בבא בתרא פז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
והתנן אהרכינה ומיצה הרי זו תרומה א"ל הא איתמר עלה אמר רבי אבהו משום יאוש בעלים נגעו בה:
והחנווני אינו חייב להטיף וכו':
איבעיא להו רבי יהודה ארישא קאי ולקולא או דלמא אסיפא קאי ולחומרא ת"ש דתניא רבי יהודה אומר ערב שבת עם חשכה חנווני פטור מפני שחנווני טרוד:
מתני' בהשולח את בנו אצל חנווני (ופונדיון בידו) ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר שבר את הצלוחית ואבד את האיסר חנווני חייב רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו ומודים חכמים לר' יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנווני לתוכה שחנווני פטור:
גמ' בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי דרבנן סברי גלאודועי שדריה ור' יהודה סבר לשדורי ליה שדרי' אלא שבר צלוחית אבדה מדעת היא אמר רב הושעיא הכא בבעל הבית מוכר צלוחיות עסקינן וכגון שנטלה חנווני על מנת לבקרה וכדשמואל דאמר שמואל הנוטל כלי מן האומן על מנת לבקרו ונאנס בידו חייב לימא דשמואל תנאי היא אלא רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הכא בחנווני מוכר צלוחיות עסקינן ואזדא רבי יהודה לטעמיה ורבנן לטעמייהו אי הכי אימא סיפא מודים חכמים לר' יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנווני לתוכה שהחנווני פטור והא אמרת לאודועי שדריה אלא אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו הכא במאי עסקינן
רשב"ם
[עריכה]משום יאוש בעלים - שהלוקח מתיאש ומפקיר אותו מיצוי מפני שטורח לו להמתין עד שיתמצה אבל תרומה לא שייך יאוש דמ"מ תרומה היא ואסורה לזרים:
ארישא קאי - דקתני חייב להטיף שלש טיפין לעולם ואתא רבי יהודה למימר דבערב שבת אינו חייב:
או אסיפא קאי - דקתני דחנווני פטור מלהטיף ואתא איהו למימר דאינו פטור אלא בערב שבת עם חשיכה:
ת"ש - דאסיפא קאי:
מתני' מצאתי הגהת רבינו זקני אבי אמי מ"כ השולח בנו אצל חנווני ופונדיון בידו - שהוא שני איסרין להביא לו באיסר שמן ואיסר יתן לו החנווני וכן עשה מדד לו באיסר שמן והאיסר מסר לתינוק להביא לאביו האיסר והשמן ומי שמפרש ונתן לו תינוק את האיסר לחנווני וגם מפרש ואבד את האיסר הוא השמן הלקוח באיסר טעות הוא ואינו לשון משנה וגם כשבעל הגמרא תמיה בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי מאי קאמר מי איכא פלוגתא באיסר והלא לא אבד אלא השמן ואם תאמר לתניי' לפונדיון במתני' לא הוצרך שכן דרך רוב סחורותן כי איסרין לא היו מצויין כפונדיונין כמו שנוהגין במחציות שנותן פשוט ומקבל מחצה ואוכל בדמי מחצה כן פירש זקני מ"כ:
ושבר התינוק את הצלוחית - ונשפך השמן:
ואבד האיסר - שנתן לו החנווני עם השמן בדמי הפונדיון שהביא לו:
החנווני חייב לשלם - הצלוחית והשמן והאיסר וטעמא מפרש בגמ':
שעל מנת כן שלחו - האב לבן אצל חנווני שימסור החנווני לבן האיסר והשמן:
ומודים חכמים לר' יהודה כו' שחנווני פטור - בצלוחית לבד אבל בשמן ואיסר חייב ה"ג בפי' רבינו חננאל ובספרים ישנים:
גמ' בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי כו' - האיסר שנתן החנווני לתינוק והשמן שבצלוחית:
לאודועיה - לחנווני שצריך לשמן שדריה האב לבנו כדי שישלח לו חנווני מה שישלח לו על ידי שלוחו פקח ורבי יהודה סבר לשדורי ליה ביד בנו שדריה:
אלא צלוחית - אמאי חייב חנווני לשלם:
אבדה מדעת היא - דכי מסרה לתינוק שאינו יודע לשמרה הפקר הוא זה ואינו חושש אם יחזירנה בנו בידו ריקנית אלא שישלח לו החנווני מה שישלח משלו הן שמן הן איסר ביד פקח ופונדיון שנטל בנו בהליכה נהי נמי דאבדה מדעת היא מכל מקום בחזרה יפה מחייבין חכמים הואיל ואמרינן לאודועיה שדריה:
בבעל הבית - האי שולח בנו מוכר צלוחיות הוא וניחא ליה שיקנה אותה חנווני אם ירצה לקנותה:
שנטלה חנווני - מיד התינוק:
לבקרה - אם שלימה היא על מנת לקנותה:
כדשמואל - היא פלוגתא דרבנן ורבי יהודה דבנטילה קנאה מיד שהרי מסתמא ימצאנה שלימה ויתכוין לקנותה והוא דקיצי דמיה כדלקמן דקני ליה מיד וכשמחזירה ליד התינוק הרי הוא כמשליכה לאיבוד ונאנס בידו קרינא ביה ולא מיפטר עד שיחזירנה ליד בעלים עצמן שהרי משנטלה נתחייב באחריותה ד) (ואע"ג דתניא כוותיה דשמואל בפ' ד' נדרים (נדרים לא:) בהליכה חייב כו'):
ע"מ לבדקו - ולעכבו:
ונאנס בידו - כגון שנפל מידו ונשבר:
חייב - והוא דקיצי דמיה כדמפרש לקמן דסמכא דעתיה לקנותה אחרי שפסק דמיו ואפילו אם חוזר בו ואומר איני חושש בכלי זה לקנותו ונאנס בידו קודם שהחזירו לבעליו חייב דמדאגביה ע"מ לבדקו ולקנותו אחרי כן הוא דאיחייב ליה באחריותו וכיון דאיחייב באחריותו היכי מיפטר תו עד שיחזירנו לבעליו וה"נ רבנן מחייבי כדשמואל ורבי יהודה לית ליה דשמואל והיינו דקתני סיפא ומודים חכמים לר"י כו' הכי קאמר מודים חכמים לרבי יהודה שאם נטלה על מנת שלא לבדקה הרי הוא כאילו צלוחית ביד תינוק ומדד חנווני לתוכה שפטור:
הכא בחנווני מוכר צלוחיות - והך צלוחית דמתניתין של חנווני היא ששלח לו בעל הבית הדמים ביד בנו לקנות צלוחית ממנו ולהביא בה שמן והלכך האי צלוחית ליכא אבדה מדעת:
דרבנן לטעמייהו - דאמרי גבי איסר ושמן חייב דלאודועיה שדריה והוא הדין לצלוחית ורבי יהודה לטעמיה דלשדורי יין ושמן וצלוחית ביד בנו שדריה לבנו:
והאמרת לאודועיה שדריה - ולא היה לו למסור הצלוחית לבנו של בעל הבית:
אלא אביי בר אבין ורב חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו - לא תוקמה לא בחנווני מוכר צלוחיות ולא בבעל הבית מוכר צלוחיות אלא הכא בצלוחית המיוחדת למדה עסקינן ונטלה חנווני מיד תינוק למוד בה לצורך התינוק ואע"ג דאבדה מדעת היא כיון שנטלה נתחייב בשמירתה עד שיחזירנה לידו של בעל הבית:
תוספות
[עריכה]והתנן הרכינה ומיצה הרי היא של תרומה תימה אמאי הוי של . תרומה והא אינו חייב לתרום אלא אחד מן נ' א"כ כמו אותן מדות של חולין תהיה של תרומה ושל חולין היו בלא הרכינה ומיצה וי"ל דכשקרא שם על אותה מדה גמר. בדעתו שתהיה כולה תרומה עם המיצוי ודוקא בתרומה אמר הרכינה ומיצה הוי תרומה אבל לענין מעשרות לא דהמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין:
משום יאוש בעלים נגעו. הוי מצי לשנויי דהוי תרומה משום דאין ברירה דכשקרא שם אין ידוע איזה יהא למטה:
אלא צלוחית אבדה מדעת היא. ואע"ג דפונדיון נמי אבדה מדעת היא שמשלחו ביד תינוק מ"מ כיון שהפונדיון של בעל הבית נשאר ביד החנווני אינו פוטרו עד שיביאו לידו שוה פונדיון שמן ואיסר ואם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתינוק הכי נמי דהוה פטור:
וכגון שנטלה חנווני על מנת לבקרה כדשמואל כו'. וסיפא דקתני ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית ביד תינוק דפטור לאו דוקא ביד תינוק אלא אפי' נטלה נמי ע"מ שלא לבקרה:
הלוקח כלי מבית האומן ע"מ לבקרו ונאנס בידו חייב. לכאורה נראה דחייב משום דחשיב כשואל דס"פ ד' נדרים (נדרים דף לא.) מפרש טעמא דשמואל דקסבר הנאת לוקח היא היינו כשואל שכל ההנאה שלו ועוד דבפ' האומנין (ב"מ דף פ:) גבי הא דאמר רב חסדא לא שנו הא דקתני שלחה ומתה חייב אלא כשהחזיר' ' בתוך ימי שאלתה אבל לאחר ימי שאלתה פטור ומסיק אמימר דמסתברא דפטור משואל וחייב כנושא שכר הואיל ונהנה מהנה תניא כוותיה [דאמימר] הלוקח כלי מבית האומן כו' ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר פירוש לכך פטור בחזרה כשנאנסו שאינו אלא שומר שכר ומדמייתי מינה אההיא דהחזירה לאחר ימי שאלתה משמע דהא דקתני נאנסו בהליכה חייב דהוי מטעם שואל א"כ מילתיה דשמואל נמי הוי מטעם שואל דהא מההיא ברייתא מייתי בנדרים (שם:) סייעתא לשמואל מיהו רש"י פירש בב"מ (שם) דנאנסו בהליכה חייב משום דחשיב כלוקח ומ"מ מייתי. מינה שפיר אההיא דאמימר כי היכי דחשיב ליה ברייתא נושא שכר בחזרה אע"פ שבטל המקח משום דעד השתא היה כלוקח הכי נמי שואל אחר שכלו ימי שאלתה הוי שומר שכר כיון שנהנה בשאלה עד עכשיו וכן נראה לר"י דחשיב לוקח ומייתי ראיה מההיא דלקמן דאייתי קרי לפום נהרא דאמר רב כהנא אין אדם מקדיש דבר. שאינו שלו ואי שואל הוי אמאי לא יוכל להקדיש מה שהשאיל ביד אחרים כמו שהמשכיר יכול להקדיש כדאמרי' בפ' האומר משקלי עלי (ערכין דף כא. ושם) ואין נראה לרשב"א ראיה דהתם לא על מנת לבקרם נטלם אלא על מנת לקנות מיד ולכך אין יכול המוכר להקדישו והשיב לו ר"י דמשמע שנטלם כדי לבקרם מדמייתי ליה אדשמואל ואין להקשות אי שואל הוי אמאי לא פטור החנווני כשנטלה על מנת לבקרה והחזירה ליד התינוק דכלתה שאלתו כיון שהחזירה למקום שלקחה דהא אמר בסמוך לרבי יהודה שואל שלא מדעת שואל הוי . החזירה ליד התינוק פטור דהתם ודאי הוי שואל שלא מדעת אינו חייב להחזירה אלא למקום שנטל אבל הכא דשואל מדעת הוא חייב להחזיר ליד בעלים:
אי הכי אימא סיפא ומודים חכמים לר' יהודה כו'. ורבה ורב יוסף סברי כו' בזמן שהצלוחית ביד התינוק דהיינו שהביאה מבית אביו:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קי א מיי' פי"א מהל' תרומות הלכה ט"ו:
קיא ב ג מיי' פ"ב מהל' שלוחין ושותפין הלכה ב', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קפ"ח סעיף ב':
ראשונים נוספים
הרי היא של תרומה. דמה שמיצת לא הוי דבעל הבית דלהוי חולין אלא כיון שמדד בה תרומה הרי היא תרומה המצוי. ומתני' קאמר דמוכר הוי דהיינו בעל הבית:
אמר ר' אבהו התם במתני' להכי של מוכר הוי דמשום יאוש בעלים נגעו בה. שמתיאש הלוקח מאותו מצוי שאינו רצונו להמתין עד שיתמצה כולו אבל הכא בתרומה לא ידע מאן נינהו בעלים דתרומה דלייאשו מיניה להכי הרי הוא של תרומה. ר' יהודה ארישא קאי ולקולא דקתני רישא המוכר חייב להטיף לו ג' טיפין בכל עת מכירה ואתא ר' יהודה למימר ערב שבת עם חשיכה פטור דהיינו קולא. או דלמא אסיפא אחנוני קאי ולחומרא דר' יהודה אומר ע"ש עם חשיכה החנווני פטור מלהטיף אבל בשאר זמן חייב להטיף. הוו שמעינן דאחנווני קאי כדאמר מפני שחנווני טרוד אותה שעה שקונין ממנו רבים:
פיס' השולח את בנו כו' ונתן לו את האיסר שיוליך לחנווני. שיבר התינוק את הצלוחית בחזירתו עם השמן ואיבד את השמן שקנה באיסר. חנווני חייב לשלם האיסר והצלוחית לבעל הבית. ר' יהודה פוטר חנווני שעל מנת כן שלחו. כלומר בעל הבית פשע ששילח ביד תינוק ואבידה מדעת היא:
ומודים חכמים לר"י. אע"פ שמחייבין החנווני כששיבר התינוק בחזירתו שהיה לו לחנווני להוליך מודים אם כל זמן שהצלוחית עדיין ביד תינוק ועד שחנווני מודד לתוכה נשברה פטור החנווני:
בשלמא איבד את האיס'. כלומר את השמן באיסר כו' בהא פליגי דרבנן סברי לאודועי לחנווני שגר ליה ביד תינוק כדי שיבין שתינוק אינו בר הבאת שמן ושלח בידו כדי שיביא לו החנווני עצמו או שלוחו. ור' יהודה סבר לשדורי ממש שדרי' לתינוק ואם שפך התינוק מה פשע יש לחנווני בכך:
אלא שיבר תינוק לצלוחית. אמאי מחייבי רבנן לחנווני והלא אבידה מדעת היא שעשה בעל הבית ששלחה אפילו ריקנית ביד תינוק שדרכו לשבור:
אמר רב הושעיא. האי דמחייבי רבנן לחנווני בששיבר צלוחית לא בשיבר תינוק מיירי אלא בלא תינוק מיירי ובשיבר חנווני עצמו מיירי. והכא בבעה"ב מוכר צלוחיות עסקינן ובא חנווני לקנות צלוחית ונטלה על מנת לבקרה אם יפה היא ונפלה מידו ונשברה וכדשמואל דאמר כו'. לימא הא מלתא דשמואל תנאי היא דר' יהודה דפטר חנווני לית ליה דשמואל:
לעולם דברי הכל היא. ובהא לא פליגי אלא במאי פליגי ר' יהודה ורבנן בצלוחית בחנווני מוכר צלוחית עם השמן ושלח בנו אצל חנווני למוד לו באיסר שמן ובצלוחית של חנווני דהכא לא מצי למימר אבידה מדעת היא דהא לא שיגר אביו בידו שום כלי. ושיגר לו החנווני השמן עם הצלוחית ביד תינוק ושיברו. ואזדא ר' יהודה לטעמי' דאמר לשדורי השמן והצלוחית שדריה אביו ופטור החנווני. ורבנן לטעמייהו וכו':
אי הכי. דכי מוקמת לה בחנווני מוכר הצלוחית:
אימא סיפא ומודים חכמים לר' יהודה כו'. והאמרת דחנווני מוכר צלוחיות ולאודועיה שדריה. אי הכי מאי כל זמן שהצלוחית ביד תינוק. מאי בעי צלוחית ביד תינוק ואמאי פטור והא צלוחית דחנוני היא. אלא אביי בר אבין כו' הכא במאי עסקינן. דפליגי ר' יהודה ורבנן:
כגון ששלח בעל הבית ביד בנו צלוחית למוד לו בתוכה. ונטלה החנוני מיד התינוק למוד לו לתוכה דכיון דנטלה מיד התינוק נתחייב באחריותה כדרבה דאמר רבה הכישה במקל לבהמת חבירו שהיתה תועה וברחה נתחייב באחריותה. ואם שיברה שוב התינוק בחזירה [נתחייב החנווני] לרבנן:
ורמינהי הרכינה ומיצת הרי היא של תרומה. תמהני מה ענין תרומה לכאן והתם איסור הוא לחולין ועל כרחין דתרומה הוא ומיהו מתני' גופא תמיהא בלא מצוי נמי הכלי אסור לחולין ואע"פ שנטף מאה טפין ויש סוברין לפרש' בקורא שם למדה כגון שאמר שתי מדות שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה שאין שם תרומה חל אלא שעור המדה ומכיון שהטיף שלש טפין כבר יצא ידי מדה והשאר חולין אלא שאם הרכינה הרי היא של תרומה ומ"ה מקשי להדי' היא של מוכר.
וזה הפי' ממי שלא עיין במשנה, דהתם (תרומות יא,ו) קתני מגורה שפנה ממנה חטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין וכן חבית של שמן שנשפכה וכו' המערה מכד לכד ונטף שלש טפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצת וכו' למדנומענין המשנה שמאחר שיעור' החבית ונטף שלש טפין השאר בטל הוא בדפני החבית לענין זה שמותר להרבות עליו חולין והא בטל בהן ואינו מדמע קל הוא שהקילו חכמים בדבר מפני שאי אפשר להטריח על הצבור יותר מדי.
ומצאתי בירושלמי שם (תרומות יא,ה) תני רבי חלפתא בר שאול קדרה שבשל בה תרומה מגעילה בחמין ג"פ ודיו א"ר בא אין למדין ממנה לענין נבלה א"ר יוסי קשית' קומי ר' בא תרומה בעון מיתה נבלה בלא תעשה ותימר הכין כמן דמר מאיליהן קבלו עליהן את המעשרות ר"י בר שולם בעא קומי ר' מנא תמן איתמר ונטף שלש טיפין נותן לתוכה חולין והכא אתמר הכין א"ל כאן ע"י האור הוא נגעל למדנו מכאן שכל בצונן משנטף השאר מותר לבטלו ברוב ואפילו בתרומה דאורייתא דמתניתין ודאי בתרומה דאוריית' קתני ומזה ודאי אין למדין ממנו לנבלה וליין נסך דהתם בעינן הכשר גמור לכלי אבל בבישול קדירה ליכא לבטולי כלו' דטוב' בלע וטוב' פליט הילכך בתרומה דאורייתא התורה העידה על כלי חרש שאינו יוצא מידי דפנו ובדרבנן מגעילה שלשה פעמים ואומר אני אין למדין ממנו אפילו לשאר איסורין דרבנן ואין צריך לומר לסתם יינם שהוא חמור יותר מאיסורי תורה בשיעורין, ובמסכת זבחים (צו,ב) נמי מוכח בקדרה שבשל בה תרומה דהכשירה בשאר איסורין למריקה ושטיפה ולשכירה דחרס.
בשלמא באיסר שמן. לאו אבדה מדעת היא, דכיון דשמן של חנוני הוא לא קנאו בעל הבית שהרי לא משך ואין משיכת התינוק כלום דלאודועיה שדריה ואע"ג דאבדה מדעת היא לגבי איסר לגבי שמן מיהא דין הוא שיתחייב באיסר ושמן, אלא צלוחית כיון דאבוה מסרה ליד התינוק הוה לה אבדה מדעת, ואע"פ שנטלם חנוני לא נתתייב בה אלא להחזירה למקום שנטלה בין משתמר בין אינו משתמר דמאי עבד.
הכא בבעל הבית מוכר צלוחיות עסקינן וכגון שנטלה חנוני על מנת לבקרה. אית דמפרשי מיד התינוק וכן נראין הדברים מדקתני סיפא ומודים חכמים לר' יהודה בזמן שהצלוחית ביד תינוק ומדד חנוני לתוכה שהוא פטור כלומר שלא נטלה מידו כלל ואי נמי נטלה שלא לבקרה הרי היא כאלו ברשותו של תינוק וכן פי' הרב רבי שמואל ז"ל והיינו דאמרינן וכדשמואל וכו' פי' דתנא קמא סבר לה כשמואל וכיון דנעשית שעה אחת ברשותו של לוקח וכשלו דמיא אינו יוצא ידי השבה במחזיר לתינוק אע"פ שהחזיר למקום שנטל דדמיא להא דאמרינן במסקנא דאי גזלן הוי צריך השבה ליד בעלים ור' יהודה לית ליה דשמואל דמחייב ליה באונסין ומשוי ליה כלוקח גמור אלא שומר שכר הוי ומיפט' במחזירה למקום שנטל דהא אפי' שואל פטר נפשיה בהכי כדאמרינן נמי במסקנא ומר סבר שואל הוי.
ואיכא דמפרשי לה שנטלה מיד בעל הבית, וסיפא הכי קתני ובזמן שתינוק הביאה אצלו ולא היתה ביד חנוני פטור, ואע"ג דאקשינן לקמן אי הכי סיפא דקתני וכו'. ולא אוקימנא בשהביאה התינוק משום דלההוא פירוקא לאו בצלוחית דבעל הבית עסקינן אלא בשל חנוני ורישא וסיפא בתרי גוני לא מוקמינן והא פי' לא ידענא ליה דאי מיד בעל הבית נטלה בלא שמואל נמי חייב לרבנן דהא אפילו שומר חנם חיובי מחייב בהכי דיד תינוק פשיעה גמורה היא ואבדה מדעת היא ועוד דאי יד תינוק בכלל תורה היא כלל לא הוה אית' לשמואל בכי הא דקיימא לן בהליכה חייב בחזרה פטור מאונסין וחייב בדין שומר' שכר כדאיתא במציעא אלא חזרת תינוק לאו חזרה היא וכל עיקר לא איתו הא דשמואל אלא משום דלא נפטריה במחזיר למקום שנטל כשאר שומרין ובנוטל מיד תינוק כדפרישית.
ואמרינן לימא דשמואל תנאי היא. וקשיא ליה לרב יוסף הלוי ז"ל הא טעמיה דר' יהודה משום דקסבר לשדורי ליה שדריה וא"כ אפילו אית ליה דשמואל חנוני פטור דאי לא ניחא ליה לשדרה דהא לשדוריה ליה שדריה ולא עדיפא משמן דהוה דידיה ומיפטר ביה וניחא ליה נמי דשדריה לשדורי ליה כי לא נטלה חנוני לבקרה מכי נטלה לבקרה ונתחייב בה לא דא"ל צלוחית דידך היא ובצלוחית דידך לא שדרית לשדורי לי שמן ומיהו סבר בעל הבית שמן מיהא משדר לי בצלוחית דידיה באחריותיה כדי למכרו לשמן שלו הילכך גבי שמן מדעתו של בעל הבית שדריה ולא צלוחית אי נמי כיון שעל מנת לבקר' שלחו לא היה סבור שיחזירנו כדי שנאמר כן.
ולי נראה שנטלה חנוני שלא מדעת בעלים על מנת לבקרה ובודאי בעל הבית מינח ניחא ליה והוי לוקח כדשמואל וכיון דעבד בה מעשה שלא מדעת בעלי' בטלה לה כונת בעלים לשדורי ליה כדאמרינן במסקנא מר סבר שואל הוי ויוצ' בחזרה דמקום שנטל הא אלו הוה ליה גזלן לא מיפט' משום טעמ' דלשדוריה ליה שדריה דהא מעידנא דגזלה לא ידע בה ב"ה ולא א"ל לשדוריה ליה וכולה סוגיא מדעת עצמו עביד חנוני משום הכי כי נטלה ע"מ לבקרה מדעת עצמו והוי לוקח אפילו שעה אחת נפקא ליה מרשות בעלים וצריך חזרה גמורה דומיא דגזלן כדפרישית לעיל.
הכא במאי עסקינן וכו' הכישה נתחייב בה. פי' דאלמא לא סגי ליה במחזר למקום שנטל ולא תיקשי לך א"כ דרבה נמי תנאי הי' דכיון דלשדוריה ליה שדריה פטור הוא דהכא לאו ע"מ לבקרה וללוקחה נטלה וחזרה לדעת הבעלים הוא פטור.
גמרא: ורמינהי הרכינה ומיצת הרי הוא של תרומה: הקשה הרמב"ן ז"ל, מאי קא מדמה תרומה למוכר חולין, התם איסורא ועל כרחין תרומה היא. ועוד מתניתין גופא קשיא, מאי שנא מיצת, והלא הכלי עצמו אסור לחולין אפילו הטיף ממנו כמה טיפין. ולענין הקושיא הראשונה נראה לי דרבי אלעזר הוה סבירא ליה, דמן הדין אם הרכינה ומיצת הרי היא של מוכר, דאלמא אין דעת שניהם אלא על מה שנשפך מן המדה ולא על המיצוי. וכן הדין לתרומה, שאינו קורא שם אלא על מה שנשפך אבל לא על המיצוי. ואמר ליה רב יצחק בר אבדימי דבלוקח ומוכר לאו מן הדין, אלא משום יאוש בעלים היא.
ומכל מקום הקושיא השנייה במקומה עומדת. ותירץ הוא ז"ל, דמה שנשאר בדופני הכלי דבר מועט הוא ומותר לבטלו לכתחלה ברוב חולין. וכן ענין המשנה שם, שכך שנינו שם (תרומות, פי"א, מ"ו-ז-ח) מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין. וכן חבית של שמן שנשפכה וכו'. המערה מכד לכד ונטף שלשה טיפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצת הרי היא של תרומה, אלמא קל הוא שהקלו לבטלו ברוב, לפי שלא הטריחו יותר מדאי. אבל כלי שבשל בה תרומה ליכא לבטולי, לפי שלא ידענו שעורא, דטובא בלעה וטובא פלטה. וזה נכון. והרי אמרו: קדרה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם, וזה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שדימה דין מבשל חולין בקדירה שבשל בה תרומה לאותה של מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה, וכמו שהשיב לחכמי לוניל, ואינה.
הכי גרסינן: איבעיא להו רבי יהודה ארישא קאי ולקולא או דלמא אסופא קאי ולחומרא: והכי פירושא, ארישא קאי ולקולא, דקאמר תנא קמא דבעל הבית חייב להטיף לעולם שלשה טיפין ואפילו בערב שבת, וקאמר רבי יהודה דבערב שבת פטור, או דילמא אסופא ולחומרא, דקאמר תנא קמא והחנוני אינו חייב להטיף לעולם דטירוד הוא, וקאמר רבי יהודה דדוקא בערב שבת פטור הא בשאר הימים אפילו חנוני חייב. כן פירש ר"ש ז"ל.
והרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל גריס איפכא, ארישא קאי ולחומרא או דילמא אסופא קאי ולקולא. ופירש, ארישא דקתני הרכינה ומיצת דאמר תנא קמא שאינו חייב להחזיר המיצוי ללוקח, ואמר לו רבי יהודה דאינו פטור אלא בערב שבת מפני שהוא טרוד, או דלמא אסופא קאי ולקולא, דאמר תנא קמא דחנוני חייב להטיף שלשה טיפין, ואמר ליה רבי יהודה דאינו פטור אלא בערב שבת מפני שהוא טרוד, או דלמא אסופא קאי ולקולא, דאמר תנא קמא דחנוני חייב להטיף שלשה טיפין, ואמר ליה רבי יהודה דבערב שבת פטור.
ואני תמה, שהחנוני אינו חייב להטיף, שכך שנינו והחנוני פטור, וכן גריס ר"ש ז"ל. ונראה שהרב ז"ל גורס במשנתינו והחנוני חייב להטיף שלשה טיפין. וכן מצאתיה בפירוש ר"ח ז"ל וכן פירש בפירושו. ובדקתי אחר המשניות המדוייקות ומצאתי בהן כגירסת ר"ח ז"ל וכן בהלכות הריא"ף ז"ל.
הכי גרסינן: בשלמא באיסר ושמן: כלומר שבעל הבית שלח פונדיון שהוא שני איסרין לחנוני על יד בנו ליתן לו באיסר שמן ולהחזיר לו איסר, וכן גריס ר"ש ז"ל, והוא עיקר, וכבר דחה הוא מי שגורס באיסר שמן.
הא דאמרינן: לימא דשמואל תנאי היא: קשיא ליה לרב ר' יהוסף הלוי אבן מיגש ז"ל, אמאי, והא אמרינן דטעמיה דרבי יהודה משום דלשדורי ליה שדריה, וכיון דלא איפשר ליה לשדורי שמן בלא צלוחית פטור אף על הצלוחית, דלשדורי ליה שמן בצלוחית שדריה. ותירץ דאף על גב דשדריה לשדורי ליה ובצלוחית, מכל מקום מצי למימר ליה בעל הבית לשדורי לי בצלוחית שדרית, אבל לשדורי בצלוחית דידך לא שדרית דמי אסיקית אדעתאי דתטול לבקרה. והילכך אם איתא דאית ליה לרבי יהודה בעלמא כשמואל לא הוה פטר הכא על הצלוחית. אלא ודאי מדפטר על הצלוחית שמע מינה לית ליה דשמואל.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(לב) איכא תנא דאיתנייה רב מדות אחזיוה לרב יצחק בר אבדימי לפי זו הגירסא מוכיח שרב יצחק בר אבדימי הי' תלמידו של רב וכך גריס רבי' שמואל זצוק"ל וראיתי מקשים מפרק כל הבשר [דף קי ע"א] דאמרי' התם איכא תנא דאתנייה לרב כחל אחזיוה לרב יצחק בר אבדימי אמר אנא כחל מיניקה שניתי לו אלמא מוכיח כי הי' רבו. ובריש יבמות אמרי' אמר רבא אמר לי רב יצחק בר אבדימי והיאך יתכן שראה רבא רבו של רב והרי רב יהודא שהי' תלמידו של רב אמרי' יום שמת רב יהודא נולד רבא ומתרצי' משם רבי' תם זצוק"ל דתרי רב יצחק בר אבדימי הוו. עיין בפ' כל הבשר במהדורא תליתאה:
(לג) והתנן הרכינה ומיצת ה"ז תרומה. פי' בפ' בתר' דתרומו' תנן המערה מכד לכד וניטף שלש טיפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצת ה"ז תרומה. פי' אם הי' כד מלא שמן של תרומה ועירה אותה לתוך כד אחרת והטיף ממנה ג' טיפין די לו והוא מותר לתת לתוכה חולין ולא חיישי' לשמן הדבוק בדופני הכד שהוא בטל בשמן של חולין ואע"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה כדתנן בסוף פ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין. אם שוגג מותר ואם מזיד אסור הנ"מ כשהיא בעינה אבל עכשיו שהשמן הוא מובלע בדופני הכלי לא חשיב ומותר לבטלו לכתחלה אבל אם הרכינה ומיצת ה"ז תרומה שכיון שהשמן עומד בעינו אסור לבטלו בשמן של חולין ומקשה התם בירושלמי (תנן) [תמן] תנינן הרכינה ומיצת הרי הוא של מוכר וכה איתמר הכין אמר ר' יוחנן לית כן למוכר אלא ללוקח. אמר ר' יצחק בר אלעזר משום ייאוש ואמרי' התם תנא ר' חלפתא בן שאול קדרה שבישל בה תרומה מגעילה בחמין ג"פ ודיו אמר ר' בא ואין למדין מינה בנבלה אר' יוסי קשיתה קומי ר' בא תרומה בעון מיתה ונבלה בלא תעשה ואיתמר הכין א"ל כמא דאמר מעליהן קיבלו את המעשרות. ר' יוסטי בר שונס בעי קומי ר' מנא תנן אם הרכינה ומיצת ה"ז תרומה ואיתמר הכין א"ל כן ע"י האור הוא נגעל ויוצא. פי' אע"ג דקי"ל שאין הגעלה מועיל לכלי חרס אפ"ה תני קדר' שבישל בה תרומ' מגעיל' בחמין ג"פ ודיו ומותר לבשל בה חולין אמר ר' בא ואין למדין הימנה לנבלה דדוקא בתרומה הקלו להגעיל כלי חרס אבל קדרה שבישל בה נבלה אין לה תקנ' בהגעל' ור' יוסי הוה מקשה קומי ר' בא תרומה הוא בעון מיתה ונבלה בלאו והיאך הקלו בתרומה יותר מבנבלה ואהדר לי' דהך מתניתא אתיא כמ"ד מאליהן קבלו את המעשרות דסבר האי תנא קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא [ומשכבשו] גוים א"י בטלה קדוש' הארץ ותרומת ומעשרות אינן נוהגין אלא מדרבנן ומש"ה הקילו בתרומה אבל נבלה דהיא מדאורייתא וה"ה לכל האיסורין אין כלי חרס יוצא מידי דפיו לעולם ולא סגי ליה בהגעלה ור' יוסטי הוה בעי דהתנן אם הרכינה ומיצת ה"ז תרומה אלמא אע"פ שנבלה ובטל בדופני הכד אם הריכנה ומיצת תורת תרומה יש עלי' והיאך מתיר זה התנא לבשל חולין בקדרה שבישל בה תרומה אע"פ שהגעילה והא כיון שקי"ל שאין כלי חרס יוצא מידי דפיו לעולם א"א שלא תפלוט הקדרה טעם תרומה שבה ויאסר את התבשיל של חולין והאי דשרא תנא ליתן לתוכה חולין הנ"מ צונן אבל לבשל בה אסור מפני שמחמת כח הבישול פולטת ואהדר לי' ע"י האור הוא נגעל ויוצא כלומר כיון שהגעילה ברותחין ג' פעמים כבר נגעל ויצא כל הטעם שבה ולא חיישי' שמא עוד תחזור ותפליט אבל התם דנתמצ' השמן בודאי דהוי תרומה:
(לד) ע"ב השולח בנו אצל החנוני אלא צלוחית אבדה מדעת היא כו' פי' מדתנן בסיפא ומודים חכמים לר' יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד החנוני לתוכה שפטור מכלל דרישא כגון שנטלה החנווני בידו למוד בתוכה מיירי וכל מה שכתבתי במה"ק אינו כלום והאי דאמרי' לקמן הב"ע כגון שנטלה למוד בתוכה לאו למימר דעד השת' ס"ד דלא נטלה כלל אלא היתה הצלוחית ביד התינוק דהא בפי' פטרי' לי' במתני' אלא דמעיקרא הוה ס"ד דאע"ג דנטלה למוד בתוכה לא יתחייב בשמירתה כיון דהאי אבדה מדעת ואתא למימר דבכי האי מילתא בלחוד מחייב ואע"פ שלא נטלה למוד בה לאחרים:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ה (עריכה)
קטו. הרכינה ומיצת הרי היא של תרומה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן הכא גבי מכר משום ייאוש בעלים נגעו בה. דכיון דהטיף לו שלש טיפין איאש ליה לוקח משארא וזכה ליה מוכר בגויה לאחר ייאוש, אבל גבי (ה) תרומה דגבוה הוא ומאן מיאש:
טו. השולח בנו אצל החנוני ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר [שבר את הצלוחית ואיבד את האיסר] החנוני חייב רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שצלוחית ביד התינוק ומדד החנוני לתוכה שהחנוני פטור. מתני' בשולח בנו קטן אצל חנוני שהוא חייב לו איסר, ושלחו למדוד לו שמן לצלוחית שבידו באיסר שהקדים לו ומכר לו באיסר שמן, ונתן לו את האיסר שמן לתינוק, ושיבר התינוק את הצלוחית ואבד את האיסר שמן שבתוכה, החנוני חייב בנזקי האיסר והצלוחית. ואוקימנא (להלן בבא בתרא פח,א) בשנטל החנוני את הצלוחית מיד התינוק למוד בה לאחרים, דהוה ליה שואל שלא מדעת וגזלן הוי, הילכך לא מיפטר עד דמהדר לה לידא דבעלים, כרבי עקיבא דאמר (ב"ק קיח,ב) צריך דעת בעלים. הילכך אשמן חייב, דסבירא לן דכי שדריה בעל הבית לתינוק לאודועי לחנוני שדריה, ולאו לשדורי ליה בהדיה אלא לשדורי ליה בידא דאיניש אחרינא דידע לאזדהורי ביה, וכיון דשדריה ביד התינוק חייב. ואצלוחית נמי חייב, אע"ג דמעיקרא אבדה מדעת היא, כיון דנטלה חנוני למוד בה לאחרים קאי עלה בגזלן. אבל אם לא נטלה למוד בה לאחרים פטור אצלוחית, דמעיקרא אבדה מדעת היא. ורבי יהודה פטר ליה לחנוני בין משמן בין מצלוחית. משמן שעל מנת כן שלחו דסבר לשדוריה ליה בהדיה שדריה. מצלוחית נמי אע"ג דנטלה חנוני למוד בה לאחרים, דקסבר שואל שלא מדעת שואל הוי ולא צריך דעת בעלים. ולית הלכתא כותיה, דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. ומודים חכמים לר"י בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד החנוני לתוכה לאחרים שחנוני פטור מתשלומי צלוחית, דכיון דלא אגבהה לא קימא ברשותיה. אבל שמן ודאי חייב:
קטז. והא דתנן השולח בנו אצל החנוני ומדד לו באיסר שמן נתן לו את האיסר ושבר את הצלוחית ואיבד את האיסר החנוני חייב, כלו' לשלם את הצלוחית ואי תימא רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו בשלמא באיסר שמן בהא פליגי דרבנן סברי לאודועיה לחנוני שדריה, אדעתא דלישדר ליה החנוני לשמן נהליה בהדיה איניש אחרינא, [ו]רבי יאודה סבר לשדורי ליה בהדיה שדריה אלא צלוחית אבדה מדעת היא. ומעיקרא כי מסר ליה אבוה דהאי תינוק לצלוחית נהליה לאמטויה נהליה אדעתא דמיתבר ליה תינוק בהליכה הוא דמסרה נהליה, ואם כן כי אהדרה חנוני לתינוק אמאי מיחייב באחריותה.
הרכינה ומיצה הרי היא של תרומה. ואם תאמר כיון דמדות של חולין בלא מיצוי ותרומה אחד מחמשים כו' כמו שכתוב בתוספות. ואם תאמר היכי מוכח ממתניתין דתרומות דמיצוי בכלל המדה ותקשי אמתניתין דהכא דלמא התם היינו טעמא משום דאין ברירה כו' כמו שהקשו בתוספות. יש לומר אם כן ליתני הרכינה ומיצה הרי זו אסורה ומדקתני הרי היא של תרומה משמע שחייב ליתן המיצוי לכהן ואם המיצוי אינו בכלל המדה אלא דאסור לזרים משום דאין ברירה אינו חייב ליתן המיצוי לכהן דספק ממון להקל אלא מוכרו לכהן בדמי תרומה. כן נראה בעיני. והא דקתני הרכינה ומיצה לאו דוקא הרכינה אלא לכתחלה נמי יש לו להרכינה כיון שהמצוי מכלל המדה. ועוד יש לפרש דאיירי כשאינו קורא שם תרומה מעכשיו על המדה אלא דעתו שתהא תרומה לאחר שיריק אותה הלכך אם אין המיצוי בכלל המדה אשתכח דחולין הוי ואין כאן תערובת של תרומה כלל וכיון ששנינו הרי היא של תרומה שמע מינה שהמיצוי בכלל המדה וכי קתני נמי הרכינה ומיצה הרי היא של תרומה לא חל שם תרומה על המיצוי אלא לאחר שיריק אותו והיינו דקתני הרכינה ומיצה דוקא הרכינה אבל אם לא הרכינה ועירה לתוכו יין ושמן של חולין אין כאן לתרומה כלום. ושלשה דינים יש בדבר אמר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה מעכשיו למאן דאמר אין ברירה אין תרומה על אותן שני לוגין שהפריש ולמאן דאמר יש ברירה מיחל ושותה מיד ולכשיפריש שני לוגין הוברר הדבר שעל אותן שני לוגין חלה התרומה ולא על השאר. אמר הרי תרומה ומעשר בפי החבית על זה שנינו קדש מפיה לא ישתה משוליה לא ישתה. אמר מה שאני אריק מן הכלי יהיה תרומה אין במה שנשתייר מן הכלי שום תערובת תרומה. עליות.
והא אנן תנן הרכינה ומיצה הרי היא של תרומה. הכי איתא למתניתין התם בפרק בתרא דתרומות מגורה שפינה ממנה חטי תרומה אין מחייבים אותו להיות יושב ומטפח אלא נוהג כדרך שנוהג בחולין. המערה מכד לכד ונטף שלש טיפין נותן לתוכה חולין. ואיכא למידק בה למה אמרו דכי הטיף שלש טיפין נותן לתוכה חולין בשלמא במוכר ולוקח היינו טעמא מפני שאין הלוקח מקפיד בכך דבהכי ניחא ליה טפי שלא יצטרך לעמוד שם כל היום כולו אבל בתרומה על כרחך כל מה שבכלי תרומה היא ולמה התירו מאחר שנטף שלש טיפין לתת לתוכה חולין והכי נמי היכי מקשינן מהרכינה ומיצה הרי היא של תרומה והיכי תיסק אדעתין שלא תהא תרומה. יש לומר דהתם היינו טעמא משום דכיון דבטול איסורן מדרבנן הוא לא רצו להטריח יותר מדאי ולפיכך התירו לתת לתוכה חולין ולבטלה ומשום הכי מקשינן הכא מהרכינה ומיצה דהאי כשם שלא הטריחו הכא על המוכר כך לא הטריחו שם על המודד ואמרו שמכיון שהטיף שלש טיפין נותן לתוכה חולין ואפילו הכי בהרכינה ומיצה אמרו הרי היא של תרומה כלומר שאינו מותר לבטלה לפי שאין בדבר זה טורח והכי נמי לימא דכותה דלהוי דלוקח. ומפרקינן דלא דמי ואין הכי נמי דבהרכינה ומיצה ליכא טרחא ומשום הכי התם הרי היא של תרומה ואין הכי נמי משום יאוש בעלים נגע בה. ומיהו הא דשרינן בתרומה מכי הטיף שלש טיפין נותן לתוכה דוקא בצונן לפי שכיון שהוא דבר מועט אי אפשר לחולין שנתנו בה שלא יהא בהם כדי לבטל אבל בקדרה שבלעה על ידי האור אי תרומה דאורייתא הוא הכשרה כשאר איסורין במריקה ושטיפה ואם של חרס היא לשבירה והכי איתא בפרק דם חטאת ואי תרומה מדרבנן היא הקילו בה בשל חרס להגעילה שלש פעמים אף על פי שאין אומרים כן בשאר איסורין והכי איתא בירושלמי דמסכת תרומות פרק אין נותנין דבלה וגרוגרות לתוך המורייס דגרסינן התם רבי תחליפא בר שאול קדרה שבשל בה תרומה מגעילה בחמין שלש פעמים ודיו אמר רבי בא אין למדין ממנה לענין נבלה אמר רבי יוסי קשיתא קומי רבי בא תרומה בעון מיתה נבלה בלא תעשה ואיתמר הכי כמאן דאמר מאליהן קבלו עליהן את המעשרות כלומר דלא התירו אלא אליבא דמאן דאמר דקדושת הארץ לא קדשה לעתיד ומאליהן קבלו עליהם דהויא לה תרומה דרבנן. רבי יוסי בר שינה בעי קומי רבי מנא תמן איתמר ונטף שלש טיפין נותן לתוכה חולין והכא אתמר הכין כלומר שצריך להגעיל שלש פעמים אמר ליה התם בצונן הכא על ידי האור הוא נגעל הרי למדנו דבצונן אפילו בתרומה דאורייתא מכיון שהטיף שלש טיפין נותן לתוכה חולין דהא מתניתין דפרק בתרא דתרומות אפילו בתרומה דאורייתא היא וטעמא דמלתא דכיון שהצבור עסוקין תדיר בתרומות לא רצו להטריח עליהן יותר מדאי וסתם תרומה דאורייתא הרי היא ככל איסורין שבתורה להטעין שבירה לכלי חרס וכמו שאמרו בירושלמי אמר רבי בא אין למדין ממנה לענין נבלה אבל בתרומה דרבנן מגעילה שלש פעמים ודיו. וכתב הרמב"ן ז"ל ואומר אני אין למדין ממנה אפילו לשאר איסורין דרבנן ואין צריך לומר לסתם יינם לפי שהוא חמור יותר מאיסורי תורה בשיעורין. עד כאן.
אבל הרשב"א ז"ל כתב בספר תורת הבית הארוך דלמדין ממנה לכל איסורין של דבריהם אף על פי שיש להם עיקר בדאורייתא שאם לא כן רבי בא דאמר אין למדין ממנה לענין נבלה לשמעינן שאר איסורין של דבריהם וכל שכן נבלה אלא משמע ודאי דהוא הדין לכל שאר איסורין דדבריהם. והקשה הרב ז"ל על דבריו דאם כן היכי אמרינן בפרק כל הבשר בפנכא דאמלח בה בשרא בי רבי אמי ותברה אמאי תברה נעביד בה הגעלה שלש פעמים דהא בפרק הקומץ רבה משמע שדם שמלחו לאו איסור תורה הוא ותירץ דכיון דבעינן הגעלה תלת זימנין חש לה דלמא יפשע וישתמש בה בינתיים או משאילה. ותדע לך דאי לא תימא הכי ליהדרה לכבשונות דבהכי סגיא אלא שבין זו ובין זו מפני שהוא דבר של טורח ואינו מצוי היה חושש שמא יפשע וישתמש בה בינתיים זהו דעת הרב ז"ל. אבל הרא"ה ז"ל כתב דלא מיבעיא באיסורין דרבנן שיש להם עיקר בדאורייתא שאין למדין ממנה אלא אפילו כשאין להם עיקר דומיא דתרומה לא סגי להו בהגעלה שלש פעמים דתרומה מתוך שהוא איסור שאינו שוה בכל מקום הקלו בה. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ורמינהי הרכינה קמיצה הרי היא של תרומה. הקשה הרמב"ן ז"ל מאי קא מדמה תרומה למוכר חולין התם איסורא ועל כרחין תרומה היא. ועוד דמתניתין גופא קשיא מאי שנא מיצת הכלי והלא הכלי עצמו אסור לחולין ואפילו הטיף ממנו כמה טיפין. ולענין הקושיא הראשונה צריך לומר דרבי אלעזר סבירא ליה דמן הדין אמר שאם הרכינה ומיצה הרי הוא של מוכר דאלמא אין דעת שניהם אלא על מה שנשפך מן המדה ולא על המיצוי וכן הדין לתרומה שאינו קורא שם אלא על הנשפך אבל לא על המיצוי ואמר ליה רבי יצחק בר אבדימי דבלוקח ומוכר לאו מן הדין אלא משום יאוש בעלים הוא. ומכל מקום הקושיא השנייה במקומה עומדת. ותירץ הוא ז"ל דמה שנשאר בדפני הכלי דבר מועט הוא ומותר לבטלו לכתחלה ברוב חולין וכן ענין המשנה שם שכך שנינו שם מגורה שפינה ממנה חטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין וכן חבית של שמן שנשפכה כו' המערה מכד לכד ונטף שלש טיפין נותן לתוכה חוליו הרכינה ומיצה הרי היא של תרומה אלמא קל הוא שהקלו לבטלו ברוב לפי שלא הטריחו יותר מדאי אבל כלי שבשל בה תרומה ליכא לבטולי לפי שלא יש לה שיעור דטובא בלעה וטובא פלטה וזה נכון. והרי אמרו קדרה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם וזה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שדימה דין מבשל חולין בקדרה שבשל בה תרומה לאותה של מגורה שפינה ממנו חיטי תרומה וכמו שהשיב לחכמי לוניל ואינה.
הכי גרסינן איבעיא להו רבי יהודה ארישא קאי ולקולא או דלמא אסיפא קאי ולחומרא. והכי פירושו ארישא קאי ולקולא דקאמר תנא קמא דחייב להטיף לעולם שלש טיפין ואפילו בערב שבת קאמר רבי יהודה דבערב שבת פטור או דלמא אסיפא ולחומרא דקאמר תנא קמא והחנוני אינו חייב להטיף לעולם דטרוד הוא וקאמר רבי יהודה דדוקא בערב שבת פטור הא בשאר ימים אפילו חנוני חייב כן פירש ר"ש ז"ל. והרא"ם ז"ל גרס איפכא ארישא ולחומרא או דלמא אסיפא קאי ולקולא ופירושו ארישא דקתני הרכינה ומיצה דאמר תנא קמא שאין חייב להחזיר המיצוי ללוקח ואמר ליה רבי יהודה דאינו פטור אלא בערב שבת מפני שהוא טרוד או דלמא אסיפא קאי ולקולא דאמר תנא קמא דחנוני חייב. להטיף שלש טיפין ואמר ליה רבי יחודה דבערב שבת פטור. ואני תמה שהחנוני אינו חייב להטיף שכך שנינו והחנוני פטור וכן גריס ר"ש ז"ל ונראה שהרב ז"ל גורס במשנתנו והחנוני חייב להטיף שלש טיפין וכן מצאתיה בפירוש רבינו (חיים) חננאל ז"ל וכן פירש בפירושו ובדקתי אחר המשניות המדויקות ומצאתי בהן כגירסת רבינו חננאל ז"ל. וכן בהלכות הריא"ף ז"ל. עכ"ל.
מתניתין: השולח בנו אצל חנוני ומדד לו באיסר שמן ונתנו לתינוק ונשברה הצלוחית בידו של תינוק ואבד השמן שנתן לו החנוני באיסר חייב לשלם לו הצלוחית והשמן רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו. דייקינן בגמרא בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי דרבנן סברי דהאי דשדריה אבוה לחנוני לאו לשדורי בהדיה השמן הוא דשדריה אלא לאודועי לשדורי ליה השמן בהדי אחרינא ומשום הכי כי משדר ליה החנוני בהדי התינוק מחייב. ורבי יהודה סבר לשדורי ליה בהדיה שדריה ומשום הכי פטור דדמיא להאי דתנן אמר ליה שלחה לי ביד בני ושלחה ביד בנו ומתה פטור אלא צלוחית אמאי חייב אבדה מדעת היא דהא יהבה ניהליה אבוה בודאי אסוקי מסיק אדעתיה דלמא תבר לה מקמי דנמטייה לחנוני ואפילו הכי יהבה ניהליה דהויא לה אבדה מדעת וכיון שכן אף על גב דלא תברה אלא לבתר דאמטייה לחנוני ושקלה מניה והדר אהדרה ניהליה אמאי מיחייב בדמי הצלוחיח לרבנן והא אבדה מדעת היא מעיקרא דהא אדעתא דאפשר דמיתברא הוא דיהבה ניהליה מעיקרא. הרא"ם ז"ל.
אבל רשב"ם ז"ל גריס בשלמא באיסר ושמן כלומר שבעל הבית שלח פונדיון שהוא שני איסרין לחנוני ואי בנו כו'. והוא עיקר וכבר דחה הוא ז"ל מי שגורס באיסר שמן. הרשב"א ז"ל.
ואם תאמר באיסר ושמן נמי אבדה מדעת היא שהרי שלח לו בעל הבית הפונדיון ביד בנו. יש לומר דאפילו הכי כיון דחנוני נטל את הפונדיון אף על גב דמתחלה בדידיה נמי אבדה מדעת היא מכל מקום לא נאבד' דברשותו של חנוני היא. ומשום הכי לרבנן חייב כיון דלאודועי שדריה אבל בצלוחית אמאי חייב ואף על פי שנטלה מידו של תינוק שכיון שהבעלים מדעת עצמן הניחוהו במקום שאין משתמר אין החנוני חייב להחזירה במקום המשתמר ודיו שיחזירנה למקום שהניחוה הבעלים דמאי עביד. הר"ן ז"ל.
לימא דשמואל תנאי היא. אי קשיא לך היכי אמר לימא דשמואל תנאי היא אלמא טעמא דרבי יהודה משום דלית ליה דשמואל הוא והא אמרינן דרבי יהודה סבר לשדורי בהדיה שדריה וכיון שכן דלמא לעולם אימא לך דרבי יהודה נמי כשמואל סבירא ליה והכי נמי היינו טעמא דאפשר דגבי צלוחית נמי משום דסבירא ליה לשדורי ליה בהדיה שדריה וכיון דלא אפשר לשדורי שמן בלא צלוחית בודאי לשדורי ליה בהדיה צלוחית שדריה. אית לן לפרוקא דכיון דאוקי פלוגתייהו לענין שמן לאודועי שדריה ולשדורי ליה שדריה אי סלקא דעתך בצלוחית הכי נמי הוא דפליגי לשמעינן לפלוגתייהו גבי שמן ואנא ידענא דהוא הדין נמי צלוחית ומדקתני לפלוגתייהו גבי שמן וקתני לה גבי צלוחית שמע מינה ממשנה יתירה דבמלתא אחריתי הוא דפליגי בצלוחית הכי נמי איכא לפרוקי כן ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. הרא"ם ז"ל.
אי הכי אימא סיפא מודים חכמים כו'. ורבה ורב יוסף דהוו מתרצים רישא דמתניתין ודאי הוו ידעו סיפא דמתניתין אלא הוה סבירי להו דסיפא הכי קאמר בזמן שהצלוחית כבר ביד התינוק שהביאה בידו מבית אביו פטור דאבדה מדעת היא וכי תימא אמאי לא בעי תלמודא לפרושה לסיפא הכי משום לפי האי פירושא לא הוה צריך למתני ומדד החנוני לתוכה אלא ודאי הכי קאמר מדד חנוני למוד בתוכה וכדקא סלקא דעתא מעיקרא ודקא קשיא לך אבדה מדעת היא כדרבה דאמר רבה הכישה נתחייב בה פירוש לענין זקן ואינו לפי כבודו אתמר אף על גב דפטריה רחמנא מהשבת אבדה כיון שנטלה נתחייב בהשבתה. עליות.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה