בבא בתרא פו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ת"ש המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קני והא פירות דבני הגבהה נינהו וקתני דקני במשיכה הכא במאי עסקינן אבשליפי רברבי אי הכי אימא סיפא הלוקח פשתן מחבירו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום זה למקום אחר אטו פשתן בשליפי רברבי מי לא עבדי בשאני פשתן דמשתמיט א"ל רבינא לרב אשי ת"ש בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי ר"מ ור"ש בן אלעזר וחכ"א בהמה דקה גבמשיכה והא בהמה דקה דבר הגבהה היא וקתני דקני במשיכה שאני בהמה דסרכא רב ושמואל דאמרי תרוייהו דכור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה האחרונה כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה ת"ש אם היתה מדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה הואע"ג דלא נתמלאה המדה כגון דאמר ליה הין בשנים עשר סלעים לוג בסלע אני מוכר לך וכדאמר רב כהנא שנתות היו בהין ה"נ ושנתות היו במדות ת"ש זהשוכר את הפועל לעשות עמו לגורן היום בדינר
רשב"ם
[עריכה]תא שמע - ממתניתין המוכר פירות כו':
והא פירות דבני הגבהה נינהו - דבשליפי זוטרי משמע מתניתין מדקמפלגי בסיפא גבי פשתן דהכי קתני המוכר פירות משך ולא מדד קנה דמשיכת כל שהוא מהניא בפירות שהרי דבר מועט הוא ובמשיכת כל שהוא נעקר כולו ממקומו כדאמר שמואל לגבי ספינה (לעיל דף עה:) עד שימשוך את כולה אבל המוכר פשתן שהוא ארוך אע"ג דהוי שליפי זוטרי לא קנה במשיכת פורתא דעדיין לא נעקר כולו ממקומו עד שיטלטלנו ממקום זה למקום אחר כלומר שימשכנו או יגביהנו למקום אחר שיהיה נעקר כולו ממקום שהיה שם דאיכא למימר דאפילו רב דפליג בספינה הכא מודה דהתם מים יש תחתיו ומדניידא פורתא חשיבא כנעקרה כולה ממקומה אבל על גבי קרקע איכא למימר דמודי:
הכא במאי עסקינן בשליפי רברבי - והכי קא מפליג בין פירות לפשתן המושך פירות פעמים שאם משך קנה כגון בשליפי רברבי דהתם ודאי מהניא משיכה וכל שכן הגבהה אבל המוכר פשתן דאי אפשר בשליפי רברבי כדמפרש לקמן אלא שליפי זוטרי נינהו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום כלומר שיגביהנו ולא במשיכה כדלעיל ודרך המגביהין מקחן אין מגביהין ע"מ להחזירו במקום שהגביהו אלא מגביהו והולך לו ונוטלו לרשותו והלכך נקט ממקום למקום והיינו דקפריך אי הכי אימא סיפא כו' דבשלמא לדידי דמוקמינן לה אפי' בשליפי זוטרי איכא לפלוגי בין רישא לסיפא במשיכת כל שהוא כדפרישית אלא לדידך דמוקמת נמי לרישא בשליפי רברבי ארוכין ליכא לפלוגי בין רישא לסיפא אלא דברישא מהניא משיכה דרגילין להיות שליפי רברבי ובפשתן לא מהניא משיכה אלא הגבהה משום דלא הוו רברבי אלא זוטרי:
אטו פשתן בשליפי רברבי מי לא עבדי - כמו פירות בתמיה ותהני בהן נמי משיכה [כן נראה שיטה זו בעיני ועיקר]:
שאני פשתן דמשתמיט - שמחליק ואין יכולין לעשות ממנו משאות גדולות הלכך בעי הגבהה דדרכו בכך. ורבינו חננאל פי' שאני פשתן דמשתמיט כיון שאם ימשך מתנתק אין דרכו להמשך לפיכך קני בטלטול ולפי הלשון הזה איכא לאוקומה אפי' בשליפי רברבי ואפי' הכי ליתיה במשיכה אלא בהגבהה משום דמתנתק במשיכה: ה"ג בפירושי רבינו חננאל ת"ש בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי ר"מ ור' שמעון בן אלעזר וחכ"א בהמה דקה במשיכה והא בהמה דקה דבר הגבהה היא ותנו חכמים במשיכה. ומשנה היא בפ"ק דקידושין ומדרבנן קפריך דבהמה דקה מיקניא נמי במשיכה ואע"ג דבת הגבהה היא:
דסרכא - מסתרכת ומתדבקת ברגליה בקרקע ולא אפשר בהגבהה כי אם בקושי הלכך אורחה במשיכה ורבינו חננאל פירש דסרכא שורטת מלשון שרוך נעל (בראשית יד):
כור בשלשים אני מוכר לך - צריך היה לו למעות כנגד דמי הכור ולא נתכוין שיהא זה קונה פחות מכור ולא יותר מכור אלא כור בצמצום מקנה לו לא פחות ולא יותר הלכך אם משך ואע"פ שפסק ואפילו ברשות לוקח ובכליו של לוקח לא קנה עד שיהא הכור מדוד כולו דהכא מדידה מעכבא הואיל והקפיד במכירה פחות מכור ויותר מכור ומשום הכי יכול לחזור בו מכל המכירה אפילו כשמדד לו כ"ט סאין חוזר הוא כל זמן שלא נמדד סאה אחרונה ואע"פ שמשך הכ"ט סאין אינה משיכה מעליא דכור זה חד מקח הוא ועד דמשיך כוליה לא קני כדאמרי' בפרק הזהב (ב"מ דף מז.) דהיכא דמכר לו חמור בפרה וטלה ומשך את הפרה ולא משך את הטלה שניהם יכולין לחזור בהם משום דלא הוי משיכה מעלייתא ומתניתין דקתני משך ולא מדד קנה היינו כשמקנה לן כל החבילה כמות שהיא והמדידה גלויי מילתא בעלמא היא להודיע כמה מכר:
ראשון ראשון קנה - שכל אחד מכירה בפני עצמו היא וכגון דהויא מדה דלוקח ובסימטא דקני ליה כליו א"נ ברשות מוכר וכגון דאמר ליה מעיקרא יקנה לך כליך ברשותי:
תא שמע - משום דפרכינן מינה טובא בשמעתין לעיל לא קאמר מיתיבי:
מצאתי גירסא זו על העיקר בפירושי רבינו חננאל איש רומי ת"ש אם היתה המדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה ואע"ג דלא נתמלאת המדה הכא במאי עסקינן בדאמר ליה הין בי"ב סלעים לוג בסלע אני מוכר לך וכדאמר רב כהנא שנתות היו בהין הכא נמי כו - וכן עיקר דמההיא רישא שייך למיפרך הא דקתני בה בהדיא עד שלא נתמלאת המדה למוכר כו' אבל במדה של אחד מהן לא חיישינן לנתמלאת המדה אלא ראשון ראשון הנכנס בכליו של לוקח קנה לוקח דאפי' בחצי מדה שהיא חסירה ואין ידוע כמה יש הואיל ולא נתמלאת אין יכול לחזור בו ואע"ג דא"ל כור אני מוכר לך ביחד או סאה אני מוכר לך ביחד כל שכן הכא דזבין ליה כור ומדד כ"ט סאין מלאין שקנה כל מדה ומדה כשנתמלאת וקשיא לתרוייהו ופרקינן בדאמר ליה הין בי"ב סלעים לוג בסלע אני מוכר לך והיו י"ב שנתות כעין בליטות יוצאין בדופני הכלי מתוכו לסימנים כיון שמגיע השמן או היין בכל בליטה ידוע שהוא לוג וכיון שהגיע לבליטה נתמלאת המדה קרינא ביה ודמיא ממש לכור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך דקנה כל סאה וסאה ה"נ כל לוג ולוג קני כשמגיע לסימן ורישא דקתני חילוק בין נתמלאת ללא נתמלאת נהי נמי דמיירי כמו בסיפא בדאמר ליה הין בי"ב לוג בסלע אפי' הכי לא קני לוקח ראשון ראשון המגיע לסימן דכיון דבמדה שאינה של שניהן עסקינן והוא רוצה למדוד ולמלאותה כולה הרי היא מושאלת לו עד שיגמור את מדידתו דלא הויא שאולה ללוקח עד שתתמלא כדפרישית לעיל דעל מנת כן שאלוה שניהן זה למדידה וזה לקחתה משתתמלא לשפכה בכליו או ברשותו. והאי דקפריך בספרים שלנו מסיפא דקתני ברשות לוקח כיון שקיבל כו' לאו פירכא היא כלל דהתם כשהקנה לו כל התבואה מיירי דקני ליה רשותא בלא מדידה כדקתני נמי מתני' משך ולא מדד קנה ועוד אדרבה הוה ליה לפרוכי ממתניתין דקתני בהדיא משך ולא מדד קנה דאילו התם לא מדד כלל ואפי' הכי קנה ועוד שינויא דקמשני לפי לשון הספרים דלא מפרשי דבהכי מיירי דקאמר הין בי"ב לוג בסלע לאו שינויא הוא דמה מהניא שנתות היכא דאמר ליה סתם הין אני מוכר לך אפי' אם מדד לו הין בי"ב לוגין לא קני לשמואל עד דאמר בהדיא הין בי"ב לוג בסלע אני מוכר לך:
כדאמר רב כהנא - במסכת מנחות:
שנתות היו בהין - של קדש עד כאן לפר עד כאן לאיל עד כאן לכבש כלומר סימנים למדת חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש יין:
השוכר את הפועל - ונותן לו שכרו עכשיו בניסן כדי לעשות עמו בגורן:
היום בדינר - כלומר כל יום של ימות הגורן בדינר ונתן לו עכשיו ל' דינר לל' ימי הגורן ולא גרסינן מהיום בדינר בפי' רבינו חננאל:
תוספות
[עריכה]אטו פשתן בשליפי רברבי מי לא עבדי ליה. בשלמא אי מוקמינן רישא בשליפי זוטרי וכן פשתן בשליפי זוטרי ובעינן ביה בהגבהה משום שאין דרכו במשיכה כלל אבל שאר דברים אע"פ שדרכן בהגבהה נקנית נמי במשיכה אבל השתא דמוקמינן בשליפי רברבי אמאי פשתן אינו נקנה אלא עד שיטלטלנו דהיינו בהגבהה והא אורחיה במשיכה כיון שהוא בשליפי רברבי:
ראשון ראשון קנה. פ"ה דלא מצי למיפרך מסיפא דקתני ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה דאיכא לאוקומי כשנתמלאה המדה ואין נראה לר"י דלא מצי למימר דאיירי כשנתמלאה המדה דא"כ ליתני בהדי' בבא דסרסור ולתני ברה"ר ובחצר שאינו של שניהן וברשות לוקח כו' ומיהו לא ניחא ליה למיפרך מסיפא כיון דמצי פריך מרישא:
כדאמר רב כהנא שנתות היו בהין. תימה לרבינו חיים והלא לא רב כהנא אמרה אלא משנה היא בפ' ב' מדות (מנחות דף פז:) ואר"י דבפ' המוציא יין (שבת דף עח:) תנן סיד כדי לעשות אנדיפי ומפרש רב כהנא (שם פ:) מאי אנדיפי שנתות כדתנן שנתות היו בהין כו' הלכך מביא הכא רב כהנא דאשמעי' דאפילו במדות של חול עושין ולכך מיחייב המוציא סיד כשיעור לעשות בו שנתות אבל ממתניתין דמנחות לא חזינן שיש שנתות אלא במדות של קודש:
דינר ליום כו'. נראה לרשב"א דהא דתנן באיזהו נשך (ב"מ דף סה.) מרבין על השכר ואין מרבין על המכר האי דשרי להרבות על השכר כגון שנכנס מיד לתוך הבית דבענין אחר לא שרי להרבות דמיחזי כאגר נטר כדאמרינן הכא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]צח א ב מיי' פ"ג מהל' מכירה הלכה ב', ועיין בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קצ"ח סעיף א':
צט ג מיי' פ"ב מהל' מכירה הלכה ה', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קצ"ז סעיף א':
ק ד מיי' פ"ד מהל' מכירה הלכה ז', ועיין בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר' סעיף ז':
קא ה ו מיי' פ"ד מהל' מכירה הלכה י', טור ושו"ע חו"מ סי' ר' סעיף י':
קב ז מיי' פ"ז מהל' מלוה ולוה הלכה י"ב, ועיין במגיד משנה, סמג לאוין קצג, טור ושו"ע יו"ד סי' קע"ו סעיף ח':
ראשונים נוספים
בשליפי. במשואות של פירות שקושרין בחבילות שאין יכול להגביהן:
עד שיטלטלנו. היינו עד שיגביהו ואע"ג דעביד בשליפי רברבי:
שאני פשתן דמשתמיט. שיכול לשומטן ולהשליך ממנו עד שיכול לטלטלו מה שאין כן בשאר חבילות:
שאני בהמה דמסרכא. שכשרוצין למושכה נמשכת היא עצמה לאחריה ופעמים כסבור שמשכה לפנים ולא משכה אלא לאחור[2]להכי קתני והדקה בהגבהה:
רב ושמואל דאמרי תרוייהו. נמי לענין מדות מוכר אם אמר לו כור סתם שהוא ל' סאין בל' סלעין אני מוכר לך יכול לחזור בו המוכר אפי' בסאה אחרונה כל זמן שלא מדד לו כור שלם. אבל אם אמר לו כור בל' אני מוכר לך כל סאה וסאה בסלע:
ראשון ראשון קנה. הלוקח דאינו יכול לחזור המוכר במה שכבר מדד לו ללוקח:
ואע"פ שלא נתמלאת המדה. ואע"ג דאמר ליה כור סתם ולא אמר ליה סאה בסלע קנה לוקח ואין יכול לחזור המוכר:
ומשני להכי קנה אע"פ שלא נתמלאה המדה לפי ששנתות יש במדה. סימנין עד כאן סאה עד כאן סאתים ועד כאן ג' וכן עד ל' ולהכי דמי כמאן דאמר ליה סאה בסלע ראשון ראשון לשנתות קנה. כדאמר רב (הונא) [כהנא] במס' מנחות שנתות היו בהין עד כאן לפר עד כאן לאיל עד כאן לכבש:
השוכר את הפועל. וקוצץ עמו שיעשה עמו מלאכה לזמן הגורן לקצור. ובאותו זמן שקוצץ עמו הפועל בזול שאינו עושה מלאכה כל כך ומשכיר עצמו בדינר ולשעת הגורן מוצא מלאכה הרבה ומשכיר עצמו בסלע. והיינו דקאמר ליה בעה"ב אם תרצה אני אשכירך היום כשמלאכתך אינה שוה אלא דינר על מנת שתעשה עמי בזמן הגורן ואיני נותן לך אלא דינר כמו שאתה יכול לטול עכשיו אע"ג שמלאכתך באותו זמן יפה סלע ועל מנת כן אקדים לך שכרך מיד אסור. דמיחזי כרבית שבשכר שמקדים שכרו וממתין לו עד אותו זמן מיקל לו בשכרו. אבל אם אמר לו אני אשכירך בדינר היום כמו ששוה מלאכתך עכשיו ואתן לך דינר מותר לעשות כן אע"פ דלגורן מלאכתו יפה סלע. ולטעמך אם איתא דראשון ראשון קנה האי פועל כל יום ויום דומה כשנתות ולערב קנה שכירות של כל יום. כיון דיכול לחזור בו בכל ערב וערב מה שמקיל לו בשכירותו שיכול ליטול בגורן מאחרים דמי כמאן דיהיב ליה רבית האי פועל בההיא הנאה דקא יהיב ליה השתא מלאכה שלא בזמן גורן ואמאי מותר:
אי הכי סיפא דקתני הלוקח פשתן וכו'. כתב הרב ז"ל דבשלמ' לדידיה דמוקי לה בשליפי זוטרי היינו דקתני משיכה גבי פירות משום דבמשיכה כל דהו נמשכו כולן שהרי שליפי זוטרי הן פשתן לעולם הוא ארוך וצריך משיכה גדולה לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום כלומר ימשכנו או יגביהנו ואין פי' זה נכון שאם פי' יטלטלנו ממקום למקום משיכ' יש במשמע דברישא לא בעינן טלטול ממקום למקום ועוד שאין לחלוק בין משיכה למשיכה במתניתין ועוד שאפילו לאחר דאוקמה בשליפי רברבי א"צ ברישא אלא משיכה מועטת מפני שהפירות כשנמשכין מעט נמשך כל פרי ופרי כולו ויוצא ממקומו ולא נחלקו רב ושמואל אלא בספינה וכיון שכן מאי קא קשיא ליה.
אלא הכי פירושה: אי אמרת בשלמא בשליפי זוטרי פשתן שדרכו להגביה ולא לימשך מפני שהוא מתטנף או נשמט אינה נקנה אלא בהגבהה אלא אי אמרת בשילופי רברבי אמאי אינו נקנה במשיכה והרי על כרחו ימשוך שדרכו בכך ומפר' שאני פשתן דמשתמש וכיון שיש לו פסידא כ"כ במשיכתו אף כשהוא עשוי שליפי רברבי מתיר קשריו ומגביהו פחות פחות ואין דרכו במשיכה.
וכדאמר רב כהנ' שנתות היו בהין. כתב הרב ז"ל שהיא במס' מנחות, ואינו כן. אבל משנה היא ששנויה שם (מנחות פז,ב) אבל לפיכך תלאוה בדרב כהנא משום דאמרינן במסכת שבת גבי ביצת הסיד א"ר כהנא שנתות כדתנן שנתות היו בהין וכיון דרב כהנא תירץ במשנה זו הביאוה על שמו לו' כמו שאמר רב כהנא שדרך שאר המדות בהין לעשות בהן שנתות ה"נ בשנתות כיוצא בה במסכת כתובות ובמסכת יבמות כדאמר רב אסי ולזות שפתים הרחק ממך (משלי ד,כד).
אי הכי אימא סופא הלוקח פשתן מחבירו וכו': פירש רש"י ז"ל בשלמא אי מוקמינן לה בשליפי זוטרי, היינו דקתני משיכה גבי פירות משום דבמשיכה כל דהוא נמשכו כולן, שהרי שליפי זוטרי הן, אבל פשתן לעולם הוא ארוך וצריך משיכה גדולה ולא קנה עד שיטלטלוהו ממקום למקום, כלומר, ימשכנו כולו אי יגביהנו. ויש מקשים עליו, שאין לחלק בין משיכה למשיכה במתניתין. ועוד דאפילו לבתר דאוקמה בשליפי רברבי אין צריך ברישא דהיינו פירות אלא משיכה מועטת, מפני שהפירות כשנמשכין מעט הרי משך כל פרי ופרי כולו ויוצא ממקומו, דלאו בדלועין עסקינן אלא בסתם פירות, ולא נחלקו רב ושמואל אלא במשיכה דספינה דכלי אחד הוא, וכיון שכן מאי קא קשיא ליה.
אלא הכי פירושו, בשלמא לדידן דמוקימנא בשליפי זוטרי, אפילו הכי בפשתן אי איפשר לעולם במשיכה, או משום דמצרף או משום דאפילו בשליפי זוטרי משתמיט, והילכך אינו נקנה אלא בטילטול ממקום למקום, כלומר, שיגביהנו, ויוציא הגבהה בלשון טלטול, משום דכל המגביה לא על דעת שיחזיר לאותו מקום ממש הוא מגביה אלא לטלטלו ממקום להניחו במקום אחר. אלא לדידך דמוקמת לה בשליפי רברבי, אי הכי פשתן נמי בשליפי רברבי הוא, ואם כן על כרחיה במשיכה, שאי איפשר לו להגביה. ופריק אין הכי נמי דפשתן דמתניתין בשליפי רברבי היא, ואפילו הכי בהגבהה אין במשיכה לא, דכיון דמשתמיט דרכן הוא להתירו ולטלטלו אגד אגד.
ולענין פסק הלכה כתב ר"ח ז"ל, אף על פי דפריקו כל הני, לא סמכינן עלייהו, דדחיאתא נינהו, ובהדיא קיימא לן דכל מילי מקנו במשיכה. והוא מן התימה, דהיכי דחי מימרא דרב חסדא ורב כהנא משום הני פירכי, וכל שכן דפריקו להו כולהו. אלא כל מידי דבר הגבהה בהגבהה ולא במשיכה, כפומבדיתאי או כסוראי.
דאמרי רב ושמואל כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור אפילו בסאה אחרונה. (דאמרינן דיכול לחזור בסאה אחרונה הא לאחר): קשיא לי, מאי שנא מהא דאמרינן בפרק [קמא] דקדושין (כו, א) מכר לו עשר שדות בעשר מדינות והחזיק באחד מהן קנה כולן, ואמרי לא שאנו אלא שנתן דמי כולן אבל לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו, והכא ליקני מה שמשך, ואף על פי שהמקח אחד, דכל שהמקח יכול להחלק אין הכל מעכב על החלק, ולרב נמי האמר (ב"מ מח, ב) ערבון כנגד[ו] הוא קונה. וי"ל דהכא בשלא נתן דמים, הא נתן דמים קנה ראשון כנגד מעותיו. כנ"ל.
הא לאחר שהשלים למדוד כל הכור אינו יכול לחזור: דוקא בשמדד ונתן לתוך כליו של לוקח והן כולן בתוך כליו לבסוף, אבל אם אינן כולן בתוך כליו לבסוף לא קנה, דנתינת סאה ראשונה לא קנה לו כליו, כיון שבשעת מדידת אותה סאה והנחתו לתוך כליו של לוקח לא קנה. ומכל מקום אם הגביה כל סאה וסאה ובפני המוכר קנה לאחר גמר כל הכור, דכל שמגביה בפני מוכר כמאן דאמר ליה קני דמי, דכל שבפניו אין צריך לומר לך חזק וקני. ותדע לך מדתניא גבי פשתן עד שיטלטלנו ממקום למקום, ואוקימנא לה בשליפי רברבי ושצריך להתיר ולטלטל כל אגד ואגד אחד אחד בפני עצמו, ואפילו הכי קנה לאחר שטלטל את כולן. ואין להעמידה בשאמר לו כל אגד ואגד בכך וכך הוא. כן דעת הרב מורי ז"ל.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(לא) רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה כור בשלשי' סאה בסלע ראשון ראשון קונה. כתב רבי' יצחק מפאס זצוק"ל ומשכחת לה בסימטא אי נמי ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו דמוכר דאי ברה"ר הא קי"ל דאין כליו של לוקח קונה לו ברה"ר ואי ברשות מוכר הא קי"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה ואי' ברשות לוקח וליתנהו בכליו דמוכר הא קאמרי' ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ואע"פ שלא מדד הילכך לא משכחת לה. אלא כדאמרי' הנה ר' יצחק פוסק דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח וגם פוסק דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח וזה לא יתכן שזה משבר את זה דאי כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח אלמא לאו בתר כלי אזלי' אלא בתר הרשות וא"כ כליו של מוכר ברשות לוקח יקנה לוקח דלאו בתר כלי אזלי' אלא בתר הרשות ואם אתה אומר דלא קנה לוקח א"כ [לא] אזלי' בתר הרשות אלא בתר כלי ויקנה כליו של לוקח ברשו' מוכר והכי אמרי בגמרא. ומדכליו דמוכר ברשות לוקח קנה לוקח. כליו דמוכר ברשות לוקח לא קנה. אלמא [למאי] דאמרי' כליו של לוקח ברשו' מוכר לא קנה דלא בתר כלי אזלי'. אית לן למימר דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח דלאו בתר כלי אזלי' אלא בתר הרשות:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ה (עריכה)
קז. ת"ש המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה והא פירות דבני הגבהה נינהו וקתני דמיקנו במשיכה הכא במאי עסקינן בשליפי רברבי דלאו בני הגבהה נינהו. והדרינן ואקשינן, השתא דאמרת מידי דקאי בשליפי רברבי, אע"ג דאיפשר ליה לאגבוהי מיניה פורתא פורתא מיקני כוליה במשיכה, אי הכי אימא סופא הלוקח פשתן מחבירו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום אטו פשתן בשליפי רברבי מי לא עבדי. ואמאי פסיק ותאני דלא קנה עד שיטלטלנו, דמשמע עד שיגביהנו, דלא מיקרי טלטול אלא על ידי הגבהה. אלא לאו ש"מ דמידי דבר הגבהה נמי מיקני במשיכה, ומתניתין לא מיתוקמא בשליפי רברבי כלל, ופשתן לאו בדמנח בשליף קאי אלא דדמו דריבאתא טובא אהדדי ואגידי, דכיון דאי משיכי ליה אארעא מסתריך אסתרוכי בארעא ופסיד, לאו מידי דחזי למשיכה הוא ואמטול הכי לא מיקני במשיכה. ופרקי' שאני פשתן דמשתמיט כלומר דיכיל למשמט מיניה (ו) בריכאתא ברכאתא ולאגבוהי חדא חדא בפני עצמה, הילכך הוה ליה דבר שדרכו להגביה דלא מקני אלא בהגבהה.
וש"מ דהא דתנן המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה, דוקא בשליפי רברבי דלאו בני הגבהה נינהו, אבל בשליפי זוטרי דבני הגבהה נינהו לא מיקנו במשיכה. ואפילו ברברבי נמי, דוקא בפירי דטריחא ליה מילתא לאגבוהינהו קלי קלי, אבל פשתן דמשתמיט ויכיל לאגבוהי בריכאתא בהגבהה אין במשיכה לא, ואע"ג דעביד ליה בשליפי רברבי לא מיקני אלא בהגבהה. וש"מ דהא דקתני גבי פשתן עד שיטלטלנו ממקום למקום, עד שיגביהנו קאמר, דאי לא תימא הכי מאי קושיין:
קח. א"ל רבינא לרב אשי ת"ש דתניא בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי רבי מאיר ורבי אליעזר וחכמים אומרים זו וזו נקנית במשיכה והא בהמה דקה דבר הגבהה הוא ודקא קני לה במשיכה שאני בהמה דמסרכא. ומהני תיובתא כולהי שמעינן דאפילו מידי דאורחיה בין בהגבהה בין במשיכה לא קני במשיכה אלא בהגבהה. חדא, מדאוקימנא לסופא דהיה מגרר ויוצא במידי דבעי מותנא, דמשמע דלאו אורחיה בהגבהה כלל אלא בעי מותנא לממשכיה בגוה, מכלל דאי לא בעי מותנא כגון דאורחיה נמי בהגבהה לא מיקני אלא בהגבהה. ותו מדאצטריך רב נחמן בר יצחק למדחק נפשיה לאוקומי מתניתא דעד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו לצדדין קתני ולא אוקמה כפשטה במידי דאורחיה בהכי והכי, מכלל דמידי דאורחיה בין בהגבהה בין במשיכה בהגבהה אין במשיכה לא. ותו מדפרקינן שאני פשתן דמשתמיט, דאלמא כיון דאיכא אנפא דאורחיה בהגבהה אף ע"ג דאורחיה נמי במשיכה בהגבהה אין במשיכה לא. וההיא (דכתובות לא,ב) דאוקימנא לסופא דהיה מגרר ויוצא במיצעי דאורחיהו בין במשיכה בין בהגבהה, וטעמא דאיסור שבת ואיסור גנבה באין כאחד, הא לאו הכי חייב, ליתה, דההוא למאי דס"ד מעיקרא הוא דאוקימנא הכי, דסלקא דעתין דאפילו בעקירה כי האי גונא דיכול לאהדורה אמרינן צורך הנחה היא, אבל היכא דסבירא לן דכי האי גונא לאו צורך הנחה היא לא צריך לאוקומה אלא ברברבי דאין דרכן להגביה, וכבר אסיקנא התם דלא אמרינן עקירה צורך הנחה היא אלא היכא דאי בעי מהדר לה לא מצי מהדר לה. וכבר ברירנא התם בירור יפה:
קט. רב ושמואל דאמרי תרויהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה. כלומר אם אמר לו כור בשלשים סלע אני מוכר לך והיה מודד והולך יכול לחזור בו ואפי' בסאה אחרונה, דכיון דא"ל כור בשלשים שויה לכוליה כור כחד גופא וחדא זבינא, ולא קני עד דמשיך ליה לכוליה. ואי אמר ליה כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך, ראשון ראשון קנה, דשויה לכל סאה וסאה מיניה זביניה באנפי נפשיהו, וקמיתא קמיתא דמשיך קאני. ודוקא היכא דתפיש, אבל היכא דלא תפיש וקא בעי מוכר למהדר ביה מצי הדר ביה, דמספקא לן אי תפסינן לשון ראשון דקאמר ליה כור בשלשים ואי תפסינן לשון אחרון דקאמר ליה סאה בסלע, הילכך המוציא מחבירו עליו הראיה. ונפקא מינה דאי נמי תפיס ליה לוקח למקצת זבינא מיהו לא יהיב ליה דמי למוכר, מצי לוקח למהדר ביה, דממונא בחזקת[יה] הוא ואוקי ממונא בחזקת מריה, כדאיתא בסוף פרק השואל את הפרה (ב"מ קב,ב) ובפרק האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך (לקמן בבא בתרא קה,א).
והא דרב ושמואל לא מיתוקמא אלא בדוכתא דלא קאני ליה לוקח, ובמאני דלא קנו ליה ללוקח, כגון דאיתנהו בכליו דמוכר כל היכא דאיתיה, אי נמי ברשות מוכר, או ברשות הרבים, או ברשות שאינה של שניהם ואע"ג דאיתניהו בכליו דלוקח. דכולהו הני לא קנו עד דמגבה להו, אי נמי עד דעביד ביה חד מאנפי הקנאה, כגון משיכה בדוכתה דמהניא ביה משיכה, אי נמי (דמשני) [דמשכי] להו לגו מאני דלוקח בדוכתא דקני ביה כליו של לוקח כגון סימטא וכיוצא בה. הילכך אי אמר ליה כור בשלשים אני מוכר לך, אע"ג דמגבה כל סאה וסאה יכול לחזור בו, ואפי' בסאה אחרונה. ואי אמר ליה סאה בסלע, קמיתא קמיתא דעביד לה חד מאנפי הקנאה קניה ולא מצי מוכר למהדר ביה. ואי א"ל כור בשלשים סאה בסלע אי נמי איפכא, מספקא לן, והמוציא מחבירו עליו הראיה כדכתבינן לעיל.
אבל היכא דקימי פירי כולהו ברשות לוקח וליתינה[ו] בכליו דמוכר, לא שנא הכי ולא שנא הכי קני להו בבת אחת, דכיון דפסק דמים עילויהו ואירצו להדדי בהנהו זביני קני להו לוקח בבת אחת. כדתניא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח, דהוה ליה כמאן דאגביהינהו לכולהו בבת אחת ואע"ג דליתניהו בכליו דלוקח, כל היכא דליתניהו בכליו דמוכר חד דינא הוא, דהא תניא בהדיא (לעיל בבא בתרא פו,א) פרקן והכניסן לתוך [ביתו] פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהן. מאי מדד עד שלא פסק, אילימא מדד ואחר כך פסק, אמאי יכולין לחזור בהן, תיקני ליה רשותיה ללוקח דהא פסק מכל מקום וקיימי ברשותיה. אלא לאו דמדד ועדיין לא פסק, דכותה רישא דקתני פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן פסק ועדיין לא מדד, אלמא אע"ג דלא מדד כלל כיון דפסק קניא ליה רשותיה ללוקח. לא שנא קימי על גבי קרקע לא שנא במדה דסרסור. דעד כאן לא מספקא לן אלא כליו של מוכר ברשות לוקח, אבל כליו דסרסור ברשות לוקח ודאי קנה. ואע"ג דלא נתמלאה המדה, ואע"ג דליכא שנתות במדה. דכי בעינן נתמלאת המדה היכא דלא קימא ברשות דלוקח, דלית ליה אנפא למקני בגויה אלא מחמת מדה דסרסור, ומדה דסרסור לא קניא עד שנתמלאת המדה. אבל ברשות לוקח דלאו מחמת כלי קא קני אלא מחמת חצרו הוא דקני, כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח. (והא) [והוא] דלא קימא בכליו דמוכר. תדע דרשות לוקח כמשיכה דמיא, ובהדיא תנן משך ולא מדד קנה, לא שנא זבנינהו לכולהו ולא שנא זבין ליה מיניהו שיעור ידוע, דכי משכיה לההוא שיעורא דזאבין ליה אי נמי טפי מההוא שיעורא קניא לההוא שיעורא דזאבין ליה, ולכי כייל להו לפירי שקיל ההוא שיעורא דזאבין ליה ושביק ליה שארא למוכר. והוא הדין נמי ברשות לוקח ואע"ג דנחית אדעתא דמרה, דהא דומיא דרישא קאי, לא שנא אמר ליה כור בשלשים ולא שנא אמר ליה סאה בסלע.
וכי תימא (מוכר) מכדי כליו של לוקח כי קני ליה מדין חצר הוא דקני ליה, וא"כ מאי שנא גבי חצרו דאע"ג דלא מדד קנה, ואע"ג דנחית אדעתא דמרה, ומאי שנא גבי כליו של לוקח דכי נחית אדעתא דמרה לא קנה אלא א"כ מדד כדברירנא לעיל. לא דמי, דאלו חצרו של לוקח כיון דאיפשר למוד מתוכה לתוכה מהאי גיסא להאי גיסא ולא צריך לאפוקינהו לפירי מגוה, אע"ג דלא מדד נמי, לענין מיקנא כמאן דמדד דמי ומדידה גלויי מילתא בעלמא היא לברורי שיעור זבינה דמטא לרשותיה דלוקח וסכום דמי דאיחייב ליה לוקח למוכר אבל גבי כליו של לוקח דלא איפשר למיכל מיניה וביה אפי' פורתא פורתא משום דמערב ליה המדוד בשאינו מדוד, ולא איפשר ליה במדידה עד דשפיך ליה לכוליה זבינא מיניה והדר כייל לגויה, וה"ה לגביה משקל וגבי מניין, אשתכח דלאפוקי מגויה קאי לצורך מדה או לצורך משקל או לצורך מניין, ואמטול הכי לאו כמדוד דמי, ודינא הוא דלא ליקני אלא היכא דלא מיחסר מדה ולא משקל ולא מניין, ואיפרק קושין כהוגן:
קי. ת"ש אם היתה מדה של אחד מהן דהיינו לוקח ראשון ראשון קנה ואע"ג דלא נתמלאת המדה. היכי דאמי, אי דאמר ליה כור בשלשים, האמרת יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה, ובריתא קתני ראשון ראשון קנה. ואי דאמר ליה סאה בסלע, נהי נמי דכל סאה וסאה באנפי נפשה חשיבא, מכל מקום כלה סאה כחד גופה דמיא ולא קני עד דכייל לה לכלה סאה, וברייתא קתני ראשון ראשון קנה. ואע"ג דלא נ[ת]מלאת המדה. וממאי דהכי הוא, מדקתני רישא גבי מדה דסרסור עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח, ואלו גבי מדה דלוקח קתני ראשון ראשון קנה, שמע מינה אע"ג דלא נתמלאת המדה, דאי לא תימא הכי ליערבינהו וליתנינהו.
ופרקינן כדאמר רב כהנא שנתות היו בהין הכא נמי שנתות [היו] במדה. ועיקר מימריה דרב כהנא בפ' המוציא יין (שבת פ,ב) גבי אנדיפי, דגרסינן התם מאי אנדיפי ושקלינן בה וטרינן, ואסיקנא אלא אמר רב כהנא שנתות כדתנן שנתות היו בהין עד כאן לפר ע"כ לאיל ע"כ לכבש. וגבי מדות הלח שבמקדש קאי, שהיו בהם סימנין כעין שנים בולטין לתוכו. והוה לן הכא למימר כדאמר רב כהנא שנתות כדתנן שנתות היו בהין, אלא איידי דבעי מימר הכא נמי שנתות היו במדה נקט נמי גבי דרב כהנא שנתות היו בהין, אלמא כל סימן וסימן מדה בפני עצמה היא, הכא נמי בשיש שנתות במדה וכל סימן וסימן מדה בפני עצמה היא וכל היכא דא"ל כור בשלשים אי נמי סאה בסלע לא קני עד שתתמלא המדה דפסיק עילויה, אלא הב"ע במקום שנהגו למוד בדקה, דא"ל חטים בשלשים סלע אני מוכר לך על שער שבשוק, ומסתמא דעתיה אדקה. ואי דליכא שנתות במדה, אע"ג דמעיקרא דעתיה אדקה, כיון דהשתא מיהת בגסה הוא דכייל על כרחיך דעתיה אהאי מדה דכייל בה, כל מדה ומדה דכייל בה זבינא באנפי נפשה היא וכמה דלא נתמלאת המדה לא קנה. אלא הכא במאי עסקינן בשהיו שנתות במדה, [דכל] שינא ושינא הוי שיעור מדה דקה דכייל בה בשוקא. ומאי ראשון ראשון קנה, דקמא קמא (דקתני) דמטי להנהי שנתות קני, דכל שינא ושינא מדה בפ"ע היא וכמי שנתמלאת המדה דמי.
וה"מ במדה דלוקח, אבל במדה דסרסור אע"ג דאיכא שנתות נמי לא קני עד שנתמלאת המדה. והיינו דקתני רישא עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח, ואע"ג דאיכא שנתות במדה, דהא דומיא דסופא קא מיירי, דאי אמרת רישא בדליכא שנתות במדה אבל היכא דאיכא שנתות במדה ראשון ראשון קנה היינו סופא. אלא לאו ש"מ דשאני דיניהו מהדדי. וטעמא דמילתא כדבענן למימר קמן.
הדין הוא סברא דילן. ורבואתא מוקמי לה בפי' הין בי"ב סלעים לוג בסלע אני מוכר לך, והיו שנתות בהין, כל שן שמגיע היין או השמן לאותו שן בידוע שהוא לוג. והוא הדין במדת היבש, כגון דאמר ליה סאה בסלע אני מוכר לך קב בארבע מעין, והיו שנתות בסאה (בן) [כל] שן מהן ידוע שהוא קב. וכד מעינת בה שפיר לא צריך למדחק בריתא כולי האי, אלא בסתמא נמי משכחת לה כדפרשינן. מיהו לענין דינא תרויהו אליבא דהלכתא סלקי:
קיא. נוסחא אחרינא ת"ש ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ואע"ג דלא נתמלאת המדה כדאמר רב כהנא שנתות היו בהין הכא נמי שנתות היו במדה. והאי נוסחא טעות הוא, דהא ברירנא דברשות לוקח לא שנא כליו דלוקח ולא שנא כליו דסרסור לא בעינן שנתות במדה, ולא משכחת לה ברשות לוקח דליבעי שנתות במדה אלא היכא דקימי פירי בכליו דמוכר ולא זבנינהו לכלים בהדי פירות. אבל היכא דלא הוו קיימי בכליו דמוכר, אי נמי הוו קיימי בכליו דמוכר וזביניהו לכלים נהליה בהדי פירי דקיימי בגויהו בהדי הדדי, מכי קביל עליה מוכר דזבנינהו להנהו פירי ללוקח, כיון דקיימי בקרקעו של לוקח אי נמי בכליו דסרסור ברשות לוקח קנה לוקח מיניהו ההוא שיעורא דזאבין ליה בבת אחת לפום הנהו דמים דפסק בהדיה, כדקתני בהדיא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. ואע"ג דלא מדד, לא מעכבא ביה מדידה, מידי דהוה אהיכא דמשכיה לכוליה לבתר דפסק עליה דמים, דאע"ג דלא מדד ולא ידע כמה פירי אית ביה כי היכי לברורי כמה דמים מיחייב למיתב ליה קנה, ובתר הכי כיילי להו לפירי לברורי כמה נינהו וכמה דמים מיחייב ליה לוקח למוכר. והוא הדין היכא דלא זבין ליה מינהו אלא מקצת ואגבהינהו לכלהו, אי נמי הוו קיימי כולהו ברשות לוקח דלאו בכליו דמוכר וקני מיניהו שיעור מאי דזאבין ליה, דלבתר הכי כילי להו לברורי ההוא שיעורה דזאבין ליה משאר פירי. והוא הדין היכא דקימי בכליו דמוכר וזאבינינהו לכלים נהליה בהדי פירי, דכלים גופייהו כפירי דמו לגבי לוקח, דכי אמרינן כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח היכא דזבניהו לפירות ולא זבניה לכלי, דאפסיק ליה כליו דמוכר בין פירי לרשות לוקח, אבל היכא דזבניה לכלי בהדי פירות כולי כחד זבינא דמי ומכי קביל עליה מוכר קניא ליה רשותא דלוקח לכלים ולפירות בהדי הדדי בבת אחת. אלא על כרחיך בריתא דאוקימנא בשהיו שנתות במדה לאו אבבא דאם היה מדה של אחד מהם קאי דמיירי בדלא קיימי ברשותיה דלוקח כי היכי דתיקני ליה ואי קניא ליה מדה דידיה הוא דקניא ליה וכיון דדעתיה אמדה כל כמא דלא נתמלאת המדה לא קני אלא כשיש שנתות במדה כדברירנא טעמא לעיל:
אי הכי סיפא דקתני בלוקח פשתן מחברו לא קנה עד שיטלטלם ממקומו אטו פשתן לאו שליפי רברבי עביד. פירוש אי אמרת בשלמא בזוטרי מיירי פירות דדרכן בין במשיכה בין בהגבהה קנה להו במשיכה אבל פשתן אין דרכו במשיכה כלל כיון שעשוי שליפי זוטרי ולא להגביהו ואין דרכו במשיכה לפי שהוא נשמט מתוך החבילה על ידי המשיכה והא ודאי דכולי עלמא דברים שדרכן בהגבהה ואין דרכן במשיכה לא קנה אלא בהגבהה אלא אי אמרת דבשליפי רברבי עסקינן פשתן נמי קני ליה במשיכה דמתוך כובד משאו דרכו במשיכה ולא בהגבהה. ופרקינן שאני פשתן דמשתמט ולפיכך אף על פי שהוא עשוי שליפי רברבי אין דרכו במשיכה אלא דרך לטרוח בהגבהתו אי נמי מתירין אגדו ומגביהין אותו על יד. ופירוש דמשתמיט שהוא נשמט מתוך החבילה על ידי המשיכה. ובפרושי רבינו חננאל ז"ל והרא"ם ז"ל פירשו דשאני פשתן דמשתמט דראוי להתיר אגדו ולשמטו ולפיכך דרכו בהגבהה וזו ששנינו עד שיטלטלנו ממקום למקום להכי לא נקט עד שיגביהנו משום דלמאי דמוקמינן לה בשליפי רברבי דרך להתיר אגדו ולטלטלו על יד ולהכי נקט לה ממקום למקום מיהו ודאי הוא הדין שאם יטרח ויגביהנו כולו בבת אחת קני כדאמרינן במידי דבעי מיתנא דנקנה בהגבהה. ולמאי דהוה סלקא דעתין דמתניתין בשליפי זוטרי להכי נקט ממקום למקום משום דאין דרך ליקח שליף אחד קטן מפשתן שאינו מנופץ לפי שצריך לטרוח במלאכות הצריכות לו אלא לוקחים אגודות הרבה ומהגבהה אחרת ובפשתן שאינו מנופץ עסקינן דדומיא דסיפא דקתני ואם היה מחובר לקרקע כו'. כן נראה בעיני. עליות.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: שאני פשתן דמשתמיט. כלומר אף על גב דעבידי בשליפי רברבי אפשר למשמטינהו חדא חדא ומעבד בהו הגבהה דהויא להו דברים שדרכן להגביה. ואיכא מרבוותא דפריש הכי שאני פשתן כלומר אם ימשכנו על הארץ מתנתק ומתפרק לפיכך אמרו בטלטול שאין דרכו לימשך. והאי פירושא לא דאיק משום דאיכא לאקשויי עליה אטו היכא דאין דרכו במשיכה נעביד בהגבהה קאמרינן כי היכי דנימא שאני פשתן דמשתמיט הא אנן אפילו מאי דדרכיה במשיכה אי דרכו בהגבהה בהגבהה אין במשיכה לא קאמרינן. אלא ודאי הא דקאמר שאני פשתן דמשתמיט לאו למימרא דלא אפשר במשיכה בההיא אלא למימרא דאפשר בהגבהה הוא ואפילו דאפשר נמי במשיכה בהגבהה אין במשיכה לא. וכי היכי דדיינינן בפשתן הכי נמי דיינינן לכל מידי דאפשר למישמטה ומעבד בה הגבהה ולא קא מבדר אארעא אף על גב דאיתיה בשליפי רברבי דלא אפשר למגבהינהו כיון דאפשר למשמטינהו חדא חדא אי נמי תרתי תרתי ועביד בהו הגבהה לא מיקנו אלא בהגבהה אבל ודאי מידי דאי אפשר דכי שמיט להו מהנך שליפי דאיתנהו בהו מיבדרי אארעא כגון פירי כיון דשליפי רברבי נינהו דלא אפשר למגבהינהו בחדא מיקנו במשיכה דהוה להו מדברים שאין דרכן להגביה. כללא דמילתא כל מידי דצריך למעבדינהו במנא ולא אפשר לאייתינהו כדאיתיה אלא עד דעביד להו בשליפי כגון חיטי ושעורי ושאר פירי אי עבידי בשליפי רברבי דלא אפשר למגבהינהו מיקנו במשיכה דהא לא אפשר למגבהינהו ולא למשמטינהו וכל מידי דלא בעי כלי ואפשר לאייתינהו כדאיתנהו בדלא שליפי כגון פשתן ושיראין ומיני משאות ומאי דדמי להו אף על גב דעבדינהו בשליפי רברבי כיון דאפשר למשמטינהו ומגבה להו חדא חדא אי נמי תרתי תרתי לא מיקני אלא בהגבהה. עד כאן לשונו.
הכי גרסינן תא שמע בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי רבי מאיר ורבי אלעזר וחכמים אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה ומשנה היא בקידושין ומדברי חכמים מקשינן דקסלקא דעתך דבהמה דקה דרכה בהגבהה ואפילו הכי נקנית במשיכה. ולא גרסינן וחכמים אומרים זו וזו במשיכה דברייתא היא ולא שביק מתניתין ומותיב מברייתא. ובספרי ספרד גרסינן זו וזו במשיכה. ונראה בעיני דלהכי שביק מתניתין ומקשה מברייתא משום דקיימא לן כרבנן דברייתא כדאיתא בקידושין דאי הוה מקשה מרבנן דמתניתין הוה מצי לדחויי דילמא כי אמרינן אנן כרבי מאיר ורבי אלעזר סבירא לן דאמרי הדקה בהגבהה ולא במשיכה משום דדרכה להגביה משום הכי מקשינן מדברי חכמים שכבר נפסקה הלכה כדבריהם דהכי פסק רב התם דהוא רביה דרב כהנא ורבא ורביה דרב חסדא. עליות.
וכן כתב הרא"ם ז"ל וזה לשונו: אמר ליה רבינא לרב אשי תא שמע בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה וחכמים אומרים זו וזו נקנית במשיכה וכן הלכתא וכיון שכן והא בהמה דקה דבת הגבהה היא וקני ליה במשיכה. ופריק שאני בהמה דמסרכא כלומר שורקת ברגליה על נושאה ולפיכך נקנית במשיכה דהויא לה דברים שאין דרכם להגביה ומסקנא דשמעתין בקידושין כמאן דתני וחכמים אומרים זו וזו במשיכה וכן הלכתא. עד כאן לשונו.
וקיימא לן בהך שמעתתא דדברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא. ורבינו הננאל ז"ל כתב אף על גב דפריקי כל הני לא סמכינן עלייהון דדחייתא נינהו ובהדיא קיימא לן דכל מילי מיקנו במשיכה. וכדמעיינת בכלהו שינוייא לא משכחת בהו שינוייא דחיקא בר מהא דקא מוקי הגונב כיס בשבת בשאין דרכו להגביה והאי לא מצטריך לן לפום אוקמתא דאוקמה רבא למתניתין כשצירף ידו למטה משלשה וקבלו ודבר מצוי דסף הבית גבוה מן הקרקע שבחוץ ונמצא מוגבהה עם הוצאתו לחוץ ומתורת הגבהה קני ליה והא דמקשה תלמודא מינה בשמעתין היינו לפום שינוייא דמאי דמוקמינן לה התם בדאפקי לצידי רשות הרבים ומתורת משיכה קני לה. עליות.
וגם הרשב"א ז"ל כתב דדברי רבינו חננאל ז"ל תימה דהיכי דחינן מימרא דרב חסדא ורב כהנא משום הני פירכי וכל שכן דפריקו להו כולהו אלא כל מידי דבר הגבהה בהגבהה ולא במשיכה כפומבדיתא או כסוראי. עד כאן לשונו.
רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה ומכל מקום כשמדד לו סאה אחרונה אינו יכול לחזור בו ואף על פי שמדד לו את הכור סאה בסאה והניח על גבי סימטא ולא אמרינן כיון דבעידן מדידה כל אחת מן הראשונות לא קנה לפי שלא זכה בכל המקח השתא נמי כשמדד לו סאה אחרונה אינו קונה הראשונות הואיל ועכשיו אינו בכליו וכדקיימא לן שהאומר לחבירו משוך פרה זו ולא תיקני לך עד שלשים יום לא קנה כיון שלא קנתה לו המשיכה בשעה שמשך דשאני הכא דאמרינן כך היה דעתו של מוכר שיוכל לחזור בו בכל המקח כל זמן שיכולין לחזור במקצתו אבל כשמדד מדידת כל הכור בכליו של לוקח איגלאי מילתא שקנה כל סאה וסאה משעה שהיה מושך אותה או משעה שהיה מודד אותה המוכר בכליו של לוקח בסימטא. כן נראה בעיני. וראיה לדבר מהא דתנן עד שיטלטלנו ממקום למקום ואוקימנא בשליפי רברבי וחד מקח הוה וקני ליה כשמטלטלה ומניח וחוזר ומטלטל ומניח ולא אמרינן הואיל ולא קנה בשעת הטלטול הו~אשרן לא קנה אחר כך אלא כשהשלים לטלטלו איגלאי מילתא שראשון ראשון שטלטל קנה. והא דקאמר דיכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה איתיה בין בקנין משיכה והגבהה שאם משך סאה בסאה יכול לחזור בו עד שימשוך כל הכור וכדאמרינן בפרק הזהב כגון דאמר ליה חמור בפרה וטלה משכה לפרה ולא משכה לטלה דלא הויא משיכה מעליא. מיהו היכא דמכר לו סאה בתוך כלי שיש בה סאתים ושלש ומשך כל הכלי קנה ואף על פי שלא מדדו וכדתנן משך ולא מדד קנה דכיון שמשך בפניו לא צריך למימר ליה זיל קני. אבל אם נתן סאתים ושלש סאין בכליו של לוקח כיון דלא מדד לא אמרינן דדעת המוכר דליקני ליה כליו ללוקח עד דאמר ליה זיל קני. ויש לפרש עוד ולומר דכי אמרינן יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה דוקא בקניית כלי אבל במשיכה או בקניית רשות ראשון ראשון קנה. והא דאמרינן התם דמשיכת פרה בלא טלה לא הויא משיכה מעלייתא לפי שלא קנה זה את החמור אלא בפרה וטלה ומקצת החמור אינו קונה לפי שאינו ראוי ליחלק אבל כשאמר לו כור בשלשים אני מוכר לך כל סאה וסאה שמשך קנה ונתחייב לו סלע בכל סאה שהרי הדמים ראוין ליחלק. ומסייענו להך סברא מההיא דאמר רבא בפרק הזהב ערבון כנגדו קונה ולא אמרינן כיון דחד מקח הוא אינו קונה מקצתו עד שיקנה כולו והא ודאי לא מיירי בענין דאמר ליה סאה בסלע אני מוכר לך ונתן ערבון כנגד סאה דבהא לא הוה אמר רבי יוחנן קרקע כנגד כולו הוא קונה. והוה מסייענא לה מהא דתנן הלוקח פשתן מחברו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום ומדלא קתני עד שיגבהנו משמע דהכי קאמר מתיר את החבילה הגדולה ומטלטל ומניח וחוזר ומטלטל ומניח ואי אמרת דבמשיכה והגבהה לא קני מקצה המקח עד שימשוך את כולו אם כן תיבעי משיכת כל המקח כאחת דכשמגביה קצת וחוזר ומגביה קצת כיון דבעידן הגבהה ראשונה לא קנה אותו מקצת שהגביה תו לא קני ליה אף על פי שגמר הגבהתו אחר כך דמשיכה והגבהה כל זמן שאינן קונין בשעתן אין קונין לאחר זמן וקיימא לן משוך פרה זו ולא תקני לך עד שלשים יום לאחר שלשים יום לא קנה אלא אם כן עומדת לאחר שלשים יום בחצרו והא אמרינן הכא יכול לחזור אפילו בסאה אחרונה דמשמע דקסברי דבמדידת סאה אחרונה מיהא קני אף על פי שמדדן סאה סאה לאו במודד לתוך כליו של לוקח ונותן על גבי הקרקע מיירי דבכהאי גוונא כיון דלא קנה משעת מדידה לא קני לבסוף אלא במודד לתוך כליו של לוקח מיירי דכיון שהשלים מדידת שלשים סאים והם נתונים בכליו של לוקח קנה והיינו טעמא דמשיכה והגבהה קונה ראשון ראשון ובכליו אינו קונה אלא עד שיתן שם בכליו כל הפירות שהוא מוכר לו משום דלא גלי מוכר דעתיה כשנותן בכליו של לוקח שהיה חפץ דיקנה לו כליו ללוקח וכיון דמדד ונתן כל הפירות בכליו אמרינן מסתמא ניחא ליה דיקנה לו כליו אבל משיכה והגבהה כיון שמושך ומגביה בפניו אדעתא דלמקני עביד דכיון דשתיק מוכר ודאי קנה דכל בפניו לא צריך למימר ליה לך משוך וקנה כדקיימא לן גבי חזקה וכי היכי דלא בעינן מדידה במשיכה כדתנן משך ולא מדד קנה הכי נמי לא בעי בקניית משיכה שימשוך כל הפירות אבל בקניית כלי לא קנה עד שימשוך סאה אחרונה. וכתב הריא"ף ז"ל בהלכותיו רב ושמואל דאמרי תרווייהו כו' משכחת לה בסימטא כו'. ואתה למד מדבריו דבסימטא אין כליו קונה לו אלא אם כן מדד. עליות.
וכן כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: הא דאמרי רב ושמואל כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור אפילו בסאה אחרונה הא לאחר שהשלים למדוד כל הכור אינו יכול לחזור דוקא בשמדד ונתן לתוך כליו של לוקח והן כולן בתוך כליו לבסוף אבל אינן כולן בתוך כליו לבסוף לא קנה דנתינת סאה ראשונה לא קנה לו כליו כיון דבשעת מדידה אותה סאה והנחתה לתוך כליו של הלוקח לא קנה ומכל מקום אם הגביה כל סאה וסאה בפני המוכר קנה לאחר גמר כל הכור דכל שמגביה בפני מוכר כמאן דאמר ליה קני דמי דכל שבפניו אינו צריך לומר לו לך חזק וקני. ותדע לך מדתניא גבי פשתן עד שיטלטלנו ממקום למקום ואוקימנא לה בשליפי רברבי ושצריך להתיר ולטלטל כל אגד ואגד אחד אחד בפני עצמו ואפילו הכי קנה לאחר שטלטל את כולו ואין להעמידה בשאמר ליה כל אגד ואגד בכך וכך הוא. כן דעת הרב מורי ז"ל. עד כאן לשונו.
נראה לי דבסימטא ואיתנהו בכליו דלוקח כיון שקבל עליו קנה ואף על פי שלא מדד וכן ברשות שהיא של שניהם דכליו במקום שיש לו רשות להניחו כחצרו הילכך מילתא קמייתא דקאמר רבינו הריא"ף ז"ל נמי לא משכחת לה. וראיתי מאן דכתב כיון דאיתפרש בגמרא טעמא דרב דאמר ראשון ראשון קנה משום דסבירא ליה תפיס לשון אחרון וטעמא דשמואל משום דמספקא לן וראשון ראשון קנה משום דתפיס ולא מפקינן מיניה אם כן נראה דלשמואל לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר ולרב אין אחד מהם יכול לחזור בו וקיימא לן כשמואל. עד כאן משיטה לא נודע שם מחברה.
הכי גרסינן תא שמע אבל אם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה ואם איתא לדרב ושמואל הוה ליה למימר שעד שתתמלא המדה יכול לחזור. ופרקינן לה במדה שיש בה שנתות וכגון שאמר לו סאה בדינר שנתא במעה אני מוכר לך כגון שמחזקת סאה ויש בה שנתא לכל קב וקב ואמר ליה שנתא שנתא במעה אני מוכר לך ראשון ראשון קנה דקתני היינו כשהגיע לשנתא. ודוקא כשיש בה שנתות אבל אם אין בה שנתות אף על פי שאמר ליה קב במעה אני מוכר לך לא אמרינן כשיתן שם קב קנאו וכגון שהדבר ברור למראית העין שיש שם קב או יותר אלא עד שתתמלא המדה לא קנה לפי שאין ידוע בכיון מתי יש שם קב מצומצמת וכשיש שם יותר מקב נמצא שאין כאן מדידה לקב שהרי מותר הקב המעררב עם הקב ודאי לא קנאו כיון שאין קב שלם וכליו אינו קונה לו בסימטא בלא מדידה וכמו שכתבנו למעלה ומכאן יש ראיה לדבר. ויש לדחות דלהכי אוקמוה בשיש בה שנתות דלאו אורחא דמילתא למכור קב קב בפני עצמו כיון שאין שם שנתא לקב ואין ידוע מתי יש שם קב. עליות.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: תא שמע ואם היתה המדה של אחד מהם. פירוש שהוא הלוקח ראשון ראשון קנה ואף על גב דלא נתמלאה המדה דלא אפשר לאוקמה כשנתמלאת המדה מדקתני רישא עד שלא נתמלאת המדה מוכר כו' מכלל דסיפא דקתני לה במה דברים אמורים במדה שאינה של שניהם כו' ראשון ראשון קנה אפילו לא נתמלאת והא הכא דזבין ליה מלא המדה דדמי לכור בשלשים אני מוכר לך ואפילו הכי קנה ראשון ראשון שנתן במדה ואף על פי שלא נתמלאת המדה. ופריק כדאמר רב כהנא שנתות היו בהין שבמקדש פירוש סימנים היו בהין כמה שריטות כדי שידע הכהן עד היכן מגיע רביעית ההין שהוא נסכו של כבש וכן לפר וכן לאיל הכי נמי שנתות היו במדה עד כאן קב עד כאן סאה עד כאן תרקב פירוש וכי זבין ליה לאו מלא המדה סתם זבין ליה דהא כי אמר ליה כור בשלשים אני מוכר לך אפילו בסאה אחרונה יכול לחזור בו והני שנתות לאו אלימי מהנך סאין דאמרינן דאפילו לקח עשרים ותשע סאין ונשתיירה סאה אחרונה יכול לחזור בו אלא כי זבין ליה הכי קאמר ליה זבנית לך האי מדה דאית ביה סגי סימנין כל סימן וסימן בכך וכך דדמיא לכור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך. ומשום הכי ראשון ראשון קנה דהוה ליה כל סימן וסימן אי נמי כל קב וקב זביני באנפי נפשיה והיינו דאהניין להו הני שנתות כי היכי דנפלגינהו בעיקר זביני ולאוקמי דכל סימן וסימן זביני באנפי נפשיה נינהו דאי לאו שנתות ליכא לאוקמא בהכי אלא ודאי מלא המדה זבין ליה וחד זבינא הוא כוליה. עד כאן לשונו.
הרב בעל המאור ז"ל האריך בסוגיא זו ועל מה שכתב רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים סאה בסלע כו'. עד או אם אמר לו כור בשלשים. סאה בסלע ראשון ראשון שנתמלאת סאתו קונה כדרב ושמואל והשיג עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו אמר אברהם ההפרש ששם בעל החיבור הזה בין מוכר כל מה שיש לו ברשות לוקח למוכר ממנו מקצת ואמר דהא דרב ושמואל דבעי מילוי המדה או לשנתות אפילו ברשות לוקח היא הואיל ולא מכר לו אלא כור אחד. הטעם הזה חלוש הוא מאד חדא דהא ודאי דאמר כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך הא שתי לשונות נינהו וטעמיה דרב משום תפוס לשון אחרון הילכך הוה ליה כמאן דאמר ליה אלו הפירות אני מוכר סאה בסלע ולא הזכיר לו כור ומשום הכי אמרינן ראשון ראשון קנה. ועוד האי גירסא דאיהו סמיך עלה תא שמע ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר כו' ומנא ליה להאי דמותיב תיובתא מינה דכהאי גוונא איירי מתניתא דאידכר ליה כור דילמא בדאמר ליה חיטים שיש לי ברשותך אני מוכר לך סאה בסלע ובכי האי גוונא הא קא מודה דפסק ולא מדד סגי ליה שהמקח נקנה מיד בקבלת המוכר. ברם נראין דברי רבינו חננאל וגירסתו נכונה. אבל אני דקדקתי על הרב ז"ל במה שכתב בדרב ושמואל ואמר ולא משכחת לה אלא בהני ולפי דעתי לא היה לו לכתוב כמו שכתב ואף על פי שטרח אדוני הרב ז"ל לקיים דבריו ולא נתקיימו. עוד אשיב על בעל החיבור הזה אשר ישרה הגירסא ~זאת בעיניו שישבה תא שמע ברשות לוקח משקיבל עליו מוכר קנה לוקח דמוקים לה בשנתות תמה גדול אשר לא נשמע כמוהו ואיך תלה התנא את הקנייה בקבלת המוכר ועדיין הוא צריך למלויי השנתא ורישא הפליג במילוי המדה וכיון שכן היה לו להפליג במילוי השנתא ולא לתלות בקבלת המוכר שאין זה דומה לזה כלל. אלא ודאי בלי ספק כיון שהפירות ברשות לוקח וקבלו עליו המוכר מיד הוא נקנה בלא שום מדידה כסתמא דמתניתין וברייתא משך ולא מדד קנה וכל לשון שיאמר לו שאין כאן הפלגה.
עוד כתוב שם וכן במדה דמוכר נמי לא קנה כדקא מתמהינן על האי פיסקא דהמוכר יין ושמן אם מדת מוכר משנתמלאת המדה אמאי ללוקח הא מדה דמוכר אלמא במדת מוכר לעולם לא קנה לוקח כו'. אמר אברהם הא מילתא לאו מיחוורא לן דכי אקשי ליה הכי לעיל בשמעתא אימא סיפא ברשות לוקח כיון שקבל עליו כו' הא מדה למוכר היא ואי טעמא דהוה סבור למימר דכלי של לוקח הוא ברשות מוכר קנה לוקח אלמא בתר כלי אזלינן מעתה כליו דמוכר ברשות לוקח אמאי קנה כליו דמוכר הוא אבל השתא דקיימא לן דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה דבתר רשותא אזלינן ומתניתין דהמוכר יין ושמן דאזלינן בתר מילוי המדה על כרחך בסימטא או בחצר של שניהם דאי ברשות לוקח בקבלה תליא מילתא ואי ברשות מוכר אפילו במילוי המדה לא קני משום הכי אקשינן ואי במדה דמוכר אפילו בסימטא ומילוי המדה נמי לא קנה ואי במדה דלוקח אפילו במילוי שנתות נמי קני ומשום הכי אוקמה במדת סרסור ולעולם מדת מוכר ברשות לוקח קנה ואפילו בלא שום מדידה מאחר שקבל עליו מוכר כן נראה לי. אבל הרב ז"ל לא השוה לזה דאיהו תרתי בעי.
עוד כתוב שם מיהו מסתברא לן דאי הוו תרי זביני בהדדי לההיא לוקח גופיה ולההוא מוכר גופיה חד כליו של לוקח ברשות מוכר וחד כליו של מוכר ברשות לוקח הא ודאי קנה לוקח אחד מהם ממה נפשך כו'. אמר אברהם זה אי אפשר דכל מה שהוא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר מיד הוא נקנה בלא שום מדידה ואפילו הוא בכליו של מוכר זהו לפי דעתי. אבל דעת הרב ז"ל אינו אומר כן אלא ראשון ראשון קנה ובהכי מוקי לה למילתא דרב ושמואל וכליו דלוקח ברשות מוכר הא פשט ליה דלא קנה הילכך אין כאן ספק באחד ממן דליקני חד מינייהו מספק ובפחות שבהן אבל מאי דאית ליה מדינא דליקני קני או פחות או מיטב כדחזי ליה עד כאן לשון הראב"ד ז"ל בהשגותיו שהשיג על הרב בעל המאור להציל את הריא"ף ז"ל מידו.
תא שמע האומר לפועל הילך מנה זה ויהיה בידך שתעשה עמי מדינר ליום והיה יפה סלע ביום אסור. פירוש משום דאגר נטר ליה הוא שהרי הקדים לו שכירות קודם שיתחלל לו לעשות דהויא לה כעין הלואה. מהיום מדינר ליום והיה יפה סלע ביום מותר. כלומר אם התחיל לעשות עמו בפעולה מאותו היום ואף על פי שהיה יפה סלע ביום מותר כיון שהתחיל לעשות עמו מאותו היום אין כאן הלואה כדי שיהיה אגר נטר ליה ואף על גב דקיימא לן שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף הני מילי היכא דלא בעי משכיר למיתן ליה מתחלה הוא דלא מחייבינן ליה לשלומי אלא לבסוף אבל היכא דיהיב ליה מדעתיה מתחלה מכל מקום שכירות מיקריא ולא הלואה ואין כאן אגר נטר ליה. ואי סלקא דעתך דהיכא דאמר ליה כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה מכלל דכל סאה וסאה באנפי נפשיה הוא ולא שייכא סאה בחברתה הכי נמי כיון דאמר ליה מדינר ליום כל יומא ויומא באנפי נפשיה הוא ולא שייך יומא בחבריה וכי עביד עמיה בפעולה מההוא יומא אמאי מותר נהי דיומא קמא מותר כיון דאתחיל בפעולה לית בהו אגר נטר לה אלא זלזולי בשכירות בעלמא הוא אבל מההוא יומא קמא ואילך כיון דלא שייכי בהדי יומא קמא כי יהיב ליה אגריה מקמי דליעביד בהו בהדיא הלואה הוא והוה ליה אגר נטר ליום. אמר רבא ותסברא זלזולי בשכירות מי אסור וכיון שכן ל"ל דכיון דאמר ליה מדינר ליום כל יומא ויומא באנפי נפשיה ולא שייך יומא בחבריה ודקאמרת אמאי מותר משום דאוזלי בעלמא בשכירות הוא דקא מוזיל ולאו אגר נטר ליה הוא ודמיא לההיא דתנן מרבין על השכר ואין מרבין על המכר כו' דאוקימנא לטעמא דמילתא משום דאוזולי הוא דקא מוזיל ביה בשכירות. מאי שנא רישא דקתני מותר ומאי שנא סיפא דקתני אסור כלומר רישא נמי אמאי אסור. ומהדרינן רישא לא עביד בהדיה מההוא יומא מיחזי כאגר נטר ליה דהוה ליה כעין הלואה גביה עד דעביד בהדיה סיפא כיון דמתחיל למעבד בהדיה ליכא נטירותא כי היכי דליהוי ההוא אוזולי דקא מוזיל גביה אגר נטר ליה. הרא"ם ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה