חידושי הרמב"ן על הש"ס/בבא בתרא/פרק ה

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עג עמוד א[עריכה]


מתני': ולא את האנתיקי. פירש רב [פפא] בגמ' עיסק' דבגווה. וקשי' לן פשיט', השתא מרצופין דתשמישי ספינה, אינן מכורין אנתיקי מבעיא ולא קשיא היא דמשום סיפא דקתני ובזמן שאמ' לו היא וכל שבתוכו הרי כולן מכורין ואפילו אנתיקי.


דף עה עמוד ב[עריכה]


אחזה בטלפה. פירוש אחזה מעצמו שאמר לו המוכר לך חזק וקני ושמע מינ' דמסירה קניא אף על גב דלא מסר ליה מידא לידא הואיל וא"ל לך חזק וקני ולקמן נמי הכי משמע דקאמרינן כל היכא דא"ל לך חזק וקני כולי עלמא לא פליגי דקני אלמא לא מסר ליה איהו מידא לידא אלא דא"ל לך חזק וקני.

והא דאמרינן בבבא מציעא (ח,ב) מאי מוסרה כאדם המוסר דבר לחברו בנכסי חברו קנה דהא קא מסר ליה במציאה ובנכסי הגר מאן מסר ליה דליתני לאו אדם המוסר קאמר אלא כאדם דלאו דוקא מוסר מיד ליד אלא הואיל וא"ל קני במסירה הרי מסרו לו דאי לא תימא הכי סתם היכי קא סלקא דעתך דקניא מסירה במציאה כלל ואפי' בנכסי חברו אינו קונה אלא במוסר מיד ליד מדקא סלקא דעתך למימר הכי שמע מינה במסירת חברו נמי לא בעינן מיד ליד דהא ודאי מקמי דאסברא ליה אידי לרבא מאי מסירה מידע הוה ידעי דין מסירה וגמרא נמי לא מספקא היאך היא המסירה ומספקא ליה אי קני בנכסי הגר ובמציאה אלא שמע מינה כיון דא"ל מוכר לך חזק וקני במסירה בדברים הנקנין במסירה וכן כתב הרב ר' שמואל ז"ל אחזה בטלפה במצות המוכר להוציא מלבן של מקצת המפרשים האומרים שאין מסירה אלא במוסר מיד ליד ולא עוד אלא בין במסירה בין במשיכה כל בפניו לא בעי למימר ליה לך חזק וקני נמצאת משיכה עדיפה שיש בכללה מסירה כן כתב רבינו האי גאון ז"ל בספר המקח בשער י"ג.

ולפי דברינו הא דאמר אביי ורבא מסירה קונה ברשות הרבים ולא משיכה משכחת לה בבהמה גסה שקרא לה או שהכישה במקל ורצתה לפניו שאין עם משיכה זו מסירה או באומר לחברו לך משוך וקני שאין יכול לקנות מטעם מסירה אי נמי במציאה ובנכסי הגר אי נמי בשאר כל המטלטלין שאין דינן לקנות במסירה וה"ק מסירה קונה ברשות הרבים בדבר הנקנה בה אבל דבר הצריך משיכה אינה קונה ברשות הרבים ובהמה גסה נמי למ"ד אחת זו ואחת זו במשיכה אין משיכה זו קונה ברשות הרבים הואיל ואין דינן לקנות במסירהוהיינו דאקשינן בגמרא לרבנן ואי ברשות הרבים משיבה מיקנייה כלומר כיון שאין המסירה קונה כאן לרבנן אף במשיכה זו אינה קונה והרב ר' יוסף הלוי ז"ל פי' דהא אמרי' מסירה קונה ברשות הרבים ולא משיכה אפילו בשאמר לו לך חזק וקני ואפילו בספינה שנקנית במסירה היא דכיון דמשיך לה גלי אדעתיה דבמשיכה ניחא ליה דליקני במסירה לא ניחא ליה דליקני.


דף עו עמוד א[עריכה]


אלא להו ה"ק ספינה נקנית במשיכה ואותיות במסירה. איכא למידק ולימא ספינה ואותיות נקנות במשיכה ור' נתן סבר ספינה במשיכה ואותיות בשטר ופליגי באותיות דהשתא נמי באותיות פליגי ובספינה לא פליגי ואיכא למימר להכי אוקמה בהכי כי היכי דתיקום רבי דאמר לקמן אותיות במסירה כתנא קמא דרבי נתן כרבנן ולא ניחא ליה לומר ששלש וארבע מחלוקות בדבר, כמו שכתב הרב ר' שמואל ז"ל.

והא דאמרינן אותיות נקנין (במשיכה) [במסירה]. ראיתי מי שפירש דלאו מסירה לחודה היא אלא מסירה שיש בה משיכה (אי) דאי מסירה לחודה הא קיימא לן שהמטלטלין אינן נקנין אלא במשיכה ומשום שאין גופן ממון מיקני במסירה אטו מיגרע גרע אלא מסירה שיש בה משיכה קאמר וכן בפרק מי שמת אמרינן גבי אותיות והא לא משך ואיבעי ליה למימר והא לא מסר דהא אותיות נקנין במסירה אלא ש"מ מסירה שיש בה משיכה קאמרינן ומה שאמרו במסירה לומר לך דבעינן שימסרנו לו מיד ליד ואח"כ ימשוך וזה הפי' קרוב לדעת הראשון שכתבנו ואינו כלום שאין מסירה ומשיכה השנוין בתלמוד משונין זה מזה.

אבל לפיכך אותיות נקנות במסירה מפני שהמסירה והמשיכה וההגבהה שוין בהן שאין גופן מכור וקנוי והראיה שבהן אינה נמשכת ומוגבהת במשיכתן ולפיכך לא הצריכו בהן הגבהה ומשיכה ותקנת חכמים היא שיקנה משעה שהוציא הלה ראיותיו מתחת ידו וגמר והקנה אותן לו וכן הא דקתני רבי נתן אי איכא מסירה ושטר אין אי לא לא לאו משום גריעותא דמסירה אלא אף במשיכה והגבהה נמי איכא שטרא אין אי לא לא דמודה ליה ר' נתן לת"ק שמסירת האותיות ומשיכתן והגבהתן כלן שוין בדינן.

אי רבי תקני נמי ספינה במסירה. ליכא לפרושי בלא במסירה כי היכי דאותיות במסירה של דברי המפרש דמסירה דקאמרי' גבי אותיות מסירה שיש עמה משיכה בעי דהא הכא לא בעינן מסירה שיש בה משיכה ולמה שפירשנו נמי אין לומר כן שכשאמרו אותיות במסירה אף במסירה אמרו והוא הדין ודאי במשיכה כדאמרינן והא לא משך הילכך ספינה נמי אי כאותיות הויא נקנית במשיכה ועוד אי למעוטי משיכה אתא הוה ליה למימר לא תקנה אלא במסירה מדקאמר תקנה נמי שמע מינה הכי פירוש' דאמשיכה קאי לומר כי היכי דנקני במשיכה תקני נמי במסירה ומדקתני במשיכה ודאי אינה נקנית במסירה אלא במשיכה דהיא קנייה אלימתא ועדיפא ממסירה ודקס"ד השתא דהנך תרתי מתניאתא בסמטא ורבי סבר מסירה קונה בסימטא ורבנן סברי אין מסירה קונה אלא ברשות הרבים כאביי ורבא ושמעי' מינה דהא דאמרינן משיכה קונה בסמטא דדוקא משיכה ולא מסירה קאמר דהא אוקימנא להך ברייתא בסימטא וקתני ספינה במשיכה ולא במסירה ודקתני אותיות במסירה לאו בסימטא אלא ברשות הרבים אלא לאשמועינן דלא בעי כתיבה אתא והכי קתני אפילו ספינה שאין דרכה צריכה משיכה ואפילו אותיות שדרכן נקנין במסירה בלא שטר שהי' קנייה קלה שבכלן וי"ל דאותיות לאו ברשויות תליין דהא תלמוד לומר דברים שדרכן להגביה הן ואפילו הכי במסירה שאין משיכה והגבהה משמשת בהן הילכך מסר בכל מקום קני.

וטעמא דהא מילתא, דסמט' כיון שהוא מקום פנוי הראוי לשתיהן ואפשר למעבד בה משיכה דעדיפא לא קני' בה מסירה ודומיא דהא דאמרינן לקמן לא שנו אלא בדברים שאין דרכן להגביה וכו' וכמו שפירש הרב רבי שמואל ז"ל והכי משמע מדאמרינן עד שימשכנה משמע דמשיכה עדיפא ומשום הכי לא קנה במסירה עד שימשכנה ואף על גב דבמסקנא אמרינן דבקפידא פליגי ולא קשיא מידי מ"מ איכא למידק ממאי דקס"ד דמעיקרא.

ופי' דברי אביי ורבא כך הוא, מסירה קונה ברשות הרבים בדברים הנקני' במסירה והם הדברים שאין דרכן להגביה ולמשוך דהיינו ספינה וכיוצא בה אבל משיכה אינה קונה ברשות הרבים לפיכך כל הנקנין במשיכה אינן נקנין ברשות הרבים. ומשיכה קונה בסימטא אבל לא מסירה שבאותו רשות יכול הוא למשוך אפילו בספינה וזה דעת רבינו הגדול ז"ל וישיבת קדושה רב יהוסף הלוי ז"ל והרב ר' משה ובזה הסכים הרב ר' שמואל הצרפתי ז"ל.

וזו ששנינו (קדושין כה,ב) בהמה גסה נקנית במסירה כך פירושו שבהמה גסה כספינה היא נקנית ברשות הרבים במסירה וכל שכן בסימטא במשיכה וחכמים אומרים זו וזו במשיכה בסימטא שראוי לימשך היא וכל שראוי למשיכה אינו נקנה לעולם במסירה ואפילו היה ברשות הרבים.

ואחרים פי' משיכה קונה בסימטא וכל שכן מסירה בדברים הנקנין במסירה ומשנתנו במסכת קדושין בסימטא וכן דעת רבינו יעקב ז"ל הצרפתי.

ויש דרך אחרת מופלגת מזו, שכל המטלטלין אינן נקנין אלא במשיכה וזה דעת רבינו הגאון ז"ל וכך כתב בספר המקח כלשון הזה וענין המסירה כך היא לעולם אין אדם קונה במסירה אלא א"כ פירש לו המוכר ללוקח קנה ואפילו במסירה או שאמר לו בלשון שדומה ממנו שרוצה בהקנאתו אליו ואפילו במסירה שהיא פחותה מכולן והיכא שפירש לו הכי אפילו ברשות הרבים קנה וכל שכן בסימטא וכל שכן אם הוסי' הלוקח בחזוק הקנייה ומשך או הגביה וכו'.

נמצינו למדין מדבריו שכך הוא מפרש דברי אביי ורבא מסירה קונה ברשות הרבים וכל שכן בסימטא בכל המטלטלין הואיל ואמר לו לך חזק וקני דמשמע במסירה אבל משיכה אינה קונה ברשות הרבים ואפילו פירש לו קני במשיכה וא"צ לומר בסתם משיכה קונה בסימטא בין שאמר לו לך חזק וקני בין שפי' לו משוך בין ששתק ומשך בפניו והך קמייתא דקתני ספינה נקנית במשיכה ולא במסירה בשאמר לו סתם היא אי נמי בפניו, והוא הדין לשאר כל המטלטלין אלא רבותא נקט דאפי' ספינה שאין דרכה לימשך אינה נקנית במסירה אלא אם כן פירש.

ולהך סברא קשיא לן הא דתנן בהמה גסה נקנית במסירה וכו' אם בשפירש אפי' דקה נמי אי בשלא פירש למה תקנה והלא אין מסירה קונה לעולם אלא במפרש ואפילו בספינה ואיכא למימר לעולם בסתם וסבירא להו להני תנאי דכיון דאורחא דבהמה גסה למוסרה במסירה נקנית במסירה שכך דרכה וכיון דתפיס לה למעיקר קיימא אבל לא בשאר הדברים ואפילו הכי קמ"ל בחכמים דאמרי זו וזו במשיכה ותיקשי לי' הא דאמרינן התם פיל לר' שמעון במה יקנה לימא ליה בשפירש ואמר קני במסירה וי"ל לר"ש משיכה ומסירה לית ליה כלל.

זה כתבתי לתקן דברי הגאון ז"ל, אבל אין להם בגמרא על מה שיסמוכו דהא היכא דאמר נמי לך משוך וקני בספינה ברשות הרבים משום קפדנותא קאמרי' דלא קנה ולרבי דמראה מקום הוא קני הא כל בסתמא קני וקני ולא ראיתי לבאים אחריו שיסמוכו עליהם ועל זו הסברא כתב ר"ח ז"ל בכאן. וראיתי לרבותינו הגאונים ז"ל זולתו זה הפירוש, ויש עליו תשובות אבל אין משיבין אחר ארי, לפיכך לא כתבנו הפירוש והתשובה שעליו.

ויש עוד כת אחרת שפירשו מסירה קונה בר"ה בכל המטלטלין בין בסתם בין במפרש שכיון שאין משיכה קונה באותו רשות לא הצריכו חכמים להוליכו לרשות אחרת כדי שיקנה במשיכה משיכה קונה בסימטא בכל דבר אבל לא מסירה לעולם דקיימא לן כרבנן דאמרי זו וזו במשיכה ולא במסירה ובסימטא היא והוא הדין לספינה דכל שאפשר לקנות בקנייה מעולה ברשות זו אינה נקנית בפחותה ומאן דאמר במסירה סבר בסימט' שניהן קונות לו. וזו הסברא קרובה לדברי רבי' הגדול ז"ל וקרובה אל הדעת, אלא שעל רבינו ז"ל אנו סומכין.

ומצאתי למקצת ראשונים שכתבו שאין מסירה קונה ברשות מוכר אע"פ שקונה הרבים.


דף עו עמוד ב[עריכה]


אי הכי עד שישכור את מקומה ברשות הרבים ממאן אגר. ואי אמרת בסימטא ניחא דמוקמינן לה בכגון סימט' כלומר רשות של שניהם ומפרקינן הכי קאמר ואי ברשות בעלים כלומר כלה ברשות שיש לה בעלים היא וה"ק ספינה ברשות של בעלים שהיא רשות שאינה של שניהם לא קנאה עד שימשכנה מאותו רשות לסימטא או שישכור את מקומה, ולא חסורי מחסר לה אלא כלה ברשות בעלה קיימא, והרב רבי שמואל ז"ל פי' רשות מוכר, ויש לו גרסא אחרת כאן.

ומר סבר מראה מקום הוא לו. קשיא לן מהא דגרסינן בפרק גט פשוט רבן שמעון בן גמליאל ור' אליעזר ור' שמעון כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו ואלו רבי לא קא חשיב ושמעתי דאיתנהו במתניתין קא חשיב בברייתא לא חשיב, ולאו מלתא היא.

אלא הכא בטעמא פליגי מר סבר כיון שאין משיכה קונה ברשות זה לא הזכיר לו שם משיכה אלא לקפידה להטריח עליו שאין אדם מראה מקום בדבר שאינו כלום ומניח עיקר קניה ומר סבר כיון שהספינה בסימטא ואין המשיכה קונה בה ודאי לא אמר לקנותה בדבר שאינו קונה כאן ולשם קנייה הזכיר לו להראות לו מקום כלומר שילך ויקנה במה שיוכל והאי טעמא לא שייך בעלמא לשאר דוכתי.

ור"ח והרב רבי שמואל זכרונם לברכה פירשו "מראה מקום" דה"ק, אם תרצה משוך והוליך אותה לרשותך שכבר נקנית לך במסירה, ואין לשון מראה מקום כן.

צריך למיכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה. פי' לאו דוקא למכתב אלא אם כתב לו שטר צריך לכתוב כן ואם באגב א"ל הכי באפי סהדי קנה כדאמרינן נמי צריך למכתב ליה ולא שיירת בזביני אלין קדמאי כלום ובודאי אי א"ל הכי באפי סהדי קני ולמכתב לאו דוקא וכן בהרבה מקומות (לקמן בבא בתרא דף קל"א, קל"ב) הכותב כל נכסיו, שפי' נותן.

והא דאקשינן הא לא כתב ליה הכי וכו'. הכי פירושא, אי כתב ליה שטר או אקני ליה באגב ולא אמר או לא כתב ליה כל שעבודא דאית ביה אמאי לא קני אטו לצור על פי צלוחיתו קנאו הכי כיון שקנה אותו בכתיבה ומסירה או באגב כדין האותיות קנאו לכל דבר ולא כפירוש הר"ב ז"ל רבי שמואל שפירש הא לא כתב ליה הכי אלא מסר בלחוד דלאו לאכרועי בפלוגתא דתנאי אתו השתא אלא בכתיבתה סתם נחלקו והיינו דקאמר הכי אבל במסירה אפשר שלא קנה אף גופו של שטר לצור על פי צלוחי', ומפני שעיקר מקחו לראיה שבו והכל בטל ולא יתקיים לחצאין, וכן עיקר.

ויש אומרין שקנה הקלף כסברתו של הרב ז"ל, אבל מ"מ אם חזר ומחלו או שפרע הלה מוציאו מתחת ידו בשטרי הודאות והלואות שהשטר של לוה הוא דספר מקוה בעינן וכתבתיה בפרק הכותב (כתובות פה,ב).


דף עז עמוד א[עריכה]


הכי גרסינן: אין אותיות נקנות במסירה וכו'... מילי נינהו. פירוש שעבוד השטר אינו אלא דברים ואינו נמסר ליד ואם אמר קני ולא כתב לו כלל האיך יקנה השעבוד בדברים אבל בשטר קנה להו דתקנת חכמים היא דהויא קנייה אלימתא ואי אפשר בקנייה גדולה מזו.

ויש שמפרשים דכיון שכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה דהיינו שעבוד קרקעות קנה להו להנהו קרקעות בכסף ובשטר כדתנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף בשטר מדאורייתא ועוד במציעא דתנן אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והקרקעות והשטרות ואמרינן בברייתא בגמרא ממכר אמר רחמנא מי שגופו מכור וקנוי יצאו שטרות שאין גופן מכור וקנוי אלא לראיה שבהן ומדאיצטריך רחמנא למעוטינהו משמע דמכירתן לראיה שבהן מן התורה היא, דאי לא פשיטא דלית להו אונאה דהא לא עבד ולא מידי.

וקשיא להו הא דמשמע בפרק מי שמת (בבא בתרא קמז,ב) דמכירת שטר חוב דרבנן דאיתמר התם אע"ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול אי אמרת בשלמא דאורייתא משום הכי אינו יכול למחול אלא אי אמרת דרבנן אמאי אינו יכול למחול ושמעת מינה דמכירת שטר חוב דרבנן הוא ומשום הכי יכול למחול.

ורבינו תם ז"ל היה מתרץ דהתם הכי פירושא אי אמרת בשלמא מתנת שכיב מרע מדאורייתא היא וכל מתנת שכיב מרע בירושה היא ומשום הכי יורש אינו יכול למחול דהויא לה כירושה דאורייתא ויורש ומקבל מתנת שכיב מרע תרוייהו יורשין מיקרו ומרבינן להו מדכתיב ונתתם את נחלתו יש לך נחלה אחרת שהיא כזו אלמא כירושה היא וכיון דתרוייהו יורשין נינהו אינו יכול למחול דמאי אולמיה דהאי מהאי אלא אי אמרת דרבנן הוא דשויוה כירושה אמאי אינו יכול למחות דכולי עלמא מכר ומתנה של בריא דאורייתא, כן פירש רבינו תם ז"ל.

ואין זה דעת רבינו הגדול ז"ל, שהוא אומר דמכירת שטר חוב לראיה שבו דרבנן כפשטה דמלתא.

והא דאקשו מדתנן אין להם אונאה לאו מילתא היא דכי איצטריך קרא להיכא דזבי' ליה שטר ולא חזר בו עד שגבה הלה את חובו דתו לא מצי הדר ורחמנא מעטיה מדין אונאה כיון דשטר מכר לו מתחלה ועוד יש צד אחר דאיצטריך למעוטינהו מדין אונאה כגון שמכר לו את השדה והיו לו עליו שטרי זכיות ומכרן לו וביותר מכדי דמיהן, ועוד יש פנים אחרות.

ומה שפירשו דכיון דכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה קני קרקעות בשטר אם כן אף כסף ובחליפין ובחזקת הקרקע יקנה ובמסירה עמהן, והדבר ידוע שאינו כן.

ולא תטעה במה שאמרו בפרקא קמא דנזיקין (ב"ק יד,ב) עבדים ושטרות נמי נקנין בב"ד שכבר אמר רש"י זכרונו לברכה דאשגרת לישן הוא כמו שנמצאו כיוצא בה בתלמוד למאות ולאלפים שבאו שלא בדקדוק, וכיוצא בה במסכת תענית (כו,א) הואיל והעם מתפללין בתעניות ובמעמדות ולאו דוקא מעמדות ובפירקא קמא דמנחות ערלה וכלאי הכרם שלא היתה להם שעת הכושר ולאו דוקא כלאי הכרם כדאיתא בחולין ועוד בחולין ותו קולית הנבלה וקולית השרץ אמאי מטמו ולאו דוקא שרץ דהאי מיטמא בכעדשה אלא אשגרת לישן הוא כענין שאמרו בירושלמי ליתבן חרש אשגרת לישן ובכמה מקומות בתלמוד מוכיח זה שאין תקנה לאותיות בכסף ובחליפין וחזקת הקרקע והטעם עצמו שבוש הוא שאם מכר המלוה קרקעיתו של לווה קודם גביה לא עשה ולא כלום כדאיתא בפסחים (לא,א).

ומכל מקום קשה לי הא דאמרינן בקדושין (מז,ב) התקדשי לי בשטר חוב דאחרים רבי מאיר אומר מקודשת ואמרינן דכולי עלמא אית להו לשמואל אם חזר ומחלו מחול ר"מ סבר סמכא דעתא מימר אמרה לא שביק לדידי ומחיל לאחריני, ואי סלקא דעתך לא קנאתו אלא מדבריהם ולפיכך הוא יכול למחול לא תהא מקודשת גמורה ואפשר דמאי מקודשת דקאמר ר"מ מקודשת מדבריהם לאצטרוכא גיטא ואם בא אחר וקדשה אין חוששין לקדושיו, ובההיא פירקא איכא אחריתי דדחינן לא מאי מקודשת לחומרא, ואינו מחוור.

והאי גירסא שכתבנו כך היא כתובה בנוסחי ספרד כולן וכן בנוסחאות רבינו חננאל זכרונו לברכה ורבינו הגדול ז"ל הלכתא אין אותיות נקנות במסירה. כלומר עד דכתב לה נמי שטרא שהלכה כדברי חכמים דאמרי לא קנה עד שיכתוב וימסור וההיא דבפרק גט פשוט דרבא אמר אותיות נקנות במסירה לא קשיא מידי דאליבא דמאן דאמר הכי איירי ואנן קיימא לן אין אותיות נקנות במסירה והכי אמרינן בסנהדרין גבי האי איתתא דהות נפק' שטרא מתותי ידה וכו'. וא"ל רבא לרב נחמן כמאן כר' דאמר אותיות נקנות במסירה וא"ל אפילו תימא רבנן וכו'. אלמא לרבא גופיה ולר"נ דיינא אין אותיות נקנות במסירה דאי אותיות נקנות במסירה מאי קא מתמה רבא כמאן כר' דאלמא לא סבירא לן כותיה ורב נחמן נמי לימא ליה אין כרבי וסבירא לן כותיה ובקדושין אמרינן דכולי עלמא לית להו דר' אלמא לית הלכתא כותיה, וכן פסקו רובי הגאונים ז"ל.

ומקצת גורסין כדברי הרב רבי שמואל ז"ל, הלכתא אותיות נקנות במסירה, וליתה. וסוגיין נמי מוכחא, דאקשינן מהא דאמר רבה נקנ' שטר בכל מקום שהוא ואי אמרת במסירה נקנין למה לא יקנה באגב והלא דין אגב כמסירה ועדיף נמי ממסירה שקונה בשאר כל המטלטלין שהרי הוא כמסור בידו ועוד דלדברי הכל הוה ליה לאקשויי לומר שכשם באגב כך יקנה בשטר שכך פירש הרב זכרונו לברכה ולדברי כולם אין אותיות נקנות בשטר בלבד. והא דאקשינן מדרב חייא בר אבין איכא דקשיא ליה והתם למה לא יקנה כיון שזכה בשדה היאך לא יזכה באגב בגוף השטר ולאו מילתא היא שאע"פ שזכה בשדה בשעבודו של שטר במה יזכה, והוה ליה כשטר פסים ומחול שאין שעבודו כלום.

חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. יש שואלין כאן למאי הלכתא חוזר בשטר אי בשטר מתנה הא אין בו אחריות ואמאי יכול לחזור בו ובלא רשותו היה ראוי מן הדין לכתוב לו וא"נ בשטר מכר יכתוב חוץ מן האחריות שבו איכא למימר אי בעית אימא בשטר מכר ואיבעית אימא במתנה איבעית אימא במתנה משום דא"ל לא ניחא לי דליפשו שטרי עלי דמתזלי שאר נכסי דאמרי כבר נתן כל נכסיו וכל שכן בשטר מכר ויש לפרש חוזר בשטר מכר דאפילו כתבי ליה בלא אחריות טעות סופר הוא וגובה בו אחריותו לעולם והשתא דלא כתבי ליה כלל אע"פ שהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים אם טען פרעתי לאחר טירפ' נאמן הלכך לא ניחא ליה לשוויי דעל פה בשטר וכזה הענין כתב הרב רבי שמואל ז"ל בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא מ,א) וזה קרוב מן הלשון הראשון דשמעתא כלה בשטרות שיש בהן זכיה ושעבוד משתמעא.

ויש שפירשה בשטר מכר, וקאמ' דאי כתבי שטרא קיימא לן אחריות טעות סופר הוא והשתא דלא כתיב ליה אע"ג דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ה"מ בשקבל עליו אחריות אבל לא כתב לו ולא קבל אינו חייב באחריותו דלא אמרינן אחריות טעות סופר הוא אלא בשאמר להם כתובו.

ולשון טעות סופר הטעהו למפרש זה לומר שהוא טעות סופר ולא טעות מוכר ואין זה ראוי לסמוך עליו אלא אפילו מכר לו שדהו בעדים אחריותו עליו אע"פ שלא אמר לו לכתוב שלא יפה כחו בכתיבה בכך אלא משום דלא שדי איניש זוזי בכדי הוא ואחד קרקע ומטלטלין שוין בדין זה שכל הלוקח אחריותו על המוכר ואין זה צריך לפנים ועוד שזו הקושיא אינה מתפרק' בכך ועדיין תבעי להו יכתוב חוץ מן האחריות מפורש כי ההוא דבפרק גט פשוט אלא בשטר מכר היא משום דלא ניחא ליה דליפשו שטרי עליה.

ואי קשיא לך הא דאמרינן התם, מי שאבד שטר אע"פ שהעדים אומרים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו אין כותבין ונותנין לו וכו' אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מן האחריות שבו ואם איתא דיכול איניש למימר לא ניחא לי דליפשו שטרי עלי הכא נמי לימא הכי ואמאי כותבין הא לאו מלתא היא דשאני התם דכבר הוה ליה שטרא ומשום דאבד ליה הלה חדי ועוד דכבר נפק עליה קלא.

ויש מפרש מאי חוזר חוזר מן האחריות שבו אבל גופו של שטר כותבין בשטר מכר כותבין שלא קבלו עליו אחריות במתנה כותבין סתם ולי נראה שאפילו בלא שום טעם אם רצה חוזר דספר מקנה בעינן ועדים שליחותו הן עושים כדמוכח בפרק גט פשוט ובמסכת גיטין ומקומות אחרים וכיון שלא רצה אין כותבין לו שאין שטר זהכלום ובפירוש הרב רבי שמואל ז"ל שאפילו קנו מידו חוזר בשטר, ובמסכת קדושין (כז,א) כתבתי בענין זה כדי הצורך.


דף עז עמוד ב[עריכה]


אגב שאני כי הא דרב פפא מסיק תריסר אלפי זוזי בי חוזאי. כך היא הגירסא במקצת הספרים ולא דיקא דהלואה לא מצי לאקנוי' באגב ואע"פ דאותיות נקנות בכך מלוה על פה לא מדאמרינן בפרק מי שמת אמר ר"נ שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואקשי עליה והא ליתיה בבריא וכו' ואי האי נוסחא מתרצתא היא הא איתא בבריא באגב, אלא שמע מינה דמשבשתא היא, ו"הוו ליה" גרסינן ופקדון היה.

ואיכא מאן דאמר לעולם מתרצת' היא והתם לא למקנה קאמרינן דפשיטא לן דמצי שכיב מרע לאקנויי בדבור דאיתא בבריא באגב אלא הכי קאמר והא אמר ר"נ שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ולא מצי יורש למחול כלומר דאע"ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול אלמא מילתא דליתא בבריא איתא בשכיב מרע ומפרקינן הואיל ויורש יורשה ומתנתן כירושה שויא רבנן כדכתיב' לעיל רב אחא אמר איתא בבריא במעמד שלשתן ואינו יכול למחול כמו שכתב שם לדעה זו.

ושאל מפרש זה לעצמו אי הכי הוה ליה לאתויי בפירוש הא דר"נ דאמר מודה שמואל וכו'. והשיב דתרתי מימרי נינהו באמר ר"נ בהא חדא בעל פה וחדא בשטר חוב וצריכי קמ"ל דאפילו בשטר אחר יכול למחול וחדא על פה קמ"ל דאפילו על פה במתנת שכיב מרע אין היורש יכול למחול ולא היה צריך לכך שהיה לו לומר דהיא היא אלא שהגמרא הביאה בלשון אחרת להקל ואשכחן כי האי גונא טובא דמפיך לישני כי היכי דלא ליצטריך לארווחי בה טפי ונקיט לישנא קלילא כי ההיא דאמרינן בפרק חזקת והא אמר רבא לא כתבינן מודעה אזביני ומיהו אין זה הפירוש נכון דהא לאו קושיא היא אם בבריא לעולם מוחל אם בשכיב מרע אינו מוחל מאחר שעקר הקניה איתא בבריא דהא אלמוה רבנן למתנת שכיב מרע טפי.

ורבינו תם ז"ל היה אומר דלא מקנה הלואה באגב אבל הרשאה מיהא הוי וקני למיהוי שלוחיה כלומר שאם מינהו שליח וכתב ליה הרשאה אגב קרקע הוי שלוחיה דהא מטלטלי דלא כפריה דכתיב' אורכתא ואע"ג דלא מצי לאקנויי כדאמרינן בב"ק אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשיקרא אבל לא כפריה כתבינן ואע"ג דגזליה דהא במטלטלי דגזלה עסקינן דומיא דלישנא קמא דאיתמר התם משום דר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש ושמעתא נמי מוכח' ואפילו הכי מצי לארוכי ואע"ג דלא מצי מקדיש ולא להקנותן לאחר אף אני אביא הלואה שאע"פ שאינו יכול להקנות הלואתו יכול הוא להרשותו עליה ובמסכת שבועות מוכח דמצי לארשויי אפילו בגונא דלא מצי מקדיש הכא נמי אע"ג דלא מצי לאקנויי מצי לארשויי לכל מאן דבעי והא דרב פפא הרשאה הות ומשום הכי גריס "מסיק".

ולדידי לא נהירא, דהא רב פפא הקנאה גמורה הוה מדאמרינן התם דילמא אדאתית שכיב אבא ונפלי זוזי קמי יתמי והתקבלתי דר' אבא לא כלום הוא אלא מאי תקנת' כי הא דרב פפא ואי הרשא' הוה עדיין יש לחוש שמא ימות ובטלה הרשאתו ודקיימא לן שליחא שויא ואין שליח לאחר מיתה וכך הורה רבינו הגדול ז"ל אלא ודאי הקנאה גמורה היתה. הלכך "הוו ליה" גרסי וכן כתוב בנוסחאות המדוקדקות והכי גריס רבינו הגדול ז"ל בהלכות.

והכי מוכח במציעא (מו,א), דאמרינן התם ואף רב פפא הדר ביה וסבר אין מטבע נקנה בחליפין דרב פפא וכו'. אקנינהו לרב שמואל אגב אסיפא דביתיה ואי סלקא דעתך מלוה הות מנא לך דהדר ביה דילמא משום דמלוה הוא לא מקניא בחליפין והרשאה נמי לא הויא בהו אלא באגב ואף באגב אינו נקנה קנין גמור.

ואע"פ שיש לך לומר דה"ק ואי סלקא דעתך סבירא ליה לרב פפא מטבע נקנה בחליפין גבי הלואה נמי מצי מרש' בחליפין דהא מטבע שנקנ' באגב מצי מרשה במלוה באגב אלמא כל שבפקדון קונה הויא הרשאה במלוה אין זה נכון דמנא לך האי סברא וששמעתין נמי לקנין ממש קאמרינן.ובכתובות (נה,ב) כתב רש"י ז"ל שאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואלו גבי בריא ומשום קנין לא זכי ביה שאין מטבע נקנה בחליפין אלא אגב קרקע כדאמרינן במציעא משמע דבהלואה גופה סבר הרב ז"ל שהיא נקנית באגב ומסיק גריס ואינו נכון. ויש שאומ' לקיים הנוסחאות שכתוב בהן מסיק ופירש מאי מסיק עיסקא דברשותיה דמרה קאי דלאיעסוקי יהב ליה ולא מידי אחרינא.

הא דאמרינן תתרגם מתניתין בשאדוקין בו. נראה לי דטעמ' משום דהדמים מודיעין בשאדוקין ואם לא כן למה מכר והא לא קיימא לן כתנאי דשיטה דלקמן אלא הדמים מסייעין ומכחן אתה דן לצמד ובקר וכן כתב הרב יוסף הלוי ז"ל דקרון וצמד דינן שוה, ואינו צריך לפנים.

לא צריכא דקרו לצמד צמד ולבקר בקר וקרו ליה לבקר נמי צמד. פי' כולן קורין כן לפעמים אבל יש לו שם לבקר בפני עצמו וקורין אותו בשמו המיוחד לו והכא ליכ' רובא מיעוט' אלא דמים לחודייהו ומיהו מדתנן לא מכר מלתא פסיק' תנן שאפילו דמים ביד לוקח ומכר לו בקנין או באגב נותן לו צמד וכופין אותו ליתן מאתים ולא מהניא הכא חזקה דממונא דכל היכא דתנן לא מכר דינא פסיקא קתני בהו בכולה מתניתין.


דף עח עמוד א[עריכה]


והא דאקשינן וכי תימא קסברי רבנן כל כי האי גונא לא הויא אונאה. פי' רבינו חננאל ז"ל כי האי גונא, כגון צמד שאדם צריך לו הרבה ופעמים שאדם לוקח ביתר מכדי דמיו, והתנן אמרו לו לא אמרו אלא את או וכיון שאפילו בהמה ומרגליות יש להן אונאה כל שכן צמד ובודאי אי נמי הוו סברי רבנן בהמה אין לה אונאה צמד יש לו אונאה דלא דמי לבהמה אלא לרווחא דמלתא אקשי כי היכי דלא לדחיי' ולימא ליה דצמד דמי לבהמה כמו שדמו לה סוס וציף וחטיטו' במלחמה והרב ר' שמואל ז"ל דחק עצמו בה ביותר.

ודאמרינן ואי בעית אימא כי אמור רבנן כאן בכדי שהדעת טועה וכו'. נראה שהלכה כן, דלישנא בתרא ודוקא הוא וסוגיין דעלמא כוותיה, וכן כתב רבינו הגדול שהלכה כלישנא בתרא שסתם כתבן. וכן כתב הרב רבי שמואל זכרונו לברכה.

אבל אוכף ומרדעת קנה. מאחר דמיבעיא לן אי בעודן עליו מחלוקת או בשאין עודן עליו או בזו ובזו היה נראה שאוכף ומרדעת לא קנאן אלא בעודן עליו שמא בעודן עליו מחלוקת וקסברי רבנן אינן מכורין ובאוכף ומרדעת מכורין הוחיל ועודן עליו והאי דלא פירש עולא משום דקים ליה פירושא דמתניתין באיזה ענין נחלקו בדסקיא וכומני ודכוותא באוכף ומרדעת ובין דקים ליה בפשטא דבעיין בין דלא קים ליה איהו לא אמר אלא דמחלוקת בכלים דמשאוי אבל כלי' דרכיב' מודים חכמים דמוכרין כשם שמכורין כלי משאני לנחו' אי בעודן עליו אי בשאין עליו, דסתם חמור לרכיבה קמ"ל עולא ותו לא.

והרב ר' יוסף הלוי ז"ל כתב מדלא פליגי בין עודן עליו לשאין עודן עליו ש"מ דל"ש הכי ולא שנא הכי מכורין ואינו מחוור לי לפי שלא מצינו בכל המכירות שבפרקים אלו שיכנס שום תשמיש בכלל המכר אלא בעודן בתוכו שהרי בכולן שנינו בסיפא ואם אמרו הוא וכל מה שבתוכו וכו' ומכר מכר דקתני דומיא דלא מכר וכולן בעודן בו. והא דאמרינן הכא אימא וכל מה שראוי להיות עליו דחיתא בעלמא היא שדחו כאן ולא בשאר הילכך לא מכר אלא אוכף ומרדעת בשעודן עליו ואם תאמר אם כן יכול היה עולא לתרץ מתניתין כטעמיה ולוקמה בשאין עודן עליו וטעמא דאמר ליה ואימא בסיפא הוא וכל מה שראוי להיות עליה עליה לאו מלתא הוא דלא אתינן השתא למיפשט בעיין וכדפרשינן לעיל דלא מעייל עולא נפשין בבעיא כלל.

וכל זה לדעת רבינו הגדול זכרונו לברכה שהוא האמת, אבל רבינו הגאון ורבינו חננאל זכרונם לברכה כתבו דבעיין אפשיט' דבשאין עליו מחלוקת אבל בעודן עליו דברי הכל מכורין דאפשיטא מברייתא, ואיני יודע היאך.


דף עח עמוד ב[עריכה]


רבן שמעון בן גמליאל ור' אליעזר ור"מ וכו' כולהו סבירא להו כל דמזבן איניש איהו וכל תשמישיה זבין. הני תנאיה איכא דטפי טפי מחבריה דהא רשב"ג סבר סנטר מכור ואע"ג דגברא הוא וליכא חד מהני תנאי דס"ל הכי דלא שמעינן להו דמטפי כולי האי אלא מיהו כולהו שייכי בהדדי דכל חד מינייהו מטפי במכירה טפי מרבנן ונחום המדי אי סבירא ליה סתם חמור למשאוי ממש היינו רבנן דמודו באוכף וליתי' ממנינא אלא חמור למשוי בכליו משום טפוי במכירה הוא דקסבר כיון דתשמישיה הוא כולהו זבין בין כלים דמשוי בין דרכיבה וכל כי האי גונא לית הלכתא כחד מינייהו וכיוצא בה במסכת סוכה (ז' ב') שיטא דאית בה תנאי דפליגי אהדדי בהדיא וקבלנו מן הגאונים ז"ל דלית הלכתא כחד מינייהו וכן ביבמות (נ"א ב'), והרב ר' שמואל ז"ל אמר, כל מקום שלא אמרו בגמרא "אמרו דבר אחד" לא לגמרי הן שוין.


דף עט עמוד א[עריכה]


מועלין בהן ובמה שבתוכן. פי' ה"ר שמואל ז"ל אם הצניע חפציו בבור ובאשפה וכן כתב ר"ש במסכת גטין ולא דאיק דהא אין מעילה בקרקעות.

לפיכך פר"ת כגון שחפר מן הקרקע ונהנה בו ולמאן דאמר יש מעילה בגדולין נמי לכשיתלשו ויהנה קאמ' והכי אמרינן במסכת מעילה הדש קלעילין בשדה הקדש מעל ואמרינן שמע מינה אבקא מעלי ומשום הכי מעל דהוה ליה מעילה בתלוש הא לאו הכי לא אמרינן מעל ואע"ג דהא מתהני משדה הקדש שאין מעילה בקרקעות ולא במחובר להן ואפשר להעמידה בשיש להן כותלי בנין ותלה בהן ויש מעילה בתלוש ולבסוף חברו כדמוכח בשילהי מסכת מעילה (כ,א).

והא דאמרינן מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן. שמעתי משום דלא קניא חצר להקדש, דמשום יד איתרבאי ואין יד להקדש וכן פה"ר שמואל ז"ל ויש לומר אי נמי קני ליה אין מעילה בזכיתה.


דף עט עמוד ב[עריכה]


ואי בשדה ואילן אמאי מחליף. בדין הוא דה"ל לאוקמה לרישא בשדה ואילן בפלוגתא דרב יהודה ור' יוסי ובבור ושובך בפלוגתא דר"מ ורבנן וסיפא בבור ושובך דוקא אלא דלא ניחא ליה לאוקמא בכגון תרי טעמא וכל שכן רישא בשדה ואילן דוקא וסיפא בבור ושובך דוקא ומיהו הוה לרבה לרבה למימר כולה בבור ושובך ובריקנין פליגי בפלוגתא דר"מ ורבנן ובמלאין בפלוגתא דר' שמעון ורבנן כדאוקמא השתא ולא לימא אבל בשדה ואילן דברי הכל מעלין בהן ובמה שבתוכן דהא מנא ליה הא לא שייכא בפלוגתייהו אלא רבה סברא דנפשיה קאמר דסבר לה כר' יוסי ומוקי לה בהכי ופי' בפלוגתא דר"מ ורבנן כגון שהקדיש הפירות לכשיבואו לעולם אבל הקדש סתם גדולים הן ואין לדברי ר"מ בזה ענין.

והוצרכתי לכתוב זה מפני שהרב רבי שמואל כתב אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודעתו היה להקדישם דבדבר שלא זכה בו עדיין ליכא למימר עין רעה, ואין זה כלום.

והא דאמרינן במים הבאים דרך חצרו. פירש הרב רבי שמואל ז"ל שהבור עשוי במקום מדרון דממילא אתו ליה ודרך שובכו פירוש שהוא סמוך לו ועבידי דאתו ודוקא שובכו אבל של אחרים שיכולין לעכב שלא יבאו לא דמו לפירות דקל בשם רבינו זקנו ז"ל ותימה הוא מעיקרא היכי קא סלקא דעתך דמצי מקדיש והא ודאי כי אמרינן אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם היינו דלכשיבא לעולם ויהא שלו יהא קדוש כגון מקדיש פירות דקל שלו אבל כאן אם באין לשובך ולבור לתוך של הקדש הן באין ולא קנאן הוא מעולם והאיך יחול הקדשו לפיכך פירשו מפרשים דהכי נמי מקשה בגמרא מי יימר דאתו לרשותו ומרשותו יבא לתוך של הקדש כדי שיחול הקדשו ומפרקינן במים הבאין דרך חצרו שהוא מתוקן למילוי הבור ועשוי לכך ומיד שבאו לחצר וקנאן והקדשו חל עליהן וכן ביונים אבל באין דרך חצר של אחרים אין הקדשו חל כלל שהרי לא קנאן מעולם.

ולי נראה דהכא במאי עסקינן כגון שאמר בור זה לכשיתמלא מים יהא הקדש הוא ומימיו הוא קדוש דהא איתיה בעולם וכממקדיש שדהו לאחר עשר שנים הוי דקדשה פירות דלא הוו בעולם לא קדוש אלא לר"מ ומאי ריקנין דקתני ברייתא דאמר בשעה שהן ריקנין ולפום הכי לא קשיא להו בגמרא אלא מי יימר דאתו ואסקי' בעשויין לבא ובדרך שלו ומיתוקמ' כפשטה אפילו בהקדיש בור עכשיו ומה שבתוכו לכשיבא לעולם.

ודאמר אימר דשמעת ליה לר' מאיר כגון פירות דקל דעבידי דאתו. איכא למידק עליה דהא גבי המקדש את האשה לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותיך וכו' אמר ר"מ מקודשת ואע"ג דלא עבידי דמייתי מקמי דידהו.

ואיכא דאוקמא בגוססי' דעבידי דמיתי, וגר דעתיה לאגיורי ושפחה נמי כגון דשמע מבי מרה דמשחרר לה וכן כתב הרב ר' שמואל ז"ל ואע"ג דגר צריך שלשה שכיחי דמיזדקקי ליה אי נמי כגון שחציה שפחה וחציה בת חורין או שנהגו בה מנהג הפקר שכופין את רבה ועושין אותה בת חורין ויחלוץ ליך יבמיך נמי דשמע מיניה דחליץ לה או שפסלה בגט אי נמי משום דמצות חליצה קודמת למצות יבום והא דאמרינן בכתובות (נ"ח ב') גבי המקדיש מעשה ידי אשתו במותר דקודש לאחר מיתה אליבא דר' מאיר מוקי לה כמו בחולה ובזקנה ועבדי מלאכה דמותר דידהו עביד דאתי ודאמרינן במציעא שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה התם נמי עבידא דמזבני ליה אי יהב בה טפי מכדי דמיה ולא דיקא שמעתייהו ותו בשמעתין נמי משכחת לה כגון שהקדיש בור לאחר שיתמלא מים והלך הוא עצמו ומילאהו בכתף שהרי בידו למלאות מן הנהר.

ואיכא מאן דמתרץ דהתם כיון דגופה דאשה בעולם הוא לא גרע מפירות דקל דעבידי דאתו והתם במקדיש מותר ידי אשתו נמי כיון דידיה איתנהו בעולם אע"פ שהמותר אינו בעולם ולא עבידי דאתי כפירות דקל חשבינן ליה ומסייעי ליה להאי פירוקא מהא דאמרינן במסכת גטין ובפ' יש נוחלין לקמן אימר דשמעת ליה דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לדבר שלא בא לעולם מי אמר וקשיא טובא היכא שמעית ליה לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם גבי המקדש את האשה לאחר שימות בעליך וכו' והתם שמעינן ליה דאמר אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם דאמר ע"מ שיתגייר ושישתחרר מקודשת ואע"ג דלא בא לעולם אבל השתא לא קשיא דמפרשינן לה הכי אימר דשמעת ליה לר' מאיר דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם לדבר שישנו בעולם כלומר שגופו בעולם ואע"פ שלא בא לרשותו דכמי שבא לעולם חשיב ליה לר' מאיר אבל לדבר שלא בא גופו לעולם כגון נולדין מי שמעת ליה ואע"ג דכי גופו בעולם נמי דבר שלא בא לעולם מיקרי בעלמא לסבריה דר' מאיר קאמרינן דעביד' ליה כדבר שבא לעולם אבל נולדים דבר שלא בא לעולם ודאי לכולי עלמא.

וא"ת מאחר שחלקנו בין דבר שלא בא לעולם כלל לדבר שבא לעולם אע"פ שלא בא לרשותו ולא עביד דאתי א"כ מנא להו בגמרא דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כלל משום דעביד דאתי דאמרינן בכוליה תלמודא אימר דשמעת ליה לר"מ אדם מקנה וכו'. כגון פירות דקל דעבידי דאתו דהא אנן לא אשכחן להא מילת' עיקר בתלמוד ולא שמענו לר' מאיר דאמר בפירות דקל כלום.

ומפרשי רבנן ז"ל משום דאשכחן דפליגי רב הונא ורב נחמן דרב הונא סבר אינו יכול לחזור ואמרינן ביבמות (צ"ג א') רב הונא כרב ורב כר' חייא ור' חייא כרבי ורבי כר' מאיר ור' מאיר כר' אליעזר בן יעקב ור' אליעזר בן יעקב כר' עקיבא כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכיון דאשכחן הני רבנן דאמרי אדם מקנה פירות דקל אע"פ שלא בא לעולם כלל ומשום דעבידי דאתו ואשמעינן לר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שבא לעולם אע"פ שלא בא לרשותו ולא עביד דאתי אמרינן דר' מאיר נמי הכי סבירא ליה אבל לדבר שלא בא לעולם כלל כיון דלא שמיט ר' מאיר ולא חד מכולהו תנאי למיתני אדם מקנה לדבר שאין גופו בעולם כלל שמע מינה דליכא דאמר הכי ואע"ג דההיא שיטה לא דבר אחר אמרו לגמרי ומכל מקום פליגי דר' מאיר לא בעי שחת ור' אליעזר בעי שחת כדאיתא בקידושין וכן כולהו הני דאמרינן ביבמות (ס"ב ב') לא דבר אחד ממש אמרו התם בטעמא בעלמא פליגי מר סבר הכי מיקרי עביד דאתי ומר סבר לאו בהכי אלא בהכי אבל גמרינן מינה הוא דכולהו אית להו הך סברא ומה שתפסו להן בגמרא לשון פירות דקל אגב מימריה דרב הונא הוא ולשון קצרה הוא להתלמד בו, וכן פירשו ר"ש והר"ש ז"ל תלמידו.

תו איכא למיפרך היכי אמרי אימר דשמעת ליה לר' מאיר לדבר שבא לעולם דאלמא יותר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ממה שאדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ואנן איפכא שמעינן להו לאמוראי דגבי המוכר פירות דקל אמר רב נחמן משבאו לעולם יכול לחזור בו אלמא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וגם לדבר שבא לעולם כגון נולד אמר רב נחמן לכשתלד קנה כדאית' בריש פרק מי שמת (בבא בתרא קמ"ב א').

ואיכא דאמרי דהא דאמרינן בפ' מי שמת ובמסכת גיטין (י"ג ב') אימר דשמעת ליה כר' מאיר דאמר אדם מקנה לדבר שבא לעולם וכו' אליבא דרב הונא קאמרינן דסבירא ליה הכי דאפי' לר' מאיר אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם כדאמר רב הונא גופיה גבי פירות דקל משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו וגבי לדבר שלא בא לעולם אמר אף לכשתלד לא קנה אבל אליבא דרב נחמן אפילו למאן דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אדם מקנה לדבר שאינו בעולם וכגון דאמר לכשתלד ולאו מלתא היא.

אלא רב נחמן לא חשיב עובר כמי שלא בא לעולם אלא דבר שבא לעולם הוא במקצת אלא שמעכשיו אין לו יד לזכות ואין זכין לו ולכשתלד זכין לו מיד דהוה כירושה דירית ומודה מקצת הוא רב נחמן לרב ששת דאמר יש זכיה לעוברין לנולדים לא ואפילו לר' מאיר תדע דהא לדידן נמי קיימא לן בבנו קני עובר הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ואלו לנולדים שלא נתערבה מהן לא קניה לעולם אלמא אין דין עובר כדין מי שלא בא לעולם כלל.

ועוד יש מי שסובר בפירוק קושיתנו בדר' מאיר דכל היכא דליכא אלא חד מי יימר מלתא דעביד' דאתי היא ולא ממעטינן לה מפירות דקל עד דאיכא תרי מי יימר כי ההיא דבמציעא דאמרינן מי יימר דמגנבא ואם תמצא לומר דמגנבא מי יימר דמשתכח גנב ואם תמצא לומר דמשתכח גנב מי יימר דמשלם דילמא מודה ונפטר וכיוצא בו במסכת גיטין (ע"ב ב') מי יימר דמיקטל ואם תמצא לומר דמקטיל מי יימר דמשלם קנס אבל היכא דליכא אלא חד מי יימר מילתא דעבידא דאתי היא הלכך לפום האי פירוש' הכי מפרשא שמעתין מי יימר דאתו כלומר ואם תמצא לומר דאתו מי יימר דאתו ליה מרשות הרבים לבור או לחצר שלו דילמא עברי דרך חצר של אחרים והן זכין בהן ולא הקדש ותריץ דאתו דרך חצרו וליכא אלא חד מי יימר דמשבא לרשותו יכול הוא להקדיש ואע"ג דלא אדכר בגמרא אלא חד מי יימר הכי קאמר מי יימר דאתו כי היכי דליהוו של מקדיש ושניהם נכללין בו, וליתה.

הא דקתני ר' אליעזר בר' שמעון מחליף. לאו אכולהו אלא אבור אבל מכר שובך מכר יונים דלא אשכחן לתנא קמא דר' נתן פליג אלא אבור, וכן נראה דעת רבינו הגדול ז"ל, וכן כתב הרב רבי משה תלמידו ז"ל.


דף פ עמוד א[עריכה]


לא קשיא הא בה והא באמה. פי' מתני' דקתני שמניח בריכה ראשונה לאמה והוא הדין לכולי בריכה ובריכה מניח בריכה ראשונה ותנא כרוכלא ליחשוב וליזיל חדא מינייהו קתני והוא הדין לאינך ובריית' אשמועינן בברתא שמניח לה בריכה ראשונה וקמ"ל פירו' משנתנו דהוא הדין לכל בריכה ובריכה וכתב הרב ר' שמואל ז"ל דכיון דשבק' לבריכה ראשונה ולשניה ותו לא צריך וכו' כדכתי' בפירושיו ואחרים אומרים לעולם צריך להניח בריכה ראשונה לכל זוג וזוג כדפרישית.

ורבינו הגדול ז"ל כתב "הא דקתני ראשונה ושניה בה", פירוש פירושו מתני' וברייתא כגון שהיו בשובך שתי זוגות אמה ובת' ולקח פירו' שתיהן שצריך להני' לאם זוג ראשון דמצטות' אברת' הראשונה ועם זוג זה שאינו מניחין לה אבל לבת צריך להניח בריכה ראשונה ועוד אחר' שני' לה כדי שיצטוותו ג' בריכות שאין צוות אמה לה כלו' ולשון זוגא נראה כפירוש הזה כי לפי דרך פי' הראשונים זווא זכר והכל בכלל בריכה.

דבש בכוורתו אינו יוצא מידי מאכל לעולם. פי' הרב ר' שמואל ז"ל עד שיקצני בפירוש למאכל דבורי' פי' לפירושו קודם שיהא שם הדבש שאם משבא לעולם הקצהו כיון דאיכא עליה תור' אוכל הרי דינו לקבל טומאה עד שיפסל מלאכול לכלב ואיכא למימר דלאו אוכל גמור הוא וכי מקצי לי' לדבורים מהני דאמרי' לאו מאכל אדם הוא ומעיקרו למאכל דבורים עומד ומיהו לא דאיק מדקאמרינן לעולם.


דף פ עמוד ב[עריכה]


מה שכתוב בספרי' אע"ג דזב מוקצה הוא מעיקרו. למאכל דבורי' קאמר, ואע"פ שהוא זב שאינו נראה כמצניעו למאכל דבורים, וה"ר שמואל ז"ל מחקו.

והא דאמרינן הכא דמאכל הוא במסכת מכשירין (ו,ד) אמרינן דמשקה הוא ומכשיר הכא כשהוא בכוורתו התם לבתר דפירש דבכוורתו כיון דאיכא חלות ומערב בהו שעוה לא חזו למשקה ומאכל הוא.

אמר ליה רבא תריץ הכי. פירוש לאו חסורי מחסרי לה ומשבש לברייתא אלא תרוצי מתרץ לה דהכי קתני דבש בכוורתו אינו לא למאכל ולא משקה שאם חשב עליו יטמא טומאת אוכלין ומשקין אלא אינו לא מאכל ולא משקה ואע"פ שחשבן לאכילה או למשקה.

הא דאקשינן מדר' יהודה גומם מעם הארץ הוא דקשי ליה וכו'. וקשיא לן אי לאו עלויי מעלי לי' הוה ליה אוקומי אילנא ושרי כדאמרי' במו"ק (ג,א) אוקומי אילנא שרי אברויי אילנא אסורולמה לי גומם ואיכא למימר דהכי קאמר לא ודאי עלויי מעלי ליה ולא ודאי קשה לה כלומר דלא ידיע לן והוה ליה ספק איסורא ולחומרא הרב רבי שמואל ז"ל אי נמי אפילו לר' יהודה גזרינן היכא דלא קשי ליה אטו היכא דמעלי ליה. הרב ר' יוסף הלוי ז"ל.


דף פא עמוד א[עריכה]


ממאי מדקתני משנה יתירא. ואיכא למיפרך ואמאי לא מיתרא ליה ההיא דתנן התם במסכת בכורים (א,יא) הקונה ג' אילנות בתוך של חברו מביא וקורא ר"מ אומר אפילו שנים והא פשיטא בין בדרבנן בין בדר' מאיר דכיון דקתני הכא יש לו קרקע פשיטא דמביא וקורא ואפשר דהוה מצי לאקשויי ליה הכי אלא ניחא ליה לאותובי מברייתא בהדיא ובתר דאיתותב לא קשיא לן דניחא ליה לתנא למיתני גבי בכורים וגבי דינא דכל חד בדוכתי' ואע"ג דאפשר ללמוד אחד מתוך חברו.

וא"ת תרי בבכורים למה לי דהא מדקתני הקונה שני אילנות מביא ואינו קורא מכלל דשלשה קורא איכא למימר דילמא הוא הדין לשלשה וקמ"ל דאפילו בשנים מביא אי נמי להודיעך כחו דר' מאיר לפיכך חזר ושנה אחרת ומיהו אם היה שונה זו בלבד תחלה דקתני שלשה קורא ר"מ אומר אפילו שנים לא היה צריך לדבר אחר אלא ניחא ליה למיתנינהו לכולהו בהדיא.

ההוא למעוטי חוצה לארץ. איכא לעיוני קרא למה לי, למעוטי חוצה לארץ פשיטא ובמסבת בכורים (א,ב) דריש אדמתך ולא דריש ארצך, ואיכא דתריץ סד"א בכורים שאני דאתקש לבשר בחלב דחובת הגוף היא ונוהגת בכל מקום איצטריך, והכי איתא במכלת' בכה"ג (משפטים כ').

והכתיב אדמתך ההוא למעוטי אדמת כותי. והרב ר' שמואל ז"ל גריס והכתיב תרי אדמתך חד למעוטי אדמת כותי וחד למעוטי אדמת גר ומיהו לרבנן נמי איצטריך למעוטי אדמת כותי וגר כגון שלקח שדה מהן דלא נימא לוקח מביא בכורים מפירות שגדלו ברשות גר ונכרי כדאמרי' בגיטין אלא דמשמע דרבנן כותי וגר מחד קרא נפקי דהן פטורין ואדמתן מימעטא ואידך ואדמתך מדריש התם במס' בכורים (פ"ב ב') לנוטע בתוך שלו והבריך בתוך של רבים או בתוך שלו והבריך בתוך שלו ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע ואע"ג דליכא איסורא בנטיעתו כיון שאין כל גדוליו בתוך שלו אינו מביא אבל לר"מ לא צריך להכי דהא ודאי מביא וקורא דלא גרע מלוקח פירות מן השוק דמחייבינן ליה השתא ובדאיכא איסורא כגון אילן הסמוך או סקריקון וגזלן לא צריך קרא דשונא גזל בעולה הוא ועוד מאשר נתת לי נפקא, ואע"ג דקתני להו התם במשנת מסכת בכורים, משום שארא נקט להו.

ומיהו בירושלמי התם (בכורים א,א) פירשו, א"ר יוחנן וכולם מתורת גזל ירדו להם שהמוכר שביל לחברו קנה עד התהום ופירשו שם נמי שאם הבריך ברשות מביא וקורא ולהאי סברא אפי' לרבנן נמי תרי אדמתך צריכי למעוטי אדמת גר ואדמת כותי דמשום גזל מימעטי אינך ומלי נפקא והאי דממעטי אדמת גר מאדמתך משום דהוא עצמו אינו חייב בהן דקרא ממעע לה כדתנן הגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו אם היתה אמו מישראל מביא וקורא כשהוא מתפלל עם הצבור אומר אלהי אבותיכם וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל וכו'.

ומיהו איכא למ"ד דגר עצמו אפילו אין אמו מישראל מביא וקורא. בירושלמי (בכורים א,ד) תני בשם ר' יהודה גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לאברה' עתה לכל העולם ר' יהושע בן לוי אמר הלכה כר' יהוד' עובד' קומי ר' אבהו ואורי כר' יהוד' וכשהוא מתפלל נמי אמר אלהי אבותינו ואפי' בצבור וכן בברכות המזון והא דאמרי' למעוטי גר לא ק"ל הכי ולא וכי ההיא דאמרי' במס' מכות (י"ט א') ננשום דאיכא בכורי הגר וכו' וכן פסק הרב ר' משה ספרדי זצ"ל ולהאי סברא חד אדמתך למעוטי לוקח בכורים וחד למעוטי אדמת כותי שלא תאמר אין קנין לכותי בארץ להפקיעה ותימה הוא היאך יקרא והלא אינו יכול לומר לתת לנו וי"א דהא דקאמר בירושלמי קורא בבני קיני חותן משה דתניא בתוספתא ר' יהודה אומר כל הגרים מביאין ואינן קורין ובני קיני חותן משה מביאין וקורין משום והיה הטוב וגו' וכיון שאברהם אב לכל העולם ונטלו חלק בארץ קורי' לר' יהוד' והלכה כמותו ואע"ג דכתיב בפרשת בכורים ארמי אובד אבי שלשה אבות העולם היו כאברהם.

ויש ששואלים היאך מוציאין שאר הגרים את הרבים ידי חובתן בברכת המזון אפ"פ שאמו מישראל שהרי לא נטלו חלק בארץ ומדרבנן נינהו כדאמרי' במסכת ברכות דנשים בברכת המזון דרבנן וטעמא דמילתא משום דלאו בת נחלה היא. וא"ת אין ה"נ שאין מוציאין אחרים ידי חובתן בשאכלו שיעורא דאוריי' א"כ כהנים נמי לא יוציאו אחרי' דתניא בתוספתא הכהנים מביאין ולא קורין לפי שלא נטלו חלק בארץ ר' יוסי אומר כשם שנטלו לוים כך נטלו כהנים ורב חסדא כהן הוה ובריך בי ריש גלותא ואין ספק שמוציאין את הרבים ידי חובתן.

ואיפשר משום דקיימא לן כר' יוסי ולר"מ נמי איפשר דסבירא ליה שאין ברכת המזון תלויה בחלק הארץ ובעיין דבברכות אליבא דר' יוסי ולפי זה צריך להזהר שלא יברך גר לישראל בשאכל שיעורא דאוריי' כדרך האשה ויש מפרש פירוש אחר באותה שמועה שבמסכת ברכות ובירושלמי לא משמע כי הך סברא כלל אלא בכל גרים קאמר ר' יהודה קורין מפני שהן בני אברהם וראוין היו לירושה שלו אלא שנתחלקה הארץ ליוצאי מצרים והרי הן כטפלים שראוין לירש ואין להם אעפ"כ הרי הם כשאר כל האדם.


דף פא עמוד ב[עריכה]


וקא מעייל חולין לעזרה. פי' מפני שהן טעונין תנופה והגשה על גבי המזבח ודמיא להקרבה ולשחיטה ואסור לשחוט חולין בעזרה ומפרקינן דמקדש להו ואע"פ שקד' דמים הוא אין אסור לשחוט בעזרה אלא חולין ואם לא מפני טעם התנופה שפירשנו היה מותר בלא הקדיש כיון דלא כעין הקרבה הוא שלא מצינו איסור למי שנכנס להיכל ופתו בידו.

ואפשר שאיסור זה של בכורים מדרבנן הוא ואע"פ שזביחה דאוריית', וכן כתב ר' שמואל ז"ל, אלא דקשיא לן אי הכי מאי קושיא הכא כיון דאיכא לספוקינהו בבכורים לא אתי דרבנן ודחי דאורייתא וה"נ משמע בחולין דאיסורא דאורייתא היא כדבתבינן התם.

ומי שאומר מפני הגוזל' הבאות עם הבכורים וקרבות עולות איני יודע מהו שח לעיילינהו ולא יביא גוזלות אטו עכובי מעכבי ועוד למה אמר דמקדיש להו לבכורים יקדיש הגוזלות ויקרבו שהרי עולות הן.

תרומה לכהן מעשר ראשון ללוי וכו'. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דבתר דקנסינהו עזרא ללוויים קא מפלגי ומאי לכהן לכהן ולא ללוי ואי הכי דר"ע משמע אף ללוי ולא דאיק דא"כ אמאי אמרו' הכא דיהיב לה לכהן כר' אלעזר בן עזריה אפי' כר' עקיבא נמי מצי יהב ליה לכהן ועוד דהא בהדיא אוקימנא במס' יבמות לפלוגתיה בקראי וטעמא דרבי אלעזר משום דבעשרים וארבעה מקומות נקראו כהנים לוים וזה אחד מהם ומשמע דמקמי דקנסינהו עזרא קא מיפלגי.

ומ"ש הרב ז"ל דהכי מפרש בכתובות (כו,א), אדרבה קשי' עליה דתנו רבנן כשם שהתרומה חזקה ומה חזקה לכהונה מעשר ראשון לכהונה ואקשינן מעשר ראשון דלוי הוא ומפרקינן כר' אלעזר בן עזריה ואקשינן אימא דא"ר אלעזר בן עזריה אף לכהן ולא ללוי מי אמר ומפרקינן בתר דקנסינהו עזרא מדקא מקשינן הכי ש"מ דפשיטא להו מילתא דמאי לכהן דקאמר אף לכהן והאי דמהדרי בתר דקנסינהו עזרא ה"ק דקתני מעשר ראשון חזקה לכהונה דמשמע דלכהן דוקא בתר דקנסינהו עזרא היא ואליבא דר' אלעזר ואלו לדברי הרב ז"ל לא הוה להו למימר אימר דאמר ר' אלעזר בן עזריה ואי אמרת אמסקנ' מיהא מיתוקמ' פלוגתייהו בתר דקנסינהו לא משמע הכי דא"כ הוה ליה למימר אין לכהן דוקא קאמר ובתר דקנסינהו עזרא מדלא אמרי' הכי שמע מינה דה"ק לעולם מאי לכהן אף לכהן ומיהו לבתר דקנסינהו עזרא לכהן הוא דוקא אליבא דר' אלעזר בן עזריה דכיון דמן התורה אף לכהן קנסא לכהן דוקא ואמרי' נמי במס' חולין דמעשר ראשון מוציאין אותו מלוי לכהן בתר קנסא לר' אלעזר בן עזריה ושמעתין נמי לאו בתר קנסא הוא אלא אפי' קודם לכן.

ואי קשיא אילן אחד לר"מ היאך יבא והא איהו לא סבר לה כר' אלעזר בן עזריה דתניא ביבמות (ע"ז א') תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי רבי מאיר דכר' עקיבא סבירא ליה איכא למימר דמפריש עליה תרומה ומעשר ממקום אחר ומפריש באותה תרומה תרומה ומעשר מיניה וביה וגמר' הוא דלא חש לפרושי כולי האי ונקט הפרשה לרבנן בשני אילנות.

והאמר ר' זירא כל הראוי לבילה בילה מעכב' בו וכו'. עיקרה במסכת מנחות (קג,ב) דתנן התם ששים עשרונים נבללין ששים ואחד אין נבללין אמר אחד הרי עלי ששים ואחד מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחר אקשינן וכי לא בלל מאי הוי והא תנן אם לא בלל כשר וא"ר זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכו'.

ותימה הוא מאי האי דאקשינן והתנן אם לא בלל כשר מ"מ לכתחלה צריך לבלול שהרי קרא כתיב וכיון שכן צריך הוא לכתחלה להביא בשני כלים ואיכא לתרוצי כיון דהאי גברא חדא מנחה נדר ולקרבן גדול מתכוין שלא אמר להביא שתי מנחות אי מיתכשר' בלא בלילה האי נמי יש לו להביא הכל בכלי אחד דהא חדא מנחה נדר דבהכי ניחא ליה והוי קרבן מהודר טפי בדמיתי לי' בכלי אחד כדאמרי' בפרק מי שמת (בבא בתרא ד' קמ"ג) האי גברא לקרבן גדול מיכוון כל מאי דאפשר לאיתויבכלי אחד מייתי מדקאמרינן ליה לאיתויי בשני כלים אלמא משום דלא אפשר לאיתויי בכלי אחד כלל הוא דהיינו משום דאין נבללין בלוג אחד דאמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה ויביא באיזה ענין שיהא כשר ותניא נמי בסיפרא והביאה שלא יביאנה חציים אלא בכלי אחד אלמא הכא משום דאין נבללין בלוג אחד הוא ופסול אפי' דיעבד הוא דאמרינן ליה להביאם חציים.

דעביד להו כר' יוסי בר' חנינא. פי' והתם לא מעכבא קרייה שהרי אין דינן לקרות והוה ליה כמפריש בכורים לאחר החג שאינו קורא אבל במקום שראויין לקרות מן הדין ומספק הוא שאין אדם רשאי לקרות קרייה מעכבא.

ואיכא למידק למה מביא, הרי נראו מתחלה כשהפרישו ונדחו וכל שנראו ונדחו ירקבו כדאמרינן פ"ק דמכות הפריש בכורים קודם החג ועבר עליהם החג ירקבו מאי טעמא משום דלא חזו לקריאה ונראו ונדחו.

ורבותינו הצרפתים ז"ל כתבו תירוץ קושיא זו לפי שמצאו בירושלמי שליח ר' אסי בשם ריש לקיש בשם ר' אושעיא בשלקטם לשלחם ביד אחר אבל ליקטן להוליכם הוא לא ישלחם ביד אחר ולא מחסל בה ר' יונה מחסל בה ר' זירא ריש לקיש בשם רבי אושעיא בשליקטם לשלחם ביד אחר אבל ליקטם להוליכם הוא לא ישלחם ביד אחר שכל הביכורים שנראו ליתור בקריה אינן נתרין אלא בקריה א"ר מונה אע"ג דלא א"ר אסי הדא מילתא אמר דכותא א"ר זעירא לר' אסי נהירת כדאית אמרת הדה דר' הושעיא א"ר יוסי בר' חנינא מתנית' פליגא הפריש בכורים ומכר שדהו מביא ואינו קורא קימינהו בשנתן דעתו למכור משעה ראשונה והתנינן יבש המעיין נקצץ האילן מביא ואינו קורא בשיבש משעה ראשונה וכו' סוגיא. הא למדת שאין שולחין ביכורים ביד שליח אלא בשהיה דעתו מתחלה לשלחו על ידו שנדחו מתחלתן מקריאה, וה"נ בהכי עסקינן.

בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך. פי' הרב ר' שמואל ז"ל בצרן בעל הבית והיינו לקיחה ושגרן ביד שליח והוא היה בירושלם אינו קורא דלאו לקיחה והבאה באחד הוא או מת שליח בדרך כלומר או בצרן שליח עצמו אלא שלא הגיע לירושלם שמת בדרך אין הבעלים קורין ואינו מחוור דבצרן ושגרן ביד שליח למה יקרא והלא צריך הוא לומר הנה הבאתי ולא הביא הוא ומה שאמר שלוחו של אדם כמותו א"כ בצרן ושגרן ביד שליח לקיחה והבאה באחד הוא ששלוחו כמותו.

ור"ת ז"ל פי', בצרן לאו לקיחה הוא, אלא אורחא דמילתא נקט שכן דרך בעלי בתים לבצור לעולם והכי פירושא ששגרן ביד שליח ומת שליח בדרך ונגמרה ההבאה על ידו של בעל הבית אינו קורא כיון שהלקיחה מתוך הבית על ידי שליח ואעפ"י שנגמרה ההבאה ע"י בעל הבית ואלו הביא בכורים שליח עצמו אינו קורא אעפ"י שהכל על ידו כדתנן במסכת בכורים ואפשר דלהכי נקט בצר לרבותא שאע"פ שבצרן בעל הבית והביאן לירושלים אינו קורא שלא היתה לקיחה מתוך הבית על ידו ומיהו לקיחה וסוף הבאה ע"י בעל הבית קורא דהבאה היינו הכנסתן לעזרה וזו ששנינו הגיעו להר הבית אפי' אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו וכו' וכן הדין נותן שלא יהא האחרון שבישראל צריך לעלות מנהר פרת לירושלם ולא יוריר הסל מכתפו להוציא מדברי האומר בענין לקיחה והבאה כולה על ידי אחר וכך מצאתי בתוספתא (בכורים ב,ח) כל הדרך כולה הרשות בידו ליתנו לעבדו או לקרובו עד שמגיע להר הבית הגיע להר הבית אפילו אגריפס המלך וכו'.


דף פב עמוד א[עריכה]


נקטינן דקל אין לו גזע סבר רב זביד למימר אין לו גזע לבעל הדקל. פי' הרב ר' שמואל ז"ל סבר רב זביד למימר אין לו גזע כיון דלחפור ולשרש קאי דסתם דקלים אינן מתקיימין אלא זמן מועט לפי שאין גזען מחליף כדתניא לעיל (פ"ב) לפיכך אפילו הוציא גזע אין לו מה שאין כן בשאר אילנות שמתקיים הרבה לפיכך התחיל ראשון ליבש קוצצן והן מחליפין ואקשי ליה רב פפא ממתני' דקתני אילנות סתם ואפילו דקלים במשמע ואין זה נכון דאי הכי אתקפת' דרב פפא לאו אתקפת' היא וה"ל לאוקומ' בשאר אילנות ואמאי איצטריך לאוקמ' כגון דזבנה לעשר שנים ועוד דאי מלישנא דמתני' הוה ליה למימר והתנן הקונה שני אילנות וכו' דהוה משמע דלישנא דמתני' קשיא ליה מדקאמר והא הקונה שני אילנות משמע דלאו מסתם לשון משנתנו מקשה ליה.

ורבינו חננאל ז"ל פי' שאין לו גזע בלבד אלא אף השרשים של בעל האילן דאסוחי מסח דעתי'המוכר לפי שבדקלים ובארזים חופר ומשרש וזה הפירוש עולה כדרך הרב ר' שמואל ז"ל, ואינו נכון.

ופירוש הרב רבי יוסף ז"ל הלוי דגריס לבעל קרקע, ופירוש גזע היוצא מן השרשים שאף הוא נקרא גזע, אינו כלום.

ורבינו נ"ר פירשה הכי: דרב זביד לא הוהידע טעמיה דר"נ מפני שהיה סבור שאף הדקלים מוציאין גזע כשאר כל האילנות וסבר למימר דלאו דוקא דקל אלא הוא הדין לכל אילן אחד שאין לו גזע לבעל האילן איאושי מיאש סבר שאני ענפים דלא מיאש מינייהו אבל גזע שהוא אילן המתקיים בפני עצמו ואינו יוצא אלא לזמן מרובה ולפרקים איאושי מיאש סבר לא יוציא גזע עד שיבש בזמן מועט ושמא היה סובר רב זביד דר"נ לרבותא נקט דקל שהוא מתקיים יותר משאר כל האילנות בלא קציצה.

ורב פפא דחה דבריו שהרי אף בשני אילנות לא קנה קרקע ושנינו במשנתנו שהיוצא מן הגזע שלו ומה בין שנים לאחד ופי' דברי ר"נ בפנים אחרות דדוקא דקל ומשום שאינו מחליף כיון שאינו מחליף גזעו כשאר כל אילנות אסוחי מסח דעתיה שבשאר האילנות אם יבשו יקוץ ויחליפו גזעו ולא מיאש אבל הא מיאש ואמר שמא יבש ואין לו תקנה לפי' אפילו הוציא גזע אין לו דין גזע לבעל הדקל והיינו דאמרינן לפי שאין לו גזע כלומ' אין גזע כשאר אילנות שמחליפין גזען ולפיכך אין לו גזע לבעל הדקל.

ויש מקצת נוסחאות כתוב בהן במילתיה דרב זביד לבעל האילן ומילתיה דרב פפא לבעל הדקל ומכאן למד רבינו נ"ר פירושו מפורש ואף לאותן נוסחאות שכתוב בשניהן לבעל הדקל הפירוש נכון ועולה כהוגן.

ורבינו הגדול בעל הלכות ז"ל השמיטה ונראה שהוא מפרש דברי רב פפא אין לו גזע לבעל דקל לפי שאינו מוציא לעולם גזע מן הגזע הרואה פני חמה וקבלה היא שהיתה בידו בדרך נטיעת הדקלים ואין צריכה לנו לפסוק בה הלכה, וזה יותר נכון מן הכל ועל דרך פי' מורי נ"ר.

ואקשינן לרב זביד קשיא מתני'. דקתני בהדיא דשני אילנות יש לו גזע אע"פ שלא קנה קרקע ואוקמה כגון דזבנה ניהלה לחמש שנים פי' הרב ר' שמואל ז"ל לזמן קצוב שאע"פ שמתו יטע אחרים תחתיהם ולאו דוקא חמש שנים. ואם תאמר א"כ היאך שנו בסיפא ואם מתו אין לו קרקע ובשלשה יש לו קרקע והאיך א"ר מאיר קנה קרקע והא לא מכר אלא לחמש שנים צריך אתה לפ' שמכר לו שני אילנות סתם ואם ימותו בתוך חמש שנים שיטע לו המוכר אחרים במקומן לצרכו של לוקח דלא מיאש בתוך חמש ומכאן ואילך אפשר שקונה הקרקע אלא שאין זה חייב ליטע לו.

היכא דאית ליה פסידא מי אמר. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דלר' עקיבא ודאי אית ליה מוכר בעין יפה מוכר גבי הקרקע שהוא מקנה אילנותיו קרקע הצריך להם הואיל ואיתנהו בעידן זביני אבל לית ליה עין יפה להקנות כל שדהו למה שיגדילו אחר כך כיון דליתנהו השתא וגבי דרך נמי שאמר ר"ט יש להם משום דלית ליה פסידא כולי האי וא"צ לכך דדרך נמי ישנו בשעת המכירה שכל הצריך להם לאותה שעה מכר אבל לא לתוספת דמי לא מודה ר"ע וכו' כלומר וכיון שהענבים קשין לו לא הקנה לו וקוצץ כנגד המשקולות דכיון דשייר שייר לגמרי שישפה.

ותימה הוא למה לא אמרו משום דאי אמרת לא ישפה אף הוא טוען שלקח כל הקרקע שתחת כל הענפים כי ההיא דאמרינן לעיל ואם תאמר שמא עליו להביא ראיה אע"פ כן יכול למחות שלא יהא מערער עליו ומעמידו בדין לומר ע"כ נמצאו וכאן היו וי"ל אם כן לא ישפה אלא יגדו' ויקבע תחומין.

ומיהו ודאי כך הוא הדין שעל הלוקח להביא ראיה ואין יכול לומר כיון שאמרו ישפה על המוכר להביא ראיה שאם הגדיל והיה משפה דילמא לאו אדעתיה. וזאת השמועה מפורשת בסוף המסכת בס"ד.

ועד שש עשרה. פי' הרב ז"ל עד ולא עד בכלל וכן פר"ח ז"ל ואחרים פירשו עד ועד בכלל ואע"ג דגבי כלאים תנן מותר להביא זרע לשם אמות כלאים שאני שהן שוחקות כדמפורש בריש מסכת עירובין (ג' ב') ואינו נכון דשוחקות דהתם כעצבות דהכא דמי שלהחמיר עליו אמרו ולא להשוות דינן.


דף פג עמוד א[עריכה]


והא דאמרינן זיל הב ליה כדי בקר וכליו. פי' הרב ז"ל דהיינו ארבע אמות. ואם כן מנא ליה דמשמנה ולמעלה מרוחקין הן. ויש משיבין סברא הוא דפלגא הוא כדאמרינן לקמן דרב יוסף משמע שמיע ליה מפוזרין דר"ש ורצופין דידיה וכיון דחזייה לרב יהודה רבינו דסמך עליה ברצופין אמר איהו כוותיה ואפילו במפוזרין ולא חש למעשה רב וגמ' מפרש ואזיל סברא דידהו עד דאתא רבא ופליג ואמר כעובדי ארבע ברצופין ובמפוזרין שש עשרה.

ואחרים פירשו זיל הב ליה לכל אילן ואילן כדי בקר וכליו דהוה ליה בין זה לזה שמנה אמות.

הרכובה שבגפן אינו מודד אלא מעיקר שני. פי' הרב ז"ל הרכבה שמרכיבין גפן בחור בזקן מעיקר שני מפקק שהוא מקום אמצעי שאינו רוחב יתר ואינו קצר אלא בינוני ואין לשון רכובה הרכבה אלא לשון ארכובה של רגל ושמעתי שהוא הברכה מלשון ברכי' כמו ויברך הגמלים ואינו עולה לי דמכדי כולי מתני' המבריך והברכה קתני למה לי למיתנא הכא ארכובה ברם נראין דברי הרב ר' משה הספרדי ז"ל שפי' שהגפן שעולה מעט מן הקרקע ואח"כ נעקם ונמשך בארץ ואח"כ חוזר ועולה הוא הנקרא ארכובה מפני שהוא דומה לה ודומה לענין הברכה הוא ואינו הברכה ממש וכשהוא מודד להרחיק ממנה ששה טפחים לגפן יחידית או ד' אמות לכרם אינו מודד אלא מן העיקר השני שהוא עיקר הארכובה ופשטה דבעיא מדקתני מעיק' אלמא מעיקרן מודדין שהוא רחב והא דתנן בכלאים המבריך שלש גפנים כך פ" הרב הנזכר ז"ל שהבריך הגפנים ולא כסן כולן מן העיקר בדרך הברכה אלא הניח עקריהן מגולין וכסה אמצעיתן בארץ הרי אלו מצטרפין לגפנים שסביבותיהן להיותן כרם להרחיק מהם ד' אמות כאלו לא הבריכן אבל שתים אינן מצטרפות והטעם לפי שהוא מקפיד על השלש וחשובות לו לצרפן לכרם ולא על השנים, וזה אפשר כדברי הרב ר' שמואל ז"ל.


דף פג עמוד ב[עריכה]


אמר רב חסדא מכר לו שוה חמש בשש וכו'. קשיא להו לרבנן ז"ל והא קיימא לן (ב"מ נ,ב) שתות קנה ומחזיר אונאה והיכי יכול לחזור וכתב גאון ז"ל דהאי דינא לענין קבולי מי שפרע ובלא משך ומי שנתאונה יכול לחזור בו ולא יקבל מי שפרע שאין לעמוד בדיבוריו אחר שנתאונה וסמך מצאו לדבריו מדברי הירושלמי דגרסי התם מכר לו שוה חמש בשש ולא הספיק לישא וליתן עד שהוקר ונעשה משבע ר' יעקב בר אידי בשם ר' יוחנן כשם שבטל מקח מאצל זה כך בטל מאצל זה והטעם מפני שיכול לומר לו אין אדם עשוי לעמוד בדבורו במקום אונאה.

ורבינו הגדול ז"ל דחה זה הפי', ובאמת שאינו נכון, דהא מייתו ראיה ממשנתנו ומתניתין בטול מקח הוא ובשמשך ובא לומר שאינו יכול לחזור בו אלא מי שנתאונה אבל בדרב חסדא תרוייהו לא מצי הדרי בהו כשם שלא היו יכולין לחזו' בהם אם משכו וא"ת דהא פשיט' לי' לרב חסד' שהאח' חוזר ובא לאשמועי' שהשני אינו יכול לחזור בו שלא תאמר מאחר שלא משך חזרו שניהם מנא ליה הא ממתני' דילמא בדרב חסדא תרוייהו הדרי שאין לעמוד בדבור של אונאה אבל מאח' שמשכו אין המאנה יכול לחזור בו שהרי נתקיים המקח ועוד כי דחו לה לקמן הוה ליה למימר האי טעמא ולא לימא משום דרע רע יאמר הקונה ועוד דמכ' לו סתם דקאמ' ר' חסדא לא משמע הכי ואילו לא היה דינא אלא במעות היה לו לפרש. ועוד אפרש שאין זה טעם הירוש'.

ורבינו יצחק אלפסי ז"ל פי' לדרב חסדא כמ"ד מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה אומר לו או תן לי מה שאונתני והקשו עליו אי הכי מתני' היא דקתני מי שהוטלה עליו אונאה ידו על העליונה במציעא ועוד קשה הא דאמרי' ודילמא דרב חסדא תרוייהו מצי הדרי בהו והא ליכא למ"ד בשתות שניהם חוזרין והרב ר' שמואל ז"ל אף הוא פירשה כן ואמר דהא קא משמע לן אע"פ שהוקרו יתר משתות אין המאנה יכול לחזור בו שלא תאמר מאחר שיש שם אונאה והיה יכול המתאנה לחזו' בו לא נתקיים המקח לגמרי וכשהוקרו או הוזלו ברשות הלה הוקרו והוזלו ושניהם יכולים לחזור בהן קמ"ל, וכמדומה שזה פירושו שפר"ח ז"ל.

ואע"פ אינו מחוור, דמנא ליה ממתני' דבשהוקרו אינו חוזר ומה שאמר מתניתין בהכי עסקינן דאי לא מאי קמ"ל טובא שאפילו במקח טעות כגון זה אין שניהם חוזרין ועוד שאין הטעם נכון דכל יוקרא וזילא דבת' משיכה לענין חוזרין לאו כלום הוא וא"ת מאי קמל"ן אפשר דאי לאו דרב חסדא הוה אמינא הא דתנן מי שהוטל עליו ידו על העליונה לומר שאם רצה אומר תן לי מעותי וחייב הלה ליתן בעל כרחו ואע"פ שאו' אחזיר הונאה לא כל הימנו ואם רצה אומר תן לי אונאתי ומחייבינן אותו ליתן לו אונאתו אבל אם אמר הלה יחזיר לי מקחי או ישתוק ויקבל עליו אונאתו שאיני מחוי' לו כלו' שומעין לו וידו על העליונה בשתי מדות אלו אבל לא שיאמר על כרחו יתקיים המקח יחזי' לי אונאתו ולפי זה היה דין בטול מקח שיחזרו שניהן אפי' המאנה ואע"פ שהמתאנה שותק ואינו תובע ממנו כלום ובא עכשיו רב חסדא ללמד שהלוקח יכול לחזור בו ולבטל המקח לגמרי על כרחו של מוכר ולא המוכר כלל ואפי' אם הלה תובע אונאתו ממנו על כרחו יקנה הלה ויחזיר לו אונאתו שדינו כאלו לא נתאונה ומשום דאמר אי לאו אניתן וכו'. והאי דנקט הוקרו לאו לרבותא כלל דהא לית ליה הכי ממתני' אלא אורחא דמילתא נקט שאין מאנה חוזר אלא בשהוקרו ותנא חונא לוקח יכול לחזור בו ולא מוכ' אע"פ שהוא בטול מקח ושניהם חוזרין לא נתנו חכמים רשות למאנה לחזור משום דא"ל אי לאו דאוניתן כלומר שלא יהא חוטא נשכר ומינה אף בשתות שהדין הוא שיתקיים המקח ביניהם לא נתנו חכמים רשות למאנה לחזור ואע"פ שתובע המתאנה אונאתו הרי כמי שהתנ' לו מתחלה כל שוי' שלא יהא חוטא נשכר ומיהו במתני' ודאי אם תובע המתאונ' אונאתו שניהם יכולין לחזו' בהן שהוא בטול מקח ובבטול מקח שניהם חוזרין אבל מ"מ ראיה היא לדרב חסדא שמאח' שבבטול מקח שדינן לחזור אין הרשות ביד המתאונה אף בשתות כן ויתר מכאן שאפילו תובע המתאונה אונאתו אין המתאנה יכול לחזור בו כמו שפירשתי ועוד שאם אי אתה אומר כן נמצאת שתות ויתר משתות שוין במדה זו בששניהם יכולין לחזור בהן אם הלה תובע אונאתו ואינן יכולין לחזור בהן בשותק והדבר ידוע והוזכר כמה פעמים בתלמוד שאין דינן שוה אלא שתות אונאה יתר משתות בטול מקח לדברי הכל. זה נראה לי לקיים בהן דברי רבינו הגדול ז"ל, ופירושו נכון.

ושמעתי פי' אחר, דרב חסדא כרבי נתן דאמר קנה ומחזיר אונאה וקמ"ל שהמתאונה יכול לחזור ולתבוע אונאתו ולא המאנה אלא על כרחו יחזיר האונאה ותנא תונא דכיון דבטל מקח אין המאנה חוזר הכי נמי בשתות שדינו שקנה אין רשות ביד המאונה לחזור כלל ואפי' תובעו אונאתו וזה שאמר רב חסדא יכול לחזור לאו חזרת מקח היא אלא אף חזרת ממון כלומר שאומר לו תן לי אונאתי ואם רצה אומר אם לא תרצה להחזיר אונאתו הילך מקחך ועוד מפני שיש אומר שוה חמש בשש בטול מקח בא הלשון כולל לדברי הכל אם בטול מקח בטול מקח ואם הונאה הונאה ושוה שש בחמש דסיפא אגב רישא נקט לה ולאו דוקא וא"ת מאי קמ"ל היינו דר' נתן איצטריך סלק' דעתך אמינא קנה ומחזיר לו זה האונאה אם רצה לקיים מקחו אבל אם רצה לבטל יבטל לגמרי או ישתוק קמ"ל זה הדרך אמר לי מורי נ"ר כי היכי דתיקום דרב חסדא כהלכתא או שבאו דברי רב חסדא סתומים יכול לחזור בו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולא הקפיד אם קנה ומחזיר ויכול לחזור לתבוע אונאה או שידו על העליונה ויכול לחזור לגמרי אלא מי שנתאונה יכול לתבוע ולא המתאנה קמ"ל בלחוד.

והוי יודע שאין פירושין הללו חולקין בדינן, אלא כולם מודים שדין המאנה שלא לחזור בשום ענין אלא כמי שאין שם אונאה הוא ואין חלוק בין משך ללא משך האי לענין שפרע והאי לענין קנין גמור.

והילך הירושלמי (ב"מ ד,ג) מי שנתלו בו לחלק ביניהם מכר שוה חמש בשש ולא הספי' לישא וליתן עד שהוקרו ונעשו בשבע ר' יעקב בר אידי ר' אבהו בשם ר' יוחנן כשם שבטל המקח מאצל זה כך בטל המקח מאצל זה תמן תנינן ד' מדות (מדו') במוכרים מכר לו חטים יפות ונעשו רעות הלוקח יכול לחזור בו רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור בו הא לוקח אינו יכול לחזור בו א"ר יוסי ברבי בון זותיה כהן תנייה דהני כל הנושא ונותן בדברים אין מוסרין אותו למי שפרע, ע"כ.

וכך פירושו: דקסבר ר' יעקב שתות מקח שנינו ושוה חמש בשש בטל מקח הוא וכשם שזה חוזר זה חוזר והקשו עליו ממשנתנו שהוא בטול מקח ואעפ"כ מאנה אינו חוזר ופריק הא דאמר רבי יוחנן שניהם חוזרין בשלא משכו ומשום דסבירא ליה הנושא והנותן בדברים אין מוסרין אותו למי שפרע והוא הדין נמי להיכא שלא הוקרו ולא נתאונה אחד מהן אלא אורחא דמילתא נקט שאין אדם עשוי לחזור בו אלא א"כ היתה שם אונאה מתחלה ועוד שיש בו משום מחוסרי אמנה אבל עכשיו אין שם חסרון אמנה שלא כיון מתחלה בדעת גמורה לכך כדאמרי' התם נמצאת למד שאם נתן מעות דינן כדין משיכה לענין מי שפרע, ומי שפרע שכר טוב לעוסקים בתורתו לשמה יזכנו להמנו' עמהם.


דף פד עמוד א[עריכה]


האי שמשא סומקתי היא. נפקא מינה לנודר מן האדום אסור באורו של שמש.


דף פד עמוד ב[עריכה]


יין וחומץ מין אחד הוא. איכא למידק הא דגרסינן בהמוכר פירות הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה ואח"כ נמצאת חומץ כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק דשמעת מינה דמפרי' תרומה מחומץ על היין אינה תרומה והרב ר' שמואל ז"ל אוקמה לההיא כר'.

ויש מפרשין דלא קשיא, דהתם כיון דסבר לאפרושי מיין על יין כדקתני הבודק את החבית להיות מפריש וכו' כי נמצא חומץ לא הויא תרומתו תרומה דשוגג הוא ותרומה בטעות הוא.

וסייעו זו הסברא ממה שמצא בתוספתא במסכת תרומות (ד,ו ע"ש) התורם חבית של יין ונמצא' מגולה אבטיח ונמצאת נקור תרומה ויחזור ויתרום רבי ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו תורמין יין על החומץ ואין תורמין חומץ על היין אלא לפי חשבון התורם חבית של יין ונמצאת של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה אין תרומתו תרומה אם משתרמה החמיצה פי' שמא החמיצה הרי זו תרומת ספק ויחזור ויתרום דברי ר' שר' אומר יין וחומץ ב' מינין וחכמים אומרים מין אחד היה בלבו לתרום מיין על יין מה שבידו חומץ אין תרומתו תרומה מה שבידו יין היין תורם ויחזור ויתרום את החומץ היה בלבו לתרום החומץ על חומץ אם שבידו חומץ החומץ תורם ויחזור ויתרום מן היין על היין היה בודק את החבי' להיות מפרי' עלי' וכו' פי' היה בלבו לתרום מיין על יין כגון שהיו לפניו ג' חביות והיה סבור שהן של יין והפריש אחת מהן ואמר הרי היא תרומה על שתי אלו ואח"כ נמצאת שהיא חומץ אין תרומתו תרומה כלל שדעתו להפריש יין על יין והרי הוא חומץ היה אותה שבידו יין וא' מן השתים של חולין חומץ היין תרום ויחזור ויתרום את החומץ שתרומתו בטעות נמצאת חצי החבית המפורשת תרומה לפי חשבון והיינו דקתני תורם ולא קתני תרום היה בלבו לתרום חומץ על חומץ כלומר שהיה סבור ששלשתן של חומץ ונמצאת אחת מהן של יין אם אותה שעלתה בידו שקר' עליה שם תרומה היא של חומץ תורם ויחזור ויתרום מן היין על היין הא למדת שבטעות אין תרומת יין על חומץ וחומץ על יין תרומה ואפילו לדברי חכמים ולפי זה אהא דקתני רישא התורם חבית של יין לא שהיה סבור שהיא של יין ודאי אלא חבית שהיה יין ועכשיו הוא תורם ואינו מקפיד בה אם חומץ הוא אם יין.

ואי קשיא לך הא דתנן במסכת תרומות (ג,א) התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצאת סרוח תרומה ויחזור ויתרום ובשוגג היא איכא למימר ההוא שוגג לאו טעו' הוא כיון שכיון להפריש אותו פרי עצמו שהוא מפריש אבל ביין ונמצא חומץ שתי שמות הן וחלופיהן טעות ויש מתרץ ההוא שוגג לאו טעות הוא משום דסתם קישות מרה היא ומתכוין הוא להפריש מר על מר אלא שאינו מתכוין להפריש ממר כולי האי איכא למיפרך דהא אנן אפכא תנן במס' תרומות (מ"ט א') אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה מזיד לא עשה כלום ולפי הפי' הראשון לא קשיא דמן הטמא על הטהור מין אחד הוא לגמרי ואין זה טעו' ובמזיד טעם אחר מפורש בה ביבמות (פ"ט א') ואף לפי הפירוש האחרון כיון שהם מין אחד לגמרי ואין בעצמן שום שינוי אינו נקרא טעות.

וא"ת למה לא הצריכו בטמ' וטהור בשוגג לחזור ולתרו' מכיון שהוא מין אחד לא הזקיקוהו לחזור ולתרום והטעם בקישו' מפני שהיה לו לטעמו ולא טעמו בפ' האשה קמא מפ' בגמ' הכי.

וא"ת למה אמרו בטמא וטהור במזיד שאינה תרומה כלל י"ל שכיון שאינו ראוי לאכילה כלל אין תרומתו תרומה אי נמי משום דאי אמרת תרומה הויא פשע ולא מפריש לרב חסד' כדאית ליה ולר"נ כדאי' ליה בפ' האשה קמא.

והא דתנן התם בתרומ' התורה חבית של יין ונמצאת של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא נתרמה אין תרומתו תרומה אפי' לדברי חכמים וכשנודע אח"כ שהיתה של חומץ לגמרי וכסבור הוא שהיא של יין ואלו היה יודע שהיא חומץ לא היה עושה אותה תרומה ואם משתרמה החמיצה כלומר שאפשר לומר כן הויא לה ספק תרומה ויחזור ויתרום. כך מפורשת שמועה זו בתוספות לרבותי' הצרפתים ז"ל, ועדיין אין קושיא לדברי הרב ר' שמואל ז"ל מן התוספתא, שיש לומר סיפא אתאן לרבי.

אפילו תימא רבנן עד כאן לא אמרי רבנן התם אלא לענין תרומה וכדר' אלעא אבל במקח וממכר איכא דניחא ליה וכו'. תמה אני אם פירשה כפשטה למה לי בר' אלעא הוה ליה למימר מין אחד הוא ושאני מקח וממכר דאיכא דניחא ליה בחמרא ואיכא דניחא ליה בחלא אטו בלאו ר' אלעא לא ידעינן מאי איכא בין מין אחד לשני מינין הא בהדיא קתני לה.

אלא משמע דהכי פירושה: דמעיקרא נמי ידעינן שהוא מין אחד לרבנן ואינו שני מינין כמו יין ושכר אלא דקאמרי רבנן מין אחד הוא ותורמין מזה על זה ואינו צריך לחזור ולתרום שאינו קרוי נמי מן הרע על היפה וא"כ למה שניהם יכולין לחזור בהן והרי הם כמו שני יינות יפין דכל חד חזי למילתיה ויפה הוא לו מדלא קתני התורם יין על חומץ תרומתו תרומה. ומפרקינן שאני גבי תרומה שאם תרם רע ויפה תרומתו תרומה מן התורה אלא שיש בה נשיאות חטא וכאן הואיל ואיכא דניחא ליה בחלא אין כאן נשיאות חטא אבל גבי מקח וממכר אע"פ שאין זה יפה מזה ומין אחד הוא מקפידין בני אדם בכך ומה שמכר לו יתן, ואם החליף שניהן חוזרין.

מדד והניח על גבי סימט' קנה. במידת מוכ' היא ובמוכר עצמו אי נמי מדת מוכ' ומודד סרסו' דאי מדה דלוקח ראשון קנה ואי מדה דסרסור כיון שנתמלאת המדה ללוקח לדברי הכל ואי מדת מוכ' ולוקח מודד כיון שהגביה קנאה ואפי' בכליו דמוכר אלא לאו במדת מוכר עסקינן ובמוכר או סרסור מודדין.

לא לתוך קופתו. איכא דקשיא ליה תפשוט ליה דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה דאי ס"ד קנה למה לי חצר השותפין אפי' חצר חברו כלומר של מוכר קנה ולאו קושיא היא דאין הכי נמי תפשוט והאי דלאו פשטו' בגמ' מיהא משום דר' אסי דמוקי' לה ע"ג קרקע והא דאמרי' לקמן (ע"ה א') ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו אפי' ברשות הרבים ואוקמה רב פפא בסימטא לא סבירא ליה כר' אסי דלדידיה למה לי כליו על קרקע סימטא נמי קנה אלא רב פפא סבר לה במאן דאמר על גבי קופתו וחדא מכלל חברתא אתמר.

ותמהני למאן דסבר קרקע סימטא קונה לו, אלא משיכה שקונה בסימטא היכי משכחת לה תיפוק לי' משום מקום ואי אמרת בדאמר ליה לך משוך וקני אלא לר' אסי משיכה האמורה בכל מקום אינה אלא במקפיד ואיכא למימר אין במקפיד או בעבד מהלך שאין רשותו קונה לו או בתוך כליו דמוכ' ובמדת סרסו' שלא נתמלאת וי"ל דלא א"ר אסי בסימטא כיון שקבל עליו מוכ' קנה דאי הכי קשיא ליה ברייתא דלקמן דלא קתני הכי אלא ברשות לוקח אלא לר' אסי מדד והניח דוקאקאמר דכיון דאיתעביד בה כולי האי גמר ומקני וכמאן דא"ל קני בסימטא דמי ובדר' אסי דכי א"ל קני קנה אבל היו פירות מונחין בסימטא או בהמה ואמר לו הרי הן מכורין לך או נתונין במתנה לא קנה שאין מדה זו אלא ברשות לוקח אלא שיש לומר דלר' אסי כל שיש לו רשות בו כגון סימטת וחצר של שניהם כרשות לוקח דמי ליה.

מאי לאו בסימטא. ואי קשיא ולימא ליה לעולם בסימטא ובכליו של מוכר, ואיכא למימר ניחא ליה לאוקומה בשהניח בקרקע שבך דרך מדידה אי נמי מדקתני שוכ' את מקומו אלמא לאו בכלי מוכ' הוא אלא שהמקום מעכב ועוד יש טעם אחר שאפשר שאין משיכה קונה בכליו של מוכר כדבעינן למימר קמן הילכך לא מיתוקמא בכליו של מוכר משום רישא.

מאי משך דקתני מרשות הרבים לסימטא. איכא למידק, אי הכי אפי' לא משך משכחת לה דקנה על גבי סימטא, ואיכא למימר אין הכי נמי ולאו משום משיכה הוא קונה אלא מטעם שהוציאו מרשות הרבים והוא עכשיו בסימטא ומתני' כולה הכי קתני מדד ברשות הרבים ולא משך והוציא מאותו רשות לסימטא לא קנה משכו מאותו רשות לסמטא אע"פ שלא מדד קנה וכל הפירות ברשות הרבים הן עומדין קודם שיגע בהן לוקח ומשיכה דתרוייהו ברשות הרבים לסימטא.

אי הכי אימא סיפא אם היה פקח שוכר את מקומו ואי ברשות הרבים ממאן אגר. פי' הרב רבי שמואל ז"ל דאי בסימטא ניחא דמצי אגר מבוי הפתוח לאותה סימטא ואי קשיא ולוקמה בחצר שאינה של שניהן או ברשות מוכ' ומאי משך עד שימשכנה מאותו רשות לרשות אחרת או ישכו' אותו מקום וי"א דהאי לישנא לא שייך אלא ברשות הרבים אבל אי ברשות מוכ' ורשות שאינה של שניהם הוה ליה למימר עד שיוציאנו מרשותו דכיון דברשות שיש לה בעלים היא שייך למיתני בה לשון הוצאה ולא לשון משיכה.

ויש לפ' דהכי מקשי, אי אמרת בשלמ' בסימטא לאו סימטא דוקא אלא אף רשות של שניהם בכלל ואם היה פקח שוכר את מקומו מחברו המוכ' אלא אי ברשות הרבים ממאן אגר ומפרקינן ה"ק כלומר כולה מתני' קתני היה ברשות הרבים וכיוצ' בה שהיא חצר שאינה של שניהם אינו קונה עד שימשכנה או ישכו' את מקומה אם יש לאותו רשות בעלים ולא חסורי מחסר לה ומעיקרא הוה משמע ליה טפי בחצר של שניהם משום דשכירות במקום המשיכה עצמו משמע ותרתי קתני ביה משיכה ושכירות, ואלומי אלים לקושי' כי פריך ממאן אגר.


דף פה עמוד א[עריכה]


ארבע מדות במוכרין. כתב הרב ר' שמואל ז"ל לאו ד' רשויות קתני. דהא רשות מוכ' ורשות הלה המופקדין אצלו א' הן דגבי מוכ' נמי שייך למימר קבלה ושכירות הוצאה והגבהה כדאמרינן גבי הלה המופקדין אצלו דהא קתני שכירות במתני' גבי מוכ' כדאוקימנ' לעיל ואי ברשות בעלי' היא ישכו' את מקומו הילכך ד' דינין חלוקין קתני.

ואיכא למידק, אם כדברי הרב ז"ל ליערבינהו וליתנינהו ואף על פי שהרב טרח לפרק קושיא זו אינו מספיק ואכתי איכא למרמא עליה מהא דגרסינן במסכת עירובין (ע"ט ב') ומזכה להן ע"י בנו ובתו שמע מינה שאף על פי שקבל עליו המוכר לא קנה לוקח אלא בשכירות. וכן בדין דחצרו כידו וכי המוכר כלי לחברו והוא בידו של מוכר משקבל עליו מוכר קנאו לוקח ומשנה שלימה שנינו נתקבלו שכר זה מזה ותמהני שהרי שנינו בפ"ק דקדושין (כ"ו א') נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזק' אלמא בעינן שיזכה בקרקע בכסף ואח"כ קונה מטלטלין. ואם לאו לא קנה ואפי' צבורין בתוכה ורשות הלה המופקדין אצלו שאני שאם היו בידו ואמר לו זכה לפלוני זוכהלו שזכין לו לאדם וחצרו נמי זוכה לו.

ולפי מקצת נוסחאות שכתוב בהן ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנו או יוציאנו מרשותו ברשות הלה המופקדין אצלו עד שיגביהנו או יוציאנו ברשותו כמו שכתב בהלכות רבינו הגדול ז"ל הכי נמי פירושן דהוצאה מרשותו של מוכר היא הוצאה גמור והוצאה מרשות הלה המופקדין אצלו הוא משיקבל עליו הלה שמכיון שקבל עליו יצאו מרשות מוכר.

ולפי זה יש לפרש דארבע רשויות קתני שדיניהן חלוקין זה מזה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת ללוקח ואם היתה מדה של אחד מהם פי' של לוקח או של ראשון ראשון קנה וברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח וברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו או שישכור את מקומו ובזו יש לך לומר דמשום הכי לא קתני שכירות מקום גבי מוכר שאין דרך מוכר לשכור את מקומו וברשות הלה המופקדין אצלו כיון שקבל עליו או ישכור את מקומו. ויש לפ' דארבע דינין הם ולא יותר שדין ראשון ראשון קנה ומשנתמלאת המדה ללוקח אחד הוא משנתמלאת המדה נעשית של לוקח וקונה לו.

וא"ת השתא דקא סלק' דעתך מאי חצר שאינה של שניהם שאינה של אחד מהם ואין להם רשות בה כלל היינו רשות הלה המופקדין אצלו לא תטעי בהא דחצר שאינה של שניהם שהניח שם מוכר פירותיו שלא ברשות ואין בעל החצר תופס אותם פירות ברשותו של מוכר או חצר שאינה משתמרת לבעלים שאינה קונה ויד שניהם שוה בחצר אבל רשות הלה המופקדין אצלו תפוס להו מכח מוכר וכאלו הם מונחין בביתו של מוכר דמי שיד נפקד שלו כידו הוא.

והא דאמרינן דברשות הלה המופקדין אצלו כיון שקבל עליו או ששכר את מקומו קנה. איכא דק"ל עלה כיון דק"ל תן כזכה כדאית' בפ"ק דגיטין (יא,ב) למה הצריכו חכמים מעמד שלשתן כיון דתן כזכה מכיון שאמר תן אותו מנה לפלוני וקבל עליו קנאו וזו הקושיא לדברי מי שאמר במסכת גיטין כי אמר רב בפקדון אבל במלוה לא דאי במלוה אמר ודאי צריך מעמד שלשתן דהא ליתיה שיזכה לו.

ויש שהשיבו בזו השאלה דכי בעינן מעמד שלשתן הני מילי בשאין הנפקד רוצה לזכות לו שלא קבל עליו דלא קני וכי א"ל במעמד שלשתן אפילו בעל כרחו וסייעו זה ממעשה דאיסור גיורא דבפ' מי שמת, דאמר רבא אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אתינ' משמע דאי הוה התם על כרחיה דרב' הוה מקני להו במעמד שלשתן וליכא מהא ראיה דהתם מאי דהוה עביד קאמר ולמה ילך ולא יקבל עליו, ועוד דאי אזיל כסיפה ליה מלתא.

ואחרים השיבו ואמרו דלא אמרינן תן כזכה אלא בדבר שמוציאו מתחת ידו ונותנו לזה ליתנו לפלוני מפני שהוא כמזכה לו על יד זה אבל אם היה הדבר מופקד ביד הלה ועכשיו הוא אומר לו ליתנו לפלוני אין אומר בזה כזכה וצריך למעמד שלשתן ויש להם ראיות על זה כפי דעתם. ואם תאמר למה הוצרכו לתקן מעמד שלשתן הרי יכולין לומר זכה. לאו מלתא היא דלאו כולהו אינשי גמירי לומר כן ועוד אנן דינא קאמרינן שאע"פ שלא אמר זכה קנה.

וא"צ לדברים הללו, שמי שאומר מסתברא מלתיה דרב בפקדון הוה מוקי לה בפקדון דליתיה ברשותיה דנפקד כגון פרה שבאגם וכיוצ' בה או שהוא בחצר שאינה משתמרת שאינה קונה לו שאע"פ שקבל עליו ואמר לו זכה בפי' לא קנה ומיהו מדין מעמד שלשתן קונה שאינו דומה למלוה כיון שישנו בעין. ועוד י"ל דרבה דאמר מסתברא מלתיה דרב בפקדון לא סבירא ליה כל האומר תנו כאומר זכו במתנה. אבל כתבתי סברות הללו מפני שאפשר שהן אמת ובמקומן צריכות תלמוד.


דף פו עמוד א[עריכה]


פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן וכו' והא מדכליו של מוכר ברשות לוקח וכו'. יש מפרשין שפירקן ומשכן בתוך ביתו וקונה במשיכה. והא דדייקינן מינה והא מדכליו של מוכר ברשות לוקח וכו'. משום דאם תמצי לומר כליו של מוכר ברשות לוקח אינו קונה אף אם משך פירות בתוך כליו של מוכר לא קנה שכשם שאין משיכה קונה ברשות מוכר כך אינה קונה בכליו של מוכר ברשות לוקח כשתמצי לומר כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה דהא כליו כחצרו דמי וטעם אחר אמרו שהרי הפי' מונחים ועומדין בכלי ואין זזין ממקומן וכיון שאין משיכת הכלי כלו' לא קנה ולזה הטעם אפילו בכליו של סרסור לא קנה שאין זו משיכה כלל. והא דאמרינן במציעא (ט' ע"ב) בעי ר' אליעזר משוך בהמה זו לקנות כלי' שעליה וכו' עד חצר מהלכ' היא וחצר מהלכת לא קנה דמשמע הא בכלי אחד קנה. התם כגון דאמר ליה קנה הכלי וקנה מה שבתוכו דקני ליה כלי במשיכה ומטעם כליו קונה לו מה שבתוכו אבל אי א"ל הכי לא.

וזו הסברא אינה כלום דהא אוקימנא לבריית' ברשותו של מוכר ובכליו דמוכר קתני עד שיגביהנו או שיוציאנו מרשותו לא אלמא בהגבהה או משיכה קונה בכלים דמוכר ואע"פ שלא הקנה לו כליו ואע"ג דלמסקנ' אפשר דלכליו דלוקח היא מיהו שמעינן מינ' דליתנהו להנך טעמי דאמרן.

והרב ר' שמואל ז"ל פי' פירקן והכניסן לתוך ביתו ואח"כ פסק ואין המשיכה קונה שהרי קודם פסק היא ודחה דברי המפרשים שהמשיכה קונה ונראה שהוא סובר דשפיר דמשיכה קונה אפילו בכליו דמוכר ואע"פ שלא הקנה לו כלי כלל, וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל.

ובעלי סברא ראשונה מביאין ראיה שאינ' קונה מדאקשינן התם חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה ואי אמרת משיכה היא היכי אמרינן חצר מהלכת היא והא מטעם משיכת הכלים עצמן הוא קונה, אלא שמע מינה שאינה משיכה מאחר שהפירות מונחין ועומדין ואינן זזין ומטעם כלי הוא קונה ולא מטעם אחר.

אבל במסכת עבודה זרה בפ' השוכר (עא ע"ב) משמע לי דקונ' דקאמרינן אי דכאיל ורמי למנא דישר' הכי נמי כלומר משיכה קונה ולא משכח משיכה אינה קונה שכליו דישראל מוכר וההיאדמציעא נ"ל דהכי מבעיא ליה לר' אליעזר היכא דא"ל משוך בהמה זו וקני כלים אגב' מהו ולהכי מקשי לה ודאי מפשט פשיטא לן דאי לאו משום קפיד' אע"ג דלא א"ל משוך בהמה אלא משוך כלים ומשך בהמה קני דהא אמשכו להו כלים אלא כיון דבאגב מקני ליה היכי ליקני, חצר מהלכת היא ואין קונים בתוכה.

ובירושלמי בפ' קמא דקדושין (ה"ד) ר' חסדא אמר משוך את הבהמה לקנותה קנה לקנות ולדותיה לא קנה לקנות היא וולדותיה קנה ומקשינן אלו האומר לחברו משוך הבהמה שיקנה לך משאוי שלה שמא לא קנה ופריק הדה דתימר בשלא היתה הבהמה עוברה אבל אם היתה הבהמה עוברה עשו אותה כמשואה.

ועוד יש לנו סיוע בכל הסוגיא ההיא למה שפירשנו למעלה עיין שם.

ובמסכת שבת (צ"א ב') כך נראה דמשיכה קונה מעות אע"פ שלא הוציא כל הכיס מרשות בעלים ולא קנאו לכיס והוא דמצי שקיל להו דרך פיו או דרך סלמא וכבר כתבתיה שם בקיצור.

הגונב כיס בשבת וכו'. משמע בסוגיין דמשום משיכה הוא קונה ולא אתיא אליבא דמאן דאוקמ' בכתובות (ל"א ב') כגון שלשל ידו למטה משלשה וקבלה דהא לאו משיכה היא קונה לו אלא ידו שהוא קונה לו בכל מקום ואפילו הניח ידו על הארץ. ותמהני מדברי הרב ר' שמואל ז"ל בכאן ואתיא אליבא דמאן דאוקמה כגון שהוציאה לצידי רשות הרבים. ולענין קנייה לאו כרשות הרבים דמי אבל למ"ד כרשות הרבים לא אתיא וה"נ אוקימנ' בכיסי רברבי דהיינו מידי דבעי מותנא והתם אוקימנ' במציעי.

אלמא כל מידי דבר הגבהה אי בעי במשיכה וכו'. בדין הוא דהוה ליה לאוקמה בדרברבי דבני משיכה נינהו ואפילו הכי קני בהגבהה שהגבהה בכל מקום ובכל דבר הוא קונה כדברי הרב ז"ל, אלא ניחא ליה לאוקומה בראוי לה.


דף פו עמוד ב[עריכה]


אי הכי סיפא דקתני הלוקח פשתן וכו'. כתב הרב ז"ל דבשלמ' לדידיה דמוקי לה בשליפי זוטרי היינו דקתני משיכה גבי פירות משום דבמשיכה כל דהו נמשכו כולן שהרי שליפי זוטרי הן פשתן לעולם הוא ארוך וצריך משיכה גדולה לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום כלומר ימשכנו או יגביהנו ואין פי' זה נכון שאם פי' יטלטלנו ממקום למקום משיכ' יש במשמע דברישא לא בעינן טלטול ממקום למקום ועוד שאין לחלוק בין משיכה למשיכה במתניתין ועוד שאפילו לאחר דאוקמה בשליפי רברבי א"צ ברישא אלא משיכה מועטת מפני שהפירות כשנמשכין מעט נמשך כל פרי ופרי כולו ויוצא ממקומו ולא נחלקו רב ושמואל אלא בספינה וכיון שכן מאי קא קשיא ליה.

אלא הכי פירושה: אי אמרת בשלמא בשליפי זוטרי פשתן שדרכו להגביה ולא לימשך מפני שהוא מתטנף או נשמט אינה נקנה אלא בהגבהה אלא אי אמרת בשילופי רברבי אמאי אינו נקנה במשיכה והרי על כרחו ימשוך שדרכו בכך ומפר' שאני פשתן דמשתמש וכיון שיש לו פסידא כ"כ במשיכתו אף כשהוא עשוי שליפי רברבי מתיר קשריו ומגביהו פחות פחות ואין דרכו במשיכה.

וכדאמר רב כהנ' שנתות היו בהין. כתב הרב ז"ל שהיא במס' מנחות, ואינו כן. אבל משנה היא ששנויה שם (מנחות פז,ב) אבל לפיכך תלאוה בדרב כהנא משום דאמרינן במסכת שבת גבי ביצת הסיד א"ר כהנא שנתות כדתנן שנתות היו בהין וכיון דרב כהנא תירץ במשנה זו הביאוה על שמו לו' כמו שאמר רב כהנא שדרך שאר המדות בהין לעשות בהן שנתות ה"נ בשנתות כיוצא בה במסכת כתובות ובמסכת יבמות כדאמר רב אסי ולזות שפתים הרחק ממך (משלי ד,כד).


דף פז עמוד א[עריכה]


משום דתלוש כל שהוא קנה. פירש רבינו הגדול ז"ל ר' יצחק שהרי הוא כמטלטלין וצריך לתלוש הכל ואוקמה רב ששת כגון דא"ל לך ויפה לי קרקע כל שהוא באותה תלישה וקנה כל מה שעליה בשכירות היפוי שהקרקע נקנה בכסף והמטלטלין נקנין אגבה כך פירשה רבינו הגדול ז"ל בתשובותיו, וכן כתב תלמידו רב יהוסף הלוי זכרונו לברכה וה"ר שמואל ז"ל פי' דבחזקה קנו כשאמר לו ויפה לי כדאמרינן בפ' חזקת הבתים אדעתא דארעא קני אדעתא דציבי לא קני וקונה הפשתן שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ולפי' זה צריך להעמידה בשאינו עומד ליתלש וכן במשמע וכן מוכיח בירושלמי בפ' קמא דקדושין, ואין לי להאריך.


דף פז עמוד ב[עריכה]


ורמינהי הרכינה ומיצת הרי היא של תרומה. תמהני מה ענין תרומה לכאן והתם איסור הוא לחולין ועל כרחין דתרומה הוא ומיהו מתני' גופא תמיהא בלא מצוי נמי הכלי אסור לחולין ואע"פ שנטף מאה טפין ויש סוברין לפרש' בקורא שם למדה כגון שאמר שתי מדות שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה שאין שם תרומה חל אלא שעור המדה ומכיון שהטיף שלש טפין כבר יצא ידי מדה והשאר חולין אלא שאם הרכינה הרי היא של תרומה ומ"ה מקשי להדי' היא של מוכר.

וזה הפי' ממי שלא עיין במשנה, דהתם (תרומות יא,ו) קתני מגורה שפנה ממנה חטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין וכן חבית של שמן שנשפכה וכו' המערה מכד לכד ונטף שלש טפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצת וכו' למדנומענין המשנה שמאחר שיעור' החבית ונטף שלש טפין השאר בטל הוא בדפני החבית לענין זה שמותר להרבות עליו חולין והא בטל בהן ואינו מדמע קל הוא שהקילו חכמים בדבר מפני שאי אפשר להטריח על הצבור יותר מדי.

ומצאתי בירושלמי שם (תרומות יא,ה) תני רבי חלפתא בר שאול קדרה שבשל בה תרומה מגעילה בחמין ג"פ ודיו א"ר בא אין למדין ממנה לענין נבלה א"ר יוסי קשית' קומי ר' בא תרומה בעון מיתה נבלה בלא תעשה ותימר הכין כמן דמר מאיליהן קבלו עליהן את המעשרות ר"י בר שולם בעא קומי ר' מנא תמן איתמר ונטף שלש טיפין נותן לתוכה חולין והכא אתמר הכין א"ל כאן ע"י האור הוא נגעל למדנו מכאן שכל בצונן משנטף השאר מותר לבטלו ברוב ואפילו בתרומה דאורייתא דמתניתין ודאי בתרומה דאוריית' קתני ומזה ודאי אין למדין ממנו לנבלה וליין נסך דהתם בעינן הכשר גמור לכלי אבל בבישול קדירה ליכא לבטולי כלו' דטוב' בלע וטוב' פליט הילכך בתרומה דאורייתא התורה העידה על כלי חרש שאינו יוצא מידי דפנו ובדרבנן מגעילה שלשה פעמים ואומר אני אין למדין ממנו אפילו לשאר איסורין דרבנן ואין צריך לומר לסתם יינם שהוא חמור יותר מאיסורי תורה בשיעורין, ובמסכת זבחים (צו,ב) נמי מוכח בקדרה שבשל בה תרומה דהכשירה בשאר איסורין למריקה ושטיפה ולשכירה דחרס.

בשלמא באיסר שמן. לאו אבדה מדעת היא, דכיון דשמן של חנוני הוא לא קנאו בעל הבית שהרי לא משך ואין משיכת התינוק כלום דלאודועיה שדריה ואע"ג דאבדה מדעת היא לגבי איסר לגבי שמן מיהא דין הוא שיתחייב באיסר ושמן, אלא צלוחית כיון דאבוה מסרה ליד התינוק הוה לה אבדה מדעת, ואע"פ שנטלם חנוני לא נתתייב בה אלא להחזירה למקום שנטלה בין משתמר בין אינו משתמר דמאי עבד.

הכא בבעל הבית מוכר צלוחיות עסקינן וכגון שנטלה חנוני על מנת לבקרה. אית דמפרשי מיד התינוק וכן נראין הדברים מדקתני סיפא ומודים חכמים לר' יהודה בזמן שהצלוחית ביד תינוק ומדד חנוני לתוכה שהוא פטור כלומר שלא נטלה מידו כלל ואי נמי נטלה שלא לבקרה הרי היא כאלו ברשותו של תינוק וכן פי' הרב רבי שמואל ז"ל והיינו דאמרינן וכדשמואל וכו' פי' דתנא קמא סבר לה כשמואל וכיון דנעשית שעה אחת ברשותו של לוקח וכשלו דמיא אינו יוצא ידי השבה במחזיר לתינוק אע"פ שהחזיר למקום שנטל דדמיא להא דאמרינן במסקנא דאי גזלן הוי צריך השבה ליד בעלים ור' יהודה לית ליה דשמואל דמחייב ליה באונסין ומשוי ליה כלוקח גמור אלא שומר שכר הוי ומיפט' במחזירה למקום שנטל דהא אפי' שואל פטר נפשיה בהכי כדאמרינן נמי במסקנא ומר סבר שואל הוי.

ואיכא דמפרשי לה שנטלה מיד בעל הבית, וסיפא הכי קתני ובזמן שתינוק הביאה אצלו ולא היתה ביד חנוני פטור, ואע"ג דאקשינן לקמן אי הכי סיפא דקתני וכו'. ולא אוקימנא בשהביאה התינוק משום דלההוא פירוקא לאו בצלוחית דבעל הבית עסקינן אלא בשל חנוני ורישא וסיפא בתרי גוני לא מוקמינן והא פי' לא ידענא ליה דאי מיד בעל הבית נטלה בלא שמואל נמי חייב לרבנן דהא אפילו שומר חנם חיובי מחייב בהכי דיד תינוק פשיעה גמורה היא ואבדה מדעת היא ועוד דאי יד תינוק בכלל תורה היא כלל לא הוה אית' לשמואל בכי הא דקיימא לן בהליכה חייב בחזרה פטור מאונסין וחייב בדין שומר' שכר כדאיתא במציעא אלא חזרת תינוק לאו חזרה היא וכל עיקר לא איתו הא דשמואל אלא משום דלא נפטריה במחזיר למקום שנטל כשאר שומרין ובנוטל מיד תינוק כדפרישית.

ואמרינן לימא דשמואל תנאי היא. וקשיא ליה לרב יוסף הלוי ז"ל הא טעמיה דר' יהודה משום דקסבר לשדורי ליה שדריה וא"כ אפילו אית ליה דשמואל חנוני פטור דאי לא ניחא ליה לשדרה דהא לשדוריה ליה שדריה ולא עדיפא משמן דהוה דידיה ומיפטר ביה וניחא ליה נמי דשדריה לשדורי ליה כי לא נטלה חנוני לבקרה מכי נטלה לבקרה ונתחייב בה לא דא"ל צלוחית דידך היא ובצלוחית דידך לא שדרית לשדורי לי שמן ומיהו סבר בעל הבית שמן מיהא משדר לי בצלוחית דידיה באחריותיה כדי למכרו לשמן שלו הילכך גבי שמן מדעתו של בעל הבית שדריה ולא צלוחית אי נמי כיון שעל מנת לבקר' שלחו לא היה סבור שיחזירנו כדי שנאמר כן.

ולי נראה שנטלה חנוני שלא מדעת בעלים על מנת לבקרה ובודאי בעל הבית מינח ניחא ליה והוי לוקח כדשמואל וכיון דעבד בה מעשה שלא מדעת בעלי' בטלה לה כונת בעלים לשדורי ליה כדאמרינן במסקנא מר סבר שואל הוי ויוצ' בחזרה דמקום שנטל הא אלו הוה ליה גזלן לא מיפט' משום טעמ' דלשדוריה ליה שדריה דהא מעידנא דגזלה לא ידע בה ב"ה ולא א"ל לשדוריה ליה וכולה סוגיא מדעת עצמו עביד חנוני משום הכי כי נטלה ע"מ לבקרה מדעת עצמו והוי לוקח אפילו שעה אחת נפקא ליה מרשות בעלים וצריך חזרה גמורה דומיא דגזלן כדפרישית לעיל.

הכא במאי עסקינן וכו' הכישה נתחייב בה. פי' דאלמא לא סגי ליה במחזר למקום שנטל ולא תיקשי לך א"כ דרבה נמי תנאי הי' דכיון דלשדוריה ליה שדריה פטור הוא דהכא לאו ע"מ לבקרה וללוקחה נטלה וחזרה לדעת הבעלים הוא פטור.


דף פח עמוד א[עריכה]


הא דאמר שמואל דהנוטל כלי מאומן ע"מ לבקרו ונאנס בידו חייב. פרש"י ז"ל במסכת בבא מציעא (פא,א) משום דליקח הוא כל זמן שלא חזר בו ולפיכך חייב וכן נלמוד מתוך הפירוש שפירשתי בסוגיא למעלה וכן נמי נראה מהא דאמרינן לקמן בסמוך בההוא עובדא דההוא גברא דאיתי קרי לפומבדית' וכו' דאמרי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואי שואל הוא הא קיימא לן במסכת ערכין דמשכיר מקדיש וכל שכן משאיל כגון זה וה"נ מוכח בקמא וכדאמר דאי לא קיצי דמי ברשותייהו קיימי ואקדשינהו.

אבל הרב ר' שמואל ז"ל פי' דשואל הוא ומשום הכי חייב באונסין בדין שואל, ואינו נכון.

ומ"ש בההיא דתניא (נדרים לא,ב) בהליכה חייב ובחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר דלאו דוקא נושא שכר דא"כ לא ליחייב באונסין לא עיין בה דכי קתני מפני שהוא כנושא שכר אחזרה קאי שהוא פטור מאונסין ומיהו חייב בגניבה ואבדה מפני שהוא כנושא שכר דהואיל ונהנה מהנה כדמפרש בפ' השוכר את האומנין.

ופי' והוא דקיצי דמיה. כגון שקצץ להם מוכר בתחלה דמים כל כלי וכלי בכך ובכך שכל זמן שעומדין לפניו הרי דמיהן ידוע ממנו אבל אם לא קצץ להן הוא דמים אע"פ שדמי כלים הללו קצובים במדינה אינו קונה עד שיפסוק, וכן דעת רבינו ז"ל.

אלא מעשרו ונותן לו דמי מעשר. משום דכיון דגמר בלבו לקנותו זכו בו שמים במעשר שהמקח קובע למעשר וכשהוא מחזיר ברצונו של מוכר מחזירו ומיהו אינו קובע עד שיתרצה מוכר במכירה ובמעשה דרב פפא נתרצו שניהם.


דף פט עמוד א[עריכה]


קמ"ל דמתקנינן מתקלי עד הכי. פי' אבל פחות מכאן אין עושין שמינית ליטרא ואע"ג דפלגא לא טעי איניש במשקולות פחותים ביותר טעו משום דדמיין להדדי, ואע"ג דלקמן (בבא בתרא פט ע"ב) תומן ועוכלא נמי עבדינן שאני מדות דפקיעי בהו אינשי אבל במשקולות לא פקיעי אינשי כולי האי משום דדמיין להדדי טפי, וכן היה אומר רבינו הגדול ז"ל.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הרמב%22ן_על_הש%22ס/בבא_בתרא/פרק_ה&oldid=1291649"