ביאור:בבלי בבא בתרא דף פז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת בבא בתרא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

ולגורן יפה סלע [סלע = 4 דינרי כסף] [1] - אסור להנות הימנו [2]; אבל אם שכרו מהיום בדינר ליום [3], ולגורן יפה סלע [4][5] מותר [6]', ואי סלקא דעתך '"כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך" - ראשון ראשון קנה' - הכי נמי: קמא קמא מיפסק פסק, ואסור להנות הימנו; 'מדינר ליום ולגורן יפה סלע - מותר'? אמאי? והא אגר נטר לי הוא [7]?

אמר רבא: ותסברא [8]? זלזולי בשכירות מי אסיר [9]?

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [10]?

[11] רישא, דלא קא עביד בהדיה מהשתא - מיחזי כי 'אגר נטר לי' [12]; סיפא, דקא עביד בהדיה מהשתא - לא מיחזי כי 'אגר נטר לי'!

ואם היה מחובר בקרקע ותלש כל שהוא - קנה [כל הפשתן]:

[13] משום דתלש כל שהוא [14] קנה [15]?

אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן? - דאמר ליה [16]: " לֵך יַפֶּה לךָ קרקע כל שהוא, וקני כל מה שעליה" [17].

משנה:

[מכאן עד פט,ב יש ללמוד לפי "פירוש רשב"ם העיקרי", ואם אזכה – אכין את הדפים על פיו]

המוכר יין ושמן לחבירו [18] והוקרו או שהוזלו [19]: אם עד שלא נתמלאת המדה – למוכר; משנתמלאת המדה - ללוקח [20];

ואם היה סרסור ביניהן [21], נשברה החבית - נשברה לסרסור [22].

וחייב להטיף לו שלש טיפין [23];

הרכינה [24] ומיצית [25] - הרי הוא של מוכר [26];

והחנווני אינו חייב להטיף שלש טיפין [27].

רבי יהודה אומר: ערב שבת עם חשכה פטור [28].

גמרא:

הא מדה – דמאן? אילימא מדה דלוקח [29] 'עד שלא נתמלאת מדה – למוכר'? מדה דלוקח היא!?

ואלא מדה דמוכר – 'משנתמלאת מדה - ללוקח'? מדה דמוכר היא [30]!?

אמר רבי אלעא: במדת סרסור [31].

והא מדקתני סיפא 'ואם היה סרסור ביניהם נשברה החבית נשברה לסרסור' - מכלל דרישא לאו בסרסור עסקינן!

רישא מדה בלא סרסור [32], סיפא בסרסור עצמו [33].

הרכינה ומיצית - הרי הוא של מוכר:

כי סליק רבי אלעזר, אשכחיה לזעירי; אמר ליה: מי כאן תנא דאתנייה רב 'מדות' [34]?

אחוייה רב יצחק בר אבדימי. אמר ליה: מאי קא קשיא לך?

דתנן 'הרכינה ומיצית הרי הוא של מוכר',


עמוד ב

והתנן [35] 'הרכינה ומיצה הרי זו תרומה' [36]!?

אמר ליה: הא - איתמר עלה: אמר רבי אבהו: משום יאוש בעלים נגעו בה [37].

והחנווני אינו חייב להטיף וכו':

איבעיא להו: רבי יהודה: ארישא קאי [38], ולקולא [39]? או דלמא אסיפא קאי [40], ולחומרא [41]?

תא שמע [42], דתניא: רבי יהודה אומר: ערב שבת עם חשכה חנווני פטור מפני שחנווני טרוד.

משנה:

השולח את בנו אצל חנווני ופונדיון בידו, ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר [43]: שבר [44] את הצלוחית [45] ואבד את האיסר [46] - חנווני חייב [47].

רבי יהודה פוטר, שעל מנת כן שלחו [48].

ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנווני לתוכה - שחנווני פטור [49].

גמרא:

בשלמא באיסר ושמן [50], בהא פליגי: דרבנן סברי לאודועי [51] שדריה [52], ורבי יהודה סבר: לשדורי ליה [53] שדריה; אלא שבר צלוחית [54] - אבדה מדעת היא [55]? [56]!

אמר רב הושעיא: הכא - בבעל הבית [57] מוכר צלוחיות עסקינן [58], וכגון שנטלה חנווני [59] על מנת לבקרה [60], וכדשמואל [61], דאמר שמואל: 'הנוטל כלי מן האומן על מנת לבקרו [62] ונאנס בידו [63] – חייב [64]' [עיין תוספות ד"ה הלוקח כלי מבית האומן על מנת לבקרו – שהיה לתוספות גירסא אחרת].

[65] לימא דשמואל תנאי היא [שמואל כחכמים, ולא כרבי יהודה]?

אלא רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: הכא - בחנווני מוכר צלוחיות עסקינן [66], ואזדא רבי יהודה לטעמיה [67] ורבנן לטעמייהו [68]!

אי הכי אימא סיפא 'מודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנווני לתוכה, שחנווני פטור' והא אמרת לאודועי שדריה [69]!?

אלא אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין, דאמרי תרוייהו: [70] הכא במאי עסקינן?

הערות[עריכה]

  1. ^ שכרו סלע בכל יום: שבסלע היה יכול להשכיר עצמו, אבל בשביל הקדמת המעות אוזיל גביה
  2. ^ משום דמיחזי כי 'אגר נטר לי': שנותן לו זה הפועל סלע בימות הגורן בשביל דינר שנתן לו בניסן והמתין לו עד עכשיו
  3. ^ מאה יום במאה דינר ונתן לו שכרו עכשיו
  4. ^ ולגורן היה יכול להשתכר הפועל בסלע, דהיינו ארבעה דינרין ליום
  5. ^ כיון שמאותו היום ששכרו עושה עמו
  6. ^ שכל פעולת המאה ימים כיום אחד ארוך דמיין, ולא הוי 'אגר נטר לי', שהרי מיד התחיל בפעולתו, וכמו שהתחיל בפעולת ימי הגורן דמי
  7. ^ והא הכא דכי 'כור בשלשים סאה בסלע' הוא: שהרי הזכיר לתת לו דינר ליום ולא קאמר ליה סתמא 'עד ימות הגורן אני שוכרך במאה דינר', ואפילו הכי קתני 'מותר' וחייב להשלים - וקשיא להני דאמרי 'ראשון ראשון קנה' והשאר לא קנה; וכיון שזה לא קנה - אמאי מותר? הא כיון דיכול לחזור בו דכל יום ויום חשוב מכירה בפני עצמה - הוי נמי 'אגר נטר לי' לענין ימות הגורן, שהרי בניסן נתן לו שכר ימות הגורן, ואינהו לא חיילי עד שיגיע ימות הגורן!
  8. ^ דליהוי אסור
  9. ^ בתמיה: ואפילו היכא דהקדים לו הדינר מניסן ולא עשה עמו עד לגורן - מדאורייתא שרי, דלא דמי לא להלואה ולא למקח וממכר דאית ביה אונאה וביטול מקח: דהתם ודאי כי מוזיל גביה מִכְּדֵי שויו בשביל הקדמת המעות, נמצא שנותן לו יותר מכדי הדמים שקבל, אבל שכר טרחו של אדם ליכא 'אגר נטר לי', דדרך פועל להשכיר עצמו בכל שהוא כשאין לו מה יאכל, וכל מה שמקבל הפועל מבעל הבית - ריוח הוא אצלו, והלכך הך סיפא - ליכא צד רבית כלל
  10. ^ והיינו דקפריך 'מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא': כיון דזלזולי בשכירות שרי - רישא אמאי אסור ליהנות ממנו
  11. ^ ומשני:
  12. ^ חומרא בעלמא הוא: דכיון דלא קעביד בהדיה מלאכה עד שיבא הגורן, והוא כבר נתן המעות מקודם - מחזי כרבית
  13. ^ ומתמהין:
  14. ^ מן הפשתן
  15. ^ כל השאר המחובר בקרקע? ואמאי? מי קני האי [את כל הקמה] במשיכה דהאיך
  16. ^ מוכר ללוקח
  17. ^ כך כתוב בספרים ישנים, כלומר: לך והחזק בקרקע לקנות פשתן המחובר בה, דקרקע נקנה בחזקה, וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע; ואתא מתניתין לאשמועינן דחזקת קרקע מהני לפשתן, ואף על גב דלא זבין ליה ארעא; ואשמועינן נמי: חזקה קלה דבלקיטת הפשתן מקצתו - יכול לקנות השאר המחובר, וכגון דאמר ליה המוכר: לקט מן הפשתן עצמו קצת, ויתייפה הקרקע, ויהיה נקי לחרישה - כדאמרינן ב'חזקת הבתים' (לעיל דף נד.): 'האי מאן דזכי זיכיא אדעתא דארעא – קני' והכא נמי: אם לקט מן הפשתן קצת, ונתכוין לקנות הקרקע - קני לה לקנות כל מה שעליה; כן נראה בעיני
  18. ^ והוא הדין לפירות, אלא אגב דבעי לאורויי בסיפא 'חייב להטיף שלש טיפין' נקט 'יין ושמן'
  19. ^ לאחר פיסוק הדמים
  20. ^ ובמדה שאינה של שניהם מוקי לה בגמרא, ותנינא מה דתניא לעיל בברייתא; וטעם כדהתם: כל זמן שלא נתמלאת - הוי כליו של מוכר, ומשנתמלאת - הוי כליו של לוקח; ומיירי בסימטא או בחצר של שניהם
  21. ^ והמדה שלו כדמפרש בגמרא: ודרך הסרסור לקנות מבעל הבית ומוכר לאחרים ומרויח
  22. ^ דקני ליה כליו של סרסור לסרסור, כדתניא לעיל: 'ואם היתה מדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה' וקא משמע לן דלא אמרינן דסרסור אינו אלא שלוחו של לוקח, וכשנתמלאת - נשברה ללוקח
  23. ^ לאחר עירוי השמן והיין - חייב עוד להטיף שלש טיפין מן הדבוק בדופני הכלי
  24. ^ הטה על צדה אחר שהטיף ממנה שלש טיפין ללוקח
  25. ^ שנתאסף מצוי השמן לשולי הכלי
  26. ^ משום דהלוקח נתייאש כדאמרינן בגמרא
  27. ^ טרוד הוא במכירתו ולכך לא הזקיקוהו להטיף דאין לו פנאי
  28. ^ בגמרא בעי: רבי יהודה - אהיכא קאי?
  29. ^ וליקני ליה כליו, כדתניא לעיל: 'אם היתה מדה של אחד מהן - ראשון ראשון קנה' דהכא נמי: בשיש שנתות במדה עסקינן, כדאוקימנא לההיא דלעיל, דהא סתמא קתני אפילו במדה שיש לה שנתות, ואמר ליה "הין בשתים עשר סלעים לוג בסלע"
  30. ^ ואמאי קנה לוקח דהא אפילו אם תמצא לומר דברשות לוקח מיירי, הא איבעיא לן לעיל: אם הכלי חשוב הפסקת רשות? ולא איפשיטא; ואם כן תפשוט ממתניתין דכליו של מוכר ברשות לוקח - קנה לוקח, והוא הדין לכליו של לוקח ברשות מוכר - דקנה מוכר
  31. ^ שהשאילה לשניהן, וכדתניא לעיל בברייתא; וטעמא כדפרישית, ותנינא במתניתין מאי דתני בברייתא לעיל ד'ארבע מדות'
  32. ^ שהשאיל להם המדה, והסרסור אינו שם; וקא משמע לן דאינן שלוחיו של סרסור להיות המקח ברשותו ואף על גב דהמדה שלו; ודרך סרסור למדוד במדתו להשתכר בלוקח הלוקח ממנו
  33. ^ שהסרסור ביניהן; דכיון שהוא שם, והמדה שלו - המקח ברשותו: דאיהו לוקח מן המוכר ומוכר ללוקח; ומשום הכי: כי נשברה - נשברה לסרסור: דכליו קני ליה, כדתניא לעיל 'ראשון ראשון קנה'
  34. ^ כלומר: היש כאן בארץ ישראל תנא שונה משניות וברייתות ששנה לו רב 'מדות': מתניתין דמיירי בדין מדות
  35. ^ גבי מפריש תרומה, שתי מדות ממאה
  36. ^ אם הרכינה בעל הבית לאותה מדה שמדד בה התרומה, ומיצת - הרי הוא של תרומה, ונותנו לכהן; ובמתניתין נמי תיהוי של לוקח
  37. ^ שהלוקח מתיאש ומפקיר אותו מיצוי, מפני שטורח לו להמתין עד שיתמצה; אבל תרומה לא שייך יאוש: דמכל מקום תרומה היא, ואסורה לזרים
  38. ^ דקתני 'חייב להטיף שלש טיפין' – לעולם
  39. ^ ואתא רבי יהודה למימר דבערב שבת אינו חייב
  40. ^ דקתני דחנווני פטור מלהטיף
  41. ^ ואתא איהו למימר דאינו פטור אלא בערב שבת עם חשיכה
  42. ^ דאסיפא קאי
  43. ^ מצאתי הגהת רבינו זקני אבי אמי מנוחתו כבוד: השולח בנו אצל חנווני ופונדיון בידו - שהוא שני איסרין - להביא לו באיסר שמן ואיסר יתן לו החנווני, וכן עשה: מדד לו באיסר שמן והאיסר מסר לתינוק להביא לאביו האיסר והשמן; ומי שמפרש 'ונתן לו' תינוק 'את האיסר' לחנווני, וגם מפרש 'ואבד את האיסר': הוא השמן הלקוח באיסר - טעות הוא, ואינו לשון משנה; וגם כשבעל הגמרא תמיה: בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי - מאי קאמר? מי איכא פלוגתא באיסר? והלא לא אבד אלא השמן!? ואם תאמר 'לתנייה לפונדיון במתניתין לא הוצרך, שכן דרך רוב סחורותן, כי איסרין לא היו מצויין כפונדיונין, כמו שנוהגין במחציות שנותן פשוט ומקבל מחצה, ואוכל בדמי מחצה כן פירש זקני מנוחתו כבוד
  44. ^ התינוק
  45. ^ ונשפך השמן
  46. ^ שנתן לו החנווני עם השמן בדמי הפונדיון שהביא לו
  47. ^ הצלוחית והשמן והאיסר; וטעמא מפרש בגמרא
  48. ^ האב לבן אצל חנווני: שימסור החנווני לבן האיסר והשמן
  49. ^ בצלוחית לבד, אבל בשמן ואיסר – חייב; הכי גרסינן בפירוש רבינו חננאל ובספרים ישנים
  50. ^ האיסר שנתן החנווני לתינוק והשמן שבצלוחית
  51. ^ לחנווני שצריך לשמן
  52. ^ האב לבנו, כדי שישלח לו חנווני מה שישלח לו על ידי שלוחו פקח!
  53. ^ ביד בנו
  54. ^ אמאי חייב חנווני לשלם?
  55. ^ דכי מסרה לתינוק שאינו יודע לשמרה - הפקר הוא זה, ואינו חושש אם יחזירנה בנו בידו ריקנית, אלא שישלח לו החנווני מה שישלח משלו: הן שמן הן איסר - ביד פקח
  56. ^ ופונדיון שנטל בנו בהליכה - נהי נמי דאבדה מדעת היא, מכל מקום בחזרה יפה מחייבין חכמים, הואיל ואמרינן לאודועיה שדריה
  57. ^ האי 'שולח בנו'
  58. ^ וניחא ליה שיקנה אותה חנווני אם ירצה לקנותה
  59. ^ מיד התינוק
  60. ^ אם שלימה היא, על מנת לקנותה
  61. ^ היא פלוגתא דרבנן ורבי יהודה: דבנטילה קנאה מיד, שהרי מסתמא ימצאנה שלימה ויתכוין לקנותה; והוא דקיצי דמיה, כדלקמן, דקני ליה מיד; וכשמחזירה ליד התינוק - הרי הוא כמשליכה לאיבוד, ו'נאנס בידו' קרינא ביה, ולא מיפטר עד שיחזירנה ליד בעלים עצמן, שהרי משנטלה - נתחייב באחריותה (ואע"ג דתניא כוותיה דשמואל בפרק רביעי בנדרים (נדרים לא:) - בהליכה חייב כו')
  62. ^ ולעכבו
  63. ^ כגון שנפל מידו ונשבר
  64. ^ והוא דקיצי דמיה, כדמפרש לקמן: דסמכא דעתיה לקנותה אחרי שפסק דמיו, ואפילו אם חוזר בו ואומר "איני חושש בכלי זה לקנותו", ונאנס בידו קודם שהחזירו לבעליו – חייב: דמדאגביה על מנת לבדקו ולקנותו אחרי כן - הוא דאיחייב ליה באחריותו, וכיון דאיחייב באחריותו - היכי מיפטר תו עד שיחזירנו לבעליו?
  65. ^ והכא נמי רבנן מחייבי כדשמואל, ורבי יהודה לית ליה דשמואל, והיינו דקתני סיפא 'ומודים חכמים לר"י כו' - הכי קאמר: מודים חכמים לרבי יהודה שאם נטלה על מנת שלא לבדקה הרי הוא כאילו צלוחית ביד תינוק, ומדד חנווני לתוכה - שפטור
  66. ^ והך צלוחית דמתניתין - של חנווני היא, ששלח לו בעל הבית הדמים ביד בנו לקנות צלוחית ממנו ולהביא בה שמן; והלכך האי צלוחית - ליכא אבדה מדעת
  67. ^ דלשדורי יין ושמן וצלוחית ביד בנו שדריה לבנו
  68. ^ דאמרי גבי איסר ושמן חייב, דלאודועיה שדריה, והוא הדין לצלוחית
  69. ^ ולא היה לו למסור הצלוחית לבנו של בעל הבית
  70. ^ לא תוקמה לא בחנווני מוכר צלוחיות ולא בבעל הבית מוכר צלוחיות, אלא