מרדכי/בבא בתרא/פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: תוספות | רשב"ם | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: מרדכי | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מרדכי הקצר[עריכה]

המוכר את הספינה :

[דף עז] אותיות נקנות במסירה כו'. התוס' האריכו הרבה בענין אותיות נקנות במסירה [רמז תקסא] וכללו של דבר האלפסי ור"ת ור"י פסקו דאין אותיות נקנות במסירה אבל בהלכות הלואה פסק רב יהודאי גאון דאותיות נקנות במסירה והפוסקים דאין אותיות נקנות במסירה טעמייהו משום דרבנן דפליגי (על ר' ועל) [וכן] רבי נתן בשמעתין כולהו סבירא להו דאין אותיות נקנות במסירה וכן רבא נמי פסק פ' גט פשוט וגם רבינו מאיר פסק דאין אותיות נקנות במסירה הלכך המוכר שטר חוב לחבירו או נותנו במתנה אינה נקנית במסירת השטר בידו שלא מכר לו אלא הראיה שבו ואין הראיה נתפשת ביד ולא יקנה באמירת לך חזק וקנה כגון שאר המסירות ואמר שם שצריך שיכתוב לו המקנה קנה שטר פלוני וכל שעבוד שבו וימסור לו השטר ונמצא נקנה בכתיבה ובמסירה. והילך התשובה [רמז תקסב] נשאל לרבינו מאיר על האלמנה שתפשה חותמות ושטרות של עובד כוכבים שנכתבו לשם בעלה ולשמה אי הוי מיקרו תפיסה והשיב דבר פשוט הוא שאין בתפיסה זו כלום דאפילו למאן דאמר אותיות נקנות במסירה ואין צריך להביא ראיה מודה באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ובאחד מן האחין שהיה נושא ונותן והיו אונות ושטרות יוצאין על (שמו) [*שמם] דעליהם להביא ראיה כדאיתא פ' חזקת הבתים ואי משום דאחזקה בשטרות מספקא לך אי חזקת השטר הויא חזקה לגבי הממון שכתוב בתוכו הא מלתא איתא בהדיא פ' שור שנגח את הפרה המחזיק בשטר של גר מהו דאחזיק בשטרא אדעתא דארעא [אחזיק] ובארעא הא לא אחזיק כו' אלמא דאחזיק בשטר לא הוי חזקה לענין הממון שכתוב בו ושלום מאיר בר ברוך עיין פרק מי שמת גבי הלואתו לפלוני:

[דף פג] שחמתית ונמצאת לבנה פסק רבינו מאיר [רמז תקסג] על אודות ראובן שקנה חפץ מן העובד כוכבים בחזקת שהוא זהב ומכרו לשמעון ולא נתכוין להטעותו ונמצא של כסף דאפ"ה חייב ראובן להחזיר לו מעותיו ואע"ג דבטול מקח כגון יותר משתות בעיא היא אם לעולם חוזר או לא ולא איפשיטא הא ודאי מקח טעות כגון זהב ונמצא כסף (*וכגון) [*או כגון] שחמתית ונמצאת לבנה דהוי מקח טעות ולעולם חוזר ואע"פ שראובן קנאו מן העובד כוכבים וגם שמעון היה מחזר אחר העובד כוכבים לקנותו מה בכך הרי כשקנאו ראובן מיד העובד כוכבים הרי הוא שלו ולאו כל כמיניה להטעותו ואפילו לא נתכוין להטעותו שמעון חוזר ושלום מאיר ב"ב. ואביאסף פסק דאם מכר כסף סיגין בחזקת צרוף אין יכולין לחזור בו אבל זהב ונמצא כסף או להפך שניהם יכולין לחזור [*גמ' בהגוזל דקי"ח עי' בגמ' כאן דפ"ח] עיין בפ' הזהב (*א"ר יוחנן לדעת מנין פוטר שלא לדעת אפילו מנין אינו צריך):

נשאל לרבינו מאיר [רמז תקסד] מאשה אחת שגנבה מבעלה ק' זקוקין ומסרה אותן אצל אשה אחרת ואותה האשה שקבלתן היתה מלוה אותן ברשות המפקדת למחצית שכר וידעה שגנבתן מבעלה והחזירתן בידה ועתה תובעה הבעל על ככה והשיב נ"ל אחרי שהודתה [שידעה] שהיו גנובים בידה שגנבתם מבעלה לא היה לה לקבלם דאע"ג דנשים הנושאות ונותנות בתוך הבית פסק (*רבינו מאיר) דמקבלים מהם מ"מ היכא דנתברר שגונבת מבעלה והוא אין יודע אין לקבל הימנה ואם קבלה מן האשה לא היה לה להחזירם לא ואע"ג דאמר המקבל מן האשה יחזיר לאשה פרק חזקת הבתים התם היינו טעמא דאחזוקי בגניבה לא מחזקינן אבל הכא שנתברר שגנבתם דמי למקבל מן העבד שיחזיר לרבו [אפילו שחררו ומת כדפי' רשב"ם] משום דסתם עבדים גנבים וכל שכן הכא שהוברר לה שגנבתן שהיה לה להחזיר לבעלה ולא לה ואין להקשות ולומר נהי דעשתה שלא כדין שהחזירה בידה לא תתחייב לשלם אותם דטובא אשכחן בעניני ממון דחייב בדיני שמים ולא בדיני אדם כגון הנך דריש פרק [הכונס] וכל כיוצא בהן אין לומר כן דגדולה מזו אמרו פרק המוכר את הספינה השולח בנו אצל חנוני [*ופונדיון בידו] ומדד לו באיסר שמן ונתן לו האיסר ושיבר את הצלוחית ואיבד את האיסר חנוני חייב כו' ואוקימנא לה במסקנא (כגון שנטלה החנווני למוד בה לאחרים) [*מ"י כגון שנטלה חנוני על מנת למוד בה וסיפא דקתני ומודים חכמים לר' יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק לאו דוקא ביד התינוק דאפילו נטלה נמי אלא שלא נטלה ע"מ למוד לאחרים] ובשואל שלא מדעת קא מיפלגי דרבנן סברי גזלן הוי וקנייה להתחייב בה עד שיחזיר ליד הבעלים עצמו דבעינן השבה מעליא כדכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל ונ"ל דאפילו לרבי ישמעאל דאמר גנב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר ולא בעינן דעת בעלים הכא מודה דהשבה ליד התינוק לאו השבה מעליא היא ומיחייב באחריות והוא הדין בנדון זה כיון שנטלה המעות והלוותם למחצית שכר הויא לה לוה שלא מדעת בעלים ומחייבא באחריות כלומר דנהי דלגבי אשה שנתנתם לה הויא לה עיסקא דפלגא מלוה ופלגא פקדון ותו לא. גבי הבעל הויא לה (*כולהו) [*מכולהו] לווה שלא מדעת בעלים דהויא ליה גזלנות לרבנן דר' יהודה דאפילו בשואל שלא מדעת [והשתא ומה] שאלה לפי שעה דמהדרא בעינא דמיחייב באחריות ולא מיפטרא בהשבה ליד התינוק דבעיא השבה מעלייתא כ"ש לווה שלא מדעת (דלא הדרא בעינא) דלא הדרי הני זוזי בעינייהו דחשיב כגזלן ולא מיפטרא בהשבה ליד האשה שגנבתם ואפשר דאפילו רבי יהודה דפליג התם בתינוק דסבירא ליה דשואל הוי ומיפטר בהשבה ליד התינוק הכא מודה דהתם הוי שאלה והדרא בעינא אבל הכא הלואה היא ולא הדרא בעינא ומודה דגזלן הוי ועוד דהתם מדעת יהבא אבי התינוק ליד התינוק הלכך כי אהדר ליה חנוני לידו נמי פטר ר' יהודה אבל הכא דגנבתם ולקחה בלא ידיעת בעלה אנן סהדי דלא ניחא ליה לבעל דלהדרינהו לידה ואפילו לר' ישמעאל דאמר לא בעינן דעת בעלים ה"מ לכשיחזיר הסלע לכיס והטלה לעדר דהוי מקום המשתמר אבל לתינוק השבה לידו לאו השבה היא כלל אלא כמשליכו לאיבוד ותדע דאי לא תימא הכי אמאי לא קאמר הכא דלכ"ע גזלן הוי ובפלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא קא מיפלגי רבנן כרבי עקיבא דבעיא התם דעת בעלים ורבי יהודה כר' ישמעאל דלא בעי דעת בעלים ומדלא קאמר הכי ש"מ דלרבנן דאמרי גזלן הוי לכולי עלמא בעינן [הכא] דעת בעלים וטעמא כדפרישית וכיון דבתינוק לרבנן דאמרי גזלן הוי וקי"ל כוותייהו בין לר' ישמעאל בין לר' עקיבא בעינן דעת בעלים וטעמא כדפרישית כ"ש בנדון זה דשלא מדעת בעלים באו לידה דלא מיפטרא הנפקדת במה שהחזירתם לידה כיון דקבלתם למחצית שכר כדפרישית ועוד שהרי הוכחתי דאפילו לר' יהודה דהתם בנדון זה מודה ואע"ג דנשי לאו דינא גמירי מה בכך הא כולהו חנונים נמי לאו דינא גמירי וקא פסיק ותני חנוני חייב בין גמיר בין לא גמיר דבמאי דלא גמיר לא מפסדינא לשכנגדו דאיבעי ליה למיגמר ועוד אומר אני דאפילו לא קבלתם מידה למחצית שכר אפ"ה מיחייבא [בהו לאה] כי החזירתם לרחל כיון דידעה דרחל גנבתם דכל מה דהוה ביד רחל יש לה דין אבידה וכי מטי מידה ליד לאה הויא עלייהו כשומר אבידה דבין לרבה ובין לרב יוסף מיחייב שומר אבידה בפשיעה והא פשיעה הוא שהחזירתם ליד הגונבת דהוי כאילו השליכתם לאיבוד ולפי דרכנו (*נפרש) [*אני מפרש] ההיא דפרק הספינה שנטלה החנווני למוד בה לתינוק [ואוקמא] (*כדרבא) [*כרבה] דאמר (*רבא) [*רבה] הכישה נתחייב בה והשתא מאי קמדמי התם והא כל אדם שאינו זקן מיחייב בה אע"ג דלא הכישה ואע"ג דלא מטיא לידיה והכא בחנוני אע"פ שאינו זקן (ולא) לכבודו לא מחייבינן ליה אלא כשנטלה (*ואתא לידיה) למוד בה לתינוק אלא יש לומר דשאני התם הא דמחייבת כל אדם שאינו זקן אף מקמי דאתא לידיה והיינו משום דהתם לא פשע בעל החפץ במידי ולא אבידה מדעת היא הלכך מיחייב בה כל אדם לאהדורי אבתרה לאהדורי למרה אבל בצלוחית שביד התינוק אבידה מדעת היא דמדעת יהביה בעל הבית לתינוק הלכך לא מחייב בה שום אדם כל כמה דהואי ביד התינוק והשתא מייתי שפיר מהכישה ונתחייב בה דכי היכי דהתם אע"ג דלא מיחייב זקן מקמי דלימטי לידיה אפ"ה בתר דהכישה והתחיל בה גומרה ה"נ בצלוחית אע"ג דמעיקרא לא מיחייב שום אדם כל (*מה) [*כמה] דהויא ביד התינוק משום דאבידה מדעת היא מ"מ מכי מטיא ליד החנוני מיחיב בה ופריך אימר דאמר (*רבא) [*רבה] דע"י הכישה מיחייב אע"ג דלא מיחייב מעיקרא ה"מ בעלי חיים דאנקטינהו נגרי ברייתא אבל במידי דלאו בעלי חיים לא אמרינן דמיחייב על ידי הכישה במידי דלא מיחייב בה מעיקרא אבל בנדון זה דלאו אבידה מדעת היא אפילו כשהן ביד רחל מיחייב בהו כל אדם להצילם מידה ולהשיבם לבעלה אפילו לפי מסקנא דתם דמפליג בין ההיא דחנוני לההיא דהכישה וכדפרישית וא"כ כי מטו ליד לאה הויא לה שומר אבידה ומיחייבא בפשיעה לכ"ע והא פשיעה היא שהחזירתן לרחל שגנבתן כאלו משליכתן לאבוד וגדולה מזו אמרינן פרק הפועלים ש"ח שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות להציל מן הארי והדוב ולא קדם חייב לשלם דפשיעה היא כ"ש היכא דכבר הציל מן הארי ושוב השליכו בפני הארי והדוב דחייב הכא נמי כי מטו לידה מיחייבא בהו כשומר חנם לכל הפחות וכי אהדרתינהו ליד רחל שגנבתן כאילו הוליכתן למקום גדודי חיות ולסטים וזה החילוק יש בין שומר חנם לאדם אחר שאינו שומר דשומר חנם יש לו לקדם ברועים ובמקלות מעיקרא ואם לא קדם חייב ואדם אחר אין לו לקדם מיהו אי חזי אריא דעאל אז אי מצי להציל מצוה להציל משום השבת אבידה ואי לא מציל איסור קא עביד ומיהו לא מיחייב אבל מכי מטי לידיה הוה ליה שומר אבידה וחייב לכל הפחות בפשיעה וכל שכן שאין לו להשליכם לאיבוד:

סוף דבר כל כה"ג שרואה ממון חבירו שמוטל ביד שהוא קרוב לוודאי שהולך לאיבוד מצוה להצילו ואם הצילו ומטיא לידיה הויא ליה שומר חנם כשומר אבידה אליבא דרבה ואפילו ההיא דפרק נגמר הדין דאמרינן היו אביו ואמו מזרקים בו כלים מצוה לאחרים להצילם היינו משום השבת אבידה כי מטו ליד שמצילין חייבין בשמירתן כדין שומר אבידה ואם החזירום לאביו ולאמו וזרקום על המת ונאסרו קרוב בעיני דחייבים המצילין מכיון דמטו לידייהו מחייבו בשמירתן וכיון דהחזירם לאביו ולאמו כאלו השליכום למקום גדודי חיות ולסטים ושכתבת לפטור לאה משום תקנת השוק הא ליתא דלא עשו תקנת השוק בגנב וגזלן מפורסם ואע"ג דלא ידע אי חפץ זה גנבתו ואפ"ה כיון דגנב מפורסם הוא בשאר מילין תליא דלמא הא נמי גניב כ"ש האי דבריר לן דהאי חפץ גופיה גנוב דלא עשו בו תקנת השוק ושלום מאיר ב"ר ברוך:

גם נשאל לה"ר יצחק ב"ר משה על לאה שגנבה משל בעלה ראובן והטמינה ושמה בכליה ויהי כי יצאת מן העיר ותשלח את שמעון אל עיר בעלה להוציא הגניבה ממקום שהטמינתה וילך שמעון שפי אל המקום אשר אמרה לו האשה ויקח משם כל הגניבה והנה עתה צווח ראובן על השליח לדבר עבירה ואומר מאחר שידעת שמאתי היה גנוב הממון כי אמת ויציב הוא שהאשה אמרה אל השליח גנבתיו מבעלי והואיל וכן הוא שידעת גם שמעת עליך להחזיר את האבידה לידי [הדין עם הבעל] וראיה לדבר מההוא דפרק אלו מציאות [*דף ל] הכישה נתחייב בה פי' מאחר שהכניס עצמו בחיוב החזרה נתחייב בחזרה שלימה ואין לומר דשאני התם דאנקטינהו נגרי ברייתא דהכא נמי כשהחזיר הגניבה ליד האשה הרי קלינהו מיניה דראובן בידים ועוד ראיה (*מפ') [*מההיא דפרק] חזקת הבתים אין מקבלין פקדונות לא מן [הקטנים] ולא מן הנשים ולא מן העבדים קבל מן האשה יחזיר לאשה ופי' רשב"ם דאיכא למימר שמא פקדון הוא בידה או נתנו לה מתנה על מנת שאין לבעלה רשות בה משמע היכא דידע בודאי שגנבה משל בעלה צריך להחזיר לבעל ותדע דקאמר בההוא שמעתא גופא וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הם יעשה כפירושו ואם לאו יעשה פירוש לפירושו פי' מחזיר לבעלים משמע דפשיטא ליה לתלמודא דכ"מ שיש ספק מחזירין לבעל כ"ש הכא דקים ליה בהדיא והוא יודע דנגנבו מן הבעל שצריך להחזיר ליד הבעל ועוד קאמר איכא דאמרי אי מהימנא לך יעשה כפירושו ואם לאו יעשה פירוש לפירושו כל שכן הכא דלא מהימנא כי פיה הכשילה שאמרה גנבתי משל בעלי ואע"פ שהיא גנבתם כבר מאחר שהוא השלים הגניבה אחריה דמי לאחד שחפר בור ט' ובא א' והשלימו לעשרה דמסיק תלמודא אחר שניהם לנזיקין. ועוד ראיה מה' שישבו על ספסל אחד ולא שברו אותו ועוד בא אחר וישב עליו ושיבר האחרון חייב כגון (רב) פפא בר אבא דבעל בשר הוה ולא מצי למימר בגין דידי לחודי לא הות מתבר כלל ולפיכך חייב כ"ש בנדון זה דאילו לא היה השליח היתה מחזירה הכל אישתכח דהשליח עשה כל ההיזק ולא עכברא גנב אלא חורא גנב ותדע שאילו לא לקח השליח הגניבה הכל היה מוחזר לבעלה כי החרימו בב"ה על כל בן ברית על אנשים ונשים שכל מי שהיה יודע בגניבה שיודה בדבר והיא הודה על פי החרם מכרים וכסתות שגנבה משל בעלה והפקידה ביד אנשים והחזירו אותם גם הממון ההוא אילו היה מונח במקומו היה מוחזר לבעלה כי היא לא היתה רשאי לחזור ליקח הגניבה כי כבר נתגלה שגנבה וכחשה והטמינה לכן עשה השליח הכל דעל ידו נגמר ונמרק כל העיוות והרשע והפשע ויאסרו כל האנשים המעוותים צדק וצדק ישפט בארצנו ובשערינו והיה זה שלום על כל ישראל ועל דייניהם יצחק ב"ר משה:

[דף פח] ההוא גברא דאייתי קרי (*לפומבדיתא) [*לפום נהרא] וכו' [רמז תקסה] הרי דאדם יכול להקדיש פקדון שהפקיד ביד אחרים ה"ה מלוה דיוכל להקדיש אע"פ שאינה ברשותו כדאיתא פרק יש נוחלין דמלוה יכול ליתנה במעמד שלשתם ואם לא היה יכול להקדיש לא היה יכול ליתן אבל בגזל אמרינן פרק מרובה ופרק קמא דב"מ דאינו יכול להקדיש (*והני מילי) [*לפי שאינו ברשותו וה"ה] במשכון דאין יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו והקנין חליפין צריך שיהא (*סודר) [*הסודר] שלו אבל אם הוא שאול כיון דאינו יכול להקדיש וגם אינו יכול ליתנו והא לך תשובת רבינו תם ואשר שאלת אם אדם יכול לאסור משכונו (*של) [*על] חבירו מההוא דהקדש מפקיע מידי שעבוד ההיא לאו ראיה היא דמוקמינן ליה בדאיתיה ברשות מקדיש כי היכי דמוקמינן לה לחמץ שהוא ברשות ישראל אבל בהרהינו אצל עובד כוכבים לא אמרינן דמפקיע כדמוכח בפסחים ואע"ג דבדיניהם אין בעל חוב קונה משכון ועוד אמרינן פרק אע"פ הא לא דמיא אלא להקדישה [אחר] שאפדנה אבל ביותר מכדי שיש למלוה על המשכון דשוי טפי ההוא טופיינא מצי מקדיש ליה כדאמרינן פרק הספינה בההוא דאייתי קרי כו' ואקדשינהו ואמר אי לא [קייצי] דמיהן קדוש עיין פ' המדיר וגם פ' הכותב גבי אמר אמימר מאן דאיכא עליה כתובה ובעל חוב כו':

סליק פירקא:

הגהות מרדכי הקצר[עריכה]

אותיות נקנות במסירה. עי' פ"ק דב"ק בקצר ובפרק קמא דב"מ בסופו גבי ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול שם פי' משם רב האי גאון ור"ח דאין אותיות נקנות בקנין אגב וע"ש:

סליק פרק ה: