוף הזמנים בהמיר ארץ וצוק העתים, לא יתנוני השב רוחי, האל ברחמיו יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל ויניח ה' לנו ואשוב לעיין עוד בשמעתא זו ואאריך בה כראוי, כי היא אורך ימינו וחיי נפשנו ובתורתו נהגה יומם ולילה אמן:

אפילו טובא וכו' — והיינו דאמרינן: מעיד עליה לאחר כמה שנים, משמע אפילו טפי מששים שנה. שיטה ישנה:


מתניתין[עריכה]

זה אומר וכו' — גרסינן בירושלמי (הלכה ג): הם אומרים: כתב ידינו הוא זה, ואחרים אומרים: אינו כתב ידם, הוו תרי ותרי. פירוש, דאף על גב דלרבנן אין אחד מן העדים מעיד אלא על כתב ידו בלבד, ואלו השנים האחרים מעידים על כל אחד ואחד, לא חשיבי תרי לגבי חד; דכיון שהעדים על מנה שבשטר הם מעידים, הם חשיבי כאידך תרי. אבל הם אומרים: אינו כתב ידינו, ואחרים אומרים: כתב ידן הוא, תני ר' חייא: לא מעלין עידי שטר ולא מורידין. פירוש, שהעדים שאומרים: אינו כתב ידינו, מיירי שאין אחד מהן מעיד אלא על שלו; ואידך דמכחשי להו מעידין על כל אחד ואחד, והוו להו תרי לגבי חד. אמר ר', מתניתין אמרה כן: אם יש עדים שהוא כתב ידם, אינם נאמנים. פירוש, וטעמא משום דליכא למימר הפה שאסר הוא הפה שהתיר, דאפילו אמרי "אינו כתב ידינו" לא מהימני להו, כיון שיש עדים שהוא כתב ידן. כן נראה לי פירוש הירושלמי הזה. הריטב"א ז"ל. וכבר כתב זה הרא"ה ז"ל לעיל גבי הא דתניא: "שנים חתומים על השטר ומתו" וכו':

הרי אלו נאמנים — להכי נקט הך רישא, לאשמועינן דלרבי, אין דרך אחר להאמין אלו העדים אלא בהכין; אבל זה אומר "זה כתב ידי" וכו', צריכין לצרף אחר עמהם, ואפילו זוכרין המִלוה בלא שטר, ודלא כהירושלמי שכתבו התוספות ז"ל לעיל גבי פלוגתא דרב הונא ור' יוחנן אי בעיא שיהא זוכרה מעצמו:

אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי — להכי קתני הך לישנא יתירא, לאשמועינן דלרבנן, אפילו אין זוכרין המִלוה אפילו על ידי השטר, אין צריכין לצרף עמהן אחר, ודלא כהירושלמי. כן נראה לי. ומיהו רבינו האיי גאון ז"ל כתב בתשובה וזה לשונו: זה אומר זה כתב ידי וכו' שיצטרף עמהן דברי רבי – שני העניינים הללו דבריו של רבי הן, שאומר: אין אדם לבדו נאמן לומר "זה כתב ידי" אלא בזמן שיש אחר עמו, או העד האחד או אחרינא מעלמא, והוא לבדו על כתב ידו כעד אחד דמי. אבל חכמים אומרים: אין צריך שיצטרף עמו אחר אלא נאמן אדם לומר "זה כתב ידי", ובזמן שזה אומר "זה כתב ידי" וזה אומר "זה כתב ידי" – שטר כשר הוא. וראוי לידע, שאין דברים הללו אמורים בזמן שכל אחד אומר: זוכר אני עיקר הדברים של עדות זו ויודע אני שפלוני זה שמני עד על עצמו בכך וכך; כי בזמן שהוא אומר כן, אפילו רבי אינו אומר שצריך אחר עמו, כי על מנה שבשטר הוא בפירוש מעיד. אלא דברים הללו – בזמן שהעדים אומרים: עיקר העדות אין אנו זוכרין אותה, אלא כל אחד אומר: הרי אני מעיד כי זה כתב ידי כדרך שאני מעיד על כתב ידֵי אדם אחר, "זה כתב ידו של פלוני". רבי סבר: כעד אחד הוא בדבר הזה, כי לא על המנה שבשטר הוא מעיד, וצריך שיצטרף אחר עמו; ורבנן סברי: אילו ודאי העיד על כתב ידי אדם אחר – כך הוא, אבל כתב ידי עצמו, כמו שהעיד על המנה שבשטר דמי ואין צריך לצרף עמו אחר. ואם תאמר: מי יאמר שלא זייף עליו, ומדמהו כי הוא כתב ידו ואינו כתב ידו? אף אומרים לו: אם באו ג' וד' וה' ואומרים: זה כתב ידו של פלוני, והם לא ראוהו כשהוא כתבו, מי יאמר שלא זייף עליו ומדמין הן עליו כי הוא כתב ידו ואינו כתב ידו? אלא הלכה מקובלת היא: אם יש עדים שהוא כתב ידן של עדים, אף על פי שלא ראו שכתבוהו, או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר וזה דומה לזה בעינינו – אין נאמנין לפסלו, אף על פי כי אפשר שהוא מזויף. אף כאן, נאמן אדם לומר: "זה כתב ידי", ודומה כמי שאמר: "מעיד אני על מנה שבשטר זה", אף על פי שלא אמר. ע"כ:


גמרא[עריכה]

כשתמצא לומר לדברי רבי — פירוש, לשון מיצוי. והכי איתא בפרק ג' דמנחות (דף יח.), אמר רבי: כשהלכתי למצת מדותי אצל רבי אלעזר בן שמוע, ואמרי לה למצת מדותיו. ופירש הרב רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל: למצת מדותי – לדקדק הלכותי. למצת מדותיו – לדקדק הלכותיו. כן נראה לי. ורש"י ז"ל פירש: כשתמצא לומר לדברי רבי. כשתעמוד לסוף דבריו. ע"כ:

וזה לשון תלמידי ה"ר יונה ז"ל: כשתמצא לומר לדברי רבי וכו' — פירש רש"י ז"ל: כשתחקור הדברים על בוריין תמצא, כי רבי שמצריך אחד מן השוק שיצטרף עם כל אחד ואחד סובר שאין מעידין עכשיו על הממון שבשטר, אלא על החתימה, ועל כן צריך שנים בכל חתימה וחתימה, דכל דבר עדות בפני עצמו הוי. ולדברי חכמים, כשמעידין עכשיו על כתיבתן הוה כאילו מעידין על עיקר ההלואה שהיו עדים מתחילה, ונמצא שיש לנו שני עדים שנתחייב לו מנה, ואין אנחנו צריכין צירוף. ונראים הדברים, דדווקא שאינם זוכרין בהלוואת המנה הוא שנחלקו רבי ורבנן; אבל היכא שזוכרין במנה עצמו, דברי הכל על המנה הם מעידים ואין צריכים צירוף. ע"כ:

וזה לשון לקוטי הגאונים ז"ל: כשתמצא לומר לדברי רבי דאמר צריכין לצרף וכו' על כתיבת ידן הן מעידין — פירוש, כלומר, עיקר העדות על החתימה היא, במה שכל אחד ואחד מעיד על חתימתו ומקיימה; הילכך צריך אחד מן השוק שיעיד על שניהם, דהוו להו שני עדים אכל חתימה וחתימה, ומנה שבשטר ממילא קא גבי ליה מאחר שהעידו על חתימתן. על מנה שבשטר הן מעידים, כלומר, עיקר עדותן על הלוואת החוב שבשטר, שכשהוא אומר: "זה כתב ידי" – לא בא אלא להודיע שההלוואה גמורה היא והלוה חייב לו מנה, וכן חברו, נמצאו שניהם על המנה הם מעידים, ואין צריך לצרף עמהם אחר, שעל ידי שנים הללו מקוים ועומד הוא, ע"כ. וכתוב עוד, דדמי ל"זה אומר מנה יש לו בידו וזה אומר מנה יש לו בידו", דשניהם מצטרפין ואין צריכין לצרף עמהם אחר לעדותן, אלא עדותן קיימת. ע"כ:

הערות[עריכה]

  1. ^ כלומר, כיון דעל סמך האי שטרא תפיס.
  2. ^ אולי היינו "הרב בעל העיטור".